אור הזוהר גליון 573
ספר
זוהר הגלגול
א) עַל לִמּוּד הַפַּרְדֵס אִם הָיָה יָכוֹל לִלְמֹד וְלֹא לָמַד לֹא יוּכַל לְהִתְעַלֵּם בְּעִבּוּר לְתַקֵּן אֶת אֲשֶׁר עִוֵּת, אֶלָּא צָרִיךְ לָבוֹא בְּגִלְגּוּל מַמָּשׁ
וּמִצְוַת עֲשֵׂה הַגְּדוֹלָה שֶׁל לִמּוּד הַתּוֹרָה צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּאַרְבָּעָה דְּרָכִים שֶׁבָּהּ הַנִּקְרָאִים פַּרְדֵס רוֹצֶה לוֹמַר פְּשָׁט רֶמֶז דְּרוּשׁ סוֹד. וְזֶה לְשׁוֹן הַקָּדוֹשׁ הָאֲרִ"י לוּרְיָא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְעַל לִמּוּד הַפַּרְדֵס אִם הָיָה יָכוֹל לִלְמֹד וְלֹא לָמַד לֹא יוּכַל לְהִתְעַלֵּם בְּעִבּוּר לְתַקֵּן אֶת אֲשֶׁר עִוֵּת אֶלָּא צָרִיךְ לָבוֹא בְּגִלְגּוּל מַמָּשׁ. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. בִּפְרָט נֵזֶר הַתּוֹרָה הִיא חָכְמַת הַקַּבָּלָה אֲשֶׁר רֹב הָעוֹלָם פּוֹרְשִׁים מִמֶּנָּה בְּאָמְרָם בַּמֶּה שֶׁהֻרְשֵׁיתָ הִתְבּוֹנֵן, וְאֵין לְךָ עֵסֶק בְּנִסְתָּרוֹת, אַתָּה שְׁלַח נָא יָדְךָ וֶאֱחֹז בָּזֶה אִם אַתָּה מְסֻגָּל לַתּוֹרָה הַזֹּאת וּמִינֵּיהּ לֹא תָּזוּעַ, כִּי מִי שֶׁלֹּא טָעַם טַעַם חָכְמָה זוֹ לֹא רָאָה מְאוֹרוֹת מִיָּמָיו וְהוֹלֵךְ בַּחֹשֶׁךְ.
ב) הָאוֹמֵר דַּי לִי בַּנִּגְלוֹת אֵינִי רוֹצֶה בְּנִסְתָּרוֹת טָב לֵיהּ דְּלָא אִבָּרֵי בְּעָלְמָא
וְאוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְהָאוֹמֵר דַּי לִי בַּנִּגְלוֹת אֵינִי רוֹצֶה בַּנִּסְתָּרוֹת טָב לֵיהּ דְּלָא אִבָּרֵי בְּעָלְמָא כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בַּתִּקּוּנִים (תִּקּוּן מג) זֶה לְשׁוֹנוֹ: מַאן דְּאִסְתַּלַּק קַבָּלָה וְחָכְמָתָהּ מֵאוֹרַיְתָא דִּבְעַל פֶּה וּמֵאוֹרַיְתָא דִּכְתָב וְגֵרִים דְּלָא יִשְׁתַּדְּלוּן בְּהוֹן וְאָמַר דְּלָא אִית אֶלָּא פְּשָׁט בְּאוֹרַיְתָא וּבְתַלְמוּדָא בְּוַדַּאי כְּאִלּוּ הֲוָה אִסְתַּלַּק נְבִיעוֹ מֵהַהוּא נָהָר וּמֵהַהוּא גַּן וַוי לֵיהּ טָב לֵיהּ דְּלָא אִתְבָּרֵי בְּעָלְמָא וְלָא יוֹלִיף הַהוּא אוֹרַיְתָא דָּא תְּחַשֵּׁב לֵיהּ כְּאִלּוּ חָזַר עָלְמָא לְתֹהוּ וָבֹהוּ וְגָרִים עֲנִיּוּת לְעָלְמָא וְאֹרֶךְ גָּלוּתָא. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
אוֹתָן הָאֲנָשִׁים הַגּוֹרְמִים מְנִיעָה לְאוֹתָם הָרוֹצִים לִלְמֹד חָכְמַת הַקַּבָּלָה בִּסְבָרוֹת טַעֲנוֹתֵיהֶם הַמְזֻיָּפִים
