קידוש ארץ ישראל בקדושת הזוהר- לעילוי נשמת מרן עובדיה יוסף זצ"ל
עלון אור הזוהר 359 : אור הזוהר 359 לע"נ הרב עובדיה
לטובת נשמת מרן רבי עובדיה יוסף בן יעקב, וגורג'יה, זיע"א
התנא הקדוש רבי עקיבא פוסק: כי סכנה גדולה לגור בעיר שראשיה אינם לומדים זוהר הקדוש. ועתה אתה איש יהודי בבואך לדור בארצינו הקדושה ארץ ישראל, תראה לקיים דברי חז"ל הקדושים (רבי עובדיא ברטנורא משניות סוכה פרק ה משנה ח), דאוי לרשע ואוי לשכנו, טוב לצדיק וטוב לשכנו, ועל כן תקנה בית רק על יד הצדיקים לומדי זוהר הקדוש, ולהתחבר רק להם. – והתיקון לכל ערי הארץ הוא: שכל הרבנים ואדמורי"ם וראשי ישיבות ומלמדים יקיימו דברי כל גדולי ישראל האמיתיים להזהיר גדולים על הקטנים שילמדו וילמדו זוהר הקדוש בכל יום כמו שפסק מרן הקדוש רבי עובדיה יוסף זי"ע
פרק א'
אַל תָּדוּר בְּעִיר שֶׁרָאשֶׁיהָ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים
במסכת פסחים (דף קיב.)" תָּנוּ רַבָּנָן, שִׁבְעָה דְּבָרִים צִוָּה רַבִּי עֲקִיבָא אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ:
בְּנִי, אַל תֵּשֵׁב בְּגָבְהָהּ שֶׁל עִיר וְתִשְׁנֶה, וְאַל תָּדוּר בְּעִיר שֶׁרָאשֶׁיהָ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וְאַל תִּכָּנֵס בְּבֵיתְךָ פִּתְאוֹם, כָּל שֶׁכֵּן לְבֵית חֲבֵרְךָ, וְאַל תִּמְנַע מִנְעָלִים מֵרַגְלֶיךָ. הַשְׁכֵּם וֶאֱכֹל בַּקַּיִץ, מִפְּנֵי הַחַמָּה, וּבַחֹרֶף, מִפְּנֵי הַצִּנָּה. וַעֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ חֹל וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וֶהֱוֵי מִשְׁתַּדֵּל עִם מִי שֶׁהַשָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ, עכ"ל.
וברש"י שם: אל תשב בגובהה של עיר ותשנה – מקום שבני העיר עוברים ושבין, שמא כשהן עוברין ושבין יבטלוך ויפסיקוך ממשנתך: ואל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים – דטרוד בגרסיה ולא במילי דציבורא[א]: ובמאירי שם: ואל תדור בעיר שראשה תלמיד חכם כלומר שטרוד בגרסתו, ואינו מתעסק בצרכי צבור, עכ"ל
הדבר הראשון: "אל תדור בגובהה של עיר", ומפרש רש"י: שבגלל שיש הרבה נכנסים ושבים לעיר, אז ממילא האדם טרוד בלימודו ואינו יכול ללמוד תורה.
הדבר השני: "אל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים".
ומפרש רש"י: "דטריד בגירסא ולא טריד במילי דציבורא"
הדבר הוא הפלא ופלא, בדבר הראשון שצווה לבנו, אנחנו רואים, שהדבר הכי חשוב הוא לגור במקום תורה, ופה אנחנו רואים שהדבר הכי חשוב הוא לגור במקום שהרבנים הראשים הם מזכי הרבים.
היתכן? שעדיף לגור בעיר שהרב הראשי הוא פועל ארגון הצלה, וכדומה, במקום לגור בעיר שהרב הראשי יושב באהלה של תורה, ולומד יומם ולילה?
כולנו יודעים את החשיבות של מזכי הרבים, ובפרט חברת הצלה, אין ערך לזכות הזה. אבל אנחנו יודעים מה שהמשנה אומרת בפרקי אבות שאין להעדיף מצווה על פני חברתה, כי אין אנו יודעים מתן שכרן של מצוות[ב]. אם כך קשה כיצד הגמרא מעדיף את קרבתו של מזכי הרבים כנגד העוסק בתלמוד תורה שהוא כנגד כולם?[ג].
התירוץ הוא נסתר במילים הקדושים של רש"י הקדוש, רש"י מסביר שהמניעה לגור בעיר שראשיה תלמיד חכמים, היא בגלל שהם טרודין בגירסא[ד], ולא "במילי דציבורא".
מהו מילי דציבורא?
וכי נדרוש מהרב הראשי שיתבטל מלימודו? הרי בוודאי שצריך שהרבנים יעסקו בתורה יומם ולילה, כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה, אבל הבעיה היא באיזה לימוד עוסקים?
המילה "דציבורא" בגימטריה 313 וזה אותו גימטריה של "לימוד הזוהר", ואין לך מילי דציבורא יותר גדולה מלימוד הזוהר[ה]!!!
וזה מה שהבא לעיר צריך לבדוק, אם לומדים בעיר הזאת זוהר הקדוש, ששומר ומגן את כל עם ישראל מכל דבר רע, וממילא לא יצטרכו הרבנים להיתבטל מתורתם על עניני צדקה לעניים ואלמנות רח"ל, כי בכח קדושת לימוד הזוהר ישמרו וינצלו מכל האסונות ויושפע שפע קדוש לכל היהודים ובא לציון גואל ברחמים.
כמו כן לימוד הזוהר (עם הכולל), גימטריה 314 כמנין השם הקדוש שד"י והוא כידוע ראשי תיבות ש'ומר ד'לתות י'שראל, שרשום על המזוזה ומבריח את כל המזיקין והמקטרגים רח"ל. והוא המזוזה של עם ישראל.
[א]שי"ב: ראשי תיבות: שמעון בן יוחאי [הרשב"י הקדוש] יצחק בן שלמה [האר"י הקדוש] – ישראל בעל שם [הבעל שם טוב הקדוש] – שלום בן יצחק [הרש"ש הקדוש]
כשלא לומדים זוהר אז "נהר יב"ש" (תיקון מ"ג), וכשלומדים זוהר זוכים לתקן הכל, כי כל עיקר נתינת התורה היא לסודותיה (זוהר הקדוש, יאיר נתיב) כדברי הפסוק על משה רבינו "עלית למרום שבית שב"י".
גימטריה על: פסחים קי"ב
המאמר הזה בדף היומי של היום "פסחים קי"ב" גימטריה ש"י, הביאור בזה שמי שלומד פרד"ס התורה זוכה לש"י עולמות. עם מנין שני התיבות והכולל = 313
פרק ב'
"תלמידי חכמים" גימטריה 612
פלוני ופלונית [סמא"ל לילית] גימטריה 611
תרי"ג מצוות גימטריה 613
זאת אומרת שתלמידי חכמים עולים ויורדים בו, אם לומדים זוהר מקבלים שכר על כל התורה,
ואם לא לומדים זוהר וחסר להם תורת הסוד, יקבלו עונש על הלימוד והם נופלים לפלוני ופלונית [ס"מ ולילית] ככתוב בזוהר [ראה לקמן] "וּבְמוֹשָׁב לֵצִים לֹא יָשַׁב" – איזה מושב לצים, זוֹ לילי"ת אמּם של ערב רב שׁהיא מטמאה כנדה במושבה. וכן ערב רב מטמאים במושבם לצדיקים שיושׁבים ביניהם, כנדה, וכל אלו התלמידי חכמים שלא לומדים זוהר אסור לשבת על ידם שמטמאים כנדה.
כמו שכתוב בתיקוני זוהר (תיקון י"ג דף כ"ז:): על הפסוק אַשְֽׁרֵי-הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים:
תִּיקּוּן שְׁלֹשָה עָשָׂר בְּרֵאשִׁית תַּמָּן אַשְׁרֵ"י, – וְדָא אִיהוּ אַשְׁרֵי הָאִישׁ, וְאִיהוּ אהי"ה אֲשֶׁר אהי"ה, רֵישָׁא לְכָל (דף כז ע"ב) רֵישִׁין, וַעֲלָהּ אִתְּמַר (שיר ז ו) רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל וְדָא תְּפִלִּין דְּרֵישָׁא, וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן דָּא תְּפִלִּין דְּיָד, וּבֵיהּ מְשַׁבְּחִין לְבַת בְּהַאי אַשְׁרֵי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ל יג) בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת.
תִּיקּוּן שְׁלֹשָה עָשָׂר, בְּרֵאשִׁית, שָׁם אַשְׁרֵ"י, – וְזֶהוּ פסוק א' – אַשְֽׁרֵי-הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וגו' הוא אהי"ה אשר אהי"ה. ראש לכל הראשים ועליה נאמר "רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל" (שיר השירים, ז) וזה תפילין של ראש. "וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן" זו תפילין של יד, ובו משבחים לבת בזה האשרי [ועל כן בראשי"ת שם אשרי שם בת] זה הוא שכתוב: "בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת" (בראשית, ל').
ערב רב מטמאים במושבם לצדיקים
מָאן זָכֵי לְאַעָלָא תַמָּן, אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים (תהלים א), דְּאִיהִי עִצָה בִּישָׁא מִסִּטְרָא דְעִץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד, מָאן דֶּרֶךְ חַטָּאִים הַהִיא דְאִתְּמַר בָּהּ (משלי ל כ) כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת, אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְגוֹמֵר, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב, מָאן מוֹשַׁב לֵצִים, דָּא לִילִי"ת אִימָּן דְּעִרֶב רַב, דְּאִיהִי מְטַמְּאָה כְנִדָּה בְמוֹשָׁבָהּ, וְכֵן עִרֶב רַב מְטַמְּאִין בְּמוֹשָׁבָם לְצַדִּיקַיָּא דְיָתְבִין בֵּינַיְיהוּ כְנִדָּה.
