שערי קדושה: הרמב"ן והראב"ד – ענין קדושת הזווג

הרמב"ן והראב"ד בגדר החיבור בקדושה- ענין קדושת הזווג

בעזהשי"ת

הל' נדה

אגרת הרמב"ן

אשר מהם יתד מהם פנה לכל דבר הנוגע למצות עונה

וכבר הארכתי בענין האגרת. והיאך נתקבלה בעיני גדולי כל הדורות, בריש חלק שני ומשם תדרשנו.

למותר להאריך במה שכבר העידו הספרים שכל דברי קדמונים ברוח הקודש נאמרו וכל דבריהם דברי אלקים חיים. אשר ממנו אין לזוז ימין ושמאל.

אגרת הרמב"ן

א)העתקנואגרת הרמב"ן, וכדי להקל על המעיין חלקנום לקטעים והוספנו בתחלת כל פרק תוכן הפרק ברמיזה בעלמא.

ב)הוספנובאמצע הפרקים מזמן לזמן תוכן ענין הנדבר בקטעים הבאים וכוונתנו בזה: למנוע החסרון הגדול הבא בעקבות ריבוי דברים בהמשך אחד בלי הפסקת ריוח בין ענין לענין המפסיד לפעמים הבנת הענין בכל הקיפה.

ג)כתבנופתיחה הנחוצה לפני העיון בגוף האגרת.

ד)אחרהאגרת הוספנו "תוכן אגרת הרמב"ן" והוא תמצית יסוד דבריו הקדושים שבכל פרק שישמש בתור חזרה על עיקרי הדברים ויועיל לזכרון. גם לפעמים אין הזמן מספקת לפני העונה לעבור על כל דברי הרמב"ן הבא בארוכה וחבל להתעלם ממנה ולאבד הני פנינים יקרים. ע"כ ישמש תוכן הדברים להצלה פורתא עכ"פ.

פתיחה מהמו"ל

הנהמכל הקדמונים נתעלה הרמב"ן זצ"ל בהפלגת ביאורו לכל ענין עונה העמיק האריך והרחיב לבאר ענין העונה והקיפו היקף נפלא לכל רפטיה וענפיה עד שלא הניח מקום להתגדר וכל מה שתמצא בספרים אחריו כולם בנויים ביסודן על דבריו ולא תמצא בהם הוספה על מה שלא כתב הוא כל כולם רמוזין בדבריו הקצרים החובקין זרועות עולם.

המחברמגלה עוצם חכמתו גם במחקרי הטבע ומנהיר לעיינין כי פעולות האדם ומחשבותיו לפני ובשעת העונה הן הן המקימין יסוד הולד וכל עתידו לטוב או לרע בין מצד המזון שניזון בין מצד טוהר מחשבותיו. ואינו ענין סגולי בלבד אלא מצד חכמת הטבע שהטביע הקב"ה באדם בעת יצירתו. גם אין ענינו מיסוד שכר ועונש כלומר שאם התקדש כראוי שכרו בנים טובים ואם לא נענש בבנים רעים, אלא כך הוא גזירת הטבע וכמו שהטבע שהאדם מוליד אדם ובהמה בהמה ולא להיפך כן הדבר בחלקי האדם הנולד כולו תלוי בהמולידין התנהגותן הפרטי הן הגורמין ליסודי וכל חיי ולדותיהן.

ומאזיצא האגרת לאור עולם האיר לעולם כולו בכבודו, ודבריו לא סרו מעל שלחן המלכים מאן מלכי רבנן וגדולי וצדיקי דור ודור וכולם העידו כי ממנו יתד ממנו פנה וחובת כל אברך חדש לאחר חתונתו לשים עין עיונו עליו ולקיים כל דבריו, דרכיו והנהגותיו, ואז יהי' נכון לבו בטוח שיזכה להקים דורות בריאים ושלימים בכל חלקי הגוף רמ"ח אברים ושס"ה גידין, וגם קדושים וטהורים העושים באימה וביראה רצון קוניהם.

דבריהרמב"ן המה סגולה נפלאה לכל אברך המעיין בו להדריכו הדרכה נפלאה במהות וטיב העונה מעלהו מכל ענין הרגשים ורצונות גשמיות בחפץ המצוה לחנך עולם חדש של קיום מצוה זו באחריות גדולה במעשיהו – בדיבורו – וכוונתו – באשר היא יסוד עצמו שלא יחלה ויקצר כחו וימיו ח"ו ויסוד בניו שהוא עיקר כל העיקרים שיברא בשלימות הבריאות וכלים מוכשרים לקבל עול התורה וקיום מצותיה ורצון עז לעשות רצון קונו. שיוסיף חיים ברוכים ומתוקים לההורים הזוכים לראות בעיניהם זרע ברך ד'.

אגרת הקודש להרמב"ן

אגרת ששלח הרב רבינו משה ב"ר נחמן (הרמב"ן) ז"ל לאחד החברים בענין חבור האדם אל אשתו

(נדפס ראשונה ברומי שנת רנ"ו לפ"ק)

פתיחת הרמב"ן

יברכךה' וישמרך אחי בהיותך זריז ומהיר לחקור הדרכים אשר מהם תדע ידיעת יראת שמים ותוכל ללכת בדרכי האורה אל מול פני המנורה כדי שתנצל מדרך האפלה המכשלת את העוורים אשר לא ראו פני המאורות המזהירות.

הנהבקשת ממני אחי להורות לך הדרך שבה יוכל האדם לעשות צרכיו ויהיו כולם לשם שמים בענין חבור האדם אל אשתו כדי לזכות לבנים בעלי הוראה ראויים לקבל עול מלכות שמים. ובראותי מחשבתך שהלכת על דרך האמת אני אורה לך שערי צדק בענין שתשיג הכוונה בתורה ה' יתעלה הנאמנה וכדי שתשיג בקשתך מהם, ואסדר לך פרקים מסודרים ואקדים לך הקדמה בזה הפרק.

א.דע אחי כי בהיות אומתנו אומת ישראל מיוחדת להקדוש ברוך הוא, והבדילה בתורתו הקדושה מכל האומות, כאשר הוא ית' נבדל מכל מה שזולתו, כאמרו יתברך (ישעיה מג, כא) עם זו יצרתי לי וגומר, ואמר במקום אחר (דברים, ו, ד) ה' אחד, לגזירה שוה, וזהו שאנו אומרים אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד, ואחר כך אמר יצרתי לי, כלומר הבדלתי לי להיות מיוחד לכבודי, כאומרו (ויקרא ב, כו) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי.

ב.וכבר ידעת כי העבדים הנהגתם כפי מה שהם רואים בהנהגת אדוניהם, והוא יתברך שהוא אדוננו ואנחנו עבדיו, הנה הוא קדוש שאין קדוש כמותו, וצוה לנו להיותנו קדושים כאשר הוא קדוש, ופירשו רבותינו זכרונם לברכה (ספרי עקב, מ"ט) בפסוק (דברים כח, ט) והלכת בדרכיו, מה הוא קדוש אף אתה היה קדוש, מה הוא חנון אף אתה היה חנון. ואם כן נמצאו כל ישראל הנהגותיהם מיוסדות על יחוד השם הגדול יתברך לפיכך מתדמין אליו בכל מעשיהן, והוא יתברך אמר (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים.

ג.ומאחר שכל מעשינו כדמיון מעשה השם יתברך, נמצא שכל זמן שאנו עושין הטוב והישר אנו מקדשין שמו הגדול כאמרו (דברים ד, ח) ומי גוי גדול אשר לו חקים וגומר, לפי שאנו מתדמים לבוראנו יתברך, וכל זמן שלא נתנהג כשורה וכל מעשינו מקולקלים אנו מחללין בהם שם שמים, אחר שאנו מתדמין לו והנה מעשינו מכוערים. ועל זה אמרו במסכת יומא (פ"ו ע"א) בזמן שאדם קורא ושונה ומשאו ומתנו באמונה, עליו הכתוב אומר (ישעיה מט, ג) ויאמר לי עבדי אתה וגומר, אבל בזמן שאדם קורא ושונה ואין משאו ומתנו באמונה, מה בני אדם אומרים עליו, ראיתם פלוני כמה מקולקלין דרכיו ומעשיו, ועליו הכתוב אומר (יחזקאל לו, כ) עם ה' אלה ומארצו יצאו, ונמצא שם שמים מתחלל. והטעם לכל זה שאמרנו, כי מאחר שאנו מתדמין לו במעשינו, הנה קדושת השם וחילולו תלויין במעשינו.

ד.ואחר שהודענוך כל זה, דע כי בהיות החומר של אדם וטובעו סיבת היות רע או טוב מצד תכונת המזג כפי הטפה שנתהוה ממנה, ונמצא חיבורו סיבת קדושת השם או חילולו כפי הבנים שיוליד, צוה אותנו על זה והזהירנו ואמר כי נצטרך לקדש עצמנו בשעת תשמיש, כאשר באה הקבלה בפסוק (ויקרא טו, לא) והזרתם את בני ישראל, ומפני שזו היא סיבה להוליד אדם בנים צדיקים מקדשים שם שמים. ואחר שהדבר כן תצטרך לדעת מה שאמרנו כי צריך האדם לקדש עצמו בשעת תשמיש, וקדושה זו נחלקת לחמשה חלקים.

הדרךהראשוןבמהותהחבור.

הדרךהשניבזמןהחבור.

הדרךהשלישיבמזוןהראוילחבור.

הדרךהרביעיבכוונתהחבור.

הדרךהחמישיבאיכותהחבור.

והנני נכנס לבאר הדברים בענין שיספיק לפי הכוונה, כל אחד המיוחד לו.

פרק א'

הדרך הראשון במהות החבור

הואענין קדוש ונקי כשיהי' כראוי בזמן הראוי ובכוונה נכונה – והוא כדמיון בריאת שמים וארץ – ובאינו כראוי אין לשם חלק בה ונקרא משחית דרכו על הארץ וכאילו נוטע אשירה ומפטם עגלים לע"ז.

החיבור דבר קדוש – אין בו כיעור ח"ו

א)דע כי חבור זה הוא ענין קדוש ונקי כשיהיה הדבר כפי מה שראוי, ובזמן הראוי, ובכוונה הנכונה. ואל יחשוב אדם כי בחבור הראוי יש גנאי וכיעור חס ושלום, שהחבור הראוי נקרא ידיעה, ולא לחנם נקרא כך כאמרו (שמואל א' א, יט) וידע אלקנה את חנה אשתו וגו', וזהו סוד כי טפת הזרע כשהיא נמשכת בקדושה וטהרה נמשכת ממקום הדעה והבינה והוא המוח. ודע שאילו לא היה בדבר קדושה גדולה לא היו קוראין אל החבור ידיעה, והשם יתברך ברא את הכל כפי מה שגזרה חכמתו, ולא ברא דבר שיהיה גנאי או כיעור, שאם יאמר שהחבור הוא דבר של גנאי, הנה כלי המשגל הם כלי הגנות, והרי השם יתברך בראם במאמרו דכתיב (דברים לב,ו) הוא עשך ויכוננך. ואמרו זכרונם לברכה במסכת חולין (נ"ו ע"ב) מלמד שברא הקדוש ברוך הוא כונניות באדם. ובמדרש קהלת (פ"ב י"א) אמרו, אשר כבר עשוהו (קהלת ב, יב) מלמד שהוא ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר והושיבוהו על כנו, ואם כלי המשגל כלי גנאי, היאך ברא השם יתברך דבר שיש בו משום חסרון או גנות חלילה, אלא פעולותיו של הקדוש ברוך הוא תמימות שנאמר (דברים לב, ד) הצור תמים פעלו, והשם יתברך טהור עינים מראות ברע, אין לפניו ענין קלקול או גנאי, והוא ברא איש ואשה, וברא כל אבר ואבר שבהם והכינם על מתכונתם, ולא ברא בהם דבר גנאי.

ב)והעדות הברורה מה שאמר במעשה בראשית (בראשית ב, כה) ויהיו שניהם ערומים וגומר, כל זה קודם שחטאו לפי שהיו עסוקין במושכלות, וכל כוונתם לשמים, ולא היו כלי המשגל בעיניהם אלא כעינים וכשאר איברי הגוף, אמנם כשנטו אחר ההנאות הגופניות ולא נתכוונו לשם שמים, אמר עליהם (בראשית ג, ז) וידעו כי ערומים הם, ופירושו, כי כאשר הידים בעת שכותבין ספר תורה בטהרה הם מכובדות ומשובחות, וכשגונבות או עושות דבר מגונה הם מגונות, כך היו כלי המשגל לאדם ולאשתו קודם שחטאו, וכמו שיש בכל אבר ואבר מהאיברים מהלל ושבח בעשות הטוב, וגנאי בעשות הרע, כך היה לאדם הראשון בכלי המשגל.

ג)נמצא כי הקדוש ברוך הוא כל דרכיו משפט וטהרה ונקיות. ונמצא הכעור כולו מצד פעולת האדם. על זה אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ז, כט) לבד ראה זה מצאתי אשר עשה וגו', כלומר אין בכל איברי האדם מצד הבריאה דבר קלקול או כיעור, כי הכל בחכמה עליונה דבר מתוקן וטוב ונאה, אבל האדם בהיותו סכל מביא כיעור בדברים שאין בהם כיעור מתחלה, והבן זה מאד.

ד)והנה סוד הידיעה שאני רומז לך, הוא סוד היות האדם כלול בסוד חכמה ותבונה ודעת, כי האדם הוא סוד החכמה, האשה סוד התבונה, והחבור הטהור הוא סוד הדעת, וזהו סוד איש ואשה בסוד דרכי הקבלה הפנימית, ואם כן ענין החבור הוא ענין עילוי גדול כפי הראוי.

ה)ואמרו זכרונם לברכה, בשעה שאדם מתחבר לאשתו בקדושה שכינה שרויה ביניהם, ואיש ואשה נתחממו שכינה מסתלקת מביניהם וישאר אש ואש, כדגרסינן בסוטה (י"ז ע"א) היה דורש רבי עקיבא איש ואשה זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתם, פירוש, כשהאדם מתחבר לאשתו בקדושה שכינה ביניהם, תמצא בשם האיש י' ובשם האשה ה', הרי זה שמו של הקדוש ברוך הוא מצוי ביניהם, אבל אם לא נתכוונו לחבור קדושה אלא למלאת תאותם, ומתוך התאוה והחמוד נתחממו באש, אזי י' של שם האיש והי' של שם האשה שהוא י"ה מסתלק מביניהם, נשאר אש ואש, ואל זה הסוד נתכוונו זכרונם לברכה באמרם (נדה ל"א ע"א) שלשה שותפין יש בו באדם ואלו הן איש ואשה והקדוש ברוך הוא, ואם היה הדבר גנאי היאך היו כוללים את השם יתברך בדבר שהוא כך.