וְכָתַב בַּעַל סֵפֶר 'וַיַּקְהֵל משֶׁה' שֶׁכַּוָּנַת זֶה הַמַּאֲמָר הוּא לְבָאֵר גֹּדֶל הֶעָווֹן שֶׁל אוֹתָן הָאֲנָשִׁים הַגּוֹרְמִים מְנִיעָה לְאוֹתָם הָרוֹצִים לִלְמֹד חָכְמַת הַקַּבָּלָה בִּסְבָרוֹת טַעֲנוֹתֵיהֶם הַמְזֻיָּפִים. (וּבְדַף י.) זֶה לְשׁוֹנוֹ, חֲמַת הַשֵּׁם מָלֵאתִי וְקִנְאַת הַשֵּׁם צְבָאוֹת קִנֵּאתִי , וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת אֵינֶנָּהּ תַּחַת יַד הֶהָמוֹן בִּלְבַד , אַךְ יַד הַסְּגָנִים וְהַחֲכָמִים מִתְחַכְּמִים בְּדַעְתָּם בְּמֶרֶד וּמַעַל הַזֹּאת , וְלֹא זוֹ בִּלְבַד שֶׁמּוֹאֲסִים בִּידִיעַת הָאֱלֹקוּת , אֶלָּא אַף זוֹ הִתְחִילוּ לְבַזּוֹת וּלְגַנּוֹת הַחָכְמָה הַזּוֹ , בַּחֹשֶׁךְ יֵלְכוּ וּבַחשֶׁךְ שְׁמָם יְכֻסֶּה, עַל שֶׁפָּעֲרוּ פִּיהֶם וְאָמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה בַּנִּגְלֶה מַה לָּנוּ לַחָכְמָה הַזֹּאת דַּי לָנוּ בִּפְשׁוּטֵי הַתּוֹרָה עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
ג) מַאן דְאוֹלִיף רָזִין דְּאוֹרַיְתָא אִיקְּרֵי בֵּן לְמַלְכָּא וּלְמַטְרוֹנִיתָא וַעֲיַיל בְּלֹא בָּר וְאִית לֵיהּ רְשׁוּת וְהוֹרְמָנָא לְחַפֵּשׂ בְּגִנְזֵי דְּמַלְכָּא
אָמְנָם אָנוּ מְחֻיָּבִים וּמֻשְׁבָּעִים וְעוֹמְדִים לִלְמֹד זֹאת הַחָכְמָה הָאֲמִתִּית כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת תְּרוּמָה (דַּף קסא) זֶה לְשׁוֹנוֹ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לָהּ, לְנִשְׁמָתָא, וְאוֹמֵי לָהּ, דְּכַד תֵּיחוֹת לְהַאי עָלְמָא דְּתִשְׁתָּדַל בְּאוֹרַיְיתָא לְמִנְדַּע לֵיהּ, וּלְמִנְדַּע בְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא. דְּכָל מַאן דְּהֲוֵי בְּהַאי עָלְמָא, וְלָא אִשְׁתָּדַּל לְמִנְדַּע לֵיהּ, טָב לֵיהּ דְלָא יִתְבְּרֵי. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וּבִזְכוּת וּבְכֹחַ הַלִּמּוּד הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה נֵצֵא מִן הַגָּלוּת, לֹא בְּזוּלַת זֶה הַלִּמּוּד, כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא (פָּרָשַׁת נָשׂא) זֶה לְשׁוֹנוֹ: בְּהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר, מִן זוֹהֲרָא דְּאִימָא עִלָּאָה תְּשׁוּבָה. בְּאִלֵּין לָא צָרִיךְ נִסָּיוֹן, וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְחַיֵּי, דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר, יִפְקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי. וְיִתְקַיֵּים בְּהוֹן, (דְּבָרִים לב) יְיָ בָּדָד יַנְחֶנּוּ , עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
ד) וְאִלֵּין עָאלִין כָּל תַּרְעֵי דִלְעֵילָא וְלֵית מַאן דְּיִמְחֵי בִּידֵהוֹן, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי
