ב"ה נשלמה מלאכת חיבור ספר אילנא דחיי 3 כרכים ביאור עמוק ומקיף על הקדמת רבי חיים וויטאל  יע"א על כתבי האריז"ל – ובו דגש חזק על סיבת אריכות הגלות משום התרשלות לומדי התורה מלעסוק בחכמת הקבלה, וכן דגש הושם על עניני הערב רב והתיחסות אליהם מקדמת דנא עד דרא בתראה דילן ועוד הרבה הקדמות נחוצות להבין שאין נקרא לימוד לשמה אלא כאשר עוסקים גם בחכמת הקבלה.

ולא לחינם כתב הגר"א וגם בזוהר הקדוש  שאפילו  מי שלומד זוהר [ומקובל גדול אצל אנשים – זה לא אומר שהוא מהקדושה – אלא אם כן אומר לכולם ללמוד זוהר הקדוש – וגם שבתי צבי ימ"ש גם היה היה מקובל גדול ויכל לפרוח באוויר עם שמות הקודש והוא אמר שאסור ליהודים ללמוד זוהר הקדוש רק נגלות התורה (ראה באגרות הזוהר באריכות)- וכמו שכתוב בזוהר הקדוש פרשת פנחס

לא לתת מנוחה לה' עד שיגאלנו

וּבֶאֱמֶת כְּבָר הָרַעֲיָא מְהֵימְנָא [הוּא מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה] מְצַוֶּה אוֹתָנוּ לִלְמוֹד זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ דַּוְקָא, כִּי תּוֹרַת הָרַשְׁבִּ"י מֵאִיר עַד סוֹף הַדּוֹרוֹת, וְצָרִיךְ לִלְמוֹד ללא הֶפְסֵק וְלֹא לָתֶת מְנוּחָה לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁיִּגְאָלֵנוּ (זוֹהַר פִּנְחָס ריט.)

] לכן מי שלא אומר לחברים לתלמידים ללמוד זוהר הקדוש הוא קליפת עמלק (זוה"ק הגר"א)

ותראה מה משה רבינו ע"ה מצוה אותנו!!!

וראה אור הזהר  613 – תלמיד  חכם, אפיקורס ורצח. העניים וההרוגים בזמן הגלות תובעים בבית דין של מעלה את תלמידי החכמים שלא למדו קבלה ומענישים אותם על כך

Read more: http://www.ha-zohar.info/?p=24496#ixzz30ATP8HEz

מי שילמד בספר, יראה את האמת, שרוב הרבנים הם ערב רב ועמקים לפי הזוהר הקדוש ורבי חיים וויטאל זיע"א [ראה ספרי הערב רב 17 חלקים  310 מקורות מזוהר הקדוש וכל כתבי האריז"ל וכל תלמידי בעל שם טוב זיע"א.

ומי שלא יכול לקבל את זה הוא פשוט מטומטם במאכלות אסורות וכל מיני עבירות וכו', כמו שכתב השלה הקדוש זי"ע, וכן בכתבי האריז"ל [ראה ספר סוד ה' על סדר הגלגולים]

וראה במהר"ם חאגיז בספרו "אלה המצוות" (סי' תקמ"ז):

וראה מה שכתב מרן ה"חפץ חיים" במכתב גלוי שכתב (מכתבי הח"ח, מכתב י"א)

להורדת ספר אילניי דחיי השלם- 871 עמודים: לחץ כאן:  אילנא דחיי כרך א שלם 871 עמודים

   אילנא דחיי כרך א שלם     

  אילנא דחיי כרך ב שלם   

  אילנא דחיי כרך ג שלם

שער ספר אילנא דחיי כרך א    שער ספר אילנא דחיי כרך ב     מדריך ומורה דרך להערב רב    שער ספר אילנא דחיי כרך ג

 

הַקְדָּמַת

הָרַב חַיִּים וִיטַאל זי"ע

עִם בִּיאוּר

'אִילָנָא דְּחַיֵּי'

 כְּרַך א

מֵאֶת

שַּׁבְּתָי בֶּן אֵלִיָּהוּ גָן

אַקְדָּמוּת מִילִין

יראה הרואה ויבין המבין את אשר הנחיל לנו רבינו חיים ויטאל זכותו תגן עלינו בהקדמתו היקרה לכתבי רבו האריז"ל. וְדָבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָנוֹ וְִקַּל וָחוֹמֶר הוא – שאם כך הוא שהקדמת התלמיד דומה להר גועש ואש לוהטת בשבח סודות התורה בדחילו ורחימו כיום שניתנו למשה בהר סיני, שודאי שהסודות עצמם שהמה הַדְּבָשׁ הטהור שרָדָה רבינו חיים ויטאל מפי האר"י החי וכתבם כלשון רבו ממש כמו ששמעם – שלא נוכל אפילו לשבחם, כי הרי הוא בכלל 'כל המוסיף גורע'! לכן אנו בחיבורינו נעסוק בעיקר בביאור דברי התלמיד – הרב חיים ויטאל זכותו תגן עלינו, והקורא הנעים יבין מעצמו את ערך יקר גדולת תורת רבו האריז"ל זכרו לחיי העולם הבא, שקיבלה מאליהו הנביא זכור לטוב, שקיבלה מרבו משה רבינו עליו השלום (דהרי פינחס בן אלעזר הוא אליהו).

וקרינו לביאורינו 'אִילָנָא דְּחַיֵּי' על שם כתבי רבינו מהרח"ו שחיבר על תורת רבו האריז"ל. והוא קראם 'עֵץ חַיִּים' כידוע – והרי תרגום 'עֵץ חַיִּים' בלשון הזוהר הוא 'אִילָנָא דְּחַיֵּי'. אמנם הרוצה להעמיק יותר בטעם השם שבחרנו לקרוא לביאורינו יראה בטעמו של רבינו מהרח"ו עצמו לקריאת שם כתביו – דאנו נמשכנו אחריו. זה לשון רבינו בסוף הקדמתו: וְלָכֵן אֲנִי הַכּוֹתֵב הַצָּעִיר חַיִּים וִיטַאל רָצִיתִי לְזַכּוֹת אֶת הָרַבִּים בְּהֶעְלֵם נִמְרָץ, וְהַמַּשְׂכִּילִים יָבִינוּ. וְקָרָאתִי שֵׁם הַחִבּוּר הַזֶּה עַל שְׁמִי סֵפֶר 'עֵץ חַיִּים', וְגַם עַל שֵׁם הַחָכְמָה הַזֹּאת הָעֲצוּמָה חָכְמַת הַזֹּהַר הַנִּקְראֵת 'עֵץ חַיִּים' – וְלֹא 'עֵץ הַדַּעַת' כַּנִּזְכַּר לְעֵיל. בַּעֲבוּר כִּי בַּחָכְמָה הַזֹּאת טוֹעֲמֶיהָ חַיִּים זָכוּ, וְיִזְכּוּ לְאַרְצוֹת הַחַיִּים הַנִּצְחִיִּים. וּמֵעֵץ הַחַיִּים הַזֶּה מִמֶּנּוּ תֹּאכֵל, "וְאָכַל וְחַי לְעוֹלָם" (בראשית ג כב)! עד כאן לשונו. הרי שרבינו מהרח"ו הזכיר תרי טעמי לקריאת שם חיבורו 'עֵץ חַיִּים' – גם על שמו 'חַיִּים', וגם על שם חכמת הקבלה היא חכמת הזוהר הנקראת 'עֵץ חַיִּים' – ולא 'עֵץ הַדַּעַת'!

ויש לציין שספר 'עֵץ חַיִּים' המפורסם המצוי ביננו כיום אינו אלא חלק קטן מכללות תורת האריז"ל שהעלה מהרח"ו על הכתב. דהרי מוכח מלשון רבינו מהרח"ו לקראת סוף הקדמתו שהוא עצמו קרא לכללות כל כתבי תורת האריז"ל שקיבל מרבו בשם 'עֵץ חַיִּים'. דזה מוכח במה שתחילה כתב: 'וְקָרָאתִי שֵׁם הַחִבּוּר הַזֶּה עַל שְׁמִי סֵפֶר 'עֵץ חַיִּים', ובהמשך דבריו ביאר רבינו שהשם 'עֵץ חַיִּים' קאי על כל השמונה שערים שלאחר פטירתו הדפיסם בנו הרב שמואל ויטאל זכר צדיק לברכה. והרי רבינו עצמו כתב קצת אחרי כן: 'וְרָאִיתִי לְחַלֵּק הַסֵּפֶר לִשְׁנֵי חֲלָקִים, וְכָל חֵלֶק מֵהֶם יִתְחַלֵּק לְאַרְבָּעָה שְׁעָרִים. הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן יִתְחַלֵּק לְאַרְבָּעָה שְׁעָרִים… וְהַחֵלֶק הַשֵּׁנִי גַּם הוּא נֶחֱלָק לְאַרְבָּעָה שְׁעָרִים… וְדַע, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁחִלַּקְתִּי הַחִבּוּר הַזֶּה לִשְׁמוֹנֶה שְׁעָרִים, זֶהוּ עַל דֶּרֶךְ כְּלָלוּת' – עד כאן לשונו. ואכן ספר 'עֵץ חַיִּים' המצוי ביננו כיום הרי הוא אוסף של שלושה מהדרות שחיבר מהרח"ו בזמנים שונים, העוסק בעיקר בהקדמות תורת האריז"ל, והודפס על ידי רבי מאיר פאפירש כ"ץ זכרונו לברכה בזמן אחר מהדפסת השמונה שערים הידועים.

אמנם אנו בְּאַקְדָּמוּת מִילִין אלו נעמוד בעיקר על הטעם השני שהזכיר מהרח"ו לקריאת שם ספרו, והוא 'עַל שֵׁם הַחָכְמָה הַזֹּאת הָעֲצוּמָה – חָכְמַת הַזֹּהַר הַנִּקְראֵת 'עֵץ חַיִּים' – וְלֹא 'עֵץ הַדַּעַת'! והרואה יראה בעיניו איך שכוונת רבינו מהרח"ו ודאי לעץ החיים ועץ הדעת הנזכרים בפרשת בראשית בענין חטא אדם הראשון, כמו שכתב הוא בעצמו בהקדמתו: 'הִנֵּה נִתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר כִּי עֲווֹן אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע הוּא שֶׁלֹּא בָּחַר לְהִתְעַסֵּק בְּעֵץ הַחַיִּים שֶׁהִיא חָכְמַת הַקַּבָּלָה'! עד כאן לשונו. ומסתמא דבר זה ש'עֲווֹן אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע הוּא שֶׁלֹּא בָּחַר לְהִתְעַסֵּק בְּעֵץ הַחַיִּים שֶׁהִיא חָכְמַת הַקַּבָּלָה' הוא חידוש נפלא לקורא הנעים, ובודאי שטעון ביאור נרחב שעתה נתחיל בו – בעזרת השם יתברך.

******

שמא תאמר – מנא ליה למהרח"ו דברי נבואה אלו ש'עֲווֹן אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע הוּא שֶׁלֹּא בָּחַר לְהִתְעַסֵּק בְּעֵץ הַחַיִּים שֶׁהִיא חָכְמַת הַקַּבָּלָה'? דע, שרבינו מהרח"ו בעצמו מבאר את מקורו הנאמן בהמשך דבריו בכותבו שדבר זה הוא בעצם מפורש בזוהר הקדוש, 'כְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת נָשׂא בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא (דַּף קכד ע"ב), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵ'אִילָנָא דְּחַיֵּי' דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא וְכוּ'. וְ'אִילָנָא דְּטוֹב וְרַע' דְּאִיהוּ אִסּוּר וְהֶתֵּר לֹא שַׁלִּיט עַל יִשְׂרָאֵל יַתִּיר וְכוּ'. כִּי אָז יִהְיוּ כְּמַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן עוֹסְקִים בְּחָכְמַת הַתּוֹרָה דַּאֲצִילוּת, וְלֹא בְּתוֹרַת מְטַטְרוֹ"ן מְלֻבֶּשֶׁת בְּמַלְבּוּשִׁים וְסִפּוּרִים גַּשְׁמִיִּים'! עד כאן לשון מהרח"ו בהקדמתו. הרי מקורו של רבינו מהרח"ו הוא לא פחות מדברי הרעיא מהימנא בזוהר הקדוש! אמנם עדיין הדרך ארוכה לפנינו עד שנזכה להבין טעמו של אותו המאמר בספר הזוהר.

עוד נתבאר לנו מדברי מהרח"ו שמכיון שזהו גופא חטא אדם הראשון בעץ הדעת טוב ורע, אז דבר הלמד מעניינו הוא שפיתוי הנחש הקדמוני היה במה שדיבר לשון הרע על חכמת הקבלה עד שהשִׁיאו לאדם הראשון ולאשתו לטעום מעץ הדעת טוב ורע דהוא פשטי התורה – כמו שמוכח בלשון הזוהר הנזכר לעיל: 'וְאִילָנָא דְּטוֹב וְרַע דְּאִיהוּ אִסּוּר וְהֶתֵּר שהיא תוֹרַת מְטַטְרוֹ"ן מְלֻבֶּשֶׁת בְּמַלְבּוּשִׁים וְסִפּוּרִים גַּשְׁמִיִּים'! עוד דבר הלמד מעניינו הוא שמכיון דזהו גופא חטא אדם הראשון בעץ הדעת טוב ורע, אם כן השתא ידעינן מהו התיקון לחטאו הנורא. דהשתא ידעינן שכדי לתקן את מה שהעדיף אדם הראשון את תורת הנגלה שהיא עץ הדעת טוב ורע ומאס בתורת הקבלה שהיא עץ החיים, בהכרח שעלינו להחזיר עטרה ליושנה ולעסוק גם בתורת הקבלה בנוסף לתורת הנגלה.

לאור כל הנתבאר לעיל במהות עץ החיים הנזכר בפרשת בראשית, ממילא גם מוטל עלינו לבאר כוונת תורתינו הקדושה בפסוקים הבאים:  "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים – הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע, וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם, וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים!" (בראשית ג כב-כד) ואכן רבינו מהרח"ו דן בפסוקים אלו בהקדמתו במשמעותם החדשה לפי דרכו בקודש בפירוש מהות עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע.

******

אמנם ראינו לנכון להקדים ביאור דברי מהרח"ו וספר הזוהר בנידון דידן במה שכתב הגאון הרב אליהו דסלר זכר צדיק לברכה בספרו 'מכתב מאליהו' על עוון חטא אדם הראשון בעץ הדעת טוב ורע. דלעניות דעתין בדבריו מצינו מפתח גדול להבנת דברי רבינו ומקורו בספר הזוהר הנזכר לעיל. וגם אם נאריך קצת בהעתקת דבריו, אבקש את סבלנות הקורא הנעים – דהרי דברי הרב דסלר שם נחוצים מאוד לענייננו, דהם לא פחות מהמפתח הראשי לצורך ההבנה הברורה בסוגיין. זה לשון ה'מכתב מאליהו' (בחלק ב – מדף 137 ואילך):

'בתורה הקדושה אין שום דבר כתוב לשם ידיעה בעלמא. כל דבר קטן וגדול נכתב בתורה לשם לימוד, וכל שכן חטאי הראשונים – שאין התורה הקדושה מפרסמת אותם אלא כדי שנסיק מהם מסקנות מעשיות לגבי עבודתינו אנו. עלינו איפוא לעשות מאמצים כפי דל ערכנו לגשת אל הקודש ולהשתדל להבין במקצת איך הבינו חכמינו זכרונם לברכה את הענין הרם ונשגב מהשגתינו – את חטא אדם הראשון…

[אמר הכותב – עתה מבאר הרב דסלר שלפי מעלתו של אדם הראשון לפני החטא, כך בהכרח גם היתה בחירתו אז שונה ממה שהיא עתה לאחר שחטא. זה המשך לשונו:]

כבר הודיעונו חכמינו זכרונם לברכה נוראות מגדולתו וקדושתו של אדם הראשון… וכשנברא טעו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו 'קדוש' (בראשית רבה ח י), וכיוצא באלה מוצאים אנו עוד הרבה מאמרים המורים על נפלאות מדרגתו קודם החטא. ועלינו להבין שגם מצב הבחירה שלו אז היה שונה לגמרי מזה שלאחר החטא… וכן ביאר לנו רש"י זכרונו לברכה (בראשית ב כה): 'לא ניתן בו יצר הרע עד אכלו מן העץ ונכנס בו יצר הרע, וידע מה בין טוב לרע' – עד כאן לשונו. וכן פירש הוא זכרונו לברכה בישעיה (ה ב): "וַיְסַקְּלֵהוּ" – מיצר הרע עד שאכל מן העץ ונכנס בו יצר הרע!' וכתב הרמב"ן (בראשית ב ט): 'כי האדם היה עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולדת, כאשר יעשו השמים וכל צבאם, פועלי אמת שפעולתם אמת ולא ישנו את תפקידם, ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה. ופרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו לטוב או לרע. ולכן נקרא 'עץ הדעת טוב ורע', כי 'הדעת' יֵאַמֶר בלשוננו על הרצון' – עד כאן לשונו.

[ממשיך ה'מכתב מאליהו:] אבל אם אין עצם מהות האדם היותו בעל בחירה, האיך היתה לפני החטא בחירה בלי ידיעת הרע ובלי יצר הרע? והדברים צריכים ביאור. עיין ב'נפש החיים' לרבי חיים מוואלאזין (שער א, פרק ו, בהג"ה ד"ה והענין), ואלו הם דבריו שם: 'והענין כי קודם החטא, עם כי ודאי שהיה בעל בחירה גמור להטות עצמו לכל אשר יחפוץ להטיב או להיפך חס וחלילה – כי זה תכלית כוונת כלל הבריאה, וגם כי הרי אחר כך חטא, אמנם לא שהיה ענין בחירתו מחמת שכוחות הרע היו כלולים בתוכו. כי הוא היה אדם ישר לגמרי, כלול רק מסדרי כוחות הקדושה לבד. וכל ענייניו היו כולם ישרים קדושים ומזוככים טוב גמור, בלי שום עירוב ונטיה לצד ההיפך כלל. וכוחות הרע היו עומדים לצד, וענין בפני עצמו חוץ ממנו. והיה בעל בחירה ליכנס אל כוחות הרע חס וחלילה כמו שהאדם הוא בעל בחירה ליכנס אל תוך האש. לכן, כשרצה הסטרא אחרא להחטיאו הוצרך הנחש לבא מבחוץ לפתות – לא כמו שהוא עתה שהיצר המפתה את האדם הוא בתוך האדם עצמו, ומתדמה להאדם שהוא עצמו הוא הרוצה ונמשך לעשות העוון, ולא שאחר חוץ ממנו מפתהו!' עד כאן לשונו. וכתב עוד שם ב'נפש החיים': 'אז נתערבו כוחות הרע בתוכו ממש, וכן בהעולמות. וזהו 'עץ הדעת טוב ורע' – שנתחברו ונתערבו בתוכו ובהעולמות הטוב והרע יחד, זה בתוך זה ממש. כי 'דעת' פירושו התחברות כידוע! עד כאן לשונו…

[על פי כל האמור כותב ה'מכתב מאליהו':] בכל מדרגה ומדרגה יש בחינת נסיון ובחירה לפי ענין המדריגה ההיא. איזו בחירה מתאימה למדרגת אדם הראשון קודם החטא, שלא היתה בו תערובת טוב ורע כמבואר לעיל? בחירתו לא היתה בין טוב לרע ממש במובן שלנו, אלא בין טוב לטוב! הן כל מצוותו היתה שלא לאכול מעץ הדעת – היינו שלא להכניס אל עצמו את ידיעת הטוב והרע, אלא להדבק למדרגה שנברא בה… כל הגילויים המכוונים בבריאה כולה היו מרוכזים בשמירת מצוה יחידה זו – ולו היה עומד בה כבר היתה מתגלה על ידו כל מידת קידוש השם שהיתה צריכה להתגלות בעולם, והיתה הבריאה באה אל תכליתה מיד.

[אמר הכותב – עתה הרב דסלר מגלה לנו מהות הפיתוי שהשיא הנחש לאדם הראשון בצורת 'עבירה לשם שמים' במה שיכניס קצת חושך לעבודת בוראו. זה המשך לשונו:]

אבל מצד שני, הרגיש אדם הראשון שיתכן קידוש השם במדריגה הרבה יותר נכבדה הימנה. הוא נברא במדריגה גבוהה וקדושה, והושם בגן עדן בלי שום מגע עם הרע, ואדרבא עם כל הסיועים האפשרים לטוב עד שהיו המלאכים משמשים אותו. לכן הרגיש שחלק העמל והעבודה שלו היה קטן מאוד ביחס לסייעתא דשמיא הגדול שקיבל. כמה היה מתרבה כבוד שמים (כך היה יכול לחשוב) אם היה הוא האדם מתקרב מעט לצד ידיעת טוב ורע, והיה מוריד את עצמו ואת העולם קצת לצד הסתר וחושך – ושם גם במצב הקשה ההוא היה מצליח על ידי עמלו ויגיעתו להידבק לקדושה בבחירתו החופשית, והיה הופך את החושך לאור?! האם אז לא היה מתגלה קידוש השם גדול הרבה יותר לאין ערך?! כך בא אליו פיתוי היצר, כמו שנאמר: "וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל" (בראשית ג ו). פירוש – שדימה שעל ידו יוכל להשכיל ולזכות לגילויים חדשים ונפלאים עד אין קץ. ופיתוי זה בא אליו מבחוץ… היינו בתור עבירה לשם שמים, כדברי האריז"ל – וזה היה נסיונו!

[אמר הכותב – שאלתי את מורי הבקיאים בכתבי האריז"ל איה מקומו של סוד זה, ואמרו לי שהוא בכתבי ה'לשם שבו ואחלמה', וברוך השם מצאתיו בספר הדע"ה שלו (בדרוש עץ הדעת). עתה מסכם הרב דסלר את סיבת נפילתו של אדם הראשון בעצת הנחש:]

…אמנם מחמת רום מעלתו טעה בהערכה. קודם שידע את הרע לא היה יכול לצייר לעצמו שמצב ידיעת הרע הוא חושך ממש. הוא חשב שאינו אלא 'כעין חושך', כי במדריגתו הרמה לא היה יכול להשיג אפשרות פירוד גמור מאורו יתברך, מצב בו עלול האדם ליפול ממש ברשות הרע, חס וחלילה!… ומהבחנה כזאת נסתבבה לאדם הראשון המחשבה שאיסור הכניסה לידיעת טוב ורע היה ניתן לידחות בבחינת הוראת שעה, בבחינת עבירה לשמה – להרבות החושך למען הגדלת האור, אשר זוהי לכאורה עבירה לשם שמים ממש. ואף על פי כן נחשב לו זה לחטא גמור, כי טעה במחשבתו זאת. לא מצוה גדולה בלבוש של עבירה היתה זאת כמו שחשב, אלא עבירה בלבוש של מצוה. לא היה זה אלא פיתוי, ואדם הראשון עם כל עצם מדרגת קדושתו נתפתה בו!' עד כאן לשון הרב אליהו דסלר זכרונו לברכה ב'מכתב מאליהו'. וכמו שנראה יחדו בסייעתא דשמיא, בעזרת דברי ה'מכתב מאליהו' הללו אנו נִפְתַח ונְפָתֵחַ את הבנת דברי רבינו מהרח"ו במה שאמר אצלינו בהקדמתו: 'עֲווֹן אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע הוּא שֶׁלֹּא בָּחַר לְהִתְעַסֵּק בְּעֵץ הַחַיִּים שֶׁהִיא חָכְמַת הַקַּבָּלָה'.

******

ראשית לכל, יש לנו להפנים שודאי שלא יוכל השכל הישר לסבור שהתורה שֶצוּוָה אדם הראשון לשמור לפני החטא היתה כעין התורה שלנו כיום. והגם שלא צוּוָה אדם הראשון בהדיא אלא להמנע מאכילת פרי עץ הדעת טוב ורע, מכל מקום פשוט שבמצוה זו היו כלולים כל תרי"ג מצוות התורה. דהרי על מה שאמרה התורה "וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", אמרו בתיקוני זוהר (תקונא כ, כא – דף סב ע"א): 'אתמר לאדם "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". "לְעָבְדָהּ" בפקודין דעשה, "וּלְשָׁמְרָהּ" בפקודין דלא תעשה'. אלמא בצווי זה שצווהו בוראו שלא לאכול מפרי עץ הדעת היו כלולים כל רמ"ח מצוות עשה וכל שס"ה מצוות לא תעשה (דהרי לא מצינו ציווי אחר בפסוקי התורה).

