סודות גדולים מרבנו חיים ויטאל זי"ע ממש מה שקורה היום עם הפיגועים-מה שהילד בן 15 עם מות קליני גילה כעת (בסוכות תשע"ו), מה שראה בשמים , כבר גילה לנו רבנו חיים וויטאל בדיוק ברוח קדשו .
קונטרס
דברי תורה – ברכות
סודות גדולים מרבנו חיים ויטאל זי"ע
על מה שקורה היום עם הפיגועים
כבר ידעת כי הגליות אינם אלא ד', בבל ומדי ויון ואדום. אבל עוד עתידין ישראל להיות באחרית הימים בגלות ישמעאל.
יש ללמוד באימה ופחד ולקבל עומ"ש ולקיים מצוות בהידור רב כרצון ה'
הנה בריש מסכת ברכות (ברכות ב, ע"א): "מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים עד חצות, רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. מעשה שבאו בניו מבית המשתה אמרו לו לא קרינו את שמע, אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות" וכו'.
ולכאורה הוי מעשה לסתור, שהרי כיון שפתח בהך מתני' 'מאימתי קורין את שמע' וכו', הרי שבאמת יוקשה מדוע[1] לא קראו את שמע (ואף דהמשנה הביא מעשה זו כדי להביא דברי רבן גמליאל שאמר אם לא עלה עמוד השחר חייבין וכו', אבל באמת צ"ב מדוע לא קראו באמת קריאת שמע), ואף שהיו בבית המשתה הרי היו יכולים לקרות שמע לכמה רגעים, כמו שאנו רואין בחז"ל שתנא אחד הי' נוהג שבעת שלמד ברבים שם ידיו על עיניו ואמר רק פסוק ראשון של קריאת שמע.
אך י"ל שבאמת אנו רואים כאן שכשעוסקים במצוה של שבח (הכנסת כלה) או של תנחומין כנ"ל, אשר אז פטורים ממצות קריאת שמע, וכמבואר במסכת ברכות שהמלוים פטורים מקריאת שמע, אז אסור לקרות קריאת שמע שהעוסק במצוה פטור מן המצוה (סוכה דף כ"ה ע"א), ואם הוא פטור אז הוא שאלה של הזכרת השם לבטלה, כמבואר בעבודת הקודש להחיד"א ז"ל שהעוסק במצוה[2] פטור מן המצוה ואם בא מצוה לידו ורוצה להתפלל תפילת שמונה עשרה, שבאמת הוא פטור מן המצוה, וכיון שפטור מן המצוה והתפלל יש מקום לומר שמקבל עונש[3] על התפילה, כי ברכתו לבטלה, ועיין במלאכת שלמה ברכות שם (בד"ה חייבין אתם לקרות) שהביא מבית יוסף אורח חיים (סימן צ"ט) שכתב דמדקתני חייבין אתם לקרות אם לא עלה עמוד השחר, אלמא דאילו עלה עמוד השחר לא היו חייבין לקרות, כלומר ואם קראו לא יצאו ידי חובתם כאילו הזידו ולא קראו ע"כ.
ומובן ממילא מדוע לא קראו את שמע, דכיון שהיו עוסקים במצוה של שמחת חתן וכלה א"כ היו פטורים מלקרות, ואם היו קוראין את שמע היו מזכירים את השם לבטלה ח"ו כדברי הב"י הנ"ל, ועל כן לא קראו את שמע, ובאמת אינו מעשה לסתור.
הר"ר זושא מהאניפאלי: מאימתי – מרוב אימה ופחד
והנה תיבת מאימת"י יש לפרשו מלשון אימה ופחד, שצריכין לקרות שמע באימה ופחד מהדר גאונו ית"ש, וכידוע העובדא של הרה"ק הרבי ר' זושא מהאניפאלי זי"ע והרה"ק הרבי ר' שמואל שמעלקא מניקלשבורג זי"ע, שהסכימו פעם ביניהם שכל אחד מהם ילמד את השני את חלק התורה שהוא יודע כבר. הרבי ר' זושא היה ידוע לבקי יותר בתורת הנסתר, והרבי ר' שמעלקא בתורת הנגלה, על כן גמרו ביניהם כי בראשונה ילמד הרבי ר' שמעלקא התחיל ללמוד המשנה הראשונה בש"ס "מאימתי קורין את שמע בערבית", ופירש "פון ווען הייבט מען אן צו לייענען קריאת שמע ביינאכט", צעק הרבי ר' זושא: מי אמר לך ש"מאימתי" פירושו "פון ווען", אני אומר ש"מאימתי" פירושו "פון פחד", מלשון אימה, כי חייבים לקרות קריאת שמע באימה ובפחד, והתחיל לרעוד ברעש ובקולות, אמר לו הרבי ר' שמעלקא אם כן למדו אתם לעצמיכם כמו שאתם רוצים, ונתבטל הדבר, ע"כ הסיפור.
ילמוד ענייני קר"ש – בכדי לקבל עליו עומ"ש במס"נ
ולדרכינו י"ל הביאור כך, מאימת"י קורין את שמע בערבית, שצריכים לקרות שמע מתוך אימת ויראת הבורא ב"ה, ומכיון שכן צריך לדעת מקודם ההלכות מתי אפשר לקרות קריאת שמע, דהרי כל ענין קריאת שמע הוא ענין קבלת מסירת נפש, ולכל מצוה צריכים מסירת נפש, ועל כן הביא אח"כ מעשה של בניו של רבן גמליאל, שלא קראו קריאת שמע, שבאמת לא קראו קר"ש כיון שהיו פטורים מהמצוה וכיון שפטורים מהמצוה אסור לקרות משם הזכרת שם שמים לבטלה, וכל זה מורה על קבלת עול מלכות שמים שלהם, שע"כ לא קראו, והמשנה הוסיף לזה מה שאמר להם אביהם "אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות", פי' כיון שעבר זמן המצוה שלכם של משתה שמחת חתן וכלה, כיון שכבר באו מבית המשתה, ע"כ אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות, אבל מה שלא קראו בשעת המשתה מובן ופשוט מאליו, כיון שיש בזה משום הזכרת שם שמים לבטלה, כיון שעוסק במצוה פטור מן המצוה.
ת"ח פטור מקר"ש דבכלל ת"ת קיום כל המצוות
ובאמת בהאי ענינא דהעוסק במצוה פטור מן המצווה, צ"ב מדוע תלמידי חכמים חייבים במצוות הלא הם עוסקים בתורה תדיר ותורתם אומנתם ואמרו חז"ל עוסק במצוה פטור מן המצוה, ובפרט לפי מה שאמרו ותלמוד תורה כנגד כולם, הרי שת"ת חשובה כנגד כל המצוות, וכיון שעוסק בתורה יפטור מחיוב קיום מצוות אחרות.
אך בזה י"ל עפי"מ שהביא בספר ישמח משה (פרשת שמות) בשם ספר בית שמואל אחרון, לבאר מ"ש בגמרא (שבת דף ל"א ע"א) מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי ואמר גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו, אתא לקמיה דהלל גייריה, אמר ליה דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושא היא זיל גמור ע"כ.
הגר טען לפני שמאי הזקן – שרוצה לקים כל התרי"ג מצוות ללא שיצטרך להתגלגל שוב.
וכתב וז"ל: והנה לכאורה תמוה מאוד על הגר, מה ראה לשטות זה לומר שילמדנו כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחד, גם צ"ב האיך נכלל כל התורה כולה במצות ואהבת לרעך כמוך. ופירש דהנה איתא שכל אחד מישראל צריך לקיים כל התרי"ג מצוות, ואם לא זכה לקיים הכל, מוכרח הוא שוב להתגלגל לזה העולם כדי לקיים כולם. וידוע גם כן דכל מצוה הוא מכוון כנגד אבר אחד שבגוף האדם, ומכל מצוה שהאדם מקיים נעשה מזה לבוש וחלוקא דרבנן וטלית נאה לעולם הבא בגן עדן, והיות שיש רמ"ח אברים ושס"ה גידים באדם, ע"כ ע"י שמקיים כל התרי"ג מצוות קונה ועושה לו חלוקא דרבנן לנשמתו בעולם הבא, ולכן מי שלא זכה בחייו לקיים כל תרי"ג מצוות, מוכרח הוא להתגלגל שנית לזה העולם ולקיימם כראוי. ופירשו בזה הכתוב (תהלים י"ט) תורת ה' תמימה משיבת נפש, שצריך האדם לקיים כל מצות ה' בשלימות, שתהיה תמימה ולא יחסר ממנה כלום, דאל"כ משיבת נפש, מוכרח הוא שוב להתגלגל בזה העולם עד שישלימו שנית. ואת זה לא רצה הגר שיצטרך שנית להתגלגל בזה העולם, ע"כ ביקש עצה ודרך שיוכל לתקן כל התרי"ג מצוות בפעם הזאת שהוא בעולם. והנה רגל הוא לשון פעם, כמו (במדבר כ"ב) שלש רגלים, ועל כן אמר גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, שאוכל לקיים כל התורה בפעם הזאת שאני עומד בעולם הזה ולא אצטרך שוב להתגלגל.
