[1] לכאורה כוונת רבינו לומר שהוא לא רק הצעיר מכל עירו, אלא גם הדל ביותר מכל 'עדרו' – על דרך הפסוק 'שְׁגַר אֲלָפֶיךָ' (דברים כח ד), שרש"י פירש: 'ולדות בקרך, שהבהמה משגרת ממעיה'.  ר"ל באשר על פי רוב דרכם של בהמות להיות גסות ושמנות, מכל מקום מהרח"ו רואה את עצמו כדל ביותר מכל עדרו!

[2] כך תיאר הרב חיד"א את גדולת המהרח"ו בספרו 'שם הגדולים' [מערכת ח אות כא]:  מהר"ר חיים ויטאל, בישראל גדול שמו זצ"ל.  והיה תלמיד בפשט מהרב מה"ר משה אלשיך זצ"ל…  והוא קיבל מרבינו האר"י זצ"ל חכמת האמת וכתב אשר שמע מפי רבו בספר 'עץ חיים' כמפורסם…  הנה, רבינו האר"י צוה ששום אחד מתלמידיו לא יכתוב חוץ מהמרח"ו….  גם ראיתי מכתיבת-יד המהרח"ו כמה חיבורים בכל חכמה, וספר 'עץ הדעת טוב' דרשות על כל התורה ממנו על דרך הפרד"ס, וגם חידושים על הש"ס והתוספות מכתב ידו.  ובספר 'חזיונות' הנזכר כתוב שנולד מהרח"ו שנת הש"ג, ודמשק מנוחתו שנת הש"פ.  גם ראיתי פיתקא מכתב-יד מהר"ם אלשיך עצמו וכתוב בה שבכח אשר נסמך ממרן מהר"י קארו הוא סומך את מהרח"ו – יורה יורה, ידין ידין בכל דין מוסמך!

[3] עוד כתב הרב חיד"א [שם]:  רבים אומרים דכשבא מהרח"ו ללמוד עם רבינו האר"י זצ"ל היה יותר גדול מהרב ז"ל…  אני עניתי שאני הצעיר זכיתי וראיתי ספר 'חזיונות' ממהרח"ו ז"ל מכתיבת ידו וכתוב שם שנולד שנת הש"ג, והוא כשבא אצל הרב היה בתחילת שנת של"א – וכפי זה היה לו כ"ח שנה.  ובשנת של"ב יום ה' לאב נלקח ארון האלהים רבינו האר"י זצ"ל וזיע"א – והיה בן ל"ח שנה, ע"כ לשון החיד"א.  לפי דבריו יוצא שבזמן הסתלקות האר"י היה מהרח"ו קצת פחות משלשים שנה, וקרוב לזמן זה תשש כחו!

[4] ע"פ המשנה בפרקי אבות (ה,כא) – בן שלשים לכח.

[5] כל זה ע"פ נבואת ירמיהו הנביא (פרק ח): (כ) עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ: (כא) עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי הָשְׁבָּרְתִּי קָדַרְתִּי שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי: (כב) הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם רֹפֵא אֵין שָׁם כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת עַמִּי: (ס) (כג) מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי:

[6] חרבן הבית השני היה בשנת שלושת אלפים תתכ"ח שנה.  נמצא אם כן שבזמן שכתב מהרח"ו דברים אלו לאחר אלף חמש מאות וארבע שנים היה זה בשנת ה של"ב (בקירוב), כנראה סמוך מאוד לאחר הסתלקות האר"י ביום ה" לאב.

[7] גם זה מנבואת ירמיהו (פרק ו ד) קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ מִלְחָמָה קוּמוּ וְנַעֲלֶה בַצָּהֳרָיִם אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב:

[8]שאלף שנים הם יומו של הקב"ה מבואר כבר בספר תהילים (פרק צ ד): כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה – ופירש רש"י שם: כי אלף שנים בעיניך. אלף שנים של בני אדם הם כיום אחד של הקב"ה, עכ"ל.  אבל כדי להבין כוונת מהרח"ו כאן צריכים אנחנו לרחיב היריעה.

בספר 'דעת ותבונה' העתיק את דברי הרב חיד"א בשם הגדולים [מערכת א אות ריט] בענין גילוי הזוהר אשר נתגלה בדורות האחרונים ולא בדורות הראשונים וז"ל: ואולם לימים ראשונים נסתם כל חזון, והחכמה העמוקה חכמת האמת נסתרה והיא נתמהה – וראשי הדורות ידעי רבנן איזה שרשים בכללות.  וכבר אמרו בזוהר [ח"א ריז ע"א] דאחרי רשב"י לא נשאר כי אם מלא העומר מן למשמרת.  דהגם שלא פסקה מישראל חכמה זו… מכל מקום הכל היה למשמרת להצנעא בכללי כללות.

[אמר הכותב: במאמר הנ"ל שהזכיר החיד"א מבואר שמיום שיצא רשב"י מהמערה ניתנה לו רשות מן השמים לגלות סתרי תורה לזמן מוגבל כדי להרבות תלמידים לצורך חיבור ספר הזוהר והתיקונים.  אמנם, ידע רשב"י שאין התכלית בגילוי סודות אלו לצורך דורו, אלא שיהיה הזוהר שמור למשמרת לדור שבו יוכל בן-דוד לבא, ממש כצנצנת מן למשמרת.  ז"ל הזוהר:  תָּנָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מִן יוֹמָא דְּאִסְתַּלִּיק רִבִּי שִׁמְעוֹן מִן מְעַרְתָּא, מִלִּין (אלין) לָא אִתְכַּסְיָין מִן חַבְרַיָא, וְרָזִין עִלָּאִין הֲווּ מִסְתַּכְּלָן וְאִתְגַּלְּיָין מִבֵּינַיְיהוּ, כְּאִלּוּ אִתְיְיהִיבוּ הַהִיא שַׁעְתָּא בְּטוּרָא דְסִינַי. בָּתַר דְּשָׁכִיב כְּתִיב, (בראשית ח) וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְינוֹת תְּהוֹם וַאֲרוּבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וְהֲווּ חַבְרַיָיא מְרַחֲשָׁן מִלֵּי, וְלָא מִתְקַיְימֵי בְּהוּ…(שָׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מִן הַיּוֹם שֶׁהִתְעַלָּה רַבִּי שִׁמְעוֹן מֵהַמְּעָרָה, הַדְּבָרִים הַלָּלוּ לֹא נִתְכַּסּוּ מִן הַחֲבֵרִים וּבְסוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים הָיוּ מִסְתַּכְּלִים וּמִתְגַּלִּים מִבֵּינֵיהֶם כְּאִלּוּ שֶׁנִּתְּנוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְּהַר סִינַי, אַחַר שֶׁמֵּת כָּתוּב (בראשית ה) וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנוֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וְהָיוּ הַחֲבֵרִים מְרַחֲשִׁים דְּבָרִים, וְלֹא מִתְקַיְּמִים בָּהֶם.)  אָמַר, וַדַּאי מִדְּשָׁכִיב רִבִּי שִׁמְעוֹן, חָכְמְתָא אִסְתַּלְּקַת מֵאַרְעָא. (אָמַר, וַדַּאי מִשֶּׁמֵּת רַבִּי שִׁמְעוֹן, הַחָכְמָה הִסְתַּלְּקָה מִן הָאָרֶץ.)  אֲתָא לְגַבֵּיהּ דְּרִבִּי אַבָּא, סָח לֵיהּ. סָלִיק רִבִּי אַבָּא יְדוֹי עַל רֵישֵׁיהּ, וּבָכָה וְאָמַר, רִבִּי שִׁמְעוֹן רֵיחַיָיא דְּטַחֲנִין מִנֵּיהּ מַנָּא טָבָא כָּל יוֹמָא, וְלָקְטִין לֵיהּ. כְּמָה דִכְתִיב, (במדבר יא) הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים, וְהַשְׁתָּא רֵיחַיָּיא וּמַנָּא אִסְתַּלְּקוּ וְלָא אִשְׁתָּאַר בְּעַלְמָא מִינֵיהּ, בַּר כְּמָה דִכְתִיב, (שמות טז) קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעוֹמֶר מָן וְהַנַּח אוֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת. וְאִלּוּ בְּאִתְגַּלְּיָיא לָא כְּתִיב, אֶלָּא לְמִשְׁמֶרֶת, לְאַצְנָעוּתָא. הַשְׁתָּא מַאן יָכִיל לְגַלָּאָה רָזִין, וּמַאן יִנְדַע לוֹן.  (בָּא אֶל רַבִּי אַבָּא, סִפֵּר לוֹ. הֵרִים רַבִּי אַבָּא אֶת יָדָיו עַל רֹאשׁוֹ וּבָכָה וְאָמַר, רַבִּי שִׁמְעוֹן רֵחַיִם שֶׁטּוֹחֲנוֹת מִמֶּנּוּ מָן טוֹב כָּל יוֹם וְלוֹקְטִים אוֹתוֹ, כַּכָּתוּב (במדבר יא) הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים, וְעַכְשָׁו הָרֵחַיִם וְהַמָּן הִסְתַּלְּקוּ וְלֹא נִשְׁאָר מִמֶּנּוּ בָּעוֹלָם, פְּרָט לְמַה שֶּׁכָּתוּב (שמות טז) קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אוֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת. וְאִלּוּ בְּהִתְגַּלּוּת לֹא כָתוּב אֶלָּא לְמִשְׁמֶרֶת, לְהַצְנָעָה. עַכְשָׁו מִי יָכוֹל לְגַלּוֹת סוֹדוֹת וּמִי יֵדַע אוֹתָם.)]

כדי להבין מדוע לאחר הסתלקות הרשב"י נגנז ספר הזוהר לדרא בתראה ולכן נסתתמו מעינות חכמת הקבלה לזמן ממושך ממשיך החיד"א וכתב:  כי גזרה חכמתו יתברך שיהיו אלף שנים בגלות זה, כדכתיב נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה (איכה א,יג) – והוא יומו של הקב"ה!  וכן אמרו בזוהר ומדרש איכה וכמה דוכתי.  וכל התנאים ואמוראים היו סמוך לחורבן בתוך האלף שנים, שהרי רב אשי שסידר התלמוד היה בשנת שנ"ח לחורבן, ולכן לא הועיל כל קדושתם להביא משיח – כי גזרה עומדת!  … ואפשר דבהיות גזירת החורבן אלף שנים וכל הקדושים היו בתוך האלף שנים, לא רצה הקב"ה שיגלה ספר הזוהר שיש בו כמה חומרות ועונשים – כרחם אב על בנים – כי באותו פרק היו שמדות ותוקף הצרות והיו ישראל בצער גדול.  ואם היו מתגלים דברי הקדושים רשב"י וחבריו היה מקום לסטרא-אחרא לקטרג יותר על ישראל…  אבל אחר שעבר אלף שנים מהחורבן בשנת ד" אלפים תתכ"ח – אז היה יכול לבוא משיח.  ובעוונתינו הרבים אשתהויי אשתהי – וזה חטא נוסף לכלל ופרט על כל החטאים וחילול שמו חם ושלום וחילול תורתו…  ולכן, סמוך לדורות שאחר אלף שנה מהחורבן נתגלה אור הזוהר להגין על ישראל – ושאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל!  עכ"ל החיד"א.

הרי לנו בעליל איך שהרב חיד"א הבין דברי הזוהר הנ"ל.  מִן יוֹמָא דְּאִסְתַּלִּיק רִבִּי שִׁמְעוֹן מִן מְעַרְתָּא, מִלִּין לָא אִתְכַּסְיָין מִן חַבְרַיָא, וְרָזִין עִלָּאִין הֲווּ מִסְתַּכְּלָן וְאִתְגַּלְּיָין מִבֵּינַיְיהוּ, כְּאִלּוּ אִתְיְיהִיבוּ הַהִיא שַׁעְתָּא בְּטוּרָא דְסִינַי – ר"ל כדי להכין תרופה למכת הגלות הארוכה ניתנה רשות מן השמים לזמן מוגבל לגלות סתרי תורה – אבל אך ורק לצורך כתיבת ספר הזוהר והתיקונים.  ואכן, מיד לאחר פטירת הרשבי מִדְּשָׁכִיב רִבִּי שִׁמְעוֹן, חָכְמְתָא אִסְתַּלְּקַת מֵאַרְעָא לתקופה של אלף שנה שנגזר עלינו להיות בגלות.  באלף שנים הללו היה הזוהר הקדוש למשמרת וְלָא אִשְׁתָּאַר בְּעַלְמָא מִינֵיהּ, בַּר כְּמָה דִכְתִיב, (שמות טז) קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעוֹמֶר מָן וְהַנַּח אוֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת. וְאִלּוּ בְּאִתְגַּלְּיָיא לָא כְּתִיב, אֶלָּא לְמִשְׁמֶרֶת, לְאַצְנָעוּתָא עד תום אלף שנים הללו שנמנע משיח צדקינו מלבוא.  ואז, סמוך לדורות שאחר אלף שנה מהחורבן נתגלה אור הזוהר להגין על ישראל – ושאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל!

אם-כן, על זה דייקא נאנח מהרח"ו.  אוֹי לָנוּ כִּי פָּנָה הַיּוֹם – יוֹם אֶחָד שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא אֶלֶף שָׁנִים (ר"ל שנגזר עלינו להיות בגלות), וְגַם נָטוּ צִלְלֵי עֶרֶב שֶׁהֵם ת"ק וְד' שָׁנִים יוֹתֵר מֵחֲצִי הַיּוֹם הַב' (ר"ל וכבר יכלנו להביא משיח – והרי השמש כבר נוטה לשקוע גם ב'יום' השני) ועדיין בן דוד לא בא!  גם לקמן בהמשך הקדמתו נגע מהרח"ו במהות גזירת אלף שנים אלו במה שביאר: שכְבָר אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כִּי זְמַן הַשְּׁבוּעָה הִיא עַד אֶלֶף שָׁנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בִּבְרַיְתָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּפִרְקֵי הֵיכָלוֹת עַל פֵּרוּשׁ דָּנִיּאֵל, וְזֶה לְשׁוֹנָם: וְאִתְיְהִבוּן בְּיָדֵיהּ עַד עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן – וְאֵיךְ הֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב אָבִינוּ שַׂר עוֹלָם וְהוּא שָׂרוֹ שֶׁל בָּבֶל ע' עוֹקִין וְכוּ' עַיֵּן שָׁם. וְכֵן בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת וַיֵּרָא (דַּף קיז.) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כָּל דָּא אֲרִיכוּ זִמְנָא יַתִּיר מִכְּמָה דְּאוֹקְמֵיהּ חַבְרַיָיא דְּאִיהוּ יוֹמָא חַד גָּלוּתָא דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְלָא יַתִּיר, דִּכְתִיב: 'נְתָנַנִי שׁוֹמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה' – עכ"ל מהרח"ו לקמן.  ואע"פ שגם אנו נעמוד על דיוק דבריו במקומם הראוי בעזרת השם, מכל מקום העתקנו דבריו להורות ולחזק שבודאי גם מהרח"ו למד כמונו במה שבירנו ב'אות' זו, וכן במה שנבאר ב'אות' הבא.

[9]עדיין נותר לנו להרחיב הדיבור על אלף שנים אלו שהזכיר מהרח"ו כדי להבין מדוע היו הם דווקא באלף החמישי לבריאת העולם.  יסוד הדבר מרומז בפסוק באיכה נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה (איכה א,יג).  כבר ביארנו ש הַיּוֹם הנזכר בפסוק הוא יומו של הקב"ה, אבל עכשיו גם נעמוד על הנרמז בתיבה דָּוָה .  בפשטות ביאור דָּוָה היינו 'חולה' או 'מוכת יסורים', שאכן מתאים מאוד למצב עמינו ביום זה של הקב"ה.  אמנם ע"פ סודן של דברים אותיות דָּוָה הן גם-כן אותיות הוֹד, וידוע ש הוֹד היא הספירה החמישית מששה הספירות או ששה הקצוות של פרצוף 'זעיר אנפין'.  אכן בכל כתבי הקבלה ששה הקצוות של פרצוף 'זעיר אנפין' הן כנגד ששה ימי השבוע (יום א – חסד, יום ב – גבורה, יום ג – תפארת, יום ד – נצח, יום ה – הוד, יום ו –יסוד) בסוד המבואר בזוהר (חלק ב – פט ע"ב): תָּאנָא כְתִיב: 'כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ'. שֵׁשֶׁת יָמִים וַדַּאי וְלָא בְשֵׁשֶׁת. וְהָני יוֹמִין קַדִּישִׁין עִלָּאִין אִקְרוּן יוֹמֵי דִשְׁמָא קַדִּישָׁא אִתְכְּלִיל בְּהוּ וְאִינוּן אִתְכְלִילָן בֵּיהּ.  (לָמַדְנוּ, כָּתוּב :'כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ'. שֵׁשֶׁת יָמִים וַדַּאי, וְלֹא כָּתוּב בְּשֵׁשֶׁת. וְאֵלּוּ יָמִים הַקְּדוֹשִׁים הָעֶלְיוֹנִים נִקְרָאִים יָמִים, שֶׁהַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, נִכְלָל בָּהֶם, וְהֵם נִכְלְלוּ בּוֹ.)  אם כן, בכל מקום שאנו מונים מאחד עד שש – כגון לששת ימי השבוע או לשתא אלפי שנה דהוה עלמא – הנמנה חמישי כנגד ספירת ה-הוֹד. 

ואמנם זהו הסוד והרמז שירמיהו טמן בפסוק נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה (איכה א,יג) – לומר לנו בדרך נבואה שכל אלף החמישי שכנגד ספירת ה-הוֹד עתיד להיות לבני ישראל במצב של דָּוָה!  וכן היה כמו שראינו בדברי החיד"א שהבינו לעיל, וז"ל: כי גזרה חכמתו יתברך שיהיו אלף שנים בגלות זה, כדכתיב נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה – והוא יומו של הקב"ה!  וכן אמרו בזוהר ומדרש איכה וכמה דוכתי.  וכל התנאים ואמוראים היו סמוך לחורבן בתוך האלף שנים… ולכן לא הועיל כל קדושתם להביא משיח – כי גזרה עומדת!  … ואפשר דבהיות גזירת החורבן אלף שנים וכל הקדושים היו בתוך האלף שנים, לא רצה הקב"ה שיגלה ספר הזוהר שיש בו כמה חומרות ועונשים – כרחם אב על בנים – כי באותו פרק היו שמדות ותוקף הצרות והיו ישראל בצער גדול.  ואם היו מתגלים דברי הקדושים רשב"י וחבריו היה מקום לסטרא-אחרא לקטרג יותר על ישראל…  אבל אחר שעבר אלף שנים מהחורבן בשנת ד" אלפים תתכ"ח – אז היה יכול לבוא משיח.  ובעוונתינו הרבים אשתהויי אשתהי…  ולכן, סמוך לדורות שאחר אלף שנה מהחורבן נתגלה אור הזוהר להגין על ישראל – ושאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל!  עכ"ל החיד"א.

וכמו שהזכיר החיד"א, סוד זה באמת הוזכר בכמה מקומות בזוהר הקדוש.  אם-כן פשיטא שלצורך הסתרת סוד זה היה כדי שלא יתגלה ספר הזוהר הקדוש באלף שנים הללו – שאם נגלה להם גזירת הגלות ושלא יכול משיח לבא באלף שנים הללו בודאי שלא היו יכולים לעמוד באמונתם במשך כל תוקף הצרות שפקדו אותם מיום ליום, דהרי מה שמחזיק אותנו באמונתינו הוא האמונה שבכל יום יכול לבא משיח צדקינו, בב"א- ודוק!

וז"ל הזוהר (פ. וירא – דף 117א): אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כְּגַוְּונָא דָא כְּתִיב, (ישעיה ס) אֲנִי יְיָ בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה. מַהוּ בְּעִתָּהּ. בְּעֵת ה'. דְּתָקוּם מֵעַפְרָא כְּדֵין אֲחִישֶׁנָּה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי וְעִם כָּל דָּא יוֹמָא חַד נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּ"ה, בְּגִין דְּאִסְתַּלַּק וא"ו מִן ה"א, וְקוֹל לָא אִשְׁתַּכַּח, כְּדֵין דִּבּוּר אִתְאַלָּם. וּבְגִין כָּךְ הִיא שְׁכִיבַת בְּעַפְרָא כָּל הַהוּא יוֹמָא דְּה"א. וּמַאן אִיהוּ אֶלֶף חֲמִשָּׁאָה, וְאַף עַל גַּב

דְּאַקְדִימַת בְּגָלוּתָא עַד לָא יֵיעוּל הַהוּא אֶלֶף חֲמִשָּׁאָה רָזָא דְּה"א, וְכַד יֵיתֵי אֶלֶף שְׁתִיתָאָה דְּאִיהוּ רָזָא דְּוא"ו, כְּדֵין וא"ו יוֹקִים לְה"א. (אָמַר רַבִּי יוֹסִי, כְּמוֹ זֶה כָּתוּב (ישעיה ס) אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה. מַהוּ בְּעִתָּהּ? בְּעֵת ה'. שֶׁתָּקוּם מִן הֶעָפָר, אָז אֲחִישֶׁנָּה. אָמַר רַבִּי יוֹסִי, וְעִם כָּל זֶה, יוֹם אֶחָד הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הֶעָפָר וְלֹא יוֹתֵר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כָּךְ אָמְרוּ, אֲבָל בֹּא רְאֵה הַסּוֹד שֶׁלָּמַדְנוּ. בְּשָׁעָה שֶׁכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל גָּלְתָה מִמְּקוֹמָהּ, אָז אוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ כִּבְיָכוֹל נִפְרְדוּ, שֶׁנִּפְרְדָה הֵ"א מִן וָא"ו, וּמִשּׁוּם שֶׁנִּפְרְדוּ מַה כָּתוּב? (תהלים לט) נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּ"ה, מִשּׁוּם שֶׁהִסְתַּלֵּק וָא"ו מֵהֵ"א וְקוֹל לֹא נִמְצָא, אָז הַדִּבּוּר נֶאֱלָם, וְלָכֵן הִיא שׁוֹכֶבֶת לֶעָפָר כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה שֶׁל הֵ"א. וּמִיהוּ? הָאֶלֶף הַחֲמִישִׁי. וְאַף עַל גַּב שֶׁהִקְדִּימָה בַּגָּלוּת עַד שֶׁלֹּא נִכְנָס אוֹתוֹ הָאֶלֶף הַחֲמִישִׁי, הַסּוֹד שֶׁל הֵ"א. וּכְשֶׁיָּבֹא הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי, שֶׁהוּא הַסּוֹד שֶׁל וָא"ו, אָז וָא"ו יָקִים אֶת הֵ"א).

