ספר שבט מוסר – שלום בית, יסוד הקדושה

ספר שבט מוסר

מדור עין בעין

פלא יועץ – אהבת איש ואשה

שלום בית שבט מוסר יחוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מדור עין בעין

מספר 1

 

שמירת העיניים – יסוד הקדושה

 

ענין גלות מצרים היה שורשו קצת עוון לה"ר, שגרם יוסף, ע"י שהוציא על אחיו, שמזה נעשה התעוררות קצת לכח הסט"א לשלוט, אף שכוונתו היתה לשם שמים.

והוצרך יוסף לירד תחילה למצרים, לעבד נמכר יוסף, להיות מרכבה לשכינה, ע"י נסיון הברית שהיה לו, שהוא מכוון נגד ברית הלשון, שכמו שהלשון בדבור פיו פועל בבריאה ברוחני בנפש אם לטוב ואם להיפוך ח"ו, כמו כן ברית המעור כולל פעולת איברי המעשה, ופועל בבריאה בגוף, ועי"ז גרם הכנעה לסט"א, שלא הי' להם שליטה גמורה ח"ו על ישראל. (ר' יצחק אייזיק חבר, שיח יצחק)

קדושת עם ישראל, היא יסוד היסודות של כל הבריאה כמ"ש (שמות פ' כה) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ורש"י ז"ל מפרש ועשו לשמי בית קדושה. חז"ל דורשים על הפסוק הזה, ושכנתי בתוכה לא נאמר, אלא בתוכם, בלב של כל אחד ואחד. שכל לב יהודי תמיד יהיה מלא קדושה וטהרה, דהיינו לפרוש מהתאוות, ולהתחזק: כגון בשמירת המחשבה^[1], בשמירת עיניים, בשמירת הברית, ללמוד, ולהתפלל בכוונה, ולהדר בצניעות.

ועש"ו ל"י ר"ת ו'צריך ע'יניים ש'מורות ו'מחשבה ל'שון י'סוד.

במסילת ישרים כתוב (פ"א) כשהאדם מתעלה, [ברוחניות] העולם מתעלה עמו. וע"י מעשינו הטובים אנחנו גורמים שהקב"ה ישכון בייחד אתנו בעולם הזה השפל החומרי. וכך בונים "הבית של קדושה" ע"פ המעשים טובים שלנו, על ידי כבישת היצר, ע"י לימוד התורה, ע"י התבודדות, ע"י דקדוק המצות,

תכלית יצירת העולם היא שיהא להקב"ה דירה בתחתונים, כלשון חז"ל: הקב"ה ברוך הוא "נתאוה" שיהיה לו דירה דווקא בתחתונים, .( במדבר רבה פרק י"ג ו' (ח'), תנחומא נשא ט"ז) אצל אנשים פשוטים כמונו, שיש להם יצר הרע, ובפרט היצר הרע הידוע שמנסה להכשיל אותנו לדברים של היפך הקדושה, ובכל זאת אנחנו מתגברים עליו, וחיים, חיים של קדושה וטהרה, דבר כזה יש רק בעולם המגושם הזה. וכשאנחנו מתגברים ומצליחים לנצח המלחמה הגדולה, ולחיות חיי צניעות, חיי קדושה וטהרה, זה השמחה הכי גדולה להקב"ה.

לכן ליקטנו כל הנ"ל בקיצור נמרץ מדברי חז"ל בכדי לעורר ולחזק עם ישראל הנמצאים בכל מקום שהם "בשמירת עינים אמיתים" כדי שנוכל להוסיף שמחתנו, בלימוד תורה, בתפילות, בתחנונים, במצות, ובדקדוק המצות, בהשתוקקות ובציפייה, להביא הרגע הגדול, ולהתכונן כיאה וכראוי לקראת ביאת משיח צדקנו, שיגאלנו במהרה גאולת עולם אמן ואמן! יה"ר מלפני אבינו שבשמים שלא תצא שום תקלה על ידינו.

הדרך להצלחה בשמירת עיניים

הנה באהבת הבורא יתברך שמו אותנו, ויודע שאנחנו דור חלש ויש לנו הרבה ניסיונות, אעפ"כ נבחרנו לעשות התיקונים על כל העבירות ופגמים של כל הדורות הקודמים. (כולל דור המבול דור הפלגה ודור המדבר וכו') תפקידינו העיקרי בעוה"ז לתקן כל מה שקלקלו כל הדורות בגלגולים הקודמים. היום נראה לכל בעל דעת שאנחנו כבר בזמן האחרון שלפני הגאולה, כדי שנוכל לתקן (פגמי) העבירות לשעבר. הזמן הזה ידוע כזמן של "אחרית הימים" ממש סוף הגלות, זמן קצר לפני ביאת משיח צדקנו.

על הדור שלנו שהוא דור חלש ברוחניות גם ידוע בחז"ל כהדור של "עקבתא דמשיחא" (תקופה האחרונה שלפני ביאת המשיח) ומזמן כבר גילו לנו רבותינו ז"ל שתהא התקופה הזאת קשה לנו ברוחניות ובגשמיות, הרבה צער ומכאובים ר"ל, כמבואר במשנה (סוטה מט)

בעקבות משיחא: חוצפא יסגא (תִתרבה) ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר, ומלכות תהפך למינות, (אפיקורסות) ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן יישום, ("הגבול" יהי' ריק) ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו ועל מה יש לנו להישען [רק] על אבינו שבשמים.

ולצערנו נראה שיש בדורנו אפילו  בין הציבור החשוב, אלו שלא מרצונם ולא מידיעתם מעכבים הגאולה ח"ו, וכגון אלו שלפעמים נכשלים בראיות אסורות, וידוע ע"פ דברי חז"ל שכל הבטה אסורה (שבמזיד) אפילו לרגע א' גורמת לנו אריכות הגלות, ויסורים רוחניים.

ויש עוד קבוצה חשובה שבאמת רוצים לשמור על עיניהם שמרגישים שכל העתיד תלוי בזה אבל לא מצליחים כל פעם להגן עליהם, ואעפ"כ מתאמצים בכל כוחם לשמור על עצמם, משום שלימדו אותם שחייב כָּל אָדָם לְהַרְבּוֹת בִּשְׁמִירָה והם רק יוצאים להתפלל וללמוד, ולא מסתובבים סתם ברחוב ולפעמים הם גם כן  נכשלים.

אבל בחסדי השם ית' יש לנו חלק מהציבור שיודעים שאע"פ שנכשלו חייבים להמשיך ללחום בכל תוקף וברציפות בלי שום הפסק, ומוסרים נפשם להיזהר, ובכל הצלחה שלהם עושים רעש ושמחה גדולה בשמים, ולפעמים אחרי הצלחות רבות שוב נכשלים ח"ו, ולצערנו רואים שהניסיונות נהייתה קשה מיום ליום, ושואלים איך להתחזק במצב הקשה הזה?

לכן, ראשית כל, הסגולה הראשונה והכלל להצלחה ברוחניות היא, לזכור תמיד הסוד הגדול שבכלל אין ייאוש בעולם הזה, ולחיות בתמימות ומקושרים להקב"ה כי התמימות היא ההצלחה ושלימות האדם, ולעולם לא להתייאש מניסיונות כושלות, וכמ"ש במדרש תהלים (כב) "אלמלא נפלתי – לא קמתי" ובאמת יש לכולנו האפשרות בס"ד להגיע למדרגה של שליטה "שלמה" על העיניים, עד שאין שום שליטה מהיצר עלינו בנושא הזה, רק צריכים לזכור ולהרגיש ולהאמין בכל ליבו שאפשרי להגיע אליו בס"ד, אחרי יגיעה רבה ומלחמות תמידיות נגד היצר, ובכדי לזכות לניצחון הזה, שזה מגודל חסדי ד' יתברך שמו, עלינו להתחזק ולעלות מעלה מעלה באופן תמידי להמשיך המלחמה ברציפות בלי שום הפסק כלל וכלל, במסילה העולה בית אל.

עוד סגולה להתחזקות, שחייבים לזכור כל ימינו, שברגע אחד של התגברות כשֶׁעוצם אֶת עֵינָיו לא להסתכל… הוא זוכה לקבל כח חזק מהקב"ה מִדָּה כְנֶגֶד מִדָּה מברכת ה", להתגבר על תאוותו בנסיון הבאה, והוא מְשַׁמֵּחַ אֶת ד' (פסחים קיג) ומרוויח "עולם מלא טוּב" על כל פעם שהוא מצליח להתגבר ולסגור את עיניו מול רצון ליבו, כמ"ש מצוה גוררת מצוה, ואילולי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, ומהתחזקות ההיא מרוויח להתקרב מיד להקב"ה, בהרגשת "רצוננו לעשות רצונך" ואח"כ בס"ד יזכה להמשיך עליו דרגות גדולות של צדיקים אמתיים, כמי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ו"הבא ליטהר-מסייעין אותו".

אבל מובן שיזכו לתענוג הנ"ל רק אלו הלוחמים בכל כוחם נגד יצרם במלחמה תמידות, ובאמונה פשוטה, ש"לא לרדוף אחר מראה עיניהם" בלי הפסק, וכמו שהתינוק לעולם לא ילמד ללכת ברגליו אם יסתפק רק בפסיעתו הראשונית ויפול, אלא יש לו להמשיך ולצעוד הלאה מבלי להתייאש. ואף אם התינוק נופל פעם אחר פעם, הוא מרגיש שצריך לקום ולנסות שוב, ורק כך יוכל לרכוש את דרך ההליכה, ולהבדיל אף ההליכה במצות התורה גם כך בנפילות ובמעידות, אך החכמה היא לא להתייאש מאותן נפילות, אלא לקום מיד, (כי נפלתי קמתי!) לקום להתנער ולהמשיך לצעוד הלאה כאותו תינוק עקשן שאינו מתייאש מהנפילות, וממשיך לנסות במטרתו עד אשר מצליח ללכת כברת דרך ארוכה בבטחון וביציבות כל ימיו. אבל רק אם פסיעה בודדת, לא מקדמת אותנו אל עבר המטרה האמתית, וכשמצרף אותה פסיעה, בעוד פסיעות נצחיות, אז זוכים להצלחת השלמות, בס"ד כשיתעוררו עליו רחמנות ממעל, כמ"ש חז"ל "מתוך נפילה קימה" (ילקוט מיכה ז, תקנח) ו"יגעתי ומצאתי תאמין" (מגילה ו:)

כל הצלחתנו ברוחניות ובגשמיות תלוי בהצלחתנו בשמירת העניים שלנו, אֵין רְצֹון ד' יתברך שמו לעד, לְהַכְבִיד ולְהַקְשֹות עַל הָּאדָּם וְלַהֲפֹךְ אֶת חַיָּיו לְבִלְתִי נִסְבָּלִים. אדְרַבָּה וְַאדְרַבָּה, הַקָּבָּ"ה מֹורֶה לָּאדָּם לָּלֶכֶת בְדַרְכֹו שֶל עֹולָּם וְלִנְהֹג כְמִנְהַגהָּ, לֹא לִפְרֹש וְלֹא לְהַזִהיר עַצְמֹו מֵאֲכִילָּה ושְתִיָּה ולישב בתענית כל ימיו (צריך לאכול, אבל במידה, ולשם שמים) וכו' ומִשְָאר דַרְכֵי הָּעֹולָּם, אֶלָּא שֶעָלָּיו להתנהג עַל פִי מִצְוֹות הַתֹורָּה הקדושה בתמימות, כי התמימות היא השלימות הגדולה ביותר.

לכן בגדר תן לחכם ויחכם עוד נשתדל בס"ד בעצה טובה לבאר הענין בדרך קל ופשוט בדוגמאות וסיפורים ששייך להתחזק מהם אפילו לדור החלש הזה, להינצל ממצודה של היצר הרע בענין המר הזה, ובסוף ירגישו האור… ויאמר החלש חזק אני.

בהרבה ספרים הקדושים מבואר: ש-רק ע"י מלחמה התמידית, ובתפלה בכוונה, ועסק התורה, בכל גופו, בכל לבבו, ובכל נפשו מפנימות הלב, שייך להתמודד ולהינצל מניסיונות הקשות, וכשמצליחים לנצח את היצר הרע, זוכים אז מיד להשפעות טובות מלמעלה, ולהמשכת טהרת הנפש, ומחילת העוונות. יה"ר מלפני אבינו שבשמים שנזכה להתחזק בשמירת עיניים באמת ובתמים בתוך שאר כלל ישראל

הנה כולנו אוֹמֵרים בִּקְרִיאַת שְׁמָע "וְלֹא תָּתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זוֹנִים אַחֲרֵיהֶם" וְכָתַב רַבֵּינוּ יוֹנָה (ש"ת שער ג סד) וְגַם רַבִּים נוֹקְשִׁים וְנִלְכָּדִים בְּחַלְּלָם הַחוּשִׁים הַנִּכְבָּדִים, חוּשׁ הָרְאוּת, וְחוּשׁ הַשֵּׁמַע. וְנֶאֱמַר עַל חוּשׁ הָרְאוּת וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, (במדבר טו, לט) הֻזְהַרְנוּ בָזֶה, שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל אָדָם בְּאֵשֶׁת אִישׁ (ופנויות אסור מדרבנן) וּבִשְׁאָר עֲרָיוֹת פֶּן יִוָּקֵשׁ בָּהֵן.

כָּתוּב בְּאוֹרְחוֹת חַיִּים, שאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בְּאֵשֶׁת אִישׁ מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא תָּתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם וְגם אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בִּפְנוּיָה מִדִּבְרֵי קַבָּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה. וְכָל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאֵשֶׁת אִישׁ מַכְשִׁיל וּמַכְחִישׁ כֹּח יִצְרוֹ הַטּוֹב וְהוֹדוֹ נֶהְפָּךְ עָלָיו לְמַשְׁחִית ח"ו, וְיֵשׁ אִסּוּר נוֹסַף מִן הַתּוֹרָהּ וְהוּא לְהַרְהֵר בְּאִשָּׁה כְּלוֹמַר לַחֲשֹׁב עָלֶיהָ מַחְשָׁבָה שֶׁל תַּאֲוָה וַאֲפִלּוּ היא פְּנוּיָה, וְחָמוּר הִרְהוּר פְּנוּיָה אפילו מִמַגַעָה, שֶׁעַל הַהִרְהוּר עוֹבֵר בְּלָאו מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דְּבָרִים כג י) וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רַע וּפֵרְשׁוּ רַזַ"ל (ע"ז כ:) שֶׁלֹּא יְהַרְהֵר בְּיוֹם וְיָבוֹא לִידֵי טֻמְאָה בְּלַיְלָה עכ"ל (בית יוסף אבן העזר א)

על העונש של הסתכלות בדברים אסורים, כתוב בְּסֵפֶר "קַב הַיָּשָׁר" בְּשֵׁם הָאֲרִ"י ז"ל שיֵשׁ עוֹף הַנִּקְרָא בְּתוֹרָה "רָאָה", וְאָמְרוּ חֲזַ"ל הַפּוֹגֵם בְעֵינָיו וּמִסְתַּכֵּל בְּנָשִׁים עוֹנְשׁוֹ שֶׁיִּתְגַּלְגֵּל בְּעוֹף זֶה מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה וְסוֹבֵל שָׁם צַעַר גָּדוֹל ר"ל. בָּכל רֶגַע שֶׁאָדָם נִכְשָׁל בהֲנָאָה מִמַּרְאָה אִשָּׁה, הוּא עוֹבֵר עַל אִסּוּר מֵהַתּוֹרָה. וְהֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ שֶׁבְּרֶגַע הָרִאשׁוֹן עוֹצֵר אֶת עַצְמוֹ וְלֹא מִסְתַּכֵּל.

כתוב בספר החנוך אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִ"לִ שֶׁאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל אֲפִילּוּ רק בִשְׂעָרָהּ שֶׁל אִשָּׁה הָאֲסוּרָה לוֹ, וַאֲפִילּוּ לִשְׁמוֹעַ קוֹלָהּ לְכַוָּנָה שֶׁיֵּהָנֶה בָהּ אָסוּר, וַאֲפִלּוּ לְהִסְתַּכֵּל בְּבִגְדֵי צֶבַע שֶׁל אִשָּׁה, כּשֶׁמַּכִּיר הָאִשָּׁה הַלּוֹבֶשֶׁת אוֹתָן אסור, לְפִי שֶׁמִּתּוֹךְ רְאִיַּת הַמַּלְבּוּשׁ יָבוֹא לְהַרְהֵר בָּהּ. וְהִרְחִיקוּ שֶׁלֹּא לִשְׁאֹל בִּשְׁלוֹם אֵשֶׁת אִישׁ כְּלָל, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי בַעְלָהּ, (קידושין עב. ובתוס' ד"ה אין) לְפִי שֶׁעִנְיָן זֶה קָשֶׁה מְאֹד וְיֵצֶר הָרַע חָזָק בּוֹ, ע"כ צָרִיךְ כָּל אָדָם לְהַרְבּוֹת בִּשְׁמִירָה יתירה, בִּפְרָט בִימינו שֶׁהַיֵּצֶר הָרַע חזק מאוד וְהַפְּרִיצוֹת פּוֹרֶצֶת גְּבוּלוֹת לֹא נִתָּן לָּנוּ אֶלָּא לִבְרֹחַ מּכלִ חֲשָׁשׁ שֶׁל נִסָּיוֹן כֵּיוָן שֶׁהַסַּכָּנָה אוֹרֶבֶת, וְאֵין אפילו אֶחָד שֶׁיָּכֹל לוֹמַר זֶה לֹא יִקְרֵה לִּי, כִּי בְּרִגְעֵי הַנִּסָּיוֹן היצר בוער כאש וכָּל אחד יָכֹל לִפֹּל ברגע אחד ח"ו, כמ"ש חז"ל אין אפוטרופוס לעריות. (כתובות יג:)

בספר שמירת עיניים כהלכתה כתוב שטָעוּת הִיא לַחְשׁוֹב שֶׁמצות שְּׁמִירַת עֵינַיִים רַק חוּמְרָא לַאנשי מעשה וחֲסִידִים כו', אֵלָא יֶשׁ לנו אִיסּוּר מֵהַתּוֹרָה לְהִסְתַּכֵּל עַל נָשִׁים, וּבְכָל מַבָּט בְּאִשָּׁה, בֵּין צְנוּעָה וְכֹל שֶׁכֵּן שֶׁאֵינָהּ צְנוּעָה הכל אסור. יֵשׁ לָדַעַת שאֵין כָּאן חוּמְרָא וְאֵין כָּאן הַגְזָמָה אֵלָא יֵשׁ אִסּוּר מַמָּשׁ, וזֶהוּ מעִקָּר דִּין הַתּוֹרָה שֶאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל עַל נָשִׁים. יש חוֹשְׁבִים שֶׁמצות שמירת עינים רַק לְקִיצוֹנִים, אֲבָל הָאֱמֶת היא שהִיא אחד מתרי"ג מצות, וכּל אָדָם מְחוּיָּיב עַל פִּי הַתּוֹרָה לִשְׁמוֹר עַל עֵינָיו ולהתייגע שלֹא לְהִסְתַּכֵּל בדברים אסורים, ואמרו חכמים, כל מי שאינו מסתכל בנשים, אין יצר הרע שולט בו. (מדרש יל"ש פר' ויחי רמז קס"א)

לא לחשוב שקיום מצות שְׁמִירַת עֵינַיִם הם דרגות גדולות רַק לצדיקים לרבנים לגדולי-הדור לתלמידי-חכמים וְאַדְמוֹ"רִים וכו', משום שכְּשם שֶׁנִזְהַרים שֶׁלֹּא לאכול מַאַכְלֵי אִסּוּר, וּמַקְפִּידים לִשְׁמֹר הַשַּׁבָּת, וְלָצוּם בְּיוֹם כִּפּוּר, ומֵנִיחים תְּפִלִּין, ולובשים ציצית, וּשְׁאָר מִצְווֹת הַתּוֹרָה, כָּךְ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בִּרְאִיוֹת אֲסוּרוֹת, ובפרט בנשים שֶׁאֵינָן צְנועות, ומצוה זו נוהגת בכל עת בכל מקום ובכל זמן כגון בַּבַּיִת, בָרְחוֹב, בחנויות, בתור בבנק, באוטובוס, בשמחות, בבית הכנסת, בלוויות, ואפ' בית אבל ר"ל וכו'.

עוד כתב: שאסור לאדם לוֹמַר עַל אִיסּוּר זֶה מהתורה אֲנִי מַקְפִּיד, וְעַל אִסּוּר זֶה מהתורה אֲנִי מְקיל, משום שהֲרֵי כָּל הָאִיסּוּרִים נִתְּנוּ לנו בהר סיני וְאֵין לָּנוּ רְשׁוּת להקל בהן, כּל המצות חייבים לקיים בשלימות. כמ"ש רבינו יונה (שער א אות ו) כֹּל שׁאֵינוֹ נִזְהָר מֵחֵטְא מְסֻיָּם בְּאֹפֶן קָבוּעַ וּמְוַתֵּר עַל הָאִסּוּר וְאֵינוֹ מְקַבֵּל עַל נַפְשׁוֹ לְהִישָּׁמֵר מִמֶּנּוּ, גַּם אִם הוּא מֵהָעֲוֹנוֹת הַקַּלִּים, אַעַ"פִּ שֶׁהוּא נִזְהָר מִכָּל הָעֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, קְרָאוּהוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל מוּמָר לְדָבָר אֶחָד, וְאֶת פּוֹשְׁעִים נִמְנָה, וְגָדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשׂא.

כל הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא "עוֹלָם שֶׁל נִסְּיוֹנוֹת" וְהָרְחוֹב שלנו מָלֵא פִּיתּוּיִים וְקָשֶׁה לַעֲמֹד כְּנֶגְדָּם, בכל זאת אָנוּ חַיָּיבִים לַעֲמוֹד בְּנִסָּיוֹן, וְלֹא לְהִישָּׁבֵר מִנְּפִילוֹת. עוד צָרִיךְ לָדַעַת שהַקּוֹשִׁי בנסיונות הוּא אך ורק בָּרְגָעִים הָרִאשׁוֹנִים, בִּרְגָעִים שמִתְקַיֶּמֶת מִלְחָמָה פְּנִימִית לְהִסְתַּכֵּל אוֹ לֹא לְהִסְתַּכֵּל לַחְטוֹא אוֹ לְא, דַרְכּוֹ שֶׁל הַיֵּצֶר לְפַתּוֹת רַק לְהָצִיץ, לַחֲטֹא מְעַט וְאַחַר כָּךְ מְפַתֶּה לַחֲטֹא הַרְבֵּה… וזה רק כשלֹּא מִתְּאַפְּקִים, וּמִסְתַּכְּלִים אֲפִלּוּ לִשְׁנִיָּה אַחַת, הַיֵּצֶר תּוֹפֵס אוֹתו וּמוֹשֵׁךְ אותו לְהִסְתַּכֵּל עוֹד וְעוֹד מִבְּלִי רָצוֹן לְהַפְסִיק ח"ו.

גם צריך כל אדם להשגיח היטב לבל יריח שום ריח אסור ובפרט ריח מבשמים שעל נשים "שאין לך גירוי יצר גדול מזה" וכל כיו"ב, כי ידוע שבריחות אלו יש כוח רע חזק וטמא לפעול ירידה גדולה ברוחנית במהרה, כמבואר בירושלמי (חגיגה פ"ב ה"א) שזה אחת מהסיבות שגרם לאלישע בן אבויה לצאת לתרבות רעה השם ישמרנו ע"ש.

וכַּאַשֶׁר נִתְקַל בְּראִיה אֲסוּרָה וּמִתּוֹךְ סַקְרָנוּת הוא ממשיך להסְתַּכֵּל, הֲרֵי זוֹ הוֹכָחָה בְּרוּרָה שֶׁהוּא נָגוּעַ בַּחוֹלִי שֶׁל "לִרְאוֹת". כשהוּא אפ' לֹא חוֹשֵׁב, ולא מתגבר לְהוֹרִיד אֵת עיניו מִיָּד, זה סִימָן שֶׁהוּא לֹא מֵבִין אֵת הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל חומר הענין של רְאִיָּה אֲסוּרָה, אִם הוּא עוֹבֵר בִּרְחוֹב וְעוֹבֶרֶת לְפָנָיו אִשָּׁה וְאֲפִילּוּ הַצְנוּעָה בְּיוֹתֵר וּמִתּוֹךְ סַקְרָנוּת מִסְתַּכֵּל וממשיך… זֶה סִימָן שֶׁהוּא לֹא שׁוֹמֵר עַל הָעֵינַיִם, וּכְשֶׁהַמַּצָּב כָּךְ, זֶה אוֹמֶר שֶׁהוא צָּרִיךְ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה מִיָּדִ, ולְהַפְסִיק לְהִסְתַּכֵּל עַל כָּל דְּמוּת אפילו במרחק שֶׁמֵּעֵבֶר לַכְּבִישׁ-לרחוב, ולִהְיוֹת אָדָם הַשּׁוֹמֵר עַל הָעֵינַיִם ולֹא מִסְתַּכֵּל עַל דברים אסורים כְּלָל כְּפִי שֶׁנִּפְסַק בְּדִבְרֵי חֲזַ"ל.

בדורינו כבר ידוע לנו, שאדם הממשיך לִהסְתַּכֵּל עַל דברים האסורים, אֵין לוֹ שַׁלְוַת הנֶפֶשׁ, וְלֹא שִׂמְחת החיים, וְחָסֵר לוֹ הַשָּׁלוֹם בַּבָּיִת. כל אָדָם יָכֹול לְנַסּוֹת אֶת עַצְמוֹ ויראה שֶׁלְּאַחַר שֶׁהוּא פָגַם בְּעֵינַיִם ח"ו, יַבְחִין שֶׁכְּבַר בְּשָׁעוֹת הַקְּרוֹבוֹת הוּא לא מרגיש כ"כ שמחת החיים, וְכגון יָרִיב עִם אִשְׁתּוֹ אוֹ סְבִיבָתוֹ, אבל הֶחָכָם שכְּבָר בְּרֶגַע הָרִאשׁוֹן עוֹצֵר אֶת עַצְמוֹ וְלֹא מִסְתַּכֵּל, מיד מרוויח: נחת וְשמחה וְעליה רוחנית, וקשר לאבינו שבשמים.