ו)והנה השם יתברך אמר לאברהם בענין מולדת יצחק (בראשית יז, טז) וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן, ובענין רבקה (שם כה, כא) ויעתר יצחק לה' וגומר, ובענין רחל ולאה (שם כט, לא, ויפתח את רחמה. ובענין חנה (שמואל א' א, ט), וידע אלקנה וגו', והנה בכלל הברכות (שמות כג, כו) לא תהיה משכלה ועקרה, ועוד גרסינן (תענית ב' ע"א ) שלש מפתחות לא נמסרו ביד שליח, ואחד מהן ההריון שנאמר (בראשית כט, לא) ויפתח את רחמה וגו', ואילו היה בדבר גנאי מה לו להקדוש ברוך הוא לעשותו על ידי עצמו בלי שליח.

ז)ובבראשית רבה (פ"ה ט') ויט אליה אל הדרך (בראשית לח, טז) ביקש יהודה לעבור, רמז הקדוש ברוך הוא למלאך הממונה על התאוה, בא להודיע כי כוונת השם יתברך וחפצו היתה בחבור זה, ולפיכך נולדו שניהם תאומים, שניהם צדיקים, שניהם טהורים כדוגמת שמש וירח, פרץ וזרח, והבן כי כצורת סדרי עולם נולדו ואין בחבור שלהם גנאי, כאשר אין גנאי בתיקון סדרי עולם כללם ופרטם, ובענין רות נאמר (רות ד, יג) ויתן ה' לה הריון וגו', ואלו היה בדבר גנות הרי כבר נאמר (חבקוק א, יג) טהור עינים מראות ברע, אלא כשיהיה החבור לשם שמים אין דבר קדוש ונקי למעלה הימנו, ולפיכך נאמר בחבור הצדיקים (ירמיה א ה) בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו', אבל ברשע הפריץ, אותה הטפה כולה טמאה אין לשם חלק בה, ועליה נאמר (תהלים נח, ד) זורו רשעים מרחם.

עמוד 806

ח)אבל בחבור האדם אל אשתו כראוי פירשו זכרונם לברכה שהוא כדמיון בריאת שמים וארץ, שנאמר (זכריה יב, א) נאם ה' נוטה שמים ויוסד ארץ ויוצר רוח אדם בקרבו, ואומר (עמוס ט, ו) ואגודתו על ארץ יסדה, הוא והם אגודה אחת לברוא אדם, וזהו סוד (בראשית א, כו) נעשה אדם בצלמנו, כלומר גם אני שותף בבריאת האדם, והשותפות הזו, כי (נדה ל"א ע"א) מן האב והאם נמשכין כל סדרי הגוף, והשם יתברך זורק בו נשמה כאמרו (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים, ואומר (קהלת יב, ז) וישוב העפר אל הארץ כשהיה וגו'.

ט)ואחר שהודענוך על סוד מהות הדרך האחד מן החבור, נודיעך הדרך השני, והוא היפך הראשון, כי בזמן שאין אדם מתכוין לשם שמים הנה אותו הזרע הנמשך הוא טפה סרוחה אין לשם חלק בה, ונקרא משחית דרכו על הארץ, והנה גופו כולו לבהלה, וכאילו נוטע אשרה ומפטם עגלים לעבודה זרה, בהיותו זרע מקולקל וטפה שלו נזרקה בסלון ממאיר, ועליו נאמר (תהלים נח, ד) זורו רשעים מרחם, והנה צוה הקדוש ברוך הוא בתורה ואמר (ויקרא כ, כו) והייתם לי קדושים וגו'.

פרק ב'

הדרך השני בזמן החבור

זרעהאדם הוא חיי גופו כי הוא הדם המובחר שבגוף ואם מצוי אצל אשתו הרבה יהי' כחו תשש ואור עיניו מתמעט וכל חלקי אבריו הולכים ודלים – זמן העונה לא סמוך לאכילה דעי"ז הטפה סרוחה ועכורה וולד הנוצר הוא מיסוד עכור וטנוף ויהי' בעל חמה וכעסן – ואם כבר רעב יהי' הולד פתי וסכל – ואם ממוצע יהי' הנולד חכם מיושב בדעתו יקר רוח איש תבונה ומעורב עם הבריות – והוא יסוד מדות של הנולד – המקיים עונה בזמן הראוי זוכה לבנים ראויין לבוראה.

סוד עונת ת"ח – מליל שבת לליל שבת

א)הנה השם יתברך אמר בתורה (שמות כא, י) שארה כסותה ועונתה לא יגרע, ועונה האמורה בתורה מפורשת בגמרא (כתובות ס"א, ע"ב) כי העונות משתנות כפי סדר כל בני אדם, ועכשיו נניח לדבר בעונת שאר בני אדם ונדבר בעונת תלמידי חכמים הראויה, שהיא מלילי שבת ללילי שבת, ועל זה נאמר (תהלים א, ג) אשר פריו יתן בעתו וגו' (שם ס"ב ע"ב) זו היא עונת תלמידי חכמים.

ב)ודע כי זרע האדם הוא חיי גופו ומאור זהרו, כי הוא הדם המובחר והזך אשר בגוף, שאילו לא היה כן לא היתה צורת אדם בו. והנה הזרע הוא חלק מחלקי הגוף, ויש בו חלק מכל אבר ואבר, כי בידוע שלא יולד אזן מעין, ולא עין מאזן, רק כל אבר נמשך מטבע אבר דומה לו, כמו שלא יצמח מזרע החטה פולין ועדשים, ולא מזרע אדם חמור או שור או שה, וכל אבר ואבר וכל צורה וצורה יש לו טבע מיוחד וכח ידוע שממנו נולד. ואין לחוש לסומא שמוליד פקח, כי כח האבר מצוי בטבע הכללי שבגוף. ואם כן שהזרע הוא חלק מכל אבר ואבר מאיברי הגוף, אין ראוי לאדם להיות מצוי אצל אשתו תמיד כתרנגול, כי אז יהי הכוח תשש, ומאור עיניו מתמעט, וכל חלקי אבריו הולכים ודלים, אבל בהיות החבור בעונה הידועה, שהיא מליל שבת לליל שבת, שהוא סוד החזרת הגלגלים פנים ואחור בשבעת ימי השבוע, אז יוכל להשפיע כח בזולתו, והוא לא יחסר דבר שיהיה נחלש עליו חולשה נראית,לפי שכבר קבל כח שיוכל להשפיע ממנו, ולפיכך אמר הכתוב (תהלים א, ג) אשר פריו יתן בעתו, והיינו מליל שבת לליל שבת, וסמיך ליה ועלהו לא יבול, כלומר לא הביא לו חולשה על זה, וסמוך ליה וכל אשר יעשה יצליח, כלומר אז החבור לשם שמים, ויבא לידי גמר מעשה.

ג)וטעם היותו מליל שבת לליל שבת, לפי שהשבת הוא יסוד עולם, והוא דוגמת עולם הנפשות, מטעם (שמות כ, י) שבת לה', וכוונו בעונת תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת, להוליד צורה הראויה לעבודת הבורא יתברך, בעלת נשמה שכלית עליונה וטהורה. כאמרו (שם לא, יז) וביום השביעי שבת וינפש, והנה זאת הכוונה בעונת תלמידי חכמים, והבן מאד כי לא שמו עונתן בימי הגופניות דהיינו ששת ימי המעשה, כי אם ביום שכולו שבת ועולם הנפשות.

ד)ואחר אשר עוררנוך על זה, נחזור למה שהיתה כוונתנו לבארו, כי זמן החבור נחלק לשלשה חלקים. החלק הראשון זמן העונה בימים, השני זמן העונה מצד המזון, השלישי זמן העונה מצד השעות. אמנם החלק הראשון כבר בארנוהו בפרק זה, והחלק השני שהוא זמן העונה מצד המזון מה שתצטרך לדעת בעזרת השם.

זמן האכילה – משפיע מאד על הזרע

ה)דע כי המזון שאדם נזון בו צריך שלשה מיני שנויים, ולמדרגה הרביעי נהפך לזרע, או לדם לבן, מפרנס את הגוף, ואילו ישמש האדם מטתו סמוך לאכילתו,הנה באותו הזמן טבע הגוף רותח והדם מעורב ואינו זך וצלול, והנה אותה הטפה הנמשכת ממנה עכורה ומלוכלכת סרוחה ומטונפת, אינה נקיה ולא טהורה, ונמצא הוולד הנוצר מאותה טפה מיסוד עכור ומטונף, ועליה נאמר (תהלים ז, טו) הרה עמל וילד שקר, ואומר (שם נח, ד) זורו רשעים מרחם, לפי שמטבע מזג הטפה שאינה זכה מחייב להיות הנוצר ממנה משוקץ ומטונף לפיכך צריך האדם לכוון שעת החבור שיהיה בשעה שנפשו מיושבת עליו, ושקט טבע הגוף מרתיחת המזון שאכל, ונזדקק הדם, וירדו השמרים למקומם הטבעי, ואז יסודות גוף האדם מסודרות בסדר נכון,שהוא (שמור) סמוך לחצי הלילה האחרון, ועל זה אמרו זכרונם לברכה במסכת ברכות (ה' ע"ב) אבא בנימין אומר כל ימי הייתי מצטער על שני דברים, על מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום וכו', ואמר רבי יצחק כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים, שנאמר (תהלים יז, יד) וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים וגו', רב נחמן בר יצחק אמר אף אשתו אינה מפלת נפלים, כתיב הכא תמלא בטנם, וכתיב התם (בראשית כה, כד) וימלאו ימיה ללדת וגו'.

ה)דע כי המזון שאדם נזון בו צריך שלשה מיני שנויים, ולמדרגה הרביעי נהפך לזרע, או לדם לבן, מפרנס את הגוף, ואילו ישמש האדם מטתו סמוך לאכילתו, הנה באותו הזמן טבע הגוף רותח והדם מעורב ואינו זך וצלול, והנה אותה הטפה הנמשכת ממנה עכורה ומלוכלכת סרוחה ומטונפת, ינה נקיה ולא טהורה, ונמצא הוולד הנוצר מאותה טפה מיסוד עכור ומטונף, ועליה נאמר (תהלים ז, טו) הרה עמל וילד שקר, ואומר (שם נח, ד) זורו רשעים מרחם, לפי שמטבע מזג הטפה שאינה זכה מחייב להיות הנוצר ממנה משוקץ ומטונף לפיכך צריך האדם לכיון שעת החבור שיהיה בשעה שנפשו מיושבת עליו, ושקט טבע הגוף מרתיחת המזון שאכל, ונזדקק הדם, וירדו השמרים למקומם הטבעי, ואז יסודות גוף האדם מסודרות בסדר נכון, שהוא (שמור) סמוך לחצי הלילה האחרון, ועל זה אמרו זכרונם לברכה במסכת ברכות (ה' ע"ב) אבא בנימין אומר כל ימי הייתי מצטער על שני דברים, על מטתי תהא נתונה בין צפון לדרום וכו', ואמר רבי יצחק כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים, שנאמר (תהלים יז, יד) וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים וגו', רב נחמן בר יצחק אמר אף אשתו אינה מפלת נפלים, כתיב הכא תמלא בטנם, וכתיב התם (בראשית כה, כד) וימלאו ימיה ללדת וגו'.

ו)וצריך אני לעוררך על הגדה זו, ידוע הוא שאין פתי או סכל בעולם סובר כי מפני נתינת המטה בין צפון לדרום זוכה אדם להיות לו בנים זכרים, ושלא תהא אשתו מפלת נפלים, כל שכן שיאמרו עמודי עולם אנשים חכמים ונבונים כאלה דברים, אמנם כי הם דברו הדברים ברמזים כמנהגם הטוב בכל מקום. והנני מבאר, ידוע כי הקור החזק הוא לפאת צפון, והחום הגדול לפאת דרום, וחכמי האמת יודעים כי הרחקת האדם אל הקצוות אינו מדין הטוב והישר, אבל המדות הבינוניות הם המובחרות, ועל זה אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ז, טז) אל תהי צדיק הרבה וגו' אל תרשע הרבה ואל תהי סכל, ולפי שצפון ודרום הם שני הפכים לחום ולקור, הסתירו דבריהם ורמזום ואמרו כי המשמש מטתו בהיות מזג גופו ממוצע בין החום ובין הקור, ואז יוכלו טבעיו לנוח ולא יזריע מהרה, אבל יוכל לבעול במתון, ואז האשה מקדמת להזריע תחלה, ונמצא זרע האשה כדמיון החומר, וכשיבא אחרי כן זרע האיש, נמצא כדמיון היוצר שמצייר צורה בחומר, וזהו סוד שאמרו זכרונם לברכה (נדה ע"א ע"ב) בשכר שמשהין עצמן על בטן האשה הוויין להו בנים זכרים, שנאמר (תהלים קכז, ג) הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן. ובהיותך מבין כל זה, תבין סוד הנותן מטתו בין צפון לדרום הוויין לו בנים זכרים. נמצא זה בחצי הלילה שכבר שקט הגוף מרתיחת טבע המזון שאכל, ומזג הגוף צח. ומה שאמר בין צפון לדרום, רצה לומר בין הקור לחום, וידוע כי איש שנולד מטפה קרה יהיה לעולם פתי וסכל, ומי שנולד מטיפה חמה יהיה בעל חמה וכעסן, אבל הנולד מטפה ממוצעת בין החום והקור, יהיה לעולם חכם מיושב בדעתו יקר רוח איש תבונה, ויהיה בדעותיו מעורב עם הבריות, ועל זה נאמר (שמואל א' א, יא) ונתת לאמתך זרע אנשים, ומה שדרשו זכרונם לברכה בגמרא ברכות (ל"א ע"ב) לא אוכם ולא חיוור, לא חכם ולא טפש, ולא ארוך ולא גוץ, לומר כי כל המדות הוות באדם בהיות מזגו בין קור לחום, שזהו סוד בין צפון לדרום, וזהו סוד בנים זכרים שאמרנו.

ז)אבל מה שאמרו (ברכות ה' ע"ב) אין אשתו מפלת נפלים, יש בענין זה עיקר גמור, והנני פותח לך שערי אורה בזה. כבר ידעת מה שאז"ל (יומא פ"ב ע"ב) בענין ההיא עוברה שהריחה ביום הכפורים וכו', לחישו לה ולחיש, שזהו בין צפון לדרום, קרא עליה (ירמיה א, ה) בטרם אצרך בבטן וגו', וההיא עוברה דלחישו לה ולא לחיש, שזה נוטה לפאת דרום קרא עליה (תהלים נה, ד) זורו רשעים מרחם, וידוע כי סיבת המפלת נפלים, הוא, בהתעורר הרחם לאחת מן הקצוות, אם לרעב, אם לתאוה, אם לחום אם לקור, כי בהיות הרחם ממוצע לעולם לא תפיל, כאשר בהיות הפלס בעין משפט שלא יטו המאזנים לאחת מן הצדדין, ואם כן זה דלחישו לה ולא לחיש, נוטה מן הקצה האמצעי, והוא קרוב להיותו נפל אם לא יאכילהו מדבר איסור שהריחה. ואם תאמר הנה גם אם הצדיק הריחה, דע אף על פי שהריחה הנה חזרה לפלס האמצעי, ואם כן בון והתבונן בזמן שראוי לו לאדם לשמש מטתו ותזכה לבנים ראויים להוראה, והנה כללנו בדרך זה שלשה זמנים לעונה, מצד הימים, ומצד המזון, ומצד השעות.

