אורח חיים סימן כ"ז
ספר
בית יוסף
על פי תורת הנסתר
חלק א'
נעתיק קצת מהספר בית יוסף על פי תורת הנסתר
מרן רבינו הבית יוסף זיע"א היה גדול מאוד בנסתר והיה לו מגיד כמבואר באריכות בספר עמק המלך, והרבה הלכות כתב בספרו בית יוסף – המחבר – דברים שכתוב בזוהר הקדוש ובכתבי האריז"ל, ונביא לדוגמה כמה פעמים:
הלכות תפילין סימן כ"ז
ז' כריכות
שולחן ערוך (סימן כ"ז סעיף ח'): אֹרֶךְ רְצוּעָה שֶׁל יָד כְּדֵי שֶׁתַּקִּיף אֶת הַזְּרוֹעַ, וְיִקְשֹׁר מִמֶּנָּה הַקֶּשֶׁר וְתִמָּתַח עַל אֶצְבַּע אֶמְצָעִית, וְיִכְרֹךְ מִמֶּנָּה עַל אֶצְבָּעוֹ שְׁלֹשָׁה כְּרִיכוֹת, וְיִקְשֹׁר. וְנוֹהֲגִים הָעוֹלָם לִכְרֹךְ עַל הַזְּרוֹעַ שִׁשָּׁה אוֹ שִׁבְעָה כְּרִיכוֹת:
בית יוסף (סימן כ"ז): ולא נזכר בדברי הפוסקים כמה פעמים צריך לכרוך הרצועה על הזרוע והעולם נוהגים לכרוך שש או שבע כריכות:
שער הכוונות (דרושי תפילין דרוש ה): סדר הנחת התפילין בתחילה יקשור תפילין של יד בזרועו השמאלי על הקיבורת ויכסה זרועו בטלית כדי שתהא הנחת תפילין בהצנע. ואח"כ יכרוך הרצועה סביב זרועו ז' כריכות כנגד שבעה נערות הראויות לתת לה כמבואר אצלינו עניינם. ואחר שיכרוך הז' כריכות אז יניח תפילין של ראש ולא קודם הכריכות ואחר שכבר הניח תפילין של ראש וכו' אז יתן וכו' כריכות הרצועה סביב האצבע האמצעי הנקרא אמה כדרך הטבעת העגול של הקידושין הניתן באצבעה וצריך לכרוך שם ג' כריכות והכריכה העליונה תהיה בפרק האמצעי של האצבע הזה. וב' כריכות תחתונות בפרק התחתון המחובר אל כף היד שלא כדברי המתייהרים לכרוך כל הג' כריכות בפרק התחתון ושיבוש הוא בידם.
פרי עץ חיים (שער התפילין פרק י): ואחר כך יכרוך בפרק האמצעי של הזרוע ז' כריכות, והם נגד שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך כמו שידעת.
מגן אברהם: ג' כריכות. ב' בפרק התחתון וא' בפרק העליון (כוונת ושל"ה) והעולם נהגו בדרכים אחרים ואין להם עיקר בגמ' ובפוסקים: שבעה. ובכוונות כתוב לעשות ז' כריכות וכ"כ של"ה: התיתורא. רק יהא תלוי כעין של ראש (ד"מ מהרי"ל) ומ"מ בשעת הנחה יניח הרצועה עליה שלא תזוז ממקומה עד שיניח ש"ר ואח"כ יסירנה ויכרוך (ע"ה):
באר היטב: כריכות. אחד בפרק האמצעי ב' בתחתון. האר"י ז"ל: כריכות. וכ"כ האר"י ז"ל ועי' יד אהרן:
שערי תשובה: ובספר שלמי ציבור ראיתי שכתב בשם ספר זר זהב כת"י למהר"י צמח והביא שם דברי מהר"ש וויטל וכתב … ובסוף דבריו כתב שראה בחלום להרב מהרח"ו ז"ל אשר האמת נכון עליו ואמר לי הנה בספר הכוונות בדף עצמו שמ"כ אורך הרצועה תמצא ראיה יותר ברורה והוא נכונה וחזקה והוא שתמצא ענין קשירת תש"י יקשור תחילה תש"י ויקיף ז' כריכות סביב הזרוע כו' (ר"ל שיקשור תחלה היו"ד עם התפלה ש"י וזהו קשירות היו"ד לבד ר"ל ע"י הידוק הרצועה נקשרת היו"ד על התפלה) ותיכף ימשוך הרצועה סביבות הזרוע לעשות ז' כריכות ולא אמרתי כ"א קשירת היו"ד כדברי הרשב"י מן הטעם הכתוב בשמו וכן אמרתי כמ"ש וכן תעשה ע"כ החלום. … מיד משם ממשיך לזרוע לכרוך הז' כריכות וכן משמע קצת בסוף דבריו הוי א"ש דדברי הבר"י ובמח"ב לא סתרי אהדדי.