ודבר זה מפורש עוד יותר במקום אחר בזוהר (פרשת תרומה דף קסה ע"ב): 'אבל דא רזא דפקודי אורייתא, "לְעָבְדָהּ" – אלין רמ"ח שייפין עלאין, "וּלְשָׁמְרָהּ" – אלין תלת מאה ושתין וחמש שייפין תתאין'! [פירוש הזוהר: 'אֲבָל הַסּוֹד הַזֶּה שֶׁל מִצְווֹת הַתּוֹרָה, "לְעָבְדָהּ" – אֵלּוּ רְמַ"ח אֵיבָרִים עֶלְיוֹנִים, "וּלְשָׁמְרָהּ" – אֵלּוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה אֵיבָרִים תַּחְתּוֹנִים.] וידוע שרמ"ח אברי האדם מכוונים כנגד רמ"ח מצוות עשה שבתורה, ושס"ה גידים שבאדם מכוונים כנגד שס"ה מצוות לא תעשה שבתורה. הרי לנו בעליל שאדם הראשון היה מקיים כל תרי"ג שורשי מצוות התורה בגן עדן.

מכל מקום, רוב ככל מצוות התורה כמו שהם היום פשוט שלא היה להם שום שייכות לדרגת אדם הראשון לפני שחטא ונפל ממדרגתו. לדוגמא, מצות "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת, וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים כא כב-כג). היתכן שמצוה זו היה מקיים אדם הראשון לפני החטא כמו שאנו מצווים בה היום, אתמהה?! וכן, מצות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט טז). וכן, מצות "לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת" (דברים יד א). הרי אדם הראשון לפני החטא לא היה בן מוות עדיין, כמו שכתוב: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת!" (בראשית ב יז). וכן מצות הרחקה מן האשה בימי נדתה ודאי שלא היתה שייכת כפשוטם של דברים בין אדם וחוה לפני החטא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במסכת עירובין (דף ק ע"ב): 'עשר קללות נתקללה חוה, דכתיב: "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה" (בראשית ג טז) – אלו שני טפי דמים: אחת דם נדה, ואחת דם בתולים'. הרי לפני שחטאו עדיין לא היה לחוה דם נדה עד שנוכל לומר עליהם שנטצוו להפרש אחד מן השני בימי נדתה! וכן איסור "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו" (דברים כב יא), האיך היה שייך כפשוטו לאדם וחוה לפני חטאם? הרי מקרא מלא מעיד עליהם: "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (בראשית ב כה)!

וכן כל עשרות מצוות התורה שמגדרים בדיוק מה מותר ומה אסור בדיני משא ומתן בין אדם לחבירו במנהג העולם הזה כאשר "יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב" (תהילים קד כג) – מה לאדם הראשון ומנהגנו לישא וליתן זה עם זה לפרנסתינו?! הרי עדיין לא נגזר עליו קללת "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג יט). וכמו כן, האיך היו שייכות לאדם הראשון לפני חטאו עשרות המצוות התלויות בארץ? והרי כבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בפרקי דרבי אליעזר – פרק יא): 'ושמא תאמר – כי יש מלאכה בגן עדן לפתח ולשָׂדד את האדמה? ולא כל האלנות נצמחין מאליהן?! או שמא תאמר – יש מלאכה בגן עדן להשקות את הגן? והלא כבר נהר יוצא מעדן להשקות את הגן, שנאמר: "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן" (בראשית ב י)! ומה הלשון הזה "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב י)? לא אמר "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" אלא לעסוק בדברי תורה ולשמור את כל מצותיה.' (אגב, גם בדברי מדרש זה מוכח שעוד לפני החטא צוּוָה האדם 'לעסוק בדברי תורה ולשמור את כל מצותיה', כנזכר לעיל בדברינו שהיה מקיים את כל תרי"ג מצוות התורה לפי מדרגתו ומדרגת אותם מצוות לפני החטא!)

אלא מוכרחים אנו לומר שכשם שמדרגת אדם הראשון לפני החטא היתה גבוהה ורוחנית מאוד לאין ערך ממצבנו כיום, כן צורת ה-רמ"ח מצוות עשה וה-שס"ה מצוות לא תעשה שהיו כלולים בצווי שלא לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע ודאי שהיו אז רוחניות הרבה יותר מאוד לאין ערך מצורת עבודת השם כיום. ואכן יסוד זה כלול בדברי הרב דסלר שהזכרנו לעיל במה שאמר: 'ועלינו להבין שגם מצב הבחירה שלו אז היה שונה לגמרי מזה שלאחר החטא' – עד כאן לשונו.

אם כן הוא, יש לנו להבין האיך היה אדם הראשון 'עובד' ו'שומר' את גן עדן על ידי קיום כל ה-תרי"ג מצוות עשה ולא תעשה (כנזכר בדברי הזוהר והתיקונים לעיל) שנכללו בציוויו שלא לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע? הרי גם מסמיכות פסוקי התורה נלמד דהא בהא תליא, שתחילה נאמר: "וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", והדר כתיב: "וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר – מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" (בראשית ב טו-יז). הרי שהיה האדם מקיים "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" על ידי קיום "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ".

אכן דבר זה ביארו האריז"ל (ב'עץ חיים' – שער מז פרק ה) באומרו: 'ואחר שבא אדם הראשון ותיקן על ידי תפילתו את העולמות בסוד "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" – עד כאן לשונו. נמצינו למדים שאצל אדם הראשון כל תרי"ג מצוות עשה ולא תעשה היה מקיימם בצורה של תפילה, כמו שכתב ה'לשם שבו ואחלמה' (בספר הדע"ה חלק ב – דרוש עץ הדעת סימן י): 'עד שבת בראשית, שאז היה נתקן הכל על ידי מעשיו של אדם הראשון ביחודים ותפילות, ויראה ואהבה ודביקות שהיה עוסק בזה כל אותו הזמן. וכמו שכתוב "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". ואחר כך על ידי קדושת שבת היו עולים העולמות למעלה למעלה… ועל ידי זה היה מתתקן הכל' – עד כאן לשונו.

והאמת שסוד זה כבר נרמז בדברי רבותינו זכרונם לברכה בבראשית רבה (פרשה טז סימן ה), באומרם שם: "וַיַּנִּחֵהוּ" – נתן לו מצות שבת, כמה דאת אמר "וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות כ יא). "לְעָבְדָהּ" – "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד" (שם כ ט), "וּלְשָׁמְרָהּ" – "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (דברים ה יב). שמא תאמר – מה שייך יום השבת לאדם הראשון קודם חטאו? הרי הוא נברא וחטא עוד לפני כניסת יום השבת! לכן ביאר רמח"ל (ב'דרך עץ חיים') את דבריהם בזה הלשון: "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", שפירשו חכמינו זכרונם לברכה: זו מצות עשה ומצות לא תעשה – והכל במנוחה, כמו שדרשו על מלת ""וַיַּנִּחֵהוּ"! עד כאן לשונו. אלמא, הבין רמח"ל שכוונת רבותינו זכרונם לברכה לומר שכל בחינת תרי"ג מצוות עשה ולא תעשה היו אצלו לפני החטא בבחינת 'מנוחה', ולא בבחינת 'קום עשה'. אם כן מסתבר מאוד שגם רמח"ל הבין מדבריהם שכל עבודתו של אדם הראשון היתה בבחינת התבוננות בשורשם הרוחני של תרי"ג מצוות התורה ושורשם בטוב האלוהי, או כמו שכתב ה'לשם': 'ביחודים ותפילות, ויראה ואהבה ודביקות שהיה עוסק בזה כל אותו הזמן' – עד כאן לשונו.

ובספר 'אדיר במרום' (חלק ב – מאמר 'רישא וסופא') ביאר רמח"ל פן אחר על דרך המנוחה שהיתה לפני חטא אדם הראשון. זה לשונו שם: ואפרש לך עתה ענין "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם" (בראשית ג ז), שהוא מה שאמר להם הנחש בתחלה "וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם" (בראשית ג ה). וזה כי בתחלה היו כמעט כמו מלאכים המתנהגים אחר השורש, כך חוץ מן המצוה שנצטוו עליה היה להם ללכת רק לפי תנועת השורש… ואז היו ממש כמי שהולך בעינים סגורות, נשען על מי שמביא אותו. ולכן אז "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן" (בראשית ב טו) – בסוד מנוחה. כי היה מתנהג רק לפי ההארה העליונה המגעת אליו בכל רגע, ולפי מה שהוא מקבל כך הוא עושה… אבל הדרך הוא כך – בתחלה היה האדם במנוחה, כמו שכתבנו למעלה. ובא הנחש והודיע את חוה שיש דרך אחר בעולם!' עד כאן לשונו. ואף על פי שהמעיין בפנים יראה שרמח"ל שם חוטר לענין אחר, מכל מקום שוב ראינו שלפני החטא היה אדם הראשון 'בסוד מנוחה' – כדבריו. אם כן ודאי שלא היה לאדם הראשון לפני החטא בחינת עשיה כלל וכלל, אלא היה עובד את בוראו 'ביחודים ותפילות, ויראה ואהבה ודביקות שהיה עוסק בזה כל אותו הזמן' – כדברי ה'לשם' לעיל.

******

המבין יבין שאכן מהות עבודת אדם הראשון בגן עדן לפני שחטא היתה באמת התבוננות בטוב האלוהי – בדרכי השם ובלבושי האין סוף ברוך הוא שהמה שורשי כל ה-תרי"ג מצוות עשה ולא תעשה. ובהכרח צריכין אנו לומר שההתבוננות הזו בשורשם הרוחני של המצוות היא מה שאנו כיום מכנים 'תורת הקבלה' – דלא יעלה על הדעת שהיה לאדם הראשון אז שום עסק או אפילו שייכות כל שהיא עם מצוות התורה כצורתם על פי הפשט כמות שהם כיום לאחר שחטא וירד פלאות לגשמיות ועכירות העולם הזה לאחר שגורש מגן עדן.

ואכן לא פחות מהאריז"ל מלמדנו שתורת הקבלה היתה תורת גן עדן לפני החטא. דזה לשונו בספר לקוטי תורה (על פרשת בראשית. ומה שבסוגריים מרובעות הן הגהות מדילן להבנת הענין): 'למה התחילה תורה ב[אות] ב' ולא ב[אות] א'? …להורות שיש בה שתי בחינות – פשט וסוד. כי התורה [הראשונה היתה תורת הסוד] שהיה הקדוש ברוך הוא משתעשע בה [אלפים שנה לפני בריאת העולם], וגם [היתה] הלימוד בגן עדן. ולהורות כי זאת התורה [של היום] היא תורה שניה שנתלבשה [הקבלה בפשט], לכן התחילה תורה ב[אות] ב' שהיא תורה שניה שנתלבשה בפשט, כ[אות] ב' שהיא שניה לאל"ף בי"ת!' עד כאן לשונו. אכן לשון האריז"ל כמות שהוא לפנינו אינו מובן מיד לקורא, אמנם כוונתו לומר שהתורה כמות שהיא ניתנה למשה בהר סיני לאחר חטא אדם הראשון הרי היא תורה שניה, שלא כמו התורה הראשונה שבה היה הקדוש ברוך הוא משתעשע בה, ולא כמו התורה הראשונה שהיתה נלמדת בגן עדן לפני שגורש משם האדם. דהתורה הראשונה דלפני החטא היתה תורת הסוד – חכמת הקבלה, אלא שלאחר שחטא האדם בפרי עץ הדעת טוב ורע והגביר בכך את עכירות מצבו של האדם ושל העולם הגשמי כולו, היתה צריכה התורה הראשונה שהיא תורת הסוד להתלבש בתורה שניה – שהיא תורת הפשט שתרי"ג שורשי מצוות התורה נתלבשו בה כיום. כדברי האריז"ל הנזכרים לעיל: 'ולהורות כי זאת התורה [של היום] היא תורה שניה שנתלבשה [הקבלה בפשט], לכן התחילה תורה ב[אות] ב' שהיא תורה שניה שנתלבשה בפשט, כ[אות] ב' שהיא שניה לאל"ף בי"ת!'

******

עם כל האמור לעיל אנו מתקרבים מאוד להבנת דברי מהרח"ו במה שאמר אצלנו בהקדמתו: 'כִּי עֲווֹן אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע הוּא שֶׁלֹּא בָּחַר לְהִתְעַסֵּק בְּעֵץ הַחַיִּים שֶׁהִיא חָכְמַת הַקַּבָּלָה'. וכן אנו מתקרבים לביאור דברי מקורו של מרהח"ו בזוהר הקדוש ששם השווה הרעיא מהימנא את ספר הזוהר וסודות התורה עם עץ החיים, ומאידך גיסא את תורת הפשט (איסור והיתר) עם עץ הדעת טוב ורע. דהרי התם בְּפָרָשַׁת נָשׂא בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא (דַּף קכד ע"ב) איתא: "וְהַמַשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ" (דניאל יב ג) – בְּהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר… וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי… וְאִילָנָא דְּטוֹב וָרָע דְּאִיהוּ אִיסוּר וְהֶיתֵּר, טוּמְאָה וְטָהֳרָה, לָא שַׁלְטָא עַל יִשְׂרָאֵל יַתִּיר. דְּהָא פַּרְנָסָה דִּילָן לָא לִיהֱוֵי אֶלָּא מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי, דְּלֵית תַּמָּן לָא קַשְׁיָא מִסִּטְרָא דְּרַע, וְלָא מַחֲלוֹקֶת!

–       פירוש הזוהר: "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹּהַר הָרָקִיעַ" (דניאל יב ג) – בְּחִבּוּר זֶה שֶׁלְּךָ שֶׁהוּא סֵפֶר הַזֹּהַר… וּמִשּׁוּם שֶׁעֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לִטְעֹם מֵעֵץ הַחַיִּים שֶׁהוּא סֵפֶר הַזֹּהַר הַזֶה יֵצְאוּ בוֹ מֵהַגָּלוּת… וְעֵץ טוֹב וָרָע שֶׁהוּא אִסּוּר וְהֶתֵּר, טֻמְאָה וְטָהֳרָה, לֹא שׁוֹלֵט יוֹתֵר עַל יִשְׂרָאֵל. שֶׁהֲרֵי פַּרְנָסָתֵנוּ לֹא תִהְיֶה אֶלָּא מִצַּד עֵץ הַחַיִּים, שֶׁאֵין שָׁם לֹא קֹשִׁי מִצַּד הָרָע, וְלֹא מַחֲלֹקֶת!

אמנם עוד צריכים אנו לבאר שבאמת היה אדם הראשון דבוק אז בעץ החיים לפני שחטא בעץ הדעת. ובזה ניישב מה ששואלים רבים כל שנה ושנה בלומדם פרשת בראשית – אמאי לא נצטווה אדם הראשון שלא לאכול מעץ החיים, ורק מעץ הדעת טוב ורע? דלכאורה קושיא זו עלתה בדעתם מהא דמצינו שכתוב לאחר חטאו של אדם: "וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם… וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם, וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בראשית ג כב,כד). ומהני קראי סוברים רבים להקשות דמכלל שמוכח שחשש הקדוש ברוך הוא שעתה לאחר החטא ירצה האדם לאכול מעץ החיים כדי לחזור למצבו לפני החטא ולבטל את קללתו, דמזה מוכח שבאמת היה אסור לו לאכול מעץ החיים גם לפני חטאו – אלא שלא עלה בדעתו לאכול ממנו עד שחטא ונצטרך לכך.

אמנם דע שאכן היה אדם הראשון אחוז בעץ החיים לפני חטאו, כמוכח מדברי הזוהר (פרשת בראשית דף נב ע"א-ע"ב). זה לשונו שם: 'תָּא חֲזֵי – עַד לָא חָטָא אָדָם הֲוָה סָלִיק וְקָאִים בְּחָכְמָה דִנְהִירוּ עִלָּאָה, וְלָא הֲוָה מִתְפָּרֵשׁ מֵאִילָנָא דְחַיֵּי. כֵּיוָן דְּאַסְגֵי תִּיאוּבְתָּא לְמִנְדַע וּלְנַחֲתָא לְתַתָּא, אִתְמְשַׁךְ אֲבַּתְרַיְיהוּ עַד דְּאִתְפְּרַשׁ מֵאִילָנָא דְחַיֵּי, וְיָדַע רָע וְשָׁבַק טוֹב. וְעַל דָּא כְּתִיב: "כִּי לא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אַתָּה לא יְגוּרְךָ רָע" (תהלים ה ה). מַאן דְּאִתְמְשַׁךְ בָּתַר רָע, לֵית לֵיהּ דִּירָה עִם אִילָנָא דְחַיֵּי.'

–       פירוש הזוהר: 'בֹּא רְאֵה – עַד שֶׁאָדָם לֹא חָטָא, הָיָה עוֹלֶה וְעוֹמֵד בְּחָכְמַת הָאוֹר הָעֶלְיוֹן וְלֹא הָיָה נִפְרָד מֵעֵץ הַחַיִּים. כֵּיוָן שֶׁהִגְדִּיל תַּאֲוָתוֹ לָדַעַת וְלָרֶדֶת לְמַטָּה, נִמְשַׁךְ אַחֲרֵיהֶם עַד שֶׁנִּפְרַד מֵעֵץ הַחַיִּים, וְיָדַע רָע וְעָזַב הַטּוֹב. וְעַל זֶה כָּתוּב: "כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע" (תהלים ה ה). מִי שֶׁנִּמְשָׁךְ אַחַר רָע, אֵין לוֹ דִּירָה עִם עֵץ הַחַיִּים.

ולפי דרכנו ניחא מאוד מה שאמר הזוהר (הנזכר לעיל) 'עַד שֶׁאָדָם לֹא חָטָא לֹא הָיָה נִפְרָד מֵעֵץ הַחַיִּים'. דהרי רבינו מהרח"ו (על פי דברי הזוהר בפרשת נשא) הגדיר דעץ החיים היינו תורת הקבלה שעבורה הונח האדם "בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" – כלומר, "לְעָבְדָהּ" על ידי קיום כל רמ"ח מצוות עשה כמו שהם בשורשם הרוחני כסודות התורה, "וּלְשָׁמְרָהּ" על ידי קיום (או מניעה) מכל שס"ה מצוות לא תעשה כמו שהם בשורשם הרוחני כסודות התורה.

******

עתה נמשיך לבאר איך שדברי ה'מכתב מאליהו' שפתחנו חקירתינו בהם לעיל תואמים בפרטיהם עם מה שביארנו על פי דברי מהרח"ו והזוהר. דהגם שלא הזכיר הרב אליהו דסלר זכרונו לברכה בדבריו שעץ החיים רומז על סודות התורה ושעץ הדעת טוב ורע רומז על פשטי התורה, מכל מקום ראינו לנכון להשוות דבריו עם מה שנתבאר אצלינו עד כה – דהרי דברי תורה עשירים במקום אחד ועניים במקום אחר.

ראשית, מה שכתב הרב דסלר: 'הן כל מצותו היתה שלא לאכול מעץ הדעת – היינו שלא להכניס אל עצמו את ידיעת הטוב והרע, אלא להדבק למדרגה שנברא בה… כל הגילויים המכוונים בבריאה כולה היו מרוכזים בשמירת מצוה יחידה זו – ולו היה עומד בה כבר היתה מתגלה על ידו כל מידת קידוש השם שהיתה צריכה להתגלות בעולם, והיתה הבריאה באה אל תכליתה מיד' מתבאר בזוהר הקדוש, ועוד יותר בדברי ה'לשם שבו אחלמה' (בדרוש עץ הדעת – סימן ג).

זה לשון ה'לשם' שם: 'איסור האכילה דעץ הדעת היה כולל גם כן את ההשכלה והדעת שלא יסתכל בכוחות החיצונים… והנה זה היה המכשול הראשון והתקלה הראשונה אשר נכשל אדם הראשון במה שנכנס להסתכל בכוחות החיצונים… והנה כניסתו שם היה בתחילה בכוונה לשם שמים… והרי סבר כי מותר להתקרב ולכנוס שם לחקור בהם… והיה מבטיח על חכמתו הגדולה שלא יתפתה אחריהם להנות מהם כלל – ובזה נכשל במה שסמך על חכמתו! אבל כוונתו היה לשם שמים, כי זהו באמת העבודה היותר גדולה, והנחת רוח לפניו יתברך שמו שאין למעלה מזה – מי שעומד בנסיון הנורא הזה לכנוס שם בשלום ולצאת משם לשלום'! עד כאן לשונו. ועיין לשונו בפנים, ותראה כמה מקורות נאמנים לדבריו בזוהר הקדוש.

נמצינו למדים מדברי ה'לשם' שחטאו של אדם הראשון בעץ הדעת היה במה שרצה האדם להכנס לתוך החושך, אלא שבאמת היה זה לשם שמים. ואכן לפי דרכינו נפרש כוונתו לשם שמים על דרך זו: כמו שיסדנו לעיל, בתחילה היה אדם הראשון עובד את בוראו על ידי תפילות ויחודים עמוקים בהתבוננות בשורשי הרמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה שהמה סודות התורה הקדושה – כמו שכתב רבינו מהרח"ו אצלינו בהקדמתו: 'לֹּא נִבְרָא הָאָדָם אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּלְמֹד חָכְמַת הַקַּבָּלָה'! עד כאן לשונו. אמנם, הנחש הרשע השיאו לאדם הראשון לחשוב שעבודת בוראו על פי סודות התורה קלה מדי! כלומר, מכיון שדבקותו של אדם בבוראו היתה כל כך גדולה בהיותו עוסק בשורשי הרמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה שהמה סודות התורה הקדושה, לא היה לו אז כל כך נסיון שלא לעובדו כראוי. וסברתו הטועה היתה על פי הכלל דלפי גודל הנסיון שלא לעובדו יתברך כך הוא גודל הקידוש השם שמתגלה כאשר האדם מצליח להתגבר על אותו נסיון – דהרי 'לפום צערא אגרא'!

לכן יעץ לו הנחש הערמומי שיתכן דרך אחרת בעבודת השם שמתוכה יוכל לקדש שם שמים באופן גדול הרבה יותר. וזה על ידי שיקבל האדם על עצמו נסיון גדול יותר עם התנגדות גדולה יותר לעבוד את בוראו גם ממצב יותר רחוק. כדברי הרב דסלר: 'כמה היה מתרבה כבוד שמים (כך היה יכול לחשוב) אם היה הוא האדם מתקרב מעט לצד ידיעת טוב ורע, והיה מוריד את עצמו ואת העולם קצת לצד הסתר וחושך – ושם גם במצב הקשה ההוא היה מצליח על ידי עמלו ויגיעתו להידבק לקדושה בבחירתו החופשית, והיה הופך את החושך לאור?! האם אז לא היה מתגלה קידוש השם גדול הרבה יותר לאין ערך?! …ופיתוי זה בא אליו מבחוץ… היינו בתור עבירה לשם שמים'! עד כאן לשונו.

ומה היה טבע החושך הזה שרצה האדם (בעצת הנחש) להכניס לעבודת בוראו? זהו מה שביאר רבינו מהרח"ו בהקדמתו: 'עֲווֹן אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע הוּא שֶׁלֹּא בָּחַר לְהִתְעַסֵּק בְּעֵץ הַחַיִּים שֶׁהִיא חָכְמַת הַקַּבָּלָה'! ועוד כתב מהרח"ו: 'וְאִילָנָא דְּטוֹב וְרַע דְּאִיהוּ אִסּוּר וְהֶתֵּר שהיא תוֹרַת מְטַטְרוֹ"ן מְלֻבֶּשֶׁת בְּמַלְבּוּשִׁים וְסִפּוּרִים גַּשְׁמִיִּים'! וכמו שביארו רבותינו זכרונם לברכה (בזוהר חדש – פרשת ברשית דף טו ע"א): 'רָז' וְ-'אוֹר' דָּבָר אֶחָד הוּא. [פירוש הזוהר: מספר אחד הוּא בְּגִימַטְרִיָּא – דהרי גם 'רָז' וְגם 'אוֹר' מספרם מאתים ושבע] – ממילא משמע שכל כמה שאנו מתרחקים מסודות התורה אנו מתרחקים מן האור ומתקרבים לחושך. וידועים דברי חכמינו זכרונם לברכה (בירושלמי סוף ברכות בשם מגילת חסידים) על המתרחק מבוראו: 'אם תעזבני יום, יומים אעזבך'!

שמא תאמר – אמאי קרינן לתורת הנגלה 'חושך'? לך נא וראה מה שכתב רבינו מהרח"ו אצלנו בהקדמתו: 'כִּי בִּפְשָׁטֵי הַתּוֹרָה וּבְסִפּוּרֶיהָ וּבְדִינֶיהָ וּבְמִצְווֹתֶיהָ בִּהְיוֹתָם כִּפְשָׁטָם, אֵין בָּהֶם שׁוּם הֶכֵּר וִידִיעָה לֵידַע אֶת בּוֹרְאָם יִתְבָּרַךְ. אַדְּרַבָּה יֵשׁ בָּהֶם מִצְווֹת וְחֻקִּים שֶׁאֵין הַדַּעַת סוֹבְלָם, וְכָל אֻמּוֹת הָעוֹלָם מוֹנִין אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִים לָהֶם – 'כִּי מַה הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם? דְּבָרִים שֶׁנִּרְאִין כְּחִידוֹת וּמְשָׁלִים! לִקַּח קֶרֶן פָּרָה וְלִתְקֹעַ בּוֹ בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְאַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁעַל יְדֵי כֵּן שָׂטָן הָרוּחָנִי הַמְקַטְרֵג הָעֶלְיוֹן מִתְעָרֵב?!' וְכַיּוֹצֵא מִדְּבָרִים אֵלּוּ כִּמְעַט רֹב מִצְווֹת הַתּוֹרָה, וּבִפְרָט פְּרָטֵי דִּינֵיהֶם – אֵין הַשֵּׂכֶל סוֹבְלָם. וְאִם כֵּן, הֵיכָן הוּא הֲדַר הַתּוֹרָה וְיָפְיָהּ וּגְדֻלָּתָהּ?!'

