להורדה: פרשיות ספר בראשית
פרשת לך לך
וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה: (יב, ט).
איתא בחז"ל (ב"ב דף כה:) 'הרוצה להחכים ידרים', ופירוש הר"י מטשורטקוב ז"ל על זה, ויסע אברם הנגבה שנסע להפיץ חכמת התורה בעולם.
ובזה אפשר לפרש מאמר חז"ל (תמיד דף לב.) 'איזהו "חכם" הרואה את הנולד', דהיינו שמפיץ חכמת התורה וקדושה בעולם, ומוליד נשמות חדשות קדושות וטהורות להשי"ת.
וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב: (יג, ב).
– א –
עיין בנועם אלימלך (בפרשתן) שהצדיק אינו רוצה שהקב"ה ישפיע לו שפע עושר, ומתירא מזה, וזה הפי' 'ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב' – זה היה כבד וקשה לאברהם מה שהקב"ה השפיע לו עושר רב כזה. עי"ש.
– ב –
נקדים המעשה הנורא שאירעה אצל זקיני הרה"ק בעל אוהב ישראל מאפטא זצוקללה"ה זי"ע ועכי"א, דאחד מחסידיו בא לפניו והתאונן על מצבו הדחוק מאוד, אמר לו הצדיק: אתן לך מכתב לאחד מן האנשים שלי, והוא גביר עצום, שיתן לך על חשבוני מאתים רובלים. וכן עשה, העני קיבל את המכתב ונסע לאותו גביר, ולא גילה לו תיכף שיש לו מכתב מהצדיק, אך אמר לו סתם כי הוא בא עכשיו מאת הרבי, וקיבלו העשיר בסבר פנים יפות והזמינו להתארח אצלו.
כעבור ימים אחדים מסר את המכתב להעשיר, כשקרא העשיר את המכתב נתכרכמו פניו ואמר: איני יודע אילו חשבונות יש להרבי עמי, כי יצוה עלי לתת סך רב כזה על חשבונו, אני יכול לתת לך איזה סכום אבל מאתים רובל לא אתן, והאורח אמר כי לא יוכל לעבור את פי הרבי ולקבל פחות, סוף דבר העני יצא מלפניו ריקם, נסע אל הצדיק וסיפר לו מה שקרה. אמר הצדיק: עתה אתן לך מכתב אחר לאיש אחר מאנ"ש, אבל הוא אינו עשיר כל כך ולכן אכתוב לו שיתן מאה רובלים, נסע העני לאותו חסיד ומסר לו את המכתב של הרבי, והחסיד בראותו מכתב מהרבי שמח מאוד ואמר לו: אחי, שב נא בביתי כמה ימים עד אשר אמצא עצות להשיג לך את כל הסכום אשר יצוה עלי הרבי, וכן היה. אחרי ימים אחדים נתן בידו הסך מאה רובלים בלב שמח ובפנים שוחקות, והעני נסע שוב להרבי וסיפר לו מעשה החסיד.
כעבור זמן קצר החל מצבו של הגביר הראשון לרדת והלך הלוך וחסור מיום ליום, עד כי נתדלדל מאוד. עבר זמן מסוים והוא התרושש לגמרי, ובמשך הזמן הוכרח להיות הולך וסובב על פתחי נדיבים, והיה נודד ללחם. בדרך נדודיו בא לאפטא, ונזכר באותו מכתב של הרבי ומכל ההרפתקאות שעברו עליו, ולבו פעם בקרבו על אשר סירב למלא בקשת הצדיק, כי הבין שבשביל זה באו עליו הרעות והצרות. בא לחצר הצדיק וצעק ככרוכיא להכניסו אל הרבי, אבל הצדיק ציוה שלא יכניסוהו, והיה הולך ובוכה לילות כימים, עד אשר נתנו לו עצה כי יעמוד אצל חלון הרבי ויבכה, עשה כן, והצדיק שאל את מקורביו עליו, ואמרו לו שכבר הודה האיש על פשעו ומתחרט מאוד. אמר הצדיק: אם יש לו טענה עלי, אני מוכן לעמוד עמו לדין תורה.
הושיב הרב בית דין, ואחד מהם היה הרב הצדיק ר' משה מסאווראן. טען הצדיק לפני הבית דין: מעשה שהיה כך היה, בבואי להעולם הזה מסר לי הקב"ה כמות של כסף וזהב הנצרכים לי לעבודתי, ואני חילקתי ופיזרתי אותם בין אנ"ש המסתופפים בצל קורתי, כל רכוש האיש הזה שלי היה, וכשסירב ליתן על חשבוני מאתים רובלים, לקחתי את שלי ומסרתי להחסיד האחרון שציית לדברי. ויצא פסק דין מהבית דין, שהאיש אינו יכול לתבוע את נכסיו בחזרה, כי לא לו הם, אך מזונות מגיע לו מצד רחמנות, אם יתחרט על מעשיו ויפייס את הצדיק, וכן היה כל ימיו של האיש היתה לו פרנסה די מחייתו, אבל לא השאיר אחריו ברכה, והחסיד האחרון שציית למכתב הרבי נתעשר והיה גביר גדול כל ימיו.
המוסר השכל מהסיפור הוא: אם אין נותנים ממון כשנתבעים לצורך הזולת, לוקחים העשירות מהעשיר ונותנים זאת לאדם יותר מהימן.
ועפ"י עובדא זו פירשתי (בד"ת במדבר) הכתוב (במדבר ה, י), 'איש אשר יתן לכהן לו יהיה', שאפשר לומר שהכתוב מרמז אשר כל הכסף שניתן לאדם הוא בתורת שליחות ופקדון, והוא באמת שייך לכהן, והאדם מחזיק ממון כהן, וכל זה צריך לדעת בכדי שלא יקשה לו ליתן ולהחזיק הני ברכי דרבנן דשלהי, וראש לכל דבר יחלוק מנה יפה לתלמיד חכם, ויזכור תמיד המוטל עליו כי ממונו הוא אצלו בתורת משכון מאת ה', כדי שבבוא העת ישתמש בממון זה לצורך הנכון. וזה הפירוש, דאם האדם רוצה להיות בבחינת 'איש' ברום המעלה, שיהיה לו עושר וכל טוב, יקיים 'אשר יתן לכהן', כהן מרומז להצדיק שהוא כהן לא-ל עליון (בראשית יד, יח), שיתן כסף להצדיק כפי אשר יושת עליו, כי המפתחות בידם של הצדיקים כדברי הרה"ק מאפטא, ואז יזכה 'לו יהיה', שהעשירות תישאר אצלו לעולם ועד, בעולם הזה ובעולם הבא, שיהיה אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.