מי זוכה ליכנס שמה – "אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים" שהיא עצה רעה מצד של עץ הדעת טוב ורע. מי הרשעים – זה סמא"ל ונחש. "וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמַד" – איזה דרך חטאים, זו שנאמר בה "כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת אָכְלָה וּמָחֲתָה פִּיהָ" וגו' (מִשְׁלֵי, ל'). "וּבְמוֹשָׁב לֵצִים לֹא יָשַׁב" – איזה מושב לצים, זוֹ לילי"ת אמּם של ערב רב שׁהיא מטמאה כנדה במושבה. וכן ערב רב מטמאים במושבם לצדיקים שיושׁבים ביניהם, כנדה.
וּמָאן דְּאִתְדַּבַּק בְּהַאי אַשְׁרֵי, דְאִיהוּ כִתְרָא וְרֵישָׁא דְאוֹרַיְיתָא, אִתְּמַר בֵּיהּ (תהלים א ג) וְהָיָה כְּעִץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם, וְדָא עִץ חַיִּים, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל, וְהַאי תִּקּוּנָא קַדְמָאָה.
ומי שמתדבק באותו אשר"י, שהוא הכתר והראש של התורה, נאמר בו " וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַֽל-פַּלְגֵי מָיִם" וזה עץ החיים שנאמר בו "וְעָלֵהוּ לֹֽא-יִבּוֹל וְזֶה תִקּוּן רִאשׁוֹן.
ולא רק זה אלא כל האסונות של עם ישראל הם אשמים כמבואר בתיקוני זוהר תיקון ל' "בְּהַהוּא זִמְנָא 'וַיִּזְכּוֹר כִּי בָשָׂר הֵמָּה רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב' (תהלים עח לט) לְעָלְמָא! וְדָא אִיהוּ רוּחָא דְמָשִׁיחַ. וַי לוֹן מָאן דְּגָרְמִין דְּיֵזִיל לֵיהּ מִן עָלְמָא וְלָא יְתוּב לְעָלְמָא[ו]! דְּאִלֵּין אִינוּן דְּעָבְדִין לְאוֹרַיְיתָא יַבָּשָׁה, וְלָא בָעָאן לְאִשְׁתַּדְלָא בְחָכְמָה דְקַבָּלָה, דְגָרְמִין דְּאִסְתַּלַּק נְבִיעוּ דְחָכְמָה דְאִיהִי י' מִינָהּ – וְאִשְׁתְּאָרַת ב' יְבֵישָׁה. וַי לוֹן דְּגָרְמִין עֲנִיּוּתָא וְחַרְבָּא וּבִיזָה וְהֶרֶג וְאַבְּדָן בְּעָלְמָא[ז]!
פרק ג'
אֲפִילוּ כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא, כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין
וזה לשון התיקוני זוהר בשלימות עם פירוש הגר"א זיע"א [הבא בהערות היוצא לאור מחדש ע"י הרה"ג גיל פת שליט"א]
[ח]נָתִיב תִּנְיָינָא, וְרוּחַ אלהי"ם מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם (שם), מַאי וְרוּחַ, אֶלָּא בְּוַדַּאי בְּזִמְנָא דִשְׁכִינְתָּא נָחֲתַת בְּגָלוּתָא, הַאי רוּחַ נָשִׁיב עַל אִינוּן דְּמִתְעַסְּקֵי בְּאוֹרַיְיתָא, בְּגִין שְׁכִינְתָּא דְאִשְׁתַּכְּחַת בֵּינַיְיהוּ, [ט]וְהַאי רוּחַ אִתְעֲבִיד קָלָא, וְיֵימָא הָכִי [י]אִינוּן דְּמִיכִין [יא]דְּשִׁינְתָא בְּחוֹרֵיהוֹן, סְתִימִין עַיְינִין אֲטִימִין דְּלִבָּא, קוּמוּ וְאִתְעָרוּ [יב]לְגַבֵּי שְׁכִינְתָּא, [יג]דְּאִית לְכוֹן לִבָּא בְּלָא סֻכְלְתָנוּ לְמִנְדַּע בָּהּ, וְאִיהוּ בֵּינַיְכוּ.
וְרָזָא דְמִלָּה קוֹל אוֹמֵר קְרָא (ישעיה מ ו), [יד]כְּגוֹן קְרָא נָא הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ וְאֶל מִי מִקְּדוֹשִׁים תִּפְנֶה (איוב ח א), וְהִיא אָמְרַת מָה אֶקְרָא, כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר, [טו]כֹּלָּא אִינוּן כִּבְעִירָן דְּאָכְלִין חָצִיר, וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה (שם), [טז]כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין, וַאֲפִילוּ כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא, כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין, [יז]בְּהַהוּא זִמְנָא וַיִּזְכּוֹר כִּי בָשָׂר הֵמָּה רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב (תהלים עח לט) לְעָלְמָא, [יח]וְדָא אִיהוּ רוּחָא דְמָשִׁיחַ, וַי לוֹן מָאן דְּגָרְמִין דְּיֵזִיל לֵיהּ מִן עָלְמָא וְלָא יְתוּב לְעָלְמָא, [יט]דְּאִלֵּין אִינוּן דְּעָבְדִין לְאוֹרַיְיתָא יַבָּשָׁה, וְלָא בָעָאן לְאִשְׁתַּדְלָא בְחָכְמָה דְקַבָּלָה, דְגָרְמִין דְּאִסְתַּלַּק נְבִיעוּ דְחָכְמָה דְאִיהִי י' מִינָהּ, וְאִשְׁתְּאָרַת ב' יְבֵישָׁה, [כ]וַי לוֹן דְּגָרְמִין עֲנִיּוּתָא וְחַרְבָּא וּבִיזָה וְהֶרֶג וְאַבְּדָן בְּעָלְמָא, [כא]וְהַאי רוּחַ דְּאִסְתַּלַּק אִיהוּ רוּחַ דְמָּשִׁיחַ כְּמָה דְאִתְּמַר, וְאִיהוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, [כב]וְאִיהוּ [כג]רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עִצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יהו"ה (ישעיה יא ב).
פרק ד'
אוי לאלו שאוכלים תבן ושיבולים של התורה, ואינם יודעים בסתרי תורה
ובזוהר דברים (פרשת כי תצא -דף רע"ו ע"א):
אֲבָל רַבָּנָן, וַוי לְאִינּוּן דְּאַכְלִין תֶּבֶן תְּבֵל דְּאוֹרַיְיתָא (חמור דאורייתא דאתחשיב ח'כם מ'ופלא ו'רב ר'בנן) וְלָא יָדַע בְּסִתְרֵי דְּאוֹרַיְיתָא, אֶלָּא קַלִין וַחֲמוּרִין דְּאוֹרַיְיתָא, קָלִין תֶּבֶן דְּאוֹרַיְיתָא, חוּמְרָא דְּאוֹרַיְיתָא, חִטָּה, חֵט ה', אִילָנָא דְּטוֹב וְרָע.
אֲבָל רַבּוֹתֵינוּ, אוֹי לְאוֹתָם שֶׁאוֹכְלִים תֶּבֶן תְּבֶל שֶׁל הַתּוֹרָה (חמו"ר של התורה שנחשב ח'כם מ'פלא ו'רב ר'בנן) וְלֹא יוֹדֵעַ בְּסִתְרֵי תוֹרָה, אֶלָּא קַלִּים וַחֲמוּרִים שֶׁל הַתּוֹרָה. קַלִּים תֶּבֶן שֶׁל הַתּוֹרָה. וְחֻמְרָה שֶׁל הַתּוֹרָה חִטָּה, חֵט ה', עֵץ שֶׁל טוֹב וָרָע.
לֵית דַּרְכָּא דְּמַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא, לְמִרְכַּב עַל חֲמָרָא, אֶלָּא עַל סוּסְוָון. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (חבקוק ג) כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךָ מַרְכְּבוֹתֶיךָ יְשׁוּעָה. דְּאֵין מְזַלְזְלִין בְּמַלְכוּתָא, לְמִרְכַּב מַטְרוֹנִיתָא עַל חֲמָרָא. כָּל שֶׁכֵּן מַלְכָּא, לֵית דֵּין אֲתָר הֶדְיוֹט עֶבֶד, דְּאָרְחֵיהּ לְמִרְכַּב עַל חֲמָרָא. וּבְגִין דָּא כְּתִיב בֵּיהּ בְּמָשִׁיחַ, (זכריה ט) עָנִי (דף רע"ו ע"א) וְרוֹכֵב עַל חֲמוֹר. עָנִי אִיהוּ תַּמָּן בְּסִימָן, עֵרוּבִין נִדָּה יְבָמוֹת, וּשְׁאַר מַתְנִיתִין בִּכְלָל. וְלָא אִתְקְרֵי תַּמָּן מֶלֶךְ, עַד דְּרָכִיב בְּסוּסְיָא דִּילֵיהּ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל.
אֵין דֶּרֶךְ שֶׁל מֶלֶךְ וּמַלְכָּה לִרְכֹּב עַל חֲמוֹר, אֶלָּא עַל סוּסִים, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (חבקוק ג) כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךְ מַרְכְּבֹתֶיךְ יְשׁוּעָה. שֶׁאֵין מְזַלְזְלִים בַּמַּלְכוּת לְהַרְכִּיב הַמַּלְכָּה עַל חֲמוֹר. כָּל שֶׁכֵּן מֶלֶךְ, אֵין זֶה מְקוֹם הֶדְיוֹט עֶבֶד, שֶׁדַּרְכּוֹ לִרְכַּב עַל חֲמוֹר. וְלָכֵן כָּתוּב בַּמָּשִׁיחַ (זכריה ט) עָנִי וְרוֹכֵב עַל חֲמוֹר. עָנִי הוּא שָׁם בְּסִימָן: עֵרוּבִין, נִדָּה, יְבָמוֹת. וּשְׁאָר מִשְׁנָיוֹת בִּכְלָל. וְלֹא נִקְרָא שָׁם מֶלֶךְ, עַד שֶׁרוֹכֵב בְּסוּסָה שֶׁלּוֹ, כְּנֶסֶת יִשִׂרָאֵל.
קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד אִיהוּ לְבַר מֵאַתְרֵיהּ, לָאו אִיהוּ מֶלֶךְ. וְכַד אִתְהַדָּר לְאַתְרֵיהּ, (זכריה יד) וְהָיָה יְיָ' לְמֶלֶךְ. וְהָכִי יִשְׂרָאֵל, אִתְּמַר בְּהוֹן, כָּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים. כְּגַוְונָא דְּאַבָּא, אִינּוּן בְּנוֹי. לָאו אִינּוּן בְּנֵי מְלָכִים, עַד דִּיהַדְרוּן לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל.
כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךָֹ הוּא מִחוּץ לִמְקוֹמוֹ, אֵינוֹ מֶלֶךְ. וּכְשֶׁחוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ, (זכריה יד) וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ. וְכָךְ יִשְׂרָאֵל, נֶאֱמַר בָּהֶם, כָּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים. כְּמוֹ שֶׁהָאָב, הֵם בָּנָיו. אֵינָם בְּנֵי מְלָכִים, עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
ובזוהר הסולם ביאר: שרעיא מהימנא אמר לרשב"י וחבריו: אבל חכמים, אוי לאלו שאוכלים תבן ושיבולים של התורה, כלומר שתורתם מעורבת מטוב ורע כמו תבן ושיבולים המעורבים, מאכל וקליפות, ואינם יודעים בסתרי תורה, שהם עץ החיים, אלא עוסקים רק בתבן ובקש, שהוא סוד עץ הדעת טוב ורע, כמו שאמרו חז"ל (ברכות מ.), עץ הדעת חטה היתה, "לֵית דַּרְכָּא דְּמַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא, לְמִרְכַּב עַל חֲמָרָא, אֶלָּא עַל סוּסְוָון", – אין דרך המלך והמלכה לרכוב על חמור דהיינו חומר של תורה שהוא סוד חטה ועץ הדעת טוב ורע כנ"ל, אלא על סוסים שהם סוד סתרי תורה. ומשום זה כתוב במשיח בשעה שלא יזכו ישראל "עני ורוכב על החמור" עני[כד] הוא סימן ע'ירובין נ'דה י'במות, שהם ראשי תיבות ענ"י ושאר משניות הם בכלל אלו, שזה רומז שכל זמן שאינו יודע סתרי תורה אלא רק בתורה הנגלת הוא עני בדעת, ורוכב על חמור, שהוא בחינת עץ הדעת טוב ורע, ואין הקדוש ברוך הוא נקרא מלך עד שרוכב על הסוס שלו, שהוא כנסת ישראל, דהיינו המלכות, ובסוד הפסוק "לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי" שהיא כולה טוב בלי רע כלל, (עד כאן תוכן דבריו), וכמבואר בזוה"ק הקדוש[כה] (בשלח מז.) על הפסוק הזה שהוא רומז שם על גילוי שכינה, ומבואר מכאן, שכאשר ישראל נרדפים על ידי פרעה הוא יצר הרע, והערב רב עושי דברו[כו], התרופה היחידה להינצל היא על ידי גילוי שכינה שזוכים על ידי לימוד תורת הסוד, וכידוע שבסוף הגלות כוח הסטרא אחרא מגלה את שער הנון של הטומאה, ואין דרך להינצל אלא על ידי גילוי שער הנון של הקדושה שהוא בסוד חמישים שערי בינה, הוא הזוהר הקדוש אימא עליאה [כז]בבחינת "ופרוס עלינו סוכת שלומיך", וכל לומדי הזוהר הקדוש זוכים לבחינת נשמה וכידוע שאלו שלא זוכים לסודות תורה הקדושה הם בחושך כמו אלו הדרים בחוץ לארץ הטמאה מטומאת העמים, ואין להם נשמה קדושה (ראה חסד לאברהם באריכות ותרו"ץ), ועל זה ממשיך הזוהר לומר: כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מִחוּץ לִמְקוֹמוֹ, אֵינוֹ מֶלֶךְ. וּכְשֶׁחוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ, (זכריה יד) וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ. וְכָךְ יִשְׂרָאֵל, נֶאֱמַר בָּהֶם, כָּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים. כְּמוֹ שֶׁהָאָב, הֵם בָּנָיו. אֵינָם בְּנֵי מְלָכִים, עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כך בני ישראל אינם נקראים בני מלכים עד שיחזרו לארץ ישראל שהיא סוד השכינה (הרמ"ק והרמ"ז) וכן תנא בשם ר"מ (אומר) כל מי שקבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש ואוכל פירותיו בטהרה וקורא ק"ש בבוקר ובערב יהא מבושר שבן עולם הבא הוא (שקלים ט:).
וזה לשון הַקְדָּמָה הַשְּׁנִיָּה לַסֵּפֶר אוֹר הַחַמָּה: וְזֶהוּ עַצְמוֹ הָיְתָה עִקַּר כַּוָּנַת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי בְּחִבּוּר סֵפֶר הַזֹּהַר, לֶהֱיוֹת הַשְּׁכִינָה בְּגָלוּת בְּאֶפֶס שֶׁפַע בְּאֵין תּוֹמֵךְ וְאֵין עוֹזֵר, וְרָצָה לְיַחֲדָהּ עִם הַתִּפְאֶרֶ"ת יִחוּד מוּעָט עַל יְדֵי חִבּוּר זֶה בְּמָה שֶׁהָיָה הוּא עִם חֲבֵרָיו עוֹסְקִים בַּסּוֹד, שֶׁזֶּה גּוֹרֵם לְיַחֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּי' עַל יְדֵי הַסּוֹד שֶׁהוּא רָ"ז דְּהַיְנוּ אוֹ"ר, וְגַם עַל יְדֵי חִבּוּר זֶה הוּא בִּטּוּל הַקְּלִפּוֹת וְקַלּוּת הַגָּלוּת וְהַשְׁבָּתַת קִטְרוּגָם שֶׁהֵם לוֹחֲמוֹת בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה נֶגֶד הַשֵּׁם וְנֶגֶד שְׁכִינָתוֹ וְנֶגֶד בָּנֶי' שֶׁהֵם יִשְׂרָאֵל הַנְּתוּנִים בְּגָלוּת בֵּין הָאֻמּוֹת הַנִּקְרָאִים חֵיוָן, חֵיוָן בִּישִׁין וְדֻבִּין דְּאָכְלִין עָנָא שֶׁהֵם יִשְׂרָאֵל, וְעֵסֶק הַתּוֹרָה נִקְרָא הַקֶּלַע וְהַחֶרֶב וְהָרֹמַח, וְהֵם בְּחִינַת הַסּוֹדוֹת לְהַצִּילָם מֵרָעָתָם בְּחִבּוּר זֶה כוּ', וְהַסֵּפֶר הַזֶּה עָתִיד לְהִתְפַּרְסֵם בִּימֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא. וְהִנֵּה כָּל אוֹתָם שֶׁיִּזְכּוּ אֵלָיו יִזְכּוּ לַגְּאֻלָּה בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם, וּבַהַשֵּׁם בָּטַחְנוּ שֶׁנִּהְיֶה בִּכְלַל הַזּוֹכִים, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן, עכ"ל.
[א]) ראה קרן אורה על מסכת תענית דף ל.: דעל כרחך מה שכתב הרמב"ן ז"ל דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון לאו לענין מלאכה כתב כן דהא בתענית ציבור אין איסור מלאכה אלא ביום ולא בלילה. ועיקר הטעם לאסור מלאכה בתענית ציבור הוא כדי לאסוף את עם ולעיין במילי דציבורא וזה לא שייך אלא בצומות שגוזרין על דבר חדש אבל לא על אלו הצומות שהם על צרות קדומות ולהכי בהו במנהגא תליא מילתא.
[ב]) ראה משנה מסכת אבות (פרק ב' א') רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם. וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת. וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ, ושְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ. וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה, דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין.
[ג]) ראה משניות פאה (פרק א' א') אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם.
[ד]) ב'תורת משה' על דברים שם מסביר החתם סופר את הקשר בין שתי המימרות בחולין שם, מעבר לכך ששתיהן קשורות לפסוק בדברים שם: 'ממנו' הוא מלשון 'ממונה'. הכהנים נועדו לעבודת ה' ולהורות את תורתו, נביאים להוכיח ולדרוש, שרים להנהיג העם, והמלך ממונה על השרים, להשגיח שיפעלו בצורה נבונה ונכונה. כל אדם ממונה על נושא מסויים, מתמחה ומומחה בו. עיסוק בו במיטב כוחו וכושרו מיטיב עם החברה; אמנם עליו לעסוק גם בשאר מצוות. אך אם המלך יעסוק יומם ולילה רק בתורה ויזניח את ענייני המדינה, והכהנים ומורי הוראה יעסקו בניהול המדינה או בשאר מצוות בלבד, יגרום הדבר חלילה למכשלה הן בניהול המדינה והן בכינון הדת. "וזה שאמר 'מלמד שברא הקב"ה כונניות באדם', היינו בני המעיים, שאם היפך אחד מהם אינו יכול לחיות כיון שאינו עומד במקומו ואינו עושה פעולתו הראויה". ומוסיף הח"ס, "לכן לוי שעומד על הדוכן, אם שיער חייב מיתה כיון שמשנה בעבודת מלך מלכי המלכים הקב"ה…ודומה לזה העוסק במצווה פטור מן המצווה". דומה שגם מה שצווה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו (פסחים קיב ע"א): "ואל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים" (רש"י: דטרוד בגרסיה ולא במילי דציבורא) שייך לעניין זה. סיכום, מדברי הח"ס, המסתמך על תורה שבכתב ובע"פ, אנו למדים את העיקרון החשוב של תיחום בין התמחויות.
