האדמו"ר מהאלמין ברדיו 2000 פ' שמיני על ביעור חמץ וסיפור הנורא על הפאה הנכרית מהאדמו"ר מסטמר זי"ע
לצפייה: לחץ על הסרטון
ספר
האם הבשר כשר?
למה אי אפשר לתקן את הבשר
המעיין בסגנון לשון הפוסקים והרגיל בהם יראה כמה הצטערו כל אחד בימיו על מצב שטח השחיטה ובדיקה ועד כמה התרעמו על פריצות הדור ומכשולותיה, [ראה באריכות ספר הרידב"ז והכשרות, וספר שמירה טובה, וספר מצב הכשרות בארצות הברית, הבשר הכשר, נפש ישעיה י' חלקים, קובץ ספרי ניקור לערך 120 ספרים, קובץ ספרים בעניני כשרות ששה כרכים, 46 ספרים, ועוד] עד שניכר מלשונם כי עם כל גודל זהירותם היו מתייראין ומתפחדין אימת מות שלא יהיה ח"ו מכשול אצל עסק השחיטה והוספו בכל דור גדרים וסייגים, ועכ"ז הזהירו וחזרו להזהיר להעמיד משגיחים ומפקחים, שישגיחו בשבעים ושבע עינים ולהטות השכם לסבול עול אחריות הגדול של מכשול הרבים בחקירות ודרישות עד לאין חקר וכולא האי ואולי שלא יצא מכשול.
הרגיל בספרי החיים הן השו"ת וספרי גדולי הפוסקים שמפיהן אנו חיים יראה כי ענין השחיטה הוא היחידי אשר לא דילגה אף ספר אחד לבלי להכתב שם איזה פירצה ומכשול או שאר שערורי' שנפלה בענין השחיטה שהיתה מכשול לרבים בימים ההם.
הרואה בספרי הקדושים יראה שקרה הרבה מאד מדנים וקטטות בין השוחטים וחברי הקהלות וכן בין הרבנים והשוחטים, קרה ג"כ שהריבות הללו הביאו פירוד לבבות. ידידים נתרחקו ואוהבים נתפרדו. ולא פעם אחת או שתים נולדו בגלל מריבות הללו, קהלות חדשות, כן לא פעם עזב הרב את קהלתו כשלא עזרו לו ידידיו כשיצא לריב עם השוחט, או כשהוכרח להכריז איסור על הבשר, ולא פעם קרה שבני קהלתו מיאנו לשלם לו משכרות, וכן גם לא לשוחט, והיו רעבים ללחם.
קרה גם כן שגדולי ישראל לא היו בעצה אחת כשפרצו מדנים בין קהל ושוחט, או בין רב ושוחט, אז גדלה המהומה עד מאד, ראה להלן, כן גם לא פעם אחת נתחלל שם שמים כשאחדים מסרו משפטם לפני שרי העיר, והמה פסקו כשר או טרפה ושם שמים נתחלל, אוי לאותה בושה, ומכל שכן כשהשוחט היה גם כן חזן, אז רבו ידידיו שהגינו עליו, גם קרה שהשוחט-חזן לא שמע לדברי הרב כשהרגיש כי רבים עמו.
ומשם אנו רואין עד היכן כחה של הסט"א לרכוב דוקא על העוסקים במלאכה זו ולסמות העינים שמחוץ יתראה הכל בכי טוב ורק בחדרים אימה חשיכה גדולה נופלת על עין החודרת ורואה מה נעשית.
וכאשר נדייק היטב נראה כי המכשלה הזאת גם בימי חז"ל לא נבצר לדוגמא: בירושלמי תרומות (פ"ח ה"ג) מעשה בטבח אחד בציפורין שהיה מאכיל לישראל נבילות וטריפות פע"א שתה יין בער"ש ונפל מן הגג ומת והיו כלבים מלקקין דמו, שאלו לר' חנינא כדת מה לעשות, והשיב להון כתיב "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו", וזה היה גוזל את הכלבים ומאכיל לישראל ועל כן לא תבריחו הכלבים דמשלהן אוכלין, עד כאן.
ועיין בהג' אשרי פ' גה"נ (סימן ט"ז) שפסק (עפ"י הירושלמי) דהמוכר טריפות בחזקת כשר ומת קודם שעשה תשובה שאסור להתעסק בקבורתו ואפי' כלבים לוקקין דמו ואוכלין בשרו אסור להבריחם מעליו, עד כאן.
ועיין עוד בקידושין פרק בתרא במשנה "כשר שבטבחים שותפו של עמלק" ופירש"י ספיקי טריפות באות לידו וחש על ממונו ומאכילן, עד כאן. רואין אנן מזה עד היכן העריכו חז"ל מכשולות הבאים על ידי הטבחים עד שלא נמנעו לכנותם בביטוי היותר חריפה שמצינו באיזה מקום שותפו של עמלק, הדברים מסמרין שערות ראש פוק חזי עד היכן הדברים מגיעין! הלא מספק טריפות לבד אנו חוששין ואף על פי כן לא חששו חז"ל לגנותן בלשון מדקרות חרב. ולא נח דעת רבותינו ז"ל עד שכתבו "כשר שבטבחים" להורות לדורות הבאים לבל יבטח שום אדם לומר שלום עלי נפשי מאחר שהעמדתי טבח כשרו ישר בודאי לא יצא מכשול מתחת ידו, וחזקה לחבר שלא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, ובפרט אם הטבח תלמיד חכם שבו נאמר ניחא לי לחבר ליעביד איסורא זוטא ולא יעשה ע"ה איסורא רבה, (ראה שבת ג. בתוספות).
דע כי לא מחשבות אדם מחשבות חכז"ל אשר כל דבריהם ברוח הקודש נאמרו ולא זז שכינה מבית מדרשם, וכל מה שנשנה במשנה או בגמרא קדוש בכל מיני קדושות, ולא רפרף אדם מעולם עליהם, רק המינים והאפיקורסים שיצאו מדת ישראל, פוק חזי כמה טרחו הגאונים וראשונים ליישב חיסור או יתר תיבה ובנו עליה תילי תילין של הלכות, וגם כשאמרו האי מימרא של "כשר שבטבחים" וכו' מלין מפי עילאה ימלל מתוך גרונם, ושליחי דרחמנא נינהו, ואם אנו אנשים אבל הראשונים כמלאכים ושרפים, וכל דבריהם גחלי אש ואל ישיאך יצרך לומר כי חז"ל כוונו לטבחים מוכרי וסוחרי הבשר, ואין בכללו השוחט, פוק חזי מה שכתב ברא"ש חולין (דף ח"י), בהוכחה מש"ס שם, וכן כתב במ"מ ה' שחיטה פ"א (ה' כ"ו) שסתם טבח שבזמן הש"ס היה גם השו"ב, ע"ש.