שמאי דחפו באמת הבניין – כיון שלא שייך לקיים כל התורה על רגל אחד בגלגול אחד.
הלל למדו על רגל אחד – ע"י התכללות בתוך כלל שיראל או ע"י לימוד התורה שבכללו קיום כל המצוות
ולכן דחפו שמאי באמת הבנין, כי איך אפשר שאדם יקיים כל המצות, הרי יש מצות שניתנו רק לכהנים או ללויים וישראלים, ויש שאינם שייכים רק בזמן שבית המקדש קיים, ואיך יתכן שיקיים הכל בעולם הזה. אולם כשבא לפני הלל, נתן לו על זה ב' עצות, חדא, מה דעלך סני לחברך לא תעביד, כלומר דע"י שכולל עצמו עם כלל ישראל ביחד ויש אהבה ואחדות בין איש לרעהו, עי"ז נחשב המצוה שמקיים הוא כאילו גם חבירו קיימו, וכן מה שמקיים חבירו נחשב כאילו הוא מקיימו ג"כ, עיי"ש.
ולפי זה יתורץ קושייתינו, דאף שמעיקרא דדינא פטור התלמיד חכם מלקיים שאר המצוות באם הוא תורתו אומנתו, דתלמוד תורה כנגד כולם, אך כיון דשלימות גופו של האדם הוא כנגד רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, ואם לא יקיים המצוות (אף אם פטור מלקיימן מכח עוסק במצוה פטור מן המצוה) מ"מ יחסר לו משלימות נפשו, ואז יצטרך להתגלגל ח"ו עוד הפעם, ע"כ מחוייב לקיימן ואינו יכול לפטור א"ע לעולם מקיום המצוות ע"י שעוסק בתורה.
יש לבטל תורה בכדי לקיים מצוות מסוימות
ומעתה נחזור לביאור דברי התוס' בשלהי מסכת נדה הנ"ל, שכתבו כל השונה הלכות וכו' שסיימו דבריהן "בדברי שבח ותנחומין", והכוונה בזה י"ל כנ"ל, שיש להפסיק מלימוד התורה כדי לקיים מצוה הבאה לידם, כגון דברי שבח דהיינו בית המשתה וכעובדא דבניו של רבן גמליאל המובא בהתחלת הש"ס, ותנחומין היינו כעובדא דמסכת מגילה שאמר מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, וכעובדא דמסכת בבא קמא שיצאו ל"ו אלף חלוצי כתף לפני מטתו של חזקי' מלך יהודה, ובפרט במצוה שא"א לעשות ע"י אחרים בודאי שצריך לבטל מלימודו ולקיים המצוה, כמו שנאמר ושמרתם את המצות, ודרשו רז"ל אל תקרי המצות אלא המצוות, מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה.
ושמרתם את המצווות – שלא יתחמץ המצוות שבאות לידך אל תחמיצנה
וידוע העובדא בהרה"ק ר' דוד מלעלוב זי"ע, שקודם חג הפסח בא עליו אורח אחד ולא היה לו מה לתת לו לאכול. נטל הרה"ק מלעלוב את קמח השמורה שהכין לו לפסח, נתן לאשתו הרבנית לבשל ממנו מאכל לכבוד האורח ונתן לו לאכול, באמרו: עיקר השמירה של מצה שמורה היא שלא יהיה בו חשש חמץ, והרי כתיב: ושמרתם את המצות, ואמרו חכמים מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, ובכן הרי באה לידי מצות הכנסת אורחים, ואני מקיים כעת "ושמרתם את המצות", ועל פסח יזמין לי השי"ת שמורה אחרת, עכתודה"ק.
והדבר מבואר בספר חיי אדם, כלל ס"ח, סעיף א', וז"ל: קיימא לן אין מעבירין על המצות, רצונו לומר מצוה שתבא לידו תחילה יעשנה ולא יניחנה מפני שרוצה עכשיו לעשות אחרת ואחר כך יעשה זו, וכל שכן שיניחנה לגמרי כדי לעשות אחרת, והוא איסור מן התורה שנאמר ושמרתם את המצות קרי ביה המצות בחירק שלא תחמיץ ותיישן, וכל שכן דאסור להחמיצה בחנם ולעשותה אחר כך וזה שאמר אל תחמיצנה לזמנה, ע"כ.
ויה"ר שהקב"ה יקיים בנו שיפסיק מלימוד התורה (דאחז"ל שהקב"ה עוסק בתורה בכל יום) ויעסוק בדברי שבח ותנחומין, ויוציאנו מגלות אדום שהוא גלות הרביעי מהד' גלויות, ומגלות ישמעאל שהוא הגלות האחרון מכל הגלויות, וכמו שכתב הגה"ק רבי חיים וויטאל זי"ע בספה"ק עץ הדעת טוב על תהלים, ויען כי עתה עת צרה היא ליעקב, בפרט בארה"ק אשר בני ישמעאל מצירים את רגליהם של ישראל רח"ל, ע"כ כדאי להעתיק לשונו הזהב של הגה"ק הרח"ו[4] זי"ע (שם קכ"ד), על פסוק שיר המעלות לולי ד' שהיה לנו וכו', וז"ל:
כבר ידעת כי הגליות אינם אלא ד', בבל ומדי ויון ואדום. אבל עוד עתידין ישראל להיות באחרית הימים בגלות ישמעאל כנזכר בפרקי ר' אליעזר ובמדרשי רז"ל, ובספר הזוהר סוף פרשת לך לך ובענין משא דומה וכו'. ושם בפרשת לך לך אמר כי ישמעאל להיותו בן אברהם ונימול נקרא פרא אדם ולא אדם גמור מפני שמל ולא פרע. אבל שאר ד' הגליות הן משולות אל החיות כנזכר בספר דניאל. והנה דוד ע"ה נתנבא ברוח הקודש במזמור זה כל מה שישראל עתידין להיות בגלות הנזכר. והנה בהיות ישראל בגליות הארבעה הם עתידין לומר לולי ד' שהיה לנו נא. כלומר עתה בד' גליות אלו היינו אובדין לגמרי כמ"ש אח"כ אזי חיים בלעונו וכו' וסרס את המקרא כאילו אמר יאמר ישראל לולי ד' שהיה לנו נא. ר"ל עתה באלו הד' מלכיות. אבל עוד יש גלות חמישי אחרון לכולם וקשה מכולם. והוא גלות ישמעאל הנקרא פרא אדם כנ"ל ואינו נמשל אל החיות. ואז יאמרו ישראל באופן אחר. והוא לולי ד' שהיה לנו בקום עלינו אדם, כי להיותו אדם לסיבת היותו בן אברהם ויש לו זכות אבות כמו שמצינו שאמר לו ישמעאל יחיה לפניך, וגם יש לו זכות המילה, כי גם לסיבה זו נקרא אדם ולכן גלותו תקיפה משאר ד' מלכיות. וכמו שאמרו רז"ל כי לכן נקרא ישמעאל על שעתידין ישראל לצעוק צעקות גדולות בימי גלותו ואז ישמעם א-ל ויענם. ולפי ששאר האומות תמיד היתה בהם ממשלה על שאר אומות, ולא כן ישמעאל שתמיד היו ערביים שוכני אהלים ומדברות ואין להם עסק עם זולתם. אלא נמשלים ללסטים היוצאים ומקפחים בני אדם וחוזרין לאהליהם וכמ"ש והוא יהיה פרא אדם ידו בכל וכו', ואחר כך עתידין למלוך על העולם ועל ישראל. לזה אמר בקום עלינו, על דרך מה שנתבאר בספר הזוהר על פסוק ויקם מלך חדש דבקדמיתא הוה שפיל מכל אומיא והשתא קם למלוכה. וביאר את אשר יאמרו אז ישראל בגלות ישמעאל שקם הערבי ההוא נביאם משפלות גדול לרום מעלות כנודע. וזה אשר יאמרו אז לולי ד' שהיה לנו בקום עלינו אדם שהוא ישמעאל, אזי