פרק ג

כפיהמזון שאדם אוכל יהי' גופו – סיבת אכילת בשר – השי"ת הבדילנו ממאכ"א קצתן לפי שמטמטמים הלב כחלב ודם, קצתן מעזין הפנים – קצותן סוגרין דלתי תבונה וחכמה – וקצתן מולידין כמה מיני חלאים רעים וקשים כשרצי הארץ והמים – וע"כ ראוי לאכול מזון הראוי כי אותו הדם נהפך לזרע והוא עתידו ובנינו של ולד הנולד – ועי"ז הויין בנים הגונים קדושים וטהורים – קיצור הדבר: כפי המזון יהי' הדם הנולד ממנו, וכפי הדם יהי' הזרע, וכפי הזרע יהי' ולד הנולד ממנו. בריא או חולה – חכם או פתי – צדיק או רשע.

גוף האדם הוא מזונו – והאיך

א)דע כי כפי מזון כל אדם יהיה הגוף הניזון, ובדרך המחקר ידוע כי החיה שהמור נמשך ממנה מאכלה אלסנבל (פי' שבולת נרד). והנה השם יתברך שכל דרכיו משפט, צוה לשחוט בהמות למאכל בני אדם, ומה לו לזה, והלא טוב להיותנו נזונים במיני פירות ומגדים, ומה לו להפקיר דם בהמות וחיות ולצערם צער גדול.

ב)דע כי אלו הם מוסדות עולם שהשם יתברך מטיב לכל בריה, והוא מרחם על כל בריותיו, ועל זה נאמר (תהלים קמה, ט) טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, הודיע בפסוק זה כי שחיטת בעלי חיים ואכילתם על ידי בני אדם, לטובת בעלי חיים הוא וחמלה ורחמים עליהם, והנני מבאר. ידוע כי כל מזון שאדם אוכל הוא הולך באסטומכא, ומשם יורד למעיים העליונים, ומשם הכבד מוצץ הטוב והמובחר והשמן והזך והנקי שבאותו מזון, והשאר דוחה אותו למעיים התחתונים ויוצא דרך הרעי, ואותו הדבר שהכבד מוצץ חוזר ומבשלו, ומחזירו דם ומנקה אותו ומשלחו ללב, והלב משלחן לכל האברים, וכשמגיע הדם לכל האברים חוזר בכל אבר ואבר ממין האבר בבישול שלישי, וחוזר בבשר בשר ובשומן שומן, ובגידים גידים, ובעצמות עצמות, כי ממנו הגוף נזון. וא כן מצאת בהמה זו שנשחטה למאכל האדם לטובתה נשחטה, שעלתה ממדרגת בהמה למדרגת גוף אדם.

ג)וזהו דרך ארבע הרכבות עולם התחתון, שהן מקורות וצמחים, והבעלי חיים שאינם מדברים ובעלי חיים שמדברים, כי המקורות שואבין ונזונין מארבע יסודות, והצמחים נזונים מארבע יסודות ומן המקורות, ובעלי חיים שאינם מדברים נזונין מן הצמחים והמקורות ומארבע יסודות. וכן כל דבר הולך מעלוי לעלוי עד שהגלגל חוזר פנים ואחור,ועל זה נאמר טוב ה' לכל, כי מן היסודות עולה למדרגה עליונה מהן והמה מקורות, והמקורות עולות למדרגה למעלה מהן והן הצמחים הצומחים,ומן הצמחים עולין למעלה מהן והם בעלי חיים שאינן מדברים שמתנועעים וצומחים והם מורכבים מארבע יסודות, ומבעלי חיים שאינם מדברים עולין למעלה גדולה מהם והם החיים המדברים, שיש בהם כח דיבור וכח תנועה וכח צמיחה וכח הרכבה מארבע יסודות, אם כן נמצאו כל הדברים נעשין מזון לזולתם, כדי להעלותם לעלוי גדול על מדרגתם.

המאכלים שאסרה תורה כל אחד מזיק לענין אחד ברוחניות או גשמיות

ד)ואחר הקדמה זו, דע, שבהיות הדם מזון הגוף ונהפך לגוף, והדם הוא כפי טבע המזון שנעשה ממנו, ואם המזון הוא עב ועכור יהיה הדם עב ועכור, ואם המזון הוא נקי וזך וטהור יהיה הדם כמותו. ולפיכך הבדילנו השם יתברך בתורתו הקדושה מכמה מאכלות אסורות שאסר אותם עלינו, קצתם מטמטמים את הלב כחלב ודם, וקצתם שמעזים את הפנים כחיות ועופות ובהמות הדורסין, וקצתם שסוגרין דלתי התבונה והחכמה כארנבת ושפן וחזיר ודומיהם, וקצתן שמולידין כמה מיני חלאים רעים וקשים כשרצי הארץ והמים. סוף דבר על כולם אמר (ויקרא יא, מג) אל תשקצו את נפשותיכם. הרי הודיע כי כל אלו הדברים נתעבים ונמאסים ומולידים דם רע, מוכן לכמה מיני פורעניות.

האוכל מזון הראוי מקיים מצות לקדש עצמו בשעת תשמיש – והוא יסוד הולד – צדיק או רשע.

ה)והנה אם כן כשאמרו (שבועות י"ח ע"ב) שצריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש, הנה גם המזון כלול בקדושה זו, כי ראוי לאדם לאכול מזונות ראויים והגונים ממוצעים בין הקור והחום, ויהיו מן הדברים המולידים דם נקי וזך וטהור, מאחר שאותו הדם עתיד להיות נהפך לטפת הזרע, והוא עתיד להיות יסוד ובנין לולד הנולד מאותו חבור, כי אילו יהיה המזון רע ועכור ועב, תהיה גם הטפה עבה ומטונפת ועכורה, ואם כן נמצא המזון גורם להויית האדם, הכנה להיות הולד חכם או פתי, צדיק או רשע.

ו)והנני מוסר בידך מפתח גדול. דע כי בהיות הדבר כמו שאנו אומרים, סמך השם יתברך בתורתו הקדושה פרשת אשה כי תזריע לפרשת מאכלות אסורות, ואמר (ויקרא יא, מז) להבדיל בין הטמא ובין הטהור וגו', וסמוך ליה (שם יב, ב) אשה כי תזריע, וסמך לה מצד אחר פרשת נגעים, ואלו השלש פרשיות נסמכו לסודות נפלאים, ונתן פרשת אשה כי תזריע באמצע, להודיע שאם יבדל אדם מן המאכלות הרעים, הוויין לו בנים הגונים קדושים וטהורים, ואם לאו הרי נגעים מתחדשים עליהם, מצד טפת הזרע שהיתה מאותן המאכלות המשוקצות, ועל כן בא להודיעך כי צריך האדם לקדש עצמו גם במאכלות הגונות סמוך לתשמיש, כדי שיהיה הזרע נקי וטהור ובינוני בין צפון לדרום כמו שאמרנו. והנה כבר הודענוך, כי כפי המזון יהיה הדם הנולד ממנו, וכפי הדם יהיה הזרע, וכפי הזרע יהיה הולד הנולד ממנו, וכבר ידעתי מה שאמרנו שלא יולד מן הסוס נשר ולא מן החטה עדשים, וכן נאמר כי לא יולד מן הזרע העכור והרע כי אם דם משוקץ ונתעב, ואמר (תהלים נח, ד) זורו רשעים מרחם.

אכילת דברים טובים בעילוי הגוף גרוע ממועט של דברים גסים ורעים

ז)והנה הודענוך בפרק הזה דרך המזון הראוי. ועתה ראוי לנו לומר לך עוד, כי גם מן המזון הראוי אין צריך לקחת כדי מלוי הגוף, רק דבר בינוני שיוכל הטבע לטחון אותו וימהר להתהפך לדם נקי וטהור, כי בהיותו המאכל מתרבה באסטומכא אף על פי שיהיה מן הדברים ההגונים, הנה ריבויו יהיה גורם שלא יהיה נטחן כראוי ויפסד באסטומכא, ויהיה חוזר רע ומטונף יותר ממה שהיה מועט מן הדברים הגסים והרעים, ולפיכך ראוי להזהר גם בשיעור המזון כאשר יזהר בגוף המזון ממש, הנה שמור זה העיקר הגדול שהוא ערוך מצד המזון לצד החבור.

פרק ד'

הדרך הרביעי בכוונת החבור

טעםחומר הרהור עבירה – צריך לטהר המחשבה בעת תשמיש לחשוב בדברים קדושים – ובצדיקים הטהורים אנשי מדע השכל כחכמה – גם אשתו תחשוב בכל זה – ובזה תלוי אם יהי' הולד צדיק או רשע – לפיכך זכו האבות ששם השם נקרא עליהן על שכוונו גם בדרכי הגוף לש"ש – וע"כ זכה יעקב לי"ב שבטים כולם צדיקים גמורים ותמימים על שלא היתה מחשבתם נפרדת מד' אפילו בעת החבור – כאשר החסידים מדביקין מחשבתם בעליונים כל דבר שמחשבין אותו שעה מתקיים.

הרהור ומחשבה גורם להיות צדיק או רשע

א)צריך אתה לדעת סוד גדול מה שאמרו רבותינו ז"ל (יומא כ"ט ע"א) קשים הרהורי עבירה מעבירה, והנני מאיר עיניך בדברים שהם כבשונו של עולם, והם נסתרים בכמה חדרים פנימיים.

ב)–דע שהש"י הוא אל דעות, התקין פעולותיו בחכמה תמימה, ונתן בכל טבע מטבעי העולם כח מיוחד פועל הדבר שניתן לו במשמרת מבלי שנוי, רק בדרך נס, והנה נתן כח בדמיון האדם להוליד כיוצא בדבר שהוא מדמה, ודבר זה נדעהו גם מצד הטבע. והנה בהתחבר האדם לאשתו, אם דמיונו ומחשבותיו עסוקים בחכמה ובינה ומדות טובות והגונות, הנה אותו הדמיון אשר במחשבותיו יש לו כח לצייר הצורה בטיפת הזרע כפי שיהיה מדמה בשעת החבור בלי ספק. וזהו סוד (בראשית ל, לז) מקל לבנה וגו', ואומר – ויחמו הצאן אל המקלות וגו', ורבותינו זכרונם לברכה אמרו בברכות (כ' ע"א) רבי יוחנן הוה אזיל ויתיב אשערי טבילה, אמר כי סלקן ואתיין בנות ישראל מנהרא מסתכלן בי כי היכי דלהוו להו זרעא שפיר כוותי. התבונן על המראה הגדול הזה, כי זה החסיד הודיע, כי בהיות האשה מחשבת ביופיו בעלותה מן הטבילה ומתחברת לבעלה, תחבר צורת הוולד כפי הדמיון שהיא מדמה, ואם כן נמצא הדמיון סיבה גדולה, וההרהור והמחשבה גורמין להיות הולד ומדותיו כאשר ביארנו.

הרהור בשעת עונה בצדיקים הטהורים – וזהו חובת איש ואשתו

ג)הנה שההרהור והמחשבה גורמין להיות הולד צדיק או רשע כאשר יגרום המזון, ואם כן צריך כל אדם לנקות מחשבותיו והרהוריו ולזכותם בשעת תשמיש, ולא יהיה מחשב בדבר עבירה וזמה, רק בדברים קדושים, ויהא מחשב בצדיקים הטהורים אנשי מדע והשכל וחכמה, כי אותן המחשבות יחולו על הזרע ויציירוהו בצורתם בשעת תשמיש, וכן מחשבת אשתו שיהיה משמחה בדברים המשמחים את הלב, כדי שתהיה גם היא מסכמת למחשבות זכות וטהורות, ויהיו שניהם אחדים בדבר המצוה כי אז תתקשר מחשבתם לאחד, ותהיה השכינה שרויה ביניהם, ויולידו בן כפי הצורה הטהורה שיציירו.

דרך הטבע שיהי' כן – הולד לפי המחשבה

ד)ואל תתמה על דבר זה, כי טבע פשוט הוא בעיני חכמי המחקר, כי כפי המחשבה וההרהור שיעבור על לב האדם ואשתו בשעת חיבורם יהיה הולד מוכן ומצוייר אם טוב ואם רע, וכבר הביאו ראיה (תנחומא נשא אות ז') מההיא מטרוניתא שילדה בן שחור, והיתה היא והמלך לבנים יפים עד מאד, וחשב המלך להרגה, עד שבא חכם אחד ואמר שמא הרהרה בשעת תשמיש באדם שחור, ובדקו מצאו צורות שחורות במשכיות אותו החדר ששמשה בו, ואמרה כי היתה מסתכלת באותן הצורות ומהרהרת בהן בשעת החבור, וזהו כענין המקלות.

ה)ואל תתמה כי גדול מזה נודע מצד הטבע, כי אדם שנשכו כלב שוטה וחלה חולי הידוע לאותה הנשיכה, הנה מאותו הדמיון שהוא מדמה ברעיוניו לא יוכלו להקריב לפניו מים, כי מיד ידמה לו שיש בהם כלבים שוטים, וגם בשתן שלו יראו דמיון כלבים קטנים עד מאד, מפני רוב ההרהור והתמהון מצייר בשתן הרהוריו ותמהוניו, והבן זה עד מאד. וראה עד היכן כח המצייר וההרהור בשעת התשמיש.

ו)סוף דבר אם אדם מהרהר בדברים טובים וטהורים, הנה אותו ההרהור הטוב חל על טפת הזרע ויהיה הולד מצוייר כצורת אותו הרהור, ועתיד להיות צדיק גמור, ועליו נאמר (ירמיה א,ה) בטרם אצרך בבטן וגו', ובאמת כי קודם הצורה שלו יהיה ההרהור הטוב מוכן לציירו, ואז השכינה משתתפת עם המחשבה הטהורה, כאמרם זכרונם לברכה (קידושין מ' ע"א) מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, ואם אדם מחשב בדבר עבירה וכעור, הנה הולד מיוסד על יסוד רשע וכעור, ועתיד להיות רשע מטונף ועליו נאמר (תהלים נח, ד) זורו רשעים מרחם.