ואחר הקדמה זו תדעו עם לבבכם כי לא כאשר יצייר האדם קושטא הוא, ואפילו יהיה ברור לו בכל מיני הוכחות שבעולם אשר כל רוחות שבעולם לא יזיזו אותו כי טבח זה אפשר לסמוך עליו מבלי לחקור ולדרוש אחר מעשיהו, כולן בטלין ומבוטלין לעומת עדותן של חז"ל שאמרו בטוחות כי הכשר שבטבחים שותפו של עמלק, וזה ידע כל בר דעת כי בעוה"ר לא אכשור דרא והיותר כשר שבטבחים בזה"ז ודאי לא יגיע לקרסולי הבינוני בימים ההם כ"ש להיותר כשר.
ועל כן כל הרוצה ללכת בנתיב תורה"ק ובשבילי הוראותיה ודרכיה הנעימים צריך לבטל דעתו ומחשבתו נגד דחז"ל ולהתלבש באימה וחרדה ורתת וזיעה טרם יקרב להכניס לביתו בשר מן הבא בידו, ופוק חזי מה שכתב השל"ה (שער האותיות או' ק') שראה פרושים שלא אכלו בשר רק ממה ששחטו הם, ומתמה שם האי צדיקיא מנין התחילה לפרוץ לאכול מכל שוחט מבלי לידע ידיעה ברורה כחו דהיתירא.
וגם בענין עונש מאכיל איסור מצינו לחז"ל שהחמירו באופן יוצא מן הכלל במאכלות אסורות שלא מצינו דוגמתו בע"א, בחולין (דף צ"ג ע"ב) טבח שמצאו חלב אחריו בכשעורה מעבירין אותו, ואם מצאו אחריו כזית מלקין אותו.
ודחז"ל הללו בלי הערות והארות כבר מדברין לעצמן, עמדו והתבוננו קצת בקדושת דבריהם, הלשון מוכיח וכן נראה בהפוסקים דמיירי בשוגג וכל קנסן של חכמים היתה על התרשלות המנקר לעשות מלאכתו באמונה, וזה ידוע גם כן כי הרבה לימודי זכות היינו יכולין למצוא על האי מנקר, לדוגמא: "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" "שגיאות מי יבין" "אונס רחמנא פטריה" וכיוצא, ואף על גב שאמתלאות הללו מתקבלין הן בשאר מקום, אבל במאכלות אסורות תפסו חז"ל בחומר הדין כיון שכח היצר כל כך גדול להכשיל אחב"י באכילת איסור, לעומת זה הוצרכו חז"ל להגביר כח הקדושה ולחזק ידי העוסקים לעשות מלאכתם בהתאמצות ודיקדוק יותר מהרגיל להחליש כחו של הס"ם וסיטרא דילי' העומדים ככיסלא לאוגיא בין הטבחים.
ומהאי טעמא העלימו עין על כל צד זכות שיש ללמד על אותו טבח ולא חיסו ולא חמלו לא על הטבח ולא על נפשות ביתו שעיניהם תלויות לאב ביתם לכלכלם ודנו אותו בהעברה, ועל מה? על כל שהוא של חלב לא גדול משעורה שכמעט אינה נראית לעין, ולמה? כי במקום אכילת איסור של בית ישראל הכל נדחין ואין חסין ומרחמין על שום אדם.
פוק חזי מה שאמרו חז"ל במחלוקת קרח, טף למה נענשו להראות שקשה המחלוקת, ובנ"ד גם הטף נענשים, הרי שלהאכיל ישראל דבר איסור נמנה בין היותר קשות.
וכאשר תדקדקו היטב תראו עוד יותר מזה כי הענישו חז"ל כל כך קשות ואף על גב שעדיין לא נכשל שום אדם ועדיין לא אכל שום אדם אותה משהו של חלב שהשאיר הטבח, ורק על השארת הטבח באופן שהיה אפשר לבא לאכילת איסור ואף על גב שאין זה ברור דעדיין יש כמה ספיקות דלמא יסרח הבשר ולא תבא לידי אכילה, דלמא ירגיש הלוקח בהחלב (וכמו שנראה בדחז"ל דמזה מיירי) וישליכנו, ודלמא יתבשל באופן שיתבטלו בששים וביותר.
וכל הני ספיקי אין עומדין לאותו הטבח לזכותו בדינו בפרק שאנו עוסקין בו מחשש מכשול לרבים, במקום שהציבור והכלל עומדים על המשקל להכשל ח"ו במאכלות אסורות אין רחמים בדין, ואף על גב שבנזקי ממון והגוף היה פטור מצד גרמא בניזיקין אבל נפשות ישראל עומדין למעלה מהכל ובמדה אחרת נמדדין, משקלן עדינה ממשקל הגוף והממון.
ודע לך כי מה שהבאנו מדחז"ל עד היכן החמירו, בחשש כשלון להכלל כשנוגע למאכלות אסורות כאשר תעיין בדברי הראשונים תתפלא הפלא ופלא שלא נח דעתם בחומרת חז"ל והוסיפו עליה כהנה וכהנה לדוגמא:
ברא"ש חולין פ"ז (או' ט"ז) בסופו בהג"ה (על טבח שהניח אחריו כשעורה חלב) וז"ל: ונראה שיש להכריז עליו בבית הכנסת שני וחמישי ושני: "פלוני הטבח העבירוהו מאומנתו מפני שנמצא אחריו חלב כשעורה ויהיה חודש ימים שלא יעסוק באומנתו, ולאחר חדש ימים יבא אל תלמיד חכם שבעירו או עיר הסמוך לעירו ויאמר כך וכך עשיתי וחטאתי ותוהא אני על הראשונות ויתנו לו הדיין עונש לפי ראות עיניהן, ואח"כ יכריזו בביהכ"נ פלוני הטבח שהעבירונוהו מפני שנמצא אחריו חלב כשעורה כבר תוהא ונתחרט על מעשה הרע הזה וקבל עליו מה שצוהו ת"ח" וכו' וקודם שישמעו הכרזה זו בביהכ"נ אין לסמוך עליו ואסור ליקח ממנו בשר, עכ"ל.
וכשמצאו אחריו כזית חלב, עוד הוסיפו להחמיר על הטבח ביתר שאת, וז"ל הרא"ש שם:
ואם נמצא אחריו כזית היו מלקין אותו ברבים בביהכ"נ ואחר המלקות אומר בעצמו בקו"ר "אני פלוני לקיתי מפני שנמצא אחרי כזית חלב" וכו' עכ"ל.
ולא די זה בלבד אלא החמירו עוד גם לענין מזיד, כמבואר בסנהדרין (כ"ה ע"ב) בההוא טבח שהוציא טריפה מתחת ידו ועשה פעולות המורים ששב, ולא רצה רבא להכשירו דלמא קא מערים, ואיפסיק שאי"ל תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ילבש שחורים ויתכסה שחורים ויחזיר אבידה בדבר חשוב, או יוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו עד כאן.
