ספר

נשמת הזוהר

שיר ושבח לאדון הכל

 

 

להורדת ספר נשמת הזוהר, לחץ כאן: נשמת הזוהר אינדי

 

מבוא

מטרת בריאת האדם – להודות לה'

כתב הרמב"ן (סוף פרשת בא): "כוונת כל המצוות שנאמין באלקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין לעליון בתחתונים חפץ מלבד זה שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפילות, וכוונת בתי כנסיות, וזכות תפילת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה ויאמרו לפניו: בריותיך אנחנו!".

חובת כל אדם לשבח לה'

אמרו חכמינו זכרונם לברכה על דוד המלך עליו השלום, שהיה עוסק כל הלילה בשירות ותשבחות, עד שחבר ברוח הקודש את ספר תהלים הנפלא, שבו כלל כל מיני שירות, זמירות ותשבחות שבעולם, ויש לשירות הללו שייכות לכל הנבראים כולם, וכמו שאומרים ב"נשמת כל חי": "שכן חובת כל היצורים לפניך, ה' אלקינו, להודות, להלל, לפאר, לרומם, להדר ולברך ולקלס כל דברי שירות ותשבחות דוד בן ישי". הרי שחובת כל אדם להודות ולהלל לה'.

הודאה ושבח לה' יתברך

נאמר בילקוט תהלים (מזמור קל"ו): "לעושה נפלאות גדולות לבדו" (תהלים קל"ו ד') – וכי מישהו אחר עשה עמו דבר שהוא אומר "לבדו"? אלא לבדו יודע מה פלאים עושה. כיצד? אדם נתון על המיטה והנחש לפניו בארץ. בא לעמוד הרגיש בו הנחש וברח מלפניו, ואינו יודע מה פלאים עשה הקדוש ברוך הוא עמו, ומי יודע? הקדוש ברוך הוא.

וכן הוא אומר (תהלים מ' ו') "רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך", אין לי להעריך שבחך, ואין כדאי לספר נפלאותיך. אמר רבי אלעזר: אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו, שנאמר: "לבדו". וכפי שדרש רבי יוסף: מה שכתוב "אודך ה' כי אנפת בי" (ישעיה י"ב א'), במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם שהלכו לסחורה, ישב לו קוץ לאחד מהם התחיל מחרף ומגדף, לימים שמע שטבעה ספינת חברו בים, התחיל מודה ומשבח, לכך נאמר (שם): "ישב אפך ותנחמני".

בספר שלי פרשת ואתחנן

להביא ממנורת המאור????

הכרת טובה להשם יתברך

מובא במעם לועז בספר שמות פר' בשלח בפרק ו' עמ' שס"א מעניין ה 10 שירות והשירה העשירית תהיה לעתיד לבוא "שיר חדש"  שיר מבחינת זכר שלא תהיה יותר גלות והשמחה תהיה גדולה מאוד וכו' ולעתיד לבוא יהיו כולם בבטחון בקב"ה בכל לבם, וישוררו לקב"ה עוד לפני שייעשה להם ניסים יאמרו שירה על הנס שעתיד להיות.

קרבן תודה אינו בטל לעולם

נאמר במדרש רבה (ויקרא כ"ז י"ב): רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם רבי מנחם דגליא: לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין, וקרבן תודה אינו בטל לעולם. כל ההודיות בטלין, והודיות תודה אינן בטלין לעולם, וזהו שכתוב (ירמיה ל"ג י"א): "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות".

כל הקרבנות הבאים לכפר על חטאים יבוטלו לעתיד לבוא. החטאת, האשם, ואף קרבן עולה שמכפר על הרהורי הלב לא יהיו עוד בימות המשיח, משום שבאותם ימים לא יהיה יצר הרע, כמו שאומרת הגמרא בסוף מסכת סוכה שהקב"ה ישחט את היצר הרע, בני האדם לא יחטאו ולא יהיה צורך להביא קרבנות לכפרת עוונות, אבל קרבן תודה הבא כאשר יהודי מודה לה' יתברך על הטובות שעשה עמו לא יבטל לעתיד לבוא, משום שבימים אלה לא יחסר כל טוב לבני ישראל, התורה תהיה בשפע, וכל המעדנים יהיו מצויים כעפר. לכן אז תהיה חובה גדולה יותר להקריב קרבנות תודה ולהודות לו יתברך, לפיכך קרבן תודה אינו בטל לעולם (פירוש מהרז"ו על המדרש).

הודאה על הזכות להודות

מוסיף האדמו"ר מאוז'רוב בספר "באר משה": קרבן תודה שבא על הודאה אינו בטל לעתיד לבוא, משום שאף לאחר כל ההודאות שאנו מודים לו, עדיין חייבים אנחנו להודות לו על עצם הדבר שזכינו להודות לו ולהכיר בטובות שעשה לנו מה שלא כל אחד זוכה לזה להכיר בטוב.

דבר דומה אומרים פעמיים בכל יום ב"מודים דרבנן": "מודים אנחנו לך וכו' על שאנחנו מודים לך". ופרש רש"י (סוטה דף מ' א' ד"ה על): "על שנתת בלבנו להיות דבוקים בך ומודים לך". הרי לנו הודאה על הודאה – הודאה לה' יתברך על כך שפקח את עיני שכלנו ונתן לנו להבין שצריך להודות לו.

וכך פירש הבעל שם טוב את הפסוק (תהלים ע"א כ"ג) "תרננה שפתי כי אזמרה לך", שפתי ירננו שיר ושבח לה' יתברך על עצם הדבר "כי אזמרה לך".

חובת ההודאה ההלל והשבח לבורא עולם בכל עת

כתב בספר פלא יועץ (ערך הילול): "ראוי להלל לה' על כל הטובה שעושה עמנו. ואף שאילו פינו מלא שירה וכו' לא נספיק להללו, ולו דומיה תהלה, על כל פנים בלא כלום אי אפשר, וראוי לכל אדם מעת לעת ומפקידה לפקידה להודות ולהלל את ה'.

ובפרט כשמספר איזה ענין שעשה והצליח תיכף יהיה שם שמים שגור בפיו, ויאמר: שבח לאל יתברך כי הפליא חסדו לי ועד כה עזרני לעשות כך וכך. אפילו אם יש לו יסורין יש לו להלל לה' שזכהו להיות מכלל אשר יאהב ה' יוכיח, ושאינו מכלל משלם לשונאיו, ושלא יסרו ביסורין יותר קשים ומרים, כי הוא רחום בדין וגובה חובתו של אדם בטובתו.

ואם העדיף ה' לו טובה יותר על אחרים ראוי לו להלל לה' המעדיף טובו עליו שלא בזכות רק ברחמיו ובחמלתו, כי כמה טובים ממנו חסרים כל טוב. ויכנע מאוד ויקבע בלבו אמונה שלמה כי הוא הנותן לו כח לעשות חיל ומידו הכל, ולו נתכנו עלילות".

 

כיצד נהלל ונשבח לאדון הכל?

במסכת פסחים (קי"ז ב' ואילך במשנה שם): כוס "רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר"

שואלת הגמרא (קי"ח א') :

מאי ברכת השיר?!

רבי יוחנן אומר: נשמת כל חי!!!

 

בזוהר פרשת תרומה (חלק ב' – דף קל"ז ע"ב):

הַנְּשָׁמָה הַזּוֹ שֶׁיּוֹצֵאת מִמֶּנּוּ יֵשׁ רְשׁוּת לְבָרֵךְ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה

נִשְׁמַת כָּל חַי, הָא חַבְרַיָּיא אִתְּעָרוּ ר"ה בֵּיהּ מִלִּין דִּקְשׁוֹט. אֲבָל אִית לָן לְאַדְכְּרָא, הַאי נִשְׁמְתָא דְּפַרְחָא מֵהַהוּא חַי הָעוֹלָמִים. וּבְגִין דְּאִיהִי דִּילֵיהּ, דְּמִנֵיהּ נַפְקָן כָּל בִּרְכָּאן, וְשַׁרְיָין בֵּיהּ, וְהוּא אַשְׁקֵי וּמְבָרַךְ לְתַתָּא, הַאי נִשְׁמְתָא דְּנָפְקָא מִנֵּיהּ, אִית לָהּ רְשׁוּ לְבָרְכָא לְהַאי אֲתָר.

[לשון הקודש]

נִשְׁמַת כָּל חַי, הֲרֵי הַחֲבֵרִים עוֹרְרוּ בוֹ דִּבְרֵי אֱמֶת. אֲבָל יֵשׁ לָנוּ לְהַזְכִּיר, הַנְּשָׁמָה הַזּוֹ שֶׁפּוֹרַחַת מֵאוֹתוֹ חַי הָעוֹלָמִים. וּמִשּׁוּם שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ, שֶׁמִּמֶּנּוּ יוֹצְאוֹת כָּל הַבְּרָכוֹת וְשׁוֹרוֹת בּוֹ, וְהוּא מַשְׁקֶה וּמְבָרֵךְ לְמַטָּה, הַנְּשָׁמָה הַזּוֹ שֶׁיּוֹצֵאת מִמֶּנּוּ יֵשׁ רְשׁוּת לְבָרֵךְ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה.

וְעַל דָּא פַּרְחִין נִשְׁמָתִין מֵהַהוּא חַי, בְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא. אִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּאִינּוּן פַּרְחָאן, מַמָּשׁ מְבָרְכִין לְהַאי אֲתָר דְּאִקְרֵי שֵׁם מִתַּתָּא. וְהַהוּא אֲתָר דְּנַפְקֵי מִנֵּיהּ מְבָרַךְ לֵיהּ לְעֵילָּא, וְהַאי שֵׁם מְקַבְּלָא בִּרְכָאן, מִתַּתָּא וּמֵעֵילָּא, וְאִתְכְּלִילַת מִכָּל סִטְרִין.

[לשון הקודש]

וְלָכֵן פּוֹרְחוֹת הַנְּשָׁמוֹת מֵאוֹתוֹ חַי בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אוֹתָן נְשָׁמוֹת שֶׁפּוֹרְחוֹת, מַמָּשׁ מְבָרְכוֹת מָקוֹם זֶה שֶׁנִּקְרָא שֵׁם מִלְּמַטָּה. וְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁיּוֹצְאוֹת מִמֶּנּוּ, מְבָרֵךְ אוֹתוֹ לְמַעְלָה, וְשֵׁם זֶה מְקַבֵּל בְּרָכוֹת מִמַּטָּה וּמִמַּעְלָה, וְנִכְלֶלֶת מִכָּל הַצְּדָדִים.

[זוהר חלק ב' – דף קל"ח ע"ב]

 

מְקַבֶּלֶת בְּרָכוֹת מֵאוֹתָן נְשָׁמוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁמְּבָרְכוֹת אוֹתָהּ בְּאַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ תֵּבוֹת כְּחֶשְׁבּוֹן מ"ה. מִנִּשְׁמַת כָּל חַי עַד וְהָאַחֲרוֹנִים

בְּיוֹמֵי דְּחוֹל, אִיהִי מְקַבְּלָא בִּרְכָאן, מִשְּׁאַר נִשְׁמָתִין, דְּקָא מְבָרְכִין לָהּ מִתַּתָּא. בְּיוֹמָא דְּשַׁבָּת, אִיהִי מְקַבְּלָא בִּרְכָאן מֵאִינּוּן נִשְׁמָתִין עִלָּאִין, דְּקָא מְבָרְכָאן לָהּ בְּאַרְבְּעִין וַחֲמֵשׁ תֵּיבִין, כְּחוּשְׁבָּן מ"ה. (מנשמת כל חי עד והאחרונים) (ס"א ברזא דחמשין תיבין, כחושבן מ"י) כְּמָה (הקדמה ב' ע"א) דְּאוֹקִימְנָא, בְּרָזָא מ"ה, וּבְרָזָא מ"י. דָּא עָלְמָא עִלָּאָה, וְדָא עָלְמָא תַּתָּאָה. נִשְׁמַת כָּל חַי (ס"א עד האחרונים') מ"ה. וּמִן וְאִילּוּ פִּינוּ מָלֵא שִׁירָה עַד וּמִלְּפָנִים, סַלְּקָא תּוּשְׁבַּחְתָּא אַחֲרָא חַמְשִׁין תֵּיבִין. וְאַף עַל גַּב דְּלָא קַיְּימָא תַּמָּן מִלָּה בְּחוּשְׁבָּנָא, סַלְּקָא חוּשְׁבָּנָא רָזָא מ"י. וּמִתַּמָּן וּלְהָלְאָה סַלְּקָא תּוּשְׁבַּחְתָּא אַחֲרָא לְחֶשְׁבּוֹן (מ"ה) מְאָה תֵּיבִין, תַּשְׁלוּמִין דְּכֹלָּא, וְחַד רְתִיכָא עַל מַה דְּשַׁרְיָא דְּאִיהוּ (דף קל"ח ע"ב) תַּשְׁלוּמָא (ס"א ההוא שלימא עלאה.)

