להורדה/הדפסה:
שער מבוא והקדמה ופרק כז מספר נדחי ישראל יום ה ויקהל
ספר
נדחי ישראל
על שם הכתוב "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלקיך ומשם יקחך"
בו יבואר כמה וכמה ענינים מעיקרי הדת, אשר מוטל על כל איש המתגורר בארצות רחוקות לידע אותם ולהיזהר בהם כדי שלא לצאת מדת הישראלי, גם מבואר בו כמה הלכות מאורח חיים ויורה דעה שנחוץ לכל איש המתגורר שם לדעת אותם, גם יבואר בו כמה פרקים גודל שכר מקיימי מצוות התורה, ולהיפך גודל העונש ח"ו, וראוי ונכון לכל מי שהוא בן תורה ליעץ לחבריו ומקורביו שילמדו אותן כדי שידעו הדברים המצויין להכשל בהן ויזהרו מהן.
כל אלה נקבצו ע"י הצעיר
ישראל מאיר ב"ר אריה זאב הכהן
ועכשיו נדפס מחדש בתוספת ניקוד וגם פתחנו הראשי תיבות, וכותרות חדשות.
ע"י
מפעל הזוהר העולמי לכתוב הכתובת בת ים
מבוא
מתוך דרשת האדמו"ר מהאלמין שנאמרה ברדיו 2000
יום ד פרשת ויקהל – פקודי שנת תשע"ה
ברוכים הבאים לכל שומעי רדיו 2000 בארץ ובעולם כולו
שאלה שנשאלתי:
להאדמו"ר מהאלמין מחברם של למעלה מאלף ספרים על כל יסודי הדת, טהרת המשפחה, כשרות, שחיטה, ניקור, אהבת ישראל, תפילין, מזוזות, ייחוד, ציצית, מילה ועוד,
למה כ"ק האדמו"ר נלחם במסירות נפש גדולה כל כך על הכשרות ושחיטה? מי עורר את האדמו"ר לצאת במלחמה כזאת?
וכן בכל הדברים, למה האדמו"ר החליט לעשות ולהדפיס כל כך הרבה ספרים? למה להיות כל כך קיצוני, בכל תחום של יסודי הדת? להלחם נגד כל השקר, כל החיצוניות, כל הזיוף, נגד כל הרבנים וכל "הנרדמים בשמירה" האדמו"ר נלחם לבדו נגד כל השחיתויות בכל מגזר הקשור לקדושת ישראל, הרי ככה האדמו"ר מושך אליו המון "אש" והתנגדות, וידוע שהאדמו"ר חווה בעבר איום על חייו, וגם כיום מסכן את חייו.. בשביל מה לאדמו"ר כל זה? מאיפה הכח לשאת הכל?
מורי ורבותי!
זו טעות גדולה, לא אני מנהל את כל המלחמות האלו בכלל! זה לא שייך אלי בכלל! זה לא אני! אני כלום, אני אפילו לא עפר ואפר, אני באמת עוד לא התחלתי את האל"ף, עכשיו אני עוד לא בקצה הקוץ של י' של הא',
אני מבקש מהשם שנזכה להגיע לאות אל"ף, אם כן אספר לכם בקצרה מי באמת מנהל המלחמה.
הסיפור הוא על מה שעבר עלי בארה"ב לפני 50 שנה לערך.
לאחר שנתעוררתי מהקדמתו של ספר "נדחי ישראל" שכל אחד מחויב בערבות, וכו', רחש לבי להוציא לאור ספרים שעוסקים בענינים הנוגעים לכלל ישראל, ואלו הם:
- ספר ואמרו אמן (על הלכות עניית אמן) בשנת תשכ"ה, 2000 עותקים.
- ספר גדר עולם מהח"ח (על טהרת המשפחה), שנת תשכ"ו, 2000 עותקים.
- מבצע טהרת המשפחה – ספרי טהרת המשפחה 11 שפות.