וכמו כן אפשר לפרש כאן, שאברהם אבינו ע"ה גם כן לא רצה לקחת העשירות, והיה כבד עליו, כמו שכתוב ואברהם כבד מאוד שהיה כבד עליו הכסף כו'.
– ג –
והגאון ר' יוסף שאול נתנזון בעל השואל ומשיב זצ"ל פירש: הגם שנתגדל והיה לו עושר וכבוד רב, בכל זאת לא נתגאה ולא התרברב, אלא 'וילך למסעיו' – בדרך שהלך לפני כן, כאחד העם…
ועל דרך זה אפשר לפרש שזה היה אחת הנסיונות של אברהן אע"ה, שהשי"ת נתן לו כסף כו' ואמר נראה אם ילך אחר הכסף או אם יזכה את הרבים כו'. וזה אומר הכתוב וילך למסעיו, שהלך לפרסם אלוקות בעולם כמו מקודם, וכך אנו רואים העשירים הגדולים הלכו באנקראט [פשטו רגל] מפני שלא עשו כמו אברהם לזכות את הרבים בהחזרת בעלי תשובה בעולם.
וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל וגו' (יג, ג).
נראה לפרש על פי דברי הנודע ביהודה שפירש אמרם ז"ל (ע"ז דף יח.) 'כל שיש בידו למחות', דהיינו שיכתוב בכתב ידו דברי מחאה. ועל פי זה אפשר להבין מאמר חז"ל (שבת דף נד:) 'כל מי שאפשר למחות וכו' בכל העולם כולו וכו", לכאורה קשה איך היה אז בזמן הגמרא אפשר למחות בכל העולם הלא אז לא היה אפשר להגיע לכל העולם, ואמרתי לפרש דהנה אנו רואים בגמרא (סנהדרין דף כד.) מפריחי יונים ומלוה בריבית פסולים לעדות, ובגמרא (שם דף כה.) יש ב' דעות מהו 'מפריחי יונים', דעה א' אומר "ארא", ופירש רש"י (ד"ה ארא) פי' ששולחים מכתבים עם יונים וכו'. ואם כותב בידו דברי מחאה ודעת תורה ושולח ע"י יונים, יכול להגיע המחאה בכל העולם. וזהו הפשט בפסוק (איוב לו, ג) אשא "דעי" למרחוק היינו: שיכתוב בידו הדעת תורה למרחוק וכו'.
ועוד אפשר לפרש דהנה איתא בגמרא (תמיד דף לב.) 'איזהו חכם הרואה את הנולד', דנולד קאי עליו ועל המעשים שלו שיעשה בימי חייו [ולשון נולד מבואר ברש"י ובר"ן (נדרים דף ל:) דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, דדרכן של בני אדם לקרות נולדין לאותן שעדיין לא נולדו וכו', עיי"ש], והאדם צריך לראות לפניו תמיד המאמר חז"ל (ברכות דף יז.) נוח לו [לאדם] שלא נברא וכו', ועי"ז יראה לתקן מעשיו בזה הגלגול ולקיים כל המצוות בשלימות, כמו שאיתא בזוה"ק שאם חסר לו אפילו מצוה אחת צריך לבוא עוד הפעם בגלגול, ופירשו בזה הפסוק (דברים כז, כו) ארור אשר לא יקום את כל דברי התורה הזאת וכו'. ואיתא בכתבי האריז"ל על פי הגמרא (ע"ז דף ט.) 'שני אלפים ימות המשיח ובעונותינו שרבו יצאו מהן מה שיצאו', ופי' דאמרו חז"ל (יבמות דף כב.) 'אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף', ויפלא איפה אחר שבאו כל כך הרבה דורות ריבי רבבות נשמות האיך עוד מתעכב הגאולה, אלא 'ובעונותינו יצאו מה שיצאו', דהיינו: אלו נשמות הישנות שיצאו כבר, יצאו גם עתה, ולא חדשות. עכת"ד.
וזה הפירוש וילך למסעיו, שהלך לתקן גלגולים הקודמים, [כמבואר בכתבי האריז"ל, שעיקר הנסיעות שהאדם נוסע למרחוק הוא לתקן הנשמות והגלולים (כמבואר בשו"ת זבחו זבחי צדק בהקדמה)].
וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵ-ל עֶלְיוֹן. וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵ-ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבָרוּךְ אֵ-ל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל: (יד, יח-כ).
– א –
הנה יש כמה דקדוקים במקראי קודש הללו.
א. ומלכי צדק 'מלך שלם', מדוע הזכיר כאן שהיה מלך, ובפרט שהיה מלך שלם, מאי נפקא לן מינה כאן, ואם רצה הכתוב להודיענו ששם בן נח היה מלך של המדינה ששמה 'שלם', היה לו להודיענו דבר זה במקום אחר, ומדוע הזכיר דבר זה כאן, גבי הוציא לחם ויין.
ב. והוא כהן לא-ל עליון, צריך ביאור מדוע הודיע הכתוב כאן שהיה כהן לא-ל עליון.
ג. הקשו המפרשים דלפי דקדוק הלשון היה להפסוק לומר 'ומלכי צדק מלך שלם כהן לא-ל עליון הוציא לחם ויין', ומדוע אמר תחילה הוציא לחם ויין ואח"כ והוא כהן לא-ל עליון.
ד. ברוך אברם לא-ל עליון 'קונה שמים וארץ'. יש לדעת מדוע אמר כאן תיבות קונה שמים וארץ, ולא אמר בסתם שמו של הקב"ה.
ה. 'ברוך' אברם לא-ל עליון וגו' 'וברוך' א-ל עליון אשר מגן צריך בידיך, מדוע הרבה כאן כל כך הרבה בברכות, דמקודם בירך את אברהם ואחר כך את הקב"ה.
ו. אשר 'מגן' צריך בידיך, מהו לשון מגן דקאמר כאן.
