logo
מאגר ספרי הזוהר העולמי דף הזוהר היומי -הרב סיני

סוד הגאולה – על ידי שמירת הברית

גאולה- בחגויי הסלע

סוד הגאולה – על ידי שמירת הברית

להורדה: סוד הגאולה – על ידי שמירת הברית

בזכות המס”נ של יוסף הצדיק, דכתיב בו “וינס ויצא החוצה”, ויוסף הוא סוד מדת היסוד אות ברית קודש, ובזכות מדתו של יוסף הצדיק שמירת הברית זכו לקריעת ים סוף

“בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז, היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו” (קיד, א-ג) צ”ב הקשר עם המזמור שלפניו שאומר בו “מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון”. וג”כ הקשר עם הפסוק שלאחריו “היתה יהודה לקדשו”.

ואפ”ל בהקדם פירוש האלשיך הק’ בספרו רוממות א-ל, וז”ל: “הנה שלומי אמוני ישראל אשר היו במצרים כשבט לוי ודומיהם אשר לא למדו ממעשיהם ולא נטמעו בהם הלא הם יקראו בשם ישראל, אך אשר נטמעו ויתערבו בם ועשו כמעשיהם יקראו בית יעקב וכו'”.

“כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה” (ירמי’ ג, יד), אמר ריש לקיש דברים ככתבם וכו’ (ועי’ רש”י בד”ה דברים ככתבם – שלא ימלטו אלא אחד מעיר ושנים ממשפחה [שרק בודדים יגאלו, והשאר יאבדו]). אמר ליה רבי יוחנן: לא ניחא לי’ למרייהו דאמרת להו הכי, אלא, אחד מעיר מזכה כל העיר כולה, ושנים ממשפחה מזכין כל המשפחה כולה וכו’. ועיין מהרש”א בח”א סנהדרין (קי”א ע”א) שר”י לשיטתו שלא יתמעטו אבל אחד מעיר מזכה כל העיר כו’ כמ”ש באברהם שבזכותו ניצלת עיר צוער ושנים מזכים וכו’ כמ”ש במשה ואהרן שבזכותם נבחרו כל שבט לוי לעם קדוש, עיי”ש. ועי’ מהרש”א בח”א יומא (פ”ו ע”א) על הפסוק כי אנכי בעלתי וגו’, שכולם יחזרו בתשובה ע”י שיעמיד הקב”ה מלך כהמן ומחזירן למוטב, עיי”ש.

ונקדים עוד מאמרם ז”ל סנהדרין (קי”א ע”א): “תניא רבי סימאי אומר: נאמר “ולקחתי אתכם לי לעם” ונאמר “והבאתי אתכם” מקיש יציאתן ממצרים לביאתן לארץ, מה ביאתן לארץ[1] – שנים מששים ריבוא אף יציאתן ממצרים[2] – שנים מששים ריבוא. אמר רבא וכן לימות המשיח[3], שנאמר (הושע ב, יז) “וענתה שמה[4] כימי נעורי’ וכיום עלותה מארץ מצרים”, וכן מובא בספורנו עה”פ (דברים לב, כו) אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם, וז”ל: אשאיר איזה פאה מהם, והמותר אכלה, כמו שאעשה באחרית הימים, אחרי שלא השגתי שלימותם לא במתן תורה, ולא בארץ ישראל, ולא בגלות, כאומרו (יואל ג, ה) כי בהר ציון ובירושלים תהי’ פליטה כאשר אמר ה’ “ובשרידים אשר ה’ קורא” עכ”ל.