הַהַשְׁפָּעָה שֶׁל מַרְאֵה אָסוּרה גורם פגם בנפשנו, ואֲפִילּוּ כְּשֶׁמִּסְתַּכֵּל עַל סתם אִשָּׁה כגון שֶׁכינתו, או בגן, או בחנות, או בשמחות, או אפילו באלבום-תמונות שמופיעות שם נשים אפ' ממשפחתו, וכדומה, מִלְּבַד שֶׁהוּא עוֹבֵר עָל אִסּוּר שֶׁל 'לֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם' (אֲפִילּוּ כשֶׁהִיא צְנוּעָה) הוּא גּוֹרֵם לְנַפְשׁוֹ נֵזֶק רוּחָנִי, שיש השפעה רע מכָּל פְּגִיעָה בִּרְאִיוֹת אֲסוּרוֹת שמְקַלקלֶת הַנְּשָׁמָה, ולפעמים גורם עצבות לעצמו ח"ו, וּכְשֶׁיּוֹדְעִים אֶת הַדרך שֶׁל הַיֵּצֶר ומַצְלִיחִים לְהִתְאַפֵּק וְלֹא לְהִסְתַּכֵּל ונלְחמים כְּנֶגְדּוֹ כְּבָר בָּרֶגַע הַרִאשׁוֹן, אָז הַהֶמְשֵׁךְ הרבה יוֹתֵר קַל, בסיוע מן השמים מִדָּה כְנֶגֶד מִדָּה. ואז מנצחים היצר, וְכָךְ לא יהא הָרָצוֹן לְהַמְשִׁיךְ לַחְטוֹא. וכשמתחברים לצד הטוב כשמתגברים ומנצחים, אז זוכים לקדושה ו'לשמחה רבה' בכפל כפלים! כמ"ש ´"והתקדשתם והייתם קדושים" אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה. כמ"ש (יומא לח:) "הבא ליטהר מסייעין אותו" לא מספיק רק לרצות בלב, אלא צריך להתחיל בפועל לעשות המעשה

וכן אָדָם ההוֹלֵךְ בְּדַרְכּוֹ וּפִתְאוֹם מוֹפִיעָה מוּלוֹ מראה שֶׁאֵינָהּ צְנוּעָה, ומיד מִתְנַהֶלֶת בְּתוֹכוֹ מִלְחֶמֶת יְצָרִים לְהִסְתַּכֵּל אוֹ לֹא לְהִסְתַּכֵּל, ומיד הוּא מַחְלִיט לְסוֹבֵב אֵת הָרֹאשׁ עַד שֶׁהִיא תַּעֲבוֹר, וּכְשֶׁהוּא מְסוֹבֵב אֵת הָרֹאשׁ, הוּא פתאום שוב רוֹאֶה נָשִׁים נוֹסָפוֹת מְהַלְּכוֹת מִמּוּל, וְרוֹצֶה לִשְׁמוֹר עַל עַצְמוֹ, וְמיד מַחְלִיט לְהִסְתַּכֵּל רַק עַל הָאָרֶץ, אֲך גַּם שָׁם הוּא גם נכשל בפרוצה, בקיצור המלבושים, או גילוי צורת השוק המכוסה בגרביים שקופות, או בצבע הרגל, וכדומה, אע"פ כן הוא נחשב בשמים לאדם כשר, משום שכָּל מִי שֶׁמְּנַסֶּה בכל כוחו! להתחזק ולִשְׁמוֹר עַל הָעֵינַיִם יכול ליתְקַל בִּמְצִיאוּת כָּזוֹ, אבל "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו" (ע"ז ג') ובמד״ר (שמוח פ' ל״ד) אין הקב"ה בא בטרחות עם בריותיו.

ידוע שהקב"ה לא חושב שאנחנו מלאכים, מלאכים יש לו בשמיים, אנחנו בני האדם לא מלאכים, והוא לא מצפה שנחיה כמלאכים, אלא הוא מצפה שננסה להתקרב אליו "בכל כוחינו". וזה אפילו בְּיָמֵינוּ שֶיֵשׁ קֹשִׁי רַב לִשְׁמוֹר עַל הָעֵינַיִם, אם כָל זֹּה חייבים להתְאַמּץ ולהילחם בכל כוחנו לִשְׁמֹר על העינים. דוקא בנו יש הכח החזק לקיים המצות מפני כח המס״נ שיש בנו!! ואחר המסירות נפש בוודאי יזכה למתנות מתוקות מן השמים, כמו להיות אָדָם החזק נגד יצרו, שֶׁמַּחֲזִיק מַעֲמָד בְּכָל הַמַּצָּבִים וְשׁוֹמֵר עַל הָעֵינַיִים בכָּל הַנִּסְּיוֹנוֹת שֶׁמּוּלוֹ, וייחשׁב לְצַדִּיק גָּדוֹל, וְיֵשׁ לוֹ מַעֲמָד גָּדוֹל בְּיוֹתֵר אֵצֶל השכינה הקדושה בכל העולמות.

גם ידוע מצדיקים שבִרְגָעִים אֵלּוּ שמתגבר יָכֹל אז לבקש וּלְהִתְפַּלֵּל וְלִזְכּוֹת לִישׁוּעָוֹת גְּדוֹלָוֹת, כֵּיוָן שֶׁבְּרֶגַע זֶה נִמְשַׁךְ עָלָיו אוֹר הַשְּׁכִינָה מְסֻגָּל הזְמַן לְהִתְפַּלֵּל וּלְבַקֵּשׁ בַּקָּשׁוֹתָיו הַנִּצְרָכִים לוֹ "בְּעוֹד עֵינָיו לְמָטַה" וְגוֹבֵר הוּא עַל יִצְרוֹ.

אֵין רְצֹון ד' ית' שמו לעד לְהַכְבִיד ולְהַקְשֹות עַל הָּאדָּם וְלַהֲפֹךְ אֶת חַיָּיו לְבִלְתִי נִסְבָּלִים. אדְרַבָּה וְַאדְרַבָּה, הַקָּבָּ"ה מֹורֶה לָּאדָּם לָּלֶכֶת בְדַרְכֹו שֶל עֹולָּם וְלִנְהֹג כְמִנְהַגהָּ, לֹא לִפְרֹש וְלֹא לְהַזִהיר עַצְמֹו מֵאֲכִילָּה ושְתִיָּה לגמרי ומִשְָאר דַרְכֵי הָּעֹולָּם, אֶלָּא שֶעָלָּיו לַעֲשֹות זֹאת עַל פִי חוקי מִצְוֹות הַתֹורָּה, ולזכור שחכמינו אמרו "אֲל תאמין בעצמך עד יום מותך" (ברכות כט.)

כשאנחנו עוֹבְרִים כָל הנִסְּיוֹנוֹת, ובפרט בשְׁמִירַת עֵינַיִם, ומְנַסִּים לִשְׁמֹר וח"ו נִכְשָׁלִים, וְשׁוּב מְנַסִּים וְנִכְשָׁלִים ח"ו, אֵין זוֹ שום סִבָּה כלל וכלל לְהִתְיָאֵשׁ. וכמובן שצריכים להתחרט ולהמשיך המלחמה עד שמנצחים, וּכפי שכְבָר אָמָר הֶחָכָם, "הָעִקָּר לֹא לְהִתְיָאֵשׁ מִנִּסְּיוֹנוֹת כְּושְׁלִות" אֲפִילּוּ שֶׁנִּכְשַׁלְנוּ וּפָגַמְנוּ ח"ו, אִם יש תְּחוּשָׁה שֶׁל "אוֹי מָה עָשִׂיתִי" והִרְהוּרֵי חֲרָטָה, זֶהוּ סִימָן שֶׁהוּא בדֶּרֶךְ הנְכוֹנָה, כֵּיוָן שֶׁכָּל שֶׁיֵּשׁ לו חֲרָטָה עלַ החֵטְא, אֶפְשָׁר לו לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה שלמה, אֲפִילּוּ שֶׁהַכִּשְׁלוֹנוֹת רַבִּים עַל הַנִּצְּחוֹנוֹת ח"ו, שׁוּב גם אֶפְשָׁר לְהַתְחִיל ולהצליח.

מְסֻפָּר עַל תַּלְמִיד שֶׁהִגִּיעַ לִשְׁאוֹל אֶת רבו (א' מצדיקי הדור) עצה מה לעשות כְשָׁנכשל הַרְבֵּה בשמירת עינים, שָׁאַל אוֹתוֹ הָרָב הַאִם יֶשׁ מִקְרִים שֶׁמְנַצֵּח, עֲנָה לּוֹ הַתַּלְמִיד, אָנִי נִכְשָׁל הַרְבֵּה וְנִצְחוֹנוֹתָּי מוּעָטִים, עֲנָה לּוֹ הָרָב בִּזְכוּת נִצְּחוֹנוֹת מֵעַטִים אֶפְשָׁר לְנָצֵחַ לְתָמִיד, רַק תַּמְשִׁיךְ לְהִשְׁתַּדֵּל לְנַצֵחַ, אֵין אָנוּ מְצֻוִּים לְנָצֵחַ.

והמשיך להסביר: אָנוּ מְצֻוִּים לְהִלָּחֶם עִם הַיֵּצֶר עָל מְנָת לְנָצֵחַ, אבל הַנִּצָּחוֹן תָּלוּי בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא מְיֻחֶדֶת שֶׁלּא כָּל אֶחָד זוֹכֶה בָהּ "מִיד", וכְּדֵי להצליח ולֹא לְהִכָּשֵׁל, ולקבל הס"ד הזאת, צָרִיךְ לַעֲמוֹד עַל הַמִּשְׁמָר בלי הפסק, ולהתפלל מעומק הלב, להתעורר לעמוד ולהתחנן לפני שוכן מרומים שירחם ויחוס על נפשנו. וְלֹא לִחְיוֹת בַּתְּחוּשָׁה שֶׁל "אֲנִי כבר בְּסֵדֶר", אֵלָא לָדַעַת שֶׁתָּמִיד יֵשׁ אֶפְשָׁרוּת שֶׁל כִּשָּׁלוֹן וּנְפִילָה ח"ו. מש"ה אסור להכניס עצמו לשוּם מצב שֶׁל ניסיון שֶׁשָּׂם יֵשׁ אפילו סִכּוּי קטן שׁיוכל להֶיכָּשׁל בנִסָּיוֹן, כמ"ש חז"ל אין אפוטרופוס לעריות (חולין דף י"א) וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ. (אבות ב) להשיג הקדושה צריך יגיעה רבה.

הנה תפִלָּה קצרה שכִדי לְהִתְפַּלֵּל בכוונה גדולה בכֹּל יוֹם ובעת הצורך כמה פעמים לְהִתְחַנֵּן לָּהקב"ה מעומק הלב שיעזור לו הקב"ה להצליח לא להיכשל, להשיג הקדושה והכוח לזה מלמעלה.

"אבינו שבשמים רַחֶם נָא עָלי וזָכֵּני לִשְׁמֹר אֶת עֵינַי, לְבַל אֶרְאֶה מַרְאוֹת זָרִים ואסורים שֶׁל דְּבָרִים שֶׁלֹּא כִּרְצוֹנְךָ, כִּי בְּלִי עֶזְרָתך מִן השָּׁמַיִם אִי אֶפְשָׁר לִי לְהַצְלִיחַ נגד יצרי וְשלֹא אֶרְאֶה וְלֹא אֶשְׁמַע דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן אֲפִילּוּ בְּשׁוֹגֵג וּבְלִי כַּוָּנָה, וְיִהְיוּ נָא עֵינָי וְאָזְנַי וְלִבִּי מְקֻדָּשׁוֹת רוֹאוֹת וְשׁוֹמְעוֹת רַק דָּבָר מִצְוָה וְלא שוּם דבר אֲחר, וּתקבל תשובתי וּמחוֹל לִי על מָה שֶׁרָאִיתִי וְשָׁמַעְתִּי וּפָּגמתי שֶׁלֹּא כִּרְצוֹנְךָ, ועֲשֵׂה שֶׁיִּהְיוּ נִשְׁכָּחִים מִמֶּנִי לגמרי במהרה.

{הָרוֹאֶה דָּבָר עֶרְוָה לְפָנָיו וְאֵינוֹ זַן אֶת עֵינָיו מִמֶּנוּ "זוֹכֶה וְרוֹאֶה פְּנֵי שְׁכִינָה"} (דרך אֶרֶץ זוּטָא)

עכשיו נשתדל להביא כמה סיפורי צדיקים המלהיבים את הלב.

מסופר על הגר"א מווילנא זצ"ל שכל פעם שהיה צריך לצאת לרחוב הוא למד 13 פעמים איזה פרק במסילת ישרים, כדי שלא יכשל ברחוב במראה אסורה, וזה הי' בזמנו, ק"ו בזמנינו. ובספרו אבן שלמה (פרק כא) כותב: הקדושה צריך "יגיעה רבה" להשיגה!

מסופר על הרבי מלובלין זצ"ל שהיה תלמידו של ר' אלימלך מלוזנסק זצ"ל, פעם אחת נכנס הרבי מלובלין לרבו ר' אלימלך וראה רבו יושב ומתאנח וגונח, והי' מאוד בצער, ונתבהל מצער רבו, (דבר שלא ראה אצל רבו) ושאלו ילמדנו רבינו, מה זה ועל מה זה מצטער רבינו? השיב לו, איך לא אצטער ולא אדאג אחרי שבאה עבירה לידי? אחרי ששמע המילים האלו יוצא מפי הק' של רבו, הוא השתוקק לדעת על איזה עבירה מדובר? והשיב לו ר' אלימלך בשברון רוח, שנכשל והפסיק בדיבור באמצע התפלה "בשיחת חולין", אחרי שכבר התחיל הודו (בנוסח ספרד) מתי זה היה? כשבאתה אשה לפניו ובכתה במר נפשה כי בתה מקשה לילד, והפסיק באמצע הודו לשאול אותה מה שמה ושם בתה היולדת, כדי שיוכל להתפלל עליה, רק זה היה כל הפסק בדיבור בשעת התפלה (בשעת הודו). ועל זה הצטער מאוד ר' אלימלך ומתאנח וגונח. (הלוואי אצלנו רק עבירות כאלו)

אז רצה להרגיע את רבו, והרבי מלובלין שאל אותו: הלוא מדובר כאן בפיקוח נפש ממש, ואז הלא הכל נדחה? וחשב שירגיעו בכך, אבל ר' אלימלך לא קבל דבריו ולא נתקררה דעתו. שוב אמר לו הרבי מלובלין: שבאמצע הודו הרי מותר ע"פ דין להפסיק, מפני שזה לפני ברוך שאמר, אמר לו ר' אלימלך אע"פ כן הוא עבירה, יען כי ע"פ נוסח אשכנז בהודו אסור להפסיק, וסוף כל סוף ר' אלימלך לא קיבל שום תנחומין מתלמדו, והצטער על זה מאוד, ואמר איך יתכן שיצא מתחת ידו מכשול גדול כזה באמצע התפלה ואמר הלוואי שיקבלו תשובתו בשמים על חטא זה. על זה אמר הרבי מלובלין: שצריכים ללמוד מזה, איך להיות "ירא חטא" ולדאוג ולהצטער אפ' על נדנוד עבירה ח"ו, וצריך לשוב עליה בתשובה שלמה לפניו יתברך שמו (אוהל אלימלך סי' רצ"ד)

מסופר(בילקוט שמעוני קסא) רבי מתיא בן חרש היה יושב בבית המדרש ועוסק בתורה, והיה זיו פניו דומה לחמה וקלסתר פניו דומה למלאכי השרת, משום שמימיו לא נשא עיניו לאשה בעולם. פעם אחת עבר השטן ונתקנא בו, ואמר אפשר אדם כמו זה לא חטא? אמר השטן לפני הקב"ה ריבונו של עולם, רבי מתיא בן חרש, מה הוא לפניך? אמר לו צדיק גמור הוא, אמר לפניו השטן תן לי רשות ואנסנו, אמר לו הקב"ה אין אתה יכול לו, אף על פי כן אמר לו הקב"ה לשטן לך, הלך ונדמה לו השטן כאשה יפה שלא היה כדמותה מעולם, עמד לפניו, כיוון שראה הצדיק אותו הפך פניו ונתן לאחריו. שוב בא ועמד על צד שמאלו, הפך פניו לצד ימין, היה מתהפך לו מכל צד, אמר מתיא מתיירא אני שמא יתגבר עלי ויחטיאני.

מה עשה ר' מתיא בן חרש? קרא לתלמיד שהי' משרת לפניו ואמר לו לך והבא לי אש ומסמר, כיון שהביאם הבעירם באש ושרף את שתי עיניו!!! כיוון שראה השטן כך נזדעזע ונפל לאחוריו.

באותה שעה קרא הקב"ה למלאך רפאל, השר בשמים הממונה על הרפואות, ואמר לו לך לרפא עניו של רבי מתיא בן חרש, בא רפאל ועמד לפניו, אמר לו מתיא מי אתה? אמר לו אני רפאל המלאך ששלחני הקב"ה לרפאות את עיניך, אמר לו הניחני מה שהיה היה, חזר לפני הקב"ה ואמר לו כך אמר לי מתיא, אמר לו הקב"ה לך ואמור לו אני ערב שלא ישלוט בו יצר הרע. ומיד רפה אותו המלאך רפאל.

סיפור נפלא: יהודי אחד עלה באחד הימים לאוטובוס ציבורי בדרכו ליעד מסוים. בעלותו לאוטובוס התיישב באחד הספסלים הקדמיים, אלא שהיות וכמה נשים התיישבו בספסלים שלפניו והוא היה תמיד זהיר מאוד בשמירת עיניים, כדברי רבותינו (נדרים כ:) ״כל הצופה בנשים סופו בא לידי עבירה", אז מיד קם ממקומו והתיישב באחד הספסלים האחוריים של האוטובוס. במהלך הנסיעה נפלה עליו תרדמה והנה הוא רואה בחלום, כיצד מישהו צועק לעברו: "קום מהר! מתחת לספסל אשר אתה יושב עליו יש חומר נפץ קום מהר! מה לך נרדם" ?

הוא מיד התעורר בפחד ובבהלה, והחל לבדוק מתחת לספסל האם אכן הדברים נכונים, או שמא סתם חלום הוא. לתדהמתו ראה מתחת לספסל שישב עליו חבילה חשודה. נורא ואיום – חשב בליבו – המצב לא פשוט. חיש מהר רץ בבהלה אל הנהג, והודיע לו שישנו חפץ חשוד באוטובוס כמובן שהורידו מיד את כל הנוסעים ומיד הזעיקו למקום חברה לפירוק המטען. לאחר בדיקת החבילה התברר בוודאות שאכן מטען חבלה הוא זה, ומיד החלו בנטרול המטען. לא עבר זמן רב ונזדמן האברך לביתו של הסבא קדישא האדמו"ר רבי ישראל אבוחצירא זיע"א ועוד לפני שהספיק האברך לפתוח את פיו ולספר לאדמו"ר על הנס שארע לו, קרא האדמו"ר הקדוש בקול לעברו ואמר לו, אשריך שבזכות שמירת העיניים שלך הצילו מן השמים אֶת כל הנוסעים מגזירה קשה.

עכשיו אחי היקר: אחרי הספורים הנ"ל נא ונא עצור לרגע אחד וחשוב והתבונן! מה גודל כוחה ושכרה של שמירת העיניים? ומה גודל שכרם של אותם -בחורים -ואברכים – הצדיקים השומרים על עיניהם בקדושה וטהרה, במלחמות תמידיות נגד יצרם (הבוער-כאש) ומתגברים!!!

עצה טובה איך להציל כלל ישראל

עצה טובה איך להציל כלל ישראל? הירושלמי מביא במסכת פאה, שיוסף הצדיק, הוכיח את האחים שהם מסתכלים בבנות הארץ, אמר להם מה אתה מסתכלים? אמרו לו "לנו זה לא מזיק". אבל יוסף שהי' קדוש אמיתי טען, שאפילו אם אדם הוא קדוש וטהור וחושב שההסתכלות לא מזיקה לו אעפ"כ אסור לו להסתכל! כי עצם הראיה היא כן מזיקה לו אע"פ שהוא לא מרגיש ההזק מיד.

על זה מסביר ר' נתן ז"ל למה זה מזיק כל כך, משום שמהעינים של כל יהודי (גברים ונשים וילדים) יוצאים כאלה אורות חזקים, כאלה אורות נפלאים, כל החיות של האדם עובר דרך העיניים, אדם מעביר את כל החיות שלו, את כל הנשמה שלו, את כל הנפש שלו הכול הוא מעביר לאלה שהוא מסתכל עליהם, כי עצם ההסתכלות, עצם הראיה עצמה מעבירה כוחות, מעבירה חיות, כי האדם מלא תורה מלא תפילה מלא אלוקות, אבל כשמסתכלים על הקליפות, על בנות ונשים, ל, על הרשעים, על הציונים, על הגויים, אז מעבירים להם את חיות וכח של קדושה, פשוט הוא מפסיד הקדושה שלו. וזה מה שהוכיח יוסף את האחים ומר להם: "נכון שלכם הראיה לא כ"כ מזיקה, אבל אתם שבטי ק-ה קדושי עליון, ובעצם רק בהסתכלות עצמה אתם מעבירים כוחות לסיטרא אחרא, כוחות לטומאה, ולכן אסור לכם להסתכל, וכ"ש לנו לדור חלש אם הרבה נסיונות שאנחנו צריכים ללחום "24 שעה כל יום" נגד היצר הרע, המפתה אותנו להסתכל בדברים האסורים.

אדם שפותח את העיניים, לא משנה גבר או אשה, שהולך עם עיניים פתוחות ברחוב וכו' , אז ח"ו כל התורה שהוא לומד והמצות שעושה הולך לקליפות לסיטרא אחרא, התורה הולכת לאויבים, לרשעים, הכל הולך אליהם, הכל הולך למסיונרים ומשמדים, הוא מחייה אותם! הוא נותן להם את הכח לרדוף אותנו! כי החיות שלהם ממך עובר להם, להחיות שלהם, לכח שלהם, זה בא ממה שלמדת תורה! למשל אם למדת 10 שעות ואמרת ששים ריבוא אותיות, עכשיו ע"י שהסתכלת וראית דברים אסורים, אתה החיית את כל הקליפות! כל ששים ריבוא האותיות עברו אליהם! אם לא היית מסתכל עליהם לא היה להם שום כח וחיות ולא היה לך הנסיונות להתגבר בקדושה כגון שמירת הברית שמירת העינים והמחשבה (הידים ידי עשו).

אבל בצד הטוב: אם אדם יצא לרחוב בשמירת עיניים, בקדושה מלאה, אז הוא יעלה את כל הניצוצות שנמצאים בקליפות לצד הטוב! אדם שסגר את העין הוא שרף את כל הקליפות! בכל קליפה יש ניצוץ קדוש, ברגע שאדם עבר ברחוב בשמירת עיניים הניצוץ השתחרר לצד הטוב שלו.

הניצוץ הקדוש שבתוך הקליפה הוא נמצא בבית הסוהר! וצועק אליך "אל תסתכל!, אחי רחם עלי! אל תסתכל עלי שחרר אותי! משום שכשאתה מסתכל על האשה וכדומה וכו' אתה קובר אותי! אתה קושר אותי עם עוד כבלים לצד הרע" והניצוץ מתחנן לכל בן אדם "אחי רחם עלי, שחרר אותי מבית הסוהר, אם תתגבר ולא תסתכל עכשיו, כשהיצר בוער בקרבך אתה תביא את הגאולה!!! עד עכשיו אף אחד לא גאל אותי ולא תיקן אותי, רחם עלי תוציא אותי עכשיו מהמאסר שלי, איך? רק אל תסתכל! כל אחד צריך לזכור שבפעם אחת שאתה לא מסתכל אתה מפיל את האין סוף חומות ואת האין סוף קליפות שסובבים אותי וכך בא הישועה".

בני אדם בדור חלש שלנו, שהם רק בשר ודם צריכים מסירות נפש אדירה לשמור את העיניים, ברגע שהולכים בשווקים וברחובות יש להם ניסיונות נוראים, וע"י ששומרים את העיניים מעלים ומתקנים את כל הניצוצות שנמצאים שם.

כשאדם מחליט למסור את עצמו לד' יתברך, הוא מיד מקבל רוח של עוז וגבורה אז הוא יכול ע"י הרוח הזאת לעשות מלחמות אדירות ולנצח את כל הרשעים, את כל המתיוונים, ולהביא את הגאולה כמו שזכתה חנה ע"י האור של חנוכה הורידה את נשמת משיח. "חנוכה" חנה-כו', חנה מסרה את הנפש בשביל ד' יתברך, היא עשתה הכול רק בשביל ד', ביקשה בן רק בשביל ד'. והיום למסור את הנפש זה פשוט דבר אחד, דהיינו לשבת וללמוד תורה הקדושה המגינה עלינו! היום למסור את הנפש זה לא לעשות מלחמה עם אף אחד, היום למסור את הנפש זה פשוט לשבת וללמוד ולהכניס את הראש בתורה הקדושה, בגמרא הקדושה וזוהר הקדוש וספרי מוסר וחסידות.

מורי ורבותי אחי ורעי: לא לחינם יוסף הצדיק זכה להיות אחד ומיוחד. במה זכה למדרגה הזאת להיכלל בקדושת האבות ולצרף ב' שבטים למניין בני יעקב? כל המדרגה הזאת בזכות שעמד על המשמר, לא נכנע, והתרחק מהעבירה בכל מה שיכל להתרחק, ובזכות זה יוסף הצדיק זכה לגדולתו הנצחית. כתוב 'ויוסף הוא המשביר' – מכאן למדים על פי המקובלים, שאם בן אדם חס ושלום אין לו פרנסה, זה מתוך שפוגם במידת הברית, כי מידת 'ויוסף הוא המשביר' קשורה לפרנסה. וכדאיתא בגמרא, קשה פרנסתו של אדם כקריעת ים סוף וקשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, שהכל קשור במידת היסוד. והדרך להצליח כבחינת יוסף: 'וינס ויצא החוצה'.

כל אחד ימצא בדברים אלו חיזוק להתמיד בשמירת כל דבר שבקדושה ובפרט בשמירת בריתו של אברהם אבינו. הדור שלנו הוא דור פרוץ ביותר, לאחרונה התוודעתי במספר מקרים, בהם אנשים בני תורה, אברכים, יראי שמים, יושבים ועוסקים בתורה, נכשלים בכל מיני מכשלות שיש. ראוי שנגדור עצמינו בשגרת היום יום כדי שנביא על עצמינו הנהגה מיוחדת מאת הקב"ה שישמור עלינו מנפילות בעצת היצר.

יה"ר שעל ידי קיום מצווה זו של שמירת עינים יזרז הקב"ה את ביאת המשיח והוא יכניע כל סוגי החמריות הזדון והרשע, התאוות הבהמיות, והקושיות והשכחה בתורה, ונהיה כולנו טהורים וקדושים, ונזכה לקבל פני משיח בקרוב מתוך תשובה שלמה.

 

עוד מעט תפרוץ שואה נוספת, ומי יצילנו?

למה נתפסתם על המכשירים האסורים, למה לא מעוררים כל כך על הצניעות, אתם לא רואים שממש פריצות איומה ברחובתינו ואין פוצה פה ומצפצף, ואין מוחה ומוכיח,למה לא מעוררים על שמירת העינים בכללה? ממש אי אפשר ללכת בשום רחוב.

צריך לעקור את הבעיה מהשורש, זה נחמד לדבר כל היום נגד האייפונים…

אבל – מי שהוא לא שומר עיניים, אז הוא ישיג את מבוקשו רח"ל בכל דרך.

זאת אומרת, שבדורנו זה כל כך קל לפגום את העיניים ח"ו. לא צריך אינטרנט בשביל זה . כל מה שצריך זה פשוט לצאת לרחוב….

לכן צריך לדבר על עניין "שמירת עיניים" בכללה – ואזי יהיה האדם נשמר בזה ובבא!

 

כל הצרות באות בגלל חוסר הצניעות, השואה האיומה באה לפני שהיו המכשרים האסורים. למה לא נלמד מהעבר? הבה נשכיל ונמנע את השואה הבאה! כל אחד צריך להוכיח את בני ביתו להתלבש בצניעות כראוי.

