logo
מאגר ספרי הזוהר העולמי דף הזוהר היומי -הרב סיני

דרשה האדמור מהאלמין -ענין אכילת מצה רק בליל פסח- יום ב’- פרשת צו לקו סוד החשמל – חלק א+ ב

דרשה האדמור מהאלמין -ענין אכילת מצה רק בליל פסח- יום ב’- פרשת צו לקו סוד החשמל – חלק א+ ב

פסח- מצרים פרמידות הסולם
לכבוד כל המאזינים לקו סוד החשמל של הרב פיש שליט”א

שמעתי הדרשה החשובה מהרב שליט”א בענין הטעמים שהוא ממש מלא וגדוש בפרדס התורה, ונדבר קצת בענין הגרשיים על התיבה ונכרתה, והלכות פסח, עם הקדמה להבנת הענין

אנו אומרים בהגדה

חכם מה הוא אומר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה”א אתכם, ואף אתה אמר לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן

– א –

המפרשים מדקדקים מהו הלשון “כהלכות הפסח” בכ”ף הדמיון, וגם מדוע תופס מכל הלכות הפסח את הדין דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

ואפשר לפרש דהנה בהלכות הפסח יש כמה ענינים, כגון הך הלכתא דאיפסקא אין הפסח נשחט אלא למנוייו, ונפסל אפילו במחשבה של חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ושלא למנוייו וכו’, ועוד חמשה הלכות שחיטה שהם במשהו, שהי’ דרסה, חלדה, הגרמה, עיקור, דכולם במשהו.

– ב –

ודבר גדול למדים אנו מזה, דכל הלכות שחיטת הפסח (כמו בשאר הקרבנות) נפסלים במשהו, כמו המחשבה שהוא ענין של משהו דהמחשבה עוברת במוחו של האדם ברגע כמימרא,  וכן שאר הפסולים של הפסח שנזכרו לעיל הם במשהו ממש, ולמדים אנו מזה דעיקר הלכות הפסח הוא במשהו, וכן החמץ שאסור במשהו, ושייך ג”כ להלכות הפסח דמקרא מלא דיבר הכתוב לא תשחט על חמץ דם זבחי.

וע”כ אומרים לבן החכם שרוצה לדעת מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה”א אתכם, ע”כ אמר ואף אתה אמר לו כהלכות הפסח, דכמו שהלכות הפסח הוא במשהו, כמו”כ כל שאר ההלכות והחומרות של הפסח, הם במשהו, דאם האדם נוטה ח”ו אפילו במשהו מדרך התורה ומדרך שהורו לנו אבותינו ורבותינו, הרי כבר נטה מדרך הישר לגמרי ח”ו, דכך הוא דרכו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך, ומחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו לך ועבוד עבודה זרה (שבת ק”ה ע”ב).

ומובא בספר שפת אמת (והובא גם בספר שער בת רבים פרשת בא) דפעם אחת בא לפני זקיני הרה”ק בעל אוהב ישראל מאפטא זי”ע איש אחד שהי’ לו בן שנתפקר ורצה להמיר דתו רח”ל, וביקש מהרב לעזור לו להפוך לבו לטוב, והשיב לו הרב אם אתה יודע שלא אכל חמץ בפסח מעת שנתפקר אז אפשר להושיעו, ואם לאו לאו. ואמר שזהו סמיכות ב’ כתובים בפרשת כי תשא, אלהי מסכה לא תעשה לך את חג המצות תשמור, עכתו”ד ודפח”ח.

ומצאתי סמוכין לדבריו הקדושים בזהר (ח”ב קפב.) על פסוק הנ”ל “אלהי מסכה לא תעשה לך, את חג המצות תשמור”, אלהי מסכה לא תעשה לך וכתיב בתריה את חג המצות תשמור, מאי האי לגבי האי, אלא הכי אוקמוה מאן דאכיל חמץ בפסח (כאילו עביד כוכבים ומזלות למפלח לגרמיה דהא רזא הכי הוא דחמץ בפסח) כמאן דפלח לכוכבים ומזלות איהו, ע”כ.

וכתב בספר חסד לאברהם להרה”ק מראדאמסק זי”ע (לפסח, ד”ה ואלה) על פסוק אלהי מסכה לא תעשה לך, את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות, כי אכילת המצה בשבעת הימים היא שמירה לכל השנה מחטא עבודה זרה, ע”כ. והחתם סופר זצ”ל כתב בתורת משה (קדושים) דרוב אפיקורסות רח”ל בא ע”י אכילת נבילות וטריפות. ובספר שלחה”ט מביא בשם האר”י הק’ דכל האוכל מאכלות אסורות נעשה מין ורשע רח”ל.

רואים אנו מכל זה ג”כ דהמכשול במאכלות אסורות מביא את האדם לידי מינות ועבודה זרה רח”ל, והוא כדברי זקיני הרה”ק מאפטא זי”ע שאמר לאיש ההוא שאם לא אכל בנו חמץ בפסח אפשר להושיעו, כי בזה תלוי כל ענין חטא עבודה זרה, דאם אכל חמץ בפסח ח”ו אין לו הזכות ואפשריות לינצל מחטא עבודה זרה, משא”כ אם ניצול מאיסור חמץ.

– ג –

ובאמת כל אחד שואל ומשתומם על דבר זה, למה שומעים בזמנינו אלה אודות צעירים, אברכים ובחורים למאות שהולכים בלבוש חסידי ומחללים שבת רח”ל ממש באופן מבהיל, ועושים מעשים תעתועים ומגונים. מאין בא כל זה.

והתירוץ על זה שאין זהירים באיסור חמץ כראוי, וכידוע מהאריז”ל דהנזהר ממשהו חמץ נזהר ממשהו של איסור בכל ימות השנה, ולפי”ז אם אין נזהרים באיסור חמור זה, מאיפה יהא להם הסייעתא דשמיא שלא ליכשל בשאר איסורים חמורים, כחילול שבת וכדומה.

– ד –

וזהו שאומר המגיד, ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח, פי’ הלכות הפסח שהם במשהו, להורות לזה דאם נוטה במשהו מדרך התורה הרי נפתח לו הפתח שיכשל בכל העבירות החמורות רח”ל, כמו עבודה זרה, חילול שבת ושאר עבירות, וכדברי הספה”ק הנ”ל דע”י איסור חמץ במשהו כבר נתגלגל האדם עד חטא עבודה זרה רח”ל.

– ה –

וזהו שאומרים לו לבן החכם אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, פי’ דאינו יכול לפטור את עצמו מכל החומרות, כשיאמר יצאתי ידי חובתי במה שדקדקתי על הפסח ועל המצה שיהי’ בכשרות והידור, רק כהלכות הפסח, דכל הלכות הפסח הם במשהו (לא רק הפסח עצמו והמצה) אלא כל ההלכות היוצאים משחיטת הפסח ואכילתו, ודבר זה מורה לנו שאי אפשר לאדם לפטור את עצמו מכל החומרות שהם במשהו, וע”כ אומרים לו דוקא הלכה זו.

– ו –

וכאן המקום לעורר במה שמצינו שהיו הרבה צדיקים שדקדקו מאוד שלא לאכול מצה רק בב’ לילות הראשונים, ובשאר ימות החג לא אכלו, וכמו שמביא בשערי תשובה (סימן ת”ס בסופו), דיש נוהגין שלא לאכול מצה רק שאר מעדנים בשאר ימי הפסח חוץ מהסדרים, מחשש שימצא דחימצא, ולאידך גיסא יש מדקדקין לאכול מצה בשאר הימים ג”כ כי פתא סעדתא דלבא והוא עונג יום טוב, וסיים עלייהו, ועל אלו ואלו שלבם לשמים קורא אני ועמך כולם צדיקים, עיי”ש.

ועיין בספר יסוד ושורש העבודה (שער ט’) שכתב וז”ל: ראוי לאדם למעט באכילת מצה אף שהוא שמורה משעת קצירה כי אינך יודע איזה מהם יוכשר ממשהו חמץ בשעת אפי’ ותפק לרעב נפשך בשאר מאכלים ובמיני לפתן, ע”כ.