ובזה יובן המשך הפסוקים “מקימי מעפר דל”, שהיו ישראל במצרים בתכלית השפלות עד שרק שניים משש מאות אלף יצאו ממצרים, והשניים שזכו לצאת הי’ בגלל המסירת נפש שלהם כשבט לוי שלא למדו ממעשיהם ולא נטמאו בהם, והם יקראו בשם ישראל, וזהו בצאת ישראל, ועל ידם זכו ג”כ לצאת בית יעקב מעם לועז, שבזכות הצדיקים שנקראים ישראל זכו גם הפשוטים בחינת יעקב לצאת ממצרים, וממשיך הכתוב, “היתה יהודה לקדשו”, היינו כמבואר באלשיך שיהודה מסר נפשו במעשה תמר ועי”ז זכה נחשון בן עמינדב שקידש שם שמים ונכנס במים עד חוטמו ואמר הושיענו אלקים כי באו מים עד נפש, וכל ישראל נמשכו אחריו, ועל כן זכה שהיו ישראל ממשלותיו של יהודה שתהי’ ממשלותיו בם, ואמר לקדשו, שיהודה היינו נשיא יהודה נחשון בן עמינדב, הכניס קדושה בכלל ישראל, והגין עליהם בזכותו. ומזה מובן דכל נשיא הגין על שבטו דוגמת נחשון בן עמידב, וזהו ישראל ממשלותיו, שהצדיקים שנקראים ישרא”ל כמ”ש האלשיך הנ”ל, המה משלו בישראל בכח קדושתם והבן.

וישראל שבדור ההוא מסרו את נפשם להשי”ת כשבט לוי, כמ”ש בפרשת כי תשא “ויעמד משה בשער המחנה ויאמר מי לה’ אלי ויאספו אליו כל בני לוי, ויאמר להם כה אמר ה’ אלקי ישראל שימו איש חרבו על יריכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו וכו’ ובני לוי עשו כדבר משה”. ומרע”ה שבח אותם בפ’ ברכה: “וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסדיך וכו’, כי שמרו אמרתיך ובריתך ינצורו”.

וממשיך הפסוק, “הים ראה וינוס”, מכיון שהים ראה את מסירות נפשם של בני ישראל שמסרו נפשם להשי”ת במסירות נפש גדול כזה בכל שנים מששים אלף שעבדו את ה’ במס”נ, על ידי זה ממילא וינס, כמו שדרשו רז”ל (ילקוט תהלים רמז תתע”ג) על הפסוק הים ראה וינס, מה ראה ארונו של יוסף ראה, אמר הקב”ה ינוס מפני הנס דכתיב “וינס ויצא החוצה”, בזכות המס”נ של יוסף הצדיק, דכתיב בו “וינס ויצא החוצה”, ויוסף הוא סוד מדת היסוד אות ברית קודש, ובזכות מדתו של יוסף הצדיק שמירת הברית זכו לקריעת ים סוף, וכשראה הים ארונו של יוסף עם ששים רבוא מישראל תלמידי יוסף שומרי הברית כמבואר במ”א פ’ יתרו “בית יעקב מעם לועז”, ע”ם נוטריקון ע’רות מ’צרים, ולע”ז נוטריקון ע’בירה ז’רע ל’בטלה, יהודה מרומז לכלליות ישראל שקדשו עצמם בקדושת הברית, וזה מרומז בתיבת “לקדש”ו” שעם הכולל בגמטריא כמנין “אמ”ת” שמרמז לבחינת יסוד אות ברית קודש, כמ”ש “ונתתי לך אות אמת” שהוא בסוד חותם האמת וכו’. וזהו מ”ש “הים ראה וינס” המס”נ של יוסף ראה ובזכות זה נקרע הים, ויש להאריך וק”ל.

עוד אפ”ל שיטת ר”י שאחד בעיר מזכה את כל העיר, ובזה יבואר המהרש”א בח”א יומא (פ”ו ע”א) עה”פ כי אנכי בעלתי וגו’, וכולם יחזרו בתשובה ע”י שיעמיד הקב”ה עליהם מלך כהמן ומחזירן למוטב, דהנה דוד המלך ע”ה ברוח קדשו במזמור י”ד מדבר שם בנבוכדנצר שהחריב את הבית הראשון ובמזמור נ”ג שמדובר בטיטוס הרשע שהחריב את הבית השני, בשני המזמורים מקונן דוד המלך על חטא הדור שלא הי’ בנמצא אף אחד שיעשה דבר טוב עד שבמזמור י”ד אומר (יד, ג) “הכל סר יחדיו נאלחו אין עושה טוב אין גם אחד”, ובמזמור נ”ג (נג, ד) אומר כלו סג יחדיו נאלחו אין עושה טוב אין גם אחד, וכשעיינתי בזה לא הבנתי איך יכול להיות שאין גם אחד בדור שיחפש לעשות רצון ה’, שהלא כתיב אחד הי’ אברהם, ובכל דור ישנו אחד כאברהם אבינו שדואג להדור (עי’ שבט מוסר פנ”ב), ואפילו אם ימצאו כבר אחד איך אפשר שעל ידו יונצלו כולם.