[10]  מהרח"ו הביא פסוק זה יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב (ירמיה ו,ד) כדי להורות שכבר עברו יותר מחמש מאות שנים מהאלף הששי שהוא יומו הששי של הקב"ה. ולכן על דרך משל מיום אחד שלנו בעולם הזה שלאחר חצות היום כבר נוטה השמש לכיון המערב למקום שקיעתה – כמו כן יומו הששי של הקב"ה כבר עבר מחציתו ונוטה לשקוע.  אם כן נאנח מהרח"ו ואומר וָאֶתְּנָה אֶת פָּנַי לַחֲקֹר וְלָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ. וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי?  אמנם – כמו שנבאר באורך בסמוך – אין זה אלא לפי דבריו של המהרח"ו שמנה מיום החרבן שיצא לו שבימיו אכן כבר עבר יותר מחצי האלף הששי – ולא לפי דברי הזוהר הקדוש!

 [11] באמת, קושיא גדולה צועקת לפנינו לפי פשט דברי המהרח"ו שמנה מנינו מיום החרבן, ולכן יצא לו שבימיו אכן כבר עבר יותר מחצי האלף הששי.  ואכן קושיא זו עצמה צועקת גם לפי פשט דברי החיד"א שהבנו לעיל שגם הוא מנה גזרת האלף שנים מיום החורבן, דזה לשונו שם: כי גזרה חכמתו יתברך שיהיו אלף שנים בגלות זה, כדכתיב נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה (איכה א,יג) – והוא יומו של הקב"ה!  וכן אמרו בזוהר ומדרש איכה וכמה דוכתי.  וכל התנאים ואמוראים היו סמוך לחורבן בתוך האלף שנים, שהרי רב אשי שסידר התלמוד היה בשנת שנ"ח לחורבן, ולכן לא הועיל כל קדושתם להביא משיח – כי גזרה עומדת!  … ואפשר דבהיות גזירת החורבן אלף שנים וכל הקדושים היו בתוך האלף שנים, לא רצה הקב"ה שיגלה ספר הזוהר שיש בו כמה חומרות ועונשים – כרחם אב על בנים – כי באותו פרק היו שמדות ותוקף הצרות והיו ישראל בצער גדול.  ואם היו מתגלים דברי הקדושים רשב"י וחבריו היה מקום לסטרא-אחרא לקטרג יותר על ישראל…  אבל אחר שעבר אלף שנים מהחורבן בשנת ד" אלפים תתכ"ח – אז היה יכול לבוא משיח.  ובעוונתינו הרבים אשתהויי אשתהי – וזה חטא נוסף לכלל ופרט על כל החטאים וחילול שמו חם ושלום וחילול תורתו…  ולכן, סמוך לדורות שאחר אלף שנה מהחורבן נתגלה אור הזוהר להגין על ישראל – ושאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל!  עכ"ל החיד"א.

ומאוד קשים דברי החיד"א, דהרי החיד"א כל עצמו בדבריו אלו בא לתרץ מדוע לא נגלה הזוהר לדורות ראשונים וממילא בתרוצו זה גם בא ליישב למה למשך כל זמן זה חל איסור מוחלט לגלות סתרי תורה כמו שבודאי משמע מהמשנה וגמרא בריש פרק 'אין דורשין' במסכת חגיגה.  ובאמת שינויים אלו ברצון שמים בגילוי סודות התורה או הסתרם כבר הזכרנו בפרושינו לעיל ע"פ דברי הזוהר הקדוש שהעתקנו שם ובו מבואר שסמוך לחורבן ביציאת רשב"י מהמערה ניתנה לו רשות מן השמים לגלות סתרי תורה.  אבל, נתבאר שם שלא ניתנן חלון זה אלא לזמן מוגבל כדי להרבות תלמידים לצורך חיבור ספר הזוהר והתיקונים.  אמנם, ידע רשב"י ברוח קודשו שאין התכלית בגילוי סודות אלו לצורך דורו משום גזירת האלף שנים הבאה על עם ישראל שביאר הוא עצמו בספר הזוהר.  ולכן בכל אותן אלף שנים רצון שמים היה אדרבא שלא יעסקו בקבלה (כמו שהטעים החיד"א לעיל), אלא שיהיה הזוהר שמור למשמרת לדור שבו יוכל בן-דוד לבא לאחר שיתמו אלף שנים אלו, ממש כצנצנת מן למשמרת.

וכל זה מבואר בהזוהר (פ. ויחי – רטז ע"ב, ריז ע"א): תָּנָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מִן יוֹמָא דְּאִסְתַּלִּיק רִבִּי שִׁמְעוֹן מִן מְעַרְתָּא, מִלִּין לָא אִתְכַּסְיָין מִן חַבְרַיָא, וְרָזִין עִלָּאִין הֲווּ מִסְתַּכְּלָן וְאִתְגַּלְּיָין מִבֵּינַיְיהוּ כְּאִלּוּ אִתְיְיהִיבוּ הַהִיא שַׁעְתָּא בְּטוּרָא דְסִינַי. בָּתַר דְּשָׁכִיב כְּתִיב, (בראשית ח) וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְינוֹת תְּהוֹם וַאֲרוּבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וְהֲווּ חַבְרַיָיא מְרַחֲשָׁן מִלֵּי, וְלָא מִתְקַיְימֵי בְּהוּ… (שָׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מִן הַיּוֹם שֶׁהִתְעַלָּה רַבִּי שִׁמְעוֹן מֵהַמְּעָרָה הַדְּבָרִים הַלָּלוּ לֹא נִתְכַּסּוּ מִן הַחֲבֵרִים וּבְסוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים הָיוּ מִסְתַּכְּלִים וּמִתְגַּלִּים מִבֵּינֵיהֶם כְּאִלּוּ שֶׁנִּתְּנוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְּהַר סִינַי.  אַחַר שֶׁמֵּת כָּתוּב (בראשית ה) וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנוֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וְהָיוּ הַחֲבֵרִים מְרַחֲשִׁים דְּבָרִים, וְלֹא מִתְקַיְּמִים בָּהֶם)  …אָמַר, וַדַּאי מִדְּשָׁכִיב רִבִּי שִׁמְעוֹן, חָכְמְתָא אִסְתַּלְּקַת מֵאַרְעָא. (אָמַר, וַדַּאי מִשֶּׁמֵּת רַבִּי שִׁמְעוֹן, הַחָכְמָה הִסְתַּלְּקָה מִן הָאָרֶץ.)  אֲתָא לְגַבֵּיהּ דְּרִבִּי אַבָּא, סָח לֵיהּ. סָלִיק רִבִּי אַבָּא יְדוֹי עַל רֵישֵׁיהּ, וּבָכָה וְאָמַר, רִבִּי שִׁמְעוֹן רֵיחַיָיא דְּטַחֲנִין מִנֵּיהּ מַנָּא טָבָא כָּל יוֹמָא, וְלָקְטִין לֵיהּ. כְּמָה דִכְתִיב, (במדבר יא) הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים, וְהַשְׁתָּא רֵיחַיָּיא וּמַנָּא אִסְתַּלְּקוּ וְלָא אִשְׁתָּאַר בְּעַלְמָא מִינֵיהּ, בַּר כְּמָה דִכְתִיב, (שמות טז) קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעוֹמֶר מָן וְהַנַּח אוֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת. וְאִלּוּ בְּאִתְגַּלְּיָיא לָא כְּתִיב, אֶלָּא לְמִשְׁמֶרֶת, לְאַצְנָעוּתָא. הַשְׁתָּא מַאן יָכִיל לְגַלָּאָה רָזִין, וּמַאן יִנְדַע לוֹן.  (בָּא אֶל רַבִּי אַבָּא, סִפֵּר לוֹ. הֵרִים רַבִּי אַבָּא אֶת יָדָיו עַל רֹאשׁוֹ וּבָכָה וְאָמַר, רַבִּי שִׁמְעוֹן רֵחַיִם שֶׁטּוֹחֲנוֹת מִמֶּנּוּ מָן טוֹב כָּל יוֹם וְלוֹקְטִים אוֹתוֹ, כַּכָּתוּב (במדבר יא) הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים, וְעַכְשָׁו הָרֵחַיִם וְהַמָּן הִסְתַּלְּקוּ וְלֹא נִשְׁאָר מִמֶּנּוּ בָּעוֹלָם, פְּרָט לְמַה שֶּׁכָּתוּב (שמות טז) קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אוֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת. וְאִלּוּ בְּהִתְגַּלּוּת לֹא כָתוּב אֶלָּא לְמִשְׁמֶרֶת, לְהַצְנָעָה. עַכְשָׁו מִי יָכוֹל לְגַלּוֹת סוֹדוֹת וּמִי יֵדַע אוֹתָם.

כבואר, לזמן ארוך מאוד היו סתרי התורה והזוהר הקדוש גנוזים למשמרת עד שברחמי שמים תמו האלף שנים הגיעו הימים שבו יכול בן דוד לבא אם איכשר דרא.  יש לנו אם כן לדרוש בדברי הזוהר מתי אכן תמו אלף שנים הללו – ובזה נרגיש ונעמוד על עוצם גודל הקושיא בדברי מהרח"ו וחיד"א שמשמע מאוד מדבריהם שאלף שנים הללו נמנים ומסתיימים מזמן החרבן בשנת ג" אלפים תתכ"ח.  אלו דברי הזוהר הקדוש (פ. וירא – דף קטז ע"ב ו-קיז ע"א): וּבְגִין כָּךְ הִיא שְׁכִיבַת בְּעַפְרָא כָּל הַהוּא יוֹמָא דְּה"א. וּמַאן אִיהוּ אֶלֶף חֲמִשָּׁאָה, וְאַף עַל גַּב דְּאַקְדִימַת בְּגָלוּתָא עַד לָא יֵיעוּל הַהוּא אֶלֶףחֲמִשָּׁאָה רָזָא דְּה"א, וְכַד יֵיתֵי אֶלֶף שְׁתִיתָאָה דְּאִיהוּ רָזָא דְּוא"ו, כְּדֵין וא"ו יוֹקִים לְה"א. (לָכֵן הִיא שׁוֹכֶבֶת לֶעָפָר כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה שֶׁל הֵ"א. וּמִיהוּ? הָאֶלֶף הַחֲמִישִׁי. וְאַף עַל גַּב שֶׁהִקְדִּימָה בַּגָּלוּת עַדשֶׁלֹּא נִכְנָס אוֹתוֹ הָאֶלֶף הַחֲמִישִׁי, הַסּוֹד שֶׁל הֵ"א.  וּכְשֶׁיָּבֹא הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי, שֶׁהוּא הַסּוֹד שֶׁל וָא"ו, אָז וָא"ו יָקִים אֶת הֵ"א).  הרי לנו בהדיא שאין חישוב גזירת האלף שנים מתחיל מיום החורבן אלא מתחילת אלף שנים מבריאת העולם שהוא דייקא יומו החמישי של הקב"ה.  לכן דייק הזוהר ואמר וְאַף עַל גַּב דְּאַקְדִימַת בְּגָלוּתָא עַד לָא יֵיעוּל הַהוּא אֶלֶף חֲמִשָּׁאָה רָזָא דְּה"א (וְאַף עַל גַּב שֶׁהִקְדִּימָה בַּגָּלוּת עַד שֶׁלֹּא נִכְנָס אוֹתוֹ הָאֶלֶף הַחֲמִישִׁי, הַסּוֹד שֶׁל הֵ"א).  בעליל מבואר בזוהר שמיד לאחר החרבן שהתחילה גלותינו הרביעית המרה היה זה עַד לָא יֵיעוּל הַהוּא אֶלֶף חֲמִשָּׁאָה רָזָא דְּה"א (עַד שֶׁלֹּא נִכְנָס אוֹתוֹ הָאֶלֶף הַחֲמִישִׁי, הַסּוֹד שֶׁל הֵ"א), ורק בתחילת האלף החמישי שהוא יומו החמישי של הקב"ה בסוד נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה (איכה א,יג – והוא יומו של הקב"ה) התחיל מנין האלף שנים שעד תומם לא יכול בן דוד לבא דהא גזירה במקומה עומדת!  אם כן פשיטא ופשיטא שלא הותרה הגירה עד תחילת האלף הששי (שנת חמשת אלפים) ולא אלף שנים לאחר החורבן בשנת ד" אלפים תתכ"ח.

ובאמת שגם סוף זמן הגזירה לא בא לנו מדיוקא בעלמא אלא מפורש גם זה בעליל בדברי הזוהר (שם): וְכַד יֵיתֵי אֶלֶף שְׁתִיתָאָה דְּאִיהוּ רָזָא דְּוא"ו, כְּדֵין וא"ו יוֹקִים לְה"א (וּכְשֶׁיָּבֹא הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי, שֶׁהוּא הַסּוֹד שֶׁל וָא"ו, אָז וָא"ו יָקִים אֶת הֵ"א)!  אם כן, היה זה בתחילת האלף הששי (וליתר דיוק לאחר שעברו עוד ששים שנים נוספים מהאלף הששי כמבואר בזוהר שם) שהותר היתר ראשון לגלות וללמוד סתרי תורה.  ואכן מן השמים סבבו שנתגלתה צִנְצֶנֶת ובה מְלֹא הָעֹמֶר מָן שהרשב"י לפני מותו ציוה את תלמידיו לגנוז לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת, כמו שכתב חיד"א: ולכן, סמוך לדורות שאחר אלף שנה מהחורבן נתגלה אור הזוהר להגין על ישראל – ושאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל! עכ"ל החיד"א.  ואע"פ שהחיד"א כתב 'אלף שנה מהחורבן' אין זה אלא לדרכו שלא דקדק במנימות דהרי ידוע לכל דלא נתגלה הזוהר ונתפרסם בספרד בכמה ישיבות מקובלים רק במאתים שנים האחרונות (בקירוב) לפני גירוש היהודים מספרד (שהיה הגירוש בשנת חמשת אלפים מאתים חמישים ושתים – 1492 למנינם) – ואלו למנין החיד"א שבודאי לא בא בדקדוק נגלה הזוהר קרוב לשנת ארבעת אלפים תתכ"ח בימיהם של רש"י, הרי"ף ובעל הערוך – וזה ודאי אינו תואם למסורת שבידינו בנוגע לגילוי הזוהר ופרסומו בספרד כמאתים שנה לפני הגירוש הגדול מספרד!  ואדרבא, אם נחשב כמאתים שנה לפני הגירוש נמצא שהיה גילוי הזוהר קרוב לשנת 1292 למנינם שהיה קרוב לשנת חמשת אלפים חמשים ושתים שנים – והרי זה מאוד מאוד תואם לדברי הזוהר שפירט שסוף הגזירה היתה בעצם ששים שנה לתוך האלף הששי.

זה לשון הזוהר לעניננו (פ. וירא – קטז ע"ב, קיז ע"א): וְכַד יֵיתֵי אֶלֶף שְׁתִיתָאָה דְּאִיהוּ רָזָא דְּוא"ו, כְּדֵין וא"ו יוֹקִים לְה"א.  בְּזִמְנָא שִׁית זִמְנִין עֶשֶׂר שִׁתִּין נֶפֶשׁ, כְּדֵין שְׁלִימוּ וא"ו עֶשֶׂר זִמְנִין, וא"ו שִׁית זִמְנִין עֶשֶׂר, וא"ו סָלְקָא (בעשר) בְּי', וא"ו נָחֲתָא בְּה"א.  אִשְׁתְּלִים וא"ו גּוֹ עֶשֶׂר שִׁית זִמְנִין, כְּדֵין הֲווּ שִׁתִּין לְאָקְמָא מֵעַפְרָא (וּכְשֶׁיָּבֹא הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי, שֶׁהוּא הַסּוֹד שֶׁל וָא"ו, אָז וָא"ו יָקִים אֶת הֵ"א.  בִּזְמַן שֵׁשׁ פְּעָמִים עֶשֶׂר שִׁשִּׁים נֶפֶשׁ, אָז שְׁלֵמוּת שֶׁל וָא"ו עֶשֶׂר פְּעָמִים, וָא"ו שֵׁשׁ פְּעָמִים עֶשֶׂר, [שוא"ו] וָא"ו עוֹלָה [בעשר] בְּי', וָא"ו יוֹרֶדֶת בְּהֵ"א.  נִשְׁלֶמֶת וָא"ו בְּתוֹךְ עֶשֶׂר שֵׁשׁ פְּעָמִים, אָז הֵם שִׁשִּׁים לַהֲקִימָהּ מֵהֶעָפָר.)  ומעט אחרי זה הוסיף הזוהר: כַּד יִתְעַר וא"ו לְגַבֵּי ה"א… וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל יוֹקִים לָהּ מֵעַפְרָא וְיִדְכַּר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְיִשְׁתַּכַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְגַבָּהּ גּוֹ גָּלוּתָא כְּחוּשְׁבַּן וא"ו שִׁית זִמְנִין י' (עשר). עֶשֶׂר זִמְנִין שִׁית שְׁנִין, וּכְדֵין תֵּיקוּם וְיִתְפַּקַד עַלְמָא לְמֶעְבַּד נוּקְמִין! (אָז יִתְעוֹרֵר וָא"ו אֶל הֵ"א… וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל יָקִים אוֹתָהּ מִן הֶעָפָר וְיִזְכֹּר אוֹתָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְיִמָּצֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶצְלָהּ בְּתוֹךְ הַגָּלוּת כְּחֶשְׁבּוֹן וָא"ו שֵׁשׁ פְּעָמִים י' [עשר]. עֶשֶׂר פְּעָמִים שֵׁשׁ שָׁנִים, וְאָז תָּקוּם וְיִפָּקֵד הָעוֹלָם לַעֲשׂוֹת נְקָמוֹת) – ופירש 'מתוק מדבש': והקב"ה יהיה עמה בתוך הגלות באלף הששי כחשבון ו'… שביחד הם ששים שנה כדי להשלים את כל הארות הו"ק!  הרי שפירט הזוהר שגם לאחר שעבר האלף החמישי עדיין לא תהיה עלייה לשכינה ע"י מעלת האלף הששי עד ששים שנים נוספות – שלפי חישובינו לעיל היה כמעט מאתים שנה לפני גירוש ספרד.

אם כן רואים בבירור מדברי הזוהר שאין לחשב אלף שנים אלו מהחורבן אלא מתחילת האלף החמישי שהוא, ומיד שחלף והלך לו (ועוד ששים שנה כדברי הזוהר שהבאנו) מיד נגלה הזוהר דמאז יכול כבר בן דוד לבא אי איכשר דרא!  לכן כתב החיד"א (אע"פ שלא דייק בלשונו במה שמנה מהחורבן) שלכן, סמוך לדורות שאחר אלף שנה (מהחורבן?!) נתגלה אור הזוהר להגין על ישראל – ושאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל!  עכ"ל החיד"א.

ובודאי שגם מהרח"ו לא דק בלשונו במה שמנה מהחורבן – דידוע שגם מהרח"ו וגם הרב חיד"א היו בקיאים גדולים בכל חדרי הזוהר, וששניהם חיברו הגהות על ספר הזוהר.  ולענ"ד כוונת מהרח"ו היתה להמחיש לנו את עוצם אורך הגלות, שכבר בימיו של מהרח"ו עברו כבר יותר מאלף ועוד חצי אלף שנים.  וגם אם תעיתי בהשערתי זאת, בטוח אני שגם מהרח"ו וגם הרב חיד"א זכותן תגן עלינו משתעשים בדברים שכתבתי נוכח פני השם – דסוף סוף פשטות דברי קודשם קשים מאוד מדברי הזוהר הקדוש, כמו שהוכחנו בס"ד.