ז)ואני צריך לעוררך על יסוד גדול בא בתורה ובדברי רבותינו זכרונם לברכה באמרם (שם סח, ז) אלהים מושיב יחידים ביתה, ואמרו זכרונים לברכה (קידושין ע' ע"א) כל הנושא אשה לשם יופי, חדש נכנס וחדש יוצא וחרב אוכלתו שנאמר (הושע ה, ז) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו וגו' והסוד הגדול בזה, כי בהיותו נושא אשה לשם יופי הרי חיבורו אינו לשם שמים, כי אמנם הוא מהרהר בצורתה בדרך הגופניות,ואינו מחשב במחשבה טהורה עליונה, והנה הבן הנולד מאותו הרהור הוא בן נכרי וזר, ועליו נאמר כי בנים זרים ילדו, ואין לשם חלק בו, נמצאו בוגדים לשם ושכינה מסתלקת מביניהם.

סוד בן סורר ומורה

ח)ובאתי לעוררך עיקר גדול, דע כי לכך נסמכה פרשת בן סורר ומורה ופרשת תלוי לפרשת יפת תאר, (דברים כ"א) כי מאשה לקוחה בשביה לא יצא אדם צדיק. מאחר שאין הכוונה רק ליופי וזמה יצאו ממנה בנים סוררים ומורדים ראויים לארבע מיתות בין דין. ודע כי לא לחנם אירע לדוד ענין תמר ואבשלום, כי שניהם בני יפת תאר היו, כי כל זה גורם ההרהור להוליד כיוצא באותה הצורה. ואם כן די במה שעוררנוך בפרק זה בענין כוונת המחשבה וההרהור בעת החבור.

ט)ואני רוצה לעוררך על עיקר גדול, ואמסור לך מתנה גדולה בסוד המחשבה היאך היא פועלת הצורה בדבר שהיא נתקבל ממנה. הנה רבותינו זכרונם לברכה אמרו (יומא כ"ט ע"א) הרהורי עבירה קשים מעבירה, ובמקום אחר אמרו (קידושין מ' ע"א) מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, חוץ מעבודה זרה שנאמר (יחזקאל יד, ה) למען תפוש את בני שיראל בלבם. והנני מאיר עיניך בדברים אלו שבאו סתומים בגמרא. הנה אמרו זכרונם לברכה (ויק"ר ט"ז ד') בן עזאי היה יושב ושונה, והיתה האש מלהטת סביבותיו, (פרקי דר"א פ"ב) ורבי אליעזר יושב ודורש וקרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה רבינו עליו השלום, ותצטרך לדעת כי כל אלו הדברים כוונה אחת להם, והנני מבאר.

י)דע, כי מעין המים בהיותו נמשך ממקום גבוה למקום נמוך, יש כח להעלות אותם המים אל מקום אחר גבוה כנגד גובה מקום המים שיוצאין ממנו. וכן ידוע לבעלי הקבלה כי מחשבת האדם היא ממקור הנפש השכלית שנמשכת מן העליונים, ויש כח במחשבה להתפשט ולעלות ולהגיע עד מקום מוצאה, ובהגיעה אל המקור אז היא נדבקת באור העליון שמשם נמשכת, ונעשית היא והוא דבר אחד. וכשהמחשבה חוזרת להמשך ממעלה למטה נעשה הכל כדמיון קו אחד, ואותו האור העליון נמשך למטה, ואז האור הבהיר נמשך ומתפשט באותו המקום שבעל המחשבה יושב שם, וכן היו חסידים הראשונים מדבקין מחשבתן בעליונים ומושכין האור העליון למטה, ומתוך כך היו הדברים מתוספין ומתרבין כפי כח המחשבה וזהו סוד צפחת השמן של אלישע עליו השלום, וכד הקמח וצפחת השמן של אליהו.

האבות זכו ששם שמים נקרא עליהן – על שכוונו גם בדברים גשמיים לשם שמים

יא)ואחר שהדבר כן, הוצרכו רבותינו זכרונם לברכה לומר כי בהתחבר האדם לאשתו ומחשבתו נדבקת בעליונים הרי אותה המחשבה מושכת אור עליון למטה, והוא שורה על אותה טפה שהוא מתכוין עליה ומהרהר בה, כענין הצפחת, ונמצאת אותה טפה נקשרת לעולם באור הבהיר, וזהו סוד (ירמיה א, ה) בטרם אצרך בבטן ידעתיך, מפני שכבר נקשר האור הבהיר בטפת אותו צדיק בעת החבור, לפי שהמחשבה נקשרת בעליונים, ומשכה האור הבהיר למטה, והבן זה עד מאד, ותבין ממנו סוד גדול בענין אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, כי בעת שהיו עוסקים במאכל ובמשתה ובמשגל ובשאר עסקי הגוף, דברי תורה מה תהא עליה, והיתה התשובה כי גם בכל עסקי הגוף כל כוונתם היתה לשם שמים, ולא היתה מחשבתם נפרדת מן האור העליון אפילו רגע אחד, ומתוך כך זכה יעקב אבינו להוליד י"ב שבטים, כולם צדיקים גמורים ותמימים היו, וראויין להיות כדמיון סדרי עולם (כנגד י"ב חדשי השנה) נושאי כלי ה', לפי שלא היתה מחשבתו נפרדת מהאור העליון אפילו בשעת החבור, ולכן אמר שלמה עליו השלום (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו, וידיעה זו הוא חבור הנפש השכלית ודבוקה באור העליון, ולא נקרא אדם שיודע דבר פלוני עד שידבק השכל במושכל.

יב)ואחר שהודענוך זה, התבונן בהיות הרהורי עבירה קשים מעבירה, כי בהיות האדם מחשב בדברי רשע וטנוף, מחשבתו נדבקת בטנופה בעליונים, והרי נפשו מחוייבת לשמים, שהרי הוא טמא אותה, אבל אילו עשה עבירה למטה ולא נגע משפטה לשמים, אז יקל מעליו יותר מהרהור הרע, והוא קרוב לקצץ בנטיעות. ומכאן תבין סוד המהרהר בעבירה בשעת תשמיש, אותה המחשבה המטונפת חלה על הטפה ומיסדת ממנה יסוד רשע ועול וטנוף ונקראים זרים.

יג) ומכאן תבין (ברכות כ' ע"א) מעשה של אותו חסיד שהיה יושב בשערי טבילה, כדי שתהיין מחשבתן והרהורם נדבקת בצורתו, וצורתו היתה נקשרת בעליונים.

עד כמה שגבה כח המחשבה

יד) ועוד נודיע לך ענין אחד בענין המחשבה אף על פי שאינם מכוונת החבור, עם כל זה הוא מועיל לו ולזולתו, והוא כי בהיות החסידים הקדושים מדביקים מחשבתם בעליונים, כל דבר שמחשבין עליו באותה שעה היה מתקיים, אם טוב ואם רע, והוא שאמרו ז"ל (שבת ל"ד ע"א, ב"ב ע"ה ע"א) נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, וכתוב בתענית (דף כ"ד ע"א) בההיא ברתא תובי לעפריך, וכן היה. ומה שאמרו (חגיגה ה' ע"ב, מו"ק י"ז ע"ב) כל מקום שנתנו חכמים עיניהם בו או מיתה או עוני, ומהענין הזה הוא סוד התפלה והקרבנות, שהוא סוד דבוק בעליונים.

טו)ומהענין הזה היה כח אותו ארור בלעם הרשע שהיו אומרין עליו (במדבר כב, ו) את אשר תברך וגו', ולפיכך היה רוצה לעיין בישראל עיון שלם כדי שיוכל להדביק מחשבתו בעליונים וימשיך עליהם מחשבה רעה, ולפיכך אמר (שם כד, ב) וישא בלעם את עיניו וגו', ולפיכך הוצרך לדקדק (שם כג, כז) לכה נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם וגו', כי הרשע היה צריך לעיין במה שכוונתו עליו, לטוב או לרע, והיה מדביק מחשבתו למעלה ומושך כח עליון למי שהיה מתכוון ומעיין בו, וזהו ענין (שם כד, ד) מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים, ולפיכך נתכוון הרשע לבנות המזבחות שבעה, ופר ואיל בכל אחד, כדי להכניס אליו כל הכחות ולקרבם אל מחשבתו כדי לקיים חפצו ורצונו הרע בכל אשר יתאוה, ולזה אמר (שם כג, יד) ויקחהו שדה צופים, שהיה הרשע צופה בהם כדי להמשיך עליהם מחשבתו הרעה, אבל הקב"ה שיודע כל המחשבות ידע מחשבתו הרעה ולא הניחה לרצונו של בלעם הרשע, והבן זה מאד ותדע עד היכן מגיע כח המשבה.

ואחרשהודענוך סודות אלו החתומים, יש לנו להודיעך סוד הדרך הסמוך לזה כפי הראוי בע"ה.

פרק ה'

הדרך החמישי באיכות החבור

אישחסיד מדבר בלשון רכה ונחת רוח והולך בקומה כפופה וראש נמוך – והרשע בכל דרכיו בהיפך מזה – בשעת חבור יזהר בדבורו ולא יקל ראשו.

גם בדבור ניכר בין חסיד לרשע

א)ידוע כי כל איש חסיד וצנוע כשהוא מדבר, אינו מדבר כי אם בלשון רכה ושפה רפה ובנחת רוח, ואינו מדבר גדולות, וכשהוא מהלך ילך בקומה כפופה וראשו נמוך, וכן בכל מנהגיו. והרשע בכל דרכיו בהיפך מזה. ואתה יש לך לעיין, כי מאחר שהדברים שאין להם גנות אבר אצל בני אדם, כמו הפה והידים, יש להם גנות מעש, כל שכן גנות אבר וגנות מעשה, שראוי להתנהג יותר בכובד ראש.

הדבור בעת העונה

ב)ועל כן כל זמן שאדם מתחבר לאשתו אל יהא בקלות ראש ודברי שוא ותעתועים, ואל תקל ראשך כנגד האשה, ואל תרבה בשיחה בטלה עמה, ולפיכך יש לך להכניסה תחלה בדברים שמושכין את לבה, ומיישבין את דעתה, ומשמחין אותה, כדי שתקשר דעתה בדעתך, וכוונתה בכוונתך, ותאמר לה דברים קצתם מכניסין אותה בדברי חשק ואהבה ורצון, וקצתם מושכין אותה ליראת שמים וחסידות וצניעות, ומספר עמה בדברי נשים חסידות וצנועות, היאך יצאו מהם בנים הגונים וכשרים ראויים לכתר עליון, בעלי תורה ויראה והוראה, כמעשה של קמחית (יומא מ"ז ע"א) שזכתה לשבעה בנים שכלם שמשו בכהונה גדולה ושאלוה חז"ל במה זכתה לזה, אמרה להם אפילו קורות ביתי לא ראו שערות ראשי מימי, וכל זה השיגה לשכר צניעותה וחסידותה ויושר מעשיה.

ג)ויספר עמה באמצע הלילה, או סמוך לשליש האחרון, דתניא בברכות (ג, ע"א) משמרה שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה, סוף דבר כשתהיה בודק בעצמך ותראה שאתה ראוי לשמש מטתך, עשה בענין שתהיה בודק דעת אשתך ותסכים לדעתך, וכשתהיה מתחבר אל תמהר לעורר בה התאוה, כדי שתתיישב דעתה. ומכל הדברים שהודענוך בדברים הקודמים ובדרך הזה יש לך להקיש כמה דברים שלא זכרנו מן הדברים שזכרנו, הוי כולל כל הדברים כלם, ומדעתך תבין דרך ההנהגה שאדם ראוי להתנהג בה בשעת תשמיש, יותר מכל צניעות שאתה צנוע בשאר הנהגתך במאכל ובמשתה ובדרך ארץ, כי כפי הצניעות ומחשבה שאתה נוהג בשעת החבור כך תחול הצורה על טפת הזרע.

ד)וזה סוד (בראשית כה, יט) אלה תולדות יצחק בן אברהם וגו', כלומר אחר שאמר ליה הקדוש ברוך הוא (שם יז, יט) אבל שרה אשתך יולדת לך בן, נתכוון אברהם בשעת החבור כוונה יתירה על כל מדותיו הטובות בהיותו מדביק מחשבתו בעליונים, ומתכוין להוליד בן שיהיה ראוי למה שאמר לו הקב"ה, וזהו סוד (שם) אברהם הוליד את יצחק, נתכוון להוליד בן שיהיה צדיק גמור כמותו, וזהו סוד אברהם הוליד ואמרו ז"ל (ב"ר ז' ג', ס"ג א') צדיק בן צדיק,והגיע כח צדקתו עד שהעיד הקב"ה עליו שאין בו מום לא בפנים ולא בחוץ, ועל כן היה עולה תמימה, וזהו סוד (בראשית כב, ב) והעלהו שם לעולה, וכבר ידעת שלא היה ראוי שיהיה מום בדבר הקרב על גבי המזבח, הבן המראה הגדולה הזאת. וכבר ידעת (זבחים פ"ה מ"ד) כי העולה היא קודש קדשים, והיא באה על הרהור הלב וחטאות המורגשות, ולפיכך צריכה הפשט ונתוח וכליל, ונקרא יצחק עולה תמימה, וכל זה גרם אותו אברהם אבינו ע"ה בשעת החבור שנתכוון לשם שמים ממש.

ה)וכן הדבר נוהג בשאר החסידים אנשי לבב, כי בהתכוונם לשם מצוה להדביק מחשבתם בעליונים בשעת החבור, אז יולידו בנים ראויים לקדושה ולטהרה ולחסידות.

ו)ולפיכך הוצרכה מגלת רות לכתוב (רוח ד, יח) אלה תולדות פרץ פרץ הוליד את חצרון וגו', כי כאשר היה פרץ צדיק גמור, נתכוון גם הוא להוליד בן צדיק כמוהו, וזהו סוד פרץ הוליד את חצרון, וכן עד ישי הוליד את דוד, צדיק בן צדיק, להודיע כי לא על חנם בחר הקדוש ברוך הוא בדוד עבדו למלך על ישראל כי שלשלת עשרה דורות הם צדיקים גמורים זה למעלה מזה, כדמיון עשרה סדרי עולם בסוד שיעור קומה בסוד יו"ד שהכל כלול בה, כי מפרץ ועד דוד עשר מעלות צדיק בן צדיק.

ז)ועתה התבונן סוד מה שכללנו בדברים אלו, וכשתהיה נוהג בהם כמו שהודענוך, אני ערב לך שתוליד בן צדיק וחסיד מקדש שם שמים.

עד כאן דברי הרמב"ן באגרת

תוכן דברי אגרת הרמב"ן

(תועלתו כבר נכתב בשער)

פרק א'

מהות החיבור

א)החיבור ענין קדוש ונקי כשיהיה כפי מה שראוי, ובזמן הראוי, ובכוונה הנכונה ואין חס ושלום שום גנאי וכיעור בחיבור הראוי והשי"ת ברא הכל כפי חכמתו ולא ברא דבר שיהי' גנאי או כיעור. וקודם שחטאו אדם וחוה היו כל המשגל בעיניהם כעינים ושאר אברי הגוף. אמנם כשנטו אחרי הנאות הגופניות ולא נתכוונו לשם שמים אמר עליהם וידעו כי ערומים הם.