ועוד כתב מהרח"ו: 'בִּהְיוֹתוֹ עוֹסֵק בְּחָכְמַת הַמִּשְׁנָה וְהַתַּלְמוּד בַּבְלִי וְלֹא יִתֵּן חֵלֶק גַּם אֶל סוֹדוֹת הַתּוֹרָה וּסְתָרֶיהָ, כִּי הֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְגוּף הַיּוֹשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ בִּלְתִּי נִשְׁמַת אָדָם, נֵר הַשֵּׁם הַמְּאִירָה בְּתוֹכָהּ – בְּאֹפֶן שֶׁהַגּוּף יָבֵשׁ בִּלְתִּי שׁוֹאֵף מִמְּקוֹר חַיִּים'. ועוד כתב מהרח"ו: 'וּבְלִי סָפֵק כִּי הָעוֹסְקִים בְּתַלְמוּד בַּבְלִי בִּלְבַד מְגַשְּׁשִׁים כְּעִוְרִים קִיר בִּלְבוּשֵׁי הַתּוֹרָה, וְאֵין לָהֶם עֵינַיִם רוֹאוֹת בְּרָזֵי הַתּוֹרָה הַנִּסְתָּרִים בּוֹ. כִּי לֹא עַל חִנָּם כְּפִי רְצוֹנָם פָּסְקוּ טָמֵא טָהוֹר, אָסוּר וְהֶתֵּר, כָּשֵׁר וּפָסוּל – אֶלָּא מִתּוֹךְ פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה כַּנּוֹדָע לְיוֹדְעֵי חֵ"ן' [כלומר, ח"כמת נ"סתר]. ועוד כתב מהרח"ו: 'וְזֶה שֶׁכָּתוּב עוֹד "אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר" (יִרְמְיָה מב טז) – כִּי הַתַּלְמוּד בַּבְלִי שֶׁהוּא מַחְשָׁךְ הַמְסַפֵּר בִּפְשַׁט הָעוֹלָם הַזֶּה אָשִׂים לִפְנֵיהֶם לָאוֹר – וְיִסְתַּכְּלוּ מִתּוֹכוֹ רָזִין דְּאוֹרַיְתָא הַגְּנוּזִים בּוֹ הַנִּקְרָא "וְתוֹרָה אוֹר"! עד כאן לשונות מהרח"ו בהקדמתו.

אם כן אין פלא שעל פי כל האמור לעיל במדת התרחקות האדם מבוראו על ידי בחירתו להמשך אחר פשטי התורה במקום אחר סודותיה כמו שהיה עד אז בגן עדן, שרבינו מרהח"ו התבטא מעומק לבו ואמר: 'וְזֶה אֶצְלִי פֵּירוּשׁ הַמִּשְׁנָה: 'אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי – בְּכָל יוֹם וְיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת – 'אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה' (אָבוֹת ו ב). כִּי בְּלִי סָפֵק בִּהְיוֹתָם עוֹסְקִים בִּפְשָׁטֶיהָ וּבְסִפּוּרֶיהָ לְבַדָּם הִיא לוֹבֶשֶׁת בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ וְשַׂק הוּשַׁת כְּסוּתָהּ, וְכָל הָאֻמּוֹת יֹאמְרוּ לְיִשְׂרָאֵל "מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד" (שיר השירים ה ט) – מַה תּוֹרַתְכֶם מִתּוֹרָתֵנוּ? הֲלֹא גַּם תּוֹרַתְכֶם סִפּוּרִים בְּהַבְלֵי הָעוֹלָם. אֵין עֶלְבּוֹן תּוֹרָה גָּדוֹל מִזֶּה! וְלָכֵן אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה, וְאֵינָם עוֹסְקִים בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת כָּבוֹד לַתּוֹרָה!' עד כאן לשון רבינו.

******

וכדי להמחיש היטב יסוד זה המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, ובין הסוד לנגלה, נראה עתה איך שאפילו הששה מצוות תמידיות [שמנאם בספר החינוך כמבואר בביאור הלכה בסימן א] כמעט שאי אפשר לקיימם כראוי ללא סודות התורה. נפתח בדברי מהר"י אירגאס ב'שומר אמונים' (הקדמון – ויכוח ראשון, סימן לא). זה לשונו (שם) על מצות האמונה בבורא יתברך:

'וטעם גודל השכר של היודע סודות המצוות ומקיים אותם יותר ממי שמקיים אותם בלתי ידיעת סודם הוא לפי שאין האדם יכול להשתלם במעשה המצות בשלימות כי אם על ידי ידיעת החכמה הזאת. וכדי שתבין זה נחקור על מקצת מצוות התורה. הנה הדבור ראשון של עשרת הדברות הוא "אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ ב). ופירוש המצוה הזו הוא שציוונו להאמין או לידע שיש אלוה ממציא כל הנמצאים ומשגיח עליהם, ובכלל המצוה הזו לידע סדר הנמצאים ממנו איך הוא יתברך שמו מסדרם ומניעם ומנהיגם, וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב בראש ספרו… כוונתו מבוארת דמצוה זו איננה לבד לידע שיש אלוה, כי אם גם לידע סדר הנמצאים, ואיך הוא מנהיגם בכחו, ולזה האריך שני פרקים בביאור הענין. והנה לפי זה אין ספק שהמקובלים מקיימים מצוה זו בשלימות יותר מכל אדם. שהרי מלבד ידיעת חיוב מציאותו הפשוט, יודעים גם כן סוד ספירותיו והנהגתו בהם ויחודו בהם, שהיא הידיעה הנכונה לעבדו. אמנם העוסק בפשט לבד לא ישלים מצוה זו על מתכונתה, שהרי אין לו ידיעה בדברים הללו כלל, ואי אפשר לו לקיים מצות האמנת האלהות כראוי!' עד כאן לשונו.

עתה נראה דבריו על מצות יחוד השם יתברך: 'גם מצות האמנת היחוד אינם מקיימים כראוי – כי אינם יודעים מהו אחדות השם! דאף על גב שכתוב "יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד", הנה כמה דברים יש שאומרים על כל אחד ואחד מהם שהוא 'אחד'. כמו שאומרים על ראש המנין 'אחד' והבא אחריו 'שני' – והם כולם שוין. וכן מלת 'אחד' תאמר על הסוג – וכולל מינים רבים, ועל המין – וכולל אישים רבים, וכן איש אחד – וכולל איברים רבים, וגוף אחד ויש לו שלושה קצוות – אורך רוחב ועומק, ונפש אחת – ויש לה כחות רבות… אמר קרא: "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיה פרק כט יג). והלא אם יאמר אדם כל היום 'אני מאמין שהשם יתברך אחד' מה מועיל לו אם אינו מצייר בלבו איך הוא אחדותו. כי האמונה אינה האמירה בפה כי אם הִתְאַמֵת הדבר במחשבת הלב והצטיירו בשכל, והאמירה בפה היא להורות מה שבלב. ואם לבך מאמין הריבוי, אם תאמין שהוא כשאר אחדי עולם, מה יועיל לך היחוד שאתה אומר בפיך? ולכן ודאי שחייב האדם לבקש לדעת קבלת רבותינו זכרונם לברכה על סוד אחדותו באיזה צד תאמר, וכמו שכתוב: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהֹוה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת, אֵין עוֹד" (דברים ד לט)! עד כאן לשונו.

ומה לגבי מצות ידיעת השם יתברך? הרי דוד המלך ציווה את שלמה בנו לפני מותו: "דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ" (דברי הימים א' – כח ט). והרי כבר ראינו לשונו של רבינו מהרח"ו לעיל במה שכתב אצלינו בהקדמתו: 'כִּי בִּפְשָׁטֵי הַתּוֹרָה וּבְסִפּוּרֶיהָ וּבְדִינֶיהָ וּבְמִצְווֹתֶיהָ בִּהְיוֹתָם כִּפְשָׁטָם, אֵין בָּהֶם שׁוּם הֶכֵּר וִידִיעָה לֵידַע אֶת בּוֹרְאָם יִתְבָּרַךְ'! עד כאן לשונו.   

ומה נאמר לגבי מצות אהבת השם, וכן לגבי מצות יראת השם ללא סודות התורה? לך נא וראה מה שכתב הרמ"ק זכרונו לברכה בספרו 'אור נערב' (חלק ב פרק ב). זה לשונו שם: 'בזולת זה יש עוד מצוות שאי אפשר לקיימן על תיקונם אם לא בידיעת התורה והחכמה הנפלאה הזאת [אמר הכותב – כוונתו לחכמת הקבלה כמוכח מספרו], והן: אהבת השם ויראתו – שהם שתי מצוות המצוות אלינו בתורה. אהבה – דכתיב: "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים ו ה). יראה – דכתיב: "אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" (דברים ו יג). ואם לא ידע גודל רוממות אלהותו והבדלו משאר הנמצאים, ומציאות הנמצאים ממנו, וכמה הן המעלות הנמצאות עד הגיע ההשגחה אל העולם השפל – איך יירא ממנו?!' עד כאן לשונו. וממצוות תמידיות אלו נקיש לכל התורה כולה – והבן!

******

אכן זו היתה העבירה לשם שמים של אדם הראשון – במה שביקש לקדש שמו יתברך מתוך החושך שהזמין על עצמו. דבמה שעבד את בוראו לפני החטא על ידי תורת הקבלה שהיא תורת האצילות לא עסק אלא בבחינת הטוב שבעולמות, באופן שלא היתה לו שום כניסה לכל הרע שבעולמות עד שנמשך אחר עצת הנחש – כמו שראינו בדברי הרב דסלר לעיל: 'בחירתו לא היתה בין טוב לרע ממש במובן שלנו, אלא בין טוב לטוב! הן כל מצותו היתה שלא לאכול מעץ הדעת – היינו שלא להכניס אל עצמו את ידיעת הטוב והרע, אלא להדבק למדרגה שנברא בה'.

שמא תאמר – האיך נוכל להבין בחירתו של אדם הראשון לפני החטא במהותה 'בין טוב לטוב' לפי דרכנו? גם זה מבואר בדברי מהרח"ו בהקדמתו: 'הִנֵּה מְבֹאָר כִּי תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה כְּלוּלָה וְנִמְצֵאת בְּכָל אַרְבַּע עוֹלָמוֹת אֲבִּי"עֲ [אֲ"צִילוּת בְּ"רִיאָה יְ"צִירָה עֲ"שִׂיָּה]. וּבִהְיוֹתָהּ בְּעוֹלַם הָאֲצִילוּת אָז נִקְרְאָה 'קַבָּלָה', כִּי שָׁם הִיא מֻפְשֶׁטֶת מִכָּל הַלְּבוּשִׁים הַנִּקְרָא 'פְּשָׁט' מִלְּשׁוֹן "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי" (שיר השירים ה ג) – שֶׁהוּא בְּחִינַת הַמַּלְבּוּשִׁים הַחִיצוֹנִים שֶׁהוּא עַל גַּבֵּי עוֹר אָדָם הַמִּתְפַּשֵּׁט מֵעָלָיו לִפְעָמִים, וְזֶהוּ עִקַּר מִלַּת 'פְּשָׁט'… וְטַעַם הַדָּבָר הוּא לֶהֱיוֹתוֹ עוֹלַם הָאֲצִילוּת הָעֶלְיוֹן מְאֹד טוֹב וְלֹא רַע, דְּלָא יָכִיל לְהִתְעָרְבָא עִמֵּיהּ קְלִיפָּה. וַעֲלֵיהּ אִתְּמַר: "וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן" (ישעיה מב ח), וְלָכֵן גַּם הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׁם אֵינֶנָּהּ רַק מֻפְשֶׁטֶת מִכָּל לְבוּשֵׁי הַגּוּפָנִים'! עד כאן לשונו. הרי לנו שבהיות האדם עובד את בוראו לפי דרכי תורת הקבלה שהיא תורת האצילות שהיא כולה 'טוב' לא היתה לו אז שום כניסה למדת הרע שבעולמות.

לעומת זאת, ממשיך מהרח"ו לבאר איך שבחינות הרע שבעולמות נבחנות דוקא מתוך פשטי התורה שהמה לבושי העולם הגשמי שלבשו סודות התורה לאחר שחטא האדם ועירבב הטוב עם הרע. דזה המשך לשונו שם: 'מַה שֶּׁאֵין כֵּן לְמַטָּה בְּעוֹלַם הַיְצִירָה – עוֹלָם דְּמְטַטְרוֹ"ן הַנִּקְרָא 'עֶבֶד טוֹב', וְהוּא הַנִּקְרָא 'עֵץ הַדַּעַת טוֹב'. מִסִּטְרָא דְ-ס"מ שֶׁהוּא קְלִיפִּין דִּילֵיהּ, נִקְרָא 'עֶבֶד רַע'. כִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׁם הֵם שִׁית סִדְרֵי מִשְׁנָה הַנִּקְרָאִים 'שִׁפְחָה' כַּנִּזְכַּר לְעֵיל… וְלָכֵן נִקְרֵאת 'מִשְׁנָה' – לְפִי שֶׁשָּׁם יֵשׁ שִׁנּוּיִים הֲפוּכִים: 'טוֹב' מִסִּטְרָא דְּ'עֶבֶד טוֹב': 'הֶתֵּר-כָּשֵׁר-טָהוֹר'! 'רַע' מִסִּטְרָא דְּ'עֶבֶד רַע': 'אִסּוּר-טָמֵא-פָּסוּל'! עד כאן לשונו. ולא אכחש שדברי מהרח"ו הללו טעונים ביאור נרחב, עם כל זאת הזכרנו דבריו כאן כסימנא בעלמא כדי שנוכל להתחיל להבין דברי מהרח"ו שפתחנו חקירתינו בהם, דהיינו מה שאמר: 'עֲווֹן אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע הוּא שֶׁלֹּא בָּחַר לְהִתְעַסֵּק בְּעֵץ הַחַיִּים שֶׁהִיא חָכְמַת הַקַּבָּלָה!'

ובאמת היתה כוונת אדם הראשון לשם שמים, אמנם כמו שסיים הרב דסלר ב'מכתב מאליהו': 'מחמת רום מעלתו טעה בהערכה. קודם שידע את הרע לא היה יכול לצייר לעצמו שמצב ידיעת הרע הוא חושך ממש. הוא חשב שאינו אלא 'כעין חושך', כי במדריגתו הרמה לא היה יכול להשיג אפשרות פירוד גמור מאורו יתברך, מצב בו עלול האדם ליפול ממש ברשות הרע, ח"ו!… ומהבחנה כזאת נסתבבה לאדם הראשון המחשבה שאיסור הכניסה לידיעת טוב ורע היה ניתן לידחות בבחינת הוראת שעה, בבחינת עבירה לשמה – להרבות החושך למען הגדלת האור, אשר זוהי לכאורה עבירה לשם שמים ממש. ואף על פי כן נחשב לו זה לחטא גמור, כי טעה במחשבתו זאת. לא מצוה גדולה בלבוש של עבירה היתה זאת כמו שחשב, אלא עבירה בלבוש של מצוה. לא היה זה אלא פיתוי, ואדם הראשון עם כל עצם מדרגת קדושתו נתפתה בו!' עד כאן לשונו.

******

ולפי שזו היתה מהות חטאו של אדם הראשון בעץ הדעת טוב ורע, אחרי זה נמשכים כל עניני בני האדם עלי אדמות מאז ועד עתה. דזה לשון מהרח"ו אצלינו בהקדמתו מיד אחר שביאר סוד חטאו של אדם הראשון: 'וְזֶהוּ עַצְמוֹ עֲווֹן הָעֵרֶב רַב הָאוֹמְרִים לְמֹשֶׁה "דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה (שמות כ טז) – בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע, "וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" (שם) – בְּסִתְרֵי תּוֹרָה, כִּסְבָרַת הַטּוֹעִים קְצָת בְּנֵי תּוֹרָה אֲשֶׁר בִּזְמַנֵּנוּ זֶה הַמּוֹצִיאִים שֵׁם רַע עַל חָכְמַת הָאֱמֶת חַיֵּי עוֹלָם, וְאוֹמְרִים שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּתְעַסֵּק בָּהּ יָמוּת בְּקַצְרוּת שָׁנִים, חַס וְשָׁלוֹם! וְלָכֵן נִשְׁבְּרוּ הַלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת מִסִּטְרָא דְּעֵץ הַחַיִּים וְנִתְּנוּ לָהֶם מִסִּטְרָא דְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע – מִשְׁנָה, שִׁפְחָה דְּמַטְרוֹנִיתָא. וְגָרַם אִבּוּדָא דְּחֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, וְגָלוּת הָאַחֲרוֹן הַמַּר וְהָאָרֹךְ אֲשֶׁר אָנוּ בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים!' עד כאן לשונו.

ולאחר ש"אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת" שזהו קלקול אדם הראשון ובני בניו מאז ועד עולם, נמצינו למדין שזהו גופא התשובה המתבקשת מאתנו כדי לתקן את ריחוקינו מהשם יתברך במה שאנו בוחרים לעבוד את בוראנו מתוך החושך ולא מתוך האור. דאחר שכתב מהרח"ו דזוהי סיבת 'גָלוּת הָאַחֲרוֹן הַמַּר וְהָאָרֹךְ אֲשֶׁר אָנוּ בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים', הוסיף על זה רבינו: 'עַד דִּיתוּבוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּתְיוּבְתָּא וּבִקְּשׁוּ אֶת הַשֵּׁם אֱלֹהֵיהֶם לְהַכִּירוֹ וּלְיָדְעוֹ בְּרָזֵי תּוֹרָה, וְיֵדְעוּ אֶת מִי הֵם עוֹבְדִים וּמִי הוּא מַלְכָּם. וְכְדֵּין יִזְכּוּ לַעֲסֹק בְּחָכְמַת הָאֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "וַיּוֹרֵהוּ הַשֵּׁם עֵץ וַיִּמְתְּקוּ" (שמות טו כה) – עַל יְדֵי הַמָּשִׁיחַ. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת נָשׂא בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא (דַּף קכד ע"ב), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא וְכוּ'. וְאִילָנָא דְּטוֹב וְרַע דְּאִיהוּ אִסּוּר וְהֶתֵּר לֹא שַׁלִּיט עַל יִשְׂרָאֵל יַתִּיר וְכוּ'. כִּי אָז יִהְיוּ כְּמַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן עוֹסְקִים בְּחָכְמַת הַתּוֹרָה דַּאֲצִילוּת, וְלֹא בְּתוֹרַת מְטַטְרוֹ"ן מְלֻבֶּשֶׁת בְּמַלְבּוּשִׁים וְסִפּוּרִים גַּשְׁמִיִּים. עוֹד אָמְרוּ בְּסֵפֶר הַזֹּהַר (תִּקּוּן שִׁשִּׁי) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'וְכַמָּה בְּנֵי נָשָׁא יִתְפַּרְנְסוּן לְתַתָּא מֵהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ בְּדָרָא בַּתְרָאָה, בְּסוֹף יוֹמַיָּא. וּבְגִינֵיהּ "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ" (ויקרא כה י)! עוֹד מָקוֹם אַחֵר – אָמַר לֵיהּ אֵלִיָּהוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'רַבִּי! כַּמָּה זַכָּאָה אַנְתְּ, דְּמֵהַאי חִבּוּרָא יִתְפַּרְנְסוּן כַּמָּה עִלָּאֵי עַד דְּיִתְגַּלְיָא לְתַתָּא בְּסוֹף יוֹמַיָּא. וּבְגִינֵיהּ "וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ" (שם) וְכוּ'.

ובסיכום דבריו סיים רבינו מהרח"ו ואמר: 'הֲרֵי מְבֹאָר כִּי חֵטְא זֶה הֵחֵל לִהְיוֹת מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן וְעַד עַתָּה. וְכַאֲשֶׁר נָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה לַעֲסֹק מֵאַהֲבָה בַּחָכְמָה הַזֹּאת יִגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינו, אָמֵן!' עד כאן לשון מהרח"ו.

******

בסיום 'אַקְדָּמוּת מִילִין' אלו נחזור לבאר לפי דרכנו מה שכתוב בתורה לאחר חטאו של אדם הראשון: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים – הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע, וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים!" (בראשית ג כב-כד). דהשתא דידעינן ד'עֵץ הַחַיִּים' היינו סודות התורה, ודאי שפסוקים אלו טעונים ביאר נכבד לאור כל מה שביארנו עד עתה במהות חטא אדם הראשון בעץ הדעת.

וכבר הוכחנו לעיל שלפני שחטא האדם אכן היה כבר אחוז בעץ החיים, דכן איתא בזוהר הקדוש (פרשת בראשית דף נב ע"א-ע"ב): 'תָּא חֲזֵי – עַד לָא חָטָא אָדָם הֲוָה סָלִיק וְקָאִים בְּחָכְמָה דִנְהִירוּ עִלָּאָה, וְלָא הֲוָה מִתְפָּרֵשׁ מֵאִילָנָא דְחַיֵּי'. כֵּיוָן דְּאַסְגֵי תִּיאוּבְתָּא לְמִנְדַע וּלְנַחֲתָא לְתַתָּא, אִתְמְשַׁךְ אֲבַּתְרַיְיהוּ עַד דְּאִתְפְּרַשׁ מֵאִילָנָא דְחַיֵּי, וְיָדַע רָע וְשָׁבַק טוֹב'!

–       פירוש הזוהר: בֹּא רְאֵה – עַד שֶׁאָדָם לֹא חָטָא, הָיָה עוֹלֶה וְעוֹמֵד בְּחָכְמַת הָאוֹר הָעֶלְיוֹן וְלֹא הָיָה נִפְרָד מֵעֵץ הַחַיִּים. כֵּיוָן שֶׁהִגְדִּיל תַּאֲוָתוֹ לָדַעַת וְלָרֶדֶת לְמַטָּה, נִמְשַׁךְ אַחֲרֵיהֶם עַד שֶׁנִּפְרַד מֵעֵץ הַחַיִּים, וְיָדַע רָע וְעָזַב הַטּוֹב.

אמנם במה שבחר להתרחק מבוראו ולעזוב את ה'אור' [שהוא 'רז' בגמטריא] עבור החושך נתקיימו בו דברי רבותינו זכרונם לברכה: 'אם תעזבני יום, יומים אעזבך'! וגם ידוע ש'בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו' (מכות דף י ע"ב) – ומכיון שרצה לעזוב את בוראו, לשם הוליכוהו! וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה במסכת מנחות (דף כט ע"ב): 'מפני מה נברא העולם הזה בה"י? מפני שדומה לאכסדרה – שכל הרוצה לצאת יצא… בא לטמא פותחין לו'! וכן היה עם אדם הראשון שבא ליטמא בעצת הנחש – ופתחו לא פתח גדול ליטמא בו, ועדיין לא חזר בו עד היום הזה!

וזהו הטעם שהעידה התורה: "וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם, וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים!" דלאחר שבחר האדם לעזוב את עץ החיים שהיה דבוק בו מתחילה, לא בנקל יתאפשר לו לחזור למקורו בקודש. והגם אם ירצה האדם לחזור בתשובה במה שיעסוק בעיקר בסודות התורה ויעבוד את בוראו ביחודים וכוונות המצוות על פי סודן של דברים – מכל מקום בחזרתו ל'עֵץ הַחַיִּים' יצטרך בהכרח לעבור "אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת" שהוצבו שם "לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים!"

ואכן גם את זה ביאר רבינו מהרח"ו אצלנו בהקדמתו באומרו: 'אֲשֶׁר בָּעוֹלָם הַזֶּה נִתָּן 'לַהַט הַחֶרֶב' וְ'הַכְּרוּבִים' לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ הַחַיִּים שֶׁלֹּא יוּבְנוּ רָזֵי הַתּוֹרָה אֶלָּא לַזּוֹכִים אֵלֶיהָ, כַּנִּזְכַּר בְּפָרָשַׁת נָשׂא (דַּף קכג ע"א). וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'וְאִית נְטִירִין אַחֲרָנִים כְּגוֹן נְחָשִׁים עַקְרַבִּין וּשְׂרָפִין, וְנַטְרִין הַהוּא טוֹב – דְּלָא לֵיעוּל תַּמָּן מַאן דְּלָאו אִיהוּ רָאוּי לְמֵיעַל. דְּאִי לָאו הָכִי, כָּל חַיָּיבַיָּא הֲווֹ עָאלִין בְּרָזִין דְּאוֹרַיְיתָא. וּבְגִין דָּא, מַאן דְּאִיהוּ חַיָיבָא וְיִיעוּל לְמִנְדַּע רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא, כַּמָה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה [דְּאִתְקְרִיאוּ 'חֹשֶׁךְ' וַ'אֲפֵלָה', 'נְחָשִׁים' וְ'עַקְרַבִּים' 'חֵיוַת בָּרָא' אִתְקְרִיאוּ] מְבַלְבְּלִין מַחֲשַׁבְתֵּיהּ [דְּלָא יֵיעוּל לַאֲתָר דְּלָאו דִּילֵיהּ].'