ועכשיו שזכינו לבאר שלא הותר לגלות סתרי תורה עד תחילת האלף הששי (ועוד ששים שנה) לבריאת העולם מתיישב לנו למה נמנע וסלד הרמב"ן מלגלות ולפרש כל הסודות שרמז עליהן בפירושו על התורה.  הרי בודאי קיבל הרמב"ן במסורת בעל-פה או מאליהו הנביא סוד גזירת אלף שנים, ולכן בזמנו היה עדיין כפוף לאיסור גילוי סודות אלו מכיון שעוד לא תמו.  לכן כתב הָרַמְבָּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּסוֹף הַקְדָּמַת סִפְרוֹ עַל בֵּאוּר הַתּוֹרָה בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה: וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא בִּבְרִית נֶאֱמָנָה נוֹתֶנֶת עֵצָה הֲגוּנָה לְכָל מִסְתַּכֵּל בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְבַל יִסְבֹּר סְבָרָא, וְאַל יַחֲשֹׁב מַחֲשָׁבָה בַּדָּבָר מִכָּל הָרְמָזִים אֲשֶׁר אֲנִי כּוֹתֵב בְּסִתְרֵי הַתּוֹרָה, כִּי אֲנִי מוֹדִיעַ נֶאֱמָנָה שֶׁלֹּא יֻשְּׂגוּ דְּבָרַי וְלֹא יִוָּדְעוּ כְּלָל בְּשׁוּם שֵׂכֶל וּבִינָה זוּלַת מִפִּי מְקֻבָּל חָכָם לְאֹזֶן מְקַבֵּל מֵבִין, וְהַסְּבָרָא בָּהֶם, אִוֶּלֶת וּמַחֲשָׁבָה רַבַּת הַנְּזָקִין וּמוֹנַעַת הַתּוֹעֶלֶת, אַל יַאֲמִין בְּשָׁוְא נִתְעֶה כִּי לֹא תְּבוֹאֵהוּ בִּסְבָרוֹתָיו רַק דֵּעָה כִּי יְדַבְּרוּ אֶל הַשֵּׁם סָרָה לֹא יָכְלוּ כַּפָּרָה אַל יֶהֶרְסוּ אֶל הַשֵּׁם לִרְאוֹת, עכ"ל.  הרי שהסתיר לגמרי את כל הסודות מחמת איסור גילויין משום גזירת האלף שנים שבהם עדיין לא חפץ הקב"ה בגילוי סודות התורה.  ואכן, אם כדברי מהרח"ו והחחיד"א שמנו אלף שנים אלו מהחורבן קשה מאוד – דהרי הרמבן נולד כמאתים שנה לאחר שכבר עברו אלף שנים מהחרבן!  מדוע אם כן סלד מלגלות סתרי תורה?

אמנם, לפי מה שהוכחנו מדברי הזוהר שלא הותר לגלות סתרי תורה עד תחילת האלף הששי (ועוד ששים שנה) לבריאת העולם מתיישב לנו מאוד למה נמנע וסלד הרמב"ן מלגלות ולפרש כל הסודות שרמז עליהן. דהרי הרמבן חי רוב ימיו באלף החמישי שבו היתה הגזירה – בסוד נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה (איכה א,יג) – והוא יומו של הקב"ה, ולכן לא רצה לגלותם דהא גזירה עדיין עומדת עד האלף הששי מהבריאה!  והגם אם נדחק לומר שלפי המסורת שבידינו האריך הרמב"ן ז"ל ימיו עד שנת חמשת אלפים ושלושים, וידוע שבזמן שכתב פירושו המפורסם על התורה היה אז בזקנותו לאחר שעלה לארץ ישראל, ונקשה שעד אז כבר הותר החרם בתחילת האלף הששי – גם זה לא קשה!  דהרי כבר הוכחנו מהזוהר הנ"ל שלא הותר החרם עד שעברו עוד ששים שנה מהאלף הששי.  והגם שכבר העתקנו לשון הזוהר לעיל, נעתיקו שוב דמצוה בחזרת, דזה לשונו (בפרשת וירא – קטז ע"ב, קיז ע"א): וְכַד יֵיתֵי אֶלֶף שְׁתִיתָאָה דְּאִיהוּ רָזָא דְּוא"ו, כְּדֵין וא"ו יוֹקִים לְה"א.  בְּזִמְנָא שִׁית זִמְנִין עֶשֶׂר שִׁתִּין נֶפֶשׁ, כְּדֵין שְׁלִימוּ וא"ו עֶשֶׂר זִמְנִין, וא"ו שִׁית זִמְנִין עֶשֶׂר, וא"ו סָלְקָא (בעשר) בְּי', וא"ו נָחֲתָא בְּה"א.  אִשְׁתְּלִים וא"ו גּוֹ עֶשֶׂר שִׁית זִמְנִין, כְּדֵין הֲווּ שִׁתִּין לְאָקְמָא מֵעַפְרָא (וּכְשֶׁיָּבֹא הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי, שֶׁהוּא הַסּוֹד שֶׁל וָא"ו, אָז וָא"ו יָקִים אֶת הֵ"א.  בִּזְמַן שֵׁשׁ פְּעָמִים עֶשֶׂר שִׁשִּׁים נֶפֶשׁ, אָז שְׁלֵמוּת שֶׁל וָא"ו עֶשֶׂר פְּעָמִים, וָא"ו שֵׁשׁ פְּעָמִים עֶשֶׂר, [שוא"ו] וָא"ו עוֹלָה [בעשר] בְּי', וָא"ו יוֹרֶדֶת בְּהֵ"א.  נִשְׁלֶמֶת וָא"ו בְּתוֹךְ עֶשֶׂר שֵׁשׁ פְּעָמִים, אָז הֵם שִׁשִּׁים לַהֲקִימָהּ מֵהֶעָפָר.)  ועוד הוסיף הזוהר בנידון זה (שם): כַּד יִתְעַר וא"ו לְגַבֵּי ה"א… וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל יוֹקִים לָהּ מֵעַפְרָא וְיִדְכַּר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְיִשְׁתַּכַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְגַבָּהּ גּוֹ גָּלוּתָא כְּחוּשְׁבַּן וא"ו שִׁית זִמְנִין י' (עשר). עֶשֶׂר זִמְנִין שִׁית שְׁנִין, וּכְדֵין תֵּיקוּם וְיִתְפַּקַד עַלְמָא לְמֶעְבַּד נוּקְמִין! (אָז יִתְעוֹרֵר וָא"ו אֶל הֵ"א… וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל יָקִים אוֹתָהּ מִן הֶעָפָר וְיִזְכֹּר אוֹתָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְיִמָּצֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶצְלָהּ בְּתוֹךְ הַגָּלוּת כְּחֶשְׁבּוֹן וָא"ו שֵׁשׁ פְּעָמִים י' [עשר]. עֶשֶׂר פְּעָמִים שֵׁשׁ שָׁנִים, וְאָז תָּקוּם וְיִפָּקֵד הָעוֹלָם לַעֲשׂוֹת נְקָמוֹת) – ופירש 'מתוק מדבש': והקב"ה יהיה עמה בתוך הגלות באלף הששי כחשבון ו'… שביחד הם ששים שנה כדי להשלים את כל הארות הו"ק, עכ"ל.  יודעים אנחנו שהארכנו הרבה בענינים אלו, אבל עשינו זאת כדי למהר קץ גלותינו שגם היא האריכה עד מאד!

[12] על פי פשטן של דברים, לכאורה נראה שמה שנקט מהרח"ו לשון זה של 'וְכָלוּ כָּל הַקִּצִּין וַעֲדַיִן בֶּן דָּוִד לֹא בָּא', לשון הגמרא  הוא דנקט (בסנהדרין צז:).  דהתם בתחילת הגמרא מצינו כמה וכמה חישובי קיצין כגון: 'אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: אין העולם פחות משמונים וחמשה יובלות, וביובל האחרון בן דוד בא… שלח ליה רב חנן בר תחליפא לרב יוסף: מצאתי אדם אחד ובידו מגילה אחת כתובה אשורית ולשון קודש. אמרתי לו זו מניין לך? אמר לי לחיילות של רומי נשכרתי, ובין גנזי רומי מצאתיה וכתוב בה לאחר ד' אלפים ומאתים ותשעים ואחד שנה לבריאתו של עולם העולם יתום מהן מלחמות תנינים, מהן מלחמות גוג ומגוג, ושאר – ימות המשיח… תניא רבי נתן אומר: מקרא זה נוקב ויורד עד תהום – 'כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב, אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא, לֹא יְאַחֵר' (חבקוק ב ג). לא כרבותינו שהיו דורשין – 'עַד עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן' (דניאל ז כה). ולא כר' שמלאי שהיה דורש… ולא כרבי עקיבא שהיה דורש… מאי 'וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב'? א"ר שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: תיפח עצמן של מחשבי קיצין! שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא שוב אינו בא. אלא חַכֵּה לוֹ – שנאמר 'אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ'. שמא תאמר: אנו מחכין והוא אינו מחכה – ת"ל 'וְלָכֵן יְחַכֶּה יְהוָה לַחֲנַנְכֶם וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם כִּי אֱלֹהֵי מִשְׁפָּט יְהוָה אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ' (ישעיה ל יח). וכי מאחר שאנו מחכים והוא מחכה, מי מעכב? מדת הדין מעכבת! וכי מאחר שמדת הדין מעכבת אנו למה מחכין? לקבל שכר, שנאמר 'אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ' (שם) – כל אלו דברי הגמרא התם.

אלמא, יש שנקטו חישובי קיצין מפורשים, ויש שגינו והזהירו נגד תופעה זו באמרם: 'תיפח עצמן של מחשבי קיצין' משום 'שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא – שוב אינו בא'!  לאחר כל הני מילי בא רב ואמר בזה הלשון: 'כָלוּ כָּל הַקִּצִּין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים'! עכ"ל.  אם כן, כיון שרבינו המהרח"ו העתיק לשונו של רב בגמרא לכאורה גם הוא כיון בפשטות לטעמו של רב התם – דהיינו שאין שום תועלת לחשב את הקץ משום שאין הדבר תלוי כלל וכלל באיזה זמן או תאריך מסוים, ד'אין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים', כמו שאמר רב בגמרא.

אמנם כמו שנתחיל לבאר השתא בס"ד, אין זה אלא פשטות הבנת כוונת המהרח"ו במה דנקט לשונו של רב מהגמרא.  כדי לטעום יותר עומק בכוונת מהרח"ו במה שאמר 'וְכָלוּ כָּל הַקִּצִּין וַעֲדַיִן בֶּן דָּוִד לֹא בָּא' נצטרך לעיין בדברי הזוהר הקדוש (בפרשת וירא – דף קיז ע"ב), דהתם בזוהר גם כן מצינו לשון דומה שלכאורה כמו רב בגמרא מגנה חישובי קיצין – אמנם עם תוספת ביאור חשובה.  זה לשון הזוהר: 'לֵית לָן לְאַתְעָרָא חוּשְׁבַּן וְקִצִּין אָחֳרָנִין… אֲבָל יוֹמָא חַד דְּאָמְרוּ חַבְרַיָיא וַדַּאי כֹּלָּא הוּא גָּנִיז קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכֹלָּא אִשְׁתְּכַח בְּרָזָא דְאַתְוָון דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, דְּהָא גָלוּתָא בְּאִנּוּן אַתְוָון גָּלֵי לוֹן רַבִּי יֵיסָא הָכָא, וְהַשְׁתָּא בְּאִנּוּן אַתְוָון אִתְגַּלְּיָין וְגָלֵי לוֹן.  (וְאֵין לָנוּ לְעוֹרֵר חֶשְׁבּוֹן וְקִצִּים אֲחֵרִים… אֲבָל יוֹם אֶחָד שֶׁאָמְרוּ הַחֲבֵרִים, וַדַּאי הַכֹּל גָּנוּז לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהַכֹּל נִמְצָא בְּסוֹד הָאוֹתִיּוֹת שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהֲרֵי הַגָּלוּת בְּאוֹתָן הָאוֹתִיּוֹת גִּלָּה אוֹתָן רַבִּי יֵיסָא כָּאן, וְעַכְשָׁו בְּאוֹתָן הָאוֹתִיּוֹת הִתְגַּלּוּ וְגִלָּה אוֹתָן.)  בפירוש 'מתוק מדבש' (שם) ביאר שמה שאמר הזוהר שאין לנו לעורר חשבונות וקיצים אחרים – ר"ל לפני האלף הששי, כמו שראינו כמה קיצים מאותן שהיו מחשבין קץ הגאולה ועדיין בן דוד לא בא, עכ"ל.  טעמו כמובן לגזירת האלף שנים שביארנו באורך לעיל שנרמז פה בזוהר במה שאמר 'אֲבָל יוֹם אֶחָד שֶׁאָמְרוּ הַחֲבֵרִים', דהוא יום אחד של הקב"ה שהוא אלף שנים שלנו – דהיינו כל האלף החמישי שנגזר עלינו שלא נגאל בו. ומה שכתב 'מתוק מדבש': 'כמו שראינו כמה קיצים מאותן שהיו מחשבין קץ הגאולה ועדיין בן דוד לא בא' – כוונתו לכל חישובי הקיצין שמצינו בגמרא (בסנהדרין צז:) על פי הפסוקים שהובאו שם.

אם כן, מצינו שלדעת הזוהר הקדוש יתכן שכן אפשר לחשב קיצין – כל עוד שהם באלף הששי לאחר שהותרה הגזרה ואז יכול בן דוד לבא בכל עת.  לכן, לכאורה יותר סביר שרבינו המהרח"ו כיון במה שכתב פה בהקדמתו לדעת הזוהר ולא לפשטות דברי רב בגמרא – דודאי לא יניח הבנת הזוהר ויכתוב או אפילו ירמוז נגדו!  לאור זה אפשר לומר שמהרח"ו נקט לשונו של רב בגמרא אבל לא מטעו של רב (דבפשטות רב בא לומר שלא ניתן לחשב את הקץ משום ד'אין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים').  ובאמת, כמו שנבאר בס"ד ב'אות' הבא, מצינו גם מצינו עוד מאמר מהזוהר הקדוש שבאמת נקט לשונו המדויק של רב בגמרא – דהיינו 'כָּל הַקִּצִּים כָּלוּ וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה'.  אם כן, מכיון שהזוהר אכן למד דברי רב על פי סודן של דברים – בודאי ובודאי שלדעת הזוהר נתכיון מהרח"ו, כמו שנראה בסמוך ב'אות' הבא.

 [13]בדיבור הקודם עסקנו בפשטות הבנת דברי המהרח"ו לפי מה דאמר רב בגמרא, וגם התחלנו לפלפל בדבריו לאור מה שנתבאר בזוהר הקדוש.  עכשיו נכנס לעובי הקורה כדי להבין עוד ועוד עומק בדברי מהרח"ו כאן במה שאמר 'וְכָלוּ כָּל הַקִּצִּין וַעֲדַיִן בֶּן דָּוִד לֹא בָּא', ובמה שהמשיך לַחֲקֹר לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ, וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי? וכן נשתדל להבין למה הביא מהרח"ו ראיה לאורך הגלות מִמַּאֲמָר אֶחָד הוּבָא בְּסֵפֶר הַתִּקּוּנִים (תִּקּוּן ל') דממנו עתיד מהרח"ו בעצמו להוכיח בהמשך הקדמתו שסיבת אורך הגלות ועיכוב ביאת משיח בן דוד הוא מחמת התרשלות לומדי התורה מללמוד חכמת הקבלה.  אם כן, פשיטא שמהרח"ו סובר שלא יבא בן דוד עד שנחזור בתשובה בנקודה זאת. לכן עלינו לבאר רצף לשונו הטהור – בס"ד.

כדי להתחיל להבין כל זאת יש לנו להרחיב היריעה בביאור בשני מאמרי חז"ל מהגמרא שדנו בביאת בן דוד – ונעשה זאת ב"ה על פי דברי הזוהר הקדוש והאריז"ל.  המאמר הראשון שנעסוק בו ב'אות' זו הוא אותו שכבר העתקנו מסנהדרין (צז:), דהתם אמר רב: 'כָלוּ כָּל הַקִּצִּין – ואין הדבר תלוי אלא בתשובה וכו.'  בודאי שפשטות דברי הגמרא מדברים על תשובה פרטית של כל יהודי ויהודי שיוביל לתשובה כללית של כלל ישראל.  אמנם ידוע וידוע מה שאמרו בזוהר (פ. פנחס – דף רמד ע"ב): וְרַבָּנָן דְּמַתְנִיתִין וַאֲמוֹרָאִין, כָּל תַּלְמוּדָא דִּלְהוֹן, עַל רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא סִדְּרוּ לֵיהּ (וְחַכְמֵי הַמִּשְׁנָה וְהָאָמוֹרָאִים, כָּל הַתַּלְמוּד שֶׁלָּהֶם עַל סוֹדוֹת הַתּוֹרָה סִדְּרוּ אוֹתוֹ).  לכן, גם במה שאמר רב: 'כָלוּ כָּל הַקִּצִּין – ואין הדבר תלוי אלא בתשובה וכו.' – בודאי אמר כן עַל רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא.  לכן גם אנחנו נשתדל לעמוד על מה שאמר ד'אין הדבר תלוי אלא בתשובה' עַל פִּי רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא, דהיינו על פי מאמר אחר מהזוהר הקדוש (רעיא מהימנא – פ. נשא דף קכב ע"א): וּבְגִין דָּא, כָּל מַאן דְּעָבִיד תְּשׁוּבָה גָּרִים לְאַחְזְרָא ה' לְאָת ו' – וּפוּרְקָנָא בְּדָא תַּלְיָיא. וּבְגִין דָּא הַכֹּל תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה. דְּכַךְ אָמְרוּ קַדְמָאֵי, כָּל הַקִּצִּים כָּלוּ וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה – דְּאִיהוּ שְׁלִימוּ דִּשְׁמֵיהּ. (וּמִשּׁוּם זֶה, כָּל מִי שֶׁעוֹשֶׂה תְשׁוּבָה גּוֹרֵם לְהַחֲזִיר ה' לָאוֹת ו' – וְהַגְּאֻלָּה תְלוּיָה בָּזֶה. וּמִשּׁוּם זֶה הַכֹּל תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה. שֶׁכָּךְ אָמְרוּ הָרִאשׁוֹנִים [ר"ל בגמרא הנ"ל]: כָּל הַקִּצִּים כָּלוּ, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה – שֶׁהוּא שְׁלֵמוּת שְׁמוֹ).

בפירוש 'מתוק מדבש' ביאר: וּמִשּׁוּם זֶה, כָּל מִי שֶׁעוֹשֶׂה תְשׁוּבָה גּוֹרֵם לְהַחֲזִיר ה' לָאוֹת ו' – וְהַגְּאֻלָּה תְלוּיָה בָּזֶה. וּמִשּׁוּם זֶה הַכֹּל תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה. שֶׁכָּךְ אָמְרוּ הָרִאשׁוֹנִים במס' סנהדרין צז: – כָּל הַקִּצִּים כָּלוּ, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה – שֶׁהוּא שְׁלֵמוּת שְׁמו יתברך, כי הוא סוד ה' אחרונה החוזרת ל-יהו' דזעיר אנפין, ובה נשלם השם י-ה-ו-ה, עכ"ל.  הרי לנו בעליל מדברי הזוהר שכל הגאולה תלויה בזה שתחזור אות ה' (של השם הוי"ה – שהיא השכינה הקדושה כידוע ליודעי ח"ן) חזרה לאות ו' (שהוא פרצוף 'זעיר אנפין' בעלה של השכינה הקדושה, כידוע ליודעי ח"ן).  וכמו שביאר בפירוש 'מתוק מדבש' שם, אע"פ שביחס לכל עולם האצילות פרצוף 'זעיר אנפין' מרומז דווקא באות ו' של השם הקדוש – עכ"ז ביחס לאשתו בלבד (דהיינו השכינה הקדושה) הרמוזה באות ה', מצינו דפרצוף 'זעיר אנפין' מרומז גם ע"י שלושת האותיות הראשונות של השם הקדוש.  לפי זה מובנים דברי הזוהר שכשתשוב אוֹת ה' לָאוֹת ו' בזה נשלם השם י-ה-ו-ה, ואז יבא משיח בן דוד!  ובאמת, דבר זה מבואר עוד יותר כמה שורות לפני כן בדברי הזוהר עצמן, דז"ל לעיל: פִּקּוּדָא דָּא, הִיא מִצְּוַת תְּשׁוּבָה – וְדָא אִיהִי בִּינָה. וּבַעֲווֹנוֹתֵינוּ, מִדְּחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא לָא אִשְׁתְּאַר לָנוּ אֶלָּא ודּוּי דְּבָרִים לְבַד, וְדָא מַלְכוּת. וּמַאי בִּינָה? בֶּן יָ"הּ. וְהַאי בֶּן, ו' אִיהוּ וַדַּאי. וְכָל מַאן דְּחָזַר בְּתִיּוּבְתָּא, כְּאִלּוּ חָזַר אָת ה' לְאָת ו', דְּאִיהוּ בֶּן יָ"הּ, וְאִשְׁתְּלִים בֵּיהּ יְהוָֹ"ה. וְדָא אִיהוּ תְּשׁוּבָה – תָּשׁוּב ה' וַדַּאי לְגַבֵּי ו'. (מִצְוָה זוֹ הִיא מִצְוַת תְּשׁוּבָה – וְזוֹ הִיא בִּינָה. וּבַעֲונוֹתֵינוּ, מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֹא נִשְׁאָר לָנוּ אֶלָּא וִדּוּי דְּבָרִים לְבַד, וְזוֹ מַלְכוּת. וּמַה זֶּה בִּינָה? בֶּן יָ"הּ. וּבֵן זֶה הוּא ו' בְּוַדַּאי. וְכָל מִי שֶׁחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה, כְּאִלּוּ הֶחֱזִיר ה' לָאוֹת ו', שֶׁהִיא בֶּן יָ"הּ, וְנִשְׁלָם בּוֹ יְהֹוָ"ה. וְזוֹהִי תְּשׁוּבָה – תָּשׁוּב ה' וַדַּאי לְו')… דְּוַדַּאי כַּד בַּר נָשׁ אִיהוּ חוֹטֶא, גָּרִים לְאִתְרַחֲקָא ה' מֵ-אָת ו'… דָּא יה"ו, מֵאָת ה'. וּבְגִין דָּא אִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְאִתְרַחֲקוּ יִשְׂרָאֵל מִתַּמָּן, וְאִתְגְּלוּ בֵּינֵי עֲמַמְיָא! (שֶׁוַּדַּאי כְּשֶׁאָדָם חוֹטֵא, גּוֹרֵם לְהַרְחִיק ה' מֵאוֹת ו'… זֶה יה"ו, מֵאוֹת ה'. וְלָכֵן חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהִתְרַחֲקוּ יִשְׂרָאֵל מִשָּׁם וְגָלוּ לְבֵין הָעַמִּים!)