וְגָדוֹל שְׂכַר לִמּוּד הַזֶּה יוֹתֵר מִשְּׁאָר כָּל הַתּוֹרָה וְכָל הַמִּצְווֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בַּזֹּהַר (פָּרָשַׁת וַיֵּרָא) זֶה לְשׁוֹנוֹ: וְלֵית אֲתַר פְּנִימָאָה בְּכָל אִינוּן כְּאִינוּן דְּיָדְעֵי רָזָא דְמָארֵיהוֹן וְיָדְעֵי לְאִתְדַּבְּקָא בְּהוּ בְּכָל יוֹמָא, עַל אִלֵּין כְּתִיב, (יְשַׁעְיָה סד) עַיִן לא רָאָתָה אֱלהִים זוּלָתֶךָ יַעֲשֶׂה, וְאִלֵּין עָאלִין כָּל תַּרְעֵי דִלְעֵילָא וְלֵית מַאן דְּיִמְחֵי בִּידֵהוֹן, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
ה) אִם עָסַק בְּחָכְמָה זוֹ, לְאַחַר יְצִיאַת נִשְׁמָתוֹ מִגּוּפוֹ פּוֹטְרִין אוֹתוֹ מִכָּל דִּינִים
וְאִם עָסַק בְּחָכְמָה זוֹ, לְאַחַר יְצִיאַת נִשְׁמָתוֹ מִגּוּפוֹ פּוֹטְרִין אוֹתוֹ מִכָּל דִּינִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בַּזֹּהַר (פָּרָשַׁת חַיֵּי שָׂרָה): מַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא , חֵירוּ אִית לֵיהּ מִכֹּלָּא בְּעַלְמָא דֵין מִשִּׁעְבּוּדָא דִּשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, חֵירוּ בְּעַלְמָא דְאָתֵי בְּגִין דְּלָא יִתְבְּעוּן מִנֵּיהּ דִּינָא בְּהַהוּא עַלְמָא כְּלָל. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
ו) הָעוֹסֵק בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה לָדַעַת רָזֵי הַתּוֹרָה וְטַעֲמֵי הַמִּצְווֹת עַל פִּי סוֹד, נִקְרָא בֵּן לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתְפָּאֵר בּוֹ בָּרָקִיעַ
וְהָעוֹסֵק בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה לָדַעַת רָזֵי הַתּוֹרָה וְטַעֲמֵי הַמִּצְווֹת עַל פִּי סוֹד, נִקְרָא בֵּן לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתְפָּאֵר בּוֹ בָּרָקִיעַ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (בְּתִקּוּנֵי זֹהַר וּבְרַעְיָא מְהֵימְנָא): אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים, מָאן דְּאוֹלִיף רָזִין דְּאוֹרַיְתָא, אִיקְרֵי בֵּן לְמַלְכָּא וּלְמַטְרוֹנִיתָא, וְעֲיִּיל בְּלֹא בָּר, וְאִית לֵיהּ רְשׁוּת וְהוּרְמָנָא לְחַפֵּשׂ בְּגִנְזֵי דְמַלְכָּא לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא וּלְקַשֵּׁט, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתְּבַּח לֵיהּ בְּפָמַלְיָא דִּילֵיהּ, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. (סֵפֶר הַבְּרִית חֵלֶק ב' מַאֲמָר יב פֶּרֶק ה')
ז) מִי שֶׁלֹּא עָסַק בְּחָכְמַת הָאֱמֶת וְלֹא רָצָה לִלְמֹד אוֹתָהּ, בְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁמָתוֹ רוֹצָה לַעֲלוֹת בְּגַן עֵדֶן דּוֹחִין אוֹתָהּ מִשָּׁם בבזיון