משנה ברורה: או שבעה. ואנן נהגינן שבעה [אחרונים]. ועיין בשע"ת שמסיק דאין לעשות אלו הז' כריכות רק על הזרוע דלא כקצת שנוהגים לעשות ג' כריכות על הקיבורת וד' על הזרוע:
ובספר בית יוסף עפ"י תורת הנסתר [בכת"י] מובא כמו"כ מספר עמק המלך.
אורח חיים סימן ל"א
שולחן ערוך סימן ל"א
אין להניח תפילין בחול המועד
מרן המחבר:
א. בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב אָסוּר לְהָנִיחַ תְּפִלִּין, מִפְּנֵי שֶׁהֵם עַצְמָם אוֹת וְאִם מְנִיחִים בָּהֶם אוֹת אַחֵר, הָיָה זִלְזוּל לָאוֹת שֶׁלָּהֶם.
ב. בְּחֹל הַמּוֹעֵד גַּם כֵּן אָסוּר לְהָנִיחַ תְּפִלִּין מֵהַטַּעַם הַזֶּה בְּעַצְמוֹ שֶׁיְּמֵי חֹל הַמּוֹעֵד גַּם הֵם אוֹת:
זוהר הקדוש (שיר השירים) – מתורגם ללשון הקודש
רַב הַמְנוּנָא סָבָא אָמַר כָּךְ: אֵלּוּ הֵם יָמִים שֶׁנִּקְרָאִים טוֹבִים. וְהֵם תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, שֶׁהֵן הַתְּפִלִּין שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵנִיחַ אוֹתָן, וְעַל כֵּן נִקְרָאוֹת טוֹבִים, מִשּׁוּם שֶׁהֵן מְאִירוֹת בָּרֹאשׁ הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן.
וּבְכָל מָקוֹם, יָמִים טוֹבִים הֵם תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵנִיחַ אוֹתָן. חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, שֶׁלֹּא נִקְרָא יוֹם טוֹב, אֵלּוּ תְפִלִּין שֶׁל הַזְּרוֹעַ, שֶׁהֲרֵי אֵין לַלְּבָנָה מֵעַצְמָהּ כְּלוּם, אֶלָּא מֵאוֹר שֶׁל יוֹם טוֹב.
תְּפִלִּין שֶׁל זְרוֹעַ, שֶׁהִיא תְפִלָּה שֶׁל יָד, אֵין מְאִירָה אֶלָּא מִתּוֹךְ הָאוֹר שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ. תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ – יָמִים טוֹבִים. תְּפִלִּין שֶׁל זְרוֹעַ – חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. וְיָפֶה אָמַר, וְכָךְ הוּא.
וְעַל זֶה, חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד הוּא לְעִנְיַן עֲבוֹדָה, כְּמוֹ שֶׁיּוֹם טוֹב. וְצָרִיךְ שִׂמְחָה כְּמוֹ שֶׁלּוֹ. וּמִשּׁוּם כָּךְ, בַּיָּמִים הַלָּלוּ, שֶׁהֵם תְּפִלִּין שֶׁל רִבּוֹן הָעוֹלָם, אָסוּר לְהָנִיחַ שְׁאָר הַתְּפִלִּין, שֶׁהֲרֵי הַיָּמִים הַלָּלוּ, שֶׁהֵם תְּפִלִּין עֶלְיוֹנִים, שׁוֹרִים עַל רָאשֵׁיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים.