– ב –
גודל השכר עבור הכנסת אורחים, ובזכותה זוכים לגילוי אליהו
ונראה לבאר כל הדקדוקים בחדא מחתא, דהנה איתא בגמרא (שבת דף קכז.) 'גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה'.
וכבר הבאנו בארוכה בקונטרס להגדה של פסח, גודל מעלת מצות הכנסת אורחים שמכניסים אורחים לתוך הבית, והסגולות להאדם בזכות שמקיים מצוה רבה זו.
והבאנו שם עובדא שהיתה באביו של הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, הרה"צ רבי אליעזר זצ"ל, שהיה דר בכפר, והיה מכניס אורחים גדול. שליחים מיוחדים היו יוצאים בפקודתו לחזור אחרי עוברי אורח ולהכניסם לביתו, ולאחר שהאכילם והשקם היה נותן להם גם מתנות וצידה לדרך.
התנהגותו במידת הכנסת אורחים עשתה רושם גדול למעלה והחליטו להעמידו באיזה נסיון, אמר השטן 'אני אלך ואנסנו', ואליהו הנביא אמר: 'לא, כי מוטב שאני אלך'. החליטו לשלוח את אליהו הנביא לשם כך.
בא אליהו הנביא ביום השבת אחר הצהרים בדמות עני עובר ושב ההולך במקלו ובתרמילו, נכנס אליו ואמר 'שבתא טבא!', ר' אליעזר לא התקצף על חוצפת העני לחלל את השבת בפניו, לא גער בו ולא בייש אותו, אלא נתן לו מיד סעודה שלישית, ובמוצאי שבת נתן לו סעודת מלוה מלכה, ולמחרת ביום הראשון נתן לו גם נדבה הגונה, ולא הזכיר לו כלל עון בואו אליו מן הדרך בעצם יום השבת עם חפציו ומטלטליו.
כשראה אליהו הנביא את התנהגותו הטובה, נתגלה אליו ואמר לו – דע שאנכי אליהו, ובאתי לנסותך, ובזכות שעמדת בנסיון לבלי לבייש את האורחים הבאים אליך, תזכה לבן שיאיר את עיני ישראל. ברכתו של אליהו נתקיימה, ור' אליעזר זכה להוליד את הבעש"ט.
עוד מסופר אודות אביהם של האחים הקדושים הרבי ר' אלימלך מליזענסק זי"ע ואחיו הרבי ר' זוסיא מאניפולי זי"ע, שהיה דר בכפר בבית מזיגה, והיה מכניס אורחים גדול. פעם אחת באה לשם חבורה שלימה של קבצנים, ובעל הבית ואשתו קיבלו אותם בסבר פנים יפות, ונתנו להם לאכול ולשתות ומקום ללון, והקבצנים ביקשו מאתם שיסיקו להם המרחץ שירחצו בו, והם מילאו בקשתם.
והיה ביניהם עני אחד, שהיה חולה ומוכה שחין מכף רגלו ועד קדקדו, ואיש מן העניים לא רצה לרחוץ אותו, חמלה עליו אשת בעל הבית, ורחצה אותו. אמר לה המצורע – בשכר זה אברכך שתלדי בנים כמותי.
נצטערה האשה מאוד מאוד על דבריו שתלד בנים כהמצורע… ויהי ככלותו לדבר, נעלמו מעיניה העגלה עם הקבצנים ועם המצורע. אז הבינו כי היה להם נסיון מד', למען זכותם בבנים קדושים. וצדיקים אמרו שהעני ההוא היה אליהו הנביא ז"ל.
רואים אנו מזה דכשמקיימים מצות הכנסת אורחים בשלימות זוכים לגילוי אליהו הנביא ז"ל, ובשני מקרים הנ"ל אף נתברכו בבנים קדושים שהאירו את עיני ישראל באור התורה והחסידות, הבעש"ט הק' זי"ע, הרבי ר' אלימלך ואחיו הרבי ר' זושא זי"ע.
– ג –
בזכות הכנסת אורחים זוכים לתורה ולשפע
עוד רואים אנו מזה, דע"י מצות הכנסת אורחים נתגלה בעולם כל תורת הבעל שם טוב זי"ע ותלמידי תלמידיו הרבי ר' אלימלך והרבי ר' זושא זי"ע, ועל פי זה נבין גם מה שמובא בספר הק' דגל מחנה אפרים (פרשת וירא) וז"ל: קבלתי מאדוני זקני נ"ע זצלה"ה, על הענין פתח באכסניא של תורה, שהאורח הבא הוא המביא תורה לבעל הבית, ולפי האורח כך הוא ענין התורה שנתגלה לבעל הבית, עכדה"ק. והיינו כנ"ל, דזהו שהכניסו אבותיהם של הבעש"ט והרבי ר' אלימלך והרבי ר' זושא אורחים, הביאו בזה תורה לבעל הבית, שנולדו להם בנים שהאירו את ישראל בתורתם וצדקתם, וכנ"ל.
גם רואים אנו מב' העובדות הנ"ל, דמצות הכנסת אורחים הוא מקור הברכה, וכן כתב בספר תולדות יצחק (בליקוטי הש"ס) בשם הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, דאור"ח אותיות אור ח', וזהו בינה שהוא מדה השמינית מתתא לעילא, שמשם מקור כל הארות מקור כל ההשפעות וישועות, מקור כל הברכות. וזהו 'אורח מברך' (ברכות דף מו.), ולכן אמרו רז"ל (סוטה דף לח:) 'כל המברך מתברך'. ע"כ תוכן דבריו הק'.
וכבר הקפידו רבותינו הקדושים שבכל הדורות על מצוה רבה זו, והיו מעוררים את האנשים הצובאים על פתחיהם שיזהרו מאוד בקיום מצות הכנסת אורחים.
והוה עובדא בהרה"ק מוה"ר חיים מקאסוב זצ"ל, שבימיו היה בכפר אחד מוכסן שקורין 'ארענדאר'. פעם אחת עברה דרך כפרו חבורה של חסידים ואנשי מעשה, שנסעו להרה"ק מוה"ר חיים מקאסוב זצ"ל. הם עברו דרך כפר ההוא באישון לילה ואפילה, ורצו לסור ללון בית המזיגה של הארענדאר ההוא. דפקו בביתו וביקשו לפתוח להם, אמנם בעל הבן שם אזנו כחרש, כאילו אינו שומע קול דפיקותיהם על דלתו, ולא רצה להכניסם.