ב)אחז"ל בשעה שאדם מתחבר לאשתו בקדושה שכינה שרוי' ביניהם ואיש ואשה נתחממו שכינה מסתלקת מביניהם וישאר אש ואש.

ג)כשיהי' החבור לשם שמים אין דבר קדוש ונקי למעלה הימנו אבל ברשע הפרוץ אותה הטפה כולה טמאה אין לשם חלק בה.

ד)בחבור אדם אל אשתו כראוי פי' חז"ל שהוא כדמיון בריאת שמים וארץ. אבל בזמן שאינו מתכוין לשם שמים הזרע הנמשך הוא טפה סרוחה אין לשם חלק בה ונקרא משחית דרכו על הארץ, גופו כלה לבהלה כאילו נוטע אשרה ומפטם עגלים לע"ז.

פרק שני

זמן העונה תלוי בימים – ובעיכול מזונו – ובאינוי כראוי מחליש גופו – ומשפיע על זרעו

ה)נדבר מעונת ת"ח שהיא מלילי שבת ללילי שבת. דע כי זרע האדם חיי גופו ומאור זהרו כי הוא הדם המובחר והזך שבגוף שאילו לא הי' כן לא היתה צורת אדם בו והנה הזרע הוא חלק מחלקי הגוף, ויש בו חלק מכל אבר ואבר, כי בידוע שלא יולד אזן מעין, ולא עין מאזן, רק כל אבר נמשך מטבע אבר דומה לו, כמו שלא יצמח מזרע החטה פולין ועדשים, ולא מזרע אדם חמור או שור או שה, וכל אבר ואבר וכל צורה וצורה יש לו טבע מיוחד וכח ידוע שממנו נולד. ואין לחוש לסומא שמוליד פקח, כי כח האבר מצוי בטבע הכללי שבגוף. ואם כן שהזרע הוא חלק מכל אבר ואבר מאיברי הגוף, אין ראוי לאדם להיות מצוי אצל אשתו תמיד כתרנגול, כי אז יהיה כחו תשש, ומאור עיניו מתמעט, וכל חלקי אבריו הולכים ודלים, אבל בהיות החבור בעונה הידועה, שהיא מליל שבת לליל שבת, שהוא סוד החזרת הגלגלים פנים ואחור בשבעת ימי השבוע, אז יוכל להשפיע כח בזולתו, והוא לא יחסר דבר שיהיה נחלש עליו חולשה נראית, לפי שכבר קבל כח שיוכל להשפיע ממנו, ולפיכך אמר הכתוב (תהלים א, ג) אשר פריו יתן בעתו, והיינו מליל שבת לליל שבת, וסמיך ליה ועלהו לא יבול, כלומר לא הביא לו חולשה על זה, וסמוך ליה וכל אשר יעשה יצליח, כלומר אז החבור לשם שמים, ויבא לידי גמר מעשה.

ו)אם ישמש האדם סמוך לאכילתו אז טבע הגוף רותח והדם מעורב ולא זך וצלול והטפה הנמשכת ממנה עכורה ומלוכלכת סרוכה ומטונפת אינה נקי' ולא טהורה. ומטבע מזג הטפה שאינה זכה מחייב להיות הנוצר ממנה משוקץ ומטונף. לפיכך צריך האדם לכיון שעת החבור שיהי' בשעה שנפשו מיושבת עליו ושקט טבע הגוף מרתיחת המזון שאכל ונזדקק הדם וירדו השמרים למקומם הטבעי. ואז יסודות גוף האדם מסודרות בסדר נכון שהוא סמוך לחצי לילה האחרון.

ז)ידוע כי איש שנולד מטפה קרה יהי' לעולם פתי וסכל ומי שנולד מטפה חמה יהי' בעל חמה וכעסן, אבל הנולד מטפה ממוצעת בין החום והקור יהי' לעולם חכם מיושב בדעתו יקר רוח איש תבונה מעורב בדיעותיו עם הבריות.

פרק ג

מזון, יסוד הולד – מאכ"א מזיק מאד – ואפ' הכשר ריביו קשה

ח)הדם מזון הגוף ונהפך לגוף, והדם כפי טבע המזון שנעשה ממנו ואם המזון עב ועכור יהי' הדם עב ועכור. ואם המזון נקי וזך וטהור יהי' הדם כמותו ולפיכך הבדילנו השי"ת בתורתו הקדושה מכמה מאכ"א שאסר אותם עלינו, קצתם מטמטמים את הלב כחלב ודם וקצתן שמעזין את הפנים כחיות ועופות ובהמות הדורסין וקצתם שסוגרין דלתי התבונה והחכמה כחזיר ודומיהן. וקצתן שמולידין כמה מיני חלאים רעים וקשים כשרצי הארץ והמים. סוף דבר כל אלו הדברים נתעבים ונמאסים ומולידין דם רע מוכן לכמה מיני פורעניות.

ט)כשאמרו (שבועות יח:) שצריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש גם המזון כלול בקדושה זו כי ראוי לאדם לאכול מזונות ראויים והגונים המולידין דם נקי זך וטהור מאחר שהדם עתיד ליהפך לטפת הזרע והוא עתיד להיות יסוד ובנין לולד הנולד מאותו חיבור והמזון הכנה להיות הולד חכם או פתי צדיק או רשע.

י)אם יבדל אדם ממאכלות אסורות הויין לו בנים הגונים קדושים וטהורים ואם לאו הרי נגעים מתחדשים עליהן, מצד טפת הזרע שהיתה מאותן מאכלות במשוקצות.

יא)וראוי עוד לדעת כי גם מן המזון הראוי א"צ לקחת כדי מילוי הגוף רק דבר בינוני שיוכל הטבע לטחון אותו וימהר להתהפך לדם נקי וטהור דאם המאכל מתרבה באצטומכא אע"פ שיהי' מדברים הגונים ריבויו יהי' גורם שלא יהי' נטחן כראוי ויפסד באצטומכא ויהי' חוזר רע ומטונף יותר ממה שהי' מועט מן הדברים הגסים והרעים ולפיכך ראוי להזהר גם בשיעור המזון כאשר יזהר בגוף המזון ממש.

פרק ד'

כח המחשבה בדרך הטבע משפיע על ולד הנולד

א)הקב"ה נתן כח בדמיון האדם להוליד כיוצא בדבר שהוא מדמה ודבר זה גם מצד הטבע. ובהתחבר האדם לאשתו אם דמיונו ומחשבותיו עסוקים בחכמה ובינה ומדות טובות והגונות אותו הדמיון יש לו כח לצייר הצורה בטפת הזרע כפי שיהי' מדמה בשעת החבור בלי ספק.

יג)המחשבה גורם להיות הולד צדיק או רשע, וא"כ צריך כל אדם לנקות מחשבותיו והרהורו ולזכותם בשעת תשמיש ולא יחשוב בדבר עבירה וזימה רק בדברים קדושים ויהא מחשב בצדיקים הטהורים אנשי מדע השכל וחכמה כי אותן מחשבות יחולו על הזרע ויציירוהו בצורתם בשעת תשמיש.

יד)גם האשה תהא מחשבתה מסכמת למחשבות זכות וטהורות ויהיו שניהם אחדים בדבר המצוה כי אז תתקשר מחשבתם לאחד ותהי השכינה שרוי' ביניהם ויולידו בן כפי צורה הטהורה שיציירו.

טו)סוף דבר אם אדם מהרהר בדברים טובים וטהורים אותו הרהור הטוב חל על טפת הזרע ועתיד להיות צדיק גמור. ואם מחשב בדבר עבירה וכעור הולד מיוסד על יסוד רשע וכעור ועתיד להיות רשע מטונף. ומתוך כך זכה יעקב אבינו ע"ה להוליד י"ב שבטים כולם צדיקים גמורים ותמימים היו לפי שלא היתה מחשבתו נפרדת מאור העליון אפילו בשעת החבור.

פרק ה'

צניעות בדבור ומעשה – בשעת התשמיש

טז)בזמן שאדם מתחבר אל אשתו אל יהא בקלות ראש ודבר שוא ותעתועים ואל תקל ראשך נגד האשה ואל תרבה שיחה בטלה עמה ולפיכך יש להכניסה תחלה בדברים המושכין את לבה ומיישבין דעתה ומשמחין אותה כדי שתקשר דעתה בדעתך וכוונתה בכוונתך ותאמר לה דברים קצתם מכניסין אותה בדברי חשק אהבה ורצון, וקצתן מושכין אותה ליר"ש חסידות וצניעות.

יח)ומדעתך תבין דרך ההנהגה שאדם ראוי להתנהג בה בשעת תשמיש יותר מכל צניעות שאתה צנוע בשאר הנהגתך במאכל ובמשתה ובדרך ארץ. כי כפי הצניעות ומחשבה שאתה נוהג בשעת החבור כך תחול הצורה על טפת הזרע.

ע"כ תוכן דברי אגרת הרמב"ן

חלק ב'

שער הקדושה להראב"ד

יש בו הרבה דברים הנחוצים מאד לדעת ודבריו משמשין מקור טהור להרבה דינים שנפסקו באו"ח סי' ר"ג ואבה"ע סי' כ"ה

והדברים מאירין ומשמחין כל ישרי לב.

פתיחה

המעייןבדברי הראב"ד יראה דלא הרי הרמב"ן כהרי הראב"ד כי בו בפרק שהרמב"ן השתטח לארכה ולרחבה בתוכנו ומהותו של כל מצות עונה וטרח לבאר לן היאך צריכין ליזהר בהכנת המצוה ובגוף קיומה שכולם יחד משפיעים ומניחין חותם על ולד הנולד לכל עתידו ונגע ברמיזה בשאר דברים הנוגעין למצוה. הראב"ד סלל לעצמו שביל אחר ודבריו מכוונין להורות הדרך ילכו בה בגוף המצוה בביאור פרטיה כגון ביאור בני תשע מדות. וכן פרטי דיני הצניעות, ופרטי זמני עונה, ופרטי התהגות בשעת העונה, וכן התקדשות במיעוט עונה, כאשר עיני הקורא יראה בפנים.

ועלהאמת ניתן להיאמר כי מהרמב"ן וראב"ד יתקלס עילאה דדברי שניהם יחד בונין קומה שלימה ומה שחיסר זה השלים השני.

ובמכווןהקדמתי דברי רמב"ן לראב"ד בסידור הספר כי כך סידורן האמיתי שדברי הרמב"ן משמשין כמבוא להמצוה והראב"ד כמבאר הלכותיה.

שער הקדושה להראב"ד

(סוף ספר בעלי הנפש)

(וכדי להקל על המעיין חילקתיו לקטעים ואותיות – ולפני כל קטע רמזתי בקוצר מילין תוכן הענין)

שער זה דן בקדושת תשמיש:

א) ראיתי לפרש בו עניני הקדושה שהאדם צריך להתקדש בשעת תשמיש במעשיו ובמחשבתו כמו שאמרו רז"ל כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הויין לו בנים זכרים בעלי הוראה שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים וסמיך ליה להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור. וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר, ואני רוצה להאריך בשער הזה מפני שיש תועלת באריכותו, והוא מן הענינים שרוב בני האדם נכשלים בהם.

ב' מינים טומאה וטהרה יש:

א*) ואפרש תחלה מה הן שתי קדושות הללו הנזכרות בפסוק זה. וכן מה שאמרו בברייתא ר' פנחס בן יאיר אומר טהרה מביאה לידי קדושה, אפרש מה היא טהרה ומה היא קדושה, ומזה תדע מה הם שתי הקדושות. ואומר תחלה כי הטומאות הם שני פנים, הטומאות הנמצאות במישוש ושלא במישוש, כגון במגע נבלות והיסטן ומגע שרצים ומשכבות ומושבות כזב וזבה ומצורע וראיית הקרי וטומאת המת, וכן העובר עבירות כגון הבא על העריות והאוכל דברים האסורים, אלה הטומאות שהן במישוש, כי הבא על העריות והאוכל את האיסורין נקרא טמא כדכתיב בפרשת עריות אל תטמאו בכל אלה ובפרשת שרצים כתיב ולא תטמאו בהם ונטמתם בם.

ב) והטומאה שהיא שלא במישוש כגון ראיית העינים ושמיעת האזנים ומבטא השפתים בדבר שאין ראוי לו לראות ולא לשמוע ולא לדבר בו, והרהור הלב בדברים שהם של איסור. גם הטהרה נמצאת במישוש ושלא במישוש, כי טהרת המגעות וההיסטות והקרי והנגעים וטומאת המת היא על ידי טבילות והזאות ושאר ענינים המפורשים במצורע, וזו היא טהרת המישוש. והטהרה שהיא שלא במישוש היא פרישת העבירות והאיסורין ונקיות הלב והמחשבה והלשון ועצימת עינים ואטימת האזנים מראות ברע ומשמוע. וכל אלו הם נקראים טהורים כדכתיב מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו, וכתיב מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם, וכתיב טהור עינים מראות ברע,וכתיב אוהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך, וכתיב נקי כפים ובר לבב. ואם הוזהר האדם מהם נקרא טהור, ואת שאינו נזהר נקרא טמא. ומי שהוא מדבר דברים שאינם ראוים לו נקרא טמא שפתים, גם הנזהר מזה נקרא טהור שפתים. נמצאת הטומאה שני פנים והטהרה שני פנים.

פורש מעבירה נקרא טהור וקדוש:

ג) אלא שיש מעלה בין פרישת טומאת העבירות והאיסורין לפרישת טומאות האחרות, כי הפורש מן המגעות ושאר הטומאות הדומות להם הוא הנקרא טהור לבד כדכתיב ורחץ במים וטהר, אבל הפורש מן העבירות והאיסורין נקרא טהור וקדוש, טהור כאשר אמרנו, וקדוש דכתיב בפרשת עריות והתקדשתם והייתם קדושים. ולא עוד אלא כי הטומאות האחרות אין בהם טומאת מחשבה, אבל טומאת העבירות והאיסורים כמו שצריך לפרוש מגוף העברות כך צריך הוא לפרוש ממחשבותם שלא יהרהר העבירה בלבו, ואם באה לו מחשבה עליהם הוא צריך לאנוס את עצמו ולהוציאה מלבו, וכ"ש שלא יתכוין לגמור אותה בלבו, לפי שהמחשבה הנגמרת היא המביאה לידי מעשה, וחשובה עליו כמעשה, ועל זו נאמר למען תפוש את בית ישראל בלבם, וזאת היא הקדושה השניה שהזהיר הכתוב עליה, והתקדשתם במעשה,והייתם קדושים במחשבה. הלא תראה מה שאמרו בסוף המקרא כי קדוש אני, כמו שאני קדוש כמעשה ובמחשבה כך תהיו אתם קדושים. הא למדת שאיןהאדםנקראקדושעדשיתקדשבמעשהובמחשבה.