א. [ה]) וְאוֹמֵר אֲנִי, הַלְוַאי שֶׁלֹּא הָיוּ מְקִלִּין גְּדוֹלֵי הַדּוֹר בְּלִמּוּד הַחָכְמָה הַקְּדוֹשָׁה וְהַלְוַאי הָיוּ מְלַמְּדִין דֶּרֶךְ לְתַלְמִידֵיהֶם לַעֲסֹק בַּחָכְמָה הַלָּזוֹ, אֲזַי בְּוַדַּאי לֹא הָיָה שׁוּם הֲרָמַת רֹאשׁ לַחָכְמוֹת הַחִיצוֹנִיּוּת וְהָיוּ כָּל הַחָכְמוֹת נִדְחִים מִפָּנֶיהָ כְּמוֹ שֶׁנִּדְחֶה הַחֹשֶׁךְ מִפְּנֵי הָאוֹר. אַךְ שֶׁעֲווֹנוֹתָיו גָּרְמוּ שֶׁגַּם כַּמָּה וְכַמָּה מִצַּדִּיקֵי הַדּוֹר סָגְרוּ אֶת דַּלְתֵי הַחָכְמָה בִּפְנֵי פִּרְחֵי הַכְּהֻנָּה וְאָמְרוּ שֶׁלֹּא יִלְמְדוּ עַד שֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי מַדְרֵגָה וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְהִנֵּה עֲבוּר זֶה נִשְׁאַרְנוּ עֲרֻמִּים מִן הַחָכְמָה הַקְּדוֹשָׁה וְנִתְגַּבֵּר בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים חַשְׁכוּת הַחָכְמוֹת הַחִיצוֹנִיּוֹת הַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וּבִמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר" וְיָאֵר לָנוּ, (מוֹרֵנוּ הָרַב צְבִי אֱלִימֶלֶךְ מִדִּינוֹב, מַעְיַן גַּנִּים, פֶּרֶק א' אוֹת ה').
בִּרְצוֹנִי לְעוֹרֵר וְלִמְחוֹת עַל הָנֵי אַנְשֵׁי דְּלֹא מֵעֲלֵי שֶׁהֵעִיזוּ לְהַלְעִיב בְּמַלְאֲכֵי אֶלוֹקִים וְלֹא קָרְאוּ וְלֹא שָׁנוּ דִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים וּבִפְרָט אֶת דִּבְרֵי קְדוֹשׁ ה' הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל הַמַהַרְחָ"ו זְיָעָ"א אֲשֶׁר צִוָּה לְעוֹרֵר וּלְזָרֵז אֶת בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ ע"י לִּימּוּד הַזוֹהַ"ק, וּמַה נַעֲנֶה וּמַה נֹאמַר לְדִבְרֵי קָדְשׁוֹ שֶׁל המרח"ו זְיָ"ע, וְז"ל: מַה שֶׁאָמַר הַנָּבִיא יִרְמְיָהוּ (ד' כ"ד), "וְכָל הַגְּבָעוֹת הִתְקַלְקָלוּ" אֵלּוּ הַבַּחוּרִים הַתַּלְמִידִים הַקְּטַנִּים שֶּׁרוֹאִים אֶת מְלַמְּדֵיהֶם שֶׁאֵינָם רוֹצִים לִלְמוֹד זוֹהַ"ק וְתוֹרַת הַסּוֹד, עַל כֵּן גְּבָעוֹת אֵלּוּ נִתְקַלְקְלוּ וְלִבָּם שֹׁרֶשׁ פּוֹרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה וְעָלְתָה בָּהֶם חֲלוּדַת טִיט וְרֶפֶשׁ לִכְפֹּר בְּחָכְמַת הָאֱמֶת … וְאֵין סָפֵק כִּי לֹא יִהְיֶה לָהֶם חֵלֶק בָּעוֹלָם הַבָּא כַּנִּזְכַּר בַּזֹּהַר. וְעוֹד כָּתַב שָׁם, כִּי הַכֹּל תָּלוּי בְּעֵסֶק הַחָכְמָה הַזֹּאת, וּמְנִיעָתֵנוּ מִלְּהִתְעַסֵּק בָּהּ הִיא גּוֹרֶמֶת אִחוּר וְעִכּוּב בִּנְיַן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ הַמְכֻנֶּה וְנִקְרָא "הֲדַר הַכַּרְמֶל", כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (שִׁיר הַשִּׁירִים ז' ו'): "רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל"… כִּי אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹרַת רוּחַ בְּעוֹלָמוֹ, אֶלָּא כַּאֲשֶׁר עוֹסְקִים בְּחָכְמָה זוֹ, עכ"ל . (הַקְדָּמַת הָרַב חַיִּים וִיטַאל לְעֵץ חַיִּים)
רוֹאִים שֶׁכְּדֵי לִזְכּוֹת לְיִרְאַת שָׁמַיִם טְהוֹרָה, שֶׁיֵּדַע שִׁפְלוּת עַצְמוֹ מֻכְרָחִים לִלְמוֹד זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, וּבְכָךְ נִצָּלִים מְקִלְקֻלִים וּכְּפִירוֹת, וְזוֹכִים לְהַכִּיר גַּדְלוּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וְכַאֲשֶׁר כָּל יִשְׂרָאֵל יַעַסְקוּ בְּלִימוּד הַזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ מִיַּד נִגְאָלִים וְנִיצָלִים מֵחֶבְלֵי מָשִׁיחַ. וְכָל עִקָּר בִּיאַת הָאָדָם לְעוֹלָם הַזֶּה הוּא כְּדֵי שֶׁיִּלְמֹד אֶת הַלִימוּד הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה.
וּבֶאֱמֶת כְּבָר הָרַעֲיָא מְהֵימְנָא [הוּא מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה] מְצַוֶּה אוֹתָנוּ לִלְמוֹד זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ דַוְוקָא, כִּי תּוֹרַת הָרַשְׁבִּ"י מֵאִיר עַד סוֹף הַדּוֹרוֹת, וְצָרִיךְ לִלְמוֹד לְלֹא הֶפְסֵק וְלֹא לָתֶת מְנוּחָה לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁיִּגְאָלֵנוּ (זוֹהַר פִּנְחָס ריט.).
וּמִי לָנוּ גָּדוֹל כְּהָרַמְחַ"ל רַבִּי משֶׁה חַיִּים לוּצָאטוֹ זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ אָמֵן, בַּעַל הַ"מְּסִלַּת יְשָׁרִים", אֲשֶׁר הָיָה בָּקִי עָצוּם בְּכָל מִכְמַנֵּי הַתּוֹרָה (אֲשֶׁר אָמַר עָלָיו קְדוֹשׁ ה' הַגְּרָ"א זי"ע דְּאִלּוּ הָיָה חַי בְּדוֹרוֹ הָיָה הוֹלֵךְ רַגְלִי לְקַבֵּל פָּנָיו הַטְּהוֹרִים – מַהֲלַךְ שֶׁל אֲלָפִים קִילוֹמֶטֶר) וְלֹא מָצָא עֵצָה לְבַטֵּל גְּזֵרוֹת מֵעַם יִשְׂרָאֵל אֶלָּא אֶת הָעֵצָה הַזּוֹ, לִמּוּד בְּסֵפֶר הַזֹּהַר בְּרֶצֶף לְלֹא הֶפְסֵק, שֶׁבְּכֹחַ הַקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל סֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ לְקָרֵב אֶת הַגְּאֻלָּה בְּרַחֲמִים. – לָכֵן תִּקֵּן בִּישִׁיבָתוֹ סֵדֶר לִמּוּד מְיֻחָד שֶׁל גִּירְסָא בְּסֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בְּמִשְׁמָרוֹת לְלֹא הֶפְסֵק כְּלָל מֵעֵת לְעֵת, וְקָבַע דָּבָר זֶה כַּתַּקָּנָה הָרִאשׁוֹנָה בִּישִׁיבָתוֹ, וְכוֹתֵב עַל מַעֲלַת הַדָּבָר בְּאִגֶּרֶת לְחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: "זֹאת הָעֵצָה הַיְעוּצָה לְכָל קְהִלּוֹת קֹדֶשׁ לְהִנָּצֵל מֵרֶשֶׁת זוֹ טָמְנוּ שׂוֹנְאֵיהֶם, וּבְוַדַּאי הָיָה לָהֶם לְפַקֵּחַ עַל זֹאת וְלֹא יַחְדְּלוּ כִּי רַב הַדָּבָר וְעָצוּם מְאֹד… וְעַתָּה אַל יַשְׁלִיכוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אַחֲרֵי גֵּוָם, כִּי אֲנִי אִלְמָלֵא נִתְיַשֵּׁר חֵילִי הָיִיתִי קוֹבֵעַ דָּבָר זֶה בְּכָל מָקוֹם וּמָקוֹם, אֲבָל כְּבוֹד תּוֹרַתְכֶם יִקַּח אֶת הָעֵצָה הַזֹּאת וְיִהְיֶה לוֹ לִזְכוּת כִּי אֵין כָּמוֹהָ לְטוֹבָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, וְכָל אֶחָד בִּמְקוֹמוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ כִּי לֹא דָּבָר קָשֶׁה הוּא כְּלָל".
וְאָמַר הַגָּאוֹן הַצַּדִּיק רַבִּי שְׁלֹמֹה בְּלוֹךְ זַצַ"ל בְּשֵׁם רַבּוֹ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו מָרָן הֶחָפֵץ חַיִּים זְיָ"ע, שֶׁעַל לִמּוּד סֵפֶר הַזֹּהַר אֵין שׁוּם הַגְבָּלָה כִּי רֻבּוֹ מִדְרָשׁ, וְהָיָה הֶחָפֵץ חַיִּים מְעוֹרֵר לְכֻלָּם שֶׁיִּלְמְדוּ כָּל שַׁבָּת אֶת הַזֹּהַר שֶׁל אוֹתָהּ פָּרָשָׁה וַאֲפִלּוּ לְבַחוּרִים. (ר' יוֹסֵף בֶּן שְׁלֹמֹה מִפּוֹזִ’ין, הוֹסָפוֹת בִּנְיַן יוֹסֵף).