החסידים התמרמרו מאוד מגודל הקור וגשם השוטף שניתך על ראשם באותו לילה, אך מה יכלו לעשות, ונסעו לדרכם הלאה.
כשבאו לקאסוב ונכנסו לחדרו של הרבי לקבל שלום, שאל אותם הרה"ק מקאסוב על סדר נסיעתם, וסיפרו לו את המאורע עם אותו מוכסן, השיב להם הרבי: 'סופו שיצטרך לבא לכאן'.
לא ארכו הימים, והארענדאר ההוא בא להרה"ק מקאסוב אבל וחפוי ראש: בימים ההם הוזמן אל אדון הכפר, אשר ציוה עליו שבמשך שלושה חדשים עליו לעזוב את הכפר, כל השתדלויותיו ובקשותיו לא הועילו מאומה, ועל כן בא כעת להרבי מקאסוב לבקש עצה מפיו מה לעשות וינצל מגזירת הפריץ.
אמר לו הרה"ק מקאסוב: תמיד היה קשה לי: ארענדאר היושב בכפר קטן, ומתפלל בלא מנין ובלא מקוה, ואינו אומר לא אמן ולא קדושה ולא ברכו, ואינו שומע קריאת התרה, היאך יצא ידי חובתו? אמנם עיקר ההיתר על זה הוא, כי גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה, ובמצות הכנסת אורחים המצויה בכפר הוא מתקן את הכל. ולכן, כל זמן שקיימת מצוה זו כראוי, זכות המצוה עמדה לך, ששום איש לא יכול להרע לך, אבל עתה שכפי ששמעתי עליך באים אנשים אליך ואינך מאספם לתוך ביתך, אם כן מה לך איפוא בכפר? הלא טוב לך לשבת בעיר גדולה של חכמים וסופרים, ותתפלל ערב ובוקר עם מנין, ותטבול קודם התפילה במקוה, ככל החסידים והיראים.
אמר המוכסן בבכי: רבי, ומהיכן יהא לי פרנסה, ליתן טרף לביתי?
אמר לו הרה"ק מקאסוב: אם תקבל עליך מהיום והלאה, שביתך יהא פתוח לרווחה, אז ישיבך השי"ת על כנך כבתחילה, ואין שטן ואין פגע רע.
קיבל עליו המוכסן כן, לקיים מצות הכנסת אורחים בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו, ובטלה גזירת הפריץ, ונשאר הארענדאר על כנו כבתחילה.
גם ידוע העובדא, דטרם נתמנה הרה"ק מבארדיטשוב זי"ע לרב, היה סמוך על שולחן חותנו, והיה דרכו לשמש את כל האורחים הרבים שהיו מתאכסנים בבית חותנו, שהיה איש עשיר ומנכבדי עירו, והוא, הרה"ק מבארדיטשוב, היה טורח בעצמו עבור האורחים, להביא להם אלומות קש לשכיבה, והיה מכין להם המצעות.
פעם אחת אמר לו חותנו: למה לך לטרוח כל כך בעצמך, וכי לא תוכל לתת לאיזה גוי אגורת כסף שישא את חבילות הקש?
השיב לו הרה"ק מבארדיטשוב: וכי נכון לכבד עכו"ם במצוה רבה כזו, ועוד לשלם לו שכר בעד המצוה?
– ד –
הכסת אורחים גדולה משלום ביתו
כמו כן מסופר אודות הרה"ק מרוזין זי"ע, שבימיו גר שוחט בעיר אחת, שהיה מחסידי הרה"ק מרוזין. לימים מתה עליו אשתו ונשא אשה אחרת, והיא לא נתנה לו להכניס אורחים לביתה.
סיפרו זאת לרבו הרה"ק מרוזין, ואחר איזה זמן, כשבא השוחט אל רבו מרוזין, שאלו הרבי על השינוי שחל בהתנהגותו כלפי האורחים. השיב השוחט להרבי מרוזין: מה ביכולתי לעשות, הלא אשתי אינה מסכמת לכך שאכניס אורחים לתוך ביתי, כלום עלי לגרש את אשתי בשביל זה?
אמר לו הרה"ק מרוזין: כתיב (שמות טו, כג) 'כי מרים הם על כן קרא שמה מרה'. פי' כי מרים הם, הם בעצמם אנשים מרים ואינם רוצים להכניס אורחים לביתם, ואומרים שכל זה באשמת נשותיהם, על כן קרא שמה [של אשתו] מרה, שאומר הבעל שאשתו היא מרת נפש ואין דעתה מסכמת להכניס אורחים לתוך ביתה, אך באמת מרים הם. ע"כ תוכן הסיפור.
ובאמת איתא במדרש שמואל (אבות) ובספרי החיד"א (על מסכת אבות) לבאר הסמיכות במשנה (אבות פ"א מ"ה) 'יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר, יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך, ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו' וכו'. וצריך ביאור הסמיכות בין הך מימרא יהי ביתך פתוח לרוחה וכו' לסיפא של המשנה, ואל תרבה שיחה עם האשה.
ומפרשים הכוונה על פי מה שאמרו חז"ל (ב"מ דף פז.) 'מכאן שאשה עיניה צרה באורחים, ע"כ. וכיון שאשה עיניה צרה באורחים, עדיף לו להבעל שלא ידבר עם אשתו אודות מצוה רבה זו של הכנסת אורחים. וזהו שאמר התנא, יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך, אמנם התנאי על זה הוא, ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו וכו', שלא תרבה לדבר עם אשתך אודות הכנסת אורחים, כיון שעיניה צרה באורחים, עיי"ש.
ועל דרך זה איתא מהרה"ק הרבי ר' מענדעלע מרימנוב זי"ע לבאר דברי רז"ל הנ"ל שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, היינו כיון דאמרו רז"ל (סוטה דף יז.) 'איש ואשה שזכו שכינה ביניהן', וכיון שהאשה עיניה צרה באורחים יותר מן האיש כנ"ל, אם כן יתכן שבגלל קיום מצות הכנסת אורחים תהיה מריבה ביניהם ויגרמו לשכינה שתסתלק מהם. ועלול בעלה להמנע מהכנסת אורחים כדי למנוע סילוק השכינה מביתו, ולכן אמרו שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה, כלומר דכדאי לקיים מצות הכנסת אורחים אפילו כשיכניס עצמו לחשש שתסתלק השכינה ממנו. ע"כ תוכן דבריו הקדושים.