חיים בלעונו וכו' כלומר אזי בזמן זה הגלות הה' הוא משונה מכל מה שעבר, כי אז חיים היו רוצים לבלוע אותנו ע"ד ותבלען השבלים וכו' ולא נודע כי באו אל קרבנה וכו' כי ח"ו בחרות אפם בנו רצונם למחות שם ישראל מתחת השמים כדמיון הדבר הבלוע שאין מציאותו נודע כלל וכאילו לא היה כנז'. וזה אמרו אזי חיים בלעונו וכו', משא"כ בד' גליות הראשונות אשר אזי המים שטפונו וכו', כי גלותם יותר קל והיינו אז דומים למי ששטפוהו המים וגופו קיים ולא נבלע לגמרי. כי אז הנחלה והכאב לא עבר אלא על נפשנו ולא על הגוף משא"כ בגלות ישמעאל אשר בלעונו חיים בהיותנו בגוף ונפש מחוברים יחד. וביאר מהו ענין ההפרש הזה ואיך תחלה לא היה הנחלה והצער אלא על נפשנו ולא לגופנו. ואמר אזי עבר על נפשנו המים הזדונים הם שאר האומות הנקראים מים הזדונים כנזכר בספר הזוהר פרשת פנחס ופרשת ויקרא בענין ניסוך המים שבחג. והנה כל כוונתם היתה להמיר דת ישראל שלא יעסקו בתורה ולא יקיימו המצות כנודע בזמני השמד ח"ו. והנה זה היא נחלה לנפשנו לא לגופנו. כי לא היתה כוונתם אלא על הנפשות לבד להוציאם מן הדת, אלא שמזה היה נמשך לנו היזק אל גופנו שהיו הורגים אותנו כשלא רצינו להמיר דתינו. וע"י כך אדרבה הב"ה היה מרחם עלינו. וז"ש ברוך ד' שלא נתננו טרף לשניהם, וכמעשה דדניאל על התפלה ודחנניה מישאל ועזריה על דלא פלחו לצלמא וכאלה רבים בצדיקים פרטיים. ואף גם בכללות ישראל לא עזבנו הוא ית' ולא נתננו טרף לשניהם והננו קיימים. יען ראה כי כוונתם להעבירנו על תורתו ומצותיו ותקנתו קלקלתו. ומה שביקשו לטרוף נפשנו ולהמיתם בסוד הרשעים בחייהם קרויין מתים לא נתננו טרף לשניהם. משא"כ בגלות ישמעאל שהם רוצים להרוג נפשות וגופות ולכלות הממון של ישראל ולבולעם חיים ולא להשאיר מהם שורש וענף. גם ירמוז על המים הזידונים הטמאים שהיו מזין כומרי אדום על ישראל והיו ממירין אותם על כרחם באונס. וז"א אזי עבר על נפשנו, כי לא העברנום אנחנו מרצוננו, ולכן כיון שאנוסים היינו ריחם ד' ית' ולא נתננו טרופים בין שניהם לעולם, כי אחר שכבר טרפו אותנו בידיהם כנזכר, אמנם לא גמרו לטרוף אותם גם בין שניהם, כי אז לא היתה לנו תקוה ח"ו. וזהו ענין האנוסים "מספרד" "ומפורטוגאל" שחזרו לדת ישראל לאלפים ולרבבות ויצאו מתחת ידם ולא נשארו גוים אבודים ביניהם ת"ל. משא"כ בגלות ישמעאל שעתידין להצר את ישראל צרות קשות ומשונות לא נראו כמותם כנ"ל בשם רז"ל שלכן נקרא שמו ישמעאל, וא"כ אנחנו לא נדע מה נעשה, ואין לנו תקוה אחרת זולתי שנבטח בשמו הגדול יתברך שיושיענו מידם, וזה שאמר עזרנו בשם ד' וכו', כלומר סיבת בטחוננו בו ית' הוא, לפי שהוא אשר עשה את השמים ואת הארץ. ונודע כי לא בראם אלא בשביל ישראל שיקיימו את התורה כמ"ש רז"ל על בראשית ברא וכו' בשביל התורה שנק' ראשית, ובשביל ישראל שנקראו ראשית, וכמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וכו', וא"כ מוכרח הוא שיעזרנו מידם ויגאלנו גאולה שלימה העתידה במהרה בימינו כדי שיהיה קיום לשמים ולארץ כנזכר, כי אין להם קיום זולתי ע"י ישראל, עכדה"ק.
והקב"ה ינחמנו בכפליים, עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה של זיווג י-ה בו-ה, והזיווג יעלה יפ"ה, וכמו שכתב בספה"ק זרע קודש מהרה"ק מראפשיץ זי"ע על האי דאמרי אינשי בשעת החתונה שהזיווג יעלה יפה, דהכוונה הוא, דכ' בספה"ק כי לעתיד ישתנה שם הוי' ב"ה לאותיות יהי"ה בשתי יודי"ן, והשילוב של השני שמות אדנ"י יהי"ה יעלה למספר צ"ה כמנין תיבת יפ"ה, וזהו שמברכים שזיווגם יקרב את ביאת המשיח ואז יעלה זיווג השמות כמספר יפ"ה, בב"א.
UT
[1]) שוב ראיתי שהקשה כן זקיני הטורי זהב (בסימן רל"ה ס"ק ג') דאיך זה עברו על דברי חכמים, והרע"ב ותפארת ישראל כתבו דמספקא להו, עיין שם.
[2]) שם מיירי מעוסק בצרכי ציבור, שפטור להתפלל, ועיין בברכי יוסף ומחזיק ברכה סימן ק"ח, דמתעסק "בצרכי ציבור" שפטור להתפלל, ומתוך העסק עבר זמן תפילה, אין צריך להשלים בזמן תפילה שלאחריה.
[3]) מענין עוסק במצוה פטור מן המצוה:
א. עיין בזוהר הק' פרשת בלק (אות כ"ט) רבי יצחק ורבי יהודה הוו אזלי באורחא, מטו לההוא אתר דכפר סכנין, דהוה תמן רב המנונא סבא, אתארחו באתתא דיליה, דהוה לה ברא חדא זעירא, וכל יומא הוה בבי ספרא, ההוא יומא סליק מבי ספרא, ואתא לביתא. חמא לון לאלין חכימין. א"ל אמיה, קריב לגבי אלין גוברין עלאין ותרווח מנייהו ברכאן. קריב לגבייהו, עד לא קריב, אהדר לאחורא. א"ל לאמיה, לא בעינא לקרבא לגבייהו, דהא יומא דא לא קרו קריאת שמע, והכי אולפי לי, כל מאן דלא קרי קריאת שמע בעונתיה, בנדוי הוא כל ההוא יומא. שמעון אינון ותווהו, ארימו ידייהו ובריכו ליה. אמרו ודאי הכי הוא, ויומא דא אשתדלנא בהדי חתן וכלה, דלא הוו לון צרכייהו, והוו מתאחרן לאזדווגא, ולא הוה ב"נ לאשתדלא עלייהו, ואנן אשתדלנו בהו, ולא קרינן קריאת שמע בעונתיה, ומאן דאתעסק במצוה פטור מן המצוה. אמרו ליה, ברי, במה ידעת, אמר להו, בריחא דלבושייכא ידענא, כד קריבנא לגבייכו. תווהו יתבו נטלו ידייהו וכריכו רפתא.
ובפירוש הסולם כתב שם וז"ל: רבי יצחק ורבי יהודה וכו', ר"י ר"י היו הולכים בדרך, הגיעו לאותו מקום של כפר סכנין, שהיה שם רב המנונא סבא, ונתארחו אצל אשתו, שהיה לה בן אחד קטן, וכל יום היה בבית הספר, באותו יום עלה מבית הספר ובא לביתו, ראה אלו החכמים. אמרה לו אמרה קרב לאלו אנשים עליונים, ותקבל מהם ברכות. קרב אליהם. בעוד שהיה קרב אליהם, חזר אחוריו. אמר לאמו, איני רוצה לקרב אליהם, כי יום זה לא קרו קריאת שמע, וכך למדו לי, שכל מי שאינו קורא קריאת שמע בזמנו, הוא בנדוי כל אותו היום.
