מכתב תשובה לרב שאינו מאמין בכח הרשב"י
תשובה א – להרב שאינו מאמין שהרשבי יכול בדורנו להתגלות לאוהבי השם
תשובה ח לרב שאינו מאמין – למה לומדי בבלי בלבד מפסידים עולם הבא
תשובה ט לרב שאינו מאמין בתורה וחולק על הזוהר הקדוש
תשובה י להרב שבגדר תינוק שנשבה ספר מלחמות הזוהר
ספר
מלחמות הזוהר
לכבוד הרב… נזדעזעתי ונחרדתי איך יצא מקולמוסך ביטויים הזויים שאסור להעלותם על דל שפתיים, ואתה צריך לקחת עשרה אנשים ולהעלות לקברו של הצדיק לבקש ממנו מחילה:
ראה בקיצור שולחן ערוך סימן קל"א-ה': אִם מֵת זֶה הָאִישׁ אֲשֶׁר חָטָא כְּנֶגְדּוֹ, מֵבִיא עֲשָֹרָה אֲנָשִׁים וּמַעֲמִידָם עַל קִבְרוֹ, וְאוֹמֵר, חָטָאתִי לֵאלֹהֵי יִשְֹרָאֵל וְלָזֶה הָאִישׁ (פְּלוֹנִי) שֶׁחָטָאתִי לוֹ. וְהֵם יָשִׁיבוּ לוֹ, מָחוּל לָךְ, מָחוּל לָךְ. וְיֵשׁ לוֹ לֵילֵךְ יָחֵף. גַּם יֵשׁ לוֹ לְפָרֵט אֶת הַחֵטְא אִם אֵינוֹ בִּזָּיוֹן לְהַמֵּת. אִם קֶבֶר הַמֵּת הוּא חוּץ לְשָׁלשׁ פַּרְסָאוֹת מִמָּקוֹם שֶׁדָּר בּוֹ הַחוֹטֵא, אֵינוֹ צָרִיךְ לֵילֵךְ בְּעַצְמוֹ לְשָׁם, אֶלָּא יִשְׁלַח שְׁלִיחוֹ וְהַשָּׁלִיחַ יִקַּח שָׁם עֲשָֹרָה אֲנָשִׁים וְיֵלֵךְ עַל קִבְרוֹ, וְיֹאמַר, הִנְנִי שָׁלִיחַ שֶׁל פְּלוֹנִי מוֹדֶה בָּרַבִּים, שֶׁשְּׁלָחַנִי פְּלוֹנִי לְבַקֵּשׁ מְחִילָה עַל מַה שֶּׁחָטָא וְכֻלֵּי. אִם חֵרֵף אָדָם לְאַחַר מוֹתוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לֵילֵךְ עַל קִבְרוֹ, אֶלָּא יְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה בַּמָקוֹם שֶׁחֵרְפוֹ. וְאִם הוֹצִיא עָלָיו שֵׁם רָע, צָרִיךְ לְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ תְּשׁוּבָה עַל שֶׁעָבַר חֵרֶם הַקַּדְמוֹנִים, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא שֵׁם רָע עַל מֵתִים.
נטפל בתלונותך שאתה קורא לרב וצדיק וירא שמים מרבים שמסר עצמו כדי לזכות את עם ישראל שלא היקרת ולא ידעת מיהו ומה שיחו ומה שיגו, ואתה יצא עליו בקצף וקורא לו בשמות גנאי שאסור להעלות על הכתב ובוודאי נתפסת בחרם הקדמונים לא לדבר על נפטרים, ובפרט צדיקים שהכירו אותו,
א. עצם הענין שיכול אדם על ידי ריבוי לימודו בגירסא בזוהר להגיע לדרגות עליונות זה אינו חדש תחת השמש, וכבר הורה האר"י הקדוש זי"ע לבעל תשובה וכן לתלמידיו לגרוס 40-50 דפים כדי להגיע להשגה רוחנית, ולך תשאל אצל תלמידי המקובל האלוקי רבי מרדכי שרעבי זי"ע, שכבר היה דבר לעולמים. וכן בזמן החיד"א ועוד. ומי יודע אם לא נתפסת בדברי המהרח"ו על החכמים בדעתם, ויקשו ערפם לבלתי האמן כי יש אלקים בארץ ויראתי פן מקנאתם בשומעם גדולתו ונפלאותיו ח"ו יטילו פגם בקדשים ויאמרו מאן גבר בגוברין הלא גם בנו דבר ה'.
ב. בענין הקושיה שנשמע שלא ללמוד תלמוד בבלי, קודם נראך מדברך שלא היבנת כלל את הענין, שאין הכוונה שאסור ללמוד גמרא ח"ו, אלא התלונה היא על זה שעיקר העסק מבוקר ועד לילה רק בפלפולים בתלמוד בבלי ולא לומדים אליביה דהלכתא, ובאמת אם אינו יודע שולחן ערוך והלכות, נשאר עם הארץ כל ימיו ועובר על עבירות ועליו נאמר שגגת תלמוד עולה זדון, כי קודם צריך שילמד הלכות איך להיות יהודי, ועוד הזוהר בתיקוני זוהר חדש שהביא הקומרנא בהיכל הברכה אומר מפורש כי לומדי הפשט בקושיות ופלפולים הם לומדים שלא לשמה ולא איכפת להם מצער השכינה. ומה טעם ותועלת יש בלימודם. וכן הוא דברי הב"ח בסימן מ"ז, ובפרט הרמח"ל שכתב לגדולי הדור שאין צורך שיעסקו כל ימיהם רק בפלפולים (כל זה ראה באריכות בתוך המכתב וצריך שיהיה לך סבלנות ללמוד היטב להבין מה מדובר).
וכן צעקו כבר גדולי עולם המקובלים כי אי אפשר להיות חסר בחלקי התורה, והמציאות מורה שתלמוד בבלי למדו ישר והפוך מכל הכיוונים, אבל מה יהא על שאר חלקי התורה שבזה אין יד ורגל לשום יהודי בלתי ליחידי הדור. על כן צריך ללמוד הכל בשלימות. מה עוד שצריך העולם להכין עצמו ללמוד תורה של משיח, שזה פנימיות התורה.
ג. מה שאמרת לגבי לימוד ילדים וקטנים, דע לך כי יש כוח עצום בגירסת הזוהר בלי הבנה וזה מטהר את הנשמה, ודבר זה טוב לכל אחד גדולים וקטנים זקנים עם נערים. וגם נשים מותר להם לגרוס זוהר, כי כוח הרוחני של גירסת הזוהר נצרך לכל אחד בדור הזה כדי להינצל מטומאת היצר הרע שהוציא את שער החמישים של הקליפה, ואין לנו עצה אלא להיטהר בטהרת הזוהר, שמטהר כמו מקווה, כמו שכתב כבר הצה"ק רבי פנחס מקורי"ץ זי"ע.
ד. הענין שאתה צריך ללמוד את כל הנושא ואז תוכל רק לחשוב אם לתת תשובה אבל לא לבטל ישר במחי יד, בלי שלמדת כל מה שאני שולח לך, כי יש בפנים תשובות על כל הדברים שאתה כותב.
ה. אם יש לך קושיה מסויימת על מה שראיתה באיזה מקום, בבקשה נא לשלוח את הדברים מהמקור, כדי שנוכל לראות דברים בשלימות ולהבין על מה יצא קצפך, כי ככל הנראה הוצאו דברים מהקשרם.
נ.ב.
בוודאי למדת את אזהרת האריז"ל ואזהרת המהרח"ו שלא לעסוק בקבלה מעשית כי רבים ועצומים הרוגיה, וחלילה לך מלהיתפס בזה, ותמיד אפשר לעשות תשובה.
ועכשיו תלמד את מה שכתבו גדולי עולם והזוהר הקדוש ורק אחר כך תעיר אם יש לך מה.
הַלּוֹמֵד הַזֹּהַר אֲפִלּוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ וְאֵינוֹ מֵבִין מַה שֶּׁמּוֹצִיא מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְתַקֵּן דְּבָרָיו
הַלּוֹמֵד הַזֹּהַר אֲפִלּוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ וְאֵינוֹ מֵבִין מַה שֶּׁמּוֹצִיא מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְתַקֵּן דְּבָרָיו וְכָךְ אָמְרוּ קַמָּאֵי וְאַסְמְכוּהוּ אֶקְרָא וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה אַל תִּקְרֵי וְדִגְלוֹ אֶלָּא וְדִלּוּגוֹ.
אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: קוּם קְרָא וַאֲנִי אֲסַיְּעֶךָ וְתִמְצָא עַצְמְךָ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת כִּגְדוֹלֵי הַחֲכָמִים
ְעַיֵּן בְּהָרַב חִידָ"א בְּקוּנְטְרֵס טוֹב עַיִן בְּשֵׁם הָא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וּמַעֲשֶׂה נוֹרָא כָּזֶה בִּצְפָת תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן, שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִים שֶׁיֵּלְכוּ לִמְעָרַת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי בְּכָל לֵיל ל"ג לָעֹמֶר כַּמָּה חֲכָמִים וִיחִידִים, וְלוֹמְדִים שָׁם כָּל סֵפֶר הַזֹּהַר וּמְחַלְּקִים אוֹתוֹ לְכָל אֶחָד מֵהַקּוֹרְאִים חֵלֶק אֶחָד. וַיְהִי הַיּוֹם שֶׁהָיָה עִמָּהֶם אִישׁ אֶחָד מְיֻחָד וְיָדוּעַ בִּפְנֵיהֶם, וְנָתְנוּ לוֹ חֵלֶק אֶחָד מֵהַזֹּהַר עִם הַקּוֹרְאִים לִקְרוֹת עִמָּהֶם, וְהוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת וְהוּא כִּבְהֵמָה בְּצוּרַת אָדָם. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ הָאִישׁ? קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ הָעֵת שֶׁל הַלִּמּוּד יָצָא לַחוּץ מֵהַמְּעָרָה וַיֵּלֵךְ הָלֹךְ וּבָכֹה הַרְבֵּה מְאֹד, עַד שֶׁכִּמְעַט נִסְּרוּ רִיסֵי עֵינָיו מֵהַבְּכִיָּה וְנָפְלָה עָלָיו תַּרְדֵּמָה וְיָשַׁן בִּמְקוֹמוֹ, וְאָז בָּא אֵלָיו רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ אָמֵן, בַּחֲלוֹם, וְאָמַר לוֹ: אַל תִּירָא וְאַל תֵּחַת, עַתָּה מַה לְּךָ נִרְדָּם, קוּם קְרָא אֶל אֱלֹקֶיךָ הַחֵלֶק שֶׁעָלָה בְּגוֹרָלְךָ. הֱשִׁיבוֹ הָאִישׁ: הֲרֵי אֲנִי כִּבְהֵמָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ כְּלָל לִקְרוֹת. אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: קוּם קְרָא וַאֲנִי אֲסַיְּעֶךָ וְתִמְצָא עַצְמְךָ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת כִּגְדוֹלֵי הַחֲכָמִים. וְכֵן הָיָה, וְהֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ וּמָצָא עַצְמוֹ יוֹדֵעַ בְּטוֹב, וְתָמְהוּ עָלָיו כָּל הָרוֹאִים אוֹתוֹ שֶׁמָּצְאוּ בּוֹ דְּבָרִים נוֹרָאִים שֶׁלֹּא יָדְעוּ בּוֹ מִקֹּדֶם. עַד כָּאן הַמַּעֲשֶׂה.
וּבָזֶה פֵּרוּשׁ אֲדוֹנִי אָבִי זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא מִשּׁוּם הָרָשָׁ"ז זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁזֶּהוּ מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב תּוֹרַת הֲוָיָה תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, דְּיָדוּעַ דְּלִמּוּד הַסּוֹד נִקְרָא תּוֹרַת הַשֵּׁם, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק בְּתוֹרַת הֲוָיָה חֶפְצוֹ זֶה הַסּוֹד וּבְתוֹרָתוֹ זֶה הַפְּשָׁט וְזֶהוּ שֶׁאָמַר תּוֹרַת הֲוָיָה שֶׁהוּא תְּמִימָה כְּלוֹמַר שֶׁצָּרִיךְ לִלְמֹד אוֹתָהּ בִּשְׁלֵמוּת וְזֶה שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִלְמֹד רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי מְלַמְּדוֹ וּמֵשִׁיב נַפְשׁוֹ וְזֶהוּ שֶׁאָמַר מְשִׁיבַת נוֹטָרִיקוֹן מְ'לַמְּדוֹ תּ'וֹרָה שִׁ'מְעוֹן בֶּ'ן י'וֹחַאי וְאָמַר נֶפֶשׁ שֶׁכִּמְעַט יָצְאָה נַפְשׁוֹ וְחָזְרָה לוֹ וּבְזֶה פֵּרוּשׁ גַּם כֵּן אֲדוֹנִי אָבִי זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁזֶּהוּ הָרֶמֶז שֶׁרָמְזוּ לְאִישׁ אֶחָד שֶׁהֶרְאוּ לוֹ בַּחֲלוֹם תֵּבַת בְּהֵמָה וְלֹא יָדַע פֵּרוּשׁוֹ וּפֵרְשׁוּ לוֹ כִּי יַעַן שֶׁמָּכַר סֵפֶר הַזֹּהַר שֶׁהָיָה לוֹ בְּבֵיתוֹ לָכֵן הֶרְאוּ לוֹ תֵּבַת בְּהֵמָה דְּרָאשֵׁי תֵּבוֹת בִּ'עַרְתִּי הַ'קֹּדֶשׁ מִ'ן הַ'בַּיִת רַחֲמָנָא לִיצְלַן וּלְפִי הָכִי יִתְפָּרֵשׁ לִרְמֹז לוֹ דְּאַף עַל גַּב שֶׁאָדָם הוּא כִּבְהֵמָה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת עִם כָּל זֶה מִשְּׁמַיָּא יִכְפְּלוּ לוֹ שְׂכָרוֹ וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּקְרֶה לוֹ כַּאֲשֶׁר קָרָה לָאִישׁ הַזֶּה אִם יֻכְשְׁרוּ מַעֲשָׂיו וְתִהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לְטוֹבָה וְיֵשׁ רֶמֶז בַּפָּסוּק 'אָדָם וּבְהֵמָה תּוֹשִׁיעַ הֲוָיָ"ה' דְּתֵבוֹת 'תּוֹשִׁיעַ הֲוָיָ"ה' עִם הַתֵּבוֹת וּב' כּוֹלְלִים שֶׁל ב' תֵּבוֹת יַעֲלוּ כְּמִסְפַּר תֵּבוֹת 'זֹהַר תִּקּוּנִים' בְּדִקְדּוּק צַח.
(הַקְדָּמַת הַמּוֹצִיא לָאוֹר זֹהַר דְּפוּס לִיווֹרְנוֹ)
אַקְדִּים טַעַם לְשֶׁבַח לָמָּה קָרָא הָרַשְׁבִּ"י זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא לְחִבּוּר זֶה תִּקּוּנִים. בִּשְׁלֹמֹא לְסֵפֶר הַזֹּהַר מָצִינוּ טַעֲמוֹ מְפֹרָשׁ בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת נָשׂא שֶׁאָמַר רַעְיָא מְהֵימְנָא לְהָרַשְׁבִּ"י: "הַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר מִן זוֹהָרָא דְּאִימָא עִלָּאָה תְּשׁוּבָה וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְחַיֵּי, דְּבִינָה אִיהִי אִילָנָא דְחַיֵּי, דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר, יִפְקוּן בֵּיהּ מִגָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי". פֵּרוּשׁ, כִּי בִּינָה הִיא חֵרוּת וּבָהּ נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְנִקְרֵאת אִילָנָא דְחַיֵּי וּבְעָסְקָם בַּזֹּהַר שֶׁהוּא גַּם כֵּן אִילָנָא דְחַיֵּי, שֶׁעַל כֵּן נִקְרָא הַחִבּוּר עַל שֵׁם זֹהַר דְּבִינָה דְּבֵהּ נָפְּקִין עַבְדִין לְחֵירוּ גַּם הֵם יִפְקוּן לְחֵירוּ מִגָּלוּתָא.
נִקְרָא סֵפֶר הַזֹּהַר – כִּי מַזְהִירִים כָּל הַלּוֹמְדִים בּוֹ
וּבְפָרָשַׁת בְּהַעֲלוֹתְךָ: וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ אִלֵּין אִינּוּן דְּקָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּזֹהַר דָּא, דְּאִקְרֵי סֵפֶר הַזֹּהַר. מְפֹרָשׁ שֶׁנִּקְרָא "סֵפֶר הַזֹּהַר" כִּי מַזְהִירִים כָּל הַלּוֹמְדִים בּוֹ אֲבָל "תִּקּוּנִים" מַאי טַעֲמַהּ אִם נֹאמַר לְפִי דְּבֵיהּ תַּלְיָא תִּקּוּנָא דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין דְּמַלְאָכִין וְדִנִשְׁמָתִין וְדִשְׁכִינְתָּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרֵישׁ הַקְדָּמַת הַתִּקּוּנִים (דַּף א' רֵישׁ עַמּוּד ב') וְזֶה לְשׁוֹנוֹ וּרְשׁוּתָא אִתְיְהִיב לְאִלֵּין נִשְׁמָתִין דְּאִתְתַּרְכוּ מֵאַתְרַיְיהוּ בָּתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, לְקַנְּנָא בְהַאי חִבּוּרָא, דְאִתְּמַר בָּהּ (מִשְׁלֵי כז י) כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת וְכוּ' וּבַזֹּהַר פָּרָשַׁת תְּרוּמָה בִּזְמַנָּא דְּיִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְתָא הַאי עֵת מְהֵימָנוּתָא מִתְתַּקֵּן בְּתִקּוּנָאָה וּמִתְקַשֶּׁטֶת וְכוּ' זֶה לֹא יַסְפִּיק כִּי אֻמָּה מִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְתָא בְּאֵיזֶה סֵפֶר שֶׁיִּהְיֶה וְכֵן אָמַר בְּדַף א' כַּנִּזְכַּר לְעֵיל זַכָּאָה אִיהוּ מָארֵי מְתִיבְתָּא מָארֵי מֶדְרָשׁ מָארֵי תוֹרָה, דְּגַם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת (תְּהִלִּים פד ד), בַּיִת דְּנִשְׁמָעִין בּוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה וְכוּ' הֲרֵי מְפֹרָשׁ שֶׁכָּל דִּבְרֵי תּוֹרָה יֵשׁ בָּהֶם סְגֻלָּה זוֹ לְתַקֵּן לָהּ בַּיִת וּלְתַקְּנָא בְּקִישׁוּטָהָא.
וּמַה נִשְׁתַּנָּה סֵפֶר הַתִּקּוּנִים מֵהָאֲחֵרִים וְרַבֵּינוּ הַגָּדוֹל הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא דְּלֵי לָן חַסְפָא וּמִיָּד תּוּתַהּ אַשְׁכַּחְנָא מַרְגָּנִיתָא הַהוּא אָמַר מַה טַּעַם הָרַשְׁבִּ"י זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא מְפָרֵשׁ בְּסֵפֶר הַתִּקּוּנִים כָּל הַפְּסוּקִים וְהַתֵּבוֹת וְחִדּוּשִׁים הַכֹּל בְּמִסְפָּר קָטָן מַה שֶּׁלֹּא עָשָׂה בְּסֵפֶר הַזֹּהַר כִּי נוֹדָע כִּי חֶשְׁבּוֹן קָטָן הִיא מִסּוֹד הַקְּטַנּוֹת וְכִי קָצְרָה יָדוֹ לִבְנוֹת חִדּוּשָׁיו עַל יְסוֹד מִסְפָּר גָּדוֹל וְתֵרֵץ הוּא זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁכַּוָּנַת הָרַשְׁבִּ"י בְּסֵפֶר הַתִּקּוּנִים הָעִקָּר לְתַקֵּן עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה שֶׁכָּל מִסְפָּר קָטָן הוּא בַּעֲשִׂיָּה כִּי שָׁם קְלִפּוֹת תַּקִּיפִין וַעֲשִׂיָּה אֵין בָּהּ כִּי אִם מִקְרָא וְחִדּוּשֵׁי תּוֹרָה שֶׁבָּהּ כֻּלָּם בְּמִסְפָּר קָטָן לָכֵן כְּדֵי לְתַקֵּן עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה בָּנָה יְסוֹדוֹתָיו עַל מִסְפָּר קָטָן בְּכַוָּנָה מְכֻוֶּנֶת לְזֶה עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
אִם כֵּן גַּם אֲנַן עֲנִינַן בַּתְרֵיהּ דְּהַיְנוּ טַעֲמָא שֶׁקָּרָא שְׁמוֹ תִּקּוּנִין הַגַּם שֶׁכָּל דִּבְרֵי תּוֹרָה מְתַקְּנִים הַשְּׁכִינָה הִנֵּה עִקַּר הַתִּקּוּן הוּא בְּעוֹלַם הָעֲשִׂיָּה שֶׁבָּהּ מְדוֹר הַקְּלִפּוֹת וְהַשְּׁכִינָה צְרִיכָה לֵירֵד לְעָמְקָם לְהַעֲלוֹת הַנִּיצוֹצוֹת וְלֶאֱסֹף נִדָּחֶיהָ אֵלֶיהָ וְאִם כֵּן צָרִיךְ כֹּחַ גָּדוֹל כְּדֵי לְתַקְּנָהּ וּלְהַעֲלוֹתָהּ מֵהָעֲשִׂיָּה שֶׁשָּׁם הַקְּלִפּוֹת תַּקִּיפִין וְאִם עָלְתָה מֵהָעֲשִׂיָּה תִּקּוּנָהּ מִן יְצִירָה נָקֵל הַרְבֵּה מֵעֲשִׂיָּה וּמִכָּל שֶׁכֵּן אִם לְתַקְּנָהּ בַּבְּרִיאָה שֶׁשָּׁם הָרַע מוּעָט וְאֵינוֹ כְּמוֹ בִּיצִירָה וַעֲשִׂיָּה וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַב בְּסֵדֶר חֹמֶר הַטֻּמְאוֹת וְאִם כֵּן יִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאֵר מִי שֶׁמַּעֲלֶה אוֹתָהּ מֵהָעֲשִׂיָּה יוֹתֵר מֵהַמַּעֲלֶה אוֹתָהּ מֵהַיְצִירָה וּבְרִיאָה וְכוּ' וּמִטַּעַם זֶה יִשְׁתַּנֶּה לְשֶׁבַח סֵפֶר זֶה לִקְרוֹת לוֹ סֵפֶר תִּקּוּנִים כִּי תִּקּוּנֵי הָעֲשִׂיָּה עִקַּר כָּל תִּקּוּנֶיהָ וְאִם לֹא תְּתֻקַּן וְתַעֲלֶה מֵהָעֲשִׂיָּה אֵיךְ יִהְיֶה תִּקּוּן יְצִירָה וּבְרִיאָה כִּי תְּחִלַּת הַכֹּל הוּא תִּקּוּן עֲשִׂיָּה וְכוּ' הִנֵּה מָצִינוּ וְעָלָה בְּיָדֵינוּ טַעַם הָגוּן לַשֵּׁם סֵפֶר הַתִּקּוּנִים שֶׁכָּל כַּוָּנַת הָרַשְׁבִּ"י לְתַקֵּן הַשְּׁכִינָה בְּעוֹלַם הָעֲשִׂיָּה כִּי מַלְכוּת מְקַנְּנָא בְּאֹפֶן שֶׁהִיא עֲשִׂיָּה.
(כִּסֵּא מֶלֶךְ בַּהַקְדָּמָה)
גַּם אֶתֵּן טַעַם לְשֶׁבַח לָמָּה לֹא נִגְלוּ לָנוּ הָאֱלֹקִים בְּפֵרוּשֵׁי הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עַל סֵפֶר הַתִּקּוּנִים כִּי אִם בַּיָּמִים הַהֵם וּבַזְּמַן הַזֶּה וְכִי אִכְשַׁר דָּרֵי לְהַשִּׂיג מַה שֶּׁלֹּא הִשִּׂיגוּ וְלֹא גָּבְלוּ רִאשׁוֹנִים הִנֵּה מָצָאתִי תְּשׁוּבָה נִצַּחַת וּמַסְפֶּקֶת לִשְׁאֵלָה זוֹ לְקַמָּן (בְּדַף קי.) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חַבְרַיָּא בְּוַדַּאי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּכַּם עִמָּנָא, עִלָּאִין וְתַתָּאִין לְמֶהֱוִי בְּהַאי חִבּוּרָא, זַכָּאָה דָרָא דְהַאי אִתְגַּלְיָיא בֵיהּ, דְּעָתִיד כּוּלֵי הַאי לְאִתְחַדְּשָׁא עַל יְדָא דְמֹשֶׁה בְּסוֹף יוֹמַיָּא בְדָרָא בַתְרָאָה, לְקַיְימָא קְרָא (קֹהֶלֶת א ט)מַ"ה שֶּׁ"הָיָה ה"וּא שֶׁיִּהְיֶה וְכוּ' עַד וְאִתְפַּשְׁטוּתֵיהּ הוּא בְכָל דָּרָא וְדָרָא, בְכָל צַדִּיק וְחָכָם דְּמִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא, עַד שִׁתִּין רִבּוֹא, לְאַשְׁלָמָא לְכֻלְּהוּ מִפְּגִימוּ דִלְהוֹן וְכוּ' עַיֵּן שָׁם דוּק בְּאִמְרֵי קָדוֹשׁ הָרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁדְּבָרָיו אֵלֶּה מוֹרִים בְּאֶצְבַּע כִּי גָּזַר אֹמֶר שֶׁדַּוְקָא בְּסוֹף יוֹמַיָּא בְּדָרָא בַּתְרָאָה עָתִיד לְאִתְחַדְּשָׁא חִבּוּרָא דָּא וְאִם תֹּאמַר אַעִיקָּרָא דְּדִינָא פִּירְכָא לָמָּה תֵּצֵא זֹאת מִלְּפָנָיו לִהְיוֹת תּוֹרָתוֹ זֹאת חֲתוּמָה וּסְתוּמָה עַד דָּרָא בַּתְרָאָה הִנֵּה אֵלִיָּהוּ זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא נָתַן טַעַם לְהַתָּרַת קוּשְׁיָא זוֹ לְקַמָּן (דַּף יט:) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ:
- וּלְכָךְ גָּזְרוּ אֹמֶר דְּלָא אִתְגַּלְיָא חִבּוּרָא דָּא אֶלָּא בְּסוֹף יוֹמַיָּא בְּדָרָא בַּתְרָאָה שֶׁהוּא זְמַן בְּעִתָּהּ וְאָז בִּסְגֻלַּת הַחִבּוּר וּקְרָאתֶם דְּרוֹר
"אַדְהָכִי הָא אֵלִיָּהוּ קָא נָחִית מֵעִילָא, בְכַמָּה חֲיָילִין דְּנִשְׁמָתִין, וְכַמָּה מַלְאָכַיָּא סוּחְרָנֵיהּ, וּשְׁכִינְתָּא עִלָּאָה עֲטָרָה עַל כֻּלְּהוּ וְכוּ' עַד וְכַמָּה בְּנֵי נָשָׁא לְתַתָּא יִתְפַּרְנְסוּן מֵהַאי חִבּוּרָא דִילָךְ, כַּד יִתְגַּלֵי לְתַתָּא בְּדָרָא בַּתְרָאָה בְּסוֹף יוֹמַיָּא, וּבְגִינֵיהּ (וַיִּקְרָא כה י) וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ". עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ, כִּי סְגֻלַּת תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ הַשְּׁכִינָה בִּזְמַן בְּעִתָּהּ כִּי אִם תְּעוֹרְרוּ הָאַהֲבָה קֹדֶם בְּעִתָּהּ צָרִיךְ לְמָרֵק הָעֲווֹנוֹת בְּצָרוֹת רַבּוֹת וְיֵהָרְגוּ כַּמָּה מִיִּשְׂרָאֵל וְיִתְקְטִיל מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף וּכְדֵי שֶׁלֹּא יֵהָרֵג שׁוּם אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וְלֹא יֵהָרֵג מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף סוֹבֶלֶת הַשְּׁכִינָה צַעַר אֹרֶךְ הַגָּלוּת לְטוֹבַת בָּנֶיהָ גַּם משֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם סָבַל כַּמָּה יִסּוּרִין עַל עַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יָמוּת מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וּבַתִּקּוּנִים בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת וּלְכָךְ גָּזְרוּ אֹמֶר דְּלָא אִתְגַּלְיָא חִבּוּרָא דָּא אֶלָּא בְּסוֹף יוֹמַיָּא בְּדָרָא בַּתְרָאָה שֶׁהוּא זְמַן בְּעִתָּהּ וְאָז בִּסְגֻלַּת הַחִבּוּר וּקְרָאתֶם דְּרוֹר וְיִהְיֶה דָּבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב וְלָאו מִשּׁוּם דְּאִכְשַׁר דָּרֵי אֶלָּא מִשּׁוּם דְּמֹשֶה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם מִתְנוֹצֵץ בְּרַבּוֹתֵינוּ הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְתַלְמִידָיו לְפָרֵשׁ מַאַמְרֵי חִבּוּרָא דָּא וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל דְּעָתִיד לְאִתְחַדְּשָׁא עַל יָדָא דְּמֹשֶה שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל לְאַשְׁלָמָא פְּגִימוּ דִּילְהוֹן מִצַּד חֶסְרוֹן יְדִיעָתָם וְהוּא יְלַמְּדֵם וְיַעַזְרֵם וִיסַיְּעֵם לְכַוֵּן אֶל הָאֱמֶת לְסִיּוּעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ וְאַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁיִּזְכֶּה לְזֶה כְּמוֹ שֶׁכָּתַב לְעֵיל הָרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי זַכָּאָה דָרָא דְהַאי רָזָא אִתְגַּלְיָיא בֵּיהּ.
וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיִּטַּע אַהֲבָתוֹ וְתוֹרָתוֹ בְּלִבֵּנוּ לִלְמֹד בְּחִבּוּר זֶה בְּלֵב שָׁלֵם וּבְחֵשֶׁק רַב כִּי הוּא מְטַהֵר הַגּוּף וּמְקַדֵּשׁ הַנְּשָׁמָה לְכָל הַלּוֹמְדוֹ בְּחֹדֶשׁ אֱלוּל אֲפִלּוּ בְּגִירְסָא בְּעָלְמָא בְּאֵין מֵבִין פֵּרוּשׁ אֲמָרָיו וְכָל שֶׁכֵּן אִם יִזְכֶּה עַד שֶׁרוּחַ הַשֵּׁם יְדַבֵּר בּוֹ לְהָבִין כַּוָּנַת הָרַשְׁבִּ"י בְּאִמְרֵי קָדוֹשׁ וּמוּעָט מִסֵּפֶר זֶה מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה, וּבוֹ יִזְכֶּה לִהְיוֹת מִבְּנֵי עֲלִיָּה, וְכֻלָּנוּ כְּאֶחָד נִזְכֶּה שֶׁיְּקֻיַּם בָּנוּ נְבוּאַת הָרַשְׁבִּ"י זַכָּאָה דָרָא דְהַאי רָזָא אִתְגַּלְיָיא בֵּיהּ.וּבִסְגֻלָּתוֹ וּקְרָאתֶם דּוֹר וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בֶּן דָּוִד מְשִׁיחֵנוּ.
(כִּסֵּא מֶלֶךְ בַּהַקְדָּמָה)
- עִקַּר בְּרִיאַת הָאָדָם שֶׁיִּלְמֹד חָכְמַת הַנִּסְתָּר
קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא, וְעָבִיד לֵיהּ בְּאוּמְנוּתָא סַגִּי, וְנָפַח בְּאַפּוֹי נִשְׁמְתָא דְּחַיֵּי, לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּרָזִין דְּחָכְמְתָא, לְמִנְדַּע בִּיקָרָא דְּמָארֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (יְשַׁעְיָה מג) כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו דַּיְקָא.
(זֹהַר חֵלֶק ב' דַּף קנ"ה.)
- דִּבּוּרֵי הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ הֵם קִשּׁוּטֵי נֶפֶשׁ הַחַיִּים לְנִשְׁמַת הָאָדָם
וַאֲנִי תָּמַהְתִּי עַל בַּעֲלֵי הַבָּתִּים הַכְּשֵׁרִים לָמָּה יִישְׁנוּ כָּל הַלַּיְלָה וִיבַלּוּ יְמֵיהֶם בְּהֶבֶל, לָמָּה לֹא יַעַמְדוּ בְּאַשְׁמֹרֶת וְכוּ', אִם הוּא בַּר הָכִי לִלְמֹד עַל כָּל פָּנִים מִשְׁנָיוֹת לָמָּה יִמְנַע עַצְמוֹ מִזֶּה וְלוֹמַר אֵיזֶה דַּפִּין מִן הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, כִּי כָּל דִּבּוּרִים אֵלּוּ, הֵם קִשּׁוּטֵי הַנֶּפֶשׁ, חַיִּים לְנַפְשׁוֹ.
(הֵיכַל הַבְּרָכָה קָאמַארְנָא דְּבָרִים פָּסוּק י')
כָּל אוֹת וְאוֹת מֵהַזֹּהַר הוּא תִּקּוּן לַנְּשָׁמָה
סֵפֶר הַזֹּהַר מָלֵא מוּסָר, וְכָל אוֹת וְאוֹת שֶׁלּוֹ הֵם תִּקּוּנִים גְּדוֹלִים לַנְּשָׁמָה לְתַקֵּן כָּל הַגִּלְגּוּלִים.
(נוֹצֵר חֶסֶד פֶּרֶק ד' מִשְׁנָה כ')
- צָרִיךְ לִטְרֹחַ בְּפַרְדֵ"ס הַתּוֹרָה עַד הֵיכָן שֶׁיָּכוֹל לְהַשִּׂיג, וְאִם לָאו נִשְׁמָתוֹ תִּתְגַּלְגֵּל עוֹד פַּעַם
בְּעִנְיַן עֵסֶק הַתּוֹרָה עִנְיַן עִסְקוֹ בְּפַרְדֵ"ס הַתּוֹרָה שֶׁהוּא רָאשֵׁי תֵּבוֹת פְּ'שָׁט רֶ'מֶז דְּ'רוּשׁ ס'וֹד בְּכָל בְּחִינַת מֵהֶם כְּפִי אֲשֶׁר יוּכַל לְהַשִּׂיג עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת לִטְרֹחַ וְלַעֲשׂוֹת לוֹ רַב שֶׁיְּלַמְּדֶנּוּ, וְאִם לֹא עָשָׂה כֵּן הֲרֵי חָסֵר מִצְוָה אַחַת שֶׁל תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁהִיא גְּדוֹלָה וּשְׁקוּלָה כְּכָל הַמִּצְווֹת, וְצָרִיךְ שֶׁיִּתְגַּלְגֵּל עַד שֶׁיִּטְרַח בַּד' בְּחִינוֹת שֶׁל פַּרְדֵּ"ס כַּנִּזְכַּר.
(שַׁעַר הַמִּצְווֹת לְהָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה דַּף א')
הַשִּׁשִּׁית הִיא מִצְוָה פְּרָטִית, וְהִיא לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, וְהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת, כִּי תַּלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם, וְיֵשׁ בָּהּ ד' פֵּרוּשִׁים שֶׁסִּימָנָם פַּ'רְ'דֵ'ס' פְּ'שָׁט רֶ'מֶז דְּ'רוּשׁ ס'וֹד, וְצָרִיךְ לִטְרֹחַ וְלַעֲסֹק בְּכֻלָּם עַד מָקוֹם שֶׁיַּד שִׂכְלוֹ מַגַּעַת, וִיבַקֵּשׁ לוֹ רַב שֶׁיְּלַמְּדֵהוּ, וְאִם חָסֵר אַחַת מֵאַרְבַּעְתָּם כְּפִי הַשָּׂגָתוֹ יִתְגַּלְגֵּל עַל זֶה.
(שַׁעַר הַגִּלְגּוּלִים הַקָּדוֹשׁ י"א, דַּף י"ד.)
דַּע כִּי הָאָדָם מְחֻיָּב לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה בְּד' מַדְרֵגוֹת שֶׁסִּימָנָם פַּרְדֵ"ס פְּ'שָׁט רֶ'מֶז דְּ'רוּשׁ ס'וֹד, וְצָרִיךְ שֶׁיִּתְגַּלְגֵּל עַד שֶׁיַּשְׁלִים אוֹתָם.
(שָׁם סוֹף הַקְדָּמָה י"ו)
- הָרַב חַיִּים וִיטַאל הָיָה צָרִיךְ לַעֲסֹק תָּמִיד בְּכָל יְכָלְתּוֹ בְּסֵפֶר הַזֹּהַר מִפְּנֵי שֶׁבְּאֶחָד מִגִּלְגּוּלָיו לֹא הֶאֱמִין בָּזֶה
אָמַר לִי רַבֵּינוּ הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, כִּי לְסִבָּה שֶׁהָיִיתִי בְּגִלְגּוּל אֶחָד מִן הַקּוֹדְמִים בִּלְתִּי מַאֲמִין בְּחָכְמַת סֵפֶר הַזֹּהַר, שֶׁצָּרִיךְ עַתָּה שֶׁאֶעֱסֹק תָּמִיד בְּכָל יְכָלְתִּי בְּחָכְמַת סֵפֶר הַזֹּהַר, וְשֶׁזֶּה הוּא הָעִקָּר הַגָּדוֹל שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת עַתָּה בְּגִלְגּוּל זֶה. גַּם אָמַר לִי, כִּי לַסִּבָּה הַנִּזְכַּר לְעֵיל צָרִיךְ אֲנִי שֶׁלֹּא אַקְשֶׁה קֻשְׁיוֹת רַבּוֹת בַּזֹּהַר עַד אֲשֶׁר אֶלְמַד עִמּוֹ זְמַן יָדוּעַ אֶצְלוֹ, וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה לִי רְשׁוּת לְהַקְשׁוֹת וְלִשְׁאֹל כָּל מַה שֶּׁאֲנִי רוֹצֶה לַחֲקֹר וְלֵידַע בְּסִפְרֵי הַזֹּהַר.
(רַבֵּינוּ חַיִּים וִיטַאל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּשַׁעַר הַגִּלְגּוּלִים דַּף מ"ט:)
- אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא אָמַר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, שֶׁבַּדּוֹר הָאַחֲרוֹן יִתְפַּרְנְסוּן מִתּוֹרָתוֹ שֶׁתִּהְיֶה מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעֶצֶם
אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לְטוֹב יָרַד מִן הַשָּׁמַיִם עִם כַּמָּה חֲיָילִין נְשָׁמוֹת וְכַמָּה מַלְאָכִים וּשְׁכִינְתָּא עִלָּאָה עֲטָרָא עַל כֻּלְּהוּ, וְאָמַר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי:
רַבִּי רַבִּי אַנְתְּ הוּא אִילָנָא דִרְבָה וּתְקִיף בְּאוֹרַיְיתָא, בְּעַנְפִין דִּילָךְ דְּאִינוּן אֵבָרִין קַדִּישִׁין, כַּמָּה עוֹפִין שַׁרְיָין תַּמָּן, דְּנִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין כְּגַוְונָא דִלְעִילָא, דְאִתְּמַר בֵּיהּ (שם ט) וּבְעַנְפוֹהִי יְדוּרָן צִפֲּרֵי שְׁמַיָּא, וְכַמָּה בְּנֵי נָשָׁא לְתַתָּא יִתְפַּרְנְסוּן מֵהַאי חִבּוּרָא דִילָךְ, כַּד יִתְגַּלֵי לְתַתָּא בְּדָרָא בַּתְרָאָה בְּסוֹף יוֹמַיָּא, וּבְגִינֵיהּ (וַיִּקְרָא כה י) וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ וְגוֹמֵר.
(תִּקּוּנֵי זֹהַר תִּקּוּן ו' בְּסוֹפוֹ)
כִּי זֶהוּ הַפַּרְנָסָה, שֶׁיָּבִינוּ וְיֵהָנוּ לְאוֹרוֹ מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעֶצֶם, כִּי הַלּוֹמֵד גִּירְסָא בְּעָלְמָא הַגַּם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלוֹ וּמְקַדֵּשׁ בְּטָהֳרָה נִשְׁמָתוֹ, עִם כָּל זֶה הַסְּגֻלָּה דִּבְגִינֵהּ וּקְרָאתֶם דְּרוֹר הִיא כְּשֶׁיִּתְפַּרְנְסוּן וְיִלְמְדוּ פֵּירוּשׁ הַמַּאֲמָרִים.
(כִּסֵּא מֶלֶךְ לְתִקּוּנֵי זֹהַר שָׁם)
עַל פִּי הַנִּזְכַּר לְעֵיל בְּתִקּוּנֵי זֹהַר, אֲשֶׁר הַנְּשָׁמוֹת שֶׁלְּמַעְלָה וְהָאֲנָשִׁים שֶׁלְּמַטָּה יִתְפַּרְנְסוּ עַל יְדֵי הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, עַל פִּי זֶה יְבֹאָר מַה שֶּׁכָּתַב בַּזֹּהַר (חֵלֶק ג' דַּף רל"ב.) שֶׁאָמַר הָרַעְיָא מְהֵימְנָא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: , בּוֹצִינָא קַדִּישָׁא, אַשְׁלִים מִלּוּלֵי דְּרָזִין דְּחִבּוּרָא קַדְמָאָה, לְפָרְשָׁא לוֹן, דְּהָא כָּל מָארֵי מְתִיבְתָּאן דִּלְעֵילָּא, וּמָארֵי מְתִיבְתָּאן דִּלְתַּתָּא, כֻּלְּהוּ מְזוּמָנִין לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין מִפּוּמָךְ, וּפִירוּשִׁין דִּילָךְ. דְּהָא חֶדְוָה וּפוּרְקָנָא, יִתְּעַר בְּהוֹן לְעֵילָּא וְתַתָּא.
- אֶפְשָׁר לְאָדָם שֶׁיִּהְיֶה בָּקִי בְּשַׁ"ס וּפוֹסְקִים וּבְאוֹתוֹ זְמַן עַם הָאָרֶץ גָּמוּר
אוֹ יֹאמַר, אֵיזֶהוּ חָכָם, כַּמְבֹאָר בְּסֵפֶר הַקָּנֶה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּלְמֹד אָדָם שַׁ"ס וּפוֹסְקִים וְיֶחְכַּם הַרְבֵּה וְיִהְיֶה עַם הָאָרֶץ גָּמוּר, עַם נָבָל דְּקַבִּילוּ אוֹרַיְתָא שֶׁהוּא נוֹבְלוֹת חָכְמָה שֶׁלְּמַעְלָה תּוֹרָה, וְאֵינוֹ לוֹמֵד בְּרָזִין דְּאוֹרַיְתָא שֶׁהוּא חַיּוּת הַפְּנִימִי שֶׁל הַתּוֹרָה, וּמִי שֶׁהוּא לַמְדָן מֻפְלָג בָּקִי בְּכָל הַתּוֹרָה וְעוֹסֵק בְּפִלְפּוּל שֶׁל הֶבֶל שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וְאֵינוֹ לוֹמֵד לִשְׁמָהּ לְהַשִּׂיג נֹעַם עֲרֵבוּת יְדִידוּת מְתִיקוּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר זֶה אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אִם לֹא בְּהָסִיר מִמֶּנּוּ כָּל אוֹת הַזְּמַן וַעֲרֵבוּת הַמֻּרְגָּשׁ, וְלִלְמֹד בְּסֵפֶר הַזֹּהַר וּבְכִתְבֵי מָרָן אֱלֹקִי הָאֲרִ"י, בְּעֵץ חַיִּים וּפְרִי עֵץ חַיִּים וְשַׁעַר הַיִּחוּדִים, בִּמְתִיקוּת וְנֹעַם זִיו הַשְּׁכִינָה שֶׁזֶּה יִקָּרֵא חָכָם, אֲבָל לַמְדָן לְפַלְפֵּל בְּפִלְפּוּל שֶׁל הֶבֶל וּמְקַיֵּם הַמִּצְווֹת כַּאֲבָנִים עַל רֹאשׁוֹ, זֶה נִקְרָא נָבָל וְלֹא חָכָם דְּקַבִּילוּ אוֹרַיְתָא וְלֹא חַכִּימוּ.
וְלָכֵן בָּנַי אַחַי, אַל יֵרַע לִבְּכֶם לוֹמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה מִכָּל מִדּוֹת רָעוֹת וְתַאֲווֹת רָעוֹת אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִּפָּנֶה וְתֵלֵךְ בְּבוּשָׁה וְכִסּוּפָא דְּאַנְפִּין לְעוֹלָם עֶלְיוֹן, כִּי אֵין לְךָ חַיִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא אֶלָּא בְּלִמּוּד גְּמָרָא וּפוֹסְקִים עִם חָכְמַת הַזֹּהַר וְכִתְבֵי מָרָן אֱלֹקִי הָאֲרִ"י, עַל פִּי הַקְדָּמוֹת מָרָן אֱלֹקִי הָרַב יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם טוֹב זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, וְזֶה יֻשַּׂג לְךָ לִכְשֶׁתִּתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵי צַדִּיקִים בְּעִקְבֵי הַצֹּאן, נִדּוֹשִׁין בְּעָקֵב, וּבְעִיּוּן בְּסִפְרֵי הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל.
וְאַל תָּחוּשׁ עַל שֶׁיַּעֲבֹר עָלֶיךָ נִסְיוֹנוֹת מְרוֹרִים לִשְׁעָתָן וּמְתוּקִים אַחַר כָּךְ, וְדַבֵּק נַפְשְׁךָ תָּמִיד לְפִי הַשָּׂגָתְךָ בְּסֵפֶר הַזֹּהַר וּבְכִתְבֵי מָרָן הָאֲרִ"י מְאֹד בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה וְהַכְנָעָה, שֶׁלֹּא תִּהְיֶה כַּוָּנָתְךָ חָלִילָה לִהְיוֹת רַב וְרַבִּי, כִּי זֶה הוּא עֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ, כִּי דַּי בְּחֶסְרוֹן הַשְּׁלֵמוּת זֶה שֶׁתַּעֲסֹק בָּהּ מִצַּד עֲרֵבוּת יְדִידוּת נְעִימוּת חֲבִיבוּת דְּבֵקוּת נֹעַם זִיו הַשְּׁכִינָה, כִּי בֶּאֱמֶת הָעִקָּר הוּא לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאוֹ וְנַחַת רוּחַ לְפָנָיו, אַף שֶׁהוּא בְּקַטְנוּת גָּמוּר, עָפָר וָאֵפֶר, אֵין מַמָּשׁ, וְיָסוּר מִמֶּנּוּ כָּל הַמַּחְשָׁבוֹת הַטּוֹרְדוֹת וִידַבֵּק נַפְשׁוֹ לְאוֹר עֶלְיוֹן אֶל עוֹלָם בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ, כְּתוֹלָע קָטָן הָרוֹחֵשׁ עַל הָאָרֶץ אַף שֶׁיִּהְיֶה לְךָ טָעוּת, אַף עַל פִּי כֵן הוּא טוֹב.
וְלָכֵן אַחַי וּבָנַי נְפָשׁוֹת יְקָרוֹת, מֵחָכְמָה סְתִימָאָה הַנִּדּוֹשִׁין בַּעֲקֵב חֲסִידֵי עֶלְיוֹן, גְּבוֹהִים וְרָמִים, תְּדַבְּקוּ נַפְשְׁכֶם בְּסֵפֶר הַזֹּהַר, תִּקּוּנִים, זֹהַר חָדָשׁ, עֵץ חַיִּים, פְּרִי עֵץ חַיִּים, מְבוֹא שְׁעָרִים, אוֹצְרוֹת חַיִּים, שַׁעֲרֵי הַיִּחוּדִים, אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף, זֹהַר רָקִיעַ, קוֹל בָּרָמָה, לִקּוּטֵי תּוֹרָה, וִיחָקְקוּ עַל לוּחַ לְבַבְכֶם וּבְהַכְנָעָה גְּדוֹלָה וּבְאַהֲבַת יִשְׂרָאֵל.
וְהַלִּמּוּד יִהְיֶה עַל כַּוָּנָה לְהַשִּׂיג עֲרֵבוּת נֹעַם זִיו הַשְּׁכִינָה וְלַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְאֵ-ל עֶלְיוֹן עַל יְדֵי לִמּוּד זֶה, וְתַשִּׂיג יוֹתֵר מִמַּלְאֲכֵי עֶלְיוֹן עַל יְדֵי הַכְנָעָה. אֲבָל אַל תְּדַמּוּ בְּנַפְשְׁכֶם חָלִילָה וְחָלִילָה שֶׁתַּשִּׂיגוּ אֵיזֶה מַהוּת בְּעִנְיָנִים נִסְתָּרִים כָּאֵלֶּה, חָלִילָה, אַף שַׂרְפֵי חַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ וּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ לֹא הִשִּׂיג מַהוּת עִנְיְנֵי הַסְּפִירוֹת, עַיֵּן בְּזֹהַר רָקִי"עַ.
וְאַל יְפַתּוּךָ, בְּנִי חֲבִיבִי, רָמֵי הַקּוֹמָה קְרוּאֵי הַשְּׁאוֹל הָאוֹמְרִים וּמְדַמִּים בְּנַפְשָׁם כִּי שָׁם בִּמְקוֹם הַנֶּאֱצָלִים הָעֶלְיוֹנִים יֵשׁ שׁוּם תְּפִיסָה בְּמַחֲשָׁבָה לְהַשִּׂיג דֶּרֶךְ יִחוּדִים וּמַהוּתָן מַרְאוֹת וּגְוָנִים, דַּע, בְּנִי, שֶׁעָבַר עַל נַפְשָׁם מַיִם הַזֵּידוֹנִים דִּבְּרוּ דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל אֲדוֹנֵי הָאֲדוֹנִים, כִּי אֵין שָׁם לֹא מַרְאֶה וְלֹא גָּוֶן וְלֹא תְּפִיסָה בְּמַחֲשָׁבָה בְּעוֹדוֹ מְלֻבָּשׁ בַּגּוּף הָאָרוּר הַזֶּה לְבוּשׁ עָכוּר בְּשֵׁם מַהוּת בְּעִנְיָנִים כָּאֵלֶּה, רוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה, מִתְגָּאֶה עַל כָּל גֵּאִים וּמַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עַל דַּכָּא וְרוּחַ נִשְׁבְּרָה לֵב נִשְׁבָּר כְּאַיִן מַמָּשׁ.
וְאִם תֹּאמַר לָמָּה אֶלְמֹד לְיַגֵּעַ עַצְמִי אַחַר שֶׁסּוֹף כָּל סוֹף אֵינוֹ יָדוּעַ לִי שׁוּם עִנְיָן וְשׁוּם תְּפִיסָה, אַל תֹּאמַר כָּךְ, אַף שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ לְךָ מַהוּת, אֲבָל יָדוּעַ לְךָ מְצִיאוּתָם שֶׁיֵּשׁ מְצִיאוּת אוֹרוֹת, וּכְשֶׁאַתָּה לוֹמֵד וּמְכַוֵּן בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ, נִתְעוֹרֵר לְמַעֲשֶׂה מְצִיאוּת אֵלּוּ עִנְיָנִים, וּמִשָּׁם נִשְׁפָּע עָלֶיךָ אוֹר מָתוֹק לְהָסִיר מִמְּךָ כֹּל בְּחִינוֹת רַע, וְתָאִיר נַפְשְׁךָ בְּמַעֲלוֹת רָמוֹת בַּעֲרֵבוּת יְדִידוּת הַתּוֹרָה מְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּף, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה בְּכַוָּנָה טְהוֹרָה בְּלֵב נִכְנָע לֵב אֱמֶת בְּלִי כַּוָּנוֹת בִּלְתִּי רְצוּיוֹת שֶׁל שְׁטוּתִים, וְדַי בְּזֶה.
וְזֶהוּ אֵיזֶהוּ חָכָם, וְלֹא נָבָל, הַלּוֹמֵד מִכָּל צַדִּיק, אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק סוֹדוֹת וְרָזִין דְּאוֹרַיְתָא.
(נוֹצֵר חֶסֶד עַל מַסֶּכֶת אָבוֹת פֶּרֶק ד' מִשְׁנָה א')
- מִצְוָה לְגַלּוֹת סִתְרֵי תּוֹרָה וְרָזִין עֶלְיוֹנִים לְבַעֵר קוֹצִים מִן הַכֶּרֶם
כָּל הַמְחַלֵּל, לֹא אָמַר כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מְכַבֵּד, לָאו כְּלָלָא הוּא, כִּי בַּדּוֹר הַזֶּה עִקְבוֹת מְשִׁיחָא אָמַר מָרָן הָאֲרִ"י וְרַבֵּינוּ יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, שֶׁמִּצְוָה לְגַלּוֹת סִתְרֵי וְרָזִין עֶלְיוֹנִים לְבַעֵר קוֹצִים מִן הַכֶּרֶם. וְלָכֵן אָמַר הַמְחַלֵּל שֶׁדּוֹרֵשׁ בְּסִתְרֵי עֶלְיוֹנִים בְּהַשָּׂגַת שִׂכְלוֹ וְלֹא מִמַּה שֶּׁנִּתְקַבֵּל פֶּה אֶל פֶּה מֵאֵלִיָּהוּ, אוֹ שֶׁמְּגַלֶּה רָזִין לָרְשָׁעִים וְלָאֲנָשִׁים הַהוֹלְכִים אַחַר תַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה הַמְגֻשָּׁם, אֲזַי גּוּפוֹ מְחֻלָּל.
(נוֹצֵר חֶסֶד עַל מַסֶּכֶת אָבוֹת פֶּרֶק ד' מִשְׁנָה ו')
וְהַלּוֹמֵד זָקֵן, בְּסוֹדוֹת וְרָזִין דְּאוֹרַיְתָא, רָזִין דְּעַתִּיק יוֹמִין, זָקֵן מָלֵא רַחֲמִים, דּוֹמֶה לִדְיוֹ כְּתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק, שֶׁאֵינוֹ נֶחְקָק כָּל כָּךְ בְּמֹחוֹ וּמַחְשַׁבְתּוֹ וְיָכוֹל לִטְעוֹת בָּהֶם הַרְבֵּה, כִּי נִמְחָק חוֹזֵר כּוֹתֵב וְנִמְחָק. וְכֵן יֵשׁ הַרְבֵּה שׁוֹטִים שֶׁבּוֹרְחִים מִלִּלְמֹד רָזִין שֶׁל מָרָן הָאֲרִ"י וְסֵפֶר הַזֹּהַר אֲשֶׁר הֵם חַיֵּינוּ, וְלוּ עַמִּי שׁוֹמֵעַ לִי, בְּעִקְבוֹת מְשִׁיחָא אֲשֶׁר הָרַע וְהַמִּינוּת גּוֹבֵר, הָיוּ שׁוֹקְדִין כָּל יְמֵיהֶם לִלְמֹד סֵפֶר הַזֹּהַר וְהַתִּקּוּנִים כִּתְבֵי מָרָן בָּלוּל עִם חֲסִידוּת וְהַקְדָּמוֹת שֶׁל מָרָן הָרַב יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם טוֹב זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, וְהָיוּ מְבַטְּלִין כָּל הַגְּזֵרוֹת רָעוֹת, וְהָיוּ מַמְשִׁיכִין שֶׁפַע וְאוֹר עַל כָּל הָעוֹלָמוֹת, כֵּן הַשְׁפָּעוֹת פַּשְׁטִיּוֹת, בָּנֵי חַיֵּי מְזוֹנֵי, טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב הֲוָיָ"ה מַמָּשׁ, חַיּוּת אָדָם הַיִּשְׂרְאֵלִי תָּלוּי בְּסֵפֶר הַזֹּהַר וּבְכִתְבֵי מָרָן לִלְמֹד בִּקְדֻשָּׁה וּבְשִׂמְחָה וּבְנֹעַם וּבְיִרְאָה וְאַהֲבָה כָּל אֶחָד לְפִי הַשָּׂגָתוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ, וְכָל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים כוּ'.
וְלוּ עַמִּי שׁוֹמֵעַ לִי, בַּדּוֹר הָרַע הַזֶּה שֶׁהַמִּינוּת גּוֹבֵר, הָיוּ לוֹמְדִין עִם תִּינוֹק בֶּן תִּשְׁעָה שָׁנִים סֵפֶר הַזֹּהַר וְהַתִּקּוּנִים לַהֲגוֹת בָּהּ, וְהָיָה יִרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ וְיִתְקַיֵּם.
(נוֹצֵר חֶסֶד עַל מַסֶּכֶת אָבוֹת פֶּרֶק ד' מִשְׁנָה כ')
בְּהַקְדָּמַת אוֹר הַחַמָּה כָּתַב שֶׁכֵּן אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי בְּעַצְמוֹ, שֶׁנְּעָרִים קְטַנִּים יִלְמְדוּ מִסּוֹד הַשֵּׁם, עַיֵּן שָׁם.
- קָרוֹב לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֲפִלּוּ נְעָרִים יֵדְעוּ נִסְתָּרוֹת
קנ. אָמַר לוֹן[1] רַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית[2] רְעוּתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּדָא דְּיִתְגְּלֵי כָּל כָּךְ לְעַלְמָא, וְכַד יְהֵא קָרִיב לְיוֹמֵי מְשִׁיחָא, אֲפִלּוּ[3] רַבְיֵי דְעַלְמָא זְמִינִין לְאַשְׁכָּחָא[4] טְמִירִין דְּחָכְמְתָא וּלְמִנְדַע[5] בֵּיהּ[6] קִצִּין וְחוּשְׁבְּנִין, וּבְהַהוּא[7] זִמְנָא אִתְגַּלְּיָא לְכֹלָּא.
[תַּרְגּוּם לִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ]: אָמַר לָהֶם רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵין רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּזֶה שֶׁיִּתְגַּלֶּה לָעוֹלָם כָּל כָּךְ. וּכְשֶׁיִּהְיֶה קָרוֹב לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲפִלּוּ נְעָרִים שֶׁבָּעוֹלָם עֲתִידִים לִמְצֹא נִסְתָּרוֹת שֶׁל הַחָכְמָה וְלָדַעַת עַל יָדוֹ קִצִּים וְחֶשְׁבּוֹנוֹת, וּבְאוֹתוֹ הַזְּמַן יִתְגַּלֶּה לַכֹּל.
(זֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת וַיֵּרָא דַּף קיח.)
v v v
לימוד הלכות שהם עיקר שעשוע לעולם הבא.
כתב בספר יאיר נתיב עמוד קמ:) עיקר שלימות התפילה היא על ידי אמת וזה זוכין על ידי הלל והודאה להשם יתברך, ועל ידי לימוד הלכות שהם עיקר שעשוע לעולם הבא.
שאין תורה כתורת ארץ ישראל
ושם בעמוד סג. (נתיב קמ), הביא את מדרש רבה ויקרא סדר שמיני פרשה יג), וז"ל: … אשר שם הזהב אלו דברי תורה שנאמר (שם יט) הנחמדים מזהב ומפז רב, וזהב הארץ ההיא טוב מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל, ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל, שם הבדולח ואבן השהם מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות…
שלמה המלך ידע ברגע אחת את כל התורה מפי הקב"ה
ועוד כתב בעמוד פח. (נתיב קפו), והביא את מדרש שיר השירים רבה וקוהלת רבה וז"ל: ויקץ שלמה והנה חלום, וכו, ויבא ירושלים וכו', ויעש משתה לכל עבדיו, ואמר רבי אלעזר מכאן שעושים סעודה לגומרה של תורה… ויש לדקדק מהיכן ראיה… ועל כן תיכף ומיד ברגע אחד נתחכם שלמה בכללות החכמה שהובטח מאת הקב"ה ונעשה חכם בה, כאילו הוא גמר כל לימודיה בשלימות מראש ועד סוף… וזהו כוונת הפסוק ויקץ שלמה כי מקודם ידיעתו החכמה אז היה כאיש נרדם, אבל כשנתחכם בחכמה נפלאה הזאת נקרא עליו כאיש ניעור משנתו…
כי בטח הצדיקים לא יהנו מסעודת הרשות אלא מסעודת מצוה, וזהוא בזכות הגיית התורה ושהם ניזונים ונהנים מזיו השכינה, אחרי השקלא והטריא של התורה וגילוי סודותיה האמיתיים להם בעולם הבא הקיים והרוחני, עכ"ל, עיי"ש.
מכאן רואים ששלמה המלך ברגע אחד ידע את כל התורה כולה עם סודותיה,ועל זה עשה סעודת סיום. וכן שעיקר הסעודה המתוקנת לצדיקים לעתיד לבא היא על לימוד סודות התורה.
ענין הפרש עסק התורה בפשטיה שהם תורת העוה"ז אשר היא הבל לפני תורתו של משיח ותורת העוה"ב
ובהקדמת המהרח"ו לעץ חיים כתב: ואין ספק כי לכאורה ישתומם האדם בראותו מ"ש לעיל בשני המאמרים דאע"ג דאית ליה עובדין טבין סגיאין מפקין ליה מכל תרעא דההוא עלמא ואתדנת בכל יומא אמנם המשכיל בדברי ריב"ז רבן של תנאים מארי משנה שראוהו בעת פטירתו שהיה בוכה והשיב שיש לפניו ב' דרכים ולא היה יודע באיזה דרך מוליכים אותו ובמס' סוכה ספרו עליו גדולות ונפלאות ואמרו עליו שלא הניח לא מקרא ולא משנה ולא תלמוד וכו' ומעשה מרכבה שיחת דקלים וכו' ועכ"ז היה מתיירא גם מצינו בר' אבהו אשר שופריה מעין שופריה דיעקב אע"ה כפי קשר נשמתו בו ואמרו בגמרא כי עליו נאמר זקן ונשוא פנים הוא הראש דא ר' אבהו שהיו נושאים פנים לדורו בעבורו בשמים והיה אומר בשעת פטירתו ואני אמרתי לריק יגעתי לתהו והבל כחי כליתי וכל בעל שכר יתמה מדברים אלה ולא יובנו זולתי במ"ש למעלה ענין הפרש עסק התורה בפשטיה שהם תורת העוה"ז אשר היא הבל לפני תורתו של משיח ותורת העוה"ב וז"ס לתהו והבל כחי כליתי. ואלו באתי להאריך בביאור כל המאמרים האלו יכלה הזמן והמה לא יכלו אכן נוכל להבין בדרך קצרה כפי הנז"ל כי שכר מצות ותורה הפשטיית היא בעוה"ז ובג"ע הארץ האמנם למיעל לעלמא עילאה אי אפשר עד שיעסוק האדם כפי יכלתו כפי אשר תשיג ידו בחכמת הזוהר ואי לא כדין מפקי ליה מכל תרעין דעלמא עילאה אע"ג דאיהי יפה במצות ובמע"ט ולכן חלק הנפש והרוח נשארים למטה בג"ע הארציי אמנם הנשמה שהיא חלקה בסודות התורה נענשת ואתוקדת לבר מהיכלין עילאין דג"ע העליון כנ"ל וז"ש האי חיותא קדישא קיימא כד נשמתא סלקה ולא אמר כד נפשה או רוחא והבן זה ולא תתבהל בראותך כמה מאמרי רז"ל חלוקים בענין זה והנה היה צריך המאמר של שיר השירים ביאור רחב אבל מי שיעסוק בחבורינו זה ובפרט בש"ח בשער הגלגולים יוכל להבין אתדבריו, עכ"ל.
ולולא כי יגורתי מפני אף וחמה קנאה המתגבר עלי ימצאו באנשי דורנו חכמים בדעתם ויקשו ערפם לבלתי האמן כי יש אלקים בארץ ויראתי פן מקנאתם בשומעם גדולתו ונפלאותיו ח"ו יטילו פגם בקדשים ויאמרו מאן גבר בגוברין הלא גם בנו דבר ה'
ובהמשך שם, – זאת לוקחת ומועתקת מס' פע"ח שבדמשק מכת"י הרח"ו ז"ל בעצמו וז"ל: אמר הצעיר והזעיר הרח"ו בראותי תשוקת החרדים אל דבר ה' ראיתי לחבר הס' הזה ולהאיר עיניה' בקצת הקדמות שקבלתי ממורי זלה"ה כאשר אבאר ומהם תוכל לאחוז ולקחת מעץ חיים כאשר תראה בעז"ה דברי בנוים על הקדמו' נעלמות שנתגלו למורי זלה"ה ברוה"ק עפ"י אליהו ז"ל. והיום אביע חידות ונסים ונפלאות תמים דעים כי כמו שבכל דור ודור אלהי הראשונים ואחרונים הפליא חסדו עמנו כן היום הזה חשף את זרוע קדשו ושלח לנו עיר וקדיש מן השמים נחית הרב החסיד המקובל האלהי [כרשב"י] בדורו כמהר"י לוריא זלה"ה וממצר מצרים קראנו י"ה ועננו במרחב י"ה בארץ קדושה ורחבת ידים עיר גדולה לאלהים של חכמים ושל סופרים צפ"ת תובב"א גליל העליון כי שני שנים קודם פטירת הרב זלה"ה בא אנוס ממצרים עפ"י הדבור כי כן הוגד לו ברוה"ק כי הגיע עת פקודת רוחו להשיבה אל מקומה לאלהים אשר נתנה לו וגם זה במצרי' נצטוה עפ"י הדבור והפקיד מזער מקצת חכמתו הגדולה והנפלאה כי כן ציווהו במתיבתא דרקיע לחיות שארית בארץ והדברים עתיקים כבשים ללבושך ואז בעלותו מארץ מצרים סמך ידיו עלי והאיר עיני בקצת הקדמות אמיתיות שורשיות שמסרו לו ממתיבתא דרקיע וקוב"ה להחיות שארית בארץ ומפי אליהו ז"ל שנתגלה אליו תמיד ורשותא יהבי ליה לגלות תמיד רזין סתימין על התיקונים והזוהר שלא נתגלו מימות רשב"י ואילך ולולא כי יגורתי מפני אף וחמה קנאה המתגבר עלי ימצאו באנשי דורנו חכמים בדעתם ויקשו ערפם לבלתי האמן כי יש אלהים בארץ ויראתי פן מקנאתם בשומעם גדולתו ונפלאותיו ח"ו יטילו פגם בקדשים ויאמרו מאן גבר בגוברין הלא גם בנו דבר ה' ולולא זאת הייתי מספר מקצת דרכיו ונפלאותיו אשר עיני ראו ולא זר דברים מבוהלים לא נראו בכל הארץ מימות תנאים כרשב"י וחביריו… עכ"ל.
מי יגן עלינו אם לא קריאתינו בחכמה זאת הנפלאה והעמוקה
לשון החכם הגאון מהר"ר יעקב צמח נר"ו בהקדמה ספרו רנו ליעקב וז"ל:
עוד נ"ל כי גלוי חכמה זאת עתה בדורות גרועות הוא כדי שיהיה לו מגן עתה לאחוז בלבב שלם באבינו שבשמים כי באותן הדורות הרוב היו אנשי מעשה וחסידים והמעשים טובים היו מצילין אותן מפני המקטרגים ועתה רחוקים משורש העליון כמו השמרים בתוך החביות מי יגן עלינו אם לא קריאתינו בחכמה זאת הנפלאה והעמוקה ובפרט ע"ד שכתב הרב ז"ל שהנסתרות נעשו עתה כמו נגלות כי בדור הזה מושל הזנות ומלשינות ולה"ר ושנאה שבלב ונתפשטו הקליפות באופן שמתבייש האדם לנהוג דברי חסידות וה' יגן עלינו וימחול לעונינו אכי"ר עכ"ל. עוד העתק מל' מהרי"ץ בהקדמת ספרו וז"ל דברים הבאים בתוך הקדמות מפי דרושים אלו ודברים אלו אמת ויציב עכ"ל:
לכן נקראת תורה תמימה משיבת נפש למבין סודותיה
ובספר גליא רזא להמקובל האלוקי רבי אברהם תלמיד האריז"ל המוזכר על ידי החיד"א בשם הגדולים כבעל דברים נוראים, כתב, (עמוד רס), וז"ל: ואלו הם דברים שצער גדול בהם כדי להתיישב לשונות מן הפסוקים הללו, ולהראות לכל שלא יש בתורתינו הקדושה יתור דברים ואפילו אות אחת שאין בה תילי תילים של הלכות, ולכן נקראת תורה תמימה משיבת נפש למבין סודותיה, ולא לאותן שהוכו בסנורין ואומרים כי אין המקרא יוצא מידי פשוטו, ועושים מן הפשט עיקר, ואני אומר גם כן כי הוא אמת, שאין המקרא יוצא מבואר מדי פשוטו, ורוצה לומר שאין די הפשט לבארו כהוגן, אלא עם סודותיו ותעלומיו, ואזי משיבת נפש ליודע דעת ועיניו פקוחות… עכ"ל.
הב"ח באו"ח סימן מ"ז, (אות ב) ומ"ש דאמר רב יהודה אמר רב וכו'. רבינו מביא ראיה מרב יהודא אמר רב שהקב"ה מקפיד על לומדי תורה אפילו עוסקין בה טובא אם אינן זהירין לברך בתורה תחלה. ואיכא לתמוה טובא למה יצא כזאת מלפניו להענישם בעונש גדול ורם כזה על שלא ברכו בתורה תחלה שהוא לכאורה עבירה קלה ונראה דכונתו יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתינו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה ולכן נתן הקב"ה תורת אמת לישראל במתנה שלא תשתכח מאתנו כדי שתתדבק נשמתינו וגופינו ברמ"ח איברים ושס"ה גידין ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה שבתורה ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך שהיתה השכינה ממש בקרבם כי היכל ה' המה ובקרבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה והארץ כולה היתה מאירה מכבודו ובזה יהיה קישור לפמליא של מעלה עם פמליא של מטה והיה המשכן אחד אבל עתה שעברו חוק זה שלא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם לידע הדינים לצורך משא ומתן גם להתגאות להראות חכמתם ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה למטה בארץ כדי שתעלה נשמתם למדרגה גדולה אחרי מיתתם הנה בזה עשו פירוד שנסתלקה השכינה מן הארץ ועלתה לה למעלה והארץ נשארה בגשמיותה בלי קדושה וזה היה גורם חורבנה ואבידתה והוא אמרו מי האיש החכם וגומר על מה אבדה הארץ וגומר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם וגומר ואמר תורתי תורת אמת אשר נתתי במתנה שלא יהיו למדין ושוכחין וגם פירשתי להם טעם כל הדברים ופירושיהם וזהו אשר נתתי לפניהם כשלחן ערוך וכו' וכמו שכתבו רבותינו ז"ל (עירובין נד ע"ב מכילתא ריש משפטים) על פסוק (שמות כא א) ואלה המשפטים
אשר תשים לפניהם וכוונתי שיתקשרו בעצם קדושת תורתי תורת אמת והשכינה תהא שורה בקרבם והמה עזבו את תורתי ולא הלכו בה פירוש תחלת ההליכה ברוחניות התורה ממדרגה למדרגה כדי שתתדבק הנשמה בעצמות קדושת התורה לא הלכו בה דהיינו לא הלכו בה לשמה בשעה שבאו לפתוח בעסק התורה ולברך לפניו יתברך ולהודות לו על נתינת התורה לעמו ישראל כדי שיהיו דבקים בקדושתה ובשכינתו יתברך והוא המכוון בברכת אשר בחר בנו על אשר קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו תורתו הקדושה כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום כדי שתתדבק נשמתינו בעצמות קדושת התורה ורוחניותה ולהוריד השכינה בקרבנו לא הלכו בה לעסוק בדברי תורה לשמה כי בזה נענשו שנסתלקה השכינה מן התחתונים ואז אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר כלומר נחרבה ונשארה חומרית מבלי עובר שם קדושת השכינה כי נסתלקה השכינה לגמרי מן הארץ ועלתה לה למעלה וכך היא גירסת רב אלפס (ברכות ה ע"ב) ולומדי תורתך לשמה וכזה ראוי להגיה בסדורים.
מכתב נורא מהרמח"ל הקדוש זי"ע – צריך לקבע עיקר למודו בזוהר הקדוש
קבלתי אגרת הוד כבוד תורתו… ראיתי אשר שמח כבוד תורתו כי עשיתי פרי בנגלות, וגם אני שמח תודה לא-ל, באשר יחנני ה' בכל חלקי תורתו הקדושה, כי כלה תמימה ומשיבת נפש. אך מנחש אני בגביע שלו, כונת הוד כבוד תורתו אשר לזה היה מתאוה, ולולי הייתי מניח הנסתרות ועושה עסקי בנגלות כבר היה לו לשמחה, ואני צר לי מאד היותי רחוק מאת הדרת כבוד תורתו, כי לולי הייתי קרוב אליו לא הייתי מניח מלהשתדל, כי איש כמוהו, שר וגדול בישראל, יעזוב את הטוב הפנימי, אור הבהיר, סלת הנקיה, להשביע נפשו הרמה רק בעשב השדה שהוא פשט התורה ובתמרור חיי, הקל וחומר וגזרה שוה, אשר עליו אמרו: "וימררו את חייהם בעבודה קשה" (זהר א' כז.). הלא מקרא צווח ואומר: "כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה", כל חסד דעבדין לגרמיהו עבדין (תקו"ז ל'), והשכינה הקדושה הממתנת לבניה שינהלו אותה מן הגלות, ואין מנהל לה מכל בנים ילדה. הייטב בעיני ה'? וסוף דבר: מה נמצא נחת רוח ליוצרנו ברוך הוא בכל הפלפולים הגדולים והפסקים הרבים? ואין אחד מתחזק לעמוד בסוד ה' ולגלות אור כבודו אל השכינה שנאמר בה: "וראיתיה לזכר ברית עולם": ברזין דאוריתא. לא בסתר מדבר הקדוש רשב"י (זהר ב' דף רמז: וזהר חדש על שה"ש דף ע:, מהדורת מוסד הרב קוק) על פסוק: "אם לא תדעי לך היפה בנשים" שמי שאינו יודע רזין דאוריתא אפילו אית ביה עובדין טבין וסגיאין, מפקין ליה מכל תרעי דההוא עלמא. ההסתר הסתיר הרב הקדוש האר"י זלה"ה דבריו (שער המצוות, ואתחנן) באמרו, שמי שהוא חריף יעין שעה אחת או שתים לכל היותר בהלכה, ומי שאינו חריף לא יעין בה כל עקר, אלא עקר העסק יהיה במדרשים ובאגדות ובקבלה, פנימיות התורה. אם כן למה נעזב את העקר ונאחוז את הטפל? זה הכלל: אין אדם מוצא לעתיד לבוא, אלא האור מה שהמשיך בידיעתו בעולם הזה, ומי שידע הפנימיות יהנה באור פנימי, ומי שלא השיגו לא יהנה ממנו על שום פנים. וכי יאמרו: הלא הדינים צריכים לישראל הנעזוב אותם? לא, לא נעזב אותם, אבל נקבע להם זמנים לפי שאי אפשר בלאו הכי, אך לא בהם נבלה זמננו ח"ו. הלא זה רע בעוונותינו הרבים, שרב חכמי ישראל כבר רחקו מעל האמת ומן האור הנעים, כבוד ה' אלקינו, ללכת אחרי פלפוליהם של הבל. וה' בוחן לבות הוא יודע אם לעקל אם לעקלקלות הוא, כי אינם נוטים אלא אחרי הבצע והכבוד: ומה שיביא להם מאלה ככל אות נפשם, אותו יבחרו להם. צר לי על האדם הגדול הדרת כבוד תורתו, אשר לא יעשה עקר עסקו במה שהיה ראוי לאיש אשר כמוהו, ולפי אכלו יתעדן במעדני מלך, מלכו של עולם. אני אין בכחי אלא מה שבכחי, אברך את ה' אשר יעצני ללכת בדרך האמת, והוא יתן בלב בניו את הטוב להם תמיד…" (אגרות רמח"ל אגרת פ"ח).
חובת כל ישראל לעסוק בסודות התורה כי לכך נברא כל העולם כולו וזה רצונו ית' ויתעלה שיהיו ישראל כמלאכי השי"ת [ומי שאינו עושה כן הרי הוא ח"ו כפוי טובה רח"ל ]
מה מלמדת חכמת האמת
כתיב: "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי" (ירמיהו ט, ב) מכאן ראיה, שהחכמה, שהקב"ה בוחר בה, היא להשכיל ולדעת בו יתברך, מה (שא"א) [שאפשר] לדעת. ולא אמר "השכל וידוע את מצותי", "את דברי", שאז היה מורה שדי לדעת המצוות, וסדר עשייתן בכל פרטיהם. אלא "השכל וידוע אותי". אם כן הוא רוצה דוקא שיתעסקו בני האדם לדעת את תפארת גדולתו. וכל שאר חכמה נאמר בה "אל יתהלל חכם בחכמתו".
הפילוסופים אומרים, שצריך ללכת אחרי החקירה והחכמות החיצוניות, לדעת מהן יקר הבורא, כי מן המצוות אין נראה כלל שום תפארת וגדולה, ולא שום חכמה. ומפני זה הלכו אחרי ההבל של חכמות האומות. אך שקר נסכם ודאי, כי התורה בפירוש צותה "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). ואם היום והלילה משועבדים שניהם ללמוד התורה – אין עוד זמן נשאר לשאר חכמות. והרי בהדיא נאמר: "לא ימוש ספר התורה מפיך" וגו' (שם). אם כן לא זו הדרך ודאי, וחלילה לזרע קודש, להתפתות בשוא נתעה כזה.
אבל עדיין צריכין אנו למודעי – איזה הדרך נלך לראות בוראנו ית"ש. כי זה האמת, שמן המצוות לבד לא יצא זה. אין זה כי אם בתורה עצמה, החלק אשר הוא באמת מודיע גדולתו ית"ש, וסוד מעשיו הנפלאים, כי אז יודעים אותו באמת. והעיקר, כי הקב"ה הבדיל לו לעם סגולה – ישראל, דכתיב "והייתם לי סגולה מכל העמים", "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות ט ה-ו). וזה השורש הגדול, שכאן עומד סוד האמונה באמת: שבשעה שהקב"ה בחר בישראל, הבדילם לגמרי מכל גויי הארץ. ורצה לעשות אותם קדושים בקדושתו ממש. והוא הענין שאמרו רז"ל (תהלים עז, יד): "אלקים בקדש דרכך" – הוא קודש הילוכו בקדושה, דיבורו בקדושה וכו' (ירושלמי ברכות פ"ט ה"א). והיינו כי הקב"ה הוא מקור הקדושה, כל עניניו אינם אלא ענינים של קדושה. וכן כל ישראל להיות קדושים בקדושה הזאת, צריך שכל עניניהם ופעולותיהם, יהיו הכל עניני קדושה ממש. והיינו כי אין די שיהיו עניניהם ענינים גשמיים, ככל שאר האדם, אף על פי שיהיו בהן מצוות שצריך לשמור אותם. זה אינו מספיק לעשותם עם קדוש ממש, כמלאכי השרת. שהקב"ה רוצה אותם למטה, כמלאכי השרת למעלה, כי מלאכי השרת אינם על דרך זה – שיהיו פעולותיהם פעולות חומריות, אלא שקשרי מצוות רביעי עלייהו, אלא כולם קדושים וכל מעשיהם קדוש.
כן ראוי שיהיו ישראל למטה באמת. והיינו כי כמו שהקב"ה אינו פונה ביחוד אלא לישראל, כך ישראל אין להם להיות פונים אלא להקב"ה. וזהו "אני לדודי ודודי לי" (שה"ש ו, ג), "אני לדודי ועלי תשוקתו" (שה"ש ז, יא), ולהיות כל מעשיהם על דרך זה. והוא ענין "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו). ואף על פי שגם הפסוק יש לפרש אותו – שדי להיות מכוון לשם שמים, דהיינו שיאכל כדי שיחיה ויעבוד את ה', וכן על דרך זה [שאר המעשים]. אין זה עיקרו! אבל להיות כל המעשים ממש דברי קדושה, ואז ישארו ישראל מובדלים לגמרי מן כל שאר האומות, בלי סרך כלל. אלא שאר האומות – אנשים, וישראל – כמלאכי השרת.
על כן, עיקר מה שצריך האדם להיות משכיל, הוא ענין קדושתו יתברך המתפשטת בעולמו, שישראל נתקדשו בה – מה ענין הקדושה הזאת, ומה הם דרכיה, ואיך מתפשטת, ואיך מזדמנים לקראתה להתקדש בה כראוי. ומי שיראה זה, יראה באמת איך כל הבריאה כולה לא נבראת אלא בשביל זה. והיינו "בראשית – בשביל ישראל שנקראו ראשית" (ויק"ר לו, ד). ויראה בהדיא כי כל העולם לא נברא אלא לפי שנתאוה הקב"ה להשרות קדושתו על ישראל, וכמה הכנות גדולות הכין לענין זה. כי ודאי שצריך שישראל יהיו ראוים לה, ואינם ראוים לה אלא אם כן ישמרו כל התורה והמצוות בכל דקדוקיהם ופרטותיהם, ומשמרת למשמרת שלה בכל חומרותיה, כי בזה תלוי הכל.
אבל כמה דרכים הכין לזה הענין, וכמה גלגולים גדולים, בכמה חכמה עמוקה, בהיות צופה כל העתידות. ורצה לתת יצר הרע, לנסות בו בני האדם. ומפני שהיו עתידים לחטוא, זימן מתחילה כמה גלגולים גדולים, עד שבסוף הכל יתוקנו ישראל תיקון גמור. ותהיה קדושה זאת מתפשטת בהם לנצח נצחים. וזהו ענין האהבה הגדולה שבין הקב"ה וישראל. והנה מי שאינו יודע דברים אלה, נקרא שהוא הולך כעיור באפילה, כי אינו ידוע כלום על מה הוא חי, על מה מתקיים העולם, וכל שכן על מה עומד העולם כולו.
ועל זה היו צועקים חז"ל "אוי להם לבריות שרואות ואינם יודעות מה רואות, עומדות ואינם יודעות על מה עומדות" (חגיגה יב, ע"ב). כי אין זה כבודו של מקום ב"ה, ולא שבחם של ישראל. הא למה זה דומה: למלך שאוהב אחד מעבדיו, ועושה בעבורו כמה דברים גדולים בעבור אהבתו, הייטב בעיניו שלא יהיה העבד ההוא שם בלבו לכל הדברים הרבים האלה, ולא ירצה אפילו דלעת מה עשה לו. כן הדבר הזה, כי באמת, כל העולם ומלואו אינו עומד אלא על האהבה שהקב"ה אוהב את ישראל. ואם ישראל אינם שמים לב לראות דבר גדול כזה, הייטב בעיני ה'?
זהו הטעם שרשב"י צווח כל כך על זה, וקורא לעוסקים בפשט התורה, שהם ישינים בתרדמה, כי אינם פוקחים עיניהם כלל לראות באהבה שהקב"ה אוהב אותם, כאילו הם ח"ו כפויי טובה אליו. ועוד, שאינם רואים ואינם יודעים דרך הקדושה כלל, ואת הדבקות בו יתברך. והרי התורה מצוה ואומר "ובו תדבק" (דברים י, כ). ואף על פי שפירשו על המתדבק בתלמדי חכם, אבל סוף סוף אין מקרא יוצא מידי פשוטו. והאמת, שצריכים ישראל לידבק בו ממש בדביקות גמור, לדעת דרכיו המיוחדים על פי קדושתו, וללכת בהם. והנה על כן אמרו: "שיר השירים – קדש קדשים" (שה"ש רבה, סוף הפתיחה). כי הוא מיוסד ממש על זה הענין, ומפרש האהבה הזאת, וכל ההשתדלות שמשתדל הקב"ה להתדבק בקדושתו עם ישראל, שישראל צריכים להקביל כנגד זה תשוקה אליו יתברך, להתדבק דביקות ממש.
והנה זה פרי הגלות בעו"ה, ששכחו ישראל את הדרך הזה, ונשארו ישינים, משוקעים בתרדמתם, ואין שמים לבב לזאת. אבל תורה חוגרת שק על צרתה. והנה אנחנו במחשכים כמתי עולם, כעורים ממש המגששים קיר. לישרים לא נאוה ללכת בדרך הזה, אלא אדרבא לפקוח עינים עיורות, ולראות אהבת ה', ולדעת הקדושה ודרכיה, להתקדש בה ממש.
והנה כל זה ענין חכמת האמת הקדושה, כי אינה אלא ביאור ענין הקדושה הזאת, דהיינו מה שרצה האדון ית"ש להשרות על בריותיו, והסדרים שסידר לזה לכל הזמנים, פירוש – לזמן העולם הזה, שהוא זמן העבודה. וכאן נפק חלוקי סדרים: לזמן שישראל זכאים – לזמן שישראל ראוים להיות על אדמתם, ולזמן שהם צריכים להיות בגלות, לזמן שראוי להאיר להם פניו, ולזמן שראוי להסתיר. ואף-על-פי-כן, אפילו בהסתר פנים – לקיים להם הקדושה. ואחר כך – לזמן קבלת שכרם, שהוא לעתיד לבא לנצח נצחים. נמצאת כל חכמת האמת עומדת רק על ענין זה, על ענין קדושתם של ישראל, איך שהקב"ה מתדבק בהם מקדושתו, ואיך שישראל יש להם לידבק בתשוקתם ועבודתם בקדושתו ית"ש, ואיך על זה עומדים כל עניני העולם, וכל הבריאה כולה, למאז היותה ועד עולמי עד.
תנא דביה אליהו: אמר להם הקדוש ברוך לישראל: [בני, היו לפני קדושים], ואל תבהלו מיום הדין, שנאמר והייתם לי קדשים וגו' (ויקרא כ כו).
והנה יודעים אנחנו כי רק בזכות למוד תורת הזוהר יצאו ישראל מן הגלות ברחמים, וכדמפורסם מה דאיתא ברעיא מהימנא "בספרא דא יפקון מן גלותא ברחמי". ואין צריך להאריך בזה כי וודאי למוד הזוהר הוא תיקון השכינה להוציא אותה מהגלות, כדכתב הרמח"ל באגרות, כי לא כל הלימודים שווים, ודווקא לימוד הזוהר הקדוש הוא מתיקוני השכינה הקדושה, ופשוט כי כל סיום זוהר הקדוש הוא קירוב הגאולה. ולכן צריך לעורר את ליבות ישראל שיהגו וילמדו ויגרסו בספר הזוהר הקדוש לאלפים ורבבות עד אין מספר, ואין ספק כי על ידי זה יתווספו הרבה לומדים וסיומים בזוהר הקדוש, וזה יקרב את הגאולה. ולמותר להאריך בדבר הסכנה הרובץ על ארצנו הקדושה, שמכל צד יש ערבים שרוצים… וארץ אירן שמצהירה בגלוי כי רצונה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן ברגע אחד על ידי פצצת אטום, ח"ו. עד שאנו רואים שבימינו נתקיימה נבואת דוד המלך ע"ה "למה רגשו גויים" המדבר ממלחמת גוג ומגוג, ומנגד שנאת עמי הארצות לתורה ולומדיה ובלבול הערב רב המפריעים את ישראל מלידבק לאבינו שבשמים שזהו הנסיון האחרון בדור האחרון הצריך לתקן את חטאי דור המבול ודור הפלגה (כתבי האר"י), [כדאיתא בזוהר בראשית כ"ה ממין הערב רב החמישי] ואין לנו שיור אלא לימוד התורה הקדושה על כל פרד"ס חלקיה כדכתב האור החיים הקדוש בפרשת תרומה, דתורה מגנא ומצלא מהיצר, זה דוקא תורה לשמה, ואמרו רבותינו דאין לך לימוד תורה לשמה אלא לימוד הזוהר הקדוש (מהרח"ו בהקדמה לעץ חיים), ובזה מראה האדם אם כבוד ה' יתברך חשוב לו או ח"ו כל תורתו משפה ולחוץ, על כן מה יציל אותנו, מכל אויבנו ומבקשי רעתינו, אם לא לימוד הזוהר הקדוש בסיומים ועוד סיומים של הזוהר הקדוש.
וּבְּהֵיכַל הַבְּרָכָה פָּרָשַׁת עֵקֶב (ז', י"ט), כתב:
בְּדוֹרֵנוּ מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בְּזֹהַר וְתִקּוּנִים וְכִתְבֵי הָאֲרִ"י כָּל עֵסֶק תּוֹרָתוֹ הוּא מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ
בַּדּוֹר הַזֶּה הָאַחֲרוֹן, מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בְּסֵפֶר הַזֹּהַר וְתִקּוּנִים וְכִתְבֵי מָרָן הָאֲרִ"י שֶׁהֵם חַיִּים מַמָּשׁ לַנֶּפֶשׁ, בְּלוּלָה בְּמִקְרָא וּבְמִשְׁנָה וּבְתַלְמוּד וּפוֹסְקִים, יֵדַע נֶאֱמָנָה שֶׁכָּל תּוֹרָתוֹ שֶׁעוֹסֵק הוּא מִשָּׂפָה וְלַחוּץ, כְּדוֹאֵג, וְאֵין לוֹ עֵסֶק בַּחַיִּים וְהֶאָרָה לַנֶּפֶשׁ, וְהוּא כֻּלּוֹ טָעוּת וְרַמָּאוּת, וְאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה אֶלָּא לִהְיוֹת מֵאַנְשֵׁי שֵׁם, לִהְיוֹת רַב וְרֹאשׁ גְּדוֹל הַדּוֹר וּלְהִשְׂתָּרֵר עַל הַבְּרִיּוֹת,וְאֵין לוֹ חַיִּים וְלֹא חֵלֶק בַּחַיִּים…
ועיין בתיקוני זוהר חדש-ספרא תנינא:
אָמַר לְרָאשֵׁי הַיְשִׁיבָה: הֲרֵי הַשְּׁכִינָה בַּגָּלוּת, וְאֵין בָּכֶם מִי שֶׁיִּתְעוֹרֵר אֵלֶיהָ לְרַצּוֹתָהּ לְבַעְלָהּ, וְכַּמָּה בַּעֲלֵי מִדְרָשׁוֹת, צוֹוְחִים בְּכָל יוֹם וָלַיְלָה בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה בְּכַמָּה קֻשְׁיוֹת, וְצוֹוְחִים בָּהּ כְּמוֹ כְלָבִים שֶׁאוֹמְרִים הַב הַב, כְּמוֹ שֶׁהַגֵּיהִנֹּם צוֹוֵחַ הַב הַב
[בלשון הקודש]: פָּתַח וְאָמַר, זַרְקָא מַקָּף שׁוֹפָר הוֹלֵךְ סֶגּוֹלְתָּא. נָטַל שָׁלֹשׁ אֲבָנִים וְזָרַק אוֹתָן לְמַעְלָה. וּכְשֶׁזָּרַק אוֹתָן, נַעֲשׂוּ אֶבֶן אַחַת, וְאָמַר לְרָאשֵׁי הַיְשִׁיבָה: קַבְּלוּ אֲלֵיכֶם אֶת הָאֶבֶן הַזּוֹ, שֶׁהֲרֵי הַשְּׁכִינָה בַּגָּלוּת, וְאֵין בָּכֶם מִי שֶׁיִּתְעוֹרֵר אֵלֶיהָ לְרַצּוֹתָהּ לְבַעְלָהּ, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כַּמָּה בַּעֲלֵי מִדְרָשׁוֹת, שֶׁהֵם חֲבֵרִים אֶצְלְכֶם, צוֹוְחִים בְּכָל יוֹם וָלַיְלָה בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה בְּכַמָּה קֻשְׁיוֹת, וְצוֹוְחִים בָּהּ כְּמוֹ כְלָבִים שֶׁאוֹמְרִים הַב הַב, כְּמוֹ שֶׁהַגֵּיהִנֹּם צוֹוֵחַ הַב הַב. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (משלי ל) לַעֲלֻקָּה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב.
אֵין מִי שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה לְהַעֲלוֹת בָּהּ הַשְּׁכִינָה מֵהַגָּלוּת וּלְיַחֵד אוֹתָהּ עִם בַּעְלָהּ, מִשּׁוּם שֶׁהֵם אֲטוּמֵי עֵינַיִם וּסְתוּמֵי לֵב
הַב לָנוּ עֹשֶׁר בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַב לָנוּ עֹשֶׁר בָּעוֹלָם הַבָּא. כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ, לְמֹד תּוֹרָה הַרְבֵּה, וְיִתְּנוּ לְךְ שָׂכָר הַרְבֵּה. וְאֵין מִי שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה לְהַעֲלוֹת בָּהּ הַשְּׁכִינָה מֵהַגָּלוּת וּלְיַחֵד אוֹתָהּ עִם בַּעְלָהּ, מִשּׁוּם שֶׁהֵם אֲטוּמֵי עֵינַיִם וּסְתוּמֵי לֵב. וּמִשּׁוּם זֶה יוֹצֵא קוֹל בְּכָל לַיְלָה, כְּשֶׁיּוֹרֵד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַן עֵדֶן, כְּשֶׁעוֹלוֹת הַנְּשָׁמוֹת לְפָנָיו, וְאוֹתוֹ הַקּוֹל אוֹמֵר פָּסוּק כַּכָּתוּב (ישעיה מ) קוֹל אֹמֵר קְרָא, לֵךְ וֶאֱמֹר לָהֶם שֶׁיִּשְׁתַּדְּלוּ בַּתּוֹרָה כְּדֵי לְחַבֵּר הַשְּׁכִינָה עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כְּמוֹ שֶׁדָּוִד שֶׁאָמַר (תהלים קלב) אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה'. וְהוּא הָיָה מִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה לְחַבֵּר אֶת הָאֵם, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (משלי א) וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךְ, עִם בַּעְלָהּ. שֶׁהֲרֵי הַשְּׁכִינָה מִצַּד שֶׁל הַחֶסֶד נִקְרֵאת גְּמִילוּת חֲסָדִים. וּמִצַד הַגְּבוּרָה נִקְרֵאת עֲקֵדָה וְקָרְבָּן, וּמִצַּד הָעַמּוּד הָאֶמְצָעִי נִקְרֵאת תּוֹרָה.
שֶׁלֹּא מִשְׁתַּדְּלִים אֶלָּא לִזְבֹּחַ בָּשָׂר, וְאֵלּוּ הֵם עַמֵּי הָאָרֶץ, וְאֵלּוּ שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בִּגְמִילוּת חֶסֶד וּבַתּוֹרָה, לֹא מִשְׁתַּדְּלִים אֶלָּא לְעַצְמָם
וְאֵין מִי שֶׁיָּעִיר אוֹתָהּ בַּמִּדּוֹת הַלָּלוּ לְבַעְלָהּ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיה נא) אֵין מְנַהֵל לָהּ וְגוֹ'. וּמִשּׁוּם זֶה הַקּוֹל אוֹמֵר (ישעיה מ) מָה אֶקְרָא כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר. שֶׁלֹּא מִשְׁתַּדְּלִים אֶלָּא לִזְבֹּחַ בָּשָׂר, וְאֵלּוּ הֵם עַמֵּי הָאָרֶץ, וְאֵלּוּ שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בִּגְמִילוּת חֶסֶד וּבַתּוֹרָה, לֹא מִשְׁתַּדְּלִים אֶלָּא לְעַצְמָם, וּבִשְׁבִילָם נֶאֱמַר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה. וְכָל אֵלּוּ שֶׁלֹּא מִשְׁתַּדְּלִים בָּהּ לִשְׁמָהּ – רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהִיא הַשְּׁכִינָה, לֹא שׁוֹרָה עֲלֵיהֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים עח) וַיִּזְכֹּר כִּי בָּשָׂר הֵמָּה רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב.
וְיִשִׁ אֲחֵרִים שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בָּהּ לִשְׁמָהּ, שֶׁהֵם בַּעֲלֵי הַמָּגִנִּים שֶׁל בֵּית הַמִּדְרָשׁ
וְיִשִׁ שֶׁלֹּא מִשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה לִשְׁמָהּ, וְנֶאֱמַר בָּהֶם (שמותא) וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה – זוֹ קֻשְׁיָה. בְּחֹמֶר – זֶה קַל וָחֹמֶר. וּבִלְבֵנִים – בְּלִבּוּן הַהֲלָכוֹת. שֶׁעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ. בְּכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה – זוֹ בָּרַיְתָא. אֵת כָּל עֲבדָתָם – זוֹ פִּסְקָה. אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ – פִּרְכָה. כְּשֶׁהִגִּיעוּ לְעָמְקָהּ שֶׁל הֲלָכָה, נֶאֱמַר בָּהֶם אֵין הֲלָכָה כִּפְלוֹנִי. וְיִשִׁ אֲחֵרִים שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בָּהּ לִשְׁמָהּ, שֶׁהֵם בַּעֲלֵי הַמָּגִנִּים שֶׁל בֵּית הַמִּדְרָשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (במדבר יט) אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל. כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, אֵין הַתּוֹרָה מִתְקַיֶּמֶת אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ. וְאֵין מִיתָה אֶלָּא עֹנִי, שֶׁבֵּאֲרוּהָ בּוֹ פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל. וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (ישעיה כו) יִחְיוּ מֵתֶיךְ. אֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (במדבר יט) אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל. שֶׁוַּדַּאי בָּהֶם מִתְקַיֶּמֶת שְׁכִינָה, וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹתָם בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ, כָּל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי, סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעֹשֶׁר וְגוֹ'. נְבֵלָתִי יְקוּמוּן, אֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (משלי ל) אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא. וְאָמְרוּ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, כָּל הַמְנַבֵּל עַצְמוֹ עַל הַתּוֹרָה, לַסּוֹף מִתְנַשֵּׂא.
כָּל הָעוֹסֵק בְּטַל תּוֹרָה, טַל תּוֹרָה מְחַיֵּהוּ
הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר, אֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן. מִשּׁוּם הַהִיא שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (קהלת ג) הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר, וַאֲפִלּוּ גַּלְגַּל חַמָּה, שֶׁבּוֹ בֵּרַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אַבְרָהָם וְהָיָה (ושמתי את) זַרְעֲךְ כַּעֲפַר הָאָרֶץ. וְזוֹ הַשְּׁכִינָה, שֶׁבִּשְׁבִילָהּ נֶאֱמַר בְּאֵלּוּ שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בָּהּ לִשְׁמָהּ, (דניאל יב) וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם. (ואלו שלא משתדלים בה לשמה, יהיו לחרפות לדראון עולם). כִּי טַל אֹרוֹת טַלֶּךְ (ישעיה כו), וְזֶה יו"ד ה"א וא"ו. זֶהוּ חֶשְׁבּוֹן טַ"ל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁהוּא ה"א, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה הִיא בְּחֶשְׁבּוֹן ה"א, וּבִשְׁבִילָהּ בֵּאֲרוּ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, כָּל הָעוֹסֵק בְּטַל תּוֹרָה, טַל תּוֹרָה מְחַיֵּהוּ. וְזֶהוּ שֶׁמִּתְפַּלְלִים בּוֹ מוֹרִיד הַטַּ"ל. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר (הושע יא) לֹא אָבוֹא בְּעִיר.
וּמַרְפִּים יְדֵיהֶם מֵאֵלּוּ שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ לַעֲשׂוֹת חֶסֶד עִמָּהֶם. אֵלּוּ לֹא יָקוּמוּ
מָשָׁל לְבַת מֶלֶךְ שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וְלִזְמַן שֶׁבָּא אֵלֶיהָ, נִשְׁבַּע לָהּ שֶׁלֹּא נִכְנָס בַּיִּשּׁוּב. וְזֶהוּ לֹא אָבוֹא בְּעִיר. וְאִם אֵינֵךְ מַאֲמִינָה לִי, הֲרֵי לָךְ סִימָן שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָ"ל, שֶׁזֶּהוּ הַטַּל לְהַחֲיוֹת בּוֹ מֵתִים. (ישעיה כו) וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל, פֵּרְשׁוּהָ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, מִי הָרְפָאִים? אֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם בְּפָסוּק אַחֵר רְפָאִים בַּל יָקֻמוּ. וְאֵלּוּ הֵם שֶׁמִּתְרַפִּים מִדִּבְרֵי תוֹרָה לַעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנּוֹתְנִים לְעוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֶת מָמוֹנָם לְהִתְגַּבֵּר בָּהֶם, וּמַרְפִּים יְדֵיהֶם מֵאֵלּוּ שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ לַעֲשׂוֹת חֶסֶד עִמָּהֶם. אֵלּוּ לֹא יָקוּמוּ, וְהָאָרֶץ מַפִּילָה אוֹתָם, כְּאִשָּׁה מְעֻבֶּרֶת שֶׁמַּפִּילָה נְפָלִים, וְזֶהוּ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל. שֶׁהַנֵּפֶל אֵינוֹ בַּר קַיָּמָא, וְזֶהוּ שֶׁלֹּא כָלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו, שֶׁהֵם תִּשְׁעָה יַרְחֵי הַמְעֻבֶּרֶת. מִי הַמְעֻבֶּרֶת? אֶלָּא זוֹ תוֹרָה, וְהִיא הַשְּׁכִינָה, אוֹתוֹ הַיֶּלֶד שֶׁנּוֹלָד מִמֶּנָּה בַּתּוֹרָה, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מֵאֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁתִּתְפַּשֵּׁט מַלְכוּת הָרִשְׁעָה תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים עַל יִשְׂרָאֵל. בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא מָשִׁיחַ אַיִ"ן. וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי עוֹשֶׂה אוֹתוֹ יֵשׁ מֵאַיִן, בַּסְּפִירָה הַשְּׁנִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא. בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי מוֹסִיף בּוֹ בִּינָה, וְזֶה וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה. וּמִשּׁוּם זֶה פֵּרְשׁוּהָ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, אֵיזֶהוּ חָכָם? הַמֵּבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר. שֶׁקֹּדֶם שֶׁבָּא לָעוֹלָם מְלַמְּדִים אוֹתוֹ חָכְמָה וּבִינָה. בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי גּוֹמֵל עִמּוֹ חֶסֶד, שֶׁמַּכְנִיס לוֹ פַּרְנָסָה מִטַּבּוּר אִמּוֹ. בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי נוֹתֵן בּוֹ תֹּקֶף שֶׁל גְּבוּרָה לְהִתְגַּבֵּר עַל יֵצֶר הָרָע מִצַּד שֶׁל סמא"ל שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט עָלָיו בְּבֶטֶן אִמּוֹ לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ נֵפֶל לַהֲרֹג הַמָּשִׁיחַ. בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי נוֹתֵן בּוֹ דַּעַת וְכֹחַ וְיפִי שֶׁל פָּנִים. בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וְהַשְּׁמִינִי נוֹתֵן בּוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מִצַּד שֶׁל נֵצַח וְהוֹד, שֶׁהֵם שְׁנֵי נְבִיאֵי אֱמֶת. וּמִשּׁוּם זֶה נִתְנַבֵּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עָלָיו, (ירמיה א) בְּטֶרֶם אֶצָּרְךְ בַּבֶּטֶן יְדַעְתִּיךְ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם וְגוֹ'. מִצַּד הַצַּדִּיק נוֹתֵן לוֹ אוֹת וּמוֹפֵת בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי שֶׁנּוֹלָד מָהוּל, וְאוֹתוֹ הַתִּינוֹק הוּא הָעֲשִׂירִי מִצַּד הַמַּלְכוּת, הוּא הַטִּפָּה הָעֲשִׂירִית, וּמִשּׁוּם זֶה זָכָה לְתֵשַׁע הַדְּרָגוֹת הַלָּלוּ.
קָמוּ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה וְאָמְרוּ, רוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, טְלוּ הָאֶבֶן שֶׁלְּךְ אֵלֶיךְ, שֶׁאַתָּה הוּא שֶׁנֶּאֱמַר עָלֶיךְ (שמות ה) וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא. וּפֵרְשׁוּהָ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, מַה זֶּה כִּי טוֹב? שֶׁנּוֹלַד מָהוּל. וְאַתָּה הוּא כָּלוּל בְּתִשְׁעָה הֶחֳדָשִׁים הַלָּלוּ, וּמִצַּד הָעִבּוּר שֶׁלְּךְ, הַמַּלְכוּת הַקְּדוֹשָׁה נֶאֱמַר בָּהּ (דברים לג) וַיְהִי בִּישֻׁרוּן מֶלֶךְ. וְזוֹ הָאֶבֶן, טִפָּה קְדוֹשָׁה כְּלוּלָה מֵעֲשָׂרָה. אַתָּה הוּא הַזֶּרַע שֶׁנִּמְשַׁכְתָּ מִמֶּנָּה, וּבְךְ תְּלוּיָה הַגְּאֻלָּה, וְעָלֶיךְ עָתִיד לְהִבָּנוֹת בִּנְיָן וְעָלֶיךְ תָּקוּם. טֹל אוֹתָהּ אֵלֶיךְ. אָמַר לָהֶם, אֵינְכֶם יְכוֹלִים לְהִנָּצֵל. אִם נִצַּלְתֶּם מֵאֶבֶן אַחַת, אֲנִי אֶזְרֹק לָכֶם שֵׁשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם בָּרָ"א שִׁי"ת. נָטַל הַמַּקְלֵעַ כְּמוֹ מִקֹּדֶם.
אֵין מִי שֶׁיִּהְיֶה רִיב וּקְטָטָה וּמַחֲלֹקֶת לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁבִילוֹ בַּגָּלוּת.
פָּתַח וְאָמַר זַרְקָא מַקָּף שׁוֹפָר הוֹלֵךְ סֶגּוֹלְתָּא. שָׁלֹשׁ אֲבָנִים עֶלְיוֹנוֹת הֵן סֶגּוֹלְתָּא. שָׁלֹשׁ טִפּוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן (איוב לג) הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר. וְשָׁלֹשׁ טִפּוֹת תַּחְתּוֹנוֹת כְּנֶגְדָּם סֶגּוֹל, עֲלֵיהֶן נֶאֱמַר (מיכה ו) שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה'. מִי הֶהָרִים? אֶלָּא הִנֵּה שָׁלֹשׁ אֲבָנִים עֶלְיוֹנוֹת אֶצְלְכֶם, שֶׁהֵן סֶגּוֹלְתָּא. וּלְמִי מִכֶּם? לְרַבִּ'י וְרַ'ב וְרַבָּ'א שֶׁל הַיְשִׁיבָה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁכְּנֶגְדְּכֶם הָיוּ כָּל רַב מִבָּבֶל, וְרַבִּי מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְרַבָּא מִשְּׁאָר הָאֲ רָצוֹת. שָׁמְעוּ שֶׁלָּאוֹתִיּוֹת רִיב וּקְטָטָה וּמַחֲלֹקֶת בַּהֲלָכָה לְמַעְלָה, וְרַבִּ'י וְרַ'ב וְרַבָּ'א מַחֲלֹקֶת וְרִיב וּקְטָטָה בַּהֲלָכָה שֶׁלָּהֶם לְמַטָּה. וְאֵין בָּכֶם שֶׁיִּהְיֶה רִיב וּקְטָטָה וּמַחֲלֹקֶת בִּשְׁבִיל הַשְּׁכִינָה לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִדְחֹק אוֹתוֹ בְּכַמָּה קֻשְׁיוֹת עַד שֶׁיּוֹצִיא אוֹתוֹ מִן הַגָּלוּת. וְהָאֵתָנִים – אֵלּוּ הַתַּנָּאִים שֶׁל הַמִּשְׁנָה שֶׁל הַיְשִׁיבָה שֶׁלְּמַטָּה. הִנֵּה שָׁלֹשׁ אֲבָנִים אֶצְלְכֶם, שֶׁהֵם סֶגּוֹל. שֶׁשֵּׁשׁ הַנְּקֻדּוֹת הַלָּלוּ הֵם שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, וְכָל נְקֻדָּה הִיא עֶשֶׂר, וְעוֹלִים לְס' מַסֶּכְתוֹת, שֶׁעֲלֵיהֶם אָמַר שְׁלֹמֹה (שיר השירים ו) שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת. וְיֵשׁ לוֹ כַּמָּה בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ רֵעוֹתֶיהָ שֶׁל הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן (שם) וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר. וְהַשְּׁכִינָה הִיא כֶּתֶר עַל כֻּלָּם. הַתָּג שֶׁל זַרְקָא, עָלָיו נֶאֱמַר (משלי לא) רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה. וְהִיא רִיב וּקְטָטָה וּמַחֲלֹקֶת וְקֻשְׁיָה לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל אֲחֵיכֶם. וּמוֹרֵי הַמִּשְׁנָה שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה בְּכָל יוֹם וָלַיְלָה בַּגָּלוּת, הִיא רִיב בִּשְׁבִילָם שֶׁיּוֹצִיא אוֹתָם, וְאֵין מִי שֶׁיִּהְיֶה רִיב וּקְטָטָה וּמַחֲלֹקֶת לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁבִילוֹ בַּגָּלוּת.
גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִ"י יִרְפָּא לָךְ, שֶׁהִיא הָאֵם הָעֶלְיוֹנָה
קָם זָקֵן אֶחָד מִבֵּינֵיהֶם וְאָמַר, רוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, כַּמָּה חֲזָקוֹת הָאֲבָנִים שֶׁזָּרַקְתָּ, שֶׁהִזְדַּעְזְעוּ בַּעֲלֵי הַיְשִׁיבָה שֶׁלְּמַעְלָה וּמַטָּה, וַאֲפִלּוּ הַמַּלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים, שֶׁהֵם סוֹמְכִים אֶת שֵׁשׁ מַדְרְגוֹת הַכִּסֵּא, וְהַכִּסֵּא הִזְדַּעֲזַע. אֲבָל הֲרֵי אֵיתָן מוֹשָׁבְךְ אֵלֶיךְ, שֶׁהִיא הַשְּׁבִיעִית, הִשָּׁמֵר מִמֶּנָּה, שֶׁהֲרֵי הָאֶבֶן שֶׁזָּרַקְתָּ הֲרֵי הִיא אֶצְלְךְ, שֶׁהִיא כֶּתֶר עַל כֻּלָּם. וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךְ, וְשֵׁשׁ אֲחֵרִים אֶצְלְךְ, מִשּׁוּם שֶׁהוּא אָמַר (יחזקאל לו) לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה. הֲרֵי שֵׁשׁ אֶצְלְךְ. כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי. הֲרֵי הַשְּׁבִיעִית אֶצְלְךְ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אַתָּה הוּא שֶׁנֶּאֱמַר בְּךְ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע, וְשִׂים בַּסֶּלַע, שֶׁהַנָּחָשׁ קִנֶּךְ לְכַפֵּר עֲוֹנְךְ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צִוָּה אֶתְכֶם וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע, וְאַתֶּם לֹא עֲשִׂיתֶם כָּךְ. שֶׁאִם עֲשִׂיתֶם מַאֲמָרוֹ בְּדִבּוּר, הָיוּ לוֹמְדִים תּוֹרָה בְּלִי סָפֵק וּבְלִי קֻשְׁיָה וּמַחֲלֹקֶת. וּמִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר בְּךְ (במדבר כ) וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע, וְלֹא יָצְאוּ מִמֶּנּוּ אֶלָּא טִפּוֹת טִפּוֹת, כָּךְ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה הֵם כְּמִי שֶׁמַּכֶּה בַּסֶּלַע, וְהֵם לְשׁוֹנָם. כְּפַטִישׁ יְפוֹצֵץ סֶלַע, וּפוֹסְקִים בָּהּ כַּמָּה הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת שֶׁל הֲלָכוֹת, וְלֹא יוֹצְאִים מֵהֶם אֶלָּא טִפּוֹת טִפּוֹת וְהֵן לְקוּטוֹת. וּמִשּׁוּם כָּךְ הַכֹּל תָּלוּי בְּךְ. הֲרֵי הָאֶבֶן אֶצְלְךְ וְשֵׁשׁ אֲחֵרוֹת. וּבְךְ תְּלוּיָה הַגְּאֻלָּה שֶׁל הַשְּׁכִינָה וּבָנֶיהָ, כְּדֵי שֶׁיְּתַקֵּן בְּךְ מַה שֶּׁנֶּהֱרַס בָּרִאשׁוֹנָה. וּבִשְׁבִיל הַחֲבִיבוּת שֶׁלְּךְ, שֵׁשׁ טִפּוֹת שֶׁל גִּלְגּוּל חָזְרוּ אֵלֶיךְ, שֶׁהֵם רְמוּזִים בְּרָאשֵׁי הָעֲנָפִים שֶׁלְּךְ. אוֹתָם ש' ש' שֶׁכָּפַל בָּהֶם מֹשֶׁה מֹשֶׁה. הָאֶבֶן הַשְּׁבִיעִית (איכהב) מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ, וְנֶאֱמַר בָּהּ הַבַּת יְרוּשָׁלַיִם. וְעָלֶיהָ אָמַר מָה אַשְׁוֶה לָּךְ. הִיא אַשְׁוֶה לָךְ בַּשִּׁבָּרוֹן שֶׁלָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ. שֶׁיֵּשׁ לָךְ לְהִתְנַחֵם עִמָּהּ, שֶׁדַּיּוֹ לָעֶבֶד לִהְיוֹת כְּרַבּוֹ, וְאַף עַל גַּב שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל הַשִּׁבָּרוֹן שֶׁלָּךְ כְּמוֹ הַיָּם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם) כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִ"י יִרְפָּא לָךְ, שֶׁהִיא הָאֵם הָעֶלְיוֹנָה, הַתְּשׁוּבָה שֶׁלָּךְ בְּאֵר שֶׁלָּךְ שֶׁהִתְבַּקְּעָה, שֶׁהִיא יָם הַתּוֹרָה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות יד) וַיֵּט מֹשֶׁה יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה. (עד כאן).
וּכְשֶׁהִתְגַּלָּה לְךְ עֵץ הַחַיִּים בַּדּוֹר הָאַחֲרוֹן, שֶׁאַתָּה עָתִיד לְהִתְגַּלּוֹת בֵּינֵיהֶם, – מַ'ה שֶּׁהָיָ'ה הוּ'א שֶׁיִּהְיֶ'ה, כַּמָּה נִסְיוֹנוֹת יֵשׁ לְנַסּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל?
… וּבְאוֹתוֹ הַזְּמַן וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וּכְשֶׁהִתְגַּלָּה לְךְ עֵץ הַחַיִּים בַּדּוֹר הָאַחֲרוֹן, שֶׁאַתָּה עָתִיד לְהִתְגַּלּוֹת בֵּינֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ (קהלת א) מַ'ה שֶּׁהָיָ'ה הוּ'א שֶׁיִּהְיֶ'ה, כַּמָּה נִסְיוֹנוֹת יֵשׁ לְנַסּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל? זֶהוּ שֶׁכָּתוּב שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ, אֶת מֹשֶׁה, וְהַתּוֹרָה הֶחֱזִירָה לָהֶם נִסָּיוֹן לְאוֹתָם שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בָּהּ וְהֵם בְּצָרוֹת רַבּוֹת. כְּמוֹ שֶׁבְּמִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (שם א) כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְזוֹ הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן – הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁשְּׁתֵיהֶן הֵן פֶּה וְלָשׁוֹן, וּבָהֶם תִּהְיֶה אַתָּה כְּבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, וּלְחָכָם בְּרֶמֶז. וְאֵין מִיתָה שֶׁל בַּעַל אוֹר הַתּוֹרָה אֶלָּא עֲנִיּוּת. וּבַגְּאֻלָּה הָאַחֲרוֹנָה, תּוֹרָה תִּהְיֶה לְיִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁהַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר בְּךְ, הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, (שם) וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר. בְּסוֹ'ף פ"ו יָמִים, דַּרְגָּה שֶׁל גְּאֻלָּה, נֶאֱמַר בְּךְ וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר, שֶׁהוּא אוֹר הַתּוֹרָה, הָעַמּוּד הָאֶמְצָעִי. שְׂפָתוֹ הַשְּׁכִינָה. עכ"ל הזוהר הקדוש.
הַמְקֻבָּל הָאֱלֹקִי הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבֵּינוּ יַעֲקֹב אַבּוּחַצִירָא זצוקללה"ה(בְּסִפְרוֹ גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ דַּף קפ"ה) אוֹמֵר בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי הַקָּדוֹשׁ: דְּמִי שֶׁלֹּא לָמַד תּוֹרַת אֱמֶת שֶׁהֵם סוֹדוֹת הַתּוֹרָה טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא דִּבְלֹא זֶה אֵין אָדָם יוֹדֵעַ אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְיִרְאָתוֹ וְאַהֲבָתוֹ, וַעֲבוֹדָתוֹ. והרב פתייה זי"ע אומר בשם רבי חיים וויטאל זי"ע שכתב בִּתְחִלַּת שַׁעַר הַמִּצְווֹת: וְאִם לֹא עָשָׂה כֵּן הֲרֵי חִסֵּר מִצְוָה אֶחָד שֶׁל תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁהִיא גְּדוֹלָה וּשְׁקוּלָה כְּכָל הַמִּצְווֹת וְצָרִיךְ שֶׁיִּתְגַּלְגֵּל עַד שֶׁיִּטְרַח בְּד' בְּחִינוֹת שֶׁל הַפַּרְדֵ"ס הַנִּזְכַּר. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. ועוד אמר הרב יהודה פתייה זי"ע שעוד בשעת הלויה כאשר בוכים עליו, יתכן שכבר חזר לעולם הזה בגלגול, השם ירחם.
וּמְבוֹאָר בְּתִּקּוּנֵי זֹהַר (תִּקּוּן ל' דַּף ע"ג:): אִינוּן דְּעָבְדִין לְאוֹרַיְיתָא יַבָּשָׁה, וְלָא בָעָאן לְאִשְׁתַּדְלָא בְחָכְמָה דְקַבָּלָה, דְגָרְמִין דְּאִסְתַּלַּק נְבִיעוּ דְחָכְמָה דְאִיהִי י' מִינָהּ, וְאִשְׁתְּאָרַת ב' יְבֵישָׁה, וַי לוֹן דְּגָרְמִין עֲנִיּוּתָא וְחַרְבָּא וּבִיזָה וְהֶרֶג וְאַבְּדָן בְּעָלְמָא. ונקיים דברי הרה"ק רבי חיים פלאג'י (באות א') ולא יעבור שנה מללמוד זוהר הקדוש כולו, ומה טוב אם ישלימנו ביום ל"ג בעומר, וכן הזוהר חדש, וטוב לך כל הימים, עכ"ל. על כן כל איש יהודי ילמד בכל יום חק ולא יעבור זוה"ק, ואם לומדים חצי שעה ביום יכולים לעשות סיום כל הזוה"ק שלש פעמים בשנה אחת, לקיים את דברי הפסוק (שמות ל"ד כ"ג) "שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה'" וכמבואר בזוהר הקדוש (שמות-פרשת בא -דף ל"ח ע"א): בתרגום לשון הקודש: בָּאוּ רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹסֵי, הִשְׁתַּטְּחוּ לְפָנָיו וְנָשְׁקוּ יָדוֹ, וּבָכוּ וְאָמְרוּ, חֲקִיקוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים מְרִימִים רֹאשׁ בִּזְכוּתְךְ. עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְרוּשָׁלַיִם לְמַטָּה כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה. עָשָׂה [רשב"י] חוֹמוֹת הָעִיר הַקְּדוֹשָׁה וּשְׁעָרֶיהָ. מִי שֶׁנִּכְנָס, לֹא נִכְנָס עַד שֶׁיִּפָּתְחוּ הַשְּׁעָרִים. מִי שֶׁעוֹלֶה, לֹא עוֹלֶה עַד שֶׁיִּתְתַּקְנוּ הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁל הַחוֹמוֹת. מִי יָכוֹל לִפְתֹחַ אֶת שַׁעֲרֵי הָעִיר הַקְּדוֹשָׁה, וּמִי יָכוֹל לְהַתְקִין אֶת הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁל הַחוֹמוֹת? זֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, שֶׁהוּא פּוֹתֵחַ שְׁעָרִים שֶׁל סוֹדוֹת הַחָכְמָה וְהוּא מְתַקֵּן דְּרָגוֹת עֶלְיוֹנוֹת. וְכָתוּב (דברים טז) "יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךְ אֶת פְּנֵי הָאָדוֹן ה'". מִי זֶה פְּנֵי הָאָדוֹן ה'? זֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, שֶׁמִי שֶׁהוּא זָכָר מִן הַזְּכָרִים צָרִיךְ לְהֵרָאוֹת לְפָנָיו.
יש בזוהר סיפור ארוך על רשב"י שלוקח את החברים ועולים בשלום לפרדס, ויש שם הרבה דברים מופלאים. בין השאר, רשב"י שואל את המלאך הממונה, מה גורלן של הנשים הצדקניות בגן עדן? הממונה הולך לממונה שמעליו ומקבל רשות לגלות את הסוד, לכבוד רשב"י. ואז מסופר על היכלות הנשים הצדקניות בגן עדן. הנשים בגן-עדן יושבות ונהנות מזיו השכינה ועוסקות בתורה, לומדות פנימיות התורה. וצריך האדם כאן בעולם הזה שיהיה לו קשר עם הלימוד כדי שיזכו ללמוד בגן עדן.
וידוע שהאמא של ראש ישיבת פורת יוסף רבי יהודה צדקה הייתה עושה סיום על כל הזוהר בכל שנה. וכן כתוב על הרבה נשים צדקניות, ובספר סגולת פתח אליהו כתב שבזמן הבן איש חי הרבה נשים צדקניות היו אומרות פתח אליהו, שזה עיקר ותמצית תורת הסוד. ובאמת כל הענין הוא בגירסא שזה מטהר את הנשמה ומזככה, וכבר יצא קונטרס שלם על לימוד הזוהר לנשים, ובחסידות חב"ד הנשים גם לומדות פנימיות התורה וחסידות על פי הוראת אדמורי חב"ד.
- לוּ עַמִּי שׁוֹמֵעַ לִי, הָיוּ שׁוֹקְדִין כָּל יְמֵיהֶם לִלְמֹד סֵפֶר הַזֹּהַר וְהַתִּקּוּנִים, כִּתְבֵי מָרָן בָּלוּל עִם חֲסִידוּת וְהַקְדָּמוֹת שֶׁל מָרָן הָרַב רַבִּי יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְהָיוּ מְבַטְּלִין כָּל הַגְּזֵרוֹת רָעוֹת, כֵּן הַשְׁפָּעוֹת פַּשְׁטִיּוֹת, בָּנֵי חַיֵּי מְזוֹנֵי
וְהַלּוֹמֵד זָקֵן, בְּסוֹדוֹת וְרָזִין דְּאוֹרַיְתָא, רָזִין דְּעַתִּיק יוֹמִין, זָקֵן מָלֵא רַחֲמִים, דּוֹמֶה לִדְיוֹ כְּתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק, שֶׁאֵינוֹ נֶחְקָק כָּל כָּךְ בְּמֹחוֹ וּמַחְשַׁבְתּוֹ וְיָכוֹל לִטְעוֹת בָּהֶם הַרְבֵּה, כִּי נִמְחָק חוֹזֵר כּוֹתֵב וְנִמְחָק. וְכֵן יֵשׁ הַרְבֵּה שׁוֹטִים שֶׁבּוֹרְחִים מִלִּלְמֹד רָזִין שֶׁל מָרָן הָאֲרִ"י וְסֵפֶר הַזֹּהַר אֲשֶׁר הֵם חַיֵּינוּ, וְלוּ עַמִּי שׁוֹמֵעַ לִי, בְּעִקְבוֹת מְשִׁיחָא אֲשֶׁר הָרַע וְהַמִּינוּת גּוֹבֵר, הָיוּ שׁוֹקְדִין כָּל יְמֵיהֶם לִלְמֹד סֵפֶר הַזֹּהַר וְהַתִּקּוּנִים כִּתְבֵי מָרָן בָּלוּל עִם חֲסִידוּת וְהַקְדָּמוֹת שֶׁל מָרָן הָרַב רַבִּי יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְהָיוּ מְבַטְּלִין כָּל הַגְּזֵרוֹת רָעוֹת וְהָיוּ מַמְשִׁיכִין שֶׁפַע וְאוֹר עַל כָּל הָעוֹלָמוֹת, כֵּן הַשְׁפָּעוֹת פַּשְׁטִיּוֹת, בָּנֵי חַיֵּי מְזוֹנֵי.
(רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ יִצְחָק אַיְזִיק יְחִיאֵל סַפְרִין מִקּוֹמַרְנָה, נוֹצֵר חֶסֶד, פֶּרֶק ד' מִשְׁנָה כ')
- חַיּוּת אָדָם הַיִּשְׂרְאֵלִי תָּלוּי בְּסֵפֶר הַזֹּהַר וּבְכִתְבֵי מָרָן לִלְמֹד בִּקְדֻשָּׁה וּבְשִׂמְחָה וּבְנֹעַם וּבְיִרְאָה וְאַהֲבָה כָּל אֶחָד לְפִי הַשָּׂגָתוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ וְכָל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים
טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב הֲוַיָּ"ה מַמָּשׁ, חַיּוּת אָדָם הַיִּשְׂרְאֵלִי תָּלוּי בְּסֵפֶר הַזֹּהַר וּבְכִתְבֵי מָרָן לִלְמֹד בִּקְדֻשָּׁה וּבְשִׂמְחָה וּבְנֹעַם וּבְיִרְאָה וְאַהֲבָה כָּל אֶחָד לְפִי הַשָּׂגָתוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ וְכָל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים כוּ'.
(רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ יִצְחָק אַיְזִיק יְחִיאֵל סַפְרִין מִקּוֹמַרְנָה, נוֹצֵר חֶסֶד, פֶּרֶק ד' מִשְׁנָה כ')
- רַבֵּינוּ נַחְמָן מִבְּרֶסְלֶב זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ אָמֵן בְּמֵרוֹן – צִוָּה שָׁם לִבְנֵי הַנְּעוּרִים לוֹמַר זֹהַר
בְּבוֹאָם לִמְעָרַת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אֲזַי בְּנֵי הַנְּעוּרִים עָסְקוּ בִּתְפִלָּה וּבְלִמּוּד זֹהַר כַּאֲשֶׁר פָּקַד עֲלֵיהֶם הוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וּמִמֶּנּוּ לֹא רָאוּ שׁוּם דָּבָר, רַק הָיָה שָׂמֵחַ עַד מְאֹד. וּבְכָל עֵת בָּא אֵצֶל הָאִישׁ שֶׁהָיָה עִמּוֹ וְאָמַר לוֹ: אַשְׁרֶיךָ וְכוּ', וּבַלַּיְלָה הָלַךְ מֵחֶדֶר לְחֶדֶר, וְהִזְהִיר אוֹתָם לוֹמַר זֹהַר וְכוּ' וְכַיּוֹצֵא, וְהוּא בְּעַצְמוֹ לֹא אָמַר כְּלוּם, רַק הָיָה הוֹלֵךְ וּמְנַגֵּן בְּעַצְמוֹ וְהָיָה בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה עַד אוֹר הַיּוֹם, וּכְשֶׁהֵאִיר הַיּוֹם עָמַד בְּטַלִּית וּתְפִלִּין וְהִתְפַּלֵּל כַּמָּה שָׁעוֹת.
(סֵפֶר שִׁבְחֵי הָרַ"ן מִבְּרֶסְלֶב אוֹת יט)
- לָמַד בְּקַטְנוּתוֹ סִפְרֵי הַזֹּהַר וְתִקּוּנִים וְכָל כִּתְבֵי הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה
הָיָה מַתְמִיד בְּלִמּוּדוֹ מְאֹד וְלָמַד, וְלָמַד הַרְבֵּה מְאֹד שַׁ"ס וּפוֹסְקִים וְתַנַ"ךְ וְ"עֵין יַעֲקֹב", וְסִפְרֵי הַזֹּהַר וְתִקּוּנִים וְכָל כִּתְבֵי הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וּשְׁאָר סְפָרִים הַרְבֵּה מְאֹד וְסִפְרֵי מוּסָר הַרְבֵּה מְאֹד.
(סֵפֶר שִׁבְחֵי הָרַ"ן מִבְּרֶסְלֶב אוֹת ז)
- בְּלִמּוּדזֹהַר וְכִתְבֵי הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, הָיָה בּוֹכֶה הַרְבֵּה עַד שֶׁזָּכָה לְהָבִין
סִפֵּר שֶׁכָּל לִמּוּדוֹ בָּא לוֹ בִּיגִיעָה גְּדוֹלָה, כִּי בִּתְחִלָּה הָיָה לוֹמֵד מִשְׁנָיוֹת, וְלֹא הָיָה מֵבִין לִמּוּדוֹ, וְהָיָה בּוֹכֶה הַרְבֵּה לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיָּאִיר עֵינָיו. וְהָיָה בּוֹכֶה וּבוֹכֶה כָּל כָּךְ עַד שֶׁזָּכָה שֶׁיּוּכַל לִלְמֹד מִשְׁנָיוֹת, וְכֵן אַחַר כָּךְ לָמַד שְׁאָר סְפָרִים וְלֹא הָיָה מֵבִין גַּם כֵּן וְהָיָה בּוֹכֶה וּבוֹכֶה גַּם כֵּן הַרְבֵּה מְאֹד עַד שֶׁזָּכָה לַהֲבִינָם. וְכֵן בְּלִמּוּד זֹהַר וְכִתְבֵי הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הָיָה בּוֹכֶה גַּם כֵּן הַרְבֵּה עַד שֶׁזָּכָה לְהָבִין.
(סֵפֶר שִׁבְחֵי הָרַ"ן מִבְּרֶסְלֶב אוֹת ח)
- בַּדּוֹר הַזֶּה שֶׁהַמִּינוּת גּוֹבֵר צְרִיכִין לִלְמֹד עִם תִּינוֹק בֶּן תִּשְׁעָה שָׁנִים סֵפֶר הַזֹּהַר וְהַתִּקּוּנִים
וְלוּ עַמִּי שׁוֹמֵעַ לִי בַּדּוֹר הַזֶּה שֶׁהַמִּינוּת גּוֹבֵר הָיוּ לוֹמְדִין עִם תִּינוֹק בֶּן תִּשְׁעָה שָׁנִים סֵפֶר הַזֹּהַר וְהַתִּקּוּנִים לַהֲגוֹת בָּהֶם וְהָיָה יִרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ וְיִתְקַיֵּם. וְכָךְ הָיָה רוֹכֵשׁ יִרְאַת שָׁמַיִם בִּמְקוֹם חָכְמָה חִיצוֹנִית.
(רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ יִצְחָק אַיְזִיק יְחִיאֵל סַפְרִין מִקּוֹמַרְנָה, נוֹצֵר חֶסֶד, פֶּרֶק ד' מִשְׁנָה כ')
לִמּוּד סֵפֶר הַזֹּהַר נִשְׂגָּב מְאֹד, אֲפִלּוּ אִם שׁוֹגֶה בּוֹ שְׁגִיאוֹת הַרְבֵּה הוּא חָשׁוּב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְדוֹמֶה לְתִינוֹק קָטָן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ דַּבֵּר וּמְדַבֵּר חֲצָיִין שֶׁל תֵּבוֹת בְּלַעֲגֵי שָׂפָה, וְאָבִיו וְאִמּוֹ יִצְחֲקוּ לוֹ יִשְׂמְחוּ לְקוֹלוֹ, כָּךְ יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחַק וְיִשְׂמַח אֲפִלּוּ אֵין דַּעְתּוֹ מַשֶּׂגֶת.
לִמּוּד סֵפֶר הַזֹּהַר נִשְׂגָּב מְאֹד לְטַהֵר וּלְקַדֵּשׁ הַנֶּפֶשׁ, וַאֲפִלּוּ אִי לֹא יָדַע מַאי קָאָמַר וְשׁוֹגֶה בּוֹ שְׁגִיאוֹת הַרְבֵּה הוּא חָשׁוּב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּדִכְתִיב (שִׁיר הַשִּׁירִיםא, ד) וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה וְכוּ', הָא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְתִינוֹק קָטָן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ דַּבֵּר וּמְדַבֵּר חֲצָיִין שֶׁל תֵּבוֹת בְּלַעֲגֵי שָׂפָה, וְאָבִיו וְאִמּוֹ יִצְחֲקוּ לוֹ יִשְׂמְחוּ לְקוֹלוֹ, כָּךְ יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחַק וְיִשְׂמַח כְּשֶׁהָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי יֵשׁ לוֹ חִבָּה בַּתּוֹרָה וְרוֹצֶה לִלְמֹד אַךְ אֵין דַּעְתּוֹ מַשֶּׂגֶת.
(פֶּלֶא יוֹעֵץ, עֵרֶךְ זֹהַר)
- נְעָרִים קְטַנִּים יִלְמְדוּ מִסּוֹד הַשֵּׁם
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי בְּעַצְמוֹ אָמַר, שֶׁנְּעָרִים קְטַנִּים יִלְמְדוּ מִסּוֹד הַשֵּׁם.
(אוֹר הַחַמָּה)
- כָּל אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל יִקְבְּעוּ לִמּוּד בְּסֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ יַחַד עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא
הָבָה נְקַוֶּה כִּי בְּאֹפֶן כָּזֶה כָּל אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל יִקְבְּעוּ לִמּוּד בְּסֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ יַחַד עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא.
(הַקְדָּמַת הָרַבָּנִים לְזֹהַר דְּפוּס גֶּ'רְבָּה)
- מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים אִם יִשְׁתַּדְּלוּ לִקְבֹּעַ חֲבוּרוֹת לְלִמּוּד הַזֹּהַר בִּפְרָט לְעֵת כָּזֹאת אֲשֶׁר נִיצוֹצֵי הַגְּאֻלָּה הֵחֵלּוּ לִפְרֹחַ עָלֵינוּ לְהִשְׁתַּדֵּל בַּלִּמּוּד הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה הַמְסֻגָּל לְבִיאַת מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ
וּמַה טּוֹב וּמַה נָּעִים אִם יִשְׁתַּדְּלוּ לִקְבֹּעַ חֲבוּרוֹת לְלִמּוּד הַזֹּהַר וּבִפְרָט לְעֵת כָּזֹאת אֲשֶׁר נִיצוֹצֵי הַגְּאֻלָּה הֵחֵלּוּ לִפְרֹחַ עָלֵינוּ לְהִשְׁתַּדֵּל בַּלִּמּוּד הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה הַמְסֻגָּל לְבִיאַת מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר בְּקָדְשׁוֹ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לְטוֹב לְרַעְיָא מְהֵימְנָא דִּבְהַאי סֵפֶר הַזֹּהַר יִתְפָּרְקוּן מִן גָּלוּתָא וּבֵיהּ יִפְּקוּן מִן גָּלוּתָא. וְהַשֵּׁם יָחִישׁ גְּאֻלָּתֵנוּ בְּבִיאַת מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן.
(הַקְדָּמַת הָרַבָּנִים לְזֹהַר דְּפוּס גֶּ'רְבָּה)
- כָּל יִשְׂרָאֵל מְחֻיָּבִים לִלְמֹד בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה שֶׁל רַשְׁבִּ"י, אֶחָד גָּאוֹן, אֶחָד רַב גָּדוֹל, אֶחָד חָכָם, אֶחָד הָמוֹן, אֶחָד קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִנּוּךְ
אֲשֶׁר עַל כֵּן כָּל יִשְׂרָאֵל מְחֻיָּבִים לִלְמֹד בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה שֶׁל רַשְׁבִּ"י, אֶחָד גָּאוֹן, אֶחָד רַב גָּדוֹל, אֶחָד חָכָם, אֶחָד הָמוֹן, אֶחָד קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִנּוּךְ, בְּעִתִּים מְזֻמָּנִים וּמֻכְשָׁרִים אֲשֶׁר הֵמָּה מְסֻדָּרִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל עַד מִנְחַת יוֹם הַכִּפּוּרִים נֶחְתַּם עֵת עֲקֵדַת יִצְחָק לְקָרֵב הַגְּאֻלָּה וְיִהְיוּ נִצּוֹלִים מִכָּל פְּגָעִים רָעִים.
(תִּקּוּנֵי הַזֹּהַר, כְּגַן הַיָּרָק הַקְדָּמַת הַמְחַבֵּר)
- מִקְּטַנִּים עַד גְּדוֹלִים חַיָּבִים לִלְמֹד זֹהַר הַקָּדוֹשׁ
הַתּוֹרָה נִתְּנָה לִלְמֹד וּלְלַמֵּד בִּכְדֵי שֶׁכֻּלָּם יוֹדְעִים מִקְּטַנִּים עַד גְּדוֹלִים דַּעַת הַשֵּׁם, וְגַם מָצִינוּ בְּהַרְבֵּה סִפְרֵי מְקֻבָּלִים שֶׁמַּזְהִירִים עַל לִמּוּד חָכְמָה זוֹ שֶׁכָּל אָדָם חַיָּב לִלְמֹד אוֹתָהּ.
(רַבִּי יִצְחָק בֶּן צְבִי אַשְׁכְּנַזִּי, טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ, קמ"ז)
- הַלְוַאי לֹא הָיוּ מְקִלִּין גְּדוֹלֵי הַדּוֹר בְּלִמּוּד הַחָכְמָההַקְּדוֹשָׁה – וְהַלְּוַאי הָיוּ מְלַמְּדִין דֶּרֶךְ לְתַלְמִידֵיהֶם לַעֲסֹק בַּחָכְמָה הַלָּזוֹ
וְאוֹמֵר אֲנִי, הַלְוַאי שֶׁלֹּא הָיוּ מְקִלִּין גְּדוֹלֵי הַדּוֹר בְּלִמּוּד הַחָכְמָה הַקְּדוֹשָׁה וְהַלְוַאי הָיוּ מְלַמְּדִין דֶּרֶךְ לְתַלְמִידֵיהֶם לַעֲסֹק בַּחָכְמָה הַלָּזוֹ, אֲזַי בְּוַדַּאי לֹא הָיָה שׁוּם הֲרָמַת רֹאשׁ לַחָכְמוֹת הַחִיצוֹנִיּוּת וְהָיוּ כָּל הַחָכְמוֹת נִדְחִים מִפָּנֶיהָ כְּמוֹ שֶׁנִּדְחֶה הַחֹשֶׁךְ מִפְּנֵי הָאוֹר. אַךְ שֶׁעֲווֹנוֹתָיו גָּרְמוּ שֶׁגַּם כַּמָּה וְכַמָּה מִצַּדִּיקֵי הַדּוֹר סָגְרוּ אֶת דַּלְתֵי הַחָכְמָה בִּפְנֵי פִּרְחֵי הַכְּהֻנָּה וְאָמְרוּ שֶׁלֹּא יִלְמְדוּ עַד שֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי מַדְרֵגָה וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְהִנֵּה עֲבוּר זֶה נִשְׁאַרְנוּ עֲרֻמִּים מִן הַחָכְמָה הַקְּדוֹשָׁה וְנִתְגַּבֵּר בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים חַשְׁכוּת הַחָכְמוֹת הַחִיצוֹנִיּוֹת הַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וּבִמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר" וְיָאֵר לָנוּ.
(מוֹרֵנוּ הָרַב צְבִי אֱלִימֶלֶךְ מִדִּינוֹב, מַעְיַן גַּנִּים, פֶּרֶק א' אוֹת ה')
- מִי יִתֵּן שֶׁיַּתְחִילוּ לִלְמֹד עִם הַצֹּאן קְדוֹשִׁים כְּשֶׁהֵם עֲדַיִן בְּנֵי 9- 10 שָׁנִים, סֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, וְיִהְיֶה בְּוַדַּאי הַגְּאֻלָּה בְּקָרוֹב בְּלִי שׁוּם חֶבְלֵי מָשִׁיחַ
מִי יִתֵּן וְהָיָה שֶׁיַּתְחִילוּ לִלְמֹד עִם הַצֹּאן קְדוֹשִׁים כְּשֶׁהֵם עֲדַיִן בְּקַטְנוּתָם בֶּן ט' וְי' שָׁנִים סֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ… וְהָיוּ בְּוַדַּאי הַגְּאֻלָּה בְּקָרוֹב בְּלִי שׁוּם חֶבְלֵי מָשִׁיחַ.
(סֵפֶר סְגֻלַּת יִשְׂרָאֵל לְהַגָּאוֹן הַצַּדִּיק רַבִּי שַׁבְּתַי לִיפְשִׁיץ – מַעֲרֶכֶת ז' אוֹת ה')
הָיָה אוֹמֵר שֶׁמַּה שֶּׁאוֹמְרִים לֹא לְלַמֵּד יֶלֶד [זֹהַר] מְקוֹרוֹ מֵהַמַּשְׂכִּילִים רַחֲמָנָא לִצְּלָן.
הָרַב מְנַחֵם מֶנְדֶל טוּבְּיָאסבֶּן הַגָּאוֹן מוהר"ר שְׁמוּאֵל אֲבַ"ד דְקַ"ק שְׁטִפְנֶשְׁט
כ"ו תַּמּוּז התשס"ט, לִכְבוֹד הַמִּפְעָל הַקָּדוֹשׁ הַזֹּהַר הָעוֹלָמִי.
הִנְנִי מְמַהֵר לַעֲנוֹת לִהְיוֹת נִמְנֶה לִדְבַר מִצְוָה, מִפַּחַד טִרְדּוֹת שׁוֹנוֹת.
אָמְרִינַן לְפָעֳלָא טָבָא אֲיַשֵּׁר, כְּבוֹד אֲדוֹנִי אָבִי הָרַב הַמֻּבְהָק הֶחָסִיד הַקָּדוֹשׁ הָיָה מַזְהִיר הַרְבֵּה הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב עַל לִמּוּד הַקָּדוֹשׁ זֹהַר בִּשְׁנוֹת הַשְּׁמָד, בִּימֵי סְטָלִין וְתַלְמִידָיו שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקַב, נָהַג בְּקָדְשׁוֹ לְהַקְהִיל קְהִלּוֹת בָּרַבִּים וְלִדְרֹשׁ בִּפְנֵיהֶם דִּבְרֵי תּוֹרָה, וּמְצַטֵּט לָהֶם מַאֲמָרֵי זֹהַר לְטַהֵר נִשְׁמָתָם, הָיוּ נֶאֱסָפִים הַרְבֵּה יְהוּדִים בְּשַׁבְּתוֹת הַקַּיִץ וְיָשְׁבוּ כְּאַרְבַּע, אַרְבַּע וָחֵצִי שָׁעוֹת רְצוּפוֹת, לִפְעָמִים נְדִירוֹת הָיָה הַשַּׁמָּשׁ רַבִּי יִשְׂרָאֵל בֶּן רַבִּי טוֹבִיָּה עָלָיו הַשָּׁלוֹם מֵבִיא לָרַב כּוֹס מַיִם.
כְּשֶׁהָיָה מְצַטֵּט מִזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בְּעַל פֶּה, וּבִפְנִים הָיוּ מַרְגִּישִׁים שֶׁהַחֹשֶׁךְ מִתְגָּרֵשׁ.
כְּמוֹ כֵן נָהַג בְּקָדְשׁוֹ לְהוֹשִׁיב עַל יָדוֹ יְלָדִים בְּנֵי חָמֵשׁ שֵׁשׁ שֶׁיִּשְׁמְעוּ וְיִסְתַּכְּלוּ בִּפְנִים הַסֵּפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ.
הָיָה מְצַטֵּט אֶת הַגָּאוֹן הַקָּדוֹשׁ מִשָּׂרֵי מַעְלָה רַבִּי אַיְזִיק מִקּוֹמַרְנָא זַצַ"ל שֶׁאָמַר בְּקָדְשׁוֹ: "לוּ עַמִּי שׁוֹמֵעַ לִי יִשְׂרָאֵל בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ" וְגוֹ', יְלָדִים בְּנֵי שֵׁשׁ יִלְמְדוּ זֹהַר הַקָּדוֹשׁ וְיִכָּנֵס בָּהֶם יִרְאַת שָׁמַיִם.
כְּמוֹ כֵן נָהַג לִלְמֹד רֵאשִׁית חָכְמָה עִם קְטַנִּים, הָיָה אוֹמֵר שֶׁמַּה שֶּׁאוֹמְרִים לֹא לְלַמֵּד יֶלֶד [זֹהַר] מְקוֹרוֹ מֵהַמַּשְׂכִּילִים רַחֲמָנָא לִצְּלָן.
הָרַב מְנַחֵם מֶנְדֶל טוּבְּיָאס בֶּן הַגָּאוֹן מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי שְׁמוּאֵל אֲבַ"ד דְקַ"ק שְׁטִפְנֶשְׁט
[מד] אָמַר לוּן רַבִּי שִׁמְעוֹן. רָצָה לוֹמַר לְרַבִּי יְהוּדָה וּלְרַבִּי יוֹסִי, עַיֵּן שָׁם בְּדִבְרֵי הַזֹּהַר בִּתְחִלַּת הָעִנְיָן (דַּף קטו:). [מה] לֵית רְעוּתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּדָא דְּיִתְגְּלֵי וְכוּ'. רָצָה לוֹמַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁיִּתְגַּלֶּה זְמַן הַגְּאֻלָּה, עַיֵּן שָׁם בְּדִבְרֵי הַזֹּהַר לְעֵיל. [מו] אֲפִילּוּ רַבְיֵי דְעַלְמָא זְמִינִין לְאַשְׁכָּחָא טְמִירִין וְכוּ'. פֵּרוּשׁ אֲפִלּוּ נְעָרִים קְטַנִּים שֶׁבָּעוֹלָם, יִמְצְאוּ טְמִירִין, נִסְתָּרוֹת שֶׁל חָכְמָה מִסּוֹדוֹת הַתּוֹרָה, כִּי אָז יִתְמַלֵּא הָאָרֶץ דֵּעָה, (אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ). [מז] לְאַשְׁכְּחָא טְמִירִין. יִמְצְאוּ אוֹצְרוֹת סְפָרִים חֲשׁוּבִים מִסּוֹדוֹת הַתּוֹרָה, (דֶּרֶךְ אֱמֶת אוֹת ה'). [מח] וּלְמִנְדַּע בֵּיהּ פֵּרוּשׁ וְלֵידַע בְּאוֹתָהּ הַחָכְמָה, (אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ). [מט] בֵּיהּ קִצִּין וְחוּשְׁבְּנִין . פֵּרוּשׁ לְמִנְדַּע קָצִין דִּגְאֻלָּה וְחוּשְׁבְּנִין שֶׁל יְמֵי הַגָּלוּת, שֶׁיִּתְגַּלֶּה אֲפִלּוּ לִנְעָרִים (נִצּוֹצֵי אוֹרוֹת אוֹת ג' בְּשֵׁם הר"ש בוזגל"ו). [נ] וּבְהַהוּא זִמְנָא אִתְגַּלְיָא לְכֹלָא. רָצָה לוֹמַר, קָרוֹב לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ יִתְגַּלֶּה סוֹדוֹת הַתּוֹרָה לַכֹּל, כִּי זֶה קָאֵי עַל מַה שֶּׁכָּתוּב לְעֵיל וְכַד יְהֵא קָרִיב לְיוֹמֵי מְשִׁיחָא וְכוּ'. וְעַיֵּן מַה שֶּׁכָּתַב מוֹרֵינוּ הָרַב אַבְרָהָם אֲזוּלַאי זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ בְּהַקְדָּמָתוֹ לַסֵּפֶר אוֹר הַחַמָּה (בַּדַּף הָרִאשׁוֹן טוּר ג') וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וּמָצָאתִי כָּתוּב כִּי מַה שֶּׁנִּגְזַר לְמַעְלָה שֶׁלֹּא יִתְעַסְּקוּ בְּחָכְמַת הָאֱמֶת בְּגָלוּי, הָיָה לִזְמַן קָצוּב עַד תַּשְׁלוּם שְׁנַת ה' (אֲלָפִים) ר"נ, וּמִשָּׁם וָאֵילָךְ יִקָּרֵא דָּרָא בַּתְרָאָה וְהֻתְּרָה הַגְּזֵרָה וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה לְהִתְעַסֵּק בְּסֵפֶר הַזֹּהַר.
מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָּרַבִּים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים
עוֹד כָּתַב שָׁם וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וּמִשְּׁנַת ה' (אֲלָפִים) ש' לַיְצִירָה מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָּרַבִּים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים. עוֹד כָּתַב שָׁם וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וְאַחַר שֶׁבִּזְכוּת זֶה עָתִיד לָבוֹא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וְלֹא בִּזְכוּת אַחֵר, אֵין רָאוּי לְהִתְרַשֵּׁל, וּמִי שֶׁחֲנָנוֹ הָאֵל וְיָגַע וּמָצָא וְהִשְׁתַּדֵּל וְזָכָה לְהַשִּׂיג חֵלֶק הַחָכְמָה הַמֻּשָּׂג בָּעוֹלָם הַזֶּה, זָכָה לִטְעֹם בָּעוֹלָם הַזֶּה קְצָת מִתַּעֲנוּג הָעוֹלָם הַבָּא.
תשובה ו לרב שאינו מאמין
שרביט ההצלה לדור האחרון
"לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה" (אסתר ד' יא)
הקדמה לספר מנהיגי הדור האחרון
על הערב רב
יקומו היהודים ויעשו התיקון השלם בלימוד הזוהר הקדוש לעילוי שכינת עוזנו ולתקנה בתיקוניה הראויים, הנה באנו עכשיו בהקדמה זו לבאר "בשל מי הרעה הזאת", מי גורם לכל מה שהולך לקרות, ואיך יכולים להינצל מהערב רב, שמפריעים אותנו מימות עולם והתורה מצוה אותנו זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, כמו שבלוחות ראשונות הם עשו את העגל וגרמו לשבירת הלוחות כי לא רצו לקבל את תורת הסוד (מהרח"ו, בהקמה לע"ח), כן גם היום בסוף הדורות שאנחנו עומדים בפתח הגאולה לא רוצים לקבל את תורת החיים וללמוד זוהר הקדוש, וגורמים לשבירת הלוחות ולחורבן (תיקון מ"ג), על כן עלינו להתאחד ולקיים את דברי הגְּמָרָא, "דִּילִידָה אִימֵּיהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן תֵּילִיד וְאִי לֹא לֹא תֵּילִיד" (מכות י"ז:), כי הרשב"י הוא מגלה לעולם את תורת הסוד ועל ידו יכולים אנו לעסוק בתורה ועבודה לשמה לתקן התיקונים כראוי, ועל ידי זה להתדבק בה' ושכינתו ביחודא שלים בשם כל ישראל.
הכנה האמיתית לביאת המשיח
איך נינצל מחבלו של משיח ובמה בונים את סוכת דוד, שביום צרה ימלטהו השם,
וכיצד נרבה זכיות ונזכה לחומה ומגדל "אלף המגן" על כלל ישראל
וחובת הזהירות מפני היצר וכת דליה המונעים את ישראל הקדושים ללמוד זוהר הקדוש
ביאור גדול לדעת מי הם הערב רב, וכיצד להינצל מהם
הנה הוא עומד אחר כתלינו…
שופר של משיח נשמע פעמיו מצלצלים ברמה – כל אחד מתכונן בחיל, לקבל פני משיח בגיל, בבואו יבדוק כל יחיד, האם מילא הוא את התפקיד, ומה הכנתך לאותו הזמן? האם התיק ארוז ומזומן? ספר הזוהר הקדוש בפנים? אם לאו אוי לה לאותה קבלת פנים, כי הזוהר הקדוש הוא כרטיס הכניסה לקבלת המשיח, בהגלות כבוד רם ונשא, חושו ומהרו להתבונן בחכמה, לרכוש הספרים וללמוד בדת תורה תמימה.
להתחברות למפעל הזוהר העולמי: 0527-651911
"מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּב יְהֹוָה שְׁבוּת עַמּוֹ יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל" (תהלים ז' י"א)
כשהיינו ילדים שמענו איומים שהערבים רוצים לזרוק אותנו לים, ומשחר ילדותינו אנו נושאים זאת בליבנו. כילדים לא הבנו למה הערבים כל כך שונאים אותנו, מה עשינו להם? כשגדלנו, ולמדנו תורה, למדנו שזו הלכה: עשו שונא ליעקב, וזה חוק חיים!
שאלנו עצמינו, במה חטאנו? למה כולם קמים עלינו? כיצד יתכן שפיסת אדמה קטנטנה, הנקראת ארץ ישראל, יוצרת ומעוררת מחלוקות אינסופיות ומלחמות אלפי שנים?
היום אנו יודעים, שארץ ישראל היא מקום הגשמי, הקדוש ביותר בעולם. וכידוע ליודעי ח"ן, כל דבר גשמי בעולם הזה הוא ענף רוחני של שורשו בעולם העליון, ולכן ירושלים, ומקום בית המקדש, הם ממש כנגד עולמות עליונים, כך שמקום בית המקדש הוא ממש כנגד עולם אצילות – גן עדן. ולכן לא מפתיע מדוע היו מלחמות קשות כל כך על הר הבית, התת מודע האנושי מוביל את האדם להלחם על קדושה.
היהודי מפחד מה"אחד", ולכן הוא לא מפחד מאף אחד[1], זאת הסיבה היחידה שהוא שורד כבר אלפי שנים, אולם, לצערנו, כשעם ישראל הוא במחלוקת, ומלחמות פנימיות ולא באחדות, והקפיטליזם ותרבות המערב הובילה את עמינו לתפיסה מעוותת שכל אחד צריך לדאוג רק לעצמו, ומקיים "לתאוה יבקש נפרד", תפיסה שהיא ניגוד מוחלט לתורתנו הקדושה, שזו תפיסה שמובילה לפירוד וכאוס, אז אם אנו נוהגים כך, אז אין פלא שהגענו למה שהגענו, שאנו בצרות צרורות, ומאוימים חדשות לבקרים בפצצת אטום, וחיינו תלויים בהחלטות של מטורף מאירן, לא מפתיע, שאנו מאבדים את ההגנות שלנו, ואז אנו מרגישים את עצמינו מאויימים ככבשה בין 70 זאבים. איומים של רעידות אדמה, פגעי טבע, קריסות כלכליות, אלימות, עוני צרות ומחלות…. ונראה שאין מושיע, זה כבר קרה בהיסטוריה, הנורא מכל קרה, ובית המקדש חרב, היתה גלות איומה לעם ישראל, היתה שואה, והכל בגלל שנאת חינם.
איך אפשר לחבר את כל חלקי עם ישראל על כל גווניו? איך אפשר למנוע את כל המחלוקות, בפלגי העם? איך נתגבר על כל הכאוס, הצרות והייסורים שפוקדים את עם ישראל? מה ישנה את התמונה הכוללת? מה יאחד את עמינו? מה יגשר על כל המחלוקות? מה יגרום לאהבת חינם? מה יזרז לנו את ביאת משיח?
יש סוד אחד, פלא אחד, שהוא בבחינת נס.
מהו פלא? פלא הם אותיות א', ל', פ'.. שהם אותיות של אלופו של עולם!
מהו נס? חוק מעולם עליון שיורד ופורץ ומתערב לתוך מדרגה של עולם תחתון, ולכן הנס מצטייר כדבר שהוא לא במסגרת חוקים של טבע העולם… כמו שאומרים: זה מעל הטבע.
זה שהעם היהודי שורד אלפי שנים, ואנו מוקפים מדינות אויב, ונצחנו במלחמות ישראל מעטים מול רבים, זה גדר של נס.
מהו אם כן הנס הגדול שאנו זקוקים לו, או הפלא שיכול להושיע את עם ישראל, שהוא בבחינת אור הגאולה? – ידוע הסיפור… שאדם הלך לחפש אוצר בדרך רחוקה, וכאשר הגיע לארץ הרחוקה, התברר להפתעתו שאותו אוצר מיוחל שהוא מחפש כל חייו, טמון ליד התנור בתוך ביתו. – הנס הגדול הוא ספר הזוהר, שנכתב לפני אלפיים שנה, על ידי התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, זיע"א
האבסורד הוא, שהנס נמצא וקיים כבר אלפי שנים, אבל רוב רובינו לא במודעות אליו, הוא כמו במצב רדום בתודעתנו, הוא כפי הנראה נמצא כמעט ברוב רבם של בתי ישראל, והוא כבר נכתב לפני 2000 שנה.
המקובל האלוקי , הרב יהודה אשלג זצוק"ל, ידע את הסוד הגדול של ספר הזהר, ועשרים שנה לפני פרוץ מלחמת עולם השניה פנה לראשי ישיבות באירופה והתחנן שילמדו את ספר הזהר, כי ידע ברוח קודשו שנגזרה גזרה קשה על עם ישראל, אולם לצערינו, ראשי הישיבות דחו את הצעתו… והנורא מכל קרה.
אם כן, בואו לא נהיה שוב שאננים, הבה נתעורר מתרדמתנו ונבין מהו הנס שיביא את הגאולה. למה ספר הזהר הוא בבחינת פלא ונס? כי רבי שמעון כתב אותו מתוך השגה של עולמות עליונים, כלומר תודעתו של רשב"י היתה בעולם אצילות, ומתוך מקום רוחני זה כתב, כתבים שהם מתוך עולם של גן עדן העליון, שהכל שם מושלם, באחדות פשוטה, אין שום רע, הכל טוב. וברגע שאדם קורא את ספר הזוהר, , המילים שבו, הם בעצם מעין "יבוא" של כוחות, של אנרגיה מעולם של גן עדן, החודרים ויכולים לפרוץ את גדרי וחוקי העולם הזה, ולחולל ניסים כפשוטם. ולסלק כל רע. למה?
איך זה מסלק את הרע? נסביר על דרך משל: כאשר מדליקים נר בחדר חשוך, כל החושך מיד מסתלק, כך אור מעולם עליון שחודר לעולמינו מסלק כל רע ממנו, שהרע הוא כל הייסורים, מחלות, צרות, מחלוקות מלחמות, פצצות אטום, כמו מחזיר את כולם לאחדות, אהבה ופשטות כמו בעליונים.
ולכן לא לחינם, רבי שמעון התבטא וכתב בספר הזהר: "שבזכות ספר הזהר יצא עם ישראל מהגלות ברחמים".
ולכן עתה שגילינו לכם הסוד הגדול והנורא, שכל המקובלים כתבו, שדוקא בדורינו זה, דור הגאולה, כולם, צריכים ללמוד זוהר, אפילו ילד בגיל תשע (הצדיק מקאמארנא זי"ע).
הבה נתאחד במהרה, וכאשר כל יהודי יקרא בכל יום דף זוהר ביום, מתוך אחדות אמיתית, אהבה ישראל וציפייה לגאולה, הדבר הזה יחולל פלאים של "עין לא ראתה אלקים זולתך סלה".
וְיָדוּעַ מַה שֶׁכָּתוּב בְּזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ שֶׁרַק אֵלּוּ שֶׁיִּלְמְדוּ זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ יִנָּצְלוּ בְּמִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג שזה בא בקרוב ממש, וזה מלחמת העולם השלישית שהחפץ חיים אמר: שמלחמת העולם השניה היה צחוק נגד מלחמה השלישית, זאת אומרת אנחנו קרובים לשואה כזאת גדולה כמו שכתוב בזכריה (י"ג, י"ד, ויחזקאל, וישעיה כ"ח) וְרַק בִּזְכוּת לימוד הזוהר נִזְכֶּה לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח, וּלְיַקֵּר הָרְגָעִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ." וְכַמָּה גוֹדֶל פּוֹעֲלָם וּמְסִירוּת נַפְשָׁם, בְּלִימוּד הַכּוֹלֵל הזה זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ שְׁעַל יְדֵי זֶה מְקָרְבִים לִבָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִּם, בָּאָרֶץ וּבָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וּמִמֶּנּוּ יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְכָל הַצְּמֵאִים מִמֶּנּוּ שׁוֹתִים, וּבָזֶה יִתְעוֹרְרוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לָשׁוּבלְאָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
מורי ורבותי!! כאן נגלה את הסוד הגדול למה אנחנו בגלות כל הרבה שנים, עם כל כך הרבה צרות, ולמה עוד לא זכינו להיגאל?: רבי חיים ויטאל זי"ע כותב: בגלל הערב רב נשתברו הלוחות, שהיה כתוב בהם סתרי תורה מצד עץ החיים, ונתנו להם מצד עץ הדעת טוב ורע: ולכן נשברו הלוחות הראשונות מסטרא דעץ החיים, ונתנו להם מסטרא דעץ הדעת טוב ורע, משנה, שפחה דמטרוניתא, עכ"ל. וכל אלו שלא לומדים זוהר הקדוש הם המעכבים הגאולה.
הגר"א זי"ע ציווה לכל אנשיו ללמוד זוהר כל יום. והצה"ק רבי יצחק אייזיק מקאמארנא זי"ע אמר על הגר"אזי"ע, שבא במיוחד לעולם הזה ללמד תורת הסוד, וכתב הרבה ספרים על הסוד, ואמר שרק בזכות לימוד הקבלה וישוב ארץ ישראל יבוא הגאולה.
גם בישיבות הקדשות נמנעו מלימוד הזוהר הקדוש, ואפילו שראשם הקדוש בעל הגר"א ומרן החפץ החיים זיע"א גדולי ראשי הישיבות בעולם ולומדים ספריו בכל הישיבות בעולם, (ובמיוחד ספרו הידוע הקדוש חפץ חיים ושמירת הלשון שמלא וגדוש מזוהר הקדוש וספר המקובלים, ולומדים ספריו בכל יום יום, וציווה ללמוד בישיבותו כל פרשת השבוע של הזוהר הקדוש בכל שבת ושבת, ודווקא קצת מהליטאים מפיצים לשון הרע על הזוהר הקדוש, רחמנא ליצלן, ולא רוצים לשמוע בקולם). – מהיכן השתרשה הטעות של של המסרבים ללמוד זוהר הקדוש? [ה' יחזירם בתשובה שלימה], מאיפוא כל זה בא? התגלה הסוד: הדפסנו עכשיו את ספר כח הזוהר חלק ו' והוספנו שם את החרם שעשו 152 גדולי ישראל נגד הדרדעים שהיו נגד לימוד הזוהר הקדוש, והשולחן ערוך, ונגלה לכם סוד שיש כבר חברה בודקי יחוס שבדקו את הרבנים וראשי ישיבות שלא רוצים ללמוד זוהר הקדוש והתגלה להם, שהם באים מהדרדעים, זה לא סוד הם אומרים את ישר שבאים משם, לא מתביישים.
אז אנחנו צריכים לברר מה היה שם עם החרם מה רצו כל הרבנים האלו שכתבו את החרם הזה מה משמעותו? מה כתבו כל גדולי ישראל לפני מאה שנה!!!?
קיבוץ רבני עיה"ק ירושלים . לנידוי מתנגדי הזוהר הקדוש, שעיקר שורשם מאבותם מארץ תימן
אנחנו החתומים מטה חכמי ורבני עיה"ק ירושלים ת"ו בשומעינו את השערורייה אשר נעשתה בארץ תימן, כי יצאו אנשים בני בלייעל לחפור בורות נשברים ועזבו מקור מים חיים וידיחו בני עירם ויכו בלב התמימים הנאמנים לד' ולתורתו הקדושה ויפערו פיהם לדבר סרה על ספר הזוהר הקדוש להתנא האלקי' הקדוש רשב"י זיע"א ועל ספרי המקובלים זיע"א שנתפרסמו ונתקבלו בכל תפוצות ישראל, ועל ספרי השולחן ערוך הקדושים אוי להם מעלבונה של תורה, הסירו המצנפת והרימו העטרה, עפרא לפומייהו, שמענו ותרגז בטננו נפלו פנינו וכשלו ברכינו נשכבה בבשתינו ותכסינו כלימתינו כי המכשלה והפרצה הזאת עלתה בימינו ועמדנו מרעידים בלב בהול ונכנע מפחד ד' והדרת גאונו לקנאת קנאת כבוד ספר הזוה"ק וכבוד מחברו הרשב"י זיע"א עמדנו על רגלינו בלב אחד בהקהל ובקיבוץ הרבנים, העליון ישמור אותם, עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, ירושלים של מטה, כנגד ירושלים של מעלה, ופתחנו ארון הקודש, והחרמנו האנשים החטאים בנפשותם המדברים סרה על הזוהר הקדוש וכיוצא בזה, וכן חובה על כל ישראל בהגיע מכתב זה לארצותם למקומותם יעמדו כולםלפני ארון ה' להחרים החטאים האלה! וזהו נוסח החרם! : נוסח הנידוי והחרם של רבני עיה"ק נגד מתנגדי הזוה"ק:
בגזירת עירין ובמימר קדישין אנו מחרימין ומנדין ומשמתין ומקללין ומאררין, על דעת המקום ועל דעת הקהל הקדוש בספר התורה הזה ,בשש מאות ושלש עשרה מצות הכתובות בו, בחרם שהחרים יהושע את יריחו ובקללה שקלל אלישע את הנערים ואת גיחזי נערו ובשמתא דאנשי כנסת הגדולה ובשמתא דשמתיה ברק למירוז ובשמתא דשמתיה רב יהודה לההוא עפרא ובכל האלות והקללות והחרמות והנדוין והשמתות שנעשו מימות משה רבינו ע"ה עוד עכשיו בשם אכתריאל י"ה ה' צבאות ,בשם מיכאל השר הגדול בשם מטטרון, ששמו כשם רבו בשם סנדלפון הקושר קשרים לרבו בשם בן ארבעים ושתים אותיות ,בשם שבקע משה את הים, "אהיה אשר אהיה" בסוד שם המפורש בשם ד' אלקי ישראל, יושב הכרובים בשם הגלגלים והאופנים וחיות הקודש ומלאכי השרת לכל איש, או כנסיה וחבורת רשעים, אשר ידברו סרה ויטילו פגם בקדושת ספר הזוהר הקדוש ומחברו הרשב"י זיע"א, ובכל ספרי המקובלים זיע"א ועל ספר השולחן ערוך, ארורים הם מפני השם הנכבד והנורא היוצא מפי כהן גדול ביום הכפורים ארורים הם בשמים, ובארץ, ארורים הם מפני הגבורה, ארורים הם מפי אכתריאל י"ה ה' צבאות ארורים הם מפי שר התורה, ארורים מפי האל הגדול הגבור והנורא, בעגלא תהא מפלתייהו, אל אלקי הרוחות השמידם והאבידם והכניעם והשחיתם והכריתם, מלאכי חבלה יפגעו בהם ארורים הם בכל אשר יפנו באסכרה תהיה מיתתם, יכם ה' בשחפת ובקדחת ובדלקת ובחרחור ובחרב ובשדפון ובירקון ורדפום עד אבדם ילבשו קללה כמדם, לא יאבה ה' סלוח להם ורבצה בם כל האלות הכתובות בספר התורה הזה ומחה ד' את שמם מתחת השמים והבדילם ה' לרעה מכל שבטי ישראל הם וכל הנלוים אליהם בכל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה, אמן כן יהי רצון, וגם נודיע כי הם כעכו"ם לכל דבריהם שחיטתם נבילה יינם יין נסך גיטם אינו גט וכו' וכו', עד אשר ישובו מדרכם הרעה ויאמינו בכל חלקי התורה הנגלה, והנסתר יחדו יהיו תמים ושל י"ב ושמ"ר ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום!
חתימת קנ"ב (152) רבנים המנדים ומחרימים את מתנגדי הזוה"ק
כ"ד החותמים בשעריך ירושלים בש"א לח' שבט שנת תרע"ד לפ"ק. [כל 152 חתימות הגה"צ דאז מופיעים בספר כח הזוהר חלק ו']
וזה הכתוב בזוהר שמי שלא אומר ללמוד זוהר ולא לומד זוהר, טוֹב שֶׁלֹּא נִבְרָא בָעוֹלָם, וְגוֹרֵם עֹנִי בָּעוֹלָם וְאֹרֶךְ הַגָּלוּת.
וכמו שכתב בתיקוני זוהר הקדוש תִּקּוּן אַרְבָּעִים וּשְׁלֹשָה (דף פב ע"א): בְּאוֹתוֹ זְמַן שֶׁהוּא יָבֵשׁ וְהִיא יְבֵשָׁה, צוֹוְחִים הַבָּנִים לְמַטָּה בְּיִחוּד וְאוֹמְרִים שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, וְאֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (משלי א כח) אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה. וְכָךָ מִי שֶׁגּוֹרֵם שֶׁתִּסְתַּלֵּק קַבָּלָה וְחָכְמָה מִתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וּמִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וְגוֹרֵם שֶׁלֹּא יִשְׁתַּדְּלוּ בָהֶן [והגר"א מוסיף ולא אשתדל בהן] וְאוֹמְרִים שֶׁאֵין אֶלָּא פְשָׁט בַּתּוֹרָה וּבַתַּלְמוּד, בְּוַדַּאי כְּאִלּוּ הוּא יְסַלֵּק אֶת הַמַּעְיָן מֵאוֹתוֹ נָהָר וּמֵאוֹתוֹ גַן. אוֹי לוֹ, טוֹב שֶׁלֹּא נִבְרָא בָעוֹלָם וְלֹא יִלְמַד אוֹתָהּ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁנֶּחְשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ הֶחֱזִיר הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבהוּ, וְגוֹרֵם עֹנִי בָּעוֹלָם וְאֹרֶךְ הַגָּלוּת.
אוֹי לָהֶם שֶׁגּוֹרְמִים עֲנִיּוּת וְחֶרֶב וּבִזָּה וְהֶרֶג וְאַבְדָן בָּעוֹלָם, ומעכבים את המשיח
ובזוהר תיקון ל': בְּוַדַּאי בִּזְמַן שֶׁהַשְּׁכִינָה יוֹרֶדֶת לַגָּלוּת, הָרוּחַ הַזּוֹ נוֹשֶׁבֶת עַל אוֹתָם שֶׁמִּתְעַסְּקִים בַּתּוֹרָה, מִשּׁוּם שֶׁהַשְּׁכִינָה נִמְצֵאת בֵּינֵיהֶם, וְהָרוּחַ הַזּוֹ נַעֲשֵׂית קוֹל, וְתֹאמַר כָּךְ: אוֹתָם יְשֵׁנִים שֶׁשֵּׁנָה בִנְחִירֵיהֶם, סְתוּמֵי הָעֵינַיִם וַאֲטוּמֵי הַלֵּב, קוּמוּ וְהִתְעוֹרְרוּ אֶל הַשְּׁכִינָה, שֶׁיֵּשׁ לָכֶם לֵב בְּלִי הַשְׂכֵּל לָדַעַת אוֹתָהּ, וְהִיא בֵינֵיכֶם. וְסוֹד הַדָּבָר – קוֹל אוֹמֵר קְרָא, כְּמוֹ קְרָא נָא הֲיֵשׁ עוֹנֶךְ וְאֶל מִי מִקְּדוֹשִׁים תִּפְנֶה, וְהִיא אוֹמֶרֶת מָה אֶקְרָא, כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר, הַכֹּל הֵם כִּבְהֵמוֹת שֶׁאוֹכְלוֹת חָצִיר, וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה, כָּל הַחֶסֶד שֶׁעוֹשִׂים, עוֹשִׂים לְעַצְמָם. וַאֲפִלּוּ כָּל אֵלּוּ שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה, כָּל חֶסֶד שֶׁעוֹשִׂים – לְעַצְמָם עוֹשִׂים. בְּאוֹתוֹ זְמַן וַיִּזְכֹּר כִּי בָשָׂר הֵמָּה רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב לְעוֹלָם, וְזוֹהִי רוּחוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, אוֹי לָהֶם מִי שֶׁגּוֹרְמִים שֶׁיֵּלֵךְ לוֹ מִן הָעוֹלָם וְלֹא יָשׁוּב לְעוֹלָם, שֶׁאֵלּוּ הֵם שֶׁעוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה יַבָּשָׁה, וְלֹא רוֹצִים לְהִשְׁתַּדֵּל בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה, וְגוֹרְמִים שֶׁמִּסְתַּלֵּק מַעְיַן הַחָכְמָה, שֶׁהִיא י' מִמֶּנָּה, וְנִשְׁאֶרֶת ב' יְבֵשָׁה, אוֹי לָהֶם שֶׁגּוֹרְמִים עֲנִיּוּת וְחֶרֶב וּבִזָּה וְהֶרֶג וְאַבְדָן בָּעוֹלָם, וְהָרוּחַ הַזּוֹ שֶׁמִּסְתַּלֶּקֶת הִיא רוּחַ הַמָּשִׁיחַ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, וְהִיא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְהִיא רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת הוי"ה.
כתוב בפסוק "סכותה לראשי ביום נשק" ודרשו בירושלמי (יבמות ח') זה יום מלחמת גוג ומגוג, ומקובל מצדיקים שבהושענא רבא יהיה מלחמת גוג ומגוג שלש שעות, ועל מתפללים הושענא שלש שעות, [ומקובל בשם הצה"ק רבי יצחק כדורי זי"ע שזמנו בהושענא רבא], וכיצד יכולים להיות בסוכה כל השנה? זה על ידי שלומדים תורת הרשב"י הזוהר הקדוש בכל יום, זוכים להיכנס בתיבת נח של הרשב"י כמו שכתוב הזוה"ק וכן הרמח"ל באגרותיו, ועל ידי שמזכים את הרבים בלימוד הזוהר הקדוש יש שמחה בעליונים ותחתונים בפרסום לימוד תורת הרשב"י. ובוודאי הרשב"י זי"ע ימליץ טוב עלינו ויאמר זכויות ישראל ויתהפך הכל לטובה.
איראן מתכוננים לכבוש את ירושלים
בערוץ 7 פורסם:
בכיר איראני: נערכים לשחרור ירושלים
כוחות הבסיג' ערכו תרגיל צבאי שנשא את השם "אל ירושלים", ומפקדם הדגיש את חשיבות המוכנות לקרב המכריע לשחרור העיר.
דלית הלוי, פרסום ראשון: כ"ח באדר תשע"ד, 28/02/14 11:09
אירן
רויטרויס
כוחות הבסיג' באיראן, מליציה עממית הפועלת תחת פיקוד המשטר, קיימו תרגיל ביומיים האחרונים בשש מחוזות ברחבי המדינה, כולל בטהראן, שנשא את השם "אל בית אל-מקדס (ירושלים)".
התרגיל כלל בין היתר הגנה על הערים, סיוע והצלה, התמודדות עם תסיסה חברתית, הגנה על מרכזים רגישים וחשובים, התמודדות עם פלישה והנחתת כוחות אויב ממסוקים, תמרונים טקטיים בלילה, תרגיל שליטה בהפרות סדר.
בהודעה רשמית נמסר, כי התרגיל נועד לפתח ולשפר את היכולות של גדודי בית אל-מקדס וכוות'ר בהתאם למשימות שהוגדרו להם, לשפר את הכשירות הצבאית של הבסיג' ואת רוח ההקרבה העצמית של הלוחמים. בתרגיל השתתפו עשרות אלפי לוחמים מעשרות גדודי הבסיג'.
מפקד הבסיג', גנרל מוחמד ריזה נקדי, אמר בהקשר זה כי כוחות "השחצנות" (ביטוי המכוון לארה"ב ולמעצמות המערב) נמצאים בסוף דרכם ו"הלוחמים ושוחרי החירות" בכל רחבי העולם זועמים ורוצים למוטט את ארה"ב וישראל ולהחזיר את ירושלים לחיק האסלאם.
נקדי אמר עוד, כי הלוחמים צריכים להיות מוכנים יותר מאשר בעבר לקראת הקרב הגדול והמכריע של שחרור ירושלים. איננו יכולים לחזות בפשעים הרבים של כוחות "השחצנות" בעולם ולשבת בשקט, אמר נקדי והתחייב, ש"יבוא יום וננקום את הדם התמים שנשפך". לדבריו, הלוחמים של העולם האסלאמי מחכים לפקודה של המנהיג הרוחני העליון באיראן כדי לשחרר את ירושלים.
February 28, 2014
Bostom’s New Book: “Iran’s Final Solution For Israel”
ספר הפתרון סופית מאירן נגד ישראל
“A brilliant, compendious and exceptionally well-written piece of work, Iran’s Final Solution for Israel is Andrew Bostom’s most recent and probing analysis of Islamic Jew-hatred, as practiced by the so-called Islamic Republic of Iran. Bostom scrupulously examines the evidence for the pervasive duplicity underlying and facilitating Iran’s nuclear program, along with American and Western delusional naivety in complying with Iranian diplomacy. He is very clear on “the chronic plight of Iranian Jewry” and “Iran’s relentless effort to obtain nuclear weapons for the stated purpose of destroying Israel.” Bostom’s exegesis and warning should be heeded if we wish to avert a future few of us would like to contemplate.”
—David Solway, author of Hear, O Israel!
“Working from history, Islamic sacred and juridical writings, and the statements and actions of the current Iranian regime, Andrew Bostom lays out a compelling case that the current Iranian “moderation” so widely touted in the mainstream media — and upon which Barack Obama is betting nothing less than the future of the free world — is a not-so-thinly-disguised exercise in divinely-sanctioned Islamic deception designed to co-opt and victimize a complacent and willfully ignorant West. If our Senators and Representatives absorbed and acted upon the lessons of this monograph, we would not be in the fix we’re in.”
—Robert Spencer, author of the New York Times bestsellers The Politically Incorrect Guide to Islam (and the Crusades) and The Truth About Muhammad
“A must read warning about the Iranian Shi’ite theocracy, and its trustworthiness as a negotiating partner. The extensive research and analysis presented in this monograph should provide the West with an understanding of the Iranian threat, and its ideological motivations: jihadisim, annihilationist Islamic antisemitism, and general hatred of non-Muslims. There is no excuse for being entrapped into useless agreements with Iran.”
—Nonie Darwish, author of The Devil We Don’t Know: The Dark Side of Revolutions in the Middle East
וְהָיָה בְכָל הָאָרֶץ נְאֻם ה' פִּי שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ.
כימי צאתנו מארץ מצרים המלחמות הקשות יתחילו באופן פתאומי, בלי שיהיה זמן להתכונן, והקב"ה יעשה לנו ניסים עצומים ומפחידים מאוד, נסים דומים למכות שקיבלו המצרים בעת יציאת מצרים, אבל הרבה יותר גדולים.
אחד מחמשה יצאו: ממצרים יצאו אחד מחמשה, ויש אומרים אחד מחמישים, ויש אומרים אחד מחמש מאות. (מכילתא בשלח). וכמו ביציאת מצרים כן יהיה ביציאה מהגלות, רק מי שיהיה זכאי להיגאל יגאל, והרבה רח"ל לא יזכו להיגאל, ולכן אל תחשבו שרק בגלל שאתם יהודים ונותנים צדקה ועושים מצוות וחסד, שזה מספיק כדי להינצל. תדעו שזה לא מספיק כלו וכלל.
שני שליש מהעולם יחרב בגאולה: כי הנה כתוב "והיה בכל הארץ פי שנים בה יכרתו יגועו והשלישית יותר בה" דמשמע דשני שליש מהעולם יחרב, ובמצרים רק חמישית מהיהודים נגאלו, וכמו שכתוב "וחמושים עלו בני ישראל ממצרים". (ועי' בילקוט שם) ורבינו בחיי כתב (כד הקמח) שהגאולה האחרונה תהיה מעין הגאולה הראשונה.
ובספר חסד לאברהם (מעין ג, נהר כ) כתב שמסורת קבלה בידנו שאותו יום שיבוא משיח ימצאו בא"י שבעת אלפים מבני ישראל. ודבר זה כבר אירע "והשארת בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל" (מלכים א' יט).
שני שליש מהעולם יחרב בגאולה: כי הנה כתוב "והיה בכל הארץ פי שנים בה יכרתו יגועו והשלישית יותר בה" דמשמע דשני שליש מהעולם יחרב, ובמצרים רק חמישית מהיהודים נגאלו וכמ"ש "וחמושים עלו בני ישראל ממצרים". (ועי' בילקוט שם) ורבינו בחיי כתב (כד הקמח) שהגאולה האחרונה תהיה מעין הגאולה הראשונה.
ובספר חסד לאברהם (מעין ג, נהר כ) כתוב, שמסורת קבלה בידנו שאותו יום שיבוא משיח ימצאו בא"י שבעת אלפים מבני ישראל. ודבר זה כבר אירע "והשארת בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל (מלכים א' יט).
באזור שנת התש"ע נאמד מספר היהודים בעולם בכ-13,308,800 נפש; 7,739,600 מתוכם חיים בתפוצות ו-5,569,200 מהווים את יהדות ישראל.
זאת אומרת שיש 7 וחצי מיליון יהודים בעולם ו5 וחצי מיליון בארץ.
מזעזע! על פי החסד לאברהם ישארו ביום ביאת משיח רק שבעת אלפים איש בארץ ישראל שזה 1/1900 מכלל היהודים בעולם ו-1/795 מהיהודים בארץ ישראל.
ויש מדרש שאומר שישארו חיים רק 1/500
ויש לשוב בתשובה אמיתית ולהתפלל שיותר מ- 10% מהיהודים ישרדו. ועל ידי לימוד הזוהר הקדוש יכולים להינצל כי נכנסים בתוך תיבת נח של הזוה"ק.
להתכונן פיזית לביאת המשיח: ובנוסף לזה תעשו משהו להראות לקב"ה שאתם באמת מחכים לו ["חיוב לחכות לביאתובכל יום וכל היום…כמו שאנו אומרים בתפלה 'כי לישועתך קוינו כל היום"] תעשו לעצמכם בגד יפה, לבוש מיוחד רק לקבל פני משיח.כשיגיע הזמן שמשיח מגיע, וכל אחד ירוץ לקבל פניו, אנחנו נלך לארון שלנו, נפתח ויהיה בגד מוכן. לא יהיה חסר כפתור ולא נצטרך להחליט הבגד הזה או הבגד הזה. שהכל יהיה מסודר, שלא פתאום יתגלה כתם או שחסר משהו. שפשוט נלבש ונלך לקבל משיח צדקנו
הנביא זכריה י"ד: (א) הִנֵּה יוֹם בָּא לַה' וְחֻלַּק שְׁלָלֵךְ בְּקִרְבֵּךְ: (ב) וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה וְנִלְכְּדָה הָעִיר וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁגַלְנָה {תִּשָּׁכַבְנָה} וְיָצָא חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה וְיֶתֶר הָעָם לֹא יִכָּרֵת מִן הָעִיר: (ג) וְיָצָא ה' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב: (ד) וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם מִקֶּדֶם וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְּבָּה: (ה) וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים אֶל אָצַל וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבָא ה' אֱלֹקַי כָּל קְדשִׁים עִמָּךְ: (ו) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת יְקִפָּאוֹן {וְקִפָּאוֹן}: (ז) וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר: (ח) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן בַּקַּיִץ וּבַחֹרֶף יִהְיֶה: (ט) וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד: (י) יִסּוֹב כָּל הָאָרֶץ כָּעֲרָבָה מִגֶּבַע לְרִמּוֹן נֶגֶב יְרוּשָׁלִָם וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה תַחְתֶּיהָ לְמִשַּׁעַר בִּנְיָמִן עַד מְקוֹם שַׁעַר הָרִאשׁוֹן עַד שַׁעַר הַפִּנִּים וּמִגְדַּל חֲנַנְאֵל עַד יִקְבֵי הַמֶּלֶךְ: (יא) וְיָשְׁבוּ בָהּ וְחֵרֶם לֹא יִהְיֶה עוֹד וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם לָבֶטַח: (יב) וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלִָם הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עֹמֵד עַל רַגְלָיו וְעֵינָיו תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן וּלְשׁוֹנוֹ תִּמַּק בְּפִיהֶם: (יג) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא תִּהְיֶה מְהוּמַת ה' רַבָּה בָּהֶם וְהֶחֱזִיקוּ אִישׁ יַד רֵעֵהוּ וְעָלְתָה יָדוֹ עַל יַד רֵעֵהוּ: (יד) וְגַם יְהוּדָה תִּלָּחֵם בִּירוּשָׁלִָם וְאֻסַּף חֵיל כָּל הַגּוֹיִם סָבִיב זָהָב וָכֶסֶף וּבְגָדִים לָרֹב מְאֹד: (טו) וְכֵן תִּהְיֶה מַגֵּפַת הַסּוּס הַפֶּרֶד הַגָּמָל וְהַחֲמוֹר וְכָל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּמַּחֲנוֹת הָהֵמָּה כַּמַּגֵּפָה הַזֹּאת: (טז) וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת: (יז) וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם: (יח) וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת: (יט) זֹאת תִּהְיֶה חַטַּאת מִצְרָיִם וְחַטַּאת כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת: (כ) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס קֹדֶשׁ לַה' וְהָיָה הַסִּירוֹת בְּבֵית ה' כַּמִּזְרָקִים לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ: (כא) וְהָיָה כָּל סִיר בִּירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה קֹדֶשׁ לַה' צְבָאוֹת וּבָאוּ כָּל הַזֹּבְחִים וְלָקְחוּ מֵהֶם וּבִשְּׁלוּ בָהֶם וְלֹא יִהְיֶה כְנַעֲנִי עוֹד בְּבֵית ה' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא.
הרשב"י אומר שאסור לתת ליהודי למות לפני שיעשה תשובה וצריך לתת לו אפשרות לשרוד. כולם כבר יודעים שהמצב מסוכן מאד, כל העולם נגדנו. אך היהודים באירופה ובאמריקה עוד לא תופסים שגם הם בסכנה גדולה.
הרשב"י מבקש שתתאספו ותלמדו זוהר הקדוש ואחר כך תתפללו [תיקוני זוהר תיקון מ"ג]. שימו שק על הגוף ואפר על הראש ותבקשו סליחה ומחילה מה' על כל השנים שלא למדנו תורת הסוד והשתחוו לכבוד ולעגל הזהב (מהרח"ו בהקדמתו לעץ חיים), ועל ידי לימוד הזוהר תחזרו בתשובה באמת, שתוציאו את הכבוד ואת עגל הזהב מהלב שלכם ותהפכו אותו לעפר. תפזרו את זה לכל רוחות השמים, ותחזרו לאבינו שבשמים, כי היום הגדול והנורא כבר בדלת ["כי גדול יום ה' ונורא מאד ומי יכילנו" (יואל ב)]. ועם הזוהר הקדוש נזכה לקבל פני משיח צדקינו
העולם לפני רעידת האדמה הגדולה – כל אחד מישראל שמאמין בביאת המשיח ומחכה לו –
[ראה יחזקא-ל (לג, כד), "אחד הי' אברהם", ועיין ספר המצוות (תרכ"ז עמוד ס"ב), "אחד ואין כיוצא בו", לפי ש"היה" תמיד בבחינת עליות המדרגות, בלא בחינת ירידה כלל". וכל זה היה ע"י שהמשיך "ה' אחד" בארץ על ידי שפעל הכרת אלוקית גם בבריות עצמם, ועיין שבט מוסר פרק נ"ב באריכות.]ספרי הזוהר מחולקים בחינם, וכתוב בזוהר הקדוש שמצוה צריך להיות "באגר שלים". לכן מי שרוצה באמת להרבות כבודו יתברך שמו יעזור לאחינו בני ישראל שידפיסו ספרי הזוהר בכל מקום שהוא ויפיצו אותם בכל העולם כולו עד שלא ישאר אחד בעולם אשר לא יהיה לו לכל הפחות דף זוהר בבית, וילמד דף זוהר בכל יום ויום כמו שפסק רבנו קודש הקדשים שר בית הזוהר מרן עובדיה יוסף זצוק"ל.
מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וְהָרַשְׁבִּ"י אוֹמְרִים: כִּי הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ הוּא כְּמוֹ תֵּבַת נֹחַ שֶׁאֵלּוּ שֶׁיִּלְמְדוּ יִנָּצְלוּ מֵחֶבְלֵי מָשִׁיחַ, וְהָרַמְחַ"ל הַקָּדוֹשׁ אוֹמֵר לָנוּ: שֶׁרַק בָּזֶה תָּלוּי סוֹד הַצָּלַת עַם יִשְׂרָאֵל בַּדּוֹר הָאַחֲרוֹן וּגְאוּלָתוֹ, בְּכֹחַ וּסְגֻלַּת לִמּוּד הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ , וְזֶה לְשׁוֹנוֹ הַקָּדוֹשׁ: בְּרִיחַת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי עָשְׂתָה עִנְיַן הַתֵּבָה, וְכֻלָּנוּ נִבְרַח לְהַתֵּבָה הַזֹּאת וְנִנָּצֵל.
וכבר גילה לנו הרש"ש הקדוש בשכבו על ערש דוי סמוך לפטירתו, השאיר לנו מעין צוואה כאשר אמר לבנו רבי חזקיה יצחק זיע"א: "יודע אני שבזכות הזוהר הקדוש וכתבי הקבלה יצא עם ישראל לחרות, ובלימוד זה תלויים גאולתינו וביאת משיח צדקינו"…"ותורת הסוד מה יהא עליה"? [ספר הרש"ש עמ' 158], מילותיו האחרונות של אותו צדיק וקדוש מרחפות בעולם, תובעות עלבונן, ומפצירות לקיימן. "ותורת הסוד מה יהא עליה?!"… והקול קורא במדבר פנו דרך לאלוקינו. יקרו והקדישו מזמנכם בכל יום לשם שמיים, בשביל ישועת העם, ולהצלת הדור כולו – ברוחניות ובגשמיות.
הַמַּצָּב בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (וּבָעוֹלָם כּוּלוֹ) מְעוֹרֵר דְּאָגָה, וְהַלֵּב נִקְרָע וְכָל עַיִן תִּזַּל וְתִדְמָע מִגֹּדֶל הַצָּרוֹת הַפְּרָטִיּוֹת וְהַכְּלָלִיּוֹת רח"ל. וְיָדוּעַ מַאֲמָרֵי חֲזַ"ל מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין לְךָ יוֹם שֶׁקִּלְלָתוֹ מְרֻבֶּה מֵחֲבֵרוֹ, וְכָל הַיִּשּׁוּב עוֹמֵד בְּסַכָּנָה נוֹרָאָה רח"ל "כְּכִבְשָׂה אַחַת שֶׁעוֹמֶדֶת בֵּין שִׁבְעִים זְאֵבִים (שִׁבְעִים אֻמּוֹת). וְכִמְדֻמֶּה שֶׁכְּבָר הִגַּעְנוּ לְמַאֲמָר דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה "לָמָּה רָגְשׁוּ גּוֹיִם" וְגוֹ'. וְהָאֻמּוֹת מְצַחְצְחוֹת הַחֲרָבוֹת, וְאֵין לָנוּ עַל מִי לְהִשָּׁעֵן אֶלָּא עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וּלְקַוּוֹת לְסַכֹתָה לְרֹאשִׁי בְּיוֹם נָשֶׁק (תְּהִילִים פֶּרֶק קמ), וכמו שאמרו ביְרוּשַׁלְמִי (יְבָמוֹת ע"ח ע"א) דָּבָר אַחֵר בְּיוֹם נָשֶׁק. זֶה נִשְׁקוֹ שֶׁל גּוֹג.
אַךְ יֵשׁ לָנוּ עֵצָה אַחַת יְעוּצָה "לִּימּוּד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ", וְלִמּוּד הַזוֹהַ"ק בְּשִׂמְחָה, אֲשֶׁר בְּכֹחוֹ לַעֲצֹר כָּל פֻּרְעָנוּת וּלְהַשְׁפִּיעַ כָּל הַבְּרָכוֹת בְּרוּחָנִיּוּת וּבְגַשְׁמִיּוּת, וְכַיָּדוּעַ תַּקָּנַת הָרַמְחַ"ל זי"ע לְלִמּוּד הַזוֹהַ"ק בִּרְצִיפוּת – שֶּׁמַּצִּיל מִן הַפֻּרְעָנוּת – וּמֵבִיא הַגְּאוּלָה (עַיֵין סֵפֶר אוֹר הַזוֹהַר פ"ה, וְכֵן הוּבָא בְּסֵפֶר "תּוֹרָתוֹ מָגֵן לָנוּ"). – וְלֶהֱוֵי יָדוּעַ שֶׁכָּל הַמְסַיְּמִים אֶת סֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בִּבְחִינַת "כְּנִישְׁתָא חֲדָא" (זוֹהַ"ק) הֵם בִּבְחִינַת "אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים (שִׁיר הַשִּׁירִים ד, ד), – עֲלֵיהֶם תָּלוּי וְעוֹמֵד הַצָּלַת כְּלַל יִשְׂרָאֵל, "כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים" וְהֵם שׁוֹלְטִים עַל הַגְּבוּרוֹת וּמְמַתְקִים אוֹתָם, וּמִיַּד בָּאָה הַגְּאוּלָה בב"א.
ומכאן אנו יוצאים בקריאה נרגשת לכבוד מעלת גדולי ישראל, רבנים וראשי ישיבות. וכל אחינו בית ישראל, בכלל. המצפים ומיחלים לישועת ה'. – עורו עורו מבקשי ה', התבוננו וראו תהפוכות עולם, בזמן שבני ישראל מחפשים עצה ותושיה בגלות המר הזה. וכבר האירו עינינו צדיקי ישראל, שבכוח למוד הזהר הקדוש לקרב הגאולה ברחמים.
מרן החפץ חיים זי"ע היה אומר (הובא בספר מאיר עיני ישראל כרך ו' בשם נכדו רבי אברהם הכהן): כי פסגת המעשים הטובים וקיום רצון ה' יתברך הוא, הוא להגיע למדרגת זיכוי הרבים, ובזה תבחן מדת התמסרותו של האדם למען כבוד ה' בעולם.
על האדם לדעת כי רצון אבינו שבשמים הוא לזכות את כל בניו בלימוד התורה הקדושה וקיום מצוותיה, ועל ידי זכות הרבים זוכה האדם לסיעתא דשמיא, כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק ה' משנה י"ח), כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, וזכות הרבים תלוי בו, עכדה"ק.
מורי ורבותי אחים יקרים, בואו ונתאחד כולנו ונפעל שכל יהודי ויהודי ילמד זוהר הקדוש בכל יום ולארגן בכל בית המדרש וכולל שילמדו זוהר הקדוש, וכל אחד יחלק לכל מקום ספרי התעוררות ללימוד הזוהר הקדוש, ועתה שערי תירוצים ננעלו, וכולם מקיימים בשמחה את רצון השם יתברך – כי אפשר לקבל בחינם את הספרים – הן ספרי התעוררות והן תיקוני זוהר, כאן בישיבה הקדושה, וכן אצלנו בארגון מפעל הזוהר העולמי. 052-7651911. – מי שעוזר לחלק בחינם ספרי הזוהר יזכה להיות מהיושבים ראשונה במלכות, ומשיח, יצביע עליו בזכותך היגעתי!!!.
על כן את אחי אנוכי מבקש בואו לעזרת ה' בגיבורים והחלש יאמר גיבור אני, וצריכים מתנדבים באומץ רוח ובעזות דקדושה לחלק ספרים על הזוהר הקדוש בכל האוטובוסים וברכבות ובכל מקומות העבודה שלכל יהודי יהיה חלק בזוהר הקדוש, עד ש"ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". – אנחנו צריכים לייחד מחשבתנו לאדון כל, ולאחד את כל הכוחות ולאחד את כל כלל ישראל, כי רק על ידי לימוד הזוהר הקדוש ניגאל, וכדברי כל הצדיקים גדולי הדורות, דכל סגולת הגאולה תלויה בלימוד הזוהר הקדוש, דוקא בו ולא בזולתו. ובפרט בדורנו שירדו לעולם נשמות דור המבול ודור ההפלגה, והערב רב הם עצמם המבול השוטף את העולם (כדאיתא בתיקוני זוהר תיקון כ"א דף נ"ה, א', ובביאור הגר"א, וכן ב"מתוק מדבש", עיין שם ותרווה צמאך) מוכרחים לעשות מסירות נפש למען השכינה הקדושה לתמכה ולסעדה, וכמו משה רבינו ע"ה שמסר עצמו על כלל ישראל ואמר "אם אין מחני נא" (ועיין בתיקוני זהר שם), ובכל יום כל יהודי אומר קריאת שמע פעמיים ביום (ולדעת האר"י ארבע פעמים ביום) ומוסר עצמו למען שמו באהבה ומקבל על עצמו ארבע מיתות בית דין, ובודאי צריך להוכיח שמתכוון באמת, וכמו שאמר הגאון הקדוש רבי ישראל סלנטר זי"ע שאדם ממליך את השם יתברך על שבעה רקיעים והארץ, על ארבע רוחות העולם, ממש על כל העולם כולו – ורק על עצמו שוכח להמליך את ה' יתברך שזה העיקר.
על כן בוודאי צריכים להתחזק וללמוד בדברי קדשו של התנא האלוהי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א, המבטיח שבזכות הקריאה בספר הזוה"ק נצא מן הגלות ברחמים, (אף ללא הבנה כלל כידוע מדברי רבותינו). וכדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק.
לכן כל אחד ואחד צריך להשתדל מידי יום לקרוא מספר דפים מספר הזוה"ק ובפרט בכל יום ויום ללמוד דף אחד לכל הפחות מספר התיקונים להצלחת כלל ישראל ולקירוב הגאולה. – על כן בואו ונתמסר למען הגאולה, ונתקדש בתורה, וכל ישראל ילמדו זוהר הקדוש בכל יום, ואם אתה עושה כן, אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא, ובודאי תיכף ניגאל, כדאיתא בזוהר רעיא מהימנא פרשת נשא (דף קכד, ב): דבגיניה "וקראתם דרור בארץ", ובזכותיה יתקיים "ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר". וְכֻלָּנוּ כְאֶחָד נִזְכֶּה שֶׁיְּקֻיַּם בָּנוּ נְבוּאַת הָרַשְׁבִּ"י "זַכָּאָה דָּרָא דְּהַאי אִתְגַלְיְא בֵּיהּ וּבְסְגוּלָתוֹ "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר"
ויהי רצון שֶׁנִּזְכֶּה לִהְיוֹת מִן הַזּוֹכִים הַמְאֻשָּׁרִים, שֶׁהַמָּשִׁיחַ בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ יָעִיד עָלֵינוּ – "בִּזְכוּתְךָ הִגַּעְתִּי". עַל כֵּן, יְהוּדִים יְקָרִים, תְּנוּ לִמּוּד ותפרסמו את הזוהר ודפי הזוהר, תיקון מ"ג תיקון מ"ח וכל ספרי הזוהר לְשֵׁם שָׁמַיִם, [מי שמעונין לחלק סט של ספרי הזוהר סט שכר ועונש ועוד, בעירו לכל הישיבות ובתי כנסת: 0527-651911] הַקְרִיבוּ מִדַקּוֹתֵיכֶם לְמַעַן הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה, לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרֵנוּ, לִגְרֹם לִפְדוּת נַפְשֵׁנוּ, וְלִמְּדוּ בְּכָל יוֹם זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ וְכָךְ נֵלֵךְ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד יַחַד לְקַבֵּל אֶת אוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. ויהי רצון שיקויים בנו בקרוב, "ותחזנה עינינו בשובך לציון ברחמים, במהרה בימינו אמן.
אל תגידו לא ידענו
אל תגידו לא יכולנו!!!
יותר טוב ללמוד זוהר מלברוח לבונקרים, וגם שם מי יודע אם יעזור!!!
כל אחד ישאל את הרב שלו אם כדאי ללמוד זוהר, ואם עונה לך שלא, אתה כבר יודע שהוא ערב רב קליפת עמלק. והוא אשם על כל האסונות שיש בעם ישראל, ומה שח"ו יכול לבוא,
רבותי תתעוררו!!!
כל יום אנחנו בסכנה גדולה, אם השם שלח 7 רעידת אדמה, ולא שמענו לחזור בתשובה יבואו ח"ו רעידות אדמה, יותר גדולים ה"י, מי יודע אם יהיה זמן לחזור בתשובה?
זה שהשם שלח לפיליפינים זה הכל דוגמא שנבין שזה שייך אלנו כך אמר החפץ חיים זי"ע,
אנחנו צריכים מאוד לרעוד ולעשות כל אשר בכוחינו ורק לימוד הזוהר יעזור,
אבל הגר"א אומר שמי שלא עושה שאחרים ילמדו גם כן הוא גם כן קליפת עמלק,
תזכרו מה קרה רק משלג שכל ירושלים הייתה משותקת, ואלפי יהודים בסכנת נפשות רח"ל, הקב"ה לא צריך עזרה לא של האירנים ולא של החמס הוא מסתדר לבד, רק צריך לפקוח את העיניים ולחזור בתשובה.
אז בואו יחד שבטי ישראל נלמוד זוהר הקדוש!!! וכל אחד ואחד ישאל את הרב שלו אם מותר ללמוד זוהר? ואם אומר שלא!!!
צריכים להסביר לו, ולשאול אותו האם ראית ספר "אור הזוהר" "מאורות הזוהר" עלוני אור הזוהר שיש 1500 גדולי ישראל שאומרים ללמוד זוהר, ובראשם פסק של מרן רשכבה"ג רבי עובדיה יוסף זצ"ל שפסק שכל אחד צריך ללמוד דף זוהר ביום וזה לוקח רק דקה ביום, ולמה הרב שלך לא שומע לכל הרבנים הגדולים האלו ביחד עם כל רבני העדה החרדית מלפני מאה שנה עד היום הזה.
אם כך, הסימן שאתה שייך לעמלק וערב רב שדין רוחין ולולין, ואתה לא רוצה את הגאולה, ואתה רק רוצה להרוג יהודים שותף של היטלר ימ"ש, כך פוסק הזוהר הקדוש בתיקון ל' ובתיקון מ"ג, ואולי יחזור בתשובה.
אתם יכולים להגיד לו בשמי! ובשם אבותינו הקדושים וכל הצדיקים זי"ע.
אנחנו מוכנים לעשות רשימה שחורה של הרבנים שאומרים לא ללמוד זוהר ולהדפיס החרם על הדרדעים של 153 רבנים, שידעו מי הם הרבנים שהם בחרם, ואסור לשמוע תורה שלהם אסור להתפלל עמהם בבית המדרש אחד, ולא מצטרפים למניין, וצריכים לשרוף כל הספרים שלהם,
נא תעזרו לנו למחוק את ההיטלריסטים מכלל ישראל, כמו שאומר הזוהר הקדוש שמשיח לא יבוא עד שהערב רב ימחק מן העולם,
ואם נעשה את זה מהר נזכה שבדא יפקון מגלותא ברחמי אמן
מובא כאן חרם הקדמונים מלפני כמאה שנה בשנת תרע"ד נגד המשכילים והערב רב קליפת עמלק, מתנגדי הזוהר הקדוש, והחרימו אותם כ-60 גדולי ישראל, ואסרו ללמוד בספריהם ולשמוע תורה מפיהם ולא מפי כתבם, ומשם יכול כל אחד ללמוד שאם ישנם היום רבנים או אנשים יוצאי תימן שלא לומדים זוהר או מתנגדים ללימוד הזוהר ולא אומרים לאנשים ללמוד זוהר, הם גילגולי וממשיכי דרכם של כת הדרדעים הנ"ל, ומי שיקרא את לשון הצדיקים הקדושים מה שהם כותבים ימלא פחד ויבים באיזה מלחמה אנחנו כאן עם הערב רב שלא רוצים ללמוד ולפרסם את תורת הזוהר הקדוש.
נאלעורראתכלהרבנים בבתי מדרשים, ראשי ישיבות, אדמורי"ם, שיפסיקו עם הכבוד שלהם ויעוררו שכולם ילמדו עמוד זוהר בכל יום לפני התפלה [או לכל הפחות שיגידו פתח אליהו כתקנת הקדמונים זי"ע] כדי שישמעו בשמים התפילות, כי עם ישראל בסכנה מאוד גדולה, ואם לא יעשו יהיו אשמים על כל האסונות רח"ל, כל רב שנותן שיעור בדף היומי, במשנה ברורה, ועוד, שילמד דקה זוהר בכל יום לפני השיעור, וכל אחד ילמודהרבהזוהרהקדוש,כיאנחנו לפני מלחמותגדולות, ורעידותאדמהקשיםח"ו
בקשה מיוחדת לכל יהודי ויהודי נאללמודהרבהזוהרהקדושכדילהצילאתעםישראלממלחמותהאיומות, ובכך להשפיע שפע רחמים וריוח והצלה יעמוד ליהודים, אכי"ר
[1]) כמו שמסופר על הריי"ץ מליובאוויץ' זי"ע – כשהיה בכלא הרוסי ואיימו על חייו עם אקדח בראש, אמר לגוי, מי שיש לו שתי אלוהים ועולם אחד מפחד מהכדור, אבל מי שיש לו אלוה אחד ושתי עולמות לא מפחד משום דבר בעולם, בטח לא מהכדור שלך, ובאמת בסייעתא דשמיא ניצל.
תשובה ה לרב שאינו מאמין!!!
קול קורא מהיכל ה'.
נפלה עטרת ראשינו
לנוכח עינינו התמהות, המשתאות ולא מאמינות לנוכח מכתבים שהתגלו מערי תימן שאחינו בשרינו,HHR האדוממים לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את דברי הכסא מלך ם סיני שנותנים שיעור בכל יום בדף הזוהר היומי כורתים מאז ועד היום את הכתר של תורתינו הקדושה- הזוה"ק של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א
חז"ל לימדו אותנו שהתורה היא תורת חיים ועלינו ללכת עם הזמן
והיום אנו בפרשת פנחס…….
[הוספנו תיקוני שגיעות כתיב בסוריים מרובות]
קיבוץ רבני עיה"ק ירושלים . לנידוי מתנגדי הזוהר הקדוש, שעיקר שורשם מאבותם מארץ תימן, ומשם התפשטו לכל העולם כמו ליטאים וחסידים ועוד
אנחנו החתומים מטה חכמי ורבני עיה"ק ירושלים ת"ו בשומעינו את השערורייה אשר נעשתה בארץ תימן, כי יצאו אנשים בני בלייעל לחפור בורות נשברים ועזבו מקור מים חיים וידיחו בני עירם ויכו בלב התמימים הנאמנים לד' ולתורתו הקדושה ויפערו פיהם לדבר סרה על ספר הזוהר הקדוש להתנא האלקי' הקדוש רשב"י זיע"א ועל ספרי המקובלים זיע"א שנתפרסמו ונתקבלו בכל תפוצות ישראל, ועל ספרי השולחן ערוך הקדושים אוי להם מעלבונה של תורה, הסירו המצנפת והרימו העטרה, עפרא לפומייהו, שמענו ותרגז בטננו נפלו פנינו וכשלו ברכינו נשכבה בבשתינו ותכסינו כלימתינו כי המכשלה והפרצה הזאת עלתה בימינו ועמדנו מרעידים בלב בהול ונכנע מפחד ד' ומהדר גאונו לקנאת קנאת כבוד ספר הזוה"ק וכבוד מחברו הרשב"י זיע"א עמדנו על רגלינו בלב אחד בהקהל ובקיבוץ הרבנים, העליון ישמור אותם, עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, ירושלים של מטה, כנגד ירושלים של מעלה, ופתחנו ארון הקודש, והחרמנו האנשים החטאים בנפשותם המדברים סרה על הזוהר הקדוש וכיוצא בזה, וכן חובה על כל ישראל בהגיע מכתב זה לארצותם למקומותם יעמדו כולם לפני ארון ה' להחרים החטאים האלה! וזהו נוסח החרם!
נוסח הנידוי והחרם של רבני עיה"ק
נגד מתנגדי הזהו"ק
בגזירת עירין ובמימר קדישין אנו מחרימין ומנדין ומשמתין ומקללין ומאררין, על דעת המקום ועל דעת הקהל הקדוש בספר התורה הזה ,בשש מאות ושלש עשרה מצות הכתובות בו, בחרם שהחרים יהושע את יריחו ובקללה שקלל אלישע את הנערים ואת גיחזי נערו ובשמתא דאנשי כנסת הגדולה ובשמתא דשמתיה ברק למירוז ובשמתא דשמתיה רב יהודה לההוא עפרא ובכל האלות והקללות והחרמות והנדוין והשמתות שנעשו מימות משה רבינו ע"ה עוד עכשיו בשם אכתריאל י"ה ה' צבאות ,בשם מיכאל השר הגדול בשם מטטרון, ששמו כשם רבו בשם סנדלפון הקושר קשרים לרבו בשם בן ארבעים ושתים אותיות ,בשם שבקע משה את הים, "אהיה אשר אהיה" בסוד שם המפורש בשם ד' אלקי ישראל ,יושב הכרובים בשם הגלגלים והאופנים וחיות הקודש ומלאכי השרת לכל איש, או כנסיה וחבורת רשעים, אשר ידברו סרה ויטילו פגם בקדושת ספר הזוהר הקדוש ומחברו הרשב"י זיע"א, ובכל ספרי המקובלים זיע"א ועל ספר השולחן ערוך, ארורים הם מפני השם הנכבד והנורא היוצא מפי כהן גדול ביום הכפורים ארורים הם בשמים, ובארץ, ארורים הם מפני הגבורה, ארורים הם מפי אכתריאל י"ה ה' צבאות ארורים הם מפי שר התורה, ארורים מפי האל הגדול הגבור והנורא, בעגלא תהא מפלתייהו, אל אלקי הרוחות השמידם והאבידם והכניעם והשחיתם והכריתם, מלאכי חבלה יפגעו בהם ארורים הם בכל אשר יפנו באסכרה תהיה מיתתם, יכם (יכה אותם) ה' בשחפת ובקדחת ובדלקת ובחרחור ובחרב ובשדפון ובירקון ורדפום עד אבדם ילבשו קללה כמדם, לא יאבה ה' סלוח להם ורבצה בם כל האלות הכתובות בספר התורה הזה ומחה ד' את שמם מתחת השמים והבדילם ה' לרעה מכל שבטי ישראל הם וכל הנלוים אליהם בכל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה, אמן כן יהי רצון, וגם נודיע כי הם כעכו"ם לכל דבריהם שחיטתם נבילה יינם יין נסך גיטם אינו גט וכו' וכו', עד אשר ישובו מדרכם הרעה ויאמינו בכל חלקי התורה הנגלה, והנסתר יחדו יהיו תמים ושל י"ב ושמ"ר ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום!
חתימת לק"נ (150) רבנים (בקירוב)
המנדים ומחרימים את מתנגדי הזוה"ק
כ"ד החותמים בשעריך ירושלים בש"א לח' שבט שנת תרע"ד לפ"ק.
- הצעיר משה הררי ס"ט
- יום טוב ידיד הלוי ס"ט
- אברהם סלאים ס"ט
- שמואל פאדרו ס"ט
- חיים סעדיא ס"ט
- חיים שאול דווייך הכהן
- בן ציון מרדכי חזן ס"ט
- אברהם ענתבי סקא ס"ט
- אליאו עבוד ס"ט
- אברהם פילוסוף ס"ט
- יצחק בכמוהר"ש עבאדי ס"ט
- נתנאל חבובא ס"ט
- יצחק סויסיה ס"ט
- שלום הדאיה ס"ט
- שאול קצין ס"ט
- יעקב חר'ן לופיס ס"ט
- אהרן עילי הכהן ס"ט
- אברהם ביג'אנג'ו ס"ט
- הצב"י יעקב חייםס"ט
- נסים אברהם ואדון ס"ט
- יהושוע שהרבאני ס"ט
- אברהם ענתבי ס"ט
- אהרן חיים פירירה ס"ט
- יחזקאל עזרא הלוי ס"ט
- אליאו דוויך הכהן ס"ט
- נאם יצחק דוד גרסמאן
- נאם רפאל מרדכי יצחק בהר"י שפיר אז"ל
- נאם שניאור זלמן בהר"ר יצחק דוד נ"י
- נאם שמעון הורוויץ נ"י
- חיים ליב אוערבאך
- נאם אברהם פרענקל
- נאם משה מרדכי חמדאן
- נאם מרדכי זאב בראנד
- נאם מרדכי דוד
- נאם שלמה מנחם וויינטרויב
- נאם דוד מרדכי מפראגע
- נאם משה פרידמאן
- משה יצחק בהר"ד אלי צמר ז"ל מלכ"ש לובעצקי
- נאם צבי הירש ווייספיש
- נאם וועלביל בן הערשיל
- נאם אלטער יצחק
- נאם מנחם שמואל במהר"י
- נאם י עקב ליב גאלדשטיין
- נאם חיים יצחק הכהן
- מאיר בנימין לפיקא
- יוסף מאטע אויערבוך
- נאם נח כץ
- הק' אשר בן מו"ה מאיר ניימאן ז"ל
- יהושע בנימין ווייסענשטערן
- ליב ספעקטאר
- משה חיים הכהן
- נחמן יוסף בן ה"ר נחמן יוסף זצ"ל
- שמחה בונם ווערנער
- יצחק שמעון שפיטצער סג"ל
- דוד בריז"ל
- שמואל ווייסענשטערן
- זלמן בר'ד נ"י
- דובער פארמעט
- בן ציון ספרדי
- ישעי' אשר זעליק ברי"ץ מרגליות
- יודא יעקב קופערשטאק
- אברהם שמואל העשיל
- יוסףראטמאן
- אברהם בנימין ב"ר גרשון
- ישראל בן רייזיל
- חיים וואללעס
- יעקב בהרב ר' עקיבא ז"ל
- אברהם אלי' בהרב הגאון מוהר"ר יחיאל מיכל זצ"ל
- צבי קויפמן
- ישראל ראבינאוויץ קאהאנאווער
- אהרן צבי ב"ר ליפמאן ז"ל
- מאיר לעוויי
- אברהם דוב בערקסמן
- נחום בערינהאלץ
- מאיר אלי' זילבערמאן
- ירחמיאל יוסף בהרה"צ רא"מ זצ"ל
- אברהם שלמה בהרה"צ ישעי' אהרן זצ"ל
- יוסף אדלער
- אלטער גרשון אשר בענדאעראוו
- מנחם מענדיל בוכוואלד
- משה מנחם זונענשיין
- מאיר פונק
- מרדכי בערשקאוויץ
- נטע צבי ווייס מגיד יליד ירושלם
- שמואל בר' דוד נחמן מלובלין
- חיים יהודא ליב אויערבאך
- שמעון צבי פוקוויץ
- יצחק מאיר הלוי הורוויץ
- משה ארי' ליב שפירא
- אלי' נחום פרוש
- מאיר שלום ב"ר נתן הלוי
- נחום רוטמאן
- אברהם דוד יעקובזאהן
- אברהם אהרן מלאעזא
- יוסף קדיש
- בצלאל ברוך פרידמן
- אברהם יוחנן יאדלער
- משה יצחק חעשין
- שניאור זלמן לוקש
- שלום ליב פדידיט
- יעקב ליב קלעצקי
- טובי' ליב ווילנער
- צבי שפירא
- אהרן טייבער
- חיים דוד הורוויץ
- דוד בריולעווי
- חיים מיכל בהראזלל"ה לעווי
- יעקב אליעזר ב"ר אברהם חיים ז"ל
- אהרן אלי' קיעניגסבערג
- חיים שלמה ראזינטאהאל
- ניסן ליב הכהן
- שלמה גרשון סאם
- יעקב ארי' טרעסטעטער
- שלמה נתן בר"י ענגער
- יצחק ב"ר סעדינא הלוי
- שמה בן יעקב
- צבי הרש בלוו"א
- פסח מוזעט
- אהרן אברהם בן הרה"צ משה זלה"החותם בד"צ דק"ק ספרדים חי"ו יכב"ץ בעיה"ק ירושלםהיות שראינו מכתבים שבאו מערי תימן, על השערורייה שעושים על ספרי הזהר הקדוש וספרי הקבלה, לדבר סרה עליהם ועל מחברם ועל ספר השו"ע, פלצות אחזתנו, ורעד ליבנו ונקרע לקרעים, משמוע דברים כאלה, מאנשים אשר בשם ישראל מכנים עצמם, כי כן בכח תוה"ק שתתעלה הננו מחרימים ומשמתים אותם, ומפרישים אותם ומבדילים אותם מעדת ישראל, ורבצה בהם כל אלות התורה, ולא יאבה ה' סלוח להם, עד אשר יחזרו בהם וישובו אל ה' ויאמינו בתורה בכל חלקיה בנגלה ובנסתר, ושומע לנו ישכון בטח, ושאנן מפחד רעה. היום י"ט שבט התרע"ט כ"ד בית דין רבא דעדת הספרדים פה עיר הקדש ירושלם ת"ו.