–       פירוש הזוהר: וְיֵשׁ שׁוֹמְרִים אֲחֵרִים כְּמוֹ נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים וּשְׂרָפִים, וְשׁוֹמְרִים אֵת אוֹתוֹ הַטוֹב שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְשָׁם מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהִכָּנֵס. וְאִם לא – כָּל הָרְשָׁעִים הָיוּ נִכְנָסִים בְּסוֹדוֹת הַתּוֹרָה. וּמִשּׁוּם זֶה, מִי שֶׁהוּא רָשָׁע וְיִכָּנֵס לָדַעַת סוֹדוֹת הַתּוֹרָה, כַּמָּה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה שֶׁנִּקְרָאִים 'חֹשֶׁךְ' וַ'אֲפֵלָה', 'נְחָשִׁים' וְ'עַקְרַבִּים', 'חַיּוֹת בָּר' נִקְרָאִים, וּמְבַלְבְּלִים מַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ!

הרי לנו שאין תפקידם של אותם "הַכְּרֻבִים" וְשל-"לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת" שהפקידם הבורא "לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" אלא כדי לעקב את אותם הרשעים שאינם ראויים לדבוק בסודות התורה שהמה 'עץ החיים' מלעשות זאת. והרואה יראה מן הנוהג שבעולם איך שהרחקה זו נעשית בעיקר על ידי בילבול מחשבתם של הבאים להכנס אל הקודש פנימה מכל מיני טענות שווא שרבינו מהרח"ו הפריך אחת לאחת בהקדמתו, באופן שלא ירצו להמשיך להלך ב-"דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים", וכדחזינן בלשון הזוהר הנזכר לעיל: 'מְבַלְבְּלִין מַחֲשַׁבְתֵּיהּ דְּלָא יֵיעוּל לַאֲתָר דְּלָאו דִּילֵיהּ!'

מאידך גיסא, כבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה ש-'הבא ליטהר מסייעין אותו' (שבת דף קד ע"א) – ופרט בנידון דידן! דרק מי שנגע בלבו עד היכן מגיעין הדברים (כלומר, עד תיקון חטא אדם הראשון) – רק הוא ימשיך לעיין עיון אחר עיון עד שיעמוד על האמת, באופן שיותר לא יעמדו כנגדו "הַכְּרֻבִים וְלַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת" שהוצבו שם "לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים!" דהרי על אדם ישר כזה אמרו בהמשך מאמר הזוהר הנזכר לעיל: 'אֲבָל מַאן דְּאִיהוּ טוֹב, כָּל אִלֵּין נְטִירִין אִינּוּן לְמֶמְרֵיהּ, וְקַטֵיגוֹר נֶעֱשָׂה סַנֵיגוֹר, וְיֵיעָלוּן לֵיה לְטוֹב הַגָנוּז. וְיֵימְרוּן לֵיהּ: 'מָרָנָא – הָא בַּר נָשׁ טוֹב וְצַּדִּיק יְרֵא שָׁמַיִם בָּעֵי לְאַעֲלָא קֳדָמָךְ!'

–       פירוש הזוהר: 'אֲבָל מִי שֶׁהוּא טוֹב, כָּל הַשּׁוֹמְרִים הֵם לְמָרוּתוֹ, וְקָטֵגוֹר נַעֲשֶׂה סָנֵגוֹר, וְיַכְנִיסוּ אוֹתוֹ לַטּוֹב הַגָּנוּז. וְיֹאמְרוּ לוֹ: 'מוֹרֵנוּ, אִישׁ זֶה הוּא טוֹב וְצַדִּיק, יְרֵא שָׁמַיִם, רוֹצֶה לְהִכָּנֵס לְפָנֶיךָ'!

******

ולכן התעוררנו לפרסם ברבים ולבאר כחמה את דברי הרב חַיִּים וִיטַאל זכותו תגן עלינו בהקדמתו ל-'עֵץ הַחַיִּים' בביאורינו 'אִילָנָא דְּחַיֵּי' – והוא ביאור נרחב על דרך פ"שט ר"מז ד"רש ס"וד על דברי קודשו של המרח"ו. ומחמת אריכות הדברים לא יכלנו לכרוך כל ביאורינו בכרך אחד, ולכן חילקנוהו למספר כרכים. גם בכל כרך וכרך ראינו לנכון לחלק את דברי מהרח"ו לפרקים פרקים (מה שלא עשה כן רבינו בעצמו), ולהתמקד בהם בביאורינו כל ענין בפני עצמו.

ויהי רצון שיהא חלקי, וחלק רעייתי היקרה, וחלק זרעינו וזרע זרעינו מעתה ועד עולם, וחלק הורינו היקרים, וחלק כל העוסקים בהדפסת ביאורינו 'אִילָנָא דְּחַיֵּי' – כולנו בין ה'כתובים לחיים', לעולם אחוזים ב-'עֵץ הַחַיִּים'. ונישא תפילה לבורא העולם שיעזור לנו בביאורינו לעורר לבבות בני עמנו לעבודתו התמימה, ובזה נצטרף בכוונתינו לכוונת רבינו מהרח"ו – כמו שהצהיר בעצמו בסוף הקדמתו: 'וְלָכֵן אֲנִי הַכּוֹתֵב הַצָּעִיר…כי רָצִיתִי לְזַכּוֹת אֶת הָרַבִּים… הַחָכְמָה הַזֹּאת הָעֲצוּמָה חָכְמַת הַזֹּהַר הַנִּקְראֵת 'עֵץ חַיִּים' – וְלֹא 'עֵץ הַדַּעַת' כַּנִּזְכַּר לְעֵיל. בַּעֲבוּר כִּי בַּחָכְמָה הַזֹּאת טוֹעֲמֶיהָ חַיִּים זָכוּ, וְיִזְכּוּ לְאַרְצוֹת הַחַיִּים הַנִּצְחִיִּים. וּמֵעֵץ הַחַיִּים הַזֶּה מִמֶּנּוּ תֹּאכֵל, "וְאָכַל וְחַי לְעוֹלָם" (בראשית ג כב)! עד כאן לשונו.

"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם"! (דברים ד ד)

-פרק א-

סִבַּת אֹרֶךְ הַגָּלוּת

 

אָמַר הַצָּעִיר מֵעִיר, הַדַּל בְּאַלְפִי – חַיִּים וִיטַאל, בֶּן לַאֲדוֹנִי אָבִי הָרַב יוֹסֵף וִיטַאל זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:

בִּהְיוֹתִי בֶּן שְׁלֹשִׁים לְכֹחַ תָּשַׁש כֹּחִי – יָשַׁבְתִּי מִשְׁתּוֹמֵם, וּמַחְשְׁבוֹתַי תְּמֵהִים. כִּי "עָבַר קָצִיר, כָּלָה קַיִץ, וַאֲנַחְנוּ לֹא נוֹשַׁעְנוּ" (ירמיה ח כ), רְפוּאָה לֹא עָלְתָה לְמַחֲלָתֵנוּ, אֵין מָזוֹר לִבְשָׂרֵנוּ, וְלֹא עָלְתָה אֲרוּכָה לְמַכָּתֵנוּ! לְחֻרְבַּן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ, הַנֶּחֱרָב זֶה הַיּוֹם אֶלֶף וְחָמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּע שָׁנִים. "אוֹי לָנוּ כִּי פָּנָה הַיּוֹם" (ירמיה ו ד) – יוֹם אֶחָד שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא אֶלֶף שָׁנִים, וְגַם "נָטוּ צִלְלֵי עָרֶב" (שם) שֶׁהֵם חָמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּע שָׁנִים – יוֹתֵר מֵחֲצִי הַיּוֹם הַשֵׁנִי! וְכָלוּ כָּל הַקִּצִּין, וַעֲדַיִן בֶּן דָּוִד לֹא בָּא! וְנוֹדַע אֶת אֲשֶׁר אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'כָּל דּוֹר שֶׁלֹּא נִבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו כְּאִלּוּ נֶחֱרָב בְּיָמָיו'. וָאֶתְּנָה אֶת פָּנַי לַחֲקֹר וְלָדַעַת "מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה" (אסתר ד ה) נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ, וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי?!

בִּיאוּר 'אִילָנָא דְּחַיֵּי'

-לפרק א-

א: 'אָמַר הַצָּעִיר מֵעִיר, הַדַּל בְּאַלְפִי….'

לכאורה כוונת רבינו מהרח"ו לומר בדרך ענוה מופלגת שהוא לא רק הצעיר מכל עירו, אלא גם הדל ביותר מכל 'עדרו' – על דרך הפסוק 'שְׁגַר אֲלָפֶיךָ' (דברים כח ד), שרש"י פירש: 'ולדות בקרך, שהבהמה משגרת ממעיה'. לפי זה, רוצה רבינו לומר שבאשר על פי רוב דרכם של בהמות העדר להיות גסות ושמנות, מכל מקום מהרח"ו רואה את עצמו כדל ביותר מכל עדרו!

או דילמא יש לומר דנקט רבינו 'בְּאַלְפִי' מלשון "אֶלֶף לַמַּטֶּה" (במדבר לא ד) ו-"שָׂרֵי אֲלָפִים" (שמות יח כא). כלומר, שכשם שהוא הצעיר מכל קבוצת אנשי עירו כן הוא גם הדל מכל קבוצה גדולה של אלף אנשים. אמנם ממה שדייק לומר 'הַדַּל בְּאַלְפִי' נראה יותר כמו שכתבנו בתחילה – שהוא מלשון 'שְׁגַר אֲלָפֶיךָ'.

ב: 'חַיִּים וִיטַאל, בֶּן לַאֲדוֹנִי אָבִי הָרַב יוֹסֵף וִיטַאל זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא…'

לפני כניסתינו לביאור דברי רבינו הגדול, ראינו לנכון לפרסם מקצת גדולתו של מהרח"ו, כמו שתיארו הרב חיד"א בספרו 'שם הגדולים' (מערכת ח אות כא). זה לשונו שם: 'מהר"ר חיים ויטאל, בישראל גדול שמו זכר צדיק לברכה. והיה תלמיד בפשט מהרב מה"ר משה אלשיך זכר צדיק לברכה. ומרן מהר"י קארו היה מזהירו בקטנותו של מהרח"ו משם המלאך הדובר בו על התורה ועל העבודה… ונשמתו היתה גדולה מאוד ונקיה יותר מכל בני דורו, והיה גלגול הרב המגיד… והוא קיבל מרבינו האר"י זכר צדיק לברכה חכמת האמת וכתב אשר שמע מפי רבו בספר 'עץ חיים' כמפורסם… הנה רבינו האר"י ציוה ששום אחד מתלמידיו לא יכתוב חוץ מהמרח"ו… גם ראיתי מכתיבת-יד המהרח"ו כמה חיבורים בכל חכמה, וספר 'עץ הדעת טוב' דרשות על כל התורה ממנו על דרך הפרד"ס, וגם חידושים על הש"ס והתוספות מכתב ידו. ובספר 'חזיונות' הנזכר כתוב שנולד מהרח"ו שנת הש"ג (5303), ודמשק מנוחתו שנת הש"פ (5380). גם ראיתי פיתקא מכתב-יד מהר"ם אלשיך עצמו וכתוב בה שבכח אשר נסמך ממרן מהר"י קארו הוא סומך את מהרח"ו – 'יורה יורה', 'ידין ידין' בכל דין מוסמך… ובא וראה שכל החכמה למד (מהאריז"ל) בשנה ועשרה חדשים, והוא פלא! אך כבר נודע שהרב השקהו למהרח"ו זכרונו לברכה מבארה של מרים בים טבריה ונתישבה החכמה בקרבו, ובצירוף נשמתו העליונה והרב הקדוש'! עד כאן דברי החיד"א בשבחי רבינו מהרח"ו.

ג: 'בִּהְיוֹתִי בֶּן שְׁלֹשִׁים לְכֹחַ…'

כדי להבין מדוע הזכיר רבינו מהרח"ו את ימי שנותיו בזמן כתיבת הקדמתו, נראה עוד בדברי הרב חיד"א (שם ב'שם הגדולים'). זה לשונו: 'רבים אומרים דכשבא מהרח"ו ללמוד עם רבינו האר"י זכר צדיק לברכה היה יותר גדול מהרב זכרונו לברכה… אני עניתי שאני הצעיר זכיתי וראיתי ספר 'חזיונות' ממהרח"ו זכרונו לברכה מכתיבת ידו וכתוב שם שנולד שנת הש"ג (5303), והוא כשבא אצל הרב היה בתחילת שנת של"א (5331) – וכפי זה היה לו כ"ח שנה. ובשנת של"ב (5332) יום ה' לאב נלקח ארון האלהים רבינו האר"י זכר צדיק לברכה וזכותו יגן עלינו אמן – והיה [האריז"ל] בן ל"ח שנה'! עד כאן לשון הרב חיד"א.

ולפי דבריו יוצא שבזמן הסתלקות האריז"ל היה מהרח"ו אז קצת פחות מבן שלושים שנה, וקרוב מאוד לזמן זה תשש כחו של רבינו כמו שהוא עצמו מעיד כאן. אם כן מסתבר מאוד שדוקא עקב הסתלקותו של האריז"ל לפני זמנו נחלש רבינו מהרח"ו, מטעם שרבים בדורו החלו לראות ברבו האריז"ל כסימן לגאולה הקרובה. זה מוכח ממה שכתוב בספר 'שבחי האריז"ל':

'ועוד, שאם היה בנו זכות שהיה קיים חמש שנים בארץ ישראל, היה מחזיר כל העולם כולו בתשובה שלימה, והיה מביא הגאולה בימיו. שכל כך נפל פחדו על הרשעים והפושעים והחוטאים כששמעו את שמעו הגדול שהוא מגיד לאדם מה שעשה מזמנים ושנים, ומה שעשה בחדרי חדרים, ומה שמחשב בתוך קירות לבבו, ומה שחטא בגלגול שעבר, ועל איזה ענין בא לעולם לתקן. והיו בורחים מלפניו, שלא יסתכל בפרצופיהם, כאשר יברח האדם מן הארי! והרבה מהם באו ונכנסו ונשתטחו לפניו, ושאלו ממנו שיסתכל בפניהם ויאמר להם מה שעוותו, ויתקן להם תקון ותשובה. והיה מגיד להם עבירות, עד שהזכיר להם שם המקום שנעשה שם העבירה, והאנשים אשר היו בחבורה, וכהנה פרטים רבים, עד שהודו לו על הכל. ונתן להם כוונות ויחודים משונים זה מזה, כל אחד לפי פגמו וכפי נשמתו, ותיקן להם, עד שלא נשאר בהם רשומות של העוונות הראשונים כלל! ולא די בזה בלבד, אלא כל הנשמות האבודות ההולכות מדחי אל דחי ונקלעים בכף הקלע, ואינם רוצים לקבל אותם, ואפילו בגיהנם, מחמת רבוי הזוהמא ששאבה נשמתם בחייהם, ואין כח בגיהנם ללבן אותם, כל אותם הנשמות היה מספר לתלמידיו שבאים לאלפים ולרבבות לפניו. כשהוא הולך על השדה רואה כל האילנות מלאים מהם, וכן בנהר נגרים על אגמי המים לאין מספר. והיה שואל אותם מה ענינם שם, והיו משיבים ששמעו רוב קדושתו והשגתו מסוף העולם, ובאו לתקן אותם שבידו לתקן. והשיב להם, אם יגזור השם בחיים אתקן אתכם ואת כל העולם כולו! והיה מגלה להם לתלמידיו איך אפשר לתקן אותם!' עד כאן לשונו.

ואכן גם האריז"ל עצמו רמז לתלמידיו שהוא היה משיח בן יוסף לו יזכו לגאולה בימיהם, דלכן ביקש מהם להתפלל על משיח בן יוסף שלא ימות בידי ארמילוס הרשע. וזהו גם הטעם שנמנע האריז"ל לכנס לירושלים בשובו ממצרים בסוף ימיו – דהרי לא יכנס משיח בן יוסף לירושלים עד בא זמן הגאולה. הא לך עוד מלשון ספר 'שבחי האריז"ל':

'והאריז"ל בעמדו על ציון שמעיה ואבטליון, והתלמידים עמו, אמר להם: 'בני, תדעו ששמעיה ואבטליון ציוו לי לאמר לכם שתתפללו על משיח בן יוסף שלא ימות' – עד כאן לשונו. וכתב מוה"ר חיים ויטאל בספרו: 'ומרוב טפשותינו לא היה בנו דעת לשאול אותו מי הוא משיח בן יוסף. ולא עמד אלא ימים מועטים ונתבקש רבינו מאור עינינו בישיבה של מעלה, ונודע לנו למפרע שהוא היה משיח בן יוסף, ומרוב ענוותנותו לא רצה לגלות עצמו!' עד כאן.

וכן ממעשה אחר נראה שהוא כן. שפעם אחת בערב שבת סמוך להכנסת כלה, יצא עם תלמידיו חוץ לעיר צפת, לבוש ארבעה [בגדי] לבן: הילרא"ק, ושופיצא"ה [מלבוש עליון ותחתון], וכתונת, ומכנסים כדי לקבל השבת. מתחיל מזמור "הָבוּ לַיהֹוָה בְּנֵי אֵלִים", ופזמון מיוסד לקבלת השבת, ו"מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת", ו"יְהֹוָה מָלָךְ" בנגון נאה. ובתוך שהיו משוררים, אמר הרב לתלמידיו: 'חבירי, רצונכם שנלך לירושלים קודם השבת ונעשה שבת בירושלים?' וירושלים היא רחוקה מצפת יותר מכ"ה פרסאות! השיבו קצת מהתלמידים 'אנו מרוצים בכך', וקצת מן התלמידים השיבו ואמרו 'נלך מקודם ונודיע לנשינו'. כיון שאמרו כן נתחרד הרב חרדה גדולה, והכה כף אל כף ואמר: 'אוי לנו שלא היה בנו זכות להגאל! שאלמלא הייתם כולכם משיבים לי בפה אחד שאתם רוצים לילך בשמחה גדולה, תיכף היו נגאלים כל ישראל, שעתה היתה השעה עומדת להגאל. ומתוך שמאנתם בדבר חזר הגלות לאיתנו!'

ומכל האמור לעיל נראה ברור שרבינו מהרח"ו נחלש עקב הסתלקות האריז"ל בהיות מהרח"ו אז בן שלושים שנה. וזהו הטעם שלכן התעורר להתבונן ולחקור חקירתו – כמו שכתב אצלינו בהקדמתו: 'וָאֶתְּנָה אֶת פָּנַי לַחֲקֹר וְלָדַעַת "מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה" (אסתר ד ה) נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ, וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי?!' כלומר – מדוע לא בא משיח בן דוד בימי האריז"ל רבו?!

ומה שהתבטא רבינו 'בִּהְיוֹתִי בֶּן שְׁלֹשִׁים לְכֹחַ' רומז לדברי המשנה בפרקי אבות (ה כא) – 'בן שלושים לכח'. כלומר – הרי הלויים החלו לעבוד עבודת משא בהיותם בני שלושים שנה מטעם שאז בשל כחם לעבודה, עם כל זאת מעיד רבינו על עצמו שאדרבא 'בִּהְיוֹתִי בֶּן שְׁלֹשִׁים לְכֹחַ תָּשַׁש כֹּחִי' – מטעם האמור לעיל.

ד: 'תָּשַׁש כֹּחִי, יָשַׁבְתִּי מִשְׁתּוֹמֵם וּמַחְשְׁבוֹתַי תְּמֵהִים. כִּי "עָבַר קָצִיר כָּלָה קַיִץ וַאֲנַחְנוּ לֹא נוֹשַׁעְנוּ", רְפוּאָה לֹא עָלְתָה לְמַחֲלָתֵנוּ, אֵין מָזוֹר לִבְשָׂרֵנוּ, וְלֹא עָלְתָה אֲרוּכָה לְמַכָּתֵנוּ…'

כל זה אמר רבינו מהרח"ו על פי נבואת ירמיהו הנביא (פרק ח כ-כג): "עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ! עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי הָשְׁבָּרְתִּי, קָדַרְתִּי שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי! הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד, אִם רֹפֵא אֵין שָׁם? כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת עַמִּי? מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי'.

ה: 'לְחֻרְבַּן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ, הַנֶּחֱרָב זֶה הַיּוֹם אֶלֶף וְחָמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּע שָׁנִים…'

ידוע שחורבן בית שני היה בשנת שלושת אלפים תתכ"ח לבריאת העולם (3828). נמצא אם כן שבזמן שכתב מהרח"ו דברים אלו בהקדמתו אלף חמש מאות וארבע שנים לאחר חורבן בית שני היה זה בשנת של"ב (בקירוב) – כנראה סמוך מאוד לאחר הסתלקות האריז"ל ביום ה' לאב באותה שנה (כמו שכתבנו והטעמנו לעיל באות ג).

ו: "אוֹי לָנוּ כִּי פָּנָה הַיּוֹם" – יוֹם אֶחָד שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא אֶלֶף שָׁנִים…'

ענף א:

גם באומרו "אוֹי לָנוּ כִּי פָּנָה הַיּוֹם" נקט רבינו מהרח"ו לשונו של ירמיהו הנביא, כמו שכתוב: 'קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ מִלְחָמָה קוּמוּ וְנַעֲלֶה בַצָּהֳרָיִם – אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם, כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב'! (ירמיה ו ד)

ומה שאמר רבינו מהרח"ו 'יוֹם אֶחָד שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא אֶלֶף שָׁנִים' הוא גם כן לשון מושאל ממקרא מפורש בספר תהילים (צ ד): 'כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה', ופירש רש"י שם: 'כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ' – אלף שנים של בני אדם הם כיום אחד של הקדוש ברוך הוא! עד כאן לשונו. עם כל זאת, הגם שמקרא מפורש הוא כדי להבין כוונת מהרח"ו כאן לעומקה צריכים אנחנו להרחיב היריעה.

תחילה נשוב לדברי הרב חיד"א בספרו 'שם הגדולים' (מערכת א אות ריט), במה שדן בטעם גילוי ספר הזוהר דוקא בדורות האחרונים ולא בדורות הראשונים. זה לשונו שם: 'ואולם לימים ראשונים נסתם כל חזון, והחכמה העמוקה חכמת האמת נסתרה והיא נתמהה – וראשי הדורות ידעי רבנן איזה שרשים בכללות. וכבר אמרו בזוהר (פרשת ויחי – דף ריז ע"א) דאחרי רשב"י לא נשאר כי אם מלא העומר מן למשמרת. דהגם שלא פסקה מישראל חכמה זו… מכל מקום הכל היה למשמרת להצנעא בכללי כללות.

[אמר הכותב: במאמר הזוהר הנזכר לעיל בדברי החיד"א מבואר שמיום שיצא רשב"י מהמערה ניתנה לו רשות מן השמים לגלות סתרי תורה לזמן מוגבל כדי להרבות תלמידים לצורך חיבור ספר הזוהר והתיקונים. אמנם ידע רשב"י שאין התכלית בגילוי סודות אלו לצורך דורו, אלא כדי שֶיִכַתֵב ספר הזוהר למען יהיה גנוז למשמרת לדור שבו יוכל בן-דוד לבא, ממש כצנצנת מן למשמרת.

זה לשון הזוהר (בפרשת ויחי – דף ריז ע"א): 'תָּנָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי: מִן יוֹמָא דְּאִסְתַּלִּיק רִבִּי שִׁמְעוֹן מִן מְעַרְתָּא, מִלִּין (אִלֵּין) לָא אִתְכַּסְיָין מִן חַבְרַיָא, וְרָזִין עִלָּאִין הֲווּ מִסְתַּכְּלָן – וְאִתְגַּלְּיָין מִבֵּינַיְיהוּ כְּאִלּוּ אִתְיְיהִיבוּ הַהִיא שַׁעְתָּא בְּטוּרָא דְסִינַי! בָּתַר דְּשָׁכִיב כְּתִיב: "וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְינוֹת תְּהוֹם וַאֲרוּבּוֹת הַשָּׁמַיִם" (בראשית ח ב) – וְהֲווּ חַבְרַיָיא מְרַחֲשָׁן מִלֵּי, וְלָא מִתְקַיְימֵי בְּהוּ!'