ובזה יש לפרש מה שנאמר אצל בנימין הצדיק (בפרשת ויגש) ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו, וצ”ב מה שאמר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו, ממה נפשך הלא יעקב אבינו ע”ה היו לו עוד בנים, ואמו דהיינו רחל הלא כבר נסתלקה בעת לידת בנימין, ומה שייך לומר כעת על בנימין שנשאר לבדו לאמו.

ולדרכינו הנ”ל אפשר לומר דהנה רש”י ז”ל כתב שם בפרשת ויגש על פסוק ובנימין בכה על צואריו, שבכה על שתי מקדשות שעתידין ליחרב אחד בחלקו של בנימין ואחד בחלקו של יהודה עיי”ש. א”כ חזינן מזה דמעשה אבות סימן לבנים שכבר אז ראו ברוח קדשם חורבן ב’ בתי המקדש. וזהו שרמז יהודה באמרו ויותר הוא לבדו לאמו, היינו שכינה הקדושה שנקראת אימא עילאה, ואביו אהבו, היינו שאביו שבשמים אוהב את הצדיק ואפילו בשביל צדיק אחד הוא מציל את כל ישראל, ונרמז כאן מה שיהיה רק צדיק אחד בודד בעת שיחרבו בתי המקדש וכנ”ל ודו”ק.

ואגב אפשר לומר עוד בביאור מה שאמר שם ויותר הוא לבדו לאמו, דהנה מקרא מלא דיבר הכתוב “כה אמר ה’ קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בני’, ה’ ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו, שאוג ישאג על נוהו ויקרא ה’ א’ צבקות לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק, על אלה אני בוכי’ עיני עיני יורדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי בני שוממים מלאכי עליון מר יבכיון.”

חזינן מזה שדוקא רחל אמנו ע”ה היא מבכה על בניה בחורבן בית המקדש. וזהו כוונת הכתוב ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו, שרחל אמינו מרגישה יותר בצער בני’ בגלות ולכן בכתה בעת החורבן יותר משאר האמהות, וזהו ויותר הוא לבדו לאמו דייקא, ואביו שבשמים אהבו כאמרו כי רחק ממני מנחם משיב נפשי[5].

ואפשר להוסיף ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו, פירוש שהלך בדרך אמו רחל ע”ה שהיא מבכה על בני’ בגלות, וגם בנימין הולך בדרך הזה, ועל זה אמר ויותר הוא לבדו לאמו, שהלך בדרך אמו בזה, ועל כן ואביו אהבו, פירוש אביו שבשמים.

ויש להוסיף עוד עפימ”ש חז”ל אין השם שלם ואין כסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, והיינו שבזמן הגלות חסרים אותיות הו”א, ה”ו משם הוי’ ב”ה וא’ מכס”א, וזהו כי יד על כ”ס י”ה וגו’. וזהו ויותר הו”א לבדו לאמו, פי’ דבזמן הגלות נשארו אותיות הו”א לבדם וחסרים מן השם והכסא, ועבודת איש ישראל בגלות הוא להשלים אותיות הו”א לשם וכסא, ואז ואביו אהבו, ודו”ק.