שמעו אינון ותווהו וכו': הם שמעו ותמהו, הרימו ידיהם וברכו אותו. אמרו, ודאי כך הוא, שלא קראנו קריאת שמע, שיום הזה עסקנו בחתן וכלה שלא היה להם די צרכם, והיו מתאחרים להתחבר, ולא היה איש שישתדל בשבילם, ואנו השתדלנו בשבילם, ועל כן לא קראנו קריאת שמע בזמנו. ומי שעוסק במצוה פטור מן המצוה. אמרו לו, בני, במה ידעת, אמר להם בריח מלבושיכם הכרתי, כשקרבתי אליכם. תמהו, ישבו, נטלו ידיהם ואכלו לחם, עכתו"ד הנוגע לענינינו.
ב. ובספר חיי אדם כלל כ"ח סעיף ד' כתב וז"ל: העוסק במצוה פטור מן המצוה דילפינן מדכתיב ובלכתך בדרך בלכת דידך חייב אבל דמצוה פטור, דאם לא כן לכתוב בשבת ובלכת. ודוקא שצריך לטרוח אחר האחרת כגון שלוחי מצוה בסוכות דפטורים מן הסוכה אפילו בלילה אף על פי שאינם הולכים בלילה מכל מקום אם יצטרך לטרוח אחר סוכה בלילה יתבטלו עי"ז משליחותם. וכן החופר קבר למת או המשמר המת אף על פי שאינו מתו אף על פי שנח מעט פטור מקריאת שמע ותפלה. אבל אם ימצא סוכה עשויה במלון ואין צריך לטרוח כלל חייב בסוכה וכו', עיי"ש, ואינו פטור אלא העוסק במצוה כגון בשעה שמחזיר אבידה לבעליה או שמחזר אחר אבידת חבירו שימצאנה אבל אם כבר מצא האבידה והניחה בביתו אף על פי ששומר אותה ועושה מצוה מכל מקום לא הוי עוסק במצוה, ע"כ.
ג. ובמכילתא פרשת בא איתא, הקורא בתורה פטור מן התפילין שנאמר ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך, מכאן אמרו כל המניח תפילין כאילו קורא בתורה, וכל הקורא בתורה פטור מן התפילין. והטעם בזה מפרש הר"ן בראש השנה (דף י"ז ע"א) דהוא משום עוסק במצוה פטור מן המצוה.
ד. וכן איפסק הלכתא לגבי חתן ושושביניו, וכל בני החופה פטורים מן התפילין, ולטעם אחד הוא משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה (רש"י וב"ח בסוכה דף כ"ה). וכן מובא שם (סוכה דף כ"ו) לגבי כותבי ספרים תפילין ומזוזות הם ותגריהם ותגרי תגריהם וכל העוסק במלאכת שמים, ומוכרי תכלת, פטורים מן התפילין, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. והרמ"א בדרכי משה (שו"ע או"ח סימן ל"ח) ובשו"ע שם כתב דאם צריכים לעשות מלאכתם בשעת קריאת שמע ותפלה פטורים מקריאת שמע ותפלה ומן התפילין.
ה. ועיין זבחים דף י"ט ע"א, כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם, פטורים מן התפילין, ופירש"י שם הטעם, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ועיין בשיטה מקובצת ערכין דף ג' ע"א, שכתב דדוקא כשאין זמן לקיים מצות תפילין קודם העבודה, עיי"ש.
וכן הוא שיטת רב יוסף לגבי שומר אבידה, שהוא כשומר שכר וחייב בגניבה ואבידה, כי באותה הנאה שיש לו שאילו בא עני (בשעה שמתעסק בטיפול האבידה) היה פטור מליתן פרוטה לצדקה, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, הרי הוא עליה כשומר שכר (בבא קמא דף נ"ז עמוד ב'). והתוס' ורבינו חננאל בבבא מציעא (דף כ"ט ע"א) פוסקים כרב יוסף, משום שהוא עוסק במצוה ונפטר מכמה מצוות עשה כל זמן שהוא עוסק בשמירתה.
- [4] ) רַבִּי חַיִּים וִיטַאל נִסְמַךְ לְהוֹרָאָה מֵהָאַלְשִׁי"ךְ
א. רַבִּי חַיִּים וִיטַאל ז"ל נוֹלַד בִּצְפָת בִּשְׁנַת ש"ג לפ"ק, לְאָבִיו הָרַב הַמְקֻבָּל רַבִּי יוֹסֵף שֶׁהָיָה סוֹפֵר סְתָ"ם מְפֻרְסָם. וְלָמַד בִּישִׁיבַת רַבֵּינוּ מַהֲרַ"ם, וְנִסְמַךְ מִמֶּנּוּ לְהוֹרָאָה בכ' אֱלוּל שְׁנַת ש"נ. בִּשְׁנַת של"א כְּשֶׁהָיָה בֶּן כ"ח שָׁנָה הָלַךְ לִלְמֹד אֵצֶל רַבֵּינוּ הָאֲרִיזַ"ל חָכְמַת הָאֱמֶת.
ב. הָרַב חִידָ"א בְּשֵׁם הַגְּדוֹלִים כָּתַב, שֶׁנִּשְׁמַת הָרַב רַבִּי חַיִּים וִיטָאל זי"ע הָיְתָה גְּדוֹלָה מְאֹד וּנְקִיָּה יוֹתֵר מִכָּל בְּנֵי דּוֹרוֹ, וְהָיָה גִּלְגּוּל הָרַב הַמַּגִּיד. וְרַבֵּינוּ הָאֲרִיזַ"ל צִוָּה שֶׁשּׁוּם אֶחָד מִתַּלְמִידָיו לֹא יִכְתֹּב אֶת תּוֹרָתוֹ וְחִדּוּשָׁיו זוּלַת הָרַב רַבִּי חַיִּים וִיטָאל זי"ע.
א. הָרַב רַבִּי חַיִּים וִיטָאל זי"ע כּוֹתֵב בְּסִפְרוֹ שַׁעַר הַגִּלְגּוּלִים וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: דַּע מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר מוֹרִי הָאֲרִיזַ"ל הֵחֵל לְגַלּוֹת זֹאת הַחָכְמָה לֹא זָזָה יָדִי מִיָּדוֹ אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד, וְכָל אֲשֶׁר תִּמְצָא כָּתוּב בְּאֵיזֶהוּ קֻנְטְרֵסִים עַל שְׁמוֹ ז"ל, וְיִהְיֶה נֶּגֶד מַה שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר זֶה, טָעוּת גָּמוּר הוּא, כִּי לֹא הֵבִינוּ דְּבָרָיו, וְאִם יֵשׁ בָּהֶם אֵיזֶה תּוֹסָפוֹת שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵק עִם סְפָרֵינוּ זֶה אַל תָּשִׁית לִבְּךָ בְּקֶבַע אֵלָיו, כִּי שׁוּם אֶחָד מֵהַשּׁוֹמְעִים אֶת דִּבְרֵי קָדְשׁוֹ לֹא יָרְדוּ לְעֹמֶק דְּבָרָיו וְכַוָּנָתוֹ. וְלֹא הֵבִינוּם, בְּלִי שׁוּם סָפֵק.
ב. וְאִם יַעֲלֶה בְּדַעְתְּךָ לַחֲשֹׁב שֶׁתּוּכַל לִבְרֹר הַטּוֹב וּלְהַנִּיח הָרַע, אֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן, כִּי אֵין הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ מְסוּרִים לְלֵב הָאָדָם כְּפִי שֵׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי, וְהַסְּבָרָא בָּהֶם סַכָּנָה עֲצוּמָה, וִיחַשֵּׁב בִּכְלַל קוֹצֵץ בַּנְּטִיעוֹת חָס וְשָׁלוֹם, לָכֵן הִזְהַרְתִּיךָ. וְאַל תִּסְתַּכֵּל בְּשׁוּם קֻנְטְרֵסִים הַנִּכְתָּבִים בְּשֵׁם מוֹרִי זלה"ה, זוּלָתִי בְּמַה שֶׁכָּתַבְתִּי לְךָ בַּסֵּפֶר הַזֶּה, וְדַי לְךָ בְּהַתְרָאָה זֹאת, עכ"ל.