–                   פירוש הזוהר: שָׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מִן הַיּוֹם שֶׁעַלָּה רַבִּי שִׁמְעוֹן מֵהַמְּעָרָה, הַדְּבָרִים הַלָּלוּ לֹא נִתְכַּסּוּ מִן הַחֲבֵרִים, וּבְסוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים הָיוּ מִסְתַּכְּלִים – וּמִתְגַּלִּים מִבֵּינֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁנִּתְּנוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְּהַר סִינַי! אַחַר שֶׁמֵּת כָּתוּב: "וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנוֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם" (בראשית ח ב) – וְהָיוּ הַחֲבֵרִים מְרַחֲשִׁים דְּבָרִים וְלֹא הָיוּ מִתְקַיְּמִים בָּהֶם!

'אָמַר: וַדַּאי מִדְּשָׁכִיב רִבִּי שִׁמְעוֹן חָכְמְתָא אִסְתַּלְּקַת מֵאַרְעָא. אֲתָא לְגַבֵּיהּ דְּרִבִּי אַבָּא, סָח לֵיהּ. סָלִיק רִבִּי אַבָּא יְדוֹי עַל רֵישֵׁיהּ, וּבָכָה וְאָמַר: רִבִּי שִׁמְעוֹן! רֵיחַיָיא דְּטַחֲנִין מִנֵּיהּ מַנָּא טָבָא כָּל יוֹמָא וְלָקְטִין לֵיהּ – כְּמָה דִכְתִיב: "הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים" (במדבר יא לב), וְהַשְׁתָּא רֵיחַיָּיא וּמַנָּא אִסְתַּלְּקוּ וְלָא אִשְׁתָּאַר בְּעַלְמָא מִינֵיהּ בַּר כְּמָה דִכְתִיב: "קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעוֹמֶר מָן וְהַנַּח אוֹתוֹ לִפְנֵי יהוה לְמִשְׁמֶרֶת" (שמות טז לג). וְאִלּוּ בְּאִתְגַּלְּיָיא לָא כְּתִיב, אֶלָּא "לְמִשְׁמֶרֶת", לְאַצְנָעוּתָא! הַשְׁתָּא מַאן יָכִיל לְגַלָּאָה רָזִין, וּמַאן יִנְדַע לוֹן?!'

–                   פירוש הזוהר: אָמַר – וַדַּאי מִשֶּׁמֵּת רַבִּי שִׁמְעוֹן הַחָכְמָה הִסְתַּלְּקָה מִן הָאָרֶץ! בָּא אֶל רַבִּי אַבָּא וְסִפֵּר לוֹ. הֵרִים רַבִּי אַבָּא אֶת יָדָיו עַל רֹאשׁוֹ וּבָכָה וְאָמַר – רַבִּי שִׁמְעוֹן! רֵחַיִם שֶׁטּוֹחֲנוֹת מִמֶּנּוּ מָן טוֹב כָּל יוֹם וְלוֹקְטִים אוֹתוֹ, כַּכָּתוּב: "הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים" (במדבר יא לב)! וְעַכְשָׁיו הָרֵחַיִם וְהַמָּן הִסְתַּלְּקוּ, וְלֹא נִשְׁאָר מִמֶּנּוּ בָּעוֹלָם פְּרָט לְמַה שֶּׁכָּתוּב: "קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אוֹתוֹ לִפְנֵי יהוה לְמִשְׁמֶרֶת" (שמות טז לג). וְאִלּוּ בְּהִתְגַּלּוּת לֹא כָתוּב, אֶלָּא "לְמִשְׁמֶרֶת", לְהַצְנָעָה! עַכְשָׁו מִי יָכוֹל לְגַלּוֹת סוֹדוֹת, וּמִי יֵדַע אוֹתָם?!

וכדי להבין מדוע לאחר הסתלקות רשב"י נגנז ספר הזוהר עד לדרא בתראה, ומדוע נסתתמו מעינות חכמת הקבלה לזמן ממושך כל כך, ממשיך הרב חיד"א וכותב:]

כי גזרה חכמתו יתברך שיהיו אלף שנים בגלות זה, כדכתיב: "נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה" (איכה א יג) – והוא יומו של הקדוש ברוך הוא! וכן אמרו בזוהר ומדרש איכה וכמה דוכתי. וכל התנאים ואמוראים היו סמוך לחורבן בתוך האלף שנים, שהרי רב אשי שסידר התלמוד היה בשנת שנ"ח (358) לחורבן, ולכן לא הועיל כל קדושתם להביא משיח – כי גזרה עומדת!… ואפשר דבהיות גזירת החורבן אלף שנים וכל הקדושים היו בתוך האלף שנים, לא רצה הקדוש ברך הוא שיגלה ספר הזוהר שיש בו כמה חומרות ועונשים – כרחם אב על בנים – כי באותו פרק היו שמדות ותוקף הצרות והיו ישראל בצער גדול. ואם היו מתגלים דברי הקדושים רשב"י וחבריו היה מקום לסטרא-אחרא לקטרג יותר על ישראל… אבל אחר שעבר אלף שנים מהחורבן בשנת ארבעת אלפים תתכ"ח (4828) – אז היה יכול לבוא משיח. ובעוונתינו הרבים אשתהויי אשתהי – וזה חטא נוסף לכלל ופרט על כל החטאים וחילול שמו חס ושלום וחילול תורתו… ולכן, סמוך לדורות שאחר אלף שנה מהחורבן נתגלה אור הזוהר להגין על ישראל – ושאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל!' עד כאן לשון החיד"א בספרו 'שם הגדולים'.

הרי ראינו בעליל בדברי הרב חיד"א שהוא הבין ממה שאמרו בזוהר 'מִן יוֹמָא דְּאִסְתַּלִּיק רִבִּי שִׁמְעוֹן מִן מְעַרְתָּא מִלִּין (אִלֵּין) לָא אִתְכַּסְיָין מִן חַבְרַיָא, וְרָזִין עִלָּאִין הֲווּ מִסְתַּכְּלָן וְאִתְגַּלְּיָין מִבֵּינַיְיהוּ כְּאִלּוּ אִתְיְיהִיבוּ הַהִיא שַׁעְתָּא בְּטוּרָא דְסִינַי' – שהיתה התעוררות זו כדי להכין תרופה למכת הגלות הארוכה. דלכן ניתנה רשות מן השמים לזמן מוגבל לגלות סתרי תורה – אבל רק לצורך כתיבת ספר הזוהר והתיקונים. ואכן כמו שמוכח מהזוהר, מיד לאחר ההתעוררות הזמנית שהיתה בדורו של רשב"י, מכל מקום 'מִדְּשָׁכִיב רִבִּי שִׁמְעוֹן חָכְמְתָא אִסְתַּלְּקַת מֵאַרְעָא' לתקופה של אלף שנים שנגזר עלינו להיות בגלות מרה זו. ובאלף שנים הללו היה הזוהר הקדוש למשמרת, 'וְלָא אִשְׁתָּאַר בְּעַלְמָא מִינֵיהּ בַּר כְּמָה דִכְתִיב: "קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעוֹמֶר מָן וְהַנַּח אוֹתוֹ לִפְנֵי יהוה לְמִשְׁמֶרֶת". וְאִלּוּ בְּאִתְגַּלְּיָיא לָא כְּתִיב, אֶלָּא "לְמִשְׁמֶרֶת", לְאַצְנָעוּתָא' – וזה עד תום האלף שנים הללו שנמנע משיח צדקינו מלבוא ולגאלינו. אמנם לאחר שכבר עברו אותם אלף שנים הללו ביאר הרב חיד"א: 'סמוך לדורות שאחר אלף שנה מהחורבן נתגלה אור הזוהר להגין על ישראל – ושאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל – אמן'!

לאור דברי החיד"א והזוהר הנזכרים לעיל למדנו שעל זה דייקא נאנח מהרח"ו אצלינו בהקדמתו באומרו: "אוֹי לָנוּ כִּי פָּנָה הַיּוֹם" – יוֹם אֶחָד שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא אֶלֶף שָׁנִים' (כלומר – כל אותם אלף שנים שנגזר עלינו להיות בגלות זו), 'וְגַם "נָטוּ צִלְלֵי עָרֶב" – שֶׁהֵם חָמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּע שָׁנִים – יוֹתֵר מֵחֲצִי הַיּוֹם הַשֵׁנִי' (כלומר – והרי כבר היה יכול משיח לבוא כל הזמן הזה). אם כן הרי השמש כבר נוטה לשקוע גם ב'יום' השני של הקדוש ברוך הוא, ועדיין בן דוד לא בא!

גם בהמשך הקדמתו לקמן נגע מהרח"ו במהות גזירת האלף שנים הללו במה שביאר: 'שֶׁכְבָר אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כִּי זְמַן הַשְּׁבוּעָה הִיא עַד אֶלֶף שָׁנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בִּבְרַיְתָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּפִרְקֵי הֵיכָלוֹת עַל דָּנִיּאֵל, וְזֶה לְשׁוֹנָם: "וְאִתְיְהִבוּן בְּיָדֵיהּ עַד עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן" (דניאל ז כה), וְאֵיךְ הֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב אָבִינוּ שַׂר עוֹלָם וְהוּא שָׂרוֹ שֶׁל בָּבֶל שִׁבְעִים עוֹקִין וְכוּ' עַיֵּן שָׁם. וְכֵן בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת וַיֵּרָא (דַּף קיז ע"א), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כָּל דָּא אֲרִיכוּ זִמְנָא יַתִּיר מִכְּמָה דְּאוֹקְמֵיהּ חַבְרַיָיא. דְּאִיהוּ יוֹמָא חַד גָּלוּתָא דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְלָא יַתִּיר, דִּכְתִיב: "נְתָנַנִי שׁוֹמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה" – עד כאן לשון מהרח"ו לקמן. וברור שכוונת הזוהר (שם בדף קיז ע"א) ליום אחד של הקדוש ברוך הוא – 'דְּאִיהוּ יוֹמָא חַד גָּלוּתָא דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל'. ואף על פי שגם אנו נעמוד על דיוק דברי מהרח"ו במקומם הראוי בעזרת השם, מכל מקום העתקנו דבריו כדי לחזק מה שביארנו בעומק כונת מהרח"ו בבביארנו את דברי קודשו כאן.

ענף ב:

עדיין נותר לנו להרחיב הדיבור על אלף שנים הללו שהזכיר מהרח"ו כדי להבין מדוע היו הם דוקא באלף החמישי לבריאת העולם. יסוד הדבר מרומז בפסוק באיכה (א יד): "נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה". וכבר ביארנו בענף הקודם שֶׁ'הַיּוֹם' הנזכר בפסוק הוא יומו של הקדוש ברוך הוא שהם אלף שנים בעולם הזה, אבל עכשיו נעמוד על הנרמז בתיבת 'דָּוָה'.

בפשטות, ביאור תיבת 'דָּוָה' פירושה 'חולה' או 'מוכת יסורים' – תיאור שאכן מתאים מאוד למצב עם ישראל ב'יום' חמישי זה של הקדוש ברוך הוא. אמנם על פי סודן של דברים נציין שאותיות דָּ-וָ-ה הן גם כן אותיות ה-וֹ-ד, וידוע שֶׁ'הוֹד' היא הספירה החמישית מהששה ספירות או הששה הקצוות של פרצוף 'זעיר אנפין'. אכן אחד מיסודות הקבלה הוא שֶׁהששה קצוות של פרצוף 'זעיר אנפין' הן כנגד ששת ימי השבוע (יום א – חסד, יום ב – גבורה, יום ג – תפארת, יום ד – נצח, יום ה – הוד, יום ו – יסוד).

סוד זה מבואר בזוהר הקדוש (פרשת יתרו – דף פט ע"ב): 'תָּאנָא, כְתִיב: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (שמות כ יא). שֵׁשֶׁת יָמִים וַדַּאי – וְלָא בְשֵׁשֶׁת! וְהָני יוֹמִין קַדִּישִׁין עִלָּאִין אִקְרוּן יוֹמֵי דִשְׁמָא קַדִּישָׁא אִתְכְּלִיל בְּהוּ, וְאִינוּן אִתְכְלִילָן בֵּיהּ'.

–                   פירוש הזוהר: לָמַדְנוּ על מה שֶׁכָּתוּב: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (שמות כ יא). שֵׁשֶׁת יָמִים וַדַּאי – וְלֹא כָּתוּב בְּשֵׁשֶׁת! וְאֵלּוּ הֵם יָמִים הַקְּדוֹשִׁים הָעֶלְיוֹנִים הַנִקְרָאִים יָמִים שֶׁהַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ נִכְלָל בָּהֶם, וְהֵם נִכְלְלוּ בּוֹ.

אם כן נזכור כלל זה: בכל מקום שאנו מונים מאחד עד שש – כגון לששת ימי השבוע או לשתא אלפי שנה דהוה עלמא, לעולם היום או האלף הנמנה חמישי הוא תמיד כנגד ספירת ה'הוֹד'. ואמנם זהו גופא הסוד והרמז שירמיהו הנביא טמן בפסוק "נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה" (איכה א,יג) – לומר לנו בדרך נבואה שכל האלף החמישי משתא אלפי שנה דהוה עלמא שהם כנגד ספירת ה-הוֹד עתיד להיות לבני ישראל במצב של דָּוָה, וחולי, וצער!

וכן באמת היה, כמו שראינו בדברי החיד"א שהבאנו לעיל: 'כי גזרה חכמתו יתברך שיהיו אלף שנים בגלות זה, כדכתיב "נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה" – והוא יומו של הקדוש ברוך הוא! …ואפשר דבהיות גזירת החורבן אלף שנים וכל הקדושים היו בתוך האלף שנים, לא רצה הקדוש ברוך הוא שיגלה ספר הזוהר שיש בו כמה חומרות ועונשים – כרחם אב על בנים – כי באותו פרק היו שמדות ותוקף הצרות והיו ישראל בצער גדול, ואם היו מתגלים דברי הקדושים רשב"י וחבריו היה מקום לסטרא-אחרא לקטרג יותר על ישראל! עכ"ל החיד"א.

וכמו שהזכיר הרב חיד"א בדבריו, סוד זה באמת הוזכר בכמה מקומות בזוהר הקדוש – כגון בפרשת וירא (דף קטז ע"ב – דף קיז ע"א). זה לשונו שם: 'אָמַר רַבִּי יוֹסֵי – כְּגַוְּונָא דָא כְּתִיב: "אֲנִי יְהוָה בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (ישעיה ס כב). מַהוּ בְּ'עִתָּהּ'? בְּעֵת ה"א – דְּתָקוּם מֵעַפְרָא, כְּדֵין אֲחִישֶׁנָּה! אָמַר רַבִּי יוֹסֵי – וְעִם כָּל דָּא, יוֹמָא חַד "נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה" (תהילים לט ג). בְּגִין דְּאִסְתַּלַּק וא"ו מִן ה"א, וְקוֹל לָא אִשְׁתַּכַּח – כְּדֵין דִּבּוּר אִתְאַלָּם! וּבְגִין כָּךְ הִיא שְׁכִיבַת בְּעַפְרָא כָּל הַהוּא יוֹמָא דְּ-ה"א. וּמַאן אִיהוּ? אֶלֶף חֲמִשָּׁאָה! וְאַף עַל גַּב דְּאַקְדִימַת בְּגָלוּתָא עַד לָא יֵיעוּל הַהוּא אֶלֶף חֲמִשָּׁאָה רָזָא דְּה"א, וְכַד יֵיתֵי אֶלֶף שְׁתִיתָאָה דְּאִיהוּ רָזָא דְּוא"ו, כְּדֵין וא"ו יוֹקִים לְה"א.'

–                   פירוש הזוהר: אָמַר רַבִּי יוֹסִי – כְּמוֹ זֶה כָּתוּב: "אֲנִי יְהוָה בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (ישעיה ס כב). מַהוּ בְּ'עִתָּהּ'? בְּעֵת ה"א – כְּשֶׁתָּקוּם מִן הֶעָפָר, אָז "אֲחִישֶׁנָּה". אָמַר רַבִּי יוֹסִי – וְעִם כָּל זֶה, יוֹם אֶחָד "נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה" (תהילים לט ג). מִשּׁוּם שֶׁהִסְתַּלֵּק וָא"ו מֵהֵ"א וְקוֹל לֹא נִמְצָא, אָז הַדִּבּוּר נֶאֱלָם. וְלָכֵן הִיא שׁוֹכֶבֶת לֶעָפָר כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁל הֵ"א. וּמִיהוּ? הָאֶלֶף הַחֲמִישִׁי! וְאַף עַל גַּב שֶׁהִקְדִּימָה בַּגָּלוּת עַד שֶׁלֹּא נִכְנָס אוֹתוֹ הָאֶלֶף הַחֲמִישִׁי שֶׁהוּא הַסּוֹד שֶׁל הֵ"א. וּכְשֶׁיָּבֹא הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי שֶׁהוּא הַסּוֹד שֶׁל וָא"ו, אָז וָא"ו יָקִים אֶת הֵ"א.

ואף על פי שלא טרחנו לבאר עומקו של מאמר יקר זה על פי מפרשי הזוהר, מכל מקום גם מרהיטת לשונו נראה בעליל שהשכינה הקדושה שגלתה עמנו לאחר חורבן בית שני 'שׁוֹכֶבֶת לֶעָפָר כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁל הֵ"א. וּמִיהוּ? הָאֶלֶף הַחֲמִישִׁי!' (כלשון פירוש הזוהר הנזכר לעיל). ועוד נתבאר בו: 'וּכְשֶׁיָּבֹא הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי שֶׁהוּא הַסּוֹד שֶׁל וָא"ו, אָז וָא"ו יָקִים אֶת הֵ"א'.

******

על פי כל האמור לעיל, נראה פשוט לנו שאפילו רק לצורך הסתרת סוד גזירת אלף שנים הללו (בנוסף לטעם כעיקר שהזכיר החיד"א בדבריו – כדי שלא יתגלו החומרות והעונשים שבזוהר ויגדל הקטרוג עליהם) היה כדאי שלא יתגלה ספר הזוהר במשך כל אלף שנים הללו. והטעם, דאם אכן היה נגלה להם גזירת הגלות המרה ושלא יכול משיח לבא בכל אלף שנים הללו בודאי שלא היו יכולים לעמוד באמונתם במשך כל תוקף הצרות שפקדו אותם מיום ליום. דהרי מה שמחזיק אותנו באמונתינו הוא האמונה שבכל יום יכול משיח צדקינו לבא – ודוק!

אמנם רבינו 'החפץ חיים' זכר צדיק וקדוש לברכה לא כתב כמו שכתבנו אנו על פי דברי הרב חיד"א ופשטות דברי הזוהר וכל המקובלים שמכל מקום גזירת האלף שנים במקומה עומדת, ושלכן לא נתגלה ספר הזוהר עד סמוך לתחילת האלף הששי. דהרי בהקדמת ספרו הגדול על הלכות לשון הרע ורכילות כתב קדוש ישראל בזה הלשון:

'לֹא עָלָיו חַס וְשָׁלוֹם הוּא תְּלוּנָתֵנוּ, כִּי אִם עַל עַצְמֵנוּ. כִּי מִצִדּוֹ לֹא יִבָּצֵר חַס וְשָׁלוֹם – כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּיְשַׁעֲיָה: "הֵן לֹא קָצְרָה יַד יהוה מֵהוֹשִׁיעַ, וְלֹא כָּבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ כִּי אִם עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְגוֹ" (ישעיה נט א). וּבִימֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי נִמְצָא בִּגְמָרָא סַנְהֶדְרִין בְּפֶרֶק חֵלֶק (דף צח) שֶׁהֵשִׁיבוּ לוֹ שֶׁ-"הַיּוֹם אִם בְּקוֹלוֹ תִּשְׁמָעוּ" (תהילים צה ז) יָבוֹא מָשִׁיחַ – אַף שֶׁלֹּא נִשְׁלַם אָז עֲדַיִן זְמַן הַגָּלוּת שֶׁנִּגְזַר עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ אֶלֶף שָׁנִים בַּגָּלוּת כְּמִנְיַן יוֹמוֹ שֶׁל הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמוֹ שֶׁמָצִינוּ בְּדִבְרֵי חֲזַ"ל. עִם כָּל זֶה הָיָה כֹּחַ הַתְּשׁוּבָה מְבַטֵל אֶת הַגְּזֵרָה. וְכָל שֶׁכֵּן בִּזְמַנֵּנוּ שֶׁזֶּה יוֹתֵר מִשְּׁמוֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה שֶׁכָּלָה הַיּוֹם הַנַּ"ל, וְאֵין הַסִבָּה כִּי אִם מִצִדֵּנוּ, שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים אֵין אָנוּ מַנִּיחִים לוֹ שֶׁיַּשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בְּתוֹכֵנוּ' – עד כאן לשונו הטהור. הרי כתב 'החפץ חיים' ש-'כֹּחַ הַתְּשׁוּבָה היה מְבַטֵל אֶת הַגְּזֵרָה' עומדת.

אמנם דע שסברה זו שכֹּחַ הַתְּשׁוּבָה היה מְבַטֵל אֶת הַגְּזֵרָה הוזכרה כבר בדברי החיד"א הנזכרים לעיל 'בשם הגדולים'. דבסוף מערכת א ערך ריט הרגיש הרב חיד"א קצת קושיא מאותה גמרא (בפרק 'חלק') שהזכיר ה'חפץ חיים' בהקדמתו, וכתב בזה הלשון: 'אמר ליה רבי יהושע בן לוי למשיח – 'אימת אתי מר'? ואמר ליה 'היום'. ופירש לו אליהו זכור לטוב "הַיּוֹם אִם בְּקוֹלוֹ תִּשְׁמָעוּ" (תהילים צה ז). ומשמע דאם יעשו תשובה יבא תיכף משיח אפילו בימי רבי יהושע בן לוי! ויש ליישב דכונת המשיח שאמר ליה 'היום' היינו דעתה לא שייך שאלה [זו ששאלו רבי יהושע בן לוי] מסיבת 'היום' – כלומר גזירת "כָּל הַיּוֹם דָּוָה" שהוא יומו של הקדוש ברוך הוא ואי אפשר לבא! ואליהו זכור לטוב רמז "הַיּוֹם", ואחר כך [לאחר תום האלף שנים] "אִם בְּקוֹלוֹ תִּשְׁמָעוּ" – שתלוי בתשובה' – עד כאן לשון הרב חיד"א שם. הרי שכתב הרב חיד"א לא כמו 'החפץ חיים' –  דלדעתו משיח לא יכול לבא כל אותם אלף שנים, ולא קשיא מפרק 'חלק'!

עם כל זאת, בסופו של דבר סיים הרב חיד"א בזה הלשון: 'דאם כל ישראל היו שבים בתשובה, אפילו בתוך אלף שנים הוה אתי משיח. ולא היה מספיק מה שהיו בישראל קדושי עליונים – דנשבע הקדוש ברוך הוא שיהיו כן עד שישובו [כולם]. ומה שאמרו שם במדרש הנעלם [בזוהר חדש דף לז דפוס ויניציא] 'דאפילו כנישתא חדא דתייבין בזכותה אתכניש וכו' [פירוש: דאפילו אם ציבור אחד יחזרו בתשובה, בזכותם ישובו כולם מהגלות], אפשר דהא דכנישתא חדא לא הוה סגי בתוך האלף שנים – שהיה צריך שישובו כל ישראל או רובם כדי שיגאלו בתוך האלף שנים. אבל לאחר האלף שנים מהני הא דרשי כנישתי או כנישתא חדא. ובזה יבואו על נכון כל המאמרים כפשטן, ועוד יש לצדד בזה'! עד כן לשון החיד"א. אלמא – לא סתם הרב חיד"א את אבן הגולל לגמרי על האפשרות לביאת משיח באותם אלף שנים שרמז עליהם ירמיה הנביא בפסוק: "נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה" (איכה א יג)!

איך שיהיה, הרואה יראה בדברי הזוהר חדש (שהוזכרו בדברי הרב חיד"א לעיל) שחששו חכמי דורו של רשב"י שמסתמא לא יזכו בני ישראל לחזור בתשובה כללית בתוך האלף שנים שנגזר עליהם להיות בגלות, ולכן ראו חכמי אותו הדור לנכון להכין תרופה למכה ולטמון את ספר הזוהר כצנצנת מן למשמרת עד שתעבור אותה גזירה חמורה, כמו שכתב הרב חיד"א: 'סמוך לדורות שאחר אלף שנה מהחורבן נתגלה אור הזוהר להגין על ישראל – ושאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל'! עד כאן לשונו. ואף אם רק מקצת אנשי שלומינו יטו אוזנם לדברי הזוהר הקדוש, בכל זאת יועיל גילוי הזוהר לאחר שעברה גזירת האלף שנים להביא משיח צדקינו על דרך מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: 'יבואו אלה ויכפרו על אלה'! (ויקרא רבה).