רַבִּי אֶלְעָזָר שָׁאַל אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן אָבִיו. אָמַר לוֹ, מֵילָא תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, שֶׁשּׁוֹרִים עַל רָאשֵׁיהֶם שֶׁל הָעָם הַקָּדוֹשׁ בְּיוֹם טוֹב. תְּפִלִּין שֶׁל יָד, שֶׁהִיא חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, אֵיךְ אָנוּ אוֹחֲזִים אוֹתָהּ?
אָמַר לוֹ, מִשּׁוּם שֶׁאָנוּ אוֹחֲזִים אוֹתָהּ, וְהִיא יָ"ד כֵּהָה, אָסוּר לַעֲשׂוֹת עֲבוֹדָה בַּצַּד שֶׁלָּהּ, וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה בְּצַד הַתְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ.
וְהָעָם הַקָּדוֹשׁ אוֹחֲזִים אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל רִבּוֹן הָעוֹלָם, וְשׁוֹרִים עֲלֵיהֶם בְּיוֹם טוֹב וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, וְאָסוּר לְהַעֲבִיר אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל רִבּוֹן הָעוֹלָם מֵעַל רָאשֵׁיהֶם לְהָנִיחַ תְּפִלִּין אֲחֵרוֹת, שֶׁהֵם דֻּגְמָא וּדְיוֹקָן לְמַטָּה.
לְמֶלֶךָ שֶׁרָצָה לִשְׁמֹר אֶת עַבְדּוֹ, אָמַר לוֹ, עֲשֵׂה (חותם) כְּמוֹ דְּיוֹקַן הַחוֹתָם שֶׁלִּי. כָּל זְמַן שֶׁאוֹתוֹ דְיוֹקָן יֵרָאֶה עָלֶיךְ, כֻּלָּם יָזוּעוּ וִיפַחֲדוּ מִמְּךְ. אַחַר כָּךְ מִתּוֹךְ אַהֲבָה עֶלְיוֹנָה שֶׁאוֹהֵב אוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ, נָתַן בְּיָדוֹ חוֹתָם שֶׁל הַחוֹתֶמֶת הָעֶלְיוֹנָה שֶׁלּוֹ. כֵּיוָן שֶׁאָחַז הַחוֹתָם הָעֶלְיוֹן שֶׁל הַמֶּלֶךְ בְּיָדוֹ, נָטַל מִמֶּנּוּ אוֹתוֹ הַדְּיוֹקָן שֶׁהוּא עָשָׂה.
אִם אוֹתוֹ הָעֶבֶד דּוֹחֶה אֶת הַחוֹתָם הָעֶלְיוֹן שֶׁל הַמֶּלֶךְ בִּשְׁבִיל אוֹתוֹ הַחוֹתָם שֶׁהוּא עָשָׂה, וַדַּאי בֶּן-מָוֶת הוּא אוֹתוֹ הָעֶבֶד, מִשּׁוּם שֶׁעָשָׂה קָלוֹן בְּחוֹתַם הַמֶּלֶךְ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לִכְבוֹדוֹ, וּמִשּׁוּם כָּךְ אָסוּר לָעָם הַקָּדוֹשׁ לִדְחוֹת אֶת חוֹתַם הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן שֶׁשּׁוֹרֶה עָלֵינוּ, מִשּׁוּם הַדְּיוֹקָן הַזֶּה שֶׁהֵם עֲבָדִים (שאנו עושים).
זְהִ בְּמוֹעֵד וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, וְכָל שֶׁכֵּן בְּשַׁבָּת, שֶׁהַכֹּל שׁוֹרֶה עָלֵינוּ. שַׁבָּת שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת – תְּפִלָּה שֶׁל יָד. שַׁבָּת שֶׁל הַיּוֹם – תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ.
וְכָךָ מְסַדֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעָם הַקָּדוֹשׁ הָאָהוּב שֶׁלּוֹ, בַּחֹל – אוֹתָם תְּפִלִּין שֶׁעָשׂוּ בִּדְיוֹקַן הַחוֹתָם שֶׁל הַמֶּלֶךְ, לִהְיוֹת שְׁמוּרִים בְּכָל הַצְּדָדִים. בְּשַׁבָּת וּמוֹעֵד, שֶׁהֵם יָמִים טוֹבִים, וְהַתְּפִלִּין שֶׁל רִבּוֹן הָעוֹלָם מַמָּשׁ – מַעֲבִירִים אוֹתוֹ דְיוֹקָן, וּמְנִיחִים אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל רִבּוֹן הָעוֹלָם. אַשְׁרֵי הָעָם הַזֶּה, שֶׁבְּיָדָם הַחוֹתָם הָעֶלְיוֹן שֶׁל הַמֶּלֶךְ.