ג. הָרַב רַבִּי חַיִּים וִיטָאל זי"ע חִבֵּר סֵפֶר שְׁמוֹנָה שְׁעָרִים מְסֻדָּרִים עַל יְדֵי בְּנוֹ הָרַב הַמְקֻבָּל הָאֱלֹקִי רַבִּי שְׁמוּאֵל. אַךְ זֶהוּ מַהֲדוּרָא קַמָּא שֶׁכָּתַב רַבִּי חַיִּים וִיטַאל. כְּתָבִים נִבְחָרִים (מַהֲדוּרָא בַּתְרָא מֵהַשְּׁמוֹנָה שְׁעָרִים) הִטְמִין רַבִּי חַיִּים וִיטַאל בְּתַכְרִיךְ מְיֻחָד – אוֹתָם צִוָּה לְהַטְמִין בְּתוֹךְ קִבְרוֹ בְּיוֹם פְּטִירָתוֹ. אָמְנָם עָשׂוּ וְקִיְּמוּ צַוָּאָתוֹ, אֲבָל אַחַר קְבוּרָתוֹ, קִיְּמוּ תַּלְמִידָיו סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת וְעָשׂוּ שְׁאֵלַת חֲלוֹם וְהַשְׁבָּעוֹת הַשֵּׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים לְקַבֵּל רְשׁוּת רַבָּם, וְהוֹצִיאוּ אֶת הַכְּתָבִים מִתּוֹךְ קִבְרוֹ. הַתַּלְמִידִים רַבִּי יַעֲקֹב צֶמַח וְרַבִּי מֵאִיר פַּאפְרִישׁ – הַנִּקְרָאִים גּוּרֵי הָאֲרִ"י, עָרְכוּ כְּתָבִים אֵלֶּה. הַסֵּפֶר שֶׁסִּדֵּר מַהֲרַ"ם פַּאפְרִישׁ נִקְרָא עֵץ חַיִּים, שֶׁהָפַךְ לִהְיוֹת הַסֵּפֶר הַמֶּרְכָּזִי וְהַמַּקִּיף בְּיוֹתֵר לְתוֹרַת הַקַּבָּלָה בְּמִכְלוֹל מַאֲמָרָיו, הֶקֵּפָם וְעָמְקָם. מַה שֶּׁסִּדֵּר מַהֲרִ"י צֶמַח נִקְרָא אוֹצְרוֹת חַיִּים.
ד. רַבֵּינוּ בַּעַל הַשְּׁלָ"ה כּוֹתֵב אוֹדוֹת סֵפֶר "עֵץ חַיִּים", שֶׁזָּכָה לִרְאוֹתוֹ בְּדַמֶּשֶׂק בִּכְתַב יָד: "מִיּוֹם שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה לֹא הָיָה סֵפֶר כָּזֶה".
ה. עוֹד הֻעְתַּק מִכְתָּבָיו עַל יְדֵי רַבִּי אַבְרָהָם בֶּן אֲשֶׁר, סֵפֶר בְּשֵׁם שַׁעֲרֵי קְדֻשָּׁה, עוֹד נִדְפְּסוּ מִמֶּנּוּ סֵפֶר אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף, וְסֵפֶר הַגִּלְגּוּלִים מֵעִנְיַן נְשָׁמוֹת וְגִלְגּוּלִים.
- חַכְמֵי הַקַּבָּלָה בְּדוֹרוֹ אָמְרוּ עַל הָרַב רַבִּי חַיִּים וִיטָאל זי"ע שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ בְּמַעֲלָה וּבְחָכְמָה
א. הַחִידָ"א בְּשֵׁם הַגְּדוֹלִים כָּתַב, שֶׁרָאָה בִּכְתַב יָד הָרַב רַבִּי חַיִּים וִיטָאל זי"ע סֵפֶר עֵץ הַדַּעַת טוֹב, דְּרָשׁוֹת עַל כָּל הַתּוֹרָה עַל דֶּרֶךְ פַּרְדֵּס, וְגַם חִדּוּשִׁים עַל שַׁ"ס וְתוֹסְפוֹת.
ב. בַּסֵּפֶר שִׁבְחֵי הָרַב רַבִּי חַיִּים וִיטָאל זי"ע כּוֹתֵב הוּא עַצְמוֹ כָּל מַה שֶּׁאֵּרַע עִמּוֹ עוֹד קֹדֶם יְצִירָתוֹ עַד סוֹף יָמָיו. הוּא מַתְחִיל מִשְּׁנַת ש"א לַיְצִירָה, וּמְסַיֵּם בְּיוֹם כ' אֲדָר שס"ט.
ג. בִּשְׁנַת שי"ז צִוָּה רַבֵּינוּ הַבֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַמַּגִּיד הַדּוֹבֵר בּוֹ לַמַּהֲרַ"ם אַלְשִׁיךְ, שֶׁיִּזָּהֵר בְּתַלְמִידוֹ הָרַב רַבִּי חַיִּים וִיטָאל, כִּי הוּא עָתִיד לְמַלּאוֹת מְקוֹמוֹ.
ד. חַכְמֵי וּמְקֻבְּלֵי דּוֹרוֹ אָמְרוּ עַל הָרַב רַבִּי חַיִּים וִיטָאל זי"ע שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ אָדָם גָּדוֹל בְּיִשְׂרָאֵל בְּמַעְלָה וּבְחָכְמָה בְּדוֹרוֹ.
ה. רַבִּי חַיִּים וִיטַאל לֹא לָמַד לִפְנֵי הָאֲרִ"י מִיָּד עִם בּוֹאוֹ לִצְפָת – אֶלָּא כַּעֲבוֹר חֲצִי שָׁנָה. בְּה' אָב שְׁנַת של"ב, פָּחוֹת מִשְּׁנָתַיִם מֵאָז עָלָה עָלָה הָאֲרִ"י וְנִתְיַשֵּׁב בִּצְפָת – נִפְטַר הָאֲרִ"י בַּחֲטָף. מְקוֹם קְבוּרָתוֹ נִכְרָה לְיַד הָרַמַ”ק [רַבֵּינוּ משֶׁה קוֹרְדוֹבֵירוֹ] וְרַבִּי שְׁלֹמֹה אֶלְקָבֵץ. בְּמֶשֶׁךְ תְּקוּפָה זוֹ שֶׁל כְּשָׁנָה וָחֵצִי אוֹ שָׁנָה וַעֲשָׂרָה חֳדָשִׁים לְדַעַת הַחִידָ"א, הִסְפִּיק הָאֲרִ"י לְלַמֵּד אֶת תַּלְמִידוֹ הָרַב רַבִּי חַיִּים וִיטָאל זי"ע אֶת כָּל תּוֹרַת הַקַּבָּלָה עַל בּוּרְיָהּ.
ו. רַבִּי חַיִּים וִיטַאל מְסַפֵּר, כִּי לֹא זָכָה לְחָכְמַת הָאֱמֶת וְלֹא נִקְלְטָה בְּלִבּוֹ, עַד שֶׁפַּעַם אַחַת לְקָחוֹ הָאֲרִ"י לְיַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָה, שָׁם שָׂכְרוּ סְפִינָה קְטַנָּה וְשָׁטוּ עַל פְּנֵי הַכִּנֶּרֶת, לְפֶתַע בְּמָקוֹם מְסֻיָּם נָטַל הָאֲרִ"י כּוֹס וּמִלֵּא מַיִם מִן הַכִּנֶּרֶת, נְתָנוֹ לְרַבִּי חַיִּים וִיטַאל, וְצִוָּהוּ לִשְׁתּוֹת עַד תֻּמּוֹ. לְאַחַר מִכֵּן אָמַר לוֹ, כִּי הָיוּ אֵלֶּה מַיִם מִבְּאֵרָהּ שֶׁל מִרְיָם, מֵאָז נִפְתַּח לִבּוֹ וְקָלַט תַּעֲלוּמוֹת חָכְמָה וְדַעַת לָרֹב.
ז. בִּשְׁנַת של"ו הָיָה בְּמִצְרַיִם, וּמִשְּׁנַת של"ח עַד שְׁנַת שמ"א יָשַׁב בִּירוּשָׁלַיִם, וּבָעֵת הַהִיא הָיְתָה הַמַּעֲשֶׂה הַמּוּבָא בְּשֵׁם הַגְּדוֹלִים מֵהַחִידָ"א, דְּשַׂר הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם יָדַע שֶׁחִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ סָתַם אֶת מֵי גִּיחוֹן מִפְּנֵי סַנְחֵרִיב, וְשָׁאַל אִם נִמְצָא אִישׁ גָּדוֹל וְחָכָם שֶׁיּוּכַל לְפָתְחוֹ, וְאָמְרוּ הַגּוֹיִים יֵשׁ חָכָם מְקֻבָּל אֱלֹקִי רַבִּי חַיִּים וִיטָאל שְׁמוֹ, הוּא בְּוַדַּאי יָכוֹל לְפָתְחוֹ, וְגָזַר הַשַּׂר עַל הָרַב רַבִּי חַיִּים וִיטָאל זי"ע לִפְתֹּחַ מֵי גִּיחוֹן שֶׁנִּצְרַךְ לָעִיר מְאֹד, וְאִם לָאו יְמִיתֵהוּ.