******

ועתה שעת הכושר לפרסם עוד כמה מדברי הרב החיד"א שבאו באותו ענין בספרו 'שם הגדולים' (שם). דתחילה יסד החיד"א דבאותם אלף שנים שנגזר עליהם להיות בגלות 'לא רצה הקדוש ברוך הוא שיגלה ספר הזוהר שיש בו כמה חומרות ועונשים – כרחם אב על בנים – כי באותו פרק היו רעות ותוקף הצרות והיו ישראל בצער גדול. ואם היו מתגלים דברי הקדושים רשב"י וחבריו וכל העונשים היה מקום לשטן לקטרג יותר על ישראל לרעו"ת בישראל רעה אחר רעה' – עד כאן לשונו שראינו כבר לעיל. אמנם החידוש הנפלא לעניננו נמצא בהמשך דברי החיד"א. זה לשונו שם (בדילוגים):

'אבל אחר שעבר אלף שנים ונתגבר היצר הרע מאוד יען כבר נתברר הרבה ועתה הברירה ברגלים כמו שאמרו 'בעקבות משיחא חוצפה יסגי' (סוף מסכת סוטה) – שהיא התאוה שמתגברת בראותה כי כלתה אליה הרעה ומתגברת להחטיא – נתגלה אור הזוהר להגן על הדורות, שאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל. ונתגלו החומרות והעונשים למען ישמעו ויראו – כי השעה צריכה בתגבורת התאוה! ובודאי (שגם בתוך האלף שנים) דגדולי הדורות היו מקיימים כל החומרות והקדושות, אך המון העם לא ידעו את כל תוקף החומרות והעונשים – ומוטב שיהיו שוגגים בעידן עקתא. אבל עתה בדורות אחרונים כי גבר היצר להחטיא אנו צריכים לכל החומרות שיתגלו. השומע ישמע, ואשר לא ישמע יענש! כי עונותיו צרוף יצרפו בשבת בגלות, והתגברות התאוה, וחילול שמו – חס וחלילה. ודוק היטב!' עד כאן לשונו הלוהט של הרב חיד"א.

ולך נא וראה מה שכתב הרב הגאון יעקב משה הלל שליט"א בספרו 'גבורת האר"י' (דף רנה – רנו) על דברי החיד"א הנזכרים לעיל. זה לשונו שם: 'הרי קמן מלשון חיד"א גאון עוזינו זכרונו לברכה שלא דבר ריק הוא גילוי חכמת הקבלה בדורות האחרונים, ויחד עם זה גילוי החומרות והעונשים. ואדרבא, לפי מצב הדורות השעה צריכה לכך, דסוף סוף מה שלא יתוקן על ידי קיום החומרות ומילי דחסידותא יתוקן על ידי יסורין קשים ומרים – וכמו שכתב (הרב חיד"א) בסוף לשונו. והכל בשיקול אל דעות ולו נתכנו עלילות, ולא מחשבותיו מחשבותינו. ומעתה אין לתמוה כלל למה מעת גילוי הזוהר הקדוש, ובפרט לאחר גילוי חכמת האריז"ל שהוריד תורת הקבלה לעולם המעשה ממש על ידי שהראה האופן והדרך של קיום המצוות לפי כוונותיהם, שגדולי הדורות – הפוסקים, ומנהיגי העם די בכל אתר ואתר כל אחד לפי הבנתו וסגננו התנהגו והנהיגו אחריהם את העם בדרכי ומנהגי האריז"ל, ובססו שיטותיהם בדרכי עבודת השם והשקפותיהם דוקא על אדני הקבלה – כידוע ומפורסם – כי כאמור השעה צריכה לכך.

וגדולי ישראל שהמה 'עיני העדה' ראו הצורך בכל זה ביודעם ומכירם שזולת זה לא יגמר בירור ותיקון הדרא בתראה, כמו שכתב רשב"י: 'וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא ברחמי וכו'. ויש לפרש דהיינו הן על ידי לימוד סתרי התורה, והן על ידי קיום מצוותיה – שהוא תכלית הלימוד – וכמו שאמרו חז"ל (ברכות דף יז ע"א) 'תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים'! עד כאן לשון הגאון רבי יעקב משה הלל שליט"א.

ובזה יבין הקורא הנעים וימצא טעם הגון למה כתבנו לעיל דאף אם רק מקצת אנשי שלומינו יטו אוזנם לשמוע לדברי הזוהר הקדוש בכל זאת יועיל להביא משיח – על דרך 'יבואו אלה ויכפרו על אלה'. והגם שאני את נפשי הצלתי בענין זה, מכל מקום לא רק נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי, אלא בעיקר עַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי!

ז: 'וְגַם "נָטוּ צִלְלֵי עָרֶב" שֶׁהֵם חָמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּע שָׁנִים…'

רבינו מהרח"ו נקט פסוק "נָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב" (ירמיה ו ד) כדי להורות ולהדגיש שכבר עברו גם יותר מחמש מאות שנה מהאלף הששי שהוא יומו הששי של הקדוש ברוך הוא. ונקט כן על דרך משל מיום אחד שלנו בעולם הזה שלאחר חצות היום כבר נוטה השמש לכיוון המערב למקום שקיעתה. כמו כן הנמשל – הוא האלף הששי שהוא יומו הששי של הקדוש ברוך הוא שלפי שיטת מהרח"ו כבר עבר בימיו את נקודת מחציתו, וכבר כביכול נוטה גם היום הששי לשקוע. לכן בראותו את אורך הגלות הנמשכת נאנח מהרח"ו ואמר: 'וָאֶתְּנָה אֶת פָּנַי לַחֲקֹר וְלָדַעַת – מַה זֶּה וְעַל מַה נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ, וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי?!'

אמנם כמו שנבאר באורך בסמוך, אין זה אלא לפי דברי מהרח"ו שמנה מזמן החורבן שיצא לו שבימיו אכן כבר עבר יותר מחצי האלף הששי. אכן לפי דברי הזוהר הקדוש אינו כן!

ח: 'יוֹתֵר מֵחֲצִי הַיּוֹם הַשֵׁנִי…'

ענף א:

באמת קושיא גדולה צועקת לפנינו לפי פשט דברי מהרח"ו שמנה מנין האלף חמש מאות וארבע שנים מיום החורבן, ולכן יצא לו שבימיו אכן כבר עבר יותר מחצי האלף הששי. ואמת שקושיא זו עצמה צועקת גם לפי פשט דברי החיד"א שהבאנו לעיל, דגם הוא מנה גזרת האלף שנים מיום החורבן.

הרי הרב חיד"א כתב: 'כי גזרה חכמתו יתברך שיהיו אלף שנים בגלות זה, כדכתיב: "נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה" – והוא יומו של הקדוש ברוך הוא! וכן אמרו בזוהר ומדרש איכה וכמה דוכתי. וכל התנאים ואמוראים היו סמוך לחורבן בתוך האלף שנים, שהרי רב אשי שסידר התלמוד היה בשנת שנ"ח לחורבן, ולכן לא הועיל כל קדושתם להביא משיח – כי גזרה עומדת! …ואפשר דבהיות גזירת החורבן אלף שנים וכל הקדושים היו בתוך האלף שנים, לא רצה הקדוש ברוך הוא שיגלה ספר הזוהר שיש בו כמה חומרות ועונשים… אבל אחר שעבר אלף שנים מהחורבן בשנת ארבעת אלפים תתכ"ח (4828) – אז היה יכול לבוא משיח… ולכן, סמוך לדורות שאחר אלף שנה מהחורבן נתגלה אור הזוהר להגין על ישראל – ושאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל'! עד כאן לשונו הנזכר לעיל.

ויש לעיין בתוכן דברי החיד"א הללו. דהרי החיד"א כל עצמו בדבריו שם בא לתרץ מדוע לא נגלה ספר הזוהר לדורות ראשונים, וממילא בתירוץ זה גם בא ליישב למה במשך כל אותו הזמן חל איסור לגלות סתרי תורה – כמבואר במשנה וגמרא בריש פרק 'אין דורשין' במסכת חגיגה. וכזכור, הסיבות לשינויים הללו ברצון שמים בגילוי סודות התורה או בהסתרם כבר ביארנו בביאורינו לעיל על פי דברי הזוהר הקדוש שהעתקנו שם, ובו מבואר שסמוך לחורבן ביציאת רשב"י מהמערה ניתנה רשות מן השמים לגלות סתרי תורה. אמנם מוכח בזוהר שם שלא ניתן חלון זה אלא לזמן מוגבל עד הסתלקותו של רשב"י כדי להרבות תלמידים לצורך חיבור ספר הזוהר והתיקונים. ואכן ידע רשב"י ברוח קודשו שאין התכלית בגילוי סודות הללו לא צורך דורו ולא לצורך הדורות הבאים מיד אחריו משום אותה גזירת אלף שנים של הגלות המרה שצריכים לבא על עם ישראל – כמו שביאר רשב"י בעצמו בספר הזוהר. ולכן, בכל אותן אלף שנים רצון שמים היה שאדרבא לא יעסקו בקבלה (מטעם שהזכיר החיד"א לעיל), אלא שיהיה  ספר הזוהר שמור למשמרת לדרא בתראה שבו יוכל בן-דוד לבא לאחר שיתמו אלף שנים הללו – ממש כצנצנת מן למשמרת. (וראה לעיל מה שכבתנו בהעתקת ופירוש לשון הזוהר בפרשת ויחי, בדף רטז ע"ב – ריז ע"א)

הרי שבדברי החיד"א עצמן מבואר שלזמן ארוך מאוד היו סתרי התורה שבזוהר הקדוש גנוזים למשמרת עד שברחמי שמים תמה אותה גזרת האלף שנים ואכן כבר הגיעו הימים שבהם יכול בן דוד לבא – אי איכשר דרא. ועתה יש לנו לדרוש ולחקור בדברי הזוהר עצמן מתי אכן תמו אלף שנים הללו – ובזה נרגיש ונעמוד על הקושי הגדול שנופל בדברי רבותינו מהרח"ו והחיד"א, שמשמע מאוד מדברי שניהם שאלף שנים הללו נמנים ומסתיימים מזמן החורבן שהיה בשנת שלושת אלפים תתכ"ח (3828).

אלו דברי הזוהר הקדוש בפרשת וירא (דף קטז ע"ב – קיז ע"א): 'וּבְגִין כָּךְ הִיא שְׁכִיבַת בְּעַפְרָא כָּל הַהוּא יוֹמָא דְּ-ה"א. וּמַאן אִיהוּ? אֶלֶף חֲמִשָּׁאָה! וְאַף עַל גַּב דְּאַקְדִימַת בְּגָלוּתָא עַד לָא יֵיעוּל הַהוּא אֶלֶף חֲמִשָּׁאָה – רָזָא דְּ-ה"א. וְכַד יֵיתֵי אֶלֶף שְׁתִיתָאָה דְּאִיהוּ רָזָא דְּ-וא"ו, כְּדֵין וא"ו יוֹקִים לְה"א'.

–                   פירוש הזוהר: לָכֵן הִיא שׁוֹכֶבֶת בְּעָפָר כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁל הֵ"א. וּמִיהוּ? הָאֶלֶף הַחֲמִישִׁי! וְאַף עַל גַּב שֶׁהִקְדִּימָה בַּגָּלוּת עַד שֶׁלֹּא נִכְנָס [כלומר עוד לפני שהתחיל] אוֹתוֹ הָאֶלֶף הַחֲמִישִׁי – הַסּוֹד שֶׁל הֵ"א. וּכְשֶׁיָּבֹא הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי שֶׁהוּא הַסּוֹד שֶׁל וָא"ו, אָז וָא"ו יָקִים אֶת הֵ"א.

הרי מוכח בהדיא בדברי הזוהר הללו שאין חישוב גזירת האלף שנים מתחיל מיום החורבן אלא מתחילת האלף שנים החמישי לבריאת העולם – שהוא דייקא יומו החמישי של הקדוש ברוך הוא. לכן דייק הזוהר ואמר: 'וְאַף עַל גַּב דְּאַקְדִימַת בְּגָלוּתָא עַד לָא יֵיעוּל הַהוּא אֶלֶף חֲמִשָּׁאָה רָזָא דְּ-ה"א'. הרי שהדגיש הזוהר שהשכינה הקדושה הקדימה לצאת בגלות עוד לפני תחילת האלף החמישי לבריאת העולם! והרי ידוע שחורבן בית שני היה בשנת שלושת אלפים תתכ"ח (3828) – ואם כן היה זה עדיין בתוך האלף הרביעי. נמצינו למדים שהגלות קדמה מאה שבעים ושתים שנה עוד לפני כניסת האלף החמישי – ממש כמבואר בזוהר: 'דְּאַקְדִימַת בְּגָלוּתָא עַד לָא יֵיעוּל הַהוּא אֶלֶף חֲמִשָּׁאָה רָזָא דְּ-ה"א'.

גם למדו מדברי הזוהר הללו שרק בתחילת האלף החמישי שהוא יומו החמישי של הקדוש ברוך הוא (בסוד "נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה" – שהוא יומו החמישי של הקדוש ברוך הוא שכנגד ספירת ה-'הוֹד') התחיל מנין האלף שנים שעד תומם לא יכול בן דוד לבא – דהא גזירה במקומה עומדת! אם כן, פשיטא ופשיטא שלא הותרה אותה גזירה עד תחילת האלף הששי (בשנת חמשת אלפים לבריאת העולם) – ולא לאחר שעברו אלף שנים מזמן החורבן בשנת ארבעת אלפים תתכ"ח (4828) כמו שמשמע מדברי רבינו מהרח"ו והרב חיד"א.

ובאמת הנוגע ביותר לעניננו מכל האמור לעיל על פי הזוהר הקדוש הוא שגם סוף זמן גזירת האלף שנים הללו מפורש בהדיא בדברי הזוהר (ולא רק בדיוקא בעלמא). הרי בזוהר אמרו בפירוש: 'וְכַד יֵיתֵי אֶלֶף שְׁתִיתָאָה דְּאִיהוּ רָזָא דְּ-וא"ו, כְּדֵין וא"ו יוֹקִים לְה"א'! [פירוש: וּכְשֶׁיָּבֹא הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי שֶׁהוּא הַסּוֹד שֶׁל וָא"ו, אָז וָא"ו יָקִים אֶת הֵ"א!] כלומר – האלף הששי לבריאת העולם הוא יקים את נפילת השכינה הקדושה בכל אותו האלף החמישי שנגזר עלינו ועליה להיות בגלות רביעית מרה זו, דאז כבר יכול בן-דוד לבא – אי איכשר דרא.

אם כן היה זה בתחילת האלף הששי לבריאת העולם (וליתר דיוק לאחר שעברו עוד ששים שנים נוספות מהאלף הששי כמבואר בהמשך הזוהר שם) שהותר לראשונה מאז הסתלקותו של רשב"י לגלות וללמוד סתרי תורה למען זירוז גאולתינו השלימה. ואכן, מן השמים סבבו שדוקא אז באותו פרק ממש נתגלתה "צִנְצֶנֶת" ובה "מְלֹא הָעֹמֶר מָן" – דהיינו ספר הזוהר שציוה רשב"י את תלמידיו לפני מותו לגנוז "לִפְנֵי יהוה לְמִשְׁמֶרֶת" לדרא בתראה. וכן כתב הרב חיד"א: 'ולכן סמוך לדורות שאחר אלף שנה מהחורבן נתגלה אור הזוהר להגין על ישראל – ושאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל'! עד כאן לשונו.

ואחר שלמדנו מפשטות לשון הזוהר שלא תמה גזירת האלף שנים עד שנת חמשת אלפים לבריאת העולם ולא לאחר שעברו אלף שנים מזמן חורבן בית שני, קשה לישב זה עם מה שכתב הרב חיד"א ב'שם הגדולים'! ולכאורה מוכרחים אנו לתרץ דברי החיד"א ולומר שאף על פי שנקט 'אלף שנה מהחורבן' בלשונו, אין זה אלא משום שלא דק במניינו ליישבו בדיוק על פי הנתבאר בדברי הזוהר הנזכרים לעיל – אמנם ודאי שגם הרב חיד"א סובר כמו כן. דהרי ידוע לכל (ובראשם לרב חיד"א עצמו) שספר הזוהר נתגלה ונתפרסם לראשונה בספרד בכמה ישיבות למקובלים רק במאתים שנים האחרונות לפני גירוש היהודים מספרד (שהיה בשנת חמשת אלפים מאתים חמישים ושתים לבריאת העולם – 1492 למנינם) – ואילו למנינו של הרב החיד"א (שבודאי לא בא בדקדוק במה שמנה אלף שנים מהחורבן) נתגלה ונתפרסם ספר הזוהר קרוב לשנת ארבעת אלפים תתכ"ח (4828). לפי מנין זה היה גילוי הזוהר קרוב למאתים שנה לפני כן בימיהם של רש"י, והרי"ף ובעל הערוך – וזה ודאי אינו תואם למסורת שבידינו בנוגע לגילוי ספר הזוהר ופרסומו בספרד רק כמאתים שנה לפני הגירוש הגדול מספרד!

אבל, לפי דרכנו (על פי דברי הזוהר הנזכרים לעיל) אם נחשב כמאתים שנה לפני הגירוש נמצא שהיה גילוי הזוהר קרוב לשנת 1292 למנינם, והוא קרוב לשנת חמשת אלפים חמשים ושתים שנים לבריאת העולם!  והרי זה מאוד מאוד תואם לדברי הזוהר שפירט שסוף הגזירה היתה בעצם ששים שנה לתוך האלף הששי, כמו שנתבאר בהמשך לשון הזוהר (בדף קיז ע"א): 'וְכַד יֵיתֵי אֶלֶף שְׁתִיתָאָה דְּאִיהוּ רָזָא דְּ-וא"ו, כְּדֵין וא"ו יוֹקִים לְ-ה"א. בְּזִמְנָא שִׁית זִמְנִין עֶשֶׂר שִׁתִּין נֶפֶשׁ, כְּדֵין שְׁלִימוּ וא"ו עֶשֶׂר זִמְנִין – וא"ו שִׁית זִמְנִין עֶשֶׂר. וא"ו סָלְקָא בְּ-יו"ד, וא"ו נָחֲתָא בְּ-ה"א. אִשְׁתְּלִים וא"ו גּוֹ עֶשֶׂר שִׁית זִמְנִין. כְּדֵין הֲווּ שִׁתִּין לְאָקְמָא מֵעַפְרָא!'

–                   פירוש הזוהר: וּכְשֶׁיָּבֹא הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי שֶׁהוּא הַסּוֹד שֶׁל וָא"ו, אָז וָא"ו יָקִים אֶת הֵ"א. בִּזְמַן שֵׁשׁ פְּעָמִים עֶשֶׂר שִׁשִּׁים נֶפֶשׁ, אָז שְׁלֵמוּת שֶׁל וָא"ו עֶשֶׂר פְּעָמִים – וָא"ו שֵׁשׁ פְּעָמִים עֶשֶׂר. וָא"ו עוֹלָה בְּ-יו"ד, וָא"ו יוֹרֶדֶת בְּ-הֵ"א. נִשְׁלֶמֶת וָא"ו בְּתוֹךְ עֶשֶׂר שֵׁשׁ פְּעָמִים, אָז הֵם שִׁשִּׁים לַהֲקִימָהּ מֵהֶעָפָר.

ומעט אחרי זה מוסיף הזוהר: 'כַּד יִתְעַר וא"ו לְגַבֵּי ה"א… וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, יוֹקִים לָהּ מֵעַפְרָא וְיִדְכַּר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְיִשְׁתַּכַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְגַבָּהּ גּוֹ גָּלוּתָא כְּחוּשְׁבַּן וא"ו שִׁית זִמְנִין יו"ד – עֶשֶׂר זִמְנִין שִׁית שְׁנִין. וּכְדֵין תֵּיקוּם וְיִתְפַּקַד עַלְמָא לְמֶעְבַּד נוּקְמִין!'

–                   פירוש הזוהר: אָז יִתְעוֹרֵר וָא"ו אֶל הֵ"א… וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, יָקִים אוֹתָהּ מִן הֶעָפָר וְיִזְכֹּר אוֹתָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְיִמָּצֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶצְלָהּ בְּתוֹךְ הַגָּלוּת כְּחֶשְׁבּוֹן וָא"ו שֵׁשׁ פְּעָמִים יו"ד – עֶשֶׂר פְּעָמִים שֵׁשׁ שָׁנִים. וְאָז תָּקוּם וְיִפָּקֵד הָעוֹלָם לַעֲשׂוֹת נְקָמוֹת!

ובפירוש 'מתוק מדבש' הנוגע לענייננו ביאר בזה הלשון: 'והקדוש ברוך הוא יהיה עמה בתוך הגלות באלף הששי כחשבון… שביחד הם ששים שנה כדי להשלים את כל הארות הששה קצוות'! עד כאן לשונו. הרי לנו פירוט נפלא בזוהר הקדוש שגם לאחר שעבר האלף החמישי ונכנס האלף הששי עדיין לא תהיה עליה לשכינה בזכות מעלת האלף הששי עד ששים שנים נוספות לתוך האלף הששי. ואכן, לפי מה שחישבנו לעיל, שנת חמשת אלפים וששים היתה כמעט מאתים שנה לפני גירוש ספרד! ודוק.

אם כן רואים אנו בעליל מדברי הזוהר הנזכרים לעיל שאין לחשב גזירת אלף שנים הללו מזמן חורבן הבית אלא מתחילת האלף החמישי לבריאת העולם. ואכן מוכח מהמסורת שבידינו על זמן התגלות הזוהר שמיד שחלף והלך לו אותו האלף החמישי ונכנס האלף הששי (ועוד ששים שנה יותר – כדברי הזוהר שהבאנו לעיל), מיד נתגלה ספר הזוהר בעולם – מטעם דמאז כבר יכול בן-דוד לבא 'אי איכשר דרא'! וזהו בהכרח הטעם שנתגלה ספר הזוהר בהשגחה עליונה דוקא אז, כמו שביאר החיד"א: 'שלכן סמוך לדורות שאחר אלף שנה (מהחורבן) נתגלה אור הזוהר להגין על ישראל – ושאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל'! עד כאן לשון החיד"א. וכבר הוכחנו בראיות ברורות שודאי לא התכוין הרב חיד"א במה שמנה מהחורבן בדוקא, אלא שיגרא דלישנא הוא דנקט!

וכיון שהגענו עד הלום בישוב דברי החיד"א, נאמר בודאות שגם רבינו מהרח"ו לא התכוין בדוקא במה שמנה גזירת האלף שנים מזמן החורבן. דלא יעלה על הדעת שמהרח"ו יאמר דבר שאינו תואם למה שברור כחמה בזוהר הקדוש – דידוע שגם רבינו מהרח"ו וגם הרב חיד"א היו בקיאים גדולים בכל חדרי הזוהר, דהרי שניהם חיברו הגהות על ספר הזוהר. אלא שבאמת קצת יותר קשים לנו דברי מהרח"ו במה שנקט בלשונו מנין כל כך מדויק של אלף חמש מאות וארבע שנים מאז חורבן הבית. דהרי על אלף שנים הראשונות אמר רבינו: "אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם" – יוֹם אֶחָד שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא אֶלֶף שָׁנִים', ועל חמש מאות וארבע שנים הנותרות אמר: 'וְגַם "נָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב" – יוֹתֵר מֵחֲצִי הַיּוֹם הַשֵׁנִי!' הרי שמהרח"ו ודאי מנה משנת חורבן בית שני, דלא שייך חשבון זה אלא אם נמנה משנת החורבן – כמו שפירט הוא בעצמו: 'לְחֻרְבַּן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ הַנֶּחֱרָב זֶה הַיּוֹם אֶלֶף וְחָמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּע שָׁנִים'! ומצוה לישב דברי קודשו.

ולעניות דעתין, כל כוונת מהרח"ו במנין זה היתה להמחיש לנו את עוצם אורך הגלות – שהרי כבר בימיו של מהרח"ו בזמן כתיבת הקדמה זו סמוך להסתלקות רבו האריז"ל עברו כבר אלף שנים, וגם עוד יותר ממחצית אלף שנים אחרות לתוך הגלות הרביעית המרה הזו. אבל בחישוב סוף גזירת האלף שנים שמאז יכול בן-דוד לבא 'אי אכשור דרא' ודאי שלא יחלוק מהרח"ו על מה שמפורש בזוהר הקדוש! כך נראה לענית דעתין. וגם אם טעינו בהשערתנו, בטוחים אנו שגם רבינו מהרח"ו וגם הרב חיד"א זכותן תגן עלינו משתעשים בדברים שכתבנו נוכח פני השם – דסוף סוף לא ימלט משום בר דעת שפשטות דברי קודשם לא מתיישבים היטב עם דברי הזוהר הקדוש, כמו שהוכחנו בסייעתא דשמיא.