וְהַגַּם דְבִּהְיוֹתוֹ קוֹרֵא סֵפֶר הַזֹּהַר לֹא יָדַע מַאי קָאָמַר, כְּבָר כָּתַב הָרַב חִידָ"א בְּסֵפֶר מוֹרֶה בְּאֶצְבַּע (אוֹת מ"ד) "לִמּוּד סֵפֶר הַזֹּהַר מְרוֹמָם עַל כָּל לִמּוּד בְּשֶׁגַּם לֹא יָדַע מַאי קָאָמַר, וְאַף שֶׁיִּטְעֶה בִּקְרִיאָתוֹ הוּא תִּקּוּן גָּדוֹל לַנְּשָׁמָה". וְכֵן כָּתַב בְּסִפְרוֹ שֵׁם הַגְּדוֹלִים (מַעֲרֶכֶת סְפָרִים שָׁם, וְעוֹד בְּשׁוּ"ת חַיִּים שָׁאַל ח"א סִימָן ע"ה סוֹף אוֹת ב'). – ובספר דעת ותבונה לרבינו הקדוש מרן רבי יוסף חיים זיע"א בעל "הבן איש חי" (פרק כ"א), כתב דכל אחד חייב ללמוד ד' חלקי הפרד"ס בכל יום (כמו שנתקן חק לישראל), וז"ל: והנה זה הלימוד של חק לישראל שהוא מקרא ומשנה ותלמוד וקבלה אע"פ שאינו עסק ועיון כי לומד הקבלה גירסא בעלמא ואינו מבין הדברים על כל פנים יועיל לו לכלול נפשו על ידי זה בד' עולמות כמו שכתב רבינו האריז"ל, עכ"ל.
ובספר הדעה והדיבור מכ"ק הצה"ק רבי שמואל רובין זצ"ל אשר קיבל הרבה הסכמות מגדולי דורו ומהצדיק רבי יוסף חיים זוננפלד זיע"א, העתיק שם את הספר חוקי חיים להגה"צ רבי חיים צבי ווינקלער זיע"א, אשר העיד עליו רבי זוסמאן סופר בן להגה"ק א"פ סופר זצ"ל, כי "דבריו הטהורים יחדרו בלב היראים ויעשו פרי קודש הילולים כי חיים הם למוצאיהם". – וכה כתב הרב חוקי חיים (עמוד מ"ז) וז"ל: והנה במדינת פולין וסביבותיה כל בן תורה אומר בכל יום דף אחד או שניים בזוהר הקדוש אף שאין מבינים מכל מקום הלשון הזוה"ק מקדש ומועיל מאוד, כן כתבו בספרים הקדושים והם יודעים כל הנ"ל, אך שיש כמה מקומות שאין נוהגים כן ואומרים שאין ראויים לכך ויראים לנפשם כי יזיק להם שיצאו ח"ו מדעתם, והוא טעות גדול כי מעולם לא נשמע זה ואדרבא יותר מזיק הקורא בספרים חיצונים , עכ"ל. [והוא תוכחת מגולה למבלים זמנם בקריאת עיתונים אשר אין בם מועיל ולוואי יחוסו על נשמתם ולא יבטלו זמנם לריק, ואם אין כוח במוח ילמדו בגרסא זוה"ק ויועיל הרבה לקבל דעת תורה אמיתית].
והעידו לפני אברכים גדולי תורה מחשובי חסידי בעלזא שליט"א, שצוה הקדוש הצדיק מוהרי"ד מבעלזא זיע"א למלמד בנו בעודו ינוקא [הוא הצה"ק מלאך ה' רבי אהרן מבעלזא זיע"א ] שילמד עם בנו את לימוד הזוה"ק על הפרשה. ושמועה טובה שמענו שכן נהג הלכה למעשה הצה"ק רבי ישראל מוויזניץ זיע"א למלמד שילמד עם הינוקא [הוא הצדיק הקדוש בחיר ה' רבי חיים מאיר מוויזניץ זיע"א], זוהר הקדוש בכל יום.
הגאון הקדוש מרן רבי זאב סולובייצ'יק זי"ע הרב מבריסק אמר: בשם אביו הקדוש מרן רבי חיים מבריסק זי"ע שיש ענין לקרוא בספר הזוהר אפילו שאין מבינים את הכתוב שם, עכ"ל. (הגאון רבי ירוחם קרסניצקי שליט"א סיפר בשם אביו הגאון הגדול רבי יצחק חיים קרסניצקי זצ"ל מגדולי תלמידי מרן הגרי"ז זצ"ל).
[ו] בְּאוֹתוֹ זְמַן שלפני ביאת המשיח נאמר: 'וַיִּזְכֹּר הקב"ה כִּי בָשָׂר הֵמָּה שבני אדם עוסקים רק בחיצוניות ופשטות התורה הנראה לעיניהם – כמו בשר האדם שנראה להם מבחוץ, לכן רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב' לְעוֹלָם. ומפרש: וְזוֹהִי רוּחוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ שמתאחר לבא כל אורך זמן הגלות, כי רוחו היא רוח חכמה – וכשאין לומדים חכמת הקבלה מתאחר לבא. אוֹי לָהֶם מִי שֶׁגּוֹרְמִים שֶׁיֵּלֵךְ לוֹ מִן הָעוֹלָם ר"ל: אוי למי שגורם שהתעוררות הגאולה תלך ותסתלק מך העולם וְלֹא יָשׁוּב לְעוֹלָם עד שיתעסקו בסתרי תורה! (מ.מ.)
בביאור הגר"א ציין שמה שאמרנו שרוחו של משיח הוא רוח חכמה מבואר בזוהר (באדרא רבא – פ. נשא דף קל ע"ב): וְחַד רוּחָא דְּחַיֵּי דְּבֵיהּ זַמִּין לְזַמָנָא לִבְרֵיהּ דְּדָוִד לְמִנְדַּע חָכְמְתָא! וּמֵהַהוּא נוּקְבָּא, אִתְּעַר וְנָפִיק רוּחָא מִמּוֹחָא סְתִימָאָה, וְזַמִּין לְאַשְׁרָאָה עַל מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְתִּיב, 'וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְיָ, רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְיָ' (ישעיה יא ב). עוד ביאר הגר"א שמה שפשוט לנו שכשאין לומדים בזאת החכמה דקבלה משיח מתאחר גם כן מבואר בזוהר (ברעיא מהימנא – פ. נשא – דף קכד ע"ב): בְּהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר… וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר – יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי! (בְּחִבּוּר זֶה שֶׁלְּךְ שֶׁהוּא סֵפֶר הַזֹּהַר… שֶׁעֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לִטְעֹם מֵעֵץ הַחַיִּים שֶׁהוּא סֵפֶר הַזֹּהַר הַזֶה – יֵצְאוּ בוֹ מֵהַגָּלוּת!)
באופן אחר לגמרי ביאר 'באר לחי ראי' מה שאמר בתיקונים: בְּאוֹתוֹ זְמַן, 'וַיִּזְכֹּר כִּי בָשָׂר הֵמָּה' – היינו כי הקב"ה מלמד זכות עליהם בסוד 'אשר הרעותי' כביכול. כי התרשלותם בלימוד חכמת הקבלה הוא מחמת מיעוט הבנתם מצד חומר העכור כי הם בשר ודם וקרוץ מחומר, עכ"ל. עם כל זאת, אע"פ שמצינו להם קצת לימוד זכות דמשווה אותם כשוגגים ולא כמזידים – סוף סוף הנזק נעשה בהתרשלותם זו, כמו שבודאי זהו מטרת המאמר זה מהתיקונים שבא לעורר – דעל ידי התרשלותם הם מסלקים רוחו של משיח מן העולם. והגם שהם רק גרמא בנזיקין (כמו שכתב רמח"ל ב'דרך עץ חיים'), מכל מקום מאמר התיקונים פה מזהיר ש –'אוֹי לָהֶם שֶׁגּוֹרְמִים עֲנִיּוּת וְחֶרֶב וּבִזָּה וְהֶרֶג וְאַבְדָן בָּעוֹלָם'! גּוֹרְמִים דייקא.
([ז] שֶׁאֵלּוּ שאינם עוסקים בסתרי תורה הֵם שֶׁעוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה 'יַבָּשָׁה' – ר"ל כאילו לא היה בה אלא פשטות התורה הנראת לעיניהם, וְלֹא רוֹצִים לְהִשְׁתַּדֵּל בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה שלימוד זה מאיר את העיניים להתבונן בנשמת ופנימיות התורה, וְגוֹרְמִים שֶׁמִּסְתַּלֵּק מַעְיַן הַחָכְמָה שֶׁהִיא י' מִמֶּנָּה – ר"ל שגורמים שיסתלק מן השכינה הארות מקור חכמה העליונה שהיא סוד י' דהוי"ה המאירה להשכינה דרך היסוד, וְנִשְׁאֶרֶת ב' יְבֵשָׁה – ר"ל אות ב' של ב'ראשית שהיא השכינה יבשה. אוֹי לָהֶם שֶׁגּוֹרְמִים עֲנִיּוּת וְחֶרֶב וּבִזָּה וְהֶרֶג וְאַבְדָן בָּעוֹלָם על ידי שגורמים הסתלקות הארת החכמה מן השכינה!
באמת, בתיקוני זוהר חזרו ושנו על אזהרה זו גם בריש תיקון מ"ג. ומשום ששם מתבארים עוד פרטים נחוצים שיעזרו לנו להבין את דברי הגר"א אצלנו, החלטנו להעתיק ולפרש לשון התיקונים לקמן מתקונא ארבעין ותלת: 'בְּרֵאשִׁית' – תַּמָּן 'אֲתַ"ר יָבֵ"שׁ'. וְדָא אִיהוּ 'וְנָהָר יֶחרַב וְיָבֵשׁ' (ישעיה יט ה). בְּהַהוּא זִמְנָא דְאִיהוּ יָבֵשׁ וְאִיהִי יַבָּשָׁה, צָוְוחִין בְּנִין לְתַתָּא בְּיִחוּדָא וְאָמְרִין 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' – 'וְאֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה' (מלכים א – יח כו)! הֲדָא הוּא דִכְתִיב: 'אָז יִקְרָאוּנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה' (משלי א כח)! וְהָכִי מָאן דְּגָרִים דְּאִסְתַּלַּק קַבָּלָה וְחָכְמָתָא מֵאוֹרַיְיתָא דִבְעַל פֶּה וּמֵאוֹרַיְיתָא דְבִכְתָב, וְגָרִים דְּלָא יִשְׁתַּדְלוּן בְּהוֹן, וְאָמְרִין דְּלָא אִית אֶלָּא פְּשָׁט בְּאוֹרַיְיתָא וּבְתַלְמוּדָא – בְּוַדַּאי כְּאִלּוּ הוּא יְסַלֵּק נְבִיעוּ מֵהַהוּא נָהָר וּמֵהַהוּא גָן. וַוי לֵיהּ! טַב לֵיהּ דְּלָא אִתְבְּרִי בְּעָלְמָא וְלָא יוֹלִיף הַהִיא אוֹרַיְיתָא דְבִכְתָב וְאוֹרַיְיתָא דִבְעַל פֶּה, דְּאִתְחַשַּׁב לֵיהּ כְּאִלּוּ אַחְזַר עָלְמָא לְתֹהוּ וָבֹהוּ, וְגָרִים עֲנִיּוּתָא בְּעָלְמָא וְאוֹרֶךְ גָּלוּתָא!