- הסכמת הרבנים גדולים ב"ד הצדק דק"ק ספרדים אשכנזים פרושים חסידים ומערבים הי"ו.
- הזעזוע והרעד של הרבנים הספרדים לנוכח מתנגדי הזוה"ק
- חיים דוד סורנאגה ס"ט
- נחמן ב"ר וידאל אנגיל ס"ט
- שמעון אשריקי ס"ט הרעד והרוגז של רבני האשכזים על השמועות הרבותחותם בית דין צדק דקהל אשכנזים חסידים בעיה"ק ירושלםהיום יום ה' ט' שבט תרע"ד פעה"ק ירושלם תוב"א.
- גם הבית דין צדק דפה קרתא קדישא ירושלם תבנה ותכונן החתומים מטה, מאשרים בזה דברי הרבנים הי"ו החתומים לעיל, ולמפורסמות אין צריך ראי' שכל ספרי המקובלים המפורסמים בכל תפוצות ישראל, ומכש"כ ספר הזוהר המקובל להתנא הקדוש הר' שמעון בן יוחאי , זכותו יגן עלינו אמן, הוא מחלקי תורתנו הקדושה, וכל המסתפק ואינו מודה בהם ח"ו, אין לו חלק בתוה"ק, והוא מופרש ומובדל מעדת ישראל, וכל המאמין בהם יזכה לחיי עולם, לרב הצפון כעתירת הבד"צ הבע"ח למען כבוד תורתנו הקדושה.
- בדבר מתנגדי הזהר
- * מקום חותם בד"צ דק"ק ספרדים חי"ו יכב"ץ בעיה"ק ירושלם תובב"א
- נאם משה נחום וואללענשטיין
- נאם ארי' ליב בהרא"ד
- ונאם צבי פסח פראנקשמוע שמענו ותרגז בטנינו, רעדה ופלצות אחזתנו על השמועות הרעות אשר כל השומע יוריד כנחל דמעות, איך באו פריצים לחלל את מקדש ה' ובמדינת תימן שמה נהייתה הרעה, כי יצאו אנשים בני בליעל רעים וחטאים אשר זדון לבם, השיאם להרים יד בקדושת תורתנו, לדבר סרה על ספר הזוהר הקדוש, מאור עינינו המקובל להתנא האלקי הקדוש רבי שמעון בן יוחאי, זכותו יגן עלינו ושאר ספרי קבלה הקדושים שנתקבלו ונתפרסמו בכל תפוצות ישראל, אשר כל דבריהם דברי אלקים חיים המה, אחד מחלקי התורה שמסיני נמסרות, וקדושים ככל כתבי הקודש אמרות ה' אמרות טהורות, וכל המפקפק בהם הוציא את עצמו מכלל ישראל, ואין לו חלק בתורתינו, אוי לדור שכך עלתה בימיו, חוב קדוש מוטל על כל גדולי הדור, ואחריהם ינהרו כל בית ישראל בכל מקומות מושבותיהם לעטות כמעיל קנאה, קנאת ה' צבאות תעשה זאת לתבוע עלבון תורתינו, לגדע קרני רשעים שחיללוה, ולגלות קלונם ברבים כי המה מוחרמים מנודים מופרשים ומובדלים מעדת ישראל, יען כי דבר ה' ביזו, ואת תורתו מאסו, ארורים הם וארורים יהיו, המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד בשם ה', נגילה ונשמחה בו ובתורתו הקדושה והטהורה תורה שבכתב ושבע"פ, הנגלה והנסתר ,יחדיו יהיו תמים לנו ולזרעינו וזרע זרעינו עד עולם בקשר אמיץ ויחודא שלים, כן יהי רצון ויהי נועם ה' עלינו ויזכינו בכלל ישראל לראות בישועתו אשר יעשה עמנו, עת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, ומלאה הארץ דיעה את ה' בב"א.
- כ"ד הבית דין צדק דפה עיר הקדש ירושלם תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן הכו"ח לכבוד ה' ולתורתו הקדושה.
- מקום חותם ב"ד צדק דקהל אשכנזים הי"ו בעיה"ק ירושלים ת"ו.
- נאם ליפמאן דוד במהר"י ז"ל
- נאם מאיר איזראעל ד"צ פה עיה"ק
- נאם בצלאל ישעי' בערינשטייןההלם והתמהון הגדול של עדת המערבים חותם בית דין צדק דקהל עדת המערבים בעיה"ק ירושלםתמהנו מראות המכתבים שבאו מערי תימן ,איך יצאו כת פריצים פוקרים, המטילים פגם בקודשי שמים הוא ספר הזוהר הקדוש להתנא האלקי רבי שמעון בן יוחאי זכותו יגן עלינו אמן ושאר ספרים המקובלים זכותם יגנו עלינו אמן וכו' עפרא לפומייהו ,תסמר שערת בשרינו משמוע דברים כאלה כי כן אנחנו מחרימים ומשמתים אותם ומפרישים אותם מעדת ישראל, הם וכל הנלווים אליהם, ארורים הם וארורים יהיו חטאם, ישאו ערירים ימותו, לא יאבה ה' סלוח להם, עד אשר ישובו, אל ד' להאמין בכל חלקי התורה הנסתרות והנגלות ככל ישראל הקדושים ושלי"ב ושמ"ר כה דברי בית דין הצדק דק"ק המערבים בירושלם ת"ו בש"א שבט תרע"ד לפ"ק.
- על מראות מכתבי כת הפריצים מערי תימן המטילים פגם בזוה"ק
- מקום חותם בית דין צדק דקהל אשכנזים חסידים בעיה"ק ירושלם ת"ו.
- הצעיר נחמן בטיטו ס"ט רב לעדת המערבים יצ"ו
- הצב"י אליהו י' לעג'ימי ס"ט
- הצעיר אברהם מרסייאנו ס"ט דברי הזעזוע של משה פרנקו חכם באשי בירושליםספרי תורה והלילי שאי על שפיים קינה, הורידי כנחל דמעה, על הפרץ הגדול, כי קמו פריצים במני עמנו במדינות תימן אשר פרקו עול שמים ועול תורה, השליכו שקוצים ויחללו שמך ודיברו סרה כפרה סוררה, על חלק גדול וקדוש מתורה הקדושה, על ספר הזוהר הקדוש המקובל אצל כל ישראל, להתנא רבי שמעון בן יוחאי, זכותו יגן עלינו אמן, וגם על יתר ספרי הקבלה הקדושים ורבנו האר"י זצוק"ל עליהם דברים, אשר כל שמעם תצלנה שתי אזניו והפכו דבר אלהים חיים למינות ואפיקורסות וחבריו ויחפאו [ויחפו], אוי להם על שברם, נוח להם שנהפכה שליתם על פניהם, והאנשים החטאים האלה עודם במרדם ובמעלם וע"כ החובה מוטלת על כל איש מישראל אשר יראת ה' נגע בלבו להבדילם מקהל הגולה, כי האנשים האלה יצאו מכלל ישראל ואין להם חלק ונחלה באלקי ישראל יאכלו בדי עורם ושמם יהיה לאלה ולקללה בקרב הארץ, וכבר כל רבני עיה"ק ירושלם, ובראשם מע"כ הרה"ג בדה"צ ספרדים ואשכנזים לבשו קנאת ד' צבאות ותוה"ק והחרימו, ונדו, והפרישו, והבדילו את הרשעים הללו מכלל עדת ישראל.ע"ח משה פרנקו חכם באשי בירושלים ואגפיה. דברי חו"ר התימנים בארץ הקודש ירושלם ת"ו ואם אמנם שקודם לרב החובל הזה נמצאו אחדים חכמים גדולים בתורה ויראה שכתבו איזה דברים שנראה שהם פקפקו על דברי וזה"ק, בכל זאת לא יצאו נגדו בזלזול גס כהיב"ש הזה, ולדוגמא נזכיר פה מה שכתב הגאון החריף מוהר"ר משה קוניץ ז"ל בספרו הנחמד הנק' בן יוחאי, שכתב על דברי הגאון האדיר מהרש"ל ז"ל וז"ל אפס החריף הגדול מהרש"ל ז"ל בתשובתו (סי' צ"ח) סר מדברי המקובלים את ספר הזוה"ק לא בעבור שלא האמין ח"ו שספר הזוה"ק איננו מרשב"י וסיעתו הרי בעצמו כתב שם שחברהו רשב"י ובזה אינו מסופק אמנם בחומו כתב לדעתו לפי שלא פסקינן בכל הש"ס כר"ש, ה"נ לית הלכתא כוותיה, בברכת תפלין של יד בישיבה ובמה שאוסר להניחם בחוה"מ ע"ש, אך גם הוא לא עמד על דעתו ולא קיים מאמרו, אכן הנהו בגבהו עומד שחוח בקידה ורתת בהעתיקו דברי הזוה"ק האלה בספרו יש"ש (ביצה פ"א סי' נ"א) וז"ל בודאי יש עון גדול להניח תפלין בשבת וי"ט ובזוהר כתב שחייב מיתה וגדולה מזו כ' דהמניח תפלין בחוה"מ חייב מיתה ואף שהפוסקים לא הביאו דין זה מ"מ מה לנו להכניס עצמנו בספק עונש וכו' ע"ש, בא לשונו ממש כלשון שכתב הב"י (א"ח סי' ל"א) דעליה קפליג בתשובתו הנ"ל, ע"כ לשונו של הרב הנ"ל ובאריכות קצת עי"ש בספרו בן יוחאי צד קכ"ח, גם מה שיצא הגאון הגדול הרב יעב"ץ ז"ל נגד הזוה"ק בספרו מטפחת ספרים, כבר השיבו במענות ומטפחות הגאון הנ"ל בספר בן יוחאי אשר בו הראה עוצם כחו.דברי חו"ר התימניםואין עוד מן הצורך לפרט כל הסתירות כי יוכפלו הדברים וילאה הקורא בהם, ועפ"י שהם הביאו כל פרקיו בשלמות וחו"ר גאוני קרתא קדישא ירושלם האסירו לקרות ספרו ראוי היה שלא להעתיק כל דבריו כדי שלא לעבור ע"ד חכמים ואיסורם.ונסיים בשים שלום וברכה וישיב ה' נדחינו ויקיים בנו מק"ש ומלאה הארץ דעה את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, ואם פרצנו ח"ו חוק המוסר והוא רחום יכפר, כי קנאת ה' צבאות תעשה זאת ודי בזה.
- כ"ד צעירי הצאן.
- אך כיון שהם שמו את התשובה, בצד כל פרק ופרק, ומה גם כי עשינו שינוי באותיות, דבריו כתב רש"י והתשובה באותיות אשורי על כן הסכמנו לדעתם בזה, ומצאנו סעד להתיר במה שכתב בזה הרב מחבר ספר הברית ז"ל בסוף הקדמה שנייה ד"ה ואלי דבר יגונב וכו' עיי"ש.
- ואם באנו להביא ראיות על אמיתתה של חכמת הנסתר מדברי התלמוד והמדרשים אשר ברוחב בינתם נסתפקו במקומות יודעים בש"ס באופן נסתר מאד, לרגל השעה שעת חירום, אשר באותו הזמן היתה האומה כספינה המטורפת בים הצרות, תקצר היריעה מהכיל והנם כבר כתובים אחת לאחת בספר בן יוחאי הנז"ל וספרים רבים שקדמו לתקופת רב החובל שלנו, אלא בידעו כי אין ספרים כאלה בתימן בזה יכל להרעיש את לבבות תלמידיו הריקים לרבות התמימים, בחשבם כי הוא המחדש חדשים והגיש לפניהם דברים נכונים ומה גם בענין האמונה ומי הוא זה אשר בשם ישראל יכנה לא ירתע מדבריו האיומים כביכול, אוי לו אוי לנפשו ,כי בנפשו דבר שקר ענה בחכמים צדיקי, ורק גרם לתעות בני ישראל מהתורה הקדושה והתמימה ונסתריה, והוציא דיבה על חכמת הנסתר ומוציא דיבה הוא כסיל, ואפריון נמטי לאנשי שם מהו"ר צנעא ברית התימן אשר קנאו קנאת ה' צבאות ועברו בין בתרי מחברתו וכתבו תשובות על כל פרקיו ופקקו כל חוליותיו והוקיעו נגד כל קורא ישר את ערמתו וכחשו דבר דבור על אפניו, ושלחוהו מהתם להכא להוציאו בדפוס (אם אמנם לא היה הצורך להאריך בו כ"כ כ"א היה ראוי להביא את הראיות על אמיתת חכמת הנסתר ולא להשיב על דבריו כי למי תשיב כנודע).
- ראה ראינו שערוריה נוראה קול ענות החוברת שנדפסה מתשובות דברי כזב ומרמה שחיברה רב החובל מעי"ת צנעה אשר בתימן רבתי, ושמו י'חיא ב'ז ש'למה קפא"ה יבש, ויבשה משנתו, לדבר בלעגי שפה על דברי הזוה"ק והמקובלים באופן נורא מאד ר"ל, ובה הוציא כל רוחו והראה זחיחות דעתו עליו נגד גאוני ואדירי עולם אשר עמוד בית ישראל נשען עליהם, מדור דור ועד היום, והולכים כל בית ישראל לאורם בביאורי התורה והמצוה וקבלו כל ישראל דבריהם כתורה מסיני באין פוצה פה, והם אשר גילו ברוה"ק שעליהם ליחידי סגולה את הנסתר בתוה"ק, והפיצו אור הגנוז אשר מכוסה בתוה"ק, שאין להם ביאור כ"א ע"ד הנסתר והגדילו את כבוד התוה"ק וברכו כל ישראל ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, ומעת התפרסמו סודות התורה ע"י גילוי הזוה"ק הוסיפו בני ישראל קדושה על קדושתם וקבלו עליהם כמה חומרות ופרישות וטהרה ולא באו לידי זלזול ח"ו אפילו על סייג קטן של תורה ושל דבריהם, כידוע.
- יפו ותל אביב ומושבות יהודה והגליל יע"א!
- מקום החותם
- וגם ידי תכון עם כל הרבנים הי"ו ובכן בשם ה', ובשם תורתנו הקדושה, הנני מבטא בפירוש כי בני בלייעל אלה אשר עשה [עשו] המזימתה, [המזימה], הרי הם מוחרמים ומנודים ומופרשים מקהל עדת ה', ארורים המה, וארורים יהיו כל ימיהם, מרעה אל רעה יצאו, המק בשרם, ועיניהם , תמקנה בחוריהן המה יכרעו ויפולו, עד אשר ישובו אל ה' ויאמינו בתורה בכל חלקיה ויתקנו מה שקלקלו, ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב את לשונו, ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ ומלאה הארץ דעה את ה', ואנחנו בשם ה' נעשה ונצליח, נגילה ונשמחה בו ובתורתו הקדושה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, הנגלה והנסתר לנו ולזרעינו וזרע זרעינו עד עולם, ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וגומר ויחד כולנו נזכה לאור באור ה' בבנין ציון ונוה אפריון כעתירת החותם ברתת וזיע לכבוד ה' ותורתו הקדושה פה עיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן בש"א לח' שבט התרע"ד ליצירה בא ס"ט פתחתי שקי ותאזרני שמחה לפ"ק.
- נגד עדת הפריצים בתימן
- מקום חותם בית דין צדק דקהל עדת המערבים בעיה"ק ירושלם ת"ו
- נאם חיים שלמה עראקי כ"צ יצ"ו
- נאם אברהם חיים נדאף יצ"ו
- נאם שלום בהרה"ג יחיא יצחק יצ"ו
- נאם יחיא נחום יצ"ו
- נאם שלום שלמה נגאר יצ"ו
- נאם יאודא אברהם חבשוש יצ"והסכמת*) הרה"ג המקובלהרב הראשי וראב"ד לעדת התימנים בעיה"ק ירושת"ו בבי"אמי אני אשר אבוא להעיד על זוהר השמש אחרי שדבר זה ידוע ומפורסם בכל תפוצות ישראל ממזרח שמש עד מבואו, וכולם מאמינים בני מאמינים בזוהר מדור דור וקראו לו זוהר הקדוש על כי הזהיר והאיר עיני ישראל בסודות התורה, אבל לפי שבדורנו נמצאו אנשים המפרשים סודות הזוהר כפשוטם ולפי שסודות הזוהר נאמרו רק בדרך משל ומליצה, והם למעלה מבינת אנוש, ולא כל מוחא סביל דא, ועי"ז באו האנשים הנ"ל להכחיש בזוהר הקדוש.והשי"ת ישיב את הצאן האובדות ואת הנדחה יקבץ והוא רחום יכפר וישיב השלום במחנה, ויקוים כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם אמן.(מקום החותם)הסכמת רבני וגאוני תימן צנעא יע"אובמשך מעט השנים האלה, נספחו אליהם נערים בוערים, ריקים ופוחזים אשר נגואלו ברדפם כל תאוה, ונואלו בעזבם את התורה ואת המצוה, וכאשר נבדלו והיו לשמצה ולזעוה, [ולזוועה] ריחקום הקהל וכמוזר נחשבו בעיניהם, ולוקח מהם קללה לכל הקרב הקרב אל משכנותיהם גם המה בחרו במעלוליהם, ויבנו את תפת הבמות, וקראוהו ספר מלחמות, דברי נרגן כמתלהמים כאלו נגד ספר הזה"ק וחכמי הקבלה הנסתרת הוא מפטפט למען תפוש הנמהרים בלבם, כי לא גזר אלא על הזכרים לבדם…והן עתה העיר [האיר] ה' את רוחו בלב אוהבי שמו, את ה' הם יראים, ושלם כבודו מתקנאים, והוציאו לאור זה הספר הבהיר, המאיר לכל הדרים ומזהיר, אשר בשם נקרא: אמונת ה' הולך בדרך תמים, להראות העמים והשרים כי שקר טפלו זרים, ולטפח על פני מחבר ספר המלחמות בגחלים בוערות ולהכות על, לחייו באבני בליסטראות לגדע נטיעותיו, ולגלות קלונו וזיופיו, באותות ובמופתים מזוקקים, כראי מוצק חזקים, דברי חכמים בנחת נשמעים, להוציא הספק מלב התועים ולהלביש בושת את כל המתעים.
- לזאת אמרינן לחילייהו יישר הירא את דבר ה' וחזיון נביאיו, ואוהב את ה' בכל מאוייו, יתן לכסף מוצא, ובעיני ה' חן ימצא והיה ספר זה, למול עיניו לתפארת לזכר עולם, למשמרת צדיקים ילכו בם בעוז וצהלה ופושעים יכלמו ולא ישובו עוד לכסלה.
- אמנם הולכי דרך נכוחה, הביטו בעין פקוחה, כי רק תואנה הוא מבקש, צנים פחים בדרך עיקש, ובלבו מחשבות און חורש, לכרות הענף תחלה, כדי לשרש העיקר על נקלה, ויהי ספר זה לפסל ומפלצה פגול הוא לא ירצה והאוילים המשתחוים לעצביהם, הדפיסוהו בלטיהם.
- הן מרוב עונים, לפני שלש שבועות שנים, צמח החוח בין השושנים ורוח עועים נכנסה בלב היהרים, [היהירים], קראו בשמותם כי המה מורים, ורים [ורם] לבם כמנשה וכיהוירם, כל קודש בישראל הללו, ותועבת לבם קלטו והללו, ובחוצפא ואפקירותא הוציאו דיבה ודברו סרה, על אמונת ישראל הטהורה, ובלעגי שפה ולשון תרמית ,פגעו ונגעו בכבוד שלומי אמוני ישראל חוזיהם ונביאיהם, וגדולי חכמיהם וגאוניהם, למן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיהם.
- צעיר הצאן שלום יוסף אלשיך
- לכן באו ונחזיק טובה לחו"ר התימן שחיבור ספר אמונת ה', והשיבו על טענותיהם תשובות נכוחות בטוב טעם ודעת.
- ב"ה ירושלם עיה"ק עשרים לחדש חשון תרצ"ח.
- מרן שלום יוסף אלשיך שליט"א
- הצ' סאלם בן אב' אלואדעי יצ"ו
- ה' סעיד ן' יוסף אלעזירי יצ"ו
- הצ' יחיא בן י' שלום ערוסי יצ"ו
- הצ' שלום ן' יוסף קלזאן יצ"ו
- הצ' אב' יעקב עמראני יצ"ו
- הצ' אברהם במוה"ר אהרן הכהן יצ"ו
- הצ' סאלם ן' מוסי יצחאק יצ"ו
- הצ' יוסף בן מ'ו שלום שמן יצ"ו
- הצ' חיים ן' יודא חבארה יצ"ו
- הצ' יוסף בן לא"א יעקב יודא צבירי יצ"ו
- הצ' חיים ן' סלים צאלח
- הצ' יחיא נחוםיצ"והצ' עמרם בן מ"ו לט: האם הדרדעים (אותם שאינם מאמינים באמיתות הזוה"ק) מצטרפים למנין ויכולים להוציא י"ח בקריה"ת וכדומה.
- תשובת מרן שליט"א: הם כאפיקורסים לכל דיניהם.
- נזר החיים
- יחיא קרח יצ"ו
- עיני לנכח יביטו אמרי שפר הסכמת גאוני הזמן בתימן החת"ל ותועלת הספר הזה הנקרא בשם אמונת ה', גדולה היא לפני ה', לתמוך הישרים בלבותם, להחזיק בקבלתם ואמונתם, ולהשיב לב פתאים לדרך הצדק והאמונה וידעו תעי רוח בינה, וכל הזוכה נוטל חלק לתרום מממונו להשתתף בעזרתו עם המשתדלים, להוציא לאור הספר היקר הזה ישא ברכה מאת ה' וזכות הרבים תגן עליו ועליהם יום ו' כ"ג תמוז תרצ"ד
ספר
מלחמות הזוהר
לכבוד הרב… נזדעזעתי ונחרדתי איך יצא מקולמוסך ביטויים הזויים שאסור להעלותם על דל שפתיים, ואתה צריך לקחת עשרה אנשים ולהעלות לקברו של הצדיק לבקש ממנו מחילה:
ראה בקיצור שולחן ערוך סימן קל"א-ה': אִם מֵת זֶה הָאִישׁ אֲשֶׁר חָטָא כְּנֶגְדּוֹ, מֵבִיא עֲשָֹרָה אֲנָשִׁים וּמַעֲמִידָם עַל קִבְרוֹ, וְאוֹמֵר, חָטָאתִי לֵאלֹהֵי יִשְֹרָאֵל וְלָזֶה הָאִישׁ (פְּלוֹנִי) שֶׁחָטָאתִי לוֹ. וְהֵם יָשִׁיבוּ לוֹ, מָחוּל לָךְ, מָחוּל לָךְ. וְיֵשׁ לוֹ לֵילֵךְ יָחֵף. גַּם יֵשׁ לוֹ לְפָרֵט אֶת הַחֵטְא אִם אֵינוֹ בִּזָּיוֹן לְהַמֵּת. אִם קֶבֶר הַמֵּת הוּא חוּץ לְשָׁלשׁ פַּרְסָאוֹת מִמָּקוֹם שֶׁדָּר בּוֹ הַחוֹטֵא, אֵינוֹ צָרִיךְ לֵילֵךְ בְּעַצְמוֹ לְשָׁם, אֶלָּא יִשְׁלַח שְׁלִיחוֹ וְהַשָּׁלִיחַ יִקַּח שָׁם עֲשָֹרָה אֲנָשִׁים וְיֵלֵךְ עַל קִבְרוֹ, וְיֹאמַר, הִנְנִי שָׁלִיחַ שֶׁל פְּלוֹנִי מוֹדֶה בָּרַבִּים, שֶׁשְּׁלָחַנִי פְּלוֹנִי לְבַקֵּשׁ מְחִילָה עַל מַה שֶּׁחָטָא וְכֻלֵּי. אִם חֵרֵף אָדָם לְאַחַר מוֹתוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לֵילֵךְ עַל קִבְרוֹ, אֶלָּא יְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה בַּמָקוֹם שֶׁחֵרְפוֹ. וְאִם הוֹצִיא עָלָיו שֵׁם רָע, צָרִיךְ לְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ תְּשׁוּבָה עַל שֶׁעָבַר חֵרֶם הַקַּדְמוֹנִים, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא שֵׁם רָע עַל מֵתִים.
נטפל בתלונותך שאתה קורא לרב וצדיק וירא שמים מרבים שמסר עצמו כדי לזכות את עם ישראל שלא היקרת ולא ידעת מיהו ומה שיחו ומה שיגו, ואתה יצא עליו בקצף וקורא לו בשמות גנאי שאסור להעלות על הכתב ובוודאי נתפסת בחרם הקדמונים לא לדבר על נפטרים, ובפרט צדיקים שהכירו אותו,
א. עצם הענין שיכול אדם על ידי ריבוי לימודו בגירסא בזוהר להגיע לדרגות עליונות זה אינו חדש תחת השמש, וכבר הורה האר"י הקדוש זי"ע לבעל תשובה וכן לתלמידיו לגרוס 40-50 דפים כדי להגיע להשגה רוחנית, ולך תשאל אצל תלמידי המקובל האלוקי רבי מרדכי שרעבי זי"ע, שכבר היה דבר לעולמים. וכן בזמן החיד"א ועוד. ומי יודע אם לא נתפסת בדברי המהרח"ו על החכמים בדעתם, ויקשו ערפם לבלתי האמן כי יש אלקים בארץ ויראתי פן מקנאתם בשומעם גדולתו ונפלאותיו ח"ו יטילו פגם בקדשים ויאמרו מאן גבר בגוברין הלא גם בנו דבר ה'.
ב. בענין הקושיה שנשמע שלא ללמוד תלמוד בבלי, קודם נראך מדברך שלא היבנת כלל את הענין, שאין הכוונה שאסור ללמוד גמרא ח"ו, אלא התלונה היא על זה שעיקר העסק מבוקר ועד לילה רק בפלפולים בתלמוד בבלי ולא לומדים אליביה דהלכתא, ובאמת אם אינו יודע שולחן ערוך והלכות, נשאר עם הארץ כל ימיו ועובר על עבירות ועליו נאמר שגגת תלמוד עולה זדון, כי קודם צריך שילמד הלכות איך להיות יהודי, ועוד הזוהר בתיקוני זוהר חדש שהביא הקומרנא בהיכל הברכה אומר מפורש כי לומדי הפשט בקושיות ופלפולים הם לומדים שלא לשמה ולא איכפת להם מצער השכינה. ומה טעם ותועלת יש בלימודם. וכן הוא דברי הב"ח בסימן מ"ז, ובפרט הרמח"ל שכתב לגדולי הדור שאין צורך שיעסקו כל ימיהם רק בפלפולים (כל זה ראה באריכות בתוך המכתב וצריך שיהיה לך סבלנות ללמוד היטב להבין מה מדובר).
וכן צעקו כבר גדולי עולם המקובלים כי אי אפשר להיות חסר בחלקי התורה, והמציאות מורה שתלמוד בבלי למדו ישר והפוך מכל הכיוונים, אבל מה יהא על שאר חלקי התורה שבזה אין יד ורגל לשום יהודי בלתי ליחידי הדור. על כן צריך ללמוד הכל בשלימות. מה עוד שצריך העולם להכין עצמו ללמוד תורה של משיח, שזה פנימיות התורה.
ג. מה שאמרת לגבי לימוד ילדים וקטנים, דע לך כי יש כוח עצום בגירסת הזוהר בלי הבנה וזה מטהר את הנשמה, ודבר זה טוב לכל אחד גדולים וקטנים זקנים עם נערים. וגם נשים מותר להם לגרוס זוהר, כי כוח הרוחני של גירסת הזוהר נצרך לכל אחד בדור הזה כדי להינצל מטומאת היצר הרע שהוציא את שער החמישים של הקליפה, ואין לנו עצה אלא להיטהר בטהרת הזוהר, שמטהר כמו מקווה, כמו שכתב כבר הצה"ק רבי פנחס מקורי"ץ זי"ע.
ד. הענין שאתה צריך ללמוד את כל הנושא ואז תוכל רק לחשוב אם לתת תשובה אבל לא לבטל ישר במחי יד, בלי שלמדת כל מה שאני שולח לך, כי יש בפנים תשובות על כל הדברים שאתה כותב.
ה. אם יש לך קושיה מסויימת על מה שראיתה באיזה מקום, בבקשה נא לשלוח את הדברים מהמקור, כדי שנוכל לראות דברים בשלימות ולהבין על מה יצא קצפך, כי ככל הנראה הוצאו דברים מהקשרם.
נ.ב.
בוודאי למדת את אזהרת האריז"ל ואזהרת המהרח"ו שלא לעסוק בקבלה מעשית כי רבים ועצומים הרוגיה, וחלילה לך מלהיתפס בזה, ותמיד אפשר לעשות תשובה.
ועכשיו תלמד את מה שכתבו גדולי עולם והזוהר הקדוש ורק אחר כך תעיר אם יש לך מה.
הַלּוֹמֵד הַזֹּהַר אֲפִלּוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ וְאֵינוֹ מֵבִין מַה שֶּׁמּוֹצִיא מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְתַקֵּן דְּבָרָיו
הַלּוֹמֵד הַזֹּהַר אֲפִלּוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ וְאֵינוֹ מֵבִין מַה שֶּׁמּוֹצִיא מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְתַקֵּן דְּבָרָיו וְכָךְ אָמְרוּ קַמָּאֵי וְאַסְמְכוּהוּ אֶקְרָא וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה אַל תִּקְרֵי וְדִגְלוֹ אֶלָּא וְדִלּוּגוֹ.
אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: קוּם קְרָא וַאֲנִי אֲסַיְּעֶךָ וְתִמְצָא עַצְמְךָ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת כִּגְדוֹלֵי הַחֲכָמִים
ְעַיֵּן בְּהָרַב חִידָ"א בְּקוּנְטְרֵס טוֹב עַיִן בְּשֵׁם הָא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וּמַעֲשֶׂה נוֹרָא כָּזֶה בִּצְפָת תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן, שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִים שֶׁיֵּלְכוּ לִמְעָרַת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי בְּכָל לֵיל ל"ג לָעֹמֶר כַּמָּה חֲכָמִים וִיחִידִים, וְלוֹמְדִים שָׁם כָּל סֵפֶר הַזֹּהַר וּמְחַלְּקִים אוֹתוֹ לְכָל אֶחָד מֵהַקּוֹרְאִים חֵלֶק אֶחָד. וַיְהִי הַיּוֹם שֶׁהָיָה עִמָּהֶם אִישׁ אֶחָד מְיֻחָד וְיָדוּעַ בִּפְנֵיהֶם, וְנָתְנוּ לוֹ חֵלֶק אֶחָד מֵהַזֹּהַר עִם הַקּוֹרְאִים לִקְרוֹת עִמָּהֶם, וְהוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת וְהוּא כִּבְהֵמָה בְּצוּרַת אָדָם. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ הָאִישׁ? קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ הָעֵת שֶׁל הַלִּמּוּד יָצָא לַחוּץ מֵהַמְּעָרָה וַיֵּלֵךְ הָלֹךְ וּבָכֹה הַרְבֵּה מְאֹד, עַד שֶׁכִּמְעַט נִסְּרוּ רִיסֵי עֵינָיו מֵהַבְּכִיָּה וְנָפְלָה עָלָיו תַּרְדֵּמָה וְיָשַׁן בִּמְקוֹמוֹ, וְאָז בָּא אֵלָיו רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ אָמֵן, בַּחֲלוֹם, וְאָמַר לוֹ: אַל תִּירָא וְאַל תֵּחַת, עַתָּה מַה לְּךָ נִרְדָּם, קוּם קְרָא אֶל אֱלֹקֶיךָ הַחֵלֶק שֶׁעָלָה בְּגוֹרָלְךָ. הֱשִׁיבוֹ הָאִישׁ: הֲרֵי אֲנִי כִּבְהֵמָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ כְּלָל לִקְרוֹת. אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: קוּם קְרָא וַאֲנִי אֲסַיְּעֶךָ וְתִמְצָא עַצְמְךָ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת כִּגְדוֹלֵי הַחֲכָמִים. וְכֵן הָיָה, וְהֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ וּמָצָא עַצְמוֹ יוֹדֵעַ בְּטוֹב, וְתָמְהוּ עָלָיו כָּל הָרוֹאִים אוֹתוֹ שֶׁמָּצְאוּ בּוֹ דְּבָרִים נוֹרָאִים שֶׁלֹּא יָדְעוּ בּוֹ מִקֹּדֶם. עַד כָּאן הַמַּעֲשֶׂה.
וּבָזֶה פֵּרוּשׁ אֲדוֹנִי אָבִי זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא מִשּׁוּם הָרָשָׁ"ז זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁזֶּהוּ מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב תּוֹרַת הֲוָיָה תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, דְּיָדוּעַ דְּלִמּוּד הַסּוֹד נִקְרָא תּוֹרַת הַשֵּׁם, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק בְּתוֹרַת הֲוָיָה חֶפְצוֹ זֶה הַסּוֹד וּבְתוֹרָתוֹ זֶה הַפְּשָׁט וְזֶהוּ שֶׁאָמַר תּוֹרַת הֲוָיָה שֶׁהוּא תְּמִימָה כְּלוֹמַר שֶׁצָּרִיךְ לִלְמֹד אוֹתָהּ בִּשְׁלֵמוּת וְזֶה שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִלְמֹד רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי מְלַמְּדוֹ וּמֵשִׁיב נַפְשׁוֹ וְזֶהוּ שֶׁאָמַר מְשִׁיבַת נוֹטָרִיקוֹן מְ'לַמְּדוֹ תּ'וֹרָה שִׁ'מְעוֹן בֶּ'ן י'וֹחַאי וְאָמַר נֶפֶשׁ שֶׁכִּמְעַט יָצְאָה נַפְשׁוֹ וְחָזְרָה לוֹ וּבְזֶה פֵּרוּשׁ גַּם כֵּן אֲדוֹנִי אָבִי זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁזֶּהוּ הָרֶמֶז שֶׁרָמְזוּ לְאִישׁ אֶחָד שֶׁהֶרְאוּ לוֹ בַּחֲלוֹם תֵּבַת בְּהֵמָה וְלֹא יָדַע פֵּרוּשׁוֹ וּפֵרְשׁוּ לוֹ כִּי יַעַן שֶׁמָּכַר סֵפֶר הַזֹּהַר שֶׁהָיָה לוֹ בְּבֵיתוֹ לָכֵן הֶרְאוּ לוֹ תֵּבַת בְּהֵמָה דְּרָאשֵׁי תֵּבוֹת בִּ'עַרְתִּי הַ'קֹּדֶשׁ מִ'ן הַ'בַּיִת רַחֲמָנָא לִיצְלַן וּלְפִי הָכִי יִתְפָּרֵשׁ לִרְמֹז לוֹ דְּאַף עַל גַּב שֶׁאָדָם הוּא כִּבְהֵמָה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת עִם כָּל זֶה מִשְּׁמַיָּא יִכְפְּלוּ לוֹ שְׂכָרוֹ וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּקְרֶה לוֹ כַּאֲשֶׁר קָרָה לָאִישׁ הַזֶּה אִם יֻכְשְׁרוּ מַעֲשָׂיו וְתִהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לְטוֹבָה וְיֵשׁ רֶמֶז בַּפָּסוּק 'אָדָם וּבְהֵמָה תּוֹשִׁיעַ הֲוָיָ"ה' דְּתֵבוֹת 'תּוֹשִׁיעַ הֲוָיָ"ה' עִם הַתֵּבוֹת וּב' כּוֹלְלִים שֶׁל ב' תֵּבוֹת יַעֲלוּ כְּמִסְפַּר תֵּבוֹת 'זֹהַר תִּקּוּנִים' בְּדִקְדּוּק צַח.
(הַקְדָּמַת הַמּוֹצִיא לָאוֹר זֹהַר דְּפוּס לִיווֹרְנוֹ)
אַקְדִּים טַעַם לְשֶׁבַח לָמָּה קָרָא הָרַשְׁבִּ"י זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא לְחִבּוּר זֶה תִּקּוּנִים. בִּשְׁלֹמֹא לְסֵפֶר הַזֹּהַר מָצִינוּ טַעֲמוֹ מְפֹרָשׁ בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת נָשׂא שֶׁאָמַר רַעְיָא מְהֵימְנָא לְהָרַשְׁבִּ"י: "הַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר מִן זוֹהָרָא דְּאִימָא עִלָּאָה תְּשׁוּבָה וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְחַיֵּי, דְּבִינָה אִיהִי אִילָנָא דְחַיֵּי, דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר, יִפְקוּן בֵּיהּ מִגָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי". פֵּרוּשׁ, כִּי בִּינָה הִיא חֵרוּת וּבָהּ נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְנִקְרֵאת אִילָנָא דְחַיֵּי וּבְעָסְקָם בַּזֹּהַר שֶׁהוּא גַּם כֵּן אִילָנָא דְחַיֵּי, שֶׁעַל כֵּן נִקְרָא הַחִבּוּר עַל שֵׁם זֹהַר דְּבִינָה דְּבֵהּ נָפְּקִין עַבְדִין לְחֵירוּ גַּם הֵם יִפְקוּן לְחֵירוּ מִגָּלוּתָא.
נִקְרָא סֵפֶר הַזֹּהַר – כִּי מַזְהִירִים כָּל הַלּוֹמְדִים בּוֹ
וּבְפָרָשַׁת בְּהַעֲלוֹתְךָ: וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ אִלֵּין אִינּוּן דְּקָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּזֹהַר דָּא, דְּאִקְרֵי סֵפֶר הַזֹּהַר. מְפֹרָשׁ שֶׁנִּקְרָא "סֵפֶר הַזֹּהַר" כִּי מַזְהִירִים כָּל הַלּוֹמְדִים בּוֹ אֲבָל "תִּקּוּנִים" מַאי טַעֲמַהּ אִם נֹאמַר לְפִי דְּבֵיהּ תַּלְיָא תִּקּוּנָא דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין דְּמַלְאָכִין וְדִנִשְׁמָתִין וְדִשְׁכִינְתָּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרֵישׁ הַקְדָּמַת הַתִּקּוּנִים (דַּף א' רֵישׁ עַמּוּד ב') וְזֶה לְשׁוֹנוֹ וּרְשׁוּתָא אִתְיְהִיב לְאִלֵּין נִשְׁמָתִין דְּאִתְתַּרְכוּ מֵאַתְרַיְיהוּ בָּתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, לְקַנְּנָא בְהַאי חִבּוּרָא, דְאִתְּמַר בָּהּ (מִשְׁלֵי כז י) כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת וְכוּ' וּבַזֹּהַר פָּרָשַׁת תְּרוּמָה בִּזְמַנָּא דְּיִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְתָא הַאי עֵת מְהֵימָנוּתָא מִתְתַּקֵּן בְּתִקּוּנָאָה וּמִתְקַשֶּׁטֶת וְכוּ' זֶה לֹא יַסְפִּיק כִּי אֻמָּה מִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְתָא בְּאֵיזֶה סֵפֶר שֶׁיִּהְיֶה וְכֵן אָמַר בְּדַף א' כַּנִּזְכַּר לְעֵיל זַכָּאָה אִיהוּ מָארֵי מְתִיבְתָּא מָארֵי מֶדְרָשׁ מָארֵי תוֹרָה, דְּגַם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת (תְּהִלִּים פד ד), בַּיִת דְּנִשְׁמָעִין בּוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה וְכוּ' הֲרֵי מְפֹרָשׁ שֶׁכָּל דִּבְרֵי תּוֹרָה יֵשׁ בָּהֶם סְגֻלָּה זוֹ לְתַקֵּן לָהּ בַּיִת וּלְתַקְּנָא בְּקִישׁוּטָהָא.
וּמַה נִשְׁתַּנָּה סֵפֶר הַתִּקּוּנִים מֵהָאֲחֵרִים וְרַבֵּינוּ הַגָּדוֹל הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא דְּלֵי לָן חַסְפָא וּמִיָּד תּוּתַהּ אַשְׁכַּחְנָא מַרְגָּנִיתָא הַהוּא אָמַר מַה טַּעַם הָרַשְׁבִּ"י זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא מְפָרֵשׁ בְּסֵפֶר הַתִּקּוּנִים כָּל הַפְּסוּקִים וְהַתֵּבוֹת וְחִדּוּשִׁים הַכֹּל בְּמִסְפָּר קָטָן מַה שֶּׁלֹּא עָשָׂה בְּסֵפֶר הַזֹּהַר כִּי נוֹדָע כִּי חֶשְׁבּוֹן קָטָן הִיא מִסּוֹד הַקְּטַנּוֹת וְכִי קָצְרָה יָדוֹ לִבְנוֹת חִדּוּשָׁיו עַל יְסוֹד מִסְפָּר גָּדוֹל וְתֵרֵץ הוּא זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁכַּוָּנַת הָרַשְׁבִּ"י בְּסֵפֶר הַתִּקּוּנִים הָעִקָּר לְתַקֵּן עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה שֶׁכָּל מִסְפָּר קָטָן הוּא בַּעֲשִׂיָּה כִּי שָׁם קְלִפּוֹת תַּקִּיפִין וַעֲשִׂיָּה אֵין בָּהּ כִּי אִם מִקְרָא וְחִדּוּשֵׁי תּוֹרָה שֶׁבָּהּ כֻּלָּם בְּמִסְפָּר קָטָן לָכֵן כְּדֵי לְתַקֵּן עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה בָּנָה יְסוֹדוֹתָיו עַל מִסְפָּר קָטָן בְּכַוָּנָה מְכֻוֶּנֶת לְזֶה עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
אִם כֵּן גַּם אֲנַן עֲנִינַן בַּתְרֵיהּ דְּהַיְנוּ טַעֲמָא שֶׁקָּרָא שְׁמוֹ תִּקּוּנִין הַגַּם שֶׁכָּל דִּבְרֵי תּוֹרָה מְתַקְּנִים הַשְּׁכִינָה הִנֵּה עִקַּר הַתִּקּוּן הוּא בְּעוֹלַם הָעֲשִׂיָּה שֶׁבָּהּ מְדוֹר הַקְּלִפּוֹת וְהַשְּׁכִינָה צְרִיכָה לֵירֵד לְעָמְקָם לְהַעֲלוֹת הַנִּיצוֹצוֹת וְלֶאֱסֹף נִדָּחֶיהָ אֵלֶיהָ וְאִם כֵּן צָרִיךְ כֹּחַ גָּדוֹל כְּדֵי לְתַקְּנָהּ וּלְהַעֲלוֹתָהּ מֵהָעֲשִׂיָּה שֶׁשָּׁם הַקְּלִפּוֹת תַּקִּיפִין וְאִם עָלְתָה מֵהָעֲשִׂיָּה תִּקּוּנָהּ מִן יְצִירָה נָקֵל הַרְבֵּה מֵעֲשִׂיָּה וּמִכָּל שֶׁכֵּן אִם לְתַקְּנָהּ בַּבְּרִיאָה שֶׁשָּׁם הָרַע מוּעָט וְאֵינוֹ כְּמוֹ בִּיצִירָה וַעֲשִׂיָּה וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַב בְּסֵדֶר חֹמֶר הַטֻּמְאוֹת וְאִם כֵּן יִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאֵר מִי שֶׁמַּעֲלֶה אוֹתָהּ מֵהָעֲשִׂיָּה יוֹתֵר מֵהַמַּעֲלֶה אוֹתָהּ מֵהַיְצִירָה וּבְרִיאָה וְכוּ' וּמִטַּעַם זֶה יִשְׁתַּנֶּה לְשֶׁבַח סֵפֶר זֶה לִקְרוֹת לוֹ סֵפֶר תִּקּוּנִים כִּי תִּקּוּנֵי הָעֲשִׂיָּה עִקַּר כָּל תִּקּוּנֶיהָ וְאִם לֹא תְּתֻקַּן וְתַעֲלֶה מֵהָעֲשִׂיָּה אֵיךְ יִהְיֶה תִּקּוּן יְצִירָה וּבְרִיאָה כִּי תְּחִלַּת הַכֹּל הוּא תִּקּוּן עֲשִׂיָּה וְכוּ' הִנֵּה מָצִינוּ וְעָלָה בְּיָדֵינוּ טַעַם הָגוּן לַשֵּׁם סֵפֶר הַתִּקּוּנִים שֶׁכָּל כַּוָּנַת הָרַשְׁבִּ"י לְתַקֵּן הַשְּׁכִינָה בְּעוֹלַם הָעֲשִׂיָּה כִּי מַלְכוּת מְקַנְּנָא בְּאֹפֶן שֶׁהִיא עֲשִׂיָּה.
(כִּסֵּא מֶלֶךְ בַּהַקְדָּמָה)
גַּם אֶתֵּן טַעַם לְשֶׁבַח לָמָּה לֹא נִגְלוּ לָנוּ הָאֱלֹקִים בְּפֵרוּשֵׁי הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עַל סֵפֶר הַתִּקּוּנִים כִּי אִם בַּיָּמִים הַהֵם וּבַזְּמַן הַזֶּה וְכִי אִכְשַׁר דָּרֵי לְהַשִּׂיג מַה שֶּׁלֹּא הִשִּׂיגוּ וְלֹא גָּבְלוּ רִאשׁוֹנִים הִנֵּה מָצָאתִי תְּשׁוּבָה נִצַּחַת וּמַסְפֶּקֶת לִשְׁאֵלָה זוֹ לְקַמָּן (בְּדַף קי.) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חַבְרַיָּא בְּוַדַּאי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּכַּם עִמָּנָא, עִלָּאִין וְתַתָּאִין לְמֶהֱוִי בְּהַאי חִבּוּרָא, זַכָּאָה דָרָא דְהַאי אִתְגַּלְיָיא בֵיהּ, דְּעָתִיד כּוּלֵי הַאי לְאִתְחַדְּשָׁא עַל יְדָא דְמֹשֶׁה בְּסוֹף יוֹמַיָּא בְדָרָא בַתְרָאָה, לְקַיְימָא קְרָא (קֹהֶלֶת א ט)מַ"ה שֶּׁ"הָיָה ה"וּא שֶׁיִּהְיֶה וְכוּ' עַד וְאִתְפַּשְׁטוּתֵיהּ הוּא בְכָל דָּרָא וְדָרָא, בְכָל צַדִּיק וְחָכָם דְּמִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא, עַד שִׁתִּין רִבּוֹא, לְאַשְׁלָמָא לְכֻלְּהוּ מִפְּגִימוּ דִלְהוֹן וְכוּ' עַיֵּן שָׁם דוּק בְּאִמְרֵי קָדוֹשׁ הָרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁדְּבָרָיו אֵלֶּה מוֹרִים בְּאֶצְבַּע כִּי גָּזַר אֹמֶר שֶׁדַּוְקָא בְּסוֹף יוֹמַיָּא בְּדָרָא בַּתְרָאָה עָתִיד לְאִתְחַדְּשָׁא חִבּוּרָא דָּא וְאִם תֹּאמַר אַעִיקָּרָא דְּדִינָא פִּירְכָא לָמָּה תֵּצֵא זֹאת מִלְּפָנָיו לִהְיוֹת תּוֹרָתוֹ זֹאת חֲתוּמָה וּסְתוּמָה עַד דָּרָא בַּתְרָאָה הִנֵּה אֵלִיָּהוּ זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא נָתַן טַעַם לְהַתָּרַת קוּשְׁיָא זוֹ לְקַמָּן (דַּף יט:) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ:
- וּלְכָךְ גָּזְרוּ אֹמֶר דְּלָא אִתְגַּלְיָא חִבּוּרָא דָּא אֶלָּא בְּסוֹף יוֹמַיָּא בְּדָרָא בַּתְרָאָה שֶׁהוּא זְמַן בְּעִתָּהּ וְאָז בִּסְגֻלַּת הַחִבּוּר וּקְרָאתֶם דְּרוֹר
"אַדְהָכִי הָא אֵלִיָּהוּ קָא נָחִית מֵעִילָא, בְכַמָּה חֲיָילִין דְּנִשְׁמָתִין, וְכַמָּה מַלְאָכַיָּא סוּחְרָנֵיהּ, וּשְׁכִינְתָּא עִלָּאָה עֲטָרָה עַל כֻּלְּהוּ וְכוּ' עַד וְכַמָּה בְּנֵי נָשָׁא לְתַתָּא יִתְפַּרְנְסוּן מֵהַאי חִבּוּרָא דִילָךְ, כַּד יִתְגַּלֵי לְתַתָּא בְּדָרָא בַּתְרָאָה בְּסוֹף יוֹמַיָּא, וּבְגִינֵיהּ (וַיִּקְרָא כה י) וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ". עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ, כִּי סְגֻלַּת תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ הַשְּׁכִינָה בִּזְמַן בְּעִתָּהּ כִּי אִם תְּעוֹרְרוּ הָאַהֲבָה קֹדֶם בְּעִתָּהּ צָרִיךְ לְמָרֵק הָעֲווֹנוֹת בְּצָרוֹת רַבּוֹת וְיֵהָרְגוּ כַּמָּה מִיִּשְׂרָאֵל וְיִתְקְטִיל מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף וּכְדֵי שֶׁלֹּא יֵהָרֵג שׁוּם אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וְלֹא יֵהָרֵג מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף סוֹבֶלֶת הַשְּׁכִינָה צַעַר אֹרֶךְ הַגָּלוּת לְטוֹבַת בָּנֶיהָ גַּם משֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם סָבַל כַּמָּה יִסּוּרִין עַל עַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יָמוּת מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וּבַתִּקּוּנִים בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת וּלְכָךְ גָּזְרוּ אֹמֶר דְּלָא אִתְגַּלְיָא חִבּוּרָא דָּא אֶלָּא בְּסוֹף יוֹמַיָּא בְּדָרָא בַּתְרָאָה שֶׁהוּא זְמַן בְּעִתָּהּ וְאָז בִּסְגֻלַּת הַחִבּוּר וּקְרָאתֶם דְּרוֹר וְיִהְיֶה דָּבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב וְלָאו מִשּׁוּם דְּאִכְשַׁר דָּרֵי אֶלָּא מִשּׁוּם דְּמֹשֶה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם מִתְנוֹצֵץ בְּרַבּוֹתֵינוּ הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְתַלְמִידָיו לְפָרֵשׁ מַאַמְרֵי חִבּוּרָא דָּא וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל דְּעָתִיד לְאִתְחַדְּשָׁא עַל יָדָא דְּמֹשֶה שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל לְאַשְׁלָמָא פְּגִימוּ דִּילְהוֹן מִצַּד חֶסְרוֹן יְדִיעָתָם וְהוּא יְלַמְּדֵם וְיַעַזְרֵם וִיסַיְּעֵם לְכַוֵּן אֶל הָאֱמֶת לְסִיּוּעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ וְאַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁיִּזְכֶּה לְזֶה כְּמוֹ שֶׁכָּתַב לְעֵיל הָרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי זַכָּאָה דָרָא דְהַאי רָזָא אִתְגַּלְיָיא בֵּיהּ.
וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיִּטַּע אַהֲבָתוֹ וְתוֹרָתוֹ בְּלִבֵּנוּ לִלְמֹד בְּחִבּוּר זֶה בְּלֵב שָׁלֵם וּבְחֵשֶׁק רַב כִּי הוּא מְטַהֵר הַגּוּף וּמְקַדֵּשׁ הַנְּשָׁמָה לְכָל הַלּוֹמְדוֹ בְּחֹדֶשׁ אֱלוּל אֲפִלּוּ בְּגִירְסָא בְּעָלְמָא בְּאֵין מֵבִין פֵּרוּשׁ אֲמָרָיו וְכָל שֶׁכֵּן אִם יִזְכֶּה עַד שֶׁרוּחַ הַשֵּׁם יְדַבֵּר בּוֹ לְהָבִין כַּוָּנַת הָרַשְׁבִּ"י בְּאִמְרֵי קָדוֹשׁ וּמוּעָט מִסֵּפֶר זֶה מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה, וּבוֹ יִזְכֶּה לִהְיוֹת מִבְּנֵי עֲלִיָּה, וְכֻלָּנוּ כְּאֶחָד נִזְכֶּה שֶׁיְּקֻיַּם בָּנוּ נְבוּאַת הָרַשְׁבִּ"י זַכָּאָה דָרָא דְהַאי רָזָא אִתְגַּלְיָיא בֵּיהּ.וּבִסְגֻלָּתוֹ וּקְרָאתֶם דּוֹר וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בֶּן דָּוִד מְשִׁיחֵנוּ.
(כִּסֵּא מֶלֶךְ בַּהַקְדָּמָה)
- עִקַּר בְּרִיאַת הָאָדָם שֶׁיִּלְמֹד חָכְמַת הַנִּסְתָּר
קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא, וְעָבִיד לֵיהּ בְּאוּמְנוּתָא סַגִּי, וְנָפַח בְּאַפּוֹי נִשְׁמְתָא דְּחַיֵּי, לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּרָזִין דְּחָכְמְתָא, לְמִנְדַּע בִּיקָרָא דְּמָארֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (יְשַׁעְיָה מג) כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו דַּיְקָא.
(זֹהַר חֵלֶק ב' דַּף קנ"ה.)
- דִּבּוּרֵי הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ הֵם קִשּׁוּטֵי נֶפֶשׁ הַחַיִּים לְנִשְׁמַת הָאָדָם
וַאֲנִי תָּמַהְתִּי עַל בַּעֲלֵי הַבָּתִּים הַכְּשֵׁרִים לָמָּה יִישְׁנוּ כָּל הַלַּיְלָה וִיבַלּוּ יְמֵיהֶם בְּהֶבֶל, לָמָּה לֹא יַעַמְדוּ בְּאַשְׁמֹרֶת וְכוּ', אִם הוּא בַּר הָכִי לִלְמֹד עַל כָּל פָּנִים מִשְׁנָיוֹת לָמָּה יִמְנַע עַצְמוֹ מִזֶּה וְלוֹמַר אֵיזֶה דַּפִּין מִן הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, כִּי כָּל דִּבּוּרִים אֵלּוּ, הֵם קִשּׁוּטֵי הַנֶּפֶשׁ, חַיִּים לְנַפְשׁוֹ.
(הֵיכַל הַבְּרָכָה קָאמַארְנָא דְּבָרִים פָּסוּק י')
כָּל אוֹת וְאוֹת מֵהַזֹּהַר הוּא תִּקּוּן לַנְּשָׁמָה
סֵפֶר הַזֹּהַר מָלֵא מוּסָר, וְכָל אוֹת וְאוֹת שֶׁלּוֹ הֵם תִּקּוּנִים גְּדוֹלִים לַנְּשָׁמָה לְתַקֵּן כָּל הַגִּלְגּוּלִים.
(נוֹצֵר חֶסֶד פֶּרֶק ד' מִשְׁנָה כ')
- צָרִיךְ לִטְרֹחַ בְּפַרְדֵ"ס הַתּוֹרָה עַד הֵיכָן שֶׁיָּכוֹל לְהַשִּׂיג, וְאִם לָאו נִשְׁמָתוֹ תִּתְגַּלְגֵּל עוֹד פַּעַם
בְּעִנְיַן עֵסֶק הַתּוֹרָה עִנְיַן עִסְקוֹ בְּפַרְדֵ"ס הַתּוֹרָה שֶׁהוּא רָאשֵׁי תֵּבוֹת פְּ'שָׁט רֶ'מֶז דְּ'רוּשׁ ס'וֹד בְּכָל בְּחִינַת מֵהֶם כְּפִי אֲשֶׁר יוּכַל לְהַשִּׂיג עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת לִטְרֹחַ וְלַעֲשׂוֹת לוֹ רַב שֶׁיְּלַמְּדֶנּוּ, וְאִם לֹא עָשָׂה כֵּן הֲרֵי חָסֵר מִצְוָה אַחַת שֶׁל תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁהִיא גְּדוֹלָה וּשְׁקוּלָה כְּכָל הַמִּצְווֹת, וְצָרִיךְ שֶׁיִּתְגַּלְגֵּל עַד שֶׁיִּטְרַח בַּד' בְּחִינוֹת שֶׁל פַּרְדֵּ"ס כַּנִּזְכַּר.
(שַׁעַר הַמִּצְווֹת לְהָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה דַּף א')
הַשִּׁשִּׁית הִיא מִצְוָה פְּרָטִית, וְהִיא לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, וְהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת, כִּי תַּלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם, וְיֵשׁ בָּהּ ד' פֵּרוּשִׁים שֶׁסִּימָנָם פַּ'רְ'דֵ'ס' פְּ'שָׁט רֶ'מֶז דְּ'רוּשׁ ס'וֹד, וְצָרִיךְ לִטְרֹחַ וְלַעֲסֹק בְּכֻלָּם עַד מָקוֹם שֶׁיַּד שִׂכְלוֹ מַגַּעַת, וִיבַקֵּשׁ לוֹ רַב שֶׁיְּלַמְּדֵהוּ, וְאִם חָסֵר אַחַת מֵאַרְבַּעְתָּם כְּפִי הַשָּׂגָתוֹ יִתְגַּלְגֵּל עַל זֶה.
(שַׁעַר הַגִּלְגּוּלִים הַקָּדוֹשׁ י"א, דַּף י"ד.)
דַּע כִּי הָאָדָם מְחֻיָּב לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה בְּד' מַדְרֵגוֹת שֶׁסִּימָנָם פַּרְדֵ"ס פְּ'שָׁט רֶ'מֶז דְּ'רוּשׁ ס'וֹד, וְצָרִיךְ שֶׁיִּתְגַּלְגֵּל עַד שֶׁיַּשְׁלִים אוֹתָם.
(שָׁם סוֹף הַקְדָּמָה י"ו)
- הָרַב חַיִּים וִיטַאל הָיָה צָרִיךְ לַעֲסֹק תָּמִיד בְּכָל יְכָלְתּוֹ בְּסֵפֶר הַזֹּהַר מִפְּנֵי שֶׁבְּאֶחָד מִגִּלְגּוּלָיו לֹא הֶאֱמִין בָּזֶה
אָמַר לִי רַבֵּינוּ הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, כִּי לְסִבָּה שֶׁהָיִיתִי בְּגִלְגּוּל אֶחָד מִן הַקּוֹדְמִים בִּלְתִּי מַאֲמִין בְּחָכְמַת סֵפֶר הַזֹּהַר, שֶׁצָּרִיךְ עַתָּה שֶׁאֶעֱסֹק תָּמִיד בְּכָל יְכָלְתִּי בְּחָכְמַת סֵפֶר הַזֹּהַר, וְשֶׁזֶּה הוּא הָעִקָּר הַגָּדוֹל שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת עַתָּה בְּגִלְגּוּל זֶה. גַּם אָמַר לִי, כִּי לַסִּבָּה הַנִּזְכַּר לְעֵיל צָרִיךְ אֲנִי שֶׁלֹּא אַקְשֶׁה קֻשְׁיוֹת רַבּוֹת בַּזֹּהַר עַד אֲשֶׁר אֶלְמַד עִמּוֹ זְמַן יָדוּעַ אֶצְלוֹ, וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה לִי רְשׁוּת לְהַקְשׁוֹת וְלִשְׁאֹל כָּל מַה שֶּׁאֲנִי רוֹצֶה לַחֲקֹר וְלֵידַע בְּסִפְרֵי הַזֹּהַר.
(רַבֵּינוּ חַיִּים וִיטַאל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּשַׁעַר הַגִּלְגּוּלִים דַּף מ"ט:)
- אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא אָמַר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, שֶׁבַּדּוֹר הָאַחֲרוֹן יִתְפַּרְנְסוּן מִתּוֹרָתוֹ שֶׁתִּהְיֶה מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעֶצֶם
אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לְטוֹב יָרַד מִן הַשָּׁמַיִם עִם כַּמָּה חֲיָילִין נְשָׁמוֹת וְכַמָּה מַלְאָכִים וּשְׁכִינְתָּא עִלָּאָה עֲטָרָא עַל כֻּלְּהוּ, וְאָמַר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי:
רַבִּי רַבִּי אַנְתְּ הוּא אִילָנָא דִרְבָה וּתְקִיף בְּאוֹרַיְיתָא, בְּעַנְפִין דִּילָךְ דְּאִינוּן אֵבָרִין קַדִּישִׁין, כַּמָּה עוֹפִין שַׁרְיָין תַּמָּן, דְּנִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין כְּגַוְונָא דִלְעִילָא, דְאִתְּמַר בֵּיהּ (שם ט) וּבְעַנְפוֹהִי יְדוּרָן צִפֲּרֵי שְׁמַיָּא, וְכַמָּה בְּנֵי נָשָׁא לְתַתָּא יִתְפַּרְנְסוּן מֵהַאי חִבּוּרָא דִילָךְ, כַּד יִתְגַּלֵי לְתַתָּא בְּדָרָא בַּתְרָאָה בְּסוֹף יוֹמַיָּא, וּבְגִינֵיהּ (וַיִּקְרָא כה י) וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ וְגוֹמֵר.
(תִּקּוּנֵי זֹהַר תִּקּוּן ו' בְּסוֹפוֹ)
כִּי זֶהוּ הַפַּרְנָסָה, שֶׁיָּבִינוּ וְיֵהָנוּ לְאוֹרוֹ מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעֶצֶם, כִּי הַלּוֹמֵד גִּירְסָא בְּעָלְמָא הַגַּם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלוֹ וּמְקַדֵּשׁ בְּטָהֳרָה נִשְׁמָתוֹ, עִם כָּל זֶה הַסְּגֻלָּה דִּבְגִינֵהּ וּקְרָאתֶם דְּרוֹר הִיא כְּשֶׁיִּתְפַּרְנְסוּן וְיִלְמְדוּ פֵּירוּשׁ הַמַּאֲמָרִים.
(כִּסֵּא מֶלֶךְ לְתִקּוּנֵי זֹהַר שָׁם)
עַל פִּי הַנִּזְכַּר לְעֵיל בְּתִקּוּנֵי זֹהַר, אֲשֶׁר הַנְּשָׁמוֹת שֶׁלְּמַעְלָה וְהָאֲנָשִׁים שֶׁלְּמַטָּה יִתְפַּרְנְסוּ עַל יְדֵי הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, עַל פִּי זֶה יְבֹאָר מַה שֶּׁכָּתַב בַּזֹּהַר (חֵלֶק ג' דַּף רל"ב.) שֶׁאָמַר הָרַעְיָא מְהֵימְנָא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: , בּוֹצִינָא קַדִּישָׁא, אַשְׁלִים מִלּוּלֵי דְּרָזִין דְּחִבּוּרָא קַדְמָאָה, לְפָרְשָׁא לוֹן, דְּהָא כָּל מָארֵי מְתִיבְתָּאן דִּלְעֵילָּא, וּמָארֵי מְתִיבְתָּאן דִּלְתַּתָּא, כֻּלְּהוּ מְזוּמָנִין לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין מִפּוּמָךְ, וּפִירוּשִׁין דִּילָךְ. דְּהָא חֶדְוָה וּפוּרְקָנָא, יִתְּעַר בְּהוֹן לְעֵילָּא וְתַתָּא.
- אֶפְשָׁר לְאָדָם שֶׁיִּהְיֶה בָּקִי בְּשַׁ"ס וּפוֹסְקִים וּבְאוֹתוֹ זְמַן עַם הָאָרֶץ גָּמוּר
אוֹ יֹאמַר, אֵיזֶהוּ חָכָם, כַּמְבֹאָר בְּסֵפֶר הַקָּנֶה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּלְמֹד אָדָם שַׁ"ס וּפוֹסְקִים וְיֶחְכַּם הַרְבֵּה וְיִהְיֶה עַם הָאָרֶץ גָּמוּר, עַם נָבָל דְּקַבִּילוּ אוֹרַיְתָא שֶׁהוּא נוֹבְלוֹת חָכְמָה שֶׁלְּמַעְלָה תּוֹרָה, וְאֵינוֹ לוֹמֵד בְּרָזִין דְּאוֹרַיְתָא שֶׁהוּא חַיּוּת הַפְּנִימִי שֶׁל הַתּוֹרָה, וּמִי שֶׁהוּא לַמְדָן מֻפְלָג בָּקִי בְּכָל הַתּוֹרָה וְעוֹסֵק בְּפִלְפּוּל שֶׁל הֶבֶל שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וְאֵינוֹ לוֹמֵד לִשְׁמָהּ לְהַשִּׂיג נֹעַם עֲרֵבוּת יְדִידוּת מְתִיקוּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר זֶה אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אִם לֹא בְּהָסִיר מִמֶּנּוּ כָּל אוֹת הַזְּמַן וַעֲרֵבוּת הַמֻּרְגָּשׁ, וְלִלְמֹד בְּסֵפֶר הַזֹּהַר וּבְכִתְבֵי מָרָן אֱלֹקִי הָאֲרִ"י, בְּעֵץ חַיִּים וּפְרִי עֵץ חַיִּים וְשַׁעַר הַיִּחוּדִים, בִּמְתִיקוּת וְנֹעַם זִיו הַשְּׁכִינָה שֶׁזֶּה יִקָּרֵא חָכָם, אֲבָל לַמְדָן לְפַלְפֵּל בְּפִלְפּוּל שֶׁל הֶבֶל וּמְקַיֵּם הַמִּצְווֹת כַּאֲבָנִים עַל רֹאשׁוֹ, זֶה נִקְרָא נָבָל וְלֹא חָכָם דְּקַבִּילוּ אוֹרַיְתָא וְלֹא חַכִּימוּ.
וְלָכֵן בָּנַי אַחַי, אַל יֵרַע לִבְּכֶם לוֹמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה מִכָּל מִדּוֹת רָעוֹת וְתַאֲווֹת רָעוֹת אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִּפָּנֶה וְתֵלֵךְ בְּבוּשָׁה וְכִסּוּפָא דְּאַנְפִּין לְעוֹלָם עֶלְיוֹן, כִּי אֵין לְךָ חַיִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא אֶלָּא בְּלִמּוּד גְּמָרָא וּפוֹסְקִים עִם חָכְמַת הַזֹּהַר וְכִתְבֵי מָרָן אֱלֹקִי הָאֲרִ"י, עַל פִּי הַקְדָּמוֹת מָרָן אֱלֹקִי הָרַב יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם טוֹב זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, וְזֶה יֻשַּׂג לְךָ לִכְשֶׁתִּתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵי צַדִּיקִים בְּעִקְבֵי הַצֹּאן, נִדּוֹשִׁין בְּעָקֵב, וּבְעִיּוּן בְּסִפְרֵי הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל.
וְאַל תָּחוּשׁ עַל שֶׁיַּעֲבֹר עָלֶיךָ נִסְיוֹנוֹת מְרוֹרִים לִשְׁעָתָן וּמְתוּקִים אַחַר כָּךְ, וְדַבֵּק נַפְשְׁךָ תָּמִיד לְפִי הַשָּׂגָתְךָ בְּסֵפֶר הַזֹּהַר וּבְכִתְבֵי מָרָן הָאֲרִ"י מְאֹד בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה וְהַכְנָעָה, שֶׁלֹּא תִּהְיֶה כַּוָּנָתְךָ חָלִילָה לִהְיוֹת רַב וְרַבִּי, כִּי זֶה הוּא עֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ, כִּי דַּי בְּחֶסְרוֹן הַשְּׁלֵמוּת זֶה שֶׁתַּעֲסֹק בָּהּ מִצַּד עֲרֵבוּת יְדִידוּת נְעִימוּת חֲבִיבוּת דְּבֵקוּת נֹעַם זִיו הַשְּׁכִינָה, כִּי בֶּאֱמֶת הָעִקָּר הוּא לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאוֹ וְנַחַת רוּחַ לְפָנָיו, אַף שֶׁהוּא בְּקַטְנוּת גָּמוּר, עָפָר וָאֵפֶר, אֵין מַמָּשׁ, וְיָסוּר מִמֶּנּוּ כָּל הַמַּחְשָׁבוֹת הַטּוֹרְדוֹת וִידַבֵּק נַפְשׁוֹ לְאוֹר עֶלְיוֹן אֶל עוֹלָם בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ, כְּתוֹלָע קָטָן הָרוֹחֵשׁ עַל הָאָרֶץ אַף שֶׁיִּהְיֶה לְךָ טָעוּת, אַף עַל פִּי כֵן הוּא טוֹב.
וְלָכֵן אַחַי וּבָנַי נְפָשׁוֹת יְקָרוֹת, מֵחָכְמָה סְתִימָאָה הַנִּדּוֹשִׁין בַּעֲקֵב חֲסִידֵי עֶלְיוֹן, גְּבוֹהִים וְרָמִים, תְּדַבְּקוּ נַפְשְׁכֶם בְּסֵפֶר הַזֹּהַר, תִּקּוּנִים, זֹהַר חָדָשׁ, עֵץ חַיִּים, פְּרִי עֵץ חַיִּים, מְבוֹא שְׁעָרִים, אוֹצְרוֹת חַיִּים, שַׁעֲרֵי הַיִּחוּדִים, אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף, זֹהַר רָקִיעַ, קוֹל בָּרָמָה, לִקּוּטֵי תּוֹרָה, וִיחָקְקוּ עַל לוּחַ לְבַבְכֶם וּבְהַכְנָעָה גְּדוֹלָה וּבְאַהֲבַת יִשְׂרָאֵל.
וְהַלִּמּוּד יִהְיֶה עַל כַּוָּנָה לְהַשִּׂיג עֲרֵבוּת נֹעַם זִיו הַשְּׁכִינָה וְלַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְאֵ-ל עֶלְיוֹן עַל יְדֵי לִמּוּד זֶה, וְתַשִּׂיג יוֹתֵר מִמַּלְאֲכֵי עֶלְיוֹן עַל יְדֵי הַכְנָעָה. אֲבָל אַל תְּדַמּוּ בְּנַפְשְׁכֶם חָלִילָה וְחָלִילָה שֶׁתַּשִּׂיגוּ אֵיזֶה מַהוּת בְּעִנְיָנִים נִסְתָּרִים כָּאֵלֶּה, חָלִילָה, אַף שַׂרְפֵי חַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ וּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ לֹא הִשִּׂיג מַהוּת עִנְיְנֵי הַסְּפִירוֹת, עַיֵּן בְּזֹהַר רָקִי"עַ.
וְאַל יְפַתּוּךָ, בְּנִי חֲבִיבִי, רָמֵי הַקּוֹמָה קְרוּאֵי הַשְּׁאוֹל הָאוֹמְרִים וּמְדַמִּים בְּנַפְשָׁם כִּי שָׁם בִּמְקוֹם הַנֶּאֱצָלִים הָעֶלְיוֹנִים יֵשׁ שׁוּם תְּפִיסָה בְּמַחֲשָׁבָה לְהַשִּׂיג דֶּרֶךְ יִחוּדִים וּמַהוּתָן מַרְאוֹת וּגְוָנִים, דַּע, בְּנִי, שֶׁעָבַר עַל נַפְשָׁם מַיִם הַזֵּידוֹנִים דִּבְּרוּ דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל אֲדוֹנֵי הָאֲדוֹנִים, כִּי אֵין שָׁם לֹא מַרְאֶה וְלֹא גָּוֶן וְלֹא תְּפִיסָה בְּמַחֲשָׁבָה בְּעוֹדוֹ מְלֻבָּשׁ בַּגּוּף הָאָרוּר הַזֶּה לְבוּשׁ עָכוּר בְּשֵׁם מַהוּת בְּעִנְיָנִים כָּאֵלֶּה, רוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה, מִתְגָּאֶה עַל כָּל גֵּאִים וּמַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עַל דַּכָּא וְרוּחַ נִשְׁבְּרָה לֵב נִשְׁבָּר כְּאַיִן מַמָּשׁ.
וְאִם תֹּאמַר לָמָּה אֶלְמֹד לְיַגֵּעַ עַצְמִי אַחַר שֶׁסּוֹף כָּל סוֹף אֵינוֹ יָדוּעַ לִי שׁוּם עִנְיָן וְשׁוּם תְּפִיסָה, אַל תֹּאמַר כָּךְ, אַף שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ לְךָ מַהוּת, אֲבָל יָדוּעַ לְךָ מְצִיאוּתָם שֶׁיֵּשׁ מְצִיאוּת אוֹרוֹת, וּכְשֶׁאַתָּה לוֹמֵד וּמְכַוֵּן בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ, נִתְעוֹרֵר לְמַעֲשֶׂה מְצִיאוּת אֵלּוּ עִנְיָנִים, וּמִשָּׁם נִשְׁפָּע עָלֶיךָ אוֹר מָתוֹק לְהָסִיר מִמְּךָ כֹּל בְּחִינוֹת רַע, וְתָאִיר נַפְשְׁךָ בְּמַעֲלוֹת רָמוֹת בַּעֲרֵבוּת יְדִידוּת הַתּוֹרָה מְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּף, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה בְּכַוָּנָה טְהוֹרָה בְּלֵב נִכְנָע לֵב אֱמֶת בְּלִי כַּוָּנוֹת בִּלְתִּי רְצוּיוֹת שֶׁל שְׁטוּתִים, וְדַי בְּזֶה.
וְזֶהוּ אֵיזֶהוּ חָכָם, וְלֹא נָבָל, הַלּוֹמֵד מִכָּל צַדִּיק, אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק סוֹדוֹת וְרָזִין דְּאוֹרַיְתָא.
(נוֹצֵר חֶסֶד עַל מַסֶּכֶת אָבוֹת פֶּרֶק ד' מִשְׁנָה א')
- מִצְוָה לְגַלּוֹת סִתְרֵי תּוֹרָה וְרָזִין עֶלְיוֹנִים לְבַעֵר קוֹצִים מִן הַכֶּרֶם
כָּל הַמְחַלֵּל, לֹא אָמַר כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מְכַבֵּד, לָאו כְּלָלָא הוּא, כִּי בַּדּוֹר הַזֶּה עִקְבוֹת מְשִׁיחָא אָמַר מָרָן הָאֲרִ"י וְרַבֵּינוּ יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, שֶׁמִּצְוָה לְגַלּוֹת סִתְרֵי וְרָזִין עֶלְיוֹנִים לְבַעֵר קוֹצִים מִן הַכֶּרֶם. וְלָכֵן אָמַר הַמְחַלֵּל שֶׁדּוֹרֵשׁ בְּסִתְרֵי עֶלְיוֹנִים בְּהַשָּׂגַת שִׂכְלוֹ וְלֹא מִמַּה שֶּׁנִּתְקַבֵּל פֶּה אֶל פֶּה מֵאֵלִיָּהוּ, אוֹ שֶׁמְּגַלֶּה רָזִין לָרְשָׁעִים וְלָאֲנָשִׁים הַהוֹלְכִים אַחַר תַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה הַמְגֻשָּׁם, אֲזַי גּוּפוֹ מְחֻלָּל.
(נוֹצֵר חֶסֶד עַל מַסֶּכֶת אָבוֹת פֶּרֶק ד' מִשְׁנָה ו')
וְהַלּוֹמֵד זָקֵן, בְּסוֹדוֹת וְרָזִין דְּאוֹרַיְתָא, רָזִין דְּעַתִּיק יוֹמִין, זָקֵן מָלֵא רַחֲמִים, דּוֹמֶה לִדְיוֹ כְּתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק, שֶׁאֵינוֹ נֶחְקָק כָּל כָּךְ בְּמֹחוֹ וּמַחְשַׁבְתּוֹ וְיָכוֹל לִטְעוֹת בָּהֶם הַרְבֵּה, כִּי נִמְחָק חוֹזֵר כּוֹתֵב וְנִמְחָק. וְכֵן יֵשׁ הַרְבֵּה שׁוֹטִים שֶׁבּוֹרְחִים מִלִּלְמֹד רָזִין שֶׁל מָרָן הָאֲרִ"י וְסֵפֶר הַזֹּהַר אֲשֶׁר הֵם חַיֵּינוּ, וְלוּ עַמִּי שׁוֹמֵעַ לִי, בְּעִקְבוֹת מְשִׁיחָא אֲשֶׁר הָרַע וְהַמִּינוּת גּוֹבֵר, הָיוּ שׁוֹקְדִין כָּל יְמֵיהֶם לִלְמֹד סֵפֶר הַזֹּהַר וְהַתִּקּוּנִים כִּתְבֵי מָרָן בָּלוּל עִם חֲסִידוּת וְהַקְדָּמוֹת שֶׁל מָרָן הָרַב יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם טוֹב זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, וְהָיוּ מְבַטְּלִין כָּל הַגְּזֵרוֹת רָעוֹת, וְהָיוּ מַמְשִׁיכִין שֶׁפַע וְאוֹר עַל כָּל הָעוֹלָמוֹת, כֵּן הַשְׁפָּעוֹת פַּשְׁטִיּוֹת, בָּנֵי חַיֵּי מְזוֹנֵי, טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב הֲוָיָ"ה מַמָּשׁ, חַיּוּת אָדָם הַיִּשְׂרְאֵלִי תָּלוּי בְּסֵפֶר הַזֹּהַר וּבְכִתְבֵי מָרָן לִלְמֹד בִּקְדֻשָּׁה וּבְשִׂמְחָה וּבְנֹעַם וּבְיִרְאָה וְאַהֲבָה כָּל אֶחָד לְפִי הַשָּׂגָתוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ, וְכָל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים כוּ'.
וְלוּ עַמִּי שׁוֹמֵעַ לִי, בַּדּוֹר הָרַע הַזֶּה שֶׁהַמִּינוּת גּוֹבֵר, הָיוּ לוֹמְדִין עִם תִּינוֹק בֶּן תִּשְׁעָה שָׁנִים סֵפֶר הַזֹּהַר וְהַתִּקּוּנִים לַהֲגוֹת בָּהּ, וְהָיָה יִרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ וְיִתְקַיֵּם.
(נוֹצֵר חֶסֶד עַל מַסֶּכֶת אָבוֹת פֶּרֶק ד' מִשְׁנָה כ')
בְּהַקְדָּמַת אוֹר הַחַמָּה כָּתַב שֶׁכֵּן אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי בְּעַצְמוֹ, שֶׁנְּעָרִים קְטַנִּים יִלְמְדוּ מִסּוֹד הַשֵּׁם, עַיֵּן שָׁם.
- קָרוֹב לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֲפִלּוּ נְעָרִים יֵדְעוּ נִסְתָּרוֹת
קנ. אָמַר לוֹן[1] רַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית[2] רְעוּתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּדָא דְּיִתְגְּלֵי כָּל כָּךְ לְעַלְמָא, וְכַד יְהֵא קָרִיב לְיוֹמֵי מְשִׁיחָא, אֲפִלּוּ[3] רַבְיֵי דְעַלְמָא זְמִינִין לְאַשְׁכָּחָא[4] טְמִירִין דְּחָכְמְתָא וּלְמִנְדַע[5] בֵּיהּ[6] קִצִּין וְחוּשְׁבְּנִין, וּבְהַהוּא[7] זִמְנָא אִתְגַּלְּיָא לְכֹלָּא.
[תַּרְגּוּם לִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ]: אָמַר לָהֶם רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵין רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּזֶה שֶׁיִּתְגַּלֶּה לָעוֹלָם כָּל כָּךְ. וּכְשֶׁיִּהְיֶה קָרוֹב לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲפִלּוּ נְעָרִים שֶׁבָּעוֹלָם עֲתִידִים לִמְצֹא נִסְתָּרוֹת שֶׁל הַחָכְמָה וְלָדַעַת עַל יָדוֹ קִצִּים וְחֶשְׁבּוֹנוֹת, וּבְאוֹתוֹ הַזְּמַן יִתְגַּלֶּה לַכֹּל.
(זֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת וַיֵּרָא דַּף קיח.)
v v v
לימוד הלכות שהם עיקר שעשוע לעולם הבא.
כתב בספר יאיר נתיב עמוד קמ:) עיקר שלימות התפילה היא על ידי אמת וזה זוכין על ידי הלל והודאה להשם יתברך, ועל ידי לימוד הלכות שהם עיקר שעשוע לעולם הבא.
שאין תורה כתורת ארץ ישראל
ושם בעמוד סג. (נתיב קמ), הביא את מדרש רבה ויקרא סדר שמיני פרשה יג), וז"ל: … אשר שם הזהב אלו דברי תורה שנאמר (שם יט) הנחמדים מזהב ומפז רב, וזהב הארץ ההיא טוב מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל, ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל, שם הבדולח ואבן השהם מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות…
שלמה המלך ידע ברגע אחת את כל התורה מפי הקב"ה
ועוד כתב בעמוד פח. (נתיב קפו), והביא את מדרש שיר השירים רבה וקוהלת רבה וז"ל: ויקץ שלמה והנה חלום, וכו, ויבא ירושלים וכו', ויעש משתה לכל עבדיו, ואמר רבי אלעזר מכאן שעושים סעודה לגומרה של תורה… ויש לדקדק מהיכן ראיה… ועל כן תיכף ומיד ברגע אחד נתחכם שלמה בכללות החכמה שהובטח מאת הקב"ה ונעשה חכם בה, כאילו הוא גמר כל לימודיה בשלימות מראש ועד סוף… וזהו כוונת הפסוק ויקץ שלמה כי מקודם ידיעתו החכמה אז היה כאיש נרדם, אבל כשנתחכם בחכמה נפלאה הזאת נקרא עליו כאיש ניעור משנתו…
כי בטח הצדיקים לא יהנו מסעודת הרשות אלא מסעודת מצוה, וזהוא בזכות הגיית התורה ושהם ניזונים ונהנים מזיו השכינה, אחרי השקלא והטריא של התורה וגילוי סודותיה האמיתיים להם בעולם הבא הקיים והרוחני, עכ"ל, עיי"ש.
מכאן רואים ששלמה המלך ברגע אחד ידע את כל התורה כולה עם סודותיה,ועל זה עשה סעודת סיום. וכן שעיקר הסעודה המתוקנת לצדיקים לעתיד לבא היא על לימוד סודות התורה.
ענין הפרש עסק התורה בפשטיה שהם תורת העוה"ז אשר היא הבל לפני תורתו של משיח ותורת העוה"ב
ובהקדמת המהרח"ו לעץ חיים כתב: ואין ספק כי לכאורה ישתומם האדם בראותו מ"ש לעיל בשני המאמרים דאע"ג דאית ליה עובדין טבין סגיאין מפקין ליה מכל תרעא דההוא עלמא ואתדנת בכל יומא אמנם המשכיל בדברי ריב"ז רבן של תנאים מארי משנה שראוהו בעת פטירתו שהיה בוכה והשיב שיש לפניו ב' דרכים ולא היה יודע באיזה דרך מוליכים אותו ובמס' סוכה ספרו עליו גדולות ונפלאות ואמרו עליו שלא הניח לא מקרא ולא משנה ולא תלמוד וכו' ומעשה מרכבה שיחת דקלים וכו' ועכ"ז היה מתיירא גם מצינו בר' אבהו אשר שופריה מעין שופריה דיעקב אע"ה כפי קשר נשמתו בו ואמרו בגמרא כי עליו נאמר זקן ונשוא פנים הוא הראש דא ר' אבהו שהיו נושאים פנים לדורו בעבורו בשמים והיה אומר בשעת פטירתו ואני אמרתי לריק יגעתי לתהו והבל כחי כליתי וכל בעל שכר יתמה מדברים אלה ולא יובנו זולתי במ"ש למעלה ענין הפרש עסק התורה בפשטיה שהם תורת העוה"ז אשר היא הבל לפני תורתו של משיח ותורת העוה"ב וז"ס לתהו והבל כחי כליתי. ואלו באתי להאריך בביאור כל המאמרים האלו יכלה הזמן והמה לא יכלו אכן נוכל להבין בדרך קצרה כפי הנז"ל כי שכר מצות ותורה הפשטיית היא בעוה"ז ובג"ע הארץ האמנם למיעל לעלמא עילאה אי אפשר עד שיעסוק האדם כפי יכלתו כפי אשר תשיג ידו בחכמת הזוהר ואי לא כדין מפקי ליה מכל תרעין דעלמא עילאה אע"ג דאיהי יפה במצות ובמע"ט ולכן חלק הנפש והרוח נשארים למטה בג"ע הארציי אמנם הנשמה שהיא חלקה בסודות התורה נענשת ואתוקדת לבר מהיכלין עילאין דג"ע העליון כנ"ל וז"ש האי חיותא קדישא קיימא כד נשמתא סלקה ולא אמר כד נפשה או רוחא והבן זה ולא תתבהל בראותך כמה מאמרי רז"ל חלוקים בענין זה והנה היה צריך המאמר של שיר השירים ביאור רחב אבל מי שיעסוק בחבורינו זה ובפרט בש"ח בשער הגלגולים יוכל להבין אתדבריו, עכ"ל.
ולולא כי יגורתי מפני אף וחמה קנאה המתגבר עלי ימצאו באנשי דורנו חכמים בדעתם ויקשו ערפם לבלתי האמן כי יש אלקים בארץ ויראתי פן מקנאתם בשומעם גדולתו ונפלאותיו ח"ו יטילו פגם בקדשים ויאמרו מאן גבר בגוברין הלא גם בנו דבר ה'
ובהמשך שם, – זאת לוקחת ומועתקת מס' פע"ח שבדמשק מכת"י הרח"ו ז"ל בעצמו וז"ל: אמר הצעיר והזעיר הרח"ו בראותי תשוקת החרדים אל דבר ה' ראיתי לחבר הס' הזה ולהאיר עיניה' בקצת הקדמות שקבלתי ממורי זלה"ה כאשר אבאר ומהם תוכל לאחוז ולקחת מעץ חיים כאשר תראה בעז"ה דברי בנוים על הקדמו' נעלמות שנתגלו למורי זלה"ה ברוה"ק עפ"י אליהו ז"ל. והיום אביע חידות ונסים ונפלאות תמים דעים כי כמו שבכל דור ודור אלהי הראשונים ואחרונים הפליא חסדו עמנו כן היום הזה חשף את זרוע קדשו ושלח לנו עיר וקדיש מן השמים נחית הרב החסיד המקובל האלהי [כרשב"י] בדורו כמהר"י לוריא זלה"ה וממצר מצרים קראנו י"ה ועננו במרחב י"ה בארץ קדושה ורחבת ידים עיר גדולה לאלהים של חכמים ושל סופרים צפ"ת תובב"א גליל העליון כי שני שנים קודם פטירת הרב זלה"ה בא אנוס ממצרים עפ"י הדבור כי כן הוגד לו ברוה"ק כי הגיע עת פקודת רוחו להשיבה אל מקומה לאלהים אשר נתנה לו וגם זה במצרי' נצטוה עפ"י הדבור והפקיד מזער מקצת חכמתו הגדולה והנפלאה כי כן ציווהו במתיבתא דרקיע לחיות שארית בארץ והדברים עתיקים כבשים ללבושך ואז בעלותו מארץ מצרים סמך ידיו עלי והאיר עיני בקצת הקדמות אמיתיות שורשיות שמסרו לו ממתיבתא דרקיע וקוב"ה להחיות שארית בארץ ומפי אליהו ז"ל שנתגלה אליו תמיד ורשותא יהבי ליה לגלות תמיד רזין סתימין על התיקונים והזוהר שלא נתגלו מימות רשב"י ואילך ולולא כי יגורתי מפני אף וחמה קנאה המתגבר עלי ימצאו באנשי דורנו חכמים בדעתם ויקשו ערפם לבלתי האמן כי יש אלהים בארץ ויראתי פן מקנאתם בשומעם גדולתו ונפלאותיו ח"ו יטילו פגם בקדשים ויאמרו מאן גבר בגוברין הלא גם בנו דבר ה' ולולא זאת הייתי מספר מקצת דרכיו ונפלאותיו אשר עיני ראו ולא זר דברים מבוהלים לא נראו בכל הארץ מימות תנאים כרשב"י וחביריו… עכ"ל.
מי יגן עלינו אם לא קריאתינו בחכמה זאת הנפלאה והעמוקה
לשון החכם הגאון מהר"ר יעקב צמח נר"ו בהקדמה ספרו רנו ליעקב וז"ל:
עוד נ"ל כי גלוי חכמה זאת עתה בדורות גרועות הוא כדי שיהיה לו מגן עתה לאחוז בלבב שלם באבינו שבשמים כי באותן הדורות הרוב היו אנשי מעשה וחסידים והמעשים טובים היו מצילין אותן מפני המקטרגים ועתה רחוקים משורש העליון כמו השמרים בתוך החביות מי יגן עלינו אם לא קריאתינו בחכמה זאת הנפלאה והעמוקה ובפרט ע"ד שכתב הרב ז"ל שהנסתרות נעשו עתה כמו נגלות כי בדור הזה מושל הזנות ומלשינות ולה"ר ושנאה שבלב ונתפשטו הקליפות באופן שמתבייש האדם לנהוג דברי חסידות וה' יגן עלינו וימחול לעונינו אכי"ר עכ"ל. עוד העתק מל' מהרי"ץ בהקדמת ספרו וז"ל דברים הבאים בתוך הקדמות מפי דרושים אלו ודברים אלו אמת ויציב עכ"ל:
לכן נקראת תורה תמימה משיבת נפש למבין סודותיה
ובספר גליא רזא להמקובל האלוקי רבי אברהם תלמיד האריז"ל המוזכר על ידי החיד"א בשם הגדולים כבעל דברים נוראים, כתב, (עמוד רס), וז"ל: ואלו הם דברים שצער גדול בהם כדי להתיישב לשונות מן הפסוקים הללו, ולהראות לכל שלא יש בתורתינו הקדושה יתור דברים ואפילו אות אחת שאין בה תילי תילים של הלכות, ולכן נקראת תורה תמימה משיבת נפש למבין סודותיה, ולא לאותן שהוכו בסנורין ואומרים כי אין המקרא יוצא מידי פשוטו, ועושים מן הפשט עיקר, ואני אומר גם כן כי הוא אמת, שאין המקרא יוצא מבואר מדי פשוטו, ורוצה לומר שאין די הפשט לבארו כהוגן, אלא עם סודותיו ותעלומיו, ואזי משיבת נפש ליודע דעת ועיניו פקוחות… עכ"ל.
הב"ח באו"ח סימן מ"ז, (אות ב) ומ"ש דאמר רב יהודה אמר רב וכו'. רבינו מביא ראיה מרב יהודא אמר רב שהקב"ה מקפיד על לומדי תורה אפילו עוסקין בה טובא אם אינן זהירין לברך בתורה תחלה. ואיכא לתמוה טובא למה יצא כזאת מלפניו להענישם בעונש גדול ורם כזה על שלא ברכו בתורה תחלה שהוא לכאורה עבירה קלה ונראה דכונתו יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתינו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה ולכן נתן הקב"ה תורת אמת לישראל במתנה שלא תשתכח מאתנו כדי שתתדבק נשמתינו וגופינו ברמ"ח איברים ושס"ה גידין ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה שבתורה ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך שהיתה השכינה ממש בקרבם כי היכל ה' המה ובקרבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה והארץ כולה היתה מאירה מכבודו ובזה יהיה קישור לפמליא של מעלה עם פמליא של מטה והיה המשכן אחד אבל עתה שעברו חוק זה שלא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם לידע הדינים לצורך משא ומתן גם להתגאות להראות חכמתם ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה למטה בארץ כדי שתעלה נשמתם למדרגה גדולה אחרי מיתתם הנה בזה עשו פירוד שנסתלקה השכינה מן הארץ ועלתה לה למעלה והארץ נשארה בגשמיותה בלי קדושה וזה היה גורם חורבנה ואבידתה והוא אמרו מי האיש החכם וגומר על מה אבדה הארץ וגומר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם וגומר ואמר תורתי תורת אמת אשר נתתי במתנה שלא יהיו למדין ושוכחין וגם פירשתי להם טעם כל הדברים ופירושיהם וזהו אשר נתתי לפניהם כשלחן ערוך וכו' וכמו שכתבו רבותינו ז"ל (עירובין נד ע"ב מכילתא ריש משפטים) על פסוק (שמות כא א) ואלה המשפטים
אשר תשים לפניהם וכוונתי שיתקשרו בעצם קדושת תורתי תורת אמת והשכינה תהא שורה בקרבם והמה עזבו את תורתי ולא הלכו בה פירוש תחלת ההליכה ברוחניות התורה ממדרגה למדרגה כדי שתתדבק הנשמה בעצמות קדושת התורה לא הלכו בה דהיינו לא הלכו בה לשמה בשעה שבאו לפתוח בעסק התורה ולברך לפניו יתברך ולהודות לו על נתינת התורה לעמו ישראל כדי שיהיו דבקים בקדושתה ובשכינתו יתברך והוא המכוון בברכת אשר בחר בנו על אשר קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו תורתו הקדושה כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום כדי שתתדבק נשמתינו בעצמות קדושת התורה ורוחניותה ולהוריד השכינה בקרבנו לא הלכו בה לעסוק בדברי תורה לשמה כי בזה נענשו שנסתלקה השכינה מן התחתונים ואז אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר כלומר נחרבה ונשארה חומרית מבלי עובר שם קדושת השכינה כי נסתלקה השכינה לגמרי מן הארץ ועלתה לה למעלה וכך היא גירסת רב אלפס (ברכות ה ע"ב) ולומדי תורתך לשמה וכזה ראוי להגיה בסדורים.
מכתב נורא מהרמח"ל הקדוש זי"ע – צריך לקבע עיקר למודו בזוהר הקדוש
קבלתי אגרת הוד כבוד תורתו… ראיתי אשר שמח כבוד תורתו כי עשיתי פרי בנגלות, וגם אני שמח תודה לא-ל, באשר יחנני ה' בכל חלקי תורתו הקדושה, כי כלה תמימה ומשיבת נפש. אך מנחש אני בגביע שלו, כונת הוד כבוד תורתו אשר לזה היה מתאוה, ולולי הייתי מניח הנסתרות ועושה עסקי בנגלות כבר היה לו לשמחה, ואני צר לי מאד היותי רחוק מאת הדרת כבוד תורתו, כי לולי הייתי קרוב אליו לא הייתי מניח מלהשתדל, כי איש כמוהו, שר וגדול בישראל, יעזוב את הטוב הפנימי, אור הבהיר, סלת הנקיה, להשביע נפשו הרמה רק בעשב השדה שהוא פשט התורה ובתמרור חיי, הקל וחומר וגזרה שוה, אשר עליו אמרו: "וימררו את חייהם בעבודה קשה" (זהר א' כז.). הלא מקרא צווח ואומר: "כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה", כל חסד דעבדין לגרמיהו עבדין (תקו"ז ל'), והשכינה הקדושה הממתנת לבניה שינהלו אותה מן הגלות, ואין מנהל לה מכל בנים ילדה. הייטב בעיני ה'? וסוף דבר: מה נמצא נחת רוח ליוצרנו ברוך הוא בכל הפלפולים הגדולים והפסקים הרבים? ואין אחד מתחזק לעמוד בסוד ה' ולגלות אור כבודו אל השכינה שנאמר בה: "וראיתיה לזכר ברית עולם": ברזין דאוריתא. לא בסתר מדבר הקדוש רשב"י (זהר ב' דף רמז: וזהר חדש על שה"ש דף ע:, מהדורת מוסד הרב קוק) על פסוק: "אם לא תדעי לך היפה בנשים" שמי שאינו יודע רזין דאוריתא אפילו אית ביה עובדין טבין וסגיאין, מפקין ליה מכל תרעי דההוא עלמא. ההסתר הסתיר הרב הקדוש האר"י זלה"ה דבריו (שער המצוות, ואתחנן) באמרו, שמי שהוא חריף יעין שעה אחת או שתים לכל היותר בהלכה, ומי שאינו חריף לא יעין בה כל עקר, אלא עקר העסק יהיה במדרשים ובאגדות ובקבלה, פנימיות התורה. אם כן למה נעזב את העקר ונאחוז את הטפל? זה הכלל: אין אדם מוצא לעתיד לבוא, אלא האור מה שהמשיך בידיעתו בעולם הזה, ומי שידע הפנימיות יהנה באור פנימי, ומי שלא השיגו לא יהנה ממנו על שום פנים. וכי יאמרו: הלא הדינים צריכים לישראל הנעזוב אותם? לא, לא נעזב אותם, אבל נקבע להם זמנים לפי שאי אפשר בלאו הכי, אך לא בהם נבלה זמננו ח"ו. הלא זה רע בעוונותינו הרבים, שרב חכמי ישראל כבר רחקו מעל האמת ומן האור הנעים, כבוד ה' אלקינו, ללכת אחרי פלפוליהם של הבל. וה' בוחן לבות הוא יודע אם לעקל אם לעקלקלות הוא, כי אינם נוטים אלא אחרי הבצע והכבוד: ומה שיביא להם מאלה ככל אות נפשם, אותו יבחרו להם. צר לי על האדם הגדול הדרת כבוד תורתו, אשר לא יעשה עקר עסקו במה שהיה ראוי לאיש אשר כמוהו, ולפי אכלו יתעדן במעדני מלך, מלכו של עולם. אני אין בכחי אלא מה שבכחי, אברך את ה' אשר יעצני ללכת בדרך האמת, והוא יתן בלב בניו את הטוב להם תמיד…" (אגרות רמח"ל אגרת פ"ח).
חובת כל ישראל לעסוק בסודות התורה כי לכך נברא כל העולם כולו וזה רצונו ית' ויתעלה שיהיו ישראל כמלאכי השי"ת [ומי שאינו עושה כן הרי הוא ח"ו כפוי טובה רח"ל ]
מה מלמדת חכמת האמת
כתיב: "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי" (ירמיהו ט, ב) מכאן ראיה, שהחכמה, שהקב"ה בוחר בה, היא להשכיל ולדעת בו יתברך, מה (שא"א) [שאפשר] לדעת. ולא אמר "השכל וידוע את מצותי", "את דברי", שאז היה מורה שדי לדעת המצוות, וסדר עשייתן בכל פרטיהם. אלא "השכל וידוע אותי". אם כן הוא רוצה דוקא שיתעסקו בני האדם לדעת את תפארת גדולתו. וכל שאר חכמה נאמר בה "אל יתהלל חכם בחכמתו".
הפילוסופים אומרים, שצריך ללכת אחרי החקירה והחכמות החיצוניות, לדעת מהן יקר הבורא, כי מן המצוות אין נראה כלל שום תפארת וגדולה, ולא שום חכמה. ומפני זה הלכו אחרי ההבל של חכמות האומות. אך שקר נסכם ודאי, כי התורה בפירוש צותה "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). ואם היום והלילה משועבדים שניהם ללמוד התורה – אין עוד זמן נשאר לשאר חכמות. והרי בהדיא נאמר: "לא ימוש ספר התורה מפיך" וגו' (שם). אם כן לא זו הדרך ודאי, וחלילה לזרע קודש, להתפתות בשוא נתעה כזה.
אבל עדיין צריכין אנו למודעי – איזה הדרך נלך לראות בוראנו ית"ש. כי זה האמת, שמן המצוות לבד לא יצא זה. אין זה כי אם בתורה עצמה, החלק אשר הוא באמת מודיע גדולתו ית"ש, וסוד מעשיו הנפלאים, כי אז יודעים אותו באמת. והעיקר, כי הקב"ה הבדיל לו לעם סגולה – ישראל, דכתיב "והייתם לי סגולה מכל העמים", "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות ט ה-ו). וזה השורש הגדול, שכאן עומד סוד האמונה באמת: שבשעה שהקב"ה בחר בישראל, הבדילם לגמרי מכל גויי הארץ. ורצה לעשות אותם קדושים בקדושתו ממש. והוא הענין שאמרו רז"ל (תהלים עז, יד): "אלקים בקדש דרכך" – הוא קודש הילוכו בקדושה, דיבורו בקדושה וכו' (ירושלמי ברכות פ"ט ה"א). והיינו כי הקב"ה הוא מקור הקדושה, כל עניניו אינם אלא ענינים של קדושה. וכן כל ישראל להיות קדושים בקדושה הזאת, צריך שכל עניניהם ופעולותיהם, יהיו הכל עניני קדושה ממש. והיינו כי אין די שיהיו עניניהם ענינים גשמיים, ככל שאר האדם, אף על פי שיהיו בהן מצוות שצריך לשמור אותם. זה אינו מספיק לעשותם עם קדוש ממש, כמלאכי השרת. שהקב"ה רוצה אותם למטה, כמלאכי השרת למעלה, כי מלאכי השרת אינם על דרך זה – שיהיו פעולותיהם פעולות חומריות, אלא שקשרי מצוות רביעי עלייהו, אלא כולם קדושים וכל מעשיהם קדוש.
כן ראוי שיהיו ישראל למטה באמת. והיינו כי כמו שהקב"ה אינו פונה ביחוד אלא לישראל, כך ישראל אין להם להיות פונים אלא להקב"ה. וזהו "אני לדודי ודודי לי" (שה"ש ו, ג), "אני לדודי ועלי תשוקתו" (שה"ש ז, יא), ולהיות כל מעשיהם על דרך זה. והוא ענין "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו). ואף על פי שגם הפסוק יש לפרש אותו – שדי להיות מכוון לשם שמים, דהיינו שיאכל כדי שיחיה ויעבוד את ה', וכן על דרך זה [שאר המעשים]. אין זה עיקרו! אבל להיות כל המעשים ממש דברי קדושה, ואז ישארו ישראל מובדלים לגמרי מן כל שאר האומות, בלי סרך כלל. אלא שאר האומות – אנשים, וישראל – כמלאכי השרת.
על כן, עיקר מה שצריך האדם להיות משכיל, הוא ענין קדושתו יתברך המתפשטת בעולמו, שישראל נתקדשו בה – מה ענין הקדושה הזאת, ומה הם דרכיה, ואיך מתפשטת, ואיך מזדמנים לקראתה להתקדש בה כראוי. ומי שיראה זה, יראה באמת איך כל הבריאה כולה לא נבראת אלא בשביל זה. והיינו "בראשית – בשביל ישראל שנקראו ראשית" (ויק"ר לו, ד). ויראה בהדיא כי כל העולם לא נברא אלא לפי שנתאוה הקב"ה להשרות קדושתו על ישראל, וכמה הכנות גדולות הכין לענין זה. כי ודאי שצריך שישראל יהיו ראוים לה, ואינם ראוים לה אלא אם כן ישמרו כל התורה והמצוות בכל דקדוקיהם ופרטותיהם, ומשמרת למשמרת שלה בכל חומרותיה, כי בזה תלוי הכל.
אבל כמה דרכים הכין לזה הענין, וכמה גלגולים גדולים, בכמה חכמה עמוקה, בהיות צופה כל העתידות. ורצה לתת יצר הרע, לנסות בו בני האדם. ומפני שהיו עתידים לחטוא, זימן מתחילה כמה גלגולים גדולים, עד שבסוף הכל יתוקנו ישראל תיקון גמור. ותהיה קדושה זאת מתפשטת בהם לנצח נצחים. וזהו ענין האהבה הגדולה שבין הקב"ה וישראל. והנה מי שאינו יודע דברים אלה, נקרא שהוא הולך כעיור באפילה, כי אינו ידוע כלום על מה הוא חי, על מה מתקיים העולם, וכל שכן על מה עומד העולם כולו.
ועל זה היו צועקים חז"ל "אוי להם לבריות שרואות ואינם יודעות מה רואות, עומדות ואינם יודעות על מה עומדות" (חגיגה יב, ע"ב). כי אין זה כבודו של מקום ב"ה, ולא שבחם של ישראל. הא למה זה דומה: למלך שאוהב אחד מעבדיו, ועושה בעבורו כמה דברים גדולים בעבור אהבתו, הייטב בעיניו שלא יהיה העבד ההוא שם בלבו לכל הדברים הרבים האלה, ולא ירצה אפילו דלעת מה עשה לו. כן הדבר הזה, כי באמת, כל העולם ומלואו אינו עומד אלא על האהבה שהקב"ה אוהב את ישראל. ואם ישראל אינם שמים לב לראות דבר גדול כזה, הייטב בעיני ה'?
זהו הטעם שרשב"י צווח כל כך על זה, וקורא לעוסקים בפשט התורה, שהם ישינים בתרדמה, כי אינם פוקחים עיניהם כלל לראות באהבה שהקב"ה אוהב אותם, כאילו הם ח"ו כפויי טובה אליו. ועוד, שאינם רואים ואינם יודעים דרך הקדושה כלל, ואת הדבקות בו יתברך. והרי התורה מצוה ואומר "ובו תדבק" (דברים י, כ). ואף על פי שפירשו על המתדבק בתלמדי חכם, אבל סוף סוף אין מקרא יוצא מידי פשוטו. והאמת, שצריכים ישראל לידבק בו ממש בדביקות גמור, לדעת דרכיו המיוחדים על פי קדושתו, וללכת בהם. והנה על כן אמרו: "שיר השירים – קדש קדשים" (שה"ש רבה, סוף הפתיחה). כי הוא מיוסד ממש על זה הענין, ומפרש האהבה הזאת, וכל ההשתדלות שמשתדל הקב"ה להתדבק בקדושתו עם ישראל, שישראל צריכים להקביל כנגד זה תשוקה אליו יתברך, להתדבק דביקות ממש.
והנה זה פרי הגלות בעו"ה, ששכחו ישראל את הדרך הזה, ונשארו ישינים, משוקעים בתרדמתם, ואין שמים לבב לזאת. אבל תורה חוגרת שק על צרתה. והנה אנחנו במחשכים כמתי עולם, כעורים ממש המגששים קיר. לישרים לא נאוה ללכת בדרך הזה, אלא אדרבא לפקוח עינים עיורות, ולראות אהבת ה', ולדעת הקדושה ודרכיה, להתקדש בה ממש.
והנה כל זה ענין חכמת האמת הקדושה, כי אינה אלא ביאור ענין הקדושה הזאת, דהיינו מה שרצה האדון ית"ש להשרות על בריותיו, והסדרים שסידר לזה לכל הזמנים, פירוש – לזמן העולם הזה, שהוא זמן העבודה. וכאן נפק חלוקי סדרים: לזמן שישראל זכאים – לזמן שישראל ראוים להיות על אדמתם, ולזמן שהם צריכים להיות בגלות, לזמן שראוי להאיר להם פניו, ולזמן שראוי להסתיר. ואף-על-פי-כן, אפילו בהסתר פנים – לקיים להם הקדושה. ואחר כך – לזמן קבלת שכרם, שהוא לעתיד לבא לנצח נצחים. נמצאת כל חכמת האמת עומדת רק על ענין זה, על ענין קדושתם של ישראל, איך שהקב"ה מתדבק בהם מקדושתו, ואיך שישראל יש להם לידבק בתשוקתם ועבודתם בקדושתו ית"ש, ואיך על זה עומדים כל עניני העולם, וכל הבריאה כולה, למאז היותה ועד עולמי עד.
תנא דביה אליהו: אמר להם הקדוש ברוך לישראל: [בני, היו לפני קדושים], ואל תבהלו מיום הדין, שנאמר והייתם לי קדשים וגו' (ויקרא כ כו).
והנה יודעים אנחנו כי רק בזכות למוד תורת הזוהר יצאו ישראל מן הגלות ברחמים, וכדמפורסם מה דאיתא ברעיא מהימנא "בספרא דא יפקון מן גלותא ברחמי". ואין צריך להאריך בזה כי וודאי למוד הזוהר הוא תיקון השכינה להוציא אותה מהגלות, כדכתב הרמח"ל באגרות, כי לא כל הלימודים שווים, ודווקא לימוד הזוהר הקדוש הוא מתיקוני השכינה הקדושה, ופשוט כי כל סיום זוהר הקדוש הוא קירוב הגאולה. ולכן צריך לעורר את ליבות ישראל שיהגו וילמדו ויגרסו בספר הזוהר הקדוש לאלפים ורבבות עד אין מספר, ואין ספק כי על ידי זה יתווספו הרבה לומדים וסיומים בזוהר הקדוש, וזה יקרב את הגאולה. ולמותר להאריך בדבר הסכנה הרובץ על ארצנו הקדושה, שמכל צד יש ערבים שרוצים… וארץ אירן שמצהירה בגלוי כי רצונה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן ברגע אחד על ידי פצצת אטום, ח"ו. עד שאנו רואים שבימינו נתקיימה נבואת דוד המלך ע"ה "למה רגשו גויים" המדבר ממלחמת גוג ומגוג, ומנגד שנאת עמי הארצות לתורה ולומדיה ובלבול הערב רב המפריעים את ישראל מלידבק לאבינו שבשמים שזהו הנסיון האחרון בדור האחרון הצריך לתקן את חטאי דור המבול ודור הפלגה (כתבי האר"י), [כדאיתא בזוהר בראשית כ"ה ממין הערב רב החמישי] ואין לנו שיור אלא לימוד התורה הקדושה על כל פרד"ס חלקיה כדכתב האור החיים הקדוש בפרשת תרומה, דתורה מגנא ומצלא מהיצר, זה דוקא תורה לשמה, ואמרו רבותינו דאין לך לימוד תורה לשמה אלא לימוד הזוהר הקדוש (מהרח"ו בהקדמה לעץ חיים), ובזה מראה האדם אם כבוד ה' יתברך חשוב לו או ח"ו כל תורתו משפה ולחוץ, על כן מה יציל אותנו, מכל אויבנו ומבקשי רעתינו, אם לא לימוד הזוהר הקדוש בסיומים ועוד סיומים של הזוהר הקדוש.