[לשון הקודש]

בִּימֵי הַחֹל הִיא מְקַבֶּלֶת בְּרָכוֹת מִשְּׁאָר הַנְּשָׁמוֹת שֶׁמְּבָרְכוֹת אוֹתָהּ מִלְּמַטָּה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, הִיא מְקַבֶּלֶת בְּרָכוֹת מֵאוֹתָן נְשָׁמוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁמְּבָרְכוֹת אוֹתָהּ בְּאַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ תֵּבוֹת כְּחֶשְׁבּוֹן מ"ה. (מִנִּשְׁמַת כָּל חַי עַד וְהָאַחֲרוֹנִים) (וּבַסּוֹד שֶׁל חֲמִשִּׁים תֵּבוֹת, כְּחֶשְׁבּוֹן מ"י) כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּסוֹד מ"ה וּבְסוֹד מ"י. זֶה הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, וְזֶה הָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן. נִשְׁמַת כָּל חַי (עַד וְהָאַחֲרוֹנִים) – מ"ה. וּמִן וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה עַד וּמִלְּפָנִים – עוֹלָה הַתִּשְׁבַּחַת הָאַחֶרֶת חֲמִשִּׁים תֵּבוֹת. וְאַף עַל גַּב שֶׁלֹּא עוֹמֵד הַדָּבָר בַּחֶשְׁבּוֹן, עוֹלֶה הַחֶשְׁבּוֹן סוֹד מ"י, וּמִשָּׁם וָהָלְאָה עוֹלָה הַתִּשְׁבַּחַת הָאַחֶרֶת לְחֶשְׁבּוֹן (מ"ה) מֵאָה תֵבוֹת, תַּשְׁלוּמִים שֶׁל הַכֹּל, וּמֶרְכָּבָה אַחַת עַל מַה שֶּׁשּׁוֹרֶה שֶׁהוּא תַּשְׁלוּם (אוֹתוֹ שָׁלֵם עֶלְיוֹן).

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁיּוֹדְעִים לְסַדֵּר אֶת שֶׁבַח רִבּוֹנָם כָּרָאוּי

וְכָל שְׁבָחָא דָּא, וְכָל מִלִּין אִלֵּין, כֻּלְּהוּ שַׁיְיפִין יְדִיעָן, בְּחוּשְׁבָּנָא לְתַשְׁלוּמָא דְּשַׁבָּת, וּלְאִשְׁתַּלְּמָא מִנַּיְיהוּ, כַּדְקָא חֲזִי. זַכָּאָה עַמָּא, דְּיַדְעֵי לְסַדְּרָא שְׁבָחָא דְמָרֵיהוֹן, כַּדְקָא יֵאוֹת. מִכָּאן וּלְהָלְאָה סִדּוּרָא דִּצְלוֹתָא כְּמָה דְּאִתְתַּקְנַת.

[לשון הקודש]

וְכָל הַשֶּׁבַח הַזֶּה וְכָל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ כֻּלָּם אֵיבָרִים יְדוּעִים בְּחֶשְׁבּוֹן לְתַשְׁלוּם שַׁבָּת וּלְהִשְׁתַּלֵּם מֵהֶם כָּרָאוּי. אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁיּוֹדְעִים לְסַדֵּר אֶת שֶׁבַח רִבּוֹנָם כָּרָאוּי. מִכָּאן וָהָלְאָה סִדּוּר הַתְּפִלָּה כְּמוֹ שֶׁתֻּקַּן.

דָּוִד הַמֶּלֶךְ אָמַר אֶת זֶה בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה מְתַקֵּן וּמְסַדֵּר אֶת תִּשְׁבַּחַת הַמֶּלֶךְ

כְּתִיב (תהלים כב) וְאַתָּה יְיָ' אַל תִּרְחָק אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה. דָּוִד מַלְכָּא אָמַר דָּא, בְּשַׁעֲתָא דְּהֲוָה מְתַקֵּן וּמְסַדֵּר תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּמַלְכָּא, בְּגִין לְחַבְּרָא שִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא. כֵּיוָן דְּהֲוָה מְתַקֵּן וּמְסַדֵּר שְׁבָחִין דִּילֵיהּ לְאִתְחַבְּרָא, אָמַר וְאַתָּה יְיָ' אַל תִּרְחָק.

[לשון הקודש]

כָּתוּב (תהלים כב) וְאַתָּה ה' אַל תִּרְחָק אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה. דָּוִד הַמֶּלֶךְ אָמַר אֶת זֶה בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה מְתַקֵּן וּמְסַדֵּר אֶת תִּשְׁבַּחַת הַמֶּלֶךְ כְּדֵי לְחַבֵּר אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לַלְּבָנָה. כֵּיוָן שֶׁהָיָה מְתַקֵּן וּמְסַדֵּר אֶת שְׁבָחָיו לְהִתְחַבֵּר, אָמַר וְאַתָּה ה' אַל תִּרְחָק.

אַל תִּרְחַק לְהִסְתַּלֵּק מֵאִתָּנוּ וְלַעֲזֹב אוֹתָנוּ.

וְאַתָּה יְיָ' רָזָא (רנ"א ע"א, ק"מ ע"א, קע"ט ע"ב) דְּחַבְרוּתָא חֲדָא בְּלֹא פִּרוּדָא. אַל תִּרְחָק, כֵּיוָן דְּאִיהִי סַלְּקָא לְאִתְעַטְּרָא בְּבַעְלָהּ, וְכֹלָּא בְּעָלְמָא עִלָּאָה, וּמִתַּמָּן בָּעֵי לְסַלְּקָא לְאֵין סוֹף, לְאִתְקַשְּׁרָא כֹּלָּא לְעֵילָּא לְעֵילָּא, וּבְּגִין כָּךְ אַל תִּרְחָק, לְאִסְתַּלְּקָא מִינָן, לְשַׁבְקָא לָן.

[לשון הקודש]

וְאַתָּה ה' – סוֹד שֶׁל חֲבֵרוּת אַחַת בְּלִי פֵרוּד. אַל תִּרְחָק – כֵּיוָן שֶׁעָלְתָה לְהִתְחַבֵּר עִם בַּעְלָהּ, וְהַכֹּל בָּעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, וּמִשָּׁם רוֹצָה לַעֲלוֹת לְאֵין סוֹף לְהִתְקַשֵּׁר הַכֹּל לְמַעְלָה לְמַעְלָה, וְלָכֵן אַל תִּרְחַק לְהִסְתַּלֵּק מֵאִתָּנוּ וְלַעֲזֹב אוֹתָנוּ.

 

וּבְעוֹד שֶׁהוּא בְּסוֹד עִמּוֹ, לֹא מִתְרַחֶקֶת מִמֶּנּוּ כְּלָל

וּבְגִין כַּךְ, בְּגוֹ סִדּוּרָא דְּתוּשְׁבַּחְתָּא, בָּעָאן יִשְׂרָאֵל לְאִתְכַּלְּלָא תַּמָּן, וּלְאִתְדַּבְּקָא בַּהֲדַיְיהוּ מִתַּתָּא, דְּאִלְמָלֵא יִבְעֵי לְאִסְתַּלְּקָא הַאי כָּבוֹד, הָא יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא אֲחִידָן בֵּיהּ וְתַקְפִין בֵּיהּ, דְּלָא שַׁבְקֵי לֵיהּ לְאִתְרַחֲקָא מִנַּיְיהוּ. וְעַל דָּא צְלוֹתָא בְּלָחַשׁ, כְּמַאן דְּמַלִּיל בְּרָזָא עִם מַלְכָּא, וּבְעוֹד דְּאִיהוּ בְּרָזָא עִמֵּיהּ, לָא אִתְרָחֲקָא מִנֵּיהּ כְּלָל.

[לשון הקודש]

וְלָכֵן בְּתוֹךְ סִדּוּר הַתִּשְׁבַּחַת צְרִיכִים יִשְׂרָאֵל לְהִכָּלֵל שָׁם וּלְהִדָּבֵק עִמָּם מִלְּמַטָּה, שֶׁאִלְמָלֵא יִרְצֶה לְהִתְעַלּוֹת הַכָּבוֹד הַזֶּה, הֲרֵי יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה אֲחוּזִים בּוֹ וּמַחֲזִיקִים בּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲזֹב אוֹתוֹ לְהִתְרַחֵק מֵהֶם. וְלָכֵן הַתְּפִלָּה בְּלַחַשׁ, כְּמִי שֶׁמְּדַבֵּר בְּסוֹד עִם הַמֶּלֶךְ. וּבְעוֹד שֶׁהוּא בְּסוֹד עִמּוֹ, לֹא מִתְרַחֶקֶת מִמֶּנּוּ כְּלָל.

 

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף עַל גַּב שֶׁהִתְעַלָּה לְמַעְלָה לְמַעְלָה בְּאֵין סוֹף, מִיָּד חוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ

אֱיָלוּתִי, מָה אַיָּל וּצְבִי, בְּשַׁעֲתָא דְּאַזְלֵי וּמְרַחֲקֵי, מִיַּד אָהַדְרָן לְהַהוּא אֲתָר דְּשַׁבְקֵי, אוּף קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַף עַל גַּב דְּאִסְתַּלָּק לְעֵילָּא לְעֵילָּא בְּאֵין סוֹף, מִיַּד אַהְדָּר לְאַתְרֵיהּ. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא אִתְאַחֲדָן בֵּיהּ, וְלָא שַׁבְקִין לֵיהּ לְאִתְנַשְּׁיָא, (מניה) וּלְאִתְרַחֲקָא מִנַּיְיהוּ. וְעַל דָּא, אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה.

[לשון הקודש]

אֱיָלוּתִי – מָה אַיָּל וּצְבִי, בְּשָׁעָה שֶׁהוֹלְכִים וּמִתְרַחֲקִים, מִיָּד חוֹזְרִים לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁעָזְבוּ – אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף עַל גַּב שֶׁהִתְעַלָּה לְמַעְלָה לְמַעְלָה בְּאֵין סוֹף, מִיָּד חוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁיִּשְׂרָאֵל לְמַטָּה אֲחוּזִים בּוֹ, וְלֹא עוֹזְבִים אוֹתוֹ לִהְיוֹת נִשְׁכָּח וּלְהִתְרַחֵק מֵהֶם. וְלָכֵן, אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה.

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלֹהָיו.

וּבְגִין כַּךְ בָּעֵינָן לְאִתְאַחֲדָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְאַחֲדָא בֵּיהּ, כְּמַאן דְּאַמְשִׁיךְ מֵעֵילָּא לְתַתָּא, דְּלָא יִשְׁתְּבַק בַּר נָשׁ מִנֵּיהּ, אֲפִילּוּ שַׁעֲתָא חֲדָא. וְעַל דָּא כַּד סָמִיךְ גְּאוּלָה לִתְפִלָּה, בָּעֵי לְאַחֲדָא בֵּיהּ, וּלְאִשְׁתָּעֵי בַּהֲדֵיהּ בִּלְחִישׁוּ, בְּרָזָא, דְּלָא יִתְרְחַק מִינָן, וְלָא יִשְׁתְּבַּק מִינָן, וְעַל דָּא כְּתִיב (דברים ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְכֶם הַיּוֹם. (תהלים קמד) אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁיְיָ' אֱלֹהָיו.