ודברנו כבר באריכות מספרים הקדושים שנהגו לאכול מצות רק בליל הסדר וגם היו צדיקים שאכלו גם בשבת ויום טוב

  1. הזוהר הקדוש שרק אם משמרה כראוי אז נקרא מיכלא דאסוותא
  2. באר היטב בשם האר”י הקדוש שהנזהר ממשהוא חמץ ינצל מעבירות חמורות
  3. השערי תשובה בשולחן ערוך.
  4. היעב”ץ
  5. הקדוש בעל ישמח משה
  6. רבי צבי מליסקא מחבר ספר דרכי הישר והטוב
  7. הרב הגאון מאונגוואר
  8. הגאון הגדול רבי ישראל אפרים פישל סופר מנאנא
  9. הגה”צ משה יוסף טייטלבוים בנו של הייטב לב
  10. הגאון רבי שמעון סופר מערלוי
  11. שו”ת התעוררות תשובה
  12. שו”ת שם עולם
  13. אגרת קודש מהרי”ץ שכן נהג בנו של בעל התניא
  14. החתם סופר בהשמטות לחושן משפט
  15. היעב”ץ
  16. רבי מאיר מפרמישלן שהיה כהן גדול בבית המקדש
  17. החפץ חיים שאמר שאם יביאו לו מצה של הגרא גם יאכל מצה שרויה
  18. הגה”ק מאפטא בעל אוהב ישראל שהיה כהן גדול בבית המקדש
  19. הרב הקדוש רבי ישכר דוב מבעלזא זי”ע
  20. הרב הקדוש מסטרעליסק
  21. רבי יחזקאל מקוזמיר
  22. רבי ישראל ממודזיץ

והבאנו שם בספר שולחן מלכים שהגה”ק מליסקא זי”ע הנ”ל הי’ משתדל לזכות הרבים בגדר המצאה טובה הלזו, ועלה קא מייתא מעשה רב ממר חמיו ז”ל שהי’ פע”א בבית רבו (הצדיק מליסקא) ונוכח שם גם איש זר שרבו עומד ומזהירו על חילול שבת, ולפתע סיבב פניו אליו (לחמיו) וענה בהאי לישנא, כשבא אלי איש אחד מגליל העוועש, הנני מזהירו על חילול שבת, וכשבא אלי אחד מגלילות אלו הנני מזהירו על שעטנז, וכשבא אלי איש כמעלת כבודו הנני מבקש ממנו שלא יאכל מצה כל ימי הפסח, ע”כ.

– ז –

וא”כ נחזי אנן, מה נהדר היה מראה כהן גדול, שהצדיק מליסקא זי”ע שהי’ תלמידו של הישמח משה זי”ע, הי’ מבקש מאנשי שלומו שלא יאכלו מצות בפסח, והי’ מחפש חסידים שלא יאכלו, ולא היה די בשבילו מה שהוא בעצמו אינו אוכל, אלא שהרבה לדבר ועורר את כל אחד מחסידיו אודות ענין זה. וכפי הנראה קיבל עבודה רבה זו מרבו הקדוש בעל ישמח משה, שהי’ ג”כ מקפיד מאוד שלא לאכול מצות במשך כל ימות החג, זולת ב’ לילות הראשונים.

ובספר דרכי הישר והטוב הביא מכתב מהגה”ק מליסקא בענין זה, וזל”ק:

עוד הבאנו שם שהרה”ג מוה”ר ישראל אפרים פישל סופר זצ”ל מנאנאש הי’ אבל רח”ל ושאל מהגה”ק מליסקא זצ”ל אם מותר לו להתפלל לפני התיבה בר”ה, ואמר לו דמותר לפי ההלכה דליכא עדיף מיני’, ושאל הרב הנ”ל כמה הוא שיעור זה, והשיב דאם יקבל על עצמו שלא לאכול מצות רק בהשני סדרים אז נחשב לשיעור דליכא עדיף מיני’.

רואים מזה שצדיקים אלו לא אכלו מצה כל ימי חג הפסח, ואף שבודאי הי’ באפשריותם לאכול מצה כשרה למהדרין מן המהדרין, מ”מ יתכן שראו ברוח קדשם שיבוא דור אשר הרבה בני אדם יוכשלו בו רח”ל באיסור חמץ והמצה לא תהי’ שמורה כ”כ, ע”כ העדיפו שלא לאכול מצה כל ימות החג, ללמד את בני אדם דעת ויראת ה’, למנוע מאכילת מצה במשך ימות החג, כדי שלא ליכשל ח”ו אפילו בחשש איסור חמץ.

ונכדי הצדיקים הנ”ל שמקפידים על כל קוץ ותג ממנהגי אבותיהם, מ”מ בזה אין מקפידים כלל וכלל, שלא לאכול מצות רק בב’ לילות הראשונים, והסיבה לזה כיון שאין מבינים כלל מהו הטעם והמקור לזה.

– ח –

ולהבין מנהגם על פי דברי מרן החתם סופר זצ”ל כתב השמטות לחו”מ סימן קצ”ו וזל”ק: מ”ע של אכילת מצה משומרת בליל פסח היא יחידה נשארת לנו מכל מצות אכילה שבכל התורה אין לנו לא פסח ולא קדשים, לא תרומה ולא מעשר שני, רק מצה אחת משנה לשנה, ואם גם היא לא הועילה בידינו בשלימות ולא עוד אלא כי תחת יופי שיהי’ האכילה של כל ז’ ספק איסור כרת ולא עוד אלא שיכשיל בזה רבים ח”ו, וגם נוציא על זה אלפים הייטב בעיני ה’ חלילה וחלילה, עכל”ה.

ומ”מ כבר הבאנו למעלה שהרה”ק רבי מאיר מפרימישלאן זי”ע, שמסופר עליו שבשעת אמירת העבודה ביוה”כ הי’ אומר וכך הייתי אומר, (דכנראה שבגלגול הקודם הי’ אחד מכהנים גדולים ששמשו בבית המקדש), מ”מ לא אכל מצה משך כל ימות החג, אף שהיא המצוה היחידה שנשארה לנו בגלות מכל מצוות אכילה שבכל התורה. וכל זה להורות לנו להתנהג ג”כ כן שלא לאכול מצה בפסח רק בשני לילות הראשונים של החג.

ואם יאמר לך אדם, הרי ידוע שהיו כמה צדיקים שאכלו מצה, אף אתה אמור לו דאין מזה שום ראי’, כי היתה להם שמירה מיוחדת מן השמים שלא יכשלו באיסור חמץ ח”ו, כמו שידוע שהגאון בעל חפץ חיים זצ”ל לא אכל מצה שרוי’, וכשנשאל פעם משום מה אכל הגאון מווילנא זצ”ל מצה שרוי’ והוא איננו אוכל, השיב החפץ חיים על זה, הבו לי מצותיו של הגאון ואוכל גם אני שרוי’, ע”כ.

והרי זו תשובה נכונה על אותן הצדיקים שכן אכלו מצה (לא שרוי’) בפסח, שנשמרו מן השמים שלא יבוא מכשול על ידם, ובפרט שהצדיקים הקדמונים בדקו וביררו על כל חטה אם נעשתה בכשרות ובכל ההידורים, אבל כהיום אין מסתכלים כלל על זה רק סומכים על המאפי’, וממילא אין לנו שום הבטחה ע”ז, ע”כ צריכים ליזהר מאוד שלא לאכול מצה רק בב’ לילות הראשונים.

– ט –

והנה כפי הידוע לנו, גם זקיני הגה”ק מאפטא בעל אוהב ישראל זי”ע לא אכל מצה רק בלילות הראשונים, והרי מובא בספר טעמי המנהגים שגם הגה”ק מאפטא זצ”ל הי’ אומר כמה פעמים ביום הכיפורים בעת העבודה, וכך הייתי אומר, כי זכר עוד עת אשר שימש בכהונה גדולה בבית המקדש,  (וכמובא בספר עשר אורות מערכת הרה”ק מאפטא, דפ”א ישב הרה”ק מאפטא והי’ יושב ותוהא, ושאלוהו אנשיו על זה, והשיב להם שהוא כעת בגלגול עשירי בעולם הזה והי’ בחינת כהן גדול ונשיא ובחינת מלך וריש גלותא וכו’ עיי”ש) והענין מפורסם, ומ”מ לא אכל ג”כ מצה אף שבוודאי הי’ מרגיש גודל קדושת המצה שהיא המצוה היחידה שנשארה לנו מכל מצות אכילה שבתורה. והיינו כאמור שגם הוא הרגיש חומר איסור חמץ ח”ו ואפי’ חשש דחשש של חמץ, וכמו שהבאתי לעיל הסיפור מה שהשיב לאיש אחד שבא לפניו שבנו רוצה להמיר דתו רח”ל, דבודאי נכשל באיסור חמץ, ובא וראה עד היכן הדברים מגיעים.