וּמִי שֶׁלֹּא עָסַק בְּחָכְמַת הָאֱמֶת וְלֹא רָצָה לִלְמֹד אוֹתָהּ, בְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁמָתוֹ רוֹצָה לַעֲלוֹת בְּגַן עֵדֶן, דּוֹחִין אוֹתָהּ מִשָּׁם בְּבִזָּיוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בַּזֹּהַר שִׁיר הַשִּׁירִים: זַכָּאִין כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, לְמִנְדַע בְּחָכְמְתָא דְמָארֵיהוֹן, וְאִינוּן יָדְעֵי וּמִסְתַּכְּלִין בְּרָזִין עִילָּאִין. בְּגִין דְּכַד בַּר נָשׁ נָפֵיק מֵהַאי עָלְמָא, בְּהָא אִסְתַּלְּקוּ מִנֵּיהּ כָּל דִּינִין דְּעָלְמָא. וְלָא עוֹד, אֶלָּא דְּפָתְחִין לֵיהּ תְּלֵיסַר תַּרְעֵי דְרָזֵי דַּאֲפַרְסְמוֹנָא דַכְיָא, דְּחָכְמְתָא עִילָּאָה תַּלְיָיא בְּהוּ כוּ'. אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים, צְאִי לָךְ אִם אַנְתְּ אַתְיָא בְּלָא יְדִיעָה, וְלָא אִסְתַּכְּלַת בְּחָכְמְתָא, עַד דְּלָא תֵיעוֹל הָכָא, וְלָא יְדַעְתְּ בְּרָזִין דְעַלְמָא עִילָּאָה, צְאִי לָךְ, לֵית אַנְתְּ כְּדַי לְמֵיעַל. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
ח) הַשְּׂרָפִים בַּעֲלֵי שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שׂוֹרְפִים אֶת נִשְׁמָתוֹ בְּכָל יוֹם וְיוֹם
וְלֹא עוֹד אֲפִלּוּ יֵשׁ בְּיָדוֹ כָּל מַעֲשִׂים הַטּוֹבִים שֶׁבָּעוֹלָם הַשְּׂרָפִים בַּעֲלֵי שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שׂוֹרְפִים אֶת נִשְׁמָתוֹ בְּכָל יוֹם וְיוֹם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בַּזֹּהַר (פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי רמז:): זֶה לְשׁוֹנוֹ הַאי חֵיוָתָא קַדִּישָׁא קַיְּימָא כַּד נִשְׁמְתָא סַלְּקָא וּמָטָאת לְגַבֵּיהּ, כְּדֵין שָׁאַל לָהּ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא דְּמָארֵיהּ, וּכְפוּם הַהִיא חָכְמְתָא דְּרָדִיף אֲבַתְרָהּ וְאַדְבַּק (סְפָרִים אֲחֵרִים: בה), הָכִי יַהֲבֵי לֵיהּ אַגְרֵיהּ. וְאִי יָכִיל לְאַדְבְּקָא וְלָא אַדְבַּק, דָּחֵי לֵיהּ לְבַר, וְלָא עַיְילָה, וְקַיְּימָא. (סֵפֶר הַבְּרִית חֵלֶק ב' מַאֲמָר יב פֶּרֶק ה').
לכן בואו ונלמד דקה זוהר ביום, וישמעו התפילות והשמע ישראל, ונזכה לגן עדן העליון, ולא נצטרך לבוא בגלגול, כי על ידי הזוהר הקדוש נהיה צדיקים גמורים העובדים את ה' יתברך באהבה.
בס"ד, זעקת הרוח – סיפור נורא מתקופת רבי חיים ויטאל זצוק"ל
את הסיפור הבא כתב איש אלוקים קדוש, רבי חיים ויטאל זצוק"ל, תלמיד רבינו הקדוש האר"י ז"ל בספר החזיונות שלו,
מעשה מבהיל
ונורא אירע בעיר דמשק בליל שבת-קודש של ראש-חודש אב, שנת שס"ט.