[לשון הקודש]

וּמִשּׁוּם כָּךְ צְרִיכִים לְהִתְאַחֵד עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֶאֱחֹז בּוֹ כְּמִי שֶׁמַּמְשִׁיךְ מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה, שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר אִישׁ עָזוּב מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת. וְלָכֵן כְּשֶׁסּוֹמֵךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, צָרִיךְ לֶאֱחֹז בּוֹ וּלְדַבֵּר עִמּוֹ בְּלַחַשׁ, בְּסוֹד, שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק מֵעִמָּנוּ וְלֹא יֵעָזֵב מֵעִמָּנוּ, וְלָכֵן כָּתוּב (דברים ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. (תהלים קמד) אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלֹהָיו.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אָבִיו, אַבָּא, עַד כָּאן הָיִינוּ יוֹשְׁבִים בַּצֵּל שֶׁל עֵץ הַחַיִּים בְּגַן עֵדֶן

בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, קָם רַבִּי שִׁמְעוֹן וְחַבְרַיָּא אוּף הָכִי קָמוּ וְאָזְלוּ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוּי, אַבָּא, עַד הָכָא הֲוֵינָא יַתְבֵי בְּצִלָּא דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן. מִכָּאן וּלְהָלְאָה דְּאֲנָן אָזְלִין, אִצְטְרִיךְ לָן לְמֵיהַךְ בְּאָרְחוֹי דְּנַטְרָן אִילָנָא דָּא. אָמַר לֵיהּ, אַנְתְּ תִּשְׁרֵי בְּשֵׁירוּתָא לְמִפְתַּח בְּאָרְחָא.

[לשון הקודש]

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָם רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְהַחֲבֵרִים אַף כָּךְ קָמוּ וְהָלְכוּ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אָבִיו, אַבָּא, עַד כָּאן הָיִינוּ יוֹשְׁבִים בַּצֵּל שֶׁל עֵץ הַחַיִּים בְּגַן עֵדֶן. מִכָּאן וָהָלְאָה שֶׁאָנוּ הוֹלְכִים, צָרִיךְ לָנוּ לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי הַשּׁוֹמְרִים אֶת הָעֵץ הַזֶּה. אַתָּה תַּתְחִיל בְּרֵאשִׁית לִפְתֹּחַ בַּדֶּרֶךְ.

ִּ

v  v  v

פרק ב'

מקור התפילה של "נשמת כל חי"

בדבר מחבר תפילת "נשמת כל חי" מצאנו דעות ומסורות שונות:

יש המייחסים אותה לאנשי כנסת הגדולה.

בפירוש סידור "כל בו" כתוב (הובא בסידור אוצר התפילות): "מצאתי שיש אומרים ששמעון בן שטח יסד את "נשמת", ורמז שמו למפרע, דהינו ש' – שוכן עד, מ' – מי ידמה לך, ע' – עד הנה עזרונו, ו' – ואילו פינו, נ' – נשמת", עד כאן לשונו.

ובפירוש "עץ חיים" להגדה של פסח ממהר"י צאלח כתב: "ויש אומרים רבי שמעון בר יוחאי בהיותו במערה ונתפלל על מזונו, והקדוש ברוך הוא הכין לו עץ חרובים ומעיין אחד, וזהו "ברעב זנתנו" ו"מחלאים רעים" שכל גופו נעשה קמטים עד שהעלה חלודה".

לפי מספר מקורות הרי שנוסח תפילת "נשמת כל חי" בתקופת התלמוד הייתה תפילה קצרה יחסית, ובמשך הדורות נוספו בה קטעים, וראה הגדת הגאונים והרמב"ם (הוצאת אוצר הפוסקים, תשנ"ז, עמוד ת"ד) שהביא תשובת הראב"ד, וזה לשונו: "כל עיקר נראה לי, ש"נשמת כל חי" ו"ואילו פינו" מטבע ראשונים חכמי התלמוד היו, כי בעניין ברכת השיר שאלו (פסחים קי"ח א'): מאי ברכת השיר, ואפליגו בה, דחד אמר "נשמת כל חי", ואידך אמר "יהללוך".

ואף על פי שהלכה כמאן דאמר "יהללוך", מכל מקום נראה לנו ש"נשמת" הזכירוהו בהורדת הגשמים (ברכות נ"ט ב') אך אינו ממטבע הראשונים (חכמי התלמוד), כי אם עד זה הפרק. נמצא ש"כל קומה לפניך", תוספת הפיוטין (הפייטנים) הוא, ושם הפייט ההוא יצחק שמו, כאשר סימן שם "בפי ישרים" "ובדברי הצדיקים" "ובלשון כל חסידים" "ובקרב קדושים"…"

התפילה מופיעה גם כחלק מסיום ההגדה של פסח, וקטעים ממנה גם כהודיה על הגשמים כנ"ל.
הקטע ב"נשמת כל חי" המתחיל ב"ואילו פינו מלא שירה כים", הוזכר גם במסכת ברכות (דף נ"ט ב'), וכן במסכת תענית (דף ו' ב'): "ואילו פינו" וכו' עד "ולא עזבונו חסדיך". לגירסת הגר"א בשם הרי"ף, עד "וימליכו את שמך מלכנו תמיד".

תיאור השבח המופלא של "ואילו פינו… אין אנחנו מספיקין…" מובא בשינויים מסוימים גם בתנא דבי אליהו (סדר אליהו רבה פרק ל"א) כ"נוסח אמירה", לא בתורת "תפילה" או "פיוט", אלא כתיאור מצב שלעתיד לבוא.

וכך נאמר בתנא דבי אליהו (סדר אליהו רבה פרק ל"א): "וכן משנחרב הבית הראשון עד שנבנה הבית האחרון, שבעים שנה הייתה ידו פשוטה עליהן להצילם מכל צר ואויב. וכן משחרב הבית האחרון ועד עכשיו תשע מאות שנה, כמה מגפפן, כמה מחבקן, כמה מנשקן. מכאן ואילך, אם נעמוד אנו ובנינו ובני בנינו ויהיה לנו פה מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע וידינו פרושות כנשרי שמים ורגלינו קלות כאיילות, אין אנו יכולין להודות לך ה' אלקינו ואלקי אבותינו ולברך את שמך על אחת מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות הניסים והטובות שעשית עמנו, ולעתיד לבוא כמה מאיר הקדוש ברוך הוא פני הצדיקים שיהיו כשיטה ראשונה".

כאמור, תפילת "נשמת כל חי" או קטעים ממנה הוזכרו בדברי התלמוד (וכן בדברי הזוהר הקדוש כדלעיל).

 

פרק ג

סעודה של מצוה

ההודאה עם סעודה

נאמר במשלי (ז' י"ד): "זבחי שלמים עלי היום שלמתי נדרי", ומפרש רש"י: "סעודה גדולה הכינותי, כי היום הקרבתי נדרי ושלמי".

ובמשנה ברורה (הלכות חנוכה סימן תר"ע סק"י) כתב: "שכל שעושה כדי ליתן שבח למקום או לפרסם הנס או המצווה, הכל סעודת מצווה".

 

נא להוריד צבע צהוב להלן

לקבל על עצמו לערוך סעודה

אמרו בברכות (דף מ"ו א'): "רבי זירא חלש, על לגביה רבי אבהו קביל עליה אי מתפח קטינא חריך שקי עבידנא יומא טבא לרבנן, אתפח, עבד סעודתא לכולהו רבנן", והפירוש הוא: רבי זירא חלה, נכנס לבקרו רבי אבהו וקיבל עליו שאם רבי זירא יבריא הוא יעשה יום טוב בסעודה לכל החכמים,

וכך היה שהבריא רבי זירא, ורבי אבהו עשה סעודה לכל החכמים. מכאן מצינו מקור לכך, שאם אדם שרוי בצרה יכול לקבל עליו או על זולתו לעשות סעודה לחכמים אם יוושע ובזכות זה יוושע. [ועיין לקמן בעניין הנדרים מה שהבאנו בשם מעם לועז שדבר זה נלמד מיעקב אבינו ע"ה שבשעת צרה יקבל על עצמו איזה דבר טוב ויקיימו לכשיצא מן הצרה, עיין שם.]

הקדוש ברוך הוא הרבה עמנו פדות, כמאמר רבותינו ז"ל (פסחים דף קי"א א'): "הודו לה' כי טוב" שגובה חובתו של אדם לטובתו, עשיר בשורו, עני בשיו, אלמנה בתרנגולתה, וזהו רמז לכך שעניין הוא שיעשה האדם סעודה כפי יכולתו בשעת צרתו, ויגבה הוא חובתו מעצמו, ויהפך לו לפדות.

סעדני ואושעה

הרב הקדוש רבי פנחס מקוריץ זצ"ל, מל תינוק אחד ולא נעצר לו הדם, ונזדמן לשם פתאום הרב הקדוש רבי זושא מאניפולי זצ"ל, ואמר למהר להכין סעודה ולהתחיל לאכול ולשתות, ואכן נעצר הדם ושאל הרה"ק רבי פנחס את הרה"ק רבי זושא מהיכן ידע זאת, והשיב לו, דכתיב (שמות כ"ד י"א): "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו", היינו, כאשר ראו בחינת "אלקים" שמידת הדין שולטת, אזי "ויאכלו וישתו" שעל ידי המאכל ומשתה מבלבלים את השטן וכן זה מבחינת "סעדני ואושעה" – מלשון סעודה, בתהלים (קי"ט קי"ז) "סעדני ואושעה ואשעה בחוקיך תמיד".

ומסופר על רבי זושא שבעת שנפל למשכב אמר פסוק זה "סעדני ואושעה", והיה מפרש סעדני, היינו עשו עלי, כלומר עשו סעודה לתלמידי חכמים ויראי ה' למען אוושע מחליי. מכאן נמצא שאפשר לעשות סעודה לא רק אחרי הישועה אלא גם בתוך הצרה עצמה. תורת הרבי רבי זושא על "סעדני ואושעה", ידועה גם בשם הבעל שם טוב.

סגולה לרפואה

מובא בשם החוזה מלובלין סגולה שהחולה יקבל עליו, שכשיבריא יעשה ביום שלישי מימי השבוע סעודה לתלמידי חכמים ויראי ה' לכבוד הושע בן בארי, ויושע. (סגולות ישראל מערכת ח' חולה)

 

בתוך רבים אהללנו

עצם הכינוס של עשרה איש בסעודה שבה שרים את ההלל וההודאה "נשמת" יש בה משום קרוב לבבות ואהבת חינם שבעבורם יבנה בית המקדש, שכל דבר מצווה שנעשה בעשרה שורה שם השכינה, ולכן שעת רצון גדולה היא.

וכן מובא במאמר הגאולה לרמח"ל זצ"ל שיבואו עם ישראל מהגלות ויתקבצו ביחד חלק מהשבטים וישוררו לקב"ה ולאחר מכן יצטרפו שאר כל השבטים וישוררו לד' ועל ידי ההתקבצות תתבטל הקנאה והשנאה שבגללה נחרב בית המקדש.

 

פרק ד'

פירות הנושרים למעשה

 

ברכת שיר השבח "נשמת כל חי" העצה הנפלאה להוושע בכל העניינים,

בדוק ומנוסה!

לרפואה, פרנסה, זיווג, בנים, שלום בית וכו'

"נשמת כל חי" הינה תפילת הודאה להקדוש ברוך הוא ועליה נאמר בנביא "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (בן איש-חי, פר' תולדות ס' ג') וטוב לאומרה מידי פעם. אך היא גם עצה נפלאה לישועה על כל צרה שלא תבוא, יקבל האדם על עצמו בלא נדר ובקבלה גמורה, שכשינצל ממנה יאמר לאחר שיוושע את ברכת שיר השבח "נשמת כל חי" פעם אחת בלבד (מתוך שחרית של שבת קדש אחרי שירת-הים) בתודה וקול זמרה (ויחתום בלא שם ומלכות), ועצה זו בדוקה ומנוסה שניצולו רבים על ידה, ובפרט אם יקבל על עצמו לאומרה בפני עשרה אנשים הרי זה משובח. ובכדי שלא ישכח לקיים קבלת אמירת הנשמת רצוי מאוד שירשום קבלה זו על דף.