הנוגע ביותר לעניניו מתוספת דברי הזוהר האלו הוא מה דאמר: וְכָל מִי שֶׁחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה, כְּאִלּוּ הֶחֱזִיר ה' לָאוֹת ו'… וְנִשְׁלָם בּוֹ יְהֹוָ"ה. וְזוֹהִי תְּשׁוּבָה – תָּשׁוּב ה' וַדַּאי לְו'… שֶׁוַּדַּאי כְּשֶׁאָדָם חוֹטֵא, גּוֹרֵם לְהַרְחִיק ה' מֵאוֹת ו'… זֶה יה"ו, מֵאוֹת ה'. וְלָכֵן חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהִתְרַחֲקוּ יִשְׂרָאֵל מִשָּׁם וְגָלוּ לְבֵין הָעַמִּים!  וזה דייקא מה שאנו חייבים להפנים לתוך תוכינו – דמהות 'תשובה' היינו שתשוב-ה', דהיינו שעלינו לגרום שתשוב אות ה' (שהיא השכינה הקדושה) להתחבר עם אות ו' (ושאר אותיות יהו' לאחר שאנו בעוונותינו הרבים גרמנו לפירודם) –  ובזה יהיה השם יהו"ה שלם.  ועל זה הדבר רמז רב בגמרא במה שאמר: 'כָלוּ כָּל הַקִּצִּין – ואין הדבר תלוי אלא בתשובה וכו.' – ר"ל הכל תלוי כאשר תשוב אות ה' להתחבר עם אות ו', כמו שנתבארו דברי הגמרא הנ"ל בזוהר: וּבְגִין דָּא, כָּל מַאן דְּעָבִיד תְּשׁוּבָה גָּרִים לְאַחְזְרָא ה' לְאָת ו' – וּפוּרְקָנָא בְּדָא תַּלְיָיא. וּבְגִין דָּא הַכֹּל תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה. דְּכַךְ אָמְרוּ קַדְמָאֵי [ר"ל בגמרא]: כָּל הַקִּצִּים כָּלוּ וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה – דְּאִיהוּ שְׁלִימוּ דִּשְׁמֵיהּ! (וּמִשּׁוּם זֶה, כָּל מִי שֶׁעוֹשֶׂה תְשׁוּבָה גּוֹרֵם לְהַחֲזִיר ה' לָאוֹת ו' – וְהַגְּאֻלָּה תְלוּיָה בָּזֶה. וּמִשּׁוּם זֶה הַכֹּל תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה. שֶׁכָּךְ אָמְרוּ הָרִאשׁוֹנִים [ר"ל בגמרא]: כָּל הַקִּצִּים כָּלוּ, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה – שֶׁהוּא שְׁלֵמוּת שְׁמוֹ).  וכידוע, לזה הטעם תיקן רבינו האר"י לומר ולכוין לפני כל מצוה ולימוד שאדם מישראל עושה שיהיה זה לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְכִינְתֵּהּ וכו'… דהיינו לְיַחֲדָא, ולחבר, ולהחזיר אות ו' באות ה' – ועל ידי זה יגרום ליחד השם יהו"ה בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל.

[14] ביארנו אם-כן ביאור עמוק מאוד בדברי הגמרא (בסנהדרין צז:) דאמר רב: 'כָלוּ כָּל הַקִּצִּין – ואין הדבר תלוי אלא בתשובה וכו.' – דהיינו שאין הדבר תלוי אלא כשתשוב ה' לבעלה ו'.  ועכשיו נמשיך להעמיק לבאר ביתר דיוק 'מה' ו-'איך' מוטל עלינו לחזור בתשובה כדי שנגרום שתשוב ה' לבעלה ו', כמו סיים בזוהר הנ"ל: כָּל הַקִּצִּים כָּלוּ, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה – שֶׁהוּא שְׁלֵמוּת שְׁמוֹ – ואז יבוא בן דוד ויגאלנו.  ובאמת מצינו כמה וכמה מאמרים בגמרא בסנהדרין (בעיקר בדף צז) שרמזו לנו מתי יבוא בן דוד.  אמנם, לצורכנו יש לנו להתמקד ב'אות' זו על מאמר אחד שהובא כמה פעמים בש"ס (נדה יג: – ע"ז ה. – יבמות סב. ו- סג:) – דא"ר יוסי: אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות ש'בגוף', שנאמר: 'כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי' (ישעיה נז טז). רש"י (שם) ביאר ע"פ הפשט שמה שאמר עד שיכלו כל הנשמות ש'בגוף':היינו 'חדר'. כי 'גוף' שם מקום המיוחד לנשמות העתידים להיות נולדים. עוד פירש רש"י 'כי רוח': הרוחות שלפני שגזרתי להיות נולדים קודם… ' יַעֲטוֹף' – (דהיינו) מעכב את הגאולה, דקרא בגאולה כתיב: כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף וגו' – רוּחַ מִלְּפָנַי וּנְשָׁמוֹת שאֲנִי עָשִׂיתִי יַעֲטוֹף. ומסיפיה לרישיה מדריש – 'יַעֲטוֹף': כמו 'הָעֲטֻפִים לְלָבָן' (בראשית ל:מב), עכ"ל רש"י במסכת נדה (יג.)  כונתו בביאור תיבת 'יַעֲטוֹף' היינו כמו שפירש הוא עצמו בספר בראשית על תיבת 'ובהעטיף': לשון איחור – כתרגומו 'וּבְלַקִּישׁוּת', עכ"ל.  ותורף דבריו: שלא יבוא בן דוד עד שיוולדו כל הנשמות שצריכים להוולד ולבא לעולם. וכשיתרוקן ה'גוף' ההוא מכל הנשמות שמכיל, אז יבוא משיח בן דוד הרמוז בפסוק בתיבת 'רוּחַ' – דהיינו כמו שכתוב: רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ יְהוָה. (איכה ד כ).

אבל כל זה הוא רק לפי הפשט, שריבוי פריה ורביה של כלל ישראל יביא את משיח בן דוד – כמו שבאמת משמע שם במסכת נדה (יג:) שגינו חז"ל למי שנושא קטנה שאינה בת בנים עד שתגדיל בעוד כמה שנים.  אמנם, לפי דברי האריז"ל יתבאר מאמר 'אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף' באופן אחר לגמרי, ואכן כבר מהזוהר הקדוש מוכח שאין ביאת משיח בן דוד תלוי אך-ורק בריקון כל הנשמות מה'גוף' או ה'חדר' שמכילם, אלא בתיקונם.  זה לשון הזוהר (פ. בראשית דף כח – ע"ב): וְאִלֵּין אִנּוּן נִשְׁמָתִין חַדְתִּין דְּעֲתִידִין לְמֶהֱוֵי עַל יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל נְשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף – וְאָז הַחֲדָשׁוֹת יָבוֹאוּ. (וְאֵלּוּ הֵם נְשָׁמוֹת חֲדָשׁוֹת שֶׁעֲתִידִים לִהְיוֹת עַל יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּהָ: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל נְשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף – וְאָז הַחֲדָשׁוֹת יָבוֹאוּ).  ובפירוש 'מתוק מדבש' ביאר: 'גוף' נקראת המלכות – והיינו עד שיתוקנו כל הנשמות שהיו במלכות קודם תיקונה, עכ"ל.  רואים אם-כן שביאת משיח בן דוד תלוי בתיקון הנשמות.  אבל עדיין רחוקים אנו מאוד מלהבין מהן ה'נשמות' האלו?  ומה פירוש 'תיקונם'?  וכן, מדוע ביאת המשיח תלוי בתיקונם?

התשובות לכל השאלות הנ"ל נרמזו בזוהר הקדוש במקום אחר(פ. פקודי דף רנח ע"א).  ואע"פ שנצטרך גם נצטרך לדברי האריז"ל להבין את הנרמז בהם, מ"מ נתחיל בהעתקת דברי הזוהר כפשוטן: לְבָתַר גָּרְמוּ חוֹבִין וְשַׁלְטָא הַהִיא עָרְלָה, וְאִתְדַּחְיָין מִבַּיִת שֵׁנִי לְבַר, וְנַחְתּוּ מִתַּמָּן לְחַמּוּקֵי יַרְכִין לְתַתָּא – עַד דִּי שָׁרוּן לְתַתָּא בְּרַגְלִין. וְכַד יִתְבוּן בְּרַגְלִין, כְּדֵין: 'וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיוֹם הַהוּא' (זכריה יד ד), וְעָלְמָא בְּכֹלָּא יִתְנְהִיג בְּרָזָא עִלָּאָה כַּדְקָא חֲזֵי. וְאַף עַל גַּב דְּאִתְדַּחוּ וְלָא אִשְׁתְּבָקוּ מִנֵּיהּ, וּלְעָלְמִין אִתְאֲחִידוּ בֵּיהּ. (אַחַר כָּךְ גָּרְמוּ הַחֲטָאִים וְשָׁלְטָה אוֹתָהּ עָרְלָה, וְנִדְחוּ מִבַּיִת שֵׁנִי הַחוּצָה, וְיָרְדוּ מִשָּׁם לַחֲמוּקֵי הַיְרֵכַיִם לְמַטָּה  – עַד שֶׁהָיוּ שְׁרוּיים לְמַטָּה בָּרַגְלַיִם. וּכְשֶׁיָּשְׁבוּ בָרַגְלַיִם, אָז: 'וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא' (זכריה יד ד), וְהָעוֹלָם יִתְנַהֵג בַּכֹּל בְּסוֹד עֶלְיוֹן כָּרָאוּי. וְאַף עַל גַּב שֶׁנִּדְחוּ וְלֹא נֶעֶזְבוּ מִמֶּנּוּ, וּלְעוֹלָמִים נֶאֶחְזוּ בוֹ.) וּמַאן דְּיָדַע וּמָדִיד בְּשִׁיעוּרָא דְּקַו הַמִּדָּה, אַרְכָּא דִּמְשִׁיכוּ דְּיַרְכִּין עַד רַגְלִין, יָכִיל לְמִנְדַּע מְשִׁיחָא דְּגָלוּתָא דְּאִתְמְשָׁךְ. וְרָזָא אִיהוּ בֵּין מְחַצְּדֵי חַקְלָא, וְכֹלָּא בְּרָזָא עִלָּאָה. וּבְגִין דָּא, כֻּלְּהוּ בָּרַיְיתֵי, וְכֻלְּהוּ תָּנָאֵי, וְכֻלְּהוּ אֱמוֹרָאֵי, קַיְימֵי בְּדוּכְתַּיְיהוּ כַּדְקָא חֲזֵי, אִלֵּין לְגוֹ, וְאִלֵּין לְבַר, בְּאִינּוּן חַמּוּקֵי יַרְכִין וּלְתַתָּא מְבִרְכִין. וּבְכֻלְּהוּ אִקְרֵי תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וּבְכֻלְּהוּ נַחְתֵּי יִשְׂרָאֵל וְאִתְגָּלוּ. )וּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ וּמוֹדֵד בַּשִּׁעוּר שֶׁל קַו הַמִּדָּה אֹרֶךְ הַהֶמְשֵׁךְ שֶׁל הַיְרֵכַיִם עַד הָרַגְלַיִם, יָכוֹל לָדַעַת אֶת מִדַּת הַגָּלוּת שֶׁנִּמְשֶׁכֶת. וְזֶהוּ סוֹדּ בֵּין קוֹצְרֵי הַשָּׂדֶה, וְהַכֹּל בְּסוֹד עֶלְיוֹן. וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּל הַבָּרַיְתוֹת וְכָל הַתַּנָּאִים וְכָל הָאָמוֹרָאִים עוֹמְדִים בִּמְקוֹם כָּרָאוּי, אֵלּוּ לִפְנִים וְאֵלּוּ לַחוּץ, בְּאוֹתָם חֲמוּקֵי הַיְרֵכַיִם וּלְמַטָּה מֵהַבִּרְכַּיִם. וּבְכֻלָּם נִקְרָא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וּבְכֻלָּם יָרְדוּ יִשְׂרָאֵל וְגָלוּ.( וּכְדֵין כַּד יִסְתַּיֵים גָּלוּתָא, בִּמְשִׁיכוּ דְּרַגְלִין, כְּדֵין ו'עָמְדוּ רַגְלָיו בַּיוֹם הַהוּא', וְיִתְעֲבָר הַהוּא רוּחָא מְסַאֲבָא עָרְלָה מִן עָלְמָא, וְיִתְהַדְרוּן יִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ לְשַׁלְּטָאָה כְּדְקָא יֵאוֹת. בְּגִין דְּהַהוּא עָרְלָה נָחִית לוֹן לְתַתָּא, עַד הַשְׁתָּא. וּמִכָּאן וּלְהָלְאָה דְּהַאי עָרְלָה אִתְקְצָץ וְאִתְעֲבָר מִגּוֹ עָלְמָא, כְּדֵין: 'וַיִשְׁכּוֹן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב' (דברים לג כד). בְּהַהוּא עֵין יַעֲקֹב, וְלָא אִשְׁתְּכַח מְקַטְרְגָא עָלַיְיהוּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל בְּעָלְמָא דֵּין בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. (וְאָז, כְּשֶׁתִּסְתַּיֵּם הַגָּלוּת בְּהַמְשָׁכַת הָרַגְלַיִם, אָז – וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַיּוֹם הַהוּא, וְתָעֳבַר אוֹתָהּ רוּחַ טֻמְאָה עָרְלָה מִן הָעוֹלָם, וְיַחְזְרוּ יִשְׂרָאֵל לְבַדָּם לִשְׁלֹט כָּרָאוּי. מִשּׁוּם שֶׁאוֹתָהּ עָרְלָה הוֹרִידָה אוֹתָם לְמַטָּה עַד עַכְשָׁו. וּמִכָּאן וָהָלְאָה שֶׁהָעָרְלָה הַזּוֹ תִּתְקַצֵּץ וְתַעֲבֹר מִתּוֹךְ הָעוֹלָם, אָז 'וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב' (דברים לג כד). בְּאוֹתָהּ עֵין יַעֲקֹב, וְלֹא יִמָּצֵא מְקַטְרֵג עֲלֵיהֶם. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.)

העיקר הנוגע לעניננו הוא מה שאמר הזוהר: וּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ וּמוֹדֵד בַּשִּׁעוּר שֶׁל קַו הַמִּדָּה אֹרֶךְ הַהֶמְשֵׁךְ שֶׁל הַיְרֵכַיִם עַד הָרַגְלַיִם, יָכוֹל לָדַעַת אֶת מִדַּת הַגָּלוּת שֶׁנִּמְשֶׁכֶת.  ובודאי שדבר זה הוא סוד גדול כמה שאמר בזוהר עצמו: וְזֶהוּ סוֹדּ בֵּין קוֹצְרֵי הַשָּׂדֶה, וְהַכֹּל בְּסוֹד עֶלְיוֹן, עם כל זאת נשתדל נבאר סוד זה עד למקום שידינו מגעת – בס"ד.  ראשית לכל, עלינו לשים לב ולדרוש מהם איברי ה'גוף' שנזכר בזוהר – דהרי הוזכרו בו 'יְרֵכַיִם', 'רַגְלַיִם', ו'בִּרְכַּיִם'.  וגדולה מכל, למה תלה הזוהר ידיעת סוף הגלות בידיעת ומדידת שִּׁעוּר שֶׁל קַו הַמִּדָּה שהוא אֹרֶךְ הַהֶמְשֵׁךְ שֶׁל הַיְרֵכַיִם עַד הָרַגְלַיִם – ואז יָכוֹל לָדַעַת אֶת מִדַּת הַגָּלוּת שֶׁנִּמְשֶׁכֶת?

כדי לעמוד על האמת נעתיק מלשון האריז"ל (בשער מאמרי רשב"י – בביאור המאמר שלנו מפרשת פקודי).  ז"ל האר"י שם בדילוג:  הנה ביארנו כי הם הם בחינות נשמות בני אדם התחתונים אשר התחברות כולם יחד הם פרצוף אדם אחד מראשו ועד רגליו.  והאדם הזה הקדוש נטבע בתוך הקליפות אשר גם הם בצורת פרצוף אדם מראשו ועד רגליו – ונתערב זה בתוך זה ומובלע בתוכו. ועל ידי חטאו של אדם הראשון הטיל בהם זוהמת הנחש וחזרו והטבעו בתוך אדם של הקליפות.  וכאשר עמדו ישראל על הר סיני פסקה זהומתם – חירות ממלאך המות שהוא בחינת הקליפה.  ובעגל חזרו והוטבעו תוך הקליפות.  ובבית ראשון שבנה שלמה המלך חזרה להיות, אבל אחר כך בעת חורבן בית שני היו הנשמות טבועות בתוך אדם דקליפות באותו השיעור הנזכר עצמו – שהוא מן ה'חזה' ולמטה שלו עד 'רגליו', אשר כל הקומה הזו היא בחינת נצח והוד הנקראים 'ירכין'. ועוד כי בחורבן בית שני הזה ירדו אל 'חמוקי ירכין'. נמצא כי שיעור הגלות הזה נמשך כל זמן שעדיין לא נתבררו הנשמות מתוך אדם דקליפה מבחינת 'ירכין' ו'רגלין' דיליה!  לכן, מַאן דְּיָדַע אַרְכָּא דִּמְשִׁיכוּ דְּ'יַרְכִּין' עַד 'רַגְלִין' יָכִיל לְמִנְדַּע מְשִׁיחָא דְּגָלוּתָא דְּאִתְמְשָׁךְ!  ואנו בכל הזמן הזה מבררין אותם הנשמות מעט מעט – וכשנגמרו להתברר עד סיום ה'רגלים', כְּדֵין 'וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיוֹם הַהוּא'!  כי כבר היה קיום אל ה'רגלים' של הקדושה שהובררו ונסתלקו מתוך הקליפות.  וכדין אתי משיחא!  עכ"ל בדילוג.

באמת ניתן להאריך פרקים שלמים כדי לבאר ביאור הוגן לכל הפרטים שרמזו רבינו האר"י כאן, אבל מחוסר המקום ומחוסר הדעת נסתפק בביאור תמצית דבריו.  מבואר מהאריז"ל שישנם שני פרצופים (ר"ל צורות או קומה של אדם בעל רמ"ח אברים רוחניים) של אדם – אחד של כללות הנשמות הקדושות שנכללו באדם הראשון, ואחד של כללות הקליפות (ר"ל הסטרא אחרא) – ד'זה כנגד זה עשה האלוהים'.  בחטאו של אדם הראשון נפל  אדם דקדושה לרשות הנחש והסטרא אחרא שהם סוד אדם דקליפה ונעשקו שם הנשמות הקדושות.   ומאז היו לאדם דקדושה עליות וחרויות מאדם דקליפה – כגון במעמד הר סיני דפסקה זהומתן של ישראל (כמבואר בשבת קמו. ו-ע"ז כב:) ובנין בית ראשון שאז היו ישראל בשיא הצלחתן.  לעומת זאת, היו לאדם דקדושה ירידות חזרה לתוך עומק רשות הקליפות – כגון לאחר חטא העגל, ובחורבן בית שני שירדו כלל נשמות ישראל (שהם ורק הם נקראים 'אדם' דקדושה – בסוד 'אתם קרויים אדם ואין עובדי כוכבים קרויים אדם' כדאיתא ביבמות סא.)  לשפל המדרגה, עד שמצינו בספרי הקבלה שבזמנינו ירדנו עד לבטן של הנחש!  אמנם לפי לשון הזוהר שלנו למדנו שאדם דקדושה ירד ל'יַרְכִּין' ו'רַגְלִין' של אדם דקליפה.  וכמו שביאר האריז"ל, אנו בכל הזמן הזה מבררין אותם הנשמות מעט מעט. וכיגמרו אחרוני הנשמות להתברר עד סיום
ה'רגלים', כְּדֵין 'וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיוֹם הַהוּא' – ר"ל רגליו של אדם דקדושה, דכבר היה קיום אל ה'רגלים' של הקדושה שהובררו ונסתלקו מתוך הקליפות.  וכדין אתי משיחא במהרה בימינו אמן!

מצינו אם-כן שכשהזוהר דיבר עד אז במושגים של 'יְרֵכַיִם', 'רַגְלַיִם', ו'בִּרְכַּיִם' – הכונה היא לדרגות באדם דקליפה.  אם כן, התחלנו סוף-סוף להבין הסוד שרמזו בגמרא במה שקבע רבי יוסי – דאין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות ש'בגוף'.  השתא דאתינן להכי ידעינן שעומק כונתו היתה ל'גוף' הזה של אדם דקליפה שכללות הנשמות דקדושה נפלו ונטבעו בתוכו בזמן חורבן בית שני.  וכמו שביאר האריז"ל: אנו בכל הזמן הזה בגלות בית שני מבררין אותם הנשמות מעט מעט. וכשיגמרו אחרוני הנשמות להתברר עד סיום ה'רגלים' של ה'גוף' הזה של אדם דקליפה – כדין אתי משיחא, דהרי כבר כלו כל הנשמות מה'גוף' דקליפה.  ומה שאמר בזוהר שמי שֶׁיּוֹדֵעַ וּמוֹדֵד בַּשִּׁעוּר שֶׁל קַו הַמִּדָּה אֹרֶךְ הַהֶמְשֵׁךְ שֶׁל הַ'יְרֵכַיִם' עַד הָ'רַגְלַיִם' יָכוֹל לָדַעַת אֶת מִדַּת הַגָּלוּת שֶׁנִּמְשֶׁכֶת – ביאר בפירש 'מתוק מדבש' שמי שיודע את אורך התפשטות הַ'יְרֵכַיִם' שהם סוד נצח והוד עד סוף אצבעות הרגלים של אדם דקדושה ואז ממילא יודע גם את שיעור הַ'יְרֵכַיִם' והָ'רַגְלַיִם' של אדם דקליפה (כי כפי שיעורם למעלה בקדושה כן הוא דוגמתם למטה בקליפה), הנה הוא יָכוֹל לָדַעַת אֶת מִדַּת הַגָּלוּת שֶׁנִּמְשֶׁכֶת – כי למטה מהרגלים אין שליטה להסטרא אחרא.  אמנם סוד זה לא מסור לכל אחד, כמו שאמר הזוהר ש'זֶהוּ סוֹדּ בֵּין קוֹצְרֵי הַשָּׂדֶה, וְהַכֹּל בְּסוֹד עֶלְיוֹן'.