ובפירוש 'מתוק מדבש' שם ביאר: אמר רבי שמעון, במלת 'בְּרֵאשִׁית' – שָׁם 'אֲתַ"ר יָבֵ"שׁ' יש אותיות את"ר יב"ש. פירוש: היסוד הנקרא 'מקום' (אתר) הוא יבש. וממשיך לבאר דבריו וְזֶהוּ 'נָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ' ר"ל היסוד שנקרא גם 'נהר' יחרב ויבש בלי מימי השפע, ולכן אין לו מה להשפיע למלכות שהיא בת זוגו. כתוצאה מזה בְּאוֹתוֹ זְמַן שֶׁהוּא יָבֵשׁ משום שאין לו מה לתת לה הִיא יְבֵשָׁה כי לא קבלה שפע מהיסוד. לכן צוֹוְחִים הַבָּנִים לְמַטָּה בְּיִחוּד וְאוֹמְרִים 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' בני ישראל למטה צועקים באמירת היחוד של 'שמע ישראל' – כדי שישמע ויבא 'זעיר אנפין' הנקרא 'ישראל' להתייחד עם המלכות שהיא נוקביה בשעת תפילת העמידה, אבל וְאֵין 'קוֹל' – ר"ל אין 'קול' של קריאת שמע נשמע כדי שיתייחדו 'זעיר אנפין' ונוקביה, ולכן 'וְאֵין עוֹנֶה' – אין מי שיענה וימלא את בקשת בני ישראל בתפילתם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב 'אָז יִקְרָאֻנְנִי' כשישראל הם בצרה וצועקים וקוראים להקב"ה בקריאת שמע, אבל 'וְלֹא אֶעֱנֶה' כי אומר הקב"ה: 'אני לא אענה אותם בתפילתם'!
וְכָךָ מִי שֶׁגּוֹרֵם שֶׁתִּסְתַּלֵּק קַבָּלָה וְחָכְמָה מִתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וּמִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב דהיינו מי שאומר שאין צריך ללמוד אלא פשט וְגוֹרֵם שֶׁלֹּא יִשְׁתַּדְּלוּ בָהֶן, ועל ידי זה הוא גורם גם לאחרים שלא יתעסקו בחכמת הקבלה, וְאוֹמְרִים שֶׁאֵין אֶלָּא פְשָׁט בַּתּוֹרָה וּבַתַּלְמוּד – ר"ל שמכחישים שיש פנימיות וסתרי תורה, בְּוַדַּאי כְּאִלּוּ הוּא יְסַלֵּק אֶת הַמַּעְיָן מֵאוֹתוֹ נָהָר – נחשב לו כאילו הוא מסלק את נביעת שפע החכמה והבינה מן היסוד הנקרא 'נהר', ועל ידי זה גורם שמנמע השפע גם וּמֵאוֹתוֹ גַן – מן המלכות הנקראת 'גן'. זה כמו שרמוז בפסוק 'אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק' (תהילים צז יא) – והרי 'אוֹר' בגמטריא 'רז' (סוד). ר"ל שעל ידי רזי התורה היסוד הנקרא 'צדיק' מתמלא אור מן המוחין ההם 'זרע קודש', ואז נותנם למלכות בסוד זריעת היחוד. לכן, אס ח"ו גורמים לסלק מן היסוד את טיפת היחוד אז אין אפשרות שיתייחדו 'זעיר אנפין' ונוקביה. לכן – אוֹי לוֹ לזה האדם! טוֹב שֶׁלֹּא נִבְרָא בָעוֹלָם וְלֹא יִלְמַד אוֹתָהּ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה – בודאי היה עדיף לו שלא בא לעולם בכלל ולא היה לומד לא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב ולא תוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה! ומבאר – כי אם היה עם הארץ שאין ראוי ללמוד קבלה לא היה פוגם כל כך. אבל מי שלמד נגלות התורה ומכחיש שיש בה פנימיות ונסתרות הרי הוא מסלק השפע של היסוד. ולא רק זאת אלא שֶׁנֶּחְשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ הֶחֱזִיר הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבהוּ לפי שמגביר את הקליפות (הרמוזים בפסוק 'וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם') בעת שה'נהר' וה'גן' הם יבשים בעונותיו! ולא רק זאת אלא וְגוֹרֵם עֹנִי בָּעוֹלָם וְאֹרֶךְ הַגָּלוּת – כי אם אין שפע ביסוד ובמלכות, אז מאין יהיה שפע למטה לתחתונים? ולעומת זאת, מי שלומד סתרי תורה מקיים את העולם! ע"כ מביאור 'מתוק מדבש' בתיקון מג'.
עכשיו נחזור לתיקון ל' שאנו ומהרח"ו עוסקים בו. בביאור הגר"א (כאן) פירש: שֶׁאֵלּוּ הֵם שֶׁעוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה 'יַבָּשָׁה' דרצונו לומר 'יְבֵשָׁה' – כמו שנאמר: 'וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה' (במדבר יא ו). ועל ידי זה 'רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ וכו' (ירמיה ד כג), דהיינו שבתרשלותם מלעסוק בחכמת הקבלה הם פוגמים בכבוד התורה, ולכן מעלה הקב"ה עליהם בחינה של ביטול תורה דבגיניה כל הצרות הללו באים – כמו שאמרו בגמרא (בשבת לג.): בעון ביטול תורה חרב וביזה רבה, ודבר ובצורת בא, ובני אדם אוכלין ואינן שבעין…דכתיב: 'והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית' (ויקרא כו כה) – ואין ברית אלא תורה שנאמר: 'אם לא בריתי יומם ולילה' (ירמיה לג בה), עכ"ל כאן. ולקמן בביאורו לתיקון מג' פירש הגר"א מה שאמרו בתיקון ל' אצלנו: 'וְגוֹרְמִים שֶׁמִּסְתַּלֵּק מַעְיַן הַחָכְמָה שֶׁהִיא י' מִמֶּנָּה וְנִשְׁאֶרֶת ב' יְבֵשָׁה' – הענין שקבלה הוא מַעְיַן הַחָכְמָה שֶׁהִיא י' שממנו יוצא ה'נהר' (דהיינו יסוד של זעיר אנפין' הנקרא 'תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב') וגם ה'גן' (דהיינו המלכות הנקראת 'תוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה'). ופירוש 'וְנִשְׁאֶרֶת ב' יְבֵשָׁה' ביאר הגר"א (שם): כאילו מחזיר את העולם לתהו ובהו – ר"ל לזמן שעולם הוא בלא תורה ובלא משיח, דאינון גרמין דייזיל משיח!
לכאורה יש להביא סמך למה שביאר הגר"א שֶׁאֵלּוּ הֵם שֶׁעוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה 'יְבֵשָׁה' על ידי התרשלותם מלעסוק בחכמת האמת (וכן קצת רמז למה שהשווה זה לבחינת ביטול-תורה) ממאמר חז"ל אחד הידוע לכל. בגמרא (בחגיגה יב: ו- עבודה זרה ג:) אמר רבי לוי: כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין לו גחלי רתמים, שנאמר: 'הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם' (איוב ל ד)! ופירש רש"י (במסכת ע"ז): הפוסק מדברי תורה – מי שעוסק בתורה ופוסק על דברי שיחה בטלה. מַלּוּחַ – דברים לחלוחים! עכ"ל רש"י. אלמא רש"י הבין שבמהותם דברי תורה הם דברים לחלוחים – ר"ל מלאים חיות ואינם כשאר דברי העולם הזה היבשים ביחסית לדברי תורה. אם-כן, פשיטא שמי שמוציא מדברי תורה את לחלוחיתם מראה שהתורה חשובה בעיניו כשאר דברי עולם הזה – רחמנא ליצלן. ואכן, ממאמר זה מהתיקוני זוהר מוכח בהדיא שעל ידי התרשלותם מלעסוק בחכמת האמת הֵם עוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה 'יְבֵשָׁה'!