ענף ב:

ואחר שברוך השם זכינו לבאר שלא הותר לגלות סתרי תורה עד תחילת האלף הששי לבריאת העולם (ועוד ששים שנה לתוכו), מתיישב לנו למה נמנע הרמב"ן מלגלות ולפרש כל הסודות שרמז עליהן בפירושו על התורה. הרי ודאי שגם הרמב"ן קיבל במסורת בעל-פה או מאליהו הנביא סוד זה של גזירת האלף שנים, ולכן בזמנו היה עדיין כפוף לאיסור גילוי סודות אלו מטעם שעוד לא תמו אותם אלף שנים.

לטעם זה כתב הָרַמְבָּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּסוֹף הַקְדָּמַת סִפְרוֹ עַל בֵּאוּר הַתּוֹרָה בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה: 'וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא בִּבְרִית נֶאֱמָנָה, נוֹתֶנֶת עֵצָה הֲגוּנָה לְכָל מִסְתַּכֵּל בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְבַל יִסְבֹּר סְבָרָא, וְאַל יַחֲשֹׁב מַחֲשָׁבָה בַּדָּבָר מִכָּל הָרְמָזִים אֲשֶׁר אֲנִי כּוֹתֵב בְּסִתְרֵי הַתּוֹרָה. כִּי אֲנִי מוֹדִיעַ נֶאֱמָנָה שֶׁלֹּא יֻשְּׂגוּ דְּבָרַי וְלֹא יִוָּדְעוּ כְּלָל – בְּשׁוּם שֵׂכֶל וּבִינָה, זוּלַת מִפִּי מְקֻבָּל חָכָם לְאֹזֶן מְקַבֵּל מֵבִין. וְהַסְּבָרָא בָּהֶם אִוֶּלֶת, וּמַחֲשָׁבָה רַבַּת הַנְּזָקִין, וּמוֹנַעַת הַתּוֹעֶלֶת. אַל יַאֲמִין בְּשָׁוְא נִתְעֶה, כִּי לֹא תְּבוֹאֵהוּ בִּסְבָרוֹתָיו רַק דֵּעָה – כִּי יְדַבְּרוּ אֶל הַשֵּׁם סָרָה, לֹא יָכְלוּ כַּפָּרָה. אַל יֶהֶרְסוּ אֶל הַשֵּׁם לִרְאוֹת'! עד כאן לשונו. וברור שהטעם שלגמרי הסתיר הרמב"ן את כל הסודות שטמן בפירושו הגדול על התורה הוא מחמת איסור גילויין עד סוף אותה גזירת האלף שנים שבהם עדיין לא חפץ הקדוש ברוך הוא בגילוי סודות התורה – דממילא לא יהנו להביא משיח, דהרי הגזרה במקומה עומדת!

וכאן בדברי הרמב"ן מצינו עוד ראיה מוכחת למה שכתבנו לעיל שאין לחשב גזרת האלף שנים הללו מזמן חורבן בית שני אלא דוקא מתחילת האלף החמישי לבריאת העולם. דאם כפשטות דברי מהרח"ו והחיד"א שמנו אותם האלף שנים מזמן החורבן קשה מאוד להבין את דברי הרמב"ן הללו – דהרי הרמב"ן נולד כמאתים שנה לאחר שכבר עברו אלף שנים מהחורבן! מדוע אם כן נמנע מלגלות סתרי תורה?!

אמנם, לפי מה שהוכחנו מדברי הזוהר שלא הותר לגלות סתרי תורה עד תום גזירת האלף שנים שהיה כן בתחילת האלף הששי (ועוד ששים שנה יותר) לבריאת העולם מתיישב לנו היטב למה נמנע הרמב"ן מלגלות ולפרש כל הסודות שרמז עליהן בפירושו על התורה. דהרי הרמב"ן חי רוב ימיו באלף החמישי שבו היתה עדיין הגזירה – בסוד "נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה" (איכה א יג) – והוא יומו של הקדוש ברוך הוא, ולכן לא רצה הרמב"ן ולא הורשה לגלותם דהא גזירה עדיין עומדת עד האלף הששי לבריאת העולם!

וגם אם נדחק לומר שלפי המסורת שבידינו האריך הרמב"ן ימיו עד שנת חמשת אלפים ושלושים, וידוע שבזמן שכתב פירושו הגדול על התורה היה אז בזקנותו לאחר שעלה לארץ ישראל, ונקשה שעד אז כבר הותר החרם בתחילת האלף הששי – גם זה לא קשה! דהרי כבר הוכחנו מהזוהר הנזכר לעיל שבעצם לא הותר החרם עד שעברו עוד ששים שנה מהאלף הששי. ומכיון שרמב"ן כתב פירושו על התורה לפני זמן זה לא הורשה לפרש הסודות שטמנן בחיבורו! ויודעים אנו שהארכנו הרבה בענינים הללו, אבל עשינו זאת כדי למהר קץ גלותינו שגם היא האריכה עד מאד!

ט: 'וְכָלוּ כָּל הַקִּצִּין…'

ענף א:

על פי פשטן של דברים, לכאורה נראה שמה שנקט מהרח"ו לשון 'וְכָלוּ כָּל הַקִּצִּין וַעֲדַיִן בֶּן דָּוִד לֹא בָּא', דלשון הגמרא הוא דנקט ממסכת סנהדרין (דף צז ע"ב). דהתם בתחילת הגמרא מצינו כמה וכמה חישובי קיצין כגון: 'אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: אין העולם פחות משמונים וחמשה יובלות, וביובל האחרון בן דוד בא… שלח ליה רב חנן בר תחליפא לרב יוסף: מצאתי אדם אחד ובידו מגילה אחת כתובה אשורית ולשון קודש. אמרתי לו זו מנין לך? אמר לי לחיילות של רומי נשכרתי, ובין גנזי רומי מצאתיה. וכתוב בה לאחר ארבעת אלפים ומאתים ותשעים ואחד שנה לבריאתו של עולם העולם יתום מהן מלחמות תנינים, מהן מלחמות גוג ומגוג, ושאר – ימות המשיח'.

עוד אמרו שם בגמרא: 'תניא רבי נתן אומר: מקרא זה נוקב ויורד עד תהום – "כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב, אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא, לֹא יְאַחֵר" (חבקוק ב ג). לא כרבותינו שהיו דורשין – "עַד עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן" (דניאל ז כה). ולא כרבי שמלאי שהיה דורש… ולא כרבי עקיבא שהיה דורש… מאי "וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב"? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: תיפח עצמן של מחשבי קיצין! שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא שוב אינו בא. אלא "חַכֵּה לוֹ" – שנאמר "אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ". שמא תאמר: אנו מחכין והוא אינו מחכה – תלמוד לומר "וְלָכֵן יְחַכֶּה יְהוָה לַחֲנַנְכֶם, וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם, כִּי אֱלֹהֵי מִשְׁפָּט יְהוָה – אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ" (ישעיה ל יח). וכי מאחר שאנו מחכים והוא מחכה, מי מעכב? מדת הדין מעכבת! וכי מאחר שמדת הדין מעכבת אנו למה מחכין? לקבל שכר, שנאמר "אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ" (שם)'. כל זה מדברי הגמרא שם, אלא שדילגנו ממאמר למאמר משום שקצרה היריעה מלהכיל את כל הסוגיה.

מצינו אם כן שמקצת חכמי הגמרא נקטו חישובי קיצין מפורשים, לעומת חכמים אחרים שלא רק שנמנעו מלעשות כמותם אלא גם גינו והזהירו נגד תופעה זו של חישובי קיצים באומרם: 'תיפח עצמן של מחשבי קיצין' משום 'שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא – שוב אינו בא'!

לאחר כל הני מילי בא רב ואמר בזה הלשון: 'כָלוּ כָּל הַקִּצִּין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים'! עד כאן לשונו. ולשון זה דומה מאוד ללשון שנקט רבינו מהרח"ו אצלינו בהקדמתו באומרו: 'וְכָלוּ כָּל הַקִּצִּין וַעֲדַיִן בֶּן דָּוִד לֹא בָּא'. אם כן, מאחר שרבינו מהרח"ו העתיק לשונו של רב בגמרא לכאורה מסתבר לומר בפשטות שמהרח"ו גם כיון לטעמו של רב התם – והוא שאין שום תועלת לחשב את הקץ משום שאין הדבר תלוי כלל וכלל באיזה זמן או תאריך מסוים, דסוף סוף 'אין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים', כדאיתא התם בגמרא בדברי רב.

אמנם כמו שנתחיל עתה לבאר בסייעתא דשמיא, אין זה אלא ההבנה הפשטית בכונת מהרח"ו במה דנקט לשונו של רב בגמרא. וכדי לטעום יותר עומק בכוונת מהרח"ו במה שאמר 'וְכָלוּ כָּל הַקִּצִּין וַעֲדַיִן בֶּן דָּוִד לֹא בָּא' נצטרך לעיין בדברי הזוהר הקדוש בפרשת וירא (דף קיז ע"ב), דגם התם בזוהר מצינו לשון דומה ללשונו של רב בגמרא דמה שמגנה חישובי קיצין – אמנם עם תוספת ביאור חשובה לענייננו.

זה לשון הזוהר שם: 'לֵית לָן לְאַתְעָרָא חוּשְׁבַּן וְקִצִּין אָחֳרָנִין… אֲבָל יוֹמָא חַד דְּאָמְרוּ חַבְרַיָיא וַדַּאי כֹּלָּא הוּא גָּנִיז קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֹלָּא אִשְׁתְּכַח בְּרָזָא דְאַתְוָון דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. דְּהָא גָלוּתָא בְּאִנּוּן אַתְוָון גָּלֵי לוֹן רַבִּי יֵיסָא הָכָא, וְהַשְׁתָּא בְּאִנּוּן אַתְוָון אִתְגַּלְּיָין וְגָלֵי לוֹן'.

–                   פירוש הזוהר: וְאֵין לָנוּ לְעוֹרֵר חֶשְׁבּוֹן וְקִצִּים אֲחֵרִים… אֲבָל יוֹם אֶחָד שֶׁאָמְרוּ הַחֲבֵרִים, וַדַּאי הַכֹּל גָּנוּז לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַכֹּל נִמְצָא בְּסוֹד הָאוֹתִיּוֹת שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ. שֶׁהֲרֵי הַגָּלוּת בְּאוֹתָן הָאוֹתִיּוֹת גִּלָּה אוֹתָן רַבִּי יֵיסָא כָּאן, וְעַכְשָׁו בְּאוֹתָן הָאוֹתִיּוֹת הִתְגַּלּוּ וְגִלָּה אוֹתָן.

מה שנוגע לנו מתוך מאמר זה מתבאר בפירוש 'מתוק מדבש' שביאר שמה שאמרו בזוהר שאין לנו לעורר חשבונות וקיצים אחרים – 'רוצה לומר לפני האלף הששי, כמו שראינו כמה קיצים מאותן שהיו מחשבין קץ הגאולה ועדיין בן דוד לא בא!' עד כאן לשונו. והטעם שהדגיש שם שאין לנו לחשב קיצים קודם האלף הששי הוא ודאי משום אותה גזירת האלף שנים שביארנו באורך לעיל, וכמו שנרמז בזוהר במה שאמרו 'אֲבָל יוֹם אֶחָד שֶׁאָמְרוּ הַחֲבֵרִים', דהוא יום אחד של הקדוש ברוך הוא שהוא אלף שנים שלנו – דהיינו כל האלף החמישי שנגזר עלינו שלא נגאל בו. ומה שכתב ב'מתוק מדבש': 'כמו שראינו כמה קיצים מאותן שהיו מחשבין קץ הגאולה ועדיין בן דוד לא בא' – כוונתו לכל חישובי הקיצין שמצינו בגמרא (בסנהדרין  דף צז ע"ב) על פי הפסוקים שהובאו שם.

אם כן, לפי פירושו של 'מתוק מדבש' נמצינו למדין שלדעת הזוהר הקדוש יתכן שאכן יהיה אפשר לחשב קיצין – כל עוד שהם באלף הששי לאחר שהותרה הגזרה, דהרי מאז כבר יכול בן-דוד לבא בכל עת 'אי איכשר דרא'. וזה לכאורה לא כדברי רב בגמרא – דמסתמא פשטות דבריו מורים שאין לנו לחשב קיצין משום שכבר 'כָלוּ כָּל הַקִּצִּין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים'!

והשתא דאתינן להבנה זו לאור הזוהר הקדוש הנזכר לעיל, לכאורה יותר מסתבר לומר שרבינו מהרח"ו כיוון לדעת הזוהר במה שכתב אצלינו בהקדמתו ולא לפשטות דברי רב בגמרא – דיותר מסתבר שמהרח"ו לא יניח הבנת הזוהר ויכתוב אחרת לפי פשטן של דברים. ואולי לאור כל מה שאמרנו כאן אפשר לומר שמהרח"ו אכן נקט לשונו של רב בגמרא אבל לא מטעו של רב (דבפשטות רב בא לומר שלא ניתן לחשב את הקץ משום ד'אין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים').

ודע שכל מה שכתבנו בענף זה לחלק בין דברי רב בגמרא ובין דעת הזוהר הקדוש הוא דוקא לפי מאמר הזוהר בפרשת וירא הנזכר לעיל (בדף קיז ע"ב). ובאמת, כמו שנבאר בעזרת השם בענף הבא, מצינו עוד מאמר מהזוהר הקדוש שאכן נקט לשונו המדויק של רב בגמרא – דהיינו 'כָּל הַקִּצִּים כָּלוּ, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה'. ולפי אותו מאמר אין לחלק בין הבנת רב בגמרא והזוהר, דמכיון שמאמר הזוהר ההוא נקט לשונו המדויק של רב מסתמא שבא לבאר את דברי רב על פי סודן של דברים.

ענף ב:

בענף הקודם עסקנו בהבנת פשטות דברי מהרח"ו לפי מה דאמר רב בגמרא, וגם התחלנו לפלפל בדבריו לאור מה שנתבאר בזוהר הקדוש בפרשת וירא. אמנם בענף זה נכנס לעובי הקורה ונשתדל להבין עוד ועוד עומק בדברי מהרח"ו אצלינו בשלב מוקדם זה בהקדמתו, וכן נשים לב לקישורם עם המשך רצף לשונו לקמן. הרי מהרח"ו פתח כאן ואמר: 'וְכָלוּ כָּל הַקִּצִּין וַעֲדַיִן בֶּן דָּוִד לֹא בָּא', ומיד אחרי זה המשיך 'לַחֲקֹר לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ, וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי?' ומיד אחרי זה בפרק הבא עתיד מהרח"ו להביא ראיה לסיבת אורך הגלות 'מִמַּאֲמָר אֶחָד הוּבָא בְּסֵפֶר הַתִּקּוּנִים' (תִּיקּוּן ל) דממנו הוא מוכיח שסיבת אורך הגלות ועיכוב ביאת משיח בן דוד הוא דוקא מחמת התרשלות לומדי התורה מלעסוק בחכמת הקבלה כדבעי. ואם כן הן רהיטת דברי קודשו, מסתבר מאוד שרבינו מהרח"ו יסבור שלא יבא בן דוד עד שנחזור בתשובה דוקא בנקודה זאת.

וכדי להתחיל להבין את כל זאת יש לנו להרחיב היריעה בביאור שני מאמרי רבותינו זכרונם לברכה בגמרא שדנו בביאת משיח בן דוד – ונעשה זאת בעזרת השם על פי דברי הזוהר הקדוש והאריז"ל. המאמר הראשון שנעסוק בו בענף זה הוא אותו מאמר שכבר העתקנו ממסכת סנהדרין (בדף צז ע"ב), דהתם 'אמר רב: 'כָלוּ כָּל הַקִּצִּין – ואין הדבר תלוי אלא בתשובה'. בפשטות נוכל לומר שדברי הגמרא הללו נאמרו כדי לעורר תשובה פרטית של כל יהודי ויהודי בראותו שבתשובתו תלוי ביאת משיח בן-דוד, מה שבעזרת השם במשך הזמן יוביל גם לתשובה כללית של כל כלל ישראל.

אמנם ידוע מה שאמרו בזוהר הקדוש (פרשת פנחס – דף רמד ע"ב): 'וְרַבָּנָן דְּמַתְנִיתִין וַאֲמוֹרָאִין, כָּל תַּלְמוּדָא דִּלְהוֹן עַל רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא סִדְּרוּ לֵיהּ'. (פירוש הזוהר: וְחַכְמֵי הַמִּשְׁנָה וְהָאָמוֹרָאִים, כָּל הַתַּלְמוּד שֶׁלָּהֶם עַל סוֹדוֹת הַתּוֹרָה סִדְּרוּ אוֹתוֹ). לכן בודאי שגם מה שאמר רב אצלינו בגמרא 'כָלוּ כָּל הַקִּצִּין – ואין הדבר תלוי אלא בתשובה' אמר כן 'עַל רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא'. אם כן זהו בדיוק מה שבענף זה נשתדל לבאר – על איזה 'רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא' רמז רב בגמרא באומרו 'אין הדבר תלוי אלא בתשובה'?

ובכן סודן של דברי רב בגמרא מתבארים במאמר אחד מהזוהר הקדוש (ברעיא מהימנא – פרשת נשא דף קכב ע"א). זה לשונו: 'וּבְגִין דָּא, כָּל מַאן דְּעָבִיד תְּשׁוּבָה גָּרִים לְאַחְזְרָא ה' לְאָת ו' – וּפוּרְקָנָא בְּדָא תַּלְיָיא. וּבְגִין דָּא 'הַכֹּל תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה'. דְּכַךְ אָמְרוּ קַדְמָאֵי: 'כָּל הַקִּצִּים כָּלוּ, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה' – דְּאִיהוּ שְׁלִימוּ דִּשְׁמֵיהּ'.

–                   פירוש הזוהר: וּמִשּׁוּם זֶה, כָּל מִי שֶׁעוֹשֶׂה תְשׁוּבָה גּוֹרֵם לְהַחֲזִיר אוֹת ה' לָאוֹת ו' – וְהַגְּאֻלָּה בָּזֶה תְלוּיָה. וּמִשּׁוּם זֶה 'הַכֹּל תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה'. שֶׁכָּךְ אָמְרוּ הָרִאשׁוֹנִים: 'כָּל הַקִּצִּים כָּלוּ, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה' – שֶׁהוּא שְׁלֵמוּת שְׁמוֹ.

ובפירוש 'מתוק מדבש' ביאר דברי הזוהר כך: 'וּמִשּׁוּם זֶה, כָּל מִי שֶׁעוֹשֶׂה תְשׁוּבָה גּוֹרֵם לְהַחֲזִיר אות ה' לָאוֹת ו' – וְהַגְּאֻלָּה תְלוּיָה בָּזֶה. וּמִשּׁוּם זֶה הַכֹּל תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה. שֶׁכָּךְ אָמְרוּ הָרִאשׁוֹנִים במסכת סנהדרין (דף צז ע"ב) – 'כָּל הַקִּצִּים כָּלוּ, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה' – שֶׁהוּא שְׁלֵמוּת שְׁמו יתברך, כי הוא סוד ה' אחרונה החוזרת ל-יה"ו ד-'זעיר אנפין', ובה נשלם השם י-ה-ו-ה'! עד כאן לשונו.

הרי נתבאר בדברי הזוהר הללו שכל הגאולה תלויה במה שתחזור אות ה' (אחרונה של שם 'יהוה' הרומזת להשכינה הקדושה – כידוע ליודעי ח"ן [ח"כמת נ"סתר]) חזרה לאות ו' (של שם 'יהוה' הרומזת לפרצוף 'זעיר אנפין' שהוא בעלה של השכינה הקדושה – כידוע ליודעי ח"ן). ומה שאמר בביאור 'מתוק מדבש' 'כי הוא סוד ה' אחרונה החוזרת ל-יה"ו ד-'זעיר אנפין' – כוונתו לומר שאף על פי שביחס לכל עולם האצילות פרצוף 'זעיר אנפין' מרומז דוקא באות ו' של השם הקדוש, עם כל זאת ביחס לאשתו  בלבד שהיא השכינה הקדושה הרמוזה באות ה' אחרונה של שם השם, מצינו בכמה מקומות דפרצוף 'זעיר אנפין' מרומז גם על ידי שלושת האותיות הראשונות של השם הקדוש (יה"ו). ובזה נבין מה שכתב ב'מתוק מדבש' 'כי הוא סוד ה' אחרונה החוזרת ל-יה"ו ד-'זעיר אנפין' בפירוש דברי הזוהר לעיל: 'כָּל מַאן דְּעָבִיד תְּשׁוּבָה גָּרִים לְאַחְזְרָא ה' לְאָת ו' – וּפוּרְקָנָא בְּדָא תַּלְיָיא'.

לפי כל האמור לעיל, נמצינו למדין שכוונת הזוהר לומר שכשתשוב אוֹת ה' לָאוֹת ו' בזה נשלם השם י-ה-ו-ה, ואז יבא משיח בן דוד! ובאמת שיסוד זה מבואר עוד יותר כמה שורות לפני כן בדברי הזוהר הנזכרים לעיל במה שאמרו שם: 'פִּקּוּדָא דָּא הִיא מִצְּוַת תְּשׁוּבָה – וְדָא אִיהִי בִּינָה. וּבַעֲווֹנוֹתֵינוּ מִדְּחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא לָא אִשְׁתְּאַר לָנוּ אֶלָּא ודּוּי דְּבָרִים לְבַד, וְדָא מַלְכוּת. וּמַאי בִּינָה? בֶּן יָ"הּ. וְהַאי בֶּן, ו' אִיהוּ וַדַּאי. וְכָל מַאן דְּחָזַר בְּתִיּוּבְתָּא, כְּאִלּוּ חָזַר אָת ה' לְאָת ו', דְּאִיהוּ בֶּן יָ"הּ, וְאִשְׁתְּלִים בֵּיהּ יְהוָֹ"ה. וְדָא אִיהוּ תְּשׁוּבָה – תָּשׁוּב ה' וַדַּאי לְגַבֵּי ו'!… דְּוַדַּאי כַּד בַּר נָשׁ אִיהוּ חוֹטֶא, גָּרִים לְאִתְרַחֲקָא ה' מֵאָת ו'… דָּא יה"ו, מֵאָת ה'. וּבְגִין דָּא אִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְאִתְרַחֲקוּ יִשְׂרָאֵל מִתַּמָּן וְאִתְגְּלוּ בֵּינֵי עֲמַמְיָא!'

–                   פירוש הזוהר: מִצְוָה זוֹ הִיא מִצְוַת תְּשׁוּבָה – וְזוֹ הִיא בִּינָה. וּבַעֲונוֹתֵינוּ מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֹא נִשְׁאָר לָנוּ אֶלָּא וִדּוּי דְּבָרִים לְבַד, וְזוֹ מַלְכוּת. וּמַה זֶּה בִּינָה? בֶּן יָ"הּ. וּבֵן זֶה הוּא ו' בְּוַדַּאי. וְכָל מִי שֶׁחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה, כְּאִלּוּ הֶחֱזִיר ה' לָאוֹת ו', שֶׁהִיא בֶּן יָ"הּ, וְנִשְׁלָם בּוֹ יְהֹוָ"ה. וְזוֹהִי תְּשׁוּבָה – תָּשׁוּב ה' לְ-ו' וַדַּאי… שֶׁוַּדַּאי כְּשֶׁאָדָם חוֹטֵא, גּוֹרֵם לְהַרְחִיק ה' מֵאוֹת ו'… זֶה יה"ו, מֵאוֹת ה'. וְלָכֵן חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהִתְרַחֲקוּ יִשְׂרָאֵל מִשָּׁם וְגָלוּ לְבֵין הָעַמִּים!

ואל יבהל הקורא הנעים מעומק דברי המאמר הזה, דאנו לא נעמוד אלא על הנוגע ביותר לענייננו מתוספת דברים הללו. והוא מה דאמר הזוהר (לפי פירושו בלשון הקודש): 'וְכָל מִי שֶׁחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה, כְּאִלּוּ הֶחֱזִיר ה' לָאוֹת ו'… וְנִשְׁלָם בּוֹ יְהֹוָ"ה. וְזוֹהִי תְּשׁוּבָה – תָּשׁוּב ה' וַדַּאי לְו'… שֶׁוַּדַּאי כְּשֶׁאָדָם חוֹטֵא, גּוֹרֵם לְהַרְחִיק ה' מֵאוֹת ו'… זֶה יה"ו, מֵאוֹת ה'. וְלָכֵן חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהִתְרַחֲקוּ יִשְׂרָאֵל מִשָּׁם וְגָלוּ לְבֵין הָעַמִּים!' עד כאן לשונו.

הרי שבשׁורות אלו הדגישו חכמי הזוהר דייקא מה שאנו חייבים להפנים לתוך ליבנו – שמהות 'תשובה' היינו שֶׁתשוב-ה'. כלומר, שעלינו לגרום במעשינו הטובים שתשוב אות ה' (הרומזת להשכינה הקדושה) להתחבר חזרה עם אות ו' (ושאר אותיות יה"ו) שכנגד פרצוף 'זעיר אנפין' שהוא בעלה של השכינה. דמאחר שאנו בעוונותינו הרבים גרמנו לפירודם, לכן מוטל עלינו לשוב ולחברם –  ובזה יהיה השם יהו"ה שלם כמו שהיה לפני החטא. וזה בדיוק הסוד שגם רב בגמרא רמז אליו באומרו: 'כָלוּ כָּל הַקִּצִּין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה'. דכוונתו שם לומר שאין ביאת משיח בן-דוד תלוי בחישובי קיצין אלא במה שנתבאר כאן בזוהר – שהכל תלוי במה שתשוב אות ה' להתחבר עם אות ו' כמו שהיה לפני שחטאנו.