ואמרתי לפרש שדוד המלך הי’ באמת האחד אבל חיפש עוד אחד שיעזור לו בעבודתו, וע”ז קינן דהעה”ש בדרך שאלה אין גם אחד. אבל האמת היא ראי’ לשיטת ר”י שאחד יכול כבר להציל את כל העיר, וכמבואר במדרש (אסתר רבה) שהשי”ת אמר לאליהו שידבר עם משה רבע”ה ואמר לו לדרש אם יש צדיק אחד בארץ שיבקש רחמים ומשה רבע”ה יבקש מלמעלה וכך יבוטל גזירת המן רח”ל. וכך הי’ שמצא את מרדכי הצדיק, ועשה מה שעשה עד שביטל הגזירה, ואח”כ מצאתי און לי שהאלשיך הקדוש מבאר כל הענין הזה באריכות גדול ומביא ממדרש חזית שאמר מרע”ה לאליהו לראות היש משכיל דורש את אלקים בתשובה ועיי”ש שמבאר כי אלקים בדור צדיק כי לא יבצר שלא יהי’ צדיק אחד בדור וכו’.

ובזה יובן מש”כ המהרש”א שמעמיד עליהם מלך כהמן ומחזירן למוטב, ואחד בעיר יזכה כל העיר, כמו שהי’ אצל מרדכי שזיכה את כל העיר. ועיי”ש באלשיך הק’ במזמור (נג, ג) שמבאר הפסוק ומרדכי ידע את כל אשר נעשה בשמים אז וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר, וכו’. ומסיים שם האלשיך הק’ מי יתן שנהי’ זכאים באופן שתשרה מיד השכינה בציון ונגאל בב”א.

ובזה יתבאר עוד מה שאמר “אין גם אחד”, דהנה אמרו חז”ל לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, ועי’ בחיד”א בחומת אנך פ’ נח. ועי’ סנהדרין (קג:), עבודה זרה (ד.), שבת (נד:) ועוד. ואם היו כאיש אחד היו יכולים להציל את בית המקדש שלא יחרב, כי הערבות הוא מכח האחדות שבין אחד לחבירו, וזהו שאמר דוד המלך ע”ה אין עושה טוב אין גם אחד, שאין ביניהם אחדות כראוי שירגיש כל אחד ערבות להוכיח את חבירו.

וזהו שאמר רבי יוחנן שאחד מעיר מזכה את כל העיר, וכן אנו רואים בפנחס שהציל את עם ישראל מכלי’ ח”ו, וכמו שמובא בשל”ה הק’ (בעשרה הלולים), מזה (מפנחס) ילמד האדם שיקנא את קנאת ה’ צבקות כשרואה איזה חילול השם או חילול התורה, ראה איך החזיק לו השם יתברך טובה וחנות וברית שלום עכ”ל.

[1]) שלא נשתיירו מששים רבוא שיצאו ממצרים אלא שני אנשים, יהושע וכלב, כדאמרינן בבבא בתרא בפרק יש נוחלין (קכא, א): לא נגזרה גזירה לא בפחות מעשרים ולא ביותר מששים שנה, בהנך נמי, ששים ריבוא שנמנו במדבר לא אחשוב לא פחות מבן עשרים שנה ויותר מששים, עכ”ל.

[2]) שמכל ששים רבוא שהיו במצרים לא נשתייר מהם אלא שנים בלבד, ואותם שנים של ששים רבוא עלו [לששים רבואות שיצאו אחד מששים רבוא שהיו בהם] (עי’ רש”ש) והשאר מתו בשלשת ימי אפילה, שלא יהיו מצרים רואין במפלתן של ישראל, עכ”ל. [נמצא החשבון שמתו בשלשת ימי אפילה הם: לערך טרליאן אחד ושמונה מאות ביליאן שנשארו במצרים].

[3]) שלא ישארו מכל ששים רבוא אלא שנים.

[4]) עניים ושפלים יהיו כימי עלותה מארץ מצרים, עכ”ל. [שאף בגאולה יהיו רק מעטים].

[5]  וידוע מ”ש האריז”ל שיום ב’ דר”ה הוא כנגד רחל, וזהו ג”כ מרומז בהפטורת יום ב’ דר”ה שאומרים קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה וכו’ ושבו בנים לגבולם.

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*