 

ידוע שבדור שלנו ובימים אלו  הניסיונות ולכים וגדלים, ובפרט  לאלו אשר ברחובה של עיר מסתובבים וממש אסור ללכת ברחובות.  מסופר על הגאון מוילנא זצ"ל, שכאשר  היה נזקק לצאת לרחובה של עיר לצורך  חשוב, היה עומד מספר רגעים מול המזוזה  ומתחנן בדמעות לה' שיצילו מכל ראיה  אסורה או כל דבר טמא, והיה אומר את  הפסוק: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא  אירע רע".  וזה היה בזמנו שכולן הלכו בצניעות, ומה נאמר בדורינו?

כל הצלחת האדם בחייו נמדדת ברמת  קדושתו, וכל רמת קדושתו נמדדת כפי  אשר שומר הוא את עיניו בקדושה.

 

וכל הצלחת האישה והשראת השכינה  במעשה ידיה תלוי בצניעותה, שעל פי זה  נקבע כל העולם הבא שלה.

 

ובפרט בדורנו שהניסיונות גדולים  ומכפולים מכל הדורות הקודמים ואנו  הקטנים נדרשים לעמוד מול ניסיונות כה  כבירים, אשר גדולים מאיתנו לא נתנסו.

 

וכבר פסק ה'בן איש חי' זצ"ל בהלכותיו  )שנה א', ואתחנן): "מי שמתגבר ביותר  בדבר זה של קדושה ושמירת העיניים –

 

זוכה לסיעתא דשמיא מיוחדת, וברגע  ההתגברות תפילתו מקובלת ביותר ויותר ונענה מיד".

וכך הוא אף שכרה של האישה המתגברת על ניסיון הצניעות הקשה בימינו.

 

סיפר הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:  "הגאון הגדול, ר' מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל  שנפטר בשנים האחרונות, היה כידוע אחד

 

ממאורי הדורות שהעמיד רבבות תלמידים  והיה אף רבו של ר' חיים קנייבסקי  שליט"א. לילות כימים היה יושב והוגה  בתורה הקדושה.

 

מידי שבוע היה נוהג הרב ליפקוביץ להגיע  לביתה של אמו ברחוב "בעל שם טוב"  והיה מבקר אותה ושואל בשלומה, אף כשכבר כיהן כראש ישיבה חשוב.  כך נהג הוא פעם אחת בכל שבוע. והנה לאחר מספר שנים, החל להגיע מידי  יום לבית אמו, לבקרה ולשאול בשלומה.

הרגישה אמו הצדקת בשינוי ושאלה אותו:  " יהודה, בני היקר, אמור נא לי, מדוע  לאחרונה מגיע הנך מידי יום לבקרני?!".

 

השיב לה ר' יהודה ואמר: "מפני שזוהי מצוות  כיבוד הורים, שיש על הבן לבקר את אמו  מידי יום לפחות, לשאול בשלומה ולעזור  לה, ואף לאחר שהבן התחתן והקים את  ביתו צריך הוא לכבד את הוריו".

שמחה אמו לשמוע את הדברים, אך הוסיפה  לשאול: "אם כן, מדוע לא נהגת כך עד היום, אלא היית מגיע רק פעם בשבוע?".

 

מרן הרב יהודה ליפקוביץ השיב לאמו ואמר:

"עד היום חששתי משמירת העיניים, שלא  אראה חלילה מראה שאינו צנוע בדרכי  אלייך, לכן, הייתי מגיע לפחות רק פעם  בשבוע. אך כעת שיש לי 'קטרק' בעיניים  ואיני רואה טוב, יכול אני לקיים מצוות  כיבוד הורים כראוי ולבוא ולבקר אותך  מידי יום".

 

הגאון ר' יהודה ליפקוביץ שהיה צדיק וקדוש  וכבר היה בגיל מופלג חשש מאד מראיה  שאינה טובה היכולה להרוס המון.

 

וכדברי חז"ל: "המרצה מעות לאישה מידו  לידה כדי להסתכל בה, אפילו גדול בתורה  כמשה רבנו – לא ינקה מדינה של גיהנום".

 

מסופר על הצדיק הנסתר, הרב חכם מנחם  מנשה זצ"ל, בעל ה'אהבת חיים', כי שבוע  לפני שנפטר, הלך הוא לאיזה מקום בתל –  אביב ובדרכו עברה לפניו אישה שהלכה  בלבוש מאד לא צנוע.

 

חכם מנחם מנשה הצטער כל כך עד מאד,  ואח"כ זעק ואמר: "ריבונו של עולם! כדאי  לעזוב את העולם – ולא לראות פריצות שכזו!"

ושבוע לאחר מכן נפטר מהעולם.

 

כי הצדיקים הללו ידעו כמה ראיה אחת  פוגמת בעולמות העליונים וכמה אסון  גורמת אישה ההולכת בחוסר צניעות.

 

הצדיק הקדוש, ר' דניאל פריש זצ"ל, כתב  בספרו 'כתר הצניעות' דברים מרגשים  לדורנו:

"בנות ישראל יקרות, בגלל שאתן  מתביישות מכמה נשים טיפשיות, אתן  מכניסות עצמכן בכאלו סכנות גדולות.  על כן, בנות יקרות, אני מבקש מכן, שלא  תיקחו חלק ב'דור החדש' החשוך והמר. מדוע הינכן מתביישות מכאלה שנחשבות  ממש כבהמות? כפי שבהמה אינה מתביישת

– כך גם להן אין שום בושה.

 

אני מבקש מכן שתרחמו על נשמותיכן  היקרות, שכל נשמה של יהודי נלקחה  מתחת כסא הכבוד, ממקום הגבוה אף יותר  מהמלאכים

 

".  "יהודי אחד או יהודיה אחת הנוהגים  בכשרות וצניעות – עליהם עומדים מאות  עולמות אשר מלאכים אינם יכולים להגיע  אליהם. כיצד אפשר להשליך שכר כה גדול  בעבור שטות ותאווה של כמה רגעים של  ראיה לא טובה או לבוש לא צנוע….

 

"דעו לכן, אישה שהולכת בימינו בצניעות  וכוונתה לשם שמיים – היא מגינה על חלק  מן הדור ממש!. ולעתיד לבוא היא תזכה  לדברים שמלאכים גדולים לא זכו לו.

 

ומצד שני, דעו לכן, בנות יקרות, כי כל הצרות של ישראל, באות רק בגלל  הפריצות של הנשים". עכ"ל

יהי רצון שנזכה לקדושה וטהרה תמיד!.

 

שמירת עינים במסירת נפש גורם טהרה להנפש יותר מטבילה במקוה

בשנות המלחמה התגורר הרה״ק רבי אהרן ראטה בעל שומר אמונים זי״ע בעיר פעסט, והלך לטבול עצמו בכל בוקר לפני התפלה במקוה קרה, והיה מהלך רב ללכת עד המקוה, והרחובות והשווקים בעיר הבירה פעסט היה מהומה מאנשים ונשים, גוים פריצים ופריצות, וחצופים בלי שיעור, כמו בכל עיר ממלכה, וכמובן שמרן זי״ע שמר עיניו מלהביט אפילו על איזה דבר טמא, וכש"כ על נשים וחצופות ח"ו, וממילא היה זה עבודה קשה לרבי אהרן ללכת ברחובות אלו ושלא יכשל בראיה אפילו בשוגג, כי פגם הראיה בשוגג גורם זוהמא לנפש כידוע

. ואמר רבי אהרן, ״שזה העבודה של שמירת עיניו במסירות נפש בהליכתו למקוה ובחזירתו, גרם לו טהרה בנפש הרבה יותר מהמקוה עצמה״, ובכל פעם הרגיש הארה בנפש מהעבודה הלזו, ואחרי שנים רבות כשהיה רבי אהרן גר בסאטמאר, ביחד עם אחד ממקורביו רגיל היה רבינו לומר: ווי נעמט מען אהער די פעסטער גאסן? והסביר הענין כנ"ל )עובדא דאהרן פרק י״ג אות כ״ב(

 

בלבושה, בת ישראל מביאה חס וחלילה שואה על עם ישראל. שישה מיליון נהרגו, נשחטו ונטבחו, איך לא יפחד ליבה של בת ישראל?

 

צריך האדם  לתקן העינים, "ויאסור אותו לעיניהם", הרמז בזה במעלות שמירת אות ברית קודש – העיקר הוא על ידי שמירת העינים, כמו שכתוב הקדושה היא בעינים, וזה ויאסור אות״ו אות ברית הקדשה היא בעינים ברית קודש לעיניהם, על ידי שמירת עינים וכו'  וזה גם כן  הרמז "ותשב בפתח העינים", רמז לשכינה הקדושה שורה בצדיק שיש לו טהרת המחשבות ע״י שמירת עינים ששומר עיניו מראות ברע. (תפארת שלמה)

שמירת העיניים היא בסיס לכל התורה כולה, והיא המפתח לשמירת הברית, שע"י שמירת העיניים וטהרת המחשבה נבוא ליראת קודש ולהתגברות על היצר הרע מכל מרעין בישין.

 

על אדם לשמור על עיניו לא להסתכל  בנשים כלל  וכמאמר חז"ל "כל המסתכל באצבע קטנה של אישה כאילו מסתכל וכו' " כלומר שלעניין זה אפילו התבוננות באצבע של אישה לצורך הנאה גורם להתעוררות היצר שגורר אותך למעשה חמורים ביותר.

 

אמרו חכמינו להסתכל רק על רוחניות חיות אלוקות,כאשר גילה לנו רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן,חלק א',סימן א')  אשר איש הישראלי צריך תמיד להסתכל על השכל שיש בכל דבר, שהוא החיות אלוקות שיש בכל דבר המחיה ומהוה ומקיים את הבריאה.

 

ואם תרגיל את עצמך בעבודה הקדושה הזו,תמיד להסתכל רק על רוחניות חיות אלקותו יתברך, ותמיד תחפש רק היכן הקב"ה אז יתגלה אליך אור נורא ונפלא מאוד עד שלא תרצה שום דבר רק את הקב"ה.

 

חכמינו הקדושים (ברכות כ') אמרו עין שלא רצתה לזון ממה שאינה שלה, אין עין הרע שולטת בו.

 

אם אדם מרגיל את עצמו להסתכל רק על רוחניות חיות אלוקות, ואינו מסתכל במקומות המטונפים, אז אינו צריך לפחוד משום עין הרע ומשום משחית.

 

ואומרים חכמינו הקדושים:אלמלא נתנה רשות לעין לראות – אין כל בריאה יכולה לעמוד מפני המזיקים.

 

אם אדם היה יכול לראות איך המזיקים מסבבים אותו, היה מפחד.עד כדי כך שאומרים חכמינו הקדושים כל אחד ואחד מאינון, אלפים משחיתים עומדים משמאל, ורבבות רבבות מימין.

 

מה מכניע את המזיקים הללו? קריאת שמע.

 

כשאדם קורא קריאת שמע, בזה הוא מבטלם.

 

ומה זו קריאת שמע?שמקבלים עול מלכות שמים, ואומרים:"שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", מגלים לעצמנו ולאחרים שהקב"ה נמצא ואין בלעדיו נמצא.

 

ולכן מי שנזהר בקריאת שמע, המזיקים בדלים ממנו.

 

ומה זו קריאת שמע? אמונה. שאדם מעיד שהקב"ה נמצא איתו.

 

הגאון הצדיק רבי אליהו לאפיאן התבטא פעם לבחור צעיר שביקש רשותו לילך לאיזוו חתונה ולא חשש פן יכשל, וכך אמר לו:"אני זקן בן שמונים שנה עם עין אחת בלבד ומתיירא לצאת לרחוב, ואתה בחור בן עשרים עם שתי עיניים בריאות והולך באומץ למקום סכנה ובטוח שהינך שלא תינזק כלל?!.."

 

וכמה הם המבינים את ההכרח להתפלל קודם יציאתם לרחוב מעמקא דלבא,שיצילם הקב"ה מחטא הראיה, וכי לא היינו מתפללים לא היו פצצות ברחוב במצב מלחמה?אם כן, על פצצות הרוחניות המסובבות את הנשמה, על אחת וכמה שיש לזעוק!!!

 

הצליח מאוד היצר להחדיר בנו היטב היטב שזו קיצוניות או פאנטיות, כהיום בדור פרוץ שכזה, לילך בעיניים מורדות לארץ, או כשמזדמנת שיחה עם אישה, ובפרט שאינה לובשת ליבוש תואם את ההלכה, לא להביט בה, וכמו כן לקצר בשיחה עימה ככל האפשר.

 

למה לא לחוס על הנשמה שנשחקת כל רגע נוסף של הסתכלות או דיבור, שחיקה-שמי יודע אם יהא אפשר לתקנה?!

 

אם כן,  נבין:בכך שרואים אנו שכוחות הטומאה מתעצמים בהחדרת טומאת עריות, ובכך רואים הם את האפשרות הישרדותם וקיומם, הרי שפשוט שבכישלונם בניסיון זה לשאוב לעצמם חיות-יאבדו לגמרי.

 

ואם בכך רואים הם את אפשרות אובדן האדם, הרי שבהתגברותו בזה דווקא זוכה הוא לקיום נצחי.

 

וכמה חיזוק דרוש לדורנו כדי שלא להישקע בטומאת התהום.

 

לפי מה שמתארו "אור החיים הקדוש"(שמות ג, ח') :וזה תוכן דבריו:"עם ישראל במתן תורה לא השיגו אלא ארבעים ותשעה שערי בינה, כנגד ארבעים ותשעה שערי טומאה שנתעלו מהם לאחר היותם שקועים בהם במצרים.

 

וכיון שהתמודדו עם ארבעים ותשעה שערי טומאה ונחלצו מהם, זכו לארבעים ותשעה שערי בינה.

 

אולם לעתיד, יצטרכו ישראל להתמודד עם שער החמישים של הטומאה, כי עומדים המה לזכות לחמישים שערי בינה, ואין המושג אלא בהשתדלות המשיג ".

 

אנו במלחמת שער החמישים של הטומאה, ובמלחמה זו, לדאבוננו, מיליונים הולכים לאבדון, ולמה, אם כן, נראה את דורנו פחות מסוכן מדור השואה, שמיליוני גופות הושלכו לכבשנים, ואלו בדורנו-מיליוני נשמות נשמדות בכבשני הכפירה והעריות.

 

הלא בזמננו, אם קצת יסיח האדם את דעתו ויפקיר את מחשבתו, הרי שתכף נטמא מדרך העין למח, ומהמח ללב ומהלב לכלי המעשה.

 

אם כן, אף אדם המתחזק בתורה ויראת ה' ושבתו בחצרות בית ה', כמה בקלות יכול הוא לאבד את כל עולמו.

 

הרי ביציאה רחובית אחת, בחוסר זהירות, כבר יכול הוא לאבד את כל השפעת היראה והקדושה שספג זמן רב, שעות על שעות וימים על ימים, ואם מאז דרשו חכמינו ז"ל על דברי תורה, שקשים לקנותם ככלי זהב ונוח לאבדם ככלי זכוכית, על אחת וכמה שיש לדרוש דבריהם על ימינו!

 

ובימינו, כמה אורב כוח הרע לנעוץ ציפורניו על כל מי שרק לרגע יוצא לרחובה של עיר.

 

הלא בכל הסח דעת קצר כבר נתון הוא ברשת הסיטרא אחרא, בטומאת הכפירה והעריות.

 

ובכלל, טעות לחשוב שאיזושהי מצוה מהתורה בוטלה מפאת הנסיבות השונות בתקופות מסויימות, שהרי מעיקרי הדת – שהתורה לא השתנתה ולא תשתנה לעד ולעולמי עולמים. וענין שמירת העינים הינו הלכה ולא חומרה וחסידות!

 

והדברים  מבוארים ברמב"ם בהילכות איסורי ביאה (פרק כא הלכה ב'):"אסור לאדם לקרוץ ברגליו או בידיו, או לרמוז לאחת מן העריות ,או לשחוק עימה, או להקל בראשו, ואפילו להריח בשמים שעליה, או להביט ביופייה אסור, ומכין למתכוון לדבר זה מכת מרדות.

 

והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אישה ונתכוון ליהנות- כמי שנסתכל במקום התורף"

 

.ועוד שם בהלכה כא':"אסור להסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה.

 

אפילו להסתכל בבגדי צבע של אישה שהוא מכירה אסור,שלא יבוא לידי הרהור".

 

ועוד ברמב"ם הלכות תשובה (פ"ב ה"ד) המסתכל בעריות ומעלה על דעתו שאין בכך כלום, שהוא אומר:וכי בעלתי או קרבתי אצלה?! והוא אינו יודע שראיית העיניים עוון גדול הגורם לגופן של עריות, שנאמר":ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".וכן הסמ"ג (ל"ת קכו) ,טור, שולחן ערוך אבן העזר(סימן כא') מביאים דברי הרמב"ם להלכה,וכן הסמ"ג (מצווה לג') מונה אותה במניין תרי"ג מצוות, וכן מובא ב"חרדים".

 

ורבנו יונה כותב:אסור להסתכל באשת איש מהתורה, ובפנויה מדברי קבלה, ולהרהר אסור מהתורה אפילו בפנויה.

ובפרט שיש לכל הבא לכבוש יצרו בזה לידע שאחד השקרים הגדולים והמוצלחים של היצר בזה, הוא שמדמה לאדם שעוצמת מלחמתו שחש בה היום, וקשה היא מנשוא עליו, ועולה לו ההצלחות בדמים מרובים ובקושי רב, כך יצטרך ללחום כל ימיו, ובכך מיאשו יצרו ממלחמתו עם יצרו באמור לו: וכי יעלה בכחך להילחם כך כל ימיך, והלא גם אם תנצח פעם או פעמיים וכי תוכל שאת מלחמה זו כל ימיך, ומדמה לו שמצבו של עתה ימשך לעוד חמישים או שישים שנה ובכך מיאשו מלנסות להילחם, בטענה כיון שבין כה לא תוכל לעמוד במערכה של מלחמה זו לשנים רבות מה לך א"כ לנסות להתחיל בה.
וזהו שקר גדול ומוצלח, כי ידוע וברור שכל ההתחלות בלבד הם הקשות, ומי שעמד בנסיון פעמיים ושלוש, חש הוא גבורה עצומה וסיעתא דשמיא שאין לשער בשכלו כלל, ויצרו נשבר ומניח לו לזמן מה, וגם אם נכשל עוד לאחר מכן יש בכוחו לקום, וכך גדל פער הזמן שבין מכשול למכשול ומעט מעט יגרש ליצרו עד שיסלקנו מעליו, וזה בדוק ומנוסה.

 

וכלל גדול בידינו:לא כל דבר שנראה כהר ומעל היכולת, כן הוא כפי האמת.

הדבר לא רק בענייני דת ומצווה, אלא בכל מלי דעלמא.

 

שאלה: האם אין די בכך בפרישותי מגופי עבירה ,ולמה להשתלם כל כך גם בשמירת העינים?

 

תשובה: הלא הגמרא אומרת:כל הצופה בנשים,סופו בא לידי עבירה.

אם כן. אם ישנה "הבטחה" מחז"ל שסופו בא לידי עבירה, היאך תוכל להיות מקל בעניין הראיה ולחשוב שמה בכך שרק עוון זה יהא בידי.

 

חלילה מלסמוך על דעותינו. דעותינו חושבת, שהיצר יסתפק בפגם העיניים ויסכים "להתפשר" בהסכם כזה-שאני אשחרר את עיני, והוא תמורת זאת יבטיח לי שלא יחטיאני בעריות .אין הסכם כזה עם כח הרע!

 

מובא בזוהר הקדוש "עקרא דיצרא בישא על ערין".תרגום:עיקר היצר הרע הוא על העריות.

 

וכי דבר קל הוא שיאמר בך "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך"- סילוק השכינה והקדושה מתוכך?! שהרי אין דבר המאוס אצל הקב"ה כעריות, ואם זה מאוס אצל הקב"ה, הרי שלא יגור הקב"ה עם המאוס לו, שנאמר:"לא יגרך רע".

 

הכדאי הנאת רגע של ראיה להפסיד את אור השכינה מלשרות עליך ובתוכך?

 

כתוב במסכת אבות "ואל תרבה שיחה עם האישה" והכתוב מדבר על אשתו קל וחומר על אשת חברים..

 

ולמה???שמא יתגבר עליו יצרו ויבוא לידי עבירה!!

 

ואם יש חשש שיבוא לדבר עבירה עקב אשתו קל חומר עשרת מונים ופשוט פחד פחדים מה גורם ההליכה ברחוב, מבהיל!

 

יש סיפור ידוע עם הרבנית ברוריה, אשתו של רבי מאיר. רבי יוסי הגלילי הוה קא אזיל באורחא, אשכחיה לברוריה(התנא! יוסי היה הולך בדרך ומצא את ברוריה הנ"ל) אמר לה: "באיזו דרך נלך ללוד?" אמרה ליה:" גלילי שוטה! לא כך אמרו חכמים: 'אל תרבה שיחה עם האשה!' היה לך לומר: 'באיזה ללוד?'"כלומר שהיה עליו לקצר את השיחה!

 

ומדובר פה על אדם עצום!!על תנא! פשוט מפחיד אם הוא שהוא קדוש כמו כל תנא אחר .ועוד אמרה לו שוטה..ומה הוא בסך הכל עשה הוסיף עוד שני מילים?!!!

 

נאמר משל נפלא על כוח העיניים!

מסופר על ערבי שלא היה לו חלק לעולם המודרני והיה מבודד לבדו במדבר, מהיום שבו נולד ראה רק חול. פרנסתו הייתה מצאן בקר וחמורים שירש מאבותיו.

 

ביום אחד מצא הערבי מטמון גדול מלא בכלי זהב, משובצים באבנים טובות ומרגליות.

 

ואמר לעצמו כלים אלו נועדו למספוא לחמורים כדי שלא יתפזר, והוציא חתיכת בד יקרה מתכלת וארגמן, משובצת במרגליות נופך ספיר ויהלום, ואמר זה נועדה לקשור סביב צוואר הפרה החורשת, ושרביט זהב להבריח כל עוף כנף ,וכך עשה.

 

לאחר כמה שבועות שהסובבים במקום ראו כלים נוצצים ובוהקים אלו, החליטו לראות מה פשר מראות אלו.

 

והם השתוממו לראות את הדרת הכלים הנוצצים.

 

והמשנה למלך ביקש ממנו שיביא את הכלים למלך בתמורה לכסף רב.

 

הערבי כמובן הסכים להצעת המלך.

 

וכאשר שנכנס לארמון ראה את כלי הזהב והכסף תלויים בארמון לראווה ליופי ופאר ואף שנוהגים לשתות ולאכול מהם.

בהתחלה לא הבין מה פשר הדבר הוא חשב שהם קלי דעת, וכי הם תולים את כלי הבקר לקישוט? כאשר הסבירו לו את מטרתם העיקרית, נבהל מאוד,על אשר המיר כבודם בקלון ובוז..ואז אמר לו המלך בא אצלי ותלמד את דרך העולם ותיודע יקרת הכלים הנכבדים האלו..

 

והנמשל –  אותו אדם שלא שומר על ראות עיניו לא מבין מהי תכליתם האמתית! איזה כח עצום שורה בהם

 

וכאשר הוא משתמש בהם לרעה הוא מנתק את הצד הרוחני והכוחני שבהם..

 

כמו שמסופר שיהודי פנה לבאבא סאלי זצוק"ל, ואמר לו אחד הילדים שלי נעלם ואינני יודע מה ארע לו, ובאתי לכאן לבקש את עזרתך, הבאבא סאלי זצ"ל פנה אליו ואמר לו, אינני יכול לעזור לך, תפנה לבני, והוא יוכל לסייע לך בבקשתך.

 

ואכן אותו אדם פנה לבאבא מאיר ע"ה, זיע"א, וביקש ממנו את עזרתו, שיעזור לו במציאת בנו.

 

והבבא מאיר, ממש שרטט לו מפה והראה לו, שבלונדון ברחוב פלוני, במלון ובקומה ובאיזה חדר, נמצא הילד שלך, ואותו אדם נבהל מתשובתו של הבאבא מאיר זצוק"ל, ושאל אותו, איך אתה יודע את מיקומו של בני.?!!

 

אמר לו הבאבא מאיר זצ"ל אספר לך אבל בתנאי, שלא תגלה לאף אחד עד יום מותי

 

. אמר לו שהוא אכן זכה לקדש את העניים והוא ראה מסוף העולם ועד סופו.

 

והסיפור התגלגל ואכן נמצא הילד כמו במפה ששרטט לו באבא מאיר זצ"ל.

 

דבר מזעזע!!איזה חשיבות יש לכל איבר בגופינו אם רק נידע לכוון אותו למטרות שה' הציב לנו. כך גם הלשון והפה אם נזהר מדברי סרק, רכילות, ולשון הרע תהיה לנו לשון חדה וקדושה, שכל היוצא ממנה יתקיים!

 

עצות לשמירת העיניים:

 

אל תביאני לידי ניסיון:כלל גדול לשמירת הברית-ל א להביא את עצמך לידי ניסיון.למה התקרבת למקום שידעת שעלול אתה להיכשל בו?וזו פשיעה! וגדול המחטיאו יותר מההורגו!

 

התבוננת בעונש פגם העיניים:

כמובא בספרים רבים, כמו עונש גלגול בעוף הנקרא "ראה", מלאך המוות משבר את עינו לעתיד, ועוד ועוד.

 

 התבוננות בשכר הזהיר בשמירת העיניים ובמעלתו.

 

ולדוגמא 'שלושה הקב"ה משתבח בהן בכל יום :רווק הדר בכרך ואינו חוטא וכו' (פסחים קיג) .גמרא זו נאמרה לפני כאלפים שנה, ובודאי שהפרוצה של אז נחשבת כצנועה של ימינו, ועל אז נאמר, שרוק הדר בכרך ואינו חוטא-רוק פנוי שבאפשרותו לעשות כחפצו, אלא שמתוך יראת השמים שבו נמנע מלחטוא- זוכה שהקב"ה משתבח בו בכל יום.

 

דוגמא נוספת:

הרואה דבר ערוה לפניו ואינו זן את עינו ממנו,זוכה ורואה פני שכינה(מסכת"דרך ארץ זוטא(

 

ולכן ברגע שמהלך אדם בשוק ורואה דבר ערוה ונועץ עיניו בקרקע-זוכה ורואה פני שכינה. ויש להזכיר, שהרב הגאון הרב זילברשטיין שליט"א מספר, שזכה לשמוע פעם מדבריו של הקדוש בעל"שומר אמונים"זצוק"ל שאמר, היות ואמרו חז"ל כל הרואה דבר ערוה לפניו ואינו זן את עיניו ממנו זוכה ורואה פני שכינה, אם כן,כיון שברגע זה נמשך עליו אור השכינה, מסוגל זמן זה להתפלל ולבקש בקשותיו הנצרכים לו בעוד עיניו למטה וגובר הוא על יצרו.רגע זה מסוגל לקבלת כל בקשה.

. וזכור כלל זה, כי רבים חללים נפלו ברשת הפיתוי של חלישות הדעת והאכזבה מהכישלונות, ולא הסתכלו על הניצחונות, לא הבינו שהקב"ה מקבל לאחר כל נפילה ונפילה את השב אליו, והוא כלל גדול בתורה

.