והרמב"ם העתיק דין זה כמ"פ (ה' עדות פי"ב, ה' שחיטה פ"י, ה' מאכלות אסורות פ"ח ה"ט, ה' ת"ת פ"ו הי"ד).
וענין לבישה וכיסוי בשחורים שמבואר בחז"ל העתיקו ג' עמודי העולם, הרי"ף והרא"ש, והרמב"ם, והוא דבר שלא מצינו שיחמירו במקו"א זולת מה שאמרו בהרואה שיצרו מתגבר עליו ילבש שחורים ויתעטף שחורים וילך וכו', וכבר עמד על מדוכה זו הסמ"ע בחו"מ סימן ל"ד (סעי' ל"ד) וכתב דהטעם שהחמירו כל כך בטבח דבשביל שהכשיל הרבים צריך שיכנע לבו כי השחרות משפיל הגאוה והזדון שבלב, עד כאן. ועיין עוד בענין זה בכנה"ג הגה"ט כ"ח, וברכ"י סימן ל"ד שם.
וכן תמצא עוד ביורה דעה סימן קי"ט (ס"א) דהחשוד לאכול דבר האסור אין לסמוך עליו, וחידוש הדבר הוא דלפי מה שנתבאר בבית שלמה (למהר"ש חסון יורה דעה סימן י"ז, ובשו"ת חקרי לב ח"א יורה דעה קס"ז בשם הרשב"א, הרשב"ש, ריב"ש, מהרשד"ם) "חשוד" המובא בש"ס ופוסקים גבי איסור אינו ר"ל שידוע בודאי אלא גם בחשש וספק שעבר איסור הוא בכלל חשוד (וכן כתב בערוה"ש שם כ') דבר שלא ראינו במקום אחר.
וכמו כן המעיין בפנים החיבור ימצא חומרות לרוב אצל מאכלות אסורות וספיקן שלא מצינו בשאר מקום, ולקושטא דמילתא כאשר תפקחנה עיני הרואה, יראה בספרן של צדיקים גודל הזיקן של הנכשל בהם, עד כי יחדל לתמוה על מה ולמה החמירו כל כך במאכלות אסורות כי לגודל הפגם והנזק ראוי לחזק הגדר, ובחוזק הגדר יתרחק הנזק.
והנה לא אאריך כאן בהעתקת דברי קדושים בגודל הפגם הנעשית על ידי מאכלות אסורות שהלא הם כתובים בפנים תחת הכותרת "גודל עונש המתרשל, ושכר הזהיר במאכלות אסורות וספיקן", ומשם תדרשנו, וכן מה שכתבתי לעיל כי מבואר בספרי הפוסקים שבכל דור ודור המכשולות העצומות בלי הרף על שחיטה ובדיקה לא אאריך כאן כי כבר מבואר בפנים במדור "רוב מצויין אצל שחיטה", ומכל מקום מעצור לא אוכל מלהעיר מה שכתב בספר שמרו משפט (ח"ב, דף ע'-ע"ב) שהעיד הקדוש רבי עקיבא יוסף שלעזינגער זצ"ל משמי' דגברא רבה מעשרת השבטים שדר אצל חמיו הגה"ק מהר"ה מקאלאמייע זצ"ל בימי הפסח, וגילה כמה מטמוניות, ומהם שמה שסבל הגה"ק מהר"נ אדלער זצ"ל מרורות בעיר פראנקפורט עד שהוכרח לברוח היתה מטעם שרצה להכניע כחו של הס"ם שרבץ על השוחטים ולקרב הגאולה בביאת המשיח וגברו עליו כלבים עזי נפש שלוחים של הס"מ עד שהוצרך לברוח, ויחד עמו תלמידו החת"ס זצ"ל.
רואין אנו משם כי אפילו אצל קדושים כמו אלו לא בניקל עלתה להם לזכות קהל ועדה מישראל שיהיה השוחטים וקצבים מכינים בשר כשר כראוי, וואם כן מה נעני אנן יתמי דיתמי אשר נתקיים בנו בעוה"ר במלוא המובן יתומים היינו ואין אב, וגברי בעלי זרוע ובעלי שקר, ואין דורש ומבקש, נשארנו גלמודים אפילו מזכותן של צדיקים חיים שיגינו עלינו להנצל מכל מכשול, עיין מה שכתב בתפא"י סנהדרין פ"ה במשנה "מיתת צדיקים רע להם ורע לעולם" כי טובת הצדיקים אינה פעולתן לבד אולם גם זכותן וכח קדושה שלהן מגין על הדור.
וכעיין זה בספר זאת זכרון להגה"ק מלובלין זי"ע, כי צדיק היושב באהלו ועובד את בוראו בכל לבו ונפשו כח קדושתו בוקעת ומתפשטת לחלל העולם ומשם שואבין העולם, וגם מזה כבר נתרוקנו כמעט בעוה"ר ואי"ל ע"מ להשען אלא על אבינו שבשמים שיקיים מה שהבטחתנו למעני למעני אעשה.
וכדי להראות איזה דוגמאות עד היכן כחן של הסט"א כשהדיון בענין שחיטת בשר, או שאר מידי דאכילה שאז מתגברין בכל כחן ולא בניקל להנצל מהן אפילו לבעלי מדריגה אמיתיים. פוק חזי מה שהעיד אחד המיוחד מקדושי עליון ושרפי מעלה שהיה מב"ד הגדול שלמעלה בדורו, ומוכר אצל כל גאוני וקדושי דורו כענק שבחבורה ה"נ השרף הנורא מרן רשכבה"ג בעל שו"ת דברי חיים זצ"ל, וזי"ע, ווכתב בשו"ת ד"ח (יורה דעה ח"א סימן ו'), וז"ל: "ועיני ראו כמה יראי השם לומדי תורה שהיה אצל צדיקים, ולאחר שנתחנכו באומנות הלזו נהפכו לאיש אחר אשר אם לא ראיתי בעיני לא האמנתי" עכ"ל.
ודברי תורה עניים במקו"א ועשירים במקו"א, וכבר גילה לן מרן רשכבה"ג בעל חת"ס זצ"ל פתרון הדברים שקיבל כן מגדול אחד ווכתב בשו"ת חת"ס או"ח סימן ר"ה כי המלך זקן וכסיל יושב על כסא של ג' רגלים חזנים שוחטים וסופרים, וכן כתב בתולדות יעקב יוסף פ' נשא ד"ה והעולה.
וכוונת המלך הכסיל ידוע שהלא מאכלות אסורות מטמטם הלב והמוח ומכניס מחשבת מינות וכפירה ואפיקורסות וכמ"ש הרמב"ם באגרת הידוע מובא בדגמ"א פ' עקב משמו, ובפר"ח שולי בברכ"י בסימן פ"א, ובחת"ס פ' שמיני שרוב אפיקורסות בא ממאכלות אסורות.