וּבְּהֵיכַל הַבְּרָכָה פָּרָשַׁת עֵקֶב (ז', י"ט), כתב:
בְּדוֹרֵנוּ מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בְּזֹהַר וְתִקּוּנִים וְכִתְבֵי הָאֲרִ"י כָּל עֵסֶק תּוֹרָתוֹ הוּא מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ
בַּדּוֹר הַזֶּה הָאַחֲרוֹן, מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בְּסֵפֶר הַזֹּהַר וְתִקּוּנִים וְכִתְבֵי מָרָן הָאֲרִ"י שֶׁהֵם חַיִּים מַמָּשׁ לַנֶּפֶשׁ, בְּלוּלָה בְּמִקְרָא וּבְמִשְׁנָה וּבְתַלְמוּד וּפוֹסְקִים, יֵדַע נֶאֱמָנָה שֶׁכָּל תּוֹרָתוֹ שֶׁעוֹסֵק הוּא מִשָּׂפָה וְלַחוּץ, כְּדוֹאֵג, וְאֵין לוֹ עֵסֶק בַּחַיִּים וְהֶאָרָה לַנֶּפֶשׁ, וְהוּא כֻּלּוֹ טָעוּת וְרַמָּאוּת, וְאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה אֶלָּא לִהְיוֹת מֵאַנְשֵׁי שֵׁם, לִהְיוֹת רַב וְרֹאשׁ גְּדוֹל הַדּוֹר וּלְהִשְׂתָּרֵר עַל הַבְּרִיּוֹת,וְאֵין לוֹ חַיִּים וְלֹא חֵלֶק בַּחַיִּים…
ועיין בתיקוני זוהר חדש-ספרא תנינא:
אָמַר לְרָאשֵׁי הַיְשִׁיבָה: הֲרֵי הַשְּׁכִינָה בַּגָּלוּת, וְאֵין בָּכֶם מִי שֶׁיִּתְעוֹרֵר אֵלֶיהָ לְרַצּוֹתָהּ לְבַעְלָהּ, וְכַּמָּה בַּעֲלֵי מִדְרָשׁוֹת, צוֹוְחִים בְּכָל יוֹם וָלַיְלָה בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה בְּכַמָּה קֻשְׁיוֹת, וְצוֹוְחִים בָּהּ כְּמוֹ כְלָבִים שֶׁאוֹמְרִים הַב הַב, כְּמוֹ שֶׁהַגֵּיהִנֹּם צוֹוֵחַ הַב הַב
[בלשון הקודש]: פָּתַח וְאָמַר, זַרְקָא מַקָּף שׁוֹפָר הוֹלֵךְ סֶגּוֹלְתָּא. נָטַל שָׁלֹשׁ אֲבָנִים וְזָרַק אוֹתָן לְמַעְלָה. וּכְשֶׁזָּרַק אוֹתָן, נַעֲשׂוּ אֶבֶן אַחַת, וְאָמַר לְרָאשֵׁי הַיְשִׁיבָה: קַבְּלוּ אֲלֵיכֶם אֶת הָאֶבֶן הַזּוֹ, שֶׁהֲרֵי הַשְּׁכִינָה בַּגָּלוּת, וְאֵין בָּכֶם מִי שֶׁיִּתְעוֹרֵר אֵלֶיהָ לְרַצּוֹתָהּ לְבַעְלָהּ, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כַּמָּה בַּעֲלֵי מִדְרָשׁוֹת, שֶׁהֵם חֲבֵרִים אֶצְלְכֶם, צוֹוְחִים בְּכָל יוֹם וָלַיְלָה בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה בְּכַמָּה קֻשְׁיוֹת, וְצוֹוְחִים בָּהּ כְּמוֹ כְלָבִים שֶׁאוֹמְרִים הַב הַב, כְּמוֹ שֶׁהַגֵּיהִנֹּם צוֹוֵחַ הַב הַב. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (משלי ל) לַעֲלֻקָּה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב.
אֵין מִי שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה לְהַעֲלוֹת בָּהּ הַשְּׁכִינָה מֵהַגָּלוּת וּלְיַחֵד אוֹתָהּ עִם בַּעְלָהּ, מִשּׁוּם שֶׁהֵם אֲטוּמֵי עֵינַיִם וּסְתוּמֵי לֵב
הַב לָנוּ עֹשֶׁר בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַב לָנוּ עֹשֶׁר בָּעוֹלָם הַבָּא. כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ, לְמֹד תּוֹרָה הַרְבֵּה, וְיִתְּנוּ לְךְ שָׂכָר הַרְבֵּה. וְאֵין מִי שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה לְהַעֲלוֹת בָּהּ הַשְּׁכִינָה מֵהַגָּלוּת וּלְיַחֵד אוֹתָהּ עִם בַּעְלָהּ, מִשּׁוּם שֶׁהֵם אֲטוּמֵי עֵינַיִם וּסְתוּמֵי לֵב. וּמִשּׁוּם זֶה יוֹצֵא קוֹל בְּכָל לַיְלָה, כְּשֶׁיּוֹרֵד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַן עֵדֶן, כְּשֶׁעוֹלוֹת הַנְּשָׁמוֹת לְפָנָיו, וְאוֹתוֹ הַקּוֹל אוֹמֵר פָּסוּק כַּכָּתוּב (ישעיה מ) קוֹל אֹמֵר קְרָא, לֵךְ וֶאֱמֹר לָהֶם שֶׁיִּשְׁתַּדְּלוּ בַּתּוֹרָה כְּדֵי לְחַבֵּר הַשְּׁכִינָה עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כְּמוֹ שֶׁדָּוִד שֶׁאָמַר (תהלים קלב) אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה'. וְהוּא הָיָה מִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה לְחַבֵּר אֶת הָאֵם, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (משלי א) וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךְ, עִם בַּעְלָהּ. שֶׁהֲרֵי הַשְּׁכִינָה מִצַּד שֶׁל הַחֶסֶד נִקְרֵאת גְּמִילוּת חֲסָדִים. וּמִצַד הַגְּבוּרָה נִקְרֵאת עֲקֵדָה וְקָרְבָּן, וּמִצַּד הָעַמּוּד הָאֶמְצָעִי נִקְרֵאת תּוֹרָה.
שֶׁלֹּא מִשְׁתַּדְּלִים אֶלָּא לִזְבֹּחַ בָּשָׂר, וְאֵלּוּ הֵם עַמֵּי הָאָרֶץ, וְאֵלּוּ שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בִּגְמִילוּת חֶסֶד וּבַתּוֹרָה, לֹא מִשְׁתַּדְּלִים אֶלָּא לְעַצְמָם
וְאֵין מִי שֶׁיָּעִיר אוֹתָהּ בַּמִּדּוֹת הַלָּלוּ לְבַעְלָהּ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיה נא) אֵין מְנַהֵל לָהּ וְגוֹ'. וּמִשּׁוּם זֶה הַקּוֹל אוֹמֵר (ישעיה מ) מָה אֶקְרָא כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר. שֶׁלֹּא מִשְׁתַּדְּלִים אֶלָּא לִזְבֹּחַ בָּשָׂר, וְאֵלּוּ הֵם עַמֵּי הָאָרֶץ, וְאֵלּוּ שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בִּגְמִילוּת חֶסֶד וּבַתּוֹרָה, לֹא מִשְׁתַּדְּלִים אֶלָּא לְעַצְמָם, וּבִשְׁבִילָם נֶאֱמַר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה. וְכָל אֵלּוּ שֶׁלֹּא מִשְׁתַּדְּלִים בָּהּ לִשְׁמָהּ – רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהִיא הַשְּׁכִינָה, לֹא שׁוֹרָה עֲלֵיהֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים עח) וַיִּזְכֹּר כִּי בָּשָׂר הֵמָּה רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב.
וְיִשִׁ אֲחֵרִים שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בָּהּ לִשְׁמָהּ, שֶׁהֵם בַּעֲלֵי הַמָּגִנִּים שֶׁל בֵּית הַמִּדְרָשׁ
וְיִשִׁ שֶׁלֹּא מִשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה לִשְׁמָהּ, וְנֶאֱמַר בָּהֶם (שמותא) וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה – זוֹ קֻשְׁיָה. בְּחֹמֶר – זֶה קַל וָחֹמֶר. וּבִלְבֵנִים – בְּלִבּוּן הַהֲלָכוֹת. שֶׁעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ. בְּכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה – זוֹ בָּרַיְתָא. אֵת כָּל עֲבדָתָם – זוֹ פִּסְקָה. אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ – פִּרְכָה. כְּשֶׁהִגִּיעוּ לְעָמְקָהּ שֶׁל הֲלָכָה, נֶאֱמַר בָּהֶם אֵין הֲלָכָה כִּפְלוֹנִי. וְיִשִׁ אֲחֵרִים שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בָּהּ לִשְׁמָהּ, שֶׁהֵם בַּעֲלֵי הַמָּגִנִּים שֶׁל בֵּית הַמִּדְרָשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (במדבר יט) אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל. כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, אֵין הַתּוֹרָה מִתְקַיֶּמֶת אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ. וְאֵין מִיתָה אֶלָּא עֹנִי, שֶׁבֵּאֲרוּהָ בּוֹ פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל. וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (ישעיה כו) יִחְיוּ מֵתֶיךְ. אֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (במדבר יט) אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל. שֶׁוַּדַּאי בָּהֶם מִתְקַיֶּמֶת שְׁכִינָה, וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹתָם בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ, כָּל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי, סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעֹשֶׁר וְגוֹ'. נְבֵלָתִי יְקוּמוּן, אֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (משלי ל) אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא. וְאָמְרוּ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, כָּל הַמְנַבֵּל עַצְמוֹ עַל הַתּוֹרָה, לַסּוֹף מִתְנַשֵּׂא.
כָּל הָעוֹסֵק בְּטַל תּוֹרָה, טַל תּוֹרָה מְחַיֵּהוּ
הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר, אֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן. מִשּׁוּם הַהִיא שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (קהלת ג) הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר, וַאֲפִלּוּ גַּלְגַּל חַמָּה, שֶׁבּוֹ בֵּרַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אַבְרָהָם וְהָיָה (ושמתי את) זַרְעֲךְ כַּעֲפַר הָאָרֶץ. וְזוֹ הַשְּׁכִינָה, שֶׁבִּשְׁבִילָהּ נֶאֱמַר בְּאֵלּוּ שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בָּהּ לִשְׁמָהּ, (דניאל יב) וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם. (ואלו שלא משתדלים בה לשמה, יהיו לחרפות לדראון עולם). כִּי טַל אֹרוֹת טַלֶּךְ (ישעיה כו), וְזֶה יו"ד ה"א וא"ו. זֶהוּ חֶשְׁבּוֹן טַ"ל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁהוּא ה"א, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה הִיא בְּחֶשְׁבּוֹן ה"א, וּבִשְׁבִילָהּ בֵּאֲרוּ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, כָּל הָעוֹסֵק בְּטַל תּוֹרָה, טַל תּוֹרָה מְחַיֵּהוּ. וְזֶהוּ שֶׁמִּתְפַּלְלִים בּוֹ מוֹרִיד הַטַּ"ל. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר (הושע יא) לֹא אָבוֹא בְּעִיר.
וּמַרְפִּים יְדֵיהֶם מֵאֵלּוּ שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ לַעֲשׂוֹת חֶסֶד עִמָּהֶם. אֵלּוּ לֹא יָקוּמוּ
מָשָׁל לְבַת מֶלֶךְ שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וְלִזְמַן שֶׁבָּא אֵלֶיהָ, נִשְׁבַּע לָהּ שֶׁלֹּא נִכְנָס בַּיִּשּׁוּב. וְזֶהוּ לֹא אָבוֹא בְּעִיר. וְאִם אֵינֵךְ מַאֲמִינָה לִי, הֲרֵי לָךְ סִימָן שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָ"ל, שֶׁזֶּהוּ הַטַּל לְהַחֲיוֹת בּוֹ מֵתִים. (ישעיה כו) וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל, פֵּרְשׁוּהָ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, מִי הָרְפָאִים? אֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם בְּפָסוּק אַחֵר רְפָאִים בַּל יָקֻמוּ. וְאֵלּוּ הֵם שֶׁמִּתְרַפִּים מִדִּבְרֵי תוֹרָה לַעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנּוֹתְנִים לְעוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֶת מָמוֹנָם לְהִתְגַּבֵּר בָּהֶם, וּמַרְפִּים יְדֵיהֶם מֵאֵלּוּ שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ לַעֲשׂוֹת חֶסֶד עִמָּהֶם. אֵלּוּ לֹא יָקוּמוּ, וְהָאָרֶץ מַפִּילָה אוֹתָם, כְּאִשָּׁה מְעֻבֶּרֶת שֶׁמַּפִּילָה נְפָלִים, וְזֶהוּ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל. שֶׁהַנֵּפֶל אֵינוֹ בַּר קַיָּמָא, וְזֶהוּ שֶׁלֹּא כָלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו, שֶׁהֵם תִּשְׁעָה יַרְחֵי הַמְעֻבֶּרֶת. מִי הַמְעֻבֶּרֶת? אֶלָּא זוֹ תוֹרָה, וְהִיא הַשְּׁכִינָה, אוֹתוֹ הַיֶּלֶד שֶׁנּוֹלָד מִמֶּנָּה בַּתּוֹרָה, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מֵאֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁתִּתְפַּשֵּׁט מַלְכוּת הָרִשְׁעָה תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים עַל יִשְׂרָאֵל. בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא מָשִׁיחַ אַיִ"ן. וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי עוֹשֶׂה אוֹתוֹ יֵשׁ מֵאַיִן, בַּסְּפִירָה הַשְּׁנִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא. בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי מוֹסִיף בּוֹ בִּינָה, וְזֶה וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה. וּמִשּׁוּם זֶה פֵּרְשׁוּהָ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, אֵיזֶהוּ חָכָם? הַמֵּבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר. שֶׁקֹּדֶם שֶׁבָּא לָעוֹלָם מְלַמְּדִים אוֹתוֹ חָכְמָה וּבִינָה. בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי גּוֹמֵל עִמּוֹ חֶסֶד, שֶׁמַּכְנִיס לוֹ פַּרְנָסָה מִטַּבּוּר אִמּוֹ. בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי נוֹתֵן בּוֹ תֹּקֶף שֶׁל גְּבוּרָה לְהִתְגַּבֵּר עַל יֵצֶר הָרָע מִצַּד שֶׁל סמא"ל שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט עָלָיו בְּבֶטֶן אִמּוֹ לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ נֵפֶל לַהֲרֹג הַמָּשִׁיחַ. בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי נוֹתֵן בּוֹ דַּעַת וְכֹחַ וְיפִי שֶׁל פָּנִים. בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וְהַשְּׁמִינִי נוֹתֵן בּוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מִצַּד שֶׁל נֵצַח וְהוֹד, שֶׁהֵם שְׁנֵי נְבִיאֵי אֱמֶת. וּמִשּׁוּם זֶה נִתְנַבֵּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עָלָיו, (ירמיה א) בְּטֶרֶם אֶצָּרְךְ בַּבֶּטֶן יְדַעְתִּיךְ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם וְגוֹ'. מִצַּד הַצַּדִּיק נוֹתֵן לוֹ אוֹת וּמוֹפֵת בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי שֶׁנּוֹלָד מָהוּל, וְאוֹתוֹ הַתִּינוֹק הוּא הָעֲשִׂירִי מִצַּד הַמַּלְכוּת, הוּא הַטִּפָּה הָעֲשִׂירִית, וּמִשּׁוּם זֶה זָכָה לְתֵשַׁע הַדְּרָגוֹת הַלָּלוּ.
קָמוּ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה וְאָמְרוּ, רוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, טְלוּ הָאֶבֶן שֶׁלְּךְ אֵלֶיךְ, שֶׁאַתָּה הוּא שֶׁנֶּאֱמַר עָלֶיךְ (שמות ה) וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא. וּפֵרְשׁוּהָ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, מַה זֶּה כִּי טוֹב? שֶׁנּוֹלַד מָהוּל. וְאַתָּה הוּא כָּלוּל בְּתִשְׁעָה הֶחֳדָשִׁים הַלָּלוּ, וּמִצַּד הָעִבּוּר שֶׁלְּךְ, הַמַּלְכוּת הַקְּדוֹשָׁה נֶאֱמַר בָּהּ (דברים לג) וַיְהִי בִּישֻׁרוּן מֶלֶךְ. וְזוֹ הָאֶבֶן, טִפָּה קְדוֹשָׁה כְּלוּלָה מֵעֲשָׂרָה. אַתָּה הוּא הַזֶּרַע שֶׁנִּמְשַׁכְתָּ מִמֶּנָּה, וּבְךְ תְּלוּיָה הַגְּאֻלָּה, וְעָלֶיךְ עָתִיד לְהִבָּנוֹת בִּנְיָן וְעָלֶיךְ תָּקוּם. טֹל אוֹתָהּ אֵלֶיךְ. אָמַר לָהֶם, אֵינְכֶם יְכוֹלִים לְהִנָּצֵל. אִם נִצַּלְתֶּם מֵאֶבֶן אַחַת, אֲנִי אֶזְרֹק לָכֶם שֵׁשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם בָּרָ"א שִׁי"ת. נָטַל הַמַּקְלֵעַ כְּמוֹ מִקֹּדֶם.
אֵין מִי שֶׁיִּהְיֶה רִיב וּקְטָטָה וּמַחֲלֹקֶת לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁבִילוֹ בַּגָּלוּת.
פָּתַח וְאָמַר זַרְקָא מַקָּף שׁוֹפָר הוֹלֵךְ סֶגּוֹלְתָּא. שָׁלֹשׁ אֲבָנִים עֶלְיוֹנוֹת הֵן סֶגּוֹלְתָּא. שָׁלֹשׁ טִפּוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן (איוב לג) הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר. וְשָׁלֹשׁ טִפּוֹת תַּחְתּוֹנוֹת כְּנֶגְדָּם סֶגּוֹל, עֲלֵיהֶן נֶאֱמַר (מיכה ו) שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה'. מִי הֶהָרִים? אֶלָּא הִנֵּה שָׁלֹשׁ אֲבָנִים עֶלְיוֹנוֹת אֶצְלְכֶם, שֶׁהֵן סֶגּוֹלְתָּא. וּלְמִי מִכֶּם? לְרַבִּ'י וְרַ'ב וְרַבָּ'א שֶׁל הַיְשִׁיבָה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁכְּנֶגְדְּכֶם הָיוּ כָּל רַב מִבָּבֶל, וְרַבִּי מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְרַבָּא מִשְּׁאָר הָאֲ רָצוֹת. שָׁמְעוּ שֶׁלָּאוֹתִיּוֹת רִיב וּקְטָטָה וּמַחֲלֹקֶת בַּהֲלָכָה לְמַעְלָה, וְרַבִּ'י וְרַ'ב וְרַבָּ'א מַחֲלֹקֶת וְרִיב וּקְטָטָה בַּהֲלָכָה שֶׁלָּהֶם לְמַטָּה. וְאֵין בָּכֶם שֶׁיִּהְיֶה רִיב וּקְטָטָה וּמַחֲלֹקֶת בִּשְׁבִיל הַשְּׁכִינָה לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִדְחֹק אוֹתוֹ בְּכַמָּה קֻשְׁיוֹת עַד שֶׁיּוֹצִיא אוֹתוֹ מִן הַגָּלוּת. וְהָאֵתָנִים – אֵלּוּ הַתַּנָּאִים שֶׁל הַמִּשְׁנָה שֶׁל הַיְשִׁיבָה שֶׁלְּמַטָּה. הִנֵּה שָׁלֹשׁ אֲבָנִים אֶצְלְכֶם, שֶׁהֵם סֶגּוֹל. שֶׁשֵּׁשׁ הַנְּקֻדּוֹת הַלָּלוּ הֵם שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, וְכָל נְקֻדָּה הִיא עֶשֶׂר, וְעוֹלִים לְס' מַסֶּכְתוֹת, שֶׁעֲלֵיהֶם אָמַר שְׁלֹמֹה (שיר השירים ו) שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת. וְיֵשׁ לוֹ כַּמָּה בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ רֵעוֹתֶיהָ שֶׁל הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן (שם) וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר. וְהַשְּׁכִינָה הִיא כֶּתֶר עַל כֻּלָּם. הַתָּג שֶׁל זַרְקָא, עָלָיו נֶאֱמַר (משלי לא) רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה. וְהִיא רִיב וּקְטָטָה וּמַחֲלֹקֶת וְקֻשְׁיָה לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל אֲחֵיכֶם. וּמוֹרֵי הַמִּשְׁנָה שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה בְּכָל יוֹם וָלַיְלָה בַּגָּלוּת, הִיא רִיב בִּשְׁבִילָם שֶׁיּוֹצִיא אוֹתָם, וְאֵין מִי שֶׁיִּהְיֶה רִיב וּקְטָטָה וּמַחֲלֹקֶת לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁבִילוֹ בַּגָּלוּת.
גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִ"י יִרְפָּא לָךְ, שֶׁהִיא הָאֵם הָעֶלְיוֹנָה
קָם זָקֵן אֶחָד מִבֵּינֵיהֶם וְאָמַר, רוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, כַּמָּה חֲזָקוֹת הָאֲבָנִים שֶׁזָּרַקְתָּ, שֶׁהִזְדַּעְזְעוּ בַּעֲלֵי הַיְשִׁיבָה שֶׁלְּמַעְלָה וּמַטָּה, וַאֲפִלּוּ הַמַּלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים, שֶׁהֵם סוֹמְכִים אֶת שֵׁשׁ מַדְרְגוֹת הַכִּסֵּא, וְהַכִּסֵּא הִזְדַּעֲזַע. אֲבָל הֲרֵי אֵיתָן מוֹשָׁבְךְ אֵלֶיךְ, שֶׁהִיא הַשְּׁבִיעִית, הִשָּׁמֵר מִמֶּנָּה, שֶׁהֲרֵי הָאֶבֶן שֶׁזָּרַקְתָּ הֲרֵי הִיא אֶצְלְךְ, שֶׁהִיא כֶּתֶר עַל כֻּלָּם. וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךְ, וְשֵׁשׁ אֲחֵרִים אֶצְלְךְ, מִשּׁוּם שֶׁהוּא אָמַר (יחזקאל לו) לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה. הֲרֵי שֵׁשׁ אֶצְלְךְ. כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי. הֲרֵי הַשְּׁבִיעִית אֶצְלְךְ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אַתָּה הוּא שֶׁנֶּאֱמַר בְּךְ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע, וְשִׂים בַּסֶּלַע, שֶׁהַנָּחָשׁ קִנֶּךְ לְכַפֵּר עֲוֹנְךְ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צִוָּה אֶתְכֶם וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע, וְאַתֶּם לֹא עֲשִׂיתֶם כָּךְ. שֶׁאִם עֲשִׂיתֶם מַאֲמָרוֹ בְּדִבּוּר, הָיוּ לוֹמְדִים תּוֹרָה בְּלִי סָפֵק וּבְלִי קֻשְׁיָה וּמַחֲלֹקֶת. וּמִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר בְּךְ (במדבר כ) וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע, וְלֹא יָצְאוּ מִמֶּנּוּ אֶלָּא טִפּוֹת טִפּוֹת, כָּךְ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה הֵם כְּמִי שֶׁמַּכֶּה בַּסֶּלַע, וְהֵם לְשׁוֹנָם. כְּפַטִישׁ יְפוֹצֵץ סֶלַע, וּפוֹסְקִים בָּהּ כַּמָּה הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת שֶׁל הֲלָכוֹת, וְלֹא יוֹצְאִים מֵהֶם אֶלָּא טִפּוֹת טִפּוֹת וְהֵן לְקוּטוֹת. וּמִשּׁוּם כָּךְ הַכֹּל תָּלוּי בְּךְ. הֲרֵי הָאֶבֶן אֶצְלְךְ וְשֵׁשׁ אֲחֵרוֹת. וּבְךְ תְּלוּיָה הַגְּאֻלָּה שֶׁל הַשְּׁכִינָה וּבָנֶיהָ, כְּדֵי שֶׁיְּתַקֵּן בְּךְ מַה שֶּׁנֶּהֱרַס בָּרִאשׁוֹנָה. וּבִשְׁבִיל הַחֲבִיבוּת שֶׁלְּךְ, שֵׁשׁ טִפּוֹת שֶׁל גִּלְגּוּל חָזְרוּ אֵלֶיךְ, שֶׁהֵם רְמוּזִים בְּרָאשֵׁי הָעֲנָפִים שֶׁלְּךְ. אוֹתָם ש' ש' שֶׁכָּפַל בָּהֶם מֹשֶׁה מֹשֶׁה. הָאֶבֶן הַשְּׁבִיעִית (איכהב) מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ, וְנֶאֱמַר בָּהּ הַבַּת יְרוּשָׁלַיִם. וְעָלֶיהָ אָמַר מָה אַשְׁוֶה לָּךְ. הִיא אַשְׁוֶה לָךְ בַּשִּׁבָּרוֹן שֶׁלָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ. שֶׁיֵּשׁ לָךְ לְהִתְנַחֵם עִמָּהּ, שֶׁדַּיּוֹ לָעֶבֶד לִהְיוֹת כְּרַבּוֹ, וְאַף עַל גַּב שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל הַשִּׁבָּרוֹן שֶׁלָּךְ כְּמוֹ הַיָּם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם) כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִ"י יִרְפָּא לָךְ, שֶׁהִיא הָאֵם הָעֶלְיוֹנָה, הַתְּשׁוּבָה שֶׁלָּךְ בְּאֵר שֶׁלָּךְ שֶׁהִתְבַּקְּעָה, שֶׁהִיא יָם הַתּוֹרָה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות יד) וַיֵּט מֹשֶׁה יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה. (עד כאן).
וּכְשֶׁהִתְגַּלָּה לְךְ עֵץ הַחַיִּים בַּדּוֹר הָאַחֲרוֹן, שֶׁאַתָּה עָתִיד לְהִתְגַּלּוֹת בֵּינֵיהֶם, – מַ'ה שֶּׁהָיָ'ה הוּ'א שֶׁיִּהְיֶ'ה, כַּמָּה נִסְיוֹנוֹת יֵשׁ לְנַסּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל?
… וּבְאוֹתוֹ הַזְּמַן וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וּכְשֶׁהִתְגַּלָּה לְךְ עֵץ הַחַיִּים בַּדּוֹר הָאַחֲרוֹן, שֶׁאַתָּה עָתִיד לְהִתְגַּלּוֹת בֵּינֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ (קהלת א) מַ'ה שֶּׁהָיָ'ה הוּ'א שֶׁיִּהְיֶ'ה, כַּמָּה נִסְיוֹנוֹת יֵשׁ לְנַסּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל? זֶהוּ שֶׁכָּתוּב שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ, אֶת מֹשֶׁה, וְהַתּוֹרָה הֶחֱזִירָה לָהֶם נִסָּיוֹן לְאוֹתָם שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בָּהּ וְהֵם בְּצָרוֹת רַבּוֹת. כְּמוֹ שֶׁבְּמִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (שם א) כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְזוֹ הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן – הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁשְּׁתֵיהֶן הֵן פֶּה וְלָשׁוֹן, וּבָהֶם תִּהְיֶה אַתָּה כְּבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, וּלְחָכָם בְּרֶמֶז. וְאֵין מִיתָה שֶׁל בַּעַל אוֹר הַתּוֹרָה אֶלָּא עֲנִיּוּת. וּבַגְּאֻלָּה הָאַחֲרוֹנָה, תּוֹרָה תִּהְיֶה לְיִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁהַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר בְּךְ, הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, (שם) וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר. בְּסוֹ'ף פ"ו יָמִים, דַּרְגָּה שֶׁל גְּאֻלָּה, נֶאֱמַר בְּךְ וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר, שֶׁהוּא אוֹר הַתּוֹרָה, הָעַמּוּד הָאֶמְצָעִי. שְׂפָתוֹ הַשְּׁכִינָה. עכ"ל הזוהר הקדוש.
הַמְקֻבָּל הָאֱלֹקִי הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבֵּינוּ יַעֲקֹב אַבּוּחַצִירָא זצוקללה"ה(בְּסִפְרוֹ גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ דַּף קפ"ה) אוֹמֵר בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי הַקָּדוֹשׁ: דְּמִי שֶׁלֹּא לָמַד תּוֹרַת אֱמֶת שֶׁהֵם סוֹדוֹת הַתּוֹרָה טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא דִּבְלֹא זֶה אֵין אָדָם יוֹדֵעַ אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְיִרְאָתוֹ וְאַהֲבָתוֹ, וַעֲבוֹדָתוֹ. והרב פתייה זי"ע אומר בשם רבי חיים וויטאל זי"ע שכתב בִּתְחִלַּת שַׁעַר הַמִּצְווֹת: וְאִם לֹא עָשָׂה כֵּן הֲרֵי חִסֵּר מִצְוָה אֶחָד שֶׁל תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁהִיא גְּדוֹלָה וּשְׁקוּלָה כְּכָל הַמִּצְווֹת וְצָרִיךְ שֶׁיִּתְגַּלְגֵּל עַד שֶׁיִּטְרַח בְּד' בְּחִינוֹת שֶׁל הַפַּרְדֵ"ס הַנִּזְכַּר. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. ועוד אמר הרב יהודה פתייה זי"ע שעוד בשעת הלויה כאשר בוכים עליו, יתכן שכבר חזר לעולם הזה בגלגול, השם ירחם.
וּמְבוֹאָר בְּתִּקּוּנֵי זֹהַר (תִּקּוּן ל' דַּף ע"ג:): אִינוּן דְּעָבְדִין לְאוֹרַיְיתָא יַבָּשָׁה, וְלָא בָעָאן לְאִשְׁתַּדְלָא בְחָכְמָה דְקַבָּלָה, דְגָרְמִין דְּאִסְתַּלַּק נְבִיעוּ דְחָכְמָה דְאִיהִי י' מִינָהּ, וְאִשְׁתְּאָרַת ב' יְבֵישָׁה, וַי לוֹן דְּגָרְמִין עֲנִיּוּתָא וְחַרְבָּא וּבִיזָה וְהֶרֶג וְאַבְּדָן בְּעָלְמָא. ונקיים דברי הרה"ק רבי חיים פלאג'י (באות א') ולא יעבור שנה מללמוד זוהר הקדוש כולו, ומה טוב אם ישלימנו ביום ל"ג בעומר, וכן הזוהר חדש, וטוב לך כל הימים, עכ"ל. על כן כל איש יהודי ילמד בכל יום חק ולא יעבור זוה"ק, ואם לומדים חצי שעה ביום יכולים לעשות סיום כל הזוה"ק שלש פעמים בשנה אחת, לקיים את דברי הפסוק (שמות ל"ד כ"ג) "שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה'" וכמבואר בזוהר הקדוש (שמות-פרשת בא -דף ל"ח ע"א): בתרגום לשון הקודש: בָּאוּ רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹסֵי, הִשְׁתַּטְּחוּ לְפָנָיו וְנָשְׁקוּ יָדוֹ, וּבָכוּ וְאָמְרוּ, חֲקִיקוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים מְרִימִים רֹאשׁ בִּזְכוּתְךְ. עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְרוּשָׁלַיִם לְמַטָּה כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה. עָשָׂה [רשב"י] חוֹמוֹת הָעִיר הַקְּדוֹשָׁה וּשְׁעָרֶיהָ. מִי שֶׁנִּכְנָס, לֹא נִכְנָס עַד שֶׁיִּפָּתְחוּ הַשְּׁעָרִים. מִי שֶׁעוֹלֶה, לֹא עוֹלֶה עַד שֶׁיִּתְתַּקְנוּ הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁל הַחוֹמוֹת. מִי יָכוֹל לִפְתֹחַ אֶת שַׁעֲרֵי הָעִיר הַקְּדוֹשָׁה, וּמִי יָכוֹל לְהַתְקִין אֶת הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁל הַחוֹמוֹת? זֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, שֶׁהוּא פּוֹתֵחַ שְׁעָרִים שֶׁל סוֹדוֹת הַחָכְמָה וְהוּא מְתַקֵּן דְּרָגוֹת עֶלְיוֹנוֹת. וְכָתוּב (דברים טז) "יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךְ אֶת פְּנֵי הָאָדוֹן ה'". מִי זֶה פְּנֵי הָאָדוֹן ה'? זֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, שֶׁמִי שֶׁהוּא זָכָר מִן הַזְּכָרִים צָרִיךְ לְהֵרָאוֹת לְפָנָיו.
יש בזוהר סיפור ארוך על רשב"י שלוקח את החברים ועולים בשלום לפרדס, ויש שם הרבה דברים מופלאים. בין השאר, רשב"י שואל את המלאך הממונה, מה גורלן של הנשים הצדקניות בגן עדן? הממונה הולך לממונה שמעליו ומקבל רשות לגלות את הסוד, לכבוד רשב"י. ואז מסופר על היכלות הנשים הצדקניות בגן עדן. הנשים בגן-עדן יושבות ונהנות מזיו השכינה ועוסקות בתורה, לומדות פנימיות התורה. וצריך האדם כאן בעולם הזה שיהיה לו קשר עם הלימוד כדי שיזכו ללמוד בגן עדן.
וידוע שהאמא של ראש ישיבת פורת יוסף רבי יהודה צדקה הייתה עושה סיום על כל הזוהר בכל שנה. וכן כתוב על הרבה נשים צדקניות, ובספר סגולת פתח אליהו כתב שבזמן הבן איש חי הרבה נשים צדקניות היו אומרות פתח אליהו, שזה עיקר ותמצית תורת הסוד. ובאמת כל הענין הוא בגירסא שזה מטהר את הנשמה ומזככה, וכבר יצא קונטרס שלם על לימוד הזוהר לנשים, ובחסידות חב"ד הנשים גם לומדות פנימיות התורה וחסידות על פי הוראת אדמורי חב"ד.
- לוּ עַמִּי שׁוֹמֵעַ לִי, הָיוּ שׁוֹקְדִין כָּל יְמֵיהֶם לִלְמֹד סֵפֶר הַזֹּהַר וְהַתִּקּוּנִים, כִּתְבֵי מָרָן בָּלוּל עִם חֲסִידוּת וְהַקְדָּמוֹת שֶׁל מָרָן הָרַב רַבִּי יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְהָיוּ מְבַטְּלִין כָּל הַגְּזֵרוֹת רָעוֹת, כֵּן הַשְׁפָּעוֹת פַּשְׁטִיּוֹת, בָּנֵי חַיֵּי מְזוֹנֵי
וְהַלּוֹמֵד זָקֵן, בְּסוֹדוֹת וְרָזִין דְּאוֹרַיְתָא, רָזִין דְּעַתִּיק יוֹמִין, זָקֵן מָלֵא רַחֲמִים, דּוֹמֶה לִדְיוֹ כְּתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק, שֶׁאֵינוֹ נֶחְקָק כָּל כָּךְ בְּמֹחוֹ וּמַחְשַׁבְתּוֹ וְיָכוֹל לִטְעוֹת בָּהֶם הַרְבֵּה, כִּי נִמְחָק חוֹזֵר כּוֹתֵב וְנִמְחָק. וְכֵן יֵשׁ הַרְבֵּה שׁוֹטִים שֶׁבּוֹרְחִים מִלִּלְמֹד רָזִין שֶׁל מָרָן הָאֲרִ"י וְסֵפֶר הַזֹּהַר אֲשֶׁר הֵם חַיֵּינוּ, וְלוּ עַמִּי שׁוֹמֵעַ לִי, בְּעִקְבוֹת מְשִׁיחָא אֲשֶׁר הָרַע וְהַמִּינוּת גּוֹבֵר, הָיוּ שׁוֹקְדִין כָּל יְמֵיהֶם לִלְמֹד סֵפֶר הַזֹּהַר וְהַתִּקּוּנִים כִּתְבֵי מָרָן בָּלוּל עִם חֲסִידוּת וְהַקְדָּמוֹת שֶׁל מָרָן הָרַב רַבִּי יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְהָיוּ מְבַטְּלִין כָּל הַגְּזֵרוֹת רָעוֹת וְהָיוּ מַמְשִׁיכִין שֶׁפַע וְאוֹר עַל כָּל הָעוֹלָמוֹת, כֵּן הַשְׁפָּעוֹת פַּשְׁטִיּוֹת, בָּנֵי חַיֵּי מְזוֹנֵי.
(רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ יִצְחָק אַיְזִיק יְחִיאֵל סַפְרִין מִקּוֹמַרְנָה, נוֹצֵר חֶסֶד, פֶּרֶק ד' מִשְׁנָה כ')
- חַיּוּת אָדָם הַיִּשְׂרְאֵלִי תָּלוּי בְּסֵפֶר הַזֹּהַר וּבְכִתְבֵי מָרָן לִלְמֹד בִּקְדֻשָּׁה וּבְשִׂמְחָה וּבְנֹעַם וּבְיִרְאָה וְאַהֲבָה כָּל אֶחָד לְפִי הַשָּׂגָתוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ וְכָל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים
טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב הֲוַיָּ"ה מַמָּשׁ, חַיּוּת אָדָם הַיִּשְׂרְאֵלִי תָּלוּי בְּסֵפֶר הַזֹּהַר וּבְכִתְבֵי מָרָן לִלְמֹד בִּקְדֻשָּׁה וּבְשִׂמְחָה וּבְנֹעַם וּבְיִרְאָה וְאַהֲבָה כָּל אֶחָד לְפִי הַשָּׂגָתוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ וְכָל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים כוּ'.
(רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ יִצְחָק אַיְזִיק יְחִיאֵל סַפְרִין מִקּוֹמַרְנָה, נוֹצֵר חֶסֶד, פֶּרֶק ד' מִשְׁנָה כ')
- רַבֵּינוּ נַחְמָן מִבְּרֶסְלֶב זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ אָמֵן בְּמֵרוֹן – צִוָּה שָׁם לִבְנֵי הַנְּעוּרִים לוֹמַר זֹהַר
בְּבוֹאָם לִמְעָרַת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אֲזַי בְּנֵי הַנְּעוּרִים עָסְקוּ בִּתְפִלָּה וּבְלִמּוּד זֹהַר כַּאֲשֶׁר פָּקַד עֲלֵיהֶם הוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וּמִמֶּנּוּ לֹא רָאוּ שׁוּם דָּבָר, רַק הָיָה שָׂמֵחַ עַד מְאֹד. וּבְכָל עֵת בָּא אֵצֶל הָאִישׁ שֶׁהָיָה עִמּוֹ וְאָמַר לוֹ: אַשְׁרֶיךָ וְכוּ', וּבַלַּיְלָה הָלַךְ מֵחֶדֶר לְחֶדֶר, וְהִזְהִיר אוֹתָם לוֹמַר זֹהַר וְכוּ' וְכַיּוֹצֵא, וְהוּא בְּעַצְמוֹ לֹא אָמַר כְּלוּם, רַק הָיָה הוֹלֵךְ וּמְנַגֵּן בְּעַצְמוֹ וְהָיָה בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה עַד אוֹר הַיּוֹם, וּכְשֶׁהֵאִיר הַיּוֹם עָמַד בְּטַלִּית וּתְפִלִּין וְהִתְפַּלֵּל כַּמָּה שָׁעוֹת.
(סֵפֶר שִׁבְחֵי הָרַ"ן מִבְּרֶסְלֶב אוֹת יט)
- לָמַד בְּקַטְנוּתוֹ סִפְרֵי הַזֹּהַר וְתִקּוּנִים וְכָל כִּתְבֵי הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה
הָיָה מַתְמִיד בְּלִמּוּדוֹ מְאֹד וְלָמַד, וְלָמַד הַרְבֵּה מְאֹד שַׁ"ס וּפוֹסְקִים וְתַנַ"ךְ וְ"עֵין יַעֲקֹב", וְסִפְרֵי הַזֹּהַר וְתִקּוּנִים וְכָל כִּתְבֵי הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וּשְׁאָר סְפָרִים הַרְבֵּה מְאֹד וְסִפְרֵי מוּסָר הַרְבֵּה מְאֹד.
(סֵפֶר שִׁבְחֵי הָרַ"ן מִבְּרֶסְלֶב אוֹת ז)
- בְּלִמּוּדזֹהַר וְכִתְבֵי הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, הָיָה בּוֹכֶה הַרְבֵּה עַד שֶׁזָּכָה לְהָבִין
סִפֵּר שֶׁכָּל לִמּוּדוֹ בָּא לוֹ בִּיגִיעָה גְּדוֹלָה, כִּי בִּתְחִלָּה הָיָה לוֹמֵד מִשְׁנָיוֹת, וְלֹא הָיָה מֵבִין לִמּוּדוֹ, וְהָיָה בּוֹכֶה הַרְבֵּה לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיָּאִיר עֵינָיו. וְהָיָה בּוֹכֶה וּבוֹכֶה כָּל כָּךְ עַד שֶׁזָּכָה שֶׁיּוּכַל לִלְמֹד מִשְׁנָיוֹת, וְכֵן אַחַר כָּךְ לָמַד שְׁאָר סְפָרִים וְלֹא הָיָה מֵבִין גַּם כֵּן וְהָיָה בּוֹכֶה וּבוֹכֶה גַּם כֵּן הַרְבֵּה מְאֹד עַד שֶׁזָּכָה לַהֲבִינָם. וְכֵן בְּלִמּוּד זֹהַר וְכִתְבֵי הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הָיָה בּוֹכֶה גַּם כֵּן הַרְבֵּה עַד שֶׁזָּכָה לְהָבִין.
(סֵפֶר שִׁבְחֵי הָרַ"ן מִבְּרֶסְלֶב אוֹת ח)
- בַּדּוֹר הַזֶּה שֶׁהַמִּינוּת גּוֹבֵר צְרִיכִין לִלְמֹד עִם תִּינוֹק בֶּן תִּשְׁעָה שָׁנִים סֵפֶר הַזֹּהַר וְהַתִּקּוּנִים
וְלוּ עַמִּי שׁוֹמֵעַ לִי בַּדּוֹר הַזֶּה שֶׁהַמִּינוּת גּוֹבֵר הָיוּ לוֹמְדִין עִם תִּינוֹק בֶּן תִּשְׁעָה שָׁנִים סֵפֶר הַזֹּהַר וְהַתִּקּוּנִים לַהֲגוֹת בָּהֶם וְהָיָה יִרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ וְיִתְקַיֵּם. וְכָךְ הָיָה רוֹכֵשׁ יִרְאַת שָׁמַיִם בִּמְקוֹם חָכְמָה חִיצוֹנִית.
(רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ יִצְחָק אַיְזִיק יְחִיאֵל סַפְרִין מִקּוֹמַרְנָה, נוֹצֵר חֶסֶד, פֶּרֶק ד' מִשְׁנָה כ')
לִמּוּד סֵפֶר הַזֹּהַר נִשְׂגָּב מְאֹד, אֲפִלּוּ אִם שׁוֹגֶה בּוֹ שְׁגִיאוֹת הַרְבֵּה הוּא חָשׁוּב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְדוֹמֶה לְתִינוֹק קָטָן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ דַּבֵּר וּמְדַבֵּר חֲצָיִין שֶׁל תֵּבוֹת בְּלַעֲגֵי שָׂפָה, וְאָבִיו וְאִמּוֹ יִצְחֲקוּ לוֹ יִשְׂמְחוּ לְקוֹלוֹ, כָּךְ יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחַק וְיִשְׂמַח אֲפִלּוּ אֵין דַּעְתּוֹ מַשֶּׂגֶת.
לִמּוּד סֵפֶר הַזֹּהַר נִשְׂגָּב מְאֹד לְטַהֵר וּלְקַדֵּשׁ הַנֶּפֶשׁ, וַאֲפִלּוּ אִי לֹא יָדַע מַאי קָאָמַר וְשׁוֹגֶה בּוֹ שְׁגִיאוֹת הַרְבֵּה הוּא חָשׁוּב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּדִכְתִיב (שִׁיר הַשִּׁירִיםא, ד) וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה וְכוּ', הָא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְתִינוֹק קָטָן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ דַּבֵּר וּמְדַבֵּר חֲצָיִין שֶׁל תֵּבוֹת בְּלַעֲגֵי שָׂפָה, וְאָבִיו וְאִמּוֹ יִצְחֲקוּ לוֹ יִשְׂמְחוּ לְקוֹלוֹ, כָּךְ יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחַק וְיִשְׂמַח כְּשֶׁהָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי יֵשׁ לוֹ חִבָּה בַּתּוֹרָה וְרוֹצֶה לִלְמֹד אַךְ אֵין דַּעְתּוֹ מַשֶּׂגֶת.
(פֶּלֶא יוֹעֵץ, עֵרֶךְ זֹהַר)
- נְעָרִים קְטַנִּים יִלְמְדוּ מִסּוֹד הַשֵּׁם
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי בְּעַצְמוֹ אָמַר, שֶׁנְּעָרִים קְטַנִּים יִלְמְדוּ מִסּוֹד הַשֵּׁם.
(אוֹר הַחַמָּה)
- כָּל אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל יִקְבְּעוּ לִמּוּד בְּסֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ יַחַד עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא
הָבָה נְקַוֶּה כִּי בְּאֹפֶן כָּזֶה כָּל אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל יִקְבְּעוּ לִמּוּד בְּסֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ יַחַד עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא.
(הַקְדָּמַת הָרַבָּנִים לְזֹהַר דְּפוּס גֶּ'רְבָּה)
- מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים אִם יִשְׁתַּדְּלוּ לִקְבֹּעַ חֲבוּרוֹת לְלִמּוּד הַזֹּהַר בִּפְרָט לְעֵת כָּזֹאת אֲשֶׁר נִיצוֹצֵי הַגְּאֻלָּה הֵחֵלּוּ לִפְרֹחַ עָלֵינוּ לְהִשְׁתַּדֵּל בַּלִּמּוּד הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה הַמְסֻגָּל לְבִיאַת מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ
וּמַה טּוֹב וּמַה נָּעִים אִם יִשְׁתַּדְּלוּ לִקְבֹּעַ חֲבוּרוֹת לְלִמּוּד הַזֹּהַר וּבִפְרָט לְעֵת כָּזֹאת אֲשֶׁר נִיצוֹצֵי הַגְּאֻלָּה הֵחֵלּוּ לִפְרֹחַ עָלֵינוּ לְהִשְׁתַּדֵּל בַּלִּמּוּד הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה הַמְסֻגָּל לְבִיאַת מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר בְּקָדְשׁוֹ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לְטוֹב לְרַעְיָא מְהֵימְנָא דִּבְהַאי סֵפֶר הַזֹּהַר יִתְפָּרְקוּן מִן גָּלוּתָא וּבֵיהּ יִפְּקוּן מִן גָּלוּתָא. וְהַשֵּׁם יָחִישׁ גְּאֻלָּתֵנוּ בְּבִיאַת מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן.
(הַקְדָּמַת הָרַבָּנִים לְזֹהַר דְּפוּס גֶּ'רְבָּה)
- כָּל יִשְׂרָאֵל מְחֻיָּבִים לִלְמֹד בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה שֶׁל רַשְׁבִּ"י, אֶחָד גָּאוֹן, אֶחָד רַב גָּדוֹל, אֶחָד חָכָם, אֶחָד הָמוֹן, אֶחָד קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִנּוּךְ
אֲשֶׁר עַל כֵּן כָּל יִשְׂרָאֵל מְחֻיָּבִים לִלְמֹד בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה שֶׁל רַשְׁבִּ"י, אֶחָד גָּאוֹן, אֶחָד רַב גָּדוֹל, אֶחָד חָכָם, אֶחָד הָמוֹן, אֶחָד קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִנּוּךְ, בְּעִתִּים מְזֻמָּנִים וּמֻכְשָׁרִים אֲשֶׁר הֵמָּה מְסֻדָּרִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל עַד מִנְחַת יוֹם הַכִּפּוּרִים נֶחְתַּם עֵת עֲקֵדַת יִצְחָק לְקָרֵב הַגְּאֻלָּה וְיִהְיוּ נִצּוֹלִים מִכָּל פְּגָעִים רָעִים.
(תִּקּוּנֵי הַזֹּהַר, כְּגַן הַיָּרָק הַקְדָּמַת הַמְחַבֵּר)
- מִקְּטַנִּים עַד גְּדוֹלִים חַיָּבִים לִלְמֹד זֹהַר הַקָּדוֹשׁ
הַתּוֹרָה נִתְּנָה לִלְמֹד וּלְלַמֵּד בִּכְדֵי שֶׁכֻּלָּם יוֹדְעִים מִקְּטַנִּים עַד גְּדוֹלִים דַּעַת הַשֵּׁם, וְגַם מָצִינוּ בְּהַרְבֵּה סִפְרֵי מְקֻבָּלִים שֶׁמַּזְהִירִים עַל לִמּוּד חָכְמָה זוֹ שֶׁכָּל אָדָם חַיָּב לִלְמֹד אוֹתָהּ.
(רַבִּי יִצְחָק בֶּן צְבִי אַשְׁכְּנַזִּי, טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ, קמ"ז)
- הַלְוַאי לֹא הָיוּ מְקִלִּין גְּדוֹלֵי הַדּוֹר בְּלִמּוּד הַחָכְמָההַקְּדוֹשָׁה – וְהַלְּוַאי הָיוּ מְלַמְּדִין דֶּרֶךְ לְתַלְמִידֵיהֶם לַעֲסֹק בַּחָכְמָה הַלָּזוֹ
וְאוֹמֵר אֲנִי, הַלְוַאי שֶׁלֹּא הָיוּ מְקִלִּין גְּדוֹלֵי הַדּוֹר בְּלִמּוּד הַחָכְמָה הַקְּדוֹשָׁה וְהַלְוַאי הָיוּ מְלַמְּדִין דֶּרֶךְ לְתַלְמִידֵיהֶם לַעֲסֹק בַּחָכְמָה הַלָּזוֹ, אֲזַי בְּוַדַּאי לֹא הָיָה שׁוּם הֲרָמַת רֹאשׁ לַחָכְמוֹת הַחִיצוֹנִיּוּת וְהָיוּ כָּל הַחָכְמוֹת נִדְחִים מִפָּנֶיהָ כְּמוֹ שֶׁנִּדְחֶה הַחֹשֶׁךְ מִפְּנֵי הָאוֹר. אַךְ שֶׁעֲווֹנוֹתָיו גָּרְמוּ שֶׁגַּם כַּמָּה וְכַמָּה מִצַּדִּיקֵי הַדּוֹר סָגְרוּ אֶת דַּלְתֵי הַחָכְמָה בִּפְנֵי פִּרְחֵי הַכְּהֻנָּה וְאָמְרוּ שֶׁלֹּא יִלְמְדוּ עַד שֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי מַדְרֵגָה וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְהִנֵּה עֲבוּר זֶה נִשְׁאַרְנוּ עֲרֻמִּים מִן הַחָכְמָה הַקְּדוֹשָׁה וְנִתְגַּבֵּר בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים חַשְׁכוּת הַחָכְמוֹת הַחִיצוֹנִיּוֹת הַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וּבִמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר" וְיָאֵר לָנוּ.
(מוֹרֵנוּ הָרַב צְבִי אֱלִימֶלֶךְ מִדִּינוֹב, מַעְיַן גַּנִּים, פֶּרֶק א' אוֹת ה')
- מִי יִתֵּן שֶׁיַּתְחִילוּ לִלְמֹד עִם הַצֹּאן קְדוֹשִׁים כְּשֶׁהֵם עֲדַיִן בְּנֵי 9- 10 שָׁנִים, סֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, וְיִהְיֶה בְּוַדַּאי הַגְּאֻלָּה בְּקָרוֹב בְּלִי שׁוּם חֶבְלֵי מָשִׁיחַ
מִי יִתֵּן וְהָיָה שֶׁיַּתְחִילוּ לִלְמֹד עִם הַצֹּאן קְדוֹשִׁים כְּשֶׁהֵם עֲדַיִן בְּקַטְנוּתָם בֶּן ט' וְי' שָׁנִים סֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ… וְהָיוּ בְּוַדַּאי הַגְּאֻלָּה בְּקָרוֹב בְּלִי שׁוּם חֶבְלֵי מָשִׁיחַ.
(סֵפֶר סְגֻלַּת יִשְׂרָאֵל לְהַגָּאוֹן הַצַּדִּיק רַבִּי שַׁבְּתַי לִיפְשִׁיץ – מַעֲרֶכֶת ז' אוֹת ה')
הָיָה אוֹמֵר שֶׁמַּה שֶּׁאוֹמְרִים לֹא לְלַמֵּד יֶלֶד [זֹהַר] מְקוֹרוֹ מֵהַמַּשְׂכִּילִים רַחֲמָנָא לִצְּלָן.
הָרַב מְנַחֵם מֶנְדֶל טוּבְּיָאסבֶּן הַגָּאוֹן מוהר"ר שְׁמוּאֵל אֲבַ"ד דְקַ"ק שְׁטִפְנֶשְׁט
כ"ו תַּמּוּז התשס"ט, לִכְבוֹד הַמִּפְעָל הַקָּדוֹשׁ הַזֹּהַר הָעוֹלָמִי.
הִנְנִי מְמַהֵר לַעֲנוֹת לִהְיוֹת נִמְנֶה לִדְבַר מִצְוָה, מִפַּחַד טִרְדּוֹת שׁוֹנוֹת.
אָמְרִינַן לְפָעֳלָא טָבָא אֲיַשֵּׁר, כְּבוֹד אֲדוֹנִי אָבִי הָרַב הַמֻּבְהָק הֶחָסִיד הַקָּדוֹשׁ הָיָה מַזְהִיר הַרְבֵּה הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב עַל לִמּוּד הַקָּדוֹשׁ זֹהַר בִּשְׁנוֹת הַשְּׁמָד, בִּימֵי סְטָלִין וְתַלְמִידָיו שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקַב, נָהַג בְּקָדְשׁוֹ לְהַקְהִיל קְהִלּוֹת בָּרַבִּים וְלִדְרֹשׁ בִּפְנֵיהֶם דִּבְרֵי תּוֹרָה, וּמְצַטֵּט לָהֶם מַאֲמָרֵי זֹהַר לְטַהֵר נִשְׁמָתָם, הָיוּ נֶאֱסָפִים הַרְבֵּה יְהוּדִים בְּשַׁבְּתוֹת הַקַּיִץ וְיָשְׁבוּ כְּאַרְבַּע, אַרְבַּע וָחֵצִי שָׁעוֹת רְצוּפוֹת, לִפְעָמִים נְדִירוֹת הָיָה הַשַּׁמָּשׁ רַבִּי יִשְׂרָאֵל בֶּן רַבִּי טוֹבִיָּה עָלָיו הַשָּׁלוֹם מֵבִיא לָרַב כּוֹס מַיִם.
כְּשֶׁהָיָה מְצַטֵּט מִזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בְּעַל פֶּה, וּבִפְנִים הָיוּ מַרְגִּישִׁים שֶׁהַחֹשֶׁךְ מִתְגָּרֵשׁ.
כְּמוֹ כֵן נָהַג בְּקָדְשׁוֹ לְהוֹשִׁיב עַל יָדוֹ יְלָדִים בְּנֵי חָמֵשׁ שֵׁשׁ שֶׁיִּשְׁמְעוּ וְיִסְתַּכְּלוּ בִּפְנִים הַסֵּפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ.
הָיָה מְצַטֵּט אֶת הַגָּאוֹן הַקָּדוֹשׁ מִשָּׂרֵי מַעְלָה רַבִּי אַיְזִיק מִקּוֹמַרְנָא זַצַ"ל שֶׁאָמַר בְּקָדְשׁוֹ: "לוּ עַמִּי שׁוֹמֵעַ לִי יִשְׂרָאֵל בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ" וְגוֹ', יְלָדִים בְּנֵי שֵׁשׁ יִלְמְדוּ זֹהַר הַקָּדוֹשׁ וְיִכָּנֵס בָּהֶם יִרְאַת שָׁמַיִם.
כְּמוֹ כֵן נָהַג לִלְמֹד רֵאשִׁית חָכְמָה עִם קְטַנִּים, הָיָה אוֹמֵר שֶׁמַּה שֶּׁאוֹמְרִים לֹא לְלַמֵּד יֶלֶד [זֹהַר] מְקוֹרוֹ מֵהַמַּשְׂכִּילִים רַחֲמָנָא לִצְּלָן.
הָרַב מְנַחֵם מֶנְדֶל טוּבְּיָאס בֶּן הַגָּאוֹן מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי שְׁמוּאֵל אֲבַ"ד דְקַ"ק שְׁטִפְנֶשְׁט
[מד] אָמַר לוּן רַבִּי שִׁמְעוֹן. רָצָה לוֹמַר לְרַבִּי יְהוּדָה וּלְרַבִּי יוֹסִי, עַיֵּן שָׁם בְּדִבְרֵי הַזֹּהַר בִּתְחִלַּת הָעִנְיָן (דַּף קטו:). [מה] לֵית רְעוּתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּדָא דְּיִתְגְּלֵי וְכוּ'. רָצָה לוֹמַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁיִּתְגַּלֶּה זְמַן הַגְּאֻלָּה, עַיֵּן שָׁם בְּדִבְרֵי הַזֹּהַר לְעֵיל. [מו] אֲפִילּוּ רַבְיֵי דְעַלְמָא זְמִינִין לְאַשְׁכָּחָא טְמִירִין וְכוּ'. פֵּרוּשׁ אֲפִלּוּ נְעָרִים קְטַנִּים שֶׁבָּעוֹלָם, יִמְצְאוּ טְמִירִין, נִסְתָּרוֹת שֶׁל חָכְמָה מִסּוֹדוֹת הַתּוֹרָה, כִּי אָז יִתְמַלֵּא הָאָרֶץ דֵּעָה, (אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ). [מז] לְאַשְׁכְּחָא טְמִירִין. יִמְצְאוּ אוֹצְרוֹת סְפָרִים חֲשׁוּבִים מִסּוֹדוֹת הַתּוֹרָה, (דֶּרֶךְ אֱמֶת אוֹת ה'). [מח] וּלְמִנְדַּע בֵּיהּ פֵּרוּשׁ וְלֵידַע בְּאוֹתָהּ הַחָכְמָה, (אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ). [מט] בֵּיהּ קִצִּין וְחוּשְׁבְּנִין . פֵּרוּשׁ לְמִנְדַּע קָצִין דִּגְאֻלָּה וְחוּשְׁבְּנִין שֶׁל יְמֵי הַגָּלוּת, שֶׁיִּתְגַּלֶּה אֲפִלּוּ לִנְעָרִים (נִצּוֹצֵי אוֹרוֹת אוֹת ג' בְּשֵׁם הר"ש בוזגל"ו). [נ] וּבְהַהוּא זִמְנָא אִתְגַּלְיָא לְכֹלָא. רָצָה לוֹמַר, קָרוֹב לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ יִתְגַּלֶּה סוֹדוֹת הַתּוֹרָה לַכֹּל, כִּי זֶה קָאֵי עַל מַה שֶּׁכָּתוּב לְעֵיל וְכַד יְהֵא קָרִיב לְיוֹמֵי מְשִׁיחָא וְכוּ'. וְעַיֵּן מַה שֶּׁכָּתַב מוֹרֵינוּ הָרַב אַבְרָהָם אֲזוּלַאי זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ בְּהַקְדָּמָתוֹ לַסֵּפֶר אוֹר הַחַמָּה (בַּדַּף הָרִאשׁוֹן טוּר ג') וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וּמָצָאתִי כָּתוּב כִּי מַה שֶּׁנִּגְזַר לְמַעְלָה שֶׁלֹּא יִתְעַסְּקוּ בְּחָכְמַת הָאֱמֶת בְּגָלוּי, הָיָה לִזְמַן קָצוּב עַד תַּשְׁלוּם שְׁנַת ה' (אֲלָפִים) ר"נ, וּמִשָּׁם וָאֵילָךְ יִקָּרֵא דָּרָא בַּתְרָאָה וְהֻתְּרָה הַגְּזֵרָה וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה לְהִתְעַסֵּק בְּסֵפֶר הַזֹּהַר.
מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָּרַבִּים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים
עוֹד כָּתַב שָׁם וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וּמִשְּׁנַת ה' (אֲלָפִים) ש' לַיְצִירָה מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָּרַבִּים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים. עוֹד כָּתַב שָׁם וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וְאַחַר שֶׁבִּזְכוּת זֶה עָתִיד לָבוֹא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וְלֹא בִּזְכוּת אַחֵר, אֵין רָאוּי לְהִתְרַשֵּׁל, וּמִי שֶׁחֲנָנוֹ הָאֵל וְיָגַע וּמָצָא וְהִשְׁתַּדֵּל וְזָכָה לְהַשִּׂיג חֵלֶק הַחָכְמָה הַמֻּשָּׂג בָּעוֹלָם הַזֶּה, זָכָה לִטְעֹם בָּעוֹלָם הַזֶּה קְצָת מִתַּעֲנוּג הָעוֹלָם הַבָּא.
תשובה ג'
ב"ה
א. נא לענות לענין ואל תחבא את עצמך ולצעוק את אותו מנטרה בלי שבכלל קראת מה ששולחים לך – כי בתשובות יש תשובות לכל השאלות ששאלתה.
ב. – ואם בתשובה י' כתבנו בעדינות כי חשבנו שיש לך יראת שמים לראות וללמוד כדי לענות לענין ולא להמציא דברים מחלומות וגלגולים ודמיונות כמו שכתבת בספרך שער יוסף עמוד עא גלגול נשמות בשיקאגו
ג. וגם כאן אתה מוציא דברים מהקשרם, כי אף אחד לא דיבר נגד תלמוד בבלי ח"ו אלא רק אמרו שלא לעסוק בזה כל הזמן – כי קודם לזה צריך ללמוד הלכות ועוד הרבה חלקים בתורה שעזבו במשך שנים.
ד.- אני מחכה ממך תשובה שתודה על השגיאה שעשיתה מה שכתבת כאילו הזוהר כמו קומיקס ח"ו – ועכשיו ששלחנו כמה פעמים שכל גדולי ישראל אמרו לילדים ללמוד זוהר – בוודאי שאינך מאמין במה שכתב הרשב"י לבד שלפני ביאת המשיח ילדים ילמדו זוהר – ושלחתי לך כבר לפני יום המקורות ועשיתה עצמך כמי שלא יודע לקרוא.
ה. וכל זמן שאתה לא עונה לענין, אתה עושה מעשה בעל גאווה כמו דואג וחבל עליך!!!
תאחוז במדת יהודה ותאמר צדקה ממני
ו. אנחנו מחכים ממך שתכתוב תשובה שאנחנו צודקים על מה שקיבלת תשובה, כמו שכתוב בכתבי האריז"ל שאדם הראשון אם הוא היה עשיתי טעות והיה מודה היה מתקן את חטאו והקב"ה היה מוחל לו, אבל היות ואמר האשה שנתתה עמדי בגלל זה בא לו העונש ובא בגלגול של יהודה שהודה ואמר צדקה ממני, ותיקן בזה את חטאו של אדם הראשון. ועוד ראה במגלה עמוקות פרשת ויגש: ו"י"ג"ש ו"ירא י"וסף ג"לגול ש"לישי שעתה מחוייבין הם לתקן גלגל שלישי של אדה"ר ולפי שיוסף הוא סוד א"ות ב"רית ק"ודש עליו העלו אב"ק עד כס"כ ר"ת אות ברית קודש לכן הוצרך יוסף להורד מצרימה מקום ערות הארץ לכן רצה ג"כ שגם בנימין הצדיק ירד לפניהם לתקן עולם במלכות שד"י שכינתא בין שני צדיקים לכן היתה עלילה ע"י גבי"ע נוטריקן ג"לגול ב"ני י"עקב ע"רות איש אשר נמצא הגבי"ע בידו בלשון רז"ל אדם שותה בכוס זה לא יהי' עיניו אל כוס אחר מאחר שהוא שומר הברית אתם עלו לשלום והוא יהי' כאן לתקן ערוה ז"ש ויגש אליו יהודה כי הוא שמר הברית והוא תיקן בהודאת פיו צדקה ממני בי אדני נתקדש השם ולא היתה תמר כלתו זונה והודה ולא בוש ובמקום שבעלי תשובה עומדין כו' ז"ש ידבר נא עבדיך דבר שאני עשיתי תשובה ותקנתי ערות דבר שיהי' ישראל ממשלותיו וע"י יתקלס עילאה שמשם זכה שהיתה יהודה לקדשו, עכ"ל.
ז. אם לא תענה ותודה על האמת, אסור לנו לענות לך יותר כי לפי זה אתה נחשב לאפיקורס גמור ואסור אפילו לפלפל איתך, כמו שכתוב בגמרא סנהדרין (דף לח:) וז"ל: תנן התם רבי אליעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס אמר רבי יוחנן לא שנו אלא אפיקורוס (של) עובדי כוכבים אבל אפיקורוס ישראל כל שכן דפקר טפי, עכ"ל.
אפיקורס ישראל כל שכן דפקר טפי
וברמב"ם פירוש המשניות (אבות ב' יד), וז"ל: מה שתשיב לאפיקורוס. אמר צריך שתלמד דברים שתשיב בהם לאפיקורסים ותחלוק עליהם ותשיבם אם יקשו לך,
ואמרו (סנהדרין שם) לא שנו אלא אפיקורס עובד כוכבים אבל אפיקורס ישראל כל שכן דפקר טפי, רצה לומר שיוסיף לבזות, ומפני זה אין צריך לדבר עמו כלל שאין לו תקנה ואין לו רפואה כלל ועיקר שנאמר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים, ואמרו אף על פי שתלמד דעות האומות לדעת איך תשיב עליהם. השמר שלא יעלה בלבך דבר מן הדעות ההם, ודע שמי שתעמוד לפניו יודע צפון לבך, והוא אמרו ודע לפני מי אתה עמל. רצה לומר שיכוין לבו באמונת השם יתברך.
ובתפארת ישראל שם: [צב] ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו – שכשנכשל לעשות דבר שלא כהוגן, לא תחשוב שתשקיט רוחו כשיראה אוהביו, דאדרבה יתבייש יותר על ידי זה, [וזכר התנא ד' מיני מחשבות בוערות כלפידים [אפפעקטע בל"א] , כעס, אבל, מורא, בושה, והוא הדין בכל דבר, כשיראה שום אדם אחוז בה, לא ילחם נגדה, דלא די שלא יועיל אלא גם יזיק, ולכן לא יוכיח לאפיקורוס ישראל, דכל שכן דפקר טפי (כסנהדרין דל"ח ב'), וכמו כן כשנזדמן בקהל לצים או בקהל שמחים כבשמחת תורה או פורים או בחתונה, רואה אותן עושים או מדברים דברים שאינן ראויים, יעלים עינו וישתוק, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה אל תוכח לץ פן ישנאך [משלי ט' פ"ט].
ראש עקום, הוא החושב את עצמו חכם
וכמו כן כשמזדמן עם ראש עקום, הוא החושב את עצמו חכם, ונקרא בתנ"ך כסיל, על שם כי ה' יהיה בכסליך (איוב ח'), רצה לומר בצדך, הכי נמי ר"ל אדם מצודד ונפרד במחשבותיו, לאדם כזה לא תסתור דבריו בפניו, כמ"ש שלמה המלך ע"ה באזני כסיל אל תדבר חכמה פן יבוז לשכל מיליך (משלי כ"ג פ"ט), עכ"ל.
ח. מי שהוא רגיל בקללות או דברי ריבות, גלגול נשמתו מערב רב
| אם |
הוא רגיל בקללות או דברי ריבות אז תדע שנשמתו היא מסטרא אחרא משורש נחש וצפע ואינו מגזע קדוש כי אם מערב רב, ואף שיש לו אב ואם צנועים וחסידים מכל מקום גלגול נשמתו מערב רב, וכיוצא בו מי שיש לו פה מדבר דברים בטלים ודברי נבלה חס וחלילה מבואר גם כן בדברי האריז"ל המנבל פיו פוגם בלבנה ועושה מאותיות לבנה – נבל"ה חס וחלילה וכאשר כי פי דברי הפוגמים הם מרובים לבארם ולא יספיק להם אף עשרה פרקים לזכור גודל עונש שלהם על כן אני מזהיר בקצרה שצריך אדם לדעת כי פה שהוא גדור ומסוייג וכו' האי פומא איקרי פומא קדישא דהקדוש ברוך הוא משתבח בגויה. (קב הישר פרק ג').
[מכתב תשובה לרב אחד שכותב נגד הזוהר הקדוש]
לכבוד הרב…. שליט"א
אתחיל בהקדמה: [ובעהשי"ת תקבלו עוד הרבה תשובות על מה שכתבתם במכתבכם – האמת שלא רציתי להאריך רק לכתוב לכם בקיצור כמו שאתם כתבתם, מה שחשק לכם ומצצתם מהאצבע הלכות פרחות באויר, שאין לו יד ורגל בשו"ע….. ביחד עם שקרים וזיופים – אבל אני דוקא רוצה שתחזרו בתשובה, לכן אכתוב לכם ואראה לכם כל ענין עם מקורות, ומזה יהיה לכם די להבין – אם אתם חושבים לשם שמים].
נקוט כלל גדול בידך: מה שאצלכם מצוות זה אצלי עבירות, מה שאצלכם… וכו' [בתשובות האלו אקוה שתחזרו בתשובה שלימה].
וצריך להתפלל בכוונה את וידוי רבי ניסים הגדול:
בַּמָּה אֲקַדֵּם, אוֹ מַה רְפוּאָה אֲבַקֵּשׁ, כְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה הָיִיתִי, כְּעֶבֶד מוֹרֵד עַל אֲדוֹנָיו, כְּתַלְמִיד חוֹלֵק עַל רַבּוֹ, אֵת אֲשֶׁר טִהַרְתָּ טִמֵּאתִי, וַאֲשֶׁר טִמֵּאתָ טִהַרְתִּי, אֶת אֲשֶׁר הִתַּרְתָּ אָסַרְתִּי, וַאֲשֶׁר אָסַרְתָּ הִתַּרְתִּי, אֶת אֲשֶׁר אָהַבְתָּ שָֹנֵאתִי, וַאֲשֶׁר שָֹנֵאתָ אָהַבְתִּי, אֵת אֲשֶׁר הֵקַלְתָּ הֶחֱמַרְתִּי, וַאֲשֶׁר הֶחֱמַרְתָּ הֵקַלְתִּי, אֵת אֲשֶׁר קֵרַבְתָּ רִחַקְתִּי, וַאֲשֶׁר רִחַקְתָּ קֵרַבְתִּי, אַךְ לֹא לְהַכְעִיסֶךָ נִתְכַּוַּנְתִּי, וּבְעַזוּת מֶצַח בָּאתִי לְבַקֵשׁ סְלִיחָה מִלְּפָנֶיךָ, שַֹמְתִּי פָנַי כַּכֶּלֶב, הֵעַזְתִּי מֶצַח כַּזּוֹנָה, וְגַשְׁתִּי לְפָנֶיךָ בְּבוֹשֶׁת פָּנִים, וְכֵן כָּתוּב וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם:
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִנְהַג בֵּית דִּינְךָ הַצֶּדֶק לֹא כְּמִנְהַג בָּתֵּי דִינִין שֶׁל בְּנֵי אָדָם, שֶׁמִּדַּת בְּנֵי אָדָם כְּשֶׁהוּא תּוֹבֵעַ אֶת חֲבֵירוֹ בְּמָמוֹן אֶל בֵּית דִּין אוֹ אֶל הַשּׁוֹפֵט, אִם יִכְפּוֹר יִנָּצֵל מִן הַמָּמוֹן, וְאִם יוֹדֶה מִתְחַיֵּב לִתֵּן, וּבֵית דִּינְךָ הַצֶּדֶק לֹא כֵן הוּא, אֶלָּא אִם יִכְפּוֹר אָדָם אוֹי לוֹ וְאוֹי לְנַפְשׁוֹ, וְאִם מוֹדֶה וְעוֹזֵב אַתָּה מְרַחֲמֵהוּ:
נספר לכם סיפור קטן ומעניין מאוד:
ידוע לעולם התורה שנלחמתי מלחמת עולם על הכשרות של השחיטה והניקור בארצות הברית, עד שהמלחמה הזאת עלתה לערך 1.5 מיליון דולר, והדפסתי לערך 1800 ספרים וקונטרסים וקול קוראס במלחמה הזאת, וב"ה התורה הקדושה ניצחה בגדול שאי אפשר לתאר ולספר, ויכולים לראות כל הספרים, הכל פתוח לעולם.
המאפיה הגדולה של מאכילי נבילות וטריפות, ניסו כמה פעמים להרוג אותי עם אקדח, ובכל אופנים, וכו', יכולים לראת כמעט הכל בספרים, כי כתבתי לערך 90 אחוז מהמלחמה שעברתי.
אחרי כל הנסיונות להרוג אותי ולא הצליחו, כי הקב"ה שמר עלי בשמירה עליונה, החליטו אנשי המחנו"ט [ראשי תיבות מ'אכילי נ'בילות ו'ט'ריפות], לא פחות ולא יותר לזייף כל ספרי ניקור, ולהוציא ספר שלא צריכים לנקר כלל וכו', [ואשלח לכם לינקים לספרים שתראה מה שעניתי להם, על כל דבר שעשו חיברנו ספרים שלימים – כי רק בספרים אפשר לנצח המלחמה – כי היום אנשים לא אנאלפאתים – ואם רואים ספר קוראים ורואים את האמת – אי אפשר למכור לוקשן לכתוב מה שמתחשק לי!]
היה להם אסיפה גדולה של רבני הערב רב, מה אפשר לעשות שאנשים לא יאמינו לי?
ספר
נס הטורי זהב
רב גדול, אחד מהחכמים הגדולים שם, אומר: הלא הוא הוציא אלפים ספרים, ולא יכול להיות שלא נתפוס אותו דבר אחד שהוא זייף או עיקם קצת, וכתב מה שרצה כדי להוציא את המחשבה שלו שהוא נלחם על זה? [בדיוק כמו שכבודו אומר!]
הראש שלהם עונה, מי יכול לעבור על אלפים ספרים, זה יקח שנים, אנחנו צריכים לגמור איתו תיכף ומיד, ואם נמצא רק דבר אחד, נפרסם רק את הדבר הזה בעיתונים ונעשה מחאה גדולה, וניקח כל הרבנים איתנו, וכך נשחוט אותו שחיטה כשירה, ברגע אחד!!! [בדיוק כמו שהמן ביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ביום אחד – וכבודו עם המלחמה העקומה שלו גם באותו המדריגה – ראה מכתבי ההסכמות שכתבתי לבחגוי הסלע]
אחד הרבנים אומר: בואו ניקח את הגאון הגדול ראש ישיבת …. והוא כותב מאמרים בעיתונים, אני מכיר אותו טוב, ונשלם לו מחיר טוב שהוא יעבוד על זה, ועליו אפשר לסמוך, כי הוא מומחה על כל זה!!!! [כעת כבודו רוצה גם להיות כך]
החליטו ועשו למעשה, הראש ישיבה, הכתבן, החקרן, מתחיל בעבודה שלו. אמרו שישיג את כל הספרים שלי, וענה להם הוא לא צריך להשיג, המחבר לבד חילק לפני שנים לכל הראשי ישיבות בחינם, יש מספיק על מה לעבוד, ובוודאי נתפוס אותו על חם, ואמר להם מחיר יקר מאוד כמה שהוא צריך, כי רק בספר אחד שחיטת ואכילת בשר כהלכתה יש לו לערך 1500-עד 2000 מראה מקומות, ובספר נפש ישעיה על מאכלות אסורות 525 עמודים יש גם לערך 1500 ענינים רק במפתח לבד, אבל במחיר טוב אקבל על עצמי, הבטיחו לו כמה שרצה, [ויש כמה דוקמנטים כאלו שהיה בעיתון, (כתבן אחד קיבל 250.000$ לכתוב ספר נגדי, ונכשל) ואולי יש הכל בדיסקים שהוצאנו, דיסק של 500 ספרים, ודיסק של 7000 ספרים].
הגאון הגדול ראש ישיבה [החברא מאן] הזה מצא את הזיוף הגדול נגד האדמו"ר מהאלמין:
מעשה שהיה כך היה: פעם אחד בשעה 11:30 מטלפן הרב הגדול הזה [אגב הוא ידיד גדול שלי, לכן אני לא רוצה לפרסם את השם, אגב שהוא מצידו עשה עבודה אמיתית לחפש זיופים שאולי עשיתי]: ואני שואל אותו איך זכיתי שכבודו מטלפן אלי?
הוא מספר לי שהוא קיבל ממני את הספרים, ואומר לי תודה על הספרים, והוא מצא סיפור אחד שאני כתבתי על הטורי זהב, ולפי דעתו מצצתי את זה מהאצבע, כי הוא עשה חקירות גדולות, וכתב כבר ספר שלם נגדי, שלמחרת צריך להיכנס לדפוס, וחשב שהיות והוא ידיד שלי, אז רוצה לתת לי תוכחה לפני שהולך לדפוס!!!
עניתי לו, אני לא מוצץ ב"ה כלום, יש לי מספיק סחורה בתורה הקדושה, למה לי למצוץ מהאצבע ולעבוד קשה, וכל דבר שאני כותב יש לו מקור בספרים, ויכול לבדוק את זה בכל הספרים אני כותב מראה מקומות המקורות בדיוק, כדי שלא יגידו שמצצתי מהאצבע, ואתה הראשון שאני שומע דבר כזה, בבקשה תגיד לי במה מדובר?
הוא עונה לי: הבאת בספר נפש ישעיה דף סג-סח מעשה בבעל הט"ז ע"ה, שקיבל עליו להיות גולה שנה שלמה, ונעשה מנקר מומחה, והעמידו אותו בצינוק, ואחר כך נתקבל לאב"ד וראש ישיבה דק"ק לבוב המעטירה.
וממשיך, זאת אומרת, בגלל שיש לך מלחמה על הכשרות אתה מוצץ מהאצבע שהט"ז היה מנקר, וכל מה שהיה איתו, [דברים כאלו לכתוב על בעל הטורי זהב?] הכל בשביל החשק שלך, שיהיה לך סיפור יפה, שהאכילו אז גם חלב ודם, צריכים לאסור כל הספרים שלך על הזיוף הגדול הזה!!!
אני עונה לו אני הולך לקחת הספר נפש ישעיה ביד לראות במה מדובר, כי זה הספר הראשון שכתבתי כשהייתי לערך 21 שנה, וקיבלתי הסכמה מהרבנים [בשנת תשכ"ד הוצאתי לאור ספר ואמרו אמן – והסכמה הראשונה על הספר השני נפש ישעיה שהדפסתי] מתחיל בשנת תשכ"ז, ופשוט לא זכרתי הכל. כי עכשיו אני כבר אחרי הרבה מאות ספרים שחיברתי ב"ה בעזר אלוקי צורי, לכבוד השי"ת.
אני לוקח בידי את הספר נפש ישעיה ורואה שם הסיפור ובאמת המדפיס השמיט את המקור מפני שאז עבדו בעופרת והמראה מקום היה בשורה האחרונה, ולא יכלו לזוז כל העמודים, [ומן הסתם רצה לשאול אותי אם לעשות המראה מקום בקיצור – ונשכח מן הסתם] ולא נכתב באותו עמוד – ושכח מאיזה סיבה להכניסו, והיות והספר היה כבר גמור לדפוס, ולא היה לי זמן לעבור על הגהה על זה, לכן לא שמתי לב שחסר המקור.
ואני אומר לו, אני זוכר מאיזה ספר לקחתי את זה, מהספר סיפורי מעשיות שיצא בארץ ישראל שני כרכים.
[הנס הגדול – הבן שלי אהב מאוד לקרות בספר הזה, והספר נעלם לי להרבה שנים – שרציתי להעתיק משם עוד דברים, ולא מצאתי הספר – אני מתפלל להקב"ה שיזמין לי הספר – כי ידעתי שאי אפשר בדרך הטבע למצוא את הספר – אני הולך לארון הספרים ומצאתי הספר ב"ה – זה היה באמת נס גדול – [ראה בספר שבט מוסר הסיפור הנס עם הנחש שלקחו לאזור בו במקום גרטל ועשה ספר אזור אליהו על שני הניסים א. שלא אמר ברכת התורה בלי גרטל, ב. שניצול מהנחש, עיי"ש – ואשריך שזכיתה שבזכותך אני עושה עכשיו ספר נס הטורי זהב – וזה רק ההתחלה].אני פותח הספר, ורואה את המקורות על הסיפור הזה מחמשה ספרים שנדפסו אחרי פטירת הטורי זהב, וכל אחד כותב הסיפור דומה לחבירו עם קצת שינויים.
אני אומר להרב…… תשמע!!! מה תעשה אם אביא לך חמשה ספרים שכתוב הסיפור הזה!!! מה תעשה עם החקירות שלך? ענה לי זה לא יכול להיות זה בוודאי שקר!!!
אני עונה לו תשמע, יש לי כאן חמשה ספרים שכותבים הסיפור בזמנו של הט"ז, ואתה חושב שמה שאתה כותב שיאמינו לך בכלל – הלא כל החקירות האלו הם זיוף גדול!!!
הוא עונה לי תיכף יש לי שלשה ספרים מחמשה אלו אני הולך לבדוק!!!
אחרי כמה דקות מביא הספרים ובודק אותן ואומר לי, אתה צודק, אבל הפסדת לי הרבה כסף, שאני לא יכול לתת לדפוס הספר שלי שעבדתי כל כך הרבה זמן.
עד כאן הסיפור.
ואחר כך לקחו כתבן בארץ ישראל שיכתוב בספר שלו שהמעשה הזאת הוא זיוף.
ודע לך כי כל הספרים האלו לא עשיתי בגלל שרציתי לעשות ספר ח"ו לכבוד, לא ולא, כל ספר יכולים לראות שעשיתי רק לעורר הציבור על דברים שלא מקיימים מצוות התורה, ולמחות נגד מהרסי הדת, [- והדפסתי הרבה ספרים מהחפץ חיים זי"ע – כי ראיתי בזה תיקון הדור – וזה לא צריך להיות השם שלי והכבוד שלי – והרבה ספרים הדפסתי בלי שם, עד שאמרו לי שזה לא מתקבל ולא פחדתי מאף אחד [כמו שכתוב בזוהר הקדוש שאלו שלומדים תורת הרשב"י לא מפחדים מאף אחד – ראה הסכמה לבחגוי הסלע] כי הייתי מוכן שיהרגו אותי ח"ו, כי אנחנו מקבלים עלינו מסירת נפש הרבה פעמים ביום, ואם אנחנו לא מקיימים את זה אז כל הקריאת שמע שלנו שקר – וזה חורבן של הדור, והרבנים שלא מאמינים בתורת משה רבינו רוצים ואוהבים ומוסרים את נפשם רק בשביל כסף וכבוד, שלא ישאר להם מזה כלום – וחושבים שיכולים לעשות מה שרוצים כי כך מתחשק להם] ועל זה מסרתי נפשי במסירות נפש ממש. ובניסי ניסים, אני ב"ה בחיים. והיו 300 רבנים ביניהם גדולי ישראל שידעו טוב שהאמת איתי, אבל מה לא עושים בשביל כסף וכבוד???
וב"ה ניצחתי אותם, כי נלחמתי בשביל הקב"ה וחותמו של הקב"ה אמת.
ובאמת אולי לא צריך לענות לך בכלל, כי לפי מה שאתם כותבים זה מלא שקרים וזיופים, והכל כנגד התורה, ונבאר בע"ה בתשובות ברורות על כל דבר ודבר, ואני מקוה שתחזרו בתשובה.
הדוגמה הזאת זה דוגמה שכבודו יכול ללמוד מזה, שלא כותבים ופוסקים הלכות, ובפרט בענין עולם הבא, שרק הקב"ה יודע מי שיש לו עולם הבא, ואני יביא לך בע"ה מראה מקומות שתדע בדיוק אם יש לך עולם הבא, אני לא פוסק, אני רק מביא מספרים מה שכתוב, ואם כבודכם תינוק שנשבה, לזה יש כבר הלכה הלכה אחרת.
אני אעתיק כאן [וכן אשלח לך עוד כמה תשובות בע"ה בל"נ] דברים נוראים שתוכל לראות התשובות לשאלות שלך:
הדבר הראשון המונע את הרבים מלעשות מצוה כאמרם ז"ל (יומא דף פ"ז [ע"א]) כי המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, וגם כשמטה את חבירו מדרך טובה לדרך רעה, הוא מכ"ד דברים המעכבים את התשובה, ולזה זכיתם תיכף להחטיא את הרבים, כידוע לכם טוב, על אף שאולי כיוונתם לשם שמים, אבל השטן הוא הבעל הבית שלכם, ושמעתם בקולו.
ראה מה שכתב בישמח משה פרשת משפטים, וזל"ק:
ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה (שמות כא יג), וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות (שמות כא יד). נ"ל דידוע (תנחומא בשלח סי' ט"ו) דהקב"ה ימינו פשוטה לקבל שבים, ומכין צרי ותרופה למכתינו האנושית, ואמנם אמרו רז"ל (יומא דף פ"ז [ע"א]) כי המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, וגם כשמטה את חבירו מדרך טובה לדרך רעה, הוא מכ"ד דברים המעכבים את התשובה כמבואר ברמב"ם הלכות תשובה (פ"ד ה"א), והנה אמרו רז"ל (במדרש רבה פרשת פנחס [במ"ר פכ"א ד' ] סי' ד') קשה המחטיאו יותר מן ההורגו. והנה על חטאיו של עצמו יש לו התנצלות שיש לו יצר הרע שנברא להסית לתאות וחמודות, אבל לא להחטיא אחרים שאין לו בזה שום הנאה. והנה כבר אמרו רז"ל ואשר הרעותי (מיכה ד ו), שברא יצר הרע, ואלמלא האי קרא היה נתמוטטו ח"ו רגליהם וכו' ביום הדין כמו שאמרו רז"ל (ברכות דף ל"ב [ע"א]) והנה מבואר בזוהר חדש פרשת נח במדרש הנעלם על הפסוק (איוב (יא יט) י"א י"ט) ועיני רשעים תכלנה ומנוס אבד מהם, דתשובה היינו המנוס עיין שם, וכן כתיב (ירמיה טז יט) ה' עזי ומעוזי ומנוסי. ועל פי זה יתפרש ואשר לא צדה לחבירו, רק והאלקים אנה לידו, ועל דרך אמרו אשר הרעותי, ר"ל אלקים אנה לידו של עצמו איזה חטא במה שברא יצר הרע, וזה מחסדי השי"ת שכתב בתורה בלשון זה והאלקים אנה, כדי שיהיה להם התנצלות, על זה אמר ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה בתשובה, והבן זה. וכי יזיד איש על רעהו להרגו, היינו להחטיאו דקשה יותר מן ההורגו בערמה, דעל החטאת אחרים צריך תחבולות וערמות, מעם מזבחי, כי ידוע הגמרא במגילה (דף ג' ע"ב) גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין, שנאמר (יהושע ה יד) עתה באתי, והיינו מעם מזבחי, אף אם הוא תלמיד חכם ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול ועובד עבודה, תקחנו למות, כי לרשע אמר אלקים וגו' (תהלים נ טז)… (עיי"ש)
כבד דעת זולתך!
רבותינו ז"ל קבעו: כשם שאין פרצופיהם שוין זה לזה, כך אין דעתם שוה זה לזה (תנחומא פנחס, י), ביאר רבי מנחם מנדל מורגנשטרן מקוצק: כשם שבנוגע לפרצוף אתה יכול רק לחוות דעתך אודות היופי של פרצוף הזולת, אתה יכול לחשוב שפרצופך יפה יותר מפרצופו, אך אין לך כל זכות לומר שפרצופו של השני איננו פרצוף כלל.
כך בנוגע לדעות, אתה רשאי להסכים לשיטתו או לא, הינך יכול לסבור שדעתך ישרה אמיתית ומקורית יותר מדעתו של חברך או של עדה פלונית, ואין הם מחייבים אותך, אולם אסור לך בשום פנים ואופן לומר: דעתו של פלוני או עדה פלונית איננה דעה כלל!
גם את דעת זולתך יש לכבד…!!!
(אמת מקוצק תצמח עמוד קל).
וכן נמנה בין י"ג מדות שתיקן רבי ישראל סלנטר: להיזהר בכבוד כל אדם ואפילו של זה שאיננו עימו תמים דעה. (הזהרו בכבוד חברכם ח"ה, עמוד צד-צה).
111
שער
ספר
זוהר קידוש ה'
בו יבואר כי לימוד והפצת הזוהר הקדוש רב כוחו יותר ממיתה על קידוש ה',
וממשיך חיים טובה וברכה לעולם, ובו תלוי כל גאולתינו ופדות נפשינו לחיים.
יצא לאור
ספר
זוהר קידוש ה'
הקדמה
בלימוד הזוהר הקדוש תלוי כל גאולתינו ופדות נפשינו
כולנו "יחד שבטי ישראל" לומדי ומלמדי הזוהר הקדוש, תורת רבי שמעון בר יוחאי ע"ה, בבית ה' היכלא דרשב"י, אשר לא זזה משם השכינה מעולם, כי בכל מקום ששם לומדים ומתקשרים לנשמת הרשב"י הקדוש בא ומתעטר בגוון ונמצא אתנו ממש, (אור החמה). אשרינו שזוכים אנו להיות מחוברים להרשב"י הקדוש וללמוד וללמד את כל הזוהר הקדוש, כי זהו הדבר שבו תלוי כל גאולתינו ופדות נפשינו לקרב את הגאולה ולהביא את המשיח, וזכות הזוהר הקדוש מגן ומציל את עם ישראל מכל מני מרעין בישין.
אין לנו כוח בירור ניצוצי הקדושה כמו כוח לימוד הזוה"ק
ואין לנו כוח בירור ניצוצי הקדושה כמו כוח לימוד הזוה"ק, כמובא בהקדמה לזוהר הקדוש עם לשון הקודש בהוצאת היכלא דרשב"י בנשיאות ראש ישיבת המקובלים "נהר שלום" המקובל הרב בנייהו יששכר שמואלי שליט"א, ומובא שם דברי המהרצ"א מדינוב בשם האריז"ל, שגם הרשב"י ורבי אלעזר בנו היו בכלל עשרה הרוגי מלוכה, והראיה לזה שברח מפני הקיסר שרצה להורגו, והלך הוא ורבי אלעזר בנו להמערה, והיו צריכים הרשב"י ובנו לעשות התיקון במסירות נפשם להריגה כמו רבי עקיבא רבו של רשב"י, ולהעביר הסיגים והקמשונים וחרולים מן השדה אשר ברכו ה'.
ואמר הרשב"י "אני יכול למצוא דרך משובחת וטובה לברר ניצוצי הקדושה מתוך הקליפות ולהורדת השפע מהעולמות העליונים לעולמות התחתונים, הרבה יותר חזקה מאשר מסירות נפש גופנית להריגה על קידוש השם [של רבו רבי עקיבא], וזאת על ידי מסירת נפש בתכלית הגדולה ביותר לתורה הקדושה שאטרח מאוד מאוד על לימוד התורה עם פרישות מהבלי ותענוגי עוה"ז, ואגלה סודות התורה ככל האפשר, ואפרש לכולם תכלית הבריאה כולה, ואכנס בגנזי המלך העליון כבן שנכנס בגנזי אביו, ואגלה אורות העליונים, ועל ידי האור הגדול הזה אבריח החושך הגדול מן העולם, ואבטל כל הקליפות והדינים מן הקדושה". ועל ידי מסירת נפשו לסודות התורה, וכן על ידי גילוי סודות התורה זכה להכניע הקליפות ולבטל גזירות להמשיך לעולם חיים שלום וחירות… כי כל הכוח הגדול הזה צריך אותו דוקא לדור הזה האחרון דור של ביאת המשיח, עד כאן דבריו הקדושים.
ואיתא בזוהר הקדוש שספר הזוהר הקדוש עתיד להתגלות בסוף יומיא, שהוא כידוע קודם ביאת משיח צדקנו במהרה, ופירושו הוא שאם לפני כמה שנים היה מותר ללמדו רק אנשים יראים ושלמים שכבר סיגפו את עצמם ועבדו על עצמם עשרות בשנים, אבל היום מותר לכל ללמדו, ואדרבה מצוה גדולה ללמדו, ואין לשער ולתאר את שכרם הגדול.
וּכְמוֹ שֶׁאָמַר מָרָן הָרֵי"חַ הַטּוֹב בְּרוּחַ קָדְשׁוֹ לִפְנֵי לְמַעְלָה מִמֵּאָה שָׁנָה – כִּי לֶעָתִיד הַכֹּל יִלְמְדוּ בָּהּ [בְּחָכְמַת הָאֱמֶת] כְּמוֹ שֶׁלּוֹמְדִים תְּהִלִּים.
אָמְרוּ חֲזַ"ל (סַנְהֶדְרִין צז.): דּוֹר שֶׁבֵּן דָּוִד בָּא, הָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדֶּרֶת, וּבֵאֵר שָׁם בְּסֵפֶר בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע [לְמָרָן הָרֵי"חַ הַטּוֹב זִי"עַ] וזל"ק: וְהָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת, כְּלוֹמַר חָכְמַת הָאֱמֶת הוּא חֵלֶק הַסּוֹד, תַּרְבֶּה, וְהָעוֹסְקִים יִהְיוּ עֲדָרִים עֲדָרִים בְּלִמּוּד הַקַּבָּלָה. אִי נַמִּי, עַתָּה (בִּזְמַנּוֹ לִפְנֵי לְמַעְלָה מִמֵּאָה שָׁנָה), יֵשׁ אֲנָשִׁים פְּרָטִיִּים לוֹמְדִים קַבָּלָה, כָּל אֶחָד בְּקֶרֶן זָוִית בְּסֵתֶר, אֲבָל לֶעָתִיד, הַכֹּל יִלְמְדוּ בָּהּ כְּמוֹ שֶׁלּוֹמְדִים תְּהִלִּים, וְתִמְצָאֵם עֲדָרִים עֲדָרִים בְּבַיִת הַמִּדְרָשׁ. עכל"ק. וב"ה זָכִינוּ שֶּׁרוֹאִים שֶׁנִּתְקַיְּמָה נְבוּאָתוֹ בְּדוֹרֵנוּ מַמָּשׁ.
וּבְּהַקְדָּמַת אוֹר הַחַמָּה כָּתַב שֶׁכֵּן אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי בְּעַצְמוֹ, שֶׁנְּעָרִים קְטַנִּים יִלְמְדוּ מִסּוֹד הַשֵּׁם, עַיֵּן שָׁם.
הַלּוֹמֵד אֶת הָאִדְּרָא הָרַשְׁבִּ"י בָּא מְעֻטָּר וְיוֹשֵׁב כְּמֶלֶךְ בְּרֹאשׁ
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב הַצַהַ"ק הַמְּקֻבָּל רַבִּי אַבְרָהָם אֲזוּלַאי זיע"א זְקֵנוֹ שֶׁל הַחִידָ"א בְּשֵׁם הַמְּקֻבָּל הָרַב אַבְרָהָם גַלַאנְטִי, בְּסִפְרוֹ "אוֹר הַחַמָּה" עַל הָ"אִדְּרָא דְמַשְׁכְּנָא"(שֶׁבְּפָרָשַׁת מִשְׁפָּטִים דַּף קכ"ג ע"ב), וְזֶה לָשׁוֹן קָדְשׁוֹ: אֲפִילוּ עוֹד הַיּוֹם אַחַר שֶׁנִּפְטַר רַשְׁבִּ"י מִבֵּינֵינוּ, כָּל זְמַן שֶׁאָנוּ עוֹסְקִים בְּדִבְרֵי הָאִדְּרָא, "אִתְעַטַר" בָּא רַבִּי שִׁמְעוֹן מְעֻטָּר כְּמֶלֶךְ בַּעַטְרוֹתָיו בְּרֹאשׁ, וְיוֹשֵׁב בְּגַוָון, עַד כָּאן לָשׁוֹן קָדְשׁוֹ. הַאִם יֵשׁ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ בְּוַדַּאי שֶׁכְּדַאי לַעֲשׂוֹת סְעוּדַת מִצְוָה.וְאֵין שׁוּם סָפֵק כַּאֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ כָּל בַּקָּשָׁה שֶׁהוּא, בִּזְכוּת הַלִּמּוּד בְּזוֹהַ"ק, יִּזְכֶּה שֶׁתִּתְקַבֵּל תְּפִלָּתוֹ. כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י מוּבָא (שַׁעַר הַפְּסוּקִים – סֵפֶר שִׁיר הַשִּׁירִים): "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי": רָאשֵׁי תֵּבוֹת חֲ'בֵרִים מַ'קְשִׁיבִים לְ'קוֹלֵך הַ'שְׁמִיעִנִי, הוּא חֶמְלָה, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ בְּזוֹהַר בְּפָרָשַׁת שְׁמוֹת, עַל פָּסוּק וְהִנֵּה נַעַר בּוֹכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וְגוֹ', וְהָבֵן זֶה. (סֵפֶר זְכוּתֵיהּ דְּרַשְׁבִּ"י)
וְעַתָּה בְּכָל רֶגַע וּבְכָל מָקוֹם שֶׁתִּלְמְדוּ זוֹהַר הקדוש אתם מקרבים את הגאולה ברחמים ובוודאי מִתְקַשְּׁרִים וּמִתְחַבְּרִים לְנִשְׁמוֹת הָרַשְׁבִּ"י וְדָוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה, וְזוֹכִים לִישׁוּעוֹת נִפְלָאוֹת נִסִּים מֵעַל הַטֶּבַע (הרמ"ז), וּבְוַדַּאי הָרַשְׁבִּ"י וְדָוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה יַכִּירוּ לָכֶם טוֹבָה וְתוּשְׁפְּעוּ מִמְּקוֹר הַבְּרָכוֹת, שהזוה"ק מָגֵן וּמַצִּיל מִכָּל הַצָּרוֹת וּמוֹנֵעַ פִּגוּעִים וַאֲסוֹנוֹת. וְכָל מִי שֶּׁעֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וַעֲדַיִן בַּר דֵּעָה, יָרוּץ וְיַחֲטוֹף וְיֹאחַז בָּאִילָן הַחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים.
מזכי הרבים מגידי השיעור אשר מזכים את הרבים
אנו רוצים להודות ולהלל לשבח את המחבר שליט"א שטרח ויגע להוציא לאור ספרים חשובים אלו, ובזה כל אחד יכול ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את דברי הכסא מלך כמבואר ב"כסא מלך" תקון מ"ג, כי למוד הזהר הקדוש בגירסא בעלמא בונה עולמות, וכל שכן אם יזכה ללמד ולהבין אפילו פרוש מאמר אחד, יעשה בו תקון למעלה בשעה אחת מה שלא יעשה בלמוד הפשט שנה תמימה, ומבטח לו שהוא בן עולם הבא מבני היכלא דמלכא, ויהיה מרואי פני המלך היושבים ראשונה במלכותא דרקיעא.
גדול כח הזוהר מלימוד בפשטי התורה
גם בתקון ל' כתב, וזה לשונו: כמה גדול חיוב על תלמיד חכם ללמד קבלה. ועונשם כמה גדול אם אינם לומדים קבלה וגורם אורך גלותא כי הם מעכבים הגאולה רחמנא ליצלן, כי יעשה בשעה אחת בלמוד הקבלה מה שלא נעשה בלמוד חדש ימים בפשטי התורה, כי גדול כוחה לקרב הגאולה.
יש לו רשות לבטל גזירות שמים
וידוע שכאשר לומדים זוהר הקדוש, נשמת הרשב"י הקדוש בא ונמצא בינינו כמו שכתב החסד לאברהם בשם רבי אברהם גלאנטי זי"ע, דבכל פעם שאנו אומרים באידרא "איתעטר רבי שמעון", מיד מתעטר ובא ויושב בינינו, והצדיקים הגדולים היו זוכים ממש לראות זאת בעיניהם, אמנם, אנו לא זוכים לראות, אבל יודעים ומאמינים שכך הוא ממש. ואם יש לנו את הרשב"י אין לנו מה לדאוג כלל, כמו שידוע הסיפור שכתוב בזוה"ק שהמלאך הממונה נשלח להחריב את העולם והרשב"י עצר אותו בכוח קדושתו, אבל אין לנו לדאוג רק לעצמינו אלא אנו צריכים להתחשב בכל היהודים, ולזכות לכולם שילמדו בזוה"ק כי הוא המגן האמיתי שיש לנו ומובטח לנו כי העוסק בזוה"ק ובתורת האריז"ל, הקב"ה משתבח בו בפמליא שלו בכל יום, ודיוקנו נרשם למעלה בין אוהבי ואהובי המלך, ומכריזים לפניו "הוו זהירים בדיוקנא דפלוני" ואפילו הקב"ה גוזר גזירות יש לו רשות לבטלם. כאשר אנו רואים שעד כדי כך גדול ועצום כוחו של הלמוד בספר הזוהר, אין לנו אלא לחזק את ידי עושי מלאכת הקודש, להוסיף להם אומץ וכח וחוזק בעבודתם הקדושה, אמצו מתנים וחגרו עז להמשיך ולהפיץ את אורו של רבי שמעון בר יוחאי, לפרסם כוחו בעולם ולסייע בכל מה דאפשר.
כולנו ניבדל מהערב רב
צריכים ישראל קדושים להתחבר בחבורה קדושה להיות שייכים להיכלא דרשב"י, ולהיבדל מהערב רב, כדאיתא בזוהר תהלים כדי שתשרה שכינה בתוכינו, וביותר חייבים לומדי הש"ס לעסוק גם בלימוד הזוה"ק, כי כל דברי המשנה והש"ס כתובים על דרך הסוד בהעלם גדול, וגם כל נשמות התנאים והאמוראים התקבצו בכתיבת הזוה"ק, וכל שישים ריבוא נשמות ישראל כלולים בו, וכבר דיבר בקדשו בזה הרמח"ל הקדוש זי"ע.
זה יהיה הסיבה לביאת משיחנו
הנה מבאר בשל"ה, עשרה מאמרות, מאמר ראשון, שהחבור מהזוהר היה עתיד להיות גנוז וכו' עד שיבוא הדור האחרון בסוף הימים שאז יתגלה לתחתונים, ובזכות העוסקים יבוא משיח, כי אז תמלא הארץ דעה בסבתו, אשר זו תהיה סבה קרובה לביאתו. וזהו שאמר ובגיניה ושבתם איש אל אחזתו וכו', כדי שבזכותו יגאלו ישראל, כשם שלא נגאלו ישראל ממצרים עד שהוצרך הקדוש ברוך הוא לקדשם בדם פסח ובדם מילה, כן גאולה העתידה לא תהיה הגאולה עד שיזכו לתוספות הקדושה הזו, והוא רצון האל יתברך, ואשרי הזוכה בה.
והנה שורף, בלימוד הזוהר ישרפו כל הקליפות ויהיה הגאולה
ולשון דגל מחנה אפרים פרשת שמיני: וזהו דרש דרש משה, היינו כשיתגלה (כי בכל דור ודור יש בחינת משה, ואיתא דרבי שמעון בן יוחאי היה בחינת משה), וידרוש מה שדרש כבר משה, היינו רבי שמעון בן יוחאי, ספר הזוהר, אז והנה שורף, הינו שיתבטלו כל הקליפות וממילא יהיה הגאולה שיבנה במהרה בימינו אמן סלה ועד. וגם על ידי החיבור ההוא יהיה בטול הקליפות וקלות הגלות והשבתת הקטרוגים (חסד לאברהם מעין ראשון נהר כ"ד). הכל תלוי בעסק החכמה הזאת, ומניעתנו מלהתעסק בה היא גורמת אחור ועכוב בנין בית מקדשנו ותפארתנו (הקדמת הרב חיים ויטאל לעץ חיים).
ובפרט לאחר שנתפרסם מכתבם של גדולי ישראל ובראשם מרן הרב עובדיה יוסף זיע"א, שקוראים לכל בני ישראל ללמוד דף זוהר ליום, ואנכי הקטן גם כן חתום שם כידוע, והננו גם כן מנסה לפרסם בכל מה דאפשר את לימוד הזוהר בכלל ישראל, וברוך ה' עם בני ישראל מתחילים להתחזק וללמוד זוהר בכל יום.
וְכָּתַב רַבִּי חַיִּים וִיטַאל בַּהַקְדָּמָה לְסֵפֶר "עֵץ חַיִּים": הַכֹּל תָּלוּי בְּעֵסֶק הַחָכְמָה הַזֹּאת, וּמְנִיעָתֵנוּ מִלְּהִתְעַסֵּק בָּהּ הִיא גּוֹרֶמֶת אִחוּר וְעִכּוּב בִּנְיַן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ, (וְעַל זֶה צָרִיךְ גַּם לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה עַל שֶׁבְּגִינוֹ הִתְעַכֵּב גְּאֻלַּת יִשְׂרָאֵל עַיֵּן בִּדְבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים). וְכָּתַב בְּאֶבֶן שלמה להגר"א (פֶּרֶק י"ד אוֹת ג'), דְּהַגְּאֻלָּה לֹא תִּהְיֶה רַק עַל יְדֵי לִמּוּד הַתּוֹרָה, וְעִקַּר הַגְּאֻלָּה בְּלִמּוּד הַקַּבָּלָה.
דברי הרשב"י על לימוד הסוד
אין לנו כוח בירור ניצוצי הקדושה כמו כוח לימוד הזוה"ק, ומובא בשם האריז"ל, שגם הרשב"י ורבי אלעזר בנו היו בכלל עשרה הרוגי מלוכה, והראיה לזה שברח מפני הקיסר שרצה להורגו, והלך הוא ורבי אלעזר בנו להמערה, והיו צריכים הרשב"י ובנו לעשות התיקון במסירות נפשם להריגה כמו רבי עקיבא רבו של רשב"י, ולהעביר הסיגים והקמשונים וחרולים מן השדה אשר ברכו ה'. ואמר הרשב"י "אני יכול למצוא דרך משובחת וטובה לברר ניצוצי הקדושה מתוך הקליפות ולהורדת השפע מהעולמות העליונים לעולמות התחתונים, הרבה יותר חזקה מאשר מסירות נפש גופנית להריגה על קידוש השם [של רבו רבי עקיבא], וזאת על ידי מסירת נפש בתכלית הגדולה ביותר לתורה הקדושה שאטרח מאוד מאוד על לימוד התורה עם פרישות מהבלי ותענוגי עוה"ז, ואגלה סודות התורה ככל האפשר, ואפרש לכולם תכלית הבריאה כולה, ואכנס בגנזי המלך העליון כבן שנכנס בגנזי אביו, ואגלה אורות העליונים, ועל ידי האור הגדול הזה אבריח החושך הגדול מן העולם, ואבטל כל הקליפות והדינים מן הקדושה". ועל ידי מסירת נפשו לסודות התורה, וכן על ידי גילוי סודות התורה זכה להכניע הקליפות ולבטל גזירות להמשיך לעולם חיים שלום וחירות… כי כל הכוח הגדול הזה צריך אותו דוקא לדור הזה האחרון דור של ביאת המשיח, (מהרצ"א מדינוב).