בשעת קבלתו וכן בשעת אמירת "הנשמת" יפריש  מעות לצדקה  כפי יכולתו, שהיא מסוגלת  לכל העניינים, ומה טוב ונעים שיאמר "נשמת כל חי" עם כיבוד או  סעודה בבחינת סעדני ואוושעה (אך אין הכרח בדבר), (תהלים קי"ט).

סעודות הודיה ו"נשמת"

בשנים האחרונות לאור פרסומים שונים התעוררו רבים לפעול ולהגביר חיילים למען העצה הנפלאה של אמירת "נשמת", וכבר יסדו ותקנו אמירת "נשמת" ברבים בקול רינה ותודה המון חוגג, כשכל העם מסובים בסעודת מצווה, וכל מי שזקוק לישועה משתתף ומקבל עליו בלי נדר שבשעה שיענהו השם יתברך ויוציאו מן המצר למרחב יערוך סעודת הודאה, ובתוך סעודה זו יאמר "נשמת" בעשרה או יותר.

יש ובמהלך הסעודה מספרים ברבים את אשר פעל ה' עמם, ומהללים ומשבחים להקדוש ברוך הוא על חסדיו המרובים.

ישנם סיפורים בלי סוף על עמך ישראל שקיבלו על עצמם לומר "נשמת" בעשרה או יותר, עם סעודה או כיבוד, או רק לומר "נשמת" עם יציאתם לגאולה ומאפילה לאור גדול, וזכו לרחמי ה' יתברך ולישועות למכביר, אם לזיווגים ובפרט למעוכבי שידוך בגילאים מבוגרים, או לחשוכי בנים שנים רבות שזכו לפרי בטן, עד לבעיות פרנסה, בריאות, שלום בית, ובעיות וצרות שונות ומשונות רח"ל, ואנשים אלו שקבלו על עצמם לומר "נשמת" ב"ה זכו לגאולה, ישועה ופדות.

וכך "סעודת נשמת" אחת גוררת אחריה "סעודות נשמת" נוספות, ועינינו הרואות ולא זר את גודל הישועות בהם אנו מתבשרים ללא הרף בחסדי ה', ועיין בספר "מטה אהרן" מעשיות וסיפורים רבים טיפה מן הים מהישועות הרבות שאנשים נושעו בזכות קבלת אמירת "נשמת כל חי", וב"ה העניין של "קבלות נשמת" ו"ישועות נשמת" ו"סעודות נשמת" מוסיף ומתפתח לכל אחד יש, בעוונותינו, את צרותיו ויסוריו. אך עם ההרגשה שהכל בידי בורא עולם והוא מלך עוזר ומושיע, וכשאנו מקבלים על עצמנו להודות לו כשיושיענו, זוכים לרחמי וחסדי ה' ולישועתו, ומתרבה כבוד שמים. עד שבעזרת ה' נזכה במהרה ממש שיושעו כל ישראל בתשועת עולמים בביאת גואל צדק, אמן.

הסבר לקבלת "הסכם"  "נשמת כל חי" לישועות [כמובא בקונטרס "מטה אהרן"]

ודאי שהאדם נזקק לישועה, עליו לעשות תשובה ולהשתדל לקבל על עצמו קבלות טובות בלי נדר, שעל ידי שינוי מעשיו ובהללו להשי"ת יזכה בס"ד לישועה. ראינו לנכון לציין כאן כמה עניינים המסוגלים לזה, ונוכחנו זאת מתוך ניסיון ממש.

יתן קודם צדקה ויקבל עליו קבלה "בלי נדר" (רצוי לירשום ב"פתק" את מה שמתחייב וכו' ) ויגיד בפיו שמקבל עליו שכאשר יזכה לישועה, ישתדל בסמוך לישועתו:

 1). לומר תפילת "נשמת כל חי". בינו לבין הקב"ה (פעם אחת לאחר הישועה) (ואם יוכל לקבל על עצמו בלי נדר לומר "נשמת כל חי" בפני עשרה אנשים לפחות, בקול תודה וזימרה, שיש בזה כח גדול בפני עשרה, והרבה נצולו ובדוק ומנוסה! – (אך לא חייבים).

ואם ירצה להוסיף עוד קבלות טובות בלי נדר (שיכולים רק להועיל ולזרז הישועה)

2). יתן כיבוד (מזונות) ושתיה וכו' (לעשרה אנשים לפחות), או אם יוכל לקבל עליו בלי נדר לעשות סעודה – (לעשרה אנשים לפחות) בבחינת "סעדני ואושעה".

3). יתן לצדקה. לאחר הישועה.

4). להדליק נר. לכבוד רבי מאיר בעל הנס – או להדליק נרות לע"נ נשמת הצדיקים.

5). ללמוד משנה. או לקרוא "מזמור לתודה" (תהילים ק').

 

פרק ה'

טעם לאמירת נשמת

הרב "בן איש חי" בספרו "בניהו" על מסכת מגילה (פרק ב' דף י"ח ע"א) מבאר את הטעם שתקנו תפילת "נשמת" ומטרת אמירתו, כהא דאיתא בגמרא, מאי דכתיב (תהלים ק"ו ב') "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהילתו"? למי נאה למלל גבורות ה'? למי שיכול להשמיע כל תהילותיו.

והקשה ה"בן איש חי": "קשה, וכי כנסת הגדולה היו יכולים להשמיע כל תהילותיו, ואיך תקנו תהילות בברכות? ונראה לומר בסייעתא דשמיא, תקנו שבח "נשמת כל חי", שבו עשו גלוי דעת ומודעה דאי אפשר להשמיע כל תהילות ה', שאמרו: ואלו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רנה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע וכו' וכו', אין אנו מספיקין להודות וכו' על אחת מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות וכו', ובזאת התהילה עשו גלוי ומודעה שכל תהילות שהם מתקנים לשמו יתברך הם קצת מן המקצת, דאי אפשר להשלים תהילותיו. וכיון דעשו גלוי דעת ומודעה זו בתהילה זו ד"נשמת כל חי", הותר להם לתקן תהילות לאל בברכות. וליכא למימר על תיקון תהילות שתקנו סימתינהו לשבחא דמרך, ואין הכי נמי כל מי שיעשה גלוי דעת ומודעה כזאת יוכל לתקן תהילות לאל יתברך".

 

אמירת "נשמת" כסגולה לישועה

להודות על העבר ולבקש ולצעוק על העתיד

בספר "כרם שלמה" (לרבי שלמה זלמן פרידמן זצ"ל, אבד"ק טענקא, ברוקלין תש"ס. פרק ב' אות ט') הסביר את קבלת רבי יהודה החסיד באמירת "נשמת" כסגולה על כל צרה שלא תבוא, וזה לשונו: "ובטעם הדבר אפשר לומר על פי אמרם ז"ל, נותן הודאה על העבר וצועק על העתיד, והיינו על פי הידוע בשם צדיקים, וכך מובא בשם הרה"ק החוזה מלובלין במה שכתוב אצל לאה אחר שילדה את יהודה, "ותאמר הפעם אודה את ה' וגו' ותעמוד מלדת" (בראשית כ"ט ל"ה). כי על ידי שהודתה את ה' על העבר ולא בקשה על העתיד, בזה הפסיקה את ההשפעה, ולכן "ותעמוד מלדת". ולזה אמרו זכרונם לברכה נותן הודאה על העבר ותיכף צועק על העתיד.

ובזה יש לפרש, למה כתיב "אז ישיר משה" בלשון עתיד, ולא כתיב "אז שר משה", כי משה רבינו כששר לה' על כל ניסי ה' בקריעת ים סוף התכוון להודות ולבקש גם על העתיד. וכן מצינו שתקנו חז"ל בתפילת "מודים דרבנן" שאומרים "ברכות והודאות וגו' על שהחייתנו וקיימתנו", ומסיימים שם על העתיד ואומרים: 'כן תחיינו ותקיימנו וכו'".

והנה, גם בתפילת "נשמת" אחרי שמזכירים ומספרים נפלאות וחסדי הבורא יתברך "מלפנים ממצרים גאלתנו וגו' ומבית עבדים פדיתנו, ברעב זנתנו ובשבע כלכלתנו, מחרב הצלתנו ומחליים רעים ורבים דליתנו" – מסיימים "עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך ה' אלקינו, ואל תטשנו ה' אלקינו לנצח", שנותנים ההודאה על העבר וצועקים על העתיד, ועל ידי זה הקדוש ברוך הוא עומד לימין הצדיק ונושע בתפילתו".

הרינה בתפילת "נשמת"

כתיב (איכה ב' י"ט): "קומי רוני בלילה לראש אשמרות שפכי כמים לבך נכח (ראשי תיבות נשמת כל חי) פני ה'. שאי אליו כפיך על נפש עולליך העטופים ברעב בראש כל חוצות". וקשה, דלכאורה רינה היא תפילה הבאה מתוך שמחה ושבח להקדוש ברוך הוא, ואם כן, איך נמצא מקומה כאן בתפילה "על נפש עולליך העטופים ברעב בראש כל חוצות"?

אבל באמת, מיוחדת היא תפילה זו של רינה דווקא בזמן רעב וצרות נוראות. משנסגרו שערי שמים וצריכים לפתוח שערי ברכה, אין לך מפתח הפותח שערי השפעה טובה מן השמים כמו שירות ותשבחות לה' יתברך. וכאשר משבח, מהלל ומודה לה' יתברך, מקיים בו הקדוש ברוך הוא: "ה' צלך על יד ימינך", ופותחים לו שערי ברכה.

להאמין בה'

העיקר להאמין בה' שבזכות שקיבל על עצמו לשבחו בשבח הנפלא הזה ומאמין בישועתו, יזכה באמת לישועה. וכן רמוז ב"נשמת": "ישתבח שמך לעדמלכנו", ראשי תיבות ישלם, למשבחים לשמו ,אמן כן יהי רצון.

לעורר זכות אבות

ב"נשמת כל חי" אנו אומרים: "בפי ישרים תתרומם. ובשפתי צדיקים תתברך. ובלשון חסידים תתקדש. ובקרב קדושים תתהלל". אות ראשונה של "ישרים,צדיקים, חסידים, קדושים" הן "יצחק", ואות שלישית של "תתרומם, תתברך, תתקדש, תתהלל" הן "רבקה".

"יצחק רבקה" בגימטריא "תפלה", והשכינה נקראת תפילה (רעיא מהימנא זהר חדש ח"ג דף רכ"ג א', ושם דף רנ"ג א'), שכל חפצה להתחבר עם דודה ,כי תפילה לשון חבור, כמו "נפתולי אלקים נפתלתי" (עיין רש"י בראשית ל' ח').

 ואפשר כי "תפלה" גימטריא "יצחק רבקה", ו"יצחק" נוטריקון "קץ חי", רמז ליסוד (השמטות הזוהר דף רנ"ב ב'), ורבקה רומז לשכינה, כמו שאמרו בזהר הקדוש (זהר ח"א ק"מ ב', רעיא מהימנא זח"ג צ"ט ב').

 ומה נעים לפי זה כי בנוסח "בפי ישרים תתרומם" ראשי תבות "יצחק רבקה", כי "תפלה" גימטריא "יצחק רבקה", והוא רמז יסוד ומלכות. ב"נשמת כל חי" עומדים שמות יצחק ורבקה זה לנכח זו, ובפסוק בפרשת תולדות (בראשית כ"ה כ"א) כתוב "ויעתר יצחק לנכח אשתו כי עקרה היא", נכח ראשי תיבות נשמת כל חי, וזהו ממש לנכח אשתו. ושם תיכף נאמר ויעתר לו ה'. גם מעניין כי "הבן איש חי" כתב עצה זו דווקא בפרשת תולדות, ומסתמא יש שייכות בין העניינים כפי שכתבנו, והבן.