בתו של הרב רבי רפאל עניו, מחשובי רבני העיר, אך טעמה מעט מהדג שהכינו לכבוד שבת, נפלה מתעלפת על הארץ, האב הוזעק מבית-הכנסת, ומיד שלח לקרוא לרופאים וינסו לרפואתה בכל מיני רפואה ולא הועילו. וכך היתה מוטלת כפגר מת בלי שום הרגש חושים .לפתע שמע אביה קול איש בוקע מפיה של בתו המעולפת, הקול פונה אליו ומכריז: "אני רוחו של חכם יעקב פיסו. נסתלקתי מן העולם לפני שלושים וחמש שנים ועליתי למקומי בגן עדן. אך עתה לא הניחו לי לעלות למקום גבוה יותר. דחו אותי, מכיון שיש בידי חטא קל אשר נשאר עלי לתקנו. לכן הנני מצווה עליך, רפאל עניו, שתלך ותקרא את החכם המקובל רבי חיים ויטאל שיבוא אלי, הואיל והתיקון שלי הוא על ידי השליחות שעלי לומר לו, כי אין יכולת בעליונים להטיב אלא על ידי תפילות הצדיקים בעולם הזה".אך הוא, רפאל עניו, חשש להשאיר את בתו לבד בלילה ומיאן לצאת מביתו.
נתלבשתי בתוך הדג שבתך אכלה ונכנסתי בתוכה
הרוח פנה אליו שוב, ואמר לו: "אל תחשוש שאני אזיק לבתך, אינני כשאר רוחות הרשעים המשוטטים בעולם ומחפשים להיכנס בתוך בני אדם ולהזיקם, כדי להסתתר ממלאכי החבלה המכים בה. אני חכם וצדיק, ירדתי דרך נהרות גן עדן, נתלבשתי בתוך הדג שבתך אכלה ונכנסתי בתוכה, לא באתי היה יחידי, אלא כמה מלאכים ונשמות של ששה צדיקים מלווים אותי ושומרים לי בדרך. אם היית יודע מכל זה, היית מכין הרבה נרות לכבוד שבת ולא רק שנים, לכן הכן ששה כסאות לנשמות הצדיקים אשר מלווים אותי, ודע לך, כי כולנו ממתינים לבואו של רבי חיים המקובל, שיעשה שליחותו על ידי, לך מהר, קראהו ויבא" .דברים נוקבים אלו שכנעו את רבי רפאל עניו, לפנות בוקר יצא וקרא לרבי חיים ויטאל. כשנכנס הרב רבי חיים, קרא הרוח לכבודו "ברוך הבא" שלש פעמים. ומיד פנה הרוח אליו וגילה לו את שמו, וצעק: "אוי למי שאינו נזהר בעולם הזה, אפילו מחטא קל שבקלים.אני חטאתי, שפעם מנעתי את הרבים מלעשות תשובה על ידי שהנפתי בידי בביטול על עניין כל שהוא לרמוז שהאיסור אינו נורא כל כך, ומתוך זה נמנעו מלשוב עליו בתשובה.לכן עתה, בשליחותי אליך אתקן את חטאי, כאשר בסיבתי יתעוררו העם לשוב בתשובה. ובכן, הנני להודיעך, רבי חיים שנשלחתי משמים לצוותך, שתלך להחזיר את יושבי דמשק בתשובה. וכי אינך רואה את האש הגדולה העומדת לשרוף את העולם ולהעניש את יושבי העיר הזאת -?-! לכן הזדרז לקבץ את יושבי העיר, כי עתה עת רצון, וצומו שלוש תעניות, שני חמישי ושני, כביום הכיפורים ממש, אנשים ונשים, בבכי וחרטה ובתשובה גמורה, אולי ישוב ה' מחרון אפו עליהם, מרוב העבירות שבידיהם".
אמור לחכמים כי מפני העבירות הגדולות שבידי יהודי דמשק, הכבידו על המשיח חבלי ברזל ומתאחר בואו
הרב חיים ויטאל שמע את דבריו, אל לא השתכנע, ואמר לרוח: "והלא אנשי דמשק אינם חפצים בדרשותיו ולא אועיל בהם כלום" .ומיד השיב לו הרוח: "כל זה באמת גלוי וידוע לפני ה' יתברך, אבל אף על פי כן, עליך לומר את דרשותיך".רבי חיים המשיך להסס, ואמר: "אולי די לקבץ תלמידי חכמים בלבד".והרוח השיב: "טוב הדבר, אמור לחכמים כי מפני העבירות הגדולות שבידי יהודי דמשק, הכבידו על המשיח חבלי ברזל ומתאחר בואו.