– י –

ומובן מאליו דמה דאיתא בזוה”ק שהמצה נקראת מיכלא דאסוותא, הוא דוקא אם משמרה כראוי שלא יהא בו שום חשש חמץ ח”ו, ודוקא אם המצה משומרת כהלכתה אז היא מאכל של רפואה, וע”כ מי שרוצה לינצל ממחלות רח”ל בכל ימות השנה, צריך ליזהר מאוד בשמירת המצות שיהא משומר כהלכתו, וכיון שא”א לדעת היטב אם נשמרו כראוי, יותר טוב למנוע א”ע מאכילת המצות, כ”א להכזיתים בשני לילות הראשונים של חגה”פ.

ומובא בשם הרה”ק המגיד מטשערנאביל זצ”ל שפירש המאמר, כל הנזהר ממשהו חמץ מובטח לו שלא יחטא, דהיה צריך לכתוב כל הזהיר ממשהו, רק הכוונה, דלהנצל מחמץ במשהו לזה לא די בזהירות שלו במעשה לבד, רק העיקר הוא שצריך להיות נזהר בלשון נתפעל להיות נזהר ונשמר ע”י הקב”ה בשמירה דלעילא וסייעתא דשמיא ע”כ.

והרה”ק מהרי”ד מבעלזא זי”ע נוהג היה לומר בשם זקיני הרה”ק מסטרעליסק זי”ע, דבאמת אם מים מתחברים עם הקמח קשה עד למאד שלא יתחמץ כל שהוא, אלא דכשהקב”ה רואה שישראל מתכוונים בזריזות ובקדושה לאפות מצות כדי לקיים מצות מצה, הוא שולח מלאכים מן השמים שישגיחו לבל תחמיץ העיסה, עכדה”ק.

והרב הקדוש ר’ יחזקאל מקאזמיר זי”ע היה מחמיר מאוד ומדקדק הרבה בעניני פסח, והיה נזהר בחומרות גדולות. קודם הפסח היה מכין מים על כל ימי החג בחביות גדולות, והמים הביאו ממעין אחד שמחוץ לעיר, והוא בעצמו נסע במרכבה אחרי הגלות להשגיח על שאיבת המים. לא הניח להעמיד על הרצפה שום דבר של פסח, אף בקבוק יין, כשקרה והעמידו, לא שתה מאותו הבקבוק, אף על פי שדקדק לנקות בכנף את כל הסדקים שבין קרשי הרצפה. פעם אחת נתנו לו ביום הכיפורים, כשהוא מלובש ב”קיטל”, כסא לשבת כדי שינפש, ובדק אם אין שם פירורי חמץ, כי אותו ה”קיטל” הוא לובש ל”סדר” בליל פסח.

החטים של שמורה שלו היו מונחים בשק, ואת השק הניחו בחבית, ואותה חבית שוב הניחו בשק, צרור ותלוי בתקרה. והיה מעשה שרצו לשלוח את השק עם החטים אל הרחיים, והיו צריכים לחתוך החבל, שהשק היה קשור בו אל התקרה, והוציא אחד סכין של חמץ מכיסו לשם כך. נבהל הצדיק וצעק:

– חס וחלילה! תקחו סכין של פסח.

והיה עומד שם איש אחד, שהרהר על החומרות היתירות ותמה בלבו על כך. אמר לו הצדיק:

– חמץ בפסח במשהו, כלומר: כל אדם כפי מה שהוא, לפי מדרגתו, כך חומר האיסור עליו בזהירות יתירה.

והוסיף על זה נכדו הרה”ק ר’ ישראל ממודזיץ זצ”ל, בעמח”ס דברי ישראל:

– הרי זה כאותה שאמרו בטומאה: בחולין פוסל ראשון, בתרומה – שני, בקדשים – שלישי, ובחטאת – רביעי.

רואים אנו מדברי הרה”ק מקוזמיר ענין חמץ בפסח במשהו, דהזהירות של האדם בפסח הוא לפי מה שהוא בעבודת השם, דאם הוא במדרגה נעלה שפיר שומרים אותו מן השמים לבל יכשל באיסור חמץ אפי’ בנדנוד כל שהו.

– יא –

ופירשתי בזה מה שאומרים בהגדה אחר יחץ, הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים וכו’ השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, וצ”ב איך שייך זה לענין המצה הא לחמא עניא.

ואמרתי בזה עפ”י עובדא שהי’ באיש אחד שהיו לו קשרי מסחר עם אדונים בעלי אחוזות, ובחוה”מ פסח הי’ אצל אדון אחד בעניני מסחר, ואירע לו מקרה רע רח”ל דאותו האדון כיבדו בכוס שכר, והיהודי, ששכח שפסח היום, שתה השכר.

אח”כ כשנזכר בא אל הגאון ר’ יוסף שאול נתנזון זצ”ל אב”ד לבוב, בעמח”ס שואל ומשיב, לקבל תשובה על זה. הגאון בעל שואל ומשיב שלחו להרה”ק מוה”ר יהושע זצ”ל מבעלזא, וציוה עליו שבשובו מבעלזא יבא אצלו עם תשובת הרה”ק מבעלזא. ויהי כאשר סיפר האיש למהר”י מבעלזא מה שאירע לו, וביקש תשובה על מעשהו, הורה לו הרה”ק מבעלזא שיסע מביתו לארה”ק.

כששמע הגאון בעל שואל ומשיב את תשובת הרה”ק מהר”י, אמר שהיה רוצה לדעת מקור ענין זה שציוה עליו לנסוע לארה”ק. ואמר הרה”ק מבעלזא שהמקור לדבר זה הוא ממדרש איכה: גלתה יהודה מעוני שאכלו חמץ בפסח. מבואר דעונש אכילת חמץ בפסח הוא גלות. ואם אדם צריך כבר לגלות מביתו למקום אחר, מוטב כבר שיסע לארה”ק.

אח”כ אמר הגאון מהרי”ש זצ”ל: ראו איך שיש לצדיקים עינים פקוחות ומאירות בתורה, דהטעם שעל תיבת ונכרתה (שמות י”ב, י”ט) האמור גבי אוכל חמץ הוא גרשיים, מה שאין כן בשאר מקומות דכתיב בהו נמי ונכרתה, אין הטעם גרשיים, לרמז דהתיקון של עון חמץ בפסח הוא גלות, ע”כ.

– יב –

ורואים אנו בזמנים הללו שהרבה אנשים מאנשי שלומינו בארה”ק ובתפוצות הגולה, צריכים לנדד למרחקים למשך שבועות או לחדשים לקבץ כסף עבור מטרות שונות, וטעמא מיבעיא מדוע א’ צריך לנדד למרחקים כדי למצוא את לחמו, והלא הקב”ה הוא זן ומפרנס לכל, ויכול להזמין להם פרנסתם גם במקומות מושבותיהם. אך אחר שהרה”ק מבעלז והגאון בעל שואל ומשיב גילו לנו הסוד הזה, דמי שנכשל באיסור חמץ כתיב בו טעם גרשיים, שצריך לנדד מביתו בגלות, אפשר דאנשים אלו נכשלו בעוה”ר בחשש של איסור חמץ אף במצות שאכלו, ע”כ צריכים לגלות מביתם ולמצוא טרף לחמם במרחקים.

ויש מכתב חמור מאוד מהאלשיך הקדוש שלא לנסוע עבור כסף לחוץ לארץ כי כל השפע בארץ ישראל וכבר פירסמתי המכתב הזה לפני שנים

וזה סוד כל הנסיעות שיוצאים לחוץ לארץ מפני סוד הטעמים שגילה לנו הרב הצדיק הרב פיש שליט”א וזהו סוד הגרשיים על ונכרתה, כמו שנבאר עוד בהמשך בע”ה,

וצריכים אנשים אלו ללמוד מזה מוסר השכל שכל עיקר הטעם שהולכים כ”כ הרבה בגלות הוא אולי משום שנכשלו באיסור חמץ רח”ל, ומהם ילמדו אנשים אחרים, שתודה לה’  לא היו צריכים לנדוד למרחקים עד עתה, שידעו מכאן ולהבא ג”כ ליזהר מאוד בענין שמירת המצות, שיהיו באופן מהודר ביותר בלא שום חשש ופקפוק של איסור חמץ כלל.

והנה מובן מאליו דבני ישראל שאכלו מצות ביציאתם ממצרים, אשר התורה הק’ מעידה על זה שהיו עוגות מצות כי לא חמץ, היו המצות האלו שמורים מן השמים שלא יהא בהם אפילו נדנוד וחשש של חמץ ח”ו.

– יג –

ובזה יש לפרש סיום הכתוב, עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים, דבגלל שהמצות היו כי לא חמץ, ע”כ גורשו ממצרים, שלא היו צריכים עוד לצרת הגלות הבאה אם אוכלים חמץ בפסח ח”ו, ודו”ק.