 

קבלה מרבי יהודה החסיד ז"ל לעורר זכות יעקב אבינו ע"ה

 

פרק ו

סגולתה

נא לשים את כל המראה מקומות בסוף בסוגריים), וממילא צריכים קצת לתקן בתחילה

סגולה להנצל מכל צרה

ספר בן איש חי לרבינו יוסף חיים זצ"ל (שנה שניה פרשת תולדות סעיף ג'):

"שבח זה דנשמת כל חי הוא יקר ומעולה מאד, וצריך לאומרו בנעימה והוא מסוגל על כל צרה שאדם עומד בה שידור נדר לומר אחר הצלתו מהצרה שבח זה שלנשמת כל חי ויועיל לו, וכמ"ש בשם רבי יהודה החסיד ז"ל" וכו'.

ספר חיים לראש על הגדה של פסח (דף ק"א) לרבינו חיים פאלאג'י זצ"ל:

"וראה נא מפלאות תמים דעים דנתקן בשבח הזה לומר כלשון הזה פודה ומציל ועונה ומרחם בכל עת צרה וצוקה, ומצד עצמו לשם שב'ח הוא גם כן סגולה נפלאה כי ממנו תוצאות חיים דריוח והצלה יעמוד ליהודים כדכתב בספר חמדת ימים, והרב שלמי חגיגה (דף ר"נ ב') דבכלל מוסרו אשר הזהיר שתהא נקראת בקריאה תמה יפה ומבוארת שלא תהא נחלפת באות אחרת ולא נקודה בנקודה אחרת, כתב וזה לשונו: וקבלה בידינו מאת רבי יהודה החסיד זצ"ל שגם הוא מסוגל על כל צרה שלא תבא לקבל האדם על עצמו דכשה' יצילהו מהצרה לומר נשמת כל חי בתודה וקול זמרה בפני עשרה ובו נפוצו וניצולו רבים והוא בדוק ומנוסה, עד כאן לשונו. ואל כוונה זו סידרו לומר פודה ומציל ועונה ומרחם בכל עת צרה וצוקה".

 

סידור עץ חיים (דף ק"ל ב') למהרי"ץ זצ"ל:

"קבלה מרבי יהודה החסיד ששבח זה מסוגל על כל צרה שלא תבא, לקבל האדם על עצמו שכשינצל ממנה לומר נשמת בתודה וקול זמרה בפני עשרה ובו נפוצו וניצולו רבים והוא בדוק ומנוסה. (ח.ימים דף כ"ה ב')".

ספר כף החיים (או"ח הלכות שבת סימן רפ"א אות ח') לרבינו יעקב חיים סופר זצ"ל:

"קבלה בידינו מרבי יהודה החסיד ששבח נשמת כל חי מסוגל על כל צרה שלא תבא לקבל האדם על עצמו שכשיהיה ניצול ממנה לומר נשמת בתודה וקול זמרה בפני עשרה ובו ניצולו רבים. (חסד לאלפים סימן רפ"א לבעל "פלא יועץ" שם)", וכתב שם עוד (או"ח הלכות יום הכפורים סימן תרט"ו אות י"א): "ולכן אכתוב גם אני הדל מה שנראה לי בס"ד, והוא כי פשוט כי באותו היום יחזור בתשובה שלימה על חטא שבא לידו, ובמוצאי יום הכפורים יטבול תיכף אם אפשר, ויעשה פדיוןכמנין אותיות שמו ויתן לעניים יראי שמים, ויקבל עליו בפני עשרה כי בתשלום השנה ההיא יאמר נשמת כל חי בפני עשרה" וכו', עיין שם.

וכתב שם עוד (או"ח הלכות לולב סימן תרס"ד אות ט"ל): "מנהג בית אל יכב"ץ יום הושענא רבא אחר עלינו לשבח פותחין ההיכל ואומרים נשמת כל חי עד גמר בלי שם ומלכות. ואחר כך אומרים הרי אנחנו מקבלים עלינו בלי נדר קבלה גמורה לשנה הבאה עלינו לחיים טובים ולשלום כעת וכעונה הזאת יום הושענא רבא אחר תפילת שחרית לומר הלל נוסח נשמת כל חי וכו', כמו שכתב בסידור הרש"ש ז"ל".

ספר אורחות רבינו (ח"א דף של"ד אותיות ה' ו' ז') על רבינו יעקב ישראל קנייבסקי "הסטייפלר" זצ"ל:

"בכל צרה לא עלינו מורינו ורבינו אומר לקבל בלי נדר לומר נשמת כשינצלו ממנה". ובהוספות לספר ארחות רבינו (ח"א דף מ"ו) שם: "יש להוסיף: עוד מצאתי כתוב אצלי, אמר לי מורינו ורבינו זצ"ל בשם הרבי ר' העשיל זצ"ל בעת צרה יש לומר בלי נדר כשאנצל או אחזור לשלום (כשנוסע בדרכים) אגיד נשמת, ואמר לי מורינו ורבינו שכן הוא נוהג ואומר, ועוד אמר לי מורינו ורבינו זצ"ל שמועיל קבלת אמירת נשמת בלי נדר עבור אחד מבני ביתו שהוא בצרה להצלתו".

ספר תשובות והנהגות (חלק ה' יו"ד סימן ר"ג דף קצ"ה) להרה"ג משה שטרנבוך שליט"א:

"וסגולה נפלאה לקבל על עצמו בליל טבילה, שאם יעזור הקב"ה ותיפקד יאמר נשמת כולו בכוונה ושמחה", ע"כ.

ספר מכתם לדוד (או"ח סימן י"ג) לר' דוד פרדו זצ"ל מביא עניין סגולת אמירת "נשמת כל חי".

ספר עבודת הקדש (יוסף בסדר סימן ד מובא נוסח הודאה לקב"ה על נס ב "נשמת") להרב חיד"א זצ"ל 

 

ספר סגולות ישראל (מערכת צ' צרה) כתב מעניין ה"נשמת", וכן בספר הנ"ל (במערכת ח' חולה) מובא מעניין סעודה לכבוד הושע בן בארי, עיין שם.

 

ספר וזאת ליהודה על הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל (עמוד 91) מביא מעניין חשיבות ה"נשמת".

סידור איש מצליח להרה"ג מאיר מאזוז שליט"א בפירוש "שלמות הלב" בתפילת שחרית של שבת מדבר מחשיבות וסגולת אמירת "נשמת כל חי".

ספר שולחן ערוך המקוצר (סימן קל"ט אות כ"ב) להרה"ג יצחק ראצבי שליט"א מביא מענין סגולת "נשמת כל חי", וכן בחלק ו' מביא עדות על אדם שנושע בימינו בזכות שקבל על עצמו אמירת "נשמת כל חי" לאחר שיוושע.

 

ספר שמוש חכמים (דף נ"ב ונ"ג, אשר הוגה על ידי רבי חיים קנייבסקי שליט"א) להרב אשר ברגמן שליט"א נכדו של הרה"ג אלעזר מנחם שך זצ"ל: עיין שם שהביא בשם הרב שניאור קוטלר זצ"ל שהביא מענין סגולת אמירת ה"נשמת".

 

סגולה להגיע למקומו בשלום

ספר חנוכת התורה (קונטרס אחרון דף 101) בשם הרבי ר' העשיל זצ"ל רבו של רבינו הש"ך זצ"ל:

"וכתב בספר תולדות אדם בשם רבינו הגאון ז"ל וזה לשונו: קודם צאתו מפתח ביתו לדרך יניח ידו על המזוזה ויאמר הנני מקבל עלי בנדר כשאראה מקום פלוני אזי אאמור נשמת כל חי, וכשרואה אותו המקום מיד יאמר נשמת כל חי עד גמירא, עד כאן לשונו".

  

ספר הזכירה (ענין לויה ד"ה לעולם יכנס) לרבינו זכריה סימנר זצ"ל, והביאו מהר"ץ זצ"ל (סבו של המהרי"ץ זצ"ל)

בספרו ליקוטים וחידושים (אות י"א):

"קבלה עוד: כשיצא מהעיר יאמר "הריני מקבל עלי כשאגיע למקום פלוני, אז אני אגיד "נשמת כל חי" וכו' עד "הא-ל בתעצומות", וכשיגיע למקום פלוני יקיים נדרו, בדוק".

 

 

ספר שפתי צדיקים על הרב סלמאן מוצפי זצ"ל (עמוד קי"ח א') כתב: "כשאדם יוצא לדרכו, יקבל עליו לומר "נשמת כל חי" כאשר יגיע למקומו בשלום".

 

ספר צידה לדרך (ענין שמירת הדרך דף ל"ז הוצאת שובי נפשי) בענין היוצא לדרך שיקבל עליו לומר נשמת שיחזור בשלום, עיין שם. 

קבלת ה"נשמת כל חי" מלוקט מהספרים:

בן איש חי (שנה שניה פרשת תולדות סעיף ג'), כף החיים (הלכות שבת סימן רפ"א סק"ח בשם חסד לאלפים לרבינו אליעזר פאפו זצ"ל בעל "פלא יועץ", ובהלכות תפילה סימן ק"י ס"ק ל"א, ובהלכות יום הכפורים סימן תרט"ז ס"ק י"א, ובהלכות לולב סימן תרס"ד ס"ק ט"ל), מהרי"ץ בסידור עץ חיים (דף ק"ל ע"ב), ספר ליקוטים וחידושים (אות י"א) לרבינו מהר"ץ זצ"ל (סבו של מהרי"ץ זצ"ל), הג"ר חיים פאלאג'י בספר חיים לראש (דף ק' ע"ב) בשם רבי יהודה החסיד, וכן כתב בספר מנהגי בית אל (סימן תרס"ד אות צ"ד) ובספר כתר שם טוב (ח"ז דף קס"ו) בשם סידור רבינו הרש"ש זצ"ל, בספר חנוכת התורה בשם מוה"ר ר' העשיל זצ"ל (קונטרס אחרון דף נ"א), וכן בספר הזכירה (ענין לויה ד"ה לעולם יכנס) לרבינו זכריה סימנר זצ"ל, ובארחות רבינו (ח"א דף של"ד אות ד') מובא על מרן הסטייפלר זצ"ל שהמליץ על עצה זו, וכן מפורסם בשם בנו מרן הג"ר חיים קנייבסקי שליט"א (וכן נתן הסכמתו לספר שימוש חכמים דף נ"ב המביא ענין זה באורך), ובספר תורה יבקשו מפיהו על הג"ר שמעון שקאפ זצ"ל (דף 257) מובא ג"כ בשם תלמידו הג"ר ישראל גוסטמאן זצ"ל שהמליץ על עצה זו, ועיין במבוא לספר יסוד ושורש העבודה (ירושלים תשמ"ז דף מ'), ובספר מאורות הגדולים (דף שי"ח) שהביא עדותו של רבינו יחזקאל אברמסקי זצ"ל על מרן החפץ חיים זצ"ל שהיה מנהגו להודות לה' בשבח זה, ובספר שימוש חכמים (דף נ"ב ונ"ג) בשם הרה"ג שניאור קוטלר זצ"ל באורך, וכן ידוע בשם מהרי"ץ דושינסקי זצ"ל, ועיין בספר זכות יצחק להגרי"ח סופר שליט"א (ח"א דף רפ"א), ובשלחן ערוך המקוצר (סימן קל"ט אות כ"ב) להרה"ג יצחק רצאבי שליט"א, וכן ממליץ ע"ז הרה"צ ניסים מויאל שליט"א, ובסידור איש מצליח (בפירוש שלמות הלב על "נשמת"), ורמז לגודל מעלת "נשמת כל חי" תמצא בתנא דבי אליהו (סדר אליהו רבא פרק ל"א).    

 

 

פרק ז'

זמן אמירתה

 

תקנת אמירת "נשמת" בשבת

כתבו הפוסקים: "שבח זה הוא יקר ומעולה מאוד, וצריך לאמרו בנעימה". אמירתה בשבת מוזכרת כבר בספר הזוהר, והונהגה בקביעות (כמו 'פסוקי דזמרה' בכלל) החל מתקופת הגאונים. וכן נוהגים במקהלות ישראל לפתוח בתפילת "נשמת כל חי" לאחר שירת "אז ישיר". תפילה זו שכולה שיר שבח והודיה לה' יתברך, נאה לאומרה ביום שבת קדש, כמאמר נעים זמירות ישראל: "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון" וכו'. הזוהר והאר"י ז"ל מבארים, שאמירת 'נשמת' היא הכנה לכניסת הנשמה היתרה בתפילות השבת.