– ה –
יהי ביתך פתוח לרוחה כביתו של אאע"ה
והנה הראש וראשון שהיה עוסק במצות הכנסת אורחים היה אברהם אבינו ע"ה, וכמובא באורך בפסוקים שבתחילת פרשת וירא, ועיין רש"י שם על פסוק (יח, א) פתח האהל, 'לראות אם יש עובר ושב ויכניסם לביתו', 'כחום היום' פירש רש"י 'הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, ולפי שראוהו מצטער שלא היו אורחים באים הביא מלאכים עליו בדמות אנשים', ע"כ.
וזהו שכתב הרע"ב על המשנה הנ"ל באבות (פ"א מ"ב) יהי ביתך פתוח לרוחה – ומבאר הרע"ב 'שיהא כמו ביתו של אברהם אבינו'.
ובספר החיים (לאחיו של המהר"ל מפראג זצ"ל, מאמר פרנסה וכלכלה פ"ד) כתב שצריך שיהא ביתו של אדם פתוח לרווחה לכל אורח הבא לבקש אכסניא, כי לא נקרא בית רק על שם בואו שם, ואז הוא בית של ברכה, והוא בי"ת רבתי שבה מתחיל התורה.
ועיין במסכת דרך ארץ זוטא (פ"ז הכ"ב-כג) וז"ל: יהי ביתך פתוח לרוחה כדי שלא יחסר מזונותיך, והוי זהיר בדלתי ביתך שלא יהיו נעולות בשעה שאתה מיסב באכילה ובשתיה, מפני שדלתי ביתך מביאין אותך לידי עניות, ע"כ. והכוונה בזה, דאם הבית נעול ואין מכניסים לתוכו אורחים, בא לידי עניות ח"ו, מה שאין כן אם מכניס אורחים לתוכו, זוכה להניח ברכה לתוך ביתו.
ויש לומר בדרך רמז, יהי ביתך פתוח, שיהיו דלתות ביתך פתוחות לבני אדם, שיהיו אורחים סמוכים על שולחנך, ואז ממילא לרוחה, תזכה לרוחה שלא יחסר לך מאומה, בשכר מצות הכנסת אורחים אשר היא אחת מהמצוות שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא (קידושין דף לט:).
– ו –
הכנסת אורחים הוא מכלל גמילות חסדים
ובגמרא שבת דף קכ"ז הנ"ל משמע דהכנסת אורחים היא מכלל מצות גמילות חסדים, דזה לשון רש"י שם (ד"ה הני) 'הני נמי בהני שייכי – הכנסת אורחים וביקור חולים היינו גמילות חסדים'. ובסוכה (דף מט:) איתא, 'גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שהצדקה בממונו, וגמילות חסדים בין בגופו בין בממונו. צדקה לעניים, גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים'.
ובספר אהבת חסד להחפץ חיים זצ"ל (ח"ג פרק א') כתב דגמילות חסדים שבגופו כולל כל הדברים שאדם מטיב לחבירו ע"י שהוא מטריח גופו לזה – רצונו לומר הכנסת אורחים, ביקור חולים, משמח חתן וכלה, הלוית המת וקבורתו וכו'. ובמהרש"א (ברכות דף י:, ד"ה הרוצה) כתב שהכנסת אורחים היא המצוה הגדולה בגמילות חסדים. ועיין בספר יש נוחלין (זהירות צדקה והמעשר, בהג"ה אות כ"ו) שהעלה שבהכנסת אורחים עניים תרתי הוא דקעבד – צדקה וגמילות חסדים, עיין שם.
ועיין בספר הק' דגל מחנה אפרים (ליקוטים ד"ה יש לומר) שכתב טעם שאין אומרים לשם יחוד על מצות הכנסת אורחים, כי גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה, ולכן אין שייך לומר לשם יחוד.
– ז –
הכנסת אורחים כשהוא בדרך
ועיין בספר הק' מאור ושמש בריש פרשתינו (ד"ה ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו') ופירש רש"י 'לפי שהדרך גורמת לשלושה דברים – ממעטת פריה ורביה וממעטת את הממון וממעטת את השם, לכך הוצרך לשלושה ברכות הללו שהבטיחו, על הבנים ועל הממון ועל השם'. וכתב במאור ושמש וז"ל: 'דהנה ידוע כי הצדיק כשהוא יושב בביתו מתקרבין אליו כמה בני אדם לשמוע ממנו תורה ומוסר ושידריכם לעבודת ה', ויש לפעמים אצל הצדיק אלפים נפשות שבאים אליו לשמוע ממנו תורה ומוסר, וממילא כשבאין אליו הרבה בני אדם הוא מכניס אותם בביתו להאכילם ולהשקותם, כמאמר התנא (אבות פ"א מ"ה) 'יהי ביתך פתוח לרווחה', ויש לו הוצאות הרבה עליהם. אמנם כשהצדיק נוסע בדרך, אינו יכול לקרב הרבה בני אדם מכמה טעמים, וגם מטעם שאינו יכול להכניסם ולהאכילם כדרכו בביתו. נמצא כשאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם לך לך, היה מתיירא שלא יהיה ביכולתו להתנהג בדרך כמנהגו בביתו – לקיים הכנסת אורחים כאשר היה מקיים בביתו, וגם לא יתקרבו אליו הרבה בני אדם בדרך, כאשר עינינו רואות שאי אפשר לקרב בדרך כל כך כמו בביתו, וגם מחמת ההוצאות בדרך לא יוכל להכניסם כדרכו בביתו. על כן הבטיחו הקדוש ברוך הוא בהבטחות אלו, היינו ואעשך לגוי גדול, רצונו לומר שיתקרבו אליך הרבה בני אדם בדרך כמו בביתך ויותר, וגם מה שאתה מתיירא שלא תהיה יכול להכניסם ולהשקותם בדרך כמו בביתך מחמת הוצאות הדרך, על זה הבטיחו ואברכך בממון וכו', וק"ל, עכלה"ק.