ועיין בספה”ק אור לשמים (פרשת משפטים) על פסוק שלש רגלים תחוג לי בשנה את חג המצות תשמור, דע”י שמירת מצה שישראל שומרין בגלות המר הזה מתוך הדחק והלחץ, נזכה במהרה בימינו לקיים שלש רגלים וכו’ ולראות פני ה’ ולהעלות לציון ברנה כמצווה עלינו בתורתינו אכי”ר.

– יד –

וזהו שאומרים, הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, שמקוים אנו שמצה שלנו היא שמורה מן השמים כמו המצה שאכלו אבותינו במצרים, וממילא אין אנו מחויבים גלות ח”ו, דרק בעון חמץ כתיב גרשיים כנ”ל מבעמח”ס שואל ומשיב, ע”כ שפיר מסיימין על זה, השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, שלא נצטרך ללכת בגלות ח”ו כעונש על עון חמץ ח”ו, ודו”ק.

– טו –

ובזה יש לפרש מאמר הנביא ישעיה (נ”ד) שאומרים אותו בהפטרת פרשת כי תצא, “ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך”, דאפשר לרמז דקאי על שמירת המצה שהזהירות והשמירה תלוי ברגע אחד ממש, וכמו שהבאנו לעיל מאמר הרה”ק מהרי”ד מבעלזא בשם זקיני הרה”ק מסטרעליסק זי”ע, דבאמת אם מים מתחברים עם הקמח קשה עד למאד שלא יתחמץ כל שהוא, אלא כשהקב”ה רואה שישראל מתכוונים בזריזות ובקדושה לאפות מצות כדי לקיים מצות מצה, הוא שולח מלאכים מן השמים שישגיחו לבל תחמיץ העיסה, עכדה”ק.

וז”ש ברגע קטן, דאם אין משמרים את המצה אפילו רגע קטן, כבר עזבתיך, שהקב”ה עוזבו ואינו משרה שכינה עליו, וצריך כבר וברחמים גדולים אקבצך, פי’ שצריך רחמים גדולים שיקבצו השי”ת מעומק בור ודות של הגלות.

– טז –

ועל דרך זה פירשתי בדרך רמז מוסר מאמר הכתוב בפרשת הפסח (דברים ט”ז, ג’) “לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך”, ובגמ’ פסחים (דף קט”ו ע”ב) דריש שמואל לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה. ובפשטות הכוונה על סיפור יציאת מצרים, שהחיוב לאומרו בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. אמנם לטעם זה צריך ביאור מדוע רק המצה נקראת כן, על שם שעונין עליו דברים הרבה, וכמו כן המרור ושאר מצות הלילה ראוי לקרותם עוני מה”ט, על שם שעונין עליהם וכו’.

ואמרתי לפרש, דהנה כל בני ישראל יראים וחרדים מחשש איסור חמץ אפילו בכל שהוא, ומייגעים א”ע ומנקים ומחפשים בחורין וסדקין לבער החמץ מביתו ורשותו, אמנם מה שמכניסים לביתם לאכול בחג הפסח, שיהי’ נשמר באמת ממשהו חמץ, זהו ענין קשה מאוד כנ”ל, רק לרחמי שמים עינינו נשואות, לבקש ולחנן מלפניו ית’ שירחם עלינו ויזכנו להשמר ממשהו חמץ. ובזה אפ”ל קישור הפסוק ודרשתם ז”ל, “לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני”, ואיך יהי’ לבך בטוח בעת שתרצה לקיים מצות אכילת מצה לבל תכשל ח”ו במשהו חמץ, ואין ביד האדם להשמר מזה בדרך הטבע כנ”ל, ע”ז דרשו לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה, דהעצה לזה להרבות תפלה ובקשה, ולשפוך שיחו לפני אבינו שבשמים שישמרנו בזה בסייעתא דשמיא, ובלתי זה א”א כלל בשום אופן.

– יז –

ויש להוסיף ברמז הפסוק הנ”ל שנקרא המצה לחם עוני, דבפסח אין לקנות כל המאכלים שמוכרים בחנות, רק צריך להסתפק באכילת לחם עוני ממש, פשוטו כמשמעו, ואז ממילא יזכה שיתקיים אצלו למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, שיצא מכל המצרים והצרות במשך כל ימות השנה וכנ”ל.

– יח –

וכעת נראה לומר עוד במה שארז”ל דהמצות נקראים לחם עוני על שם שעונין עליו דברים הרבה, פי’ דיש הרבה לומר על כשרות המצות ושאר המוצרים שמשתמשים בהם בפסח, דלאו מילתא זוטרתא הוא שיהיו כשרים בתכלית הכשרות וההידור. וזהו שעונין עליו דברים הרבה, שיש לדבר הרבה על זה.

וידוע שהצדיק מרן עובדיה יוסף יצא בדרשה נגד הבן שלו שמאכיל חמץ בפסח רח”ל

– יט –

והנה עפ”י הלכה אני מוכרח לכתוב כאן אודות איזה מכשולות שאירעו בשנים האחרונות באפיית המצות ובקצירת וטחינת הקמח, ואחב”י אין יודעים מזה, ועפ”י תורה יש בזה לאו של לא תעמוד על דם רעך, דזה שייך בין ברוחניות ובין בגשמיות.

ובא וראה מה שכתב הרמב”ם ז”ל (הלכות רוצח פרק א’ הלכה י”ג) וז”ל: הרואה את חברו טובע בים וכו’ או חיה רעה באה עליו או ששמע עכו”ם או מומרים מחשבין עליו רעה או טומנים לו פח, ולא גילה אוזן חברו, וכיוצא בדברים אלו, עובר על לא תעמוד על דם רעך. עוד כתב שם, כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעבור על דם רעך, עיי”ש.

והאמת הוא דהרבה בנ”א חושבים דרק אם אומר לחבירו עצה שאינה הוגנת עובר בל”ת דלפני עִוֵר (ועי’ תורת כהנים פרשת קדושים סופ”ג).

אמנם כבר כתב במשנה למלך (הלכות כלאים פרק א’ הלכה ו’), דאף בשלילה (שאינו אומר לו כלום רק מניחו לעשות כן) עובר בלאו דלפני עור, ומשום הכי ס”ל להרמב”ם שם דאסור לישראל להניח לעכו”ם שירכיב לו אילנות כלאים, ואף בלי אמירה רק שהעכו”ם בעצמו רוצה להרכיב כלאים נמי אסור, כיון דנכרי מוזהר, כשיניח לו לעשות עובר בלפני עור. הרי דאף בשלילה, כלומר שאינו עושה כלום רק שמניח לו לעשות ואינו מעכבו עובר בלאו דלפני עור.

ובשו”ת חלקת יעקב (חלק יורה דעה סימן נ”ו) כתב דגם דעת הגר”א יורה דעה (סימן רצ”ה סק”ב) כדעת המשנה למלך, דגם בשלילה עובר בלאו דלפני עור, ומביא שם שכן דעת הפרי מגדים באשל אברהם (סימן תמ”ג סק”ה, וסימן תמ”ד סק”ו) שמביא דעת המשנה למלך ומשמע דס”ל ג”כ כן, דאפילו אם האיסור נעשה ממילא ללא כל סיוע, מ”מ כל שחבירו יכול לעכב על ידו הו”ל לפני עור, עיי”ש.

ועיין בחרדים (פרק כ”ט אות מ”ח) שכתב וז”ל:

בספר החינוך (מצוה רל”ז) אמרו במסכת סנהדרין דאם אדם ראה או שמע שישראל בסכנה, כגון שטובע בנהר או כל מין סכנה או ליסטים באין עליו, חייב להשתדל על הצלתו בכל כוחו, וגם אם הוא לא יכול חייב לשכור אחרים להצילו, עיי”ש.

ואם נאמרו הדברים האלו בגשמיות, שאם שמע שישראל בסכנה צריך להשתדל על הצלתו בכל כוחו, א”כ מכש”כ וק”ו דכך הם פני הדברים בסכנה רוחניות, ואין לך סכנה רוחניות גדולה יותר מחשש חמץ בפסח רח”ל, שזדונו בכרת רח”ל ומאכלות אסורות גורמות לכמה מכשולות ח”ו כמו שהארכנו כבר. ועיין מה שכתב הגה”ק רבי הלל מקאלאמייא זי”ע דעל הצלת נשמת ישראל יש לאו דלא תעמוד על דם רעך מקל וחומר, וזל”ק (בספר אבקת רוכל כלל ט’ פרט א’):

שהרי אם הדבר נוגע רק להצלת ממון חבירו, או הצלת גופו, שהוא רק חיי שעה, גזרה תורה ואמרה לא תעמוד על דם רעך, על הצלת נשמתו שהוא חיי עולם אעכו”כ שמחויב לעשות כל מה שבכוחו להשתדל בהצלתו. ואם בסכנת יחיד של חיי שעה כך, סכנת רבים וחיי עולם על אחת כמה וכמה, עיי”ש עוד.