בזה נתבאר לנו גם כן דרך אגב ביאור עומק כונת חכמי המשנה (בסוף מסכת סוטה) במה שנקטו לשון מדויק של בְּ'עִקְּבוֹת מְשִׁיחָא' וכו'.  בפשטות, התרגלנו לחשוב שכונתם לומר שבדור האחרון שכבר כביכול 'שומעים ורואים' את עקבותיו של משיח שכביכול דופק כבר על מפתן הדלת – אז חֻצְפָּא יִסְגֵּא וכו'.  אבל עם כל הכבוד לכל מי שלמד כן, עליהם נאמר 'אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה רואות, לומדים ואינם שמים לב על מה שהם לומדים'!  ראשית לכל, אין הבנה פשטית זו מדויקת כל כך עם מה שאמרו בְּ'עִקְּבוֹת מְשִׁיחָא'.  שנית, כבר הזכרנו שבזוהר (פ. פנחס – דף רמד ע"ב) אמרו דְרַבָּנָן דְּמַתְנִיתִין וַאֲמוֹרָאִין, כָּל תַּלְמוּדָא דִּלְהוֹן עַל רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא סִדְּרוּ לֵיהּ (וְחַכְמֵי הַמִּשְׁנָה וְהָאָמוֹרָאִים, כָּל הַתַּלְמוּד שֶׁלָּהֶם עַל סוֹדוֹת הַתּוֹרָה סִדְּרוּ אוֹתוֹ).  אמנם, לפי סודן של דברים מתבאר היטב-היטב שהכונה ל'עִקְּבוֹת' של ה'גוף' דאדם דקליפה –  דהיינו שעד שלא יתבררו כל הנשמות שעדיין נשארו בתחתית רגליו של אדם דקליפה לא אתי משיחא. ומה שנקטו חז"ל לשון בְּ'עִקְּבוֹת מְשִׁיחָא', כוותם שביאת משיח יהא לאחר שיתבררו הנשמות גם מ'עִקְּבוֹת' אלו – ודוק!  ומה שניבאו שבתקופה אחרונה זו 'חֻצְפָּא יִסְגֵּא… וְהַמַּלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת… וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדָּרֶת… וּפְּנֵי הַדּוֹר כִּפְּנֵי הַכָּלֶב' – כבר ביאר הרב חיד"א בספרו 'שם הגדולים' [מערכת א אות ריט] על פי דברי האריז"ל, וזה לשונו: ונתגברה הקליפה מאוד להחטיא יען כבר נתברר הרבה ועתה הברירה ברגלים כמו שאמרו בְּ'עִקְּבוֹת מְשִׁיחָא חֻצְפָּא יִסְגֵּא' – שהוא הסטרא אחרא שמתגברת להחטיא את ישראל בראותה כי כלתה אליה הרעה, כמו שביאר הארי זצ"ל – עכ"ל החיד"א.  הרי מוכח מדבריו כמו שלמדנו אנחנו מדברי הזוהר ע"פ האריז"ל – ד'עִקְּבוֹת מְשִׁיחָא' היינו סוף רגלי ה'גוף' של אדם דקליפה.  אם כן בס"ד ביארנו ביאור עמוק ואמיתי במאמר הגמרא ד'אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף' שלא כמשמעות הפשוטה שביאת משיח בן דוד תלוי אך ורק בריקון כל הנשמות מה'גוף' או ה'חדר' שמכילם ע"י פריה ורביה של עם ישראל, אלא בתיקונם דהיינו בירורם מה'גוף' של אדם דקליפה!

מה שנשאר לנו לבאר כדי לסגור המעגל הוא כיצד בדיוק מתבררים הנשמות האלו מה'גוף', ובזה נזכה להבין את רצף דברי מהרח"ו במה שהביא ראיה לאורך הגלות ממאמר התיקונים (תיקון ל') שמוכח ממנו שהתרשלות לומדי התורה מלעסוק בחכמת הקבלה מסלקת את רוחו של משיח מן העולם.  גם נבין למה במאמר שביארנו מפרשת פקודי אמרו וְרָזָא אִיהוּ בֵּין 'מְחַצְּדֵי חַקְלָא' דהיינו וְזֶהוּ סוֹדּ בֵּין 'קוֹצְרֵי הַשָּׂדֶה'. 

באמת, המסתכל בפנים דברי האריז"ל שהבאנו לעיל משער מאמרי רשב"י יראה שכתב: ואנו בכל הזמן הזה אנו מבררין אותם הנשמות על ידי תפילותינו מעט מעט, וכשנגמרו להתברר עד סיום הרגלים כדין כתיב 'ועמדו רגליו ביום ההוא' – עכ"ל המדיוק.  יש לעמוד על מה שנקט לשון 'אנו מבררין אותם הנשמות על ידי תפילותינו' – דלכאורה משמע מסתימת דברי האריז"ל דביאת משיח שתלוי בברירת הנשמות מן ה'גוף' דאדם דקליפה תלוי אך ורק בתפילותינו ותו לא.  אמנם, כמו שנוכיח בס"ד, אין כונת האריז"ל לומר שהברירה נעשית אך ורק בתפילותינו – אלא שגם אם ח"ו לא יעשו כלל ישראל שום השתדלות לברר הבירורים כדי שיבא משיח באופן יותר מהיר של 'אֲחִישֶׁנָּה',על כל פנים אם רק נתתפלל שלושה תפילות ביום יתבררו הבירורים בסופו של דבר באופן של 'בְּעִתָּהּ'.

אם-כן, בודאי שצורך רב יש לבאר ולפרסם איך באמת ביכולתינו לברר הבירורים ביתר שאת וביתר עוז כדי להביא משיח באופן של 'אֲחִישֶׁנָּה'!  דבר זה נתבאר היטב בהקדמת השד"ה (רבי שאול דוויק הכהן) לספרו 'איפה שלימה', ששם ביאר שכל עיקר הגאולה תלויה בזה – אם יבררו נצוצי הקדושה שנמצאים בתוך הקליפות…  וכל הבירור הזה נעשה בעיקר על ידי לימוד התורה, ועוד יותר ויותר על ידי לימוד סודות התורה!  כי על ידי חכמת האמת ניצוצי הקדושה מתבררים יותר ומתקרבת הגאולה – וכמו שכתב מהרח"ו זיע"א בהקדמתו לשער ההקדמות והביא לזה ראיות ברורות מן הזוהר הקדוש.  והלימוד בזוהר הקדוש ובסודות התורה הנה הוא שורף ומשמיד ומבטל כל עכירות הקליפות… לכן מובא בזוהר הקדוש כי העוסקים בזוה"ק ובקבלה נקראים 'מְחַצְּדֵי חַקְלָא' ('קוֹצְרֵי הַשָּׂדֶה') – שפירושו שהם מבערים הקוצים שהם הקליפות מן הכרם… שלא יתאחזו בכרם… ואז על ידי העברת והסרת הקליפות יתקיים בנו 'לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן, וּלְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי וְיִהְיֶה יְהֹוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד – עכת"ד כמו שהעתיק הרב בניהו שמואלי שליט"א בחוברת שחיבר לפתיחה ללימוד הקבלה.  עוד ביאר הרב שמואלי שם על פי תיקוני זוהר (תיקון ל' שהעתיק מהרח"ו בסמוך, וכן מתיקון מג') שכל הצער והצרות שבאות לעולם מחמת אורך הגלות היינו משום שכח הקליפה גובר – ואז יש מחלות, עניות, תאונות וכדומה.  וכל זה למה?  כי ניצוצי הקדושה תובעים דין ומקטרגים עלינו מחמת שהם רוצים לצאת מהקליפה.  ואם אין את הלימוד הזה אז הם יוצאים אך ורק עי ידי יסורים.  אבל אם לומדים כל יום כמה דפי זוה"ק, או מי שהוא כבר נשוי ועסק בתורה בש"ס ופוסקים שכבר יכול ללמוד קבלה בכתבי האריז"ל ויושב ועוסק בה זוכה לברר ניצוצי קדושה – כי על ידי שהוא לומד ועוסק בחכמה הזאת ניצוצי קדושה יוצאים מתוך הקליפות וממילא הקליפות מתבטלות ונכרתות מן העולם, כי אין להם חיות.  ואז יש עושר, ושמחה, וחיים, ובריאות – עכ"ל.  ובאמת גם רבינו מהרח"ו קבע כן לקמן בכמה וכמה לשונות, כמו:'הַכֹּל תָּלוּי בְּעֵסֶק הַחָכְמָה הַזֹּאת, וּמְנִיעָתֵנוּ מִלְּהִתְעַסֵּק בָּהּ הִיא גּוֹרֶמֶת אִחוּר וְעִכּוּב בִּנְיַן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ!'  ועוד כתב: 'וְכַאֲשֶׁר נָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה לַעֲסֹק מֵאַהֲבָה בַּחָכְמָה הַזֹּאת יִגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אָמֵן!'

[15] מקור דברי חז"ל שכָּל דּוֹר שֶׁלֹּא נִבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו כְּאִלּוּ נֶחֱרָב בְּיָמָיו הוא בתלמוד ירושלמי (יומא פ"א ה"א).  גם הרמח"ל בהקדמתו 'דרך עץ חיים' לספר 'קל"ח פתחי חכמה' סמך מסקנתו על דברי הירושלמי הנ"ל וכתב: וְהִנֵּה כְּלָל זֶה הוּא בְּיָדֵינוּ, שֶׁכָּל דּוֹר שֶׁלֹּא נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו כְּאִלּוּ נֶחֱרַב בְּיָמָיו, ונתן טעם לדבריהם שמֵאַחֵר שֶׁהֵמָה בַּעֲלֵי בְּחִירָה וְהָיוּ יְכוֹלִים לִפְעֹל בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים שֶׁיִּבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְלֹא עָשׂוּ, לָכֵן מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם כְּאִילוּ נֶחֱרַב בִּימֵיהֶם.  ובודאי שלזה הטעם גם מהרח"ו נתכוין בהקדמתו זו – כדי להורות לנו שאם רק נשמע בקולו ובעצתו איך לבחור ולפעול במעשינו הטובים (שהוא יפרש אותם בסמוך) אז יבנה בית המקדש בימינו ממש – אמן!  וכמו שיתבאר בסמוך באורך, ממש כמו מהרח"ו גם רמח"ל הבין שלא יבנה בית המקדש עד שאנו נתקן בדיוק אותו חטא שיזכיר מהרח"ו בהקדמה זו בהרחבה.

 [16] ע"פ הפסוק באסתר (ד,ה).

[17] 'אוֹן' – כצ"ל, ולא כמו שראיתי בספר אחד שהוסיפו הניקוד ויצא להם 'אָוֶן', דודאי שמהרח"ו סמך על הפסוק בספר הושע (יב,ט) וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי, וגו'.  ולכן גם פה בהקדמתו דייק כלשון המקרא וכתב 'מָצָאתִי אוֹן לִי'.  אם כן, נראה שכוונת מהרח"ו כמו שפירש רש"י (שם) מצאתי און לי: און – כח!  כלומר לאחר דתשש כחו של מהרח"ו מחמת אורך הגלות ולכן נתן דעתו לַחֲקֹר וְלָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ, וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי.  ואכן, מצא מהרח"ו און לו, רוצה לומר 'כח' ו-'ראיה' למה באמת נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ, וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי – כמו שיפרש בסמוך.  עוד יש לומר שמהרח"ו כיון למה שדרשו רבותינו ז"ל על פסוק זה, כמו שהביא רש"י בהמשך פירושו (שם) וז"ל: ומדרש אגדה היה דורש רבי שמעון זצ"ל מצאתי 'און לי' מצאתי לי 'שטר חוב'… 'און לי' – דיני שטר, כמו 'כותבין עליו אונו' (ב. קמא דף פ:), עכ"ל.  ובאמת, כמו שיבאר מהרח"ו בסמוך, שטור חוב גדול יש לו לקב"ה על ישראל במה שמהם מתרשלים בלימוד סודות התורה – דזה ורק זה הסיבה לַמַה נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ, וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי!

[18] לכאורה כוונת מהרח"ו כאן שאע"פ שמצד אחד היה לו לשמוח במה שאמר מָצָאתִי אוֹן לִי – דלכאורה מציאת סיבת אורך הגלות הוא בדיוק מה שביקש כל-כך לדעת, והרי עכשיו מצא לו 'אוֹן' – דהיינו 'ראיה' 'וכח' למה אכן נתארכה גלותינו המרה, אבל דא עקא שדווקא היא הנותנת שבמקום שישמח במציאתו הגדולה אדרבא מצא מהרח"ו אֲנִינָה ושברון בקרבו – מלשון 'וְאָנוּ וְאָבְלוּ' (ישעיה ג:כו).  לכן נאנח מהרח"ו והתבטא שַאֲנִינָה בְּקִרְבִּי וְלִבִּי דָּוַי – משום שעכשיו שהבין בדיוק מה הסיבה לאורך הגלות (דהיינו משום התרשלות לומדי התורה לעסוק בסתרי תורה – כמו שיפרש בהקדמה זו) השיג מהרח"ו מיד עד כמה גדול הקילקול והבילבול בקרב רוב לומדי התורה – ועד כמה קשה יהיה ליישם נחיצות לימוד הקבלה בקרבם!  אבל, ברוך השם – למרות חולשתו המיידית התחזק מהרח"ו והמשיך להוכיח בעליל איך ולמה התרשלותינו בלימוד הקבלה היא היא סיבת הסיבות ועילת העילות למה באמת נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ, וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי!

[19] טרחנו להעתיק את כל דברי המאמר, וגם במקןם שלכאורה היה שייך לקצר לכתוב וכו'.  בנוסף, טרחנו לפרש את כל דברי המאמר ולא להסתפק רק לתרגמו ללשון הקודש, כי ידענו בליבנו שלא יובן עומק כוונת מהרח"ו אלא אם כן נפתח ונערוך דברי התיקוני זוהר קודם לכן.  ולצורך מלאכה זו נעזרנו בביאור הגר"א על התיקוני זוהר, בפירוש 'מתוק מדבש', וגם בפירוש 'באר לחי ראי'.  (והזכרנו כל אחד במקומו בציונם: הגר"א – מ.מ. – ב.ל.ר)

[20]  הַנָּתִיב הַשֵּׁנִי – עיין בפרדס רימונים לרמ"ק דהַנָּתִיב הַשֵּׁנִי מ-ל"ב נתיבות נקרא 'וְרוּחַ אֱלֹהִי"ם מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם' – דהיינו כי הרוח הזה של אלוהים השני הוא המשפיע אל השכינה ומאיר אותה, וכביכול מלחלח אותה ממימי החסד, ועל ידי כך מושפעים בעלי תורה שהשכינה שרויה ביניהם (ב.ל.ר) . ושואל: מַה זֶּה 'וְרוּחַ'? מה כונתה לפי הסוד? ואמר: אֶלָּא בְּוַדַּאי בִּזְמַן שֶׁהַשְּׁכִינָה יוֹרֶדֶת לַגָּלוּת 'הָרוּחַ' הַזּוֹ נוֹשֶׁבֶת עַל אוֹתָם שֶׁמִּתְעַסְּקִים בַּתּוֹרָה, והנשיבה היא מִשּׁוּם שֶׁהַשְּׁכִינָה נִמְצֵאת בֵּינֵיהֶם. רוצה לומר: שלומדי התורה מושפעים מזה הרוח על ידי השכינה השורה ביניהם. וְהָרוּחַ הַזּוֹ נַעֲשֵׂית קוֹל והרוח הזה נעשה קול – כי 'רוח' היא בחינת זעיר-אנפין שמשם שורש הקול.  וזה הקול יֹאמַר כָּךְ: 'אוֹתָם יְשֵׁנִים שֶׁשֵּׁנָה בִנְחִירֵיהֶם' או אולי יש לפרש 'ששנה בנקבי עיניהם', סְתוּמֵי הָעֵינַיִם שסתומות עיני שכליהם וַאֲטוּמֵי הַלֵּב וגם אטומים לבם מלהתבונן!  עתה מעורר אותם הקול ואומר: קוּמוּ וְהִתְעוֹרְרוּ אֶל הַשְּׁכִינָה ר"ל לכבוד השכינה, שֶׁיֵּשׁ לָכֶם לֵב שיש לכם לב שמבין בתורה, אבל בְּלִי הַשְׂכֵּל לָדַעַת אוֹתָהּ אתם כביכול ללא תבונה, דהיינו בלא התבוננות בסודות התורה, וגם איניכם מתבוננים לדעת בתיקון השכינה על ידי קיום המצוות.  אבל עם כל זאת, אף על פי שאתם מתעלמים מן השכינה וצורך תיקונה – וְהִיא בֵינֵיכֶם! (מ.מ)

מוסיף 'באר לחי ראי' לבאר מה שאמר שֶׁיֵּשׁ לָכֶם לֵב בְּלִי הַשְׂכֵּל לָדַעַת אוֹתָהּ – וְהִיא בֵינֵיכֶם: דעיקר תיקון השכינה על ידי עסק התורה הוא ללמוד חכמת הקבלה, כמו שמופרש בתחילת הקדמת התיקוני זוהר (א ע"ב): אֲבָל עַל מָארֵי קַבָּלָה אִתְּמַר 'לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים' – דְּלֵית סֻכְלְתָנוּ לְאִשְׁתְּמוֹדָע בִּשְׁכִינְתָּא כְּאִלֵּין מָארֵי קַבָּלָה. וְאִלֵּין עָבְדִין לָהּ דִּירָה וּלְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּפָרְחִין עִמָּהּ. בְּכָל אֲתַר דְּאִיהִי פָּרְחַת כֻּלְּהוּ מְנַדְּדִין עִמָּהּ בִּשְׁלִיחוּתָא דִילָהּ. (אֲבָל עַל בַּעֲלֵי קַבָּלָה נֶאֱמַר 'לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים' – שֶׁאֵין שֵׂכֶל לָדַעַת אֶת הַשְּׁכִינָה כְּאוֹתָם בַּעֲלֵי קַבָּלָה. וְאֵלּוּ עוֹשִׂים לָהּ דִּירָה וְלַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, וּפוֹרְחִים עִמָּהּ, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא פּוֹרַחַת, כֻּלָּם נוֹדְדִים עִמָּהּ בִּשְׁלִיחוּתָהּ.)  נמצא אם כן, שאלו שלומדים רק פשטי התורה נראה שאין רוצים לרחם על השכינה ולתקנה!

הגר"א מבאר שעל כרחך מאמר זה מדבר על מצב השכינה בזמן הגלות.  ו-'רוח אלוהים' הנזכר הוא התורה שהיא הסעד לשכינה בגלותה מבעלה זעיר אנפין.  ומשהזכיר ענין השֵּׁנָה, כוונת המאמר כאן לרמוז שהשכינה כביכול 'יְשֵׁנָה' בתורה שבעל פה בלא רזין דאורייתא – בסוד אֲנִי יְשֵׁנָה (שיר השירים ה ב), כמו שמפורש בתיקוני זוהר חדש (דף עג עמוד ד – בנדפס עם ביאור הגר"א): [קוּם רָעֲיָא מְהֵימָנָא לְאִתְּעָרָא לְהַהוּא דְּאִתְּמַר בֵּיהּ 'אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר'. וּכַמָה אִנּוּן דְּמִיכִין וְשֵׁינָתָא בְּעֵינֵיהוֹן – דְּלָא פַּתְחִין לוֹן לְאִתְעַסְּקָא בְּרָזִין דְּאוֹרַיְתָא! דְּכָל רָז ' אוֹר' אִתְקְרֵי, לְאַנְהָרָא בֵּיהּ לְבַת עֵינָא וּלְאִתְּעָרָא לָהּ בֵּיהּ לְגַבֵּי בַּעְלָהּ. דְּאִיהִי דְּמִיכָא בְּגָלוּתָא בֵּין אִנּוּן מָארֵי תּוֹרָה. דְּלֵית חַד מִנַּיְהוּ דְּיִתְּעַר לָהּ בְּבַעְלָהּ דְּאִיהוּ ר"ז – אוֹר דְּנָהִיר בָּהּ בָּבַת עֵינָא, דְּ'רָז' אוֹר אִיהוּ בְּחֻשְׁבָּן. (קוּם רוֹעֶה הַנֶּאֱמָן לְהִתְעוֹרֵר לְאוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ 'אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר'. וְכַמָּה הֵם יְשֵׁנִים וְשֵׁנָה בְּעֵינֵיהֶם – שֶׁלֹּא פוֹתְחִים אוֹתָם לְהִתְעַסֵּק בַּסּוֹדוֹת שֶׁל הַתּוֹרָה! שֶׁכָּל רָז נִקְרָא 'אוֹר', לְהָאִיר בּוֹ לְבַת הָעַיִן וּלְעוֹרֵר אוֹתָהּ בּוֹ אֶל בַּעְלָהּ. שֶׁהִיא יְשֵׁנָה בַּגָּלוּת בֵּין אוֹתָם בַּעֲלֵי תוֹרָה. שֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶם שֶׁיְּעוֹרֵר אוֹתָהּ לְבַעְלָהּ שֶׁהוּא רָ"ז – הָאוֹר שֶׁמֵּאִיר בָּהּ בְּבַת הָעַיִן. שֶׁ'רָז' אוֹר הוּא בְּחֶשְׁבּוֹן)].