אבל סוד כל הדברים ומטרה המרכזית הוא העברת הדת רח"ל וכמ"ש בשו"ת ד"ח ח"א יורה דעה סימן ז' שעל ידי השוחטים קלים יצאו מדינות שלימות מדת ישראל ואבד זכרם.
ועיין מה שכתב בספר טיול בפרדס ח"א מער' שחיטה כי כח הציונות נתהוה גם על ידי השוחטים הקלים ובשר טמא שנתפטמו שלומי אמוני ישראל.
ולסיום הענין אעתיק דיבור נפלא שראיתי בספר קרן ישראל סו"פ שמיני ובאשר שלענ"ד יש בו הרבה תועלת לענינינו אעתיקנו בשלימות.
כתב שם בד"ה אל תשקצו וז"ל: הנה הדיקדוקים בפרשה זו של שיקוץ ותיעוב על ידי מאכלות אסורות רבו כמו רבו הלא הם מבוארים במפרשי התורה ולא אאריך בהם, אולם עוד לאלקי מילין בכמה ענינים הנוגעין לנושא זה, דחז"ל בב"מ (מובא גם ברש"י על אתר) דאלמלי לא העלה הקב"ה ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאין בשרצים כשאר אומות דיים, וקשה הכי מאכלות אסורות כולל כה"ת כולה, שנית מצינו ביורה דעה סימן פ"א, וכ"ה באוה"ח סו"פ שמיני דמאכלות אסורות גם בשוגג מטמטם הנפש, וצ"ע למה, שלישית מצינו לחז"ל שדרשו בכמ"ק שאין הקב"ה מביא תקלה על ידי צדיקים, ופי' תוס' דדוקא במאכל איסור ולא שאר דבר וצ"ע למה, ידוע דרשת חז"ל מובא ברש"י עה"כ ואנשי קדש תהיון לי אם אתם נבדלים ממאכלות אסורות אתם שלי ואם לאו אתם של נבוכדנצר וחביריו, ועוד יש לדקדק וכו'.
וליישב כל הנ"ל נעמיק קצת בסדר הבריאה, ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו, וד' הטוב יכפר, מבואר במדרשי חז"ל עה"כ בראשית שכל העולם נברא בשביל ישראל שנקראו ראשית וישראל נבראו לשמירת התורה וקיום המצות, וואם כן מצד הדין היה נותן שיתאפשר לכל איש מזרע ישראל לקיים מצות בוראו בכל עת ורגע דאל"כ מטיל גרעון במעשי בראשית דכיון שבריאת העולם למען ישראל, וישראל למען המצות, אם יתבטלו ממצות אפילו שעה אחת נמצא אותה שעה יצאה לבטלה, וזה א"א כלל והרבה קולמסים כבר נשברו ליישב תמיה הלזו.
ולענינינו נאמר הנה ידוע דבאכילה יש עבודה גדולה של העלאת ניצוצי הקדושה שהוא היתה מעיקרי מטרת הבריאה כמבואר בכל ספרי קודש, וכח העלאתן על ידי שהזרעים נזרעין בקרקע וצומחין נמצא שכבר נגמר חלק ראשון של העלאה מדומם לצומח (דד' מינים נבראו זו למעלה מזו דומם, צומח, חי, מדבר) דהקרקע שהוא הדומם מעלה הצמחים, ואח"כ כאשר שור אוכל עשב וחמור באבוס בעליו אז נתעלים הצמחים לחי, וכאשר שוחטים בהמות והחיות ואוכלין בשרם מתעלין מחי למדבר (ועוד יש בו נסתרות, ואכ"מ).
אבל חילוק גדול יש בין אופני ההעלאה דמדומם לצומח וכן מצומח לחי לעולם נעשה בסדר אחד, אבל באכילת אדם יש מין ממינים שונים, הצדיקים ובעלי מדריגה המופשטין מתאות עוה"ז ויודעין לייחד יחודים מעלין באכילתן העלאה היותר גבוה השייך, הבינונים מכוונין באכילתן שיהיה להם כח לעבוד את בוראם, ואף על גב שמרגישין גם עריבות מתיקות גשמי מכל מקום הו"ל כהנאת הגוף בהדי מצוה, דלדעת הרשב"א והרבה ראשונים אינו מזיק.
והכת האחרונה שלבם אטומים לכוון גם זאת, מכל מקום מקפידין עכ"פ שיהיה כל אכילתן בתכלית הכשרות ויבחרו יותר לרעב מלהכניס לפיהם בשר אסור ח"ו, וקורא הדורות מראש הבוחן כליות ולב אשר לפניו נגלו כל תעלומות בחר במצוה זו של אכילה שיתאפשר לכל יהודי בלי יוצא מן הכלל (אם רק ירצה) לקיימו בכל עת ועידן באופן שלא יבצר רגע מחייו שיתערטל ממצוה גבוה הלזו.
ביאור הדברים כאשר האדם אוכל אכילתו אז בלי ספק מקיים מצוה של זהירות ממאכלות אסורות ודיקדוק בכשרות, כאשר קם מאכילתו אז כל זמן שלא נתעכל המאכל, עדיין עוסק במצוה הלזו, ואין המצוה נקראת אלא על מי שגומרה, וכ"ז שאכילתו בתוך האיצטומכא הלא בידו להקיא כל מאכלו, וכאשר כבר נגמר העיכול אז נתהפך מאכלו ומשתיו לבשר מבשרו ודם מדמו ורק מכח זה חיו יחי' כמו שאנו מברכין כמ"פ בכל יום "ומפליא לעשות" שהקב"ה קושר נשמתו של האדם שהוא רוחני באכילתו שהוא גשמי והוא פלאי פלאות, וא"א לאדם בער ונבער להשיג אחד מני אלפי אלפים כוונת היוצר למה עשה כן, אבל עפ"י דברינו יתחדש לן טעם אחד המושג גם לקיצורי מוח כמוני, שעשה הקב"ה כן כדי שתהיה כל חיותנו נוצר ונברא ממקור מצוה דוקא ולא זולת.
וכאשר יתענה האדם יותר משיעור האפשרי יצא רוחו וישוב לאדמתו, נמצא שכל חיותו אך ורק במצותו שקיים באכילת כשר דוקא, נמצא לפי"ז באם ח"ו יתפטם האדם במאכל האסור א"א שיחשב בין זרע ישראל שבשבילם נברא העולם שהרי לא נברא רק בשביל ישראל המקיימים מצותיו ית' וא"א למצוא מצוה שיהיה קשור ומדובק בה בכל רגע של חייו רק האכילה כמו שביארנו ואם אוכל איסור ואם כן חסר לו הרבה זמן שבטל ממצות הקב"ה ועל כן הבריאה של אז לאו בשבילו הוא, והלא א"א לבטל רצון הקב"ה שיהיה הבריאה בשביל ישראל, ועל כרחך שעל ידי אכילתו נתבטל ממנו שם ישראל.