באמת גם מהרח"ו מאריך בהקדמתו (לשער ההקדמות הובא בהקדמה לעץ חיים): וְזֶה אֶצְלִי פֵּירוּשׁ הַמִּשְׁנָה (אָבוֹת ו ב): 'אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּכָל יוֹם וְיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת: אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה!' – כִּי בְּלִי סָפֵק בִּהְיוֹתָם עוֹסְקִים בִּפְשָׁטֶיהָ וּבְסִפּוּרֶיהָ לְבַדָּם הִיא לוֹבֶשֶׁת בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ וְשַׂק הוּשַׁת כְּסוּתָהּ וְכָל הָאֻמּוֹת יֹאמְרוּ לְיִשְׂרָאֵל "מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד"? מַה תּוֹרַתְכֶם מִתּוֹרָתֵנו? הֲלֹא גַּם תּוֹרַתְכֶם סִפּוּרִים בְּהַבְלֵי הָעוֹלָם. אֵין עֶלְבּוֹן תּוֹרָה גָּדוֹל מִזֶּה! וְלָכֵן אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה וְאֵינָם עוֹסְקִים בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת כָּבוֹד לַתּוֹרָה – כִּי הֵם מַאֲרִיכִים הַגָּלוּת וְכָל הָרָעוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבוֹא בָּעוֹלָם, כַּנִּזְכַּר לְעֵיל בַּמַּאֲמָר שֶׁהִתְחַלְנוּ בְּהַקְדָּמָתֵנוּ זֹאת … וְכַאֲשֶׁר נָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה לַעֲסֹק מֵאַהֲבָה בַּחָכְמָה הַזֹּאת יִגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן. שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי נַאֲקַת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִתְנוֹדֵד וּמִתְמַרְמֵר בְּמַר נַפְשׁוֹ בְּאָמְרוֹ: "עַד מָתַי אֶרְאֶה נֵּס אֶשְׁמְעָה קוֹל שׁוֹפָר כִּי אֱוִיל עַמִּי, אוֹתִי לֹא יָדָעוּ וְגוֹ' רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹּהוּ וָבֹהוּ וְגוֹ' רָאִיתִי וְהִנֵּה הַכַּרְמֶל וְגוֹ' כִּי כֹּה אָמַר הַשֵּׁם שְׁמָמָה תִּהְיֶה כָּל הָאָרֶץ וְכָלָה לֹא אֶעֱשֶׂה וְגוֹ' הֱצִיקַתְנִי רוּחַ בִּטְנִי" (יִרְמְיָה ד כא-כז) לְבָאֵר פְּסוּקִים הָאֵלּוּ הַנֶּאֱמָרִים בֶּאֱמֶת עַל יְדֵי יִרְמְיָה הַנָּבִיא עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּדֶרֶךְ נְבוּאָה עַל הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן הַזֶּה בִּהְיוֹתוֹ מִתְמָרֵר עַל אֹרֶךְ גָּלוּתֵנוּ יוֹתֵר מִשִּׁעוּרוֹ. וְזֶהוּ מַּה שֶּׁכָּתוּב "עַד מָתַי אֶרְאֶה נֵס", הוּא הַנֵּס וְהַדֶּגֶל שֶׁל הַמָּשִׁיחַ כַּנִּזְכַּר בְּפָרָשַׁת מִשְׁפָּטִים (דַּף קב.), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'וְיֵיתוּן, נֵס דְּמָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד!'… וּכְנֶגֶד כַּת חַכְמֵי הַפְּשָׁט, אוֹתָם אֲשֶׁר הֵם מוֹאֲסִים לַעֲסֹק בְּחָכְמַת הָאֱמֶת הַנִּקְרָא עֵץ הַחַיִּים וְחַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִים בְּסִפּוּרִים הַפְּשָׁטִים בִּפְשׁוּטָן בִּלְבַד, וְאוֹמְרִים שֶׁאֵין בַּתּוֹרָה אֶלָּא הַפְּשָׁט בִּלְבַד, חָס וְשָׁלוֹם, אֲשֶׁר הוּא נִקְרָא עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע כַּנִּזְכַּר לְעֵיל, עֲלֵיהֶם אָמְרוּ: "חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (יִרְמְיָה שָׁם כב)… וּכְנֶגֶד הַכַּת הָרִאשׁוֹנָה אָמַר "רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹּהוּ וָבֹהוּ" – הֵם עַמֵּי הָאָרֶץ… וּמַנִּיחִים חַיֵּי עוֹלָם הִיא הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (יִרְמְיָה לג כה), וּמַחֲזִירִים הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבֹהוּ… וְכָל זֶה גָּרַם לָהֶם "כִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ" וְלֹא נִתְעַסְּקוּ בַּתּוֹרָה! עכ"ל מהרח"ו זי"ע.
[ח] נתיב כו' בזמנא דשכינתא כו'. דע"כ מדבר בגלות עד נתיב השלישי ויהי אור כמו שאומר בסוף תיקון ל”ז ובתיקון ל”ח, אלא דרוח אלקים כו' – הוא תורה, והוא סעד לשכינתא וכמו שאומר בתיקון ל”ו דב' אלפים תהו ורוח כו' ב' אלפים תורה ואור כו' ימות המשיח, ע"ש והארץ היתה כו' הן דעבדין לאורייתא יבשה כמו שמפרש והולך, וכן בפקודין כנ"ל מרשות היחיד לרשות הרבים ורוח אלקים כו' הן דעסקין בחכמה לשמה נשיב עליהון, וזהו על פני המים:
[ט] והאי רוח אתעביד קלא כו'. רוצה לומר המאמר הראשון דכאן הוא כאן נרמז באותו קול ורוח ודבור שהן חד, והוא מה שאומר ע"ז א' אדהכי הא קלא כו', והוא מאמר הראשון כמו שכתבתי שם, והוא נתינת התורה:
[י] אינון דמיכין . שכ' אני ישנה – בתורה שבעל פה, בלא רזין דאורייתא, וכמו שאומר בתיקוני זהר חדש ע"ג ד' קום רעיא מהימנא לאתערא לההיא דאתמר ביה אני ישנה ולבי ער וכמה אינון דמיכין כו' דיתער לה בבעלה דאיהו רז אור כו'. והיא ה' בתראה. ואמר:
[יא] דשינתא בחוריהון. רוצה לומר בחוטם, בב' נוקבין דתמן רוח חיים באפיו (בראשית ז כב), ותמן (ישעיהו יא ב) רוח ה' רוח חכמה ובינה, כמו שאומר באידרא רבה ק"ל ב' עיין שם, ושם הוא בעלה כידוע ו' של שם , ואיהו כליל יה"ו, ולכן נגד י"ה אמר סתימין עיינין ביו"ד, אטימין דלבא שהוא באזן ה', דלבא תליא גם כן בה' – בינה, לב מבין, וכמו שאומר לקמן קכ"ט א' א"ל ר"א אבא מנ"ל דאימא כו' (ובזהר חדש ע"ה ג' שמיעה בשור, גבורה דתמן בינה כו' ועיין שם ובזהר חדש ריש פרשת יתרו באינון ד' תיקונין ובבהיר ז' ב' אמר כמו שכתוב (דברים כח מט) אשר לא תשמע לשונו):
[יב] לגבי שכינתא כו' בלא סוכלתנו למנדע בה. רוצה לומר ב' דברים, אחד לעשות בשביל השכינה והוא למנדע בה, והשני לעסוק ברזין וזהו (ירמיהו ט כג) השכל וידוע אותי, ונגד שני אלו אמר כל הבשר חציר א', וכל חסדו כו' ב', כמו שמפרש והולך:
[יג] דאית לכון לבא כו'. רוצה לומר לבא – בתורה, בלא חכמה וזהו בלא סכלתנו, והשני למנדע בה כנ"ל והוא מה שכתוב (משלי ג ו) בכל דרכיך דעהו כו', (משלי כג כו) תנה בני לבך לי כו', ואלו ב' דברים בשביל השכינה הוא תיקון עצמה, והב' ברזין – הוא תיקון לאנהרא לה מבעלה, תיקון זו"ן:
[יד] כגון קרא נא כו'. רוצה לומר דאין עונה לה, והוא בעקבות משיחא שכתוב (ישעיהו סג ה) ואביט ואין עוזר כו', וכמו שאמרו (משנה סוטה ט טו) בעקבות משיחא כו':
[טו] כלא אינון כו'. תבנא דאורייתא:
[טז] כל חסד כו' ואפילו כל כו'. והן ב' דברים הנ"ל:
[יז] בההוא זמנא ויזכור כו'. קאי על ענין הראשון, כל הבשר כו', וכמו שמפרש והולך וי לון כו' ולא בעאן כו':
[יח] ודא איהו כו'. רוצה לומר בשביל זה הולך רוחו דמשיח ולא בא הגאולה, דרוחו הוא רוח חכמה כמו שאמרו באידרא רבה ק"ל ב', וכשאין לומדים בזאת החכמה – הוא מתאחר, וכמו שאמרו ברעיא מהימנא פ' נשא קכ"ד ב' והמשכילים כו' ובגין דעתידין כו' (ועיין לעיל מ"ט ב' ובגיניה וקראתם דרור) כו', ואמר זכאה אנת דמהאי חבורא כו', ובגיניה ושבתם איש אל אחוזתו כו', וכמה מקומות:
[יט] דאלין אינון כו'. כנ"ל, שיו"ד – חכמה שבתוכו הוא מעין חתום:
[כ] וי לון דגרמין כו'. שנאמר (במדבר יא ו) ועתה נפשנו יבשה כו', (ירמיהו ד כג) ראיתי הארץ והנה תהו, והן ד' דקרא תהו ובהו, ובפרק ב' דשבת אמרינן בעון ביטול תורה חרב וביזה כו':
[כא] והאי רוח כו'. כמו שאמרו (ילקוט שמעוני בראשית א סימן ד) ורוח אלקים הוא רוחו של משיח, וגם כן ורוח אלקים מרמז על רוח הקודש (כפשטיה) וכמו שאמרו בספר יצירה פרק א' אחת רוח אלקים חיים כו', והוא רוח הקודש:
[כב] ואיהו רוח חכמה כו'. שהוא רוחו של משיח, והוא רוחא דכליל שיתא רוחין כמו שאמרו באידרא רבה ק"ל ב' והוא ו"ק בעלה, דהוא רזין דאורייתא כנ"ל:
[כג] (מתל"ה) ואיהו רוח חכמה כו'. כמו שאמרו במדר רבה (שמות פרשה טו) דג' אומנים בריות ראשונות אש ומים ורוח, ג' יסודות, אש הוליד אור, ומים ילדו אפלה, ורוח הוליד חכמה:
[כד]) וְרָאוּי להביא דִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּתִקּוּנִים תִּקּוּן כ"א דַּף גַּ"ן: בֵּיהּ זִימְנָא וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה דָּא שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה, פֵּירוּש: שֶׁכַּאֲשֶׁר יִשְׂרָאֵל יוֹרְדִים, הַשְּׁכִינָה הַקְדוֹשָה יוֹרֶדֶת עִמָּהֶם, וְעוֹד מַאן רַב הַחוֹבֵל – הַהוּא דְּאִיתְּמַר בֵּיהּ אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ, חָבֹל בְּבַיִת רִאשׁוֹן תַּחְבֹּל בְּבַיִת שֵׁנִי וְכוּ', יִפְרֹשׁ כְּנָפָיו עֲלַיְיהוֹ בְּשַׁבְּתָא וְיוֹמִין טָבִין וְכוּ' וּבְגִין דָּא קוּם קְרָא אֶל אֱלֹקֶיךָ דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה דְּאִיהִי תְּיוּבְתָא דִּילָךְ וְכוּ' עַיֵּן שָׁם. הֲרֵי מְבֹאָר שָׁם דְּמַתְרִין בָּאָדָם שֶׁיִּזָּהֵר שֶׁלֹּא יִגְרֹם לְגָלוּת הַשְּׁכִינָה [זֹאת אוֹמֶרֶת, לְכָל אֶחָד בְּצוּרָה פְּרָטִית וּבְוַדַּאי לְהַעֲלוֹתָהּ כְּלָלִית לַתִּקּוּן הַשָּׁלֵם]. כְּמוֹ שֶׁהָיָה בְּבַיִת רִאשׁוֹן וּבְבַיִת שֵׁנִי. וְעוֹד, יֵשׁ תּוֹסֶפֶת וַעֲלִיָּה לַשְּׁכִינָה הַקְדוֹשָה בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים. וּבְּוַודְאַי לִמּוּד הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בְּשַׁבָּת קוֹדֶשׁ מַעֲלֶה אֶת הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה מַעְלָה מַעְלָה, וּלְפִי זֶה מוּבָן גֹּדֶל הַפֹּעַל הֲנַעֲשֶׂה בְּלִמּוּד בְּשַׁבָּת קוֹדֶשׁ שֶׁנֶּחְשָׁב כָּפוּל אֶלֶף כְּמוֹ שֶׁמֵּבִיא הַבֵּן אִישׁ חַי וּבְשִׂמְחָה מַכְפִּיל הַכֹּל שׁוּב בְּאֶלֶף [אוֹרְחוֹת צַדִּיקִים, שַׁעַר הַשִּׂמְחָה] וְאֵין לְךָ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה יוֹתֵר מִלִּמּוּד זֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בְּשַׁבָּת שֶׁעוֹלֶה לְעֵרֶךְ מִלְיוֹן שָׁנָה, מַבְהִיל עַל הָרַעְיוֹן!!!