טעמים נוספים נאמרו לכך שתקנו לומר "נשמת" בשבת קדש. ב"אוצר התפלות" (בראשי בשמים) מובא ש"נשמת" היא כנגד הנשמה יתרה שיש לאדם בשבת. והוסיף שם שיאמר כל השבח בשמחה עצומה, ומגודל התשוקה יקבל על עצמו מסירות נפש.

הלכה

מי ששכח לאמרה והחל לומר 'ישתבח', אם נזכר לפני אמירת ה' ("ברוך אתה ה'…"), חוזר לומר 'נשמת' כסדר, ואם כבר אמר שם ה', לדעת הרמ"א ופוסקי אשכנז אינו חייב לאמרה עוד, אפילו אחר התפילה. אולם מקובלים ופוסקים ספרדים כתבו, שיאמרנה לפני 'יוצר אור' (אך לא יסיים שוב ב'ישתבח'). ולדעת הבן-איש-חי והגר"ע יוסף, אפילו ענה 'ברכו' יאמרנה שם.

למנהג האשכנזים, מתחיל שליח-הציבור של שחרית בשבת (ומחליף את מי שהתפלל פסוקי דזמרה) מ'שוכן עד'; בחגים – מ'הא-ל בתעצומות'; ובימים נוראים מ'המלך' (ואומרים אז 'המלך יושב', ולא 'היושב' כבכל השנה).
מכיוון שיש דעות בגמרא ובפוסקים ש'נשמת' היא חלק מברכת 'ישתבח', מסתבר שדיני ההפסקה בה יהיו זהים לדיני ההפסקה בברכות קריאת-שמע.

אמירת "נשמת" בזמנים מקודשים ובעת רצון

לאור חביבותה וחשיבותה המיוחדת של תפילת "נשמת כל חי" נהגו בכמה מקהילות ישראל לומר את תפילת "נשמת" בזמנים מקודשים ובעתות רצון, וכמובא ב"כף החיים" הלכות לולב (סימן תרס"ד אות ל"ט): "מנהג בית אל יכב"ץ, יום הושענא רבה אחר תפילת עלינו לשבח, פותחין ההיכל ואומרים "נשמת כל חי" עד גמר בלי שם ומלכות.

ואחר אומרים: הרי אנחנו מקבלים עלינו בלי נדר קבלה גמורה לשנה הבאה עלינו לחיים טובים ולשלום, כעת וכעונה הזאת, יום הושענא רבא אחר תפילת שחרית לומר הלל נוסח "נשמת כל חי" וכו'".

עוד הובא שם בהלכות יום הכפורים (סימן תרט"ו אות י"א): "אכתוב גם אני הדל מה שנראה לי בסיעתא דשמיא והוא, כי פשוט כי באותו היום יחזור בתשובה שלימה על חטא שבא לידו, ובמוצאי יום הכפורים יטבול תיכף אם אפשר, ויעשה פדיון כמנין אותיות שמו, ויתן לעניים יראי שמים, ויקבל עליו בפני עשרה כי בתשלום השנה ההיא יאמר "נשמת כל חי" בפני עשרה…".

בכמה מקהילות האשכנזים אומרים "נשמת" בכל סעודה שלישית, עת רעווא דרעוין, ומה נורא המחזה כאשר בני היכלא פוצחין פיהן בקדושה ובטהרה, בשירה ובזמרה בתפילת "נשמת כל חי".

כמו כן ידוע על כמה וכמה ממקהלות החסידים שנהגו והנהיגו לומר תפילת "נשמת כל חי" בחנוכה בעת הדלקת הנרות, וכן בזאת חנוכה, בעידנא דרעווא, בשעת שריפת שיירי השמן והפתילות.

כמו כן יש המשוררים תפילת "נשמת" בסעודת יום הפורים ובליל שביעי של פסח ואף בפסח שני.

 

לשים כל המראה מקומות בסוף

 

ספר זכות יצחק (ח"א דף רפ"א) להגרי"ח סופר שליט"א:

"והשתא דאתינן להכי יובן פשר מנהג חסידי בית א-ל, דלכן ביום הושענא רבה דהוא יומא דדינא, בעת החתימה האחרונה ומסירת הפתקין, אומרים בקשה זו שלנשמת ומקבלים עליהם לומר עוד הפעם "נשמת", וזו סגולה יקרה להצלה".

סידור רבי אלעזר מגרמייזא (ח"ב חלק סודות התפילה עמ' תצ"ז) כתב "חסידים אומרים נשמת כל יום". וכתב רי"ל קלירס שליט"א (המעיין תשנ"ז) "מסורת עתיקה הייתה שאנשי כנסת הגדולה תקנו לומר "נשמת" בכל יום".

 

 

פרק ח'

עובדות והנהגות מגדולי ישראל בתפילת "נשמת"

בכתבי תולדות שונים מתארים ומספרים תיאורים נפלאים על השתוקקות ודבקות גדולי ישראל באמירת "נשמת". חסידים ואנשי מעשה שבדורות שלפנינו היו מתלהבים בשעת אמירת "נשמת כל חי" בהתלהבות קודש ובדבקות נפלאה. נציין עובדות ספורות:

כל עצמותי תאמרנה

הרה"ק רבי מנחם מנדל מרימנוב זי"ע ביאר "נשמת כל חי תברך"… וכי עד עתה מי היה המברך אם לא הנשמה? אלא הפירוש כי עד עכשיו, היינו עד תפילת "נשמת", היו שניהם הגוף והנשמה מברכים יחדיו, ומעתה, מתפילת "נשמת", תברך הנשמה לבדה עד כלות הגוף (בארות מים, ד' לקוטים).

ובספר "ראשית העבודה" להרב יהודה זרחיה סגל זצ"ל (ח"א דף ה' ד"ה קבלת עול מלכות שמים) הביא ששמע בנובהרדוק שאם קר לאדם יאמר "נשמת כל חי" ובלי ספק יתחמם ויתלהב וכו'.

 

בפרי הכרם (ל"ה תש"ס גליון י"ט עמוד ה') הובא מה שסיפר האדמו"ר מבאבוב זצ"ל על הרה"ק ר' מענדלי ליסקער זי"ע (אביו של הרה"ק מראפשיץ זי"ע): "גבוה מעל גבוה הייתה התלהבותו ודבקותו בעת אמירת התפילה הנוראה "נשמת כל חי", בה היה מאריך מאד בהתעוררות מרובה, בהתאמצות גדולה ובהשתפכות הנפש, עד שמדי פעם בפעם נחלש מרוב עבודה ונפל בהתעלפות עמוקה.

כאשר ראתה אשתו הרבנית הצדקנית (בת הגה"ק ר' איציק'ל המבורגער זי"ע) שהתנהגות זו עלולה להביא את בעלה הקדוש לחשש סכנה, חס ושלום, הכינה עבורו בערב שבת עוגיות דבש קטנות פחותות מכזית, והכניסה אותם לכיס בגדי השבת שלו, ובקשה ממנו שכשירגיש באמצע אמירת "נשמת" שבא למצב אפיסת הכוחות עד לכלות הנפש, יחוס על נפשו ויאכל מהעוגיות שבכיסו. וכן עשה הרה"ק ר' מענדלי, ובעת הצורך טעם מ"עוגיות הנשמת", ואחר כך המשיך בעבודתו הנוראה לברך בכל עצמותיו את שם קדשו".

המשיך האדמו"ר מבאבוב זצ"ל וסיפר: הרה"ק ר' מענדלי נפטר כמה שנים קודם פטירת אשתו הרבנית, לאחר כמה שנים בשעה שהייתה הרבנית נוטה למות, נענתה פתאום ואמרה: מענדל אומר "נשמת"! מענדל אומר "נשמת"! באותה שעה זכתה שנתגלה אליה בעלה וראתה אותו אומר "נשמת" בהתרגשות עצומה, כדרכו בחיים חיותו. כך חזרה ואמרה כמה פעמים, ובדברים אלו יצאה נשמתה בטהרה.

רבות מסופר בפי חסידים על ההתלהבות העצומה והמתיקות בעת אמירת תפילת "נשמת". פעם ספרו לרבינו האדמו"ר בעל ה"בית אהרן" מקרלין זי"ע על המלך נאפוליון שנכנס בו רוח שטות וחמד באחת מימות הקיץ להחליק על הרי שלג, ולשם כך פזרו חייליו על פני השדה מאות שקי סוכר בכדי שיוכל להחליק עליהם. נענה האדמו"ר ואמר: "וכי איזה השגות יש לו בתאוות? הלא כל תאוותיו לא ישוו לגודל התענוג שיש לנו באמירת "נשמת כל חי" בשבת קודש".

בספר אברהם עבד ה' על הרב הצדיק ר' אברהם אהרונוביץ זצ"ל (דף255) מובא מעשה זה: אחד מחסידי באיאן הישישים התלונן באזניו של רבי אברום אהרונוביץ זצ"ל כי לבו נחלש. וביום שבת בגלל אריכות התפילה, קשה עליו ההמתנה מבלי לטעום משהו עד שעה מאוחרת. רבי אברום שבעצמו נשאר בדרך כלל ללא אוכל ושתיה עד לשעות הצהרים עד השלימו את תפילותיו וטבילותיו. חס על אותו חסיד חלש ויעץ לו לטעום משהו קל קודם התפילה להחיות את נפשו. אולם הלה נפגע מכך וסרב לאכול קודם התפילה. שהרי הלכה מפורשת בשו"ע שאסור לאכול קודם התפילה, והסמיכו חכמים את דבריהם על הפסוק "לא תאכלו על הדם", לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם).

אך רבי אברום נשאר בשלו, ושדל שוב ושוב את החסיד להכניס לפחות חתיכת "קוגל" לפיו, כדי לחזק את לבו. בלהט דבריו שבקעו מלבו המלא באהבת ישראל אמר לו – "תאכל, ומה איכפת לך שגם ה"קוגל" יצעק יחד אתך "נשמת כל חי".

 

ספר אורחות רבינו (ח"א דף של"ד אותיות ה' ו' ז') על רבינו יעקב ישראל קנייבסקי "הסטייפלר" זצ"ל:

"תש"מ. בעת שלקחו לבית החולים את נכדתו של מורינו ורבינו שהייתה מסוכנת גדולה, ומורינו ורבינו זצ"ל היה נוכח שם ואמר לכל הנמצאים שם שיקבלו עליהםלהגיד נשמת כשתחזור בריאה מבית החולים".

"וכן לזוגתי ע"ה כשהקשתה בלידתה את בתי שתחי' לאורך ימים טובים, והייתה בסכנה, אמר מורינו ורבינו זצ"ל שתקבל על עצמה כשתלד כשורה ולד בריא שתגיד עד פסח נשמת בכל יום (איני זוכר בדיוק אם אמר עד פסח או שתגיד במשך חצי שנה כל יום)".

"פעם משהו ממשפחתי חלם חלום לא טוב ונשנה, וחשש מאוד מהחלום כמדומה מפני שהיה גם חולה, ואמר מורינו ורבינו זצ"ל שיקבל עליו אם יחיה עד פסח (עד אז היה בערך חצי שנה) שיגיד בפסח נשמת".

ספר תולדות יעקב (דף קכ"ד בהערה 5) על רבינו יעקב ישראל קנייבסקי "הסטייפלר" זצ"ל:

"יעץ בשם הרבי ר' העשיל זצ"ל שיקבלו על עצמם בעת צרה רח"ל, ליתן צדקה, וכאשר יצא לרווחה יאמרו בלי נדר נשמת כל חי עד סוף ישתבח בלי הברכה".

 

ספר לשכנו תדרשו (דף צ"ב) בשם מרן רבינו יעקב ישראל קנייבסקי "הסטייפלר" זצ"ל:

"מרן הקהילות יעקב היה נוהג וכן היה מייעץ לאחרים העצה של ר' העשיל (רבו של הש"ך) שבעת צרה ל"ע יקבלו על עצמם ב' דברים אלו (בלי נדר): א). ליתן צדקה. ב). שכשיצאו לרווחה לומר נשמת כל חי עד סוף ישתבח בלי החתימה של הברכה".