"אוי לכם, חכמי הדור, שאינכם משיבים את העם בתשובה, אוי לכם, חכמי הדור, שאינכם משיבים את העם מתשובה, אוי לכם, שיש לכם גאווה להשגיח על כבודכם ואינכם משגיחים על כבוד הקדוש ברוך הוא, ובזה אתם גורמים רעה בעולם.
ואף על פי שיודע הקב"ה שאנשי דמשק לא ישמעו בקולך, כי עבירות גדולות יש ביניהם המעכבות תשובתם – אף על פי כן, עשה אתה את המוטל עליך. לך וקבץ עשרה אנשים היותר ראויים, אף על פי שאינם ראויים לגמרי לשמוע, והשיבם בתשובה. גם עשה מה שבידך להשיב העם התשובה, והשומע ישמע, והחדל יחדל, ואתה את נפשך הצלת" .אך גם לפשרה זו התמהמה הרב חיים ויטאל ולא עשה השליחות.הרוח לא הירפתה ממנו והמשיך להתגלות שוב ביום ג' ח"י באב והוריד עמו את המלאך (צדקיא"ל) המושל ביום ההוא, ועוד ארבע נשמות צדיקים.לשמע הידיעה על ההתגלות הנוספת, התאספו לאותו בית כמה רבנים חשובים מתושבי דמשק, לפתע צעק עליהם הרוח: "אוי לכם, חכמי הדור, שאינכם משיבים את העם בתשובה, אוי לכם, חכמי הדור, שאינכם משיבים את העם מתשובה, אוי לכם, שיש לכם גאווה להשגיח על כבודכם ואינכם משגיחים על כבוד הקדוש ברוך הוא, ובזה אתם גורמים רעה בעולם.
ראו, הנה בתו של רבי חיים מתה במגיפה בליל ז' באב, כי עזב דרשותיו להוכיח את העם ולהשיבם, גם רבו האר"י ז"ל הוכיחו על זה, לפי שעיקר ביאתו לעולם היא להשיב את העם בתשובה".
הרוח הסב פניו אל החכמים אשר ישבו בחדר, ואמר: "עתה יושבי דמשק, אין לכם חלק לעולם הבא, חס ושלום, מכמה סיבות. והראשונה על אשר נשותיכם הולכות חצופות בלבושיהן עם תכשיטים מגונים כמו הפינגאניס אשר בראשיהן [אפשר כבר לתאר איזה כיסוי ראש היה הפינגאניס לפני כ-450 שנה, והן לבושות חולצות ושמלות צמודות… [התחילו שם ללכת בשינוי משהו ממה שהלכו כל הדורות] והן לובשות את הליזאריס והוקאביש שהן דקין ונראה במעט צבע בשר הרגליים, והן משימות מיני בשמים לגרות יצר הרע באנשים, וכל הדבר הזה עושות בשוקים וברחובות, להראות העמים את יפין, וגורמות להרבות חטאים בעולם, וכל המחטיא את הרבים אין לו חלק לעולם הבא, (מובא בספר "שבחי חיים ויטאל" מדף ח: והלאה(.
מרן החפץ חיים זי"ע היה אומר (הובא בספר מאיר עיני ישראל כרך ו' בשם נכדו רבי אברהם הכהן): כי פסגת המעשים הטובים וקיום רצון ה' יתברך הוא, הוא להגיע למדרגת זיכוי הרבים, ובזה תבחן מדת התמסרותו של האדם למען כבוד ה' בעולם.
על האדם לדעת כי רצון אבינו שבשמים הוא לזכות את כל בניו בלימוד התורה הקדושה וקיום מצוותיה, ועל ידי זכות הרבים זוכה האדם לסיעתא דשמיא, כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק ה' משנה י"ח), כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, וזכות הרבים תלוי בו, עכדה"ק.