ומובן במושכל פשוט לפי"ז למה ד' שומר נפשות חסידיו שלא יכשלו במאכלות אסורות אפילו בשוגג, שאם בריאת העולם לאו בשבילם יהיה אז ע"כ שיחרב, שהלא הצדיקים הם יסודי העולם, ומובנים ג"כ דחז"ל שדוקא אם נזהרין ישראל ממאכלות אסורות נחשבין לגיונו של ממה"מ ואם לאו הם של נבוכדנצר וחביריו, פי' שלא תקשה דאם אין העולם מתקיים בשבילן ואם כן האיך עדיין חיים אותן ישראלים שאין נזהרין באכילתן, וע"ז אמר שאינם גרועין מנבוכדנצר וחביריו שג"כ נבראו, ודו"ק.
ומה שדרשו חז"ל שכדאי היתה יצי"מ בשביל מאכלות אסורות לבד ג"כ יתבאר היטב, דידוע מה שכתב הרמב"ן ואחריו נמשך החינוך ועוד קדמונים בענין יצי"מ אשר כוונת ורצון הבוי"ת היתה לאמת מעשי בראשית ולחזקה בידי המאמינים כי הבריאה לא נתברר בראייה ממשית רק באמונה לבד, ועל ידי הנסים ונפלאות שעשה הקב"ה לפרעה ולכל עמו ששידד המערכות ושינה סדרי בראשית על ידי הפיכת הטבע כמה מאות פעמים (כמבואר בהגדה של פסח שנלקו המצריים במצרים ועל הים למאות) עד שנתאמת בבירור גמור כי לד' המלוכה ומושל בעליונים ותחתונים כרצונו ועל כן בידו להטות הטבע כפי רצונו.
וכ"ז הוצרך רק אם מקיימין ישראל מצותיו ית' שבשביל זה נברא העולם, אבל בלא"ה למה הוצרך יצי"מ לאמת הבריאה, הלא אם לא יקיימו ח"ו המצות אז יתבטל כל הבריאה ומה"ט ברגע ראשונה כאשר פקד הקב"ה למשה רבינו ע"ה על עצמו אמר לו בהוציאך העם ממצרים תעבדון את האלקים בהר הזה, דהא בהא תליא דכל נסי יצי"מ ופלאותי' לא נצרך רק לזה כנ"ל.
ועל כן קאמר המדרש שאם לא העלה הקב"ה ישראל ממצרים רק בשביל מאכלות אסורות דיו, פי' דמאכלות אסורות הוא מצוה תדיריות לא יזוז מנפש הישראלי רגע אחד ועל כן יש לבריאת העולם שנברא בשביל ישראל המקיימים המצות על מה לתמוך, דכל רגע ורגע של הבריאה מתקיים על ידי האכילה הכשרה, אבל אלמלא לא היה מצוה זו רק אחרת שאפשר להסיח ממנו יום או שעה ואפילו רגע, כבר לא היה להבריאה האיך להתקיים, וגם נסי יצי"מ היו אז בכדי.
ובאופן פשוט י"ל במה זכתה מאכלות אסורות להתעלות כל כך מעלות יתירות על שאר מצות עד שלא מצינו מצוה שנשנו בו כל כך גזירות קשות ועונשין חמורין להגוף והנפש של המבטלן לו ולזרעו, כמו שמצינו כאן (אמר המו"ל: עיין בפנים חיבורינו ויתבאר לך הכל באר היטב) אצל האוכל מאכלות אסורות, ונראה דזה פשוט שכל תכלית האי עלמא לבא על ידיה לעלמא דעתיד, והאי עלמא כפרוזדור לפני הטרקלין כמשלת חז"ל ולפי המצות ומעש"ט שעושה בעוה"ז לעומתו יקבל שכרו לעוה"ב.
ועל כן כ"ז שגופו של האדם מתפטם במאכלים הכשרים בלי פקפוק אז כל המצות ומעשים טובים הנעשין על ידי הכח שקיבל מאותו האכילה נחשבין לו לטובה ולברכה, ומתברך בשבילן בהצלחה, לא כן כאשר מתפטם במאכלות אסורות ובכח ההוא עוסק במצות ומעש"ט לתהו נחשבו כולם הבל ורעות רוח ישאם הרוח, דקשר רשעים אינה מן המנין וקוב"ה שונא גזל בעולה, ומצוה הבאה בעבירה שנאוי אצל הקב"ה וללא נחשבין.
ומיושב היטב למה לא נחשב "ישראל" על ידי מאכלות אסורות דכמו שישראל המבטל כל המצות שבתורה פשיטא שלא נחשב מעם סגולתו של הקב"ה ה"ה האוכל מאכלות אסורות ומקיים מצות באותו הכח דהו"ל כלא עשה כלל וכלל עטיפת קדושת ישראל נפשט ממנו.
ומה"ט נבצר מצדיקים להכשל ח"ו במאכלות אסורות אפילו בשוגג דואף על גב דגוף האכילה נעשה בשוגג מכל מקום הלא כל המצות שיעשה אח"כ בכח האכילה ההוא בטלין ומבוטלין וכלא נחשבו והוא כשלון עצום עד למאוד, ושומר ישראל ישמרם מכל כי האי, ומיושב ג"כ למה הפגם כל כך גדול גם בשוגג, ומטעם זה גופא אמר הקב"ה שאם נשמרין ממאכלות אסורות אנו שלו דבלא"ה א"א לעשות פעולה קטנה שיתעלס ויתקלס עילאה דכולן כאין נחשבו, אבל באם נשמר וזהיר בכל כחו שלא יכשל אפי' בשוגג ואונס בסרך מאכל של איסור אז ילך לבטח דרכו.
ומה"ט מבואר בהפוסקים כמ"פ דהכנה למצוה עוד יותר גדולה מגוף המצוה, דברים שקשין להולמן, ואחד מן הראיות מאכילת עיוה"כ שנחשב כתענית ב' ימים ואינו יותר מהכנה שיוכלו להתענות ביוה"כ ואכמ"ל.
אבל לדרכינו הדברים מתקבלין על הלב מאד כי ענין הכנה שדיברו בו היינו הכנה לאפשר שעשיית המצוה יחשב לו למצוה, ולא ח"ו להיפוך, לברר ולנקות כל סוג ופסולת מנופה בי"ג נפה, שלא יהא מצוה בעבירה, ושיהא בכוונה ועוד, דברים המעכבין המצוה, ומה"ט נחשב יותר מגוף המצוה דהו"ל כעין מה דאחז"ל גדול המעשה יותר מן העושה, וה"ה בזה.