וּבַהֶמְשֵׁךְ שָׁם "בְּהַהוּא זִימְנָא וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה", דָּא גָּלוּתָא קַדְמָאָה דְאִתְּמַר בֵּיהּ וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה, וְדָא הוּא אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְכוּ' עַיֵּן שָׁם דְּבָרָיו וְתִרְאֶה נִפְלָאוֹת, וְעוֹד וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל דָּא סָמֶ"ךְ מֵ"ם, דָּגָה דָּא נָחָשׁ פְּלוֹנִית בַּת זוּגֵיהּ, מֵהַהוּא רַב חוֹבֵל דְּאִיהוּ עֵרֶב רַב דְאִתְּמַר בֵּיהּ וְגַם עֵרֶב רַב, וּטְחוֹל הוּא שְׂחֹוק הַכְּסִיל עֲלֵיהּ אִתְּמַר כִּי כַּעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּח, לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה דָּא נַפְשָׁא וְכוּ' עַיֵּן שָׁם [לְפִי גִּירְסַת הַגְּרָ"א]. וּבַהֶמְשֵׁךְ שָׁם וּבְזִמְנָא דְּנָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קַטִיל מִנַּיְיהוּ סַגִיאִין – בֵּאוּר שֶׁהַסִּיגִים הֵם הָרְשָׁעִים מֵתוּ בְּמִצְרַיִם, וּבְגָלוּתָא בַּתְרָאָה עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְקַטְלָא לוֹן – בֵּאוּר, אֶת הָרְשָׁעִים שֶׁהֵם הָעֵרֶב רַב.
וּבַהֶמְשֵׁךְ – כְּגַוָּונָא דָּא בְּגָלוּתָא בַּתְרָאָה – שֶׁיִּגָּאֲלוּ מִמֶּנָּה עַל יְדֵי לִמּוּד – הַזּוֹהַ"ר – בֵּיהּ – רָמוּז – הֹוֶ"ה רָ"ז – שֶׁאִם יִלְמְדוּ בְּסֵפֶר הַזֹּהַר – דְּאִיהוּ אוֹר דְּפוּרְקְנָא בַּתְרַיְתָא – עַל יְדֵי זֶה יָאִיר לָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אוֹר הַגְּאֻלָּה הָאַחֲרוֹנָה – לְקַיֵּם כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת – שֶׁיִּזְכּוּ לְעֹמֶק סוֹדוֹת הַתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ – וְדָא אִיהוּ כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ – שֶׁיִּלְמְדוּ אֶת פְּנִימִיּוּת אוֹר הַתּוֹרָה וְכוּ'. וְעוֹד שָׁם: דָּבָר אַחֵר: וַיְמַן ה' דָּג וְכוּ' בְּהַהוּא זִימְנָא וַיֹּאמֶר ה' לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה בְּדוּחֲקָא דִּדְאָגָה דִּלְהוֹן דְּדוֹאֲגִין מִן עֲנִיּוּתָא – מֵהַדֹּחַק הַגָּדוֹל שֶׁדּוֹאֲגִים מִפְּנֵי הָעֲנִיּוּת – מִדּוּחֲקָא – שֶׁדֹּחַק זֶה יַשְׁלִים הַסְּאָה שֶׁל הַגָּלוּת – יִפְּקוּן מִן גָּלוּתָא, הַדָּא הוּא דִּכְתִיב וְאֶת עַם עָנִי תּוֹשִׁיעַ – כְּשֶׁיִּהְיוּ בְּתַכְלִית עֲנִיּוּת [כְּמַאֲמַר חֲזַ"ל תִּכְלֶה פְּרוּטָה מִן הַכִּיס] אָז תּוֹשִׁיעַ אוֹתָם, עַיֵּן שָׁם. וְכָל הָרוֹאֶה דִּבְרֵי הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ שָׁם, מִשְׁתּוֹמֵם לִרְאוֹת אֵיךְ הַכֹּל רָמוּז, שֶׁגָּלוּת אַחֲרוֹנָה זוֹ דְּעֵרֶב רַב, הִיא גָּלוּת דְּדוּחֲקָא וְלֵצָנוּתָא. וְיֵשׁ לָנוּ עֵצָה אַחַת וּבְרוּרָה, לָרוּץ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי עַל יְדֵי לִמּוּד וְעֵסֶק בְּסֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁבְּזֹאת מַבְטִיחַ לָנוּ הָרַשְׁבִּ"י שֶׁנֵּצֵא בְּרַחֲמִים מֵהַגָּלוּת, וְלֹא צָרִיךְ נִסָּיוֹן [וְלֹא נִסָּיוֹן שֶׁל עֹנִי]. וְכַיָּדוּעַ דִּבְרֵי הַמְקֻבָּלִים, מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי חַיִּים וִיטָאל, הָרַשַׁ"ש, הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, וְהַבֶּן אִישׁ חַי וְעוֹד, דְּעָתִיד לִמּוּד זֶה לְהִתְפַּרְסֵם וּלְהִגָּלוֹת, וְעַל יָדוֹ תִּגָּאֵל הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה וְתָבוֹא הַגְּאֻלָּה. (אגרות הזוהר י"ב).
[כה]) ראה זוהר שמות (פרשת בשלח -דף מ"ז ע"א): כְּתִיב (שיר השירים א) לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי… כְּגַוְונָא דָּא, וַיְיָ' הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם, וּבָתַר חָזְרָה שְׁכִינְתָּא לַאֲחוֹרֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלהִים וְגוֹ'. בְּגִינֵי כַּךְ דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי. בלשון הקודש: כְּמוֹ זֶה, וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם, וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה הַשְּׁכִינָה לַאֲחוֹרֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים וְגוֹ'. מִשּׁוּם כָּךְ דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי.
[כו]) מובא בספר הקדוש בני יששכר ערב רב גימטריה דע"ת, כי הפגם שלהם מגיע עד הדעת, ולכן בא משה רבינו לתקן אותם כי הוא אחוז בדעת דקדושה, ובס"ד יש לרמז, כי השנה תשע"ד, המה האותיות ש' דעת, כלומר שבירת דע"ת דקליפה שהם הערב רב, ושלימות הדעת דקדושה על ידי משה רבינו שהוא בא לתקן את אותו הפגם, וכבר הבטיחנו הקדוש "האור החיים" זי"ע, כי מה שאמרו בזוה"ק מ'ה ש'היה ה'וא שיהיה ר"ת משה, כי ממש משה רבינו הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון, ומשה רבנו נותן התורה לא רוצה לגאול עם של בטלנים, וכבר אמר לנו משה רבנו ע"ה, במה נאחז כדי להיגאל, כמו שהבטיח לנו משה רבנו בזוה"ק בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא (פָּרָשַׁת נָשׂא דַּף קכ"ד:) וְהַמַשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ בְּהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר, מִן זוֹהֲרָא דְּאִימָא עִלָּאָה תְּשׁוּבָה. בְּאִלֵּין לָא צָּרִיךְ נִסָּיוֹן, וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְחַיֵּי, דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר, יִפְקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי. וְיִתְקַיֵּים בְּהוֹן, (דְּבָרִים לב) "ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר". עכ"ל.
[כז]) וראה דברי הקדוש רבי חיים פלאג'י זיע"א בספר נפש החיים (ערך זוהר הקדוש), וז"ל: ראה גם ראה כי בחינת ספר הזוהר הוא בבינה… והוא כי חמישים שנים דיובל, הנה הנם חמישים שערי בינה, וזה אומרו "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה", וקראתם דייקא, אשר תקראו אותם בספר הזוהר והתיקונים, ובזכותא תליא מילתא, דעל ידי זה "דרור בארץ לכל יושביה", ועל זה סיים וקאמר, "יובל היא" כלומר, דהם בחינה אחת, כמו שיובל בחינת בינה, כמו כן לימוד הזוהר הקדוש אני בינה לי גבורה, ומה שאמרו בזוהר הקדוש במאמר הלזה, דעל ידי לימוד ספר הזוהר שהוא מסטרא דבינה, ויהיו טועמים מלמטה מאילנא דחיי, "נפשי יסובב ינחני" לרמוז בזה, כי בינה עם הכולל גימטריה חיים, עכ"ל.