ובביאור הגר"א (שם) פירש: קוּם רָעֲיָא מְהֵימָנָא לְאִתְּעָרָא לְהַהוּא ר"ל לשכינה דְּאִתְּמַר בֵּיהּ 'אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר' שהשכינה נקראת 'אני' – והיא הישנה בגלות כמו שממשיך המאמר לפרש. ומה שאמר 'וְלִבִּי' שהוא 'עֵר', ביאר הגר"א שהוא רָעֲיָא מְהֵימָנָא בעצמו (דהיינו נשמת משה רבינו שהוא הַרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן שבא לגלות סתרי תורה לעולם) שאינו ישן, ולכן אמר לו קוּם רָעֲיָא מְהֵימָנָא לְאִתְּעָרָא לְהַהוּא!  ומה הטעם שהשכינה יְשֵׁנָה? דְּאִיהִי דְּמִיכָא בְּגָלוּתָא בֵּין אִנּוּן מָארֵי תּוֹרָה משום שעוסקים בפשוטן של הלכות – ולא ברזי תורה דְּלָא פַּתְחִין לוֹן לְאִתְעַסְּקָא בְּרָזִין דְּאוֹרַיְתָא – וזה דייקא מצבם של לומדי התורה שלא פותחין עינייהם ברזי תורה, ולכן אין להם מאור העיניים –  דְּ'רָז' 'אוֹר' אִיהוּ בְּחֻשְׁבָּן דהרי דְּ'רָז' בגמטריא 'אוֹר'!]

עוד כתב בביאור הגר"א (על מאמר שלנו שהביא מהרח"ו מתיקון ל') על מה שאמר כְּגוֹן 'קְרָא נָא'.. וְהִיא אָמְרַת 'מָה אֶקְרָא, כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר': ר"ל דאין עונה לה (לשכינה), והוא בעקבות משיחא שכתוב בו 'וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ' (ישעיה סג ה), וכמו שאמרו רבותינו (בסוף מסכת סוטה) בעקבות משיחא חוצפא יסגא וכו. – עכ"ל הגר"א.  רואים אם-כן שתלמידי חכמים שאינם עוסקים בסודות התורה דומים לעורים – או ליתר דיוק לפי דברי מאמר התיקונים (ל') שאנו עוסקים בו כסְתוּמֵי הָעֵינַיִם – ר"ל שסתומות עיני שכליהם!

באמת, דברי הגר"א הנ"ל ביחס למאמר התיקונים שאנו עוסקים בו מבוארים היטב, היטב במה שכתב רמח"ל במסילת ישרים (בפרק יט).  ואע"פ שרמח"ל לא יכל לפרש עומק כוונתו במה שכתב במסילת ישרים מפני החרם והרדיפה שהיה אז באירופה נגדו בנוגע ללימוד הקבלה (כידוע) ולכן הסתפק רק לרמוז הדברים שרשב"י פירשם בתיקונים (שהביא מהרח"ו כאן) על דרך העבודה בכללות, עם כל זאת כל מי שבקיא אפילו קצת בשאר ספרי הרמח"ל יודע בבירור שכוונתו ראשית לכל היתה בנוגע לצורך הגדול המוטל על כל חסיד לעשות חסד עם קונו ולייחדו עם השכינה הקדושה על ידי העסק בסודות התורה (כמובאר במאמר התיוקונים הנ"ל).  וז"ל רמח"ל: והנה החסיד כזה, מלבד העבודה שהוא עובד במעשה מצותיו על הכונה הזאת, הנה ודאי צריך שיצטער תמיד צער ממש על הגלות ועל החורבן, מצד מה שזה גורם מיעוט כביכול לכבודו יתברך, ויתאוה לגאולה לפי שבה יהיה עילוי לכבוד השם יתברך…  ועל העדר זה הדבר התרעם הנביא (ישעיה נט, טז) וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ, ואמר (שם סג, ה) וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ, ואמר (ירמיה ל, יז) צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ, ופרשו זכרונם לברכה (ראש השנה ל, א; סוכה מא, א) מכלל דבעיא דרישה… ואמר עוד הנביא (ישעיה נא, יח) אֵין מְנַהֵל לָהּ מִכָּל בָּנִים יָלָדָה וְאֵין מַחֲזִיק בְּיָדָהּ מִכָּל בָּנִים גִּדֵּלָה, ואמר (שם מ, ו) כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה, ופרשו זכרונם לברכה (עבודה זרה ב, ב) שכל חסד שעושים לעצמם הם עושים לטובת נפשם ולהנאתם, ואינם מתכוונים לכונה השלמה הזאת, ולא מבקשים על עילוי הכבוד וגאולתן של ישראל, שהרי אי אפשר לכבוד העליון להתרבות אלא בגאולתן של ישראל וברבוי כבודם שזה תלוי בזה באמת, עכ"ל רמח"ל.  ובמה שכתב 'שכל חסד שעושים לעצמם הם עושים לטובת נפשם ולהנאתם, ואינם מתכוונים לכונה השלמה הזאת' באמת ציטט את המשך המאמר שהעתיק מהרח"ו.

[21] וְסוֹד הַדָּבָר וסוד ענין של התעוררות הקול הנזכר, מה שכתוב 'קוֹל אוֹמֵר קְרָא' זה הקול של התפארת (דהיינו 'בעלה' של השכינה) שאומר לשכינה שתקראי ותכריזי, כְּמוֹ 'קְרָא נָא' את הקריאה שאומר לך.  והוא שואל את השכינה: 'הֲיֵשׁ עוֹנֶּךְּ'? האם יש מי שיענה ויקבל את הקריאה וההכרזה? 'וְאֶל מִי מִקְּדוֹשִׁים תִּפְנֶה'? ואל מי מתלמידי החכמים שנקראים 'קדושים' תפני – שיתעוררו על ידי קריאתיך והכרזתיך? וְהִיא אוֹמֶרֶת 'מָה אֶקְרָא'! ר"ל דהשכינה צועקת ומבקשת מהתלמידי חכמים שירחמו עליה ללמוד חכמת הקבלה – ואין עונה!  וזה בעקבות משיח דכתיב וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר (ישעיה סג, ה). [ב.ל.ר] וזה משום ש-'כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר'! ומפרש – הַכֹּל הֵם כִּבְהֵמוֹת שֶׁאוֹכְלוֹת חָצִיר כולם כבהמות שאוכלים עשב – ר"ל שלומדים רק פשטי התורה (שנמשלו לעשב ולתבן) ולא סתרי תורה (שנמשלו למאכל אדם).  ועוד כתוב: 'וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה' – ומפרש: כָּל הַחֶסֶד שֶׁעוֹשִׂים עם הבריות עוֹשִׂים לְעַצְמָם על מנת לקבל פרס, ולכן זכות החסד שעושים יבול כְּצִיץ הַשָּׂדֶה (כעשב שמציץ מעל פני האדמה לשעה אחת בלבד ומהרה יבש ונכמש).  ולא רק זאת אלא וַאֲפִלּוּ כָּל אֵלּוּ שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה ר"ל כל אלו שעוסקים רק בפשטי התורה, גם כן כָּל חֶסֶד שֶׁעוֹשִׂים – לְעַצְמָם עוֹשִׂים כל חסד שעושים על ידי עסק התורה שנקראת 'תורת חסד' – רק לתועלת עצמם עושים!  ר"ל עבור שכר בעולם הזה ובעולם הבא – ואין כונתם עבור תיקון השכינה! (מ.מ)  מוסיף ב.ל.ר. לבאר דאם היה כונתם בעיקר לתיקון השכינה היה להם לעסוק ב'אור' התורה שהוא רזין דאורייתא ('אור' בגמטריא 'רז') – כי רק בזה יכולין להעלותה ולתקנה. וזה כמו דאמר ליה אליהו לרשב"י (ברע"מ פ. נשא – דף קכו): דבְּהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הַ'זֹּהַר' מִן זוֹהֲרָא דְּאִימָא עִלָּאָה תְּשׁוּבָה, בְּאִלֵּין לָא צָּרִיךְ נִסָּיוֹן. וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר, יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי, וְיִתְקַיֵּים בְּהוֹן 'יְיָ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר' (דברים לב). (בְּחִבּוּר זֶה שֶׁלְּךְ, שֶׁהוּא סֵפֶר הַ'זֹּהַר' מִזֹּהַר הָאֵם הָעֶלְיוֹנָה תְּשׁוּבָה, בְּאֵלֶּה לֹא צָרִיךְ נִסָּיוֹן. וּמִשּׁוּם שֶׁעֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לִטְעֹם מֵעֵץ הַחַיִּים, שֶׁהוּא סֵפֶר הַזֹּהַר הַזֶה, יֵצְאוּ בוֹ מֵהַגָּלוּת, וְיִתְקַיֵּם בָּהֶם 'יְיָ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר'.)

בסמוך (לאחר גמר העתקת מאמר התיקונים) יאריך מהרח"ו לפרט כיצד ניכר שגם כָּל אֵלּוּ שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה (שעוסקים רק בפשטי התורה) כָּל חֶסֶד שֶׁעוֹשִׂים – לְעַצְמָם עוֹשִׂים, דז"ל לקמן: וּבִפְרָט בִּזְמַנֵּנוּ זֶה בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים אֲשֶׁר הַתּוֹרָה נַעֲשֵׂית קַרְדֹּם לַחֲתֹךְ בָּהּ אֵצֶל קְצָת בַּעֲלֵי תּוֹרָה אֲשֶׁר עִסְקָם בַּתּוֹרָה עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס וְהַסְפָּקוֹת יְתֵרוֹת, וְגַם לִהְיוֹתָם מִכְּלַל רָאשֵׁי יְשִׁיבוֹת, וְדַיָנֵי סַנְהֶדְרָאוֹת – לִהְיוֹת שְׁמָם וְרֵיחָם נוֹדֵף בְּכָל הָאָרֶץ. וְדוֹמִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם לְאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְלָגָה הַבּוֹנִים מִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם, וְעִקַּר סִבַּת מַעֲשֵׂיהֶם הִיא מַה שֶּׁכָּתַב אַחַר כָּךְ הַכָּתוּב 'וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם'! עכ"ל.  וכמו שכבר הזכרנו לעיל, זה בדיוק מה שרמח"ל רמז עליו במסילת ישרים (פרק יט): ואמר 'כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה' (ישעיה מ, ו), ופרשו זכרונם לברכה (עבודה זרה ב, ב – וכן במאמר התיקונים שלנו) שכל חסד שעושים לעצמם הם עושים לטובת נפשם ולהנאתם, ואינם מתכוונים לכונה השלמה הזאת, ולא מבקשים על עילוי הכבוד וגאולתן של ישראל! עכ"ל רמח"ל.  ומה שאמר 'עילוי הכבוד' – כונתו לתיקון השכינה הקדושה שנקראת 'כבוד'.  ולקמן בהקדמתו (ובביאורינו שם) יבאר מהרח"ו אמאי השוה מאמר זה מתיקוני זוהר את לומדי פשטי התורה בלבד לבהמות, וכן האיך העיזו להשוות את פשטי התורה לעשב בעלמא!

[22] בְּאוֹתוֹ זְמַן שלפני ביאת המשיח נאמר: 'וַיִּזְכֹּר הקב"ה כִּי בָשָׂר הֵמָּה שבני אדם עוסקים רק בחיצוניות ופשטות התורה הנראה לעיניהם – כמו בשר האדם שנראה להם מבחוץ, לכן רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב' לְעוֹלָם. ומפרש: וְזוֹהִי רוּחוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ     שמתאחר לבא כל אורך זמן הגלות, כי רוחו היא רוח חכמה – וכשאין לומדים חכמת הקבלה מתאחר לבא. אוֹי לָהֶם מִי שֶׁגּוֹרְמִים שֶׁיֵּלֵךְ לוֹ מִן הָעוֹלָם ר"ל: אוי למי שגורם שהתעוררות הגאולה תלך ותסתלק מך העולם וְלֹא יָשׁוּב לְעוֹלָם עד שיתעסקו בסתרי תורה!  (מ.מ.)

בביאור הגר"א ציין שמה שאמרנו שרוחו של משיח הוא רוח חכמה מבואר בזוהר (באדרא רבא – פ. נשא דף קל ע"ב): וְחַד רוּחָא דְּחַיֵּי דְּבֵיהּ זַמִּין לְזַמָנָא לִבְרֵיהּ דְּדָוִד לְמִנְדַּע חָכְמְתָא! וּמֵהַהוּא נוּקְבָּא, אִתְּעַר וְנָפִיק רוּחָא מִמּוֹחָא סְתִימָאָה, וְזַמִּין לְאַשְׁרָאָה עַל מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְתִּיב, 'וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְיָ, רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְיָ' (ישעיה יא ב).  עוד ביאר הגר"א שמה שפשוט לנו שכשאין לומדים בזאת החכמה דקבלה משיח מתאחר גם כן מבואר בזוהר (ברעיא מהימנא – פ. נשא – דף קכד ע"ב): בְּהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר… וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר – יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי! (בְּחִבּוּר זֶה שֶׁלְּךְ שֶׁהוּא סֵפֶר הַזֹּהַר… שֶׁעֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לִטְעֹם מֵעֵץ הַחַיִּים שֶׁהוּא סֵפֶר הַזֹּהַר הַזֶה – יֵצְאוּ בוֹ מֵהַגָּלוּת!)

באופן אחר לגמרי ביאר 'באר לחי ראי' מה שאמר בתיקונים: בְּאוֹתוֹ זְמַן, 'וַיִּזְכֹּר כִּי בָשָׂר הֵמָּה' – היינו כי הקב"ה מלמד זכות עליהם בסוד 'אשר הרעותי' כביכול.  כי התרשלותם בלימוד חכמת הקבלה הוא מחמת מיעוט הבנתם מצד חומר העכור כי הם בשר ודם וקרוץ מחומר, עכ"ל.  עם כל זאת, אע"פ שמצינו להם קצת לימוד זכות דמשווה אותם כשוגגים ולא כמזידים – סוף סוף הנזק נעשה בהתרשלותם זו, כמו שבודאי זהו מטרת המאמר זה מהתיקונים שבא לעורר – דעל ידי התרשלותם הם מסלקים רוחו של משיח מן העולם.  והגם שהם רק גרמא בנזיקין (כמו שכתב רמח"ל ב'דרך עץ חיים'), מכל מקום מאמר התיקונים פה מזהיר ש –'אוֹי לָהֶם שֶׁגּוֹרְמִים עֲנִיּוּת וְחֶרֶב וּבִזָּה וְהֶרֶג וְאַבְדָן בָּעוֹלָם'!  גּוֹרְמִים דייקא.

[23] שֶׁאֵלּוּ שאינם עוסקים בסתרי תורה הֵם שֶׁעוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה 'יַבָּשָׁה' – ר"ל כאילו לא היה בה אלא פשטות התורה הנראת לעיניהם, וְלֹא רוֹצִים לְהִשְׁתַּדֵּל בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה שלימוד זה מאיר את העיניים להתבונן בנשמת ופנימיות התורה, וְגוֹרְמִים שֶׁמִּסְתַּלֵּק מַעְיַן הַחָכְמָה שֶׁהִיא י' מִמֶּנָּה – ר"ל שגורמים שיסתלק מן השכינה הארות מקור חכמה העליונה שהיא סוד י' דהוי"ה המאירה להשכינה דרך היסוד, וְנִשְׁאֶרֶת ב' יְבֵשָׁה – ר"ל אות ב' של ב'ראשית שהיא השכינה יבשה. אוֹי לָהֶם שֶׁגּוֹרְמִים עֲנִיּוּת וְחֶרֶב וּבִזָּה וְהֶרֶג וְאַבְדָן בָּעוֹלָם על ידי שגורמים הסתלקות הארת החכמה מן השכינה!

באמת, בתיקוני זוהר חזרו ושנו על אזהרה זו גם בריש תיקון מג'.  ומשום ששם מתבארים עוד פרטים נחוצים שיעזרו לנו להבין את דברי הגר"א אצלנו, החלטנו להעתיק ולפרש לשון התיקונים לקמן מתקונא ארבעין ותלת: 'בְּרֵאשִׁית' – תַּמָּן 'אֲתַ"ר יָבֵ"שׁ'. וְדָא אִיהוּ 'וְנָהָר יֶחרַב וְיָבֵשׁ' (ישעיה יט ה). בְּהַהוּא זִמְנָא דְאִיהוּ יָבֵשׁ וְאִיהִי יַבָּשָׁה, צָוְוחִין בְּנִין לְתַתָּא בְּיִחוּדָא וְאָמְרִין 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' – 'וְאֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה' (מלכים א – יח כו)! הֲדָא הוּא דִכְתִיב: 'אָז יִקְרָאוּנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה' (משלי א כח)! וְהָכִי מָאן דְּגָרִים דְּאִסְתַּלַּק קַבָּלָה וְחָכְמָתָא מֵאוֹרַיְיתָא דִבְעַל פֶּה וּמֵאוֹרַיְיתָא דְבִכְתָב, וְגָרִים דְּלָא יִשְׁתַּדְלוּן בְּהוֹן, וְאָמְרִין דְּלָא אִית אֶלָּא פְּשָׁט בְּאוֹרַיְיתָא וּבְתַלְמוּדָא – בְּוַדַּאי כְּאִלּוּ הוּא יְסַלֵּק נְבִיעוּ מֵהַהוּא נָהָר וּמֵהַהוּא גָן. וַוי לֵיהּ! טַב לֵיהּ דְּלָא אִתְבְּרִי בְּעָלְמָא וְלָא יוֹלִיף הַהִיא אוֹרַיְיתָא דְבִכְתָב וְאוֹרַיְיתָא דִבְעַל פֶּה, דְּאִתְחַשַּׁב לֵיהּ כְּאִלּוּ אַחְזַר עָלְמָא לְתֹהוּ וָבֹהוּ, וְגָרִים עֲנִיּוּתָא בְּעָלְמָא וְאוֹרֶךְ גָּלוּתָא!

ובפירוש 'מתוק מדבש' שם ביאר: אמר רבי שמעון, במלת 'בְּרֵאשִׁית' – שָׁם 'אֲתַ"ר יָבֵ"שׁ' יש אותיות את"ר יב"ש.  פירוש: היסוד הנקרא 'מקום' (אתר) הוא יבש.  וממשיך לבאר דבריו וְזֶהוּ 'נָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ' ר"ל היסוד שנקרא גם 'נהר' יחרב ויבש בלי מימי השפע, ולכן אין לו מה להשפיע למלכות שהיא בת זוגו.  כתוצאה מזה בְּאוֹתוֹ זְמַן שֶׁהוּא יָבֵשׁ משום שאין לו מה לתת לה הִיא יְבֵשָׁה כי לא קבלה שפע מהיסוד.  לכן צוֹוְחִים הַבָּנִים לְמַטָּה בְּיִחוּד וְאוֹמְרִים 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' בני ישראל למטה צועקים באמירת היחוד של 'שמע ישראל' – כדי שישמע ויבא 'זעיר אנפין' הנקרא 'ישראל' להתייחד עם המלכות שהיא נוקביה בשעת תפילת העמידה, אבל וְאֵין 'קוֹל' – ר"ל אין 'קול' של קריאת שמע נשמע כדי שיתייחדו 'זעיר אנפין' ונוקביה, ולכן 'וְאֵין עוֹנֶה' – אין מי שיענה וימלא את בקשת בני ישראל בתפילתם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב 'אָז יִקְרָאֻנְנִי' כשישראל הם בצרה וצועקים וקוראים להקב"ה בקריאת שמע, אבל 'וְלֹא אֶעֱנֶה' כי אומר הקב"ה: 'אני לא אענה אותם בתפילתם'!

וְכָךָ מִי שֶׁגּוֹרֵם שֶׁתִּסְתַּלֵּק קַבָּלָה וְחָכְמָה מִתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וּמִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב דהיינו מי שאומר שאין צריך ללמוד אלא פשט וְגוֹרֵם שֶׁלֹּא יִשְׁתַּדְּלוּ בָהֶן, ועל ידי זה הוא גורם גם לאחרים שלא יתעסקו בחכמת הקבלה, וְאוֹמְרִים שֶׁאֵין אֶלָּא פְשָׁט בַּתּוֹרָה וּבַתַּלְמוּד – ר"ל שמכחישים שיש פנימיות וסתרי תורה, בְּוַדַּאי כְּאִלּוּ הוּא יְסַלֵּק אֶת הַמַּעְיָן מֵאוֹתוֹ נָהָר – נחשב לו כאילו הוא מסלק את נביעת שפע החכמה והבינה מן היסוד הנקרא 'נהר', ועל ידי זה גורם שמנמע השפע גם וּמֵאוֹתוֹ גַן – מן המלכות הנקראת 'גן'.  זה כמו שרמוז בפסוק 'אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק' (תהילים צז יא) – והרי 'אוֹר' בגמטריא 'רז' (סוד).  ר"ל שעל ידי רזי התורה היסוד הנקרא 'צדיק' מתמלא אור מן המוחין ההם 'זרע קודש', ואז נותנם למלכות בסוד זריעת היחוד.  לכן, אס ח"ו גורמים לסלק מן היסוד את טיפת היחוד אז אין אפשרות שיתייחדו 'זעיר אנפין' ונוקביה.  לכן – אוֹי לוֹ לזה האדם!  טוֹב שֶׁלֹּא נִבְרָא בָעוֹלָם וְלֹא יִלְמַד אוֹתָהּ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה – בודאי היה עדיף לו שלא בא לעולם בכלל ולא היה לומד לא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב ולא תוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה!  ומבאר – כי אם היה עם הארץ שאין ראוי ללמוד קבלה לא היה פוגם כל כך.  אבל מי שלמד נגלות התורה ומכחיש שיש בה פנימיות ונסתרות הרי הוא מסלק השפע של היסוד.  ולא רק זאת אלא שֶׁנֶּחְשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ הֶחֱזִיר הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבהוּ לפי שמגביר את הקליפות (הרמוזים בפסוק 'וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם') בעת שה'נהר' וה'גן' הם יבשים בעונותיו!  ולא רק זאת אלא וְגוֹרֵם עֹנִי בָּעוֹלָם וְאֹרֶךְ הַגָּלוּת – כי אם אין שפע ביסוד ובמלכות, אז מאין יהיה שפע למטה לתחתונים?  ולעומת זאת, מי שלומד סתרי תורה מקיים את העולם! ע"כ מביאור 'מתוק מדבש' בתיקון מג'.