מִי שֶׁמֵּנִיחַ תְּפִלִּין צָרִיךְ לִשְׂמֹחַ, וְעַל זֶה כָּתוּב וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךְ. בַּתְּפִלִּין שֶׁל רִבּוֹן הָעוֹלָם צָרִיךְ לִשְׂמֹחַ, וְהַשִּׂמְחָה הַזּוֹ בְּמוֹעֵד וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, בַּתְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, וּבַתְּפִלִּין שֶׁל הַזְּרוֹעַ.
בְּיוֹם טוֹב, מֵאוֹתוֹ הָרֵיחַ הָעֶלְיוֹן – שְׁמָנֶיךְ טוֹבִים, תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ. בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד – שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךְ, תְּפִלָּה שֶׁל יָד, שֶׁעוֹלָה לְהֵאָחֵז בְּדֶרֶךְ נִסְתָּר בִּתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ.
עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךְ – בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג, שֶׁהֲרֵי תְּפִלָּה שֶׁל יָד נִשְׁלֶמֶת וּמוּאֶרֶת בִּשְׁלֵמוּת, וּלְחַלֵּק חֵלֶק לַכֹּל, לְכָל אוֹתָם מַחֲנוֹת וּצְבָאוֹת שֶׁלְּמַעְלָה, וּלְכָל אוֹתָם הַמַּחֲנוֹת וְהַצְּבָאוֹת שֶׁלְּמַטָּה. וְעַל כֵּן עֲלָמוֹת (אהבוך, אותם) הַמַּחֲנוֹת וְהַצְּבָאוֹת שֶׁלְּמַעְלָה, הָעוֹלָמוֹת וְהַמַּחֲנוֹת וְהַצְּבָאוֹת שֶׁלְּמַטָּה.
פרי עץ חיים (שער מקרא קודש פרק ה): אין מניחין תפילין בחול המועד.
מצוות צריכות כוונה
אמירת לשם יחוד:
האמירה בפה מקורו בזוה"ק (תזריע נא:): "בכל מעשיו של האדם צריך שיהו כולם לשם הקדושה".
חשיבות הזכרת שם ה' על כל פעולה שאדם עושה: חשיבות קיום המצוות בשלוש קומות: מחשבה, דיבור ומעשה. מבואר בזוהר הקדוש (פרשת וירא ק.) "כעניין הזה מי שרוצה להדבק בקדושה, שהרי במעשה ובדיבור ובכוונת הלב תלוי הדבר" (תרגום). וראה בזוה"ק עניין יחוד קוב"ה ושכינתיה (קדושים פג.)
וז"ל:
ובאריז"ל (בשער רוה"ק) כתב: "וקודם שאדם יעשה איזה מצווה או צדקה יאמר ליחדא שמא דקוב"ה ושכינתיה בדחילו ורחימו (תרגום: ביראה ובאהבה) וברחימו ובדחילו בשם כל ישראל, ויכוון לקיים שם י"ה שהם דחילו ורחימו עם ו"ה שהם קוב"ה ושכינתיה".
בשו"ע (או"ח סימן ס' סעיף ד') פסק להלכה שמצוות צריכות כוונה. וביאר המשנ"ב (ס"ק ז') שבכל מצווה יש ב' כוונות:
א. כוונת הלב בקיום המצווה לשם ה', ובמצוות התלויות בדיבור (כגון תפילה) לכוון למה שמוציא מפיו, וזה פשיטא שלכו"ע אינו לעיכובא אם כי נצרכת לכתחילה למצווה מן המובחר.
ובספר "תולדות קול אריה" שלזה כיוונו גדולי ישראל בכל הדורות שפתחו סיפרם בר"ת של שם הוי"ה, וזו כוונת רבינו הקדוש שהתחיל המשנה בהלכות ק"ש שהיא מצוות יחוד ה' ע"מ שלימוד כל הש"ס יהיה בכוונה זו.