ספר תורה יבקשו מפיהו (דף 275) על רבינו הגאון ר' שמעון שקאפ זצ"ל:

"סיפר הגאון ר' ישראל גוסטמאן בעל "קונטרסי השיעורים": כשהגיע זמני להתייצב בצבא הפולני חששנו מאוד, ונכנסנו לרבינו ליטול ברכתו ולהתייעץ עמו מה לעשות בכדי שלא יגייסונו, לבד כל ההשתדלויות שכבר עשינו. ורבינו ייעץ לנו לומר תפילת נשמת כל חי בכוונה ובזה להנצל. וכך הוה, שניצלתי בנס, שבדיוק הנציג שקבלני הכיר את אבי ונטה לי חסד משום מעשה שהיה, ושחררני, ומאז אנכי ממליץ בכל עת צרה לומר נשמת".

 

ספר יסוד ושורש העבודה (במבוא דף מ', וכן בספר שימוש חכמים ( דף נ"ב ונ"ג) בשם הג"ר שניאור קוטלר זצ"ל) על רבינו אלכסנדר זיסקינד זצ"ל:

"ועוד יסופר: פעם אחת הגיע הלך עני בימי החורף הקשים להוראדנה, ומרוב טלטול הדרך במזג האויר הקשה נפל קפוא מקור, והביאוהו לבית המדרש בהוראדנה בכדי להשיב את נפשו. רבינו נענה ואמר: מה לכם לבקש הרבה תחבולות, שיאמר נשמת ועל ידי כך יתחמם ויתרפא מיד. (וראה שער השמיני (פרק ח') שרבינו מפליג בגודל מעלת אמירת נשמת)".

 

ספר מאורות הגדולים (דף שי"ח אות קנ"ה) על מרן רבינו החפץ חיים:

הוא ["החפץ חיים"] היה רגיל על משכבו בלילות להודות לה' על הטובות שגמל איתו, והיה הולך ומונה את כל פרטי חסדיו שהטיב עמו במשך כל ימי חייו, שעזר לו ביתמותו, שסייע בידו ללמוד תורה ולחבר ספרים, שנתן לו חתנים טובים וכו'. כן מספר ר' יחזקאל אברמסקי זצ"ל שבימי צעירותו נזדמן לו ללון בעיר אחת באיזה מלון. והנה בבקר השכם הופתע לשמוע דרך הקיר מהחדר שבשכנותו קול יהודי האומר תפילת נשמת במתיקות רבה, ומתרגם באידיש מילה במילה את כל ההודאות והתשבחות בהתלהבות גדולה ובבכיות, עד שהזדעזע כולו, למחרת נודע לו שבחדר הלז התאכסן ר' ישראל מאיר והוא נהג כדרכו בלילות להביע הודאות לפני ה'".

ספר שערים בתפילת (שער רינה עמוד ז' בהגהה) להרה"ג שמשון פינקוס זצ"ל מדבר מעניין חשיבות ההודאה והלל בעת הצרה דווקא שאז נפתחים שערי השפע. ומביא מעשה בשנת בצורת שלא ירדו גשמים וגזרו תעניות ולא הועילו, ורק לאחר שעשו סעודה ושרו ושבחו בשמחה אז ירדו גשמים, כמו שנאמר (תהלים ס"ח ד'): "וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלקים וישישו בשמחה".

 

פרק ט'

נדרי אשלם

להוציא הצבע

 

ישנם אנשים שמקבלים על עצמם בנדר לומר "נשמת" עם שלושה או עשרה בני אדם או יותר, ומקבלים על עצמם צדקה, תפילה או סעודה ועוד מיני נדרים, ולכן מצאנו לנכון להביא כאן מענין חומר הנדרים והזהירות מהם, ושעדיף שכל קבלה שאדם יחיד או ציבור יקבלו על עצמם, יקבלו בהבטחה, ולאו דווקא בנדר, ושכל אחד יתייעץ עם רבו כיצד לנהוג בעניין.

וכך מופיע בספר "מעם לועז" (פרשת מטות-מסעי) וזה לשונו: "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אם אתם נודרים נדר, ראו לשלם מיד, ותלמדו לקח מיונה הנביא שהיה במצולות ים והיה בסכנה, ונזכר שנדר נדר ולא קיימו. אמר: רבונו של עולם, יודע אני העוון שעליו באתי לידי צער זה, בגלל הנדר שהבטחתי ולא שלמתי. לכן אני מבקש ממך, תצילני ואקיים נדרי. וזהו שאמר (יונה ב' ג'-י'): "ויאמר קראתי מצרה לי וגו' ואני בקול תודה אזבחה לך אשר נדרתי אשלמה".

וכן מצינו ביעקב אבינו, שכמה פורענויות ארעו לו בעוון זה שנשתהה לקיים הנדר שנדר, שכן נאמר בפסוק (בראשית כ"ח כ'): "וידר יעקב נדר לאמר, אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך". שבקש מאת הקדוש ברוך הוא שלשה דברים. הדבר הראשון "אם יהיה אלהים עמדי", שלא יתן לו להכשל בעוון עבודה זרה. על זה השיב לו הקדוש ברוך הוא ואמר (שם ט"ו): "והנה אנכי עמך", שהבטיחו על כך.

הבקשה השניה הייתה "ושמרני" וגו', היינו, שישמור אותו מעוון גילוי עריות, ועל זה השיב לו הקדוש ברוך הוא: "ושמרתיך". הבקשה השלישית הייתה "בדרך הזה אשר אנכי הולך", היינו, שלא יבוא לידי שפיכות דמים. על זה ענה לו הקדוש ברוך הוא: "בכל אשר תלך". ומפני שאחר הנדר, נכשל בשלושת הדברים. בעבודה זרה שנאמר (שם ל"ה ב' ד'): "הסירו את אלהי הנכר וגו' ויטמון אותם יעקב". בגילוי עריות שכן נאמר (שם ל"ד א'): "ותצא דינה בת לאה". ובשפיכות דמים שאמר לו הקדוש ברוך הוא (שם ל"ה א'): "קום עלה בית אל". נמצא שעל ידי איחור הנדר נכשל בשלושה.

לכן צריך האדם להזהר הרבה בפיו שלא יהיה רגיל בנדרים, ואם יש הכרח גדול לנדור יזהר לקיימו מיד, שאמרו חכמים: "כל המאחר לקיים נדרו בניו הקטנים ואשתו מתים, שנאמר (קהלת ה' ה') אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו' למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך", היינו, כל המאחר נדריו בניו מתים. ובמשלי (כ"ב כ"ז) נאמר: "אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך".

ודעו שמיעקב אבינו אנו למדים, שאם אדם שרוי בצער, מצווה לנדור לעשות צדקה או ללמוד. וזהו שנאמר שם: "וידור יעקב נדר לאמר". שכל "לאמר" בא לרמז שיש לומר הדבר לאחרים, ודבר זה בא ללמדנו שמצוה לנדור בעת צרה.

ואף על פי שאז אינו עושה כלום, אבל אותו הזכות שנדר עומדת לו ומצילתו מן הצער. וצריך אדם לתלות הנדר ביעקב אבינו, שאם יש לו בן חולה, יאמר ש"אם אלהי יעקב ישלח רפואה לבני, אני מתחייב ליתן כך וכך צדקה או לעשות מצווה פלונית", שמאחר שלמדים הדבר מיעקב אבינו, יש להזכיר שמו.

ויש אומרים שיזהר אדם ולא ידור נדר ואפילו בשעת צרה. ולא נאמרו הדברים הנ"ל שיש לדור בשעת צרה אלא בדורות הקדמונים שהיו מקיימים את מה שמבטיחים, ואילו כיום הרבה טרדות ועכובים מצויים המונעים את האדם מלקיים נדרו, ואם לא יקיים נדרו, יגרום לו הדבר הרבה פורענות.

ואפילו אם עושה התרה, אין הדבר ברור כל כך, שכן הרבה דינים והרבה חילוקים יש בזה, ויתכן שאין לו התרה, והוא סבור שעל ידי אמירת "מותר לך" שלוש פעמים על ידי שלושה אנשים הותר הנדר, ולפיכך ראוי שלפני שמוציא מפיו דיבור של מצווה, יאמר "בלי נדר".

וכל הנודר נקרא רשע וחוטא, אף על פי שמקיים הנדר. ואם מאחר נדרו, פנקסיו נבדקים למעלה לראות מעשיו הטובים, ומזכירים לו כל חטאיו שעשה מימיו, שהכל רשום. ומזה רואים באיזו סכנה מעמיד עצמו זה שנודר נדר. לכן יזהר אדם שלא ידור אפילו בעניין של צדקה, אלא יתן צדקה בלי הבטחה, ואם יש הכרח לנדור, כגון שעושים מגבית בבית הכנסת, יאמר בלחש "בלי נדר".

ואם נודר אדם כדי לחזק עצמו ולתקן דרכיו הטובים, משובח הוא. כגון זה שהוא גרגרן ושתיין ונודר שלא לשתות יין כך וכך זמן, או שנודר שלא לשתות לשכרה, או לפרוש ממידות מגונות אחרות אלו נדרים לשם שמים משובחים, ומצווה לנדור, שעושה כן לעבודתו יתברך. שאם יש בו מידות מגונות אלו, בוודאי יבוא לידי חטא. ועל נדרים אלו אמרו במשנה באבות (פ"ג מי"ג): נדרים סייג לפרישות. מכל מקום, לא ירגיל עצמו בכך לנדור תמיד, אלא ישתדל לפרש "בלי נדר".

 

פרק י'

 

 

פרק יא

מספר הקדוש פרי עץ חיים (שער השבת – פרק יט:)

טעם שאין תפילין בשבת, כבר בארנו, כי המוחין דזעיר אנפין כשיוצאין מבינה הם ד', והם סוד מ' דצלם. ואחר כך נכנסין בנצח הוד יסוד דתבונה, ונעשין ג', והם סוד מגדל הפורח באויר. כי אז בחי' לאה, אשר שם סוד מלכות דתבונה, ומקבלת האור שהוא סמוך ליסוד, וקוצי דשערי דאריך אנפין בטש שם, ונעשין שם תפילין בכח, שם באותו הצלם, כמו שכתוב בזוהר, כי בעבור צלם של ב"ו, יש בו צלם אחר רוחני, וזה סוד אך בצלם יתהלך איש, שאותו צלם הוא מגדל הפורח באויר, כעוף הפורח ועובר:

והנה כמו שלמטה בסוד צ' דצלם, שכבר יש בהם מלכות דתבונה, מה שאין כן במ' דצלם שלא נתלבשו המוחין עדיין, אך בל' של צלם, בטש קוצי דשערי דאריך אנפין, ויצאו תפילין בכח ובדקות דק ביותר משל מעלה, ואז נעשה גם כן לאה בסוד אור פנימי, ואלו הם סוד התפילין של שבת, שהם למעלה מן הראש, שהם ל' דצלם. וכשבא שבת בא פנים חדשות, שהם אלו המוחין שבסוד ל' דצלם שהיו למעלה בראשו בסוד תפילין. ועתה בשבת נכנסו בראשו, ונעשין מוחין חדשים לאחד מהבחינות, והם פנימים עתה, ולזה אין אנו מניחין תפילין בשבת, כי התפילין נעשין מוחין פנימים, ובתחלה היו מקיפים לזעיר אנפין, והיו בבחינת אור פנימי ללאה. וכבר נודע, כי התפילין הם מבחי' חיי המלך, כי המלך הוא זעיר אנפין, והחיים נמשכין לו מבינה, כי אהי"ה הוי"ה אהיה כמנין חיים, כנזכר בכוונת המניח תפילין, והוא בנשמת כל חי רמוז כאמור, כי הנשמה היא מבינה, וכ"ל ח"י כמנין חיי"ם, והם תמורת התפילין שהם חיי המלך כנ"ל:

ועתה נבאר יום שבת, ובו יבואר ענין שחרית דשבת, עד סוף עמידה. דע כשמתחילין לומר קרבנות, עד נשמת כל חי, נכנסין ברישא דז"א מקיפין שניים דמ' דצלם דאמא, כולו נכנס בפעם אחת, ובנשמת כל חי אז נכנסין המקיפין מ' דצלם אבא, וזה סוד נשמת כל חי, ראשי תיבות  גימטריה ע"ח, ג' הויות, שהם חב"ד דמקיף דמ' דצלם אבא, ונכנסין בפעם אחת, ואז תכוין לקבל תוספות נפש דבחי' קדושת היום דכורא, כי נר"נ של הלילה, כולם נוקבא, וביום הם הדכורין:

וסוד נשמת כל חי, הוא תוספות קדושה דבריאה, ואין תוספות רק בג' היכלות לבד, שהם ג' חלוקות – מן יוצר אור עד אין כערכך, ומן אין כערכך עד אל אדון, ומן אל אדון עד תתברך, הרי ג' חלוקות. וכבר בארנו ענינו, כי הרי אלו היכלות של יוצר דחול, הם ז' היכלי ז"א. אבל בשבת, נפתחין היכלי שבת, והם היכלי דאו"א דבריאה, ואז עולין ההיכלי ז"א, ונכללין שם, ומקבלין משם תוספות. אמנם ז' היכלי דאו"א, הם ז"פ הכל, כנזכר כאן – ובורא את הכל, הכל יודוך, והכל ישבחוך, והכל יאמרו, הכל ירוממוך סלה, יוצר הכל:

אמנם לא כל היכלי ז"א עולין, רק ג' לבדם, שהם יותר חסדים ממותקים מכולם, א' הוא היכל היסוד, הנקרא לבנת הספיר, והוא מן יוצר עד אין כערכך, אחר כך היכל רצון שהוא ת"ת, והוא אין כערכך. אח"כ היכל אהבה שהוא חסד, שהוא אל אדון. אך היכל שכנגד הנצח, אע"פ שהוא קו ימין, אינו עולה, כי הוא קשור עם הוד, תרי פלגי גופא, ולכן הוא דין, וגם כי הוא לבר מגופא:

והנה היכל לבנת הספיר דיסוד ז"א, עולה בשבת למעלה מכל ז' היכלין דאו"א, עד היכל אהבה, ומקבל משם אור, והם ו"פ הכל, והם מלמטה למעלה, מן יסוד עד חסד, והרי נקשר היסוד בהיכל אהבה העליון. וז' היכלי או"א, נקראו ז' הסריסים כנודע:

והנה ז"פ הכל, הם על הסדר מלמטה למעלה, מיסוד עד חסד, כיצד – ובורא את הכל, היכל לבנת הספיר, דיסוד ז"א שעולה להיכל לבנת הספיר דאו"א. בהכול יודוך, עולה להיכל עצם השמים. בהכל ישבחוך, עולה להיכל נוגה. והכל יאמרו, להיכל רצון. בהכל ירוממוך, להיכל זכות. ביוצר הכל, להיכל אהבה. והטעם שנקרא כל אחד כל, כי כל אחד כלול מנ' שערי בינה, הנפתחים בשבת, כמנין כל:

מהחברים – ויתחיל נשמת כל חי, וסופי תיבות  תלי, הידוע אצל בעלי תכונה. ומכאן רמז לסוד הנשמות הפרודות מח"י עולמים, מברכין ישראל שם הנכבד, ג"כ הצדיק מברך אותו למעלה, והכלה נמצא שהיא כלולה מב' צדיקים, מן צדיק של מעלה, ומצדיק של מטה. וסימן צדיקים ירשו ארץ, לפי שאחיזתן מצדיק עליון, מוכתר בתוספת ברכה של מעלה, ומלכות ג"כ מתברכת מהנשמות הפורחת מחי עולמים, והיא כלולה בכל, ומברכין אותה מ"ה תיבין, מן ואלו פינו, והם מן נשמת עד לבדך אנו מודים, שם מ"ה תיבין, כנזכר זהר אח"כ ישתבח בחלל הבריאה. והקדיש ג"כ. ומשם ואילך ברכת יוצר עולם הבריאה:

מהחברים – כוונת כי לעולם חסדו, הנה כולם מסתיימין בחסדו, שהם ג' הויות שבמזלא, שהחסד עליון מתפשט בהו. וחסדים הללו נקראים חסד דלגאו, לכן יש לכוין בי' פסוקים ראשונים, יוד בקמץ של הויה דא"א, ובה' פסוקים הי קמוצה, בו' פסוקים, יוד קמוצה. ובחמשה פסוקים, הי קמוצה. כי נקודת קמץ בכתר, בסוד חסד, וקמץ הכהן:

נשמת כ"ל ח"י, גימטריה חיים, זהו תמורת תפילין, הנקרא חיי המלך. וזהו נשמה, כי בינה הוא בחי' נשמה, ונקרא חיי ז"א, שהוא חיי המלך:

בפי ישרים – הם ד' שיטות, כל שיטה בת ג' תיבות, והם נגד ד' רגלי המרכבה, כ"א כלול מג', בסוד י"ב מלאכים, הנזכר פרשת ויצא דקמ"ט, ויש לכוין בהם גם בהאל בתעצומות י' תיבין, ובהמלך ו', ובשוכן עד ה', הם נגד אבא וז"א ואמא, ונוקבא כלולה באמא:

פרק יב

רבי חיים ויטאל זי"ע

שער הכוונות

שער הכוונות – הקדמת מוהרש"ו ז"ל לשער הכוונות (השער השישי שער הכונות):

הקדמת מוהר"ר שמואל ויטאל ז"ל בנו של מוהרח"ו ז"ל לשער הכונות:
לפתוח הראשי תיבות  הקלים

אז ישיר כו' ה' ימלוך לעולם ועד יאמר פסוק זה ב' פעמים בלשון הקודש ובפ"ג בלשון תרגום ה' מלכותיה קאים כו' כי בא סוס פרעה כו' ובני ישראל הלכו כו' כי לה' המלוכה כו' ועלו מושיעים כו' והיה ה' למלך כו' ישתבח שמך ולא יאמר פסוק שמע ישראל קודם ישתבח כו' כאשר נמצא בקצת סידורים הנדפסים גם אין לומר ובכן ישתבח שמך כו' אלא אם כן הוא בשבת שאומרים נשמת כל חי ואחר כך אומר ובכן ישתבח שמך כו' גדולה גבו' תהלה ותפארת ויקדים גדולה לגבורה כי כן הסדר בי"ס. וכן נזכר בזוהר (פ' תרומה) בא"י מלך גדול ומהולל בתשבחות התיו בחיריק כמ"ש הטעם לעיל בב"ש הבוחר בשירי זמרה מלך אל חי העולמי' אמן. ושמעתי מפי חכם אחד כי שבח זה תקנו אברהם אבינו ע"ה ונרמז בראשי תיבות שאחר סיום הברכה. א"ל ההודאות ב"ורא כל הנשמות. ר"בון כל המעשים ה"בוחר בשירי זמרה. מ"לך אל חי העולמים. אמנם אני לא קבלתי דבר זה ממורי ז"ל ואומר קדיש עד דאמירן בעלמא וזה נוסחו:

שער הכוונות – דרושי קידוש ליל שבת דרוש א ענין תפילת שחרית של שבת
ענין התפלה של שחרית דיום שבת. הנה נת"ל כי בלילה יכוין האדם לקבל תוס' נר"ן ושלשתן הם בחי' נוקבין וביום שבת יכוין ג"כ לקבל בחי' נר"ן ושלשה דכורין מבחי' קדושת היום שהוא דכורא. ואמנם ג' המקומות שבהם צריך לקבל תוס' הנז' שמעתי בתחלה ממורי ז"ל שבברכו של קודם יוצר דשחרית יכוין לקבל תוס' הנפש דכורא ובסמיכות גאולה לתפלה יכוין לקבל תוס' רוח ובמוסף במלת אי"ה מקום כבודו כו' יכוין לקבל תוס' נשמה אבל אח"כ שמעתי ממוז"ל באופן אחר וכמ"ש בע"ה בכללי הדרוש כ"א במקומו וזה החלי בע"ה דע כי מן התחלת תפלת שחרית מן סדר הקרבנות עד נשמת כל חי כו' נכנסו בחי' אורות המקיפין של בחי' המוחי' דז"א מבחי' המקיף העליון הנק' אות מ' דצלם דאי' ובס' נשמת כל חי אז נכנסין המקיפין דאות מ' דצלם דאבא וזה סוד נשמת כל חי ראשי תיבות נכ"ח שהם כמנין ג' הויות שהם ג' מוחין חב"ד בבחי' אורות מקיפין מבחי' מ' דצלם דאבא והרי נשלמו ליכנס ברישא דז"א כל המקיפי' שלו מב' הצלמים דאי' ודאבא ולכן תכוין כי עתה באמרך נשמת כל חי לקבל חלק תוס' נפש דכורא שבך מבחי' יום שבת דכורא כנ"ל.

והנה ענין סוד נשמת כל חי הוא בחינת תוספות קדושת שבת בעולם היצירה כנודע כי תיקון נשמת כל חי הוא בסדר הזמירות שהם ביצירה כי סדר יוצר אור כו' הוא בבריאה ותכוין בנשמת כל חי כו' כי מלת כל חי הוא בגימטריה ס"ח אהי"ה הוי"ה אהי"ה והם בגימטריה חיים והם סוד התפילין הנקרא חיי המלך. והכונה היא כי זה הוא תמורת התפילין שבימי החול. הקדישים דיום שבת לא קבלתי כונתם ממורי ז"ל:

פרק יג

אשרי מי שמתקן להשכינה דירה נאה בלבו, כלים נאים באבריו ואשה נאה שהיא הנשמה

א)    ובתיקוני זהר תיקון ו' (דף כ"ב ע"ב[1]) כתב, וז"ל: בזמנא דשכינתא איהי בגלותא אתמר בה (בראשית ח, ט) ולא מצאה היונה מנוח וגו', אלא בשבת ויומין טבין, ובבהיא זמנא אתייחדת עם בעלה. וכמה נפשות יתרין קא נחתין עמה לדיירא בישראל, הה"ד ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם. זכאה איהו מאן דמתקן לה דירה נאה בלביה וכלים נאים באיברים דיליה ואשה נאה דאיהי נשמתה, דבגינה שריא שכינתא עילא דאיהי נשמת כל חי עליה, עכ"ל.

[בעת שהשכינה היא בגלות [בבי"ע] נאמר בה ולא מצאה היונה מנוח וגו', אלא בשבת וימים טובים, [שאז היא עולה לאצילות], ובעת ההיא מתייחדת עם בעלה [היינו ז"א]. וכמה נפשות יתירות הרי יורדות עמה לדור בישראל, ז"ש ושמרו בני ישראל את השבת לעשות השבת לדורותם, [דורש לדרת"ם חסר, לשון דירה – עיין ז"ח רות (הנ"ל)]. אשרי הוא מי שמתקן לה [לשכינה] דירה נאה בלבו, וכלים נאים באברים שלו, ואשה נאה שהיא הנשמה, שבשבילה שורה עליה השכינה העליונה [היינו בינה], שהיא נשמת כל חי. פירוש "הסולם" כאן.

ובכסא מלך כאן: דירה נאה בלביה, שהוא מדור החיים, משכן הנפש; כלים נאים אבריו, משכן הרוח; ואשה נאה נשמת כל חי[2]].

ב)    ועיין בהגהות מוה"ר אליהו גוטמאכער מגרידץ למס' שבת (דף כ"ה ע"ב[3]), בביאור דברי הש"ס "ותזנח משלום נפשי . . זו הדלקת נר בשבת. נשיתי טובה . . ר' אבא אמר זו מטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמידי חכמים", וז"ל: איתא בתיקוני זוהר שתיתאי, וז"ל, ושמרו בני ישראל את השבת לעשות וגו' לדרתם, חסר כתיב, זכאה איהו מאן דמתקן לה דירה נאה בלביה וכלים נאים באברים דיליה ואשה נאה דאיהי נשמתי' וכו'. ולזה נתכוין ר' אבא דבגלות לא זכינו לאלה הכוונות כמו בהיות קדושת הבית, עכ"ל.