א"א להגיע לקדושה אלא בגודר עצמו מן המותר:

ד) ועתה תבין ותדע כי לא יוכל האדם להגיע אל המדה הזאת עד שיניח ממה שהוא מותר לו חלק מחלקיו, ויגדור את עצמו בגדר הפרישות מן הדברים המותרים לו שהם דרך ומסלול להרגל העבירה כענין שאמרו כל המכניס ידו למטה מטבורו תקצץ ידו על טבורו. וכמו שאמרו כל האוחז באמה ומשתין מים כאלו מביא מבול לעולם. וכמו שאמר ר' יוסי מעולם לא נסתכלתי במילה שלי והקשו עליו אם כן לקריוה רבינו הקדוש, אמרי רבי מילתא יתירא הואי ביה שלא הכניס ידו תחת אבנטו. וכל הפרישה הזאת היתה גדר מפני שלא תתגבר עליהם הערוה תאותה לפי שהיצר מתקוטט עם האדם ומקטרג אותו להשיאו ולהסיתו.

הממלא תאותו בכל המותר – סוף באים לידי כפירה:

ה)וכן הוא דרכו משיאו להשביע את נפשו ולמלא כל תאותו בכל המותר לו, ואחר אשר למדו למלא כל תאותו, ברעבון נפשו כאשר לא תמצא ידו במותר לו יסיתנו למלא תאותו מן האיסור הקל, ומן הקל אל החמור, ומן החמור אל החמור ממנו עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה ותכפור במי שאמר והיה העולם שאין דין ולא דיין ולא גן עדן ולא גיהנם ולא עולם אחר. וכן אמר החכם בספר קהלת זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש כי מקרה אחד לכל וגם לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם בחייהם ואחריו אל המתים, כי מי אשר יחבר אל החיים יש בטחון וכו' כי החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה וכו' גם אהבתם גם שנאתם וכו'. ואחריה לך אכול בשמחה לחמך וכו'. בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר, ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי וגו'. כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה. כל אלה דברי יצה"ר הם שהוא מסית את האדם ואומר לו דע כי מות תמות ואין מי שינצל בעולם מן המיתה, ועוד שאין לו שכר והמת כבר נשכח זכרו גם אהבתו גם שנאתו כבר אבדה, והלא הכלב החי הוא טוב מן האריה המת, ועל כן לא תאבד הנאותיך בעולם הזה לך אכול וגו' כי כבר רצה האלקים את מעשיך וכו', אין לך רצון אחר ממנו אלא שתהנה מן העולם הזה לך אכול בשמחה וגו', בכל עת יהיו בגדיך לבנים. עד כאן הוא מסיתו בהנאת הגוף. ראה חיים עם אשה אשר אהבת וגו' הרי זאת הסתה בהנאת הנפש ותאות היצר, ועד כאן מסיתו בדבר היתר. כל אשר תמצא ידך בכחך עשה, הרי זו הסתה בעריות ובשאר העבירות. כי אין מעשה וחשבון זהו לית דין. ודעה וחכמה לית דיין כלומר אין מי שידע במעשיך. הא למדת דרך הסתת היצר מן ההיתר אל האסור ומן הקל אל החמור. וכן אמרו רבותינו כל המשבר כלי בחמתו יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה מפני שהוא מסור ביד יצרו והיום אומר לו עשה כך ולמחר אומר עבוד עבודה זרה.

מעלת האדם מן הבהמה שמעצור תאותו:

ו) ועל כן צריך האדם להתחזק ולהתגבר ולעמוד על נפשו ולהלחם בתאוותיו כדי שיהא לו מעלה בנפשו על נפש הבהמה שאין לה מעצור מכל אשר תשיג לתאותה. כי התאוה המתגברת על האדם היא מכח הנפש הצומחת והיא הבהמית, ועל כן נמשלו הרשעים הנמשכים אחר תאותם כבהמות כמו שנ' אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו, ואמר החכם מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, רוח בני האדם ר"ל על נפש הצדיקים שהיא עולה למעלה, ורוח הבהמה היורדת רצה לומר על נפש הרשעים שנמשלו כבהמה. ויש מן המפרשים שאמרו כי הא העולה והא היורדת אינן מן התימה כי אם הידיעה בעבור קמצות הא העולה ודגשות יוד היורדת שהם סימני הידיעה. ואני אומר כי מלת היא תוכיח על הא התימה, והם זרות בנקוד בשאר הזרות הנמצאות במקרא. או תחסר משם מלת מי, ותכונתו להיות ומי יודע רוח בני האדם העולה מי היא למעלה ורוח הבהמה היורדת מי היא למטה לארץ, וידוע היה אצלו כי רוח הצדיק עולה למעלה במותו, ורוח הרשע יורדת שאול. אבל אינו ענין הנכר.

ז) והענין הדברים כך הוא, כי אמר למעלה מזה הכל הולך אל מקום אחד הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר, כלומר אין הפרש במיתה בין הצדיקים והרשעים ואף לא בין האדם והבהמה, כי כולם ימותו וישובו אל העפר ואין בכל החיים מי שיכיר מעלה בין זה לזה. ומי יודע במעלת הנפשות אם נפש הצדיק תעלה למעלה ואם תרד נפש הרשע למטה לארץ, כלומר למטה מן הארץ והוא שאול העמוק, אין בכל החיים מי שיכיר באותה המעלה כי אם הבורא לבדו. והענין הזה ידוע מן החכמה אצל החכמים בעלי המחשבה, אך אין בה מופת ידוע בענין החיים והמות כי כולם הם שווים זה לזה, ועל כן אמר ומי יודע כלומר ומי מכיר במעלתם כי אלו היה בהמעלה מופתית היו החכמים והטפשים מכירים אותה, אלא שאין בה אות ומופת בחיים ובמות.

ח) והנה למדנו כי נפשות כלם שוות במותם שבות אל מקום תאותם והשתדלם בחייהם, כי נפש צדיק הלקוחה ממקום השכל והחזיקה בשכלה והתאוותה למקום מוצאה שמה תשוב במותו. ונפש הרשע המתאוה בהבלי העולם ובהנאותיו ולא זכרה מוצאותיה מקדם תשוב במותו אל מקום תאותה.

ט) ואילו נברא העולם בדרך שלא יצטרך האדם לתאות היצר ולא יתאוה לא למאכל ולא לשימוש כמה היתה תקנה גדולה לרשעים האובדים בתאותם והנדחים ביצרם. כי אך היה הפסד גדול בשכר הצדיקים שהם נלחמים בתאותם תמיד ושכרם מרובה עד אין חקר ותכלה, כאשר אמר הכתוב עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. ואחרי אשר היה רצון הבורא וברא עולמו כרצונו, וברא את האדם יחידי וממנו ברא לו עזר כנגדו, והטיל עליו אהבת עולם ותאותו כמו שאמר הכתוב גם את העולם נתן בלבם, וצוה עליהם מצות פריה ורביה כדי לישב עולמו כמו שאמר לא תהו בראה לשבת יצרה. ואחרי המצוה ההיא הזהיר על האדם שידבק באשתו ולא באשת חבירו, והזהיר כמה אזהרות וכמה עונשין על העריות, על כן אנו צריכין לברר את המותר מתוך האסור, וקיבול השכר מתוך שלום העון. כי הבורא צוה על המצוה הזאת שתי פעמים, לאדם ולאשתו פרו ורבו, וכן בבני נח ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה. והזהיר עוד עליה שארה כסותה וענתה לא יגרע. והמקיים שני מצות בעשה ואחד בלא תעשה שכר הרבה יש בדבר, והמפסיד את שכרו בקלקול המעשה ובגועל מחשבתו ראוי להקרא בער וסכל ופתי.

מחשבה הראוי' בשעת תשמיש:

י) ועתה יש עלינו לדעת ולהבין אי זו היא המחשבה הנכונה באותו המעשה, ואי זו היא המחשבה המקלקלת אותו והמאבדת את שכרו והמביאה עליו רעה תחת טובה. והנה חקרתי ודרשתי במעט שכלי ומצאתי תוכן המעשה הזה על ארבע כוונות לבד, ועל החמישית לא מצאתיו. ומן הארבע כוונות מצאתי בהן שלש שהן עיקר קיבול השכר, והרביעית שכרה מועט מן השלש. והרי אני מפרש הדברים על אופניהם, הארבע כוונות אשר המעשה ההוא נכון עליהם.

יא) הראשונה לשם פריה ורביה ויהא נכונה שבכולם שהוא מקיים בה שתי מצות עשה, ומצות העונה שהוא בלא יגרע.

והשנית לתקון הולד כמו שאמרו רבותינו ז"ל שלשה חדשים הראשונים קשה לאשה וקשה לולד, אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד, אחרונים יפה לזה ולזה שמתוך כך נמצא הולד מלובן ומזורז. וגם זו הכוונה נמשכת בכונת פריה ורביה.

והשלישית אע"פ שאין בה לא זה ולא זה אלא שהיא משתוקקת אליו והוא מכיר בה שהיא משתדלת ומרצה אותו ומתקשטת לפניו כדי שיתן דעתו עליה. וכן בעת צאתו לדרך שבודאי הריהיא משתוקקת אליו, גם על זו יש קבול שכר והיא מצות העונה שאמר תורה דמיון שארה כסותה לא יגרע שהם צרכי האשה והנאותיה.

והרביעית שהוא מתכוין לגדור את עצמו בה כדי שלא יתאוה לעבירה כי הוא רואה את יצרו מתגבר ומתאוה אל הדבר ההוא ואולי יצא ענינו לידי חולי מדרך הרפואות. גם בזו יש בה שכר אך לא כראשונות לפי שהיה יכול לרדות את יצרו ולעמוד נגד תאותו בהזכרת ענינים קשים המתרגשים בעולם, והויית אדם מן האפס וסופו אל ההבל, וגבורת הבורא ומכותיו הקשות אל המורדים ואל הפושעים, כענין שאמרו רבותינו הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן את החשבון. וכמו שאמר החכם אם ראית צורה נאה וחמדת אותה הפוך את הצורה ותראה מה יש בתוכה. והיא כמו שאמרו רבותינו ז"ל שהיא דומה לחמת מלאה זבל ופיה מלא דם. ועם כל אלה ושאר ענינים אחרים יכול אדם לכבוש את יצרו. אעפ"כ כיון שהיא לו דבר היתר אינו צריך להלחם עם תאותו רק שיסתפק מן ההיתר כדי שלא יתן דעתו אל האסור כענין שאמרו יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. ויש לו שכר על זה כי הוא מתכוין לגדור עצמו מן העריות ולהנצל בה מן החטא. הרי אלו ארבע הכוונות הנכונות אל המעשה הזה, ואם יש בו חמישית בדברי הרופאים שהיא מועלת לגוף הרי זו נכנסה בכלל הכוונה הרביעית, כי בהתגבר היצר והרבות התאוה בא הנזק ההוא, והנגדר מזה ינצל מן הנזק ההוא.

יב) אך יש הפרש בין הכוונה הרביעית לשלש הראשונות, אם יתכוין לעצם הכוונות שאמרנו יש לו שכר גדול כאדם המקיים המצות כהלכתם ולשמן, ואם לא יתכווין כי אם להנאת עצמו כיון שאין בה לא מצות פריה ולא תיקון ולד ולא תביעת האשה שאמרה שאינה צריכה, אין לו שכר. ואם הוא צריך לאותו דבר צריך הוא לתת שכר למעשהו ותהא כונתו להנצל בה מן החטא, ואם לא נתכוון כי אם למלאות תאותו מן הנאות העולם הנה הוא בדרך הסתת היצר ורחוק מן השכר וקרוב להפסד.

יג) אבל מי שאינו צריך לאותו דבר ואין יצרו מתגבר עליו והוא מעורר תאותו ומביא עצמו לידי קישוי ותאוה כדי להשביע יצרו ולמלא את תאות לבו מהנאות העולם ותאותיו גם אין בו אחת מן השלש דרכים הראשונים שאמרנו ודאי הוא הוא דהדרך לעצת יצר הרע והסתתו שפירשנו בתחלה כדכתיב ראה חיים עם האשה אשר אהבת וכו', ומן ההיתר יביאנו אל האסור. ועל זה אמרו רבותינו ז"ל המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי, ואמרינן לימא אסור, משום דקא מגרי יצר הרע בנפשיה. והעושה המעשה הזה דומה לאדם שהוא שבע ואוכל יותר מדאי ושותה יותר מדאי עד שהוא משתכר ואח"כ הוא מקיא ומתלכלך, כגון זה ודאי הוא דומה לבהמה שהיא אוכלת והולכת עד שיאחזה דם ותמות.

יד) עוד יש מחשבות אחרות המקלקלות את המעשה והמפסידות אותו והמחליפות עליו רעה תחת טובה ושלום עון תחת קיבול השכר, ואע"פ שיש בה אחת מן הדרכים הראשונים והיא כאותה ששנינו בחיצונה תניא אמר ר' וברותי מכם המורדים והפושעים בי אלו בני תשע מדות בני אסנ"ת מ"ש גע"ח פירוש בני אנוסה – בני שנואה – בני נידוי – בני תמורה – בני מורדת – בני מריבה – בני שכרות – בני גרושת הלב – בני ערבוביא – בני חצופה. ותניא ולא תתורו אחרי לבבכם וגו' מכאן אמר ר' נתן שלא ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר ואמר רבינא לא נצרכה אלא לשתי נשיו. שאלו את אימא שלום מפני מה בניך יפיפים ביותר, אמרה להם כשהוא מספר עמי אינו מספר אלא בחצי הלילה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד, אמרתי לו מה טעם, אמר לי כדי שלא אתן דעתי באשה אחרת ונמצאו בני באים לידי ממזרות. והריני מפרש את כל הענינים הללו כי יש תועלת בפירושם כי מה שאמרה שהוא מספר עמה בשעת תשמיש פי' בגמרא דדוקא במילי דתשמיש שהם צורך לאותו תשמיש. א"נ כגון שהוא לרצותה ולפתותה שאינו רשאי לבעול עד שיפייסנה, כגון זה יכול לדבר עמה ולרצותה בכל עניני רצוי, אבל אם אינו צריך לרצותה אינו רשאי לדבר בדברים אחרים חוץ מדברים של אותו תשמיש.

טו) ועוד אני אפרש כי מה שאסרו לספר בדברים אחרים לא תאמר משהתחילו במעשה בלבד, אלא אף משהוזקקו לאותו מעשה נמי אסור, והטעם כדי שלא יתערב דעת אחרת בשעת מעשה. ולמדתי את זה ממה שאמרו בעירובין כמי שהוא צריך לרצותה שמפייס ואח"כ בועל וזהו דרך ארץ, מכלל דמי שאינו צריך לרצותה אינו רשאי לספר אפילו קודם בעילה. ותו אמרינן במסכת חגיגה עליה דרב דסח ושחק ועשה צרכיו, ואוקימנא שהוא צריך לרצויי. ובאמת וברור דרב דרך ארץ היה בו ובתחלה רצה ואחר כך בעל, ואי לאו דהוה צריך לרצויי הוה מקשי ליה מברייתא על שהיה מספר בשעת תשמיש, הא למדת שאף משהוזקקו לתשמיש אסור לספר חוץ מדברי תשמיש לבד, ואם סיפר מה עונשו עליו הכתוב אומר מגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידין לו בשעת הדין. ובעולם הזה מה עונשו, כך אמרו רבותינו חרשין מפני מה הווין מפני שמספרין בשעת תשמיש ומאי ניהו במילי אחרנייתא.