עכשיו נחזור לתיקון ל' שאנו ומהרח"ו עוסקים בו.  בביאור הגר"א (כאן) פירש: שֶׁאֵלּוּ הֵם שֶׁעוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה 'יַבָּשָׁה' דרצונו לומר 'יְבֵשָׁה' – כמו שנאמר: 'וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה' (במדבר יא ו). ועל ידי זה 'רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ וכו' (ירמיה ד כג), דהיינו שבתרשלותם מלעסוק בחכמת הקבלה הם פוגמים בכבוד התורה, ולכן מעלה הקב"ה עליהם בחינה של ביטול תורה דבגיניה כל הצרות הללו באים – כמו שאמרו בגמרא (בשבת לג.): בעון ביטול תורה חרב וביזה רבה, ודבר ובצורת בא, ובני אדם אוכלין ואינן שבעין…דכתיב: 'והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית' (ויקרא כו כה) –  ואין ברית אלא תורה שנאמר: 'אם לא בריתי יומם ולילה' (ירמיה לג בה), עכ"ל כאן.  ולקמן בביאורו לתיקון מג' פירש הגר"א מה שאמרו בתיקון ל' אצלנו: 'וְגוֹרְמִים שֶׁמִּסְתַּלֵּק מַעְיַן הַחָכְמָה שֶׁהִיא י' מִמֶּנָּה וְנִשְׁאֶרֶת ב' יְבֵשָׁה' – הענין שקבלה הוא מַעְיַן הַחָכְמָה שֶׁהִיא י' שממנו יוצא ה'נהר' (דהיינו יסוד של זעיר אנפין' הנקרא 'תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב') וגם ה'גן' (דהיינו המלכות הנקראת 'תוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה').  ופירוש 'וְנִשְׁאֶרֶת ב' יְבֵשָׁה' ביאר הגר"א (שם): כאילו מחזיר את העולם לתהו ובהו – ר"ל לזמן שעולם הוא בלא תורה ובלא משיח, דיאנון גרמין דייזיל משיח!

לכאורה יש להביא סמך למה שביאר הגר"א שֶׁאֵלּוּ הֵם שֶׁעוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה 'יְבֵשָׁה' על ידי התרשלותם מלעסוק בחכמת האמת (וכן קצת רמז למה שהשווה זה לבחינת ביטול-תורה) ממאמר חז"ל אחד הידוע לכל.  בגמרא (בחגיגה יב: ו- עבודה זרה ג:) אמר רבי לוי: כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין לו גחלי רתמים, שנאמר: 'הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם' (איוב ל ד)!  ופירש רש"י (במסכת ע"ז): הפוסק מדברי תורה – מי שעוסק בתורה ופוסק על דברי שיחה בטלה. מַלּוּחַ – דבריםלחלוחים! עכ"ל רש"י.  אלמא רש"י הבין שבמהותם דברי תורה הם דברים לחלוחים – ר"ל מלאים חיות ואינם כשאר דברי העולם הזה היבשים ביחסית לדברי תורה.  אם-כן, פשיטא שמי שמוציא מדברי תורה את לחלוחיתם מראה שהתורה חשובה בעיניו כשאר דברי עולם הזה – רחמנא ליצלן.  ואכן, ממאמר זה מהתיקוני זוהר מוכח בהדיא שעל ידי התרשלותם מלעסוק בחכמת האמת הֵם עוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה 'יְבֵשָׁה'!

באמת גם מהרח"ו יאריך לקמן בהקדמתו בנידון זה במה שיכתוב: וְזֶה אֶצְלִי פֵּירוּשׁ הַמִּשְׁנָה (אָבוֹת ו ב): 'אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּכָל יוֹם וְיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת: אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה!' – כִּי בְּלִי סָפֵק בִּהְיוֹתָם עוֹסְקִים בִּפְשָׁטֶיהָ וּבְסִפּוּרֶיהָ לְבַדָּם הִיא לוֹבֶשֶׁת בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ וְשַׂק הוּשַׁת כְּסוּתָהּ וְכָל הָאֻמּוֹת יֹאמְרוּ לְיִשְׂרָאֵל "מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד"? מַה תּוֹרַתְכֶם מִתּוֹרָתֵנו? הֲלֹא גַּם תּוֹרַתְכֶם סִפּוּרִים בְּהַבְלֵי הָעוֹלָם. אֵין עֶלְבּוֹן תּוֹרָה גָּדוֹל מִזֶּה! וְלָכֵן אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה וְאֵינָם עוֹסְקִים בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת כָּבוֹד לַתּוֹרָה – כִּי הֵם מַאֲרִיכִים הַגָּלוּת וְכָל הָרָעוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבוֹא בָּעוֹלָם, כַּנִּזְכַּר לְעֵיל בַּמַּאֲמָר שֶׁהִתְחַלְנוּ בְּהַקְדָּמָתֵנוּ זֹאת, עכ"ל.

ובעזרת השם, אנו עוד עתידים לקמן לבאר נושא נרחב זה שמניעת לומדי התורה מלעסוק בחכמת הקבלה מיחשיב ביטול-תורה ביאור נרחב במקומו, דהרי גם רבינו מהרח"ו דן בפסוקים אלו שהזכיר כאן בביאור הגר"א.  לעת עתה, כדי לשהוות דעתו עם דברי הגר"א כאן נסתפק רק בהעתקת תמצית לשונו לקמן: וְכַאֲשֶׁר נָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה לַעֲסֹק מֵאַהֲבָה בַּחָכְמָה הַזֹּאת יִגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן.  שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי נַאֲקַת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִתְנוֹדֵד וּמִתְמַרְמֵר בְּמַר נַפְשׁוֹ בְּאָמְרוֹ: "עַד מָתַי אֶרְאֶה נֵּס אֶשְׁמְעָה קוֹל שׁוֹפָר כִּי אֱוִיל עַמִּי, אוֹתִי לֹא יָדָעוּ וְגוֹ' רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹּהוּ וָבֹהוּ וְגוֹ' רָאִיתִי וְהִנֵּה הַכַּרְמֶל וְגוֹ' כִּי כֹּה אָמַר הַשֵּׁם שְׁמָמָה תִּהְיֶה כָּל הָאָרֶץ וְכָלָה לֹא אֶעֱשֶׂה וְגוֹ' הֱצִיקַתְנִי רוּחַ בִּטְנִי" (יִרְמְיָה ד כא-כז)  לְבָאֵר פְּסוּקִים הָאֵלּוּ הַנֶּאֱמָרִים בֶּאֱמֶת עַל יְדֵי יִרְמְיָה הַנָּבִיא עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּדֶרֶךְ נְבוּאָה עַל הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן הַזֶּה בִּהְיוֹתוֹ מִתְמָרֵר עַל אֹרֶךְ גָּלוּתֵנוּ יוֹתֵר מִשִּׁעוּרוֹ.  וְזֶהוּ מַּה שֶּׁכָּתוּב "עַד מָתַי אֶרְאֶה נֵס", הוּא הַנֵּס וְהַדֶּגֶל שֶׁל הַמָּשִׁיחַ כַּנִּזְכַּר בְּפָרָשַׁת מִשְׁפָּטִים (דַּף קב.), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'וְיֵיתוּן, נֵס דְּמָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד!'…  וּכְנֶגֶד כַּת חַכְמֵי הַפְּשָׁט, אוֹתָם אֲשֶׁר הֵם מוֹאֲסִים לַעֲסֹק בְּחָכְמַת הָאֱמֶת הַנִּקְרָא עֵץ הַחַיִּים וְחַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִים בְּסִפּוּרִים הַפְּשָׁטִים בִּפְשׁוּטָן בִּלְבַד, וְאוֹמְרִים שֶׁאֵין בַּתּוֹרָה אֶלָּא הַפְּשָׁט בִּלְבַד, חָס וְשָׁלוֹם, אֲשֶׁר הוּא נִקְרָא עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע כַּנִּזְכַּר לְעֵיל, עֲלֵיהֶם אָמְרוּ: "חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (יִרְמְיָה שָׁם כב)…  וּכְנֶגֶד הַכַּת הָרִאשׁוֹנָה אָמַר "רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹּהוּ וָבֹהוּ" – הֵם עַמֵּי הָאָרֶץ…  וּמַנִּיחִים חַיֵּי עוֹלָם הִיא הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (יִרְמְיָה לג כה), וּמַחֲזִירִים הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבֹהוּ…  וְכָל זֶה גָּרַם לָהֶם "כִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ" וְלֹא נִתְעַסְּקוּ בַּתּוֹרָה! עכ"ל מהרח"ו לקמן.

[24] וְהָרוּחַ הַזּוֹ שֶׁמִּסְתַּלֶּקֶת – כמו שכתוב: 'רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב' (תהלים עח לט) הִיא רוּחַ הַמָּשִׁיחַ כמו שלמדנו (בזוהר פ. נשא – דף קל ע"ב) שמשיח יזכה להארת רוח מחוטמא ד'עתיקא קדישא' – שהוא למעלה מכל הרוחות כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. וְהִיא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ – ר"ל דזה הרוח ישרה על משיח על ידי המלכות הנקראת 'רוח הקודש', וְהִיא רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה כמשמעו שמקור הרוח מתחיל מספירות חכמה ובינה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה שמשם נמשך הרוח דרך ספירות חסד (דהיינו 'עֵצָה') וגבורה, רוּחַ דַּעַת שהוא כולל ספירות תפארת, נצח, והוד וְיִרְאַת יהו"ה הם יסוד ומלכות.  וכל אלו הרוחות מפשטים דרך היסוד ד'זעיר אנפין' למלכות שהיא נקראת 'רוח הקודש', וממנה יאירו על מלך המשיח.  ועיקר המשכת זה הרוח הוא על ידי לימוד הקבלה! (מ.מ)

[25]  מִצְוָה שְׁנִיָּה היא מצות אהבה (דבריש תיקון זה התחיל כבר לבאר מצות יראה), וזה מרומז במה שכתוב: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר' ומפרש כי 'אור' זוֹ אַהֲבָה שֶׁהִיא אַהֲבַת חֶסֶד. ר"ל כי יום הראשון הוא כנגד ספירת החסד הנקרא 'אור' והיינו מידת האהבה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב: 'וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁחְתִּיךְ חָסֶד' – הרי שאהבה וחסד הם ענין אחד, כי למי שלבו אוהבו עושה לו חסד. וְעָלֶיהָ נֶאֱמַר: 'אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה' שהיא סוד השכינה הנקראת 'אהבה', ור"ל: אם תרצו להעלותה מן הגלות ולקשרה בחסד דבעלה 'זעיר אנפין' – שאז היא נקראת 'אהבה', אז תדעו לכם שדבר זה תלוי ב: 'עַד שֶׁתֶּחְפָּץ' – דהיינו עד שיקיימו ישראל את המצוות מאהבה, ולא על מנת לקבל פרס אלא בחפץ וברצון. וביאר כי יִרְאָה נִקְרֵאת מִצַּד הַשְּׂמֹאל – השכינה נקראת 'יראה' כשמקבלת את הגבורות מצד השמאל, וְאַהֲבָה נִקְרֵאת מִצַּד הַיָּמִין – והשכינה נקראת 'אהבה' כשמקבלת את החסדים מצד ימין (מ.מ)

[26] עתה מפרש שני אופני אהבה ויראה. יֵשׁ יִרְאָה וְיֵשׁ יִרְאָה – יֵשׁ אַהֲבָה וְיֵשׁ אַהֲבָה. ומפרש: יִרְאָה שֶׁיָּרֵא אָדָם מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרֵד מִנְּכָסָיו דהיינו מפחד שאם יחטא אז יורידנו הקב"ה מנכסיו ומעשרו, אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יָמוּתוּ בָנָיו בְּחַיָּיו ר"ל  שירא לחטוא מחמת אהבת בניו. נִמְצָא שֶׁאִם הָיָה יוֹרֵד מִנְּכָסָיו אוֹ אִם יָמוּתוּ בָנָיו בְּחַיָּיו – שאם ח"ו יבא לו הדבר שהיה מפחד שלא יבואהו, אז הוּא לֹא הָיָה יָרֵא מִמֶּנּוּ עוד, משום שבטל הטעם ליראה.  וכן אם וּמִשּׁוּם זֶה הָיָה אוֹהֵב אוֹתוֹ – ר"ל שבשביל שהקב"ה הטיב עמו בבנים ונכסים היה אוהב את הקב"ה, ואם ח"ו היה יורד מנכסיו ומתו בניו היה נפסקת אהבתו להקב"ה. הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה הַלָּלוּ מי שיש לו כלפי הקב"ה רק יראה ואהבה כזו לֹא שָׂם אֶת יִרְאַת יהו"ה וְאֶת הָאַהֲבָה שֶׁלּוֹ לְעִיקָּר – אלא העיקר אצלו וכל כונתו היא על מנת לקבל פרס. אֲבָל אַהֲבָה וְיִרְאָה הָעִקָּר שֶׁלּוֹ ר"ל העיקר באהבת ויראת השם הוא בֵּין טוֹב וּבֵין רַע – בין כאשר טוב לו בעולם הזה ובין כאשר רע לו ח"ו.  כי אז מראה שאינו עובד את השם בשביל בשביל תועלת עצמו אלא בשביל השכינה, וּמִשּׁוּם זֶה נִקְרָאוֹת המדרגות הקודמות שהזכרנו מקודם יִּרְאָה וְאַהֲבָה עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס – כמו שהסברנו, שאינו עושה אלא לתועלת עצמו ולא לתיקון השכינה. (מ.מ)

[27] וּמִשּׁוּם זֶה משום אהבת ה' אמיתית אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לישראל: 'הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ בִּצְבָאות אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה' – שפירושו אם תעוררו (ר"ל שתעוררו) את השכינה הנקראת 'אהבה' להעלותה מהגלות ולקשרה בחסד של בעלה 'זעיר אנפין' 'עַד שֶׁתֶּחְפָּץ' – ר"ל עד שיקיימו ישראל את המצוות מאהבה בחפץ ורצון טוב, שֶׁהִיא אַהֲבָה בְּלִי פְרָס שלא על מנת לקבל פרס. שאם יעוררו את השכינה להעלותה מן הגלות בלא אהבה אמיתית לה', אז ח"ו יתקיים מה שכתוב 'וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה' (ירמיה ג יד) – ולא גאולה שלמה.  בדרך אחרת יש לפרש מה שכתוב 'עַד שֶׁתֶּחְפָּץ' – דהיינו: עד שהוא יחפץ –  עד שיחפוץ הקב"ה ביראה ואהבה של בני ישראל. ומתי יהיה זה? כאשר עושים וְלֹא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס!  ומבאר שזה משום שֶׁיִּרְאָה וְאַהֲבָה עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס הִיא שֶׁל שִׁפְחָה וְעֶבֶד – יראה ואהבה כאלו מתקבלות ועולות על ידי העבד שהוא המלאך מט"ט ועל ידי השפחה שהיא בת זוגו – ולא על ידי הקב"ה והשכינה.  ועל זה נאמר: 'וְתַחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְגוֹ.' ר"ל 'אֶרֶץ' הוא כנוי לשכינה, ואומר הפסוק שהשכינה מצטערת ורוגזת 'תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ' כאשר העבד שהוא המלאך מט"ט מקבל ומעלה את קיום המצוות של בני ישראל שהם עושים מאהבה על מנת לקבל פרס. וכן השכינה מצטערת ורוגזת תחת 'וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִירְתָּהּ' – כאשר השפחה שהיא בת זוגו של מט"ט מקבלת ומעלה את קיום המצוות שבני ישראל עושים מיראה על מנת לקבל פרס.  במילים אחרות – השכינה מצטערת על שהמליכו את מלאך מט"ט במקום בעלה 'זעיר אנפין', ואת בת זוגו של מט"ט במקומה! (מ.מ)

[28] לקמן בהקדמתו יבאר רבינו המהרח"ו בעצמו ביאור נרחב על נקודות אלו שנרמזו במאמר זה מתיקון ל' – דהיינו מהותן של מלאך מט"ט ובת זוגו, ואמאי הם נחשבים כעבד ושפחה לגבי קודשא בריך הוא ושכינתיה.  וכן יבאר מהרח"ו את הקשר בין הנ"ל לעבודת השם על מנת לקבל פרס או שלא על מנת לקבל פרס, וכן את הקשר בין כל הנ"ל ללימוד הקבלה.  אם כן, בודאי שגם אנחנו בביאורינו נשתדל לבאר כל דבריו על נכון במקומן הראוי לקמן.  עם כל זאת, בביאור הגר"א כאן בתיקון ל' ראה לנכון לציין למאמר נכבד אחד המובא בתקוני זוהר חדש (תיקונא קדמאה – דף פ ע"ג המודפס עם ביאור הגר"א, ובדפוסים אחרים בדף קכז ע"א).  והגם שעוד לא הגענו לדברי המרח"ו עצמן שיבאו לקמן, מכל מקום ראינו לנכון להעתיק ולפרש (בעיקר לפי 'מתוק מדבש') את המאמר הנזכר בשלב זה משום שבזכות שנשתדל עכשיו בהבנת ביאורו נזכה בעזרת ה' לרוץ בהבנת דברי מהרח"ו לקמן.  ואכן, לא נמנע ידינו מלכפול כמה וכמה נקודות שנבאר השתא כאשר נצטרך להם לקמן.  זה לשון המאמר שם:

א"ל בְּרִיךְ אַנְתְּ בּוּצִינָא קַדִּישָׁא, דִּבְוַדַּאי הָכֵי הוּא! דִּבְיוֹמֵי דְּחֹל שָׁלְטָא עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע דְּאִיהוּ אָדָם דְּ'וַיִּיצֶר' בַּיֵּצֶר הַטוֹב וּבַיֵּצֶר הָרָע. הָדָא הוּא דִּכְתִיב: 'וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם' (בראשית ב ז) – וְאִיהוּ עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע דְּחָב בֵּהּ אָדָם. וְדָא הוּא מְטַטְרוֹ"ן דְּאִיהוּ עֶבֶד דְּשַׁלִּיט בְּשִׁית סִדְרֵי מִשְׁנָה וְאִיהוּ גּוּפָנִי, וְשַׁלִּיט בְּשִׁית יוֹמִין דְּחֹל דְּאִנּוּן חוּלִין דְּטֻמְאָה וְחוּלִין דְּטָהֳרָה. וּמִנֵּהּ אִתְיְהִיבוּ שִׁית סִדְרֵי מִשְׁנָה בְּאִסּוּר וְהֶתֵּר, טֻמְאָה וְטָהֳרָה, כָּשֵׁר וּפָסוּל. וּבֵהּ 'שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ'. וְלֵית עֲבוֹדָה אֶלָּא צְלוֹתָא, דְּבֵהּ צָרִיךְ בַּר נָשׁ לְמֶהֱוֵי כְּעֶבֶד הַמְסַדֵּר שְׁבָחָיו לִפְנֵי רַבּוֹ, וּכְעֶבֶד הַשּׁוֹאֵל פְּרָס מֵרַבּוֹ, וּכְעֶבֶד הַמְקַבֵּל פְּרָס מֵרַבּוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. אֲבָל בְּשַׁבַּת מַלְכְּתָא, דְּשָׁלְטָא בֵּהּ אִילָנָא דְּחַיֵּי וְלֹא עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע – אוֹקְמוּהּ דְּאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּאִילָן שׁוּם שִׁמּוּשׁ, וְכָל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא חֲלָף. וְלֹא עוֹלִין בֵּהּ וְלֹא סוֹמְכִין בֵּהּ לְאִשְׁתַּמְּשָׁא, דְּלָא מְקַצְּצִין בַּנְּטִיעוֹת, דְּלֵית תַּמָּן קִצּוּץ וּפֵרוּד בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי.