והחפץ חיים זצ”ל בספר חומת הדת (מאמר ב’) כתב וז”ל:

ודע עוד, דמלבד מה שיש עליו חטא על שלא מיחה בחבירו כי כל ישראל הם כאיש אחד, וחטא של חבירו פוגם גם בנשמתו, עוד יש עליו דין חמור לעתיד, כשחבירו החוטא נענש ומת בעונו, גם הוא ידרש על דמו וכדאיתא בתנא דבי אליהו “כל מי שסיפק בידו למחות ולא מיחה ולהחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר, כל הדמים הנשפכים בישראל אינם אלא על ידו, שנאמר “ואתה בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני באמרי לרשע מות תמות ולא הזהרתו וגו’ הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש” עכ”ל, מכל זה יתבונן האיש הנלבב גודל החיוב בענין זה, עכ”ל.

וכבר כתב המנחת חינוך (מצוה רל”ט) דחוץ מעשה דחיוב תוכחה עובר ג”כ על לא תעשה דלא תעמוד על דם רעך, דלא גרע מטובע בנהר, וז”ל:

ונראה לי דחיוב התוכחה היא חוץ מעשה זו עוד מתחייב אלא תעשה דלא תעמוד על דם רעך, דלא גרע מטובע בנהר דעובר על לא תעמוד, וגם והשבותו לרבות אבידת גופו, עאכו”כ דאם יכול להציל מן העבירה דהוא אבידת נפשו וגופו ר”ל בודאי חייב להחזירו למוטב ולהצילו, ולכאורה אם אוכל להכעיס ומחלל שבת ועכו”ם שמבואר גבי אבידה ובשאר דוכתי דאינו בכלל אחיו (עיין במסכת עבודה זרה), אפשר דאינו חייב להוכיחו גם כן דאינו בכלל רעהו. אך מכל מקום נראה לי דאם ספק אצלו דאפשר דיקבל ממנו חייב להוכיחו דיחזור למוטב ויהיה בכלל אח כנ”ל, ועיין בע”ז פא”מ.

הרי דס”ל דאם אינו מוכיחו עובר על לאו דלא תעמוד על דם רעך, וא”כ באופן דאפשר להציל הנפש בוודאי דעובר על לא תעמוד על דם רעך.

ומכל הנ”ל רואים אנו דגבי סכנה ברוחניות בודאי דמחויב להוכיח ולעורר את חבירו על זה, ובאם אינו עושה כן עובר על לאו דלא תעמוד על דם רעך ח”ו, ופשוט הוא.

– כ –

ונביא דוגמא אחת מהמכשולות שיכולים לקרות בהמאכלים שקונים לפסח. לאחרונה נתפשט המנהג שכל אחד רוצה לקנות היימיש מבחוץ, שבאמת אינו היימיש, דכל דבר שאין עושים בבית מתחילה ועד סוף, אין לה נגיעה לשם היימיש כלל.

וכאן המקום למחות נגד רב אחד (שהוא בעצמו אחד מהמכשירים הגדולים כאן באמעריקא, ולדאבונינו מכשיר כל איסורים שבתורה) שאמר בתוך א’ מדרשותיו, שהיום אין להשתמש במה שעושים היימיש, רק יש לקנות כל המוצרים בחנות כמו שהם, עם ההכשרים של הרבנים,  ובתור ראי’ לדבריו סיפר שהי’ אחד שעשה יין לעצמו לקיים בזה מצות ד’ כוסות וקידוש בחג הפסח, ובאמצע עשיית היין פרצה שריפה ל”ע, ואנשי המכבי אש הגיעו לשם וראו את היין.

ואמר הרב ההוא בתור צחוק, דכל זה הוא מכח מה שהיום רוצה כל אחד לעשות היימיש, והרבה לצחוק מזה, איך שנכשל האיש ההוא ובקושי גדול בתורת הפסד מרובה, התירו לו להשתמש ביין הוא ושאין בזה חשש של יין נסך. והיות ורב ההוא הוא אחד המכשירים על יין, רצה לעשות פירסומת עבור היין שהוא נותן עליו ההכשר,  ע”כ הביא דוגמא הנ”ל כראי’ שכל מי שעושה היימיש יכול ליכשל באיסורים וחשש של איסורים.

עוד סיפר ה”רב” ההוא, שבא לבית אחד וראה את בעלת הבית שמכשירה עופות לאכילה. ובדק את המלח שהשתמשה בו בעלת הבית, וראה כתוב על שקית המלח שהמלח ההוא הוא ריסייקעלט, ולא ניתן לאכילה כלל (רק לפזר את השלג וכדומה). וכל זה הביא ה”רב” לראי’ שמה שעושים היימיש מביא מכשולות גדולות ועצומות.

וברצונינו לשאול כאן את ה”רב” ההוא, דאיך יתכן דדוקא בעת שבא הוא לבית האיש ההוא, הי’ דוקא שם מלח שאינו ניתן לאכילה, ומדוע איננו שומעים סיפורים כאלה על כל אותן מאות ואלפי אחב”י הי”ו שמדקדקים על עצמם להכשיר בעצמם את העופות שהם אוכלים? וגם מדוע הגיע דוקא אליו הסיפור שבאו מכבי האש וראו את היין שעשה בעל הבית בתור היימיש. אלא על כרחינו מגיעים אנו למסקנה הכאובה, שכל הסיפורים האלה שממציא הרב ההוא וסיעתו מכשירים אחרים, שרוצים להביא ראיות שונות ומשונות שמכל מה שעושים היימיש יוצאים רק מכשולות, הרי זה בדוי מלבם ואין בזה שום נדנוד של אמת, כי רוצים הם להביא ראי’ ולחזק את המוצרים שהם מכשירים אותם, כדי להטעות את העם אחב”י התמימים להכשל בשאלות שונות רח”ל.

ואפילו אם נימא שהמעשה הוא אמיתית, ושאירע שריפה רח”ל ובאו המכבי אש לבית ההוא שעשו בו היימישע יין או מאסט, וכי בגלל זה לא יחמירו מאות או אלפי אנשים  אחרים  לאכול ולשתות בימות החג רק מה שנעשה בביתם בתכלית ההידור והכשרות? הלא אין לך דבר המביא לידי גיחוך יותר מדיבורים כאלו. וכי בגלל זה שאירע כן לאיש אחד מאלף (אם נחזיק את ה”רב” ההוא לדובר אמת, שאירע כן), לא יקפידו כל המדקדקים לעשות היימישע מאכלים ומשקאות, בתמיה.

– כא –

ועליו ועל רבנים כמותו אפשר להמליץ דברי המגיד רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו וכו’. ואמר על זה הגאון בעל כתב סופר זצ”ל, דשאלת הרשע היא מה העבודה הזאת לכם, לעצמכם? מדוע אתם בעצמכם עושים את הפסח, הלא יש לכם משרתים ועוזרים, שהם יעשו את הפסח. ועל זה עונים להם התירוץ, ואמרתם זבח פסח הוא לה’ אשר פסח על בתי בני ישראל, שגם השי”ת היה יכול להצילינו ע”י שליח ומלאך, ועכ”ז הצילנו הקב”ה בכבודו ובעצמו, לכן גם אנו נוהגין כך, לעשות הפסח בעצמינו, לא ע”י שליח, עכ”ל.

וזהו טענת הרב ההוא והדומים אליו, מה העבודה הזאת לכם, מדוע אתם רוצים לעשות הכל בעצמכם, היימיש, הלא יותר טוב לקנות בחנות מה שהכשירו “רבנים” כמותו, על זה משיבים להם ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל, פי’ כלל ישראל הכשרים שרוצים באמת להחמיר על עצמם ולעשות הכל היימיש, כנהוג מקדמת דנא, והוא גילה קלונו ברבים והרי הוא כאילו כפר בעיקר רח”ל.