ח. רַבִּי חַיִּים וִיטָאל עָשָׂה קְפִיצַת הַדֶּרֶךְ, וּבָרַח לְדַמֶּשֶׂק, וּבָא אֵלָיו רַבֵּינוּ הָאֲרִ"י בַּחֲלוֹם וְאָמַר לוֹ הִסְכַּלְתָּ עָשׂוֹ, כִּי הַשַּׂר הוּא גִּלְגּוּל סַנְחֵרִיב, וְאַתָּה יֵשׁ בְּךָ נִיצוֹץ חִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ, וְהָיְתָה אָז שְׁעַת הַכֹּשֶׁר לְתַקֵּן וְלִפְתֹּחַ מֵי גִּיחוֹן, כִּי שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים עָשָׂה חִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ דָּבָר זֶה, (שֶׁהוּא מִג' דְּבָרִים שֶׁלֹּא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים), וּבָזֶה הָיְתָה אַתְחַלְתָּא דִּגְאֻלָּה. הֵשִׁיבוֹ הָרַב רַבִּי חַיִּים וִיטָאל זי"ע, לֹא רָצִיתִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּשְׁמוֹת הַקֹּדֶשׁ. אָמַר לוֹ הָאֲרִ"י, הֲרֵי כְּבָר הִשְׁתַּמַּשְׁתָּ בַּשֵּׁמוֹת בִּקְפִיצַת דַּרְכְּךָ לְדַמֶּשֶׂק. אָמַר רַבִּי חַיִּים וִיטָאל, אִם כֵּן אֶחֱזֹר לִירוּשָׁלַיִם לְפָתְחוֹ, אָמַר לוֹ הָאֲרִ"י, כְּבָר עָבַר זְמַנּוֹ.
ט. בִּשְׁנַת שס"ד נֶחֱלָה רַבִּי חַיִּים וִיטָאל בְּמַחֲלָה מְסֻכֶּנֶת מְאֹד, וְהָיָה נוֹטֶה לָמוּת מַמָּשׁ. אָז הִסְתַּכֵּל בְּב' עַמּוּדֵי אֵשׁ שֶׁהָיוּ סְבִיבוֹתָיו, וְגִלּוּ לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ זְמַן פְּטִירָתוֹ, כִּי לֹא נִגְמַר עֲדַיִן בִּנְיַן בֵּיתוֹ בְּגַן עֵדֶן. וּכְשֶׁהֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ הוּסַר מִמֶּנּוּ הַחֹלִי לְגַמְרֵי.
י. בְּי' חֶשְׁוָן שְׁנַת שכ"ו נָשָׂא רַבִּי חַיִּים וִיטָאל אֶת בַּת הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי משֶׁה סַעַדְיָה לְאִשָּׁה.
יא. בְּנוֹ הָרַב הַקָּדוֹשׁ הָאֱלֹקִי רַבִּי שְׁמוּאֵל, הָיָה חֲתָנוֹ שֶׁל מַהֲרִ"י פִּינְטוֹ, הוּא הָיָה אֶחָד מֵרַבָּנֵי דַּמֶּשֶׂק, וְאַחַר כָּךְ בְּמִצְרַיִם, וְחִבֵּר חֲמִשָּׁה קְבָצִים דְּרוּשִׁים וְשׁוּ"ת, וְסֵפֶר חָכְמַת נָשִׁים בְּעִנְיְנֵי גִּטִּין וַחֲלִיצָה, וְעוֹד כַּמָּה סְפָרִים בְּכָל הַחָכְמוֹת.
יב. כִּמְעַט כָּל חַכְמֵי דּוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי חַיִּים וִיטָאל הָיוּ תַּלְמִידָיו, וְהַיּוֹתֵר גְּדוֹלִים שֶׁבָּהֶם הָיוּ הג"ר חַיִּים הַכֹּהֵן מֵאֲרַם צוֹבָה בַּעַל טוּר בָּרֶקֶת עַל שׁוּ"ע, וְר"י צֶמַח, וְר"מ פַּאפְרִישׁ, מַהֲרַ"ם אַלְשֵׁיךְ, וְרַבִּי אַבְרָהָם אֲזוּלַאי.
יג. תַּלְמִידוֹ הַגָּדוֹל רַבִּי יַעֲקֹב צֶמַח כְּשֶׁמָּנָה חַכְמֵי הַמְקֻבָּלִים שֶׁנִּמְסַר לָהֶם חָכְמָה זוֹ מִדּוֹר לְדוֹר, כְּשֶׁהִגִּיעַ לְרַבֵּינוּ הָאֲרִיזַ"ל, כָּתַב וְזֶה לְשׁוֹנוֹ (בְּהַקְדָּמָה וְשִׁבְחֵי הָרַב שֶׁל סֵפֶר שַׁעַר הַגִּלְגּוּלִים): וּבָרוּךְ אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֹא עָזַב אֲמִתּוֹ וְחַסְדּוֹ שֶׁמּוֹחֵץ וְרוֹפֵא, בְּיָדוֹ הַצִּיץ וְהַפֶּרַח, הֵאִיר וְזָרַח, לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ, אֶל עֵבֶר פָּנָיו אוֹר גָּדוֹל הוּא אֲבִי הַחָכְמָה אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָיו לָשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא מַלְכוּת הָאֲרִיזַ"ל תַּלְמִידוֹ וָתִיק חַי הַמִּדְבָּר אִישׁ אֱלֹקִי בּוּצִינָא דִּנְהוֹרָא, הֶחָסִיד הַקָּדוֹשׁ וְהֶעָנָו מַעֲלַת כְּבוֹד רַבֵּינוּ חַיִּים וִיטַאל ז"ל, וְעָשָׂה לָנוּ מוֹדָעָה רַבָּא לְאוֹרַיְתָא קַדִּישְׁתָּא, וְחָלַק מֵחָכְמָתוֹ לְיִרְאֵי הַשֵּׁם, הֵאִיר פְּרָקָיו וּמִשְׁפָּטָיו בַּאֲמָרִים שְׁפָרִים מִסְּפָרִים שׁוֹנִים, פֵּרוּשִׁים עַל כָּל מַאַמְרֵי הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ כַּמָּה דְּרוּשִׁים תִּלֵּי תִּלִּין עַל כָּל קוֹץ וְקוֹץ וְכוּ'.
יד. בְּנוֹ רַבִּי שְׁמוּאֵל וִיטַאל בְּסִפְרוֹ שׁוּ"ת בְּאֵר מַיִם חַיִּים כּוֹתֵב, שֶׁאָבִיו רַבִּי חַיִּים וִיטָאל נִכְנַס לַפַּרְדֵּס רַק אַחַר שֶׁמִּלֵּא כְּרֵסוֹ מֵהֲוָיוֹת דְּאַבַּיֵי וְרַבָּא, וְהִרְבִּיץ תּוֹרָה בָּרַבִּים בַּנִּגְלֶה וְאַחַר כָּךְ בַּנִּסְתָּר. חָמֵשׁ תְּשׁוּבוֹת (פ"ב-פ"ו) בַּסֵּפֶר הַנַּ"ל נִכְתְּבוּ לְמַר אָבִיו רַבִּי חַיִּים וִיטָאל. הַרְבֵּה סְפָרִים חִבֵּר רַבִּי חַיִּים וִיטָאל שֶׁאֵינָם מְצוּיִים בֵּינֵינוּ. כָּתְבוּ עָלָיו שמ"ח סְפָרִים חִבֵּר בְּקַבָּלָה, וְגַם אֶת סֵפֶר הַגּוֹרָלוֹת מְיַחֲסִים לוֹ, וּבִשְׁנַת ש"פ בְּיוֹם ל' נִיסָן א' דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אִיָּר סָלִיק נִשְׁמָתוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם בֶּן ע"ז שָׁנָה, זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ ועכי"א.