וכבר כתבתי במקו"א להוסיף תבלין להנאמר, דמה"ט הכנה חשובה יותר מגוף המצוה, דהלא בהכנה מתקיים שני דברים, הראשון ההכנה שהנהו מצוה מצד עצמה, לדוגמא חוב הכוונה לפני העשייה, הוא מצוה בפ"ע אלא דפליגי רבוותא אי מה"ת או מדרבנן (מבואר באורך בשערי תורה, ושו"ת מחנ"ח, ודפ"ק ועוד ואכמ"ל) וואם כן כאשר יכוון בכוונה הנצרכת לפני עשיית המצות כבר קיים שתי מצות, חדא המצוה לכוון, ושנית, שעי"ז יתקיים המצוה בעצמה, וזהו ממש מצוה גוררת מצוה.
ועכשיו בינו והתבוננו אם הכנה למצוה יחידית יעלה לו כפליים מגוף המצוה הזהיר ממאכלות אסורות שמאפשר לו לקיים כל התורה כולה עם כל פרטי' ענפי' ודקדוקי', עאכו"כ שנוטל שכר כנגד כל מה שעושה כל ימיו.
ועתה בואו חשבון הנכשל במאכלות אסורות מתעכב מלקיים כל התורה כולה ונענש בכפליים על ביטול כל התורה, וגם על אי זהירותו במאכלות אסורות, וכמה נואלו אלו אשר מדקדקין בקלה כבחמורה לקיים כל מצוה בהידורה ויפי' ושוכח העיקר שבאם אינו בטוח במה שנכנס לתוך פיו אז לשוא כל עמלו, וכל יגיעו לריק ח"ו.
ולו חכמו ישכילו יבינו אחרית דבר מראשיתו, ויחשוב עם לבבו אם כל כך ימים ושעות אני מבלה בעד מצות שמורים, ואתרוג מהודר, וטלית נאה, וכיוצא, עאכו"כ הרבה מאד יותר מזה חייב אני לבלות לתקן ביתי שבל יכנס בו רק דברים הכשרים ומהודרים בכשרותם בכל מיני יופי והידור שהלא הוא היתד והפינה אשר בו הכל תלוי ולא לחנם התאמץ נחש הקדמוני להכשיל יציר כפיו של הקב"ה במידי דאכילה, דאם האכילה שהוא היסוד מרופרף אז כל הבנין יסתר.
וזה לעומת זה ישים ללבו עד כמה ירוויח בהתאמצותו יותר ויותר מכפי יכלתו להשמר ולהזהר ולעשות גדר לפנים מגדר סייג לפנים מסייג ולברוח מצ"ט שערי היתר לבלי להלכד בשער א' של איסור ח"ו, שהרי בו תלוי כל תורתו מצותיו ומעשיו כל ימי חייו, ואשר מה"ט יקבל שכר עבור התרחקות ממאכלות אסורות נגד כל תורתו וכו' כנ"ל, ולמסקנא ימצא כי שברו בזה הוא כפליים מכל שאר שכרו יחד, חדא, עבור התרחקותו ממאכלות אסורות שהוא מצוה חשובה כשלעצמה, והשנית, כי היא הנהו הגורם שיתקיימו כל שאר המצות דאלמלא אכל האסור היו חוטפין ומשליכין כל טיבותא אחיזרא, והשלישית, כי על ידי האכילה ניתן בו גם כח גשמי וחיות לקיים המצוה, שג"כ ליתא באוכל האסור דאז לא שייך שנתן בו חיות כיון שאין המצוה נחשב למצוה.
ובזה תבין דבר נפלא במשנה סוף מכות ר' חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות וכו' ופירש"י שאסר להם שרצים ונבילה שבלא"ה נפש האדם קץ בהן וכו' והנה בפשטות כוונת רש"י שנפש הישראלי קץ בשרצים ונבילה, והוא פליאה קצת דבשלמא שרצים מובן אבל נבילות נפש ישראל קץ בהן מטעם שאסרן תורה בלי שחיטה אבל אלמלי לא היה מצות שחיטה למה יקוץ נפש ישראל בנבילה יותר משחוטה, ופוק חזי בדגים וחגבים דליכא חיוב שחיטה אוכלין אותן מתים, ובשלמא אבר מן החי יש בהם שיקוץ וכמבואר במס' שבת שלא לתת לתינוק חגב חי להשתעשע בה שמא יאכלנו, ויעבור משום בל תשקצו.
אבל לקושטא דמילתא אפשר לפרש כוונת רש"י גם בע"א ואקדים ליישב תמיה אחרת שמצינו רק במאכלות אסורות, בחו"מ סימן רל"ד (סעיף ד') קי"ל במי שקנה בשר ונמצאת אח"כ אסורה מה"ת ואף על גב שכבר אכלו הקונה, יחזיר מוכר הדמים, וביאר הכוונה בסמ"ע שם דואף על גב שבעת האכילה כבר נהנה הישראל במלואו דהלא לא ידע שהוא טריפה מכל מקום הנאה זו אינה חשובה הנאה לאחר שנודע לו שאסורה מה"ת, והביאו ג"כ הש"ך ביורה דעה סימן קי"ט כ"ז, והדברים מרפסין איגרא מה איכפת לן מה שקוץ עכשיו בהו סוכ"ס נהנה מהן.
אבל עפ"י הנ"ל הכל על מקומו יבא בשלום, דאף על גב שנהנה מעצם האכילה אבל הזיק לו יותר מדאי במה שכל מעשיו הטובים שנעשו מכחו ההוא לריק הן, ועוד יותר מזה דמבואר במפרשים (עיין בסמוך) דעבור הכנה למצוה משלמין שכר גם בהאי עלמא וואם כן אילו היה אוכל כשר ודאי היה מקבל שכר בעוה"ז על הכנה למצוה כנ"ל, וגם בזה ניזק.
ועפי"ז י"ל דגם כוונת רש"י כן דלא הוצרכה תורה לעשות מצוה נפרדת מאכילת איסור, אלא מוטב הי"ל לכתוב דהמצות הנעשים בכח אכילת איסור מתועבין נינהו, ועל כן יצטרך כ"א מישראל למנוע ממנו, אלא מה"ט עשאו הקב"ה למצוה בפ"ע כדי שיקבלו שכר גם על קיום מצוה זו לבד ממה שמקבל עבור שנתאפשר לו לקיים עי"ז שאר מצות.
ובזה יובן ג"כ מה שכתב בזוה"ק ח"ג (מ"ב.) דהאוכל איסור כאילו עובד ע"ז, דכיון שאוכל איסור הלא כל מצותיו אין מתקבלין לעילא, והולכת לסט"א, ועי"ז נראה עבודתו כאילו עובד לאחרים רח"ל.