– כב –

ועליו שייך להמליץ גם מה שכתב בספר עץ חיים לפרש מאמר המגיד והיא שעמדה לאבותינו ולנו וכו’ והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם, פי’ כי הקב”ה משנה את הטבע וממכה עצמה מתקן רטיה ומידם של מבקשי רעתנו באה תשועתנו, כענין אחשורוש והמן אשר אמרו לאבד את ישראל והיתה ההצלה ע”י אחשורוש בעצמו, עכתו”ד.

– כג –

אמנם הקב”ה שהוא שומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם, הוא באמת משגיח על אחב”י הכשרים וסיבב כעת שרב הנ”ל הכשילו פיו ונתקיים בו מאמר הנ”ל, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם, דהרב המכשיר בעצמו סיפר סיפורים הנ”ל בתוך דרשותיו, וגילה בזה את אמיתת פרצופו שכל מטרתו ושל הדומים אליו הוא רק להרויח כסף, והם צוחקים על אחב”י הכשרים הרוצים באמת לדקדק בכשרות כראוי.

– כד –

ובתהלים משפט צדק הביא מהגה”ק מהר”ם בנעט זי”ע, וז”ל:

אף שהי’ פרוש מהעולם רוב ימיו לא נראה בחוץ רק ישב כל השנה בבית מדרשו ומקום תפלתו, חוץ מה שלפעמים הלך מביתו לביה”כ בש”ק קודם קריאת התורה וביוה”כ, או לסנדקאות ודומיהם כידוע לכל מפרישות שלו. ולבית האופה המצות אפילו של ב”ב הלך בעצמו עם בני הישיבה שלו והשגיח וגם עשה מצוֹת ומה יפה אף נעים המנהג בק”ק נ”ש שראיתי ב”ה שמדקדקין מאוד באפיית המצות שיהיה בהכשר גדול. והוא שבכל בית שאופין שם המצות הנקרא “באק הויז” אפילו בעל האופה בר אוריין אינו נאמן ע”ע, רק הבענקער מחוייב דוקא לשכור למדן וי”ש א’, ונקרא “אויבער משגיח”, משגיח זה יש לו עוד משגיח א’, והם צריכין להשגיח על כל דבר ודבר בפרטיות שלא יהיה שום חשש איסור חמץ וצריך להיות בקי בדינים בשו”ע השייכין לליבון התנור ואפיית המצות בכל דיניהם, ואם ירצה להיות אחד משגיח אשר לא היה עד כעת, צריך לילך מקודם להגאון אב”ד וכו’, מדוע לא ישגיחו על דבר זה שעניי עירם לא יאכלו חמץ בפסח שהוא צרכי רבים אשר אין למעלה הימנו ולמנוע אותם מל”ת החמורה ולזכות אותם במ”ע כדין וכדת, כי בחוש נראה לכל שעניים בעו”ה אין אוכלים תערובת חמץ רק חמץ גמור ואין האשמה תלוי בהם כי ידוע לכל שאפילו העני רוצה לשלם העוזרים ואינם רוצים להיות בעזרם ומה יעשה עני זה יותר וכו’ עיי”ש עוד באריכות.

ונספר כעת סיפור נורא שמזה יקח כל אחד מוסר גדול כשאומר שהכל כשר ואל תדאג יש לנו צדיקים וכולם כשרים כל הבשרים וכל המצות כשרים, וכן כל הפאות כשרים אפילו אלו שעבדו בזה עבודה זרה ובא מאינדיה, כן כך שמעתי מאברכים, שצחקו על הרבנים שאסרו אז בשעתן, רח”ל. שידעו שיש דין ויש דיין.

מובא בספר דברי אמונה בשם הרה”ח ר’ יואל אשכנזי זצ”ל, הנה איש אחד מיאַס בא אל כבוד הגה”ק שר שלום מבעלזא זי”ע, ואמר למשמשי הרה”ק שצריך ליכנס פנימה בדבר נחוץ מאוד. כשנכנס לקודש פנימה, אמר לו הרה”ק זי”ע: פתח פיך ותעיד. פתח פיו ואמר: אני מעיד שחברי ירא ליקח הרפואה מחמת שהי’ בה חשש חמץ, אלא מכיון שהי’ פיקוח נפש הכרחתיו ליקח הרפואה. אמר לו הרב ז”ל: תוכל לילך לשלום.

כשיצא מהרב ז”ל, שאלו אותו מה הי’ המעשה, וסיפר שאברך חברו וידידו הי’ חולה, והוצרך ליקח סם רפואה, אלא כיון שהי’ בו חשש חמץ, לא רצה לקחתו, ואני הכרחתיו ליקח אותו. וכשמת ועלתה נשמתו לפני בי”ד של מעלה רצו לדון אותו על מה שלקח הרפואה שהי’ בה חשש חמץ, השיב שהוא לא רצה ליקח רק חבירו הכריחו. אמרו שם שחבירו יבוא לעולם האמת להעיד שלקחת הסם שלא ברצונך רק מחמת הכרחתו, ובא בלילה בחלומו אליו וביקש ממנו היות ואנשים אחים אנחנו, לכך במטותא מינך שתבוא להעיד עלי. ובבוקר וירא והנה חלום, והסיחו מדעתו באמרו “חלומות שוא ידברון”. ובלילה השני והנה עוד הפעם בא כדאתמול, וכך הי’ כמה לילות. והלך אל ר’ משה טויבש ז”ל בעל קרני ראם, וסיפר שכבר כמה לילות הוא בא וחוזר ובא וטענתו בפיו שאבוא להעיד בעולם העליון, ע”כ תנה לי עצה נכונה. והשיב לו, שבאם יבוא עוד הפעם תאמר לו שעפ”י דין תורה התובע הולך אחר הנתבע, לכן יבוא הוא אל בעל קרני ראם, ובכאן יעיד עליו. וכך הוה. כשבא אליו אמר לו כמו שצוהו, בא לו הנפטר עוד הפעם בחזרה ואמר היות שאדמו”ר מבעלזא זי”ע הוא חד מבי דינא של מעלה, לכן תוכל לילך אצלו ושם תעיד. ולכן בא לכאן אל הרב מבעלזא, זי”ע ועכ”י.

– כה –

ולפני 50 שנה שמעתי מפ”ק של הגה”צ מוה”ר שמעון ישראל פאזען זצ”ל אבד”ק שאפראן, שהי’ אחר המלחמה העולמית בעיר פעסט, בה כיהן כראב”ד הגה”צ מהר”י שטייף זצ”ל, והיות והי’ מן הנמנע להשיג אז מצות של ריחים של יד, ע”כ ביקש מהר”י שטייף זצ”ל את הרב משאפראן שילך לבתי רחיים שבעיר, לראות את ההידורים שהכל נעשה למהדרין מן המהדרין. והרב משאפראן לא רצה ללכת לשם, באמרו איך אוכל לראות איך שעושים דבר שהרב מצאנז אסר וכתב עליו  שהוא חמץ גמור (הגם שבאמת הי’ מחסור גדול במצות של יד והי’ נצרך לאנשי העיר שלא היו להם אז מצות של יד), ע”כ לרוב הפצרתו של מהר”י שטייף הלך הרב משאפראן לבקר בבתי רחיים של העיר, ובמשך שלשה ימים לא מצא שום עול שם במעשה האפי’ של המצות מכונה, ולא רצה לומר עליהם שנעשים באופן טוב, ע”כ נשאר שם כמה ימים. ולסוף ג’ ימים ראה איך שהאיש שעיקר עבודתו היתה לנקות את השולחנות, הלך משולחן אחד לשני ואסף את כל הקמח, ובמקום לזרוק לאשפה את העיסה שנתקבץ בידו, שם אותו בתוך הקנעט מאשין ששמים בו את העיסה למצות החדשות, ונבהל מאוד הגה”צ משאפראן ממה שראו עיניו, ולא אמר כלום עד שראה כמה פעמים, עוד הפעם ועוד הפעם, שהנה אמת נכון הדבר שנעשתה תועבה כזאת בישראל, ולבסוף הלך להגה”צ מהר”י שטייף זצ”ל, וביקש מהראב”ד לבוא אתו להמאפי’, ואמר לו שיסתכל היטב על מעשה המנקה את השולחנות.

כשבאו לשם והסתכל מהר”י שטייף על מעשה המנקה את השלחנות, לא הרגיש כלל במעשהו, ששם את העיסה לתוך הקנעט מאשין (וכל זה הי’ מחמת שהלה עשה כן במהירות גדולה, שממש א”א הי’ לראות מעשהו רק מי שהי’ חד עין), עד שהראה לו הרב משאפראן על מעשהו של האיש, ונבהל מהר”י שטייף מאוד ממראה עיניו, וצעק: אוי ואבוי! והטריף את כל המצות שנאפו שם אז.