טו. בְּעֶרֶב שַׁבָּת אֶחָד, רַבִּי משֶׁה אַלְשִׁיךְ, הַדַּרְשָׁן הֶחָשׁוּב בְּיוֹתֵר בַּזְּמַן הַהוּא, בָּא אֶל הָאֲרִ"י וּשְׁאָלוֹ: "לָמָּה הוּא (רַבִּי משֶׁה אַלְשִׁיךְ) גָּדוֹל בְּשָׁנִים יוֹתֵר מִמֶּנִּי (רַבִּי חַיִּים וִיטַאל), וְהָיָה מְשֻׁעְבָּד לִי (רַבִּי חַיִּים וִיטַאל) לִשְׁמֹעַ הַדְּרוּשׁ מִמֶּנִּי… וְהֵשִׁיב לוֹ, כִּי הוּא (הָאֲרִ"י) ז"ל לֹא בָּא לָעוֹלָם אֶלָּא לְלַמֵּד אוֹתִי (רַבִּי חַיִּים וִיטַאל) בִּלְבַד, וְשֶׁכָּל שְׁאָר הַחֲבֵרִים לֹא הָיוּ יְכוֹלִים לִלְמֹד אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת מִמֶּנּוּ (הָאֲרִ"י), אֶלָּא כֻּלָּם הָיוּ צְרִיכִים לִלְמֹד עִמִּי (רַבִּי חַיִּים וִיטַאל).
טז. כַּאֲשֶׁר שָׁאַל רַבִּי חַיִּים וִיטַאל אֶת הָאֲרִ"י אוֹתָהּ הַשְּׁאֵלָה שֶׁנִּשְׁאֲלָה עַל יְדֵי הָרַב אַלְשִׁיךְ, עָנָה לוֹ הָאֲרִ"י שֶׁלִּמּוּד הַקַּבָּלָה אֵינוֹ תָּלוּי בְּרָמַת הֲבָנָתוֹ שֶׁל הַתַּלְמִיד, בְּהַשְׂכָּלָתוֹ אוֹ בַּהִגָּיוֹן שֶׁלּוֹ, אֶלָּא תָּלוּי בַּנְּשָׁמָה מִדַּרְגָּה גְּבוֹהָה הַמְגֻלְגֶּלֶת בּוֹ.
- רַבִּי חַיִּים וִיטַאל וּבְנוֹ רַבִּי שְׁמוּאֵל נִקְבְּעוּ לַעֲרֹךְ תּוֹרַת הָאֲרִ"י וּלְהוֹצִיאָהּ לָאוֹר
א. לְתַלְמִידוֹ הַנֶּאֱמָן וְהָאָהוּב רַבִּי חַיִּים וִיטַאל, וְכֵן לִבְנוֹ שֶׁל רַבִּי חַיִּים וִיטַאל – רַבִּי שְׁמוּאֵל, הוֹתִיר הָאֲרִ"י אֶת עֲבוֹדַת עֲרִיכַת רַעְיוֹנוֹתָיו וְהַעֲלָאָתָם עַל הַכְּתָב, מִפְעָל אֲשֶׁר הִנְצִיחַ אֶת שִׂגְשׂוּגוֹ שֶׁל תּוֹר הַזָּהָב שֶׁל הַקַּבָּלָה בִּצְפָת. שְׁנֵי מַמְשִׁיכָיו הַנֶּאֱמָנִים סִכְּמוּ כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר מַעֲשֵׂי רַבָּם וְאֶת חָכְמָתוֹ בַּסְּפָרִים הַמְכֻנִּים "כִּתְבֵי הָאֲרִ"י".
ב. רַבִּי חַיִּים וִיטַאל הָפַךְ לִדְמוּת אַגַּדָתִית וּמְקוֹר חָכְמָה לַמְקֻבָּלִים בִּתְקוּפוֹת מְאֻחָרוֹת יוֹתֵר. אֵלֶּה יָכְלוּ לִפְנוֹת לָעֲבוֹדָה הַמְרֻכֶּזֶת וְהַבְּהִירָה שֶׁלּוֹ, עֲבוֹדָה אֲשֶׁר פִּתְּחָה וְחָשְׂפָה אֶת הַתֹּכֶן הַסָּתוּם וְהַנִּסְתָּר שֶׁל יְסוֹד תּוֹרַת הַקַּבָּלָה – סֵפֶר הַזֹּהַר.
א. רַבִּי חַיִּים וִיטַאל וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בְּנוֹ עָבְדוּ יַחַד עַל מְנַת לְהוֹצִיא אֶת כִּתְבֵי הָאֲרִ"י לָאוֹר. רַבִּי שְׁמוּאֵל וִיטַאל כָּתַב כָּל מִלָּה אֲשֶׁר הָעָבְרָה לוֹ מֵאָבִיו בִּיעִילוּת שֶׁל סוֹפֵר מֻשְׁלָם, וְהַסְּפָרִים שֶׁנִּכְתְּבוּ הֻכְּרוּ כְּסִפְרֵי הַלִּמּוּד הַמְפֻרְסָמִים בְּיוֹתֵר שֶׁל הַזֹּהַר.
ב. בְּדִיּוּק כְּמוֹ בַּמִּקְרֶה שֶׁל בְּחִירַת הָרַב חַיִּים וִיטַאל, גַּם בְּנוֹ הָרַב שְׁמוּאֵל וִיטַאל נִבְחַר בְּצוּרָה זְהִירָה מְאֹד לְמַלֵּא אֶת הַתַּפְקִידִים אֲשֶׁר הֻטְּלוּ עָלָיו בְּמֶשֶׁךְ חַיָּיו.
א. בְּסֵפֶר הַגִּלְגּוּלִים מְתָאֵר הָאֲרִ"י אֶת הַהִתְפַּתְּחֻיּוֹת בְּנִשְׁמָתוֹ שֶׁל הָרַב שְׁמוּאֵל וִיטַאל, אֶת מַשְׁמָעוּתָן וְאֶת הַקֶּשֶׁר שֶׁלָּהּ לַתַּפְקִיד אֲשֶׁר יֹעַד לְרַבִּי שְׁמוּאֵל בְּמֶשֶׁךְ תְּקוּפַת חַיָּיו עֲלֵי אֲדָמוֹת. לְפִי הָאֲרִ"י הָיָה דִּמְיוֹן וְקֵרְבָה מְיֻחָדִים בֵּין הָרַב חַיִּים וִיטַאל לְבֵין בְּנוֹ רַבִּי שְׁמוּאֵל.
ב. אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה שֶׁל רַבִּי חַיִּים וִיטַאל הָיְתָה גִּלְגּוּל שֶׁל כַּלְבָּא שָׂבוּעַ, חָמִיו שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא. מֵאַחַר וְנִשְׁמָתָהּ שֶׁל אֵשֶׁת רַבִּי חַיִּים וִיטַאל הָיְתָה שֶׁל זָכָר, לֹא הָיְתָה יְכוֹלָה לָלֶדֶת יְלָדִים, כְּפִי שֶׁהָאֲרִ"י הִסְבִּיר, חָנָה אֵשֶׁת רַבִּי חַיִּים וִיטַאל, תָּמוּת, וְהוּא יִשָּׂא אִשָּׁה שְׁנִיָּה. כַּאֲשֶׁר דַּרְגַּת הַ"נֶּפֶשׁ" (הַדַּרְגָּה הַנְּמוּכָה שֶׁל הַנְּשָׁמָה) תְּתֻקַּן, אָז יְקַבֵּל רַבִּי חַיִּים וִיטַאל אֶת דַּרְגַּת הָרוּחַ (הַדַּרְגָּה הַשְּׁנִיָּה שֶׁל הַנְּשָׁמָה). וְכַאֲשֶׁר הַ"נֶּפֶשׁ" שֶׁלּוֹ תִּצְטָרֵף לְזוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא, הָ"רוּחַ" שֶׁלּוֹ אַף הִיא תִּצְטָרֵף לְזוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא, וְרַק אָז יֻרְשֶׁה הָרַב חַיִּים וִיטַאל לָשֵׂאת אֶת בַּת זוּגוֹ הָאֲמִתִּית. זֹאת תִּהְיֶה בְּדַרְגָּה רוּחָנִית כְּמוֹ דַּרְגָּתָהּ הָרוּחָנִית שֶׁל בַּת זוּגוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא, מֵאַחַר שֶׁנַּפְשׁוֹ וְ"רוּחוֹ" שֶׁל רַבִּי חַיִּים וִיטַאל וְזוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא הִנָּן מְאֻחָדוֹת לְגַמְרֵי בְּדַרְגּוֹת אֵלֶּה. אָז יִשָּׂא אֶת גִּלְגּוּלָהּ שֶׁל רָחֵל בִּתּוֹ שֶׁל כַּלְבָּא שָֹבוּעַ וְיִתְבָּרֵךְ בְּבֵן אֲשֶׁר יִקָּרֵא שְׁמוּאֵל.