ובזה יתפרש ג"כ מה שכתב בדגמ"א פ' עקב בשם הרמב"ם דעל ידי מאכלות אסורות נכנס בלב האדם מינות וכפירה, דעל ידי אכילתו מצותיו ועבודתו אין מתקבלין ונכנסין לסט"א כידוע דליכא בינים רק או סטרא דקדושה, ובלא"ה הכל הולך לסט"א רח"ל, וכן כתב להדיא בזוה"ק שם דיוצא מרשות הקדושה ונכנס לרשות הסט"א, וכיון שהוא ברשותן ועובד להם כבר נלכד במצודתם וגוברין עליו כחות הטומאה המינות והכפירה.
ועי"ז תבינו מה שכתב התב"ש דשוחט צריך להיות יר"ש מרבים דאל"כ יורד השוחט מטה מטה ונתקלקל, ומקלקל גם אחרים האוכלים משחיטתו (אמר המו"ל: דברי תב"ש הללו מובאין גם בטיול בפרדס מע' "שחיטה") ודבריו אומרים דורשינו דע"כ מיירי ששחיטת האי שוחט היתה כשרה דאל"כ למה איצטריך לתת טעם שיתקלקלו האוכלים מסיבת קטנות יר"ש של השוחט בלא"ה יתקלקלו על ידי אכילת נבילות וטריפות, אע"כ דמיירי שהשחיטה היתה הוגנת אלא כיון שהשוחט קל גורם קלקול להאוכלין ממעשי ידיו, ודא ודאי טעמא בעי.
אבל עפ"י הנ"ל הכל מובן דאם אין השוחט יר"ש מובהק ע"כ אינו נזהר כדבעי באכילתו ובאופן זה ודאי יתקלקל בקרוב כיון שאין מצותיו הולכין להקדושה כנ"ל דיוצא מסטרא דקדושה לסט"א, ובכה"ג גם מה ששחט כאילו לא שחט כיון שכחו לאו מקדושה ניזונת ומצותיו בטלין, וואם כן האוכלין משחיטתו אוכלי נבילות נינהו.
ונתקרב לן להבין מה שכתב באדר"נ דבאים לעבירות חמורות רח"ל דאחז"ל רשעים הן ברשות לבן פי' שאין שולטין בעצמן אלא כעבד נרצע לתאותו, וכ"ש האוכל מאכלות אסורות שלדעת הזוה"ק נכנס לרשות הסט"א ודאי שמחטיאין אותו בהיותר חמורות רח"ל (אמר המו"ל: בענין המשכה לעבירות חמורות עיין מה שכתב בדברי יואל שמיני עמ' ר"נ ד"ה ועוד).
ומובן ג"כ מה שכתב בספר יסוש"ה (שער הבכורות פ"ד ד"ה הגידה לי) דאומץ עונשם חמור מכל עבירות שבעולם, דהלא עבירה זו שקול נגד כל מצות ועבירות שבתורה שהלא על ידי אכילת האיסור כל מעשיו אין נחשבין לו.
ויתיישב ג"כ באופן נפלא דברי המדרש (בקהלת רבה פ"א סימן כ"ח) דלע"ל הקב"ה מוציא כרוז ומכריז ואומר "כל מי שלא אכל בשר חזיר מימיו יבא ויטול שכרו", ואח"כ הקב"ה מוציא כרוז פעם שני' ומכריז ואומר "כל מי שלא אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים יבא ויטול שכרו", עד כאן. והדברים תמוהין ומתמיהין ומה עם שאר כל המצות ושכרן וכי ליכא רק שני מצות הללו של מניעה מאכילת חזיר ונבילות וטריפות (וראיתי להחת"ס זצ"ל שטרח ליישב הדברים בתורת משה פ' קדושים, עד כאן מהמו"ל).
ועפ"י הנ"ל יתיישבו כל התמיהות כי כן הוא האמת שכל השכר מכל המצות תלוי בהתנהגות במאכלות אסורות ועל כן מכריז הקב"ה דכל הנזהר יבא ויטול שכרו, ואין הכוונה לשכר מניעת אכילה לבד, אלא הכוונה לשכר של קיום כל המצות.
וכמה יאירו לנגד עינינו דברי זוה"ק ח"ג (מ"ב.) שכתב דכל מה שהאדם סובל בעוה"ז הכל מפני שלא נזהר במאכלות אסורות, וצ"ע הכי עבירה זו חמורה מכל העבירות להיענש עליה גם בעוה"ז, אבל דבה"ק מאירים עפ"י הקדמה הנ"ל ונקדים עוד מבואר בש"ס סוטה (כ"א.) כי התורה והמצות הן המגינין ומצילין ואחז"ל שם דחילוק בין תורה ומצות דתורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא פי' מגין מן היסורין ומציל מיצה"ר שלא יכשילנו לחטא, ובמצות דוקא בעידנא דעסיק בה אבל בדלא עסיק אגוני מגנא מן הפורעניות ולא מצלא מיצה"ר.
ועכשיו אם קיום המצות נעשה על ידי מאכלות אסורות שאכל דבכה"ג אין נחשבין לכלום נשאר בלי מחסה ומסתור מפני הפורעניות ומוצאין הפורעניות אצלו מקום לחול, והוא ג"כ כוונת בעל אוה"ח פ' שמיני שכתב דעי"ז באים מכות נוראות רח"ל עיין שם.
וירווח לן ג"כ מה שכתב באגד"פ (או' קכ"ו) דעי"ז הבנים יוצאין לתרבות רעה רח"ל, וכן מה שכתב במאור ושמש שמיני ד"ה אל תשקצו דאפילו רק מקיל בחומרא נטמא נפשו ואינו יכול להשיג השגת התורה, דאי' בשבת פ' ב"מ דהרגיל בנר זוכה לבנים תלמידי חכמים שנאמר "כי נר מצוה ותורה אור" על ידי נר של מצוה זוכה לאור התורה, ומכלל הן אתה שומע לאו דהאינו זהיר בשום מצוה לא בנר של מצוה ולא בשאר מצוה לא יזכה לבנים ת"ח וכו' וכ"ש אם בנו בעצמו אינו זהיר, וכיון שעל ידי מאכלות אסורות א"א לקיים מצות שיחשב לו כקיים כבר מובן הכל.
ומובן ג"כ מה שכתב בזוה"ק דעיקר משפט האדם בר"ה על אכילת מצות שבפסח (מובא ג"כ בשו"ת אבני נזר סימן שצ"ב, המו"ל) דאכילת המצות הוא ראש וראשון לכל עניני אכילה שבה החמירה תורה בבל יראה ובל ימצא בגבול ישראל מה שלא מצינו במקו"א וה"ה שדנין גם על שאר אכילותיו ומטעם דבו הכל תלוי דאם האכילה לא היתה הוגנת גם מצותיו לא נחשבין.