זהירות מחברים קלי דעת: בשום אופן לא תצליח להחזיק מעמד לעמוד בניסיון שמירת העיניים, כשהינך בחברת קלי דעת המזלזלים בערך חיוב השמירה.

 

גם ככה קשה מאוד להתמודד,מצד החשק והרצון העצמי, על אחת כמה וכמה כשיתוספו לך לחצים אחרים להפקר העיניים, מצד הלעג שילעגו לך, או אפילו מצד הבושה-שודאי תהא בוש להיות "פאנטי וקיצוני" ולא תמצא את מקומך בחברתם. לכן תנאי ראשון הוא לברוח מחברים קלי דעת!

 

אדם שנזדמנה לו אישה לאנסו, כגון בקרן זוית או מבלי משים לב הרים רגע את עיניו ונתקל במראה אסור ,ותכף מוריד את עיניו וגובר על יצרו-לא די שאינו נענש על כך, אלא גם מקבל על כך שכר.

 

שהרי מתי אדם מקבל שכר על מצות לא תעשה?רק כשנזדמן דבר אסור לפניו ופורש ממנו.

 

כיצד להתמודד במקום עבודה הנגוע בלבושי פריצות? אם עוזבים מקום עבודה כשה"בזנס"לא הולך טוב ומחפשים מקום אחר להרויח קצת יותר ,למה לא להצדיק לחפש מקום עבודה אחר בשביל להרויח את הצלת הנשמה?!

 

אם עוזבים מקום עבודה,ואפילו כשמרויחים שם טוב מאוד, אולם היחס שם גרוע, יחס משפיל, יחס פוגע ,הרי שבודאי שבמקרה כזה אי אפשר להחזיק מעמד, ועפים משם רגע קודם ,ולמה, אם כן, לא להצדיק לברוח ממקום עבודה עם רוח טוב ,כשהנשמה נפגעת ונשפלת יום יום?! והבא לטהר מסיעין אותו!

 

כיצד להתמודד עם הרהורים ומחשבת עריות הטורדות ומציקות בפרט בשעת התורה והתפילה?

 

דע שהדרך להתמודדות במחשבות אלו הוא לא להתיחס אליהם ולא לענות להם ולא לבוא איתם במשא ומתן כלל.

 

מאימתי יש לחנך את הקטנים לשמירת העיניים?

מעשה היה במשפחה מרובת ילדים,שראשה הלך לשאול את ה"חזון איש"האם אפשרי לאישה ללכת עם הקטנים לים, וענה ה"חזון איש", שדבר זה יפריע להם מאוד בגדילתם בעליה לתורה ויראת שמים.

 

ואכן מספר אחד ממכירי משפחה זו-נזהרו אומנם בני המשפחה מלקחת את קטניהם לים מלבד קטן אחד שמדי פעם לקוחוהו לים במחיצת הנשים, וכולם גדלו בנקל לתורה ויראת שמים מלבד אותו קטן שנתקשו בו בקשיים גדולים.

 

אם כן,ברור שיש מקטנות להרחיק את הקטנים ממשחקים עם בנות, תערובת בנים-בנות ,הלימוד דווקא ע"י מורה ולא על ידי מורה, וכן לשומרו מראית מראות אסורות ברחובות ולהסביר לו בכללות שראית נשים פוגמת ואסורה, ולכשיגדל,לחנכו שלא להסתכל בערותו, וכמו כן לא לגעת בה, ולהשגיח מרחיצת אמבטיה אחים ואחיות יחד וכדומה.

 

וככל שיקפידו על קדושת הילד מקטנותו,כן יגדל בהנהגות קדושות ובצניעות יתרה שיהיו לו כטבע ממש.

 

עד כמה החיוב למסור עצמו להיזהר מאיסור"ולא תתורו אחרי לבככם" ?

 

א.מסירות הממון:בהדור מצוה עד שליש במצוה.הורו לנו חז"ל: אדם שיכול לקים מצווה כתיקונה, אולם יש לו גם אפשרות לקימה בהידור- מחויב לשלם ולהוסיף שליש מסכום אותה מצווה.כל זה בשביל לזכות להידור מצוה.

אולם להינצל מאיסור, הביא "החפץ חיים"כמה פעמים בהלכות לשון הרע,שמחויב אדם למסור כל ממונו בשביל שלא לעבור על לא תעשה שבתורה. (וכן נפסק להלכה ביורה דעה סימן קנ"ז, רמ"א)

חייב אדם להפסיד כל  ממונו כדי שלא יחטא באיסור "ולא תתורו"!

 

. איזה התר יש לך לנסוע באוטובוס ולטמא את העיניים ולחזור עם קופה של שרצים על גבך בשביל כמה פרוטות?!

מה שוה איבוד כמה פרוטות כנגד איבוד הנשמה?! סע במונית…!!!

 

עד כאן דברנו על חיוב הוצאות ממון כדי להינצל מאיסור.

 

(מובן ופשוט שאין צריך לומר שחיב לזרוק מביתו מכשירי תועבה וכל כיוצא בזה, על אף כל ההפסדים הכרוכים בכך,,וזאת מחויב מן הדין רגע קודם ופשוט.)

 

ב.מסירות הכבוד:חיב אדם למסור כבודו על איסור לא תעשה,לפי שאין איסור לא תעשה נידחה מפני כבוד הבריות.

 

ולכן אם בעקבות החמרת השמירה בעון לא תעשה                                                                                          "ולא תתורו"מצטרך אדם להתבזות ולהיות ללעג-אין זו סיבה לפטור.ו

 

כדי לחזק זאת יש להביא את המדרש – שלעתיד יכריז הקב"ה:כל מי שהוכה בשבילי יבוא ויטול שכרו, כל מי שנתבזה בשבילי יבוא ויטול שכרו.

 

אם כן, אדרבא אם זכית להתבזות עבור המצוה ולא עולה היא לך בנקל, אלא בבזיונות גדולים – כמה צריך אתה לשמוח שהינך מתבזה על כבוד ה', הרי שבזה מזדמנת לך הזדמנות נפלאה להראות את נאמנותך וכונתך לאלוקים שאתה עובדו גם על חשבון כבודך ומעמדך.את הכל אתה מפקיר לכבודו.

 

ולדאבוננו, לא רבים עומדים בניסיון זה.

 

למשל,מזדמנת להם אישה שאינה לבושה כראוי במשרד או בבנק וכדומה- פשוט מתבישים להוריד את העיניים כדי שלא להיראות "פרמיטיבי וקיצוני", ונכשלים באיסור תורה בשביל כבוד הבריות, וזו טעות!

 

חיב אדם למסור את כבודו בשביל כבוד שמים כשהמדובר באיסור לא תעשה

 

.ואף אם התנהגות זו תגרום לך להיות מאוס ואפשר שבגלל זה לא תענה בבקשתך, אין בזה התר לעבור על לא תעשה שבתורה.

וכמו כן לא רבים עומדים בניסיון כשהמדובר בחתונות או סתם מפגש בבני המשפחה, מכרים או שכנים, הלבושים בלבושי פריצות.

 

מעבר לאוזניהם שומעים המה לגלוג ולעג על מנהגם המוזר- "עם גיסתו אינו מדבר! עם דודתו אינו מדבר- או אינו מסתכל! "

 

וצריך לכך כח יראת שמים להיות עמיד וחזק, כי לגבי זרים הניסיון קל יותר. סוף סוף זרים המה.

אבל כשהמדובר הוא בבני משפחה, הניסיון קשה מאוד.

 

אבל גם בזה החיוב לא פג, כדבר משה ללוים לאחר מעשה העגל:"מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו"(שמות לב,כט')  הגם שזה על חשבון יחסי משפחה, כי במקום שיש חילול ה' אין חולקים כבוד לרב, וכל שכן לשאר האדם.

.

.

סיכום על שמירת העיניים

 

אנו קוראים כל יום בקריאת שמע "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" וזו בדיוק הבעיה. הלב של הבן אדם. שהוא יכול כולו להיות במעשיו צדיק וחסיד אבל הלב שלו הרוס.
הרמב"ם מונה את החטא הזה כאחד מעשרים וארבע שמונעים את התשובה. (הלכות תשובה פרק ד) "המסתכל בעריות – מעלה על דעתו שאין בכך כלום. שהוא אומר וכי בעלתי או קרבתי אצלה והוא אינו יודע שראיית העינים עון גדול. שהיא גורמת לגופן של עריות שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".
הגמרא אומרת להבין כמה חשוב העניין הזה של הלב דווקא מכך שאסור לאדם להתבונן בבגדים של אשה אפילו שהם תלויים על חבל. למה? כי העיקר היא מחשבת הלב. ואם הבגדים הללו מעוררים את מחשבת הלב לעריות – הם אסורים בצפייה. אבל אם הוא רואה אותם באקראי ולא מתבונן בהם – אין בכך איסור.
הגמרא מספרת על "רחב" שהייתה פרוצה ידועה. בימים ההם היא הייתה מוכרת לאנשים. והגמרא אומרת כי רק הזכרון שלה ושל השם שלה היה מביא את האנשים למחשבה של איסור ולטומאה. לאותם אנשים היה אסור להזכיר את שמה, כי הכל הולך אחרי הלב. "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם". והלב קשור חזק מאוד לעיניים. לכן לא יכול אדם לומר אני לא מושפע מזה. כי העיניים עלולות להביא את האדם לכל החטאים כמו שהביא לעיל הרמב"ם.

 

סיכום על פגם הברית :

ראש וראשון עלינו לדעת שהמדובר בעון זה בעבירה דאוריתא חמורה שבחמורות,שאמרו עליה בש"ס נידה (יג) דחיבים עליה מיתה בידי שמים,והוא שקול נגד גילוי עריות,שפיכות דמים ועבודה זרה, מעכב ביאת משיח צדקנו ,ואין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה חס ושלום.

 

*פגם חטאת נעורים מעכב ביאת משיח צדקנו, והוא הגורם הגדול על אריכות הגלות והגורם העיקרי של צרות ישראל וכל הגזרות שעברו על ראשינו, וכאמירת רבותינו ז"ל:כל מקום שאתה מוצא גילוי עריות ועבודה זרה ,אנדרולומוסיה באה לעולם והורגת רעים וטובים.

 

* כל הבקי בתהליכי החיים והחינוך יודע, כי כל הירידות והעליות של האדם תלויים בשמירת הקדושה- קדושת הברית.פגמי הברית נראים מתוקים בתחילתם, אך מרים בסופם, שמולידים עצבון רוח ואי שביעות רצון. וגוזלים מהאדם שמחת החיים שלו.

* מה שאין כן שמירת קדושת הברית והעינים והזהירות בכל מיני נגיעות אסור וקריאת עיתונים וספרים אסורים, גורמים שמחה וחיזוק,מנחילים לו שמחת החיים, ושערי תורה ויראת שמים נפתחים לפניו.

 

* התרופה העיקרית לזה הוא לימוד תורתנו הקדושה,וכלשונו הקדושה של רבנו הרמב"ם סוף הלכות איסורי ביאה:לפיכך 'ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתרה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להינצל מהן וכו',וכן ינהג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים (ניבול פה) שאלו גורמין גדולים, והם מעלות של עריות.

 

גדולה מזאת אמרו:יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה,שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה,ובחכמה הוא אומר:"איילת אהבים ויעלת חן וגו'באהבתה תשגה תמיד (עד כאן רמב"ם שם(.

* אם המדובר בתורה, הרצון בזה תורה עם יראת שמים קדומה, ע"י לימוד בספרי מוסר ויראים מקדושי עליון, שהיו בעצמם קדושים וטהורים וכבר ידוע מה שאמר החתם סופר זי"ע על עצמו, שאם אינו לומד במשך ג' ימים "חובת הלבבות", מרגיש חסרון ביהדות על עצמו.

 

ועצם לימוד התורה יהא כדי לבוא לנקודת האמת שבתורה הקדושה, ושהלימוד יביאנו לידי מעשה.

 

* להתרחק מכל דבר אשר יש בו פריצות כגון מהרחוב, תמונות טמבלויזיה, מחשב,  אינטרנט, ספרים אסורים להיזהר מאוד זה צודה ומושך גדול.

 

ולומדי תורה יודעים כי אי אפשר לאכול נחשים ועקרבים ולהיות סם חיים בקרבם וכמו שכתב הרמב"ם שאי אפשר לאחד בכלי אחד מים ואש, כן אי אפשר שיתקימו בלב המאמין ולומד התורה שני הפכים בנושא אחד.

 

ועל הכל עלינו לכוון בתפילה!

 

"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם"ידוע, כי שנה לפני הסתלקותו של האדמו"ר רבי מאיר אבוחצירא זצ"ל, ביקר אצלו אחד מגדולי ראשי הישיבות בירושלים, וביקשו עצה טובה לתלמידיו, כיצד יתעלו ביראת שמים אמיתית. השיבו האדמו"ר: "העצה הבדוקה והטובה ביותר, היא שמירת העיניים ושמירת הלשון!"

 

והבטיחו בהחלטיות: "מי שמצליח בכך- יגיע למדרגות נפלאות ביראת שמים, ובעבודת ה' טהורה.

 

באחד מימי הקיץ בשנת תשל"ה, שב אביו האדמו"ר רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל מחו"ל' והאדמו"ר רבי מאיר זצ"ל נסע בראש קבוצה ממעריציו כדי לקדם את פניו בשובו.

 

בגלל תקלה חל איחור בנחיתת המטוס, והם נאלצו להמתין באולם ההמתנה כמה שעות.

 

לדאבון הלב לא נשמרה חומת הצניעות בשדה התעופה, ורבי מאיר ישב כשראשו מורכן וידיו מליטות את פניו, ובני החבורה עמדו סביבו כחומה בצורה, להסתיר כל מראה אסור.

 

ולמרות כל זאת, היה נאנח מידי פעם ואומר בכאב: "לולי מצות כיבוד אב, לא הייתי בא!"

 

עברו כמה שעות, בני הנעורים התקשו לעמוד על משמרתם, והחומה שיצרו סביב רבם התרופפה. קם רבי מאיר ועמד ליד עמוד, שיסתיר מעינו כל ראייה שאינה הוגנת. ואמר לבחורים: "התורה הקדושה אומרת: "איה הקדישה, היא בעיניים על הדרך". הפריצות תלויה בהסתכלויות אסורות בשעת הליכה בדרך!"

 

שלוש שנים לאחר מכן, כשבאו אליו אנשים שנימנו אז על בני החבורה שהיתה עימו בלוד, היה רבי מאיר מזכיר להם ביגון ואנחה את שעות ההמתנה, ואמר כי אותה שהייה קצרה הזיקה לו, וכי עד היום עמל הוא לתקן את המעוות

.הגע בנפשך: בשלוש שנים יש כאלף ימים. ואלף ימי יגיעה נוראה בתורה וקדושה אין בכוחן למחות כליל רושם ראייה " בעל כרחו! " של שעות אחדות! ונחנו מה…

 

הלכות השייכות רק לאדמורי"ם!?

 

והדברים אמורים כלפי מה שתורתינו מצווה בפרשה, "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".

 

וכמה הם הטועים באמרם כי שמירת עיניים היא רק לחסידים ואדמורי"ם ומעלימים עיניהם ואוזנם באשר הוא לאו מפורש ואיסור תורה לכל בר ישראל !

 

וכבר צווח על זה הצדיק רבי צבי מדינוב בספרו "דרך פיקודיך", וזהו לשונו:"ותדע ידידי שהרבה מהמון העם חושבים כי זה רק ממילי דחסידי, ואינם נזהרים מהסתכלות בנשים.

 

' תדע ידידי שזה איסור גמור מדאורייתא! והמקילים אוי לנפשם. כי גמלו להם רעה.והגמרא בירושלמי מסכת ברכות אומרת שראשית כל – עין רואה ואח"כ לב חומד, ולבסוף כלי- מעשה גומרים.'

 

ומצינו בספר בראשית פרשת ויצא בחלום יעקב, כאשר הקב"ה דיבר עם יעקב, אמר לו: "אני ה' אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק"-כותב רש"י במקום: "אעפ"י שלא מצינו במקרא שייחד הקב"ה שמו על הצדיקים בחייהם משום שנאמר: "הן בקדושיו לא יאמין ". כאן ייחד שמו על יצחק. לפי שכהו עיני והיה כלוא בבית, והרי הוא כמת ויצר הרע פסק ממנו (תנחומא)".

 

ומובא בספר הברית על הפסוק: "ואת בת היענה (ויקרא יא. טז), שהיען יחיד בכל העופות אשר לו רק ב' אצבעות ברגליו, ואינו יכול לעוף כלל, אך רץ במהירות יותר מצבי.

 

והנקבה מסתכלת בעיניה על הביצים שלה בהתמדה, ובזה תחמם אותם ויצאו האפרוחים בראיה בלבד!

 

וכל משכיל יבין כמה כוח יש בחוש הראיה. והתנאים מייסדי התלמוד וחכמי המשנה, בהיות כי שמרו זה החוש ולא פגמו מעולם את עיניהם, היה להם כוח גדול בזה החוש, עד שהיו ממיתים את הרשעים בהבטה בלבד, כמובא בש"ס פעמים רבות:" נתן בו עיניו ועשאו גל של עצמות". וכן-כתב הש"ך בפירושו על התורה.

 

וכתב בספר "קב הישר" בשם האר"י הקדוש כי יש עוף הנקרא בתורה" ראה", ואמרו חז"ל לפי שרואה למרחוק ומזנה בראייתו, ולכן הפוגם בעיניו ומסתכל בנשים עונשו שיתגלגל בעוף זה מידה כנגד מידה. וסובל שם צער גדול.

 

גדול הנזק יותר מן התועלת!

 

וכבר המליצו על הפסוק: "איה הקדשה היא בעיניים" (בראשית לח. כא,)  דהיינו "איה הקדשה"- היכן המקום להמשיך על עצמו רוח קדושה וטהרה או חס וחלילה להמשיך רוח טומאה על עצמו -היא העיניים. ו

 

בשו"ת הגאונים מובא על תלמידי רב שכאשר חזרו מהלוייתו, קיבל כל אחד מהם להשתדל באחת מן ההנהגות שנהג בהן רב. ומסופר שם שרב ששת קיבל על עצמו שלא להסתכל חוץ לד' אמותיו.

 

עברה תקופה ורב ששת ראה שקשה מאוד לאחוז במידה זו.

 

והתפלל לה' שיקח את מאור עיניו, וכך היה! ו

 

יש להתבונן אמר הגר"א מישקובסקי זצ"ל במעשה זה של רב ששת, ולהתפלא עד היכן מגיע גודל עניין שמירת -העיניים. כידוע גדולות הן ההשגות שיכול אדם להשיג ע"י מראה עיניו. דבר זה למדנו מן הכתובים:" כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת."

 

ובענין זה כתב הרמב"ם:" בזמן שאדם מתבונן בדברים אלו וכו' ויראה חכמתו של הקב"ה בכל היצורים ובכל הברואים. מוסיף אהבה למקום (לקב"ה) וכו'. (הלכות יסודי- תורה פד.יב(.

 

הרי שכוח הראיה מביא את האדם לאהבת ה' וליראתו. אף על פי כן כן רב ששת שקל ומדד שגדול ההפסד מן הריווח דהיינו הנזק מראיה שאינה ראויה גדול מן התועלת שבמראה- עיניים, והתעוור!

 

התורה אומרת:" ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וכו' למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים"- הרי לנו הבטחה מבורא עולם שבזכות שמירת עיניים נזכה לזכור המצוות לעשותן ונזכה לקדושה!

יהי רצון  ונזכה לשמור על העיניים  וכל מה שראינו שלא כרצונו  ישתכח מאיתנו!

 

 

פגם העיניים גורם לפגם הברית

שמירת העינים

א. והנה הסיבה העיקרית והחשובה מכולם היא שמירת העיניים, ועל זאת אנו מתפללים ומשלשים בכל יום "והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם", ופרש"י – הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסים לו את העבירות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירה.

על האדם לדעת שעיקר פגם הברית בא מחמת ההסתכלויות בנשים, כדאמרינן "אין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות", ושמא יאמר האדם ומה בכך?!

האם כשאני הולך ברחוב לרגל עיסוקי, האם מכח הסתכלותי שבאה שלא במתכוון עלול אני להגיע לידי פגם הברית? ועוד, הרי לאחר מכן מסיח אני דעתי מכך!

וכבר אמרו על זאת חז"ל והבטיחו "כל הצופה בנשים סופו לבוא לידי עבירה", וכל המסתכל בעקבה של אשה הווין ליה בנים שאינם מהוגנים, לפיכך על האדם לדעת שאם הולך ברחוב ורואה מראות אסורות, עליו לדעת בבטחה כי ע"י הסתכלותו לא ימלט מעוון זה, כי העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים, "וטוב מראה עינים מהלך נפש". וכבר כתבנו לעיל בהקדמה "ונשמרת מכל דבר רע" – שלא יהרהר ביום ויבוא לידי קרי בלילה, והנה ההרהור בא ע"י ראיה, ומי שלא ראה ביום א"כ איך יהרהר בלילה?

וזאת היתה כוונת רב ששת שלא היה מסתכל חוץ ל- 4 אמותיו, כי המסתכל חוץ לד' אמותיו כמוציא זרע לבטלה, וכבר נאמר: "ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה", כי כמו שיש ברית הלשון וברית המעור, כך יש ברית העיניים, ומי שלא שומר על העיניים אינו שומר גם על המעור.

ובודאי אותם אלו האנשים המסתובבים בחוצות בערבי שבתות וחגים, אנשים ונשים, עתידים לחטוא בשלוש הבריתות: ברית העינים, ברית הלשון וברית המעור.

ובכלל זאת המסתכל בטלויזיה ובעיתונות הטמאה ובמחשב ובאינטרנט שהינם מוקצה מחמת מיאוס, ובספרי מינות למיניהם, עתיד להיכשל בפגם הברית, וכן המסתכל בבע"ח בשעה שנזקקין זה לזה, וכן המסתכל בבריתו וכ"ש בברית חבירו, סופו לבוא לידי ז"ל, וכנראה על זאת התכוונו חז"ל באומרם "עיוור חשוב כמת", לאמר שהיצה"ר שבו נחשב למת ואינו קיים, כי עיקר היצר בעיניים. וע"ז אמרו חכמים אין חציצה לתאוה כעצימת העין.

ברית קודש היא אכן דבר לא פשוט ואכן מי שנכשל בברית זקוק לרחמי שמים, מה שאדם רואה במהלך היום מייצר עבירות, כל ראייה אסורה חומרתה זהה לחומרת אכילת חזיר, לכן כל פעם שיהודי נכשל בראייה נצברת עבירה חמורה לרעתו וכאשר נצברות הרבה עבירות, נבראים הרבה מלאכי חבלה, אותם מלאכי חבלה זוממים כיצד להפיל את הנער שנכשל בראייה ומקבלים אישור מה' יתברך להכשיל אותו בגין העבירות שעשה, לכן ברגע של שעמום או בטלה, כולם ביחד מכשילים אותך ומפתים אותך לעבירה, אם זה היה מלאך אחד בודד אולי היית מסוגל להינצל אבל ברגע שצברת הרבה עבירות ונבראו הרבה מלאכים הסיכוי שלך הוא אפסי, באשמתך כמובן.

והנה כל האמור לעיל הוא בבחינת סור מרע, דהיינו אם יקיים כל הנ"ל ינצל ולא יגיע לידי ז"ל, אך אין די בזאת לאדם, כי לפעמים ילך יצרו ויחטיאו ולא יוכל לעמוד לו, וע"כ העצה הטובה ביותר להינצל ממנו הוא ועשה טוב, וע"כ כשהולך ברחוב יחשוב בליבו שעל כל אשה שעוברת בפניו ואין מביט בה, הרי מקיים בזאת מצוה של "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". והנה במשך היום שהולך מספר פעמים, הן ללימודו והן לסידורו ועיסוקיו, הרי יכול לצבור בקופתו בכל יום מאות מצוות, ועשה מצוה אחת הכריע כל העולם כולו לכף זכות ואשריו ואשרי חלקו שזכה לכך ושמר על עיניו, ואם ח"ו בלכתו ברחוב לא ישמור על עיניו ויביט לצדדיו ולכל עבר המסקרן אותו, הרי שבכל הסתכלות והסתכלות עובר על לאו דאורייתא של "ולא תתורו", וביום אחד ח"ו הרי יכול לעבור על מאות ואלפים איסורים, ואוי לו ואוי לנשמתו, שמלבד שטימא את עיניו ונשמתו, הרי גם בזאת הכריע את העולם לכף חובה, וכשיחשוב וישים זאת על ליבו, הרי בוודאי שישמור עיניו מחטוא ויזהר לבל יסתכל חוץ לד' אמותיו.

 

שמירת העיניים

 

שמירת העיניים היא בסיס לכל התורה כולה,והיא המפתח לשמירת הברית, ועיקר פגם הברית מתחיל עם פגם העינים,וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (מסכת סוטה ח')אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות.

כתוב בתורה (במדבר ט"ו ל"ט)"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם",ודרשו חז"ל:"אחרי עיניכם"-זו זנות.ומכאן למדו חז"ל שיש איסור דאורייתא להסתכל על שום אישה, בין נשואה ובין פנויה.

וכן נפסק להלכה בשו"ע:המסתכל אפילו באצבע קטנה של אישה ונתכוון להנות ממנה,עוונו גדול מאוד ועובר על איסור דאורייתא. כלומר אפילו התבוננות באצבע של אישה לצורך הנאה גורם להתעוררות היצר שגורר אותך למעשה הנורא.ומובא בדברי חז"ל:עין רואה ולב חומד וכלי מעשה גומרים.

כמו הוא במשנה ברורה סימן ע"ה ס"ק:שכתבו הפוסקים שבתולות של ימינו בכלל נידות הן משיגיעו לכלל וסת, ובכלל עריות הן.מכאן מובן הוא שאיסור הראייה הוא פגם הברית, ועיקר הניאוף הוא בעיניים.

נפסק ברמב"ם הלכות תשובה פרק ד' הלכה ד':שהמסתכל בעריות אין חזקתו לשוב מעוון זה,לפי שזה קל בעיני רוב בני האדם,ונמצא חוטא,ונדמה לו שאין זה חטא,שהוא אומר:וכי פעלתי או קירבתי אצלה?והוא אינו יודע שראיית העיניים עוון גדול,שהיא גורמת לגופן של עריות שנאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם",ופסק בעל המשנה ברורה שאפילו יש בידו תורה ומעשים טובים,לא ינקה מדינה של גהנום על עוון זה.

ידוע שהניאוף הוא הדבר הנוגד ביותר את היהדות,לכן יעץ בלעם לבלק להכשיל את ישראל בניאוף ואמר לו:אלוקיהם של אלו שונא זימה.

מובא בספר המידות (חלק א' ט') :תאוות ניאוף אינו נרחק מן האדם,אלא על ידי הרחקת ראות העין והמחשבה.מכאן אנחנו למדים עד כמה אנו צריכים לשמור עצמנו מלראות מראות אסורים,ועל ידי הראיה האסורה מביא היצר לפגום ולהשחית (כמו שכתבתי לעיל עין רואה הלב חומד וכלי מעשה גומרין רחמנא ליצלן)

איסור נוסף הוא להסתכלות בכל איבר שהוא בגוף האישה,.