ועל פי דבריו יש לפרש מאמר רז"ל (ברכות דף י:) על פסוק האמור בשמואל הנביא (ש"א ז, יז) כי שם ביתו, 'בכל מקום שהלך שם ביתו עמו'. ויש לומר הכוונה, דבכל מקום שהלך השתדל לקיים שם מצות הכנסת אורחים כאילו הוא בביתו, וכדברי המאור ושמש דזו היתה הבטחת הקב"ה לאברהם אבינו, שיתן לו ממון גם בהיותו בדרך כדי שיוכל לקיים מצות הכנסת אורחים כראוי גם בדרך. וזהו הכוונה 'בכל מקום שהלך שם ביתו עמו', שהתנהג בענין מצות הכנסת אורחים כמו שהוא בביתו, ודו"ק.
– ח –
הכנסת אורחים הוא מצוה ככל המצוות
ובשל"ה הקדוש (פרשת וירא, נר מצוה) כתב וזה לשונו: 'הכנסת אורחים המוזכר בפרשה זו בפירוש, הוא מצוה אע"פ שאינה מצוה פרטית מתרי"ג מצוות, מכל מקום היא בכלל מצות עשה ד'והלכת בדרכיו' וכו' (דברים כח, ט), נוסף על שהיא מעלה גדולה ממעלת המדות. וזה לך האות שהאריכה התורה בסיפור הכנסת אורחים דאברהם אבינו, ורמזה לנו מענין שכרה, שכל מה שעשה בעצמו לאורחים, עשה הקב"ה בעצמו ובכבודו לבניו, ומה שעשה על ידי שליח יוקח נא וגו', עשה הקב"ה על ידי שליח, ולא תימא שהיא מדה, אלא המקיים אותה מקיים מצות עשה דוהלכת בדרכיו, ויש לו שכר כמצווה ועושה ככל מצוה מן תרי"ג מצוות. וזה כי הקב"ה מכניס אורחים בכל זמן ועידן, בכל שעה ובכל עת ובכל רגע, כי אם לא היה מכניס אורחים ברגע כמימרא, היה העולם אבד, רצוני לומר כי כל העולם אורחים הם לגבי השי"ת כאורח נטה ללון, כי גרים אנחנו והוא מכניס קיומם, בהשפע שמשפיע עליהם, וכהרף עין אם לא השפיע עליהם והכניסם לקיום, אז הכל אבד. וזהו הענין שפירש הכתוב באורך מעלת הכנסת אורחים שהיתה באברהם, ושהוא גדול מהקבלת השכינה, כדאיתא במסכת שבת גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה', עכלה"ק.
והנה ידוע ומפורסם העובדא (המובא בספר עשר אורות) שהרה"ק מוה"ר מאיר מפרימישלאן זי"ע התוועד פעם עם הגאון מוה"ר שלמה קלוגער זצ"ל המגיד מבראדי, ואמר לו הרבי ר' מאיר'ל, כתוב בתורה ומלכי צדק מלך שלם וגו', דלכאורה קשה מדוע לא כתיב 'ומלכי צדק מלך שלם כהן לא-ל עליון הוציא לחם ויין'. וביאר דכאשר שני צדיקים מתוועדים יחדיו לומד כל אחד מחבירו מדות הטובות שיש בו.
והנה שם בן נח היה נשגב בעמוד התורה, שהיה עוסק בתורה בבית מדרשו כידוע, ואברהם אבינו ע"ה היה נשגב במדת גמילות חסדים והכנסת אורחים. וזה פי' הכתוב, ומלכי צדק מלך שלם, היינו שם בן נח, הוציא [מלשון מוציא ניצוצות] לחם ויין, פי' שהוציא ולמד מאברהם אבינו ע"ה דרך הטוב מה שנותן לחם ויין לכל האורחים, והוא, פי' ואברהם אבינו ע"ה, הנה הוא למד מן שם בן נח, כהן לאל עליון, כלומר מה שלומד תורה תמיד, ע"כ תוכן דבריו הק' (מובא בספר עשר עטרות).
ועל פי דרכו בקודש יש לפרש הפסוק עוד לפי דרכינו באופן אחר קצת, ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין, שקיים מצות הכנסת אורחים במה שכיבד את אברהם אבינו בלחם ויין, ועל ידי זה זכה לגילוי אליהו ז"ל כנ"ל, ואליהו נקרא כהן כמאמרם ז"ל (זוהר ח"ב דף קצ.) פנחס זה אליהו[א], וזהו והוא כהן לא-ל עליון, פי' שע"י מצות הכנסת אורחים זכה לגילוי אליהו שהוא כהן לאל עליון, ולזה יכול לזכות כל אחד שמקיים המצוה כדבעי, לזכות למדרגה גדולה להיות כהן לא-ל עליון, ודו"ק.
– ט –
לקיים המצוה בעצמו ובגופו
וכעת נבוא לבאר כל הדקדוקים. מה שהקשינו (קושיא א') לשם מה מודיענו הכתוב שמלכי צדק היה מלך, יתורץ בפשטות, דהרי מובא בספרי הקדמונים דכל מעשה וסיפור שנכתב בתורה לא נכתב בגלל סיפור דברים בעלמא, אלא להורות לנו את הדרך בה נלך [וידוע מה שכתב המהר"ל 'תורה מלשון הוראה'], ולזה מודיענו הכתוב ומלכי צדק 'מלך שלם', שאף שהיה מלך, ומלכותו היתה בשלימות, מכל מקום לא חסך בעד כל טירחא וקיים בעצמו מצות הכנסת אורחים, הוציא לחם ויין, שבעצמו הוציא לחם ויין, ולא נתן רק לעבדיו לקיים מצוה זו אלא שקיימה בעצמו.
והוא על דרך המסופר על הרה"ק בעל מאיר נתיבים זי"ע אבד"ק אסטראה (תלמיד הבעש"ט הק' זי"ע) שנסע בעגלה לפני חג הפסח לקיים מצות מים שלנו למצות מצוה, ועל הדרך ראה את הרה"ק רבי ייבי מאסטראה זי"ע שהולך רגלי לשאוב מים שלנו, וכיבד המאיר נתיבים את רבי ייבי שיעלה על עגלתו ויסעו ביחד, אמר לו רבי ייבי שמצוה קדושה כמו מצה וכל פרטיה, אינו רוצה ליתן להסוסים [המושכים את העגלה] לקיימה, ורוצה לקיימה בעצמו. כששמע בעל מאיר נתיבים את דברי רבי ייבי, ירד מן העגלה והלכו ביחד לשאוב מים שלנו, ע"כ. וזהו הוציא לחם ויין, שמלכי צדק שהוא שֵׁם, רצה בעצמו לקיים מצות הכנסת אורחים ועל כן הוציא בעצמו לחם ויין.