רבי עקיבא היה חבוש בבית האסורים עשרים שנה
איתא במדרש שיר השירים (מהגניזה [י"ל ע"י הרב יוסף חיים ורטהימר, הוצאת 'כתב יד וספר' ירושלים תשנ"ה], עמוד י"ח), על הפסוק (א ג) "לריח שמניך טובים": 'השביעי [מעשרה הרוגי מלכות] רבי עקיבא, שהיה חבוש בבית האסורים עשרים שנה, והיו מביאים קולמוסים של קנים, ונותנים בין ציפורניו, ומרתיחין צרורות באש, ומניחין תחת שחיו, ואמרו לו הנח מה שבידך, ובכל כך היה מוסיף להם תוכחות, ומה היה אומר להם, 'כמוהם יהיו עושיהם'. וכל דבר שהיו צריכין לו החכמים היו שולחים ושואלין לו בבית האסורים [ראה פסחים קיב: יבמות קח: סנהדרין יב. עירובין כא: ירושלמי יבמות פי"ב ה"ה]. לסוף עשרים שנה ששהה בבית אסורים יצא ליהרג, והיה עונת קריאת שמע וכו", עד כאן. ובגמרא (ברכות סא:) מתארת את הוצאתו להורג של ר"ע – 'בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן, אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו. היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד'.
רבי עקיבא נפטר ביום הכיפורים – ולא ידעו תלמידיו, עד שאליהו הנביא בא להודיע
וכותב רבינו יוסף חיים זי"ע בספרו "בן יהוידע", שתלמידיו לא אמרו לו דברים אלו ביום שנפטר, כי נשמתו יצאה ב'אחד' ואיך השיב להם, אלא בכל יום לפני הוצאתו להורג היו סורקים את בשרו, והוא היה מקבל עול מלכות שמים, ובאותם ימים דברו איתו תלמידיו. אבל ביום שבו נפטר, שהוא יום הכיפורים, לא היו איתו תלמידיו, כמסופר במדרש משלי (פ"ט סי' ב) שאליהו הנביא בא להודיע לרבי יהושע הגרסי על מותו של רבי עקיבא.
אמר להן רבי אליעזר הגדול, תמיה אני אם ימותו מיתת עצמן, אמר לו רבי עקיבא שלי מהו, אמר לו שלך קשה משלהן
ובספר "סוד ה'" הביא את ספר "שירי מצוה", להגה"צ רבי בנימין אליהו מזאלשין על צוואת רבי אליעזר הגדול להורקנוס בנו, (המובא בספר שבט מוסר פרק ט"ז), שביאר שכל דברי רבי אליעזר הגדול היו עמוקים על פי הסוד, ומה שאיתא בגמרא סנהדרין (דף סח.), וז"ל: והתניא כשחלה ר' אליעזר נכנסו ר' עקיבא וחביריו לבקרו… אמר להן למה באתם, אמרו לו ללמוד תורה באנו, אמר להן ועד עכשיו למה לא באתם, אמרו לו לא היה לנו פנאי, אמר להן תמיה אני, אם ימותו מיתת עצמן, אמר לו רבי עקיבא שלי מהו [כלומר באיזה מיתה ימות], אמר לו שלך קשה משלהן… אמר להן הוא טהור, ויצאה נשמתו בטהרה, עיי"ש.
ובזוהר בראשית (פרשת וירא דף צט.): שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל, אוֹתוֹ יוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה, וְהוֹשִׁיב לִימִינוֹ אֶת הוֹרְקְנוּס בְּנוֹ, וְהָיָה מְגַלֶּה לוֹ עֲמֻקּוֹת וְנִסְתָּרוֹת, וְהוּא לֹא הָיָה מְקַבֵּל דָּבָר בְּדַעְתּוֹ שֶׁחָשַׁב שֶׁמְּטֹרָף בְּדַעְתּוֹ הָיָה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁדַּעַת אָבִיו מִתְיַשֶּׁבֶת עָלָיו, קִבֵּל מִמֶּנּוּ מֵאָה שְׁמוֹנִים וְתֵשַׁע סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים…
עֵד שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים, נִכְנְסוּ חַכְמֵי הַדּוֹר לְבַקֵּר אוֹתָם, וְקִלֵּל אוֹתָם עַל שֶׁלֹּא בָאוּ לְשַׁמֵּשׁ אוֹתוֹ, שֶׁשָּׁנִינוּ, גְּדוֹלָה שִׁמּוּשָׁהּ יוֹתֵר מִלִּמּוּדָהּ. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר לוֹ, עֲקִיבָא, עֲקִיבָא, לָמָּה לֹא בָאתָ לְשַׁמֵּשׁ אוֹתִי [שהרי באה העת להצרף]? אָמַר לוֹ, רַבִּי, לֹא הָיָה לִי פְּנַאי. רָתַח וְאָמַר, אֶתְמַהּ עָלֶיךְ אִם תָּמוּת מִיתַת עַצְמְךְ. קִלְּלוֹ שֶׁמִּיתָתוֹ תִּהְיֶה קָשָׁה מִכֻּלָּם.
בָּכָה רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר לוֹ, רַבִּי, תְּלַמֵּד אוֹתִי תּוֹרָה. פָּתַח פִּיו רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. בָּאָה אֵשׁ וְהִקִּיפָה אֶת שְׁנֵיהֶם. אָמְרוּ חֲכָמִים, נִשְׁמָע מִזֶּה שֶׁאֵין אָנוּ רְאוּיִים וּכְדָאִים לְכָךְ. יָצְאוּ לַפֶּתַח הַחִיצוֹן וְיָשְׁבוּ שָׁם. הָיָה מַה שֶּׁהָיָה, וְהָאֵשׁ הָלְכָה. וְלִמֵּד בְּבַהֶרֶת עַזָּה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת, וְלִמֵּד אוֹתוֹ מָאתַיִם וְשִׁשָּׁה עָשָּׂר טְעָמִים שֶׁל פְּסוּקֵי שִׁיר הַשִּׁירִים, וְהָיוּ עֵינֵי רַבִּי עֲקִיבָא זוֹלְגוֹת דְּמָעוֹת, וְחָזְרָה הָאֵשׁ כְּבַתְּחִלָּה. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְפָסוּק (שיר ב) סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי, לֹא יָכֹל רַבִּי עֲקִיבָא לִסְבֹּל, וְהֵרִים קוֹלוֹ בִּבְכִיָּה. וְהֵרִים קוֹלוֹ וְלֹא הָיָה מְדַבֵּר מִיִּרְאַת הַשְּׁכִינָה שֶׁהָיְתָה שָׁם.
רבי עקיבא בכה והצטער על כל סודות התורה שיגנזו ויסתלקו מן העולם
ובזוהר פרשת וירא מדרש הנעלם (דף צ"ח:), בפירוש מתוק מדבש שם בעמוד תמ"ז, כתב: וזה לשונו: מה שכעס רבי אליעזר על החכמים וקיללם על שלא באו ללמוד תורה אצלו, הטעם הוא לפי שרבי אליעזר קיבל הרבה תורה מרבותיו, כמו שאמר הרבה תורה למדתי מרבותי, והיה רוצה למסור את כל מה שקיבל מהם, להחכמים הבאים אחריו, אבל לפי שברכוהו במעשה דתנור של עכנאי (ב"מ נט:), לכן לא באו החכמים ללמוד אצלו, וגם רבי עקיבא ענהו כן להשתמט ממנו בתשובה אחרת, והיה רבי אליעזר מצטער מאוד על כבוד התורה, לפי שעל ידי מיתתו יהיה נעדר ובטל מן העולם כל דברי תורה שלמד מרבותיו, לכן כעס על החכמים שבאו עתה לבקרו שעכשיו אין לו זמן למסור כל תורתו, ורבי עקיבא בכה והצטער על כל סודות התורה שיגנזו ויסתלקו מן העולם, לכן ביקש ממנו שיגלה לו לכל הפחות עתה מה שיכול, וכן היה שגילה לו סודות נוראים כמבואר בזוהר כאן.
ובזוהר (ח"א דף קמה:), בֹּא רְאֵה, שֶׁהֲרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הָיָה אוֹמֵר שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת בְּסוֹד הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה בְּפָסוּק וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב, וְלֹא גִלָּה אוֹתָם אֶלָּא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהָיָה עִמּוֹ, כְּדֵי לָדַעַת שֶׁכַּמָּה סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים הֵם בְּכָל מַעֲשֶׂה וּמַעֲשֶׂה, שֶׁהוּא בַּתּוֹרָה, וּבְכָל דָּבָר וְדָבָר, הִיא חָכְמָה וְתוֹרַת אֱמֶת. מִשּׁוּם כָּךְ דִבְרֵי הַתּוֹרָה הֵם דְּבָרִים קְדוֹשִׁים לְהַרְאוֹת מִמֶּנָּה נִפְלָאוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךְ, עכ"ל.
כלומר שרבי אליעזר הגדול היה עיקר מעביר תורת הסוד שלמדה אצל רבו רבי יוחנן בן זכאי, ובספר יאיר נתיב להמקובל האלוקי רבי יצחק אלפיה זיע"א (נתיב קל"ה – דף נט.) כתב וז"ל: ואולי היינו טעמא של רבי אליעזר דלייט להו לרבנן וגדולי הדור שלא באו לשמשו וללמוד ממנו התורה הקדושה רזיה ומסתריה, סמוך למיתתו ואמר להם תמהני עליהם אם ימותו מיתת עצמם כנזכר שם, עכ"ל. לכן הייתה אותה הגזירה על רבי עקיבה ועשרה הרוגי מלכות, וכן מיתת עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, ולא שמו לבם על ציווי רבי אליעזר קודם פטירתו שציוה הזהרו בבכבוד חברכם, כדאיתא בחידושי הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר, וז"ל:
צפה ברוה"ק מה שיהיה עם תלמידי רבי עקיבא
ובפרק ד' דברכות (כח:) כשחלה ונכנסו תלמידיו לבקרו, אמר להם הזהרו בכבוד חביריכם, הערותי לעיל אות ז' בהגה"ה לפי גירסא שלנו באבות "יהי כבוד חבירך חביב" כו', למה הוצרך לחזור ולצוות על זה קודם פטירתו, ויש לומר שעיקר כלל תלמידיו אלו היה רבי עקיבא, ואליו הוא שרמז בזה ביום פטירתו שצפה ברוה"ק שעתידין תלמידי רבי עקיבא כ"ד אלף, למות על שלא נהגו כבוד זה בזה, כדאיתא ביבמות פ"ו (סב:) ולזה הקדים רבי אליעזר לצוותו על כן, שיזהיר לתלמידיו על זה, עכ"ל. ואלו היו זוכים רבי עקיבה ללמוד וללמד את תורת הסוד לתלמידיו [כפי דרגתם הגדולה, שאמנם רבי עקיבה נכנס לפרדס ויצא בשלום אך עיקר תורת רבו רבי אליעזר כפי שקיבל מרבי יוחנן בן זכאי לא הספיק ללמוד וללמד לתלמידיו שעל זה כעס רבי אליעזר הגדול], היו זוכים להיות באהבה גדולה.
אם היה רבי עקיבא לומד סתרי תורה אצל רבי אליעזר הגדול, והיה מלמדם לכ"ד אלף תלמידיו, אז היו כולם באחדות אמיתי, ולא היו מתים, ולא הייתה הגזירה
מובן שכל הקפידה הייתה מפני שלא למד ולימד את תורת רבו רבי אליעזר שהייתה על פי הסוד, ועל כן קיבל עונש חמור כזה, שרבי עקיבא היה יכול לקבל את כל תורת הסוד וללמד את בני ישראל. (וכתב שם בספר סוד ה') שאם רבי עקיבא היה לומד סתרי תורה אצל רבי אליעזר הגדול, והיה מלמדם לכ"ד אלף תלמידיו, אז היו כולם באחדות אמיתי, ולא היו מתים, (וגם היו ניצלים מגזירת עשרה הרוגי מלכות – כמו רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר שניצלו), כי בין לומדי תורת הסוד אין, לא שנאה, ולא קנאה, ולא תחרות, אלא כולם באהבה ואחדות גמור, כמו שאמר הרשב"י בזוהר (פרשת נשא – דף קכ"ח ע"א): חַדֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (חבקוק ג) ה' שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי. (אמר) (קכ"ח ע"ב) הָתָם יֵאוֹת הֲוָה לְמֶהֱוִי דָּחִיל. אֲנָן בַּחֲבִיבוּתָא תַּלְיָיא מִלְּתָא, דִּכְתִּיב, (דברים ו) וְאָהַבְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ, וּכְתִיב (דברים ז) מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם, וּכְתִיב (מלאכי א) אָהַבְתִּי אֶתְכֶם וְגוֹ'.
ובלשון הקודש: שָׂמַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (חבקוק ג) ה' שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךְ יָרֵאתִי. שָׁם רָאוּי לִהְיוֹת יָרֵא. אָנוּ בַּחֲבִיבוּת תָּלוּי הַדָּבָר, שֶׁכָּתוּב (דברים ו) וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךְ, וְכָתוּב (שם ז) מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם, וְכָתוּב (מלאכי א) אָהַבְתִּי אֶתְכֶם וְגוֹ'. וכידוע דאין פירוד ומחלוקת בין לומדי הסוד אלא כולם באהבה ובאחדות גמור.
אם אינך מלמדני תצטרך למות על קידוש ה', כי אי אפשר לעשות התיקון אלא על ידי לימוד תורת הסוד
ובגמרא פסחים (דף קיב.): חמשה דברים צוה רבי עקיבא את רבי שמעון בן יוחי כשהיה חבוש בבית האסורין, אמר [רשב"י] לו [לרבי עקיבא] רבי למדני תורה, אמר איני מלמדך, אמר לו אם אין אתה מלמדני אני אומר ליוחי אבא ומוסרך למלכות, אמר לו בני יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק, אמר לו ומי בסכנה, והלא עגל בסכנה, אמר לו אם בקשת ליחנק היתלה באילן גדול, עכ"ל. ורואים שרבי עקיבא חשש ללמדו כשהיה עשרים שנה בבית האסורים, ועל זה אמר לו רבי שמעון אם אין אתה מלמדני אני אומר ליוחי אבא ומוסרך למלכות, יש לבאר על על פי כתבי האריז"ל שאין הכוונה למלכות כאן מלכות הרשעה, אלא למדת מלכות דקדושה, שבמיתה על קידוש השם נקרא, שנמסר למידת מלכות העליונה, וזה כוונתו שאם אינך מלמדני תצטרך למות על קידוש ה', כי אי אפשר לעשות התיקון אלא על ידי לימוד תורת הסוד, ובזה שורף את הקליפות ומגרש החושך ומאיר את העולם באור גדול (סוד ה'). – מהסיפור הזה אנחנו לומדים, כי אם רבי עקיבא היה לומד אצל רבי אליעזר הגדול סודות התורה, היה יכול להינצל מגזירת עשרה הרוגי מלכות, כמו רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו ע"ה, וזה מה שאמר לו רבי אליעזר תמה אני וכו', כי לימוד תורת הסוד יותר גבוה מליהרג על קידוש ה', כי כל תורת הסוד הוא שיחיו ולא ימותו, לא רק הוא, אלא מכפר ומציל את כל עם ישראל, כמו שכתב בזוהר הקדוש: עוֹד אָמַר אֵלִיָּהוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן: בְּהַאי סֵפֶר הַזֹּהַר יִתְפָּרְקוּן מִן גָּלוּתָא כַּד אִתְגַּלְיָא בְּדָרָא בַּתְרָאָה. עוֹד בְּדַף קכ"ד: לְשׁוֹן משֶׁה רַבֵּינוּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ בְּהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר בְּאִילֵּין לֹא צָרִיךְ נִסָּיוֹן – רָצָה לוֹמַר: כִּי הַלּוֹמֵד בְּסֵפֶר הַזֹּהַר לֹא יִסְבֹּל חֶבְלֵי מָשִׁיחַ וּבְגִין דְּיִשְׂרָאֵל עֲתִידִין לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְחַיֵּי דָּא הוּא סֵפֶר הַזֹּהַר יִפְקוּן בֵּיהּ מִגָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי.
אֶפְשָׁר לְאָדָם שֶׁיִּהְיֶה בָּקִי בְּשַׁ"ס וּפוֹסְקִים וּבְאוֹתוֹ זְמַן עַם הָאָרֶץ גָּמוּר
אוֹ יֹאמַר, אֵיזֶהוּ חָכָם, כַּמְבֹאָר בְּסֵפֶר הַקָּנֶה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּלְמֹד אָדָם שַׁ"ס וּפוֹסְקִים וְיֶחְכַּם הַרְבֵּה וְיִהְיֶה עַם הָאָרֶץ גָּמוּר, עַם נָבָל דְּקַבִּילוּ אוֹרַיְתָא שֶׁהוּא נוֹבְלוֹת חָכְמָה שֶׁלְּמַעְלָה תּוֹרָה, וְאֵינוֹ לוֹמֵד בְּרָזִין דְּאוֹרַיְתָא שֶׁהוּא חַיּוּת הַפְּנִימִי שֶׁל הַתּוֹרָה, וּמִי שֶׁהוּא לַמְדָן מֻפְלָג בָּקִי בְּכָל הַתּוֹרָה וְעוֹסֵק בְּפִלְפּוּל שֶׁל הֶבֶל שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וְאֵינוֹ לוֹמֵד לִשְׁמָהּ לְהַשִּׂיג נֹעַם עֲרֵבוּת יְדִידוּת מְתִיקוּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר זֶה אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אִם לֹא בְּהָסִיר מִמֶּנּוּ כָּל אוֹת הַזְּמַן וַעֲרֵבוּת הַמֻּרְגָּשׁ, וְלִלְמֹד בְּסֵפֶר הַזֹּהַר וּבְכִתְבֵי מָרָן אֱלֹקִי הָאֲרִ"י, בְּעֵץ חַיִּים וּפְרִי עֵץ חַיִּים וְשַׁעַר הַיִּחוּדִים, בִּמְתִיקוּת וְנֹעַם זִיו הַשְּׁכִינָה שֶׁזֶּה יִקָּרֵא חָכָם, אֲבָל לַמְדָן לְפַלְפֵּל בְּפִלְפּוּל שֶׁל הֶבֶל וּמְקַיֵּם הַמִּצְווֹת כַּאֲבָנִים עַל רֹאשׁוֹ, זֶה נִקְרָא נָבָל וְלֹא חָכָם דְּקַבִּילוּ אוֹרַיְתָא וְלֹא חַכִּימוּ.
וְלָכֵן בָּנַי אַחַי, אַל יֵרַע לִבְּכֶם לוֹמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה מִכָּל מִדּוֹת רָעוֹת וְתַאֲווֹת רָעוֹת אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִּפָּנֶה וְתֵלֵךְ בְּבוּשָׁה וְכִסּוּפָא דְּאַנְפִּין לְעוֹלָם עֶלְיוֹן, כִּי אֵין לְךָ חַיִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא אֶלָּא בְּלִמּוּד גְּמָרָא וּפוֹסְקִים עִם חָכְמַת הַזֹּהַר וְכִתְבֵי מָרָן אֱלֹקִי הָאֲרִ"י, עַל פִּי הַקְדָּמוֹת מָרָן אֱלֹקִי הָרַב יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם טוֹב זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, וְזֶה יֻשַּׂג לְךָ לִכְשֶׁתִּתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵי צַדִּיקִים בְּעִקְבֵי הַצֹּאן, נִדּוֹשִׁין בְּעָקֵב, וּבְעִיּוּן בְּסִפְרֵי הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל.
וְאַל תָּחוּשׁ עַל שֶׁיַּעֲבֹר עָלֶיךָ נִסְיוֹנוֹת מְרוֹרִים לִשְׁעָתָן וּמְתוּקִים אַחַר כָּךְ, וְדַבֵּק נַפְשְׁךָ תָּמִיד לְפִי הַשָּׂגָתְךָ בְּסֵפֶר הַזֹּהַר וּבְכִתְבֵי מָרָן הָאֲרִ"י מְאֹד בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה וְהַכְנָעָה, שֶׁלֹּא תִּהְיֶה כַּוָּנָתְךָ חָלִילָה לִהְיוֹת רַב וְרַבִּי, כִּי זֶה הוּא עֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ, כִּי דַּי בְּחֶסְרוֹן הַשְּׁלֵמוּת זֶה שֶׁתַּעֲסֹק בָּהּ מִצַּד עֲרֵבוּת יְדִידוּת נְעִימוּת חֲבִיבוּת דְּבֵקוּת נֹעַם זִיו הַשְּׁכִינָה, כִּי בֶּאֱמֶת הָעִקָּר הוּא לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאוֹ וְנַחַת רוּחַ לְפָנָיו, אַף שֶׁהוּא בְּקַטְנוּת גָּמוּר, עָפָר וָאֵפֶר, אֵין מַמָּשׁ, וְיָסוּר מִמֶּנּוּ כָּל הַמַּחְשָׁבוֹת הַטּוֹרְדוֹת וִידַבֵּק נַפְשׁוֹ לְאוֹר עֶלְיוֹן אֶל עוֹלָם בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ, כְּתוֹלָע קָטָן הָרוֹחֵשׁ עַל הָאָרֶץ אַף שֶׁיִּהְיֶה לְךָ טָעוּת, אַף עַל פִּי כֵן הוּא טוֹב.
וְלָכֵן אַחַי וּבָנַי נְפָשׁוֹת יְקָרוֹת, מֵחָכְמָה סְתִימָאָה הַנִּדּוֹשִׁין בַּעֲקֵב חֲסִידֵי עֶלְיוֹן, גְּבוֹהִים וְרָמִים, תְּדַבְּקוּ נַפְשְׁכֶם בְּסֵפֶר הַזֹּהַר, תִּקּוּנִים, זֹהַר חָדָשׁ, עֵץ חַיִּים, פְּרִי עֵץ חַיִּים, מְבוֹא שְׁעָרִים, אוֹצְרוֹת חַיִּים, שַׁעֲרֵי הַיִּחוּדִים, אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף, זֹהַר רָקִיעַ, קוֹל בָּרָמָה, לִקּוּטֵי תּוֹרָה, וִיחָקְקוּ עַל לוּחַ לְבַבְכֶם וּבְהַכְנָעָה גְּדוֹלָה וּבְאַהֲבַת יִשְׂרָאֵל.
וְהַלִּמּוּד יִהְיֶה עַל כַּוָּנָה לְהַשִּׂיג עֲרֵבוּת נֹעַם זִיו הַשְּׁכִינָה וְלַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְאֵ-ל עֶלְיוֹן עַל יְדֵי לִמּוּד זֶה, וְתַשִּׂיג יוֹתֵר מִמַּלְאֲכֵי עֶלְיוֹן עַל יְדֵי הַכְנָעָה. אֲבָל אַל תְּדַמּוּ בְּנַפְשְׁכֶם חָלִילָה וְחָלִילָה שֶׁתַּשִּׂיגוּ אֵיזֶה מַהוּת בְּעִנְיָנִים נִסְתָּרִים כָּאֵלֶּה, חָלִילָה, אַף שַׂרְפֵי חַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ וּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ לֹא הִשִּׂיג מַהוּת עִנְיְנֵי הַסְּפִירוֹת, עַיֵּן בְּזֹהַר רָקִי"עַ.
וְאַל יְפַתּוּךָ, בְּנִי חֲבִיבִי, רָמֵי הַקּוֹמָה קְרוּאֵי הַשְּׁאוֹל הָאוֹמְרִים וּמְדַמִּים בְּנַפְשָׁם כִּי שָׁם בִּמְקוֹם הַנֶּאֱצָלִים הָעֶלְיוֹנִים יֵשׁ שׁוּם תְּפִיסָה בְּמַחֲשָׁבָה לְהַשִּׂיג דֶּרֶךְ יִחוּדִים וּמַהוּתָן מַרְאוֹת וּגְוָנִים, דַּע, בְּנִי, שֶׁעָבַר עַל נַפְשָׁם מַיִם הַזֵּידוֹנִים דִּבְּרוּ דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל אֲדוֹנֵי הָאֲדוֹנִים, כִּי אֵין שָׁם לֹא מַרְאֶה וְלֹא גָּוֶן וְלֹא תְּפִיסָה בְּמַחֲשָׁבָה בְּעוֹדוֹ מְלֻבָּשׁ בַּגּוּף הָאָרוּר הַזֶּה לְבוּשׁ עָכוּר בְּשֵׁם מַהוּת בְּעִנְיָנִים כָּאֵלֶּה, רוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה, מִתְגָּאֶה עַל כָּל גֵּאִים וּמַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עַל דַּכָּא וְרוּחַ נִשְׁבְּרָה לֵב נִשְׁבָּר כְּאַיִן מַמָּשׁ.
וְאִם תֹּאמַר לָמָּה אֶלְמֹד לְיַגֵּעַ עַצְמִי אַחַר שֶׁסּוֹף כָּל סוֹף אֵינוֹ יָדוּעַ לִי שׁוּם עִנְיָן וְשׁוּם תְּפִיסָה, אַל תֹּאמַר כָּךְ, אַף שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ לְךָ מַהוּת, אֲבָל יָדוּעַ לְךָ מְצִיאוּתָם שֶׁיֵּשׁ מְצִיאוּת אוֹרוֹת, וּכְשֶׁאַתָּה לוֹמֵד וּמְכַוֵּן בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ, נִתְעוֹרֵר לְמַעֲשֶׂה מְצִיאוּת אֵלּוּ עִנְיָנִים, וּמִשָּׁם נִשְׁפָּע עָלֶיךָ אוֹר מָתוֹק לְהָסִיר מִמְּךָ כֹּל בְּחִינוֹת רַע, וְתָאִיר נַפְשְׁךָ בְּמַעֲלוֹת רָמוֹת בַּעֲרֵבוּת יְדִידוּת הַתּוֹרָה מְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּף, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה בְּכַוָּנָה טְהוֹרָה בְּלֵב נִכְנָע לֵב אֱמֶת בְּלִי כַּוָּנוֹת בִּלְתִּי רְצוּיוֹת שֶׁל שְׁטוּתִים, וְדַי בְּזֶה. וְזֶהוּ אֵיזֶהוּ חָכָם, וְלֹא נָבָל, הַלּוֹמֵד מִכָּל צַדִּיק, אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק סוֹדוֹת וְרָזִין דְּאוֹרַיְתָא. (נוֹצֵר חֶסֶד עַל מַסֶּכֶת אָבוֹת פֶּרֶק ד' מִשְׁנָה א')
מִצְוָה לְגַלּוֹת סִתְרֵי תּוֹרָה וְרָזִין עֶלְיוֹנִים לְבַעֵר קוֹצִים מִן הַכֶּרֶם
כָּל הַמְחַלֵּל, לֹא אָמַר כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מְכַבֵּד, לָאו כְּלָלָא הוּא, כִּי בַּדּוֹר הַזֶּה עִקְבוֹת מְשִׁיחָא אָמַר מָרָן הָאֲרִ"י וְרַבֵּינוּ יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, שֶׁמִּצְוָה לְגַלּוֹת סִתְרֵי וְרָזִין עֶלְיוֹנִים לְבַעֵר קוֹצִים מִן הַכֶּרֶם. וְלָכֵן אָמַר הַמְחַלֵּל שֶׁדּוֹרֵשׁ בְּסִתְרֵי עֶלְיוֹנִים בְּהַשָּׂגַת שִׂכְלוֹ וְלֹא מִמַּה שֶּׁנִּתְקַבֵּל פֶּה אֶל פֶּה מֵאֵלִיָּהוּ, אוֹ שֶׁמְּגַלֶּה רָזִין לָרְשָׁעִים וְלָאֲנָשִׁים הַהוֹלְכִים אַחַר תַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה הַמְגֻשָּׁם, אֲזַי גּוּפוֹ מְחֻלָּל. (נוֹצֵר חֶסֶד עַל מַסֶּכֶת אָבוֹת פֶּרֶק ד' מִשְׁנָה ו')
וְהַלּוֹמֵד זָקֵן, בְּסוֹדוֹת וְרָזִין דְּאוֹרַיְתָא, רָזִין דְּעַתִּיק יוֹמִין, זָקֵן מָלֵא רַחֲמִים, דּוֹמֶה לִדְיוֹ כְּתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק, שֶׁאֵינוֹ נֶחְקָק כָּל כָּךְ בְּמֹחוֹ וּמַחְשַׁבְתּוֹ וְיָכוֹל לִטְעוֹת בָּהֶם הַרְבֵּה, כִּי נִמְחָק חוֹזֵר כּוֹתֵב וְנִמְחָק. וְכֵן יֵשׁ הַרְבֵּה שׁוֹטִים שֶׁבּוֹרְחִים מִלִּלְמֹד רָזִין שֶׁל מָרָן הָאֲרִ"י וְסֵפֶר הַזֹּהַר אֲשֶׁר הֵם חַיֵּינוּ, וְלוּ עַמִּי שׁוֹמֵעַ לִי, בְּעִקְבוֹת מְשִׁיחָא אֲשֶׁר הָרַע וְהַמִּינוּת גּוֹבֵר, הָיוּ שׁוֹקְדִין כָּל יְמֵיהֶם לִלְמֹד סֵפֶר הַזֹּהַר וְהַתִּקּוּנִים כִּתְבֵי מָרָן בָּלוּל עִם חֲסִידוּת וְהַקְדָּמוֹת שֶׁל מָרָן הָרַב יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם טוֹב זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, וְהָיוּ מְבַטְּלִין כָּל הַגְּזֵרוֹת רָעוֹת, וְהָיוּ מַמְשִׁיכִין שֶׁפַע וְאוֹר עַל כָּל הָעוֹלָמוֹת, כֵּן הַשְׁפָּעוֹת פַּשְׁטִיּוֹת, בָּנֵי חַיֵּי מְזוֹנֵי, טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב הֲוָיָ"ה מַמָּשׁ, חַיּוּת אָדָם הַיִּשְׂרְאֵלִי תָּלוּי בְּסֵפֶר הַזֹּהַר וּבְכִתְבֵי מָרָן לִלְמֹד בִּקְדֻשָּׁה וּבְשִׂמְחָה וּבְנֹעַם וּבְיִרְאָה וְאַהֲבָה כָּל אֶחָד לְפִי הַשָּׂגָתוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ, וְכָל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים כוּ'. וְלוּ עַמִּי שׁוֹמֵעַ לִי, בַּדּוֹר הָרַע הַזֶּה שֶׁהַמִּינוּת גּוֹבֵר, הָיוּ לוֹמְדִין עִם תִּינוֹק בֶּן תִּשְׁעָה שָׁנִים סֵפֶר הַזֹּהַר וְהַתִּקּוּנִים לַהֲגוֹת בָּהּ, וְהָיָה יִרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ וְיִתְקַיֵּם. (נוֹצֵר חֶסֶד עַל מַסֶּכֶת אָבוֹת פֶּרֶק ד' מִשְׁנָה כ').
ועל כן לא מספיק ללמוד לעצמו, אלא צריך לזכות את הרבים וללמד ולהשמיע לכל ישראל! כי תורת הסוד נועדה להתגלות וללמד את הרבים בדור האחרון למען הכינו את העולם לקראת תורתו של משיח והגאולה שלימה.
א) הַלּוֹמֵד הַזֹּהַר אֲפִלּוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ וְאֵינוֹ מֵבִין מַה שֶּׁמּוֹצִיא מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְתַקֵּן דְּבָרָיו
הַלּוֹמֵד הַזֹּהַר אֲפִלּוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ וְאֵינוֹ מֵבִין מַה שֶּׁמּוֹצִיא מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְתַקֵּן דְּבָרָיו וְכָךְ אָמְרוּ קַמָּאֵי וְאַסְמְכוּהוּ אֶקְרָא וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה אַל תִּקְרֵי וְדִגְלוֹ אֶלָּא וְדִלּוּגוֹ.
ְעַיֵּן בְּהָרַב חִידָ"א בְּקוּנְטְרֵס טוֹב עַיִן בְּשֵׁם הָא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וּמַעֲשֶׂה נוֹרָא כָּזֶה בִּצְפָת תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן, שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִים שֶׁיֵּלְכוּ לִמְעָרַת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי בְּכָל לֵיל ל"ג לָעֹמֶר כַּמָּה חֲכָמִים וִיחִידִים, וְלוֹמְדִים שָׁם כָּל סֵפֶר הַזֹּהַר וּמְחַלְּקִים אוֹתוֹ לְכָל אֶחָד מֵהַקּוֹרְאִים חֵלֶק אֶחָד. וַיְהִי הַיּוֹם שֶׁהָיָה עִמָּהֶם אִישׁ אֶחָד מְיֻחָד וְיָדוּעַ בִּפְנֵיהֶם, וְנָתְנוּ לוֹ חֵלֶק אֶחָד מֵהַזֹּהַר עִם הַקּוֹרְאִים לִקְרוֹת עִמָּהֶם, וְהוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת וְהוּא כִּבְהֵמָה בְּצוּרַת אָדָם. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ הָאִישׁ? קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ הָעֵת שֶׁל הַלִּמּוּד יָצָא לַחוּץ מֵהַמְּעָרָה וַיֵּלֵךְ הָלֹךְ וּבָכֹה הַרְבֵּה מְאֹד, עַד שֶׁכִּמְעַט נִסְּרוּ רִיסֵי עֵינָיו מֵהַבְּכִיָּה וְנָפְלָה עָלָיו תַּרְדֵּמָה וְיָשַׁן בִּמְקוֹמוֹ, וְאָז בָּא אֵלָיו רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ אָמֵן, בַּחֲלוֹם, וְאָמַר לוֹ: אַל תִּירָא וְאַל תֵּחַת, עַתָּה מַה לְּךָ נִרְדָּם, קוּם קְרָא אֶל אֱלֹקֶיךָ הַחֵלֶק שֶׁעָלָה בְּגוֹרָלְךָ. הֱשִׁיבוֹ הָאִישׁ: הֲרֵי אֲנִי כִּבְהֵמָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ כְּלָל לִקְרוֹת. אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: קוּם קְרָא וַאֲנִי אֲסַיְּעֶךָ וְתִמְצָא עַצְמְךָ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת כִּגְדוֹלֵי הַחֲכָמִים. וְכֵן הָיָה, וְהֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ וּמָצָא עַצְמוֹ יוֹדֵעַ בְּטוֹב, וְתָמְהוּ עָלָיו כָּל הָרוֹאִים אוֹתוֹ שֶׁמָּצְאוּ בּוֹ דְּבָרִים נוֹרָאִים שֶׁלֹּא יָדְעוּ בּוֹ מִקֹּדֶם. עַד כָּאן הַמַּעֲשֶׂה.
וּבָזֶה פֵּרוּשׁ אֲדוֹנִי אָבִי זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא מִשּׁוּם הָרָשָׁ"ז זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁזֶּהוּ מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב תּוֹרַת הֲוָיָה תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, דְּיָדוּעַ דְּלִמּוּד הַסּוֹד נִקְרָא תּוֹרַת הַשֵּׁם, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק בְּתוֹרַת הֲוָיָה חֶפְצוֹ זֶה הַסּוֹד וּבְתוֹרָתוֹ זֶה הַפְּשָׁט וְזֶהוּ שֶׁאָמַר תּוֹרַת הֲוָיָה שֶׁהוּא תְּמִימָה כְּלוֹמַר שֶׁצָּרִיךְ לִלְמֹד אוֹתָהּ בִּשְׁלֵמוּת וְזֶה שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִלְמֹד רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי מְלַמְּדוֹ וּמֵשִׁיב נַפְשׁוֹ וְזֶהוּ שֶׁאָמַר מְשִׁיבַת נוֹטָרִיקוֹן מְ'לַמְּדוֹ תּ'וֹרָה שִׁ'מְעוֹן בֶּ'ן י'וֹחַאי וְאָמַר נֶפֶשׁ שֶׁכִּמְעַט יָצְאָה נַפְשׁוֹ וְחָזְרָה לוֹ וּבְזֶה פֵּרוּשׁ גַּם כֵּן אֲדוֹנִי אָבִי זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁזֶּהוּ הָרֶמֶז שֶׁרָמְזוּ לְאִישׁ אֶחָד שֶׁהֶרְאוּ לוֹ בַּחֲלוֹם תֵּבַת בְּהֵמָה וְלֹא יָדַע פֵּרוּשׁוֹ וּפֵרְשׁוּ לוֹ כִּי יַעַן שֶׁמָּכַר סֵפֶר הַזֹּהַר שֶׁהָיָה לוֹ בְּבֵיתוֹ לָכֵן הֶרְאוּ לוֹ תֵּבַת בְּהֵמָה דְּרָאשֵׁי תֵּבוֹת בִּ'עַרְתִּי הַ'קֹּדֶשׁ מִ'ן הַ'בַּיִת רַחֲמָנָא לִיצְלַן וּלְפִי הָכִי יִתְפָּרֵשׁ לִרְמֹז לוֹ דְּאַף עַל גַּב שֶׁאָדָם הוּא כִּבְהֵמָה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת עִם כָּל זֶה מִשְּׁמַיָּא יִכְפְּלוּ לוֹ שְׂכָרוֹ וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּקְרֶה לוֹ כַּאֲשֶׁר קָרָה לָאִישׁ הַזֶּה אִם יֻכְשְׁרוּ מַעֲשָׂיו וְתִהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לְטוֹבָה וְיֵשׁ רֶמֶז בַּפָּסוּק 'אָדָם וּבְהֵמָה תּוֹשִׁיעַ הֲוָיָ"ה' דְּתֵבוֹת 'תּוֹשִׁיעַ הֲוָיָ"ה' עִם הַתֵּבוֹת וּב' כּוֹלְלִים שֶׁל ב' תֵּבוֹת יַעֲלוּ כְּמִסְפַּר תֵּבוֹת 'זֹהַר תִּקּוּנִים' בְּדִקְדּוּק צַח.
(הַקְדָּמַת הַמּוֹצִיא לָאוֹר זֹהַר דְּפוּס לִיווֹרְנוֹ)
111
אֶצְלְךָ מִתְגַּלְגְּלִים יַהֲלוֹמִים – תִּזָּהֵר שֶׁלֹּא תַּחְשֹׁב שֶׁזֶּה זְכוּכִית.
בְּאַמֶרִיקָה אוֹמְרִים זְמַן זֶה כֶּסֶף – אֶצְלֵנוּ הַיְהוּדִים אוֹמְרִים זְמַן זֶה חַיִּים !!!
אֲבָל אַף אֶחָד לֹא יוֹדֵעַ כַּמָּה בֶּאֱמֶת שָׁוֶה הַזְּמַן שֶׁלּוֹ!!!
וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לַהֲפֹךְ 5 דַּקּוֹת לְיוֹתֵר מִשְּׁמוֹנֶה מִלְיוֹן שָׁנָה, זֶה רַק בְּמֻשָּׂגֵי הָעוֹלָם הַזֶּה (מִלְּבַד העוֹלָם הַבָּא שֶׁשָּׁם יֵשׁ חַיֵּי נֶצַח עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹקִים זוּלָתֵךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ).
עַכְשָׁו שָׁאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁכָּל דַּקָּה שָׁוֶה לְךָ יוֹתֵר מִמִּלְיוֹן וַחֲצִי שָׁנָה לֹא תְּבַזְבֵּז אַף רֶגַע – מִי מְשֻׁגָּע חָסֵר דֵּעָה שֶׁיִּזְרֹק עֲשִׁירוּת בְּהֶשֵּׂג יָד.
אַתָּה רוֹצֶה עוֹרֵךְ דִּין מְפֻרְסָם וּמַצְלִיחַ צָמוּד אֵלֶיךָ – רוֹפֵא מֻמְחֶה שֶׁדּוֹאֵג שֶׁלֹּא תְּחְלֶה שְׁיִתְלָוֶוה אֵלֶיךָ בְּכָל שְׁעוֹת הַיְמָמָה
בְּרָכָה מֻבְטַחַת לְבָנִים צַדִּיקִים וָנַחַת מְהַצֶאֵצָאִים
מַזַּל טוֹב וּמֻצְלָח כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ – חַיִּים אֲרֻכִּים טוֹבִים וּמְתֻקָּנִים, – שֶׁפַע בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל הָעִנְיָנִים.
א) בּוֹאוּ וְהִתְחַבְּרוּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי זי"ע
לֹא חָרַב הָעוֹלָם אֶלָּא בְּפִשְׁעָה שֶׁל תּוֹרָה וְלֹא חָרְבָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא מִפְּנֵי פִּשְׁעָהּ שֶׁל תּוֹרָה, וְכָל הַצָּרוֹת הַבָּאוֹת עַל יִשְׂרָאֵל אֵינָן אֶלָּא מִפְּנֵי פִּשְׁעָהּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּפֶשַׁע יַעֲקֹב כָּל זֹאת (מיכה פרק א' פסוק ה') … (אֵלִיָּהוּ זוּטָא פ"א, מחב"ר אות ה') וְעַל כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל מְּאֹד בְּכָל מַאֲמַצֵּי כוֹחוֹ לָצוּד הַזְּמַן מֵהַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה וְלַעֲסֹק בּוֹ בַּתּוֹרָה בְּכָל מַה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ כְּמוֹ הַמַּצִּיל אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת מִזוּטוֹ שֶׁל יָם, וכמ"ש הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים, (תהילים פרק י"ט, י"א), (כַּף הַחַיִּים סִימָן קנ"ו סקי"א)
בּוֹאוּ חֶשְׁבּוֹן !!! – מַה שֶׁיְּהוּדִי אֶחָד יָכוֹל לִזְכּוֹת עַל יְדֵי לִמּוּד הַזֹּהַר בֵּין בִּימוֹת הַחוֹל וּבֵין בְּשַׁבָּת קֹדֶשׁ
ב) עֶרְכָּהּ שֶׁל שָׁעָה
רַבּוֹתֵינוּ הִפְלִיגוּ בְּשִׁבְחָהּ וְעֶרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה הַנִּלְמֶדֶת בְּשַׁבָּתוֹת עַל פְּנֵי זוֹ הַנִּלְמֶדֶת בִּימוֹת הַחֹל, כִּלְשׁוֹן הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ סוֹף פָּרָשַׁת "שְׁלַח-לְךָ" – זַכָּאָה חוּלַקֵיהוֹן דְּכָל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְתָא, יוֹמָא דְּשַׁבְּתָּא מִשְּׁאָר יוֹמִין".
מָרָנָא הָרֵי"חַ הַטּוֹב, בְּסִפְרוֹ "בֶּן אִישׁ חַי" פָּרָשַׁת שְׁמוֹת שָׁנָה שְׁנִיָּה, כָּתַב וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: כָּתְבוּ הַמְּקֻבָּלִים זַ"ל: דְּגָדוֹל פֹּעַל הֲנַעֲשֶׂה מֵעֵסֶק הַתּוֹרָה בְּיוֹם שַׁבָּת, אֶלֶף פְּעָמִים יוֹתֵר מִן הֲנַעֲשֶׂה מֵעֵסֶק הַתּוֹרָה שֶׁל יְמֵי הַחוֹל.עכל"ק. וּבֵאוּרוֹ: עַל פִּי מַאֲמַר חֲזַ"ל, דְיוֹמוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה אֶלֶף שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל וְגוֹ' – וְשַׁבָּת קוֹדֶשׁ הִיא מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא – זֹאת אוֹמֶרֶת, כְּיוֹמוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה. אִם כֵּן בְּשַׁבָּת קוֹדֶשׁ הַכֹּל בְּעֵרֶךְ שֶׁל יוֹמוֹ שֶׁל הַשֶיִ"ת וְיִתְעַלֶּה, אֲשֶׁר עַל כֵּן, כָּל פְּעֻלָּה קְדוֹשָׁה בְּשַׁבָּת קוֹדֶשׁ, עוֹלֶה אֶלֶף יָדוֹת, לְעֵרֶךְ יְמֵי הַחוֹל. (מצא חן במדבר).
רַבֵּנוּ מָרְדְּכַי שַׁרְעַבִּי זי"ע הִתְבַּטֵּא פַּעַם בְּאָזְנֵי מְקֹרָבָיו וְאָמַר: "שָׁעָה שֶׁל לִמּוּד תּוֹרָה עַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, שָׁוָה לְלִמּוּד שָׁנָה שְׁלֵמָה בְּיוֹם חֹל. וְשָׁעָה אַחַת שֶׁל לִמּוּד זֹהַר וְקַבָּלָה בְּיוֹם חֹל, הִיא כְּמוֹ שָׁנָה שֶׁל לִמּוּד פְּשָׁט בְּיוֹם חֹל.וְלִמּוּד הַקַּבָּלָה וְזֹהַר בְּיוֹם שַׁבָּת בְּמֶשֶׁךְ שָׁעָה שָׁוָה לְלִמּוּד שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה בִּימוֹת הַחֹל".[1]וּפָסַק הגה"ק הַכַּף הַחַיִּים(קנ"ה סקי"ב), דְּלִמּוּד הַזוֹהַר יֵחָשֵׁב לְלִמּוּד הַקַּבָּלָה. וְכָתַב הַפֶּלֶא יוֹעֵץ וז"ל: וַאֲפִילוּ אִי לֹא יָדַע מַאי קָאָמַר וְשׁוֹגֶה בּוֹ שְׁגִיאוֹת הַרְבֵּה הוּא חָשׁוּב לִפְנֵי הַקָּבָּ"ה כְּדִכְתִיב וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה וּפֵרְשׁוּ חֲזַ"ל וְדִלּוּגוֹ עָלַי אַהֲבָה, עַכַּ"ל.
וּכְבָר דִּבֵּר בְּקָדְשׁוֹ מַהֵר"ש בוּזַגְלוֹ זי"ע מֵאוֹר עֵינֵינוּ בָּעַל"הַכִּסֵּא מֶלֶךְ" דְּלִמּוּד הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ עוֹלֶה שָׁעָה אֶחָת לְעֵרֶךְ שָׁנָה שֶׁל לִמּוּד הַפְּשָׁט,וְהוּבָא פְּסָקוֹ בְּכַף הַחַיִּים(סִימָן קנ"ה סַקַּי"ב), וז"ל: הַ"כִסֵא מֶלֶךְ"(תִּקּוּן מ"ג): כִּי לִמּוּד הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בְּגִירְסָא בְּעָלְמָא בּוֹנֶה עוֹלָמוֹת, וְכָל שֶׁכֵּן אִם יִזְכֶּה לִלְמֹד וּלְהָבִין אֲפִלּוּ פֵּרוּשׁ מַאֲמָר אֶחָד, יַעֲשֶׂה בּוֹ תִּקּוּן לְמַעְלָה בְּשָׁעָה אַחַת מַה שֶּׁלֹּא יַעֲשֶׂה בְּלִמּוּד הַפְּשָׁט שָׁנָה תְּמִימָה, וּמֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא מִבְּנֵי הֵיכָלָא דְּמַלְכָּא, וְיִהְיֶה מֵרוֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַיּוֹשְׁבִים רִאשׁוֹנָה בְּמַלְכוּתָא דִּרְקִיעָא.
גַּם בְּתִקּוּן ל' כָּתַב(הַכִּסֵּא מֶלֶךְ), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: כַּמָּה גָּדוֹל חִיּוּב עַל תַּלְמִיד חָכָם לִלְמֹד קַבָּלָה. וְעָנְשָׁם כַּמָּה גָּדוֹל אִם אֵינָם לוֹמְדִים קַבָּלָה וְגוֹרֵם אֹרֶךְ גָּלוּתָא כִּי הֵם מְעַכְּבִים הַגְּאֻלָּה רַחֲמָנָא לִיצְלַן, כִּי יַעֲשֶׂה בְּשָׁעָה אַחַת בְּלִמּוּד הַקַּבָּלָה מַה שֶּׁלֹּא נַעֲשֶׂה בְּלִמּוּד חֹדֶשׁ יָמִים בִּפְשָׁטֵי הַתּוֹרָה, כִּי גָּדוֹל כֹּחָהּ לְקָרֵב הַגְּאֻלָּה.
הָעוֹלֶה מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ הַכִּסֵּא מֶלֶךְ והרי"ח הַטּוֹב זי”ע: דְהַלוֹמֵד שָׁעָה זֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בְּשַׁבָּת קוֹדֶשׁ, כְּלוֹמֵד אֶלֶף שָׁנָה פְּשָׁט בְּיוֹם חוֹל. וּלְפִי זֶה, אִם יִּזְכֶּה לִלְמֹד שֵׁשׁ שָׁעוֹת זֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בְּשַׁבָּת קוֹדֶשׁ, הֲרֵי שֶׁזָּכָה לְתַקֵּן כָּל הַשִׁית אַלְפִין יְמֵי הַבְּרִיאָה. וּבְנוֹסָף עַל כָּךְ חִדּוּשׁוֹ שֶׁל בַּעַל אוֹרְחוֹת צַדִּיקִים(שַׁעַר הַשִּׂמְחָה)הַמְּבָאֵר: דְּלִמּוּד(וְכָל מִצְוָה)הֲנַעֲשֶׂה בְּשִׂמְחָה עֶרְכּוֹ כָּפוּל אֶלֶף,יוֹצֵא שֶׁכַּאֲשֶׁר יְהוּדִי לוֹמֵד בְּשַׁבָּת קוֹדֶשׁ וּבְשִׂמְחָה תּוֹרַת הָרַשְׁבִּ"י – "הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ" עוֹלֶה בְּשָׁעָה אַחַת לְעֵרֶךְ שֶׁל מִלְיוֹן שָׁנָה,(לִמּוּד פְּשָׁט בִּימֵי הַחוֹל). וּבְיִסּוּרִים כָּפוּל מֵאָה, סַךְ הַכֹּל לִּימּוּד זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ שָׁעָה בְּשַׁבָּת שָׁווֶה מֵאָה מִלְיוֹן שָׁנָה תּוֹרָה!!!!! וּשְׁנִיָּה אַחַת כ' 28.000 שָׁנָה תּוֹרָה. צֵא וַחֲשֹׁב בְלִימוּד הַזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ בְּשַׁבָּת, בְּכָל שְׁנִיָּה אַתָּה מְשַׂמֵּחַ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְקַיֵּם אֶת הַפָּסוּק "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כ"ח ה'".
כָּתַב הַכַּף הַחַיִּים (סי' קנ"ה סקי"ב): מִצְוָה פִּרְיָהּ וְרִבְיָה שֶׁלֹּא יְהֵא עָקָר בְּשִׂכְלוֹ שֶׁאֵינוֹ מוֹלִיד וְאָמְרוּ חֲזַ"ל וּדְלָא מוֹסִיף יָסַף, וְצָרִיךְ שֶׁיְּחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם מַה שֶׁלֹּא חִדֵּשׁ מִקַּדְמַת דְּנָא, וּבָזֶה יָאִירוּ יָמָיו לְעוֹלָם הַבָּא (בְּשֵׁם אוֹר צַדִּיקִים אוֹת י"ג), וְכָתַב מָרָנָא הַבֶּן חַי זי"ע (חֵלֶק דְּרוּשִׁים פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים ד"ה אִם אֲדוֹנָיו יִתֵּן לוֹ), וְז"ל: כִּי חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה בְּחֵלֶק הַנִּסְתָּר נִקְרָאִים בָּנִים וְחִדּוּשֵׁי תּוֹרָה בְּחֵלֶק הַנִּגְלֶה נִקְרָאִים בָּנוֹת, עַכַּ"ל. וְיוֹצֵא לְפִי דִּבְרֵיהֶם הַקְּדוֹשִׁים דְכְּדֵי לָצֵאת יְדֵי חוֹבַת פִּרְיָהּ וּרְבִיָּה בַּתּוֹרָה חַיָּב לְחַדֵּשׁ גַּם בַּנִּגְלֶה וְגַם בְּנִסְתָּר וּמִי יֹאמַר זִכִּיתִי וְיָצָאתִי יְדֵי חוֹבָתִי.
ובזוה"ק (פָּרָשַׁת שְׁלַח לְךָ דַּף קע"ג ע"א) כָּתוּב שֶׁכָּל יְהוּדִי חַיָּב לְחַדֵּשׁ חִדּוּשִׁים בְּשַׁבָּת קוֹדֶשׁ, וְהַקָּבָּ"ה שׁוֹאֵל לַנְּשָׁמָה מַה חִדְּשָׁה, וְאִם לֹא חִדֵּשׁ נִמְצֵאת בְּבוּשָׁה גְּדוֹלָה.
הגה"ק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פָּאפוֹ זי"ע בַּפֶּלֶא יוֹעֵץ (עֶרֶךְ חִדּוּשׁ), כָּתַב: רַק שֶׁיַּעֲמֹל בְּכָל כוֹחוֹ לְחַדֵּשׁ חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה דְּהָיְינוּ לְהַקְשׁוֹת וּלְתָרֵץ בַּתַּנַ"ך ובש"ס אוֹ לְפָרֵשׁ פֵּרוּשִׁים בְּפַרְדֶ"ס עַל תַּנַ"ך וְשַׁ"ס. וְאַחַ"כ כָּתַב: וְגַם לִּימּוּד סֵפֶר הַזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ אַף בְּאֵין מֵבִין חָשׁוּב לוֹ כְּאִילוּ חִדֵּשׁ חִדּוּשִׁים עַכַּ"ל. הָרְאֵתָ לָדַעַת דְהַלוֹמֵד זוֹהַ"ק יוֹצֵא יְדֵי חוֹבַת חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה גַּם בְּכָל הַפַּרְדֵ"ס, וְזֶהוּ בְּוַודְאַי חִדּוּשִׁים אֲמִתִּיִּים וְתּוֹרָה לִשְׁמָהּ,וְעַתָּה עַל יְדֵי הַלִימוּד הַנִּפְלָא בְּזוֹהַר הַקָּדוֹשׁשֶׁשָּׁעָה שָׁווֶה שָׁנָה כְּדִבְרֵי הַכִּסֵּא מֶלֶךְ וּבְשַׁבָּת עוֹלֶה לְעֵרֶךְ אֶלֶף שָׁנָה כְּדִבְרֵי הַבֶּן אִישׁ חַי זְיָ"ע, וּבְשִׂמְחָה לְמִלְיוֹן שָׁנָה כְּדִבְרֵי הַאוֹרְחוֹת צַדִּיקִים, וּבְיִסּוּרִים כָּפוּל מֵאָהכִּדְאִיתָא בְּאָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן (פֶּרֶק ג' מִשְׁנָה ו'), פַּעַם אַחַת בְּצַעַר מִמֵּאָה פְּעָמִים שֶׁלֹּא בְּצַעַר[2], וְגַם צַעַר כְּבִישַׁת הַיֵּצֶר נֶחְשָׁב לְיִסּוּרִים, וְאִיתָא בְּיַלְקוּט שִׁמְעוֹנִי (קֹהֶלֶת פֶּרֶק ב – רֶמֶז תתקסח): אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא תּוֹרָה שֶׁלָּמַדְתִּי בְּאַף נִתְקַיְימָה לִי.בּוֹאוּ וּרְאוּ: שָׁעָה אַחַת בְּשַׁבָּת קוֹדֶשׁ שָׁווֶה מֵאָה מִלְיוֹן שָׁנָה תּוֹרָה, וְעוֹד נֶחְשָׁב כְּמוֹ שֶׁמְּחַדְּשִׁים חִדּוּשִׁים בְּתוֹרָה. וּבְכָךְ כָּל אֶחָד יִמְצָא תִּיקוּן וְנַחַת לְנִשְׁמָתוֹ.
ג) הַחַלָּשׁ יֹאמַר גִּבּוֹר אָנִי
הַגַּע בְּעַצְמְךָ: 10,000 אַבְרֵכִים שֶׁלּוֹמְדִים 10 שָׁעוֹת בְּיוֹם, יֵשׁ לָנוּ מִלְיוֹן שָׁנָה תּוֹרָה, וְכַאֲשֶׁר יְהוּדִי פָּשׁוּט אוֹ אֲפִילוּ יֶלֶד קָטָן שֶׁלּוֹמֵד רַק שָׁעָה אַחַת בְּשַׁבָּת זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, גַּם כֵּן שָׁווֶה מִלְיוֹן שָׁנָה תּוֹרָה. וְאִם קָשֶׁה לְךָ לִלְמוֹד אָז זָכִיתָ לְמֵאָה מִלְיוֹן שָׁנָה, [כְּמוֹ 10,000 אַבְרֵכִים שֶׁלּוֹמְדִים 10 שָׁעוֹת בְּיוֹם בְּמֶשֶׁךְ מֵאָה יָמִים[3],]וְכָךְ יְקוּיָים בָּנוּ דִּבְרֵי הַנָּבִיא יוֹאֵל(ד' י')"הַחָלָּשׁ יֹאמַר גִּבּוֹר אָנִי" וְכָל יְהוּדִי יָכוֹל לִזְכּוֹת לָזֶה וּלְהָבִיא אֶת הַמָּשִׁיחַ בְּרַחֲמִים.
אָמַר מָרָן הַ"חָפֵץ חַיִּים":יְּסוֹד הַיַּהֲדוּת הוּא לְהַאֲמִין בִּשְׂכַר וְעוֹנֵשׁ, וּבֵאֵר אֶת הַוִּדּוּי: וְסַרְנוּ מִמִּצְוֹתֶיךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ הַטּוֹבִים וְלֹא שָׁוָוה לָנוּ, שֶׁלֹּא עָשִׂינוּ חֶשְׁבּוֹן וְהֶחְשָׁבְנוּ בֶּאֱמֶת אֶת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת כַּמָּה בֶּאֱמֶת שָׁוִוים, וּכְבָר אָמְרוּ חֲזַ"ל עַל לִּימּוּד הַתּוֹרָה"יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָּהּ"בּוֹאוּ חֶשְׁבּוֹן: אֵיזֶה שָׂכָר גָּדוֹל יְכוֹלִים לִזְכּוֹת בְּלִּמּוּד הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ.וְכֵן קִיֵּים הַחֵפֶץ חַיִּים בְּעַצְמוֹ אֲנִי מַאֲמִין בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ… בְּכָל יוֹם אֲחַכֶּה לוֹ, וּמַה אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים לְמַעַן בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ וּלְמַעַן גְּאֻלַּת עַם יִשְׂרָאֵל.
כָּתוּב בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל: שֶׁעַל יְדֵי לִּימּוּד תּוֹרַת הַסּוֹד מִתְגַּלֶּה לָנוּ תּוֹרַת הַנִגְלָה,וּבְּדוֹרֵנוּ כּוּלָנוּ זוֹכִים לִרְאֹת אֶת זֶה עַיִן בְּעַיִן, וּכְבָר מְעִידִים אַבְרְכֵי הַכּוֹלְלִים וַאֲפִילוּ יְהוּדִים פְּשׁוּטִים, שֶׁאַחֲרֵי שֶׁטַּעֲמוּ מִצּוּף דְבַשׁ הַזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ נִפְתָּח לִבָּם וּמִתְרַחֵב מֹחָם לְחַדֵּשׁ חִדּוּשִׁים נִפְלָאִים בַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, וְזָכוּ לְחַבֵּר חִיבּוּרִים מְצוּיָינִים[4].
כּוּלָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַמַּצָּב שְׁבוֹ אָנוּ נִמְצָאִים! וּמִי יוֹדֵעַ מַה יֵלֵד יוֹם[5]!!! – מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם, מְגַּלִּים לָנוּ, שֶׁרַק בְּסֵפֶר הַזוֹהַר יִפְקוּן מִן גָלוּתָא בְּרַחֲמֵי, וְרַק אֵלּוּ שֶׁיִּלְמְדוּ זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ יִנָּצְלוּ בְּתֵבַת נֹחַ שֶׁהוּא הַזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ.
בּוֹאוּ וְנִתְאַחֵד כוּלָנוּ בְּיַחַד וְנַתְחִיל לְלִמּוּד כָּל יוֹם דַּף הַיּוֹמִי שֶׁל תִּיקוּנֵי זוֹהַר, שֶׁזֶּה לוֹקֵחַ רַק שְׁתֵּי דַּקּוֹת בְּיוֹם, וְזֶה אֶפְשָׁר גַּם לִלְמוֹד וְלִשְׁמֹעַ בְּ"קוֹל הַזוֹהַר" בְּטֶלֶפוֹן, וּבְשַׁבָּת קוֹדֶשׁ נִלְמַד שָׁעָה אַחַת לְמַעַן תִּיקוּנֵי הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה[6], וּבְעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ,יִתְבַּטְּלוּ מֵעָלֵינוּ כָּל גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת וְרָעוֹת, וְנִזְכֶּה לִגְאוּלָה בְּרַחֲמִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַשְׁבִּ"י, בְּסִפְרָא דָּא יִפְקוּן מִן גָלוּתָא בְּרַחֲמֵי, בִּיאוּר: בְּסֵפֶר הַזֶּה נֵצֵא מִן הַגָּלוּת בְּרַחֲמִים.
וּכְמוֹ שֶׁגִּלָּה לָנוּ הָרְשַׁ"ֹש הַקָּדוֹשׁ בְּשָׁכְבוֹ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי סָמוּךְ לִפְּטִירָתוֹ, הִשְׁאִיר לָנוּ מֵעֵין צַוָּאָה כַּאֲשֶׁר אָמַר לִבְנוֹ רַבִּי חִזְקִיָּה יִצְחָק זְיָעָ"א: "יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁבִּזְכוּת הַזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ וְכִּתְבֵי הַקַּבָּלָה יֵצֵא עַם יִשְׂרָאֵל לְחֵרוּת, וּבְלִמּוּד זֶה תְּלוּיִים גְאוּלָתֵינוּ וּבִּיאַת מְשִׁיחַ צִדְקֵינוּ"…"וְתּוֹרַת הַסּוֹד מַה יְהֵא עָלֶיהָ"? [סֵפֶר הָרַשַׁ"ש עמ' 158]. מִלּוֹתָיו הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק וְקָדוֹשׁ מְרַחֲפוֹת בָּעוֹלָם, תּוֹבְעוֹת עֶלְבּוֹנָן, וּמַפְצִירוֹת לְקַיְימָן."וְתוֹרַת הַסּוֹד מַה יְהֵא עָלֶיהָ?!"… וְהַקּוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ לֵאלֹקֵינוּ. הַקְדִישׁוּ מִזְמַנְכֶם הַיָּקָר בְּכָל יוֹם לְשֵׁם שָׁמַיִם, בִּשְׁבִיל יְשׁוּעַת הָעָם, וּלְהַצָלַת הַדּוֹר כּוּלוֹ – בְּרוּחָנִיּוּת וּבְגַשְׁמִיּוּת.
בְּכֹחֵינוּ לְשַׁנּוֹת אֶת הַמַּצָּב, בְּיָדֵינוּ הַדָּבָר, בּוֹאוּ נִתְגַיֵיס כוּלָנוּ, הַגְּדוֹלִים עִם הַקְּטַנִּים, גְּאוֹנִים עִם פְּשׁוּטִים, צַדִּיקִים וּבֵּינוּנִים, זְקֵנִים עִם נְעָרִים, מַגִּידֵי שִׁיעוּרִים עִם בַּחוּרִים, מְלַמְּדִים עִם תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, הִתְחִילוּ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵים אֶת לִּימּוּד הַזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, וְנִפְעָל בְּדֶרֶךְ זוֹ לְקָרֵב וּלְהָבִיא אֶת מָשִׁיחַ צִדְקֵינוּ בְּרַחֲמִים.
בִּמְיֻחָד לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל קְטַנִּים, אָב יִלְמַד עִם בְּנוֹ, מְחַנֵּךְ עִם חֲנִיכוֹ וּמְלַמֵּד עִם תַּלְמִידוֹ, שֶׁהֲרֵי אִם אֵין גְּדָיִים אֵין תְּיָישִׁים, כָּךְ יַחְדֹּר תַּלְמוּדָם מִנַּעֲרוּתָם, לְתַּלְמוּדֵי תּוֹרָה, לַיְשִׁיבוֹת וּלְכּוֹלְלִים, וְתּוֹרַת הַסּוֹד תְּקַבֵּל תְּנוּפָה, וְנִזְכֶּה לִהְיוֹת מִבְּנֵי עֲלִיָּה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּכִסֵּא מֶלֶךְ בְּהַקְדָּמָה לְבֵאוּרוֹ עַל תִּיקוּנֵי זוֹהַר. וּכְבָר פָּסַק רַבִּי פִּנְחָס מִּקָארִיץ זַצַ"ל, מְלַמֵּד צָרִיךְ שֶׁיִּלְמֹד זוֹהַר, שֶׁהוּא בְּחִינַת "עֵץ חַיִּים", וְיוּכַל לְהַמְשִׁיךְ נְשָׁמָה לַתַּלְמִידִים, כִּי בָּזֶה שֶׁהָרַב נוֹתֵן שֵׂכֶל יָשָׁר לְתִּינוֹק, בָּזֶה מֵנִיחַ נְשָׁמָה אֲמִתִּית.
ד) "בִּזְכוּתְךָ הִגַּעְתִּי!, לְךָ יֵשׁ חֵלֶק בִּגְאֻלַּת הָעָם!"
הִתְבַּטֵּא פַּעַם צַדִּיק וְאָמַר: בְּבוֹא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, עַם יִשְׂרָאֵל נִקְבְּצוּ וּבָאוּ לָךְ, וּפְלֵיטַת הָעָם שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים, בְּעֵת הַזֹּאת יִתְבּוֹנֵן מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ בְּעֵינָיו הַטְּהוֹרוֹת יִבְחָן כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מַעֲשָׂיו, לְפֶתַע יָרִים יָדוֹ וְיַרְאֶה בְּאֶצְבָּעוֹ, כּוּלָם יָרִימוּ עֵינֵיהֶם בִּפְלִיאָה וְיַבִּיטוּ בַּמַּחֲזֶה, אָז יַשְׁמִיעַ מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ אֶת קוֹלוֹ וְיֹאמַר, בְּהַפְנוֹתוֹ אֶצְבַּע עַל יְהוּדִי מְסוּיָים: "בִּזְכוּתְךָ הִגַּעְתִּי!, לְךָ יֵשׁ חֵלֶק בִּגְאֻלַּת הָעָם!". כָּךְ יַרְאֶה עַל כָּל יְהוּדִי וְיְהוּדִי שֶׁפָּעַל לְמַעַן בִּיאָתוֹ.
הַלְוַאי שֶׁנִּזְכֶּה לִהְיוֹת מִן הַזּוֹכִים הַמְּאֻשָּׁרִים, שֶׁהַמָּשִׁיחַ בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ יָעִיד עָלֵינוּ – "בִּזְכוּתְךָ הִגַּעְתִּי". עַל כֵּן, יְהוּדִים יְקָרִים, תְּנוּ לִּימּוּד לְשֵׁם שָׁמַיִם, הַקְרִיבוּ מִּדַקוֹתֵיכֶם לְמַעַן הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה, לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרֵנוּ, לִגְרֹם לִפְדּוּת נַפְשֵׁנוּ,וְנֵלֵךְ כּוּלָנוּ כְּאֶחָד יָחַד לְקַבֵּל אֶת אוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן.וְכֻלָּנוּ כְאֶחָד נִזְכֶּה שְׁיְקוּיָים בָּנוּ נְבוּאַת הָרַשְׁבִּ"י "זַכָּאָה דָּרָא דְּהַאי אִתְגַלְיְא בֵּיהּ וּבְסְגוּלָתוֹ "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר" וְתֶחְזֶנָה עֵינֵינוּ, בֶּן דָּוִד מְשִׁיחֵנוּ מֶלֶךְ בְּיוֹפיוֹ יָבוֹא וְיִגְאָלֵנוּ, בְּ"עֹז" וְהָדָר אֱלֹקֵינוּ, וּבִּשְׂכַר זֹאת אֵ-ל חַי חֶלְקֵינוּ, וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' צוּרֵנוּ מָגִינֵינוּ, יִגָּלֶה כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ עָלֵינוּ, וְאָז יִשְׂמַח לִבֵּנוּ, וְתָגֵל נַפְשֵׁנוּ, בִּישׁוּעַת מַלְכֵּינוּ, אָמֵן כֵּן יִהְיֶה רָצוֹן.
ה) מִכְתָּב חִזּוּק מִכְּבוֹד קְדֻשַּׁת אַדְמוֹ"ר מֵהָאלְמִין רַבִּי שָׁלוֹם יְהוּדָה גְרָאס שְׁלִיטָ"א
לְכָל הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם הָעוֹסְקִים בִּמְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ בַּהֲפָצַת הַזֹּהַר בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ – עַל יְדֵי מִפְעַל הַזֹּהַר הָעוֹלָמִי!
אַשְׁרֵי חֶלְקְכֶם שֶׁזְּכִיתֶם לְסַיֵּעַ לְמִפְעַל קָדוֹשׁ וְיָקָר הַמְזָרֵז וּמְקָרֵב הַגְּאֻלָּה כְּהַבְטָחַת משֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לְרַשְׁבִּ"י זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ אָמֵן בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת נָשׂא, "בְּהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי".שֶׁבִּזְכוּת חִבּוּרְךָ, סֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, יֵצְאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הַגָּלוּת בְּרַחֲמִים לְלֹא צָרוֹת וְיִסּוּרִים וּלְלֹא צַעַר חֶבְלֵי מָשִׁיחַ!
וְגַם מִשָּׁמַיִם הִסְכִּימוּ לְכָךְ! כַּמְבֹאָר בְּסֵפֶר תִּקּוּנֵי הַזֹּהַר(תִּקּוּן שְׁתִיתָאָה בְּסוֹפוֹ), שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לְטוֹב נִגְלָה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי וּלְחַבְרַיָא קַדִּישָׁא שֶׁעִמּוֹ וְלָמַד עִמָּהֶם סִתְרֵי תּוֹרָה בְּעִנְיַן תִּקּוּנֵי נְשָׁמוֹת, יָצְאָה בַּת קוֹל מִשָּׁמַיִם וְאָמְרָה לָהֶם "כַּמָּה רַב כֹּחוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי בָּעוֹלָם", וְאַחַר כָּךְ הוֹסִיפָה וְאָמְרָה נְבוּאָה בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן, "וְכַמָּה בְּנֵי נָשָׁא לְתַתָּא יִתְפַּרְנְסוּן מֵהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ כַּד יִתְגַּלּוּ לְתַתָּא בְּדָרָא בַּתְרָאָה בְּסוֹף יוֹמַיָּא, וּבְגִינֵיהּ, "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ". וּבִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ:כַּמָּה בְּנֵי אָדָם לְמַטָּה יִתְפַּרְנְסוּן מִזֶּה הַחִבּוּר שֶׁלְּךָ כַּאֲשֶׁר יִתְגַּלֶּה לְמַטָּה בַּדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּסוֹף הַיָּמִים, וּבִזְכוּתוֹ יִתְקַיֵּם הַפָּסוּק "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ"- הַמְרַמֵּז עַל הַגְּאֻלָּה הַשְּׁלֵמָה.
גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל הַדּוֹרוֹת הִכִּירוּ בְּגֹדֶל הַמַּעֲלָה שֶׁבְּלִמּוּד סֵפֶר הַזֹּהַר, שֶׁמְּבַטֵּל כָּל מִינֵי פֻּרְעָנֻיּוֹת וּגְזֵרוֹת קָשׁוֹת וְרָעוֹת וּמוֹתָנָא וְחַרְבָּא וּבִזָּה מֵעָלְמָא. הֵם, שֶׁיָּדְעוּ אֶת עֹצֶם קְדֻשָּׁתָהּ אֲפִלּוּ בַּאֲמִירָה בְּעָלְמָא. וּמִי לָנוּ גָּדוֹל כְּהָרַמְחַ"ל זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ אָמֵן – רַבִּי משֶׁה חַיִּים לוּצָאטוֹ זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ אָמֵן, בַּעַל הַ"מְּסִלַּת יְשָׁרִים", אֲשֶׁר הָיָה בָּקִי עָצוּם בְּכָל מִכְמַנֵּי הַתּוֹרָה וְלֹא מָצָא עֵצָה לְבַטֵּל גְּזֵרוֹת מֵעַם יִשְׂרָאֵל אֶלָּא אֶת הָעֵצָה הַזּוֹ, לִמּוּד בְּסֵפֶר הַזֹּהַר בְּרֶצֶף לְלֹא הֶפְסֵק, שֶׁבְּכֹחַ הַקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל סֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ לְבַטֵּל כָּל גְּזֵרוֹת וּלְקָרֵב הַגְּאֻלָּה בְּרַחֲמִים.
לָכֵן תִּקֵּן בִּישִׁיבָתוֹ סֵדֶר לִמּוּד מְיֻחָד שֶׁל גִּירְסָא בְּסֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בְּמִשְׁמָרוֹת לְלֹא הֶפְסֵק כְּלָל מֵעֵת לְעֵת, וְקָבַע דָּבָר זֶה כַּתַּקָּנָה הָרִאשׁוֹנָה בִּישִׁיבָתוֹ, וְכוֹתֵב עַל מַעֲלַת הַדָּבָר בְּאִגֶּרֶת לְחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: "זֹאת הָעֵצָה הַיְעוּצָה לְכָל קְהִלּוֹת קֹדֶשׁ לְהִנָּצֵל מֵרֶשֶׁת זוֹ טָמְנוּ שׂוֹנְאֵיהֶם, וּבְוַדַּאי הָיָה לָהֶם לְפַקֵּחַ עַל זֹאת וְלֹא יַחְדְּלוּ כִּי רַב הַדָּבָר וְעָצוּם מְאֹד… וְעַתָּה אַל יַשְׁלִיכוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אַחֲרֵי גֵּוָם, כִּי אֲנִי אִלְמָלֵא נִתְיַשֵּׁר חֵילִי הָיִיתִי קוֹבֵעַ דָּבָר זֶה בְּכָל מָקוֹם וּמָקוֹם, אֲבָל כְּבוֹד תּוֹרַתְכֶם יִקַּח אֶת הָעֵצָה הַזֹּאת וְיִהְיֶה לוֹ לִזְכוּת כִּי אֵין כָּמוֹהָ לְטוֹבָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, וְכָל אֶחָד בִּמְקוֹמוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ כִּי לֹא דָּבָר קָשֶׁה הוּא כְּלָל".
גַּם אֵצֶל תַּלְמִידֵי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב וּמַמְשִׁיכָיו מָצִינוּ חֲבִיבוּת מְיֻחֶדֶת לְלִמּוּד תּוֹרַת הַסּוֹד, כְּבוֹד הָרַב הַקָּדוֹשׁ מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי יִצְחָק אֵייזִיק מִזִּידִיטְשׁוֹב זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ אָמֵן אֲשֶׁר הֵעִיד עַל עַצְמוֹ וְאָמַר: לָמַדְתִּי וְשָׁנִיתִי הַ"פְּרִי עֵץ חַיִּים" מֵאָה וְאֶחָד פְּעָמִים.
בְּ"כִסֵא מֶלֶךְ" תִּקּוּן מ"ג כָּתַב, כִּי לִמּוּד הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בְּגִירְסָא בְּעָלְמָא בּוֹנֶה עוֹלָמוֹת, וְכָל שֶׁכֵּן אִם יִזְכֶּה לִלְמֹד וּלְהָבִין אֲפִלּוּ פֵּרוּשׁ מַאֲמָר אֶחָד, יַעֲשֶׂה בּוֹ תִּקּוּן לְמַעְלָה בְּשָׁעָה אַחַת מַה שֶּׁלֹּא יַעֲשֶׂה בְּלִמּוּד הַפְּשָׁט שָׁנָה תְּמִימָה, וּמֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא מִבְּנֵי הֵיכָלָא דְּמַלְכָּא, וְיִהְיֶה מֵרוֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַיּוֹשְׁבִים רִאשׁוֹנָה בְּמַלְכוּתָא דִּרְקִיעָא.
גַּם בְּתִקּוּן ל' כָּתַב, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: כַּמָּה גָּדוֹל חִיּוּב עַל תַּלְמִיד חָכָם לִלְמֹד קַבָּלָה. וְעָנְשָׁם כַּמָּה גָּדוֹל אִם אֵינָם לוֹמְדִים קַבָּלָה וְגוֹרֵם אֹרֶךְ גָּלוּתָא כִּי הֵם מְעַכְּבִים הַגְּאֻלָּה רַחֲמָנָא לִיצְלַן, כִּי יַעֲשֶׂה בְּשָׁעָה אַחַת בְּלִמּוּד הַקַּבָּלָה מַה שֶּׁלֹּא נַעֲשֶׂה בְּלִמּוּד חֹדֶשׁ יָמִים בִּפְשָׁטֵי הַתּוֹרָה, כִּי גָּדוֹל כֹּחָהּ לְקָרֵב הַגְּאֻלָּה.
כָּאן הַמָּקוֹם לְהַאֲרִיךְ מִכַּמָּה וְכַמָּה מְקוֹרוֹת הַמַּחֲשִׁיבִים מְאֹד אֶת לִמּוּד סֵפֶר הַזֹּהַר דַּוְקָא בְּיָמֵינוּ, דּוֹר עִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא, כֵּן מוּבָא בַּסֵּפֶר אוֹר יְשָׁרִים מֵירָא דַּכְיָא שֶׁכָּתַב:קֹדֶם בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ תִּתְגַּבֵּר מִינוּת וְאֶפִּיקוֹרְסוּת רַחֲמָנָא לִיצְלַן בָּעוֹלָם. הָעֵצָה לְזֶה לְהִזָּהֵר בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הַלָּלוּ, הָאֶחָד לֵאמֹר בְּכָל יוֹם זֹהַר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵבִין מַה שֶּׁאוֹמֵר, כִּי אֲמִירַת זֹהַר מְסֻגֶּלֶת לְטָהֳרַת הַלֵּב.
וּמוֹסִיף לְבָאֵר בְּמִקְדַּשׁ מֶלֶךְ לְתִקּוּנֵי זֹהַר, שֶׁכָּל הָעוֹסֵק בְּסֵפֶר זֶה מְקָרֵב הַגְּאֻלָּה וְעוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ גָּדוֹל לְיוֹצְרוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: כְּאִלּוּ פְּדָאַנִי אֲנִי וּבָנַי מִן הַגָּלוּת כוּ'. כִּי כָּךְ גָּזַר הַבּוֹרֵא שֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה וְיִהְיֶה גָּנוּז עַד סוֹף יוֹמַיָּא דִּבְגִינֵהּ יָבוֹא דְּרוֹר, כִּי סְגֻלָּה זוֹ בּוֹ וְלֹא בְּזוּלָתוֹ.
בִּרְאוֹת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי בְּרוּחַ קָדְשׁוֹ עִנְיָן זֶה, צִוָּה לְרַבִּי אַבָּא לִכְתֹּב סֵפֶר הַזֹּהַר בְּדֶרֶךְ הֶעְלֵם לִהְיוֹתוֹ מֻצְנָע לְמִשְׁמֶרֶת עַד דָּרָא בַּתְרָא קְרִיב לְיוֹמֵיה מַלְכָּא מְשִׁיחָא, כְּדֵי שֶׁבִּזְכוּת הַמִּתְעַסְּקִים בּוֹ תִּצְמַח הַגְּאֻלָּה בְּיָמֵינוּ בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם כַּנִּזְכַּר בְּפָרָשַׁת וַיְחִי(דַף רי"ז), עַל דָּא כְּתִיב: קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֵן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן כוּ' לְמִשְׁמֶרֶת, לְאַצְנָעוּתָא, וְהָבֵן זֶה מְאֹד. (הָרַב חַיִּים וִיטַאל זלה"ה בְּהַקְדָּמָתוֹ לְשַׁעַר הַהַקְדָּמוֹת).
הִנֵּה מְבֹאָר בַּשְּׁלָ"ה, עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, מַאֲמָר רִאשׁוֹן, שֶׁהַחִבּוּר מֵהַזֹּהַר הָיָה עָתִיד לִהְיוֹת גָּנוּז וְכוּ' עַד שֶׁיָּבוֹא הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּסוֹף הַיָּמִים שֶׁאָז יִתְגַּלֶּה לַתַּחְתּוֹנִים, וּבִּזְכוּת הָעוֹסְקִים יָבוֹא מָשִׁיחַ, כִּי אָז תִּמָּלֵא הָאָרֶץ דֵּעָה בְּסִבָּתוֹ, אֲשֶׁר זוֹ תִּהְיֶה סִבָּה קְרוֹבָה לְבִיאָתוֹ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר וּבְגִינֵיהּ וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְכוּ', כְּדֵי שֶׁבִּזְכוּתוֹ יִגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל, כְּשֵׁם שֶׁלֹּא נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם עַד שֶׁהֻצְרַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְקַדְּשָׁם בְּדַם פֶּסַח וּבְדַם מִילָה, כֵּן גְּאֻלָּה הָעֲתִידָה לֹא תִּהְיֶה הַגְּאֻלָּה עַד שֶׁיִּזְכּוּ לְתוֹסְפוֹת הַקְּדֻשָּׁה הַזּוֹ, וְהוּא רְצוֹן הָאֵל יִתְבָּרַךְ, וְאַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה בָּהּ.
וּלְשׁוֹן דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם פָּרָשַׁת שְׁמִינִי: וְזֶהוּ דָּרֹשׁ דָּרַשׁ משֶׁה, הַיְנוּ כְּשֶׁיִּתְגַּלֶּה(כִּי בְּכָל דּוֹר וְדוֹר יֵשׁ בְּחִינַת משֶׁה, וְאִיתָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי הָיָה בְּחִינַת משֶׁה), וְיִדְרֹשׁ מַה שֶּׁדָּרַשׁ כְּבָר משֶׁה, הַיְנוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, סֵפֶר הַזֹּהַר, אָז וְהִנֵּה שֹׂרַף, הַיְנוּ שֶׁיִּתְבַּטְּלוּ כָּל הַקְּלִפּוֹת וּמִמֵּילָא יִהְיֶה הַגְּאֻלָּה שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן סֶלָה וָעֶד. וְגַם עַל יְדֵי הַחִבּוּר הַהוּא יִהְיֶה בִּטּוּל הַקְּלִפּוֹת וְקַלּוּת הַגָּלוּת וְהַשְׁבָּתַת הַקִּטְרוּגִים(חֶסֶד לְאַבְרָהָם מַעְיָן רִאשׁוֹן נָהָר כ"ד). הַכֹּל תָּלוּי בְּעֵסֶק הַחָכְמָה הַזֹּאת, וּמְנִיעָתֵנוּ מִלְּהִתְעַסֵּק בָּהּ הִיא גּוֹרֶמֶת אִחוּר וְעִכּוּב בִּנְיַן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ(הַקְדָּמַת הָרַב חַיִּים וִיטַאל לְעֵץ חַיִּים).
אִם עַד כְּדֵי כָּךְ גָּדוֹל וְעָצוּם כֹּחוֹ שֶׁל הַלִּמּוּד בְּסֵפֶר הַזֹּהַר, אֵין לָנוּ אֶלָּא לְחַזֵּק אֶת יְדֵי עוֹשֵׂי מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ, לְהוֹסִיף לָהֶם אֹמֶץ וְכֹחַ וְחֹזֶק בַּעֲבוֹדָתָם הַקְּדוֹשָׁה, אַמְּצוּ מָתְנַיִם וְחִגְרוּ עֹז לְהַמְשִׁיךְ וּלְהָפִיץ אֶת אוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, לְפַרְסֵם כֹּחוֹ בָּעוֹלָם וּלְסַיֵּעַ בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר. נִשְׁאַר לָנוּ אֵיפֹה לְבָרְכְכֶם, הוֹסִיפוּ לַעֲשׂוֹת חַיִל לְהַרְבּוֹת חַיָּלִים לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הִיא וְאוֹרַיְתָא, וִיהִי הַבְּרָכָה בְּמַעֲשֵׂי יְדֵיכֶם עַד אֲשֶׁר תֻּשְׁלַם כָּל הַמְּלָאכָה, לְהָבִיא אֶת הָעוֹלָם לִשְׁלֵמוּתוֹ הָאֲמִתִּית, וִיהִי שֵׁם הַשֵּׁם שָׁלֵם וְכִסְאוֹ שָׁלֵם וְתִכּוֹן כִּסְאוֹ לָעַד בְּבִיאַת מַלְכֵּנוּ וּמְשִׁיחֵנוּ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן.
מִכְתַּב בְּרָכָה וְחִזּוּק מֵאֵת הַגָּאוֹן הָאַדִּיר בַּנִּגְלֶה וּבַנִּסְתָּר הַמְּקֻבָּל בַּעַל "יַם הַחָכְמָה" רַבִּי יִצְחָק מֵאִיר מָארְגְנְשְׁטֶערְן שְׁלִיטָ"א
רֹאשׁ יְשִׁיבַת "תּוֹרַת חֲכַם", לְתוֹרַת הַנִּגְלֶה וְהַנִּסְתָּר – פעיה"ק יְרוּשָׁלַיִם תובב"א
בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא, שֵׁנִי בַּתְרָא כ"ז לְמַטְמוֹנִי"ם תש"ע לפ"ק, פעיה"ק תובב"א.
הֵן נוֹדַע בִּיהוּדָה וּבְיִשְׂרָאֵל גָדוֹל שְׁמוֹ שֶׁל כָ"ק הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל הַמְּפֻרְסָם לשו"ת הגה"צ מוה"ר שָׁלוֹם יְהוּדָה גְרָאס שְׁלִיטָ"א אַדְמוֹ"ר מֵהָאלְמִין שְׁלִיטָ"א, וְכַאֲשֶׁר יְעִידוּן עַשְׂרוֹת חִבּוּרָיו הַמְּעִידִים עַל מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ וּגְבוּרָתוֹ בַּתּוֹרָה, וְעַל פְּעֻלַּת צַדִּיק לְחַיִּים לִגְדֹּר פִּרְצֵי הַחוֹמָה בְּכֶּרֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל זֶה רַבּוֹת בַּשָּׁנִים כֵּן יִרְבּוּ, וְהִנֵּה זֶה עַתָּה יְהוּדָ'ה יַעֲלֶה לְהַרְבּוֹת פָּעֳלִים בְּקֶרֶב הָעָם עַל דְּבַר לִמּוּד סֵפֶר הַזֹּהַר, וְהִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת בְּיָסְדוֹ שִׁעוּרִים רַבִּים בְּסֵפֶר הַזֹּהַר בְּכַמָּה עָרִים, וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר מִכָּל דִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ קַמָּאֵי וּבַתְרָאִי הַמְדַבְּרִים בִּסְגֻלַּת לִמּוּד הַזֹּהַר וּקְרָאוֹ בְּשֵׁם סֵפֶר 'אוֹר הַזֹּהַר', גַּם זָכָה לְהַהֲדִיר וּלְהַדְפִּיס מֵחָדָשׁ סִפְרֵי הַזֹּהַר וְהַתִּקּוּנִים, וּלְמוֹתָר לַעֲלוֹת בְּהַסְכָּמָה עַל גַּבְרָא רַבָּא כְּגוֹן דָּא דְאִיתְמַחֵי גַּבְרָא וִיהַלְלוּהוּ בַּשְּׁעָרִים בְּכָל תְּפוּצוֹת יִשְׂרָאֵל, גַּם מִן הַמּוֹתָר לְהַלֵּל וּלְשַׁבֵּחַ הַדָּבָר הַטּוֹב שֶׁעָשָׂה בְּעַמָּיו בְּקֵרוּב נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל לְעֵסֶק הַקָּדוֹשׁ דְּלִמּוּד סֵפֶר הַזֹּהַר, וּמִקַדְמַת דְּנָא מָּצִינוּ לְרַבֵּנוּ הָאֲרִ"י ז"ל עַצְמוֹ בְּשַׁעַר רוּחַ הַקֹּדֶשׁ (דַּף י"ב) שֶׁאָמַר לַמַּהֲרַ"א הַלֵּוִי "שֶׁיִּלְמֹד בְּזֹהַר דֶּרֶךְ בְּקִיאוּת בִּלְבָד בְּלִי שֶׁיַּעֲמִיק בְּעִיּוּן מ' אוֹ נ' עָלִים בְּכָל יוֹם וְשֶׁיִּקְרָא בְּסֵפֶר הַזֹּהַר פְּעָמִים רַבִּים", וּבְסֵפֶר שִׁבְחֵי הָאֲרִ"י (הנד"מ עַמּוּד נ"א) כָּתַב שֶׁנָּתַן תִּקּוּן לְבַּעַל תְּשׁוּבָה אֶחָד לוֹמַר בְּכָל יוֹם עֲשָׂרָה דַּפִּים מִסֵּפֶר הַזֹּהַר הַלָּשׁוֹן לְבַד בִּלְתִּי שׁוּם הֲבָנָה, וְהֵן הוּבָא בְּסֵפֶר שִׁבְחֵי הָאֲרִ"י דְּפוּס יָשָׁן שֶׁנָּתַן תִּקּוּן לְבַּעַל תְּשׁוּבָה אֶחָד לְלַמְּדוֹ בְּכָל יוֹם ד' אוֹ ה' דַּפִּים, וְהַחִידָ"א בְּשֵׁם הַגְּדוֹלִים (מַעֲרֶכֶת סְפָרִים עֵרֶךְ סֵפֶר הַבָּהִיר) הֵבִיא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבֵּנוּ הָאֲרִ"י שֶׁנָּתַן תִּקּוּן לְבַּעַל תְּשׁוּבָה לוֹמַר כָּל יוֹם ה' דַּפִּים זֹּהַר, וְכַיּוֹצֵא בּוֹ כָּתַב הגה"ק מִקָאמַרְנָא בְּסֵפֶר נְתִיב מִצְוֹתֶיךָ (נְתִיב הַתּוֹרָה שְׁבִיל א' אוֹת ל"א), וְכָּתַב שָׁם שֶׁגַּם הגה"ק מוֹרֵנוּ הָרַב צְבִי הִירְשׁ מִזִידְטְשׁוֹב נָהַג כֵּן, וְכֵן מָצִינוּ להגה"ק מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי פִּנְחָס מִקָארִיץ (אִמְרֵי פִּנְחָס הנמ"ח ח"א עַמּוּד רס"ד) שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר ב' אוֹ ג' דַּפִּין בְּכָל יוֹם, וְעַיֵּן עוֹד הַמַּעֲשֶׂה הַנּוֹרָא הַמּוּבָא בְּסֵפֶר בֶּן בֵּיתִי עַל אָבוֹת, וְאֵין כַּאן מְקוֹמוֹ לְהַאֲרִיךְ.
וְהַגַּם דְבִּהְיוֹתוֹ קוֹרֵא סֵפֶר הַזֹּהַר לֹא יָדַע מַאי קָאָמַר, כְּבָר כָּתַב הָרַב חִידָ"א בְּסֵפֶר מוֹרֶה בְּאֶצְבַּע אוֹת מ"ד "לִמּוּד סֵפֶר הַזֹּהַר מְרוֹמָם עַל כָּל לִמּוּד בְּשֶׁגַּם לֹא יָדַע מַאי קָאָמַר, וְאַף שֶׁיִּטְעֶה בִּקְרִיאָתוֹ הוּא תִּקּוּן גָּדוֹל לַנְּשָׁמָה". וְכֵן כָּתַב בְּסִפְרוֹ שֵׁם הַגְּדוֹלִים מַעֲרֶכֶת סְפָרִים שָׁם, וְעוֹד בְּשׁוּ"ת חַיִּים שָׁאַל ח"א סִימָן ע"ה סוֹף אוֹת ב', וּמִקַדְמַת דְּנָא כְּבָר כָּתַב מֵעֵין זֶה מַהֲרִ"י צֶמַח בְּסִפְרוֹ לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם בְּסֵדֶר הַלִּמּוּד דְלֵיל שָׁבוּעוֹת (דַּף ל"א רֵישׁ ע"ב), וְהָרַמְחַ"ל בְּשִׁלְהֵי קוּנְטְרֵס דֶּרֶךְ עֵץ חַיִּים, וְהַמִּקְדַּשׁ מֶלֶךְ בְּסִפְרוֹ כִּסֵּא מֶלֶךְ עַל הַתִּקּוּנִים (תִּקּוּן מ"ג אוֹת ס') כִּי "לִמּוּד הַזֹּהַר בְּגִירְסָא בְּעָלְמָא בּוֹנֶה עוֹלָמוֹת וְכָל שֶׁכֵּן אִם יִּזְכֶּה לִלְמֹד וּלְהָבִין פֵּרוּשׁ מַאֲמַר אֶחָד יַעֲשֶׂה בּוֹ תִּקּוּן לְמַעְלָה בְּשָׁעָה אַחַת שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה לִמּוּד הַפְּשָׁט שָׁנָה תְּמִימָה", וְעַיֵּן עוֹד בַּסֵּפֶר זְכִירָה לְחַיִּים לְהַגָּאוֹן רַבִּי חַיִּים פַלַאגִ'י ח"ב דף ע' ע"ד, ובשו"ת אַפַרְקַסְתָּא דְעַנְיָא סִימָן ע"ד.
אִיבְרָא, כְּבָר הֵעִיד הגה"ק אַדְמוֹ"ר הָאֶמְצָעִי זיע"א בְּאִגֶּרֶת הַקֹּדֶשׁ (נִדְפַּס בְּרֵישׁ סֵפֶר בֵּאוּרֵי הַזֹּהַר להגה"ק הַנַּ"ל) "שָׁמַעְתִּי מִפִּי קָדְשׁוֹ ז"ל [דהגה"ק בַּעַל הַתַּנְיָא זיע"א] לֹא פַּעַם וּשְׁתַּיִם, שֶׁכָּל יָמָיו עָשָׂה קֶבַע לְלִמּוּד הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בְּשַׁבָּת וְכוּ' בְּעִיּוּן גָּדוֹל, וְכֹה אָמַר דְּמַה שֶׁאָמַר בְּרַעֲיָא מְהֵימְנָא בְּזֹהַר פָּרָשַׁת נָשֹׂא דִּבְהַאי חִבּוּרָא דְּסֵפֶר הַזֹּהַר בֵּיהּ יִפְקוּן מִן גָלוּתָא כוּ', הַיְנוּ בְּלִמּוּד בְּעִיּוּן גָּדוֹל דַּוְקָא וְכוּ', בְּדִקְדּוּק הַלָּשׁוֹן בְּכָל מִלָּה שֶׁיִּהְיֶה מְכֻוָּן עַל פִּי אֲמִתּוּת חָכְמַת הַקַּבָּלָה". וְעַיֵּן שָׁם שֶׁהֶרְאָה מְקוֹרוֹ בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ הָאֲרִ"י בְּשַׁעַר רוּחַ הַקֹּדֶשׁ (שָׁם) שֶׁמַּה שֶׁזָּכָה לְהַשָּׂגָה יֹתֵר עַל כָּל בְּנֵי דּוֹרוֹ "כִּי כַּמָּה לֵילוֹת הָיָה נִשְׁאָר בִּלְתִּי שֵׁנָה עַל מַאֲמַר אֶחָד שֶׁל סֵפֶר הַזֹּהַר, וְלִפְעָמִים שִׁשָּׁה לֵילוֹת שֶׁל יְמֵי הַחוֹל שֶׁבְּשָׁבוּעַ הָיָה מִתְבּוֹדֵד וְיוֹשֵׁב עַל עִיּוּן מַאֲמַר אֶחָד בַּזֹּהַר בִּלְבָד, לֹא הָיָה יָשָׁן כָּל הַלֵּילוֹת הָהֵם". וְאָכֵן יְרֵא שָׁמַיִם יוֹצֵא יְדֵי שְׁנֵיהֶם, מִזֶּה וְגַם מִזֶּה בַּל יַנִּיחַ יָדוֹ, וְאַשְׁרֵי לוֹ וְאַשְׁרֵי חֶלְקוֹ בָּזֶה וּבַבָּא.
וְעַל כָּל אֵלֶּה וְעוֹד טוּבָא יֵשׁ לוֹמַר כִּי כַּמָּה גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂי כ"ק הגה"צ מֵהָאלְמִין שְׁלִיטָ"א אֲשֶׁר גָּדוֹל זְכוּתוֹ עַד מְאֹד בְּזִכּוּי הָרַבִּים, וִיהֵא רַעֲוָא דְתֵּירוֹם רֵישֵׁיהּ אַכּוֹלָא כְּרָכָא, וְיִזְכֶּה לְהַגְדִּיל תּוֹרָה וּלְהַאֲדִירָהּ כְּאַוַות נַפְשׁוֹ הַטְּהוֹרָה, וְיַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים בְּבִיאַת גּוֹאֵל צֶדֶק בִּמְהֵרָה דִּידָן, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.
וְהִנְנִי בָּזֶה דּוֹרֵשׁ שְׁלוֹמוֹ וּשְׁלוֹם תּוֹרָתוֹ בְּאַהֲבָה רַבָּה:
הק' יִצְחָק מֵאִיר מָארְגְנְשְׁטֶערְן
(סֵפֶר מְאוֹרוֹת הַזוֹהַר – אִגְּרוֹת הַזֹהַר – מִכְתַּב ב')
* * *
"רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי" = 915 – בַּגִּימַטְרִיָּה: הַשֵּׁם יִשְׁמְרֶךָ – יִשְׁמָרְךָ הַשֵּׁם – מִלְחֶמֶת אֱדוֹם וּפָרָס [עַל יְדֵי לִּימּוּד הַזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ יִשְׁמְרֶנּוּ הַשֵּׁם מְמִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג – אֱדוֹם וּפָרָס].
111
ספר הערב רב וכל המסתעף – על פי ספרי האר"י ותלמידי בעש"ט
כרך ב' – י' חלקים
א. הערב רב וכל המסתעף חלק ח'על פי ספה"ק עץ חיים לרבינו האריז"ל. ב. הערב רב ח"ט – שער הגלגולים. ג. הערב רב חלק י'-שער הפסוקים. ד. הערב רב חלק י"א-שער הליקוטים. ה. הערב רב חי"ב-עץ הדעת טוב על התורה. ו. הערב רב חלק י"ג-שער מאמרי רשב"י – ליקוטי תורה – משנת חסידים – לרבינו האריז"ל. ז. הערב רב חי"ד-ספה"ק מגלה עמוקות עה"ת, להמקובל האלקי מורינו רבי נתן נטע שפירא זיע"א. ח. הערב רב חט"ו ספה"ק מגלה עמוקות פ' ואתחנן. ט. הערב רב חט"ז – מנהיגי הדור האחרון קודם ביאת המשיח – ילקוט מאמרים דיבורי נבואה ורוח הקודש מצדיקים הקודמים מה שנבאו על מנהיגי הדור האחרון הלזה בעיקבתא דמשיחא. י. הערב רב חי"ז – מנהיגי הערב רב והסטרא אחרא בדור האחרון לפני ביאת המשיח – ילקוט מאמרים דיבורי נבואה ורוח הקודש מזוהר הקדוש ומהאר"י הקדוש, ומהבעל שם טוב הקדוש ותלמידיו הקדושים זי"ע, שבאחרית הימים יהיו רוב המנהיגים והראשים מהערב רב, וסימנים איך להכירם, וגודל החיוב להתרחק מהם ומהמונם, והצורך להתפלל ולהנצל מהם, וביאורים בענינים אלו.
http://www.israel613.com/EREVRAV1.htm
111
מי הוא אפיקורס האמיתי?
ספר
זוהר השואה
דרשה מהאדמו"ר מהאלמין במירון
בו יבואר כי כל רבני הערב רב שלא אומרים ללמוד זוהר הקדוש וגורמים שלא ילמדו זוהר הקדוש הם אשמים על כל הגזירות, גיוס בחורי הישיבה וכו'. ובלשון הזוהר הקדוש: אוֹי לָהֶם, שֶׁהֵם גּוֹרְמִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַלָּלוּ, שֶׁיִּהְיוּ עֲנִיּוּת וְחֶרֶב וְחָמָס וּבִזָּה וַהֲרִיגוֹת וְהַשְׁמָדוֹת בָּעוֹלָם.
והם מינים ואפיקורסים, וזה לשון "הגה"ק הרב שבדרון:, אפילו אם דבריך נכונים, אבל אחרי הכל הוא תלמיד חכם… כתב בעיגול הפנימי: אפיקורס. ובחלקי הטבעת כתב: אוהב ישראל, בעל רגש, תלמיד חכם, בעל חסד, מתמיד וכו'. אז הרים את עיניו הפקחיות, הביט ושאל בכאב: נו, מה אמרתם – שהוא תלמיד חכם? בעל רגש? מתמיד? אוהב ישראל? בסדר, אני מסכים: עכשיו תקראו מה שכתוב בעיגול בכל צדדיו. תקראו את הכל מהאמצע: אפיקורס תלמיד חכם, אפיקורס מתמיד, אפיקורס בעל רגש, אפיקורס בעל חסד, אפיקורס אוהב ישראל.
זוהר השואה
שאלות ותמיהות על רבני ישראל – מה יענו ליום הדין והתוכחה!!!
שאלה: מפני מה כבודו יוצא בחרב וחנית נגד ראשי ישיבות אדמורי"ם ורבני ישראל שליט"א שלא אומרים ומצווים לתלמידיהם ללמוד הקדוש, ומשמיץ אותם ברבים, מה עם בזיון תלמידי חכמים? האם כולם צריכים לשמוע בקול כבודו? וכי כבודו נטל את הנשיאות על כל כלל ישראל? יש עוד רבנים בישראל, ולמה הם לא צועקים? האם כולם ערב רב, כולם דרדעים ח"ו?
תשובה:
א. באמת [שאלה חצי תשובה] יש עוד רבנים בישראל, ולמה הם לא צועקים? האם כולם ערב רב, כולם דרדעים ח"ו?
על זה דווה לבנו כי כבר הרשב"י ע"ה צווח ועומד על גביהם כדאיתא בזוהר הקדוש (תִּקּוּן ל' נָתִיב תִּנְיָנָא), לָשׁוֹן הַקֹודֶש: קוּמוּ וְהִתְעוֹרְרוּ בִּשְׁבִיל הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לָכֶם לֵב רֵיקָן בְּלִי בִּינָה לָדַעַת וּלְהַשִּׂיג אוֹתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בְּתוֹכְכֶם… אֲבָל הַשְּׁכִינָה אוֹמֶרֶת 'מָה אֶקְרָא', (כְּלוֹמַר אֵין בָּהּ כֹּחַ לְהָרִים אֶת עַצְמִי מֵעָפָר, בִּשְׁבִיל שֶׁ'כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר', כֻּלָּם הֵמָּה כִּבְהֵמוֹת אוֹכְלֵי עֶשֶׂב וְחָצִיר, כְּלוֹמַר שֶׁעוֹשִׂים הַמִּצְווֹת בְּלִי דַּעַת כְּמוֹ בְּהֵמוֹת, 'וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה', כָּל הַחֲסָדִים שֶׁעוֹשִׂים, לְעַצְמָם הֵם עוֹשִׂים, כְּלוֹמַר שֶׁאֵין כַּוָּנָתָם בַּמִּצְווֹת שֶׁעוֹשִׂים, שֶׁתִּהְיֶינָה בִּכְדֵי לְהַשְׁפִּיעַ נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרָם אֶלָּא רַק לְתוֹעֶלֶת עַצְמָם הֵם עוֹשִׂים הַמִּצְווֹת, וַאֲפִלּוּ הַטּוֹבִים שֶׁבָּהֶם, שֶׁמָּסְרוּ זְמַנָּם עַל עֵסֶק הַתּוֹרָה, לֹא עָשׂוּ זֶה, אֶלָּא לְתוֹעֶלֶת גּוּפָם עַצְמָם, בְּלִי כַּוָּנָה הָרְצוּיָה, בִּכְדֵי לְהַשְׁפִּיעַ נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרָם. בָּעֵת הַהִיא נֶאֱמַר עַל הַדּוֹר, רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב, לְהָעוֹלָם, דְּהַיְנוּ רוּחַ הַמָּשִׁיחַ, הַצָּרִיךְ לִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל מִכָּל צָרוֹתֵיהֶם עַד לַגְּאֻלָּה הַשְּׁלֵמָה לְקַיֵּם הַכָּתוּב, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת הַשֵּׁם וְגוֹ' הָרוּחַ הַזֶּה נִסְתַּלֵּק לוֹ וְהָלַךְ, וְאֵינוֹ מֵאִיר בָּעוֹלָם.אוֹי לָהֶם לְאוֹתָם אֲנָשִׁים הַגּוֹרְמִים שֶׁרוּחוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ יִסְתַּלֵּק וְיֵלֵךְ לוֹ מֵהָעוֹלָם וְלֹא יוּכַל לָשׁוּב לְעוֹלָם, שֶׁהֵמָּה הֵם הָעוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה לִיבֵשָׁה, כְּלוֹמַר, בְּלִי מַשֶּׁהוּ לַחְלוּחִית שֶׁל שֵׂכֶל וְדַעַת, כִּי מִצְטַמְצְמִים רַק בַּחֵלֶק הַמַּעֲשִׂי שֶׁל הַתּוֹרָה, וְאֵינָם רוֹצִים לְהִשְׁתַּדֵּל וּלְהָבִין בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה, לֵידַע וּלְהַשְׂכִּיל בְּסוֹדוֹת הַתּוֹרָה וְטַעֲמֵי מִצְוָה. אוֹי לָהֶם, שֶׁהֵם גּוֹרְמִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַלָּלוּ, שֶׁיִּהְיוּ עֲנִיּוּת וְחֶרֶב וְחָמָס וּבִזָּה וַהֲרִיגוֹת וְהַשְׁמָדוֹת בָּעוֹלָם, ע"כ.
וכתב המהרח"ו: וְכָל אֶחָד וְאֶחָד יָשִׁית אֶל לִבּוֹ כִּי בַּעֲבוּר הִתְרַשְּׁלוּתוֹ מִלִּלְמֹד בַּחָכְמָה הַזֹּאת גָּרַם כַּמָּה צָרוֹת לְאַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁעֵינֵינוּ רוֹאוֹת תְּמִידִין כְּסִדְרָן צָרוֹת תְּכוּפוֹת וּבָאוֹת עָלָיו וְעַל אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַנְּפוֹצִים בְּאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ זֶה רוֹדֶה וְזֶה מַרְדֶּה וַדַּאי נִתְקַיֵּם מַאֲמָר הַמּוּבָא לְעֵיל שֶׁבִּמְנִיעַת לִמּוּד הַחָכְמָה הַזֹּאת גּוֹרֵם עֲנִיּוּתָא וְחַרְבָּא וּבִזָּה וְכוּ'… אֲשֶׁר עַל כֵּן הָאִישׁ הַיָּרֵא אֶת דְּבַר הַשֵּׁם בְּעֵינָיו יִרְאֶה וּבִלְבָבוֹ יָבִין וְיָחוּס הֵן עַל נַפְשׁוֹ הַנִּשְׁבַּעַת וְעוֹמֶדֶת קֹדֶם בּוֹאָהּ לָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁיִּלְמַד בְּסִתְרֵי תּוֹרָה כְּדֵי לְמִינְדַּע לְמָרֵיהּ, וְלֹא יִצְטָרֵךְ לַחֲזֹר בְּגִלְגּוּל, וְהֵן עַל נֶפֶשׁ בָּנָיו שֶׁלֹּא יֵעָנְשׁוּ עַל דָּבָר זֶה בִּמְנִיעַת לִמּוּדוֹ בְּחָכְמַת הָאֱמֶת, וְהֵן עַל נַפְשׁוֹת הָאֶבְיוֹנִים וְהָאֻמְלָלִים הַמֻּטָּלִים בְּרָעָב וּבְחֹסֶר כֹּל בְּחֶסְרוֹן כִּיס הַקָּשֶׁה מִכֻּלָּם, וְהוּא הַגּוֹרֵם לְזֶה, וְהֵן עַל אִבּוּד כַּמָּה נְפָשׁוֹת מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֶבְדוּ בִּקְצוֹת הָאָרֶץ עַל יְדֵי אוֹיְבֵי וְשׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל, וְכָל אֶחָד יֹאמַר בְּשֶׁלִּי הַצַּעַר הַזֶּה, וְיִתְוַדֶּה בְּקוֹל מַר וְיֹאמַר אָהָה מֶה עָשִׂיתִי וּמַה גָּרַמְתִּי צָרוֹת וּצְעָרִים וּבִלְבּוּלִים עַל קִצּוּרִי בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם וּמָנַעְתִּי עַצְמִי וַאֲחֵרִים כָּמוֹנִי מִלִּלְמֹד בַּחָכְמָה הַזֹּאת בְּשׁוּם צַד מִן הַצְּדָדִים אִם בְּלִמּוּד וְאִם בְּחִזּוּק וְאִם בְּהִתְקָרְבוּת וְאִם בִּמְנִיעַת הַטּוֹב כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַה שֶּׁיְּכֹלֶת בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת לְהִתְאַמֵּץ וּלְהִתְחַזֵּק בְּכָל חֹזֶק וּבְכָל תֹּקֶף לְעוֹרֵר לְבָבוֹת אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁכָּתַבְנוּ אַחַת לְאַחַת וִיפַנֶּה לִבּוֹ לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בְּכָל יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו אֲשֶׁר חַי עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה כִּי לְכָךְ נוֹצַר הָאָדָם הַקָּרוּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים וְיַעַזְרֵנוּ עַל כְּבוֹד שְׁמוֹ וְתִקְוָתֵנוּ חֲזָקָה שֶׁדְּבָרִים אֵלּוּ הַיּוֹצְאִים מֵעִמְקֵי הַלֵּב יִכָּנְסוּ בְּלֵב הָאָדָם הַמֵּבִין בְּעֵין הַשֵּׂכֶל וּשְׂכָרוֹ כָּפוּל מִן הַשָּׁמַיִם, הַשֵּׁם יְסַלֵּק חֲרוֹן אַפּוֹ מֵעַל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, אָמֵן, עכ"ל המרח"ו.