פירוש: אָמַר לוֹ הסבא לרבי שמעון: בָּרוּךְ אַתָּה רבי שמעון המכונה 'הַמְּנוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה', שֶׁבְּוַדַּאי כָּךְ הוּא! שֶׁבִּימוֹת הַחֹל שׁוֹלֵט עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע שהוא כנגד המלאך מט"ט. וכן הנשמה שבאה מצדו נקראת חולין, שֶׁהוּא אָדָם שֶׁל 'וַיִּיצֶר' ר"ל שהוא אדם של עולם היצירה הנרמז בשתי יודי"ן של מלת 'וַיִּיצֶר' הרומזות שנברא האדם בַּיֵּצֶר הַטּוֹב וּבַיֵּצֶר הָרָע. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב 'וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים' שהם סוד תפארת ומלכות 'אֶת הָאָדָם' התחתון, וְהוּא ר"ל זה האדם יש לו נשמה מבחינת עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע שֶׁחָטָא בּוֹ אָדָם הראשון. ומפרש: וְזֶהוּ מלאך מטטרו"ן שבו הוא עץ הדעת טוב ורע, ולכן נצטווה אדם 'וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ' (בראשית ב יז) – כדי שלא יקבל את שפעו ממט"ט, ושלא יבוא להמיר את קונו במט"ט משום שֶׁהוּא נקרא עֶבֶד, וממילא אדם שעוסק רק בפשטי התורה שהם מצידו של מט"ט גם כן נקרא עבד, משום שֶׁמט"ט שּׁוֹלֵט בְּשִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה שהם כנגד עולם היצירה (דמקרא ב'עשיה', משנה ב'יצירה', גמרא ב'בריאה', וקבלה ב'אצילות) – דהשִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה הם הארת הששה קצוות (חג"ת נה"י) דמלכות דאצילות שבה התורה שבעל פה – והם כנגד הששה אותיות שבשמו של מלאך מטטרו"ן, שהם כנגד הששה קצוות שלו.  ועוד שהוּא גוּפָנִי ביחס לעולם האצילות – ולכן המשניות עוסקות בדברים גופניים שבעולם הזה, וְלכן הוא שׁוֹלֵט בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל בכח הששה קצוות שבו (יום א' בחסד, יום ב' בגבורה, יום ג' בתפארת, יום ד' בנצח, יום ה' בהוד, יום ו' ביסוד) שֶׁהֵם הששה קצוות שבו הכלולים מטוב ורע. פירוש: חֻלִּין שֶׁל טֻמְאָה מצד הרע וְחֻלִּין שֶׁל טָהֳרָה מצד הטוב – שאת זה גרם אדם הראשון על ידי שאכל מעץ הדעת, וּלכן מִמֶּנּוּ נִתְּנוּ השִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה בְּאִסּוּר וְהֶתֵּר, טֻמְאָה וְטָהֳרָה, כָּשֵׁר וּפָסוּל – שהם שלושה דברים בקודש ושלשה בהיפך! וממשיך לבאר: וּבוֹ כנגד מלאך מט"ט נאמר: 'שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךְ' כי מלאכתו להשפיע שפע מזון לתחתונים, משום שבששת ימי החול כל ההשפעות נשפעים על ידו, ועבודתו היא להעלות תפילות ישראל בימות החול, דידוע ש'אֵין עֲבוֹדָה אֶלָּא תְפִלָּה' כמו שדרשו חז"ל במסכת תענית (ב.) על הפסוק 'וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם' (דברים יא יג) – איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפלה. ומביא ראיה שתפילה היא כנגד מלאך מט"ט משום שֶׁבּוֹ בבחינת מט"ט שהוא עצמו עבד צָרִיךְ אָדָם בתפילתו בימות החול שכנד מט"ט לִהְיוֹת כְּעֶבֶד הַמְסַדֵּר שְׁבָחָיו לִפְנֵי רַבּוֹ בשלושה ברכות ראשונות של תפילת העמידה, וּכְעֶבֶד הַשּׁוֹאֵל פְּרָס מֵרַבּוֹ ב-יב' ברכות האמצעיות, וּכְעֶבֶד הַמְקַבֵּל פְּרָס מֵרַבּוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ בשלוש ברכות אחרונות – כמו שביארו חז"ל בברכות (לד.).

אֲבָל בְּיום שַׁבַּת הַמַּלְכָּה, שֶׁשּׁוֹלֵט בָּהּ עֵץ הַחַיִּים שכנגד עולם האצילות וְלֹא עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע שבעלמות בתחתונים ממנה שהם בי"ע (בריאה, יצירה, עשיה) פֵּרְשׁוּהָ חז"ל (בעירובין דף ק') שֶׁאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּאִילָן שׁוּם שִׁמּוּשׁ – ר"ל שלא ישאל אדם בשבת צרכי גופו, שאם ישאל אז יגרום להלביש את האצילות בבי"ע – וזה משום שאין שום חסרון באצילות, ולכן אין מקום לשאלת צרכיו המראה על חסרון, וְעל כן על זה נאמר: 'כָל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֶתֶר – עוֹבֵר! ר"ל כמו שאמר הלל בפרקי אבות (א יג): 'וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא – חֳלָף'. וזה משום שעל ידי בקשת צרכיו בשבת הוא מלביש את האצילות בבי"ע, ונחשב לו כאילו קצץ ב'נטיעות' – ר"ל כאילו הפריד את הספירות מיחוד העליון, ולכן ראוי להיות חולף ועובר מן העולם. ועוד אמרו שם (בעירובין דף ק'): וְלֹא עוֹלִים בּוֹ באילן בשבת – משום שהשבת שכנגד האצילות הוא סוד עץ החיים, וְכן לֹא סוֹמְכִים בּוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ באילן שום שימוש כלל וכלל. והטעם לדבר – שֶׁלֹּא יְקַצְּצוּ בַנְּטִיעוֹת – לפי הפשט ר"ל שגזרו חכמים שלא ישתמש באילן שמא יתלוש מהאילן ויחלל את השבת (והיינו שֶׁלֹּא יְקַצְּצוּ בַנְּטִיעוֹת). אבל לפי סודן של דברים ר"ל שלא יגרום 'קיצוץ' למעלה בספירות. וזה משום שֶׁאֵין שָׁם קִצּוּץ וּפֵרוּד בְּעֵץ הַחַיִּים – כי אין שם באצילות קליפה וענפים יבשים הרומזים על אחיזת הקליפות שיצטרכו לקוצצם.

ממשיך הזוהר ואומר: וְאִילָנָא דְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע צָרִיךְ לְמֶעֱבַד בֵּהּ פֵּרוּד בֵּין טוֹב לָרָע. הָדָא הוּא דִּכְתִיב: 'וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ' (בראשית א, ד). וְצָרִיךְ לְמֶעֱבַד קִצּוּץ בֵּהּ לְמֶהֱוֵי בַּר נָשׁ בְּלֹא יֵצֶר הָרָע, כְּגַוְנָא דְּדָּוִד קָצִיץ לֵהּ מִנֵּהּ וַהֲרָגֵהּ בְּגִרְסָתֵהּ. הָדָא הוּא דִּכְתִיב: 'לִבִּי חָלָל בְּקִרְבִּי' (תהלים קו כב). וְלָקֳבֵל מ"ט מִן מְטַטְרוֹ"ן אִנּוּן מ"ט פָּנִים 'טָהוֹר'. וּמִסִּטְרָא דְּסַמָּאֵ"ל מ"ט פָּנִים 'טָמֵא'. וּמָאן דְּזָכֵי לְחַבְּרָא ה' למ"ט פָּנִים דְּ'טָהוֹר' דְּאִיהוּ חֲמִשָּׁא חֻמְשֵׁי תּוֹרָה, אִתְעָבִיד מַטֶ"ה לְמַחֲאָה בֵּהּ לְיִצְרֵהּ בְּאָת י' דְּאִיהִי עֶשֶׂר מְחָאָן – וְהַיְנוּ הֵ"י מִן אֱלֹהִים. וּבְגִין דָּא אִתְקְרֵי 'מַטֵה הָאֱלֹהִים'. וּבַעַל הַאי מַטֶה אִיהוּ ו' דְּאִתְּמַר בֵּהּ: 'הִנֵּה אָנֹכִי כּוֹרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ' (שמות לד ו), דְּכָרַת עִמֵּהּ י"ג מְכִילָן דְּרַחֲמֵי דְּלֹא יַחֲזֹר רֵיקָם בִּצְלוֹתֵהּ. דְּ'אלם' בְּלֹא ה"י אִיהִי רֵיקָם… דֶּ'אֱלֹהִים' אַפִּיק מִנֵּהּ הֵ"י, נִשְׁאָר אל"ם רֵיק בְּלֹא אוֹרַיְתָא דִּבְעַל פֶּה. אֲבָל מָאן דְּצַלֵּי צְלוֹתָא לְאִילָנָא דְּחַיֵּי, לֹא יַחֲזֹר רֵיקָם בִּצְלוֹתֵהּ לְעוֹלָם. וּבְגִין דָּא אִית 'אֱלֹהִים' מִסִּטְרָא דְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, וְאִית 'אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם' מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי, וְלֹא זָכִין לֵהּ אֶלָּא מָארֵי קַבָּלָה דְּיָדְעִין רָזִין דְּאוֹרַיְתָא! אַ"ל בּוּצִינָא קַדִּישָׁא לְהַהוּא סָבָא: בְּמַאי אִשְׁתְּמוֹדַע מָאן דְּאִיהוּ בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּאִיהוּ עֶשֶׂר סְפִירוֹת בְּלִימָ"ה? בְּיוּ"ד אַתְוָן דִּשְׁמָא מְפֹרָשׁ דְּאִיהוּ אָדָם דַּאֲצִילוּת. דְּהָכֵי סָלִיק יוּ"ד הֵ"א וָא"ו הֵ"א לְחֻשְׁבַּן 'אָדָם'. לְמָאן דְּאִיהוּ מִסִּטְרָא דְּאָדָם דְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע? דְּאִית בֵּהּ אָדָם טוֹב וְאָדָם בְּלִיַּעַל!

פירוש: וְהָעֵץ שֶׁל עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת בּוֹ פֵּרוּד והבדלה בֵּין טוֹב לָרָע. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב: 'וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר'

שהוא הטוב והקדושה, 'וּבֵין הַחֹשֶׁךְ' שהוא הרע והטומאה. וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת בּוֹ קִצּוּץ – דהיינו כדי שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם בְּלִי

יֵצֶר הָרָע, כְּמוֹ דָּוִד שֶׁקִּיצֵץ אוֹתוֹ ר"ל את יצרו הרע מִמֶּנּוּ וְהֲרָגוֹ בְּגִרְסָתוֹ – בלימוד המשניות, שבלימוד משניות מבדילים בין

הטוב (היתר,כשר,טהור) ובין הרע (איסור,פסול,טמא). זֶהוּ שֶׁכָּתוּב: 'וְלִבִּי חָלָל בְּקִרְבִּי' – ר"ל כמו שפירש רש"י פסוק זה –

שהעיד דוד על עצמו שיצר הרע הרי הוא כמת בקרבי משום שיש בידי לכפותו. כי יש לאדם שני לבבות – אחד למדור היצר

הטוב, ואחד למדור היצר הרע. אלא שאצל דוד היה לב אחד חלל. ממשיך הזוהר לבאר: וּכְנֶגֶד אותיות מ"ט מִן שם המלאך

מטטרו"ן – הֵם אַרְבָּעִים וְתֵשַׁע פָּנִים בתורה של 'טָהוֹר' ששורשם מן החסדים ד'אימא' המתפשטים בכל השבעה ספירות

תחתונות של 'זעיר אנפין' (וכל אחת מהם כלולה משבעה – הרי הם אַרְבָּעִים וְתֵשַׁע פָּנִים של 'טָהוֹר') שמצידם נגזר על כל הלכה

'טהור-כשר-מותר'. אבל, וּמִצִּדּוֹ שֶׁל סמא"ל ישנם אַרְבָּעִים וְתֵשַׁע פָּנִים בתורה של 'טָמֵא' ששורשם מן הגבורות ד'אימא'

המתפשטים בכל השבעה ספירות תחתונות של 'זעיר אנפין' (וכל אחת מהם כלולה משבעה – הרי הם אַרְבָּעִים וְתֵשַׁע פָּנִים של

'טָמֵא') שמצידם נגזר על כל הלכה 'טמא,אסור,פסול'. ומה שאמר שהם מצד הס"מ, ר"ל שכיון שהדבר טמא יש לס"מ קצת

אחיזה בו. ולפי שהס"מ רוצה לפרוץ בקדושה ולינק ממנה, לכן גוזרים מצדו 'טמא,אסור,פסול' – כלומר שזהוא חלקו. ובזה

סותמים הפתח שהיה יונק ממנו מן הקדושה ומתרחקים ממנו! ומבאר: וּמִי שֶׁזּוֹכֶה לְחַבֵּר אות ה' של המלכות לְאַרְבָּעִים וְתֵשַׁע

פָּנִים שֶׁל 'טָהוֹר' שאצל בעלה 'זעיר אנפין' שֶׁהוּא ה-ה' שכנגד חֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תוֹרָה נַעֲשֶׂה על ידי זה 'מַטֶּ-ה' לְהַכּוֹת ולהרוג בּוֹ

אֶת יִצְרוֹ עִם הָאוֹת י', שֶׁהִיא עֶשֶׂר מַכּוֹת מכח עשר ספירות של המלכות. ומבאר: וְשתי אותיות אלו (ה' ו- י') שהזכרנו מצד

המלכות הַיְנוּ אותיות הֵ"י מִן שם 'אֱלֹ-הִי-ם' שכנד המלכות. ומבאר עוד: וּמִשּׁוּם כָּךְ נִקְרָא המלאך מט"ט 'מַטֵּה הָאֱלֹהִים' –

כמו שביארנו שה-ה' מן המלכות מתחברת עם ה-מט' פנים בתורה של 'טהור' שהם מצדו של המלאך מט"ט. וממשיך וממשיך

ואמר: וּבַעַל של הַמַּטֶּה הַזֶּה הוּא משה רבינו שאחוז בספירת התפארת, שהוא כנגד אות ו' משם הוי"ה – ולכך צורת מטה

דומה לצורת אות ו', כדי להראות שהשולט במטה הזה למעלה הוא התפארת הרמוז באות ו'. ומביא ראיה לדבר זה שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ במשה רבינו: 'הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךְ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה יְהוָה כִּי נוֹרָא הוּא' – והרי המושג של "נוֹרָא" הוא כנגד מדת התפארת שממנו עושה הקב"ה פלאות, כמו שכתוב: 'נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא' (שמות טו יא). ומבאר שֶׁבפסוק 'הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית וכו.' כָּרַת הקב"ה עִמּוֹ בְּרִית עַל שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים שֶׁבכחם לֹּא יַחֲזֹר רֵיקָם בִּתְפִלָּתוֹ. ומפרש שֶׁאותיות 'אלם' משם 'אלהים' בְּלִי אותיות הֵ' ו-י' היא רֵיקָם – ר"ל שאז תפילתו חוזרת ריקם כאילו היה אלם שפיו סתום… לאחר מכן חזר הזוהר הקדוש לבאר שֶׁשם 'אֱלֹהִים' אם תוֹצִיא מִמֶּנּוּ אותיות  ה' ו-י' אז נִשְׁאָר ממנו רק אותיות אל"ם, דהיינו רֵיק – בְּלִי התוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, והיינו 'אלם' – כי התורה שבעל פה מפרשת את התורה שבכתב. אֲבָל מִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּה לְ'עֵץ הַחַיִּים' שהוא 'זעיר אנפין' דאצילות, ועל ידי זה גורם יחוד 'זעיר אנפין' ו-'נוקביה' לֹא יַחֲזֹר רֵיקָם בִּתְפִלָּתוֹ לְעוֹלָם – כי מאחר שיש יחוד למעלה בהכרח מתמלאת בקשתו ואין העוונות מעכבים את קבלת התפילה משום ששם באצילות נאמר 'לֹא יְגֻרְךָ רָע' (תהילים ה ה). וּמִשּׁוּם זֶה שאמרנו שלפעמים שם 'אלהים' הוא בסוד אל"ם י"ה, יש לנו לדעת כי יֵשׁ 'אֱלֹהִים' מֵהַצַּד שֶׁל עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע – ר"ל 'טוב' הוא בתורה, ו-'רע' הוא בלי תורה אלא ריק, שאז השכינה היא בסוד 'יוֹנַת אֵלֶם' (תהילים נו א) בגלות.  מצד שני: וְיֵשׁ 'אֱלֹהִים חַיִּים' שהוא מֶלֶךְ עוֹלָם מֵהַצַּד שֶׁל 'עֵץ הַחַיִּים' שכנגד 'זעיר אנפין' שבאצילות, שבו אין מתחלף שם זה של 'אֱלֹהִים' בשום אופן, ולכן הוא תמיד מלא – מל"א י"ה – שהם המוחין ד'אבא' ו'אמא' שנקראים 'חיי המלך'.  לכן 'זעיר אנפין' נקרא 'אֱלֹהִים חַיִּים' מצד ספירת הבינה שגם היא נקראת כן, ועל ידי זה הוא 'מֶלֶךְ עוֹלָם' – כי הוא (ולא המלאך מט"ט) שולט ומנהיג בכל המציאות. והנוגע ביותר לנו הוא מה שמבאר עכשיו הזוהר: וְאֵין זוֹכִים לוֹ ר"ל לנשמה מעץ החיים שב'זעיר אנפין'  אֶלָּא בַּעֲלֵי קַבָּלָה, וזה משום שֶׁיּוֹדְעִים אֶת סוֹדוֹת הַתּוֹרָה!

…בְּגִין דִּבְגָלוּתָא אִתְּמַר: 'תַּחַת שָׁלֹשׁ רָגְזָה הָאָרֶץ, תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לֶחֶם, וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ' (משלי ל כא-כג). וּבְגִין דָּא, תְּפִלִּין דְּרֵישָׁא וְיָד לְאַעֲלָא שִׁפְחָה תְּחוֹת גְּבִרְתָּהּ עֵלָּא וְתַתָּא. וּבַהַזְכָּרוֹת דִּלְגָאו דִּכְלִילָן בְּהוֹן דְּאִיהוּ שָׁקוּל לְאוֹרַיְתָא, צָרִיךְ לְאַעֲלָא עֶבֶד תַּחַת רַבּוֹ עֵלָּא וְתַתָּא. וְדָא אִקְּרֵי בָּרָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ. הָדָא הוּא דִּכְתִיב: 'כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְּכֹרִי יִשְׂרָאֵל' (שמות ד כב). וְאִלֵּין דְּעָבְדִין דָּא אִתְּמַר בְּהוֹן: 'בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם' (דברים יד א) . וּבְגִין דָּא אָמַר: 'אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁים אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס' (פרקי אבות א:ג) . וּמָאן דְּעָבִיד פִּקּוּדָא דָּא עַל מְנָת לְקַשֵּׁר אֱלֹהִים אֲחֵרִים דַּעֲבוֹדָה זָרָה לְמֶהֱוֵי לְשִׁעְבּוּדֵהּ, וְאֻמִּין דִּלְתַתָּא לִישַׁוֵּי תְּחוֹת יְדֵהּ, לָא יָהֲבִין לֵהּ נְשָׁמָה אֶלָּא מִסִּטְרָא דְּהַאי עֶבֶד. וּבְגִין דָּא: 'אִם כְּבָנִים אִם כָּעֲבָדִים'. וּבְגִין דָּא: 'כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ' (תהלים א ב). וְאוֹקְמוּהּ רַבָּנָן: דְּלֵית לְאִתְעַסְּקָא בַּר נָשׁ בְּאוֹרַיְתָא אֶלָּא בְּמַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ. אִית שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ בְּסִתְרֵי אוֹרַיְתָא, בְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית וּבְמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. וְאִית דְּלָא בָּעֵי אֶלָּא בִּפְשָׁטֵי אוֹרַיְתָא – דְּפָשְׁטִין אִנּוּן מִסִּטְרָא דְּעֶבֶד וְרָזִין מִסִּטְרָא דְּמַלְכָּא. אָדוֹן וְעֶבֶד. וּבְגִין דָּא לְדָא אִתְקְרֵי שְׁתִילָא וּלְדָא נָטוּעַ. שָׁתִיל דְּלֵית לֵהּ קִשּׁוּרָא. וְנָטוּעַ דְּלֵית לֵהּ עֲקִירָא.

פירוש: מִשּׁוּם שֶׁבַּגָּלוּת נֶאֱמַר (משליל) תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ, תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם, וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ. וּמִשּׁוּם זֶה תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ וְיָד, לְהַכְנִיס שִׁפְחָה תַּחַת גְּבִרְתָּהּ לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. וּבַהַזְכָּרוֹת שֶׁבִּפְנִים שֶׁכְּלוּלִים בָּהֶם שֶׁהוּא שָׁקוּל לַתּוֹרָה, צָרִיךְ לְהַכְנִיס עֶבֶד תַּחַת רַבּוֹ לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְזֶה נִקְרָא הַבֵּן שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וְאֵלֶּה שֶׁעוֹשִׂים אֶת זֶה, נֶאֱמַר בָּהֶם בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. וּמִשּׁוּם זֶה אָמַר אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁים אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס. וּמִי שֶׁעוֹשֶׂה אֶת הַמִּצְוָה הַזּוֹ עַל מְנָת לְקַשֵּׁר אֱלֹהִים אֲחֵרִים שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁתִּהְיֶה לְשִׁעְבּוּדוֹ, וְהָאֻמּוֹת שֶׁלְּמַטָּה לָשִׂים תַּחַת יָדוֹ, אֵין נוֹתְנִים לוֹ נְשָׁמָה אֶלָּא מִצַּד הָעֶבֶד הַזֶּה. וּמִשּׁוּם זֶה אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים. וּמִשּׁוּם זֶה (תהלים א) כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ. וּפֵרְשׁוּהָ חֲכָמִים, שֶׁלֹּא יִתְעַסֵּק אָדָם בַּתּוֹרָה אֶלָּא בְּמַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ. יֵשׁ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ בְּסִתְרֵי תוֹרָה, בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית וּבְמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, וְיֵשׁ שֶׁאֵין רוֹצֶה אֶלָּא בִּפְשָׁטֵי הַתּוֹרָה. שֶׁפְּשָׁטִים הֵם מֵהַצַּד שֶׁל עֶבֶד, וְסוֹדוֹת מֵהַצַּד שֶׁל הַמֶּלֶךְ. אָדוֹן וְעֶבֶד. וּמִשּׁוּם זֶה לָזֶה נִקְרָא שָׁתוּל, וְלָזֶה נָטוּעַ. שָׁתוּל, שֶׁאֵין לוֹ קֶשֶׁר. וְנָטוּעַ, שֶׁאֵין לוֹ עֲקִירָה.