ויתיישב גם קושייתינו (קושיא ב') מדוע הזכיר הכתוב כאן שהוא כהן לא-ל עליון. ולפי הנ"ל ניחא, דהכתוב רוצה להודיענו דאף שהוא כהן לא-ל עליון, איש מכובד, מכל מקום לא חסך כל טירחא לקיים בעצמו מצוה רבה זו של הכנסת אורחים.
עוד בא הכתוב להודיענו, דאל ידאג האדם שע"י הכנסת אורחים יתבטל מתורה ותפילה, רק מכל מקום יקיים מצוה זו בשלימות, כי אמרו חז"ל גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה, וכבר הבאנו בכמה מקומות מה שכתב בתולדות יעקב יוסף בשם הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, דהכוונה בזה גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, אף אם מתבטל על ידי זה מתורה ותפילה או משאר מצוות, מכל מקום גדולה הכנסת אורחים. וזהו כוונת הכתוב, ומלכי צדק שלם הוציא לחם ויין 'והוא כהן לא-ל עליון', שעדיין נשאר במדריגתו שהוא כהן לא-ל עליון, ולא נפל ממדריגתו אף שהיה עוסק במצות הכנסת אורחים.
– י –
המכניס אורחים הוא כמקריב קרבנות ע"ג המזבח
ויש לומר עוד טעם על דרך זה מדוע השמיענו הכתוב והוא כהן לא-ל עליון, על פי מה שכתב בספר החיים (להרה"ק ר' חיים ב"ר בצלאל זצ"ל, אחי המהר"ל מפראג זצ"ל, ספר פרנסה וכלכלה פ"ג) דקיום מצות הכנסת אורחים וצדקה הוא בחינת מזבח, עיי"ש.
ועל פי זה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (סוף מסכת חגיגה) 'דבזמן שביהמ"ק קיים מזבח מכפר, ועכשיו שולחנו של אדם מכפר', והיינו דשולחנו של אדם הוא בבחינת מזבח. ועל פי דברי ספר החיים הנ"ל יש לומר דקאי על שולחנו של אדם, פי' כשאדם מכניס אורחים ומאכילם על שולחנו, אז הוא בבחינת מזבח, ודו"ק.
ועל דרך זה יש לפרש גם כן הרמז במה שהיו זוקפים ערבה להקיף מזבח, כדתנן (סוכה דף מה.) 'מצות ערבה כיצד, מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא, יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה ובאין וזוקפין אותו בצדי המזבח'. דלכאורה יש לדייק מדוע עשו כן דוקא עם הערבה. אך להנ"ל מובן שפיר, דהנה איתא במדרש פרשת אמור (ויק"ר ל, יב) דד' מינים הם נגד ד' כתות שבישראל, וערבה הוא נגד אותן שהם במדרגה פחותה, שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, כמו הערבה שאין בה לא טעם ולא ריח, אמר הקב"ה יאגדו אלו עם אלו ויכפרו אלו על אלו, עיי"ש.
ולפי דברי ספר החיים דהכנסת אורחים וצדקה הוא בבחינת מזבח, מובן שפיר ענין שזוקפין הערבה לגבי מזבח, פי' דהכנסת אורחים [שהוא בבחינת מזבח] הוא מצוה שגם אותן אנשים מישראל שהם בבחינת ערבה יכולים גם כן לקיימה, ועל ידי זה יש להם גם כן זקיפה וקימה, דמצוה גוררת מצוה, וזה יגרום להם לקיים גם מצוות אחרים.
ובזה נבין גם כן מה שאמר הכתוב, ומלכי צדק מלך שלם 'הוציא לחם ויין', וזהו היה גם כן עבודתו של והוא כהן לאל עליון, אמר הפסוק והוא שהוא לשון נסתר (עיין שיטה מקובצת ב"מ דף ה. בפסוק אשר יאמר כי הוא זה), דהכתוב מלמדינו דכל אחד ואחד, לא רק שם בן נח, יכול להיות בבחינת כהן לא-ל עליון ע"י מצות הכנסת אורחים, שהוא דוגמת המזבח, ועל ידי זה האדם המקיימה הוא בבחינת הכהן שמקריב קרבנות על המזבח.
– יא –
עוד יש לומר לשם מה משמיענו הכתוב כאן והוא כהן לאל עליון, על פי מה שכתב המאירי בשבת (דף קכז שם) וז"ל: 'לעולם ישתדל אדם בהכנסת אורחים, שאין לך מצוה גדולה ממנה'.
וזה פירוש הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון, דעיקר עבודתו לא' עליון היתה מה שהוציא לחם ויין, שאין לך מצוה גדולה ממנה.
וכעת נבוא לתרץ קושיא ג', שהקשינו מדוע הקדים הכתוב לספר הוציא לחם ויין טרם אמרו והוא כהן לא-ל עליון.
ויש לומר על פי דברי הגמרא הנ"ל גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה. על כן הזכיר הכתוב קודם מה שהוציא לחם ויין, ורק אחר כך אמר והוא כהן לא-ל עליון, לרמז דמצות הכנסת אורחים יש לה דין קדימה להקבלת פני השכינה, היותו כהן לאל עליון.
ויש לומר עוד על דרך אחר קצת, בהקדם עובדא שהיה ברב אחד שבא לעיר ראדין, ופגש בו החפץ חיים זצ"ל ברחוב, והרב ההוא שאלו אם יוכל להתאכסן אצלו, ואמר החפץ חיים בודאי, מדוע לא, ובא לביתו של החפץ חיים, אשר קירבו מאוד והאכילו והשקה אותו כראוי.
אחר כך הלכו לבית הכנסת להתפלל, ושאל הרב ההוא את אחד המתפללים מי הוא החפץ חיים, והראה לו המתפלל שהחפץ חיים הוא איש פלוני, ונתבהל הרב ההוא מאוד, דהרי הוא היה בעל אכסניא שלו. ושאל את החפץ חיים מדוע לא אמרתם לי שהנכם החפץ חיים, ואז לא הייתי מתאכסן אצלכם כי חלילה לי מלהשתמש עם תלמיד חכם.