הגמרא אומרת:כל הצופה בנשים,סופו בא לידי עבירה.אם כן,אם ישנה "הבטחה" מחז"ל שסופו בא לידי עבירה,היאך תוכל להיות מקל בעניין הראיה ולחשוב שמה בכך שרק עוון זה יהא בידי.חלילה מלסמוך על דעותינו.דעותינו חושבת,שהיצר יסתפק בפגם העיניים ויסכים "להתפשר" בהסכם כזה-שאני אשחרר את עיני,והוא תמורת זאת יבטיח לי שלא יחטיאני בעריות.אין הסכם כזה עם כח הרע!

וכן כתוב "ולא יראה בך ערות דבר  ריך"-סילוק השכינה והקדושה מתוכך! שהרי אין דבר המאוס אצל הקב"ה כעריות, ואם זה מאוס אצל הקב"ה, הרי שלא יגור הקב"ה עם המאוס לו,שנאמר:"לא יגרך רע".הכדאי הנאת רגע של ראיה להפסיד את אור השכינה מלשרות עליך ובתוכך?

הצליח מאוד היצר להחדיר בנו היטב היטב שזו "קיצוניות" או "פאנטיות", היום בדור פרוץ שכזה,לילך בעיניים מורדות לארץ, או כשמזדמנת שיחה עם אישה, ובפרט שאינה לובשת לבוש תואם את ההלכה, לא להביט בה,וכמו כן לקצר בשיחה עימה ככל האפשר, כתוב במסכת אבות- "אל תרבה שיחה עם האישה באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו. מכן אמרו חכמים: כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה, וסופו יורש גיהנום"

"וכן ידוע הוא שאחר עליה של גן עדן התחתון יש עליה גדולה ממנה שהיא בגן עדן העליון ושם הנשמה נזונת בראיה שמסתכלת בזיו השכינה ועל זה אמרו חז"ל 'עולם הבא אין בו אכילה ושתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה' והוא הנאה בעינים. שיהיה נזון ונהנה בראיית העין וזהו תכלית הנאתו.

ולכן צריך האדם להיזהר בעולם הזה בפגם המגיע לעיניו יותר מכל האיברים יען כי כל אבר שחוטא הגוף בו הנה הוא פוגם כנגדו באבר של נשמתו ומאחר שתכלית המעלה של הנאת נשמת האדם הוא בעינים לכך צריך לקדש ולטהר העינים שלו בהיותו בעולם הזה יותר מכל איבריםשלו. (בן איש חי פרשת ואתחנן)

ידוע המעשה הנפלא מרבי מתיא בן חרש,ואביאו כאן,למען ידע האדם עד כמה חמור הוא העוון וראיית מראות אסורים שלא לצורך נפשו.

מעשה ברבי מתיא בן חרש שהיה יושב בבית המדרש ועוסק בתורה וזיו פניו דומות לחמה וקלסתר פניו למלאכי השרת מפני שמימיו לא נשא עיניו באשה, פעם אחת עבר שטן ונתקנא בו אמר אפשר אדם כזה לא חטא אמר לפני הקב"ה ריבונו של עולם רבי מתיא ב"ח מה הוא לפניך, אמר לו צדיק גמור הוא אמר לו תן לירשות ואסיתנו אמר לו אין אתה יכול לו, ואעפ"כ לך. הלך ונדמה לו כאשה יפה שלא היה כדמותה לעולם מימות נעמה אחות תובל קין שטעו בה המלאכים הנפילים ועמד לפניו כיון שראהו הפך פניו לאחוריו ועמד לצד שמאל והפך פניו לימין והיה מתהפך לכל צד אמר רבי מתיא מתיירא אני שמא יתגבר עלי יצרי ויחטיאני קרא לתלמיד שהיה משרת לפניו ואמר לו לך ותביא לי אש ומסמר והביא לו וביער המסמר באש ונתנו בעיניו ונסתמא וכשראה השטן כך נזדעזע ונפל לאחוריו באותה שעה קרא הקב"ה למלאך רפאל ואמר לו לך ורפא את מתיא בן חרש בא ועמד לפניו אמר לו מי אתה, א"ל רפאל ששלחני הקב"ה לרפאות עיניך א"ל הניחני מה שהיה היה חזר לפני הקב"ה א"ל כך וכך אמר לי. א"ל הקב"ה לך ואמור לו אני ערב שלא ישלוט בו יצה"ר. ומיד ריפא אותו.

מכאן אמרו חכמים כל מי שאינו מסתכל בנשים על אחת כמה וכמה באשת חברו, אין יצר הרע שולט בו.

 

"דוד המלך ע"ה אמר בתהילים ( קיט,לז):"העבר עיני מראות שוא בדרכיך חייני".דוד המלך עליו השלום רמז לנו שיותר טוב לאדם להעביר וליקח עינו קודם שיראה בהם דבר שוא ותפל רחמנא ליצלן.ושמירת העיניים מונע את האדם מכל מכשול, ולכן תיקנו חכמינו זכרונם לברכה (עבודה זרה כ' ע"א) גדר וסייג שלא להסתכל במקום שקרוב לבא לידי חטא, כגון בנשים ובתולות המביא לאדם לידי הוצאות שכבת זרע לבטלה, ועל זה גם כיון דוד המלך עליו השלום "העבר עיני מראות שוא בדרכיך חייני", רצונו לומר כי תיבת שו"א הוא גימטריה  ש"ז והוא  ר"ת שכב"ת זרע,והוא רמז גדול. ונ"ל עוד דלילי"ת (לבטא את שמה בפה, רק לומר "פלונית") עם כיתותיה, נקראים חבלי שוא,חבלי דמיתה, כדאיתא כמה פעמים בזוהר, ולכן התפלל דוד על זה ואמר "בדרכיך חייני" דהוא מסטרא דחיים,ולא מסטרא דמיתה חס ושלום."(קב הישר,בראשית פרק ב')

ואסור לראות אישה  פני אשה בכלל ובפרט שאיננה לבושה באופן צנוע, או בתמונות לא צנועות, המביאות לידי הרהור, כגון בעיתון.או ברחוב ובאינטרנט ה' יצלינו.

 

פרק כז גודל חיוב שמירת עיניים

 

מאד מאד חשוב  לשמור על העיניים וכתב צדיק אחד שליט"א שזה יהרג ואל יעבור לנסוע באוטובוסים של היום. (וחוץ מהפריצות אפשר גם לשמוע את הרדיו הארור המלא זוהמה) ומרן הרב עובדיה יוסף זיע"א פסק שמותר לשלם למונית מכספי מעשרות בשביל לא לנסוע באוטובוס.

 למה לא מעוררים על שמירת העיניים ברחוב? מדברים ומזכירים על ה"מכשירים האסורים" וכו'  פעמים רבות, אבל למה לא לעורר על שמירת העיניים בכלל? ידוע שהרחוב מזוהם מלכולך מלא רפש וטיט, בקושי גדול אפשר ללכת ברחוב, בלי סדר נשים ונזיקין.  וגם אם מנסים בכל הכוח לשמור את העיניים אי אפשר שלא נלכדים במצודות הרשעה כמה וכמה פעמים, ואין מושיע. לכן – כמה חשוב שבנות ישראל תלכנה בצניעות (בכל כללי הצניעות הנדרשים, בשמלה ארוכה ולא בשום פאה נכרית ח"ו וכו' וכו') וכמה חשוב שבן ישראל ישמור את עיניו מרע בכל עת. וכתב הפלא יועץ שאסור אפילו להסתכל על אשה לראות אם הוא מכירה.אנו מה נענה אחריו? כי כל חולי וכל נגע נמצא, כל ראש לחולי וכל לבב דווי. פלגי מים תרדנה עינינו על לא שמרו תורתך iעל שבר בת עמי, והוא רחום יכפר עוון.

 

הָרוֹאֶה דָּבָר עֶרְוָה לְפָנָיו וְאֵינוֹ זַן אֶת עֵינָיו מִמֶּנוּ, 

זוֹכֶה וְרוֹאֶה פְּנֵי שְׁכִינָה (מסכת"דרך אֶרֶץ זוּטָא).

 

" אֲחִי חַבִיבִי אִם תֵּלֵך בְּשׁוֹק וְיִצְרֶךָ בּוֹעֵר בְּקִרְבְּךָ לְהִסְתַּכֵּל בְּנָשִׁים אוֹ לְהַגְבִּיהַּ עֵינֶיךָ סְתָם שֶׁעַל יְדֵי זֶה תּוּכַל לָבוֹא לַהִסְתַּכְּלוּת וּלְהִרְהוּר חַ"ו וְאַתָּה עוֹמֵד בְּנִסָּיוֹן, שֶׁלֹּא תִּשְׁמַע לְדִבְרֵי הַיֵּצֶר.  אָז בְּזֶה הַשָּׁעָה וְהָרֶגַע אַתָּה נִכְלַל בִּכְלָלַּא דְּצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם כִּי אֵין חִלּוּק בֵּין זֶה הַלָּאו שֶׁל הִסְתַּכְּלוּת אוֹ לָאו שֶׁל עֶצֶם הָעֲבֵרָה כִּי כָּל אָבִזַרַיְהוּ שֶׁל גִּלּוּי עֲרָיוֹת הוּא יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר

וְאִם כֵּן אַתָּה עוֹמֵד בְּנִסָּיוֹן כְּעֵין נִסָּיוֹן דְּיוֹסֵף הַצַּדִּיק בִּפְרָט בָּחוּר בְּשָׁנִים וְהוּא מְתַגְבֵּר עַל הַיֵּצֶר וְעוֹמֵד בְּנִסָּיוֹן. בְּזֶה הָרֶגַע נִשְׁמְתָךְ זוֹכָה וּמְקַבֶּלֶת פְּנֵי הַשְּׁכִינָה וְנַעֲשָׂה שִׂמְחָה וְחֶדְוָה בְּכָל הָעוֹלָמוֹת כְּפִי הַנִּסָּיוֹן. וּשְׁכִינַת כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ שְּׁמוֹ מִתְעַטֶּרֶת בְךָ וּמְנַשֶּׁקֶת עֵינֶיךָ הַטְּהוֹרִים" (טהרת הקודש מאמר שמירת עינים פרק ד')

 

"מי שעוצם עיניו מלהסתכל בנשים  מכריזין עליו ברקיע בכל יום: "הבו יקר לדיוקנא קדישא" ומתרגשין מזה כל  פמליא דלעילא.

מי שזוכה לעמוד בנסיון קדושת עינים,  אז זוכה לשבר כוחות הרשע ממאות  אנשים אחרים מישראל, שזוכים  בזכותו להיות שומרי עינים.

 

אדם ששומר עיניו גורם לעינים  העליונים, שהוא השגחה עליונה.

להסתכל על העולם בעינא פקיחא עילאה, במדת הרחמים ולשמור לישראל.

 

אם שומר עיניו, מקיים בכל פעם מצוה,  ונברא מזה מלאכים קדושים שנקראים  עינים — ולא יאבדא"פילו פעם אחת  עצירתו מלהסתכל בשביל ה' יתברך" (טהרת הקודש)

 

         

חשוב והתבונן! מה כוחה של שמירת העיניים, ומה כוחם של אותם יהודים.

אדם כשר. אמנם יש להבין מהו הלשון "אדם כשר", למה לא אמרו "צדיק וחסיד"? ונראה לומר כי בדיני כשרות הבהמה ההגדרה של 'טריפה' היא כשניקב הלב, ניקב המוח, כשאומרים על בהמה שהיא כשרה, פירושו שהיא שלימה בכל אבריה. וכך יש לומר על האדם: אם ח"ו הוא פוגם באחד מאבריו הרי אבר זה יש בו חסרון וכניקב דמי, אימתי נקרא האדם 'כשר'? כשהוא שלם בכל האברים! כשהוא שומר עליהם בקדושה ובטהרה, בשמירת הפה שמירת העינים וקדושת המוח.

פרק כח

בימינו, כמה אורב כוח הרע לנעוץ ציפורניו על כל מי שרק לרגע יוצא לרחובה של עיר.הלוא בכל הסח דעת קצר כבר נתון הוא ברשת הסיטרא אחרא, והמזיקין, והם תובעים דין לעשות בו נקמה בעולם הזה ובעולם הבא, והם סובבים אותו.וכל המכשולים והצרות הבאות לאדם הוא על ידם, מלבד העונשים הקשים והמרים המזומנים ומעותדים לו בצאתו מן העולם הזה, וכמה שנים נמסר ביד מלאכי חבלה לעשות בו נקמה קודם שילך לגהנום.לכן בעוד נפשו בו ימהר לשוב ובמסתרים תבכה נפשו.והוא רחום יכפר עוון.

 

לשמור מאד לא להביט בנשים כלל. להשתדל לא להסתכל חוץ לארבע אמות כי הראיה משפיע מאד על הפנימיות והלב, ובכלל יש לאו של "לא תתרו" ודרבנן "ברית כרתי לעיני- שלא להביט וכל שכן לא להסתכל במזיד במקום האסור אלא גם באונס. (וכמו שכתב החיד"א ז"ל) שהרי אפילו באונס משפיע על המחשבה והלב, ונשאר במוח לנצח נצחים.(וכמו שכתב החפץ חיים בסוף ספר שמירת הלשון) אולי איסור אין בזה אבל זה משפיע מאד על הכל.

ולזה יש לעשות גדרים וסייגים. דהיינו להשתדל כמה שיותר לא ללכת ברחוב בשעת היום ובתחילת הלילה וכשהולכים ברחוב להשתדל להביט למטה ולשמור על עינים סגורות ולפחות ללכת עם עין אחת סגורה ויד על העין השניה, לפי העניין.

ולומר "אני מקבל עלי לשמור על עיניים". ולהתחנן לפני יציאה:"רבון העולמים, הריני הולך למקום גיא חושך וצלמוות. אנא הצילני מיצר הרע, וזכני לשמור את העיניים, למען שמך" ולומר הפסוק "העבר עיני מראות שוא בדרכך חייני". ולשנן משניות תמיד. ולחשוב בדברי תורה ולא ללכת ארבע אמות בלא דברי תורה. ולכווין לקיים מצות "קדושים תהיוו" "ולא תתורו" בשמחה.

ולזה נצרך מידת הבטחון.כלומר שאם נצרך לראות איזה דבר באמת – אזי השם יתברך כבר יזמין לו הדבר הזה.

וגם כן לא להיות "תייר" להסתכל על כל דבר. מה צריך לראות ולא מעניין.

אלא "עיניך לנוכח יביטו" להסתכל ישר ולא לצדדים.

שחות עיניים, ראש כפוף ודיים כעבד לפני אדונו. ולזכור "שויתי השם לנגדי תמיד"

ללכת במהירות. (וליזהר שיועול לשמירה)

להסתכל מדי פעם על השמים, ולומר "שאו מרום עיניכם, וראו מי ברא אלה"

להסתכל בפני הצדיקים.

זהירות: גם אם נכשלים ח"ו באונס ושוגג רחמנא ליצלן, או ספק – לא להסכל שוב לראות אם באמת ראתי מראה אסור, או לחשוב על הראיה האסורה. אלא לומר מיד"חטאתי עויתי פשעתי ראית ריאה אסורה, אני מתחרט חירטה גמורה על זה, ומקבל עלי לשמור את העינים", ולהמשיך הלאה. כי בזה הוא עצמו איסור ומחטיא, ואם בפעם הראונה זה היה אונס – אחר כך זה לא.

עיקר הכל המעשה, ונסיון – עמידה בו.

 

כתב בשולחן ערוך סימן כא סימן א צָרִיךְ אָדָם לְהִתְרַחֵק מֵהַנָּשִׁים מְאֹד מְאֹד. וְאָסוּר לִקְרֹץ בְּיָדָיו אוֹ בְּרַגְלָיו וְלִרְמֹז בְּעֵינָיו לְאֶחָד מֵהָעֲרָיוֹת. וְאָסוּר לִשְׂחֹק עִמָּהּ, לְהָקֵל רֹאשׁוֹ כְּנֶגְדָּהּ אוֹ לְהַבִּיט (א) בְּיָפְיָהּ. וַאֲפִלּוּ לְהָרִיחַ בִּבְשָׂמִים שֶׁעָלֶיהָ אָסוּר. וְאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בְּנָשִׁים שֶׁעוֹמְדוֹת עַל הַכְּבִיסָה. וְאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בְּבִגְדֵי צִבְעוֹנִים שֶׁל אִשָּׁה שֶׁהוּא מַכִּירָהּ, אֲפִלּוּ אֵינָם עָלֶיהָ, שֶׁמָּא יָבֹא לְהַרְהֵר בָּהּ. פָּגַע אִשָּׁה בַּשּׁוּק, אָסוּר לְהַלֵּךְ (ב) אַחֲרֶיהָ, אֶלָּא רָץ וּמְסַלְּקָהּ לַצְּדָדִין אוֹ לְאַחֲרָיו. וְלֹא יַעֲבֹר בְּפֶתַח אִשָּׁה (ג) זוֹנָה, אֲפִלּוּ בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת. וְהַמִּסְתַּכֵּל אֲפִלּוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה וְנִתְכַּוֵּן לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה, כְּאִלּוּ נִסְתַּכֵּל בְּבֵית הַתֹּרֶף (פי', עֶרְוָה) שֶׁלָּהּ. וְאָסוּר לִשְׁמֹעַ קוֹל (ד) עֶרְוָה אוֹ לִרְאוֹת שְׂעָרָהּ. וְהַמִּתְכַּוֵּן לְאֶחָד מֵאֵלּוּ הַדְּבָרִים, מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְאֵלּוּ הַדְּבָרִים אֲסוּרִים גַּם בְּחַיָּבֵי לָאוִין:

באר היטב  (א) ביופיה. הר"י כתב דאסור מדאוריית'. והרמב"ם ס"ל דרבנן. ובפנויה לכ"ע מדברי קבלה. והרהור אפי' בפנויה אסור מדאוריית': (ב) אחריה. דהיינו בתוך ד' אמותיה מהרא"י ובה"י. וכנה"ג בשם הרדב"ז ח"ב כתב דלא סגי כשירחיק ד' אמות אלא כל שאינו מרוחק שאינו מכיר ומבחין בה בהלוכה ובתנועותיה אסור. איסור זה הוא בכל האנשים ובכל המקומות אפי' במקום שהנשים הולכות מכוסות מכף רגל עד ראש. כנה"ג בשם הרדב"ז ח"ב: (ג) זונה. ואם הוא חשוד על אשה א' מתרין בו שאל יעבור פתח ביתה ואם יעבור מלקין אותו ועיין ב"י מ"ש בשם רי"ו: (ד) קול ערוה. אבל קול פנויה או קול אשתו מותר אלא בעת תפלה אסור כמ"ש בא"ח. אבל בספר באר שבע דף קי"ט כתב בין בתולה בין אלמנה אסור ולא שרי אלא קול אשתו שלא בשעת תפלה. ודוק' קול ערוה אסור אבל קול דיבור שלה מותר. וא"ל מש"ס קידושין דף ע' ע"א דאי' שם קול ערוה אפי' בשאלת שלומה אסור תירץ הרשב"א קול דיבור זה מה שהיא משיב על שאלת שלמה גרע טפי בה"י ע"ש:

 

קדושת העמים ביון שראיי׳ פגם במדת הברית – דע מעלות שומרי הברית א) בש״ס נדה (יג:>, אמר רב המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי דקמגרי יצר הרע אנפשי׳. וגם הסתכלות כן. וכשמנדין אותו בשמים, ארבעים יום אין תפלתו נשמעת, כמו שכתוב בזוהר הקדוש פקודי(דף רמט:). ב) והנה בזוהר הקדוש (פרשת ויחי דף י־), דמזה נולדין מזיקין הנקראין נגעי בני אדם, והגם שמכל עבירה נבראים מלאכים רעים ומזיקין, כדאיתא בש׳׳ס, דהעושה עבירה בורא לו מלאך רע, מ׳׳מ אלו נקראין בניו, ולאחר מותו הולכין אחר מטתו ולא זזין משם עד שנוקמין ממנו נקמות גדולות בתמרורי

תמרורין, רחמנא ליצלן. ולא זזין משם עד שנתקן האדם, בצרות רבות ויסורי גיהנם, וכל מיני גלגולין בישין רחמנא ליצלן. ולכן הזהיר האר״י ז׳׳ל, שכל שלא תיקן פגם היסוד, לא ילך על קברים, שלא יתדבקו בו אותן נגעי בני אדם חס ושלום. (יסוד צדיק, פרק ה׳). ג) בזוהר הקדוש (שלח ד ף קנ״ח ), דהפוגם בברית חס ושלום, אין לו חלק באלקי ישראל. ), כתוב דמהאי טעמא נקרא ברית מילה ד) ביסוד צדיק (פרק ה׳ יסוד, מפני שהוא יסוד הראשון ומצוה הראשונה של בר ישראל, כמו שאם חס ושלום הורסים יסוד הבית נחרב כל הבית, כן אם פוגם בברית חס ושלום, מהרס היסוד, ונחרב כל כח נשמתו ונחשך כפחם ושולי קדירה חס ושלום. ה) בזוהר הקדוש (בראשית ח), דהפוגם ברית, מושכין לי׳ מלאכי חבלה לגיהנם. וקשה וכי בשביל שאר עבירות אין יורד לגיהנם. אולם בספר אור החמה (לבעל חסד לאברהם – אזולאי), דנוטר הברית י׳יל להקדוש ברוך הוא דרכים אחרים לטהר אותו, שלא יצטרך לבירור זה הקשה והמרור אש הגיהנם, ומטהרין אותו מחטאיו באופנים אחרים הקלים יותר. אבל הפוגם הברית חס ושלום בעל כרחו יורד לגיהנם ונדון אגב זה על יתר העבירות בגיהנם, א׳׳כ פגם הברית גורם להכביד עונשי יתר העבירות ג׳׳כ רחמנא ליצלן. אבל השומר הברית כדבעי אין יורד לגיהנם(יסוד צדיק פרק ה׳). ו) בספר הקדוש זרע קודש, דהקליפות הן בדמות כלב וחזיר שקשין מכל הקליפות רחמנא ליצלן, ואחר מותו מתגלגל בכלב וחזיר רחמנא ליצלן. הליפה לדרך א) ביסוד צדיק (פרק ה׳), דתיכף בהסתכלותו במקום האסור או בדמות אשה זרה נבראת מזה קליפה גדולה ונוראה ומלאך

 

רע מכל ראי׳ בפני עצמה ממש … ובורא על ידי זה קליפות טמאות בלי שיעור וחקר, ומלאכי חבלה המוכנים לפרוע ממנו, ואילו ראה אדם אותם, הי׳ מת תיכף מפחדם ומוראם. והמה בעוונותינו הרבים עומדים כרוצחים גם בחייו לצערו בכל מיני צער, חולאים, פגעים, צער גידול בנים, ברוחניות וגשמיות, פרנסה בעמל ותלאה, ולחטוף גם מצותיו שעשה, וכל שכן מה שעושים עמו אחר פטירתו חס ושלום, עד כאן. ב) וכלפי אותן שמרגיעין רוחן מן העונש החמור המעותד, כי יסבול כמו האחרים, יש תשובה הגונה. הלא בחורבן העולם השני׳ סבלו מיליאנים, ומי שהיה ביכלתו ברח להנצל, ולא הרגיש שום איש שאבד משפחתו, שלא מזיק לו כי גם אחרים סבלו כן. שמירת העמים רושם הנעשה בנפש א) כל דבר שאדם מסתכל, יצטייר הדבר והציור ההוא בשכלו, ונמצא כשיבוא להתפלל או לעסוק בתורה, יצטייר בשכלו צורות הגשמיות ההם שראה, ונמצא פגם ובלבול במחשבה, ולא יוכל לכוון כראוי, כי העינים אינן רואות אלא מכח הנשמה, ונמצא כח הנשמה יוצא לחוץ וקולט הדבר ההוא, ומתדמה במוח הדמיון, ואם יהי׳ הדבר שהסתכל ערוה, הרי הכניס ערוה במקום גבוה(ראשית חכמה- שער הקדושה, פ״ח). ב) בת העין(פי׳ – השחור שבעיה הוא כאספקלריא מזדככת ונחקקת א ותה ה צורה ב נפש ה רואה (דברי חיים- חנוכה, דף ל״ג-ד״ה בגמרא, ודף מ.). ג) הנה מבואר, שחוש המובחר באדם הוא הראי׳, שבו מבחין הדברים על בוריין ונרשם בנפשו המראה שרואה, ולזה עושה הרגשה נפלאה בנפש. מה שאין כן בשארי החושים(ד״ח – יתרו, ד״ה במדרש).

ד) כיון שהאדם ממציא עצמו לראות בדברים האסורים ובנשים זרות, אז מכניס עצמו לטומאה גדולה(ק! הישר־פ״ב). ה) כל המסתכל באשת איש, מכשיל ומכחיש כח יצרו הטוב, ו הודו נ הפך ע ליו ל משחית (בית יוסף- אבן העזר סימן כ״א, בשם רבעו יונה). ו) המסתכל בעריות הוא פגם גדול, שפוגם בחוש רוחני העליון, וגדול עונשו מאד, ובא בגלגול ראה, כמו שכתב רבינו האריז׳׳ל (חיד״א – בפתח עינים, סנהדרין דף צ״ג). t) חוץ לזה הוא (הסתכלות בשווקים וברחובות) ראשית כל החטאים והפשעים, כי תיכף בראותו דבר שהוא שלא בקדושה, יכנס ארס החמדה בלבו, כי זה קשור בזה(שערהתפלה־ שערניפול, ד״ה ולמול). איסור הסתכלות א) על ידי הסתכלות, כבר יש ליצר הרע שליטה בהאדם (צל״ח – ברכות ה.). כ) יש אומרים, דדרך העברה מותר להסתכל באשה, ואינו נראה. אלא כל הבטה בעולם באשת איש אסורה(פתח עינים לחיד״א – עבודה זרה כ:). ג) איסור גמור להסתכל בנשים, לבושיהן ותכשיטיהן(עבודת הקודש לחיד״א – צפורן שמיר, אות פ״ג). ד) ההמון חושבין איסור הסתכלות למדת חסידות, חלילה וחלילה לשמוע דבריהם(דרך פקודיך – לא תעשה ל״ה). ה) בני אדם שאין נזהרין בעת לוית המת ומסתכלין בנשים בלוי׳ או בחזרה, זהו הגורם לרוב העולם להסתלק לפני זמנם. ו הנזהר מ אריך י מים (זוהר הקדוש- חלק ב', קצ״ו:). ו) המסתכל במראה 0י9יגע״ל> להתקשט ולהתנאות, הרוח מתלבש בדיוקו ומזיק לו במותו וגורם רעה לעצמו(יעמת דבש-ח״א, דתש ב׳).