וְיֵשׁ לָנוּ עֵצָה אַחַת וּבְרוּרָה, לָרוּץ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי עַל יְדֵי לִמּוּד וְעֵסֶק בְּסֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁבְּזֹאת מַבְטִיחַ לָנוּ הָרַשְׁבִּ"י שֶׁנֵּצֵא בְּרַחֲמִים מֵהַגָּלוּת, וְלֹא צָרִיךְ נִסָּיוֹן [וְלֹא נִסָּיוֹן שֶׁל עֹנִי]. וְכַיָּדוּעַ דִּבְרֵי הַמְקֻבָּלִים, מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי חַיִּים וִיטָאל, הָרַשַׁ"ש, הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, וְהַבֶּן אִישׁ חַי וְעוֹד, דְּעָתִיד לִמּוּד זֶה לְהִתְפַּרְסֵם וּלְהִגָּלוֹת, וְעַל יָדוֹ תִּגָּאֵל הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה וְתָבוֹא הַגְּאֻלָּה. ועוד דִּבְרֵי הגה"צ המקובל רַבִּי שְׁמוּאֵל דַּרְזִי זצ"ל דְּהָרוֹצֶה לְהַאֲרִיךְ יָמִים יַחֲזִיק בְּעֵץ הַחַיִּים, כְּלוֹמַר יִלְמֹד בְּתוֹרַת הַסּוֹ"ד וּבְזֶה יַאֲרִיכוּ יָמָיו, וְקַבָּלָה זוֹ מִפִּי מָרָנָא רַבִּי יְאוּדָה פְּתָיָ"ה זי"ע נֶאֶמְרָה וְכָךְ הָוָה גַּם לְמַעֲשֶׂה כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים. וּמַעֲשֶׂה בְּחָכָם אֶחָד שֶׁחָלָה וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ, וְאָכֵן לְאַחַר כַּמָּה יָמִים שָׁבַק חַיִּים לְכָל חַי רַחֲמָנָא לִיצְלָן. וְכָל גְּדוֹלֵי הַסְּפָרַדִּים שֶׁלִּבָּם הָיָה רָחָב כְּאוּלָם – הִשִּׂיגוּ כָּל מַעֲלָתָם עַל יְדֵי לִמּוּד הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ תְּמִידִים כְּסִדְרָם.
ב. מאז ומתמיד כשגדולי ישראל עמדו בפרץ נגד מסיתים ומדיחים שהסתתרו תחת איצלא דרבנן והזהירו מפניהם השמיעו כנגדם אותם מסיתים או אלה שהודחו אחריהם טענות כמו "בעלי מחלוקת" "מבזי תלמידי חכמים", "בעלי לשון הרע" ועוד… [לדוגמא ראה בספר "מושיען של ישראל" על הגה"צ רבי יעקב ששפורטש נושא דגל המאבק במשיחיות השקר של שבתאי צבי ואנשיו].
וז"ל המהר"ם חאגיז בספרו "אלה המצוות" (סי' תקמ"ז):
"כל מחלוקת ופירוד שהוא לשם שמים, ולמחות ביד עוברי עבירה, אין זה נקרא "בעל מחלוקת", כאשר דימו ההמונים הבהמיים אשר דרך ה' לא ידעו, ואת הישרה יעקשו, ובכל עת וזמן שרצו ללכת בשרירות לבם הרע תפסו להם הדרך שדרכו בו אנשי ענתות. להכות בלשונם את הבא להועיל להם ולהסיר המכשול מפניהם, ואומרים עליו שהוא "בעל מחלוקת", ושהוא עובר ומתעבר על ריב לא לו. ואני שמעתי ולא אבין, כי מי שמע כזאת, ומי ראה כאלה, שהסרת המכשלות והדרכת ההמון הישראלי בדרך האמת ולהרחיקם מהסכנות שבגופות ונפשותיהם של כלל ופרט ישראל- יהיה נקרא מפני זה בשם שוטה ובעל מחלוקת. אשאלכם ויודיעוני אם מצוה זו היא דבר שנתחדש בישראל ואם אין זו נחלה לישראל מאבות אבותינו, עד אברהם האב לאומתינו, שהכניס עצמו בסכנה ונתגרה עם נמרוד וכל בני דורו, וקם והלך לו לארץ כנען, ולא בחר בשלומם ושלותם של בני מדינתו וארץ מולדתו, בודאי אם היה הולך בדרך אתם ומודה להם, או לכל הפחות שותק להם, ודאי שהיה הגדול שבהם. ועם כל זה…הביא עצמו בסכנה ונפרד מהם… וממי יש לנו ללמוד כי אם מאחד היה אברהם, אשר לא חש לכבוד בני משפחתו, וגם ללוט בן אחיו לא נשא פנים, ולפי שראה שאותו יום שמינוהו אנשי סדום שופט עליהם, וכבר הוא נוסע מקדמונו של עולם…ואברהם לא היה חושש אליו כל עיקר. אם כן חלילה לא מפני זה נאמר עליו שהיה אכזר, או שוטה, או בעל מחלוקת, כי הוא אחוז במידת החסד. וממנו למד משה במחלוקת קורח וכל עדתו, ופנחס ואליהו בקנאותו, ודניאלחנניה מישאל ועזריה, ומרדכי אשר לא יכרע ולא ישתחוה להמן הנבל הבער, אלו וכל היוצא בהם-כל אחד בדורו יוכיח…וידעתי גם ידעתי מהיכן נשתרבב טעות זו בין ההמונים כי שמעו מכת הצבועים המאבדים הדרת התורה ומאפילים זהרה, ומשימים תורת ה' בהיפך המכוון בה, המפרשים ומודיעים להמון העם מה שאינם יודעין בו… ועל זה סומכין להתנצל ולומר שלום יהיה לי. כי מה לנו לצרה, אם באנו לברר האמת- אין שלום…" ע"כ.
וז"ל מרן ה"חפץ חיים" במכתב גלוי שכתב (מכתבי הח"ח, מכתב י"א(:"מכתב גלוי: שמעתי כי בעתון מאמענט נדפס מאמר מכותב אחד שמתפלא עלי איך לא נזהרתי במכתב מחאתי בדבר הרבנות בוילנא, באיסור לשון הרע ומחלוקת והלבנת פנים, אשר הנני בעז"ה עוסק בזה כל ימי חיי, ואשר גם עתה בודאי נזהרתי בזה. גם הוציא מזה משפט שקר ומעוקל כי לא מדעתי נעשה זאת ובהשפעת אחרים עלי נעשה, על כן הנני מודיע בשער בת רבים, שבמקום הריסת וחורבן הדת- נעשה כל זה כהלכה כאשר ביארתי במחאתי, מצוה רבה וחובה גדולה לעשות כל מה שביכולת כדי לתקן הדבר לגדור גדר ולעמוד בפרץ ואין בזה שום חשש איסור. ופליאה לי על כל גדולי ישראל המחשים בזה ואינם יוצאים במחאה גלויה". ע"כ.
ועיין בספר "חפץ חיים" (בכלל ב' סעיף י"ב): שהאריך לבאר גודל האיסור להלעיג מדברי הדורש בביהכנ"ס, ובסוף דבריו כתב בהגהה דכל דבריו הם בתנאי שלא נתערב בדברי הדרשן דברי אפיקורסות, אך אם יש בדבריו אפיקורסות כתב ה"חפץ חיים" שבאיש כזה אין אנו מדברים, והפנה לכלל ח' סעיף ה' שם כתב וז"ל: "אבל אותן האנשים שמכירם שיש בהם אפיקורסות, מצוה לגנותם ולבזותם בין בפניהם ובין שלא בפניהם בכל מה שהוא רואה עליהם, או שומע עליהם", [ועיין במה שהביא בביאור הלכה בפתיחת המשנה ברורה (ריש סי' א' ד"ה הוא כלל גדול בתורה וכו') בשם ספר החינוך וז"ל "ובכלל אפיקורסות הוא כל מחשבות זרות שהם הֵפֶךְ דעת התורה"[.
תתארו לכם בשבוע שעבר נפטרו שני רבנים גדולים וצדיקים זצ"ל, ורק מה ששמעתי שלשום, איך שאברך היתה לו תאונה ונהרג רח"ל והשאיר אחריו 13 יתומים, ועוד אשה שפתאום נפטרה והשאירה אחריה 12 יתומים, וזה מה ששמעתי ביום אחד, ומה לא שמענו?
רבותי 25 יתומים ביום אחד!!!
אני שואל שאלה:
מי הרג אותם?
מי יכול לענות על השאלה הזאת?
כן, אני גם לא יכול לענות על זה, אבל הרשב"י זי"ע אומר שכל הצרות וכל הרציחות אשמים אלו הרבנים שלא אומרים ללמוד זוהר,
מורי ורבותי!!!
הרשב"י מבקש מכל אחד, תלמדו לכל הפחות דף זוהר ביום, ובזה אתם מצילים את עם ישראל, ולא יהיה לכם חלק ברציחות והריגות של אחינו בני ישראל, רבותי מי יכול לספור כמה יתומים ואלמנות שעם ישראל סובלים רק בשנה אחת, כאן יש לכם התשובה מי הרג אותם? מי הם הרוצחים האמיתיים?
מורי ורבותי!!!
אל תכנסו להתפלל לבית המדרש שהרב אינו אומר לכל אחד ללמוד זוהר ולא עושה שיעור ללמוד זוהר לדקה אחת ביום!!!
תדעו שהרב הזה הוא מערב רב, ואפילו שידרוש נגד הערב רב!
הרשב"י (בתיקון מ"ג ובתיקון ל', ועוד) מגלה לנו המודד חום האוטומטי לדעת מי הם הערב רב!!!
ועכשיו כלנו יודעים את האמת,
ואם הרב לא רוצה ללמוד דף זוהר ביום, תעשו לכם מנין חדש, וצדיק אחד כבר אמר לנו שבכל מקום שירצו לעשות מנין חדש לצאת מהערב רב, שלא רוצים ללמוד זוהר, יעזור בזה בע"ה.
נא להתארגן כולנו יחד להציל את עם ישראל מהרציחות ושפיכות של אחינו בני ישראל, ולקרב את הגאולה השלמה.
וְאֵלּוּ דִּבְרֵי הָרַמְחַ"ל (באגרות):… וְהַגָּאוֹן ר"י בַּאסַאן רַבּוֹ שֶׁל רַבֵּינוּ שָׁאַל אֶת רַבֵּינוּ, לְבָאֵר לוֹ סוֹד הָעִנְיָן שֶׁיִּהְיֶה כֹּחַ כָּזֶה לְהַסִּטְרָא אָחֳרָא נֶגֶד הַתּוֹרָה, וְרַבֵּינוּ הֵשִׁיב לוֹ בְּבֵאוּר מַסְפִּיק סוֹד כָּל הָעִנְיָן, וְכֵן כּוֹתֵב לוֹ רַבֵּינוּ, כִּי הוּא רָאָה זֹאת מִקֹּדֶם, וְהִקְדִּים רְפוּאָה לַמַּכָּה, וְתִקֵּן בַּיְּשִׁיבָה שֶׁלּוֹ שֶׁיִּלְמְדוּ זֹהַר וְתִקּוּנִים וְזֹהַר חָדָשׁ בְּלִי הֶפְסֵק מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים. (יָרִים משֶׁה מִשְׁפָּט הבה"ת אוֹת יד). וְהַצַּדִּיק הַמְקוּבָל הָרַב בְּנַיָיהוּ שְׁמוּאֵלִי שְׁלִיטָ"א אִרְגֵּן כְּבָר מִזְּמַן חַבּוּרָה קְדוֹשָׁה שֶׁל מֵאוֹת אֲנָשִׁים שֶׁלּוֹמְדִים כָּךְ, וְיֵשׁ כְּבָר עוֹד הַרְבֵּה כּוֹלְלִים שֶׁהוֹלְכִים בְּזָה הַדֶּרֶךְ.
יָדוּעַ, שֶׁמִּתּוֹךְ מִדַּת הָרַחֲמִים הָאֵינְסוֹפִית שֶׁל הַבּוֹרֵא, לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי כָּל דִּין אוֹ גְּזֵרָה קָשָׁה מִשָּׁמַיִם, עוֹשִׂים חֶסֶד עִם הָאָדָם וְנוֹתְנִים לוֹ הִזְדַּמְּנוּת לִבְחֹר בַּטּוֹב עַל מְנָת לְבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה מֵעָלָיו. וּמַה שֶּׁנָּכוֹן לְגַבֵּי גְּזֵרוֹת הַפְּרָט תָּקֵף לְגַבֵּי גְּזֵרוֹת הַכְּלָל. וְגַם לִפְנֵי הַגְּזֵרָה אוֹ "הַמַּכָּה" שֶׁל הַשּׁוֹאָה הָאֲיֻמָּה, ה' שֹׁלֵחַ הִזְדַּמְּנוּת לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לִבְחֹר בַּטּוֹב וְשׁלֵחַ "תְּרוּפָה" עִם שָׁלִיחַ בִּדְמוּתוֹ שֶׁל הָרַב אַשְׁלַג זַצַ"ל בַּעַל הַסֻּלָּם שֶׁהָלַךְ לַקְּהִלּוֹת הַיְּהוּדִיּוֹת בְּפוֹלִין וְאָמַר לָהֶם לִלְמֹד זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, בַּעַל הַסֻּלָּם צָפָה בְּרוּחַ קָדְשׁוֹ עֶשְׂרִים שָׁנָה לִפְנֵי מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה, אֶת הַשּׁוֹאָה הַהוֹלֶכֶת וּקְרֵבָה, הוּא הָלַךְ וְזָעַק וּבִפְנֵי רַבָּנִים וּבִפְנֵי יהוּדֵי אֵרוֹפָּה, וְהִרְעִישׁ עוֹלָמוֹת כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ אֶת הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, כִּי יָדַע שֶׁזּוֹ הַתְּרוּפָה הַקְּדוֹשָׁה לְהַצָּלַת יְהוּדֵי אֵרוֹפָּה מֵהַשּׁוֹאָה הָאֲיֻמָּה. אבל מה לעשות הַסִּטְרָא אַחֲרָא (הַיֵּצֶר הָרַע), כַּמּוּבָן, מְאֹד מַפְרִיעָה בַּבְּחִירָה, לִבְחֹר בַּטּוֹב, וְהִקְשְׁתָה אֶת לִבָּם שֶׁל רוב רָאשֵׁי הַקְּהִלּוֹת הַיְּהוּדִיּוֹת. היה קָשֶׁה לרוב הָרַבָּנִים לְהַאֲמִין שֶׁמְּרַחֶפֶת עֲלֵיהֶם גְּזֵרָה כָּל כָּךְ קָשָׁה שֶׁל שׁוֹאָה, זֶה הֲרֵי לְגַמְרֵי לֹא הֶגְיוֹנִי, כמובן שהיו רבנים שאמרו לברוח לארץ ישראל כמו הרבי מהוסיאטין זצ"ל. וכמו כן היום אחרי שכל ילד כבר יודע שרק הזוהר הקדוש יכול להציל, אבל הרע בנים הרשעים הרוצחי נפשות, כמו שֶׁכָּתוּב בְּזֹהַר הַקָּדוֹשׁ (תִּקּוּןל' דַּףעג:): אוֹילָהֶםשֶׁגּוֹרְמִיםעֲנִיּוּתוְחֶרֶבוּבִזָּהוְהֶרֶגוְאָבְדָןבָּעוֹלָם.
ועכשיו תשמעו טוב!
כְנֶגֶד זֶה (לְשֵׁם הַבְּחִירָה) מִצַּד הַטּוֹב, גַּם קָשֶׁה לְהַאֲמִין בְּאוֹתָהּ מִדָּה שֶׁהַתְּרוּפָה למכה היא תרופה רוּחָנִית שֶׁל לִמּוּד הַזּוֹהַר, וְאֶת הַתּוֹצָאוֹת הָעֲגוּמוֹת שֶׁל הַשּׁוֹאָה כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים, רבותי! בּוֹאוּ לֹא נִתֵּן לַהִסְטוֹרְיָה לַחְזֹר עַל עַצְמָהּ!!! בּוֹאוּ לֹא נִטְמֹן אֶת רֹאשֵׁנוּ בַּחוֹל!!! אִי אֶפְשָׁר לִבְרֹחַ מֵהַתִּקּוּן!
הַאִם זֶה הֶגְיוֹנִי שֶׁתִּפֹּל עָלֵינוּ פְּצְצַת אָטוֹם? הַאִם זֶה הָיָה הֶגְיוֹנִי שֶׁהָיְתָה הַשּׁוֹאָה? הֲרֵי יָדוּעַ שֶׁכָּל רָאשֵׁי הַמְּדִינָה שׁוֹבְרִים אֶת הָרֹאשׁ אֵיךְ לְהַתְקִיף אֶת הרשעים, וּמַה לַעֲשׂוֹת שח"ו לֹא תִּפְרֹץ מִלְחָמָה, וּמַה יַעֲשׂוּ כָּל תּוֹשְׁבֵי יִשְׂרָאֵל שהרשעים בִּלְבָנוֹן מִתְגָּאִים וּמִתְרַבְרַבִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מַסְפִּיק טִילִים לְכָל מָקוֹם בַּמְּדִינָה, וְאוֹמְרִים שֶׁיִּשְׁלְחוּ חַס וְשָׁלוֹם 200,000 טִילִים לְיוֹם, "חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה" (תְּהִלִּים פֶּרֶק לז טו),
ְאָמְנָם כְּבָר הֻבְטַּחְנוּ השם יתברך "כִּי לֹא יִטֹּשׁ יְדֹוָד עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב: (תְּהִלִּים פֶּרֶק צד יד, כב) "וַיְהִי יְדֹוָד לִי לְמִשְׂגָּב וֵאלֹהַי לְצוּר מַחְסִי".
אבל אנחנו צריכים לעשות את שלנו
גם היום ה' שׁוּב שׁוֹלֵחַ לָנוּ תְּרוּפָה שֶׁהיּא לִמּוּד הַזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, והיום כבר יש תרגום ופירוש של בעל הסולם, ומתוק מדבש, ותרגום פשוט, וכל אחד יכול ללמוד כמו שהרבי מזידיטשויב זי"ע אמר שכל ילד מגיל שמונה כבר ילמוד בספר הזוהר הקדוש.
וְהִבְטִיחַ לָנוּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בְּזוֹהַ"ק בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא (פָּרָשַׁת נָשׂא דַּף קכ"ד:) וְהַמַשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ בְּהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר, מִן זוֹהֲרָא דְּאִימָא עִלָּאָה תְּשׁוּבָה. בְּאִלֵּין לָא צָּרִיךְ נִסָּיוֹן, וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְחַיֵּי, דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר, יִפְקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי. וְיִתְקַיֵּים בְּהוֹן, (דְּבָרִים לב) יְיָ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
אני צועק לכם מקירות ליבי:
לְמָה אנחנו מְחַכִּים?
הַאִם לֹא מַסְפִּיק סוֹבְלִים עַם יִשְׂרָאֵל צָרוֹת וַאֲסוֹנוֹת מַחְרִידִים, כַּמָּה גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּפְטְרוּ, ולפני שנה נפטר מאתנו הגאון הקדוש המקובל מורינו רבי שלום יוסף אלייישיב זצ"ל, שהיה צדיק אמת, וממש בשנה האחרונה לחייו גילה לנו [והיה מודפס בעיתון] שכשהיה עוד ילד כבר ידע בעל פה את הזוהר וקבלה, ועזר לסבא שלו בעל הלשם זצ"ל לסדר את ספרי הקבלה לדפוס, וכן כתב אחד מלומדי השיעור שלו בתפארת בחורים, וז"ל: באחד השיעורים באמצע השיעור בגמרא, התחיל מרן זצוק"ל להסביר את הגמרא על פי קבלה, והזכיר את המושגים "דוכרא ו'נוקבא, ולבסוף ננער, והמשיך את השיעור כרגיל, וכותב גם את אותו השיעור כתבתי, אך לא היבנתי מאומה, רואים מזה שרצה ללמוד עם תלמידיו קבלה, ועל ידי זה זכה להיות גדול הדור, ולמד תורה לשמה, שאם לא לומדים זוהר הקדוש אומר הזוהר ומהרח"ו והרמח"ל, שזה לא תורה לשמה, והזוהר הקדוש כותב שאין להם חלק בגן עדן העליון, וזורקים אותו משם, ובא תיכף חזרה בגלגול וכן כתבו הגר"א ומהרח"ו זצ"ל, ואף אחד לא סיפר בדרשה את גדלותו האמיתית, ואף אחד לא אמר שילכו בדרכו, ללמוד זוהר הקדוש, וַעֲדַיִן לֹא מְבִינִים עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה, וּמַה רוֹצִים מֵאִתָּנוּ, וְה' יִתְבָּרַךְ שׁוֹלֵחַ לָנוּ אֶת צַדִּיקָיו גְּדוֹלֵי הַדּוֹרוֹת שֶׁחָזוּ מֵרֹאשׁ מַה ה' רוֹצֶה מֵאִתָּנוּ,
כַּיָּדוּעַ אֲנַחְנוּ הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן סוֹף הַגָּלוּת לִפְנֵי הַגְּאוּלָה, וְהַגְּאֻלָּה הַזֹּאת אִי אֶפְשָׁר שֶׁתָּבֹא אֶלָּא בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה תורת הפנימיות, ברוך השם, הַיְּשִׁיבוֹת לוֹמְדִים כָּל הַיּוֹם גְּמָרָא, אֲבָל התורה היא פַּרְדֵּ"ס פְּ'שַׁט רֶ'מֶז דְּ'רוּשׁ ס'וֹד, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָאוֹר הַחַיִּים הַקָּדוֹשׁ, (וַיְחִי), וְכָל מִי שֶׁלֹּא עוֹסֵק בְּאַרְבַּעַת חֲלָקֶיהָ, עָלָיו יוֹצֵאת בְּכָל יוֹם בַּת קוֹל וְצוֹוַחַת "אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה" (מהרח"ו). ולכן צריכים היום להוסיף בלימוד הזוהר הקדוש בכל הישיבות.
וְכָתַב השלה"ק וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: הַחִבּוּר מֵהַזֹּהַר הָיָה עָתִיד לִהְיוֹת גָּנוּז וְכוּ' עַד שֶׁיָּבוֹא הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּסוֹף הַיָּמִים שֶׁאָז יִתְגַּלֶּה לַתַּחְתּוֹנִים, וּבִזְכוּת הָעוֹסְקִים יָבוֹא מָשִׁיחַ, כִּי אָז תִּמָּלֵא הָאָרֶץ דֵּעָה בְּסִבָּתוֹ, אֲשֶׁר זֶה תִּהְיֶה סִבָּה קְרוֹבָה לְבִיאָתוֹ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר וּבְגִינֵיהּ וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְכוּ', כְּדֵי שֶׁבִּזְכוּת זֶה יִגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל, כְּשֵׁם שֶׁלֹּא נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם עַד שֶׁהֻצְרַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְקַדְּשָׁם בְּדַם פֶּסַח וּבְדַם מִילָה, כֵּן גְּאֻלָּה הָעֲתִידָה לֹא תִּהְיֶה הַגְּאֻלָּה עַד שֶׁיִּזְכּוּ לְתּוֹסְפוֹת הַקְּדֻשָּׁה הַזּוֹ, וְהוּא רְצוֹן הָאֵל יִתְבָּרַךְ, וְאַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה בָּהּ. (שְׁלָ"ה, עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, מַאֲמָר רִאשׁוֹן). וְכֵן כָּתַב הַגָּאוֹן מִוִּילְנָא. (אֶבֶן שְׁלֵמָה פֶּרֶק י"א אוֹת ג')הַגְּאֻלָּה וּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ תְּלוּיִים רַק בְּלִמּוּד הַקַּבָּלָה. וּבִישַׁעְיָה (ו' ט') כָּתַב, שֶׁהַיֵּצֶר הָרַע עוֹשֶׂה שֶׁלֹּא יִלְמַד קַבָּלָה, כִּי יוֹדֵעַ שֶׁעַל יְדֵי לִמּוּד זֶה יָשׁוּב הָאָדָם בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, וּבְסֵפֶר הַקָּנֶה כָּתַב עַל דִּבְרֵי הַנָּבִיא מַלְאָכִי (ג' י"ח) "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ" עוֹבֵד אֱלֹקִים הַיְנוּ הָעוֹסֵק בַּתַּלְמוּד וּבַזֹּהַר. לֹא עֲבָדוֹ – הָעוֹסֵק בַּתַּלְמוּד לְבַד וְאֵינוֹ עוֹסֵק בַּזֹּהַר. (רַבִּי צְבִי אֱלִימֶלֶךְ שַׁפִּירָא מִדִּינוֹב, מהרצ"א, מַעְיַן גַּנִּים, פ"א אוֹת ב'), זֶהוּ הַבֵּרוּר הָאַחֲרוֹן לִפְנֵי קִיּוּם הַנְּבוּאָה (שָׁם, כג) "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא". כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְחַכֶּה וּמְצַפֶּה שֶׁכָּל הַיְהוּדִים יִלְמְדוּ זוֹהַ"ק, וּבָזֶה יִתְלַקְּטוּ הַנִּיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשִׁים, וְלֹא יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח, וְאָז יִגָּלֶה וְיוֹפִיעַ מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ וִילַמֵּד לְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת סוֹדוֹת הַתּוֹרָה, מַה שֶּׁלָּמְדוּ עַכְשָׁו, וְלֹא הֵבִינוּ. וּבְסֵפֶר יְסוֹד וְשֹׁרֶשׁ הָעֲבוֹדָה (שַׁעַר הַנִּיצוֹץ) כָּתַב, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: אַחַי וְרֵעַי, אִם כָּל כָּךְ גְּדוֹלָה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ וּמַעֲלָתוֹ, וְכַמָּה תַּקִיף חֵילָא דְּהַאי אִילָנָא רברבא שֶׁל לִמּוּד סֵפֶר הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, וְשֹׁרֶשׁ בְּאֶרֶץ גִּזְעוֹ לשלח רְצוּצִים חָפְשִׁי מִן הַגָּלוּת הַמַּר, הַאֵיךְ לֹא יִתְלַהֵב לֵב הָאָדָם לְהָעִיר אֹזֶן, לִשְׁמוֹעַ כַּלִּמּוּדִים, לִקְבֹּעַ שִׁעוּר קָבוּעַ בְּכָל יוֹם בְּזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ וּבְתִקּוּנִים וּשְׁאָר סִפְרֵי הַמְּקֻבָּלִים וְכוּ', עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
ועכשיו תשמעו את החידוש:
כל אחד שלומד דף היומי ש"ס יקבל על עצמו להשתדל ללמוד גם דף היומי על ספר הזוהר הקדוש,
רבותי זה החידושים הגדול של הכנס
ברוך השם שזיכו אותנו לְהוֹצִיא לָאוֹר אֶת זוהר הַשַׁ"ס הַמְּסֻדָּר לְלִמּוּד דַּף זוֹהַר עִם דַּף הַיּוֹמִי שַׁ"ס. ומניה ומניה יתקלס עילאה, דְּהַיְנוּ לִמּוּד הַשַׁ"ס וְהַזֹּוהַר הַנִּגְלֶה וְהַנִּסְתָּר חִבּוּר תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וּבָזֶה נְקַיֵּם מִצְוַת גְּדוֹלֵי הַדּוֹר: מָרָן מְאוֹר יִשְׂרָאֵל הָרַב עוֹבַדְיָה יוֹסֵף שְׁלִיטָ"א, עִם הָרַב הָרָאשִׁי שְׁלֹמֹה מֹשֶׁה עמאר, וְהָרַב מֹשֶׁה צדקה רֹאשׁ יְשִׁיבַת פּוֹרַת יוֹסֵף, וְהָרַב בְּנָיָהוּ שְׁמוּאֵלִי רֹאשׁ יְשִׁיבַת הַמְּקֻבָּלִים נְהַר שָׁלוֹם, וְהָרַב צִיּוֹן בוארון, חָבֵר בֵּית הַדִּין הַגָּדוֹל בִּירוּשָׁלַיִם, והרב רבי מאיר שטרן אב"ד מירון שליט"א, בִּקְרִיאָה שֶׁל חִבָּה: לְהַרְבּוֹת בְּאַחְדוּת בְּאַהֲבַת יִשְׂרָאֵל וּלְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו לִקְרֹא לְפָחוֹת דַּף אֶחָד שֶׁל זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ בְּכָל יוֹם.
נסיים מאמר זה בשני מעשי רב:
א. בשוב מרן ה"חפץ חיים" מאחת הכנסיות הגדולות של אגודת ישראל שהיה אחד מקברניטי מועצת גדולי התורה שלה, עצרו הרב יהודה לייב פישמן מיימון מראשי ה"מזרחי" דאז. בלא היסוס, בחציפות, ובעזות פנים פנה אל מרן ה"חפץ חיים" ואמר לו: "אחרי שכבודו שמע שם לשון הרע, מחוייב הוא עכשיו לשרוף את ספרו "שמירת הלשון"… מה שמראה שבכל הקשור לשימוש רבני הציונות הדתית בתירוץ "לשון הרע" כנגד דעת התורה של גדולי ישראל, אין חדש תחת השמש וכאז כן היום…[אגב, שנים אחר כך פרסם הרב פישמן דברי נאצה נגד גדול הדור מרן הגרי"ז מבריסק תוך כדי שהוא מאשימו בתואר…"מבזה תלמידי חכמים"].
ב. ובספר "קול חוצב" (תולדות מרן הגאון רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון) מובא כי פעם בדרשה שנשא בתל אביב, היה אחד מראשי הישיבות הציוניות מרכז הדרשה, ורבי שלום הכהן שבדרון שבדרך כלל דבר כנגד שיטות, ולא כנגד אנשים, דיבר קשות מאד (עיי"ש).
וכך מספר אחד מהנוכחים, שבאו לרב אחרי הדרשה ושאלה נוקבת בפיהם: "הרב שבדרון, אפילו אם דבריך נכונים, אבל אחרי הכל הוא תלמיד חכם. אחרי הכל יש בו תורה ומעשים – האם מותר לדבר בצורה כזו?
רבי שלום חייך, ביקש דף. מיד הבאנו לו נייר, והוא הוציא עיפרון וצייר עגול ועוד עגול בתוכו. לאחר מכן פיצל את הטבעת החיצונית לחלקים אחדים, וכתב בעיגול הפנימי: אפיקורס. ובחלקי הטבעת כתב: אוהב ישראל, בעל רגש, תלמיד חכם, בעל חסד, מתמיד וכו'. אז הרים את עיניו הפקחיות, הביט ושאל בכאב: נו, מה אמרתם – שהוא תלמיד חכם? בעל רגש? מתמיד? אוהב ישראל? בסדר, אני מסכים: עכשיו תקראו מה שכתוב בעיגול בכל צדדיו. תקראו את הכל מהאמצע: אפיקורס תלמיד חכם, אפיקורס מתמיד, אפיקורס בעל רגש, אפיקורס בעל חסד, אפיקורס אוהב ישראל. יותר לא דיבר. אנחנו הסתלקנו… עד כאן.
ג. כבר ביארנו בכמה מקומות שמי שלא לומד זוהר הקדוש בחיים חיותו אֲפִלּוּ יֵשׁ בְּיָדוֹ כָּל מַעֲשִׂים הַטּוֹבִים שֶׁבָּעוֹלָם הַשְּׂרָפִים בַּעֲלֵי שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שׂוֹרְפִים אֶת נִשְׁמָתוֹ בְּכָל יוֹם וְיוֹם – וקודם הגאולה הרבנים והתלמידים שלהם שלא רוצים ללמוד זוהר הקדוש ומחזיקים בחטא הערב רב ימחקו מן העולם (תיקוני זוהר תיקון י"ג), ורק אלו שלומדים זוהר הקדוש יזכו להגאולה השלימה (זוהר, חסד לאברהם)
קנאת פנחס גרם נחת רוח לה' ולכן נעצרה המגפה
כתוב בתורה (בַּמִּדְבָּר פֶּרֶק כה) "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה וְכוּ' פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי" הַיְנוּ שֶׁפִּנְחָס מָסַר אֶת נַפְשׁוֹ עַל מְנָת לַעֲצֹר אֶת הַמַּגֵּפָה. – וּמַקְשִׁים הַמְּפָרְשִׁים מַדּוּעַ דַּוְקָא עַל יְדֵי פִּנְחָס נֶעֱצַר הַמַּגֵּפָה, וְהַבֵּאוּר בְּכָךְ הוּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָאָה אֵיךְ שֶׁכְּלַל יִשְׂרָאֵל עוֹבֵר עֲבֵרוֹת וְכָל הַנְּשִׂיאִים שָׁתְקוּ וְלֹא מָחוּ, וּפִינְחָס מָסַר אֶת נַפְשׁוֹ בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי, זֶה גָּרַם נַחַת רוּחַ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְעַל יְדֵי כָּךְ עָצַר אֶת הַמַּגֵּפָה. מוּכָח מִכָּאן שֶׁיֵּשׁ מַצָּבִים בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּל הַנְּשִׂיאִים שׁוֹתְקִים וְאֵינָם מוֹחִים, מִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ לָקוּם וְלִמְסֹר אֶת הַנֶּפֶשׁ, וּלְעוֹרֵר קוֹל זְעָקָה וּמְחָאָה עַל הַפִּירְצוֹת שֶׁיֵּשׁ בַּדּוֹר.
לפני מאה שנה כבר נלחמו בערב רב
וְהִנֵּה נִתְגַּלָּה לָנוּ גִּלּוּי גָּדוֹל אֵיךְ שֶׁיָּצְאוּ כְּבָר קָרוֹב לְמֵאָה שָׁנִים כְּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים צַדִּיקִים שֶׁיָּצְאוּ נֶגֶד עוֹקְרֵי הַדָּת מִתְנַגְּדֵי הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, וּבָרוּךְ ה' שֶׁכָּעֵת יִהְיֶה לָנוּ יוֹתֵר קַל הַמִּלְחָמָה נֶגֶד הָעֶרֶב רַב הַזֶּה מִתְנַגְּדֵי תּוֹרַת הָרַשְׁבִּ"י.
כת הדרדעים והמלחמה בהם
חרם הקדמונים מלפני כמאה שנה, בשנת תרע"ד, נגד המשכילים והערב רב קליפת עמלק, מתנגדי הזוהר הקדוש, והחרימו אותם כ – 150 גדולי ישראל, ואסרו ללמוד בספריהם, ולשמוע תורה מפיהם, ולא מפי כתבם, ומשם יכול כל אחד ללמוד, שאם ישנם היום רבנים, או אנשים, יוצאי תימן, שלא לומדים זוהר, או מתנגדים ללימוד הזוהר, ולא אומרים לאנשים ללמוד זוהר, הם גילגולי וממשיכי דרכם של כת הדרדעים הנ"ל, ומי שיקרא את לשון הצדיקים הקדושים, מה שהם כותבים, ימלא פחד, ויבין באיזה מלחמה אנחנו כאן עם הערב רב, שלא רוצים ללמוד ולפרסם את תורת הזוהר הקדוש.
לדאבונינו ישנם עוד היום הרבה דרדרים וגילגול מהם, וכבר יצא נגדם הגה"צ מרן עובדיה יוסף זצוק"ל להמתנגדים ללימוד הזוהר הקדוש.
דרדעים – הקללה של אדם הראשון, וקוץ ודרדר תצמיח לך
הדרדעים – דרדרים זה לא דבר חדש, החטא הקדמוני של הנחש שהביא מיתה לעולם כבר כתבנו בספר זוהר ההצלה, שבגלל שאדם הראשון לא רצה לעסוק בעץ החיים הוא תורת הסוד נפל בחטא עץ הדעת ונקנסה מיתה לעולם, ונתקלל אדם הראשון ונתקללה חוה ונתקללה האדמה – בקללת אדם הראשון נאמר: (בראשית פרק ג יח) וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה. – זה מרמז כאן את כת הדרדעים, וזה היה כל המלחמה נגדם, בחרב ובחנית נגדם, שכל הגלגולים מהם משכילים, והסימן עליהם, שהם מתנגדים ללימוד תורת הנסתר הזוהר הקדוש, לכן צריכים מאוד להיזהר בפרט מאלו שבאים מתימן שאם הם מתנגדים ללימוד תורת הסוד כי זה המפתח, אם הם מהדרדעים, כמו שכתב באריכות מרן שליט"א.
כאפיקורסים לכל דיניהם
עכשיו הם עוזרים לעכב את הגאולה. עד עכשיו ידענו שיש לנו מלחמה נגד הערב רב. כעת התגלה לנו מלחמה חדשה נגד ערב רב, עמלקים חדשים, הדרדעים מיוצאי תימן. לכן ראוי מאוד שכל אחד יקרא מה שכתבו וחתמו לערך 150 גדולי ישראל והחרימו אותם לנצח, ואסור להתפלל אתם ולדבר אתם, כי בחרם חמור של גדולי ישראל לפני קרוב למאה שנה. וכבר יצאו בדרשות כמה מגדולי ישראל נגדם. ונקוה לדבר עוד מזה באריכות. וכן פסק ממרן הר"ח קנייבסקי שליט"א, מובא בספר "נזר החיים", לט: האם הדרדעים (אותם שאינם מאמינים באמיתות הזוה"ק) מצטרפים למנין, ויכולים להוציא י"ח בקריאת התורה וכדומה. תשובת מרן שליט"א: הם כאפיקורסים לכל דיניהם.
"הַמָּאוֹר שֶׁבָּהּ מַחֲזִירוֹ לְמוּטָב" – הַכַּוָּנָה לְתוֹרַת הַסּוֹד
בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה (דַּף כ"א): עֲבֵרָה מְכַבָּה מִצְוָה וְאֵין עֲבֵרָה מְכַבָּה תּוֹרָה, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה זוֹ תּוֹרָה, דִּכְתִיב הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיַּיִן, וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה, יַיִן סוֹד, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
וְנִרְאֶה דְּרַשִׁ"י בָּא לְהַשְׁמִיעֵנוּ כְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ מִתַּלְמִידֵי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ, כִּי מַה שֶּׁכָּתַב בַּתּוֹרָה: הַמָּאוֹר שֶׁבָּהּ מַחֲזִירוֹ לְמוּטָב, לֹא עַל פִּלְפּוּלֵי הַתּוֹרָה הַנִּגְלִיּוֹת לָנוּ בִּלְבַד נֶאֶמְרוּ הַדְּבָרִים, דַּהֲרֵי עֵינֵינוּ רוֹאוֹת הַהֵפֶךְ הַרְבֵּה פְּעָמִים בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בָּזֶה בַּסֵּפֶר 'דֶּרֶךְ אֱמֶת' לְהָרַב הַקָּדוֹשׁ מוֹרֵינוּ הָרַב רַבִּי פַייבִישׁ מִזְבַּרִיזָא זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ, וְכֵן בִּשְׁאָרֵי סְפָרִים הַקְּדוֹשִׁים, וּבִפְרָט בְּסִפְרֵי הַמְעוֹרְרִים וּמַלְהִיבִים לְבָבוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְלִמּוּד חָכְמַת הָאֱמֶת, וּכְמוֹ בַּסֵּפֶר 'סוּר מֵרַע וַעֲשֵׂה טוֹב' וְהוֹסָפוֹת מוֹרֵינוּ הָרַב צְבִי אֱלִימֶלֶךְ זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ וְדוֹמֵיהֶן, עַיֵּן שָׁם דְּעִקַּר קָאֵי עַל מִי שֶׁלּוֹמֵד וּמַאֲמִין בִּפְנִימִיּוּת הַתּוֹרָה וְסוֹדוֹתֶיהָ אֲשֶׁר טְמוּנִים בַּתּוֹרָה, אָז יִזְכֶּה בְּלִמּוּדוֹ לִדְבֵקוּת בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְהַמָּאוֹר שֶׁבָּהּ מַחֲזִירוֹ לְמוּטָב.
וְזֶה שֶׁכָּתַב רַשִׁ"י בְּפֵרוּשׁוֹ עַל הָךְ דְּאֵין עֲבֵרָה מְכַבָּה תּוֹרָה דְּהַיְנוּ אַהֲבָה שֶׁנִּקְרָא יַיִן סוֹד כַּנִּזְכַּר.
וְכֵן מָצָאתִי כַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ בִּירוּשַׁלְמִי חֲגִיגָה (פֶּרֶק א' הֲלָכָה י') הַלְוַאי אוֹתִי עָזְבוּ וְתוֹרָתִי שָׁמָרוּ, הַשְּׂאוֹר שֶׁבָּהּ הָיָה מְקָרְבָן לַתּוֹרָה, וּפֵּירַשׁ בְּקָרְבַּן הָעֵדָה: הַמָּאוֹר שֶׁבָּהּ רֶמֶז לְסוֹדוֹת הַחָכְמָה, עַיֵּן שָׁם. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּשַּׁ"ס דִּילָן (פְּסָחִים דַּף ג' עַמּוּד ב' וּבִפְתִיחְתָּא דְּמִדְרָשׁ רַבָּה אֵיכָה) הַמָּאוֹר שֶׁבָּהּ. וּבַיְרוּשַׁלְמִי הַנִּזְכַּר אִיתָא "הַשְּׂאוֹר" שֶׁבָּהּ, הַיְנוּ הַמַּעֲמִיד, שֶׁהוּא עִקָּרוֹ סוֹדוֹת הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּקָרְבַּן הָעֵדָה דְּהָעִקָּר הֵם הַנִּסְתָּרוֹת, זֶהוּ מַחֲזִיר לְמוּטָב כַּנִּזְכַּר כוּ'. (עַיֵּן עוֹד מַה שֶּׁכָּתַב בְּסִימָן קל"ו, וּבְדִבְרֵי תּוֹרָה מַהֲדוּרָא ד' סִימָן קי"ג.).
(דִּבְרֵי תּוֹרָה מַהֲדוּרָא ב' סִימָן ט')
אֲפִלּוּ יֵשׁ בְּיָדוֹ כָּל מַעֲשִׂים הַטּוֹבִים שֶׁבָּעוֹלָם הַשְּׂרָפִים בַּעֲלֵי שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שׂוֹרְפִים אֶת נִשְׁמָתוֹ בְּכָל יוֹם וְיוֹם
וְלֹא עוֹד אֲפִלּוּ יֵשׁ בְּיָדוֹ כָּל מַעֲשִׂים הַטּוֹבִים שֶׁבָּעוֹלָם הַשְּׂרָפִים בַּעֲלֵי שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שׂוֹרְפִים אֶת נִשְׁמָתוֹ בְּכָל יוֹם וְיוֹם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בַּזֹּהַר (פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי רמז:): זֶה לְשׁוֹנוֹ הַאי חֵיוָתָא קַדִּישָׁא קַיְּימָא כַּד נִשְׁמְתָא סַלְּקָא וּמָטָאת לְגַבֵּיהּ, כְּדֵין שָׁאַל לָהּ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא דְּמָארֵיהּ, וּכְפוּם הַהִיא חָכְמְתָא דְּרָדִיף אֲבַתְרָהּ וְאַדְבַּק (סְפָרִיםאֲחֵרִים: בה), הָכִי יַהֲבֵי לֵיהּ אַגְרֵיהּ. וְאִי יָכִיל לְאַדְבְּקָא וְלָא אַדְבַּק, דָּחֵי לֵיהּ לְבַר, וְלָא עַיְילָה, וְקַיְּימָא. (סֵפֶר הַבְּרִית חֵלֶק ב' מַאֲמָר יב פֶּרֶק ה')
לא די בעונש זה אלא צריך לחזור, ולבוא בגלגול כמה פעמים ולסבול צער
וכן בענין העונש המעותד לאותם שאינם עוסקים ברזי תורה רח"ל אשר בזוהר פקודי (דף רמ"ז ע"ב): וז"ל האי חיותא יופיאל שמיה ואיהי קיימא בכל רזי דחכמתא (כי יופיאל בגי' קבלה[7]) לכל אינון מפתחן דחכמתא קיימין ביה וכו' האי חיוותא קדישא כד נשמתא סלקא ומטאת לגביה כדין שאל לה ברזא דחכמתא דמאריה וכפום ההיא חכמתא דרדיף אבתרה ואדבק הכי יהבו ליה אגרא, ואי יכיל לאדבקא ולא אדבק דחי לה לבר ולא עיילא. וקיימא מלבר ההוא היכלא בכסיפי וכד נטלי גדפייהו אלין שרפים דתחותה (דהאי חיוותא) כדין כלהו בטשי בגדפייהו ואוקדון לה ואתוקדת ולא אתוקדת וקיימא ולא קיימא והכי אתדנת בכל יומא נהירת ולא נהירת ואע"ג דעובדין טבין אית לה בגין דלית אגרא בההוא עלמא כאינון דמשתדלי בחכמתא לאסתכלא ביקרא דמאריהון זכאה חולקיהון בעלמא דין ובעלמא דאתי דכתיב "אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה" (משלי ג) יעו"ש. ולא די בעונש זה אלא צריך לחזור, ולבוא בגלגול כמה פעמים ולסבול צער עוה"ז וצער המיתה רח"ל ויש ספק בזה אולי יזכה בנשמתו גוף השני שבו יקיים זאת המצוה כי אין מספיק לו לבוא בסוד העיבור, כמבואר בתחלת שער המצות, עיי"ש.
עוד מביא שם בהקדמתו ומראה באצבע איך שכל הצרות באים רק על ידי שלא עסקו בספרי הזוהר ובחכמת הקבלה[8] וכתב שבעירינו בגדאד יע"א היו לנו שנים כרובים זהב הסוככים על העיר מבית ומיחוץ והמה אשר היו לנו לחומה ולמחסה ביום זעם, הראשון בקודש צדיק יסוד עולם ח"ר יוסף חיים בן ח"ר אליהו בן ח"ר משה בן חיים זצוק"ל. ושני בקודש הרב הגאון ח"ר שמעון אהרן אבא בר אבא המכונה אגסי זצוק"ל.
הרי רואים מזה בעליל שרק בזכות הקריאה והלימוד בספר הזוה"ק מובטח לנו שנזכה וניגאל ברחמים בלא צרות ויסורים רח"ל.
הרמח"ל הקדוש זי"ע כתב בספרו שכמה מאות שנים מאז חורבן הבית מחכה הקדוש ברוך הוא לעם ישראל מתי יפקחו עיניהם ויעסקו בלימוד חכמת הזוהר הקדוש.
ד. חובת כל ישראל לעסוק בסודות התורה כי לכך נברא כל העולם כולו וזה רצונו ית' ויתעלה שיהיו ישראל כמלאכי השי"ת [ומי שאינו עושה כן הרי הוא ח"ו כפוי טובה רח"ל ]
מה מלמדת חכמת האמת
וזל"ק: כתיב: "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי" (ירמיהו ט, ב) מכאן ראיה, שהחכמה, שהקב"ה בוחר בה, היא להשכיל ולדעת בו יתברך, מה (שא"א) [שאפשר] לדעת. ולא אמר "השכל וידוע את מצותי", "את דברי", שאז היה מורה שדי לדעת המצוות, וסדר עשייתן בכל פרטיהם. אלא "השכל וידוע אותי". אם כן הוא רוצה דוקא שיתעסקו בני האדם לדעת את תפארת גדולתו. וכל שאר חכמה נאמר בה "אל יתהלל חכם בחכמתו".
הפילוסופים אומרים, שצריך ללכת אחרי החקירה והחכמות החיצוניות, לדעת מהן יקר הבורא, כי מן המצוות אין נראה כלל שום תפארת וגדולה, ולא שום חכמה. ומפני זה הלכו אחרי ההבל של חכמות האומות. אך שקר נסכם ודאי, כי התורה בפירוש צותה "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). ואם היום והלילה משועבדים שניהם ללמוד התורה – אין עוד זמן נשאר לשאר חכמות. והרי בהדיא נאמר: "לא ימוש ספר התורה מפיך" וגו' (שם). אם כן לא זו הדרך ודאי, וחלילה לזרע קודש, להתפתות בשוא נתעה כזה.
אבל עדיין צריכין אנו למודעי – איזה הדרך נלך לראות בוראנו ית"ש. כי זה האמת, שמן המצוות לבד לא יצא זה. אין זה כי אם בתורה עצמה, החלק אשר הוא באמת מודיע גדולתו ית"ש, וסוד מעשיו הנפלאים, כי אז יודעים אותו באמת. והעיקר, כי הקב"ה הבדיל לו לעם סגולה – ישראל, דכתיב "והייתם לי סגולה מכל העמים", "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות ט ה-ו). וזה השורש הגדול, שכאן עומד סוד האמונה באמת: שבשעה שהקב"ה בחר בישראל, הבדילם לגמרי מכל גויי הארץ. ורצה לעשות אותם קדושים בקדושתו ממש. והוא הענין שאמרו רז"ל (תהלים עז, יד): "אלקים בקדש דרכך" – הוא קודש הילוכו בקדושה, דיבורו בקדושה וכו' (ירושלמי ברכות פ"ט ה"א). והיינו כי הקב"ה הוא מקור הקדושה, כל עניניו אינם אלא ענינים של קדושה. וכן כל ישראל להיות קדושים בקדושה הזאת, צריך שכל עניניהם ופעולותיהם, יהיו הכל עניני קדושה ממש. והיינו כי אין די שיהיו עניניהם ענינים גשמיים, ככל שאר האדם, אף על פי שיהיו בהן מצוות שצריך לשמור אותם. זה אינו מספיק לעשותם עם קדוש ממש, כמלאכי השרת. שהקב"ה רוצה אותם למטה, כמלאכי השרת למעלה, כי מלאכי השרת אינם על דרך זה – שיהיו פעולותיהם פעולות חומריות, אלא שקשרי מצוות רביעי עלייהו, אלא כולם קדושים וכל מעשיהם קדוש.
כן ראוי שיהיו ישראל למטה באמת. והיינו כי כמו שהקב"ה אינו פונה ביחוד אלא לישראל, כך ישראל אין להם להיות פונים אלא להקב"ה. וזהו "אני לדודי ודודי לי" (שה"ש ו, ג), "אני לדודי ועלי תשוקתו" (שה"ש ז, יא), ולהיות כל מעשיהם על דרך זה. והוא ענין "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו). ואף על פי שגם הפסוק יש לפרש אותו – שדי להיות מכוון לשם שמים, דהיינו שיאכל כדי שיחיה ויעבוד את ה', וכן על דרך זה [שאר המעשים]. אין זה עיקרו! אבל להיות כל המעשים ממש דברי קדושה, ואז ישארו ישראל מובדלים לגמרי מן כל שאר האומות, בלי סרך כלל. אלא שאר האומות – אנשים, וישראל – כמלאכי השרת.
כל הבריאה כולה לא נבראת אלא בשביל זה
על כן, עיקר מה שצריך האדם להיות משכיל, הוא ענין קדושתו יתברך המתפשטת בעולמו, שישראל נתקדשו בה – מה ענין הקדושה הזאת, ומה הם דרכיה, ואיך מתפשטת, ואיך מזדמנים לקראתה להתקדש בה כראוי. ומי שיראה זה, יראה באמת איך כל הבריאה כולה לא נבראת אלא בשביל זה. והיינו "בראשית – בשביל ישראל שנקראו ראשית" (ויק"ר לו, ד). ויראה בהדיא כי כל העולם לא נברא אלא לפי שנתאוה הקב"ה להשרות קדושתו על ישראל, וכמה הכנות גדולות הכין לענין זה. כי ודאי שצריך שישראל יהיו ראוים לה, ואינם ראוים לה אלא אם כן ישמרו כל התורה והמצוות בכל דקדוקיהם ופרטותיהם, ומשמרת למשמרת שלה בכל חומרותיה, כי בזה תלוי הכל.
אבל כמה דרכים הכין לזה הענין, וכמה גלגולים גדולים, בכמה חכמה עמוקה, בהיות צופה כל העתידות. ורצה לתת יצר הרע, לנסות בו בני האדם. ומפני שהיו עתידים לחטוא, זימן מתחילה כמה גלגולים גדולים, עד שבסוף הכל יתוקנו ישראל תיקון גמור. ותהיה קדושה זאת מתפשטת בהם לנצח נצחים. וזהו ענין האהבה הגדולה שבין הקב"ה וישראל. והנה מי שאינו יודע דברים אלה, נקרא שהוא הולך כעיור באפילה, כי אינו ידוע כלום על מה הוא חי, על מה מתקיים העולם, וכל שכן על מה עומד העולם כולו.
כל העולם ומלואו אינו עומד אלא על האהבה שהקב"ה אוהב את ישראל
ועל זה היו צועקים חז"ל "אוי להם לבריות שרואות ואינם יודעות מה רואות, עומדות ואינם יודעות על מה עומדות" (חגיגה יב, ע"ב). כי אין זה כבודו של מקום ב"ה, ולא שבחם של ישראל. הא למה זה דומה: למלך שאוהב אחד מעבדיו, ועושה בעבורו כמה דברים גדולים בעבור אהבתו, הייטב בעיניו שלא יהיה העבד ההוא שם בלבו לכל הדברים הרבים האלה, ולא ירצה אפילו דלעת מה עשה לו. כן הדבר הזה, כי באמת, כל העולם ומלואו אינו עומד אלא על האהבה שהקב"ה אוהב את ישראל. ואם ישראל אינם שמים לב לראות דבר גדול כזה, הייטב בעיני ה'?
זהו הטעם שרשב"י צווח כל כך על זה, וקורא לעוסקים בפשט התורה, שהם ישינים בתרדמה, כי אינם פוקחים עיניהם כלל לראות באהבה שהקב"ה אוהב אותם, כאילו הם ח"ו כפויי טובה אליו. ועוד, שאינם רואים ואינם יודעים דרך הקדושה כלל, ואת הדבקות בו יתברך. והרי התורה מצוה ואומר "ובו תדבק" (דברים י,כ). ואף על פי שפירשו על המתדבק בתלמדי חכם, אבל סוף סוף אין מקרא יוצא מידי פשוטו. והאמת, שצריכים ישראל לידבק בו ממש בדביקות גמור, לדעת דרכיו המיוחדים על פי קדושתו, וללכת בהם. והנה על כן אמרו: "שיר השירים – קדש קדשים" (שה"ש רבה, סוף הפתיחה). כי הוא מיוסד ממש על זה הענין, ומפרש האהבה הזאת, וכל ההשתדלות שמשתדל הקב"ה להתדבק בקדושתו עם ישראל, שישראל צריכים להקביל כנגד זה תשוקה אליו יתברך, להתדבק דביקות ממש.
והנה זה פרי הגלות בעו"ה, ששכחו ישראל את הדרך הזה, ונשארו ישינים, משוקעים בתרדמתם, ואין שמים לבב לזאת. אבל תורה חוגרת שק על צרתה. והנה אנחנו במחשכים כמתי עולם, כעורים ממש המגששים קיר. לישרים לא נאוה ללכת בדרך הזה, אלא אדרבא לפקוח עינים עיורות, ולראות אהבת ה', ולדעת הקדושה ודרכיה, להתקדש בה ממש.
והנה כל זה ענין חכמת האמת הקדושה, כי אינה אלא ביאור ענין הקדושה הזאת, דהיינו מה שרצה האדון ית"ש להשרות על בריותיו, והסדרים שסידר לזה לכל הזמנים, פירוש – לזמן העולם הזה, שהוא זמן העבודה. וכאן נפק חלוקי סדרים: לזמן שישראל זכאים – לזמן שישראל ראוים להיות על אדמתם, ולזמן שהם צריכים להיות בגלות, לזמן שראוי להאיר להם פניו, ולזמן שראוי להסתיר. ואף-על-פי-כן, אפילו בהסתר פנים – לקיים להם הקדושה. ואחר כך – לזמן קבלת שכרם, שהוא לעתיד לבא לנצח נצחים. נמצאת כל חכמת האמת עומדת רק על ענין זה, על ענין קדושתם של ישראל, איך שהקב"ה מתדבק בהם מקדושתו, ואיך שישראל יש להם לידבק בתשוקתם ועבודתם בקדושתו ית"ש, ואיך על זה עומדים כל עניני העולם, וכל הבריאה כולה, למאז היותה ועד עולמי עד. עכל"ק.
הַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה לֹא תִּהְיֶה עַד שֶׁיִּזְכּוּ לְתוֹסֶפֶת הַקְּדֻשָּׁה הַזּוֹ
ואיתא בתנא דבי אליהו: אמר להם הקדוש ברוך לישראל: [בני, היו לפני קדושים], ואל תבהלו מיום הדין, שנאמר והייתם לי קדשים וגו' (ויקרא כ כו). מדברי אליהו הנביא זכור לטוב, לומדים שרק על ידי שיהיו ישראל קדושים יזכו להינצל מיום הדין וכאן בדברי הרמח"ל הקדוש זי"ע למדנו שעם ישראל יהיו קדושים רק על ידי לימוד הזוהר הקדוש,
וכן מְבֹאָר בַּשְּׁלָ"ה, עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, מַאֲמָר רִאשׁוֹן, שֶׁהַחִבּוּר מֵהַזֹּהַר הָיָה עָתִיד לִהְיוֹת גָּנוּז וְכוּ' עַד שֶׁיָּבוֹא הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּסוֹף הַיָּמִים שֶׁאָז יִתְגַּלֶּה לַתַּחְתּוֹנִים, וּבִזְכוּת הָעוֹסְקִים יָבוֹא מָשִׁיחַ, כִּי אָז תִּמָּלֵא הָאָרֶץ דֵּעָה בְּסִבָּתוֹ, אֲשֶׁר זוֹ תִּהְיֶה סִבָּה קְרוֹבָה לְבִיאָתוֹ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר וּבְגִינֵיהּ וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְכוּ', כְּדֵי שֶׁבִּזְכוּתוֹ יִגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל, כְּשֵׁם שֶׁלֹּא נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם עַד שֶׁהֻצְרַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְקַדְּשָׁם בְּדַם פֶּסַח וּבְדַם מִילָה, כֵּן גְּאֻלָּה הָעֲתִידָה לֹא תִּהְיֶה הַגְּאֻלָּה עַד שֶׁיִּזְכּוּ לְתוֹסֶפֶת הַקְּדֻשָּׁה הַזּוֹ, וְהוּא רְצוֹן הָאֵל יִתְבָּרַךְ, וְאַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה בָּהּ.
קֹדֶם בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ תִּתְגַּבֵּר מִינוּת וְאֶפִּיקוֹרְסוּת רַחֲמָנָא לִיצְלַן בָּעוֹלָם
בַּסֵּפֶר אוֹר יְשָׁרִים מֵירָא דַּכְיָא שֶׁכָּתַב: קֹדֶם בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ תִּתְגַּבֵּר מִינוּת וְאֶפִּיקוֹרְסוּת רַחֲמָנָא לִיצְלַן בָּעוֹלָם. הָעֵצָה לְזֶה לְהִזָּהֵר בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הַלָּלוּ, הָאֶחָד לֵאמֹר בְּכָל יוֹם זֹהַר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵבִין מַה שֶּׁאוֹמֵר, כִּי אֲמִירַת זֹהַר מְסֻגֶּלֶת לְטָהֳרַת הַלֵּב.
כָּל הָעוֹסֵק בְּסֵפֶר זֶה מְקָרֵב הַגְּאֻלָּה
וּמוֹסִיף לְבָאֵר בְּמִקְדַּשׁ מֶלֶךְ לְתִקּוּנֵי זֹהַר, שֶׁכָּל הָעוֹסֵק בְּסֵפֶר זֶה מְקָרֵב הַגְּאֻלָּה וְעוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ גָּדוֹל לְיוֹצְרוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: כְּאִלּוּ פְּדָאַנִי אֲנִי וּבָנַי מִן הַגָּלוּת כוּ'. כִּי כָּךְ גָּזַר הַבּוֹרֵא שֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה וְיִהְיֶה גָּנוּז עַד סוֹף יוֹמַיָּא דִּבְגִינֵהּ יָבוֹא דְּרוֹר, כִּי סְגֻלָּה זוֹ בּוֹ וְלֹא בְּזוּלָתוֹ.
ה. בִּרְאוֹת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי בְּרוּחַ קָדְשׁוֹ עִנְיָן זֶה, צִוָּה לְרַבִּי אַבָּא לִכְתֹּב סֵפֶר הַזֹּהַר בְּדֶרֶךְ הֶעְלֵם לִהְיוֹתוֹ מֻצְנָע לְמִשְׁמֶרֶת עַד דָּרָא בַּתְרָא קְרִיב לְיוֹמֵיה מַלְכָּא מְשִׁיחָא, כְּדֵי שֶׁבִּזְכוּת הַמִּתְעַסְּקִים בּוֹ תִּצְמַח הַגְּאֻלָּה בְּיָמֵינוּ בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם כַּנִּזְכַּר בְּפָרָשַׁת וַיְחִי (דַף רי"ז), עַל דָּא כְּתִיב: קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֵן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן כוּ' לְמִשְׁמֶרֶת, לְאַצְנָעוּתָא, וְהָבֵן זֶה מְאֹד. (הָרַב חַיִּים וִיטַאל זלה"ה בְּהַקְדָּמָתוֹ לְשַׁעַר הַהַקְדָּמוֹת).
וּלְשׁוֹן דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם פָּרָשַׁת שְׁמִינִי: וְזֶהוּ דָּרֹשׁ דָּרַשׁ משֶׁה, הַיְנוּ כְּשֶׁיִּתְגַּלֶּה (כִּי בְּכָל דּוֹר וְדוֹר יֵשׁ בְּחִינַת משֶׁה, וְאִיתָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי הָיָה בְּחִינַת משֶׁה), וְיִדְרֹשׁ מַה שֶּׁדָּרַשׁ כְּבָר משֶׁה, הַיְנוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, סֵפֶר הַזֹּהַר, אָז וְהִנֵּה שֹׂרַף, הַיְנוּ שֶׁיִּתְבַּטְּלוּ כָּל הַקְּלִפּוֹת וּמִמֵּילָא יִהְיֶה הַגְּאֻלָּה שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן סֶלָה וָעֶד.
וְגַם עַל יְדֵי הַחִבּוּר הַהוּא יִהְיֶה בִּטּוּל הַקְּלִפּוֹת וְקַלּוּת הַגָּלוּת וְהַשְׁבָּתַת הַקִּטְרוּגִים(חֶסֶד לְאַבְרָהָם מַעְיָן רִאשׁוֹן נָהָר כ"ד).
הַכֹּל תָּלוּי בְּעֵסֶק הַחָכְמָה הַזֹּאת, וּמְנִיעָתֵנוּ מִלְּהִתְעַסֵּק בָּהּ הִיא גּוֹרֶמֶת אִחוּר וְעִכּוּב בִּנְיַן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ(הַקְדָּמַת הָרַב חַיִּים וִיטַאל לְעֵץ חַיִּים).
ובפרט בימים קשים אלו העוברים על כלל ישראל השם יצילנו ואין איש יודע מה יולד יום, ורבים שואלים ומבקשים עצה ותושיה במה לעורר רחמי שמים ולבטל כל גזירות קשות רח"ל, אין לנו עצה אלא להידבק בלימוד הזוהר הקדוש וכדאי רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק.
הערב גרמו גרמו שנפלה השכינה בדלות
וכתב בספר באר יצחק: נמצא ערב רב שעבדו את העגל, גרמו שנפלו ונשתברו תרין לוחין דאורייתא שהיו על דרך הסוד, וניתן להם תרין לוחין אחרנין דאורייתא, על ידי לבושין על דרך הפשט, והיינו, כי התורה שהיא על דרך הסוד הוא באצילות, ואין שם שום לבוש וקליפה כנודע, אבל התורה שהוא על דרך הפשוט הוא בבריאה יצירה עשיה ויש שם לבוש וקליפה, ועל כן יש שם קושיות שהם סוד הקליפות שהם גורמים שאינם מבינים את האמת, וצריך להקשות כדי לשבר הקליפה, ולתרץ ולהעמיד על האמת, שהוא סוד העלות הניצוצות מקליפות, מה שאין כן התורה שהוא על דרך הסוד שהוא באצילות, אין שום קושיה שם מחמת הקליפה, והכל הוא אמת, ולכן על ידי ערב רב צריך ללמוד התורה על ידי הלבושין, ועל כן שייך שמה הקושיות והתירוצים כדי לבוא על האמת, וצריך להבין ולהשכיל, להבין אמיתת הדבר, וזהו "המר שד"י לי" שהם סוד ערב רב כנ"ל, בעבודה קשה ובחומר, וקל וחומר, כי הם גרמו שנפלה השכינה בדלות, כדי לברר ניצוצות מהקליפות, ועל ידי כן גרמו נמי שצריך ללמוד התורה על ידי לבושין ואז צריך הקושיות ולהבין דבר על אמיתה, עיין בספר חסד לאברהם נהר כ"ח, (באר יצחק על תיקוני זוהר בשם אור ישראל).
שאלה?
טוב אני מבין שכל הגאולה תלויה בלימוד הזוהר הקדוש, אבל מה כבודו רוצה מגדולי ישראל שליט"א?
תשובה:
אִיתָא בְזוֹהַר חָדָשׁ (פָּרָשַׁת נֹחַ דף ל' ע"א):
אָמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא, אִם כֵּן, הֵיאַךְ יְהֵא דָא לְהִתְעוֹרְרָא כּוֹלְהוֹן כַּחֲדָא בִּתְשׁוּבָה, מַאן דַּהֲוֵי בְּסָיְיפֵי שְׁמַיָא, וּמַאן דְּהוּא בְּסָיְיפֵי אַרְעָא, הֵיךְ יִתְחַבְּרוּן כַּחֲדָא לְמֶעְבַּד תְּשׁוּבָה.
אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, חַיֶּיךָ, דְּאִי יַחְזְרוּן בִּתְשׁוּבָה רֵישֵׁי כְּנִישְׁתָּא, אוֹ חָדָא כְּנִישְׁתָּא, בִּזְכוּתָם יִתְכְּנֵשׁ כָּל גָּלוּתָא, דְּקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אִיסְתְּכֵי תְּדִירָא, אֵימָתַי יַחְזְרוּן, וְיַעֲבֵד לְהוֹן טָבָא, דִּכְתִיב (ישעיה ל כח) וְלָכֵן יְחַכֶּה ה' לַחֲנַנְכֶם. מְחַכֶּה תָּמִיד אֵימָתַי יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה.
אָמַר רִבִּי יוֹסִי, אַתְיָא הָא, כְּהָא דְאָמַר רִבִּי פִּנְחָס, דִּכְתִיב וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד. לֹא נֶאֱמַר וְלֹא יָסַף שׁוּב אֵלֶיהָ, אֶלָּא הִיא לֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו, מִכְּלַל דְּהוּא מְזוּמָן וּמְחַכֶּה אֵימָתַי תָּשׁוּב.
לשון הקודש: אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִם כֵּן, אֵיךְ יִהְיֶה זֶה לְעוֹרֵר אֶת כֻּלָּם כְּאֶחָד בִּתְשׁוּבָה? מִי שֶׁהוּא בְּסוֹפֵי הַשָּׁמַיִם וּמִי שֶׁהוּא בְּסוֹפֵי הָאָרֶץ, אֵיךְ יִתְחַבְּרוּ כְּאֶחָד לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה?
שֶׁאִם יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה רָאשֵׁי בֵּית הַכְּנֶסֶת, אוֹ בֵּית כְּנֶסֶת אֶחָד, בִּזְכוּתָם תִּתְכַּנֵּס כָּל הַגָּלוּת
אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלִיעֱזֶר: חַיֶּיךָ, שֶׁאִם יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה רָאשֵׁי בֵּית הַכְּנֶסֶת, [שֶׁאִם יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה כָּרָאוּי רָאשֵׁי הָעֵדָה] אוֹ בֵּית כְּנֶסֶת אֶחָד [אוֹ עֵדָה אַחַת], בִּזְכוּתָם תִּתְכַּנֵּס כָּל הַגָּלוּת, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִסְתַּכֵּל תָּמִיד מָתַי יַחְזְרוּ וְיַעֲשֶׂה לָהֶם טוֹב, שֶׁכָּתוּב (ישעיה ל) וְלָכֵן יְחַכֶּה ה' לַחֲנַנְכֶם, מְחַכֶּה תָמִיד אֵימָתַי יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, יָבֹא זֶה כְּזֶה שֶׁאָמַר רַבִּי פִּנְחָס, שֶׁכָּתוּב וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד. לֹא נֶאֱמַר וְלֹא יָסַף שׁוּב אֵלֶיהָ, אֶלָּא הִיא לֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו. מִכְּלַל שֶׁהוּא מְזֻמָּן וּמְחַכֶּה אֵימָתַי תָּשׁוּב.
וכן מובא בספר תנא דבי אליהו (זוטא פרק י"ד), וז"ל: אין ישראל נגאלים לא מתוך הצער ולא מתוך השיעבוד ולא מתוך הטלטול ולא מתוך הטירוף ולא מתוך הדוחק ולא מתוך שאין להם מזונות, אלא מתוך עשרה בני אדם שהן יושבין זה אצל זה, ויהיה כל אחד מהם קורא ושונה עם חבירו וקולם נשמע, וכו', עכ"ל.
רואים מדברי הזוה"ק שהכל תלוי בראשי כנישתא כלומר בראשי העם[9], כי מצווים ומופקדים לדאוג לעם ישראל, אבל באמת אין מי שיכול לפטור את עצמו, עַל כֵּן מוּטָל עָלֵינוּ לְקַבֵּץ שִׁיעוּרִים בְּרַבִּים בְּלִימוּד זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, שֶּׁעַל יָדוֹ מִּתְקַיֶימֶת הַהַבְטָחָה שֶׁיַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה מֵאַהֲבָה, וּמִמֶּנּוּ מְקַבְּלִים יִרְאַת שָׁמַיִם טְהוֹרָה, וּבוֹ כּוֹלְלִים לִּימּוּד כָּל חֶלְקֵי הַפַּרְדֵ"ס, וּבוֹ וְלֹא בְּזוּלָתוֹ נִתְנָה לָנוּ הַהַבְטָחָה בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא (זוֹהַר נָשֹׂא קכ"ד:), "וְהַמַּשְׂכִּילִים יָבִינוּ" (דָּנִיֵּאל י"ב י') מִסִּטְרָא דְבִינָה דְּאִיהוּ אִילָנָא דְּחַיֵּי, בְגִינֵייהוּ אִתְּמַר (שָׁם פָּסוּק ג') "וְהַמַשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ" בְּהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר, מִן זוֹהֲרָא דְּאִימָא עִלָּאָה, תְּשׁוּבָה, בְּאִלֵּין לָא צָּרִיךְ נִסָּיוֹן, וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְחַיֵּי, דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר, יִפְקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי, וְיִתְקַיֵּים בְּהוֹן, (דְּבָרִים לב) יְיָ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.
לא עת לחשות!
לא עת לחשות! ונקרא בקול גדול, אחינו כל בית ישראל, האהובים והנעימים, די בכל אתר ואתר, חזקו ויאמץ לבבכם לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו, הטו אזנכם לדבר ה' היוצא מהר חורב ומכריז ואומר: (בראשית פרק כז כב) "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו", ובמדרש (רבה בראשית פרשה סה פסקה כא), דבר אחר, הקול קול יעקב הא קולו משתק את העליונים ואת התחתונים, ובפסיקתא (דרב כהנא – פסקא טו אות ה)… א"ר יהושע בן לוי בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת "אוי לכם הבריות מעלבונה של תורה" א"ר אבא בר כהנא לא עמדו פילוסופים באומות העולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי, נכנסו אומות העולם אצל אבנימוס הגרדי, אמרו לו יכולין אנו להזדווג לאומה הזאת, אמר להם לכו וחזרו על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלהם, אם מצאתם שם תינוקות מצפצפים בקולם, אין אתם יכולין להיזדווג להם, ואם לאו אתם יכולין להזדווג להם, שכך הבטיחן אביהן ואמר להן, "הקול קול יעקב" (בראשית כז כב) כל זמן שקולו של יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין הידים ידי עשו, וכל זמן שאין קולו של יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות הידיים ידי עשו, שמואל אמר וצבא תנתן על התמיד בפשע (דניאל ח יב) בפשעה של תורה כל זמן שישראל משליכין דברי תורה בארץ, מלכות הרשעה הזאת גוזרת ומצלחת ומה טעמה ותשלך אמת ארצה וגו' (שם), ואין אמת אלא דברי תורה, כמה דאת אומר "אמת קנה ואל תמכור" (משלי כג כג) א"ר יודה בר פזי זנח ישראל טוב אויב ירדפו (הושע ח ג) ואין טוב אלא דברי תורה כמה דאת אמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו (משלי ד ב).
מלחמה לה' בעמלק מדר דר
בספר דברי תורה פרשת בשלח, וז"ל: ואפ"ל עוד בדרך אחר קצת בביאור הכתוב מלחמה לה' בעמלק מדר דר, דהנה איתא בזוהר הקדוש על פסוק זה (דף ס"ז) מלחמה לה' בעמלק מדר דר, אמר ר' יהודה בכל דרא ודרא בכל דרין דאתיין לעלמא לית לך דר דלית בהו מההוא זרעא בישא וקב"ה אגח בהו קרבא, רבי יצחק אמר ועלייהו כתיב יתמו חטאים מן הארץ, עיי"ש.
עוד איתא בזוה"ק (ח"ב דף קכ:) דערב רב אינון יין דנתנסך לעכו"ם, ומנהון משומדים מינים ואפיקורסים משומדים לעבירות שבכל התורה כולה.
ובספה"ק אור החמה (פ' נשא בשם הרמ"ק) כתב וז"ל, הערב רב הם גויי הארץ נשמת החיצונים. ושם (על זוה"ק משפטים דף ק"כ ע"ב) וז"ל מלחמה לה' בעמלק שהם ערבוביא בישא שכולם נתערבו אלו באלו וזרע עמלק נתערב בהם ויש רשעי ישראל שהם נחשבים מכולם שהם פריצי ישראל מהרסיך ומחריביך ממך יצאו וכו'.
כתות הערב רב אשר בקרבנו הם יושבים, מינים מוסרים אפיקורסים
ובבני יששכר (מאמרי חודש אדר) כתב, כתות הערב רב אשר בקרבנו הם יושבים, מינים מוסרים אפיקורסים, הן המה משורש עמלק הדעת דסטרא אחרא ער"ב ר"ב גימטריא דע"ת כאשר תראה בדורות הללו אשר בעוה"ר נתרבה האפיקורסות, וגם אותן דקיימין כלי חמס על ישראל לפשוט את עורם מעליהם בעצות רעות בחוקים לא טובים וד"ל, ע"כ. ועיין בספה"ק תולדות יעקב יוסף פרשת נשא.
רוב הדור עם הראשים שלהם הם מערב רב
ובזוהר חי פרשת בראשית (דף קי"ג) כתב וז"ל, ועתה רוב הדור עם הראשים שלהם הם מערב רב, ע"כ.
הדברי חיים: דלפני ביאת המשיח יהיו רוב הרבנים מהערב רב
ובספר דברי חיים בהשמטות לפרשת ויקהל כתב וז"ל, דלפני ביאת המשיח יהיו רוב הרבנים מהערב רב כו', וז"ל הדברי חיים שם: כי ישראל בעצמן קדושים אך הערב רב כל חסדים דעבדי לגרמייהו עבדו כנראה בעליל שהרבנים והחסידים והבעלי בתים שבדור המה בעוה"ר רובן מערב רב ורוצים לשרור על הציבור וכל מעשיהם רק לגרמייהו לקבל כבוד וממון ולכן אין להתחבר רק אם עובדים באמת שמוסרים נפשם לד' לא לקבל שום תועלת לעצמם, ע"כ עיי"ש עוד[10].
רוב הרבנים ובעלי בתים הם של הערב רב, וצריכים ללחום נגדם במלחמה גדולה
ונמצא מכל זה דברים נוראים, דרוב הרבנים ובעלי בתים הם של הערב רב, וצריכים ללחום נגדם במלחמה גדולה, ובעוה"ר לא די שאין נלחמים נגדם אלא הרבה אנשים יש להם קשר אתם ובונים להם בנינים ופלטרין גדולים, ונותנים להם ממון כסף רב, ויש להם שם כבוד ויקר וגדולה, והצדיקים האמיתיים המקושרים לה' יושבים בעניות ל"ע וא"א להם לפעול ולעשות לצרכי שמים כראוי, להרבות פעלים לתורה וליראת שמים.
אם אין לו זכות לא יזכה לזה אלא ידבק עצמו בשד יהודי שהוא תלמיד חכם
ועל פי זה אפשר להבין מ"ש בספה"ק היכל הברכה (בפרשת ואתחנן הנ"ל על פסוק הטיבו וגו') וזה לשונו: "ואני תמהתי על בעלי בתים הכשרים למה ישנו כל הלילה ויבלו ימיהם בהבל, למה לא יעמדו באשמורת לומר תהלים וחצות כפי כחם ואחר כך ילכו להתפלל מלה במלה בכוונת הלב, כל חד כפום שיעור דיליה, ואם הוא בר הכי ללמוד על כל פנים משניות, למה ימנע עצמו מזה ולומר איזה דפין מן הזוהר הקדוש כי כל דיבורים אלו הם קישוטי הנפש חיים לנפשו, למה לא ילחם עם חלק הרע שבנפשו המונע אותו בחכמות זרות ואם ההתחלה יהיה לו קשה שלא יטעום אלא מרירות, סופו יהיה לו אור וחיות ומתיקות וחיים לנפשו בזה ובבא וכו'. ואם יסמוך בעל הבית הכשר שהוא מתומכי התורה בוודאי אין דבר גדול בעולם מן מי שהוא תומך התורה אבל זעירין אינון, ועוד שיש הרבה טועין ומטעין ואם אין לו זכות לא יזכה לזה אלא ידבק עצמו בשד יהודי שהוא תלמיד חכם, והרבה צריך בקשות ורחמים בבכיה שיזכה לדבק עצמו בתלמיד חכם אמת וצדיק, ולזה לא יזכה אלא על ידי זכיות הרבה ותפלות ותחנונים כי מן השמים אין נותנים שום דבר קדושה ומצוה אלא על ידי זכות הקדום וטורח ובקשות ותפלה" ע"כ.
והכוונה במ"ש ואם אין לו זכות לא יזכה לזה אלא ידבק עצמו בשד יהודי שהוא תלמיד חכם, י"ל ג"כ כנ"ל, דיכול להיות שהוא תלמיד חכם אבל עדיין יכול להשתייך ח"ו לכת הערב רב והסטרא אחרא רח"ל, וע"כ צריך לזה זכיות הרבה ותפלות ותחנונים שיזכה לדבק עצמו בתלמיד חכם אמת וצדיק, וד"ל.
וכמה נוראים הדברים שכתב בספה"ק תולדות יעקב יוסף (פרשת נשא, ד"ה העולה) וז"ל:
"העולה מזה דראוי העושר לילך אל החכם לקבל ממנו חכמה כמו שהחכם הולך אצל העושר לקבל ממנו חסד מעשרו כי זה תכלית הבריאה כמ"ש במדרש (שוחר טוב) (תנחומא משפטים ט') על פסוק ישב עולם לפני אלקים ר"ל שאל שיהיה כולם שוין בעושר וחכמה שלא יצטרכו לקבל זה מזה, והשיבו רוח הקדש אם כן חסד ואמת מן ינצרוהו, כי במה יזכה זה עם זה, משא"כ עכשיו החכם מקבל חסד מהעושר והעושר מקבל מן החכם תורה וחכמה הנקרא אמת, ובשכר שמשפיעים זה לזה בחכמה ובעושר כך מלמעלה יורד השפע וכמ"ש בש"ס ולמוכיחים יונעם ועליהם תבוא ברכת טוב, כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם וכו' (תמיד כ"י ע"א) ור"ל שגורם שפע כנ"ל, וכמ"ש בתיקונים (תיקון מ"ד) יעו"ש".
"ובזה יובן חסד ואמת נפגשו, ר"ל כשעושין להשפיע זה לזה החכמים מקבלין חסד מהעושר והעשירים שומעין חכמה ומוסר הנקרא אמת מהחכמים שהוא עיקר התכלית כמ"ש חסד ואמת מן ינצרוהו כנ"ל, אז גורמים לייחד ב' מדות הגורמין שפע וברכה בעולם, וזהו צדק ושלום נשקו" וכו'.
"ובזה יובן דברי נעים זמירות ישראל בפתח דבריו, למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק יתיצבו מלכי ארץ וגו' ור"ל שלא אמר זה דרך תרעומות להתרעם למה רגשו וכו' רק שאמר דרך מוסר לעמו ישראל בטוב טעם ודעת להבינם למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק להתעולל עלילות בריק והבל על בחירי אומה ישראל, כאשר באזנינו שמענו עלילות שונאינו בכמה מיני תחבולות אין מספר להעלותן אשר האומות מעלילין והם המוני האומות הנקראים גוים שרגשו וגם השרים של המדינה מאומות העולם הנקראים לאומים יהגו ריק, היאומן כי יסופר להאמין מחכמי אומות העולם על דברי הבל וריק כזה, אבל זה נמשך מצד כי יתיצבו מלכי ארץ מאן מלכי רבנן (גיטין ס"ב ע"א) שמעמידין על פי השר שארץ שלו, וזה שנצב לרב שנקרא מלך על פי מלכי ארץ שהארץ והעיר שלו אחר חורבן הבית [ותיבת מלכי משמש לכאן ולכאן] ויתיצבו מלכי ארץ ורוזנים שהם המנהיגים של הרב הנ"ל נוסדו יחד על ה' ועל משיחו, כי מיד יועצים עצות על ה' בענין מאכלות אסורות להעביר שוחטים טובים ולהעמיד רעים לפי רצונו וכיוצא בזה לפי מה שראתה עיני ועל משיחו שהם הלומדים העוסקים בתורה ועבודה איך לגרשם מהעיר ולבטל מנין שלו יעשו כעובדא דאחז המלך שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות ואמר אם אין חכמה אין הקב"ה משרה שכינתו בישראל שנאמר חתום תורה בלימודי וכו' (ישעיה ח'), ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו, ור"ל כי עצתם איך להשליך עבותות האהבה שבינם לבינו ית' ע"י שיש להם מקום מיוחד להתלמד ולהתפלל ולהסיר מוסרותימו שע"י תורה ומוסר כולם נכנעים לפניהם ולהסיר עול מעלינו זהו תוכן עצתם".
"והנה באלו יש ב' כתות כנ"ל שיש יראי השם לשם שמים וכנ"ל, ובזה אמר יושב בשמים ישחק ר"ל כי זה שהוא ברום המעלות בשמים שכבר נתקשר באהבה ית' גם עתה ישחק וישמח ולא יחוש כלל לעצתם, משא"כ אד' ילעג למו, כי כת ב' הנ"ל שהי' במדרגה תחתונה הנק' אד' כנודע שלא היה לשם שמים רק ליטול את השם שהוא מחסידי ארץ, וכעת שרואה שיועצים עליהם הרוזנים וכו' מיד הוא עצמו ילעג למו על היראים כדי שלא ימצא בו שום דבר מחסידים שלא ילכד בעצת רוזנים, וזה הוא השמירה של מעלה לבל יכנס פנימה כל מי שיהי' כי מי שאינו הגון אז ידבר אלימו באפו ובחרונו יבהלמו כדי שיהיו נרפים מהתורה והעבודה לכוונה הנ"ל, אבל ואני נסכתי מלכי על ציון הר קדשי, ור"ל שדוד אמר על עצמו ואני שעמדתי בנסיון כל הבזיונות והשפלות וכעת אני נסכתי מלכי שאינו נצב ממלכי ארץ עפ"י השררה רק ואני נסכתי מלכי שהוא אלקי עולם ה' על ציון הלומדים המצויינים בהלכה שעיקר מלכותי ונסיכותי הוא על הלומדים העוסקים בתורת ה' ועבודתו כמ"ש חבר אני לכל אשר יראוך וכו' (תהלים קי"ט) ועל זה הוא סמוך לשון חיבור כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב') כי הם נטורי קרתא (פתיחתא דאיכ"ר א') וא"צ לומר שלא לגרשם מהעיר רק שהם עיקר ממשלתי. וגם על הר קדשי שהם ראשי קציני אלופי ישראל שהם נקראים הר והם גורמים קדושתו כמ"ש (דברים ב') ויהי כאשר תמו וידבר ה' אלי שאין קדושת שמו על נביאים כי אם בזכות ישראל ומה שהעמיד ית' אותי לנסיך ומלך הוא בזכות ישראל שהם נקראין קודש ישראל לה' ראשית תבואתו (ירמיה ב') וחס על כבודם שיהיה להם רועה נאמן לבל יגיס דעתו עליהן כמו שאמרו (יומא כ"ב ע"א) אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלוין אחוריו", עכלה"ק הנוגע לענינינו.
רואים אנו ג"כ מדברי התולדות יעקב יוסף שהצדיקים ועובדי ה' יושבים בעניות ובדחקות משא"כ אותם שדורשים רק כבוד עצמם יושבים על מי מנוחות ולא חסר להם כלום וכנ"ל.
ולכן צריך באמת סייעתא דשמיא גדולה לזה, שתהי' הצדקה שנותן באופן ראוי והגון, שיתן לעני הגון ת"ח וירא שמים שאינו שייך לכת הערב רב רח"ל.
ובספר דברי תורה פרשת נח, וז"ל: ובזוהר הק' פרשת פנחס (דף רט"ז ע"ב) איתא דמשה רבינו ע"ה היה עתיד לקבל את התורה בדור המבול, אלא בגין דהוו רשיעיא הה"ד בשגם הוא בשר, בשגם זה משה עכ"ד הזוה"ק. חזינן ג"כ דמשה היתה לו שייכות לנח, דבאמת הי' צריך להיות בדורו ולקבל עבורם את התורה, ורק שהיו רשעים ע"כ לא קיבל אז את התורה.
ובאמת מובא הרבה בספרים הקדושים החילוק בעבודת נח לעבודת משה רבינו, וזה לשון ספה"ק קדושת לוי (בתחילת הפרשה):
"אלה תולדות נח, דהנה יש שני מיני צדיקים שעובדים את הבורא, צדיק אחד יש שעובד הבורא ברוך הוא בהתלהבות גדול והוא לעצמו ואינו מקרב הרשעים להיותם גם כן מעובדי הבורא, כמו אברהם אבינו שהיה מגייר גרים. ואיתא בכתבי הארזי"ל שעל זה נענש נח על שלא היה מוכיח הרשעים שבדורו והוצרך לגלגל במשה ומשה היה מתקן שהיה מוכיח תמיד כל ישראל. וזהו הפירוש שאמרו חז"ל טוב לשמים וטוב לברכיות, כי זה הצדיק שעובד ה' ומקרב את הרשעים ג"כ להיות עבדי ה' נקרא טוב לשמים משום שהוא עובד הבורא ב"ה, וטוב לבריות ג"כ בשביל שהוא מקרב הבריות לעבוד ה', אבל נח לא היה מקרב הבריות לעבוד ה' כנ"ל, וידוע מה שאמרו חז"ל כל המלמד את בן חבירו תורה כאילו ילדו, כמו שכתוב אצל אברהם אבינו ואת הנפש אשר עשו בחרן. נמצא לפי זה דאברהם אבינו שהיה מגייר גרים הרבה לכך לא נאמר אצל אברהם אלה תולדות כמו שנאמר אצל נח, משום שלא היה לו תולדות רק מה שאמר הכתוב ויולד נח שלשה בנים את שם וכו' ולא יותר כנ"ל. והטעם את האלקים הלהלך נח, ר"ל רק את האלקים היה מתהלך נח, נח לבדו היה עובד הבורא ב"ה אבל לא היה מתהלך עם הבריות לקרבם להיות מעובדי הבורא ברוך הוא, לכן נאמר שוב ויולד נח רק שלשה בנים את שם וכו' ושייך שפיר אלה תולדות נח", עכ"ל הקדושת לוי הנוגעים לענינינו. (עיי"ש עוד באריכות).
ואחז"ל (שבת נ"ה ע"ב) כל מי שאפשר למחות באנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, בכל העולם נתפס על כל העולם וכו'.
יכול לבייש אותו בדברי תוכחה, כיון שיהיה לו טובה שיחזירו למוטב
ומענין התוכחה מובא בספר קרני ראם (חלק כליל תפארת שבסוף הספר) בשם היהודי הקדוש זי"ע מפרשיסחא, שפירש הפסוק בפרשתינו (ט', ו') שופך דם האדם, היינו מי שרוצה לפעול ע"י מוסר ותוכחה שיחזור למוטב ושיעמידו שיהיה אדם, וזהו "באדם", אז "דמו ישפך", יכול לבייש אותו בדברי תוכחה, כיון שיהיה לו טובה שיחזירו למוטב, אבל באם שלא יפעול בדבריו להחזירו למוטב, אז אין לבייש אותו בתוכחה ואין לשפוך דמו, עכדה"ק.
רבי, אתם מביישים אותי
ומביא שם עוד בשם זקינו הרה"ק ר' יהושע אשר מפאריסאוו זי"ע שסיפר מעשה שהיה אצל הרבי מלובלין זי"ע, שבא לפניו איש אחד ואמר לו הרבה מוסר ותוכחה עד שביישו בדבריו, ולא הי' יכול האיש להתאפק ואמר להרבי בזה הלשון: רבי, אתם מביישים אותי, והשיב לו הרבי מלובלין: אם כן צריך אני לפייס אותך, כי חשבתי שאפעול אצלך בדבר שתחזור למוטב, ועכשיו אני רואה שלא פעלתי כלום, א"כ הייתי מבייש אותך בחנם, עכ"ל.
יש צדיק… לעצמו ולא לאחרים, ויש צדיקים העומדים בפרץ ומתגרים תמיד בעושי עולה ומוכיחים ומחרפים אותם בתמידות על מעשיהם המכוערים כמ"ש בתקוממיך אתקוטט
וכבר הארכנו בזה במאמרים להושענא רבה (בפסקא הושענא דביר המוצנע), והבאנו שם מספה"ק אור האמת (שהוא מכי"ק של הרה"ק מבארדיטשוב זי"ע אשר רשם לעצמו מה ששמע מפי רבו המגיד הקדוש ממעזריטש זי"ע, כמובא שם בהקדמה), שכתב בדף ע"ב וז"ל בקיצור עה"כ עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם, והקשה הלא עוזבי תורה הם רשעים והשומרים הם צדיקים והול"ל רשעים יהללו רשע וצדיקים וכו'. ועוד רישא דקרא אמר לשון יחיד וסיפא דקרא אמר לשון רבים יתגרו בם, הול"ל בתרווייהו לשון אחיד.
ותירץ שיש תרי גווני צדיקים, יש צדיק שהוא עוסק בתורה וגמילות חסדים ומקיים כל התורה, אך הוא צדיק לעצמו ולא לאחרים, ואע"פ שהיא מצוה ממצות התורה שנאמר הוכח תוכיח, עכ"ז מגודל רכות טבעו ומזגו הטוב אינו יכול לומר לא עשית כהוגן. ויש צדיקים העומדים בפרץ ומתגרים תמיד בעושי עולה ומוכיחים ומחרפים אותם בתמידות על מעשיהם המכוערים כמ"ש בתקוממיך אתקוטט.
והנה לכת הצדיקים הב' הכל שונאים אותם ביותר בהיות שרואים שכת הראשונים הם צדיקים ושותקים מסתמא אינם רשעים כ"כ, ומכח זה מריבים ומתגרים הכת הב' עם הכת הא' מדוע אתם מחשים, למה לא תקנאו קנאת ה' צבאות. וזהו פי' יתגרו בם, ר"ל כת הב' מתגרים עם הכת הא' לשם שמים שיעמדו גם כן בפרץ עמהם להלחם נגד אויבי ה'.
אעפ"י שהם צדיקים הכתוב קורא אותם עוזבי תורה
והנה הכת הא' מחמת רכות טבעם אינם רואים חוב הרשעים ומהפכים בזכותם ומשיבים אולי לא הי' כך כאשר מרננים עליהם, או זכות אחר, או מזכירים מדות טובות שיש להעושים הנ"ל, וזהו יהללו רשע ר"ל מחמת טבעם מהפכים בזכותם, ועוד אומרים אי אפשר להעמיד הדת על תלה, ועוד הנח להם לישראל. ומחמת כל אלו הטענות נמנעים מלהוכיח, אבל עכ"ז אעפ"י שהם צדיקים הכתוב קורא אותם עוזבי תורה, והכת הב' נקראו שומרי תורה, עכ"ל. וכן פי' זקיני הגר"א זצ"ל בביאורו על משלי על פסוק הנ"ל, עי"ש.
בכל דוד ודור יורדין ניצוצין מנשמת משרע"ה ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה ללמד דעת את העם
ובדברי תורה לפרשת מטות הרחבנו ג"כ את הדיבור בזה, בביאור הפסוק וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור זה הדבר אשר צוה ה', בהקדם מה דאיתא בתיקונים (תיקון ס"ט דף קי"ב רע"א) אשר אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, בכל צדיק וחכם דמתעסק באורייתא, ואיתא בס' תניא קדישא (פמ"ב), שבכל דוד ודור יורדין ניצוצין מנשמת משרע"ה ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה ללמד דעת את העם כו'. וכמרומז גם בש"ס בכ"מ (שבת ק"א ע"ב, סוכה ל"ט ע"א, ביצה ל"ח ע"ב, חולין צ"ג) שאמרו על התנאים והאמוראים "משה שפיר קאמרת" . ופירש"י בסוכה שם, משה – גדול הדור. ובמסורת הש"ס שם ציין למ"ש רש"י בשבת דף ק"א, משה שפיר קאמר – כלומר רבינו בדורו כמשה בדורו, עיי"ש. והיינו דלכל ת"ח ומנהיג בכל דור ודור יש בו ניצוץ של משה רעיא מהימנא ע"ה.
וכתבנו שם שע"י הרועה נאמן שבכל דור, בחינת משה שבדור, על ידו פועל משה רבינו ע"ה באנשי הדור שיקיימו את מצוות ה' בכלל, ושיקיימו אותם בבחינה ומדריגה שמשה רצה שייקמו אותם.
והנה התורה היא נצחית ותמידית, וזהו וידבר משה אל ראשי המטות, היינו אשר משה רבינו ע"ה דיבר אל ראשי המטות שבדורו, וכן חכמי הדור, שהם אתפשטותא דמשה בכל דור ודור מדברים לבני ישראל שבדורם, לאמר לדורות אחריהם, זה הדבר אשר צוה ה', שיקיימו את מצוות ה' באופן כזה שמשה רבינו ע"ה מלמדם לקיימם, היינו באופן ובבחינת שהוא מראה להם ("מראה באצבעו ואומר זה"), היינו בבחינתו כפי שמשה רבינו ע"ה רצה לקיימם.
ובאמת איכא פלוגתא דרבוותא בזה אם נח הוכיח את בני דורו או לא, יש אומרים שהוכיחם אבל לא נתקבלו דבריו על לבותיהם, ויש אומרים שלא הוכיחם כלל וכלל רק הלך לדרכו, וכמו שמשמע בקדושת לוי הנ"ל, ויש אומרים שהוכיחם רק על העבירות הקלות ולא החמורות[11].
כי חטאו של נח היה על שהיה נח לשמים וגם לבריות, ובאותו הדור שהיו רשעים בעלי חמס וגזל היה מצוה להתאכזר עליהם
ומרן החתם סופר זצ"ל דרך ג"כ בדרכו של הקדושת לוי הנ"ל, שלא הי' נח מוכיח את בני דורו, וכמ"ש בחתם סופר (בפרשתן) (עמוד כ"ב) לפרש אמרם ז"ל (בראשית רבה פכ"ח ס"ט) כי נחמתי כי עשיתים ונח, שאפילו נח שנשתייר מהם לא היה כדאי, אלא שמצא חן בעיני ה'. ולכאורה יפלא והלא הכתוב מעיד עליו נח איש צדיק תמים היה.
ומבאר החתם סופר כי חטאו של נח היה על שהיה נח לשמים וגם לבריות, ובאותו הדור שהיו רשעים בעלי חמס וגזל היה מצוה להתאכזר עליהם, וזה מבואר בלשון הכתוב, אחר שאמר ב' דברים אחד לרע ואחד לטוב, היינו נחמתי כי עשיתים ונח, שגם על נח ניחם, וחזר ואמר לטוב שמצא נח חן בעיני ה', על זה מפרש עתה אלה קורותיו של נח הנזכר, איש צדיק תמים היה בדורותיו, עם אנשי דורותיו הרעים האלו היה מתנהג בצדק ותמים, וזה לא יתכן, ומשום כן נחמתי כי עשיתים ונח, ומה שמצא חן בעיני ה', הוא משום את האלקים התהלך נח, ועל זה נאמר בא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, כי לכאורה הרבה ריוח והצלה לפני הקב"ה ולא היה צורך להסגיר נח בתוך התיבה, אלא שנח ובניו היו בעונש במה שהיו אוסרים בבית הכלא הזה בתיבה, ונצטערו בה בלי ספק, וזה בא לו על שהצטדק עם אנשי דורו הרשעים, והיינו דאמר ליה הקב"ה בא אל התיבה, ומאי טעמא לעונש הזה עליך, כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, ר"ל שהיה מצטדק עם אנשי הדור הרע הזה, עכת"ד של החתם סופר.
ובזה יתבאר הכתוב, אלה תולדות נח, וברש"י עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. והכוונה לפי הנ"ל, דהנה במשה נאמר "אלה" הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל, וזהו שאמר כאן הפסוק, "אלה" תולדות נח – עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, דעיקר תולדותיהם של צדיקים הוא "מעשים" טובים, מה שהם עושים ו"מעשים" שגם אחרים יעסקו בתורה ובעבודת השם, ואינם נסוגים אחור מלהוכיחם על זה, וזו היתה דרכו של משה רבינו ע"ה שנאמר בו "אלה" הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל, שהוכיח את ישראל שילכו בדרכי ה'.
ובאמת ידוע מהאריז"ל שדורו של משה, אשר יצאו ממצרים, היו גלגולים מדורות הקודמים, וכמו שכתב בספה"ק שער הפסוקים (פרשת שמות) דנשמות שבדור המבול היו כולם נשמות עליונות קדושות מבחינת הדעת, ונתערבו בקליפות ע"י חטא אדם הראשון, וצריכות גלגולים רבים לצרפם וללבנם עד תום חלאתם מהם וכו'. והנה התחלת גלגולם היה בדור המבול, ולהיותם משורש המר ההוא, שיצאו ע"י השחתת זרע של אדם הראשון, לכן היו מורדים וכופרים בהשי"ת, ועיקר חטאם היה וכו' אח"כ נתגלגלו פעם ב' בדור הפלגה, וגם הם הרעו כאבותם וכו', אחר כך נתגלגלו פעם שלישית באנשי סדום, ולכן נאמר בהם ואנשי סדום רעים וחטאים לד' מאוד וכו', ואז חזרו להתגלגל פעם רביעי במצרים, בבני ישראל שהיו נולדים אז בדור הגלות ההוא, ואז התחילו ליתקן, והיו מתבררים והולכים בגלות מצרים עד שיצאו ישראל ממצרים, עכלה"ק.
ונמצא לפי דרכינו, דבזה שמשה דיבר אל כל ישראל דברי כבושין, תיקן ממילא מה שלא תיקן נח, כי בני ישראל שיצאו ממצרים היו גלגולי נשמות דור המבול, ומשה הי' גלגול נשמת נח, ובזה תיקן את מה שלא הוכיח נח את בני דורו, ודו"ק.
וע"כ יתייחסו שפיר דיבוריו של משה לתקן נשמות ישראל, על חשבונו של נח כיון שנשמתם משורש אחד, וע"י שהוכיח משה את ישראל תיקן ממילא את נשמתו הקודמת שהיתה בנח.
ועפי"ז יתבאר לן ג"כ סמיכות הכתובים, דבסוף פרשת בראשית נאמר ונח מצא חן בעיני ה'. דלכאורה איך מצא חן בעיני ה', הלא הי' צריך להוכיח את בני דורו ולא הוכיחם כראוי, על זה בא הכתוב בריש בפרשתן כמתרץ ואומר "אלה" תולדות נח, דבזה שהוכיח משה את ישראל, כאמור "אלה" הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל, בזה ממילא נחשבו לתולדות נח ג"כ, וזהו גרם ממילא "צדיק תמים היה בדורותיו", שהיתה עליה גם לדורו של נח, שנתקנו כולם באותו הדור שיצא ממצרים, ע"י שמשה הוכיחם והדריכם בדרך התורה.
ומובן ממילא מדוע אמר הכתוב "בדורותיו" לשון רבים (ולא אמר בדורו – קושיא ו'). דע"י שמשה תיקן את בני דורו, תיקן בזה ג"כ את דורו של נח, ועי"ז נתתקן ג"כ דור הפלגה כדברי האריז"ל דנתגלגלו בדור אחר דור עד שיצאו מכור הברזל ממצרים, עיי"ש באריכות.
בּוֹאוּ וְהִתְחַבְּרוּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאִי זי"ע:הַיּוֹם הוּא יוֹמָא דְהִילוּלָא שֶׁל קְדוֹשׁ ה' הַמְקוּבָל הָאֶלוֹקִי רַבִּי מָרְדְּכַי שַׁרְעַבִּי זְיָ"ע, ומן הראוי ללמוד מדרכיו אֲשֶׁר זֵרֵז אֶת כָּל הַיְהוּדִים לִלְמוֹד זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ בכל יום. ומכוחו התעוררנו להבין ערכה של שעה, בלימוד התורה הקדושה ובפרט בלימוד זוהר הקדוש, עד שזכינו להוציא לאור ספר בשם ערכה של שעה, המחולק עתה בחינם לקהל הקדוש.
רַבּוֹתֵינוּ הִפְלִיגוּ בְּשִׁבְחָהּ וְעֶרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה הַנִּלְמֶדֶת בְּשַׁבָּתוֹת עַל פְּנֵי זוֹ הַנִּלְמֶדֶת בִּימוֹת הַחֹל, כִּלְשׁוֹן הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (סוֹף פָּרָשַׁת "שְׁלַח-לְךָ") – זַכָּאָה חוּלַקֵיהוֹן דְּכָל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְתָא, יוֹמָא דְּשַׁבְּתָּא מִשְּׁאָר יוֹמִין". ואמר רַבֵּנוּ מָרְדְּכַי שַׁרְעַבִּי זי"ע: "שָׁעָה שֶׁל לִמּוּד תּוֹרָה עַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, שָׁוָה לְלִמּוּד שָׁנָה שְׁלֵמָה בְּיוֹם חֹל. וְשָׁעָה אַחַת שֶׁל לִמּוּד זֹהַר וְקַבָּלָה בְּיוֹם חֹל, הִיא כְּמוֹ שָׁנָה שֶׁל לִמּוּד פְּשָׁט בְּיוֹם חֹל. וְלִמּוּד הַקַּבָּלָה וְזֹהַר בְּיוֹם שַׁבָּת בְּמֶשֶׁךְ שָׁעָה שָׁוָה לְלִמּוּד שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה בִּימוֹת הַחֹל". וּפָסַק הגה"ק הַכַּף הַחַיִּים(קנ"ה סַקַּי"ב), דְּלִמּוּד הַזוֹהַר יֵחָשֵׁב לְלִמּוּד הַקַּבָּלָה. וְכָתַב הַפֶּלֶא יוֹעֵץ וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וַאֲפִילוּ אִי לֹא יָדַע מַאי קָאָמַר וְשׁוֹגֶה בּוֹ שְׁגִיאוֹת הַרְבֵּה הוּא חָשׁוּב לִפְנֵי הַקָּבָּ"ה כְּדִכְתִיב וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה וּפֵרְשׁוּ חֲזַ"ל וְדִלּוּגוֹ עָלַי אַהֲבָה, עַכַּ"ל.
וּכְבָר דִּבֵּר בְּקָדְשׁוֹ מַהֲרַ"שׁ בּוּזַגְלוֹ זי"ע מֵאוֹר עֵינֵינוּ בַּעַל"הַכִּסֵּא מֶלֶךְ" דְּלִמּוּד הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ עוֹלֶה שָׁעָה אֶחָת לְעֵרֶךְ שָׁנָה שֶׁל לִמּוּד הַפְּשָׁט, וְהוּבָא פְּסָקוֹ בְּכַף הַחַיִּים(סִימָן קנ"ה סַקַּי"ב), וז"ל: הַ"כִּסֵא מֶלֶךְ"(תִּקּוּן מ"ג):כִּי לִמּוּד הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בְּגִירְסָא בְּעָלְמָא בּוֹנֶה עוֹלָמוֹת, וְכָל שֶׁכֵּן אִם יִזְכֶּה לִלְמֹד וּלְהָבִין אֲפִלּוּ פֵּרוּשׁ מַאֲמָר אֶחָד, יַעֲשֶׂה בּוֹ תִּקּוּן לְמַעְלָה בְּשָׁעָה אַחַת מַה שֶּׁלֹּא יַעֲשֶׂה בְּלִמּוּד הַפְּשָׁט שָׁנָה תְּמִימָה, וּמֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא מִבְּנֵי הֵיכָלָא דְּמַלְכָּא, וְיִהְיֶה מֵרוֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַיּוֹשְׁבִים רִאשׁוֹנָה בְּמַלְכוּתָא דִּרְקִיעָא.
גַּם בְּתִקּוּן ל' כָּתַב(הַכִּסֵּא מֶלֶךְ), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: כַּמָּה גָּדוֹל חִיּוּב עַל תַּלְמִיד חָכָם לִלְמֹד קַבָּלָה. וְעָנְשָׁם כַּמָּה גָּדוֹל אִם אֵינָם לוֹמְדִים קַבָּלָה וְגוֹרֵם אֹרֶךְ גָּלוּתָא כִּי הֵם מְעַכְּבִים הַגְּאֻלָּה רַחֲמָנָא לִיצְלַן, כִּי יַעֲשֶׂה בְּשָׁעָה אַחַת בְּלִמּוּד הַקַּבָּלָה מַה שֶּׁלֹּא נַעֲשֶׂה בְּלִמּוּד חֹדֶשׁ יָמִים בִּפְשָׁטֵי הַתּוֹרָה, כִּי גָּדוֹל כֹּחָהּ לְקָרֵב הַגְּאֻלָּה.