טז) ומה שהיה מגלה טפח ומכסה טפח, שמעתי בפירושו שלא היה ממרק כל האבר בשעת תשמיש כדי למעט הנאתו ממנה. ודומה כמי שכפאו שד, אדם שהוא עושה הדבר מאונס שאין מתכוין להנאתו כך שמעתי, ולא נתברר אצלי כי הוא נתן טעם למעשה הזה כדי שלא יתן דעתו על אשה אחרת, ואין הטעם דומה למעשה, כי היה לו לומר מפני שאיני רוצה להנות מן העולם ואיני עושה אלא לשם המצוה בלבד. ושמעתי עוד בפירוש כי מגלה טפח ומכסה טפח שבאשה קאמר, כלומר עכשיו מגלה אותו לצורך התשמיש, ועכשיו מכסה אותה, לומר שלא היה מאריך באותו מעשה. ודומה כמי שכפאו שד, פי' דומה כמי שהבעיתו שד ונבעת והניח את המעשה, כל כך היה מקצר את התשמיש. ועתה לזה הפירוש יבוא הטעם לכל המעשה, כי מה שלא היה מספר עמה אלא בחצי הלילה גם הוא מאותו הטעם כדי שלא יזכור קול האנשים והנשים ששמע ביום ולא ישמע קול המשכימים בבקר. וגם קוצר המעשה הזה הוא כדי שלא תכנס שום מחשבה תוך המעשה.

ענין משהה על הבטן:

יז) אלא שיש לדקדק על זה הפירוש א"כ לא היה משהה עצמו על הבטן, וכבר אמרו רבותינו שכר פרי הבטן בשכר שמשהים עצמן על הבטן הווין להם בנים זכרים. וזו אינה קושיא, כי כל לבבות דורש ה' וכל המעשים שהם לשם שמים טובים הם. ומי שאומד את עצמו שיוכל לעשות כך ולא תכנס עליו מחשבה אחרת, והוא משהא עצמו כדי שתהנה האשה מן המעשה ותזריע תחילה מתכוין לעשות מצוה ועושה אותה, והקב"ה נותן לו שכרו בבנים זכרים. ומי שאינו בטוח בעצמו בכך וממהר את המעשה כדי להנצל מן החטא גם הוא עושה מצוה והקב"ה משלם שכרו בבנים יפיפים, וגם הוא כבר הודיע אותה את הטעם והיתה דעתה נסכמת עמו על כך.

ענין מגלה טפח ומכסה טפח:

יח) עוד שמעתי בפירושו כי מגלה טפח ומכסה טפח משום צניעות הוא ועל הסינר שהיא חוגרת קאמר שאף בשעת התשמיש היה מצריכה לחגרו ומגלה טפח שבה מאותו הסינר בשעת תשמיש ומכסה אותה בו אחר תשמיש ודומה כמי שכפאו שד שהיה עושה את המעשה ביראה כאדם שהוא נבעת מן השד, וכל זה כדי שלא תכנס עליו שום מחשבה אחרת. ואעפ"י שיש בענין הזה ענין צניעות עיקר כוונתו לכך היתה, ודוגמת המעשה הזה אמרו בגמ' דבני מערבא בר' יוסי בר חלפתא שכנס יבמתו חמש בעילות בעל ודרך סדין בעל ואותו הענין לא היה אלא כדי שלא תהא כונתו אלא לשם מצוה בלבד.

ביאור בני תשע מדות:

יט) ובני תשע מדות שאמרנו כך הוא פירושם, בני אנוסה אין אתה צריך לומר שאנס את האשה והוליד ממנה בן אלא אף מי שאנס את אשתו בתשמיש. וכן שנינו במסכת כלה מפני מה הווין לו לאדם בנים בעלי מומין מפני שהוא תובעה ואינה נתבעת לו פי' שאינה מתרצה לו ואעפ"כ הוא נזקק לה. ר' יהושע אומר מפני שאומרת לו בשעת תשמיש אנוסה אני, ואיכא בינייהו רוצה ואינה רוצה. וכן אמרו במסכת עירובין כל הכופה את אשתו לדבר מצוה נקרא רע שנא' גם בלא דעת נפש לא טוב. ונמצא כי האונס אסור אף באשתו אלא אם צריך הוא לאותו מעשה יפייס ואח"כ יבעול.

כ) בני שנואה כמשמעה ואע"פ שאין בדעתו לגרשה, והטעם מפני שהיא כמו בעילת זנות ואינה כבעילת אישות. בני נסוי פי' בני נדה, ואע"פ שאין ממזר מן הנדה. בני תמורה שהיה מתכוין לערוה ונזדמנה לו אשתו. וי"מ אפילו בשתי נשיו שהוא מתכוין לזו ונזדמנה לו האחרת והוא סבור כי היא חברתה. ויש ששואלין לזה הפירוש א"כ יש מן השבטים שהן בני תמורה שהרי יעקב אבינו ע"ה נתכוין לרחל ונזדמנה לו לאה, יש לומר שעדיין לא נתנה תורה ולא נאסרו בדקדוקי מצות. אי נמי אפשר שלא נתעברה בלילה ההוא. אלא אי קשיא הא קשיא, מאחר שהוא שוגג והוא סבור שהיא היא המתכוין אליה למה נקרא מורד ופושע, אלא מחוורתא כלישנא קמא. בני מורדת דאמרה ליה לא בעינא לך ואעפ"כ הוא משמש עמה הרי היא אצלו כמו זונה ואפילו מדעתה. והנוסחא האחרת בני מריבה, שהם מתקוטטים יומם ולילה הביאה ההיא אינה אלא זנות שאינה באה מתוך אהבה. בני שכרות, שהוא שכור או שהיא שכורה ואין בהם כוונת אהבה והרי הסמיכם הכתוב זנות יין ותירוש יקח לב. בני גרושת הלב, שבלבו לגרשה וגמר בדעתו לעשות כך ואח"כ הוא בא עליה. בני ערבוביא, כאשר פירשנו למעלה שהוא משמש עם אשתו ונותן דעתו באשה אחרת ואפילו שתיהן נשיו.

כא) בני חצופה, שהיא תובעת התשמיש בפיה הראי היא כזונה ואסור לקיימה. אבל מי שאשתו מרצה אותו בדברי ריצוי ומתקשטת לפניו כדי שיתן דעתו עליה ויזקק לה, על זו ארז"ל שיוצאין ממנה בנים זכרים ונבונים, כלאה שעשתה כן ליעקב ויצא ממנה יששכר שנאמר בו ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. בני שנואה, היא שאמרו ששונאה ומתרחקת בשעת תשמיש שהרי לאה אמנו היתה שנואה מפני רחל ואעפ"כ היה יעקב אבינו נזקק לה, מיהו בשעת תשמיש מיהא רצויה היתה לפניו. עוד יש לומר שהיא קראה עצמה שנואה על שלא היה אוהב אותה אהבה יתירה כמו אהבת רחל ולא היה שונאה.

העובר על תשע מדות פוגם הולד ועצמו:

כב) וכל אלו בני תשע מדות שאמרנו אפילו יהיו צריכים לפריה ורביה שאין אשתו מעוברת והוא צריך שתתעבר ותלד, ואם תלד ומחשבתו על אשה אחרת, או שהיתה אנוסה בשעת תשמיש, או שהיו בה אחת מכל המדות האלו שזכרנו פוגם את הוולד ופוגם את עצמו שהוא נקרא מורד ופושע.

ארבעה דברים שגילו מלאכה"ש: סוד בנים סומין – חגרים – חרשים – אילמים:

כג) עוד יש ענינים אחרים שהם פוגמין את המעשה ומקלקלין אותו ומפסידין את שכרו, והם מה שפירשו בנדרים א"ר יוחנן בן דהבאי ארבעה דברים סחו לי מלאכי השרת, חגרים מפני מה הויין, מפני שהופכים את שולחנם, פירוש נוהגין כמו מעשה בהמה. סומין מפני מה הוויין, מפני שמסתכלין בערוה. וי"מ שמסתכלין בשעה שהוא רוצה לשמש, ואע"פ שבשעת המעשה הוא מצניע עצמו. ואם שמש ביום מאפיל בטליתו. ואם בלילה מכבה את הנר, כיון שעשה כן סמוך לתשמיש המטה ונהג בה מנהג הפקר. וכ"ש אם מסתכלים שם שלא בשעת תשמיש שהוא מנהג הפקר והוא מגרה היצר בעצמו כאשר פרשנו בשער הפרישה. ואלמין מפני מה הויין, מפני שנושקין באותו מקום. חרשים מפני מה הויין, מפני שמספרין בשעת תשמיש. הראשונות מפני שנהגו בה מנהג הפקר, והרביעית מפני שנותן דעתו באשה אחרת, א"נ מפני שעושה המעשה כעין זנות שאין מתכוין לו ועושה. ומה שאמר רבי יוחנן אין הלכה כר' יוחנן בן דהבאי אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה משל לדג הבא מן הצייד וכו', דמשמע שמותר לעשות כן לכתחלה, נ"ל שאינו אלא על הפיכת השולחן בלבד כדאיתא בשמעתא דההיא דאתיא לקמיה דרב אמרה לו ר' שלחן ערכתי לפניו והפכו, אמר לה מאי שנא מביניתא, דמשמע נמי מהכא דהפיכת שולחן אינו אסור, דוקא על הפיכת השולחן לבד אבל על האחרות אע"פ שאין נדון עליה דין חמור מ"מ איסור יש בהן כאשר אמרנו למעלה שאסור לאדם לדבר בדברים אחרים בשעת תשמיש אלא א"כ הם צרכי תשמיש או שהוא צריך לרצותה. ובמס' חגיגה אמרו מגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו בשעת תשמיש מגידין לו. וכן המסתכל בשעת תשמיש באותו מקום עובר משום והצנע לכת עם אלהיך. ומעביר את הבושה מעל פניו. וכתיב בעבור תהיה יראתו על פניכם שכל המתבייש אינו חוטא. וכ"ש הנושק שיש בו כל אלה, ועוד שעוברין משום בל תשקצו את נפשותיכם. כאשר אמרו ז"ל מאן דשתי בקרנא דאומנא עבר משום בל תשקצו. ורב כהנא דהוה מעבר שושיבה על פומיה ואמר ליה רב שקליה דלא לימרו מיכל קא אכיל וקא עבר משום בל תשקצו, וכ"ש הך. והפיכת השולחן עצמו שהתירו אומר אני דוקא כשאינה כבודה עליו והיא מתרצית עמו לדעתה על ידי ריצוי, אבל אם הוא כופה בהפיכה ודאי אינו ניצל מן החטא ועליו נאמר גם בלא דעת נפש לא טוב, שהרי אמרו ז"ל ואץ ברגלים חוטא זה הבועל ושונה, והקשו והאאמרינן הרוצה שיהיו לו בנים זכרים יבעול וישנה ותירצו לא קשיא כאן לדעת כאן שלא לדעת. הנה זה שבועל ושונה וכוונתו לשם בנים זכרים, וכשהוא עושה שלא לדעתה נקרא חוטא, וכל מי שהוא הופך את שולחנו שלא מדעתה כ"ש שהוא חוטא. ויש מי שאומר שמי שהופך שולחנו כיון שהיא מרוצה לתשמיש המטה אע"פ שהיא מוכרחת בהפיכה מותר, משא"כ בבועל ושונה שלא מדעתה שכל הבעילה על כרחה היא ואסור מפני שהיא בעילת זנות, והראיה על זה כי האשה שבאה לפני רבי ואמר לו וכו' פשוטו של דבר דומה שלא היו הן רוצות ואעפ"כ התיר, ואני אומר שאין ראיה מזה, שאפשר שנתרצו להן על ידי ריצוי אלא שבאת לדרוש אם היה איסור בדבר אם לאו. וכלשון הראשון נ"ל דאסור לעשות בה שום דבר שלא מדעתה עד שיפייסנה ותתרצה. ושנינו במסכת כלה הוא למטה והיא למעלה זו היא דרך עזות, שמשו שניהם כאחת זו היא דרך עקש.

ביאור יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת

ואם ישאל השואל על מה שאמרו ז"ל יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, כיון שנתנו חכמים עונה לכל איש ואיש כפי כוחו וכפי תענוגו כמפורש בכתובות, מה תהיה עוד דחיית השמאל והקרבת הימין, נשיב ונאמר כי מבלי דעת תוכן הענין נשאלה שאלה זו. ועתה נפרש תחלה מה הן יצר תינוק ואשה, כי יש תועלת בפתרון הענין, ואחר נשיב תשובת השאלה. יצר ואשה אמרו בפתרונם שני פנים, יש מי שאומר יצר הוא התשמיש, ואשה הוא שאר עסקי האשה כגון מאכליה ומשתיה ומלבושיה ותכשיטיה שלא ירגילנה למלא כל רצונה, אך יגער בה פעם ופעמים פן תכביד עולה עליו. גם תועיל גערתו שלא תתגבר עליו, כי אין רעה חולה מרעת האשה כאשר תמשול על בעלה. ויש מי שאומר כי האשה היא התשמיש, והיצר הוא שאר תאות העולם, שיעמוד האדם כנגדן ולא ימלא נפשו מהן, וזו היא דחיית השמאל. אך תהא הימין מקרבת שיאכל לרעבו וישתה לצמאו ויראה את נפשו טוב בעמלו ולא יתענה כדי לצער את עצמו כמו שאמרו במקום אחר על המצער עצמו מן היין שנקרא חוטא וכ"ש המצער את עצמו מכל דבר. ועוד אמרו בירושלמי עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראו עיניו ולא אכל ממנו, ר"א היה מצמת פריטין בכיסיה וזבין בהו מכל מין חדא זימנא בשתא. הנה שני הפתרונים האלה נאמרו עליהן והם נכונים, ויש ללמוד מהן דעת וחכמה, ומשניהם נלמוד כי התשמיש צריך שיהא בו דחוי השמאל, וכן אמרו במקום אחר אבר אחד יש בו באדם משביעו רעב מרעיבו שבע, והזכירו הדבר על ענין דוד שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום ונכשל במעשה בת שבע, כי לפי שהשביע יצרו מאותו דבר התאוה אליה.