ובאמת שגם הזוהר הקדוש ציין לדברי רב בגמרא כדי לומר לנו ש'הן הן הדברים' – כלומר דמה שסתם רב בגמרא גילו לנו כאן בזוהר. דהרי  ידוע מה שאמרו בזוהר (פרשת פנחס – דף רמד ע"ב) 'דְרַבָּנָן דְּמַתְנִיתִין וַאֲמוֹרָאִין, כָּל תַּלְמוּדָא דִּלְהוֹן עַל רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא סִדְּרוּ לֵיהּ!' לכך אמרו אצלינו בזוהר: 'וּבְגִין דָּא, כָּל מַאן דְּעָבִיד תְּשׁוּבָה גָּרִים לְאַחְזְרָא ה' לְאָת ו' – וּפוּרְקָנָא בְּדָא תַּלְיָיא. וּבְגִין דָּא הַכֹּל תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה. דְּכַךְ אָמְרוּ קַדְמָאֵי [דהיינו רב דאמר כן בגמרא בסנהדרין דף צז ע"ב] 'כָּל הַקִּצִּים כָּלוּ, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה' – דְּאִיהוּ שְׁלִימוּ דִּשְׁמֵיהּ'! דוק היטב ותמצא כדברינו.

וכידוע, זהו הטעם שתיקן רבינו האר"י לומר ולכוין לפני כל מצוה ולימוד שאדם מישראל עושה שיהיה זה 'לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְכִינְתֵּיהּ וכו.' – כלומר, שבזכות המצוה והלימוד שאדם זה עושה יזכה לְיַחֲדָא, ולחבר, ולהחזיר אות ו' (שהוא 'קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא' או פרצוף 'זעיר אנפין') לאות ה' (שהיא 'שְכִינְתֵּיהּ' או פרצוף 'נוקבא דזעיר אנפין'), ועל ידי זה יגרום ליחד השם יהו"ה בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל. והבן!

ענף ג:

בענף הקודם ביארנו ביאור עמוק מאוד בדברי הגמרא (בסנהדרין דף צז ע"ב), דמה דאמר רב 'כָלוּ כָּל הַקִּצִּין – ואין הדבר תלוי אלא בתשובה' היינו שאין ביאת משיח בן-דוד תלוי אלא במה שתשוב אות ה' לבעלה אות ו'. אמנם בענף זה נמשיך להעמיק ולבאר בדיוק 'על מה' ו-'איך' מוטל עלינו לחזור בתשובה כדי שנגרום שתשוב אות ה' לבעלה אות ו', כמו שאמרו בסיום מאמר הזוהר הנזכר לעיל (לפי פירושו בלשון הקודש): 'כָּל הַקִּצִּים כָּלוּ, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה שֶׁהוּא שְׁלֵמוּת שְׁמוֹ' – ואז יבוא בן-דוד ויגאלנו, במהרה בימינו אמן!

ובאמת מצינו כמה וכמה מאמרים במסכת סנהדרין (בעיקר בדף צז) שרמזו לנו מתי יבוא משיח בן-דוד. אמנם לצורך חקירתינו נתמקד בענף זה על מאמר אחד ומיוחד שהובא כמה פעמים בש"ס (נדה יג ע"ב, עבודה זרה ה ע"א, יבמות סב ע"א ו- סג ע"ב), דאמר רבי יוסי – אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות ש'בגוף', שנאמר: "כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי" (ישעיה נז טז).

פירושו הפשוט של המאמר נתבאר בדברי רש"י (בנדה דף יג ע"ב), שמה שאמר 'עד שיכלו כל הנשמות ש'בגוף': היינו 'חדר', כי 'גוף' שם מקום המיוחד לנשמות העתידים להיות נולדים'. עוד פירש רש"י – "כי רוח": הרוחות שלפני שגזרתי להיות נולדים קודם… "יַעֲטוֹף": (דהיינו) מעכב את הגאולה, דקרא בגאולה כתיב: "כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף וגו." – רוּחַ מִלְּפָנַי וּנְשָׁמוֹת שאֲנִי עָשִׂיתִי יַעֲטוֹף. ומסיפיה לרישיה מדריש – "יַעֲטוֹף": כמו "הָעֲטֻפִים לְלָבָן" (בראשית ל מב) – עד כאן לשון רש"י על הגמרא. וכוונת רש"י בביאור תיבת "יַעֲטוֹף" הוא כמו שפירש הוא עצמו בספר בראשית על תיבת "וּבְהַעֲטִיף" (בראשית ל מב): 'לשון איחור – כתרגומו 'וּבְלַקִּישׁוּת', עד כאן לשונו.

ולא אכחש שדברי רש"י על הגמרא קצת מורכבים. אמנם אלו תורף דבריו: לא יבוא משיח בן דוד עד שיוולדו כל הנשמות שצריכים להוולד ולבא לעולם. וכשיתרוקן ה'גוף' ההוא מכל הנשמות שמכיל, אז יבוא משיח בן-דוד המרומז בפסוק ההוא בתיבת "רוּחַ" – כמו שכתוב: "רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ יְהוָה" (איכה ד כ).

אבל כל זה שאמרנו שריבוי הפריה ורביה של כלל ישראל ממהר את ביאתו של משיח בן-דוד הוא רק לפי פשטן של דברים. ובאמת רש"י פירש כן משום שכן הוא משמעות הגמרא שם, דהרי באותו ענין במסכת נדה (דף יג ע"ב) גינו רבותינו זכרונם לברכה את מי שנושא קטנה שעדיין אינה בת בנים עד שתגדיל בעוד כמה שנים. והרי כל אותן שנים נמצא בעלה מתבטל מפריה ורביה. אמנם לפי דברי האריז"ל יתבאר מאמר 'אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף' באופן אחר לגמרי.

ואכן כבר מהזוהר הקדוש מוכח שאין ביאת משיח בן-דוד תלוי רק בריקון כל הנשמות מה'גוף' או ה'חדר' שמכילם, אלא בתיקונם. דזה לשון הזוהר בפרשת בראשית (דף כח ע"ב): 'וְאִלֵּין אִנּוּן נִשְׁמָתִין חַדְתִּין דְּעֲתִידִין לְמֶהֱוֵי עַל יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ: 'אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל נְשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף' – וְאָז הַחֲדָשׁוֹת יָבוֹאוּ.' עד כאן לשונו.

–                   פירוש הזוהר: וְאֵלּוּ הֵם נְשָׁמוֹת חֲדָשׁוֹת שֶׁעֲתִידִים לִהְיוֹת עַל יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּהָ: 'אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל נְשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף' – וְאָז הַחֲדָשׁוֹת יָבוֹאוּ.

ובפירוש 'מתוק מדבש' ביאר: 'גוף' נקראת המלכות – והיינו עד שיתוקנו כל הנשמות שהיו במלכות קודם תיקונה', עד כאן לשונו. רואים אם כן מדברי הזוהר שביאת משיח בן-דוד תלוי בעיקר בתיקון הנשמות. אבל עדיין רחוקים אנו מאוד מלהבין מהן ה'נשמות' הללו שדברו עליהם בזוהר? וכן, מה פירוש 'תיקונם'? וכן, מדוע ביאת המשיח תלוי דוקא בתיקונם? אכן התשובות לכל השאלות הללו נרמזו בזוהר הקדוש במקום אחר (בפרשת פקודי – דף רנח ע"א). ואף על פי שבהמשך הדרך נצטרך גם נצטרך לדברי האריז"ל  כדי להבין את הנרמז באותו מאמר, מכל מקום נתחיל בהעתקת דברי הזוהר כפשוטן. זה לשונו שם:

'לְבָתַר גָּרְמוּ חוֹבִין וְשַׁלְטָא הַהִיא עָרְלָה, וְאִתְדַּחְיָין מִבַּיִת שֵׁנִי לְבַר, וְנַחְתּוּ מִתַּמָּן לְחַמּוּקֵי יַרְכִין לְתַתָּא – עַד דִּי שָׁרוּן לְתַתָּא בְּרַגְלִין. וְכַד יִתְבוּן בְּרַגְלִין, כְּדֵין: "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיוֹם הַהוּא" (זכריה יד ד), וְעָלְמָא בְּכֹלָּא יִתְנְהִיג בְּרָזָא עִלָּאָה כַּדְקָא חֲזֵי. וְאַף עַל גַּב דְּאִתְדַּחוּ וְלָא אִשְׁתְּבָקוּ מִנֵּיהּ, וּלְעָלְמִין אִתְאֲחִידוּ בֵּיהּ. וּמַאן דְּיָדַע וּמָדִיד בְּשִׁיעוּרָא דְּקַו הַמִּדָּה אַרְכָּא דִּמְשִׁיכוּ דְּיַרְכִּין עַד רַגְלִין, יָכִיל לְמִנְדַּע מְשִׁיחָא דְּגָלוּתָא דְּאִתְמְשָׁךְ. וְרָזָא אִיהוּ בֵּין מְחַצְּדֵי חַקְלָא, וְכֹלָּא בְּרָזָא עִלָּאָה. וּבְגִין דָּא, כֻּלְּהוּ בָּרַיְיתֵי, וְכֻלְּהוּ תָּנָאֵי, וְכֻלְּהוּ אֱמוֹרָאֵי, קַיְימֵי בְּדוּכְתַּיְיהוּ כַּדְקָא חֲזֵי – אִלֵּין לְגוֹ, וְאִלֵּין לְבַר, בְּאִינּוּן חַמּוּקֵי יַרְכִין וּלְתַתָּא מְבִרְכִין. וּבְכֻלְּהוּ אִקְרֵי תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וּבְכֻלְּהוּ נַחְתֵּי יִשְׂרָאֵל וְאִתְגָּלוּ. וּכְדֵין, כַּד יִסְתַּיֵים גָּלוּתָא בִּמְשִׁיכוּ דְּרַגְלִין, כְּדֵין 'ועָמְדוּ רַגְלָיו בַּיוֹם הַהוּא', וְיִתְעֲבָר הַהוּא רוּחָא מְסַאֲבָא עָרְלָה מִן עָלְמָא, וְיִתְהַדְרוּן יִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ לְשַׁלְּטָאָה כְּדְקָא יֵאוֹת. בְּגִין דְּהַהוּא עָרְלָה נָחִית לוֹן לְתַתָּא עַד הַשְׁתָּא. וּמִכָּאן וּלְהָלְאָה דְּהַאי עָרְלָה אִתְקְצָץ וְאִתְעֲבָר מִגּוֹ עָלְמָא, כְּדֵין: "וַיִשְׁכּוֹן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב" (דברים לג כד). בְּהַהוּא "עֵין יַעֲקֹב", וְלָא אִשְׁתְּכַח מְקַטְרְגָא עָלַיְיהוּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל בְּעָלְמָא דֵּין בְּעָלְמָא דְּאָתֵי!'

–                   פירוש הזוהר: אַחַר כָּךְ גָּרְמוּ הַחֲטָאִים וְשָׁלְטָה אוֹתָהּ עָרְלָה, וְנִדְחוּ מִבַּיִת שֵׁנִי הַחוּצָה, וְיָרְדוּ מִשָּׁם לַחֲמוּקֵי הַיְרֵכַיִם לְמַטָּה  – עַד שֶׁהָיוּ שְׁרוּיים לְמַטָּה בָּרַגְלַיִם. וּכְשֶׁיֵּשְׁבוּ בָרַגְלַיִם, אָז: "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא" (זכריה יד ד), וְהָעוֹלָם יִתְנַהֵג בַּכֹּל בְּסוֹד עֶלְיוֹן כָּרָאוּי. וְאַף עַל גַּב שֶׁנִּדְחוּ, לֹא נֶעֶזְבוּ מִמֶּנּוּ, וּלְעוֹלָמִים נֶאֶחְזוּ בוֹ. וּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ וּמוֹדֵד בַּשִּׁעוּר שֶׁל קַו הַמִּדָּה אֹרֶךְ הַהֶמְשֵׁךְ שֶׁל הַיְרֵכַיִם עַד הָרַגְלַיִם יָכוֹל לָדַעַת אֶת מִדַּת הַגָּלוּת שֶׁנִּמְשֶׁכֶת. וְזֶהוּ סוֹד בֵּין קוֹצְרֵי הַשָּׂדֶה, וְהַכֹּל בְּסוֹד עֶלְיוֹן. וּמִשּׁוּם כָּךְ, כָּל הַבָּרַיְתוֹת וְכָל הַתַּנָּאִים וְכָל הָאָמוֹרָאִים עוֹמְדִים בַּמָקוֹם כָּרָאוּי, אֵלּוּ לִפְנִים וְאֵלּוּ לַחוּץ – בְּאוֹתָם חֲמוּקֵי הַיְרֵכַיִם וּלְמַטָּה מֵהַבִּרְכַּיִם. וּבְכֻלָּם נִקְרָא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וּבְכֻלָּם יָרְדוּ יִשְׂרָאֵל וְגָלוּ. וְאָז, כְּשֶׁתִּסְתַּיֵּם הַגָּלוּת בְּהַמְשָׁכַת הָרַגְלַיִם, אָז – "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַיּוֹם הַהוּא", וְתָעֳבַר אוֹתָהּ רוּחַ טֻמְאָה עָרְלָה מִן הָעוֹלָם, וְיַחְזְרוּ יִשְׂרָאֵל לְבַדָּם לִשְׁלֹט כָּרָאוּי. מִשּׁוּם שֶׁאוֹתָהּ עָרְלָה הוֹרִידָה אוֹתָם לְמַטָּה עַד עַכְשָׁיו. וּמִכָּאן וָהָלְאָה שֶׁהָעָרְלָה הַזּוֹ תִּתְקַצֵּץ וְתַעֲבֹר מִן הָעוֹלָם, אָז "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב" (דברים לג כד). בְּאוֹתָהּ "עֵין יַעֲקֹב", וְלֹא יִמָּצֵא מְקַטְרֵג עֲלֵיהֶם. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא!

העיקר הנוגע לענייננו מכל האמור הוא מה שאמר הזוהר (בפירושו ללשון הקודש) 'וּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ וּמוֹדֵד בַּשִּׁעוּר שֶׁל קַו הַמִּדָּה אֹרֶךְ הַהֶמְשֵׁךְ שֶׁל הַיְרֵכַיִם עַד הָרַגְלַיִם, יָכוֹל לָדַעַת אֶת מִדַּת הַגָּלוּת שֶׁנִּמְשֶׁכֶת'. ובודאי שדבר זה הוא סוד גדול מאוד דלא מתגלה לכל מאן דבעי, כמו שאמר הזוהר עצמו (בפירושו ללשון הקודש): 'וְזֶהוּ סוֹד בֵּין קוֹצְרֵי הַשָּׂדֶה, וְהַכֹּל בְּסוֹד עֶלְיוֹן'. עם כל זאת, אנו בסייעתא דשמיא נשתדל לבאר סוד זה עד למקום שידינו מגעת.

******

ראשית לכל עלינו לדרוש ולהבין מהם איברי ה'גוף' שנזכרו כאן בזוהר – דהרי הוזכרו בו 'יְרֵכַיִם', 'רַגְלַיִם', ו-'בִּרְכַּיִם'. וגדולה מכל, למה תלה הזוהר ידיעת סוף הגלות בידיעת ומדידת שִּׁעוּר שֶׁל קַו הַמִּדָּה שהוא אֹרֶךְ הַהֶמְשֵׁךְ שֶׁל הַיְרֵכַיִם עַד הָרַגְלַיִם – ואז יָכוֹל לָדַעַת אֶת מִדַּת הַגָּלוּת שֶׁנִּמְשֶׁכֶת?! כדי לעמוד על האמת נעתיק מלשון האריז"ל (בשער מאמרי רשב"י בביאור המאמר שלנו מפרשת פקודי). זה לשון האר"י שם (בדילוג):

'הנה ביארנו כי הם הם בחינות נשמות בני אדם התחתונים אשר התחברות כולם יחד הם פרצוף אדם אחד מראשו ועד רגליו. ו'האדם' הזה הקדוש נטבע בתוך הקליפות אשר גם הם בצורת פרצוף אדם מראשו ועד רגליו – ונתערב זה בתוך זה ומובלע בתוכו. ועל ידי חטאו של אדם הראשון הטיל בהם זוהמת הנחש וחזרו והטבעו בתוך 'אדם' של הקליפות. וכאשר עמדו ישראל על הר סיני פסקה זהומתם – חירות ממלאך המות שהוא בחינת הקליפה. ובעגל חזרו והוטבעו תוך הקליפות. ובבית ראשון שבנה שלמה המלך חזרה להיות, אבל אחר כך בעת חורבן בית שני היו הנשמות טבועות בתוך אדם דקליפות באותו השיעור הנזכר עצמו – שהוא מן ה'חזה' ולמטה שלו עד 'רגליו', אשר כל הקומה הזו היא בחינת נצח והוד הנקראים 'ירכין'. ועוד כי בחורבן בית שני הזה ירדו אל 'חמוקי ירכין'. נמצא כי שיעור הגלות הזה נמשך כל זמן שעדין לא נתבררו הנשמות מתוך אדם דקליפה מבחינת 'יַרְכִּין' ו'רַגְלִין' דיליה! לכן מַאן דְּיָדַע אַרְכָּא דִּמְשִׁיכוּ דְּ'יַרְכִּין' עַד 'רַגְלִין' יָכִיל לְמִנְדַּע מְשִׁיחָא דְּגָלוּתָא דְּאִתְמְשָׁךְ! ואנו בכל הזמן הזה מבררין אותם הנשמות מעט מעט – וכשנגמרו להתברר עד סיום ה'רגלים', כְּדֵין: "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיוֹם הַהוּא"! כי כבר היה קיום אל ה'רגלים' של הקדושה שהובררו ונסתלקו מתוך הקליפות. וכדין אתי משיחא!' עד כאן לשון האריז"ל (בדילוג).

ובאמת שהיה ראוי להאריך פרקים שלמים כדי לבאר ביאור הוגן לכל הפרטים שרמז עליהם כאן רבינו האר"י, אבל מחוסר המקום ומקוצר הדעת נסתפק בביאור תמצית דבריו בלבד. מבואר אם כן בדברי האריז"ל שישנם שני פרצופים של 'אדם' (כלומר, שני צורות או קומות של 'אדם' בעל רמ"ח אברים רוחניים) – 'אדם' אחד של כללות הנשמות הקדושות שנכללו באדם הראשון, ו'אדם' שני של כללות הקליפות (שהם הסטרא אחרא), דהרי "אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים" (קהלת ז יד). ובחטאו של אדם הראשון נפל אדם דקדושה לרשות הנחש והסטרא אחרא שהם סוד 'אדם דקליפה', ונעשקו שם הנשמות הקדושות.

ומאז היו ל'אדם דקדושה' עליות וחרויות מאדם דקליפה – כגון במעמד הר סיני דפסקה שם זהומתן של ישראל (כמבואר במסכת שבת דף קמו ע"א ו-עבודה זרה דף כב ע"ב), וכן בבנין בית ראשון שאז היו ישראל בשיא הצלחתן. מאידך גיסא היו ל'אדם דקדושה' גם ירידות חזרה לתוך עומק רשות הקליפות – כגון לאחר חטא העגל, וכן בחורבן בית שני שאז ירדו כלל נשמות ישראל שהם ורק הם נקראים 'אדם דקדושה' (בסוד 'אתם קרויים אדם ואין עובדי כוכבים קרויים אדם', כדאיתא במסכת יבמות דף סא ע"א) עד לשפל המדרגה שאנו בו כיום. ואכן בספרי המקובלים מצינו שבזמן הזה כביכול כבר ירדנו עד לבטן של הנחש – רחנמא ליצלן!

אמנם מוכח גם מלשון הזוהר הנזכר לעיל ש'אדם דקדושה' ירד כביכול עד ל-'יַרְכִּין' ו-'רַגְלִין' של 'אדם דקליפה'. אבל כמו שביאר האריז"ל 'אנו בכל הזמן הזה מבררין אותם הנשמות מעט מעט', וכשיגמרו אחרוני הנשמות של 'אדם דקדושה' להתברר עד סיום ה'רגלים', כְּדֵין 'וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיוֹם הַהוּא'. כלומר, יעמדו רגליו של 'אדם דקדושה' – דהרי כבר היה קיום אל ה'רגלים' של הקדושה שהובררו ונסתלקו מתוך כל הקליפות. וכלשון האריז"ל – 'וכדין אתי משיחא', במהרה בימינו אמן!

מצינו אם כן שמה שדיבר הזוהר במושגים של 'יְרֵכַיִם', 'רַגְלַיִם', ו'בִּרְכַּיִם', שהכוונה היא לדרגות ב'אדם דקליפה'. אם כן התחלנו סוף סוף להתחיל להבין על קצה המזלג את הסוד שרמזו לנו רבותינו זכרונם לברכה בגמרא, דהיינו הא 'דאמר רבי יוסי – אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות ש'בגוף'. דהשתא דאתינן להכי, ידעינן שעומק כוונתו היתה לאותו 'גוף' של 'אדם דקליפה' שכללות הנשמות דקדושה נפלו ונטבעו בתוכו בזמן חורבן בית שני ובהמשך גלותינו המרה בעוונותינו הרבים. אבל כמו שביאר האריז"ל – אנו בגלות בית שני 'בכל הזמן הזה מבררין אותם הנשמות מעט מעט'. וכשיגמרו אחרוני הנשמות הללו להתברר עד סיום ה'רגלים' של ה'גוף' ההוא של אדם דקליפה – 'כדין אתי משיחא' – דהרי כבר כלו כל הנשמות מה'גוף' ד'אדם דקליפה'. וידוע מכמה וכמה מקומות בכתבי האריז"ל שברירת הנשמות או ניצוצי הקדושה מתוך רשות הקליפה היינו תיקונם!

ומה שאמר הזוהר (לפי פירושו בלשון הקודש) 'וּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ וּמוֹדֵד בַּשִּׁעוּר שֶׁל קַו הַמִּדָּה אֹרֶךְ הַהֶמְשֵׁךְ שֶׁל הַ-'יְרֵכַיִם' עַד הָ-'רַגְלַיִם' יָכוֹל לָדַעַת אֶת מִדַּת הַגָּלוּת שֶׁנִּמְשֶׁכֶת' ביאר ב'מתוק מדבש' בזה הלשון: 'שמי שיודע את אורך התפשטות הַ'יְרֵכַיִם' שהם סוד נצח והוד עד סוף אצבעות הרגלים של אדם דקדושה, ואז ממילא יודע גם את שיעור הַ'יְרֵכַיִם' והָ'רַגְלַיִם' של אדם דקליפה (כי כפי שיעורם למעלה בקדושה כן הוא דוגמתם למטה בקליפה), הנה הוא יָכוֹל לָדַעַת אֶת מִדַּת הַגָּלוּת שֶׁנִּמְשֶׁכֶת – כי הרי למטה מהרגלים אין שליטה להסטרא אחרא. אמנם סוד זה לא מסור לכל אחד, כמו שאמר הזוהר ש'זֶהוּ סוֹדּ בֵּין קוֹצְרֵי הַשָּׂדֶה, וְהַכֹּל בְּסוֹד עֶלְיוֹן'! עד כן לשונו למבין.

הרי בענף זה נוכחנו לדעת על פי דברי הזוהר והאריז"ל שבעומק מאמר רבותינו זכרונם לברכה ד-'אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף' אין הכוונה לומר שביאת משיח בן-דוד תלוי רק בריקון כל הנשמות מה'גוף' או ה'חדר' שמכילם כמו שפירש רש"י במסכת נדה, אלא בתיקונם! ומה שהתחלנו לבאר בענף זה יתבאר בעזרת השם ביתר שאת וביתר עוז בענף הבא.

להמשך קריאה: לחץ כאן: אילנא דחיי כרך א שלם 871 עמודים

אפליקצית ספר הזהר

להצלת עם  ישראל ותיקון השכינה

זוהר בעברית עם המשפט

http://www.zohar-1.com/books/zohar_hebrew/mobile/

זוהר ארמית עם המשפט

http://www.zohar-israel.com/zohar/mobile/

זוהר ערב רב

http://www.zohar-1.com/books/erevrav/

הערב רב – מנהיגי הדור האחרון 

לחץ כאן

תיקוני זוהר תיניינא לרמח”ל מחולק ל- 40 יום

הזוהר הקדוש דף היומי

דף ביום לכל איש מישראל

להורדה: ספר זוהר  תהילים השלם: לחץ כאן:  זוהר תהילים השלם