ז) תכלית הנאה לאדם בעולם הבא, על ידי עינים רוחניים שלו. והפוגם בעולם הזה עיניו, נפגם עיני נשמתו(שד יוסף חי – ואתחנן, ש״א – ד״ה ולכן). ת) המסתכל באשה באיזה אבר שיהי׳, לזון עיניו ממנו, כאילו מ סתכל ב תורף (מהר״ל – בנתיבות עולם, נתיב הפרישות – פ״ב). ט) מי שאינו רואה פני נשים, בפרט בין אנשים אחרים, שהכל מסתכלין והוא אינו מסתכל, ״יזכה לרב טוב הצפון לצדיקים, ועיניו תשבע מזיו השכינה״. (ספר חסידים-סימן ט׳). מעלת העמים – וצחה הגדול א) כל משכיל על דבר זה, יבין חומר המסתכל בנשים ובעריות ויעצום עיניו מראות ברע, כי יש כח גדול בחוש הראות, והתנאים מייסדי התלמוד וחכמי המשנה, בהיות כי שמרו זה החוש, ולא פגמו מעולם את עיניהם, הי׳ להם כה גדול בזה ההוש, עד שהיו ממיתים את הדשעים בהבטה לבד, כמובא בש״ס פעמים רבות, ״נתן עיניו בו ונעשה גל עצמות״. ןספרהברית- ח״א, מאמר י״ד – איכות החי). ב) העיינין הם במדריגה היותר גדולה והמובחרת משאר כלי ה חושים (באר משה – בא, ד״ה ויאמר די). ג) הסומא אינו בגדר אדם ופטור מכל המצוות, דעיקר אדם ה וא ה ראי׳ (יסוד צדיק עיין שם). ד) עינים הם דברים עליונים וגבוהים מאד, ואם הי׳ האדם זוכה לעינים כשרים, הי׳ יודע דברים גדולים (ליקוטי מהר״ן – ח״א, דף רנ״ד). לא יעשה מצוה – אם יכשל בהסתכלות א) כל מצוה שבאה עבירה על ידה, מוטב שלא יעשה המצוה, כמו מצוה לשמח החתן. ואם יש שם פריצים, ויודע שבלא

פריצות לא יהי׳, או אינו יכול להיות בלא הרהור, או אינו יכול להיות שלא לראות כנשים, אל יהי׳ שם. (ספרחסידים, שצ״0. כ) הרב (שיש לו תלמידים באי ביתו), יעשה בית המדרש מצד אחר, שלא יסתכלו הנכנסים והיוצאים, באשתו או בבתו או בכלתו, דאם לא כן הרי מצות תורתו באה בעבירה (ספר חסידים, תתקצ״א). ג) בזמן הזה יכולין לקבל מציאה גדולה על ידי הזהירות בהסתכלות של מקום האסור. דבכל מצוה, הזהירין מתחלקין בהשכר של האינם זהירים. ובזה מעט מזעיר הן הנזהרין, ונשאר לכל אחד שכר, נגד מיליאנען אנשים יהודים שאין זהירין בעוונותינו הרבים. להזהיר הנשים שלא ישכו כהוץ – מקום הליכות אנשים ד) אני כמה פעמים עשיתי תגר עם נשים היושבות בפתח החצרים לרוח היום, וכל עובר ושב מסתכל בהן, כתאות יצרו רחמנא ליצלן (שבט מוסר, פרק כ״ז). להנך הכנים ה) דבר הנוהג תמיד, ויצרו מתגבר עליו, ואין יכול לעמוד בפניהם, אלא אם כן מילדותו החזיק בהם, כגון שלא לראות בנשים. לכן יחנך אדם בניו באלה בקטנותם, ואז גם כשיזקין לא יעזבם ולא יניחם (ספר חסידים, סימן י׳).

 

חיזוק גדול מול הנסיונות לשמידת עינים מתלוצצין עליו ומתבייש – זוכה למעלות היותו גדולות – להוכיה אהרים – לההיײד מילדות – גם מעוברת תזהר. כשמתלוצצין עליו בני אדם: א) כל שיודע שעושה המחוייב, אל יבוש מפני המלעיגים עליו, וגם לא יתקוטט עמהם(אריח סימן א׳ סעיף אי). ב) ואפילו הכל מלעיגים עליו ומביישים אותו ואומרים דברים לצערו ומזכירין לפניו מעשיו הרעים, לא יעזוב האדם את חסידותו מפני הליצנים, ויעלה על לבו שיהא לו זכות גדול על ידי זה וצדקה תחשב לו אשר מתבייש, ועל ידי כן יראת ד׳ טהורה נכנסה לו בלבו ומטהרת לבו וגופו מכל דבר רע, ומסייעין לו מן השמים להחזיקו ביראת ד׳, ומזמנין לו לעשות תשובה שלימה (ספר חסידים, סימן ז׳). ג) כאשר בן אדם בא לטהר עצמו, מסייעין לו משמיא ב נשמה ק דושה (זוהר הקדוש נח סב.). ד) לפום צערא אגרא, וככל שמצטער שכרו הרבה יותר(ועיין ב״ק ל״ח. עה״כ ראה ויתר גוים). ה) עיקר חוזק החסידות מתחילה ועד סוף, אע׳׳פ שמתלוצצים עליו אינו מניח חסידותו וכוונתו לשמים ואינו רואה פני הנשים (ספר חסידים, סימן ט׳>. כשמביישין אותו ומלבינין פניו ואינו פותח פיו לענות, לעתיד לבא פניו מבהיקין ויזכה להיות י ז כתות המקבלות פני השכינה ו נהנות מ זיו ה שכינה. (עיין שבת פח:,ויקרא רבה הל׳ ד׳, ספר חסידים או׳ י׳).

 

כשעשה אדם עבירה ומתבייש בה, מוחלין לו על כל עונותיו(ברכות י״ב), וכל שכן אם הגיע לכך על ידי עסק של מצוה, שנמנע מהסתכלות, ועל ידי כן מבזין אותו. ז) זהו טבע של קלי הדעת, שכל דברים כהללו נראה בעיניהם כדברי שטות, ואם ידברו באזניהם ילעיגו למו, וגם שלמה המלך ע׳׳ה, כשכתב ספר משלי, לא כנגדן כתבו, כי אילו הי׳ מדבר באזניהם כל חכמתו לא היתה מועלת להיטיב לבם להשיבם, אלא כנגד הצדיקים החפצים בדבר ד׳, שיראו ויבינו וישכילו (ספר חסידים סימן אי). זוכה למעלות היותר גדולות: א) כשעומד בין אנשים שכולם רואים הנשים, כגון שהי׳ בבית חופה, שהנשים שם מלובשות תכשיטיהן, והכל מסתכלין והוא אינו מסתכל, יזכה על ידי זה לרב טוב הצפון ליראים, ועינו תשבע מזיו השכינה, מלך ביפיו תחזינה ע יניך (ספר חסידים סימן טי). כ) יסוד היראה הוא הנסיון, עיקר היראה ניכרת בעת הנסיון, והקדוש ברוך הוא אינו מביא האדם לנסיון, אלא כשרוצה לעשות טובה לאדם, בא השטן שהוא מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא ואומר רבונו של עולם לא יתכן לעשות לו טובה עד שיעמוד בנסיון. וכן אברהם אבינו לא זכה למה שזכה, אלא בנסיתות. (ספר חסידים סימן י״״. ג) כשהוא בינו לבין עצמו, ולפניו נסיון של הסתכלות בראיי׳ אסורה או תמונה של אשה, ומונע עצמו בשביל קונו ולא בשביל הבושה מפני בני אדם, זה מוכיח שיראתו אמיתית, ועל ידי זה מקבל שכרו משלם גם על העבירות ברבים והי׳ נמנע גם בשביל הבושת(דרך פיקודיך, בהקדמה)

תופתה לאתרים: א) מצוה להוכיח כל אחד מישראל המתעצל, ואם לא הוכיח נענש עליהם (שבת נד:, זוהר הקדוש תזריע – פנחס). והוא בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת(רמב׳ץ פ׳ תבא). ולא ישא פני זקן וגדול, ואפילו תלמיד לרב. (ב״מ ל״א, רמב״ם ה׳ ת״ת בה״ט, מ״א סימן קנ״ו, ספר חסידים סימן הי). ב) חייב המוכיח ליישר דרכיו קודם שיוכיח חבירו, דאם לא כן לא יקבל ממנו חבירו. שכך אמרו, קשוט עצמך ואחר כ ך א חרים (סנהדרין ח׳, ספר חסידים סימן ה׳). ג) אופן התוכחה כפי מדותיו של חבית, אם הוא אדם נוח יוכיחנו בנחת, ואם הוא קשה יוכיח אותו נגד מדותיו, וימשיל לו משלים ויביא לו ראי׳ להשיב דעתו אל רצונו (ספר חסידים סימן הי). ד) מוכיחו בסתר ובנחת, שלא יקשה ערפו ולבבו, ואם לא קיבל, מוכיחו ברבים, ויעשה כל הפעולות, עד שיכה אותו ו יבזו א ותו ו יקללו א ותו (ספר חסידים סימן ה׳, ועיין ברי׳יע שם, ואו׳׳ח תר״ח, וברב״י שם או׳ זי, ושו״ת חיים שאל מ״ג). ה) המוכיח חבירו, אפילו לא קיבל, לוקח המוכיח זכיות של הרשע שלא קיבל תוכחתו. (גר״א משלי). יתרגל מילדותו ומבחרותו(חינוך לבנים). ו) ראיית נשים, שיש על זה יצר קשה, נוהג תמיד, ויצרו מתגבר עליו, אין יכול לעמוד בפניו, מילדותו החזיק בהם לכך, יחנך בניו באלה בקטנותם, גם כי יזקין לא יסור ממנה, דכשיחזיק האדם בתורה מצוות ומעשים טובים, קשה לפרוש מהם אחר כך(ספי חסידים או׳ י׳).

 

מי שעושה תדיר, ובלבו לנהוג כן כל ימי חייו, ומרגיל בניו הנשמעים לו לעשות, כאילו גם אחר מותו מתנהג כן. (ספר חסידים תתרס״ב). ה) תזהר אשה מעוברת, שלא ללכת וגם לא להסתכל במקום עבירה, כי מזיק להעובר(מעבר יבק- מאמר שפתי צדק). ט) תזהר שלא ליכנס במקומות טומאה ובמקומות שיש ריח רע, לפי שהולד נוצר כפי ראות עיניה(שבט מוסר פרק כ״ד).

 

הַנְהָגָה לַיּוֹצֵא לַשּׁוּק

 

חֵלֶק הַהֲלָכָה

א. הִסְתַּכְּלוּת אֲסוּרָה אֲפִילוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה, אִם נִתְכַּוֵּן לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה וּכְאִלּוּ נִסְתַּכֵּל בְּמָקוֹם הַמְּגֻנֶּה בְּיוֹתֵר (שֻׁלְחָן עָרוּךְ אֶבֶן הָעֶזֶר סִימָן כ"א ס"א).

ב. וּבִמְקוֹם הַמְּכֻסֶּה כְּשֶׁמְּגוּלֶה, אָסוּר אֲפִילוּ עֲקֵיבָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה וַאֲפִילוּ אֵין מִתְכַּוֵּן לֵהָנוֹת. וְכָל שֶׁבְּיָדוֹ לֵילֵךְ בַּשּׁוּק בִּדְרָכִים שֶׁאֵין שָׁם כָּל אֵלּוּ וְהוֹלֵךְ בְּמָקוֹם שעקביים מְגֻלִּים, אֲפִילוּ אֵין מִסְתַּכֵּל בָּהֶם, רָשָׁע מִיקְּרֵי, דְּצָרִיךְ לְהִתְרַחֵק מִמָּקוֹם שֶׁיּוּכַל לָבוֹא לַעֲבֵרָה. וּמִכָּל מָקוֹם גַּם בְּלֵיכָּא דַּרְכָּא אַחֲרִיתָא וְכוֹפֶה עֵינָיו לְמַטָּה וְעַל כֵּן מַרְגִּישׁ בְּעִקְבֵי הָאִשָּׁה וְאָנוּס הוּא, מִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ לְהַטּוֹת עֵינָיו לְצַד אַחֵר. (עיין ב"ב נ"ז ורשב"ם ור"ג שם, ומהרש"א מכות כ"ד, דקאי אעקב של האשה, ועיין עוד ערוך השולחן סימן כ"א ס"א).

ג. וְרָאוּי לְהִתְבּוֹנֵן בָּזֶה, דְּגַם בְּאֵין רוֹאֶה פָּנֶיהָ שֶׁל הָאִשָּׁה רַק שְׁאָר מָקוֹם מְכֻסָּה הַמְגֻלֶּה, צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת פְּעֻלּוֹת שֶׁלֹּא יִרְאֶה בְּעֵינָיו, דְּהַגְּמָרָא שָׁם מִזֶּה מַיְירֵי.

ד. וְנִלְמַד מִשָּׁם שֶׁכָּל שֶׁאֶפְשָׁר לֵילֵךְ בְּדֶרֶךְ אוֹ מָקוֹם אוֹ חֲנוּת דְּלֵיכָּא שָׁם רְגָלִים מְגֻלּוֹת אוֹ זְרוֹעוֹת מְגֻלּוֹת שֶׁל נָשִׁים, אָסוּר לֵילֵךְ שָׁם אֲפִילוּ בַּעֲצִימַת עֵינַיִם וְרָשָׁע מִיקְּרֵי. וְנַפְקָא מִינָא לַהֲלִיכָה בַּשּׁוּק מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אוֹ לַחֲנוּת שֶׁמָּצוּי פְּרִיצוּת. וּבְאֹפִי זוּטְרֵי (אֶבֶן הָעֶזֶר כ"א סק"ד) דְּגַם בְּנֵי בֵּיתוֹ בִּזְרוֹעוֹת מְגֻלּוֹת, וְגַם נָכְרִיּוֹת בִּכְלָל הנ"ל (וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בפי' ר"ג ב"ב דַּף נ"ז).

ה. וַאֲפִילוּ בְּאֵין לוֹ בְּרֵירָה אַחֶרֶת וְצָרִיךְ לֵילֵךְ לַשּׁוּק אוֹ חֲנוּת שֶׁיֵּשׁ שָׁם זְרוֹעוֹת מְגֻלּוֹת אוֹ שְׁאָר פְּרִיצוּת, יֵשׁ לוֹ לַעֲצֹם עֵינָיו וְנִקְרָא חָסִיד. וּבִזְמַן הַזֶּה הַיְנוּ שֶׁיָּסִיר  הַבָּתֵּי עֵינַיִם שֶׁלּוֹ, אִם אֶפְשָׁר לוֹ בְּלִי זֶה שֶׁיּוּכַל לִרְאוֹת הָעֲגָלוֹת וּמֶרְכָּבוֹת. וְנִקְרָא חָסִיד עַל יְדֵי זֶה. (ב"ב שָׁם).

ו. הַמִּסְתַּכֵּל בַּעֲקֵיבָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה (חֵלֶק הָרֶגֶל שֶׁנּוֹגֵעַ לַקַּרְקַע) וְכָל שֶׁכֵּן לְמַעְלָה מִזֶּה אוֹ זְרוֹעוֹת מְגֻלּוֹת, הָעֹנֶשׁ עַל זֶה, דְּהָוְיָין לוֹ בָּנִים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים (נְדָרִים כ' ובר"ן שָׁם), פֵּרוּשׁ בָּנִים בַּעֲלֵי מוּמִין (עַיֵּן ט"ז  קצ"ה).

ז. וְכֵן בַּשּׁוּק אוֹ כָּל מָקוֹם פְּרִיצוּת, צָרִיךְ לֵילֵךְ בִּזְרִיזוּת וּמְהִירוּת גְּדוֹלָה וְלֹא בִּמְתִינוּת וְכָל שֶׁכֵּן לֹא לְהִשְׁתָּהוֹת בַּשּׁוּק בְּשִׂיחָה עִם חֲבֵרִים, כְּשֶׁאֶפְשָׁר לִפְנוֹת וּלְדַבֵּר בְּמָקוֹם אַחֵר, דְּעוֹבְרוֹת נָשִׁים בעקביים מְגֻלִּים. (עַיֵּן אֶבֶן הָעֶזֶר סִימָן כ"א וּלְהַלָּן פָּגַע בְּאִשָּׁה כו', עַד שֶׁמְּסַלְקָהּ לַצְּדָדִין, שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ בִּפְסִיעוֹתֶיהָ וַאֲפִילוּ לְבוּשָׁה בִּצְנִיעוּת וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּבְאֵר הֵיטֵב בְּשֵׁם הרזב"ז).

 

הַמִּסְתַּכְּלִין בְּמָקוֹם הָאָסוּר, נֶחְשַׁךְ אוֹר הַמְזֻכָּךְ שֶׁלָּהֶם וְלֹא יִזְכּוּ לִרְאוֹת בְּנֹעַם ד' וְלֶהֱנוֹת מִזִּיו הַשְּׁכִינָה.

ח. וּכְדַאי לִזְכֹּר תָּדִיר וּלְשַׁנֵּן לְעַצְמוֹ דִּבְרֵי הֶחָפֵץ חַיִּים זצ"ל, דְּאוֹתָן עֵינַיִם הַמִּסְתַּכְּלִין בְּמָקוֹם הָאָסוּר, נֶחְשַׁךְ אוֹר הַמְזֻכָּךְ שֶׁלָּהֶם וְלֹא יִזְכּוּ לִרְאוֹת בְּנֹעַם ד' וְלֶהֱנוֹת מִזִּיו הַשְּׁכִינָה שֶׁהוּא הֲנָאָה הַיּוֹתֵר גְּדוֹלָה הַשַּׁיָּךְ. (שְׁמִירַת הַלָּשׁוֹן חֵלֶק ב' פ"ל). וְכֵן כָּתַב בַּעַל בֶּן אִישׁ, דְּכֵיוָן שֶׁהֲנָאַת הָאָדָם כְּשֶׁנִּפְרֶדֶת הַנְּשָׁמָה מֵהַגּוּף עִקָּרוֹ מֵהָעֵינַיִם, צָרִיךְ לִיזָּהֵר בָּזֶה יוֹתֵר מִשְׁאָר כָּל הָאֵיבָרִים שֶׁלּוֹ (עוֹד יוֹסֵף חַי, וָאֶתְחַנַּן שָׁנָה א' ד"ה וְלָכֵן).

ט. אֹפֶן הֲלִיכָה בַּשּׁוּק, מִסְתַּכֵּל לְמַטָּה כְּמוֹ שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְפִלָּה, וּמְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק כְּאָדָם הַטָּרוּד בַּעֲסָקָיו (רַמְבַּ"ם הִלְכוֹת דֵּעוֹת פ"ה ה"ט).

י. פָּגַע אִשָּׁה בַּשּׁוּק אָסוּר לַהֲלֹךְ אַחֲרֶיהָ אֶלָּא רָץ וּמְסַלְקָהּ לַצְּדָדִין אוֹ לְאַחֲרָיו (אֶבֶן הָעֶזֶר סִימָן כ"א ס"א). וְהָאִסּוּר בְּכָל הַנָּשִׁים, אֲפִילוּ כְּשֶׁהוֹלְכוֹת מְכֻסּוֹת מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ (רדב"ז חֵלֶק ב' סִימָן תש"ע).

עִקָּר הַכֹּל הוּא

שְׁמוֹר עֵינֶיךָ – וּשְׁמֹר פִּיךָ

א) "הַעֲבֵר עֵינַי מֵרְאוֹת שָׁוְא", דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם רָמַז לָנוּ, שֶׁיּוֹתֵר טוֹב לְהָאָדָם לְהַעֲבִיר וְלִקַּח חַס וְשָׁלוֹם עֵינָיו קֹדֶם שֶׁיִּרְאֶה בָּהֶם דָּבָר שָׁוְא וְתָפֵל רַחֲמָנָא לִיצְלָן, וְעַל זֶה יִתְפַּלֶּל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכָל עֵת (אִמְרֵי קוֹדֶשׁ – סטרעליסק, אוֹת ע"ו). וְעַל כֵּן טֶרֶם יֵצֵא לַחוּץ, מְקוֹם הַנִּסְיוֹנוֹת, יָנִיחַ יָדָיו עַל הַמְּזוּזָה וְיִתְפַּלֵּל להקב"ה שֶׁיִּשְׁמְרֵהוּ מִכָּל מִין הִסְתַּכְּלוּת אֲסוּרָה, וּמַחְשָׁבוֹת רָעוֹת וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעֲזֹר לוֹ שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל. (דֶּרֶךְ פִּקּוּדֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה ל"ה, חֵלֶק הַדִּבּוּר אוֹת ו').

מִי שֶׁאֵינוֹ מַבִּיט עַל נָשִׁים, לֶעָתִיד לָבוֹא יִהְיֶה לִפְנִים מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת.

ב) מִי שֶׁאֵינוֹ מַבִּיט עַל נָשִׁים, וְאֵינוֹ מְדַבֵּר דְּבָרִים בְּטֵלִים וְסוֹבֵל כַּעֲסוֹ וְאֵינוֹ מִתְגָּאֶה וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים, לֶעָתִיד לָבוֹא יִהְיֶה לִפְנִים מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. (סֵפֶר חֲסִידִים סִימָן ק"מ).

ג) כְּשֶׁתִּשְׁמוֹר הַפֶּה וְעֵינַיִם, תִּזְכֶּה לְכָל הַמַּדְרֵגוֹת הַקְּדוֹשִׁים (של"ה הַקָּדוֹשׁ אוֹת קְדוּשָׁה).

סְגוּלָה לְהִנָּצֵל מֵעַיִן הָרָע – שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל בַּחוּצוֹת

ד) בַּגְּמָרָא אִיתָא, דְּכִּמְעַט כָּל מִיתוֹת הֵן עַל יְדֵי עַיִן הָרָע (ב"מ ק"ז). וְהָעֵצָה לְהִנָּצֵל מֵעַיִן הָרָע שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל בַּחוּצוֹת (בְּרָכוֹת כ'). וּמֵהַאי טַעֲמָא זָכָה יוֹסֵף וְכָל זַרְעוֹ אַחֲרָיו, דְּאֵין עַיִן הָרָע שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם. (של"ה הַקָּדוֹשׁ אוֹת קְדוּשָׁה).

חַיֵּי הָאָדָם תְּלוּיִין בִּשְׁמִירַת עֵינַיִם

ה) אֲפִילוּ כְּשֶׁמוּכְרָח לְדַבֵּר עִם אִשָּׁה, יִתֵּן עֵינָיו לְמַטָּה וְלֹא יִרְאֶנָּה כְּלָל, כִּי חַיֵּי הָאָדָם תְּלוּיִין בָּזֶה, וְהוּא בָּדוּק וּמְנֻסֶּה, דְּטוֹב לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא (תוכחת חיים למהר "ח פלאג"י, ואתחנן דבור המתחיל לא תעשה).

הַהוֹלֵךְ בַּחוּץ לֹא יִסְתַּכֵּל בְּכָל הַצְּדָדִין

א) הָרוֹצֶה לִשְׁמוֹר עֵינָיו, יְחַזֵּק לִבּוֹ בְּבִטָּחוֹן בַּד', הֲגַם שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְהִסְתַּכֵּל לְכָאן וּלְכָאן, אִם ד' יִרְצֶה יַזְמִין לוֹ הָאִישׁ שֶׁמְּבַקֵּשׁ מִמֵּילָא, כְּדִכְתִיב "וְשַׁח עֵינַיִם יוֹשִׁעַ" (אִיּוֹב כ"ב כ"ט) שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשִׁיעַ לְזֶה הַשַּׁח עֵינַיִם בְּכָל דָּבָר שֶׁיִּצְטָרֵךְ (יְסוֹד צַדִּיק פֶּרֶק א').

ב) יַרְגִּיל וְיַכְרִיחַ עַצְמוֹ, שֶׁלֹּא לְהִסְתַּכֵּל לְכָאן וּלְכָאן, כִּי עַל פִּי הֲרוֹב כְּשֶׁהַיֵּצֶר מְפַתֵּהוּ לְהִסְתַּכֵּל בְּאֵיזֶה מָקוֹם, מַזְמִין לוֹ שָׁם רְאִיַּת אֵיזֶה אִשָּׁה אוֹ חֲצוּפָה, כַּאֲשֶׁר בָּדוּק וּמְנֻסֶּה, כִּי מוּבָא בְּסִפְרֵי חָכְמָה, שֶׁיֵּשׁ רוּחַ זְנוּנִים רַחֲמָנָא לִיצְלָן, וְהֵמָּה מְלֵאִים כָּל הָאַוִירִין, כִּי הֵמָּה קְלִפּוֹת דַּקּוֹת, וְתוֹלְדוֹתֵיהֶם וְחַיּוּתָם מִפְּגַם הַמַּחֲשָׁבָה וּפְגַם הָרְאִיָּה. וְתֵכֶף אֲשֶׁר הָאָדָם מַגְבִּיהַ עֵינָיו לְהִסְתַּכֵּל בְּמָקוֹם הָאָסוּר וְהַמְּזוּהָם, אוֹ אֲפִילוּ מְחַשֵּׁב בְּמַחְשְׁבוֹתָיו סְתָם בְּלִי רְאִיָּה וְהִסְתַּכְּלוּת, אָז תֵּכֶף בָּזֶה הָרֶגַע מִתְלַבְּשִׁים בְּכֹחַ נֶפֶשׁ הַבְּהֵמִית שֶׁלּוֹ, וְשׁוֹרִין עָלָיו וּמְטַמְּאִין אוֹתוֹ בְּכָל מִינֵי טֻמְאוֹת רַחֲמָנָא לִיצְלָן (יְסוֹד צַדִּיק, פ"ג).

ג) עוֹד לְךָ כְּלָל גָּדוֹל, שֶׁלֹּא יִמְצָא יִצְרְךָ פֶּתַח לִשְׁלוֹט בְּךָ בְּלֶכְתְּךָ בַּשּׁוּק, וְאַתָּה רוֹאֶה נָשִׁים בָּאוֹת לִקְרָאתֶךָ, שִׂים עֵינֶיךָ לָאָרֶץ עַד שֶׁתַּעֲבֹרְנָה וְאֶל תִּסְתַּכֵּל בָּהֶן כו', שֶׁהֲרֵי תִּרְאֶה שֶׁהַיֵּצֶר מִתְגַּבֵּר עָלֶיךָ בְּחֹזֶק שֶׁתָּשִׂים עֵינֶךָ לִרְאוֹתָן, וְאִם אֵין רְאִיָּה זוּ כְּלוּם, לָמָּה מִתְגַּבֵּר עָלֶיךָ עַד שֶׁכִּמְעַט כָּל אָדָם יָכוֹל לַעֲמוֹד בְּנִסָּיוֹן זֶה, כִּי אִם מִי שֶׁאַהֲבַת בּוֹרְאוֹ חֲקוּקָה בְּלִבּוֹ. (שֵׁבֶט מוּסָר, פכ"ז).