בענין תוספת על העונה:

כה) ועתה נשיב תשובת השאלה ונאמר כי אמת הוא הדבר שנתנו חכמים מדת העונות לכל אחד ואחד כפי כחו, והאחד מהן הטיילים שהם בכל יום. אפשר כי עליהן נאמר שתהא השמאל דוחה למעט מהם מרשות אשתו ומדעתה כדי שלא יתגבר עליו יצרו במלאת תאותו. אבל מעונת תלמידי חכמים ודאי שאין למעט שהרי אמרו רבותינו ז"ל אשר פריו יתן בעתו מערב שבת לערב שבת. וכל שכן מהעונות האחרות של גמלים וספנים. עוד נאמר כי העונות שנתנו חכמים למלא תשוקת האשה הן שאינו רשאי למעט מהם אלא מדעתה, ואם יצטרך אל המעשה ההוא הרשות בידו להוסיף, כי היא מן הרביעית מן הכונות שאמרנו להנצל בו מן העבירה, ועל דרך ההוא הזהירוהו שיעמוד כנגד יצרו ולא ימלא כל תאותו בדחיית השמאל, ותהא בו הקרבת הימין כדי שלא תבטל עונתו, כי שמא מתוך הכניעו את יצרו והלחמו עמו תבטל מצותו.

כו) עוד נאמר כי העונות שנתנו חכמים על דרך הסתם קבעו אותם, כי אמרו דעת האשה שהיא מתפייסת מבעלה בכך לפי מה שהוא כוחו ותענוגו, אבל אם יראה שהיא מבקשת אותו המעשה והיא צריכה לכך בהשתדלותה עמו ובהתקשטה לפניו הרי הוא חייב לשמחה בדבר מצוה כאשר אמרו בפסחים אמר רבא חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצוה אפילו שלא בשעת עונתה ואפי' היא מעוברת וכשהיא צריכה לאותו מעשה קאמר. וא"ר יהושע בן לוי כל היודע באשתו שהיא יראת חטא ואינו פוקדה נקרא חוטא שנאמר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא, ואי בשעת עונתה דאורייתא הוא דכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע, אלא לאו אפילו שלא בשעת עונתה וכשהיא צריכה לאותו מעשה. ועוד אמרו חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, ואמרינן התם אפילו בשעת וסתה, מאי טעמא כיון דוסתות דרבנן במקום מצוה לא גזור. ועוד במסכת כלה מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים יעשה חפצי שמים וחפצי אשתו, אלו הן חפצי שמים יפזר מעותיו לעניים שנא' פזר נתן לאביונים, ואלו הן חפצי אשתו ר' אליעזר אומר יפתנה בשעת תשמיש, ר' יהושע אומר ישמחנה בדבר מצוה.

שמאל דוחה – שלא יכשל:

כו*) ואחרי שראינו כל אלה שהאדם חייב לעשות חפצי אשתו ולשמחה במצוה זו בכל עת שהיא צריכה לה על כן הזהירונו תהא שמאל דוחה וימין מקרבת פן תסיתנו לעבור על המדה ותמשכהו אחריה אל הבלי העולם ויאבד בעבורה. וע"כ צריך אדם לשבר תאותו ולהכניע את יצרו בדחיית השמאל כדי שלא יבא לידי איסור ויגיע לידי עונש.

רבותינו היו חסידים גמורים וגדרו כמה גדרים:

כז) וראינו לרבותינו ז"ל שהיו חסידים גמורים והיו גודרים את עצמם בכמה גדרים, והיה מהן מי שלא היה רוצה ליהנות במלבושים נאים כגון ר"י בר אלעאי, והיה מהם מי שפירש מאשתו אחר שקיים מצות פריה ורביה, וכל אחד ואחד היה גודר את עצמו לפי מה שהיה מכיר את טבעו ורואה במה תקנתו. וכן אמרו בהגדה על ענין היצר, אברהם השלים עמו ועליו נאמר ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, דוד עשה עמו מלחמה וראה שלא היה יכול לעמוד בו עמד עליו והרגו שנאמר ולבי חלל בקרבי. פי' אברהם השלים עמו היה יצרו רך וטבעו נח וערב שלא היה צריך לעשות עמו מלחמה כמו שאמרו בנדרים בתחלה אברם שלא היה מולך אלא על רמ"ג איברים ולבסוף אברהם שהמליכו על רמ"ח איברים הוסיפו לו ממשלה על שתי אזנים ועל שתי עינים ועל הגויה. אבל דוד היה יצרו חזק וקשה והיה צריך לעשות עמו מלחמה בכל יום וכיון שראה שלא היה יכול לעמוד בו עמד עליו והרגו. יש מי שפירש הרגו בשקים ובתעניות. ויש מי שפי' שפירש מן האשה לגמרי כי ראה שמתוך ההיתר הסיתו אל האסור. ובין כדברי זה ובין כדברי זה כיון שראה את יצרו מתגבר עליו שם את פניו להכניעו ונלחם עמו עד שהכניעו והכריתו. וכן כל האדם צריך לעשות כן כל אחד ואחד לפי מה שהוא מכיר את טבעו.

ימעט באכילה ושתיה:

כח) ואני רואה הגדר הגדול והשמור המעולה והדרך הטוב להכנעת היצר הוא רעבון הנפש ממעוט הנאותיה ותענוגיה במאכל ובמשתה, רק שיהנה מן הריח הטוב ורחיצת החמין לפי שהחמין ערבין עליו והמאכל המעט שיאכל יהא מתוקן ומתובל יפה בעבור אשר יערב עליו ותהיה נפשו מקבלתו ומפוייסות במועט ממנו, ולעולם יניח מעט מכדי צרכו ומהשלמת תאותו, ולא ישתה יין כי אם מזוג מזג יפה כדי שלא תטרף דעתו עליו, ועל זה אמרו רבותינו ז"ל סעודה שהנאתך משוך ידך ממנה. ושתי תקנות גדולות יש בענין הזה, האחת שלא תזיקנו אכילתו, והשנית כי היא כניעת היצר ושברון התאוה. וכמו שאמרו בסעודה כן הדרך לכל הנאות העולם ותענוגיו שלא ימלא האדם מהם כל תאותו. ואין צ"ל שישמור האדם את עצמו מן המאכלים שהוא מכיר שהן מזיקין אותו, כי האוכל מאכלים המזיקים אותו ואפשר לו זולתן הרי זה פושע בגופו ופושע בנפשו מפני שהוא הולך אחר תאותו ואינו חושש על אבידת גופו והיא דרך היצה"ר ועצתו הסכלית להסיתו מדרך החיים אל דרך המות.

היצה"ר נכנס בפתח המותר

כט) וידע כל חי מדבר שאין דרך ליצה"ר עליו אלא מדרך ההיתר, ופתח דרכו מן המותר אצלו, ואם ישמור את הפתח אינו צריך שימור אחר. וכבר ערכתי הכל לפניך בתחלת השער הזה, כי דרך היועץ הבליעל ההוא יועצו למלאות תאותו מן המותר לו, ואחרי הרגילו אותו למלא תאותו בהיתר והשיא נפשו להיות שוקקה כל עת ולהיותה עורגת אל רעבונה אז יסיתנה אל האסור הקל ומן הקל אל החמור כאשר אמרתי לך. ועל זה הזהר בהיתר, ואם תגדור בו את עצמך ותמעט תאותך מן המותר לך מובטח אתה שלא יסיתך עוד יצרך אל האסור, כי אם יעלה על לבך דבר אסור מיד אתה נושא קל וחומר לעצמך במותר לי נאסרתי באסור לי לא כ"ש. וכיון שאתה נושא ק"ו זה עליך מובטח לך שאתה פורש מן ההרהור וכ"ש מן המעשה.

עינוי נפש מבטל מתורה מתפלה

ל) ואל יתענה אדם ענוי נפש פן יחלש לבו ויתקלקלו מעשיו וטבעיו ויתערבב מוחו ויהיה הפסדו מרובה משכרו כי יבטל מן התורה ומן התפלה, ואם ילמד לא תהיה תורתו מיושבת ולא יסכים להלכה ולפלפול השמועה, לפי שאין התורה נקנית אלא מתוך שמחה. ואל ימנע אדם עצמו מכל שמחת מצוה ומכל הנאת מצוה רק שיהיו עיניו פקוחות כנגד היצר ויהיה נזהר עליו פן ימלא כל תאותיו. ואם יחלש לבו על מיעוט אכילתו טוב לו שיאכל שני פעמים ביום מעט ואל ימלא כריסו בפעם אחת, ואם לא יזדמן לו לאכול שני פעמים ביום יהי לו מן המרקחות המישבות את הלב, ויאכל מהן מעט ויתחזק לבו. גם אם יראה בעצמו ובטבעו שיהא צריך להתענות יום או יומים בשבוע יתענה לפי תקנתו, כי היושב בתענית והוא צריך לו נקרא קדוש, ובלבד שלא יבטל מן התורה ומן המצות בעבורו.

לא) גם השבועה שהיא חמורה התירוה לגדור את עצמו מן העבירה כאשר אמר בועז בענין רות חי ה' שכבי עד הבקר. אמרו חכמים שהיה יצרו מקטרג עליו כל הלילה ואומר לו אתה פנוי והיא פנויה והאשה נקנית לך בבעילה לך ובעלה ותהיה קנויה לך בבעילה, קפץ בועז ונשבע כנגד היצר חי ה' אם אעשה זאת ולאשה אמר שכבי עד הבקר. כן כל האדם יוכל לדעת בעצמו הגדר שהוא טוב לו אם הכניעה או השבועה, ואני רואה שאין טוב מן הכניעה ורעבון הנפש כאר אמרתי. ואם יצטרך עוד אל השבועה ישבע ויקיים בענין שאמר דוד נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. והראש לכל הגדרים שישמור האדם את עיניו מכל מה שאינו שלו.

ישמור עיניו – והכל שמור:

לב) ואף אם ימעט ראייתו ממה שהוא שלו אז יקרא צנוע וביישן, כענין שאמרו על אותו האיש שהיתה אשתו חגרת ולא הכיר בה כל ימיו ואמרו עליו כמה צנוע אדם זה שלא הכיר באשתו. ואם ישמור את עיניו נמצא לבו שמור, ומתוך שיהיו עיניו ולבו שמורים נמצא כולו שמור, כי על ידי שלשה חושים שבאדם העון נגמר, והם הראות, והמחשבה, והמישוש. ואם יש בו החוש הרביעי גם הוא משמש את המישוש והוא חוש השמע איננו קרוב לחוש המחשבה בכמו חוש הראות כי הוא מביא מיד אל חוש הלב וחוש הלב מביא אל המישוש. וע"ז הזהיר הכתוב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ואמרו בהגדה עינא וליבא תרי סרסורי דחטאה אינון, וכן אמר החכם תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה. ואמר הב לי לבך ועינך ואנא ידע דאת דילי.

ראש וראשון יכיר האדם בוראו:

לג) וראשון לכל הראשים כלם שידע האדם את יוצרו ויכיר את בוראו ויתן אל לבו למי יעבוד וממי יירא ומצות מי יעשה ומי הזהירו, כמו שאמר דוד לשלמה דע את אלהי אביך ועבדהו בלבב שלם. ואם הוא נעלם מעיני כל חי אך הוא נמצא בלבבות ונגלה במחשבות, וידע כל נוצר שאינו נפרד מן היוצר ואינו מחובר לו, כי כל מחובר מוגבל, וכל מוגבל מחודש, והבורא יתעלה אין בו אחת מן מדות האלה, כי הוא קדמון לכל, לא מוגבל ולא מחודש, אף כי הבורא ברא את הנברא יש מאין, ואם יש מחפצו ומרצונו לעושת מצותו ולקבל שכרו אם טוב ואם רע אין ישותו חוצצת ולא מפרדת ולא מגבלת ולא ממעטת, כי הוא כאין נגדו בראשיתו ובקדמותו, והבורא יתעלה הוא מקום עולמו ואין עולמו מקומו, ותבנית הדבר כאשר העולם מלא מן האויר והכל נכנסין בתוך האויר נרגשים ממנו אינו נראה להם, ואם דמה הכתוב האדם ביד הבורא כחומר ביד היוצר להשמיע את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע, אך רחוק המשל מן המליצה כרחוק מזרח ממערב, כי היוצר העושה מלאכת החומר אעפ"י שעושה את הכלי קדם למלאכת הכלי זה החומר שממנו נעשה הכלי קדם לאומן, ועל כן מעשה ידי האומן חוצצין לפניו ומפרידין בינותיו וממעטין ראות עיניו ודוחקין עליו, אך הבורא יתברך ויתעלה לא קדמו דבר, ויש מאין ברא הכל, ועל כן אין לפניו חוצץ ולא מפריד.

לד) ועל כן החי יתן אל לבו כי הוא רואה את בוראו מה שאין עיניו רואות ואם יחטאו הידים והרגלים ושאר איברי הגוף בלא כוונת הלב הנה הם שוגגים בעבור כי הם כסומא שאינו רואה ואוכל מהשבא לידו בחזקת היתר, או כי ירוק כנגד האדם מבלי ידיעה כי לא היה יודע שהיה אדם עומד כנגדו, ואינו ראוי להענישו. אך מי שהוא רואה מה שהוא תופס בידו ואם הוא דבר האסור ואוכל אותו ואם יעמוד אדם נגדו וירק בפניו הלא נענש על אלה עונש גדול כן חטאת הלב והמחשבה כי הם רואים את בוראם בכח כוונתם ושכלם, ואם יחטאו כנגדו ולא יבושו ממנו ולא יכלמו מפני כבוד בוראם העומד לנגדם ויעיזו פניהם לפני יוצרם כמה גדול עונשם, כאדם שעובר על מצות המלך בפניו שהעונש שלו מרובה ונכפל ממי שהוא נסתר ממנו עובר על מצותו.

לה) ואתה בן אדם שים לבך לכל הדברים האלה וראה תכונתם, ובאזניך שמע את עיניך תפקח ותראה תמונת יוצרך העומדת לפניך נגדך, וראה כי הוא בשמים ואתה על הארץ ונשמרת מכל דבר רע. תניא ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה, מכאן א"ר פנחס בן יאיר חסידות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים, תחיית המתים באה על ידי אליהו זכור לטוב. הזהירות הוא שאדם נזהר ונשמר קודם שיבא מעשה לידו. והזריזות היא בשעת מעשה שיעשה מצותו בזריזות ולא על ידי דרך עצלות, ואם יבא חטא לידו יברח ויפרד ממנו בזריזות. הנקיון היא נקיות גופו ובגדיו מן הלכלוך כענין שאמרו כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בשרו חייב מיתה. הטהרה היא באה מכלל הטמאות שישמור עצמו מן הטומאות ואם יגע בהן יטהר עצמו ויאכל חוליו בטהרה. קדושה היא קדושת הלב והמחשבה כאשר אמרנו. חסידות הוא עושה לפנים משורת הדין בכל דבר נקרא חסיד. וכל אלה מפורש טעמם מן המקראות. בשקלים ירושלמי תני בשם ר' מאיר כל הקבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש ואוכל את חוליו בטהרה וקורא את שמע בבקר ובערב יהא מבושר שהוא בן עולם הבא.

(ע"כ שער הקדושה לראב"ד.)