ראה עוד ב"ח (סימן ח' ס"ק ז'). שבציצית, תפילין, וסוכה הכוונה הראשונה היא לעיכובא, כי הטעם נכתב בתורה.
כוונה לצאת יד"ח המצווה
וסיים המשנ"ב "רק שמחולקים (מ"ד מצוות צריכות כוונה ומ"ד אין צריכות) אם חייב לכוון קודם שמתחיל המצווה לצאת בעשיית אותה מצווה", וכ"כ בסוף ס"ק י': "אבל לכתחילה ודאי צריך להיזהר לכוון קודם כל מצווה לצאת ידי חובת המצווה וכן העתיקו כל האחרונים בספריהם. ועיין בחיי אדם באריכות גדול.
ובצעטיל קטן – מרבי אלימלך מליזענסק זי"ע: אלה הדברים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם:
באות ד. בכל הדברים שבעולם הן בתורה הן בתפלה הן במצות מעשיות ירגיל את עצמו לומר בזה הלשון הריני עושה זאת לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה לעשות נחת רוח להבורא יתברך שמו וירגיל את עצמו לומר זאת בתוכיות ופנימיות הלב ובהמשך הזמן ירגיש הארה גדולה באמירה זו.
באות טו . קודם נטילת ידיים לאכילה יאמר תפלת השב של רבינו יונה ז"ל ואחר אכילת המוציא יאמר בזה הלשון לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיא אין אני אוכל להנאת גופי חס ושלום רק שיהיה גופי בריא וחזק לעבודתו יתברך שמו ואל יעכב שום חטא ועון והרהור רע ותענוג גשמי את היחוד קודשא בריך הוא על ידי ניצוצות קדושות של האכילה והשתיה הזה ויכוין כשהוא אוכל דבר מה או שותה דבר מה שהטעם שהוא מרגיש בפיו בשעת לעיסה ובשעת גמיעה היא פנימיות הקדושה וניצוצות הקדושה השורה במאכל או במשקה ההוא ועל ידי האכילה והטחינה בשינים והאצטומכא נברר הפנימיות מהמאכל שלא יעשה מותר להשפיע לחיצונים ואז נפשו נהנית מהפנימיות, והפסולת נעשה מותרות ונדחה אל החיצונים ויקבל אז במחשבתו שתיכף ומיד כשירגיש שיצטרך לנקביו לא ישהה את הפסולת בקרבו לטמא חס ושלום את מוחו ולשקץ את נפשו להשהות את הצואה והשתן בקרבו אפילו רגע אחד. וגם יצייר לפניו בשעת אכילה האותיות מאכ"ל בכתב אשורית ויהרהר שעולה צ"א כמנין הויה בשילוב אדני, עכל"ק.
ועיין בספר מצוות סת"ם השלם בקונטרס דרכי חיים סימן א' ב', ושם נסמן: זוה"ק תרומה דף קצ"ח (חרדים בהקדמה), אגרא דפרקא שי"ג, יוסף אברהם בשם זוה"ק, חרדים, שדי חמד מערכת מ' כלל קצ"ח, אגרא דפרקא קצ"ט, מל"ח בשם נהג כצאן יוסף, שער המצוות פרשת עקב, כף החיים תנ"ד מ', ש"מ י' י"ב, שו"ת נחלה לישראל סימן י', משמרת שלום הלכות תלמוד תורה, הלקט חלק ב' כ"ז, אור צדיקים סימן א' אות י"א, בית השואבה, שדי חמד שם. מצוה בכוונה – או"ח סימן ד', מגן אברהם תקפ"ט. החיוב מן התורה – רשב"ם פסחים קי"ד, שמש צדקה או"ח כ"ט, בי"ד יו"ד קס"ח, דרך פיקודיך בהקדמה, פרי מגדים שם, משנה ברורה. לפי כמה מהפוסקים אינם יוצאים אפילו בדיעבד אם לא כיוון – גר"א תפ"ט, ועיין ביאור הלכה סימן ס'. בקריאת שמע צריך לכוון ג' כוונות – כד הקמח לרבינו בחיי. סך הכל בכל מצוה בין מדאורייתא בין מדרבנן צריכים לכוון לצאת המצווה – שבת פרק במה מדליקין, רמב"ם בספר המצוות, דרך פיקודיך בהקדמה, יסוד ושורש העבודה, אזהרות ישמח משה.