אַל יֵבוֹשׁ מִמַּלְעִיגִים

א) יֵשׁ הַמִּתְבַּיְּשִׁים לֵילֵךְ בַּשּׁוּק וְעֵינָיו לְמַטָּה וְהִיא בּוּשָׁה רָעָה שֶׁצָּרִיךְ לַעֲקוֹר. עַיֵּן מַה שֶּׁכָּתוּב בְּסֵפֶר חֲסִידִים סִימָן ט':  וְעִקָּר חֹזֶק הַחֲסִידוּת מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְלוֹצְצִים עָלָיו, אֵינוֹ מֵנִיחַ חֲסִידוּתוֹ וְכַוָּנָתוֹ לַשָּׁמַיִם וְאֵינוֹ רוֹאֶה פְּנֵי נָשִׁים בִּפְרָט בֵּין אֲנָשִׁים אֲחֵרִים, שֶׁכֻּלָּם רוֹאִין הַנָּשִׁים כְּגוֹן שֶׁהָיָה בְּבֵית חֻפָּה, שֶׁהַנָּשִׁים שָׁם מְלֻבָּשׁוֹת עֲדָיִים וְהַכֹּל מִסְתַּכְּלִים וְהוּא אֵינוֹ מִסְתַּכֵּל, לְפִיכָךְ יִּזְכֶּה לָרֹב טוּב הַצָּפוּן וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ", וְעֵינוֹ תִּשְׂבַּע מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. ורמ"א סְעִיף א', וְלֹא יִתְבַּיֵּשׁ בִּפְנֵי בְּנֵי אָדָם הַמַּלְעִיגִים עָלָיו בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ.

אַל יֵבוֹשׁ מִמַּלְעִיגִים – יִמְצָא מָנוֹחַ לְנַפְשׁוֹ – וְיִפְעוֹל יְשׁוּעוֹת בְּנַפְשׁוֹ

ב) כָּל מִי שֶׁחָשׁ לְנַפְשׁוֹ, שֶׁלֹּא לְהָבִיאָהּ לִידֵי טֻמְאָה, יַגְדִּיר אֶת עַצְמוֹ בַּחוּשׁ הָרְאִיָּה וְאִם הַדָּבָר קָשֶׁה לוֹ, יִתְגַּבֵּר עַל עַצְמוֹ בְּכָל תּוֹקֵף וְעוֹז. וְיֵדַע אֲשֶׁר מַמָּשׁ בְּנַפְשׁוֹ הוּא. וְאִם לֹא יַגְדִּיר אֶת עַצְמוֹ בָּזֶה, כָּל עֲבוֹדָתוֹ כְּאַיִן וּכְאֶפֶס נֶחְשָׁב וְלֹא יִפְעֹל דָּבָר בִּיגִיעָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְאַדְרַבָּה יֵרֵד רַחֲמָנָא לִיצְלָן מַטָּה מַטָּה, וְעַל כֵּן יִתְגַּבֵּר כָּאֲרִי, לְהַגְדִּיר אֶת עַצְמוֹ בְּכָל תּוֹקֵף וְעוֹז, וְגַם אִם יִהְיֶה נִכָּר אֶל יָחוּשׁ לְשִׂיחוֹת בְּנֵי אָדָם, וַהֲלֹא בַּדָּבָר הַנּוֹגֵעַ לְחַיֵּי הַנֶּפֶשׁ בְּגַשְׁמִיּוּת, אֵינָם מַבִּיטִים עַל שׁוּם דָּבָר, וְכָל שֶׁכֵּן בְּהַנּוֹגֵעַ לְחַיֵּי הַנֶּפֶשׁ הָרוּחָנִי, וְהַכְּבֵדוּת בְּזֶה הוּא רַק בְּעֵת הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁצָּרִיךְ לְהַכְבִּיד עַל עַצְמוֹ וּלְהִתְגַּבֵּר עַל טִבְעוֹ וּרְצוֹנוֹ וּבְמֶשֶׁךְ הַזְּמַן יִתְרַגֵּל כָּךְ, וּבַהַגְדָּרָה זֹאת יִמְצָא מָנוֹחַ לְנַפְשׁוֹ מִכַּמָּה רָעוֹת וּבִלְבּוּלִים, וְאָז יוּכַל לַעֲבוֹד עֲבוֹדָתוֹ וּבִיגִיעָתוֹ יִפְעֹל יְשׁוּעוֹת בְּנַפְשׁוֹ בְּעֶזְרָתוֹ יִתְבָּרַךְ. (קוּנְטְרֶס הָעֲבוֹדָה, פֶּרֶק ב' – לְאַדְמוֹ"ר הָאֶמְצָעִי רַבִּי דובער מליובאוויטש זצ"ל).

שָׂכָר הַשּׁוֹמֵר עֵינָיו מֵהִסְתַּכְּלוּיוֹת אֲסוּרוֹת

הַשּׁוֹמֵר עֵינָיו מֵרְאִיַּת אִשָּׁה:

א) יִהְיֶה מֶרְכָּבָה לַשְּׁכִינָה – וּכְהִקְרִיב כָּל הַקָּרְבָּנוֹת. (חיד"א בַּעֲבוֹדַת הַקּוֹדֶשׁ, צפורן שָׁמִיר סִימָן ט' אוֹת קכ"ח).

ב) מִתְפַּלֵּל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזֵר לוֹ, שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּתוֹ וְעוֹנֶה לוֹ בְּעֵת צָרָתוֹ. (חיד"א שָׁם).

ג) כֹּחַ קְדוּשַׁת שִׁפְעוֹ קַיֵּים לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, לְזַרְעוֹ וְזֶרַע זַרְעוֹ עַד עוֹלָם. (יְסוֹד צַדִּיק, פֶּרֶק ג').

ד) תִּזְכֶּה לַחֲזוֹת בְּנֹעַם הָעֶלְיוֹן, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ בָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים. (בְּאֵר מֹשֶׁה, בֹּא, ד"ה וַיֹּאמְרוּ).

ה) יִזְכֶּה לֶעָתִיד לָבוֹא לִהְיוֹת בִּמְרוֹמֵי מְרוֹמִים בֵּין צַדִּיקִים וּקְדוֹשֵׁי אָרֶץ שֶׁעֲלֵיהֶם הָעוֹלָם קַיָּם, וְיַרְגִּישׁ בְּזִיו קְדוּשַׁת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֶעָתִיד לָבוֹא. (יְסוֹד צַדִּיק, פֶּרֶק ג').

ו) זוֹכֶה לִרְאוֹת וְלִשְׁמוֹעַ מַרְאוֹת אֱלֹקוּת, וּלְהַשִּׂיג הַשָּׂגַת אֱלֹקוּת. (ייטב לֵב, וַיֵּרָא – ד"ה וַיֵּרָא אֵלָיו).

ז) זוֹכֶה לְבָנִים טוֹבִים וַאֲרִיכוּת יָמִים (סֵפֶר חֲסִידִים סִימָן תצ"ה). יִחְיוּ בָּנָיו וִיגַדְּלֵם בְּלֹא צַעַר, וְיַצִּיל אוֹתָם מִמִּקְרֵי הַזְּמַן. (אִמְרֵי קוֹדֶשׁ – הַשָּׂרָף מסטרעליסק, אוֹת ל"ח).

ח) זוֹכֶה שֶׁזַּרְעוֹ יְחַבְּרוּ פֵּרוּשִׁים עַל הַתּוֹרָה. (סֵפֶר הַמִּדּוֹת אוֹת ס').

ט) זוֹכֶה לִהְיוֹת צוֹפֶה בַּמֶּרְכָּבָה הָעֶלְיוֹנָה. (רֵאשִׁית חָכְמָה, שַׁעַר הַקָּדוֹשׁ פ"ח, אוֹת מ"ז). וְרוֹאֶה בְּעֵין שִׂכְלוֹ אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים. (לִקּוּטֵי תּוֹרָה – טשערנאביל, הדר' ז').

י) זוֹכֶה שֶׁלֹּא יִכְהֶה מֵאוֹר עֵינָיו – אֲפִילוּ בְּזִקְנוּתוֹ. (תוכחת חַיִּים – רַבִּי חַיִּים פאלאג"י, אַחֲרֵי, ד"ה ולענ"ד).

י"א) זוֹכֶה וְנִבְרָאִין מַלְאָכִים קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים, וְלֶעָתִיד תִּקָּבְצוּ אֶצְלְךָ. (יְסוֹד צַדִּיק, פֶּרֶק ה').

י"ב) זוֹכֶה לְפַרְנָסָה בְּרֶוַח (תוכחת חַיִּים – אַחֲרֵי, אוֹר לַשָּׁמַיִם – בְּהַעֲלוֹתְךָ [ד"ה בְּהַעֲלוֹתְךָ], אִמְרֵי נועם – בְּרֵאשִׁית [ד"ה לחבר] ).

י"ג) אֵין עַיִן הָרַע שׁוֹלֵט בּוֹ וּבְזַרְעוֹ (בְּרָכוֹת כ', דְּבַשׁ לְפִי, מע' ר').

י"ד) לֹא נִקְרָא רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ "קָדוֹשׁ", מִפְּנֵי גְּדוּלַת תּוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִסְתַּכֵּל מֵעוֹלָם בְּמִילָתוֹ, וְלֹא הִכְנִיס יָדָיו לְמַטָּה מִטַּבּוּרוֹ. (יְסוֹד צַדִּיק, פֶּרֶק ה').

ט"ו) לִפְעָמִים, אֲפִילוּ עַל יְדֵי פַּעַם אַחַת שֶׁתַּעֲמֹד בְּנִסָּיוֹן חָזָק בָּעֵינַיִם, תּוּכַל לִזְכּוֹת לְמַדְרֵגַת קְדוּשָׁה גְּדוֹלָה (יְסוֹד צַדִּיק, פֶּרֶק ה').

ט"ז) זוֹכֶה לִשְׁמִירָה מְעֻלָּה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמְרוֹ וּמַצִּילוֹ (תִּפְאֶרֶת שְׁלֹמֹה, מאמרי שַׁבָּת, ד"ה ומעין).

י"ז) זוֹכֶה לְחַיּוּת דִּקְדוּשָׁה וְהִתְלַהֲבוּת בְּתוֹרָה וּתְפִלָּה, וּלְהָאִיר עֵינָיו בְּתוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה. (בֵּית אַבְרָהָם – תַזְרִיעַ, ד"ה וראה).

עוֹנֵשׁ הַגָּדוֹל עַל הִסְתַּכְּלוּת

א) שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּאָדָם, אָזְנַיִם עֵינַיִם לָשׁוֹן. מַה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שָׁם לְכָל אֶחָד גָּדֵר וְחוֹמָה וְכוּ', שָׂם גְּבִינִים לָעֵינַיִם, לְכַסּוֹת וְלִסְתּוֹם וְלַעֲצֹם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע, וְהָאָדָם הַנִּבְזֶה, כְּשֶׁהוּא שָׂם אָזְנָיו לִשְׁמוֹעַ עֲבֵירָה, וְעֵינָיו לִרְאוֹת עֲבֵירָה, לְשׁוֹנוֹ לְהַצְמִיד מִרְמָה, מֶה עָשָׂה, פָּרַץ גֶּדֶר מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲשֶׁר מָסַר בְּיָדוֹ לִשְׁמוֹר, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁבֵּן מָוֶת הוּא, וְעַל זֶה נֶאֱמַר "וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ". (סֵפֶר חֲסִידִים סִימָן קמ"ח).

ב) אִיתָא בְּזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פְּקוּדֵי (דַּף רס"ג) יֵשׁ מְמֻנֶּה אֶחָד שֶׁנִּקְרָא פתות, עַל שָׁם שֶׁמְּפַתֶּה לִבְנֵי אָדָם לְהִסְתַּכֵּל וּלְעַיֵּן בְּמַה שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ בְּכַמָּה נֵאוּפִין וּזְנוּנִים, וּלְאַחַר מִיתַת הָאָדָם וְנִקְבַּר בַּקֶּבֶר, בָּא הַמְּמֻנֶּה הַהוּא וּמַחֲזִיר לְהָאָדָם נִשְׁמָתוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵל אֶת הָאָדָם בְּאַכְזָרִיּוּת וּמְשַׁבֵּר עֶצֶם שֶׁל הָעֵינַיִם וְנוֹטֵל מִמֶּנּוּ אֶת הָעֵינַיִם וְאַחַר כָּךְ מוֹרִיד אוֹתוֹ לְבוֹר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַרְבֵּה נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים וְאוֹחֲזִין בּוֹ וְדָנִין אוֹתוֹ בְּדִינִין קָשִׁים וּמָרִים רַחֲמָנָא לִיצְלָן.  (קַב הַיָּשָׁר פֶּרֶק ב', וּכְעֵין זֶה באור צדיקים – עמוד היבודה, פֶּרֶק א').

ג) הַמִּסְתַּכֵּל בָּעֲרָיוֹת קַשְׁתּוֹ נִנְעֶרֶת. וַאֲשֶׁר לֹא נָשָׂא עֵינָיו אֶל אֵשֶׁת אִישׁ, זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי הַשְּׁכִינָה. (ב"י, אֶבֶן הָעֶזֶר סִימָן כ"א).

ד) וּבָזֶה יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן לְנַפְשׁוֹ הָאוּמְלָלָה, הַאִם הִשְׂתַּכֵּר בְּמַשָּׂא וּמַתָּן בַּשּׁוּק, נֶגֶד מַה שֶּׁהִפְסִיד בִּרְאִיָּתוֹ וְהִרְהוּרֵי עֲבֵירָה. אֲפִילוּ אִם יִשְׁתַּכֵּר לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים, הַאִם כָּל מָמוֹן שֶׁבָּעוֹלָם יֵשׁ בּוֹ דַּי נֶגֶד הֶפְסֵד עֲבֵירָה אַחַת. (שַׁעַר הַתְּפִלָּה, שער ניפול, ד"ה ולמול).

ה) אִם הָעַיִן הוּא עֶבֶד לְיֵצֶר הָרַע, לִרְאוֹת בְּעִנְיְנֵי וְהַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, פָּטוּר מִן הָרָאוּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ד', וּבַל יִרְאֶה גֵּאוּת ד'. (חיד"א בִּדְבַשׁ לְפִי, מע' ר' אות ב').

ו) וּמִזֶּה מוּסַר הַשְׂכֵּל לְאוֹתָם שֶׁרוֹצִין לְהַרְוִיחַ מָמוֹן, וּמִסְתַּכְּלִין בְּקוּנְטְרֵסִים, אוֹ שְׁאָר מְקוֹמוֹת לִרְאוֹת וּלְחַפֵּשׂ בתר מְצִיאוֹת.

הֲלִיכָה לַדֶּרֶךְ

א) דְּעוּ כִּי הַשְּׁוָקִים וְהָרְחוֹבוֹת בְּכָל מָקוֹם, וְגַם בְּמָקוֹם שֶׁדָּרִין שָׁם יְהוּדִים חֲרֵדִים, מְלֵאִים פְּרִיצוּת וְזוֹהֲמָא, גָּרוּעַ מִן הַגָּרוּעַ כְּדוֹר הַמַּבּוּל. הָאֵשׁ שֶׁל הַיֵּצֶר הָרַע וְשֶׁל פְּרִיצוּת וְתַאֲווֹת, בּוֹעֵר עַד לֵב הַשָּׁמַיִם, וְאִם אֵין נִזְהָרִין, לֹא לְבַד שֶׁשּׂוֹרְפִין הַנְּשָׁמָה לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים וּמְאַבֵּד עוֹלָמָיו הֵן לְחַיִּים, מִלִּהְיוֹת בְּגַן עֵדֶן עִם הַצַּדִּיקִים, עוֹלָם הַתְּחִיָּה, אֶלָּא גַּם עוֹלָם הַזֶּה מְאַבֵּד בְּיָדַיִם, כִּי הָעַיִן רוֹאֶה וְלֵב חוֹמֵד וּמַחְשַׁבְתּוֹ וְדַעְתּוֹ טְרוּדִים בְּהִרְהוּרִים רָעִים וְהַבְלֵי הֲבָלִים הַמְבַלְבְּלִים אֶת הָאָדָם כָּל הַיּוֹם לְרַבּוֹת הַלֵּילוֹת. וכדחז"ל, גמירי אֵין יֵצֶר הָרַע שׁוֹלֵט, אֶלָּא בְּמַה שֶׁעֵינָיו רוֹאוֹת, אֲבָל הַשּׁוֹמֵר עֵינָיו, שׁוֹמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ וּמְאֻשָּׁר בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, "נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ". יֶשְׁנָם אַבְרֵכִים נֶחֱמָצִים וּמְקוּלְקָלִים הַרְבֵּה, וְשֹׁרֶשׁ הַקִּלְקוּלִים שְׁמִירַת הָעֵינַיִם.

(הָאָדָם נִכָּר בְּעֵת הַנִּסָּיוֹן, בְּלִקּוּטֵי אמרים – תַּנְיָא, דְּהָאָדָם נִמְדָּד לְפִי זְמַן הַנִּסָּיוֹן, וְזֶהוּ הַיַּהֲדוּת שֶׁלּוֹ, וְהַכֹּל לְפָנָיו רַק הֲכָנָה לְזֶה הָרֶגַע, וּלְאַחֲרָיו לְהַרְגִּיעַ מֵהַקֹּשִׁי שֶׁעָבַר עָלָיו).

וְאַף עַל גַּב שֶׁהֲלִיכָתוֹ לַחוּץ בְּאוֹנֵס גָּמוּר, עִם כָּל זֶה הֶחְמִירָה בּוֹ הַתּוֹרָה יוֹתֵר מִכָּל אִסּוּרִים שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁבָּהֶם קי"ל בִּפְסָחִים, דִּבְלֹא אֶפְשָׁר וְלֹא קמכוין שרי, וּבָזֶה אָסוּר, דְּקַיְּמָא לָן פָּגַע אִשָּׁה מְסַלְקָהּ לַצְּדָדִין, וּב' טְעָמִים בְּדָבָר אֶחָד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בֶּחָפֵץ חַיִּים הִלְכוֹת לָשׁוֹן הָרַע – כְּלָל ו', כֵּיוָן שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מְחַמְדְּתָן.

וְעוֹד עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חז"ל, הַמִּתְעַסֵּק בַּחֲלָבִים וַעֲרָיוֹת חַיָּב, וּמִשּׁוּם דְּפִגְמֵי הַנֶּפֶשׁ, גַּם בְּאוֹנֵס, וְזֶה פָּשׁוּט. מרגלא בְּפִי הגה"צ מִבְּרִיסְק "נֶעבֶּעךְ [רַחְמָנוּת] אַ אֶפִּיקוֹרֶס" הוּא גַּם כֵּן אֶפִּיקוֹרֶס.

ב) לָשׁוֹן מָרָן הַחֲתַם סוֹפֵר פָּרָשַׁת חַיֵּי שָׂרָה (ד"ה וַיֵּצֵא יִצְחָק), וז"ל: שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים לְהִסְתַּכֵּל בִּפְנֵי נָשִׁים חָלִילָה, אֲשֶׁר כָּל הָעוֹשֶׂה זֹאת יְאַבֵּד עַצְמוֹ בָּזֶה וּבְבָא חַס וְשָׁלוֹם, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.

הר"ר יוֹנָתָן בְּיַעֲרוֹת דְבַשׁ (חֵלֶק ב' דְּרוּשׁ ט'), בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים כָּל גֵּרוּי יֵצֶר הָרַע בָּעֲרָיוֹת עַל יְדֵי הִסְתַּכְּלוּת, וְעַל יְדֵי זֶה בָּא לְכָל הָעֲבֵרוֹת וּלְכָךְ מַלְאַךְ הַמָּוֶת מָלֵא עֵינַיִם, כְּפִי הִסְתַּכְּלוּת הָאָדָם בְּחַיָּיו.

ג) מָרָן הַחֲתַם סוֹפֵר פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית, בַּהַקְדָּמָה, אָמְרוּ חז"ל (עֲבוֹדָה זרע כ') אָמְרוּ עָלָיו עַל מַלְאַךְ הַמָּוֶת שֶׁכֻּלּוֹ מָלֵא עֵינַיִם וּבִשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם עוֹמֵד לְמַעְלָה מֵרַאשׁוֹתָיו וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וְטִפָּה שֶׁל מָרָה תְּלוּיָה בּוֹ, כֵּיוָן שֶׁהַחוֹלֶה רוֹאֶה אוֹתוֹ מִזְדַּעְזֵעַ וּפוֹתֵחַ פִּיו וְזוֹרְקָהּ לְתוֹךְ פִּיו, מִמֶּנָּה מֵת, מִמֶּנָּה מַסְרִיחַ, מִמֶּנָּה פָּנָיו מוֹרִיקוֹת, עַד כָּאן. וְקָשֶׁה אֵיךְ וְלָמָּה מָלֵא עֵינַיִם, וְתֵרֵץ הגה"ק מהר"ן אַדְלֶער זצ"ל, דְּעַל יְדֵי שֶׁהָאָדָם עוֹבֵר רַחֲמָנָא לִיצְלָן עַל הַלָּאו שֶׁל: "וְלֹא תָתוּרוּ וְכוּ' עֵינֵיכֶם", וּמְטַמֵּא אֶת עַצְמוֹ בְּהִסְתַּכְּלוּיוֹת אֲסוּרוֹת, בְּזֶה נוֹתֵן עֵינַיִם לַיֵּצֶר הָרַע שֶׁהוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת וּמִזֶּה נַעֲשָׂה מָלֵא עֵינַיִם, מֵעֵינַיִים אֵלּוּ שֶׁהִסְתַּכְּלוּ בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל, וּמִפְּנֵי זֶה מִזְדַּעְזֵעַ הָאָדָם, כֵּיוָן שֶׁהוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא גָּרַם אֶת זֶה בַּעֲווֹנוֹתָיו, עַד כָּאן. וְכֵן כָּתַב הַקָּדוֹשׁ הרר"י בְּיַעֲרוֹת דְבַשׁ חֵלֶק ב' דְּרוּשׁ ט' וחיד"א בְּנַחַל קְדוּמִים פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית.

ד) הָאָדָם צָרִיךְ לְהַכִּיר, שֶׁהֲלִיכָתוֹ לַחוּץ הוּא עֵת נִסָּיוֹן, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת שֶׁלּוֹ תְּלוּיִין כָּעֵת עַל כַּף מֹאזְנַיִם, אִם יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְטַמֵּא עֵינָיו וְלִבּוֹ, דְּאִם חַס וְשָׁלוֹם יִכָּשֶׁל, אוֹי לוֹ וְאוֹי לְנַפְשׁוֹ, מְעֻתָּד רַחֲמָנָא לִיצְלָן לְצָרוֹת גְּדוֹלוֹת ד' יְרַחֵם, וְאִם יַעֲמוֹד בְּנִסָּיוֹן, אָז טוֹב לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.

 

כתב בפלא יועץ : ראית הנשים היא גופה עברה וגוררת עוון, כי העין רואה, ולב חורש מחשבות און. וכתיב (במדבר טו לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם. וכבר העידו רבותינו ז"ל הקדושים, שכל המסתכל בנשים, סוף בא לידי עברה (נדרים כ, א), כי יכול להיות שיהיו בניו ממזרים מאשתו בהיותו שותה בכוס זה ונותן עיניו בכוס אחר, וגם תדבקהו הרעה ויבוא לידי קרי. ואפלו אם יהרהר [לא]  שום הרהור רע, ענוש יענש על דמגרי יצר הרע בנפשה ופוגם בעיני נפשו ובעינין עלאין. ודין גרמא אשר עינים להם ולא יראו במשכלות, כי טח מראות עיניהם, מהשכיל לבותם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי ברכות פ"א, ה"ה) שכל מי שאינו מסתכל בנשים, אומר הקדוש ברוך הוא הדין דילי אי לזאת בכח יגבר איש להיות עוצם עיניו מראות ברע, ואל יפנה אל האלילים, לא בנות ישראל ולא בנות הערלים, ויאמר ישראל, ברית כרתי לעיני, ומה אתבונן על בתולה (איוב לא א), ובזה לא תאנה אליו רעה ונגע ומחלה, ויזכה לחזות בנעם ה' עין בעין, ויהיה בן פרת עלי עין.

ראיה חמורה שמביאה לידי עברה, שהעין רואה והלב חומד וכמה רעות רבות ועברות חמורות באות על ידי העינים, אם מסתכל בעריות והלב חומד ובא לידי עברה או לידי הרהורי עברה, גדול עונו. ואפלו אם לא בא לידי עברה כלל ולא נסתכל בה אלא כדי להכירה, הראיה עצמה היא גופה עברה ופוגמת בעיני נשמתו ובעינין עלאין.

והמסתכל בקשת ובלבנה, עברה היא בידו. ואמרו בש"ס (חגיגה טז, א) שהוא בכלל מי שאינו חס על כבוד קונו שראוי לו שלא בא לעולם. והמסתכל בפני אדם רשע, אסורא קעביד ופוגם עיניו, וכל שכן בפני גויים או באלילים שעובר על מה שכתוב (ויקרא יט ד) אל תפנו אל האלילים. וגדר אדם רשע הוא, עד שאמרו (עי' בש"ד חו"מ, סי' יז, ס"ק יג בשם ספר חסידים) שאין להסתכל בפני הבעלי דינים. לפי שאמרו (אבות א, ח) בשעה שעומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים. וכן בזהר הקדוש אמרו, שאסור להסתכל בפני אדם הכועס בשעת כעסו. ועל ידי הראיה אדם גוזל וחומס וגונב והורג וכמעט כל העברות אין נעשות בלתי ראית העינים:

וא. פלו ראיה שאין בה עברה כלל, כגון ראית הבלי העולם הזה, גוררת עברה שמפנה לבו לבטלה ומבלבלת מחשבתו ואינו יכול לכון דעתו ליראה ולאהבה את השם ולדבקה בו, ולכון בתפלותיו וברכותיו כראוי בלי תערבת מחשבות זרות והרהורים רעים, אי מצד שטבע הוא באנוש ובלתי אפשר שיראה דבר או בריה, איש או אשה, מאדם עד בהמה עד כל נברא, ולא יחשב שום מחשבה עליו ברגע ראיתו. ולפעמים המחשבה מתערבת ונמשכת מדבר לדבר ומענין לענין עד שהאיש משתאה וחושב, מהיכן באו לו המחשבות הללו, וחוזר לאחוריו להבין אחרית דבר מראשיתו, ובתוך כך, הלשון שליח עושה שליחותו וגומר תפלתו וברכתו ואין כל מאומה בידו, מי גרם לו תחלת המחשבה, הראיה.