אח”כ ביקש מהר”י שטייף את הרב משאפראן שישאר עוד שם בבית המאפי’, ושישגיח היטב על הנעשה שם, ואמר לבעל הבית, שמה שיצוה עליו הרב משאפראן, ישמע בקולו. וכאשר עורר הרב משאפראן את בעל המאפי’ על איזה עולה, התחצף נגדו בעל המאפי’ ואמר לו: אולי אתם יודעים ללמוד יותר טוב ממני, אבל במעשה אפיית המצות אני מבין ומומחה יותר מכם, ואין לכם להגיד לי איך לאפות את המצות.

כמה סיפורים נוראים שנכשלים באפיית המצות, ומזה יוכל כל אחד ליקח לו מוסר השכל שבאופן המכשולות האלו שרואים אנו כל יום ויום, בודאי שאין זה חומרא בעלמא שלא לאכול מצות, אלא שרבנים גדולי ישראל אסרו לאכול את המצות

באחד מביקוריי בארץ ישראל, פגשתי פעם את אחד מגדולי האדמורי”ם שהוא בעל מקובל גדול בירושלים עיה”ק, בהליכתו ברחוב בשעה מאוחרת בלילה, ולשאלתי לאן פניו מועדות, השיב לי שהוא הולך כעת לאפות מצות מצוה במאפי’ מהודרת ביותר.

שאלתי אותו מאין כבודו יודע אם המצות הם באמת כשרות, וענה לי שהוא אופה אותם ביחד עם אנשי בריסק הידועים כמחמירים ומדקדקים ביותר. וסיפר לי ששם שורפים את המצות וכו’ עם כל החומרות האפשריות.

סיפרתי לו החששות שישנם ברחיים של יד (מה שלא עלתה על דעתו מאז) שהאבנים נתחממים מאוד באמצע הטחינה, מזיעת האבנים כשהם טוחנים אחד על השני, ואמר לי האדמו”ר המקובל, שכמעט אינו מאמין שיש מציאות כזה והוא אינו יודע מזה כלל. ואמר לי עוד שהוא בעצמו ישאל את בעל המאפי’ אם ישנם בכלל חששות כאלו. ואמרתי לו שאם ישאל את בעל המאפי’ שאלה כזו, בודאי לא יגיד לו את האמת, כי צריכים לדעת איך לדבר עם בעל הבית כמסיח לפי תומו, כדי לשמוע מפיו תשובה נכונה. ע”כ ביקשני שאני אלך אתו לשם לדבר עם בעל המאפי’, והלכתי אתו לשם.

כשבאנו לשם אמרתי לבעל המאפי’ שבעלי המאפיות באמריקא סיפרו לי שהאבנים אשר בהם טוחנים את החטים, מתחממים מאוד מהזיעה כשאבן האחד טוחן על השני, ונעשה כמו חתיכות עיסה, ושאלתי לתומי אם נכון הדבר. והשיב לי בעל הריחים, בודאי הדבר נכון, וכן הוא. ואמר לי שבאמת היודעי דבר נזהרים להכשיר את האבנים, ומקררים אותם כל רבע שעה בערך, כדי להינצל מהחשש שהחטים יתחממו מחמת האבנים.

עוד סיפר לי יהודי אחד מהחרדים והחסידים, שהי’ לו שלשה בתי חרושת בירושלים עיה”ק, ששם היו טוחנים את החטים למצות שמורה בריחים של יד, ואמר לי לתומו שכל הזמן מתדבק הקמח בהאבנים, אם עובדים הרבה זמן בהריחים ואין נוגעים בהאבנים, והי’ לו הכשר הכי טוב בירושלים עיה”ק, ואף אחד לא עורר אותו על זה. וקודם שהיו הרבנים המכשירים באים לראות ולבקר את הבית חרושת, היו מטלפנים אליו להודיע לו שעוד כשעה וכדומה יבואו, ועד שבאו הרבנים הי’ הוא מנקה את האבנים מהקמח… וביקש תשובה על זה, ותנצב”ה שגילה לי סוד זה.

מכל זה רואים אנו גודל המכשולות שמתהווים בעת הכנת המצות, אם זה בעת הטחינה, או בעת האפי’, או בעת שלוקחים את המצות להחנויות וכדומה, עד אין שיעור כמה מכשולות יכולים לקרות מראשית עד גמר המצות, וכי אפשר לסמוך על הרבנים המכשירים בענין חמור ונורא כזה בשאט נפש, אתמהה.

– כו –

ובזה יבואר הקרא, לא תאכל עליו חמץ, דאם תיזהר ממשהו חמץ ואפילו מחשש דחשש, ותקיים שבעת ימים תאכל מצות וכו’ כראוי, שיהיו המצות שלך שמורים מכל שמץ חשש דחשש של חמץ ח”ו, אז למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, תזכה לצאת מכל המצירים והצרות רח”ל, בשכר שתהא נשמר ונזהר מחשש חמץ.

– כז –

וזהו ביאור הגמרא לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה, שיש כ”כ הרבה מה לומר בענין המצה שתהא שמורה בכל פרטי’ ודקדוקי’, וכמה מכשולות אירעו כבר בזה, פעם קצרו מאפי’ אחת החיטים בעת שירד גשם, כי היתה שנה גשומה והי’ קשה מאוד להשיג חטים שלא ירדו עליהם גשמים, ובאמת בשנה ההיא היתה בית אופה ההיא היחידה שהי’ להם חטים להמצות מאותן שירדו עליהם גשמים, ושאר המדקדקים חיכו עד שהגיע יום שהי’ מזג אויר יבש ולא ירדו גשמים על החטים.

וכבר סיפרתי הסיפור באריכות.

ובשו”ע (סימן ת”ס ס”ב, ובחק יעקב, הגר”ז, משנה ברורה, כף החיים) דבעת אפיית המצות יש לו להאדם לעמוד שם ולעזור באפיית המצות.

ועיין בשו”ת אבני נזר (סימן שע”ב) שכתב וז”ל (באות ב’-ג’):

והנני להזכירו דבר בעתו כי שמעתי שנפרץ מאוד באיזה עיירות אשר אינם אופים מצות כל בעל הבית לעצמו, רק אחד אופה למכור, ורע עלי המעשה מאוד, האחד כי אם הבעל הבית אופה משגיח על המצות, וכל אחד חרד על המצוה ורואה שיהי’ על צד היותר טוב. ודיני אפיית מצות רבו כמו רבו, לא כן אם אחד אופה כדי להרויח כל מגמתו למעט בהוצאות ולא ישגיח כל כך על המצוה, השנית מי זוטר מה שאמרו במדרש בשכר שטוחין ולשין את המצות, ואם כי בטחינה הדבר קשה, על כל פנים בעיקר מצוות שימור דלישה, למה נמעט במצוה חביבה מאוד פעם אחת בשנה ויקנה מצוה מן השוק כחוטף מצוה מן השוק. על כן אם יוכל לבטל מנהג הרע הזה לגמרי מה טוב, אך גם אם אי אפשר, על כל פנים ידרוש ברבים כי איש אשר יראת ד’ נגע בלבו, ילך בדרך שדרכו אבותינו וכל איש יאפה מצות לעצמו, וישמח במצוה הבאה לידו, ובטח זכות זה יעמוד להם ביום הכסא, כמבואר בזוה”ק כי עיקר הדין בראש השנה למאן דלא שקיל מיכלא דאסוותא, והי’ בזה שלום, עכ”ד.

וכן בבית חרושת הידוע למצות מכונה… שעוררו המשגיחים על שמשהים את הבצק זמן ארוך מאוד, ובעלי בית החרושת הנ”ל איימו על המשגיחים שיהרגו אותם רח”ל, וגרשו אותם משם בבזיון רב. ושני אנשים משגיחים שעבדו בשני בתי המאפיה הכי הגדולים בחוץ לארץ סיפרו הסיפור הזה. ואחד מהם זרקו אותו מהמפעל אחר שהמנהל איים עליו לזרקו מ 6 קומות אם ידבר מילה אחת, וקיבל התקפת לב וראיתי אותו במיאמי וסיפר לי כל הסיפור.

וכדי לינצל מכל אלו המכשולות ודומיהם, צריך האדם להתפלל הרבה ע”ז, וזהו דברים הרבה, שיתפלל הרבה שהקב”ה יעזור לו שיזכה להנצל מחשש איסור חמץ.