וּמָרָנָא הָרֵי"חַ הַטּוֹב, בְּסִפְרוֹ "בֶּן אִישׁ חַי"(פָּרָשַׁת שְׁמוֹת שָׁנָה שְׁנִיָּה), כָּתַב וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: כָּתְבוּ הַמְּקֻבָּלִים זַ"ל: דְּגָדוֹל פֹּעַל הֲנַעֲשֶׂה מֵעֵסֶק הַתּוֹרָה בְּיוֹם שַׁבָּת, אֶלֶף פְּעָמִים יוֹתֵר מִן הֲנַעֲשֶׂה מֵעֵסֶק הַתּוֹרָה שֶׁל יְמֵי הַחוֹל. עכל"ק. וּבֵאוּרוֹ: עַל פִּי מַאֲמַר חֲזַ"ל, דְיוֹמוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה אֶלֶף שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל וְגוֹ' – וְשַׁבָּת קוֹדֶשׁ הִיא מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא – זֹאת אוֹמֶרֶת, כְּיוֹמוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה. אִם כֵּן בְּשַׁבָּת קוֹדֶשׁ הַכֹּל בְּעֵרֶךְ שֶׁל יוֹמוֹ שֶׁל הַשֶׁיִ"ת וְיִתְעַלֶּה, אֲשֶׁר עַל כֵּן, כָּל פְּעֻלָּה קְדוֹשָׁה בְּשַׁבָּת קוֹדֶשׁ, עוֹלֶה אֶלֶף יָדוֹת, לְעֵרֶךְ יְמֵי הַחוֹל. (מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר).
הָעוֹלֶה מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ הַכִּסֵּא מֶלֶךְ והרי"ח הַטּוֹב זי”ע: דְהַלוֹמֵד שָׁעָה זֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בְּשַׁבָּת קוֹדֶשׁ, כְּלוֹמֵד אֶלֶף שָׁנָה פְּשָׁט בְּיוֹם חוֹל.וּלְפִי זֶה, אִם יִּזְכֶּה לִלְמֹד שֵׁשׁ שָׁעוֹת זֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בְּשַׁבָּת קוֹדֶשׁ, הֲרֵי שֶׁזָּכָה לְתַקֵּן כָּל הַשִׁית אַלְפִין יְמֵי הַבְּרִיאָה [וְכָל הָעוֹלָם מִתְעַלֶּה עַל יָדוֹ]. וּבְּנוֹסָף עַל כָּךְ חִדּוּשׁוֹ שֶׁל בַּעַל אוֹרְחוֹת צַדִּיקִים (שַׁעַר הַשִּׂמְחָה) הַמְּבָאֵר: דְּלִמּוּד(וְכָל מִצְוָה)הֲנַעֲשֶׂה בְּשִׂמְחָה עֶרְכּוֹ כָּפוּל אֶלֶף, יוֹצֵא שֶׁכַּאֲשֶׁר יְהוּדִי לוֹמֵד בְּשַׁבָּת קוֹדֶשׁ וּבְשִׂמְחָה תּוֹרַת הָרַשְׁבִּ"י – "הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ" עוֹלֶה בְּשָׁעָה אַחַת לְעֵרֶךְ שֶׁל מִלְיוֹן שָׁנָה,(לִמּוּד פְּשָׁט בִּימֵי הַחוֹל). וְאִיתָא בְּאָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן(פֶּרֶק ג' מִשְׁנָה ו'):רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר… אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה בִּשְׁעַת הָרֵיוָח אַל תָּשׁוּב לָךְ בִּשְׁעַת הַדְּחָק, לְפִי שֶׁטּוֹב לוֹ לְאָדָם דָּבָר אֶחָד בְּצַעַר מִמֵּאָה בְּרֵיוָח(עַיֵּי"ש), עַל כֵּן כַּאֲשֶׁר לוֹמֵד בְּיִסּוּרִים הַכֹּל כָּפוּל מֵאָה, סַךְהַכֹּל לִּימּוּד זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ שָׁעָה בְּשַׁבָּת שָׁווֶה מֵאָה מִלְיוֹן שָׁנָה תּוֹרָה!!!!! וּשְׁנִיָּה אַחַת כ' 28.000 שָׁנָה תּוֹרָה. צֵא וַחֲשֹׁב בְּלִמּוּד הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בְּשַׁבָּת, בְּכָל שְׁנִיָּה אַתָּה מְשַׂמֵּחַ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְקַיֵּם אֶת הַפָּסוּק "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כ"ח ה'".
הנני להודות לה' יתברך שהפעם הזאת אני אומר דרשה לאנשים צדיקים כאלו שזכו לשמוע תורה מפי הקדוש ברוך הוא ורגליהם עמדו על הר סיני, אשר לא כל אחד זוכה לתואר הזה, כפי שנראה תיכף את דברי הזוהר הקדוש.
כן רבותי! מי שבא לכאן הוא רוצה לשמוע דבר ה' ואוהב ללמוד זוהר הקדוש, ועליו קורא הזוהר הקדוש: אִינוּן דַּהֲווּ קָיְימֵי בְּטוּרָא דְּסִינַי.
וְזֶה לְשׁוֹןֹ הַזֹהַר בְפרשת בְּהַעֲלֹתְךָ (דַּף קנב.): חַכִּימִין עַבְדֵי דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, [החכמים שהם עבדים של מלך העליון], אִינּוּן דְּקַיְימוּ בְּטוּרָא דְּסִינַי, [אותם שעמדו על הר סיני], לָא מִסְתַּכְּלֵי אֶלָּא בְּנִשְׁמְתָא, דְּאִיהִי עִקָּרָא דְּכֹלָּא אוֹרַיְיתָא מַמָּשׁ וְכוּ' [אינם מסתכלים אלא בנשמת התורה שהיא עיקר כל התורה ממש, כלומר שיודעים שבסיפורים וגם בגופי התורה יש פנימיות, שהם רזי התורה והכוונות שצריך לכוון בכל מצוה ומצוה]. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. [וְנִכְתַּב בְּצִדוֹ, אָמַר מַּעְתִּיק: מַשְׁמָע אוֹתָם שֶׁאֵינָם לומדים סוֹדוֹת הַתּוֹרָה, לֹא עָמְדוּ עַל הַר סִינַי]. וּלְזִמְנָא דְאָתֵי, זְמִינִין לְאִסְתַּכְּלָא בְּנִשְׁמְתָא דְנִשְׁמְתָא דְאוֹרַיְיתָא. [ולעתיד לבוא הם עתידים להסתכל ולהתבונן בנשמה של הנשמה של התורה, כי אחר תחיית המתים עתיד הקדוש ברוך הוא לדרוש תורה חדשה בסודות נעלמים, מה שאי אפשר בזמן הזה לידע מהותה.] (הביאור מהפירוש מתוק מדבש).
וְכָךְ כָּתַב הָרַב הַמְּקֻבָּל הָאֱלֹקִי הַגָּאוֹן הַצַּדִּיק רַבִּי יְהוּדָה פְּתַיָּה(יְאוּדָה מֹשֶׁה יְשׁוּעָה פְּתַיָא) זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, אֲשֶׁר הָרַשְׁבִּ"י זי"ע הִתְגַּלָּה [בחלום לְרַבִּי אַבְרָהָם עַדֶס זי"ע] וְזֵרֵז וּבִקֵּשׁ שֶׁיַדְפִיס אֶת סִפְרוֹ יַיִן הָרֶקַח שֶׁעַל הָאִדְרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת. וזה לשונו: וְנִרְאֶה לִי בְּבֵאוּר כַּוָּנָתוֹ כִּי בִּתְחִלָּה כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת הָאֱלֹקִים הָיוּ מִתְיַצְּבִים בְּתַחְתִּית הָהָר וְאַחַר כָּךְ נֶאֱמַר: "וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק", כִּי הָיוּ יְרֵאִים פֶּן תֹּאכְלֵם הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְיָמוּתוּ. וְהָיָה מִקְצָת מֵהָעָם שֶׁהָיוּ שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים לִקְרַאת הַשְּׁכִינָהוְלֹא רָצוּ לָזוּז מִמְּקוֹמָם הָרִאשׁוֹן לַעֲמֹד מֵרָחוֹק אֲפִילוּ אִם יָמוּתוּ מַמָּשׁ, וַעֲלֵיהֶם הוּא מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַנִּזְכַּר "אִינּוּן דְּקַיְימוּ בְּטוּרָא דְּסִינַי", כְּלוֹמַר וְלֹא נָעוּ וְעָמְדוּ מֵרָחוֹק אֶלָּא עָמְדוּ בְּטוּרָא דְּסִינַי מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, וְלָכֵן הֵם זוֹכִים לְחָכְמַת הָאֱמֶת. וְאוֹתָן הַנְּשָׁמוֹת אֲשֶׁר נָעוּ עִם הָעָם וְעָמְדוּ מֵרָחוֹק, כֵּן הֵם עוֹשִׂים גַּם עַתָּה שֶׁנָּסִים וְעוֹמְדִים מֵרָחוֹק לְחָכְמַת הָאֱמֶת, מִיִּרְאָתָם פֶּן תֹּאכְלֵם הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת.
וְהַרְבִּי מִקָאמַארְנָא אמר:יֵשׁ הַרְבֵּה שׁוֹטִים שֶׁבּוֹרְחִים מִלִּלְמֹד רָזִין שֶׁל מָרָן הָאַר"י וְסֵפֶר הַזוֹהַר, אֲשֶׁר הֵם חַיֵּינוּ, וְלוּ עַמִּי שׁוֹמֵעַ לִי, בְּעִקְבוֹת מְשִׁיחָא אֲשֶׁר הָרַע וְהַמִּינוּת גּוֹבֵר, הָיוּ שׁוֹקְדִים כָּל יְמֵיהֶם לִלְמוֹד סֵפֶר הַזוֹהַר וְכִּתְבֵי הָאַר"י ז"ל, בָּלוּל עִם חֲסִידוּת שֶׁל מָרָן הַבַּעֲשְׁ"ט וְהָיוּ מְבַטְּלִים כָּל גְּזֵרוֹת רָעוֹת… וְלוּ עַמִּי שׁוֹמֵעַ לִי, בַּדּוֹר הָרַע הַזֶּה שַׁהַמִינוּת גּוֹבֵר, הָיוּ לְמֵדִים עִם תִּינוֹק בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים סֵפֶר הַזוֹהַר וְתִּיקוּנִים וְלַהֲגוֹת בָּהּ, וְהָיָה יִרְאָתוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ וְיִתְקַיֵים.
וְכָתוּב בְּזוֹהַר (בראשית כ"ח ע"ב): וּבְגִין דָּא מֹשֶׁה לָא מִית וְאָדָם אִתְקְרֵי אִיהוּ. וּבְגִינֵיהּ אִתְּמָר בְּגָלוּתָא בַתְרָאָה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר אֶלָּא כֻלְהוּ כְנֶגְדוֹ. וְכֵן עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא אִתְּמָר בֵּיהּ וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר דְּאַפִּיק שְׁכִינְתֵּיהּ מִן גָּלוּתָא הָדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ב) וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִי אֵין אִישׁ. וּמשֶׁה אִיהוּ בְדִיּוֹקְנֵיהּ מַמָּשׁ דְּאִתְּמָר בֵּיהּ "לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדוֹ".
[בִּיאוּר: וְלָכֵן מֹשֶׁה לֹא מֵת, וְהוּא נִקְרָא אָדָם, וּבִגְלָלוֹ נֶאֱמַר בַּגָּלוּת הָאַחֲרוֹנָה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר, אֶלָּא כֻּלָּם כְּנֶגְדּוֹ. וְכֵן נֶאֱמַר בָּעַמּוּד הָאֶמְצָעִי וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר שֶׁיּוֹצִיא שְׁכִינָה מֵהַגָּלוּת. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות ב) וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ. וּמֹשֶׁה הוּא בִדְמוּתוֹ מַמָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ].וביאר במקדש מלך: וממשיך רבי שמעון בר יוחאי לבאר, שהבחינה של משה רבינו אינה זזה מן השכינה בגלות, ועל זה נאמר בגלות האחרונה, שהקדוש ברוך הוא לא מצא תלמידי חכמים שיהיו עזר למשה בגלות, אלא כולם נחשבים כאלו הם כנגדו, לפי שאינם עוסקים בסודות התורה, לסייע לתיקון השכינה. ונאמר בו, ולאדם לא מצא עזר כנגדו, פירוש לא מצא הקדוש ברוך הוא מי שיעזור לזעיר אנפין, להוציא את שכינתו מן הגלות.
ובזוהר פרשת בהעלותך (חלק ג דף קנג:), כתב: ואינון ערב רב רשיעייא, וכו', הדא הוא דכתיב, (זכריה יג ט) וצרפתים כצרוף את הכסף, והרשיעו רשעים, אינון ערב רב. והמשכילים יבינו (דניאל שם) אינון מארי קבלה, [ביאור: ומה שכתוב בדניאל והמשכילים יבינו, אל הם בעלי הקבלה העוסקים בסודות התורה וכן לומדי הזוהר הקדוש] דאתמר בהון (שם פסוק ג) וְהַמַשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ. אִלֵּין אִינּוּן דְּקָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּזֹהַר דָּא, דְּאִקְרֵי סֵפֶר הַזֹּהַר [ביאור: אלו הם שעוסקים באור הזה הנקרא ספר הזוהר, הן הלומדים בעצמם ובוודאי המזכים לאחרים שילמדו], דְּאִיהוּ כְּתֵיבַת נֹחַ [ביאור: שהזוהר הקדוש נקרא תיבת נח שמציל מכל הפרעניות וכמו שבתיבת נח רק מי שהאמין ניצל, כך רק מי שיאמין וילמד את הזוה"ק ינצל].
הַמְקֻבָּל הָאֱלֹקִי הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבֵּינוּ יַעֲקֹב אַבּוּחַצִירָא זצוקללה"ה (בְּסִפְרוֹ גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ דַּף קפ"ה) אוֹמֵר בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי הַקָּדוֹשׁ: דְּמִי שֶׁלֹּא לָמַד תּוֹרַת אֱמֶת שֶׁהֵם סוֹדוֹת הַתּוֹרָה טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא דִּבְלֹא זֶה אֵין אָדָם יוֹדֵעַ אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְיִרְאָתוֹ וְאַהֲבָתוֹ, וַעֲבוֹדָתוֹ. והרב פתייה זי"ע אומר בשם רבי חיים וויטאל זי"ע שכתב בִּתְחִלַּת שַׁעַר הַמִּצְווֹת: וְאִם לֹא עָשָׂה כֵּן הֲרֵי חִסֵּר מִצְוָה אֶחָד שֶׁל תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁהִיא גְּדוֹלָה וּשְׁקוּלָה כְּכָל הַמִּצְווֹת וְצָרִיךְ שֶׁיִּתְגַּלְגֵּל עַד שֶׁיִּטְרַח בְּד' בְּחִינוֹת שֶׁל הַפַּרְדֵ"ס הַנִּזְכַּר. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. ועוד אמר הרב יהודה פתייה זי"ע שעוד בשעת הלויה כאשר בוכים עליו, יתכן שכבר חזר לעולם הזה בגלגול, השם ירחם.
ואמר הרבי מקאמארנא בספרו היכל הברכה: – בַּדּוֹר הַזֶּה הָאַחֲרוֹן, מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בְּסֵפֶר הַזֹּהַר וְתִקּוּנִים וְכִתְבֵי מָרָן הָאֲרִ"י שֶׁהֵם חַיִּים מַמָּשׁ לַנֶּפֶשׁ, בְּלוּלָה בְּמִקְרָא וּבְמִשְׁנָה וּבְתַלְמוּד וּפוֹסְקִים, יֵדַע נֶאֱמָנָה שֶׁכָּל תּוֹרָתוֹ שֶׁעוֹסֵק הוּא מִשָּׂפָה וְלַחוּץ, כְּדוֹאֵג, וְאֵין לוֹ עֵסֶק בַּחַיִּים וְהֶאָרָה לַנֶּפֶשׁ, וְהוּא כֻּלּוֹ טָעוּת וְרַמָּאוּת, וְאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה אֶלָּא לִהְיוֹת מֵאַנְשֵׁי שֵׁם, לִהְיוֹת רַב וְרֹאשׁ גְּדוֹל הַדּוֹר וּלְהִשְׂתָּרֵר עַל הַבְּרִיּוֹת, וְאֵין לוֹ חַיִּים וְלֹא חֵלֶק בַּחַיִּים. וכדכתיב בְּתִקּוּנֵי זֹהַר חָדָשׁ: לֵית בָּנוּ מַאן דְּיִתְּעַר לְגַבָּהּ לְרַצּוֹת לָהּ עִם בַּעֲלָהּ, צַוְחִין בְּכָל יוֹמָא וְלֵילְיָא בְּאוֹרַיְתָא דִּבְעַל פֶּה, בְּכַמָּה קוּשְׁיָן, וְצַוְחִין בָּהּ כְכַלְבִין דְּאָמְרִין הַב הַב, הָב לָן עוּתְרָא הָב לָן יְקָרָא, וְלֵית מַאן דְּיִשְׁתַּדַּל לְסָלְקָא לְשְׁכִינְתָּא. וּבְוַדַּאי לֹא יַשִּׂיג אָרְחוֹת חַיִּים אֶלָּא עַל יְדֵי לִמּוּד הַזֹּהַר וְכִתְבֵי מָרָן הָרַב חַיִּים וִיטַאל בִּלְבַד, עכ"ל. (הֵיכַל הַבְּרָכָה קוֹמַרְנָה פָּרָשַׁת עֵקֶב ז', י"ט – אוֹר הַזוֹהַר פֶּרֶק י').
וכתב האור החיים הקדוש (פ' בחקתי כ"ו י"ב) דרק לימוד תורה לשמה מציל מהיצר, ועל תורה לשמה נאמר, תורה מגנא ומצלא.
ובְּסֵפֶר "נֶפֶשׁ הַחַיִּים" (שַׁעַר ד' פֶּרֶק כ"ה) כתב בארוכה: שֶׁרַק עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה לִשְׁמָהּ זוֹכֶה לְקַיֵים הָעוֹלָם. וְאֵין לנו תּוֹרָה לִשְׁמָהּ יוֹתֵר מְלִימוּד הַזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, (עַיֵין אוֹר הַזוֹהַר).
מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וְהָרַשְׁבִּ"י אוֹמְרִים: כִּי הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ הוּא כְּמוֹ תֵּבַת נֹחַ שֶׁאֵלּוּ שֶׁיִּלְמְדוּ יִנָּצְלוּ מֵחֶבְלֵי מָשִׁיחַ, וְהָרַמְחַ"ל הַקָּדוֹשׁ אוֹמֵר לָנוּ: שֶׁרַק בָּזֶה תָּלוּי סוֹד הַצָּלַת עַם יִשְׂרָאֵל בַּדּוֹר הָאַחֲרוֹן וּגְאוּלָתוֹ, בְּכֹחַ וּסְגֻלַּת לִמּוּד הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ , וְזֶה לְשׁוֹנוֹ הַקָּדוֹשׁ: בְּרִיחַת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי עָשְׂתָה עִנְיַן הַתֵּבָה, וְכֻלָּנוּ נִבְרַח לְהַתֵּבָה הַזֹּאת וְנִנָּצֵל.
וכבר גילה לנוהרש"ש הקדוש בשכבו על ערש דוי סמוך לפטירתו, השאיר לנו מעין צוואה כאשר אמר לבנו רבי חזקיה יצחק זיע"א: "יודע אני שבזכות הזוהר הקדוש וכתבי הקבלה יצא עם ישראל לחרות, ובלימוד זה תלויים גאולתינו וביאת משיח צדקינו"…"ותורת הסוד מה יהא עליה"? [ספר הרש"ש עמ' 158], מילותיו האחרונות של אותו צדיק וקדוש מרחפות בעולם, תובעות עלבונן, ומפצירות לקיימן. "ותורת הסוד מה יהא עליה?!"… והקול קורא במדבר פנו דרך לאלוקינו. יקרו והקדישו מזמנכם בכל יום לשם שמיים, בשביל ישועת העם, ולהצלת הדור כולו – ברוחניות ובגשמיות.
הַמַּצָּב בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (וּבָעוֹלָם כּוּלוֹ) מְעוֹרֵר דְּאָגָה, וְהַלֵּב נִקְרָע וְכָל עַיִן תִּזַּל וְתִדְמָע מִגֹּדֶל הַצָּרוֹת הַפְּרָטִיּוֹת וְהַכְּלָלִיּוֹת רח"ל. וְיָדוּעַ מַאֲמָרֵי חֲזַ"ל מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין לְךָ יוֹם שֶׁקִּלְלָתוֹ מְרֻבֶּה מֵחֲבֵרוֹ, וְכָל הַיִּשּׁוּב עוֹמֵד בְּסַכָּנָה נוֹרָאָה רח"ל "כְּכִבְשָׂה אַחַת שֶׁעוֹמֶדֶת בֵּין שִׁבְעִים זְאֵבִים (שִׁבְעִים אֻמּוֹת). וְכִמְדֻמֶּה שֶׁכְּבָר הִגַּעְנוּ לְמַאֲמָר דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה "לָמָּה רָגְשׁוּ גּוֹיִם" וְגוֹ'. וְהָאֻמּוֹת מְצַחְצְחוֹת הַחֲרָבוֹת, וְאֵין לָנוּ עַל מִי לְהִשָּׁעֵן אֶלָּא עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וּלְקַוּוֹת לְסַכֹתָה לְרֹאשִׁי בְּיוֹם נָשֶׁק (תְּהִילִים פֶּרֶק קמ), וכמו שאמרו ביְרוּשַׁלְמִי (יְבָמוֹת ע"ח ע"א) דָּבָר אַחֵר בְּיוֹם נָשֶׁק. זֶה נִשְׁקוֹ שֶׁל גּוֹג.
אַךְ יֵשׁ לָנוּ עֵצָה אַחַת יְעוּצָה "לִּימּוּד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ", וְלִמּוּד הַזוֹהַ"ק בְּשִׂמְחָה, אֲשֶׁר בְּכֹחוֹ לַעֲצֹר כָּל פֻּרְעָנוּת וּלְהַשְׁפִּיעַ כָּל הַבְּרָכוֹת בְּרוּחָנִיּוּת וּבְגַשְׁמִיּוּת, וְכַיָּדוּעַ תַּקָּנַת הָרַמְחַ"ל זי"ע לְלִמּוּד הַזוֹהַ"ק בִּרְצִיפוּת – שֶּׁמַּצִּיל מִן הַפֻּרְעָנוּת – וּמֵבִיא הַגְּאוּלָה (עַיֵין סֵפֶר אוֹר הַזוֹהַר פ"ה, וְכֵן הוּבָא בְּסֵפֶר "תּוֹרָתוֹ מָגֵן לָנוּ").
וְלֶהֱוֵי יָדוּעַ שֶׁכָּל הַמְסַיְּמִים אֶת סֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בִּבְחִינַת "כְּנִישְׁתָא חֲדָא" (זוֹהַ"ק) הֵם בִּבְחִינַת "אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים (שִׁיר הַשִּׁירִים ד, ד), – עֲלֵיהֶם תָּלוּי וְעוֹמֵד הַצָּלַת כְּלַל יִשְׂרָאֵל, "כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים" וְהֵם שׁוֹלְטִים עַל הַגְּבוּרוֹת וּמְמַתְקִים אוֹתָם, וּמִיַּד בָּאָה הַגְּאוּלָה בב"א.
ומכאן אנו יוצאים בקריאה נרגשת לכבוד מעלת גדולי ישראל, רבנים וראשי ישיבות. וכל אחינו בית ישראל, בכלל. המצפים ומיחלים לישועת ה'.
עורו עורו מבקשי ה', התבוננו וראו תהפוכות עולם, בזמן שבני ישראל מחפשים עצה ותושיה בגלות המר הזה. וכבר האירו עינינו צדיקי ישראל, שבכוח למוד הזהר הקדוש לקרב הגאולה ברחמים.
מרן החפץ חיים זי"ע היה אומר (הובא בספר מאיר עיני ישראל כרך ו' בשם נכדו רבי אברהם הכהן): כי פסגת המעשים הטובים וקיום רצון ה' יתברך הוא, הוא להגיע למדרגת זיכוי הרבים, ובזה תבחן מדת התמסרותו של האדם למען כבוד ה' בעולם.
על האדם לדעת כי רצון אבינו שבשמים הוא לזכות את כל בניו בלימוד התורה הקדושה וקיום מצוותיה, ועל ידי זכות הרבים זוכה האדם לסיעתא דשמיא, כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק ה' משנה י"ח), כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, וזכות הרבים תלוי בו, עכדה"ק.
מורי ורבותי אחים יקרים, בואו ונתאחד כולנו ונפעל שכל יהודי ויהודי ילמד זוהר הקדוש בכל יום ולארגן בכל בית המדרש וכולל שילמדו זוהר הקדוש, וכל אחד יחלק לכל מקום ספרי התעוררות ללימוד הזוהר הקדוש, ועתה שערי תירוצים ננעלו, וכולם מקיימים בשמחה את רצון השם יתברך – כי אפשר לקבל בחינם את הספרים – הן ספרי התעוררות והן תיקוני זוהר, כאן בישיבה הקדושה, וכן אצלנו בארגון מפעל הזוהר העולמי. 052-7651911.
מי שנותן בחינם ספרי הזוהר יזכה להיות מהיושבים ראשונה במלכות, ומשיח, יצביע עליו בזכותך היגעתי.
על כן את אחי אנוכי מבקש בואו לעזרת ה' בגיבורים והחלש יאמר גיבור אני, וצריכים מתנדבים באומץ רוח ובעזות דקדושה לחלק ספרים על הזוהר הקדוש בכל האוטובוסים וברכבות ובכל מקומות העבודה שלכל יהודי יהיה חלק בזוהר הקדוש, עד ש"ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
אנחנו צריכים לייחד מחשבתנו לאדון כל, ולאחד את כל הכוחות ולאחד את כל כלל ישראל, כי רק על ידי לימוד הזוהר הקדוש ניגאל, וכדברי כל הצדיקים גדולי הדורות, דכל סגולת הגאולה תלויה בלימוד הזוהר הקדוש, דוקא בו ולא בזולתו. ובפרט בדורנו שירדו לעולם נשמות דור המבול ודור ההפלגה, והערב רב הם עצמם המבול השוטף את העולם (כדאיתא בתיקוני זוהר תיקון כ"א דף נ"ה, א', ובביאור הגר"א, וכן ב"מתוק מדבש", עיין שם ותרווה צמאך) מוכרחים לעשות מסירות נפש למען השכינה הקדושה לתמכה ולסעדה, וכמו משה רבינו ע"ה שמסר עצמו על כלל ישראל ואמר "אם אין מחני נא"(ועיין בתיקוני זהר שם), ובכל יום כל יהודי אומר קריאת שמע פעמיים ביום (ולדעת האר"י ארבע פעמים ביום) ומוסר עצמו למען שמו באהבה ומקבל על עצמו ארבע מיתות בית דין, ובודאי צריך להוכיח שמתכוון באמת, וכמו שאמר הגאון הקדוש רבי ישראל סלנטר זי"ע שאדם ממליך את השם יתברך על שבעה רקיעים והארץ, על ארבע רוחות העולם, ממש על כל העולם כולו – ורק על עצמו שוכח להמליך את ה' יתברך שזה העיקר.
על כן בוודאי צריכים להתחזק וללמוד בדברי קדשו של התנא האלוהי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א, המבטיח שבזכות הקריאה בספר הזוה"ק נצא מן הגלות ברחמים, (אף ללא הבנה כלל כידוע מדברי רבותינו). וכדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק.
לכן כל אחד ואחד צריך להשתדל מידי יום לקרוא מספר דפים מספר הזוה"ק ובפרט בכל יום ויום ללמוד דף אחד לכל הפחות מספר התיקונים להצלחת כלל ישראל ולקירוב הגאולה.
על כן בואו ונתמסר למען הגאולה, ונתקדש בתורה, וכל ישראל ילמדו זוהר הקדוש בכל יום, ואם אתה עושה כן, אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא, ובודאי תיכף ניגאל, כדאיתא בזוהר רעיא מהימנא פרשת נשא (דף קכד, ב): דבגיניה "וקראתם דרור בארץ", ובזכותיה יתקיים "ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר". וְכֻלָּנוּ כְאֶחָד נִזְכֶּה שֶׁיְּקֻיַּם בָּנוּ נְבוּאַת הָרַשְׁבִּ"י "זַכָּאָה דָּרָא דְּהַאי אִתְגַלְיְא בֵּיהּ וּבְסְגוּלָתוֹ "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר"
ויהי רצון שֶׁנִּזְכֶּה לִהְיוֹת מִן הַזּוֹכִים הַמְאֻשָּׁרִים, שֶׁהַמָּשִׁיחַ בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ יָעִיד עָלֵינוּ – "בִּזְכוּתְךָ הִגַּעְתִּי". עַל כֵּן, יְהוּדִים יְקָרִים, תְּנוּ לִמּוּד ותפרסמו את הזוהר ודפי הזוהר, תיקון מ"ג תיקון מ"ח וכל ספרי הזוהר לְשֵׁם שָׁמַיִם, [מי שמעונין לחלק סט של ספרי הזוהר סט שכר ועונש ועוד, בעירו לכל הישיבות ובתי כנסת: 0527-651911] הַקְרִיבוּ מִדַקּוֹתֵיכֶם לְמַעַן הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה, לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרֵנוּ, לִגְרֹם לִפְדוּת נַפְשֵׁנוּ, וְלִמְּדוּ בְּכָל יוֹם זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ וְכָךְ נֵלֵךְ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד יַחַד לְקַבֵּל אֶת אוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. ויהי רצון שיקויים בנו בקרוב, "ותחזנה עינינו בשובך לציון ברחמים, במהרה בימינו אמן.
111
ואעתיק לכם סיפור על הדף היומי שאמרתי בדרשה בבת ים:
מָה אָשִׁיב לַה' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי.
בְּרֵאשִׁית דְּבָרַי בִּרְצוֹנִי לְהוֹדוֹת לַה' עַל רוֹב רַחֲמָיו וַחֲסָדָיו שֶׁזִּכָּה אוֹתִי רַבּוֹת בְּזִכּוּי הָרַבִּים. וברצוני לשתף אתכם בשלשה חסדים ולא להתגאות חלילה, אלא ללמוד וללמד איך כל אדם עם קצת רצון טוב יכול לפעול הרבה למען עם ישראל.
חסד רִאשׁוֹן לפני כ 45 שנה חֲבֵרִי ואני ארגנו אֶת חֶבְרַת הַצָּלָה לִתְמֹךְ וּלְהַצִּיל חַיֵּי נֶפֶשׁ, כְּמַאֲמַר חז"ל כָּל הַמַּצִּיל נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא, ולמרות שֶׁלָמַדְתִּי בַּכּוֹלֵל שָׁעוֹת רַבּוֹת בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, הֵרַמְתִּי טֶלֶפוֹנִים לְהַצָּלָה וּלְפִּקּוּחַ נֶפֶשׁ, גם אם זה היה עַל חֶשְׁבּוֹן זְמַן שֵּׁינָה. וְכָךְ עָסַקְנוּ בָּזֶה בְּעֵרֶךְ שָׁנָה, וּמִגֹּדֶל עֹמֶס הַפּוֹנִים הִכְנַסְנוּ עוֹד וְעוֹד אַבְרֵכִים שֶׁלָּמְדוּ אֵיךְ לְהַצִּיל נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל, וּמְצָאָנוּ בס"ד תּוֹרֵם לְאַמְבּוּלַנְס הָרִאשׁוֹן שֶׁעָלָה אָז בְּעֵרֶךְ 140,000$.
וּבָרוּךְ ה' הַיּוֹם כֻּלָּם רוֹאִים וּמַכִּירִים אֶת הַחֶבְרָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת, וּמַה שֶּׁהִתְפַּתֵּחַ מִזֶּה שֶּׁבָּרוּךְ הַשֵּׁם יֵשׁ אִרְגּוּנִים כָּאֵלֶּה בְּכָל הָעוֹלָם.
לפני שאמשיך לספר לכם על החסד השני ברצוני להראות לכם חידוש עולמי [להראות הספר] היום הִתְכַּנַּסְנוּ כָּאן כדי, לַחֲנוֹךְ אֶת אִיחוּד הַדַּף הַיּוֹמִי שֶׁל הַשַׁ"ס עִם דַּף הַיּוֹמִי שֶׁל הַזּוֹהַר, וּבָזֶה רואים שֶׁאָנוּ בְּסוֹף עִידָּן הַגְּאוּלָה וִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, שֶׁהַכֹּל נַעֲשָׂה אֶחָד, אָנחנווּ מִתְאַחֲדִים, כָּל הַחָכְמוֹת מִתְאַחֲדוֹת, מְאַחֲדִים עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, נִגְלֶה וְנִסְתָּר יַחְדָּיו, בְּסוֹד "וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶן". וְחָכְמַת הַסּוֹד הוֹפֶכֶת לִהְיוֹת נַחֲלָתוֹ שֶׁל כָּל יְהוּדִי.
כְּמוֹ שֶׁאַתֶּם כֻּלְּכֶם רוֹאִים וְיוֹדְעִים, שֶׁהַמֻּשָּׂג שֶׁל "הַדַּף הַיּוֹמִי" הוּא מֻשָּׂג שֶׁכָּבַשׁ אֶת כָּל הָעוֹלָם, וְעַד לִפְנֵי 40 שָׁנָה, בְּקֹשִׁי מָצָאנו 3 בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת הַמְּלַמְּדִים דַּף הַיּוֹמִי, וְכַיּוֹם הָפַךְ לִהְיוֹת כְּ"נֶכֶס צֹאן בַּרְזֶל" וְ"אֶבֶן פִּנָּה" בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה, שֶׁאֲפִילוּ כָּל יֶלֶד יוֹדֵעַ עַל קִיּוּמוֹ, כְּאִלּוּ הָיָה מֵאָז וְעַד עוֹלָם.
הַמֻּשָּׂג שֶׁל "דַּף הַיּוֹמִי" של הספר הזוהר הקדוש ביחד עם הש"ס הוּא רַעְיוֹן גָּדוֹל! וּבִזְכוּתוֹ נוּכַל לְהָבִיא אֶת הַמָּשִׁיחַ!! הַאִם אַתֶּם יוֹדְעִים לָמָה? כִּי הוּא מְנַצֵּחַ אֶת הַיֵּצֶר הָרַע. [להראות הספר]
צָרִיךְ לְהָבִין שֶׁיֵּצֶר הָרַע מְתֻחְכָּם מְאֹד מְאֹד, הוּא "הַנָּחָשׁ" בִּכְבוֹדוֹ בְּעַצְמוֹ, וְהוּא קַיָּם מֵאָז וּמִתָּמִיד.
אמנם הוא בָּא כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לְמַמֵּשׁ אֶת זְכוּת הַבְּחִירָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאִם נֵדַע אֵיךְ לְהִתְמוֹדֵד מוּלוֹ בְּתֻחְכּוּם, נָבִיא אֶת הַמָּשִׁיחַ, כִּי "מָשִׁיחַ" בְּגִימַטְרִיָּא "נָחָשׁ".
ולמה ספר הזוהר מנצח את הנחש?
כי הלימוד בספר הזוהר מקרב את ליבנו לשם יתברך וממילא הנחש נופל.
ועכשיו נחזור לספר לכם את החסד השני
לפני כ40 שנה הָיִיתִי חוֹלֶה מְאֹד, הָרוֹפֵא אָמַר לִי שֶׁנִּשְׁאַר לִי לִחְיוֹת כְּ-4 שָׁבוּעוֹת. אֲנִי וּמִשְׁפַּחְתִּי הָיִינוּ בְּהֶלֶם וּבְתַדְהֵמָה, מֵהַבְּשׂוֹרָה הַמָּרָה ל"ע.
אָמַר לִי גִּיסִי, לִיסוֹעַ לְמִיַאמִי, כִּי שָׁם יֵשׁ אֲוִיר טוֹב וְשֶׁמֶשׁ, שֶׁתַּעֲזֹר לְרַפֵּא אֶת הַמַּחֲלָה.
ונסענו בני המשפחה למיאמי.
אֲנִי מְקַצֵּר מְאֹד בַּסִּפּוּר, אָז, הָלַכְתִּי לִלְמֹד בְּהַרְבֵּה בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וּבְכָל בֵּית מִדְרָשׁ יָשַׁבְתִּי לִשְׁמוֹעַ מִפִּי הָרַב שִׁעוּר כְּדֵי לְכַבֵּד אֶת הָרַב, והנה נִזְדַּמֵּן לִי לִרְאוֹת בְּאֶחָד מִבָּתֵּי הַמִּדְרָשׁוֹת שָׁם בְּמִיַּאמִי אֵיךְ אֶחָד מֵרַבָּנֵי הַמָּקוֹם מוֹסֵר שִׁעוּר בְּ"מִשְׁנָה בְּרוּרָה" לִפְנֵי כְּ-20 אֲנָשִׁים בְּנֵי שִׁשִּׁים – שְׁמוֹנִים, וּבְּמַהֲלָךְ הַשִּׁעוּר כַּאֲשֶׁר נִשְׁאַל הָרַב עַל יְדֵי מִשְׁתַּתְּפֵי הַשִּׁעוּר שְׁאֵלוֹת פְּשׁוּטוֹת הרב לא ידע מה להשיב לִשְׁאֵלוֹתֵיהֶם בְּאוֹמְרוֹ, "שְׁאֵלָה כָּזֹאת צָרִיךְ לִשְׁאוֹל אֶת הרב מֹשֶׁה פַיְינְשְׁטֵיין", וְכָךְ אֵרַע פַּעַם אַחַר פַּעַם, שֶׁדָּחָה אֶת הַשּׁוֹאֲלִים בִּתְשׁוּבָה מֵעֵין זוֹ, וְכָךְ רָאִיתִי בְּעוֹד כַּמָּה בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת, שֶׁיֶּשְׁנָם הַרְבֵּה רַבָּנִים מַגִּידֵי שִׁעוּר אֲשֶׁר אֵינָם יוֹדְעִים היטב את הלימוד. חִפַּשְׂתִּי עֵצָה לַדָּבָר הַזֶּה, ובס"ד הבנתי שֶׁצָּרִיךְ לְיַסֵּד שִׁעוּרִים בַּדַּף הַיּוֹמִי. ואז בִכְדֵי שֶׁיּוּכְלוּ הָרַבָּנִים לְהָכִין אֶת הַשִּׁעוּרִים, היה צורך שנפיץ קַלָּטוֹת עַל מַסֶּכְתּוֹת הַדַּף הַיּוֹמִי, ונפרסם לְכָל הָרַבָּנִים שֶׁנִּתַּן לְהַזְמִין קַלָּטוֹת עַל מַסֶּכְתּוֹת הַשַׁ"ס, אוֹתָם כדי שנוכל לשלוח לְכָל מַגִּידֵי הַשִּׁעוּר. לְצֹרֶךְ כָּךְ בִּקַּשְׁתִּי מִכַּמָּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיָּכִינוּ שִׁעוּרִים וְיַקְלִיטוּ אוֹתָם כְּסֵדֶר דַּף אַחֲרֵי דַּף. הֶחְלַטְנוּ לִקְנוֹת קַלָּטוֹת וּמְכוֹנָה לְהַקְלִיט אֶת הַשִּׁעוּר, וְאַף הוּכַן מַחְסָן מְיֻחָד לְשֵׁם כָּךְ.
וְהִנֵּה בְּאוֹתָהּ הָעֵת אֵרַע דָּבָר פֶּלֶא, כַּאֲשֶׁר הִזְמַנְתִּי מוֹנִית לִנְסֹעַ הַבַּיְתָה, וְנִזְדַּמֵּן לִי נַהַג מוֹנִית סִינִי, וּמִתּוֹךְ שִׂיחָה שֶׁנִהַלְנוּ הִתְבָּרֵר שֶׁהוּא עוֹסֵק בִּיבוּא קַלָּטוֹת מִסִּין לארה"ב. שְׁאַלְתִּיו, כַּמָּה עוֹלָה קַלֶּטֶּת. וְהֵשִׁיב הַנֶּהָג, 12 סֶנְט בִּלְבָד. בְּעוֹד שֶׁבְּדֶרֶךְ כְּלָל עַלוּת כָּל קַלֶּטֶּת הִיא בְּעֵרֶךְ 40 סֶנְט. אָמַרְתִּי לַנַּהָג הַסִּינִי, בוא אִתִּי חֲזָרָה וְאָבִיא לְךָ קוֹנֶה. וְתֵכֶף נסענו לָרַב אפלבוים, שביחד עבדנו על זה, וסיפרתי לו איך שֶׂה' הִזְמִין לָנוּ זֹאת, וּבְוַדַּאי זוּ הַשְׁגָּחָה נִפְלָאָה, וּמֻטָּל עָלֵינוּ לְהַתְחִיל בָּעֲבוֹדָה. נְהַג הֲמוֹנִית הֶרְאָה לוֹ דֻּגְמָא, וְתֵכֶף הִזְמִינוּ אֶצְלוֹ 5000 קַלָּטוֹת בְּפַעַם אַחַת.
הָעֲבוֹדָה הִתְחִילָה. פִּרְסַמְנוּ בָּעִתּוֹן מוֹדָעוֹת כָּל שָׁבוּעַ. וְכֵן פרסמנו בְּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וּבַ,מַּדְרִיךְ לְכַשְׁרוּת, שֶׁיָּצָא עַל יָדֵינוּ. וְכָךְ נִתְוַסְּפוּ עוֹד רַבָּנִים שֶׁהִשְׁתַּתְּפוּ בְּהַקְלָטַת הַשִּׁעוּרִים, עַד שֶׁכָּל הָעוֹלָם הִתְחִילוּ לִלְמֹד דַּף הַיּוֹמִי. וּמֵאַרְבָּעָה יְהוּדִים שֶׁהִתְחִילוּ לְאַרְגֵּן שִׁעוּרִים בְּדַף הַיּוֹמִי , נִהְיָה מִזֶּה מֵאוֹת וַאֲלָפִים לוֹמְדֵי דַּף הַיּוֹמִי. אז בוודאי מִזְמוֹר לְתוֹדָה לַה' יִתְבָּרַךְ עַל חַסְדּוֹ הַגָּדוֹל שְזִיכַנִי לָזֶה. וכמובן שברוך השם 4 שבועות שאמר הרופא נעלמו כלא היו.
מפה נלמד שאנחנו רק נתחיל ללמוד ולהפיץ את הדף יומי זוהר על הש"ס והשם יתברך יעזור לנו שבקרוב מאוד בכל העולם ככה ילמדו.
וְהַחֶסֶד הַשְּׁלִישִׁי שאני רוצה לשתף אתכם בו, איך שֶׁבְּחַסְדֵּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עָלֵינוּ זָכִינוּ בשנים האחרונות לַעֲסֹק בַּהֲפָצַת ספר הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, בְּכָל שכבות העם, למרות וּלְהָקִים אֶת "מִפְעָל הַזֹּוהַר הָעוֹלָמִי"הָעוֹסֵק בַּהֲפָצַת הַזּוֹהַר בָּאָרֶץ וּבָעוֹלָם, לַמְרוֹת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מִכְשׁוֹלִים וּמְנִיעוֹת אם בציוד שהתקלקל, אם בְּיִסּוּרִים וּקְשָׁיִים אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ עַל הַדַּעַת, וְאַחֲרֵי הַרְבֵּה תְּפִלּוֹת וּבְכִיּוֹת וְכַמָּה פְּעָמִים סִיּוּמֵי שָׁלֹשׁ פְּעָמִים כָּל הַתְּהִלִּים בְּתַעֲנִית דִּבּוּר זָכִיתִי וב"ה נִּפְתַּח לָנוּ הַשַּׁעַר, וזכינו גם להפיץ לחלק את כל ספר הזוהר הַקָּדוֹשׁ לתתק"ס חֲלָקִים כַּמְּבֹאָר בּמְגַלֶּה עַמוּקוֹת הַסּוֹד הַנִּפְלָא בָּזֶה. ועכשיו ברצוני לשתם אתכם שְׁבִזְכוּת הָרַשְׁבִּ"י הַקָּדוֹשׁ עָלָיו הַשָּׁלוֹם נִתְגַּלָּה מִן הַשָּׁמַיִם אוֹר גָּדוֹל, הַאֵיךְ, שֶׁבְּשֵׁשׁ דַּקּוֹת אֶפְשָׁר לְסַיֵּם אֶת כָּל הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, בַּחֲבוּרָה קְדוֹשָׁה שֶׁל 960 אִישׁ, יַחַד כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וְכֵן נִתְגַּלָּה תִּקּוּן הַיְסוֹד בַּחֲבוּרַת שִׁשִּׁים אִישׁ בְּלִמּוּד 96 דַּקּוֹת, כְּשָׁעָה וַחֲצִי בְּיַחַד. וּבָזֶה זוֹכִים לְ-921,000 אֶלֶף סִיּוּמֵי זוֹהַר בְּעֵת אַחַת. [וְאִם 480 אִישׁ אָז לוֹמְדִים 12 דַּקּוֹת – וְאִם יֵשׁ 320 אִישׁ יֵצֵא 18 דַּקּוֹת לְכָל אֶחָד. וְאִם יֵשׁ 240 אִישׁ יוֹצֵא 24 דַּקּוֹת- וְאִם יֵשׁ 120 אִישׁ אָז בְּ-48 דַּקּוֹת מְסַיְּמִים].
וְהַזְּכוּת הַזֹּאת כֹּה גְּדוֹלָה, שֶׁבְּשֵׁשׁ דַּקּוֹת בִּלְבָד זוֹכִים לַעֲשׂוֹת כָּל אֶחָד 921,000 סִיּוּמֵי זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ,וֶאִם כָּל אֶחָד הוֹלֵךְ במקומו וּמְחַלֵּק בְּבֵית מִדְרָשׁוֹ, וּבְעוֹד כַּמָּה בָּתֵּי כְּנֶסֶת וִיְשִׁיבוֹת, וְאוֹמְרִים 40 יוֹם, 6 דַּקּוֹת זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, זֹאת אוֹמֶרֶת כָּל יוֹם יֵשׁ לְכָל אֶחָד 921,000 סִיּוּמֵי זוֹהַר, רַבּוֹתַי זֶה יוֹתֵר שָׁוֶה מִכָּל עֲבוֹדָה שֶׁאֲנִי עָשִׂיתִי כָּל הַשָּׁנִים גַּם הַדַּף הַיּוֹמִי, וְגַם חֶבְרַת הַצָּלָה.
תְּתָאֲרוּ לָכֶם יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה אֲסוֹנוֹת, וּלַהַצָּלָה יֵשׁ עֲבוֹדָה רח"ל בְּלִי מְנוּחָה בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, הַשֵּׁם יְרַחֵם, וּבְוַדַּאי כֻּלָּם צוֹעֲקִים הַצִּילוּ !!! אַבָּא שֶׁבַּשָּׁמַיִם, תִּשְׁלַח מָשִׁיחַ, לֹא יְכוֹלִים יוֹתֵר לְחַכּוֹת, אֲבָל לֹא יוֹדְעִים מַה הַתְּרוּפָה לָזֶה, וְלָמָּה הַמָּשִׁיחַ מִתְעַכֵּב מִלָּבֹא?
עוֹשִׂים הַרְבֵּה שִׁעוּרִים בְּדַף הַיּוֹמִי, סִיּוּמֵי שַׁ"ס, וְעַכְשָׁו ברוך השם הִגְדִּילוּ לַעֲשׂוֹת לְסַיֵּם אֶת כָּל הַשַׁ"ס בְּשָׁנָה אַחַת, וְלִלְמֹד 24 שָׁעוֹת שָׁלֹשׁ יָמִים מֵעֵת לְעֵת אֶת כָּל הַשַׁ"ס, אֲבָל מַה נַּעֲשֶׂה שֶׁלֹּא קָרְאוּ וְלֹא לָמְדוּ אֶת דִּבְרֵי הָרַמְחַ"ל בִּפְנִים שֶׁכָּתַב אֶת הָעֵצָה שֶׁלּוֹ, ללמוד שלשה ימים רצוף בספר הַזּוֹהַר וְזֶּה מַה שֶּׁיִּמְנַע אֶת הָאֲסוֹנוֹת, וְכֵן כָּתַב רַבִּי חַיִּים וִיטָאל וְגַּם גְּדוֹלֵי הַמְּקֻבָּלִים צָעֲקוּ אֶת דִּבְרֵי הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ וְתִקּוּנֵי הַזּוֹהַר תִּקּוּן ל' שֶׁכָּל הַצָּרוֹת בָּאוֹת רַק עַל יְדֵי שֶׁלֹּא לוֹמְדִים תּוֹרַת הַסּוֹד
וּבְתִקּוּן ל' בְּסֵפֶר כִּסֵּא מֶלֶךְ, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: כַּמָּה גָּדוֹל חִיּוּב עַל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לִלְמֹד קַבָּלָה, וְעָנְשָׁם כַּמָּה גָּדוֹל אִם אֵינָם לוֹמְדִים קַבָּלָה, וְגוֹרֵם אֹרֶךְ גָּלוּתָא, כִּי הֵם מְעַכְּבִים הַגְּאֻלָּה רַחֲמָנָא לִיצְלַן. וּמַמְשִׁיךְ: וַי לוֹן דְּגָרְמִין עֲנִיּוּתָא וְחַרְבָּא וּבִיזָה וְהֶרֶג וְאַבְּדָן בְּעָלְמָא. אוֹי לָהֶם שֶׁגּוֹרְמִים עֲנִיּוּת וְחֶרֶב וּבִזָּה וְהֶרֶג וְאָבְדָן בָּעוֹלָם. (תִּקּוּנֵי זֹהַר תִּקּוּן ל' דַּף ע"ג:) –
וְאֵלּוּ דִּבְרֵי הָרַמְחַ"ל (באגרות):… וְהַגָּאוֹן ר"י בַּאסַאן רַבּוֹ שֶׁל רַבֵּינוּ שָׁאַל אֶת רַבֵּינוּ, לְבָאֵר לוֹ סוֹד הָעִנְיָן שֶׁיִּהְיֶה כֹּחַ כָּזֶה לְהַסִּטְרָא אָחֳרָא נֶגֶד הַתּוֹרָה, וְרַבֵּינוּ הֵשִׁיב לוֹ בְּבֵאוּר מַסְפִּיק סוֹד כָּל הָעִנְיָן, וְכֵן כּוֹתֵב לוֹ רַבֵּינוּ, כִּי הוּא רָאָה זֹאת מִקֹּדֶם, וְהִקְדִּים רְפוּאָה לַמַּכָּה, וְתִקֵּן בַּיְּשִׁיבָה שֶׁלּוֹ שֶׁיִּלְמְדוּ זֹהַר וְתִקּוּנִים וְזֹהַר חָדָשׁ בְּלִי הֶפְסֵק מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים. (יָרִים משֶׁה מִשְׁפָּט הבה"ת אוֹת יד). וְהַצַּדִּיק הַמְקוּבָל הָרַב בְּנַיָיהוּ שְׁמוּאֵלִי שְׁלִיטָ"א אִרְגֵּן כְּבָר מִזְּמַן חַבּוּרָה קְדוֹשָׁה שֶׁל מֵאוֹת אֲנָשִׁים שֶׁלּוֹמְדִים כָּךְ, וְיֵשׁ כְּבָר עוֹד הַרְבֵּה כּוֹלְלִים שֶׁהוֹלְכִים בְּזָה הַדֶּרֶךְ.
יָדוּעַ, שֶׁמִּתּוֹךְ מִדַּת הָרַחֲמִים הָאֵינְסוֹפִית שֶׁל הַבּוֹרֵא, לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי כָּל דִּין אוֹ גְּזֵרָה קָשָׁה מִשָּׁמַיִם, עוֹשִׂים חֶסֶד עִם הָאָדָם וְנוֹתְנִים לוֹ הִזְדַּמְּנוּת לִבְחֹר בַּטּוֹב עַל מְנָת לְבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה מֵעָלָיו. וּמַה שֶּׁנָּכוֹן לְגַבֵּי גְּזֵרוֹת הַפְּרָט תָּקֵף לְגַבֵּי גְּזֵרוֹת הַכְּלָל. וְגַם לִפְנֵי הַגְּזֵרָה אוֹ "הַמַּכָּה" שֶׁל הַשּׁוֹאָה הָאֲיֻמָּה, ה' שֹׁלֵחַ הִזְדַּמְּנוּת לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לִבְחֹר בַּטּוֹב וְשׁלֵחַ "תְּרוּפָה" עִם שָׁלִיחַ בִּדְמוּתוֹ שֶׁל הָרַב אַשְׁלַג זַצַ"ל בַּעַל הַסֻּלָּם שֶׁהָלַךְ לַקְּהִלּוֹת הַיְּהוּדִיּוֹת בְּפוֹלִין וְאָמַר לָהֶם לִלְמֹד זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, בַּעַל הַסֻּלָּם צָפָה בְּרוּחַ קָדְשׁוֹ עֶשְׂרִים שָׁנָה לִפְנֵי מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה, אֶת הַשּׁוֹאָה הַהוֹלֶכֶת וּקְרֵבָה, הוּא הָלַךְ וְזָעַק וּבִפְנֵי רַבָּנִים וּבִפְנֵי יהוּדֵי אֵרוֹפָּה, וְהִרְעִישׁ עוֹלָמוֹת כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ אֶת הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, כִּי יָדַע שֶׁזּוֹ הַתְּרוּפָה הַקְּדוֹשָׁה לְהַצָּלַת יְהוּדֵי אֵרוֹפָּה מֵהַשּׁוֹאָה הָאֲיֻמָּה. אבל מה לעשות הַסִּטְרָא אַחֲרָא (הַיֵּצֶר הָרַע), כַּמּוּבָן, מְאֹד מַפְרִיעָה בַּבְּחִירָה, לִבְחֹר בַּטּוֹב, וְהִקְשְׁתָה אֶת לִבָּם שֶׁל רוב רָאשֵׁי הַקְּהִלּוֹת הַיְּהוּדִיּוֹת. היה קָשֶׁה לרוב הָרַבָּנִים לְהַאֲמִין שֶׁמְּרַחֶפֶת עֲלֵיהֶם גְּזֵרָה כָּל כָּךְ קָשָׁה שֶׁל שׁוֹאָה, זֶה הֲרֵי לְגַמְרֵי לֹא הֶגְיוֹנִי, כמובן שהיו רבנים שאמרו לברוח לארץ ישראל כמו הרבי מהוסיאטין זצ"ל
ועכשיו תשמעו טוב
כְנֶגֶד זֶה (לְשֵׁם הַבְּחִירָה) מִצַּד הַטּוֹב, גַּם קָשֶׁה לְהַאֲמִין בְּאוֹתָהּ מִדָּה שֶׁהַתְּרוּפָה למכה היא תרופה רוּחָנִית שֶׁל לִמּוּד הַזּוֹהַר, ואֶת הַתּוֹצָאוֹת הָעֲגוּמוֹת שֶׁל הַשּׁוֹאָה כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים, רבותי! בּוֹאוּ לֹא נִתֵּן לַהִסְטוֹרְיָה לַחְזֹר עַל עַצְמָהּ!!! בּוֹאוּ לֹא נִטְמֹן אֶת רֹאשֵׁנוּ בַּחוֹל!!! אִי אֶפְשָׁר לִבְרֹחַ מֵהַתִּקּוּן!
הַאִם זֶה הֶגְיוֹנִי שֶׁתִּפֹּל עָלֵינוּ פִּצְצַת אָטוֹם? הַאִם זֶה הָיָה הֶגְיוֹנִי שֶׁהָיְתָה הַשּׁוֹאָה? הֲרֵי יָדוּעַ שֶׁכָּל רָאשֵׁי הַמְּדִינָה שׁוֹבְרִים אֶת הָרֹאשׁ אֵיךְ לְהַתְקִיף אֶת הרשעים, וּמַה לַעֲשׂוֹת שח"ו לֹא תִּפְרֹץ מִלְחָמָה, וּמַה יַעֲשׂוּ כָּל תּוֹשְׁבֵי יִשְׂרָאֵל שהרשעים בִּלְבָנוֹן מִתְגָּאִים וּמִתְרַבְרַבִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מַסְפִּיק טִילִים לְכָל מָקוֹם בַּמְּדִינָה, וְאוֹמְרִים שֶׁיִּשְׁלְחוּ חַס וְשָׁלוֹם 200,000 טִילִים לְיוֹם, "חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה" (תְּהִלִּים פֶּרֶק לז טו),
ְאָמְנָם כְּבָר הֻבְטַּחְנוּ השם יתברך "כִּי לֹא יִטֹּשׁ יְדֹוָד עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב: (תְּהִלִּים פֶּרֶק צד יד, כב) "וַיְהִי יְדֹוָד לִי לְמִשְׂגָּב וֵאלֹהַי לְצוּר מַחְסִי".
אבל אנחנו צריכים לעשות את שלנו
גם היום ה' שׁוּב שׁוֹלֵחַ לָנוּ תְּרוּפָה שֶׁהיּא לִמּוּד הַזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, והיום כבר יש תרגום ופירוש של בעל הסולם, ומתוק מדבש, ותרגום פשוט, וכל אחד יכול ללמוד כמו שהרבי מזידיטשויב זי"ע אמר שכל ילד מגיל שמונה כבר ילמוד בספר הזוהר הקדוש.
וְהִבְטִיחַ לָנוּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בְּזוֹהַ"ק בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא (פָּרָשַׁת נָשׂא דַּף קכ"ד:) וְהַמַשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ בְּהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר, מִן זוֹהֲרָא דְּאִימָא עִלָּאָה תְּשׁוּבָה. בְּאִלֵּין לָא צָּרִיךְ נִסָּיוֹן, וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְחַיֵּי, דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר, יִפְקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי. וְיִתְקַיֵּים בְּהוֹן, (דְּבָרִים לב) יְיָ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
אני צועק לכם מקירות ליבי:
לְמָה אנחנו מְחַכִּים?
הַאִם לֹא מַסְפִּיק סוֹבְלִים עַם יִשְׂרָאֵל צָרוֹת וַאֲסוֹנוֹת מַחְרִידִים, כַּמָּה גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּפְטְרוּ, וכעת נפטר מאתנו הגאון הקדוש המקובל מורינו רבי שלום יוסף אלייישיב זצ"ל, שהיה צדיק אמת, וממש בשנה האחרונה לחייו גילה לנו [והיה מודפס בעיתון] שכשהיה עוד ילד כבר ידע בעל פה את הזוהר וקבלה, ועזר לסבא שלו בעל הלשם זצ"ל לסדר את ספרי הקבלה לדפוס, וכן כתב אחד מלומדי השיעור שלו בתפארת בחורים, וז"ל: באחד השיעורים באמצע השיעור בגמרא, התחיל מרן זצוק"ל להסביר את הגמרא על פי קבלה, והזכיר את המושגים "דוכרא ו'נוקבא, ולבסוף ננער, והמשיך את השיעור כרגיל, וכותב גם את אותו השיעור כתבתי, אך לא היבנתי מאומה, רואים מזה שרצה ללמוד עם תלמידיו קבלה, ועל ידי זה זכה להיות גדול הדור, ולמד תורה לשמה, שאם לא לומדים זוהר הקדוש אומר הזוהר ומהרח"ו והרמח"ל, שזה לא תורה לשמה, והזוהר הקדוש כותב שאין להם חלק בגן עדן העליון, וזורקים אותו משם, ובא תיכף חזרה בגלגול וכן כתבו הגר"א ומהרח"ו זצ"ל, ואף אחד לא סיפר בדרשה את גדלותו האמיתית, ואף אחד לא אמר שילכו בדרכו, ללמוד זוהר הקדוש, וַעֲדַיִן לֹא מְבִינִים עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה, וּמַה רוֹצִים מֵאִתָּנוּ, וְה' יִתְבָּרַךְ שׁוֹלֵחַ לָנוּ אֶת צַדִּיקָיו גְּדוֹלֵי הַדּוֹרוֹת שֶׁחָזוּ מֵרֹאשׁ מַה ה' רוֹצֶה מֵאִתָּנוּ,
כַּיָּדוּעַ אֲנַחְנוּ הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן סוֹף הַגָּלוּת לִפְנֵי הַגְּאוּלָה, וְהַגְּאֻלָּה הַזֹּאת אִי אֶפְשָׁר שֶׁתָּבֹא אֶלָּא בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה תורת הפנימיות, ברוך השם, הַיְּשִׁיבוֹת לוֹמְדִים כָּל הַיּוֹם גְּמָרָא, אֲבָל התורה היא פַּרְדֵּ"ס פְּ'שַׁט רֶ'מֶז דְּ'רוּשׁ ס'וֹד, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָאוֹר הַחַיִּים הַקָּדוֹשׁ, (וַיְחִי), וְכָל מִי שֶׁלֹּא עוֹסֵק בְּאַרְבַּעַת חֲלָקֶיהָ, עָלָיו יוֹצֵאת בְּכָל יוֹם בַּת קוֹל וְצוֹוַחַת "אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה" (מהרח"ו). ולכן צריכים היום להוסיף בלימוד הזוהר הקדוש בכל הישיבות.
וְכָתַב השלה"ק וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: הַחִבּוּר מֵהַזֹּהַר הָיָה עָתִיד לִהְיוֹת גָּנוּז וְכוּ' עַד שֶׁיָּבוֹא הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּסוֹף הַיָּמִים שֶׁאָז יִתְגַּלֶּה לַתַּחְתּוֹנִים, וּבִזְכוּת הָעוֹסְקִים יָבוֹא מָשִׁיחַ, כִּי אָז תִּמָּלֵא הָאָרֶץ דֵּעָה בְּסִבָּתוֹ, אֲשֶׁר זֶה תִּהְיֶה סִבָּה קְרוֹבָה לְבִיאָתוֹ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר וּבְגִינֵיהּ וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְכוּ', כְּדֵי שֶׁבִּזְכוּת זֶה יִגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל, כְּשֵׁם שֶׁלֹּא נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם עַד שֶׁהֻצְרַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְקַדְּשָׁם בְּדַם פֶּסַח וּבְדַם מִילָה, כֵּן גְּאֻלָּה הָעֲתִידָה לֹא תִּהְיֶה הַגְּאֻלָּה עַד שֶׁיִּזְכּוּ לְתּוֹסְפוֹת הַקְּדֻשָּׁה הַזּוֹ, וְהוּא רְצוֹן הָאֵל יִתְבָּרַךְ, וְאַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה בָּהּ. (שְׁלָ"ה, עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, מַאֲמָר רִאשׁוֹן). וְכֵן כָּתַב הַגָּאוֹן מִוִּילְנָא. (אֶבֶן שְׁלֵמָה פֶּרֶק י"א אוֹת ג')הַגְּאֻלָּה וּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ תְּלוּיִים רַק בְּלִמּוּד הַקַּבָּלָה. וּבִישַׁעְיָה (ו' ט') כָּתַב, שֶׁהַיֵּצֶר הָרַע עוֹשֶׂה שֶׁלֹּא יִלְמַד קַבָּלָה, כִּי יוֹדֵעַ שֶׁעַל יְדֵי לִמּוּד זֶה יָשׁוּב הָאָדָם בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, וּבְסֵפֶר הַקָּנֶה כָּתַב עַל דִּבְרֵי הַנָּבִיא מַלְאָכִי (ג' י"ח) "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ" עוֹבֵד אֱלֹקִים הַיְנוּ הָעוֹסֵק בַּתַּלְמוּד וּבַזֹּהַר. לֹא עֲבָדוֹ – הָעוֹסֵק בַּתַּלְמוּד לְבַד וְאֵינוֹ עוֹסֵק בַּזֹּהַר. (רַבִּי צְבִי אֱלִימֶלֶךְ שַׁפִּירָא מִדִּינוֹב, מהרצ"א, מַעְיַן גַּנִּים, פ"א אוֹת ב'), זֶהוּ הַבֵּרוּר הָאַחֲרוֹן לִפְנֵי קִיּוּם הַנְּבוּאָה (שָׁם, כג) "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא". כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְחַכֶּה וּמְצַפֶּה שֶׁכָּל הַיְהוּדִים יִלְמְדוּ זוֹהַ"ק, וּבָזֶה יִתְלַקְּטוּ הַנִּיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשִׁים, וְלֹא יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח, וְאָז יִגָּלֶה וְיוֹפִיעַ מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ וִילַמֵּד לְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת סוֹדוֹת הַתּוֹרָה, מַה שֶּׁלָּמְדוּ עַכְשָׁו, וְלֹא הֵבִינוּ. וּבְסֵפֶר יְסוֹד וְשֹׁרֶשׁ הָעֲבוֹדָה (שַׁעַר הַנִּיצוֹץ) כָּתַב, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: אַחַי וְרֵעַי, אִם כָּל כָּךְ גְּדוֹלָה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ וּמַעֲלָתוֹ, וְכַמָּה תַּקִיף חֵילָא דְּהַאי אִילָנָא רברבא שֶׁל לִמּוּד סֵפֶר הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, וְשֹׁרֶשׁ בְּאֶרֶץ גִּזְעוֹ לשלח רְצוּצִים חָפְשִׁי מִן הַגָּלוּת הַמַּר, הַאֵיךְ לֹא יִתְלַהֵב לֵב הָאָדָם לְהָעִיר אֹזֶן, לִשְׁמוֹעַ כַּלִּמּוּדִים, לִקְבֹּעַ שִׁעוּר קָבוּעַ בְּכָל יוֹם בְּזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ וּבְתִקּוּנִים וּשְׁאָר סִפְרֵי הַמְּקֻבָּלִים וְכוּ', עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
ועכשיו תשמעו את החידוש:
כל אחד שלומד דף היומי ש"ס יקבל על עצמו להשתדל ללמוד גם דף היומי על ספר הזוהר הקדוש,
רבותי זה החידוש הגדול של הכנס.
רבותי זה החידוש הגדול של הכנס
ברוך השם שזיכו אותנו לְהוֹצִיא לָאוֹר אֶת זוהר הַשַׁ"ס הַמְּסֻדָּר לְלִמּוּד דַּף זוֹהַר עִם דַּף הַיּוֹמִי שַׁ"ס. ומניה ומניה יתקלס עילאה, דְּהַיְנוּ לִמּוּד הַשַׁ"ס וְהַזֹּוהַר הַנִּגְלֶה וְהַנִּסְתָּר חִבּוּר תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וּבָזֶה נְקַיֵּם מִצְוַת גְּדוֹלֵי הַדּוֹר: מָרָן מְאוֹר יִשְׂרָאֵל הָרַב עוֹבַדְיָה יוֹסֵף שְׁלִיטָ"א, עִם הָרַב הָרָאשִׁי שְׁלֹמֹה מֹשֶׁה עמאר, וְהָרַב מֹשֶׁה צדקה רֹאשׁ יְשִׁיבַת פּוֹרַת יוֹסֵף, וְהָרַב בְּנָיָהוּ שְׁמוּאֵלִי רֹאשׁ יְשִׁיבַת הַמְּקֻבָּלִים נְהַר שָׁלוֹם, וְהָרַב אֱלִיעֶזֶר בֶּרְלַנְד רֹאשׁ יְשִׁיבַת שׁוּבוּ בָּנִים, וְהָרַב צִיּוֹן בוארון, חָבֵר בֵּית הַדִּין הַגָּדוֹל בִּירוּשָׁלַיִם, בִּקְרִיאָה שֶׁל חִבָּה: לְהַרְבּוֹת בְּאַחְדוּת בְּאַהֲבַת יִשְׂרָאֵל וּלְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו לִקְרֹא לְפָחוֹת דַּף אֶחָד שֶׁל זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ בְּכָל יוֹם.
לסיום ידידיי:
נגיד כֻלָּנוּ כְּאֶחָד אֶת הַנִּשְׁמַת בְּיַחַד בשביל כלל ישראל שֶׁזֶּה סְגוּלָה מְאֹד גְּדוֹלָה, וְכָל אֶחָד יכול גם לְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּתֵּן לוֹ מַה שֶּׁהוּא צָּרִיךְ, וְזֶה יִהְיֶה הַקִּדּוּשׁ הַשֵּׁם הֲכִי הַגָּדוֹל שֶׁצִּבּוּר כָּזֶה גָּדוֹל יַגִּידוּ בְּיַחַד נִשְׁמַת, וְנוֹדֶה לְהַשֵּׁם שֶׁזָּכִינוּ לְהִתְחַבֵּר לָרַשְׁבִּ"י זיע"א. וְאַחַר יַעֲשֶׂה הָרַב מֵאִיר דיהאן סִיּוּם עַל הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, וְאַחַר כָּךְ כֻּלָּנוּ בְּיַחַד נַתְחִיל וּנְסַיֵּם אֶת כָּל הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ בַּחֲבוּרָה אַחַת בְּכַמָּה דַּקּוֹת.
כָּתוּב בְּסִפְרֵי תַּלְמִידֵי בַּעַל שֵׁם טוֹב כִּי בְּעִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא יִהְיֶה דָּבָר קָטָן חָשׁוּב כָּל כָּךְ שֶׁיּוּכַל לְהַגִּיעַ בְּמַעֲשִׂים לְמַדְרֵגַת תַּנָּא וְאַמוֹרָא, וְהוּא פֶּלֶא!!!
אֲבָל אַחֲרֵי כָּל הַחֶשְׁבּוֹן הַזֶּה, שֶׁאִם מְחַלְּקִים לְ-960 אֲנָשִׁים אֶת הַחוֹבֶרֶת תתק"ס, וְכָל בֵּית הַמִּדְרָשׁ מִצְטָרֵף לְ 960 אִישׁ, מְקַבְּלִים שָׂכָר כָּל אֶחָד כְּמוֹ שֶׁסִּיְּמוּ אֶת הַזּוֹהַר 921,000 פְּעָמִים, אָז אֵין כְּבָר חִדּוּשׁ שֶׁזּוֹכִים לְהַגִּיעַ לְמַדְרֵגַת הַגְּדוֹלִים הָאֵלּוּ, וּבִפְרָט הַשָּׂכָר הַגָּדוֹל לְמִי שֶׁתּוֹרֵם סֵט שֶׁל תתק"ס, שֶׁעוֹלֶה רַק שֶׁקֶל וַחֲצִי לַחוֹבֶרֶת, סַךְ הַכֹּל 1,400 ש"ח, וִיכוֹלִים לְשַׁלֵּם בְּעֶשֶׂר תַּשְׁלוּמִים, נָא לְהִתְקַשֵּׁר לְהָרַב אֲבִישַׁי כֹּהֵן שליט"א, טל: 0547-112492, הַנִּמְצָא אִתָּנוּ כָּאן.
רַבּוֹתַי עַכְשָׁו זֶה הַזְּמַן, הַמִּשְׂחָק נִגְמַר, אֵין זְמַן, אֲנַחְנוּ בְּסוֹף הַגָּלוּת לִפְנֵי פְּצָצוֹת אָטוֹם, בּוֹאוּ וְנִתְאַרְגֵן כֻּלָּנוּ לְהַצִּיל כָּל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל לְהִנָּצֵל וּלְהִכָּנֵס בְּתֵבַת נֹחַ
וְיְהִי רָצוֹן שֶׁיְּעָרֶה הַשֵּׁם עָלֵינוּ רוּחַ טָהֳרָה, וְנִזְכֶּה לְטַהֵר לְבָבֵנוּ לַעֲבֹד לְיוֹצְרֵנוּ בְּכָל כֹּחֵנוּ וּבְכָל נַפְשֵׁנוּ וּבְכָל מְאֹדֵנוּ, וְנִזְכּוֹר אֵיךְ שְׁהָרַעֲיָא מְהֵימְנָא מְצַוֶּה אוֹתָנוּ לִלְמוֹד זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ דַּוְקָא, שֶׁתּוֹרַת הָרַשְׁבִּ"י מֵאִיר עַד סוֹף הַדּוֹרוֹת, וְצָרִיךְ לִלְמוֹד וְלֹא לָתֶת מְנוּחָה לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁיִּגְאָלֵנוּ (זוֹהַר פִּנְחָס ריט.) וְשֶׁיִּשְׁלַח לָנוּ מְשִׁיחֵנוּ וִיקַבֵּץ נִדָּחֵנוּ וְיִּבְנֶה בֵּית תִּפְאַרְתֵּנוּ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן.
בַּאֲמִירַת הַנִּשְׁמַת נְכַבֵּד אֶת הָרַב:
אֲנָחְנוּ כָּעֵת בַּסּוּף הַגְּאוּלָה וְאֵין שְׁאֵלָה, אִם תָּבוֹא פִּצְצַת אָטוֹם חַס וְשָׁלוֹם, הַשְּׁאֵלָה אֵיפֹה וּמָתַי יָבוֹא, וְכַמָּה קָרְבָּנוֹת חַס וְשָׁלוֹם זֶה יָבִיא חַס וְשָׁלוֹם.
רַבּוֹתַי אֵין זְמַן לְמִשְׂחָקִים, כָּל בָּחוּר וְאַבְרֵךְ כּוֹלֵל הָרוֹצֶה לְהַצִּיל אֶת הַחַיִּים שֶׁלּוֹ, יֵדַע כִּי הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ וְהַצַּדִּיקִים אוֹמְרִים וּמַזְהִירִים אוֹתָנוּ, שְׁמִי שֶׁלֹּא יִלְמַד זוֹהַר, יִמָּחֵק מִן הָעוֹלָם, אָז מָה צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת? לַעֲמֹד בְּחִבּוּק יָדַיִם וּלְחַכּוֹת חַס וְשָׁלוֹם שֶׁיְּהוּדִים יִמָּחֲקוּ מִן הָעוֹלָם חַס וְשָׁלוֹם, כֵּן, מִי שֶׁלֹּא עוֹשֶׂה דַּי לְהַצִּיל כָּל הַיְהוּדִים, יִתְבְּעוּ אוֹתוֹ בַּשָּׁמַיִם כְּאִלּוּ הוּא הָרַג אוֹתָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַצַּדִּיק הַמְּקֻבָּל הָרַב גּוֹבַא"י זַצַ"ל.
וְרָאִינוּ אֵיךְ שֶׁבְּעַל הַסֻּלָּם הִזְהִיר אֶת הָאַדְמוֹרִי"ם וְהָרַבָּנִים וְאַף אֶחָד לֹא עָשָׂה כְּלוּם, וְהֵם כָּעֵת נוֹתְנִים בַּשָּׁמַיִם דִּין וְחֶשְׁבּוֹן עַל זֶה, כֵּן יֵשׁ מֵאוֹת מַרְאֵה מְקוֹמוֹת בְּשַׁ"ס וּפוֹסְקִים עַל זֶה.
עַל כֵּן צְרִיכִים לוֹמַר אֶת הָאֱמֶת בְּגָלוּי. עַכְשָׁו אֵין זְמַן, כָּל אֶחָד יוֹשֵׁב וּמְחַכֶּה לְפִצְצַת אָטוֹם, אֲבָל לֹא עוֹשֶׂה כְּלוּם, לְהַצִּיל אֶת עַם יִשְׂרָאֵל.
עַל כֵּן אֵין לָנוּ עֵצָה רַק שֶׁכָּל אֶחָד יַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ כמה דַּקּוֹת זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ בְּיוֹם וְכָךְ יִנָּצֵל בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם, זֶהוּ הַבְטָחַת הָרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי שֶׁרַק אֵלּוּ יִנָּצְלוּ, וְהַשְּׁאָר יִמָּחֲקוּ מִן הָעוֹלָם, וַאֲנִי רוֹצֶה לְהַגִּיעַ בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם לְכָל יְהוּדִי בָּעוֹלָם, אֲנִי אוֹהֵב כָּל יְהוּדִי בֵּין חֲרֵדִי וּבֵין חִלּוֹנִי, הֵם גַּם הַיְּלָדִים שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְיֵשׁ לִי עֲלֵיהֶם הַרְבֵּה יוֹתֵר רַחְמָנוּת, כִּי הֵם בֶּאֱמֶת תִּינוֹקוֹת שֶׁנִּשְׁבּוּ, אַף אֶחָד לֹא רָצָה לְהַצִּיל אוֹתָם כְּשֶׁבָּאוּ לָאָרֶץ בִּשְׁנוֹת הַחֲמִשִּׁים, וְהִכְנִיסוּ אוֹתָם לְקִיבּוּצִים, אָז הֵם לֹא אֲשֵׁמִים כְּלָל, אֲנַחְנוּ אֲשֵׁמִים עֲלֵיהֶם, צְרִיכִים לְקָרֵב אוֹתָם וְלֶאֱהֹב אוֹתָם אַהֲבַת נֶפֶשׁ, וְאִם לֹא אוֹמְרִים תּוֹכָחָה בְּאַהֲבָה, זֶה סִימָן שֶׁלֹּא אוֹהֲבִים אֶת הַיְהוּדִים, כָּךְ פּוֹסֵק הַסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ קַב הַיָּשָׁר וְהָרֵאשִׁית חָכְמָה.
אָז צָהַ"ל יוֹשְׁבִים וְחוֹשְׁבִים שָׁנִים, אֵיךְ לְהַצִּיל אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִפִּצָצַת אָטוֹם, כָּל הַכָּבוֹד לָהֶם.
אֲבָל אֵיפֹה אֲנַחְנוּ? מַה אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים לְהַצִּיל אֶת עַצְמֵנוּ? וּבֶאֱמֶת מִי צָרִיךְ לְעוֹרֵר אֶת הָעוֹלָם אִם לֹא הָרַבָּנִים? וּבָרוּךְ ה' שֶׁיֵּשׁ לָנוּ רַבָּנִים צַדִּיקִים שֶׁכָּתְבוּ וְעוֹרְרוּ אוֹתָנוּ כְּבָר שָׁנִים לִלְמֹד זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, וְרַק מְעַט שֶׁשָּׁמְעוּ בְּקוֹלָם, לָכֵן הִתְחַלְתִּי לְאַרְגֵּן לְחַלֵּק בְּחִנָּם סְפָרִים עַל חוֹבַת לִמּוּד הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ לְכָל יְהוּדִי וִיהוּדִי, וְתִרְאוּ אֶת הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁיֵּשׁ לְחַיָּלִים, יֵשׁ לָנוּ עַשְׂרוֹת אַלְפֵי חֲיָלִים שֶׁשָׁלַחְנוּ לָהֶם תִּקּוּנֵי זוֹהַר, וְחַיָיל אֶחָד יָרוּ בּוֹ כַּדּוּר מַמָּשׁ עַל יַד הַלֵּב, וְהָיָה לוֹ בַּכִּיס תִּקּוּנֵי זוֹהַר פוֹרְמַט כִּיס שֶׁלּוֹמֵד בְּזֶה מָתַי שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְמַן, וְהַכַּדּוּר נִכְנַס רַק בִּכְרִיכָה וְלֹא נִכְנַס יוֹתֵר וְהֶרְאָה אֶת זֶה לְכָל הַחַיָּלִים, [חֲבָל שֶׁלֹּא בִּקַּשְׁתִּי מִמֶּנּוּ לַעֲשׂוֹת תְּמוּנָה, שֶׁכֻּלְּכֶם תִּרְאוּ]. וַאֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים וְלוֹמְדִים כָּל הַיּוֹם, וְלֹא נוֹתְנִים לָנוּ לִלְמֹד 4-5 דַּקּוֹת זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ לְהַצִּיל אוֹתָנוּ מֵהַמִּלְחָמָה הַגְּדוֹלָה שֶׁמַּחְכִּים כָּל יוֹם עָלֶיהָ.
הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב
אֵין כֹּחָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֶלָּא בְּפִיהֶם בְּיָדֵנוּ כֹּחַ אַדִּיר, לְנַצֵּחַ אֶת הָאוֹיֵב, לָתֵת אֶת הַמַּכָּה הָרִאשׁוֹנָה!
לוֹמְדֵי הַזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ נוֹתְנִים אֶת הַמַּכָּה הָרִאשׁוֹנָה!
צַהַ"ל מִתְכּוֹנְנִים לְהַחְזִיר "מַכָּה שְׁנִיָּה" לְאִירַן עַל יְדֵי צוֹלְלוֹת, זֹּאת אוֹמֶרֶת שֶׁכְּבָר הִשְׁלִימוּ עִם הָעֻבְדָּה, שֶׁתִּהְיֶה זוֹ אִירָן שֶׁתִּתֵּן אֶת "הַמַּכָּה הָרִאשׁוֹנָה" – פְּצָצָה גַּרְעִינִית לְיִשְׂרָאֵל [ח"ו], (וְהַצָּבָא מְשַׁעֵר שֶׁזֶּה עָלוּל לִגְבוֹת כְּמִלְיוֹן נֶפֶשׁ רָח"ל).
הַמְּדִינָה כְּבַר הִשְׁלִימָה עִם הַמַּצָּב! אֲנַחְנוּ לֹא מַשְׁלִימִים עִם הַמַּצָּב הַזֶּה!
וְנַהֲפוֹךְ הוּא! אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְהוּדִים הֵמָּה בְּשׂוֹנְאֵיהֶם!
כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ מַאֲמִין בְּדִבְרֵי הַנְּבִיאִים עַל הֶעָתִיד לִהְיוֹת בְּמִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הָאַחֲרוֹנָה, וּשְׁנֵי נְבִיאִים הִתְנַבְּאוּ עַל כָּךְ, יְחֶזְקֵאל וּזְכַרְיָה, וּבֵאֲרוּ חֲזַ"ל כִּי גּוֹג וּמָגוֹג יָבוֹאוּ עַל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל פַּעֲמִיִּים אוֹ שָׁלֹשׁ, וְרַק בְּפַעַם הָאַחֲרוֹנָה הוּא יַגִּיעַ לִירוּשָׁלַיִם, וִיחֶזְקֵאל הַנָּבִיא מְתָאֵר אֶת הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁיָּבוֹא, וְשָׁם (יְחֶזְקֵאל פֶּרֶק לח) מְתֹאָר כָּךְ:
"(יח) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא בְּיוֹם בּוֹא גוֹג עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי אלוקים תַּעֲלֶה חֲמָתִי בְּאַפִּי: (יט) וּבְקִנְאָתִי בְאֵשׁ עֶבְרָתִי דִּבַּרְתִּי אִם לֹא בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: (כ) וְרָעֲשׁוּ מִפָּנַי דְּגֵי הַיָּם וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְחַיַּת הַשָּׂדֶה וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה וְכֹל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְנֶהֶרְסוּ הֶהָרִים וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת וְכָל חוֹמָה לָאָרֶץ תִּפּוֹל".
[ופירש המלבי"ם: והרעש הזה יש לפרשו על דרך המליצה, על גודל המלחמה והשמעת קול כלי תותח וכלי הנשק שיהיו באחרית הימים, המחריבים הרים ומהרסים חומות בצורות בקול רעש גדול ואדיר מאוד, וכל זה הצטייר במחזה הנביא ברעש וההמולה גדולה]."(כא) וְקָרָאתִי עָלָיו לְכָל הָרַי חֶרֶב נְאֻם ה' אלוקים חֶרֶב אִישׁ בְּאָחִיו תִּהְיֶה: (כב) וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר וּבְדָם וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ אֵשׁ וְגָפְרִית אַמְטִיר עָלָיו וְעַל אֲגַפָּיו וְעַל עַמִּים רַבִּים אֲשֶׁר אִתּוֹ: (כג) וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'".
וְאִלּוּ הַנָּבִיא זְכַרְיָה (סֵפֶר זְכַרְיָה פֶּרֶק יד) מְתָאֵר אֶת הַמִּלְחָמָה הָאַחֲרוֹנָה, וְשָׁם מְתֹאָרִים הַדְּבָרִים בְּכִוּוּן הַמַּזְכִּיר פְּצָצָה אֲטוֹמִית, וְכָךְ כָּתוּב:
"(יב) וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלִָם הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עֹמֵד עַל רַגְלָיו וְעֵינָיו תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן וּלְשׁוֹנוֹ תִּמַּק בְּפִיהֶם: (יג) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא תִּהְיֶה מְהוּמַת ה' רַבָּה בָּהֶם וְהֶחֱזִיקוּ אִישׁ יַד רֵעֵהוּ וְעָלְתָה יָדוֹ עַל יַד רֵעֵהוּ: (יד) וְגַם יְהוּדָה תִּלָּחֵם בִּירוּשָׁלִָם וְאֻסַּף חֵיל כָּל הַגּוֹיִם סָבִיב זָהָב וָכֶסֶף וּבְגָדִים לָרֹב מְאֹד: (ט) וְכֵן תִּהְיֶה מַגֵּפַת הַסּוּס הַפֶּרֶד הַגָּמָל וְהַחֲמוֹר וְכָל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּמַּחֲנוֹת הָהֵמָּה כַּמַּגֵּפָה הַזֹּאת".
וְהָרַשְׁבִּ"י הַקָּדוֹשׁ מַּבְטִיחַ לָנוּ שֶׁאִם נִלְמַד זוֹהַר נִנָּצֵל בַּמִּלְחָמָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת.
אֲנַחְנוּ נִתֵּן אֶת "הַמַּכָּה הָרִאשׁוֹנָה"!
"נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ" … לְלִמּוּד זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ "וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים" (אֶסְתֵּר פֶּרֶק ט ב).
כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ שֶׁיִּשְׁתַּתֵּף אִתָּנוּ בְּמִבְצָע עוֹלָמִי זֶה מְקַבֵּל שְׂכַר כְּאִלּוּ סִיֵּם כָּל יום 921,000 פְּעָמִים אֶת כָּל הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, וְכָךְ נִמְנַע אֶת הָאָסוֹן וּנְקַרֵב אֶת הַגְּאוּלָה בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.
כֵּיצַד זֶה אֶפְשָׁרִי? – הַאִם יְכוֹלִים לְּיַישֵׂם זֹאת?
אָכֵן, אֶפְשָׁר וְאֶפְשָׁר! – בְּתָכְנִית קַלָּה וּמַתְאִימָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד!
שֶׁלֹּא תַּגִּידוּ לֹא יָדָעְנוּ! – שֶׁלֹּא תֹּאמְרוּ לֹא יָכֹלְנוּ!
בְּיָדֵינוּ הַדָּבָר, וְחוֹב קָדוֹשׁ הוּא לָנוּ! מִי לַה' אֵלָי!
כָּל אֶחָד יִקַּח כְּרַךְ אֶחָד מִ960 חלקים וְיִלְמַד 6 דַּקּוֹת בַּיּוֹם וְיִגְמֹר אֶת זֶה כָּל יום, וְיִּתְקַשֵּׁר לְ-960 אִישׁ שֶׁיַּעֲשׂוּ כָּךְ, וִיקַבֵּל שָׂכַר כְּאִלּוּ גָּמַר 921,000 פְּעָמִים כָּל הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ בכל יום.
הַקָּבָּ"ה הִקְדִּים לָנוּ רְפוּאָה לַמַּכָּה וְשָׁלַח לָּנוּ אֶת הָרַשְׁבִּ"י לְהַצִּילֵנוּ מִכָּל גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת וְרָעוֹת.
עוּרוּ יְשֵׁנִים מִתַּרְדֵּמַתְכֶם!
עַם יִשְׂרָאֵל זָקוּק לְהִנָּצֵל מֵהַמַּבּוּל הַנּוֹרָא! וְזֹאת אֶפְשָׁר רַק עַל יְדֵי תֵּיבַת נֹחַ – שֶׁהוּא "הַזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ"
אַל תַּגִּידוּ לֹא יָדַעְנוּ! אַל תַּגִּידוּ לֹא יָכֹלְנוּ!
סֵפֶר הַזֹּהַר הוּא כְּתֵבַת נֹחַ
"וְהַמַשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ". אִלֵּין אִינּוּן דְּקָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּזֹהַר דָּא, דְּאִקְרֵי סֵפֶר הַזֹּהַר, דְּאִיהוּ כְּתֵיבַת נֹחַ… וְדָא אוֹרָה דְּסִפְרָא דָּא (זֹהַר חֵלֶק ג' דַּף קנ"ג: בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא).
כְּמוֹ כֵן, בְּנוֹסָף לַמַּעֲלָה הַנִּפְלָאָה שֶׁל קֵרוּב הַגְּאֻלָּה בְּרַחֲמִים, מְסֻגָּלִים הַלִּמּוּד וְהַקְּרִיאָה בְּסֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ לְבַטֵּל כָּל גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת וְלִהְיוֹת כְּחוֹמָה בְּצוּרָה מִפְּנֵי כָּל צָרָה רַחֲמָנָא לִיצְלַן.
לַמַזְהִיר וְלַנִּזְהָר שְׁלוֹמִים תֵּן כְּמֵי נָהָר!
הַיֵּצֶר הָרַע יוֹדֵעַ בְּוַדָאוּת, שֶׁעַל יְדֵי לִּימּוּד הַזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, הוּא נִדְחָה מִן הָעוֹלָם וּמִתְבַּטֵּל שִׁלְטוֹנוֹ, וְזוֹהִי הַמִּלְחָמָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁלּוֹ. עַל כֵּן הוּא מִתְאַמֵּץ לְהַחְדִּיר מַחֲשָׁבוֹת שֶׁל שְׁטוּת וְהֶבֶל, הֵפֶךְ הָאֱמֶת מַמָּשׁ.
"בזכותך הגעתי!, לך יש חלק בגאולת העם!"
התבטא פעם צדיק ואמר: בבוא מלך המשיח, עם ישראל נקבצו ובאו לך, ופליטת העם ששים ושמחים, בעת הזאת יתבונן מלך המשיח בעיניו הטהורות יבחן כל אחד ואחד לפי מעשיו, לפתע ירים ידו ויראה באצבעו, כולם ירימו עיניהם בפליאה ויביטו במחזה, אז ישמיע מלך המשיח את קולו ויאמר, בהפנותו אצבע על יהודי מסויים: "בזכותך הגעתי!, לך יש חלק בגאולת העם!". כך יראה על כל יהודי ויהודי שפעל למען ביאתו.
הלואי שנזכה להיות מן הזוכים המאושרים, שהמשיח בכבודו ובעצמו יעיד עלינו – "בזכותך הגעתי".
על כן, יהודים יקרים, תנו לימוד לשם שמים, הקריבו מדקותיכם למען השכינה הקדושה, לעשות נחת רוח ליוצרינו, לגרום לפדות נפשנו, וכולנו כאחד נזכה שיקויים בנו נבואת הרשב"י "זכאה דרא דהאי אתגליא ביה ובסגולתו "וקראתם דרור" ותחזנה עינינו, בן דוד משיחנו מלך ביופיו יבוא ויגאלינו, ב"עוז" והדר אלוקינו, ובשכר זאת א-ל חי חלקינו, ונחה עליו רוח ה' צורינו מגינינו, יגלה כבוד מלכותך עלינו, ואז ישמח ליבינו, ותגל נפשינו, בישועת מלכינו, אכי"ר.
נשלח לו כל הספר אור הזוהר ונכתוב לו כאן יש לכם תשובה על הרבה שאלות שלכם.
צריך לדייק בדבריו מה הוא אמר?
א. קודם כל בחייו שמענו ממנו הרבה פעמים שמצווה לתלמידיו ללמוד כל פרדס התורה ואי אפשר להיות יהודי בלי שולחן ערוך, רק שהזוהר הקדוש הוא כמו אויר לנשימה.
ב. מה שנאמר לו בשמים בזמן שהיה במות קליני, הוא, שאת התלמוד בבלי כבר נעשה התיקון שלו, בלשונו, לעסו אותו כבר, ולא שח"ו לא ללמוד בבלי, אלא לתת יותר את הדעת לתלמוד ירושלמי, ובנוסף בגלל מה שהזניחו את התלמוד ירושלמי.
ג. מה גם שאנו בארץ ישראל וזה לא כבודה של ארץ ישראל שלא ילמדו תלמוד ארץ ישראל, וזה רוצים בשמים לקרב אותנו לקראת הגאולה השלימה.
ד. תראו איך הצדיקים מסבירים, מאיתי תצא תורה חדשה, והרי אני מאמין שזאת התורה לא תהא מוחלפת ח"ו? אלא הכוונה היא שיהיו ברובד יותר פנימי ועמוק של התורה, וזה על ידי שאנחנו מכינים את עצמינו בלימוד פנימיות התורה בדורו של משיח.
ה. בספר קנאת ה' צבאות חלק שני:
וזה סוד הכתר:
נמצא ב' בחינות לעולם, אחד בסוד החכמה, והוא הראש האחד, ואחד בסוד הכתר, והוא הראש השני, שבבחינתו יהיה העולם לעתיד לבוא. וכן היה ראוי להיות אם לא היה אדם חוטא. וזהו בראשית – ב' ראשית, כי בראשית אחד נברא, וראשית שני הוכן לו. ולפי סוד אותו הראשית תקבל חידוש התורה גם כן. וכל המציאות – נשמות ועולמות; והוא סוד (ישעיהו נא, ד) "כי תורה מאתי תצא", שאמרו, כי חידוש תורה מאתי תצא. כי היא התורה עצמה שלא תתחלף, רק שתתגלה בבחינת הכתר, ולא כמו שהיא עתה בבחינת החכמה. ולכן תתגלה בבחינת (שם) [שכר], ולא בבחינת עשיה וזכות:
קריאת חירום לכל אשר לב יהודי בקרבו:
סבל רב סובלים עם ישראל בימים אלו, הרבה אסונות, צרות וייסורים קשים, אנשים, נשים וטף מתים ביום אחד רח"ל, גזירות מהממשלה נגד יהודים שומרי תורה ומצוות, גזירות גיוס בני התורה. והשאלה זועקת: "על מה עשה ה' לנו ה' ככה? מה חרון האף הגדול הזה?
עושים אסיפות של כל הראשי ישיבות, מה לעשות ואיך להלחם נגד הגזירות הקשות של גיוס ועוד.
צועקים נגד גזירות השלטון כאלו הם אשמים על הכל!!!
הנפש החיים שער א' פרק ד' וז"ל: [ונאמר בקיצור מה שנוגע לעניינינו]
וזאת תורת האדם, כל איש ישראל, אל יאמר בלבו ח"ו. כי מה אני ומה כוחי לפעול במעשי השפלים שום ענין בעולם, אמנם יבין וידע ויקבע במחשבות לבו. שכל פרטי מעשיו ודבוריו ומחשבותיו כל עת ורגע. לא אתאבידו ח"ו. ומה רבו מעשיו ומאד גדלו וְרָמוּ. שכל אחת עולה כפי שורשה לפעול פעולתה בגבהי מרומים בעולמות וצחצחות האורות העליונים.(ראה מאמרים ב'*)
וקרוב לשמוע שגם זה בכלל כוונתם ז"ל באבות (פ"ב מ"א) "דע מה למעלה ממך". רוצה לומר, אם כי אינך רואה בעיניך העניינים הנוראים הנעשים ממעשיך,
אבל תדע נאמנה כי כל מה שנעשה למעלה בעולמות העליונים גבוהי גבוהים, הכל ממך הוא על פי מעשיך לאן נוטים, על פיהם יצאו ויבואו:
ובאמת כי האיש החכם ויבן את זאת לאמיתו, לבו יחיל בקרבו בחיל ורעדה, בשומו על לבו על מעשיו אשר לא טובים ח"ו עד היכן המה מגיעים לקלקל ולהרוס בחטא קל חס ושלום, הרבה יותר ממה שהחריב נבוכדנאצר וטיטוס, כי הלא נבוכדנאצר וטיטוס לא עשו במעשיהם שום פגם וקלקול כלל למעלה, כי לא להם חלק ושורש בעולמות העליונים שיהיו יכולים לנגוע שם כלל במעשיהם. רק שבחטאינו נתמעט ותש כביכול כח גבורה של מעלה, את מקדש ה' טמאו כביכול המקדש העליון. ועל ידי כן היה להם כח לנבוכדנאצר וטיטוס להחריב המקדש של מטה, המכוון נגד המקדש של מעלה.כמו שארז"ל (איכה רבתי מא, א) קמחא טחינא טחינת. הרי כי עונותינו החריבו נוה מעלה עולמות עליונים הקדושים. והמה החריבו רק נוה מטה. וזהו שהתפלל דוד המלך עליו השלום (ה): "תהלים עד". ביקש שיחשב לו כאלו למעלה בשמי מרומים הרס, אבל באמת לא נגעו שם מעשיו כלל כנ"ל.
גם על זאת, יחרד לב האדם מעם הקדש, שהוא כולל בתבניתו כל הכוחות והעולמות כולם, כמו שיתבאר אי"ה להלן בפרק ו' ובשער ב' פ"ה. שהן המה הקדש והמקדש העליון. והלב של האדם אמצעיתא דגופא הוא כללית הכל נגד הבית קודשי קדשים אמצע הישוב אבן שתיה. כולל כל שרשי מקור הקדושות כמוהו ורמזוהו ז"ל במשנה פרק תפלת השחר יכוין את לבו כנגד בית ק"הק. ובזוהר שלח קס"א סוף ע"א (קסא, א) ת"ח כד ברא קב"ה ב"נ בעלמא אתקין לי' כגוונא עלאה יקירא ויהב לי' חילי' ותוקפי' באמצעיתא דגופא דתמן שרי' לבא כו'. כג"ד אתקין קוב"ה עלמא ועביד ליה חד גופא כו' ולבא שארי באמצעיתא כו' דהוא תוקפא דכלא וכלא ביה תליין כו'. וההיכל לבית קה"ק דתמן שכינה וכפורת וכרובים וארון והכא הוא לבא דכל ארעא ועלמא ומהכא אתזנו כו' ע"ש באורך. א"כ בעת אשר יתור האדם לחשוב בלבבו מחשבה אשר לא טהורה בניאוף ר"ל. הרי הוא מכניס זונה סמל הקנאה בבית ק"הק העליון נורא בעולמות העליונים הקדושים ח"ו. ומגביר ר"ל כחות הטומאה והס"א בבית קה"ק העליון. הרבה יותר ויותר ממה שנגרם התגברות כח הטומאה ע"י טיטוס בהציעו זונה בבית ק"הק במקדש מטה. וכן כל חטא ועון אשר כל איש ישראל מכני' בלבו ח"ו אש זרה. בכעס או שארי תאוות רעות ר"ל: הלא הוא ממש כענין הכתוב (ישעיה, סד) בית קדשנו ותפארתנו אשר וגו' היה לשריפת אש. הרחמן ית"ש יצילנו. וז"ש השם ליחזקאל (מג) את מקום כסאי גו' אשר אשכן שם בתוך בני ישראל לעולם ולא יטמאו עוד בית ישראל שם קדשי גו' בזנותם גו'. עתה ירחקו את זנותם גו' ושכנתי בתוכם לעולם.
מהנפש החיים אנו רואים שאנשי הכנסת לא אשמים ולא יכולים לעשות לנו כלום, אם אנחנו לא אשמים, וכל הראשי ישיבות לא יודעים מה שכתוב בנפש החיים?
אם הראשי ישיבות וכל החרדים היו שומעים לקול גדולי הדור האמיתיים, ללמוד דף זוהר ביום – ובפרט מרן קודש הקדשים שר בית הזוהר מרן עובדיה יוסף זצוקללה"ה, כתב וחתם עם עוד גדולי ישראל ללמוד דף זוהר ביום – ובגלל שלא שומעים את קול ה' חוצב להבות אש, אז מראים לנו שהכנסת יגזור גזירות רח"ל, ועוד לא מבינים מה שהקב"ה רוצה מהם, עושים תכניות לנסוע לכל העולם כולו להילחם!!!
רבותי, משה רבינו, אליהו הנביא והרשב"י, צועקים -לא יעזור לכם כלום! – המצב יהיה עוד יותר גרוע – הם מזכירים דברי הגה"ק הרב ש"ך שיבוא ח"ו שואה איומה- כן רבותי, כל אלו שלא אומרים ללמוד זוהר, הם בונים ומכינים את הפצצת אטום באירן – כן, כך פוסק הרשב"י בתיקון ל' תיקון מ"ג צריכים לדעת – מי הוא השונא האמיתי של עם ישראל!!!
צועקים להרבות בלימוד התורה וכו', ולא יודעים כי כל התורה לא שווה פרוטה אחת – כך פוסק הרשב"י ומשה רבנו ואליהו הנביא, וכך
כָּתַב המרח"ו זְיָ"ע, מַה שֶׁאָמַר הַנָּבִיא יִרְמְיָהוּ (ד' כ"ד), "וְכָל הַגְּבָעוֹת הִתְקַלְקָלוּ" אֵלּוּ הַבַּחוּרִים הַתַּלְמִידִים הַקְּטַנִּים שֶּׁרוֹאִים אֶת מְלַמְּדֵיהֶם שֶׁאֵינָם רוֹצִים לִלְמוֹד זוֹהַ"ק וְתוֹרַת הַסּוֹד, עַל כֵּן גְּבָעוֹת אֵלּוּ נִתְקַלְקְלוּ וְלִבָּם שֹׁרֶשׁ פּוֹרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה וְעָלְתָה בָּהֶם חֲלוּדַת טִיט וְרֶפֶשׁ לִכְפֹּר בְּחָכְמַת הָאֱמֶת … וְאֵין סָפֵק כִּי לֹא יִהְיֶה לָהֶם חֵלֶק בָּעוֹלָם הַבָּא כַּנִּזְכַּר בַּזֹּהַר. וְעוֹד כָּתַב שָׁם, כִּי הַכֹּל תָּלוּי בְּעֵסֶק הַחָכְמָה הַזֹּאת, וּמְנִיעָתֵנוּ מִלְּהִתְעַסֵּק בָּהּ הִיא גּוֹרֶמֶת אִחוּר וְעִכּוּב בִּנְיַן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ הַמְכֻנֶּה וְנִקְרָא "הֲדַר הַכַּרְמֶל", כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (שִׁיר הַשִּׁירִים ז' ו'):"רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל"… כִּי אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹרַת רוּחַ בְּעוֹלָמוֹ, אֶלָּא כַּאֲשֶׁר עוֹסְקִים בְּחָכְמָה זוֹ.
רוֹאִים שֶׁכְּדֵי לִזְכּוֹת לְיִרְאַת שָׁמַיִם טְהוֹרָה, שֶׁיֵּדַע שִׁפְלוּת עַצְמוֹ, מֻכְרָחִים לִלְמוֹד זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, וּבְכָךְ נִצָּלִים מקלקולים וּכְּפִירוֹת, וְזוֹכִים לְהַכִּיר גְּדֹלוֹת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וְכַאֲשֶׁר כָּל יִשְׂרָאֵל יַעַסְקוּ בְּלִימוּד הַזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ מִיַּד נִגְאָלִים וְנִיצָלִים מֵחֶבְלֵי מָשִׁיחַ. וְכָל עִקֵּר בִּיאַת הָאָדָם לְעוֹלָם הַזֶּה הוּא כְּדֵי שֶׁיִּלְמֹד אֶת הַלִימוּד הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה. וּבֶאֱמֶת כְּבָר הָרַעֲיָא מְהֵימְנָא [הוּא מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה] מְצַוֶּה אוֹתָנוּ לִלְמוֹד זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ דַוְוקָא, כִּי תּוֹרַת הָרַשְׁבִּ"י מֵאִיר עַד סוֹף הַדּוֹרוֹת, וְצָרִיךְ לִלְמוֹד לְלֹא הֶפְסֵק וְלֹא לָתֶת מְנוּחָה לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁיִּגְאָלֵנוּ (זוֹהַר פִּנְחָס ריט.)
רואים כאן את התשובה על השאלה הנשאלת למה עשה ה' ככה? ענה הרשב"י, שאלו שלא רוצים לעסוק בתורת הזוהר הם המה שעושים זאת.
ובתקון ל' בספר כסא מלך כתב, וזה לשונו: כמה גדול חיוב על תלמידי חכמים ללמוד קבלה, ועונשם כמה גדול, אם אינם לומדים קבלה, וגורם אורך גלותא, כי הם מעכבים הגאולה רחמנא ליצלן. וממשיך ומביא את דברי הזוהר: ווי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא. אוי להם שגורמים עניות וחרב ובזה והרג ואבדן בעולם. (תקוני זהר תקון ל' דף ע"ג:) –
ומי שלא עסק בחכמת האמת ולא רצה ללמוד אותה, בשעה שנשמתו רוצה לעלות בגן עדן, דוחין אותה משם בבזיון, כמו שאמרו בזהר שיר השירים וכו', ולא עוד שאפילו יש בידו כל מעשים הטובים שבעולם, השרפים בעלי שש כנפים שורפים את נשמתו בכל יום ויום, כמו שאמרו בזהר פרשת פקודי וכו'. (ספר הברית).
רבי שמעון בר יוחאי הקדוש אומר, דמי שלא למד תורת אמת שהם סודות התורה, טוב לו שלא נברא, דבלא זה אין אדם יודע אלהותו יתברך, ויראתו ואהבתו, ועבודתו. (גנזי המלך דף קפ"ה). לא עמדו רגליו על הר סיני (זהר ח"ג קנב. כוח הזהר). כמו שאוכל בשר בחלב וחורש בשור וחמור יחדיו (תקון מ"ג נשמת הזהר).
בְּתִקּוּנֵי זֹהַר, (תִּיקוּן מג') אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאִי זְיָ"ע:וְעוֹד, מִי שֶׁגּוֹרֵם שֶׁתִּסְתַּלֵּק הַקַּבָּלָה וְהַחָכְמָה(זוֹהַר, פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה). מִתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וּמִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וְגוֹרֵם שֶׁלֹּא יִשְׁתַּדְּלוּ בָּהּ, …אוֹי וַאֲבוֹי לוֹ, טוֹב שֶׁלֹּא נִבְרָא בָּעוֹלָם, וְלֹא יִלְמַד אוֹתָהּ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל פֶּה, וְנֶחְשַׁב לוֹ כְּאִילוּ הֶחְזִיר אֶת הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבֹהוּ, וְגוֹרֵם עֲנִיּוּת בָּעוֹלָם וְאֹרֶךְ הַגָּלוּת!!
עוד כתוב שם: תִּקּוּן אַרְבָּעִים וּשְׁלֹשָה: בְּרֵאשִׁית, שָׁם אֲתַ"ר יָבֵ"שׁ, וְזֶהוּ נָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ, בְּאוֹתוֹ זְמַן שֶׁהוּא יָבֵשׁ וְהִיא יְבֵשָׁה, צוֹוְחִים הַבָּנִים לְמַטָּה בְּיִחוּד וְאוֹמְרִים שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, וְאֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה.
רואים מדבריו הקדושים זיע"א כמה חיוב גמור הוא ללמוד ולדעת סודות התורה כדי להנצל מן החיצונים, ולכל הפחות לבקש ולרצות לדעת, וזהו בודאי על ידי שבתחילה ילמד כסדר זוהר הקדוש ותטהר נשמתו ותבער בלבו אש אהבת ה', וחשקת לימוד התורה הקדושה, בזה בודאי ירצה לפני אדון כל, ויזכה שייפתחו לפניו שערי החכמה העליונה.
בּוֹאוּ וְהִתְחַבְּרוּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאִי זי"ע:הַיּוֹם הוּא יוֹמָא דְהִילוּלָא שֶׁל קְדוֹשׁ ה' הַמְקוּבָל הָאֶלוֹקִי רַבִּי יצחק כדורי זְיָ"ע, ומן הראוי ללמוד מספריו אֲשֶׁר זֵרֵז אֶת כָּל הַיְהוּדִים לִלְמוֹד זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ בכל יום.
מורי ורבותי – נספר לכם החלום שחלמתי בשבת, פרשת ויגש:
ראיתי את המלאך הקדוש הרמח"ל זיע"א,
ובידו הקדושה, ספר זוהר וכתוב שם פתח אליהו והסתכלתי בזה ואמר לי שאם ילמדו הספר הזה, יבוא המשיח, ועניתי לו: נעבוד ביחד, תיכף ומיד ממש, אסור לחכות, ונעלם.
והנה סיפרתי לאחד ממזכי הרבים הגדולים של מפעל הזוהר העולמי הרב אשר בראל שליט"א שלומד בבית רמח"ל בירושלים ואומר שיש ספר שנקרא "תיקונים חדשים לרמח"ל" מתוך ספר זוהר "תניינא" של הרמח"ל שעדיין לא התגלה.
(באחד הפרשיות המעטות שנמצאו מתוך "זוהר תניינא" פרשת "ויצא" מתוך הספר החדש של הרב מרדכי שריקי – מכון רמח"ל "זוהר תניינא" חלק א' לרמח"ל – עמוד 5/16)
"והא אליהו נביאה מהימנא אתי, פתח ואמר, רבי רבי, זכאה חולקך דכלהו רזין עלאין מתגלין לך… (המשך בארמית)
תרגום בלשון הקודש:והנה אליהו הנביא מהימנא בא, פתח ואמר, רבי רבי, אשרי חלקך שכל הסודות העליונים מתגלים לך, ואין נגנז ממך, שכל השערים הסתומים נפתחים לפניך, ודאי.