וגם בהיות האדם פוגם עיני נשמתו, לא יוכל לראות במשכלות ועונותיו מבדילין בינו לבין אביו שבשמים ואינו יכול לכון דעתו. ובזהר הקדוש איתא דאסור להסתכל בכל. דבר שיביא את האדם לידי שמחה בזמן הזה, כי עשן שרפת בית המקדש נתון בין העינים, וקרא כתיב (תהלים קא ה) גבה עינים אותו לא אוכל. ובפרט בתפלה אם אינו כופה עיניו או נותנם תוך הספר, גדול ענשו, שמקדים עליו מלאך המות ואינו רואה פני שכינה בפטירתו. ולפי רעת העינים היה ראוי להתאוות ולהתפלל להיות סומא, או לסמות אותם ביזדים, אם לא שגדלה גם כן טובת העינים וצריכים הרבה לעבודת השם יתברך שמו. ולכן עשה הקדוש ברוך הוא עפעפי עינים כדי שיהיה סוגרם ופותחם כשירצה:

וצריך האדם להתחזק ברב עז ותעצומות להיות עוצם עיניו מראות ברע. ולא יסתכל בנשים ולא בחיה ועוף בשעה שנזקקין, ובכל ראיות זרות ואסורות. ואשרי מי שיוכל לקים מה שהיו עושים הראשונים, שלא להסתכל חוץ לארבע אמות, עליו נאמר (איוב כב כט): ושח עינים יושע, כי בהיותו מסלק עיניו מהגשמיים, דבר זה יזכירהו לחשב במשכלות וברוחניים, וליראה ולאהבה את השם ולדבקה בו. וזהו כונת אמרנו, "כי כל עין לך תצפה". ועוד כתבו המקבלים כי בעין יש בו שם "הוי"ה" ובהיותו מסתכל בארץ שהיא "אדנות", נמצא מיחד. אבל אם מסתכל לחוץ למה שאינו צרך, נמצא מפריד. ועוד כתבו שהשומר הראות שומר הזרע, והפוגם בו, פוגם בזרע בודאי, כי הזרע מאור עיניו של אדם. וכמו שלכל דבר טוב צריך חזוק, על אחת כמה וכמה למשמרת העינים שהם קלי המרוץ והפסדם גדול ורעתם וענשם מרבה, והנזהר בהם בשמרם עקב רב. ואמרו במדרש (ילקוט שמעוני משלי רמז תכה) שמי ששומר עצמו ועוצם עיניו מראות ברע, אומר הקדוש ברוך הוא, הדין דידי:

ועל מה שעבר וחטא בעיניו, אם ירצה לתקן פלגי מים ירדו עיניו כדכתיב (תהלים קיט קלו) פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך, רצונו לומר, על שלא שמרו עיני תורתך, וגם ינדד שנה מעיניו וחצות לילה יקום, או לפחות יקדמו עיניו אשמורות, ויהא מעבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות, כגון במקומות שעושים מדרש ולומדים בכנפיא בכל ליל הששי ובליל שבועות ובליל הושענא רבא, הוא תקון גדול להתחזק לעמד על המשמר לנדד שנה, כל הלילה לא ינום ולא יישן, אפלו בדחק ובצער גדול. ובלבד שיהא יכול לעמד שלא לישן בתוך תפלתו, כי הוא תקון גדול לפגם הראות. וכן אם עשה עם העינים חבילות של עברות, יעשה עמהם כנגדם חבילות של מצות, כגון יסתכל בציצית, ועיניו תחזינה בספר לקרות תורה ותפלות וברכות. וטוב להסתכל בפני רבו והוא מסגל לחכמה, כדכתיב (ישעיה ל כ): והיו עיניך ראות את מוריך:

וכשם שהסתכלות בפני אדם רשע גורם רעה, כל קבל דנא, הסתכלות בפני אדם צדיק וטוב וחכם, גורם טובה והוא ממשיך לנפשו שפע קדשה. ואיתא בש"ס (ערובין יג ב): דאמר רבי, האי דעדיפנא מחבראי, משום דחזיתה לרבי מאיר מאחורה, ואי הוה חזינא לה מאפה הוה עדיפנא טפי. ואמרו עוד (ירושלמי ערובין פ"ה ה"א) המקביל פני רבו כמקביל פני שכינה. ואמרו עוד (חגיגה ה ב): כתיב (תהלים מט י) ויחי עוד לנצח לא יראה השחת, כי יראה חכמים ימותו. הרואה חכמים במיתתם כך, בחייהם על אחת כמה וכמה. וגם תקון לפגם הראות, לבכות על אדם כשר ועל עונותיו, ועל חרבן בית המקדש פלגי מים ירדו עיניו, ובזה יזכה לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו:

 

וכתב החיד"א זיע"א: מִנִּי שִׂים אָדָם עַל לֵב חַטְאוֹת נְעוּרָיו יֶחֱרַד הָאִישׁ וְיִלָּפֵת כִּי עַל יְדֵי  הִסְתַּכְּלוּת בָּעֲרָיוֹת אוֹתָם הַצוּרוֹת נִקְבְעוּ בְדַעְתּוֹ וְהַשָּׂטָן וְיֵצֶר הָרַע מְבִיאָם לְנֶגֶד עֵינָיו תָּמִיד וְזֶה גוֹרֵם לְהַשְׁחִית זַרְעוֹ וְהוּא עָוֹן פְּלִילִי הֲלֹא תִרְאֶה עֵר וְאוֹנָן שֶׁהָיוּ בְנֵי שְׁמוֹנָה שָׁנִים בְּנֵי יְהוּדָה הַצַדִּיק נֶכְדֵּי יַעֲקֹב אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּחִיר שֶׁבְּאָבוֹת וְנִכְרְתוּ הֲגַם שֶׁהָיוּ נְשָׁמוֹת עֶלְיוֹנוֹת. וְהוּא עֲוֹן דּוֹר הַמַּבּוּל. וְהָאָדָם אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ לֵב. יַחֲשׁוֹב כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים בָּא לִידֵי כָךְ עַל יְדֵי הִרְהוּרִים וְהַיֵּצֶר הָרָע מַטְעֵהוּ שֶׁהָיָה בְאוֹנֶס. אֲבָל אֵין בְּפִיהוּ נְכוֹנָה כִּי הוּא פּוֹשֵׁעַ גָּמוּר כִּי עַל יְדֵי הִסְתַּכְּלוּת בָּעֲרָיוֹת בָּא לִידֵי הִרְהוּר וְעַל יְדֵי זֶה הִרְבָּה לְהַשְׁחִית וְהָרַג אֶת בָּנָיו וְטִמֵּא חוֹתָמָא דְמַלְכָּא. וְגָבְרוּ רַחֲמָיו לְהַאֲרִיךְ אַפּוֹ אוּלַי יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה וְיִתְמַרְמֵר בְּוִדּוּי וַחֲרָטָה וְשָׁב וְרָפָא לוֹ:

 

אָסוּר לְאִישׁ לְהִסְתַּכֵּל בְּאִשָּׁה אפילו אם היא צנועה לחלוטין, אִם הוּא  הִסְתַּכְּלוּת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הֲנָאָה, אוֹ אֲפִלּוּ אֵין בָּהּ הֲנָאָה אַךְ מַבִּיט וּמִסְתַּכֵּל עַל צוּרָתָהּ אֵיךְ הִיא נִרְאֵית וּכְמוֹ הַמִּתְבּוֹנֵן עַל יֶלֶד לִרְאוֹת אֵיךְ הוּא נִרְאֶה, [וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמַּכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא אִסּוּר דְּאוֹרַיְתָא (עיין בסוף הקונטרס "קיצור הלכות" פ"ב ה"ה לגר"נ קרליץ שליט"א) וְעַל כָּל פָּנִים כֻּלָּם מוֹדִים שֶׁזֶּה אִסּוּר גָּמוּר].

וִיצֻיַּן שֶׁאִם יָכוֹל לַהֲבִיאוֹ לִידֵי הִרְהוּר אָז בְּכָל גַּוְנֵי אָסוּר מֵעִקַּר הַדִּין אַף כָּל רְאִיָּה שֶׁהִיא. וּמִמִּדַּת יִרְאֵי שָׁמַיִם לְהִמָּנַע אֲפִלּוּ מִכָּל רְאִיָּה בְּעָלְמָא. ואצ"ל שֶׁאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בִּמְקוֹמוֹת המכוסים בכל ענין. וּכְמוֹ כֵן אְיסוּר גָמוּר לְהִסְתַּכֵּל בנשים בווידיאו וְאַף שֶׁל חתונה שֶׁלּוֹ או ממשפחתו.

ב. וּמִשּׁוּם כָּךְ, צְרִיכָה אִשָּׁה לְהִזָּהֵר מְאֹד שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ בְּאֹפֶן שֶׁתְּעוֹרֵר הִסְתַּכְּלוּת אִישׁ עָלֶיהָ, בֵּין בְּצוּרַת הֲלִיכָתָהּ וּבֵין בְּמַלְבּוּשֶׁיהָ. וְאִשָּׁה שֶׁעוֹבֶרֶת עַל זֶה, עָנְשָׁהּ כְּמוֹ הָאִישׁ הַמִּסְתַּכֵּל.

ג. וּמוּבָא בְּרַבֵּנוּ יוֹנָה (אגרת התשובה אות ע"ח) וז"ל: וּצְרִיכָה הָאִשָּׁה שֶׁתְּהֵא צְנוּעָה וְנִזְהֶרֶת שֶׁלֹּא יִסְתַּכְּלוּ בָּהּ בְּנֵי אָדָם, חוּץ מִבַּעֲלָהּ, שֶׁהַמִּסְתַּכְּלִים בְּפָנֶיהָ אוֹ בְּיָדֶיהָ יוֹרְדִים לְגֵיהִנֹּם, וְהִיא עֲנוּשָׁה בְּעֹנֶשׁ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם שֶׁהֶחְטִיאָה אוֹתָם בָּזֶה שֶׁלֹּא נָהֲגָה צְנִיעוּת בְּעַצְמָהּ וְנִכְשְׁלוּ בָּהּ. עכ"ל.

ואמרו חכמים, ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל באשה נאה ואפילו פנויה ובאשת איש אפילו מכוערת ולא בבגדי צבע אשה אפילו שטוחים על הכותל במכיר בעליהן ולא בבהמה ועוף בשעה שנזקקין זה לזה, ואמרו אפילו מלא עינים כמלאך המות יעצים עיניו ולא יסתכל.

ורשב"י פירש (זוהר קדושים) אזהרת אל תפנו אל האלילים על  הסתכלות בנשים שהמסתכל בהן עושה עצמו אלהי מסכה ומכניס רוח הטומאה בקרבו, וביותר אם האשה ההיא בנדתה שממשיך על עצמו מאותה הטומאה אשר עליה כי על כן נאמר אחורי ארי ולא אחורי אשה, גם אמרו  המרצה מעות מידו ליד האשה כדי להסתכל בה אפילו הוא כמשה רבינו עליו השלום לא ינקה מדינה של גיהנם שנאמר יד ליד לא ינקה רע.

ובודאי שהיצר הרע מפתהו לאדם בהתר לאמר לו הלא אינך עושה רע בהסתכלותך כי אין כוונתך לזון עיניך רק להכיר האשה ההיא, אכן הבעל נפש יחוש עצמו ויעשה גדר וסייג לעצמו ויתן עיניו ולבו לאמר, הרי שמשון גבור שבגבורים, גם חסיד שבחסידים דוד המלך עליו השלום, חכם שבחכמים שלמה המלך עליו השלום נכשלו באשה.

, אסור לקלקל את העיניים  בהסתכלות אסורה ויש לברוח כמפני אש מניסיון של עבירה ולא לנסות להתעכב שם ולהתגבר עליו ולא לשאול את עצמך אם אני צריך כעת לברוח. אלא קודם לברוח ואח"כ לחשוב… שהבריחה תהיה ודאית, כמו שכתוב במשנה ב"אבות": "ובורח מן העבירה. שעבירה גוררת עבירה. " וכמו שברח יוסף הצדיק מאשת פוטיפר הרשעה, "וינס ויצא החוצה. "

וכתב על זה בספר "טהרת הקודש" (חלק א', מאמר "פגם עינים", פרק א'): הרי לך מדברי רז"ל ומפרשים, שבכל הסתכלות שמסתכל בנשים עובר על לאו, והוא מן הלאוין החמורות שבחמורות, שהוא אביזריהו דגלוי עריות. והלא אמרו רז"ל ("נדרים" כ.): כל הצופה בנשים סופו בא לידי עברה. ואמרו רז"ל ("סנהדרין" עה.) באותו שנתן עיניו בהאי אתתא ונחלש. ואמרו הרופאים, שרפואתו היא שיראה אותה או שהיא תדבר עמו מאחורי הגדר. ואמרו חז"ל: ימות ולא יראנה.

וכתב בספר "שפע טל" ומביא זאת מהרמ"ק ז"ל ויסודו מ"הזהר", שכל מצות עשה ולא תעשה כלולה מכל תרי"ג מצוות, כי לכאורה האיך אפשר על-ידי עבירה לברא מלאך רע, הלא כל עברה היא רק נגד אחד מאבריו או מגידיו. ואם כן המלאך הנברא על-ידי זה אין לו רק אבר אחד נגד אבר שעבר? ועל זה תרץ, כי כל מצות עשה ולא תעשה נכללה מכלם, ואם האדם עובר אחת מן העברות מתרי"ג, נכללו בו כל התרי"ג כלם, ונברא על-ידי זה מלאך רע שלם בכל רמ"ח אברים ושס"ה גידים רוחניים. ומלאך טוב נברא ממקימי המצוה.

ואם כן, תכף » בהסתכלותו במקום שאסור או בדמות אשה זרה, נברא מזה קלפה גדולה ונוראה ומלאך רע מכל ראיה בפני עצמה ממש. ואחר כך כשיבוא להרהר על-ידי זה, אז עובר בכל הרהור על לאו מיחד של ("דברים" כג): "ונשמרת מכל דבר רע". ואמרו רז"ל ("עבודה זרה" כ:) שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. והרמב"ן והסמ"ק ורבנו יונה מנו לאו של של "ונשמרת" במנין תרי"ג. והנה אמרו רז"ל: עין רואה ולב חומד וכלי מעשה גומרים. אם כן, כל שכן כשחס ושלום תביאהו המחשבה הזו לידי מעשה עברה, והמעשה הוא לאו ועברה בפני עצמה. אם כן, ברגע אחד חס ושלום מתקשרים אלו השלשה: עיין, לב ומעשה, שלשה מלאכים רעים שנבראו, ובורא על-ידי זה קלפות טמאות בלי שעור וחקר ומלאכי חבלה המוכנים לפרע ממנו. ואלו ראה אדם אותם היה מת תכף מפחדם ומוראם. והמה בעוונותינו הרבים עומדים כרוצחים גם בחייו לצערו בכל מיני צער ולחטף גם מצוותיו שעשה. וכל שכן מה שעושים עמו אחר פטירתו חס ושלום.

 

[1] כתב בפלא יועץ ערך מחשבה: מחשבה טובה מה רב טובה, שבה תלוי כל העבודה, כמו שכתבתי לעיל בערך לב טוב. ואיתא בזהר הקדוש (ח"א קכה), שלפי מה שחושב האדם ממשיך עליו, אם דברים שבקדשה ממשיך עליו קדשה, ואם הרהורים רעים, ממשיך עליו טמאה ומטמא נפשו, ואל המקום שחושב, שם הוא מנת חלקו. הנה כי כן, ראוי לאדם להתחזק ברב עז ותעצומות לחשב מחשבות טהורות, דברים המביאים את האדם ליראה ולאהבה את ה' הנכבד והנורא ולדבקה בו, ולאחז בענוה ובשפלות ובשאר מדות טובות וישרות ולחשב ברוממות השם יתברך שמו, כי גבוה מעל גבוה ולגדלתו אין חקר, ככה יעשה תדיר לקים מה שאמרה תורה (דברים ו ה) ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך. ופרושו, שלא יהא לבבו פונה לשתף אהבת דברים אחרים עם אהבת ה', לאהבת ה' באפן שכל אהבתו תהיה על פי התורה וכל מעשיו יהיו לשם שמים. וכתיב (שם ו) והיו הדברים האלה על לבבך וכו' בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וכו'. ופשטה דקרא משמע שרצה לומר שתהיה אהבת ה' לזכרון תמיד. וכן כתיב (ויקרא יט ד) אל תפנו אל האלילים. ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קמט א) אל תפנו אל מדעתכם. ותמן תנינן (אבות ג ד) המפנה לבו לבטלה, הרי זה מתחיב בנפשו. ובאמת שהוא שטות גדול שבהיותו יכול להיות מחשב מחשבות טהורות ליראה ולאהבה וכדומה, שהן מצוות דאוריתא ומקבל עליהן שכר, מפנה לבו לבטלה או מהרהר הרהורים רעים, שיענש עליהם. על זה נאמר (ירמיה ב יג) אותי עזבו מקור מים חיים, לחצב להם בארות בארות נשברים:

והן אמת כי יצר לב האדם רע, ואין אדם שליט ברוח, אבל על כל פנים חיובא רמיא, להתחזק להחליף מחשבות רעות וזרות במחשבות טהורות, ולהרגיז יצר הטוב על יצר הרע אפלו אלף פעמים ביום, ויקבל שכר טוב בעמלו, שמסיעין אותו מן השמים. ובכל פעם כשיזכר אשר לא טוב עושה שמפנה לבו לבטלה או בהרהורים רעים, ידמה כמי ששוקע בטיט היון ומתחזק לצאת ולבו למו אב יצעק הושיעה אדוני המלך, הצילני מטיט, ונמצא כתוב בספרי המקבלים שטוב לבטל הרהורים רעים שיכון או יזכיר שם קר"ע שט"ן בנקוד שבא, ויאמר פסוק (ויקרא ו ה) אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה. ופסוק (תהלים קיט קיג) סעפים שנאתי ותורתך אהבתי. ויעביר יד ימינו על מצחו שלש פעמים, ויועיל בעזרת האל יתברך, ובלבד שישתדל להעתיק מחשבתו מהרהורים. וטוב שיכון תמיד לשם טרניאל גימטריא מצפץ, להכניע יצר שעולה שלש מאות:

וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא כט א) שהרהורי עברה קשים מעברה. והם אמרו (ב"ב קסד, ב) שהרהורי עברה אין אדם נצול מהם בכל יום. אמנם כתב הרב הקדוש ראשית חכמה, שאם אינו מאריך בהרהורו ותכף בורח ממנו, לא יענש, שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, אבל אם מאריך בהרהורו, ענוש יענש, שגורם רעה לעצמו לבוא לידי קרי והוצאת שכבת זרע לבטלה והוא חמור משפיכות דמים. והחמירו הרבה מאד בזהר הקדוש (בראשית דף ריט) בעוון זה, עד שכמעט אין לו תשובה ואין לו חלק לעולם הבא. תסמר שערת אנוש מראות חמר שבו. לך נא ראה בספר הקדוש ראשית חכמה, פרק י"ז משער הקדשה, ובספר סדר היום ושאר ספרי הקדש, וחרדת חרדה גדולה יותר ויותר מחרדת מות:

הנה כי כן, לפי חמר שבו, ראוי לאדם לעשות גדר לגדר ומשמרת למשמרת כדי לעמד על המשמר שלא לבוא לידי מחשבות והרהורים רעים, והגדר הגדול להיות עוצם עיניו מראות ברע (ישעיה לג טו) שפרשו רבותינו ז"ל דהינו שלא יסתכל בעריות (ב"ב נז, א) שעינא ולבא תרי סרסורי דעברה, עין רואה ולב חושב מחשבות און. וכתיב (במדבר טו לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם. ומלבד אסור הסתכלות בעריות, דהיא גופא עברה ונדבר בזה לקמן בערך ראיה, בסיעתא דשמיא, עוד בה שעברה גוררת עברה, שאם מידי עברה יצא, מידי הרהור לא יצא וענוש יענש על דמגרי יצר הרע בנפשה, על דרך שאמרו (נדה יג ב) המקשה עצמו לדעת, יהא בנדוי משום דמגרי יצר הרע בנפשה. והן בכלל צריך לזהר במה שהזהירונו רבותינו זכרונם לברכה שלא לאחז באמה אפלו להשתין. ואמרו (שם) כל האוחז באמה ומשתין, כאלו מביא מבול לעולם. ויש בדבר חלוקי דינים בין נשוי לשאינו נשוי ובין מן העטרה ולמעלה ובין למטה, כמו שמפרש בשלחן ערוך (או"ח סימן ג, סעיף יד) יעין שם:

אבל לפי חמר שבו ראוי להחמיר בכל ולאסר אסר על נפשו, ולא יאחז באמה כלל, אלא יסיע בביצים או יאחז על ידי בגד. וזה כלל גדול לנצל מכל חטא לברח מאה שערים של התר שלא לכנס באחד של אסור, וכל שכן באסור חמור כזה, שעליו אמרו בזהר הקדוש (שמות דף כו) שנאמר (איוב יט כט) גורו לכם מפני חרב וכו':

והגדר הגדול לנצל מהרהורים רעים, שישא אשה בילדותו וישיא בניו סמוך לפרקן, שהרי אמרו (קידושין כט, ב) כיון שעבר אדם עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו בהרהורי עברה. ובודאי שרבותינו הקדושים הם אמת ודבריהם אמת, וזו רעה גדולה שאין כמוה. אי לזאת לו בכח יגבר איש לשא אשה בילדותו ולהשיא בניו סמוך לפרקן, ולא ישוב מפני כל. והן בכלל, שלא ירחיק נדד בדרכים להיות שרוי בלא אשה זמן וזמנים, שאי אפשר לנצל מהרהורי עברה ומעברה עצמה. וחבל על דמשתכחין רעות רבות באנשים המרחיקים נדד מביתם ויושבים בערי אדום דפריצי בעריות, ולית אנש דימחא בידיהו, והשוקים מלאים זונות נשכחות דמגרו יצר הרע כארסו של עכנאי, ועל כן רבים כשלו ונפלו בעוון נשג"ז. והאיש אשר הוא טהור וירא ה' מרבים, אם מידי עברה יצא, מידי הרהור לא יצא, ולא יהיה טהור מקרה לילה. אוי לנו כי דין גרמ"א דעצירא"ה עכבו"ת משיחא:

אי לזאת מי האיש החפץ חיים, אם מצטרך להיות נושא ונותן בערי אדום זמן ארך, יקנה לו חבר שיהיה האחד יושב בעירו, והאחד יקבע דירתו אל המקום אשר יהיה שמה הרוח ללכת עם אשתו עמו. ואם כה יעשה, אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא, כי לא טוב היות האדם לבדו לא לעולם הזה ולא לעולם הבא. ואף אם בעבור זה יתרבה לו ההוצאה, אל יחוש, כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, וטוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח (קהלת ד ו):

וכבר יש חרם מרבנו גרשום שלא לישב שמונה עשר חדשים חוץ לביתו הובא בבאר הגולה יורה דעה, סימן שלד, עין שם. ולית דחש לה ולא ידענא טעמא, והיא לא תצלח, כי השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה (יבמות סב ב) ואף שזה נאמר על מי שאינו נשוי, גם זה בכלל:

ואם יארע, חס ושלום, איזה חלי לאשה שאינה יכולה לטהר לבעלה זמן וזמנים, וכן היולדת וכדומה, חיובא רמיא עלה לבקש רפואות תעלה בכל מאמצי כחה כדי לטהר לבעלה יפה שעה אחת קדם. והן בכלל שלא תאחר מלטבל טבילה בזמנה אפלו יום אחד, כי לא תדע מה ילד יום ילדי פשע, חס ושלום. והנה כשאדם יודע מספר הימים שאשתו תהיה בנדתה, אינו מעתד להרהור כל כך אחרי שמסיח דעתו הימנה, אמנם כאשר חושב שהגיע זמנה לטהר, והיא לא מטהרה, אז הוא הזמן מסכן, שבכל יום חושב השתא טבלה. לכן עצה טובה, שתהא מספרת עם בעלה ותגיד לו מתי מתחלת לספר נקיים על ידי סימן במלבושה שיעשו ביניהם ואם סתרה ספירתה, תחזר ותגיד לו. ואם אחר כל העמל והטרח לא תמצא תרופה, חיובא רמיא עלה להרשות לבעלה לשא אחרת עליה להצילו מן החטא. ואף כי קשה כשאול קנאה, צרתה בצדה, לפם צערא אגרא. מה טוב חלקה ומה נעים גורלה):

ועל כל פנים מי שהוא מכרח להיות שרוי בלא אשה או שהוא בדרך או בזמן נדתה, לו בכח יגבר לגדר גדר לעצמו ולכרת ברית לעיניו, ושלא להרבות שיחה עם האשה, באשתו אמרו, קל וחמר וכו', וכל אשר בכחו לעשות יעשה, אולי יש תקוה לנצל מעברה ומהרהורי עברה, והבא לטהר מסיעין אותו (שבת קד, א):

והן בכלל לטהר מדבורי המביאים לידי הרהורים, כדכתיב (דברים כג י) ונשמרת מכל דבר רע. שמלבד חמר אסור נבלות הפה, כמו שנכתב במקומו, עוד בה שמביא עצמו לידי הרהור, אשר על כן אפלו לדבר דברי תורה בדברים שבין איש לאשתו, הצנועים מושכים את ידיהם, ובפרט בפני רבים מעמי הארץ. וכל ערום יעשה בדעת וישקל בפלס עת לחשות ועת לדבר:

ועל אחת כמה וכמה צריכה האשה לזהר בזהירות יתרה שלא להכשיל את אחרים, כי האשה ההיא תשא את עוונה, והיא נוטלת חלק בראש, כי המחטיא את חברו הוא רע ומר יותר מההורגו, ולכן תזהר שלא תצא מקשטת בפני אנשים, ותהיה כל כבודה בת מלך פנימה. ושבח אני את בני ישמעאל בענין זה, שמסתירים נשותיהם מכל איש. וכל שכן וקל וחמר שלא תיניק את בנה ולא יהיו דדיה מגלות בפני רבים. וכן תזהר שלא להגביה שולי בגדיה ושלא להכניס ידה תחת הסנר להתחכך בפני אנשים. וכן לא תברך ברכת אשר יצר בקול רם בפני אנשים, ואין צריך לומר שלא תכנס לבית הכסא בפני אנשים. כזאת וכזאת, כל אשה חכמת לב ויראת השם שמוסיפה לזהר, היא תתהלל. ועל הכל מה טוב שתקדים תפלה לצרה ותשפך נפשה לפני ה' בכל יום שיתקננה בעצה טובה, באפן שלא יתגלגל חוב על ידה, כאשר ספרו בש"ס, ולמדנו יראת חטא מבתולה (סוטה כב א). [וגם על זה אניף ידי וסמכתיה בבית תפלותי, בסיעתא דשמיא]:

וכמה דברים הזהירו רבותינו זכרונם לברכה כדי שלא יבוא לידי הרהור, כגון שלא להסתכל בבהמה חיה ועוף בשעה שנזקקין, ושלא לישב על מטה שיודע שאיש ואשתו שוכבים בה, ושלא להסתכל באצבע קטנה של אשה. ואמרו (ברכות כד, א) כל המסתכל באצבע קטנה של אשה, כאלו מסתכל במקום התרף. ואסרו להשתמש באשה כלל ולשאל בשלומה ולהרבות שיחה, וכל שכן מזיגת כוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, שאסור לקבל משום אשה, חוץ מאשתו בזמן שהיא טהורה, כמפרש בפוסקים (שו"ע אבהע"ז סי' כא). וכהנה כמה דברים שאסרו חכמינו זכרונם לברכה כדי שלא יבוא לידי הרהור, והמון העם אין נזהרין. ואף אם יאמר אדם עושה אלה, שלבו חלל בקרבו ומידי הרהור יצא, על כל פנים מידי עברה לא יצא, שעובר על דברי חכמים ומגרי יצר הרע בנפשה. והם אמרו (נדה יג, ב) המקשה עצמו לדעת, יהא בנדוי, משום דמגרי יצר הרע בנפשה. ולכן לו בכח יגבר איש לקים דברי חכמים ויוסיף גדר וסיג ומשמרת למשמרת לעצמו לפי מה שהוא אדם, וכל המרבה לעמד על המשמר, הרי זה משבח. וכמו שמצינו ברבותינו הקדושים, שהיו אומרים לתלמידיהם שמרוני מפני בתי, מפני כלתי, כמובא בש"ס (קידושין פא ב). וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.