– כט –

ובזה יש לפרש מה שכתוב בהגדה קודם מה נשתנה, וכאן הבן שואל מה נשתנה הלילה הזה וכו’, שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה. דאנו מתאוננים על זה שאפשר שבשאר הלילות עד עתה נכשלנו ח”ו באיסור חמץ אף בתוך המצה, וזהו חמץ ומצה, ע”כ מבקשים ומתחננים להשי”ת שנזכה הלילה הזה כולו מצה, שיעזור לנו השי”ת לאכול מצה שמורה ומהודרת בכל ההידורים, ודו”ק.

……………………

דרשה חדשה חלק ב’

לכבוד כל המאזינים לקו סוד החשמל של הרב פיש שליט”א

שמעתי הדרשה החשובה מהרב שליט”א בענין הטעמים שהוא ממש מלא וגדוש בפרדס התורה, ונדבר קצת בענין הגרשיים על התיבה ונכרתה, והלכות פסח.

– כא –

חכם מה הוא אומר – רשע מה הוא אומר

חכם מה הוא אומר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה”א אתכם, ואף אתה אמר לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר, ואף אתה הקהה את שניו ואמר לו בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו, אילו היה שם לא היה נגאל.

– א –

המפורשים מדייקים מהו השינוי והחילוק בין שאלת החכם לשאלת הרשע.

ואפשר לומר בהקדם דברי הרבי ר’ ברוך ממעזיבוז זי”ע שאמר, חכם מה הוא אומר, דמתוך דיבורי האדם אפשר להכיר את מהותו. חכם מה הוא, מה שהוא – זהו אומר. וכן הרשע מה שהוא – זהו אומר, עכדה”ק.

וידוע העובדא מהבעל שם טוב הק’ זי”ע שאמר פעם על בעל עגלה אחד שעבר עבירה פלונית רח”ל באותו יום, ואמר לתלמידיו שיראו שבאותו היום ידבר הבע”ג אודות עבירה ההיא שהוא נכשל בה, וכך הוה. והיינו כנ”ל, דחכם מה הוא אומר, דמדיבוריו של האדם אפשר להכיר מה טיבו ומהותו.

– ב –

ועתה נבאר החילוק בין החכם להרשע, דהנה ארז”ל (אבות פרק ג’) איזהו חכם הלומד מכל אדם, דהחכם רוצה תמיד ללמוד ולהבין ואף שעדיין לא נודע לו מהות וטעם המצוה, מ”מ מקיימה מקודם כראוי וכמו שרואה אצל אביו, ורק אח”כ שואל ומבקש לדעת טעם הדבר, ושואל מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה”א אתכם. אבל הרשע אומר תיכף ומיד בלי שום שאלות, מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו, וכמו שכתב בספר חוקת הפסח דאצל החכם והתם כתיב ישאלך, ואצל הרשע כתיב יאמרו. ומבאר כי החכם והתם שואלים, הם באמת רוצים לדעת ענין הפסח לכן שואלים את אביהם ומחכים לתשובה, וע”כ יש להשיב להם כראוי. אבל הרשע אינו שואל, אין לו כל ענין וחפץ לדעת, הוא “אומר” את שלו, מבקר ולועג בכל הקדוש, ולכן אין להשיב לו, זת”ד.

– ג –

וע”כ כשהרשע שומע שיש חומרות הרבה בפסח, הוא בכלל אינו שואל מה מהותם וטיבם ועל שם מה הם באים, אלא הוא אומר מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו, שאינו מעוניין כלל אפילו לשמוע סיבת החומרות האלו, וע”כ, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר, כי אינו רוצה בכלל לשמוע ולהבין טעמי הדברים, וזהו החילוק בין בן החכם לבן הרשע. וע”כ אפשר לבאר רק לבן החכם כהלכות הפסח, דכיון שרוצה לשמוע טעמי הדברים, אפשר להבינו ולהסביר לו הלכות הפסח, משא”כ הרשע שאינו מעוניין כלל לשמוע מה שאומרים לו, כי הוא כבר “אמר” את שלו, לא שייך לומר לו כהלכות הפסח, וע”כ לא נאמר אצל הרשע ואף אתה אמָר לו כהלכות הפסח.

– כב –

עוד ביאור  על רשע מה הוא אומר

רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר, ואף אתה הקהה את שניו ואמור לו בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו, אילו היה שם לא היה נגאל.

– א –

הנה טעמא מיבעיא מה שמאריכים בדיבור עם הרשע, ומדברים אתו בכלל, הלא רשע הוא?

גם צ”ב מה שאומרים ההגדה על כוס ב’ מהא לחמא עניא עד גאל ישראל, וטעמא מיבעיא מדוע דוקא עד גאל ישראל?

ונקדים מה דאיתא בכתבי האריז”ל שד’ כוסות  הם נגד ד’ הבנים, ולפי זה יוצא שכוס שני הוא נגד בן הרשע.

– ב –

ויש לבאר הענין, דכיון שהרשע בא וטוען עמנו, סימן הוא שיש בו עדיין מקצת דמקצת ניצוץ יהודי בתוך פנימיותו, דאי לאו הכי לא הי’ בא ושואל שאלות, ומכיון שיש בו ניצוץ קדוש בפנימיות נפשו, צריכים לעורר את זה בתוכו כדי שיתברר הטוב מן הרע.

והנה עיקר הגאולה העתידה לבוא ב”ב תלוי’ בזה שיבורר הטוב מהרע, כדאיתא בספר אזור אליהו (פרשת נצבים) בשם הבעש”ט הקדוש זי”ע על מה שאמרו רז”ל (סנהדרין צ”ח ע”א) אין בן דוד בא עד שיהיה הדור כולו זכאי או כולו חייב, הכוונה שלא יהיה עירוב טוב ורע, רק מי שיהיה זכאי יהיה כולו זכאי, ומי שיהיה חייב יהיה כולו חייב, ומפני כך תהיה הגאולה, שבשביל צדיק אחד נמי יכולה להיות הגאולה, אם יהיה הצדיק כולו טוב, עכתודה”ק.

וכן כתב הגאון אבד”ק אונגוואר, בעמח”ס אמרי א”ש זצ”ל (תלמיד החת”ס זי”ע) לפרש הגמרא (חגיגה דף י”ד ע”א) כי אתא רב דימי אמר שמונה עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה (ישעיה ס”ו) “ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד”. ותמוה מאוד, איך שייך לומר שישעיה הנביא לא נתקררה דעתו עד שקיללם קללה נמרצת כזו, שירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד?

ומבאר עפ”י הנ”ל דעיקר עיכוב הגאולה הוא רק מכח זה שאין מבררים חלק הטוב מהרע, וכשיהי’ הבירור הזה יהי’ הגאולה. והנה בזמנינו אלה כשיושב רשע א’ בין צדיקים, מתבייש לעשות מעשי רשע, ועושה ג”כ כמעשיהם מחמת הבושה, וכן להיפך, כשהצדיק בא בין הרשעים הוא מתבייש להתנהג באופן שונה מהם, וע”י בושה זו יש עירוב רע בטוב וטוב ברע, דהצדיק יש בו לפעמים חלק הרע עי”ז שיושב בין הרשעים, ולהיפך ברשע, שיש בו ג”כ חלק הטוב מחמת הבושה. וע”כ נתקררה דעתו של ישעיה הנביא ע”י שאמר ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד, דכיון שלא יתבייש א’ מחבירו, ממילא יהא בירור הטוב והרע, ואז נזכה לגאולה, ע”כ תו”ד.

– ג –

וע”כ מדברים להרשע בליל זה, כי רוצים לעורר בו את הניצוץ הקדוש שעדיין נמצא בקרבו, ועי”ז יתברר הטוב מהרע ויתעורר למעלה גאולת ישראל, וע”כ אומרים ההגדה על כוס שני דייקא, שהוא נגד הבן הרשע כמ”ש האריז”ל הנ”ל, ואומרים מהא לחמא עניא עד גאל ישראל, כי בזה שמדברים עם הרשע עושים פעולה לגאולת ישראל, דעיקר הגאולה תלוי בבירור הטוב מהרע.

– כג –

אומרים בהגדה

רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר

נראה לרמז דהרשע אומר למה אתם אומרים לי מוסר, די שאתם תהיו יהודים עובדי השם, מה אתם רוצים ממני, ממילא כפר בעיקר דהתורה אמרה הוכח תוכיח את עמיתך, והוא עיקר גדול בתורה.

ועפי”ז אפ”ל הלשון פה סח, העיקר של הפה הוא שיהי’ סח לאחרים, ויקרב אף אותם שהם בבחינת אחרים ויוכיח אותם ללכת בדרכי ה’.

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*