אשרי חלקך שהאיילה – (השכינה) לא נכנסה לפני המלך מיום שנחרב בית המקדש כמו שהיא נכנסה עכשיו בזכותך, חוץ מזמן אחר בימי רשב"י – בוצינא קדישא. "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע"- אלו רשב"י וחבריו. אבל 'והמשכילים' שניים, אחד רשב"י המאור הקדוש, ואחד – אתה החסיד הקדוש, לרבות שאר החברים, יזהירו כזוהר הרקיע – בשני ה"זוהרים" האלו.
כל אחד ואחד בזוהר שלו, והכול עניין אחד, אחד-(רשב"י, סוד) ההתחלה ואחד – (הרמח"ל, סוד) הסוף. רשב"י פתח השערים בזמן שהיו סתומים, שעד אז, החכמה הייתה סתומה בעולם ולא נתגלתה אלא לאחד או לשניים בכיסוי (היינו בדרך משל), ורשב"י פתח שערים, באלו שערים מדובר? של הרקיע בודאי, משם יצא הזוהר שלך שהוא נקרא "זוהר הרקיע", ושם נמצאים סודות עליונים מכח אותו האור העליון, ובו נעשה הזוהר שלו – הזוהר הראשון, וזוהר זה לא נשלם, אלא יצא מה שיצא, ובו הואר העולם עד עכשיו שנשלם גילוי הזוהר, ועל ידו נעשה זוהר זה.
– השני, שבו יושלם (התיקון) לחבר כל ישראל, ומהשעה שהזוהר הראשון נשלם, עלתה השכינה להתחבר עם בעלה, מכאן והלאה, סדרים עליונים מסתדרים בתיקון שלם, הכול בגילוי של זה הזוהר שנגלה, וכאשר יושלמו הסדרים להתקן בתיקון הראוי, יגאלו ישראל גאולה שלמה.
וזוהר זה (השני) לא יפסק מהעולם, שהוא בכל יום יתווסף ויתרבה בו, וממנו יתפרנסו כל ישראל, ואפילו מלאכים עליונים יתפרנסו ממנו למעלה ולמטה, ובשעה שתתרבה החכמה בעולם, כמו שכתוב: "כי מלאה הארץ דעה" וגו', יהיו כל ישראל טועמים ממנו כל אחד לפי כוחו וכו'.
זאת ועוד, זוהר זה יהיה כלול משישים ריבוא נשמות ישראל ודאי. וכל אחד ואחד ימצא חלקו, ואתה (הרמח"ל) תהיה הכולל (לצורך) כולם. וכך (הזוהר הזה השני) יתחדש בכל יום וכו' וכו', אשרי חלקם של ישראל בזכותך בעולם הזה.
והנה אברהם סבא חסידא בא, פתח ואמר, רבי רבי, אשרי חלקך, שעליך כתוב: "מקימי מעפר דל" וכו' וכו'. ואתה הוא המקים לה (לשכינה) מהעפר בשעה שנמצאת בחיבור שלך, חיבור זה הוא (מכוח) הזוהר הקדוש השני וכו' וכו'. והכל נעשה על ידך בכוח הזוהר הזה שלך, ומשיח בן יוסף שהוא בצדק וכו' וכו', והמשכילים יזהירו וכו'. רשב"י בתחילה ואתה בסוף, שניכם צריכים לחזק וכו' וכו' (את השכינה) אשרי חלקיכם בעולם הזה.
והנה רעיא מהימנא בא, פתח ואמר: רבי רבי וכו'. במלך המשיח כתוב: "ונחה עליו" וכו' וכו', רשב"י בתחילה ואתה בסוף, תתחזקו בזוהר זה לפי הכח שיתווסף למעלה, שהרי בהתחלה, הזוהר (של רשב"י) נעשה לפי הגלות, ובזמן הזה (הזוהר שלך) לפי הגאולה. וכפי שיתחזק הזוהר למעלה, כך יתחזק הזוהר שלכם למטה, לכך: יזהיר וכו' וכו'.
(הערת הרב שריקי למאמר זה – "במאמר זה ישנם ארבעה נושאים עיקריים: רשב"י הוא בשירותא [הראשון] הרמח"ל הוא הסיומא [האחרון-הסיום סוף הגלות]; חכמת הקבלה היא סתומה לרוב; זוהר הרשב"י הוא לא נשלם, והשלמתו על יד זוהר הרמח"ל; זוהר הרמח"ל נעשה ע"פ הגאולה (לפום פורקנא), והוא בחינת רוחו של משיח.)
וכבר הזמנתי את הטקסט של ספר, תיקונים חדשים לרמח"ל" לעשות חלוקה לשנה, שכל עם ישראל ילמדו את הזוהר הזה. עד כאן החלום והפתרון.
מורי ורבותי!
כתוב, בחיי אדם, בהלכות קריאת שמע, שצריכים לכוון מסירת נפש ממש, כאילו נהרג על קדושת שמו יתברך.
איך בן אדם יכול לקיים את המצוה הזאת, שלא ירמה את עצמו? כי כל אחד חושב שהוא מקיים את מצוות קריאת שמע כהלכתה, אז בואו ונספר לכם סיפור, ומזה נוכל לדעת את האמת, אם אנחנו לא מרמים את עצמינו, 4 פעמים ביום בקריאת שמע.
הסיפר כדלהלן: לפני בערך 57 שנים טבריה רמב"ם.
מורי ורבותי!
כל יהודי שהוא לא מוכן לחלק זוהר הקדוש לכל יהודי שהוא מכיר ולא לבזבז אפילו דקה אחת, ויעשה כל אשר ביכלתו, שכל יהודי ילמד זוהר הקדוש, שאנחנו כעת לפני שואה ח"ו, וכל רגע שאנחנו יכולים להציל את עם ישראל ולא עושים מה שאנחנו חייבים לעשות, אז אנחנו נהיה חייבים על כל יהודי ויהודי שח"ו יפגע, ולא עושה להציל את כל עם ישראל, אז בוודאי שלא מוכנים למסור את נפשינו במסירת נפש בד' מיתות בית דין, ולא יצאנו ידי חובת קריאת שמע.
נספר לכם סיפור לפני הרבה שנים בלומדי מסכת סנהדרין במסגרת הדף היומי, כשהגעתי לדף ל"ז, במאמר חז"ל כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא. ובעת לימוד גמרא הנני מתעמק מאוד, ורוצה אני להשיג בעצמי את פירוש רש"י ז"ל שהנני נכדו. וכשאני גומר להבין אני מעיין בפירוש רש"י ז"ל.
והנה כאשר הגעתי למאמר הנ"ל "כאילו קיים עולם מלא", התבוננתי בדבר ועשיתי חשבון, כמה נפשות יכולים לצאת מבן אדם אחד, כדי להגיע לעולם מלא. חשבתי כך שהעולם יכול להתקיים רק ששת אלפים שנה, ומהיום, יש לערך מאתיים וארבעים שנים עד לסוף העולם, ועשיתי חשבון שאם יש לאדם אחד חמשה ילדים ולכל אחד מהם יש חמשה ילדים, יוצא שבמאתיים וארבעים שנה, יֵצאו מאדם אחד שבע מאות אלף (700,000) נפשות, וזה נקרא עולם מלא ממש. ושמחתי מאוד בחידוש זה, וחשבתי שצריך אני להציל להשתדל להציל נפשות ישראל מעולם התוהו. וחשבתי לעצמי, אַי, אַי, אי, אלמלא היה הרבי שלי חי עדיין בעולם הזה, הייתי הולך אליו תיכף לגלות לו המסתרים במאמר הזה.
כל הסיפור הזה היה במשרד שלמעלה מביתי, והיה כבר 3 אחר הצהרים ולא אכלתי עוד ארוחת בוקר, והרבנית ע"ה להבחל"ח טילפנה לי כמה פעמים שכבר הגיע זמן של אכילת שחרית, ואמרתי שאני כעת עוסק בחשבון גדול ואי אפשר בשום אופן להפסיק באמצע, כשגמרי החשבון ירדתי לביתי ותשמעו את השגחה פרטית – והמופת הגדול:
בביתי, בִמְקום ללכת תיכף לאכול, דחפו אותי מִן השמים לארון הספרים, והוצאתי משם ספר אחד שקיבלתי במתנה, לפני הרבה שנים ולא ראיתי הרבה שנים את הספר הזה, ופתחתי את הספר, ומצאתי את שאהבה "נפשי", סיפור נפלא על מאמר חז"ל הזה. ואחר כך למדתי עוד הפעם את המשנה הנ"ל ומצאתי בפירוש רש"י ז"ל, לפיכך נברא אדם יחידי… להראותך שמאדם אחד (אדם הראשון) נברא מלואו של עולם, עד כאן לשון קדשו.
אגב: כשסיפרתי לחברי שהוא למדן גדול, את הסיפור הנ"ל, העיר לי שחשבוני הוא טעות גדולה, ואמר לי, לקחת מחשבון (הנקרא קאלקולעיטא"ר בלע"ז) ולספור י"ב פעמים כפול חמש, ויצא מזה לערך חמשים מיליון נפשות, זאת אומרת, שכל יהודי שאנחנו נותנים לו ללמוד תיקון מ"ג תיקון מ"ח, פתח אליהו וזוהר הקדוש, בכל יהודי אנחנו מקבלים את השכר, כאילו הצלנו חמשים מיליון נפשות.
בס"ד, המציל נפש אחת מישראל מהו?
כל ישראל ערבים זה בזה
חשבון מספר הצאצאים היוצאים מאדם אחד (בחישוב של חמש ילדים למשפחה) במשך עשר דורות (300 שנה), כשכל דור הוא שלושים שנה (בעצם כל דור הוא רק 25 שנה).
צא וחשוב, כשיהודי מעורר יהודי אחד בלבד ללמוד זוהר הקדוש – להקפיד על דיני טהרת המשפחה, לשמור שבת, להניח תפילין ומזוזות, לאכול כשר וללבוש ציצית – הוא הציל בכך 58 מיליון יהודים, שיישארו יהודים.
1. 5
5
- 25
5
- 125
5
- 625
5
- 3125
5
- 15,625
5
- 78,125
5
- 390,625
5
- 1,953,125
5
- 9,765,625
5
- 48,828,125 מיליאן
המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא
האדמו"ר הראשון לבית שטיפינעשט, הרה"ק רבי נחום זצ"ל, בנו של הרה"ק מרוזין זצ"ל, נכנס פעם לבית מדרשו (שהי' נקרא "קלויז") ופגש בשני חסידים שמדברים אודות מאמר חז"ל "כל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא" (משנה סנהדרין ל"ז ע"א) (דהרי רואים שמאדם אחד – אדם הראשון – יצא עולם מלא אנשים). נענה ר' נחום זצ"ל ואמר: "אבל לא ברצועה" (אבער נישט מיט קיין בייטשל). תמהו החסידים לכוונת הרבי, וענה:
בעזרת השם יתברך
הבאתם הסיפור בפלגש וגו' למה אתם מוחים?
ואני יבאר לכם למה אני צריך להוכיח אתכם, בכל המקורות שאני הישגתי ב"ה, ואם תקראו את זה לא יהיה לכם קושיה על מה שאני יכתוב אחר כך!!!
שאני נלחם על האמת, וחותמו של הקב"ה אמת, ולכן אני צריך לכתוב לכם כל האמת ואולי על ידי זה תעשו גם תשובה, שלא ידח ממנו נידח.
בו יבואר חיוב המחאה ותוכחה מצד ערבות
שער הערבות על עניני שכר ועונש
סימן ב'
בו יבואר שחיוב הערבות הוא מכל אחד אחד מבני ישראל על כל אחד ואחד מבני ישראל
| כל |
איש ואיש מישראל ערב על כל איש ואיש מבני ישראל, וכל אחד ואחד נענש מכח חיוב הערבות על כל עון ועון שכל איש ואיש מישראל עובר כמבואר ברש"י בשם התורת כהנים על הפסוק "וכשלו איש באחיו" (ויקרא כו, לז) וזה לשונו: "ומדרשו וכשלו איש באחיו זה נכשל בעונו של זה שכל ישראל ערבין זה לזה".
| ובתורת |
כהנים (פרשת בחקותי פסוק ז') וכשלו איש באחיו, אינו אומר "איש באחיו", אלא איש בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה, עד כאן לשונו:
| וכן |
היא הדרשה בגמרא על הפסוק וכשלו איש באחיו "וכשלו איש באחיו, איש בעון אחיו, מלמד שכולם ערבים זה לזה"(סנהדרין כ"ז:)
v v v
הערבות מחייבת עונש על כל אחד ואחד מישראל גם כשרק יהודי אחד עובר עבירה, וגם כשרק אחד מהן בלבד חוטא, כולן נענשין כדברי הילקוט על הפסוק בפרשת יתרו "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' וגוי קדוש" (שמות יתרו)
וזה לשונו:
| בילקוט |
פרשת יתרו "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" וזה לשונו: מכאן אמרו ראויין היו ישראל לאכול בקדשים עד שלא עשו את העגל, משעשו את העגל ניטלו מהם ונתנו לכהנים שנאמר שה פזורה ישראל, משולין כשה, מה דרכו של שה לוקה באחד מחבריו וכולן מרגישין, כן הם ישראל אחד מהן חוטא וכולן נענשין. עד כאן לשונו, מזה נראה שהגם שלא חטאו כלם בעגל נענשו כל ישראל לקיים וכשלו איש בעון אחיו:
אם עבר אדם מישראל עבירה נפרעין ממנו ומכל העולם כולו מכח חיוב הערבות שנכנסו כל אחד ואחד מישראל על כל אחד ואחד מישראל וכדברי הגמרא שבועות.
| בשבועות |
(דף ל"ט ע"א) וזה לשונה: ונקה לא ינקה, כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו וממשפחתו, וכל עבירות שבתורה מכל העולם לא, והכתיב וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה, וכו' עד כאן לשונה.
גם כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהן נענשין בעוונות האבות והזולת מכח דין חיוב הערבות שנתחייבו אחד על השני וכדברי הגמ'.
| בסנהדרין |
(דף כ"ז ע"ב) מביאה הגמרא ברייתא וזה לשונה: אף בעונות אבותם אתם ימקו כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, אתה אומר כשאוחזין או אינו אלא כשאין אוחזין, כשהוא אומר איש בחטאו יומתו הרי כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן, ולא והכתיב וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו מלמד שכולן ערבים זה בזה, וכו' עד כאן לשונה.
על כל מצוה יש מ"ח בריתות של ערבות, של ת"ר אלף וג' אלפים ותק"נ – לדעה אחת נעשה כל אחד ערב גם כן על ערבותו של השני.
| אין |
לך כל מצוה ומצוה שבתורה שלא נכרתו עליה מ"ח בריתות של ת"ר אלף וג' אלפים ותק"נ כו' ערבא וערבא דערבא איכא בינייהו.
——-
מ"ח בריתות וכו'. כמנין שהיו במדבר שכל אחד נעשה ערב על כל אחיו:
ערבא וערבא דערבא. אם נעשה כל אחד ערב על ערבותו של חברו או לא כו' ע"ש:
על כל אחד ואחד מישראל לדאוג ולפעול ששום ישראל לא יחטא מפני כשישראל אחד חוטא אינו יכול לומר אתי תלין עווני הוא, ומה איכפת לכם כי כולם נענשים שעל ידי כך מתעורר עוונם של כולם
| בילקוט |
ירמיה (קפיטל נ' סימן של"ד על הפסוק שה פזורה ישראל) וזה לשונו: משולים כשה, מה דרכו של שה לוקה באחד מאבריו וכולם מרגישים, אף ישראל אחד חוטא וכולם נענשים, תני רבי שמעון בן יוחאי משל לשני בני אדם שהיו נתונים בספינה נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו, אמרו לו חבריו למה אתה עושה כך, אמר להם מה איכפת לכם לא תחתי אני קודח, אמרו לו חבריו מפני שאתה מציף עלינו את הספינה, אף איוב אמר כן ואף אמנם שגיתי אתי תלין משוגתי, אמרו לו חביריו כי יוסיף על חטאתו פשע בינינו יספוק, אתה מספיק בינינו את עונותינו עד כאן לשונו.
| לכן |
החובה על כולם לדאוג שהספינה לא תטבע על ידי החוטא שגורם לכך.
| ועוד |
מצינו בפסיקתא שנמשלו ישראל לאגוז כשנוטלים אגוז כולם מרגישים וזה לשונה: על הפסוק "אל גינת אגוז ירדתי", למה כאגוז, אלא כל הפירות יכול אדם ליטול מהם מתוך השק ואין חבריהם מרגישים בין תמרים בין תותים בין תאנים, אבל האגוז, כיון שאתה נותן ידך ונוטל מהם מעט, כולם מתרעמים ומרגישים. כך הם ישראל איש אחד חוטא וכולם מרגישים שנאמר "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף" (פסיקתא דיהודה וישראל):
על הנגלות – העבירות שנעשות בגלוי והכל יודעים ורואים – נעשו ישראל ערבים זה על זה כבר בקבלת התורה ונתמשכנו זה על זה
| וכן |
כשעמדו ישראל על הר סיני נעשו כולם לב אחד וקיבלו עולו של הקדוש ברוך הוא ונתמשכנו זה על זה. באותה שעה ביקש הקדוש ברוך הוא לכרות עמהם ברית על הדברים הנסתרים. אמרו ישראל: הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו. רצה לומר על הדברים הגלויים אנו יכולים לערוב זה לזה, אבל על הדברים הנסתרים אין אנו יכולים לערוב, שאם כן כל אחד יסתגר בביתו כדי לעשות עבירה, ואין אנו נביאים לדעת אותו. ואם כן מה חטא הציבור אם היחיד חוטא. אבל על הנגלות נעשו ערבים זה לזה, שהדבר בידם לצעוק ולמחות בעושי רע.
(מכילתא ותנחומא, ועיין רלנ"ח סי' ע"ז, מעם לועז דברים)
עצם קבלת התורה היתה בערבות אחד על חבירו
| כל |
ישראל ערבים זה לזה שנאמר (שמות כ"ד ג') ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל [הדברים] אשר דבר ה' נעשה אלו היה אחד מוחה לא נתנה התורה לכך אומרים ברכנו אבינו כלנו כאחד באור פניך וכו' ראתה שפחה באור שכינה בים ובמתן תורה מה שלא ראה יחזקאל בנבואה לכך נאמר ונזכה כלנו במהרה לאורו (שערבים זה לזה) והלכך אומרים ברכנו אבינו כלנו כאחד וכתיב (ישעי' מ' ה') ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר (ספר חסידים אות רלג).
כל החיוב עלינו למחות בעוברי עבירה מחמת הערבות – על העבירות הגלויות שכרתו ברית ומשכנו עצמם זה על זה בסיני
| במדרש |
תנחומא פרשת יתרו (אות י"ג) על הר סיני השוו כולן לב אחד לקבל וזה לשונו: רבי אומר בשעה שעמדו ישראל על הר סיני השוו כולן לב אחד לקבל עליהם מלכות שמים בשמחה שנאמר "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו" ולא עוד אלא שהיו ממשכנין עצמן זה. על זה באותו שעה בקש הקדוש ברוך הוא לכרות עמהן ברית על הסתרים ועל הגלוים, אמרו לו על הגלוים אנו כורתין ולא על הסתרים, שלא יהא אחד חוטא בסתר ויהא הצבור מתמשכן עליו שנאמר "הנסתרות לד' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" עד כאן לשונו.
| תועלת |
ותכלית הערבות שקבלו עליהם בני ישראל זה על זה הוא, שמאחר שהוא ערב לחבירו הוא סובל מזה שחבירו חוטא וייענש על ידו לכן ימחה בידו ויוכיחו על מה ומדוע עובר על מצוות השם או שלא מקיימם, אבל אם לא היו מקבלים ערבות אחד על חבירו לא היה איכפת לאחד מה שחבירו חוטא.
תועלת הערבות הוא שיוכיח את חבירו ביודעו שגם הוא ייענש על עבירת חבירו
| וכן |
נעשו ישראל ערבים זה לזה, שכל אחד התחייב בעד חבירו שיקיים את התורה ויוכיחו וילמדו לקח כשיעשה עבירה, שמאחר שערב לחבירו הוא סובל מזה שחברו חוטא. אבל אם לא היו ערבים לא היה איכפת לו לאדם בראותו חבירו כשהוא חוטא, והיה אומר בלבו, מה איכפת לי מה שחבירי חוטא או שהוא מדבר בתוך בית הכנסת או שהוא מחלל שבת או נשבע בשם ה' או בתורה הקדושה, ואינו מתפלל. אבל עכשיו שכל ישראל ערבים זה לזה, מוטלת על כל אחד החובה להוכיח את חבירו כי הוא יודע שבגלל חבירו ייענש הוא. ועל כן יתוקן העולם והכל ינהגו ביראת שמים.
(שמות רבה פרק כ"ה מעם לועז שמות)
| כל |
ישראל ערבים זה לזה (שבועות לט.), שאלמלא הערבות, לא היה אדם מוחה ביד חברו על חטאיו, ולא היו נותנים לב לחקר על עושי רשעה לבערם. לכן הכניסם הקדוש ברוך הוא לערבים, כדי שיעשו גדרים וסיגים שלא יחטאו.
(ספר חסידים אות צ"ג).
| נמצא |
לפי כל הנזכר לעיל שכל אחד נתפס בעון חבירו של כל איש מישראל מפני חיוב הערבות. וכל חיוב הערבות שנכנסו בזה הוא כדי שימחו ויוכיחו, לכן כל שיש בידו למחות ולא מיחה נתפס בעוון ההוא שלא מיחה בו. וכן אמרו חז"ל בסנהדרין על הפסוק "וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו מלמד שכולן ערבים זה בזה, התם שהיה בידם למחות ולא מיחו.
(סנהדרין כז: שבועות לט.).
| ולכן |
אמרו חז"ל: שמי בידו למחות ואינו מוחה העבירה נקראת על שמו ונענש עליה כאילו עשאה בעצמו, מפני חיוב הערבות שיש לו על הזולת.
| "פרתו |
של ר' אלעזר בן עזריה היתה יוצאת [בשבת] ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים, תנא לא שלו היתה אלא של שכנתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו.
(שבת נד).
| ועל |
כן אמרו חז"ל גם כן שהעונש על עוון הזולת תלוי במדת גודל ההשפעה והאפשרות למחות, כל אחד לפי דרגתו ומעמדו כמו שאמרו רז"ל:
| "רב |
ור' חנינא ר' יוחנן ורב חביבא מתני בכוליה סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי ר' יוחנן ומעיילי ר' יונתן כל שאפשר למחות באנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו, נתפס על אנשי עירו, בכל העולם נתפס על כל העולם כולו" (שבת נד).
———————
כל כי האי זוגא. ארבעתן יחד:
חלופי ר' יוחנן. יש שמחליפין ר"י ומעיילי רבי יונתן:
נתפס. נענש על עבירות שבידן:
בכל העולם. אבל ישראל, כגון במלך ונשיא שאפשר לו למחות שיראין מפניו ומקיימין דבריו: מפני שבאם אין בכוחו למחות לא שייך כלל שנכנס על כך בחיוב הערבות.
ולזה ראשי הגולה שהשפעתם מגיעה לכל העולם נתפסים על כל העולם מפני גודל כח השפעתם במחאה – כך הוא בחיוב הערבות.
| "אמר |
רב פפא והני דבי ריש גלותא נתפסים על כולי עלמא. א"ר חנינא מאי דכתיב ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו אם שרים חטאו זקנים מה חטאו אלא אימא על זקנים [פי' סנהדרין] שלא מיחו בשרים".
(שבת נד:).
| גם |
למידים אנו מדברי חז"ל אלו שמי שיש בידו למחות ביד המנהיגים הרבנים שהם ימחו בידי עוברי עבירה ואינו מוחה בידם הוא נתפס, כמו הסנהדרין שה' יביאם במשפט על שלא מיחו בשרים, שהיתה להם ההשפעה על השרים והיה להם למחות.
| וכן |
כתב הילקוט מעם לועז (דברים כ"ט) בשם המהרי"ט על הפסוק. "אתם נצבים היום כולכם וגו' לעברך בברית ה' אלקיך, ובאלתו אשר ה' אלקיך כרת עמך היום" (נצבים כט, יא).
| "ונאמר |
בלשון יחיד "לעברך בברית" וגו', שכל יחיד ויחיד נעשה ערב על ששים רבוא, כפי שנתבאר בפרשת כי תבא, ולכן פתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד. ונאמר כל איש ישראל, שכל אדם ואדם מישראל שיש בידו למחות ביד הזקנים והשופטים המתנהגים בעול ואינו מוחה נתפס עליהם, כמו שאירע במעשה של אשת רבי חנינא בן תרדיון שגזרו עליה הריגה על שלא מיחתה בר' חנינא שהיה הוגה השם באותיותיו".
(יוסף לקח בשם מהרי"ט, מעם לועז דברים פרשה כ"ט)
כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה
| בא |
וראה כמה גדול עונשו של מי שיש בידו למחות ולא מיחה, שדם החוטא שמת בעוונו. דורש הקדוש ברוך הוא מידו, וכל הדמים הנשפכין בישראל תולין בו, עד כדי כך שאותן שבעים אלף מישראל שנהרגו בגבעת בנימין תלו בסנהדרין בדור ההוא.
| כל |
מי שסיפק בידו למחות ולא מיחה ולהחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר כל הדמים הנשפכין בישראל אינם אלא על ידו שנאמר "ואתה בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם וגו' הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אדרוש" לפי שכל ישראל ערבים זה בזה ולמה הן דומין לספינה שנקרע בה בית אחד אין אומרין נקרע בה בית אחד אלא כל הספינה נקרעת, כך הם ישראל, שנאמר "הלא עכן בן זרח מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף" וגו' ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו לפי שהיו להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם היה להם לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהן ויחזרו בכל עיירות ישראל יום אחד ללכיש, יום אחד לבית א-ל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וכן לכל מקומות ישראל, וילמדו את ישראל דרך ארץ בשנה ובשתים ובשלש עד שיתישבו ישראל בארצם כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא בעולמות כולן שברא מסוף העולם ועד סופו והם לא עשו כן אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד מהם נכנס לכרמו ולזיתו ולשדהו ואומרים שלום עליך נפשי כדי שלא להרבות עליהן את הטורח, וכשעשו בני בנימין דברים מכוערין ודברים שאינם ראוין באותה שעה ביקש הקדוש ברוך הוא להחריב את כל העולם, אמר הקדוש ברוך הוא לא נתתי לאלו את ארץ ישראל אלא כדי שיקראו וישנו ויעסקו בתורה כל ענין בזמנו וילמדו דרך ארץ כו' עש"ב.
(תנא דבי אליהו רבא פרק י"א)
מנהיג קהלה נענש על עוונות כל אחד מקהלתו, והרב של העיר על כל אחד ואחד.
| במדרש |
רבה פרשת יתרו על הפסוק "וישמע יתרו" וזה לשונו: הדא הוא דכתיב "שמעו דבר ד' בית יעקב" זה שאמר הכתוב "בני אם ערבת לרעך" אמר ר' נחמי' נאמרה על החברים כל הימים שאדם חבר לא איכפת לי' בצבור ואינו נענש עליו נתמנה אדם בראש ונטל טלית לא יאמר לטובתי אני נזקק לא איכפת לי בצבור אלא כל טורח הציבור עליו אם ראה אדם מעביר בייא על חבירו או עובר עבירה ולא ממחה בידו נענש עליו ורוח הקדש צווחת בני אם ערבת לרעך אתה ערב עליו תקעת לזר כפיך, אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה הכנסת עצמך לזירה [פי' מקום שנכנסים להתאבק שם] ומי שהוא מכניס עצמו לזירה או נוצח או ניצח, עד כאן לשונו.
וכן הוא בגמרא שבועות ד"כל ישראל ערבים זה בזה" ונענשין על עוון חבירו הוא רק כשיש בידם למחות ולא מיחו
| בשבועות |
(דף ל"ט ע"א) וזה לשונו: ונקה לא ינקה, כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו וממשפחתו, וכל עבירות שבתורה מכל העולם לא, והכתיב "וכשלו איש באחיו" איש בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה, התם שיש בידם למחות ולא מיחו. עד כאן לשון הגמרא.
| וכן |
פסק הרמב"ם ז"ל "וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס בעון אלו".
| וזה |
לשון הרמב"ם (פרק ו' מהלכות דעות הלכה ז') "וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס בעון אלו, כיון שאפשר לו למחות בהם" עד כאן לשונו.
| והיינו |
משום דכל הערבות שנתחייבו הוא לתכלית המחאה, נמצא דהיכא שאין בידו למחות לא שייך חיוב הערבות לכן אין נתפס בעון הזולת כיון שבאופן זה לא נכנס בחיוב הערבות.
אלו הם דברי האור החיים הקדוש לפרש הכתובים בפרשת נצבים על פי דברי חז"ל (בשבת נ"ד): שהעונש על הערבות הוא לפי מדת ההשפעה במחאה.
| אתם |
נצבים. צריך לדעת כוונת מאמר זה, עוד למה הוצרך לפרט ראשיכם וגו' טפכם וגו' ולא הספיק לומר בדרך כלל "כלכם".
| עוד |
צריך לדעת טעם הברית הזה הלא בסמוך אמר אלה דברי הברית, ואם רצה לכלול גם האמור בפרשה זו בכלל הברית היה לו להקדים הדברים ויאמר על הכל אלה דברי הברית.
| ונראה |
כי כוונת משה בברית זה הוא להכניסם בערבות זה על זה כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה' ויהיו נתפסים זה בעד זה, והעד הנאמן מה שגמר אומר הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו וגו' הרי שעל הערבות מדבר הכתוב, ואין זה הברית שאמר בסוף פרשת תבא כי אותו ברית הוא על עצמן, וזה שיתחייב כל אחד על אחיהו העברי כפי היכולת שביד כל אחד.
| ומעתה |
באנו להבין מאמר "אתם נצבים" שהכוונה הוא על דרך אומרו (רות ב') "הנצב על הקוצרים" לשון מינוי, ואומרו כלכם פירוש כולם יש עליהם עול זה כל אחד לפי מה שהוא, על דרך אומרם ז"ל במסכת שבת (נ"ד:) כל מי שיש בידו למחות בכל העולם נתפס על כל העולם וכו' וכל מי שיש בידו למחות באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, וכל מי שיש בידו למחות בבני ביתו נתפס על וכו', והוא מה שפרט הכתוב כאן ואמר "ראשיכם" וגו' שכל אחד יתחייב כפי מה שיש בידו, ראשיכם הם הגדולים שבכולן שיכולין למחות בכל ישראל, אלו יתחייבו על הכל, שבטיכם, כל שבט ושבט יתחייב על שבטו, זקניכם ושוטריכם, כל זקן יתחייב על משפחתו, כל איש ישראל, הם ההמון כל אחד יתחייב על בני ביתו, לזה הפסיק הכתוב כאן וסדר טפכם וגו' בפני עצמם כי אלו אחרים נתפסים עליהם שהם הרשומים בפסוק שלפניו כל אחד כפי מה שהוא, ואין הם נתפסים על אחרים, שהטף אינם בני דעה, והנשים כמו כן, הגרים גם כן אין להם להשתרר על ישראל, וכמו שדרשו ז"ל (יבמות מ"ה:) בפסוק (לעיל י"ז ט"ו) שום תשים עליך וגו' כל משימות שאתה שם עליך לא יהיה אלא מקרב אחיך ולא גרים, אבל ישראל חיבין עליהם כאומרם ז"ל (נדה י"ג) קשים גרים לישראל כספחת ופירשוהו לפי שאינם מלמדים אותם ככל הצורך, הא למדת שנתפסים עליהם. עד כאן לשונו.
על הנגלות לנו ולבנינו לבער הרע ואם לא נעשה בהם דין יעניש את הרבים
| ברש"י |
הקדוש פרשת נצבים (פרשה ג' פסוק כ"ח כ') וזה לשונו: "הנסתרות לד' אלקינו" ואם תאמרו מה בידינו לעשות אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד שנאמר פן יש בכם איש וגו' ואחר כך וראו את מכות הארץ ההיא והלא אין אדם יודע מטמונותיו של חבירו אין אני מעניש אתכם על הנסתרות שהן לד' אלקינו והוא יפרע מאותו יחיד אבל הנגלות לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו ואם לא נעשה דין בהם יענוש את הרבים (סנהדרין דף מ"ג) עד כאן לשונו.
משעברו ישראל נענשין על הגלוי אחד על עון חבירו
| במסכת |
סנהדרין (מ"ג ע"ב) פלוגתא דתנאי הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם למה נקוד על לנו ולבנינו ועל ע' שבעד מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן דברי ר' יהודה אמר לו ר' נחמי' וכי ענש על הנסתרות לעולם והלא כבר נאמר עד עולם אלא כשם שלא ענש על הנסתרות כך לא ענש על עונשין שבגלוי עד שעברו ישראל את הירדן, אלא עכן מאי טעמא איענוש משום דהוו ידעי ביה אשתו ובניו.
החיוב במחאה ותוכחה להלכה ובאחרונים
| ברמ"א |
יורה דעה (סוף סימן של"ד) נפסק להלכה שחייב אדם למחות בעוברי עבירה וכל מי שאינו מוחה ובידו למחות נתפס באותו עון (עיין שם).
| ועיין |
בתשובת מהר"ם שיק (ארח חיים סימן ש"ג) שמברר דיני מצות תוכחה באר היטב, ושם בדיבור המתחיל ויותר, אחר שחילק בין החיוב מצד מצות עשה של תוכחה, ובין החיוב מכח הערבות, וזה לשונו: "ולזאת הרשות והחיות ניתן להוכיח ברוב כח ועוז בעוברי עבירה להסיר ההיזק מרבים וכו' והחיוב לסלק הנזק בכל אופן שאפשר, ומי יעיז פניו לומר שהחיוב עלינו לשתוק, ולהיות כאיש נדהם וכאלם לא יפתח פיו, בראותינו סכנה לנפשינו וכו' ולזאת החיוב עלינו למחות בעוברי עבירה בכל אופן שאפשר" עד כאן לשונו.
הא דאין ערבות ואין נענשין על הנסתרות הוא רק הציבור, אבל הדיינים והממונים נענשים גם על הנסתרות
| אף |
על גב דקיימא לן בש"ס ובפוסקים דאין הציבור נענשים משום ערבות, כדכתיב וכשלו איש באחיו, שדרשו רבותינו זכרונם לברכה בגמרא איש בעון אחיו, ומכאן שכל ישראל ערבים זה לזה, דזהו על הנגלות ולא על הנסתרות. עכ"ז בדיינים וממוני העיר הם נענשים גם על הנסתרות בעבור כי היה להם לחפש בנסתרות. וכמו שכתוב רבינו הרב המאירי ז"ל בשיטתו לסנהדרין כתיבת יד והביא דבריו מרן זקני הרב הגדול אור היר"ח ז"ל בספר חקרי לב (חלק אורח חיים חלק א' סימן מ"ח דפ"א ע"ד) וזה לשונו, ושוב ראיתי להרב המאירי בשיטה (כ"י לסנהדרין לדף ע"ח) בהך סוגיא דמדבריו נראה דס"ל כר"י שהרי כתב וזה לשונו לא ענש על הנסתרות, דייני ישראל וחכמיהם ומנהיגיהם צריכים לפשפש תמיד ולחקור על מעשה עירם, ואין להם התנצלות כשיעשו על ראוי על הנגלה הבא לידם, אלא צריכים לחקור ולרגל אחר הנסתרות כפי יכולתם. וכל שמתרשלים בכך הרי הכל נענשים בנסתרות של חוטאים, שכל ישראל ערבים זה בזה משקבלו עליהם ברכות וקללות בהר גריזים. וכתב עוד דאף למאן דאמר שמענישים על הנסתרות, אין סברא לומר שעל הנסתרות לגמרי מעניש אחרים דמה בידם לעשות, ולא אמרו אלא כגון שהיה בעל עבירות בגלוי ולא הוכיחו, ועל כן שלח ידו בחמורות, ועל כן נענשים אף על הנסתרות, אבל אדם בחזקת כשר בגלוי, וחטא בסתר, אפשר שלא יענשו אחרים עליה.
| ובכן |
צריכים לצאת ולבדוק בכל חצר וחצר, ובכל בית ובית, בכל הדברים בכלל ובפרט במזוזות ביתם ובתפלין שבראשיהם, ושיאמר שלש תפילות שחרית ומנחה וערבית במנין עשרה, גם שלא יכשלו באיסור נידה וחילול שבת ויו"ט ודברי כיעור אפילו בפנויה, וכל שכן באיסור אשת איש, וכבר תיקנתי שיצאו בכל יום ויום שני תלמידי חכמים לראות בבנות הארץ בכל מבוי ומבוי ולעשות דין וחשבון על כל הנזכר לעיל, ושאר פרטים מינים ממינים שונים, ולתקן אותם כל דבר שהוא לאפרושי מאיסורא, לבקש אופן להבדילו ולהפרישו, ועניינים התלוים בקיום העולם כהוצאת למצות ציצית ותפילין ומזוזות לבקש איזה הכנסות לסייע לעניים שאין להם יכולת, וכמו כן, שברורי הקנסות, ישבו במעמד אחד לפחות ב' פעמים בשבוע כדי לייסר לעוברים על דברי תורה איש איש לפי חטאו, ובכן כשיהיו עושים כסדר הזה תשובה ומעשים טובים, אין ספק כי ה' עזרם ומגינם, אל תיראו ואל תחפזו מכל מקרים רעים וגזירות קשות ורעות ומרעשים וכיוצא כדברי הרב מוהרש"י ז"ל
(תוכחות חיים קצ"ו קצ"ז).
גם על קיום מצות עשה שחבירו יקיים ויעשה המצווה ג"כ ערבים זה לזה
| ועל פי זה |
פירש בעל חיים וחסד הפסוק בפרשת נצבים לעשות את כל דברי התורה הזאת, ולא רק על מצות לא תעשה אנו ערבים זה לזה, אלא גם על מצות עשה, שכן מצינו ברב קטינא שמצא אותו מלאך ושאל אותו, ציצית מה תהא עליה. שאל אותו ר' קטינא וכי אתם מענישים גם על מי שלא מקיים מצות עשה. אמר לו, בעידנא דריתחא מענישים גם על עשה. ולכן כיון שכאן מדובר בעידנא דריתחא כמו שנאמר מה חרי האף הגדול הזה, גם מענישים על עשה, שהדין הוא מי שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. וזהו שנאמר לעשות את כל דברי התורה זאת על שלא הביאו זה את זה לקיים המצות. ועוד, שקיבלו ערבות לא רק על כל אחד מישראל, אלא גם על כל הערבים, שכל אחד ערב גם בעד הערבים, כפי שנתבאר בבאור לפרשת כי תבא, לכך אומר הכתוב, לעשות את כל דברי התורה הזאת, שכל ישראל יקיימו את כל דברי התורה הזאת, שלנו ולבנינו, הערבות שקבלנו, עד עולם היא, שכל העולם יעשו התורה.
(ילקוט מעם לועז דברים דף תשס"ד).
על ידי הערבות מקיים כל אחד מישראל כל התרי"ג מצוות וזה בעצם ההוכחה על זה שנתחייבו בערבות על העובר על התורה. וזהו מה שפירש בעל הפני יצחק בפרשת נצבים על הפסוק הנסתרות.
| "הנסתרות |
לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" (נצבים פרשה כ"ט כ"ח) ובילקוט מעם לועז וזה לשונו: "שכבר נתבאר בהקדמה לבאור ספר דברים שכל אחד מישראל יכול לקיים כל התרי"ג מצות, אף על פי שיש מצות השייכות רק בכהנים או בלויים, אבל כיון שכל ישראל הם נשמה אחת ורק הגופות מחולקים, הרי כשמצטרפים כל ישראל שהם ערבים זה לזה נמצא ביד כל אחד ואחד מישראל תרי"ג מצות. וזהו שאומר כאן הכתוב הנסתרות, מה שאדם עובר בסתר, לה' אלקינו, הקדוש ברוך הוא נפרע ממנו (כי אין ערבות על דברים שבסתר). והנגלות, מה שנעשה בגלוי שייך לנו ולבנינו, שהרי כל ישראל ערבים זה בזה, שמא תאמר איך טוביה חוטא ויוחנא משתלמא, התשובה לעשות את כל דברי התורה הזאת, שיש בתורה תרי"ג מצות, ואם לא נהיה ערבים זה בזה איך יצויר שכל אחד מישראל יקיים כל המצות, וכשם שהקיום נחשב רק בהצטרפות כל ישראל, כך העונש אם רואה חבירו עובר חייב להוכיחו ואם לא נענש על ידו.
(פני יצחק, מעם לועז דברים תשס"ד).
נענשים על זה שאין מוחים לכבוד ה' ותורתו, מפני שהרי במציאות על כבודו הפרטי כל אחד מוחה, ונוצרת טענה על כבודי לא מחיתם ועל כבוד בשר ודם מחיתם
| בילקוט |
שמואל קאפיטל ו' (סימן ק"ג) בשם תנא דבי אליהו וזה לשונו: על הכל הקדוש ברוך הוא פורע מדה כנגד מדה לפי שהיו בני עלי מקולקלים במעשיהם יצאו למלחמה ונהרגו מישראל ארבעת אלפים, אמרו ישראל למה נגפנו ה', אמר הקדוש ברוך הוא כשהיו מכעיסים לפני בעזרת ישראל ובעזרת הנשים לא אמרתם כך, שלחו והביאו ארון הברית והריעו תרועה גדולה שאין בה ממש, על אותה שעה אמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, מיד נהרגו שלשים אלף ונשבה ארון הברית עד כאן לשונו.
לענין עונש עבור ערבות – לימוד הלכות אין הבדל בין עיירות, וכל ישראל בסקירה אחת נסקרים ונענשים
| ובשנה |
זו יותר מוטל עלינו תפלה וצדקה לה' כי בעוונותינו הרבים חרון אף ה' היה בישראל בשנה העבר ונגדע קרן ישראל בחורבן עיר ואם בישראל בלע ה' ולא חמל נאות יעקב הם בית הכנסת ובית המדרש בפראג אשר כמוהו לא יהיה בכל תפוצות ישראל ומתו כמה נפשות מישראל רבים נהרגו על קידוש השם, השם ינקום דמם, וקצתן שמתו על מטתן שהיה גם כן לרב צער ויגון ומבת ציון יצא כל הדרה בעלי תורה וחכמה ובעוונותינו הרבים עוד היום חרון אף ה' אשר ימים אלו שמענו ותרגז בטני אשר מתו שני בעלי תורה המופלאים אחד חכם וסופר מופלא בדורו כמוה"ר אברהם אוש זצ"ל ושני יניק וחכים צנוע ומעלי ממש מת בלי חטא ופשע כי מנעוריו היה עולה תמים לה' כמוה"ר אהרן ז"ל, ווי ווי מישראל חסרו גבורי כח איך אבדו גבורים ויאבדו כלי מלחמה לכן עלינו לבקש רחמים ולשפוך שיחה לפני ה' שיסיר כעסו ושבטו. ואל תאמרו מה לנו ולהם הלא למעלה אין הבדל בין עיירות וכל ישראל בכלל בסקירה אחת נסקרים ועונותינו הטו זאת ואלו היינו זכאים היינו מגן שלא קרה להם כן והלא איש אחד אנחנו וכשלו איש באחיו.
v v v
העובר עבירה יחד עם חבירו ושב על עוונו וחבירו לא שב, מי ששב אינו נענש על עוון חבירו, ומי שלא שב נענש גם על עון חבירו הגם שחבירו כבר שב על עוון זה מכח דין ערבות
| וזהו |
מאמר הגמרא כתיב ונקה, וכתיב לא ינקה הא כיצד מנקה לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים ודבר זה צריך ביאור דפשיטא דלא ינקה לשאינם שבים וכל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן – יותרו חייו. אמנם הענין כנודע כי כל ישראל עריבים ואיש בעון חבירו נתפס ובפרט מי שיש בידו למחות ולא מיחה ואין פירוש של למחות כמו שחושבים העולם שהוא ידו תקיפה לגעור בעושי עול ולכוף כאגמון ראשם, לא כן הוא רק כל אדם שרואה שחבירו עושה דבר שלא כהוגן יש בידו למחות דהיינו לומר לו, אַל בני לא טוב הדבר, כלך מדרך זו, ואם הוא לא ישמע לו הרי הוא מנוקה מעון ואפילו מערבתו, אבל אם כובש פנים בקרקע גם הוא עונו ישא וחטאת הקהל הוא.
| דרך |
משל אחד גוזל וחבירו גם כן גוזל, אם כן כל אחד נענש בעבור גזלתו ועבור גזילת חבירו גם כן היותם שניהם בעבירה, ועל זה נאמר וכשלו איש באחיו ואם אחר כך אחד חוזר בתשובה, והשני עומד במרדו וברשעתו זה השני לא זו שנענש בעבור עצמו אף גם שנענש בעון גזל חבירו גם כן היותו ערב, ואף שחבירו שב מכל מקום הואיל והוא לא שב אם כן לא נתרצה למעשה חבירו, הרי למולו לא נסלח העון וחטא הגזל במצוות עשה להעניש אותו כי לזה שנמחל החטא בתשובה הוא חמלה מה' מרצון מוחלט בלי טעם ורחמים גדולים לה' שיסלח לעון כאשר יתחרט, והרי זה נמחל בחמלת ה' אבל להעומדים במרדם אין כאן חמלה וחטא חברו במצוות עשה שיהיה נענש בעון חבירו. זהו אמרו מנקה לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים, הרצון אותו עון עצמו ששב עליו הוא מנוקה לאותו איש ששב עליו, אבל מכל מקום הוא עומד להפרע לגבי חבירו בשביל ערבות, הואיל ואינו שב ודברי הגמרא מדוקדקים היטב.
בכלל חיוב הערבות היא לימוד הלכות לידע איך להתנהג ולא לעבור על האיסורים והדינים המבוארים
| ולכן |
ראו כמה עון גורם וכמה גדול כח התשובה, והעיקר כמו שכתוב לשמוח בשמחה של מצוה ואז יתן אל לבו מבלי לעבור פי ה' וללמד דיני תורה ולהשמר מעבירות שדש בעקביו ובפרט הלכות שבת ויום טוב וברכות ברכת הנהנין מי שאינו בקי בהן ממש אינו בתורת אדם ישראלי וגמרתי בלבי בלי נדר והסכמת נדר ביו"ד ימי תשובה אלו אם ירצה השם לכתוב דיני שבת בקצרה בלשון אשכנז ולחלוק לבעלי בתים שאינם כל כך בני תורה וביחוד בגליל שלי וידעתי כי יצחקו עלי רבים ואהיה להם למשל כל היום מנגינתם, אבל מוטב שאהיה שוטה כל ימי[12] ולא איעול בכיסופא קמי מלכא קדישא.
(מוסרי רבינו יהונתן דף קלט).
מלבד זה שבני ישראל נתערבו זה על זה נתבקשו עוד ערבות, הערבות שנתנו בני ישראל בקבלת התורה שיקיימו וישמרו את התורה הם העוללים ויונקים
| ומלבד |
אותה הערבות שערבו ישראל זה בזה (שוחר טוב סימן ח' ומדרש חזית פסוק משכני ועיין של"ה מסכת שבועות) דרש הקדוש ברוך הוא ערבות אחרת: שבשעה שעמדו בהר סיני אמר להם הקדוש ברוך הוא, וכי סבורים אתם שבשבועה בלבד אתן לכם את התורה. לא די לי בכך, רוצה אני שתביאו לי ערבים טובים שיתחייבו אודותיכם שתקיימו את המצות, אמרו ישראל: אבות העולם יהיו הערבים שלנו. ולא הסכים הקדוש ברוך הוא לקבלם כערבים לא אותם ולא הנביאים לבסוף אמרו ישראל: בנינו יהיו ערבים.
| אמר |
הקדוש ברוך הוא בודאי הם ערבים טובים, ועל ידם אני נותן לכם התורה. אחר כך הביאו התינוקות משדי אמותיהם ואת הנשים המעוברות, ונעשה נס, כפי שכבר בארנו לעיל, שבטניהם נעשו שקופות כמו הבדולח הזך, ודרך שם ראו כולם את מעמד הר סיני. אמר להם הקדוש ברוך הוא: האם אתם ערבים עבור אבותיכם שאם לא יקיימו התורה אפרע מכם. אמרו, הן. אמר להם: אנכי ה' אלוקיך. אמרו הן, אמר להם לא יהיה לך אלהים אחרים, אמרו הן. וכן על זה הדרך על כל דבר אמרו על הן הן ועל לאו לאו. וזה מה שאומר הכתוב: מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהלים ח) רצה לומר על פיהם של העוללים ניתנה התורה, לפי שנעשו ערבים עבור אבותיהם. וכן הוא הדין שאם אין ללוה ממה לפרוע נפרע המלוה ממי שערב לו. אף כאן, אם אחד מבטל התורה ואינו מקיים המצות כראוי נפרע הקדוש ברוך הוא מן העוללים הקטנים לפי שהם נעשו ערבים לאבותיהם. לפיכך צריך אדם שתהיה יראת שמים בלבו, וחובה עליו ללמד את בנו לקרוא ולחנכו במצות, למען יאריכון ימיו על האדמה. כמו שנאמר: כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים. (משלי טו), שעל ידי התורה והמצות מתוספים ימים לאדם. וכשמת לאדם ילד, בן או בת, ידע שעונותיו גרמו לו והוא צריך למרר לבו ולחזור בתשובה המסוגלת לתקן כל מה שעבר. ויבקש רחמים מאת הקדוש ברוך הוא שיכפר הן על עצם העון, והן על שגרם למיתת נפש נקי בלי עון. ויקבל על עצמו שמהיום והלאה יהיה יהודי כשר ושוב לא יעשה דבר נגד התורה.
(ילקוט מעם לועז שמות עמוד תקכ"ב).
וכן מצינו בילקוט רות שהקטן נענש בעוון אביו
| בילקוט |
רות (על הפסוק וימותו גם שניהם) וזה לשונו: ללמדך שעין הרע מכה בבנים, אמר ר' חייא בר אבא עד שלש עשרה שנה הבן לוקה בעון האב, מכאן ואילך איש בעונו ימות, עד כאן לשונו.
וכן מצינו בתנחומא כשאחד לוקה כל הדור לוקה גם הטף הנשים והגרים
| במדרש |
תנחומא פרשת נצבים על הפסוק "אתם נצבים היום כלכם לפני ד' אלקיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל, טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך" וזה לשונו: כולכם ערבים זה בזה, אפילו צדיק אחד ביניכם כולכם עומדים בזכותו, ולא אתם בלבד אלא אפילו צדיק אחד ביניכם כל העולם כלו בזכותו עומד, שנאמר וצדיק יסוד עולם, וכשאחד מכם חטא כל הדור לוקה, וכן אתה מוצא בעכן, הלא עכן בן זרח מעל בחרם וגו' (חטא ישראל וגם עברו את בריתי) מדת פורענות מועטת והדור נתפס בה, לכך נאמר כל איש ישראל, ולא גדולים שבכם בלבד אלא אפילו טפכם נשיכם וגרך. עד כאן לשונו.
"לעברך בברית ה' אלקיך. ובאלתו אשר ה' אלקיך כרת עמך היום" (נצבים כט, יא).
| ונאמר |
בלשון יחיד לעברך בברית וגו', (יוסף לקח בשם מהרי"ט) שכל יחיד ויחיד נעשה ערב על ששים רבוא, כפי שנתבאר בפרשת כי תבא, ולכן פתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד. ונאמר "כל איש ישראל", שכל אדם ואדם מישראל שיש בידו למחות ביד הזקנים והשופטים המתנהגים בעול ואינו מוחה נתפס עליהם, כמו שאירע במעשה של אשת רבי חנינא בן תרדיון שגזרו עליה הריגה על שלא מיחתה ברבי חנינא שהיה הוגה השם באותיותיו. וזה שנאמר "וגרך אשר בשעריך", הוי"ו בא להפסיק, ללמדנו שאין אנו ערבים לגרים ואינם ערבים לכם. ויש אומרים (נח רש"י נדה פ"ב) שאנו ערבים על הגרים כי יש בידנו למחות בידם, אבל הם לא ערבים לנו, ולכן נאמר לעברך בברית וגו' בלשון יחיד, שרק אתה ערב לו, אבל הוא אינו ערב עליך (רא"ש ברכות). ואף על פי שהנשים אינן בכלל ערבות (יוסף לקח) זה דוקא במצות עשה, אבל לא במצות לא תעשה, ומשום כן נענשה אשת ר' חנינא בן תרדיון. וזהו שנזכר כאן נשיכם, שגם הם בכלל ערבות דוקא לעברך בברית ה', במצות שהנשים מצוות היינו לא תעשה, ואם אינן מקיימות עוברות על האזהרה, ולא במצוות עשה שאינן מצוות.
(מעם לועז נצבים פרשה כ"ט).
בנינו ערבים – כשאין ללוה לשלם מי נתפס הערב
| בילקוט |
שיר השירים (על הפסוק משכני אחריך נרוצה) וזה לשונו: רבי מאיר אומר בשעה שעמדו ישראל על הר סיני אמר להם הקדוש ברוך הוא הביאו לכם ערבים שאתם שומרים את התורה ואני נותנה לכם, א"ל אבותינו ערבין אותנו, אמר להם יש לי עליהם, אברהם על מה שאמר במה אדע, יצחק על שאהב את עשו, יעקב על שאמר נסתרה דרכי מה', א"ל בנינו ערבין אותנו, א"ל הם ערבים טובים, שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז ואין עוז אלא תורה שנאמר ד' עוז לעמו יתן, בזמן שהלוה נתפס ואין לו מה לשלם מי נתפס לא הערב, הוי ותשכח תורת אלקיך אשכח בניך גם אני. עד כאן לשונו.
גם על הקטנים נתחייבנו בערבות ואם אין הגדולים מוכיחים את הקטנים נענשין על ידיהם וכמו שאמרו במדרש
| במדרש |
רבה נשא (פרשה י') דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וזה לשונו: "דבר אל בני ישראל" אלו הנודרים בנזיר "ואמרת אליהם" להזהיר הבית דין על כך שלא יניחו לנזיר לעבור על נזירתו שאם יראו שירצה לבטל נזירתו יכופו אותו כדי לקיים דבריו ללמדך שהגדולים מוזהרין על ידי הקטנים והם נענשים על ידיהן אם לא יוכיחו אותם וכן הוא אומר: "וכשלו איש באחיו" איש בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה, עד כאן לשונו.
מגיל הבר מצוה חלה חובת הערבות והחובה עליו גם על יהודים אחרים לפעול שילכו בדרך ה'
| התכללות |
בעם ישראל בערבות למצוות. הלכה זו העלו הפוסקים, שהתכללות האדם בחיוב וזכות של "כל ישראל ערבים זה בזה" הוא החל מגיל בר מצוה (מגן אברהם סימן קצ"ט סעיף קטן ז', על פי הגמרא סוטה דף ל"ז עמוד ב'). מעלה זו של בר המצוה, הדגישה פעם האדמו"ר הרא"ם מגור זצ"ל, בסעודת בר-מצוה שנזדמן לה, ובנועם שיח קדשו הפטיר הרבי: כעת הונח לנו קמעה מאחריות של "כל ישראל ערבים זה בזה" (שבועות ל"ט א'), עם התווספות של עוד ערב אחד – הוא חתן בר המצוה – שישא בעול ערבות זו.
| בעקיפין |
היו הדברים מופנים כלפי העלם להעמידו על חובתו בהרגשת חובה גם על יהודים אחרים, ומאידך נרמז לו שהרבי נכנס לעול חדש כערב על מעשיו של הנער – להבהירו עד היכן מעשיו ומחדליו מגיעים.
גם המתים ערבים על עון שפיכות דמים
| שפיכות |
דמים אמרו בספרי (סוף ספר שופטים) על הפסוק "כפר לעמך ישראל" כפר לחיים אשר פדית למתים מגיד שהמתים צריכים כפרה וסיים המדרש דנמצינו למדין שהשופך דמים חוטא עד יוצאי מצרים והכי פירושו שההורג הזה מגלגל בעונו חטא ועון למפרע, אשר פדית ה' כלומר על כן פדיתנו שלא יש בינינו שופכי דמים וכדאמרינן, ד"כל ישראל ערבים זה לזה" ועל מנת כן נפדו שלא יהא בם ובזרעם שופכי דמים וזה עבר, על כן נענשו וגם המתים ערבים עליו וצריכים כפרה (הרב הלבוש בת"ח סימן רפ"ד) גם בשפיכות דמים מטמא את הארץ ומסלקת את השכינה כמו שכתוב בספרי (סוף סדר מסעי) על הפסוק "ולא תטמא את הארץ" (ועיין שם).
(נפש כל חי מערכת ש').
גם באיסור ובדבר של דרבנן שייך ערבות כל ישראל אחד על חבירו להרבה דעות
| ערבות |
דכל ישראל ערבים זה לזה. הרב החסיד בארעא דרבנן (אות תפ"ט) מייתי פלוגתא דהרב מהר"ם ן' חביב סבר דערבים אף במידי דרבנן ומורינו הרב זרע אברהם (אורח חיים סימן י"ב) חלק עליו דאין ערבות במידי דרבנן עד כאן דבריו, ואני הפעוט עמדתי בזה ואחשבה לדעת הרב מהר"ם ן' חביב דערבות איתיה אף במידי דרבנן כמו שכתבתי בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף אורח חיים סימן קכ"ד עיין שם.
(עין זוכר מערכת ז').
בדור המבול היו הרבה צדיקים כמו נח, ונמחו במבול מפני שלא הוכיחו
| ערבות |
עד מתן תורה כל מי שחטא היה הדור משלם ודור המבול הרבה כשרים היו כמו נח ונמחו עם דור המבול, ופירש הרב ברכת אברהם דלקו מטעם ערבות שהיה דבר קצוב ז' מצות אך ממתן תורה עד ערבות מואב כל מי שחטא הקדוש ברוך הוא פורע ממנו שלא היה ערבות כיון שלא היה קצוב כמו שכתוב הרמב"ם, אך בערבות מואב כבר ידעו כל המצות והיה קצוב עיין שם באורך.
(עין זוכר מערכת ז').
| מה |
שכתוב בתנחומא ראה, דהרבה כשרים היו בדור כמו נח ונמחו עם הדור, הטעם שנמחו אותם הכשרים משום שלא מחו, מה שאין כן נח שמחה בהם כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בבראשית-רבה על הכתוב שנאו בשער מוכיח.
(חיד"א בחומת אנך פרשת נח).
הערבות לטובתינו למען קיום העם
| האור |
החיים הקדוש מסביר שהתורה נותנת טעם לערבות שהיא אינה אלה לטובתינו, למען הקים אותך היום לו לעם שעם ישראל יהיה לו קיום כעם סגולה למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לכתוב בפסוק לאלקים וגו'.
| עוד |
ירצה לתת טעם לברית הערבות, שלא יאמר אדם למה יעשה ה' כה לעבדיו להכביד עולם לחייבם במעשה הזולת, לזה אמר כי אלקים חשבה לטובה למען הקים אותך לו לעם פירוש שזולת זה יהיו ישראל חוזרים לאחוריהם היום יפשע אחד בקלה ולמחר בחמורה והיו נשמטים מעדת הקדושה מעט מעט עד שיפשע ישראל מהיות עם ה', ובמה שעשאם ערבים יתנו לב לעובר עבירה אחת קלה כבחמורה ויתקיימו לעם סגולה, הא למדת שכל מעשה ה' אינו אלא לטובתינו להקימנו.
v v v
שער הערבות על עניני שכר ועונש
סימן ג'
גם הנשים הן בכלל חיוב הערבות על מה שהן נצטוו, נענשות אם לא מיחו בבעליהן, כמו שנענשה אשת רבי חנינא בן תרדיון, וגם בניו הקטנים נתפסים בעון אבותם רחמנא ליצלן
| הרמב"ם |
בהלכות עכו"ם(פרק ד' הלכה ו') האריך, איך דנין עיר הנדחת וכתב וזה לשונו: ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אם הודחה כולה, ואם נמצאו העובדים רובה מכים את כל הטף ונשים של עובדים לפי חרב. עד כאן לשונו.
| וכתב |
הכסף משנה וזה לשונו: ודע שמכין כל נפש אדם מתחיל ענין ואומר שאם הודח כולה מכין כל נפש אדם שבה לפי חרב, ואם הודח רובה ולא כולה מכין טף ונשים של עובדים, ומכל מקום צריך עיון מנא ליה שמכין טף ונשים… ואפשר דמהחרם אותה וכל אשר בה נפקא.
| ובמגדל עוז |
כתב וזה לשונו: ועוד דאיכא למילף מעדת קרח ואנשי יבש גלעד שנהרגו נשים וטף, אף על פי שלא חטאו נענשו בעבור הגדולים משני טעמים, חדא שהם סבה וגורמים לישיבת הגדולים, ועוד לרדות הגדולים בהריגתן שהן חביבין עליהם, עד כאן לשונו. ובפרי חדש בהלכותיו על הרמב"ם כותב שמה שכתב הרמב"ם טף ונשים הוא טעות סופר, ובסדר משנה להגאון ר' וואלף באסקוויטץ זצ"ל מצאתי צעק מאוד על שתלו בטעות בדברי הרמב"ם, שגם הרמב"ן סובר כן בפרשת ראה בפסוק החרם אותה כתב וזה לשונו: "החרם אותה" הם אנשים הנדחים, ואת כל אשר בה הנשים הנגררות אחר האנשים, אבל הטף שהם קטנים בזכרים ונקבות אין ממיתין אותן, אבל בתוספת' נחלקו בה, הרי שגם הרמב"ן כתב דנהרגין, ואלו בעדים והתראה פשיטא הלא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, אלא וודאי דנשים הנטפלות נהרגות אף בלא התראה, וסיים וזה לשונו: סוף דבר אני תמה על הפרי חדש, איך חשב על רבינו ורמב"ן שיאמרו דברים אלו מדעת עצמן, בלי ספק מצאו דברים אלו מבוארין להדיא בתוספתא או מכילתא או ירושלמי החסרים לנו, ואם בשביל שאנחנו לא מצאנוהו ראינוהו, מה דמות נערוך בינינו לבין רבינו והרמב"ן, אנחנו חסרנו כל טוב ומגששים כעור בקיר, והמה עיניהם פקוחות ומשוטטות בכולהו תלמודא, ולהם נגלו כל תעלומות חכמה ולא נעלם מהם דבר. עד כאן לשונו הזהב יקר מפז ומכתם אופיר.
| והנה |
על שקטנים נהרגים גילה הגאון בס' המשנה שהוא ספרי פרשת כי תצא "איש בחטאו יומתו" כתב הספרי וזה לשונו: אבות מתים בעון עצמם ובנים מתים בעון אבותם דכתיב איש בחטאו יומתו עד כאן לשונו, דוקא גדול מת בחטאו שנקרא איש, אבל קטן שלא נקרא איש מת בעון אבותיו, והביא דברי הרמב"ם (בפרק ו' הלכות תשובה הלכה א') וזה לשונו:
| יש |
חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו על חטאו בעולם הזה בגופו או ממונו או בבניו הקטנים, שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצות כקנינו הן, וכתיב איש בחטאו ימות עד שיעשה איש. עד כאן לשונו, רמז הרמב"ם ספרי הנזכר לעיל, ונתן בו טעם מתוק כדבש להצדיק קדוש שבנים קטנים הם כממון של אדם ונכון שיומתו בעיר הנדחת שהוא בכלל כל שללה דברי פרי חכם חן.
| והנה |
הראני אלקים בזכות אבותי ורבותי ז"ל שדברי רמב"ם ורמב"ן שגם הנשים והטף הנגררות יהרגו הוא ממקור.
(שערי חיים שער ב' אות א').
האשה שיש בידה למחות ואינה מוחה נענשת בעוון זה
| בחז"ל |
בגמרא במסכת עבודה זרה (דף י"ז ע"ב) וזה לשונה: אתיוהו לר' חנינא בן תרדיון אמרו ליה אמאי קא עסקת באורייתא, אמר להו כאשר ציוני ד' אלהי, מיד גזרו עליו לשריפה, ועל אשתו להריגה, ועל בתו לישב בקובה של זונות, עליו לשריפה שהיה הוגה את השם באותיותיו, והיכא עביד הכי, והתנן אלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תורה מן השמים ואין תחיית המתים מן התורה, אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו, להתלמד עביד, כדתניא לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות, אלא מאי טעמא איעניש משום הוגה את השם בפרהסיא, ועל אשתו להריגה דלא מיחתה ביה, מכאן אמרו "כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נענש עליו" עד כאן לשון הגמרא.
בנים קטנים נענשים עבור עוונות אבותיהם רח"ל
| בילקוט |
פרשת כי תשא (סימן שצ"ח) וזה לשונו: אילפא רמי כתיב "ורב חסד" וכתיב "ואמת", בתחילה ואמת ולבסוף ורב חסד, וכו' אדם עשה עבירה חייב עליה מיתה, והקדוש ברוך הוא ממתין לו עד שישא אשה והוא מוליד בן ראשון ושני והקדוש ברוך הוא חוזר ונוטלו הימנו ונמצא זה פורע את חובו, והקדוש ברוך הוא נוטל את שלו והגוף במקומו שנאמר "אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד" עד כאן לשונו.
אשתו מתה בעבור עוונות בעלה רח"ל
| בשבת |
(דף ל"ב ע"ב) וזה לשונה: תניא ר' נתן אומר בעון נדרים מתה אשתו של אדם, שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך, פירוש רש"י משכבך אשתך:
בנים מתים כשהן קטנים בעבור עוונות האב רח"ל
| עוד |
שם, רבי אומר בעון נדרים בנים מתים כשהן קטנים שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצוף האלקים על קולך וחבל את מעשה ידיך, איזה הן מעשה ידיו של אדם הוי אומר בניו ובנותיו של אדם.
בנים מתים בעון ביטול תורה רחמנא ליצלן
| עוד |
שם, רבי יהודה הנשיא אומר בעון ביטול תורה בנים מתים, דכתיב לשוא הכתי את בניכם מוסר לא לקחו.
| עוד שם |
פליגי בה ר"מ ור"י, חד אמר בעון מזוזה, וחד אמר בעון ציצית, וחד אמר בעון שנאת חנם, הרי מצינו יען שאשתו של אדם הוי כקנינו, וכן בנים קטנים הויין קנינו של אדם, נלקו לפעמים בעון הבעלים והאבות.
בעת פקודה פוקדים עון אבות על בנים רחמנא ליצלן
| ברמב"ן |
פרשת שלח (על הפסוק) ויבכו העם בלילה ההוא וזה לשונו: ואמרו רבותינו הם בכו בכיה של חנם, ואני אקבע להם בכיה לדורות, ולא ידעתי מאיזה רמז שבפרשה הוציאו זה, אבל מקרא מלא הוא וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו, וירגנו באהליהם לא שמעו בקול ה', וישא ידו להם להפיל אותם במדבר, ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות, אולי ידרש זה מפסוק וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה, יאמר וטפכם כאשר אמרתם לבז יהיה בבא עת פקודתם, כי אני פוקד עון אבות על בנים, והבאתי אותם עתה שידעו את הארץ ידיעה בלבד, אבל לא שירשו אותה לדורות, והכתוב ירמוז כיוצא בזה ולא ירצה לגזור רעה רק בענין תוכחת על תנאי. עד כאן לשונו.
החטא מאבד הבנים והבנות
| במדרש |
רבה איכה (על הפסוק ולא הי' ביום אף ד' שריד ופליט) וזה לשונו: תני ר' חייא כנגד בנים ובנות שיהיו לך יהיה החטא מאבדן, אשר טפחתי ורביתי אין כתיב כאן, אלא אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם. עד כאן לשונו, (ועיין במתנות כהונה).
בנים קטנים נגנזים בחייהן בעון אבותם רחמנא ליצלן
| במדרש |
רבה קהלת (על הפסוק ושבתי אני ואראה את כל העשוקים) וזה לשונו: אלו הקטנים הנגנזים בחייהן בעון אבותם בעולם הזה, לעתיד לבא הן עומדין בצד חבורה של צדיקים, ואבותיהם עומדין בצד חבורה של רשעים, והם אומרין לפניו רבש"ע כלום מתנו אלא בעון אבותינו יבאו אבותינו בזכיותינו, והוא אומר להם אבותיכם חטאו מאחריכם, וחטאתיכם מלמדין קטיגור. עד כאן לשונו.
על ידי עוונותיו הבן מת רחמנא ליצלן
| (עוד שם) |
יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו וזה לשונו: יש אחד, זה היצר הרע, ואין שני, שאין לו בן זוג בעבירה, גם בן ואח אין לו, בשעה שהולך אדם לעבור עבירה אינו רואה שיש לו בן שימות בעונותיו, ואינו רואה שיש לו אח שיתבייש ממנו ולהתגנות בו, ואין קץ לכל עמלו, במעשיו הרעים. עד כאן לשונו.
העוסק בדבר עבירה אשתו מתה במגיפה רחמנא ליצלן
| במסכת |
דרך ארץ זוטא (פרק ט') וזה לשונו: אם מנעת עצמך מדבר מצוה ועסקת בעבירה סוף מתה אשתך במגפה שנאמר "ואתה בן אדם הנני לוקח מחמד עיניך". עד כאן לשונו.
תלמידי חכמים בניהם מתים בקטנותן ועוונותיהם מתכפרים בעולם הזה רחמנא ליצלן
| בתנא |
דבי אליהו (חלק ב' פרק י"א) וזה לשונו: מוסר ד' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו מה כתיב בתריה "כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה", אלו הן היסורין של אהבה אלו תלמידי חכמים הצדיקים שמתים להם בניהם שלהם בקטנותן ומכפר להן על עונותיהם בעולם הזה, ואחר כך הן באין בטהרה לחיי העולם הבא, ואף על פי שאמר הכתוב "גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים", מכל מקום חזר הכתוב ומרצה בניהם שנאמר "וכאב את בן ירצה". עד כאן לשונו.
גם דנין את האדם על זה שבניו מתו בחייו, רחמנא ליצלן
| עוד |
שם (פרשה כ"ד) וזה לשונו: ר' יוחנן היה בוכה בשעת פטירתו, אמרו לו תלמידיו רבינו נר ישראל אם אתה בוכה אנחנו מה תהא עלינו, אמר להם בני היאך לא אבכה שמעמידין אותי לדין ומאירין לי את כל מעשי בפני ודנין אותי עליהם, ולא עוד אלא שאומרים לי מפני מה מתו בניך בחייך ולא זכית לתיקונו של עולם, ולא די לבן אדם בעולם שמתין בניו בחייו, אלא שדנין אותו עליהם. עד כאן לשונו.
תחת עבירה שעבר נוטל הקב"ה אחד מבניו רחמנא ליצלן
| במדרש |
שוחר טוב (קפיטל ס"ב, לך ד' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו) וזה לשונו: היאך אדם בחור דולק בעבירה וראוי למות, מה הקדוש ברוך הוא עושה, תולה לו עד שישא אשה ויוליד בנים, והקדוש ברוך הוא נוטל אחד מבניו תחת עבירה שעבר, ונמצא הקדוש ברוך הוא גובה את שלו משל עצמו, יש לך חסד גדול מזה, הוי לך ד' החסד. עד כאן לשונו. (ואם ירצה השם להלן יבואר אם הבית דין עונשים למעלה, או בבית דין של מטה).
הקטן נענש בעוון אביו
| בילקוט |
רות (על הפסוק וימותו גם שניהם) וזה לשונו: ללמדך שעין הרע מכה בבנים, אמר ר' חייא בר אבא עד שלש עשרה שנה הבן לוקה בעון האב, מכאן ואילך איש בעונו ימות עד כאן לשונו:
גם הטף הנשים והגרים נענשין כשהזולת חוטא
| במדרש |
תנחומא (פרשת נצבים) על הפסוק "אתם נצבים היום כלכם לפני ד' אלקיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך" וזה לשונו: כולכם ערבים זה בזה, אפילו צדיק אחד ביניכם כולכם עומדים בזכותו, ולא אתם בלבד אלא אפילו צדיק אחד ביניכם כל העולם כלו בזכותו עומד, שנאמר "וצדיק יסוד עולם", וכשאחד מכם חטא כל הדור לוקה, וכן אתה מוצא בעכן הלא עכן בן זרח מעל בחרם וגו' (חטא ישראל וגם עברו את בריתי), מדת פורענות מועטת והדור נתפס בה, מדה טובה מרובה על אחת כמה וכמה, לכך נאמר כל איש ישראל, ולא גדולים שבכם בלבד אלא אפילו טפכם נשיכם וגרך, עד כאן לשונו.
גדולים לוקין על ידי הקטנים
| במסכת |
שמחות (פרק א') וזה לשונו: כשנתפס ר' חנינא בן תרדיון למינות גזרו עליו שריפה, ועל אשתו הריגה, ועל בתו לישב בקובה של זונות, אמר להן מה גזרו על אותה עני' אמרו לו הריגה קרא עלי' המקרא הזה "צדיק ד' בכל דרכיו" אמרה להם מה גזרו על אותו ר' אמרו לה שריפה קראה עליו המקרא הזה "גדול העצה ורב העליליה" וכששרפו אותו כרכוהו בספר תורה ושרפוהו והיתה בתו צועקת ובוכה ומתחבטת לפניו, אמר לה בתי אם עלי את בוכה אם עלי את מתחבטת מוטב שתאכלני אש שנופחה ולא אש שלא נופחה שנאמר אש לא נופח, ואם על ספר תורה את מתחבטת הרי התורה אש ואין אש אוכלת אש הרי אותיות פורחות ואין האש אוכלת אלא את הנייר שאף כל עבדי המלך גדולים לוקין על ידי קטנים שנאמר "על כן חצבתי בנביאים הרגתים באמרי פי". עד כאן לשונו. [עיין במסכת ע"ז דף י"ז סוף ע"ב ודף י"ח ע"א].
| מכל |
דברי חז"ל הנזכרים לעיל יש ללמוד מוסר השכל ולקחת מזה לימוד לנפשינו איך שהאשה והבנים הקטנים או הגדולים צריכים להתחנן לעמוד ולבקש על נפשם ועל חייהם שישארו בחיים מפני עון הבעלים והאבות, ולצעוק מרה אנא אל תחטאו בעוונות לפני השם יתברך, אל תכניסו דברים שאינם ראויים להיכנס לבית יהודי, אל תביאו לתוך הבית טלביזיה ואינטערנעט ווידיא, עתונים אסורים, דברי מאכל שיש עליהם פקפוק, ושלא לדבר בבית הכנסת בבית המדרש בשעת התפלה חזרת השליח ציבור וקריאת התורה, וכמו שכתב בספר הגן שבעון זה בנים קטנים מתים במיתות משונות חס ושלום. (ועיין ברכות מז, זוהר הקדוש פרשת וילך רפ"ה ע"ב. ובספר מקדש מעט על קדושת בית המדרש באריכות גדולה בזה).
| כדומה |
שבכל אלו יש בהם חטא ועון ומביאים וגורמים לידי חטאים נוראים אנא ואנא רחמו עלינו התנהגו כפי שהקדוש ברוך הוא מבקש דורש ומצוה בתורתו הקדושה ואל נמות בחטאיכם רחמנא ליצלן. רחמו על בניכם בנותיכם נשותיכם ונפשות כל בית ישראל שנפקדים בעוונות רחמנא ליצלן.
| בודאי |
אם הגדולים ישמעו לקטנים יהיה הדור מאושר והאבות ירוו נחת רב מבניהם ויגיעו לדרגה יותר גבוהה מהם כשאיפתם וחפץ לבם, כי בכל אדם מתקנא חוץ מבנו.
שער הערבות והצלת נפשות
סימן ד'
| בשאלות |
ותשובות נחלת שבעה (שאלה פ"ג) וזה לשונו: מי שנאבד לו בנו והוגד לו, ושמע שיצא חוץ לדת להמיר בדת ישמעאלית והוא לא הגיד כי בורח הוא אם מותר לחלל עליו השבת לרכוב אחריו אולי יוכל להחזירו.
| תשובה: |
תחלה אקדים דברי הרשב"א בתשובה הביאם הבית יוסף באורח חיים (סימן ש"ו) וזה לשונו: נשאל להרשב"א על אחד ששלחו לו בשבת שהוציאו בתו בחזקה מביתו על ידי ישראל מומר להוציאה מהדת ישראלית להמיר בדת ישמעאלית אם שם לדרך פעמיו בשבת פן יפחידוה להמיר אם מותר לילך אפילו מחוץ לג' פרסאות למאן דאמר דתחום ג' פרסאות דאורייתא. ואפילו להביא חותם מצד המלכות מי דחינן מספק זה את השבת כדדחינן בספק נפשות.
| והשיב |
הדר צריך תלמוד, ומכל מקום כך דעתי נוטה שאין דוחים שבת על הצלה מהעבירות לפי שאמרו אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך ואפילו איסורא זוטא לא שרינן ליה כדי להציל חבירו מאיסורא רבה אלא כשאותו איסור בא לעם הארץ על ידי חבר אבל בענין אחר לא כדמוכח בפרק קמא דשבת בבעיא דהדביק פת בתנור. ועוד צריך תלמוד עד שיעמוד הדבר על בוריו עד כאן לשונו. וכתב עליו הבית יוסף וזה לשונו: והתוספות כתבו בפרק קמא דשבת בתחלה כדברי הרשב"א ואחר כך הקשו מדתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וקשה דכל המשחרר עבדו עובר בעשה, ותירצו דשאני פריה ורביה דמצוה רבה היא, ועוד יש לומר דדוקא היכא שפשע שהדביק פת בתנור סמוך לחשיכה אבל היכא דלא פשע מידי שרי למיעבד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעבד חבריה איסורא רבה והוכיחו כן וכו'.
| והשתא |
אם לתירוצא דמצוה רבה הדבר ברור שאין לך מצוה רבה מלהצילה שלא יפחידוה עד שתמיר. ואם לתירוצא דמחלק בין פשע ללא פשע ה"נ לא פשעה והלכך לחלל עליה שבת לפקח עליה שרי, ומצוה נמי איכא, ואי לא בעי למיעבד כייפינן ליה כדאשכחן במי שחציו עבד וחציו בן חורין שכופין את רבו כדי שלא יתבטל ממצות פריה ורביה כי רבה היא. ואפילו לחלל שבת בדברים האסורים מן התורה נראה דשפיר דמי דלגבי שלא תמיר ותעביד כל ימיה חילול שבת אמרינן איסורא זוטא הוא עד כאן לשון הבית יוסף.
| והנה |
מדברי הבית יוסף נשמע שלא התיר רק בנדון הנזכר לעיל היכא שלא פשע אבל היכא שפשע כגון בנדון דידן הוי אסור.
| ולי נראה |
דגם היכא שפשע כמו בנדון דידן נמי שרי לכתחלה ואפילו לחלל שבת בדברים האסורים מן התורה. וגם הרשב"א לא החליט לאיסור רק סיים שהדבר צריך תלמוד. ועוד לא השיב על שאלת השואל ששאל אם דחינן שבת מספק זה כדדחינן בספק נפשות. והרשב"א לא השיב על זה.
| ולי נראה |
דדחינן שבת מספק זה כמו גבי חולה ואמרינן טעמא מוטב שיחלל שבת אחת ואל יחלל שבתות הרבה וכל הזריז הרי זה משובח, וכל השואל הרי זה שופך דמים ואפי' רבים יכולים לחלל שבת בשביל אחד החולה כדי שיוכל לשמור שבתות הרבה ואין אומרים וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבריך. ואין לומר דהיינו טעמא כתירוץ של התוספות משום דהחולה לא פשע, זה אינו דאין מיתה בלא חטא. גם במפקח את הגל דמחללינן שבתא אפילו על כמה ספק ספיקא כמו שהארכתי לעיל בתשובה סימן ס"ב. ואין לומר דמיתה שאני אם כן כל שכן הוא להציל נפשו מני שחת ממיתה נצחית לא כל שכן. ועוד דגם לתירוץ ראשון של התוספות משום דמצוה רבה היא הא נמי מצוה רבה היא וחילול שבת נגד זה איסורא זוטא היא כמו שכתב הבית יוסף.
| ועוד |
אם רבים רשאין לחלל שבת מפני חולה אחד משום מוטב שיחלל שבת אחת ואל יחלל שבתות הרבה והאי ואל יחלל שבתות הרבה לאו דוקא הוא דהא כשאדם מת נעשה חפשי מן המצות. ועוד שמא הגיע עתו למות. אלא רצה לומר דמכל מקום אנן עבדינן דידן שמא יוכל לקיים עוד שבתות הרבה. ואם כן מכל שכן כאן שמחללין עליו שבת כדי שיוכל לקיים מצות הרבה בכל ימות השנה וגם שלא יחלל שבתות הרבה. ואף אם הוא ספק אם יכולים להצילו. ועוד אף אם פשע האי פשיעה דומה לאונס הוא על ידי הסתה ואחר השעה הרעה יתחרט ואם כן למה לא יצילוהו מן דת ישמעאלית, בודאי האי חילול שבת איסורא זוטא הוי. והנראה לעניית דעתי כתבתי נאם שמואל הלוי.
דין ערבות בישראל שנשתמד
| כל |
ישראל ערבים זה לזה[13].
| יש |
לחקור אם ישראל נשתמד אם שייך ערבות לכל ישראל, או כיון שהוא ישראל מומר פקע מיניה ערבות, והכי הוא מרגלא בפומייהו דאנשי כיון דנשתמד אומרים אחד ערבות חסר[14], ועיין בספר שפת הים חח"מ סימן ב', ועיין שאלות ותשובות הרדב"ז החדשות חלק א' סימן קפ"ז וזה לשונו: ואם יצא יצא ואנחנו נושענו מערבותו דאין אנחנו ערבים למומרים וכו' יעויין שם, ומה שכתב הרב דגול מרבבה בחידושיו ליורה דעה (סימן קנ"א) לפרש כונת דברי הרב ש"ך דכונתו הוא דאפילו מומר אמרינן אף על פי שחטא ישראל הוא אלא דה"ה בשוגג אבל במזיד אפי' ישראל אין אנחנו מצויין להפרישו יע"ש, ואחרי המחי"ר דבריו תמוהים דאיך יתכן שיראה אדם לחבירו חוטא במזיד ובידו להפרישו שלא יתחייב להפרישו משום הוכח תוכיח את עמיתך, וכמו שהכרחתי זה בתשו' בסה"ק חקקי לב[15] וצ"ע.
| ועיין |
בתשובות בנימין זאב[16] שכתב דאסור להכשילו למומר באיסורים יע"א, ועיין מ"ש הרב מהריק"ש בס' ערך לחם באה"ע[17] ומה שהק' ממ"ש אעפ"י שחטא ישראל הוא יע"ש, ולעניות דעתי לא קשה מידי דלענין חומרא נאמר זה לא להקל באיסורים, ועמ"ש המרדכי ביבמות[18] ועיין ספר החסידים[19] וזה לשונו:
| אם |
רואה אדם נכרי עושה עבירה אם יכול למחות ימחה, שהרי שלח הקדוש ברוך הוא את יונה לנינוה להשיבם כי כשהקדוש ברוך הוא כועס אין עת רצון לפניו יעויין שם, ועיין להרב משנת חכמים (סימן תקכ"ב). והרב לחמי תודה (דכ"ד ע"ד) כתב דהמחלל שבת בפרהסייא יצא מהערבות, דהו"ל כמו מומר לעבודה זרה יעויין שם.
| גם |
הרב חוות יאיר (סוף סימן קפ"ה) כתב דבמומר אם בידינו למחות מחוייבים אנחנו למחות יעויין שם.
(גנזי חיים מערכת כ')
קריאה נוראה לקיום התורה והמצוות שהמנהיגים יוכיחו בענין שבת תפילין מזוזות טהרת המשפחה צניעות ועוד, כי מה בחיי שעה אפילו בכמה ספיקות מחללין שבת וכו' (וכשלו איש באחיו). והעונש הגדול אם לא יוכיחו
| למה |
שאמרו חכמינו זכרונם לברכה על פסוק וכשלו איש באחיו, שישראל ערבים זה בזה וכל שיש בידו למחות ואינו מוחה נקראת עבירה על שמו, אפשר לפרש כוונת (פסוק ו' סימן ה') איש או אשה כי יעשו, מכל חטאת האדם "למעול "מעל "בד', מפרש הרמז בר"ת "מתעורר "להחזיק "בך, והוא חטא בזאת משום קטנות בטחונו שמא על ידי כן תתמעט פרנסתו, משום הכי "למעול "מעל "בד' ר"ת "להיות "בד' "מבטחיך [כפירש"י משלי סימן כ"ב פסוק י"ט] משום הכי ואשמה הנפש ההיא, נקראות עבירות חבירו על שמו, מש"ה (בפסוק ז') והתודו את חטאתם, אין די בזה במה שיתודו על מה שחטאו בפועל, אלא מהצריכות הוא "והשיב "את "אשמו "בראשו לתקן מה שמפרש הרמז בר"ת "בפשע "ותשליך "אמת "ארצה, כדאיתא (בירושלמי סוטה) וזה לשונו קיים ועשה, למד ולימד, והי' בידו להקים ולא הקים הרי זה בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה לעשות אותם.
| אתה |
קורא הנעים פקח עיניך וראה איך מאשריך מתעים וצופיו עורים, התורה אמרה וחי בהם ושהותר עבור פקוח נפש לחלל שבת שהוא חיוב סקילה, אפילו יש כמה, וכמה ספיקות אם חי הוא, וגם אם רק חיי שעה יחיה, והקדוש ברוך הוא אמר ליחזקאל צופה נתתיך, ורשע אם בעונו ימות, ואתה לא הזהרתו דמו מידך אבקש, ראה ודן קל וחומר אם המנהיג היה מוכיח על כל הדברים האלו, דהיינו שיעשו מקוה, ושנשים יזהרו מאד מאד בנפשם על שמירות נדה ויאמר להם בפה מלא שלא יגרמו שיכרתו ימיהם וימי בעליהם עבור זה, כי עונש עון נדה הוא כעונש של אוכל ביום הכיפורים, והיה מזהיר אותם שלא ילכו בגילוי שער, אלא ישמרו דת יהדות כראוי, ויעשה כמו שנצטוה מהשם קרא בגרון אל תחשוך, ומורא לא יעלה על ראשו, ויפרש להם שפריצות זו לגלות שער ראשם מביא חס ושלום רעה בענין הפרנסה, ועל הבעל, ועל הבנים, כי כן הוא (בזוהר) בפרשה זו, וגם יאמר להם גדלו בניכם על ברכי התורה והיראה ועבור זה תזכו לברכת התורה ולמען ירבו ימיכם וימי בניכם, וגם הי' מזהיר אותם על שמירות שבת שלא יחללוהו – כי עבור חילול שבת נותנים כח לעמלק שהוא מעולם רצועת מרדות רחמנא ליצלן, תמה אני איך לא בינת אדם לכם, גם אם כדבריכם כן הוא שתרויחו בזה יותר כבוד, הראוי ונכון הוא למכור הבכורה עבור נזיד עדשים, לעזוב תורת ד' אשר היא לכם מורשה מאבותיכם ואבות אבותיכם אשר קבלו מסיני זה כמה אלפים שנה – וכמה שמדות וגזירות עברו עלינו עבור קיומה ולא עזבנוה, וכל זאת באתנו ולא שכחנוך, ועתה שאנו דרים בין מלכי חסד, וכל תושביה, חוריה, כומריה, וסגניה, אנשים טובים ובעלי מדות ואין לנו מהם שום מניעה וביטול בענין קיום תורתינו, ואנחנו נעזבנו בשאט נפש בתמי' – לחלוף עולם עומד וקיים לעד ושכר נצחיי', עבור חיי שעה, בושה הוא לכם – מש"ה בינו נא זאת וקרא בגרון אל תחשוך.
(מקרי דרדקי במדבר)
v v v
חיוב הערבות
הקדוש ברוך הוא בוכה בכל יום על חורבן הדת – אשרי מי שיגדר גדר בעד כרם ה' צבאות בית ישראל
| לכו |
נא ונוכחה איש את רעהו אם נקיים אנחנו משבועתינו אשר קבלנו ערבות איש בעד אחיו הגם שהנסתרות לד' אלקינו נתנה ראש ונשובה אל ד' לדעת אם לא במסתרים תבכה נפשינו כי הידועים והגלויים נעשים כצפונים ונסתרים, כי מי לא ידע שהאבות אשר שולחים בניהם בבית הספר שלהם ללמוד את אשר לבם יחפוץ, הכי נעלם מהם שהבנים יחללו שם את השבת קדש בכתיבה ומחיקה וכדומה כי מי יזכיר לו בקדושת שבת והאב אשר מגדל בנו שם הגם שאומר קדיש בכל יום ומפלפל בבית הכנסת בכל זה הוא פושעי ישראל כי יודע שיבוא היום אשר יכפור בתורת משה ונביאי ד' ובכל תורה שבעל פה והיה ראוי לרדוף רשע וכסיל כזה ואנו יושבים ומכבדים לו אין זה דברים שבסתר או אם האב שולח בנו להיות נעשה בעל מלאכה אצל האומן וידע שהבן הזה יעבור אצלו כל העבירות שם ובכל זה אנו שותקים סובלים ומעלים עין מסוררים ואין איש דובר דבר או אם נראה האפאראטין הולכים ועושים מלאכתן בשבת והעם רואים את התנור עשן ולפיד אש יוצא ודבר שהותר מקצתו כאלו הותר כולו בעוונותינו הרבים ובכל זאת אנו מעלים עין (מקום יש להקדוש ברוך הוא ומסתרים שמו ושם בוכה) אמרו חכמינו זכרונם לברכה כי על המסתרים תבכה נפשו כי הנסתרות והנגלות יחד הם חרבן הדת אשרי מי שיגדר גדר בעד כרם ד' צבאות בית ישראל.
(שערי חיים שער ו')
v v v
כדי שישאר טעם הערבות בפינו, נסיים בחומרת הדבר שעל ידי הערבות נתחייבנו, ואם אין מוחים פוגמים גם בנשמתם על חטא חבירו, ועל דם החוטא שמת בעוונו נידרש, כמו שכתב החפץ חיים בחומת הדת מאמר ב'
גודל החיוב לחזק את הדת ולהוכיחו בשכר ועונש מפני הערבות המוטלת עלינו
| הנה |
ידוע שבעת שקבלנו התורה מאת ה', לא רק על עצמו בלבד קיבל כל אחד לקיים, כי אם כל מה שיהיה ביכולתו לחזק את קיום התורה אצל שאר בני ישראל גם כן התחייב כל אחד, ונעשינו כולנו ערבים זה לזה, וכמו דכתיב הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת, וכמו שפירש"י שם דהיינו שנעשו ערבים זה לזה, ולכך הדין שכל אחד מישראל מוציא את חבירו בקיום המצות אף שיצא הוא כבר כגון קידוש ותקיעת שופר וכדומה [וכמו שכתב הרא"ש בברכות דף כ] דאם יחסר לחבירו איזה מצוה כאילו חסר לו, וכן נמי שיפריש כל אחד את חבירו מאיסור לא תעשה, דאם לא יפרישו מהאיסור במקום שיש ביכולתו, יענש גם הוא.
| וזה |
הענין של קבלת הערבות, מלבד מה שקבלנו על עצמינו מלפנים בעת קבלת התורה, אנו שונים אותו גם כן בכל יום בעת שאנו מקבלים עלינו עול המצות [בפרשה שניה של קריאת שמע דכתיב בה "ושמתם את דברי אלה על לבבכם" וגו' וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (בברכות י"ג ע"א)] ואנו מפרטים אחר כך בברכת אמת ויציב שהקבלה היא על עצמו ובניו ועל כל כלל ישראל, וזהו מה שאנו אומרים ודבריו חיים וקיימים וכו' על אבותינו ועלינו על בנינו ועל דורותינו ועל כל דורות זרע ישראל עבדיך וכו' חק לא יעבור.
| ועתה |
נתבונן בעצמינו, הלא ידוע שכשראובן ערב בעד שמעון על כמה מאות רובל, וכל שכן אם ערב בעדו על כמה אלפים, ורואה ששמעון רוצה לקחת איזה עסק, והוא מכיר מכבר את העסק ההוא כי רע ומר הוא, שעל ידי זה יפסיד כל מעותיו, כמה מההשתדלות היה עושה ראובן למונעו מן העסק ההוא, בעבור ידיעתו והכרתו היטב שעל ידי זה יחזור כל החוב עליו. וכן נמי בעניננו, צריך האדם לדעת, דאם יכול למנוע את חבירו מאיזה עון על ידי הוכחה וכדומה, או את אנשי עירו, והוא מתעצל מזה, יתפש לעתיד לבא באותו עון, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה כל מי שיש בידו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה נתפס על עון אנשי ביתו, באנשי עירו ואינו מוחה נתפס על עון אנשי עירו, לכל העולם כולו ואינו מוחה נתפס על כל העולם כולו.
אם ישראל אחד חוטא וכולם נענשים
| ואיתא |
בויקרא רבה, שה פזורה ישראל, מה דרכו של שה לוקה באחד מאיבריו וכולם מרגישים [רצה לומר שדרך השה הוא שכל העדר מתחברים ביחד, וכששה אחת לוקה ברגליה וכדומה והיא עומדת, כולם יעמדו לפי שעה] אף ישראל אחד חוטא וכולם נענשים.
| והנה |
אנו רואים בעוונותינו הרבים שקיום הדת מתמוטט מדי יום ויום, ואם לא נראה לחזקה מי יודע מה יהיה יכול להולד חס ושלום כעבור שנים, כי כל בית ישראל נמשלו לכרם, וכדכתיב [ישעי' ה ז'] כי כרם ה' בית ישראל, וכשגדרה נפרצה מעט, אם לא נראה לתקנה, הפירצה הולכת ומתרחבת ועל ידי זה יכלה כל הכרם לבסוף, ואפילו אם לא יופקר במשך הזמן רק איסור אחד של תורה, גם כן רע ומר הוא, וכל שכן אם יגיע הדבר חס ושלום לידי חייבי כריתות ומיתות בית דין, אוי ואבוי יהיה כי יפקוד השם יתברך העון על כולנו.
בכל דרכיך דעהו וגו', רוצה לומר באותן הדרכים שהוא מתנהג בעניני עצמו צריך להתנהג בעניני שמים
| ואל |
יתפאר האדם בנפשו לומר כי ישיב לפני ה', לא היה בי כח למנוע אותם מן האיסורים. אבל הלא ידוע מכמה פסוקים ומאמרי חכמינו זכרונם לברכה כי חפצי שמים צריכים להחשב בעיני אדם על כל פנים כחפצי עצמו, ובחפצי עצמו ידוע שאפילו כשהעסק הולך בענין רע, אף על פי כן אינו מתייאש ממנו, ותמיד חושב עצות איך לשפרו, וגם שואל מאחרים הסוחרים הגדולים איזו עצה ותחבולה לזה, והקדוש ברוך הוא ממציא לו עצה, ומצוי הדבר שלבסוף מרויח מן העסק. ואף בזה, אילו היה שקול בעיני האדם רצון הקדוש ברוך הוא כרצונו, היה מחפש עצות ותחבולות איך להקים הדת שלא תתמוטט, ובודאי היה הקדוש ברוך הוא ממציא לנו עצה וגם עזר גדול מאתו יתברך לזה [וזהו שאמר הכתוב בכל דרכיך דעהו וגו', רוצה לומר באותן הדרכים שהוא מתנהג בעניני עצמו צריך להתנהג בעניני שמים].
| אבל |
בעוונותינו הרבים אין אנו עושים כן בעניני שמים, ותיכף כשהאדם רואה לפום רהיטא שאין לו עצה לזה, תיכף הוא מתייאש מזה ופוטר עצמו מן הדין, אבל לא בשביל שהוא פוטר עצמו למטה יפטר למעלה. לך נא ראה מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (שבת נה) על הפסוק והתויות תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים, דהיינו שהקדוש ברוך הוא צוה למלאך שירשום על הצדיקים תו, לרמז תו של תחיה, ולבסוף כתיב שציוהו להתחיל העונש מאנשים הקדושים, כי מדת הדין עלתה לפניו לומר מה נשתנו אלו מאלו, וענה הקדוש ברוך הוא אלו צדיקים גמורים ואלו רשעים גמורים, ושאלה מדת הדין היה להם למחות, וענה הקדוש ברוך הוא גלוי לפני שלא יקבלום, ושאלה מדת הדין אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי, מיד יצא הדין לחייב את כולם.
| ובמדרש |
איתא ששאלה מדת הדין, מי מהם נהרג עבורי, מי מהם נפצע מוחו עבורי. מכל זה נוכל להתבונן עד כמה גדול החיוב על כל אחד מישראל לחפש עצות ותחבולות, ולהתרצות על כל פנים אף להתבזות ואף למנוע עון ופשע מישראל.
דין החמור לעתיד כשחבירו נענש ומת בעונו, הוא ידרש דמו
| ודע |
עוד, דמלבד שיש עליו חטא על שלא מיחה בחבירו כי כל ישראל הם כאיש אחד, וחטא של חבירו פוגם גם בנשמתו. עוד יש עליו דין חמור לעתיד, כשחבירו החוטא נענש ומת בעונו, גם הוא ידרש על דמו, וכדאיתא בתנא דבי אליהו כל מי שסיפק בידו למחות ולא מיחה ולהחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר, כל הדמים הנשפכים בישראל אינם אלא על ידו, שנאמר ואתה בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני באמרי לרשע מות תמות ולא הזהרתו וגו' הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש. עד כאן לשונו, מכל זה יתבונן האיש הנלבב גודל החיוב בענין זה.
(חומת הדת פרק ב')
פנינים יקרים מספר שערי תשובה לרבינו יונה
עיקרי יסודי התשובה
ואיך החלפתי בעולם חולף, עולם עומד לעד לעולם, איך נמשלתי כבהמות נדמיתי, והלכתי אחרי יצרי כסוס כפרד אין הבין ותעיתי מדרך השכל.
| עתה |
נבאר עיקרי התשובה: העיקר הראשון החרטה. יבין לבבו כי רע ומר עזבו את השם, וישיב אל לבו כי יש עונש ונקם ושלם על העון, כענין שנאמר (דברים לב, לה): "לי נקם ושלם", ונאמר (איוב יט, כט): "גורו לכם מפני חרב כי חמה עונות חרב". ויתחרט על מעשיו הרעים, ויאמר בלבבו: מה עשיתי, איך לא היה פחד אלקים לנגד עיני, ולא יגורתי מתוכחות על עון ומן השפטים הרעים, כי רבים מכאובים לרשע, לא חמלתי על גופי, ולא חסה עיני עליו משחתו מפני הנאת רגע אחד, ונמשלתי לאיש שיגזול ויחמוס ויאכל וישבע, ויודע כי אחרי אכלו ואחרי שתו יגרס השופט בחצץ שניו, כענין שנאמר (משלי כ, יז) "ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ". ורעה מזאת, כי הייתי על הנפש היקרה אכזרי ונטמאה בגלולי יצרי, ומה הועילה בכל קניניה אם רעה בעיני אדוניה, ואיך החלפתי בעולם חולף, עולם עומד לעד לעולם, איך נמשלתי כבהמות נדמיתי, והלכתי אחרי יצרי כסוס כפרד אין הבין ותעיתי מדרך השכל, והנה הבורא נפח באפי נשמת חיים חכמת לב וטובת שכל להכירו וליראה מלפניו ולמשול בגוף וכל תולדותיו כאשר המשילה על שאר בעלי חיים שאינם מדברים מאשר יקרה בעיניו נכבדה, ואחרי אשר בעבור זאת נבראתי, ויהי בי הפך מזה, למה לי חיים, כענין שנאמר (משלי כא, טז): "אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח". ועוד, כי כמשפט הבהמה לא עשיתי, אבל שפלתי ממנה, כי ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ואני לא ידעתי ולא התבוננתי, ושלחתי נפשי לחפשי מאדוניה, וטעמתי צופי, ונשיתי סופי, וגזלתי וחמסתי, ועל דל בוססתי, ולא זכרתי יום המות אשר לא ישאיר לפני נשמתי בלתי אם גויתי ואדמתי. והענין הזה אשר בארנו הוא אשר דבר ירמיה עליו השלום (ירמיה ח, ו): "אין איש נחם על רעתו לאמר מה עשיתי".
(שער ראשון אות י)
בהתמדתו על עבירה נעשית לו כהיתר ונחשב למשומד
| העיקר |
השלושה עשר להיות העבירות הקלות חמורות בעיניו לארבעה פנים: האחד – כי אין לו להביט לקטנות העברה, אבל יביט לגדולת מי שהזהיר עליה. והשני – כי היצר שולט בעבירות הקלות, ואולי תהיה זאת סבה להתמיד בהן ואז יחשבו גם הן כחמורות בהצטרף עונש כל פעם, ומשלו על זה מחוט של משי שהוא נרפה וחלוש, וכאשר יכפלו אותו כפלים רבים יעשה עבות חזקה. השלישי – כי בהתמדתו על העבירה נעשית לו כהיתר, ויפרוק עולה מעליו, ולא ישתמר ממנה, ויחשב עם פורקי עול וכופרים ומשומדים לדבר אחד.
אין שום תירוץ על החטאים, כי השם נתן היכולת לכבוש היצר
| והרביעי |
– כי אם נצחו היצר בדבר קטן, ינצחהו מחר בדבר גדול, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קה:): כל המשבר כלים בחמתו יהי בעיניך כאילו עובד עבודה זרה, שכך דרכו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עבוד עבודה זרה ונאמר (בראשית ד, ז) הלוא אם תיטיב שאת, פירוש: למה נפלו פניך, הלוא אם תיטיב מעשיך ותשוב אלי – שאת, פירוש: תשא פניך, מלשון: כי אז תשא פניך ממום (איוב יא, טו). ויש לפרשו מלשון סליחה. ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ – אם לא תשוב מאשר חטאת, לא העון אשר בידך לבדו ילין אתך, כי היצר רובץ לפתח להחטיא אותך בכל אשר תלך, ונוצח אותך תמיד אחרי אשר נצח אותך, ויקוש לך וגם נלכדת ולא שבת. ואליך תשוקתו – להדיחך, ואורב לך בכל עת. ואתה תמשל בו – אם תרצה להתגבר עליו. על כן תענש על החטא אחרי אשר נתתי לפניך היכולת לכבוש את יצרך.
(שער ראשון אות לח)
האנשים אשר לא הניחו על ראשם תפלין מעולם הם הנקראים פושעי ישראל בגופם, ועונשם חמור מן העובר פעם אחת על חייבי כריתות ומיתות בית דין
| ועתה |
נדבר בענין עונש בטול מצות עשה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין קלב:): אם יזהירו את האיש לעשות סוכה או לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. ואמרו (ראש השנה יז:): כי האנשים אשר לא הניחו על ראשם תפלין מעולם הם הנקראים פושעי ישראל בגופם וענשם חמור מן העובר פעם אחת על חייבי כריתות ומיתות בית דין, ואמרו (שם): כל שעונותיו מרובים מזכיותיו, ובכללם עון פושעי ישראל בגופם, כגון שלא הניח תפלין מעולם או עון פשעי אומות העולם בגופן והם עוברי עבירה כגון עריות, ליום הדין יורדים לגיהנם ונידונים שם שנים עשר חדש, ולאחר שנים עשר חדש גופם כלה ונשמתם נשרפת ורוח מפזרתם תחת כפות רגלי הצדיקים, שנאמר (מלאכי ג, כא), "ועסותם רשעים כי יהיו אפר וגו' ". ואמרו (סנהדרין צט:): מי שמקל בענין מצות עשה, כמו המבזה חולו של מועד שיש בו מצות עשה, שנאמר (שמות כג, טו): "את חג המצות תשמור", אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא. ויש על כל מצות עשה אזהרת לאו כוללת, שנאמר (דברים יג, א): "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו". (שער שלישי אות יא)
ויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים ולא ויתר על עון בטול תורה
| ויש |
אנשים רבים בהמון העם חושבים, כי אין עיקר האבדון והפסד הנפש זולתי בעבירות שיש בהן מעשה, וכי אין אבדן נפש אל האיש אשר הוא טהור מחטוא במעשה, ובדרך העבירות לא הלך, וחדל מעשות מצות ומעשים טובים. על כן אנו חייבים להודיע תועי רוח בינה, כי אמרו זכרונם לברכה (ירושלמי חגיגה פרק א הלכה ז) ויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים ולא ויתר על עון בטול תורה. ואמרו (ספרי דברים עקב): כשם ששכר תלמוד תורה גדול מכל המצוות, כך עונש המבטל גדול מכל העבירות, ואמרו (סנהדרין צט.): (במדבר טו, לא): " כי דבר השם בזה ואת מצותו הפר" – נאמר על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. וכבר זכרנו לך כל אלה בשער התורה.
(שער שלישי אות יד)
לפי גודל המצוה יגדל עונש
| ודע |
כי לפי גודל המצוה יגדל עונש מי שיחדל לעשותה, אף על פי שאינו עושה מעשה בהפרתה, כמו שמצינו במצות הפסח ובמצות המילה שהן מצוות עשה ויש בהן כרת.
(שער שלישי אות טז)
עונש המבטל המצוה, שהוא בכלל ארור רחמנא ליצלן
| והנה |
נתבאר בתורה עונש בטול המצוה, שנאמר (דברים כז, כו): "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם", אמר "לעשות אותם" – יורה כי זה נאמר על בטול מעשה המצוות.
(שער שלישי אות יח)
כמה מצוות עשה מבטל מי שאין לו תפילין ומזוזה
| ומצות |
תפלין (דברים ו, ח) ומצות מזוזה (שם שם, ט) – מצוות עשה[20] הן, והנן בכלל קבלת מלכות שמים, כי על כן נכתבו בפרשת שמע ישראל, ותוכל להתבונן מזה על עונש המבטל המצוות האלה, כי הוא שובר עול מנתק מוסרות, וכבר הקדמנו לדבר על המצוות האלה. ועל מצות ציצית אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ספרי במדבר סוף פרשת שלח), שהציצית מוספת קדושה, שנאמר (במדבר טו, מ): "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלקיכם". וגם כי אין מצות ציצית זולתי על מי שיש לו בגד אשר לו ארבע כנפות, ואם אין לו בגד כזה אינו חייב לקנותו, אף גם זאת אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מנחות מא.): כי ענוש יענש לעתות בצרה על דבר אשר לא חמד בלבבו יפי המצוה ושכרה, לבעבור סבב פני דבר חיובה עליו ולקחת לו בגד שיש לו ארבע כנפות לעשות בו ציצית על כנפיו.
(שער שלישי אות כב)
v v v
שכר גדול להמוחים
| מי |
שמוחה לכבוד שמים אין מלאך המות שולט בו כשאר בני אדם (זוהר הקדוש חלק א' כט:) והקדוש ברוך הוא כורת עמו ברית ולזרעו אחריו כמו שעשה לפנחס (ראשית חכמה שעה"ח פי"ב בשם מהר"י אבוהב), וזוכה לחלקו של הקדוש ברוך הוא (תמיד כח.), וממשיך ברכות וטובות לעם (תמיד כח.), ויוצא מכלל ארור לכלל ברוך (ויקרא רבה כה), ניצול מכל גזירות קשות (ילקוט רות עה"כ וימת אלימלך) זוכה לבלות שנותיו בנעימים (אבות דרבי נתן פרק כ"ט) כשיש גזר דין על הכלל הוא ניצול (חומת אנך פרשת נח) וזוכה למלכות (סנהדרין קא:).
| ונסיים |
בתפלה להשם יתברך שאל יאמר פינו דבר שלא כרצונו, ויהי נא אמרינו לרצון לפני אדון כל. זכות כל הצדיקים, גאונים וקדושים, שהבאנו דבריהם הטהורים, זכות צדקתם תצהיר כאור שבעת הימים, ויהיו עבורינו מליצים ישרים, וה' אלוקי ישראל אהבת תמים, יעזור שנושע תשועת עולמים.
v v v
111
בס