השיב לו החפץ חיים, שדווקא לכן לא גילה לו מי הוא, כי רצה לקיים מצות הכנסת אורחים בפשטות, כאיש פשוט, ואם היה מגלה לו שהוא החפץ חיים, בודאי לא היה רוצה שישמשו, ע"כ תוכן הסיפור (מובא בספר המאורות הגדולים).
ועל פי זה מובן גם כן מה שאמר הכתוב ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לא-ל עליון, דבתחילה אמר הוציא לחם ויין, לרמז שאין לגלות תחילה מי הוא, רק לקיים מצות הכנסת אורחים כצורתה וכהווייתה, אף אם אין האורח מכירו, ואחר כך יכול לגלות להאורח מי הוא, והוא כהן לא-ל עליון, והבן.
עוד יש לפרש, הוציא דע"י לחם ויין אפשר להחזיר אנשים אחרים בתשובה, כדאיתא (סנהדרין דף קג:) 'גדולה לגימה שמקרבת את הרחוקים', שיהיו כולם בבחינת כהן לא-ל עליון. (תורה שבעל פה אות קי"א).
וְהֶאֱמִן בַּייָ וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה: (טו, ו).
– א –
בפרשת שופטים כתיב (דברים יח, יג) 'תמים תהיה עם ה' אלקיך', מפרש רש"י 'תמים תהיה – התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך תקבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו'. תמימות של אברהם היה תמימות שלא מגיע לו כלום, רק הכל הוא מקבל בתום לב, ואומר שהכל מה' והשי"ת נותן לו מטעם שהוא בנו, וכמו שהאב נותן להבן אף על פי שאין מגיע לו.
– ב –
הרה"ק הרבי ר' אלימלך מליזענסק זי"ע היה שפל רוח מאד. יום אחד ערך חשבון נפשו, שכל כך הרבה לחטוא ולפשוע עד שכל שבעת מדורי גיהנום ושאול לא יספיקו בשבילו, והיה דואג ומתמרמר. עוד הוא מחשב חשבונו נכנסו ובאו לחדרו חמשה מתלמידיו הקדושים, והם: החוזה מלובלין, הרבי מאפטא, רבי מנדל מרימינוב, המגיד מקוזניץ ורבי משה לייב מסאסוב. שמח בהם הרבי ונחה דעתו ואמר: תהלה! בזכותכם מקוה אנכי להנצל מדינה של גיהנם, שכבר אמרו (יומא דף פז.) 'לא יהא הרב בגיהנום ותלמידיו בגן עדן'. ומ"מ עדיין לא נרגע כליל, 'אבל חלק לעולם הבא מנין אקח'? טען רבי אלימלך עם עצמו. כעבור רגע נצנץ במוחו רעיון, הלא הקב"ה הוא בעל צדקה הגדול ביותר, וכשמדובר בעוני של עולם הבא הרי אני העני הגדול ביותר מכל העולם, ברי איפוא, שה' יתן לי מאוצרו הטוב, אוצר מתנת חנם… ענה הרב מאפטא ואמר לחבריו שעמדו לידו: אין זו אלא מידתו של אברהם אבינו, ה' אמר לו (טו, א) 'שכרך הרבה מאד' ועליו נאמר 'ויחשבה לו לצדקה' – כלומר, אברהם חשב שה' נותן לו חלק לעולם הבא בתורת צדקה.
וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד: (יז, א-ב).
איתא בגמרא (נדרים דף לב.), 'כשאמר הקב"ה לאברהם אבינו 'התהלך לפני והיה תמים' אחזתו רעדה, אמר שמא יש בי דבר מגונה? כיון ששמע 'ואתנה בריתי ביני ובינך' נתקררה דעתו'.
הרמב"ם והרמב"ן נחלקו בטעם מצות מילה, לדעת הרמב"ם יש למצוה זו תכלית טבעית גם כן, למזג טבע האדם, להחליש תאוותו ולהקר רתיחת דמו… והרמב"ן אומר שהיא להיותה ברית קודש, אות מיוחד על התעודה המיוחדת, שבה יצטיין העם המיוחד. לפי טעמו של הרמב"ם יוצא שהבריאה נבראה חסרה ואין תקון טבעו של האדם שלם, עד שהמילה משלימתו, יוצא מזה שאין יתרון לנימול, רק שניטל חסרונו. אולם לדעת הרמב"ן לא יתכן שיהא פגם בבריאה, ויוצר האדם עשה ישר את האדם, והברית הזאת לא באה כמתנה שלילית להשלים החסרון, אלא כזכות חיובית להגדיל את היתרון.
ודברי הרמב"ן מובנים היטב הדק, דתיבת התהלך מורה שאתה תעשה את המעשה, כמו 'בהתלכך תנחה אותך' (משלי ו, כב), 'ואין המצוה נקראת אלא על מי שגומרה' (תנחומא עקב, ו), לכן נתן לנו ה' מצות מילה כזכות חיובית להגדיל את היתרון ויהיה נקראת על שמו, ולכן נותנים את השם במצות מילה, כדי שיהיה הוא הגומר.
ואיתא שהעיקר הוא המתחיל, ולזה אמר הכתוב ואתנה בריתי בינך ובינך, שבאמת העיקר הוא המתחיל, אבל הקב"ה הוסיף יתרון שידע שבאמת הבריאה היא שלימה נבראה ולא חסרה, והברית המיוחדת של 'ואתנה בריתי' היא שידע שזהו השכר הגדול למסור נפשו לה', "זיך לאזען גיסען בלוט פאר השי"ת וועגן', כמו שכתב הרמב"ם (עיי' דברי יואל) שאין שום ספק שאברהם אבינו כשהלך להוכיח את דורו היו זורקים לו חיצים ובליסטראות בראשו, וכשחזר לביתו שרה אמנו היית חובשת את ראשו ואומרת לו עכשיו אתה יכול להמשיך הלאה בעבודתך, ותמשיך להוכיח את הרבים ולקרבם ולהכניסם תחת כנפי השכינה.
[א]) ועיין דברי תורה פרשת פנחס.