ומה"ט עולה מעלת הזהירות ממאכלות אסורות יותר מאותן מצות החמורות השקולין נגד כה"ת, כמו ציצית, ועוד דבהם נאמר רק ששקול, אבל מאכלות אסורות הנהו יסוד ושורש הכל, ובו תלוי הכל, דאם אינו מקיימו כדבעי מה תועלת בשאר מצותיו.
ונמנה ג"כ בין המצות שמקבל שכר גם בהאי עלמא וכמ"ש בכתב סופר (פ' בחוקתי) דעל טירחת הכנה למצוה גם בהאי עלמא איכא שכר, וגם מאכלות אסורות בכלל זה כמבואר לעיל, ועוד דאי' במדרש שאין ישראל נזונין בעוה"ז אלא בזכות האמונה (עיין יש"מ ריש מטות, המו"ל) וכיון שכתב הרמב"ם דמאכלות אסורות מביא מינות וכפירה, מרובה מדה טובה האוכל כשר שנשפע באמונה, ועל כן עומד לן זכות הזהירות במאכלות אסורות להיטיב לן בעוה"ז ובעוה"ב, עכ"ל.
עוד מצאתי דבר פלא בספר קרן ישראל פ' אמור (בד"ה בזאת יבא באמצע הדברים, כ"י) וז"ל: ועפי"ז יתבארו היטב דחז"ל שאמרו כי ביוה"כ לית רשות לשטן לאסטוני דלא מצינו יום אחר שתיאסר מה"ת לאכול רק ביוה"כ והוא הכח הגדול להשתיק כחו של שטן שכל גבורתו לקטרג על בני קל חי במה שנכנס לתוך מעיהם וכיון שכל העם מתענין שוב אי"ל מה לקטרג, ובזה תבינו טעם האומר בסוף יומא שעיצומו של יוה"כ מכפר בלי תשובה, והוא לכאורה פלא במקום שהכל יודעין כי אין כפרה בלי תשובה, אבל הדברים מובנים מטעם שאף האינו שב כדבעי מכל מקום עכ"פ מתענה וזה כשלעצמו זכות אדיר לזכות בשבילו בדינא, עכ"ל.
עו"ש עה"כ וזבחת כאשר צויתיך, כי שוחט דלית בי' יר"ש כשיעור הנרצה נעשה אח וריע של השטן דמעשיהם דמי לגמרי ומה"ט שט"ן בגימט' ל"ו שוח"ט, כי השוחט השווה עצמו לו, ובמה, דאחז"ל (ב"ב פ"א.) טכסיסו של השטן יורד ומסית, עולה ומקטרג, יורד ונוטל נשמה, וכ"ה בשוחט קל וריק, קודם מסית העם לחטוא באכילת בשר פיגולו, ואח"כ מקטרג, פי' אח"כ כשכבר נתפס בעונו אז מקטרג מקבץ קרוביו ידידיו ורעיו לעשות מחלוקת עם הקמים נגדו, ואח"כ נוטל נשמה, פי' כשכבר עלה בידו להשתיק כל מפריעיו ועושה מלאכתו הרמיה בלי מפריע נוטל נשמת הקהל ומורידם לשאול תחתי' רח"ל.
ומצאתי בספר חלקת חיים או' ש' ערך "שחיטה" (כ"י) כי השם חלי"ף שקוראין לסכין השחיטה לדעתו נקרא כן על כי עלולה להחליף השוחט וגם האוכלים משחיטתו שימירו דתם רח"ל כמבואר בתב"ש ובשו"ת ד"ח יורה דעה ח"א סימן ז' – ועוד שמחליף אכסניותו של אליהו הנביא זל"ט עם להבדיל מלאך המות, כמבואר באמרי צדיקים, דברי גאונים עמוד ה' דכשהשוחט כשר אז השחיטה טוב ואליהו בעיר, אבל כשמאכיל ח"ו נו"ט גורם שיהיה מה"מ בעיר, ועוד שמחליף נשמת האדם ממאמין בד' ותורתו לאפיקורסת כמבואר בדגמ"א פ' עקב בשם הרמב"ם, ועוד כי מחליף טי"ת תחת דלי"ת פי' שגורסין "כי השוח"ט יעור עיני חכמים" עכ"ל.
בהקדמה לספר פינת יקרת (דף ז', כ"י) כי דבאם השוחט מקלקל בשחיטתו אז מחליש ומחריב ג' עמודי העולם תורה, עבודה, וגמ"ח, תורה, דעושה תורת ד' פלסתר על ידי שמזלזל ומקיל בדיניה, וגם גורם קטיגוריא בין ת"ח. עבודה, על פי מה שאמרו חז"ל (סוף חגיגה) בזמן שבית המקדש היה קיים קרבנו של אדם מכפר, עכשיו שלחנו של אדם מכפר, וואם כן אם שלחנו מלא קיא צואה במרק פיגולים בטלה גם עבודה. גמ"ח ,כי הכנס"א הוא עיקרן של מדת החסד וכדחז"ל בתענית אצל אבא חלקיהו דמקרבא הנייתא, ואם מכבד אורחו בנו"ט תקנתו קלקלתו. ועוד כי על הרוב נעשין מחלוקת ושנאת חנם ולשה"ר ועוד, שהוא היפוכו של חסד. בספר שו"ת מראה יחזקאל האחרון (להגאון הצדיק מהרי"ח אבדק"ק גלינא זצ"ל) סימן מ"ג כתב וז"ל: כי בעינינו ראינו את כל הגזירות קשות ורעות המתרגשות לבא בעולם הוא בעו"ה רק למען העון הזאת, עכ"ל.
ואם תרצה אחי לדעת עד היכן גדלה כח הכשלון בענין השחיטה אצטט לך מה שכתב בעל אור החיים זצ"ל אשר גאונותו צדקתו ופרישותו מי ימלל וכפי עדותו של בעש"ט הק' היה חלק רוח האצילות של דהמע"ה, דברים שאין לנו השגה בהם, וכתב בספר פרי תואר בסימן ח"י (או' ל"א) וז"ל: ולדידי חזי לי דכל בן אדם המזלזל קצת במצוה אחת ממצות התורה קים לי בגוי' דלא רמי נפשי' למעבד בדיקה הצריכה לסכין כאשר צונו ד', בין והתבונן חומר הענין שהמזלזל במצוה אחת בלבד כבר א"א לו לבדוק הסכין כדבעי.
ודבר חידוש נמצא במ"מ ה' שחיטה פ"א (ה' כ"ו) בשם הראב"ד דמה"ט הצריכו חז"ל ראיית הסכין לחכם לפני שחיטה מה שלא מצינו במצות אחרות כציצית ותפילין, ותמצית דבריו דבדיקת הסכין צריכה פניית המחשבה היטב בעת הבדיקה להרגיש בפגימה ואין כמוהו (של החכם) מי שיוכל להזהר בדבר, עד כאן.