א. בָּרוּר שֶׁהָרֶקַע הָרוּחָנִי שֶׁל רַבִּי שְׁמוּאֵל וִיטַאל הָיָה מִסּוּג מְאֹד נָדִיר: אַךְ עֲדַיִן לֹא נִרְאֵית שׁוּם סִבָּה מְיֻחֶדֶת, פְּרָט לְהִצְטַיְּנוּת כְּלָלִית, מַדּוּעַ נִבְחַר הָרַב שְׁמוּאֵל וִיטַאל לְמַלֵּא אֶת הַתַּפְקִיד הַמְיֻחָד שֶׁל רִשּׁוּם כִּתְבֵי הָאֲרִ"י כְּפִי שֶׁדֻּוְחוּ לוֹ עַל יְדֵי אָבִיו.
ב. לְשֵׁם קַבָּלַת תְּשׁוּבָה עַל כָּךְ, עָלֵינוּ לִפְנוֹת חֲזָרָה לִבְחִינַת דְּמוּתוֹ שֶׁל הָרַב חַיִּים וִיטַאל עַצְמוֹ: יוֹם אֶחָד גִּלָּה רַבִּי חַיִּים וִיטַאל לִבְנוֹ, רַבִּי שְׁמוּאֵל, שֶׁהוּא גִּלְגּוּל רַבִּי מֵאִיר, הַתַּנָּא הַמְפֻרְסָם. בַּחֲלוֹמוֹ חָלַם רַבִּי שְׁמוּאֵל כִּי רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר לוֹ זֹאת בְּעַצְמוֹ. בַּמִּשְׁנָה נֶאֱמַר שֶׁרַבִּי מֵאִיר הָיָה סוֹפֵר גָּדוֹל בְּדוֹרוֹ. רַבִּי יוֹסֵף וִיטַאל, סָבוֹ שֶׁל הָרַב חַיִּים וִיטַאל הִתְבָּרֵךְ אַף הוּא בְּנִיצוֹץ מִנִּשְׁמַת רַבִּי מֵאִיר, וְגַם הוּא נוֹדַע כְּסוֹפֵר גָּדוֹל בָּקִיא וְאָמָּן שֶׁלֹּא קָם כָּמוֹהוּ.
ג. הָאֲרִ"י אָמַר עַל רַבִּי יוֹסֵף וִיטַאל כִּי: "חֲצִי הָעוֹלָם הָיָה נִזּוֹן בִּזְכוּת זְקֵנִי עָלָיו הַשָּׁלוֹם (הָרַב יוֹסֵף וִיטַאל), בְּאֶמְצָעוּת הַתְּפִלִּין הַכְּשֵׁרִים שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה, וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּלְגֵּל זְקֵנִי בִּי הַצָּעִיר שְׁמוּאֵל וִיטַאל, וְלָכֵן גַּם אֲנִי יֵשׁ בִּי יְכֹלֶת בִּכְתִיבָה". וְזֶהוּ הַטַּעַם מַדּוּעַ הָיָה מֻכְשָׁר וּמְסֻגָּל הָרַב שְׁמוּאֵל וִיטַאל לַעֲרֹךְ אֶת כִּתְבֵי הָאֲרִ"י בְּצוּרָה כָּל כָּךְ מְהֵימָנָה וּמְדֻיֶּקֶת. (שַׁעַר הַגִּלְגּוּלִים)
ד. מֵאָז הֵחֵלָּה תּוֹרַת הַקַּבָּלָה מִיסוֹדוֹ שֶׁל הָאֲרִ"י הַקָּדוֹשׁ, לְהִתְפַּשֵּׁט וּלְהִתְרַחֵב. מִסְפַּר לוֹמְדֶיהָ וְהוֹגֶיהָ גָּדַל מִשָּׁנָה לְשָׁנָה וְהִקִּיף רְבָדִים מֻבְחָרִים מִבְּנֵי הָעֲלִיָּה שֶׁבְּכָל אַרְצוֹת הַפְּזוּרָה מִזְרָח וּמַעֲרָב. נְצַיֵּן הָאִישִׁים שֶׁתָּרְמוּ תְּרוּמָה מַכְרַעַת לְהִתְפַּשְּׁטוּת תּוֹרַת הַקַּבָּלָה: רַבִּי יַעֲקֹב צֶמַח וְרַבִּי מֵאִיר פַּאפְרִישׁ תַּלְמִידֵי רַבִּי חַיִּים וִיטַאל, רַבִּי אַבְרָהָם גָּלָאנְטִי תַּלְמִיד הָרַמַ”ק [רַבֵּינוּ משֶׁה קוֹרְדוֹבֵירוֹ], רַבִּי יִשְׂרָאֵל סָרוּק תַּלְמִיד הָאֲרִ"י לִפְנֵי בִּיאַת רַבִּי חַיִּים וִיטַאל, וְתַלְמִידוֹ רַבִּי מְנַחֵם עֲזַרְיָה מִפָּאנוֹ, הֵם שֶׁהֵפִיצוּ אֶת מוֹרֶשֶׁת הָאֲרִ"י בְּרַחֲבֵי אֵירוֹפָּה. רַבִּי משֶׁה חַיִּים לוּצָאטוֹ – הָרַמְחַ"ל, שֶׁנָּתַן לְתוֹרַת הָאֲרִ"י לְבוּשׁ וְגָוֶן מְקוֹרִי מְיֻחָד מִשֶּׁלּוֹ. הַבַּעַל שֵׁם טוֹב מְיַסֵּד הַחֲסִידוּת וּבְחִירֵי תַּלְמִידָיו, שֶׁמִּלְּבַד שֶׁהִנְהִיגוּ הַנְהָגוֹת הָאֲרִ"י בְּקֶרֶב עֲדַת הַחֲסִידִים, גַּם נָתְנוּ לְתוֹרַת הָאֲרִ"י לְבוּשׁ וְגָוֶן וּפָנִים חֲדָשׁוֹת. הַגְּרָ"א מִוִּילְנָא מַנְהִיג עֵדוֹת אַשְׁכְּנָז וְהַמִּתְנַגְּדִים, יָצַק כָּל תּוֹרַת הָאֲרִ"י לְתוֹךְ סְפָרָיו, הַגְּרָ"א הָיָה מִגְּדוֹלֵי מַעֲרִיצֵי הָאֲרִ"י, כְּעֵדוּת תַּלְמִידוֹ רַבִּי חַיִּים מִוּוֹלוֹזִ'ין, הַכּוֹתֵב "עֵינַי רָאוּ יְקַר תִּפְאֶרֶת קְדֻשַּׁת הָאֲרִ"י ז"ל בְּעֵינֵי רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל (הַגְּרָ"א) נִשְׁמָתוֹ עֵדֶן. כִּי מִדֵּי דַּבְּרִי עִמּוֹ אוֹדוֹתָיו הָיָה נִרְתָּע כָּל גּוּפוֹ, וְאָמַר: מַה נֹּאמַר וּמַה נְּדַבֵּר מִקִּדּוּשׁ הַשֵּׁם, אִישׁ אֱלֹקִים קָדוֹשׁ וְנוֹרָא כָּמוֹהוּ" (בְּהַקְדָּמַת סִפְרָא דִּצְנִיעוּתָא). רַבִּי שָׁלוֹם שַׁרְעַבִּי – הַמְכֻנֶּה הַשַּׁמָּ"שׁ, רָאשֵׁי תֵּבוֹת שְׁמוֹ הָ'רַב שָׁ'לוֹם מִ'זְרָחִי שַׁ'רְעַבִּי (הוּא הָרַשַׁ"ש הַקָּדוֹשׁ), רֹאשׁ חַכְמֵי מִדְרָשׁ בֵּית אֵל בָּעִיר הָעַתִּיקָה בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁגִּלָּה רְבָדִים עֲמֻקִּים חֲדָשִׁים בְּתוֹרַת הָאֲרִ"י בִּסְפָרָיו הַמֻּפְלָאִים: "נְהַר שָׁלוֹם", וּ"רְחוֹבוֹת הַנָּהָר".