- ספר ארבעה אגרות נפתחות, תפלה לל"ג בעומר, שועת צדיקים – קורא בקול (אזהרת זמן קריאת שמע ותפלה), שנת תשכ"ז, 1000 עותקים.
- ספר נדחי ישראל (להחפץ חיים זצ"ל), בלשון הקודש ואידיש, שנת תשכ"ח, 2000 עותקים.
- ספר לב טוב – שמחת הנפש, שנת תשכ"ח, 2000 עותקים.
- טעמי המנהגים (אידיש), וספר עלה לתרופה, שנת תשכ"ח, 2000 עותקים.
- תורת החסידים הראשונים (ג' חלקים), שנת תשכ"ח, 2000 עותקים.
- ספר אבן שלמה (מהגר"א – אידיש), שנת תשכ"ח, 2000 עותקים.
- קונטרס התקנות מכ"ק מרן אדמו"ר מסאטמאר זי"ע, שנת תשכ"ט, 5000 עותקים, ואחר כך נדפס בעיתון די תורה וועלט בפיקוח האדמו"ר הרה"צ רבי אשר אנשיל קרויז מראצפערש זי"ע.
- קונטרס דת משה ויהודית (על איסור פאה נכרית – בלשון הקודש 5000 עותקים – ועוד הוצאה גם בשפת אידיש 5000 עם הוספות שהוספתי בסוף הספר, מהעצי חיים זי"ע). שנת תשכ"ט, ואחר כך נדפס בעיתון די תורה וועלט בפיקוח האדמו"ר הרה"צ רבי אשר אנשיל קרויז מראצפערש זי"ע.
- ספר אהבת ישראל להחפץ חיים, לערך בשנת תשכ"ט, 5000 עותקים, ואחר כך נדפס לערך 30,000 עותקים.
ומעשה שהיה כך היה:
הדבר היה בשנת תשכ"ה שנה לאחר נישואיי שהיה בחודש אדר תשכ"ד כשהייתי בן 18 במנהטן פרצה שריפה גדולה בחנות "אוצר הספרים", וכל ספר נמכר שם ב-25 סנט, תיכף נסעתי לשם, ומשם באה הישועה לעם ישראל בהדפסת הספרים:
נכנסתי לחנות, הכל היה שחור מהשריפה הגדולה, [ועל אף שסבלתי מאסטמה, והיתה סכנה גדולה להיכנס לשם – בכל אופן לא שמתי לב לסכנה בגלל אהבת הספרים הגדולה שהיתה טמונה בי], והתברר שכל המדפים נשרפו, למעט מדף תחתון אחד, שבו נשאר ספר שכריכתו נשרפה אולם פנים הספר נשאר שלם ובמצב טוב.
דבר הראשון התברר לי שמצאתי את ספר "נדחי ישראל" מהחפץ חיים ושמחתי מאוד שלא ראיתי הספר אף פעם והתיישבתי על הארץ מרוב שמחה, שכחתי שהכל שחור על הארץ, וסכנה בשבילי להיות שם, וכך קראתי כל ההקדמה שכתב הספר לארצות הברית להצלת ישראל מרדת שחת, {כידוע שביקשו את החפץ חיים לנסוע לארצות הברית בגלל שכמעט כל היהודים מחללים שבת ויורדים מטה מטה וכשיסע לשם יוכל להחזיר אותם למוטב, והחפץ חיים ענה שצריך ישוב הדעת, ושיתנו לו כמה ימים, כשבאו אליו אמר להם שהוא זקן מידי, והציע לקחת אחד מהשלושה צדיקים שמסוגלים להחזיר בתשובה את יהודי ארצות הברית, ואחד מהם הצדיק הגדול רבי יעקב יוסף[א] – והחפץ חיים אמר שהוא יכתוב ספר מיוחד להצלת היהודים בארצות הברית – ושלח הספר "נדחי ישראל" לארצות הברית, כמו שכתב בהקדמתו, עיי"ש}.
והנה אני קורא את ההקדמה, וחושב בנפשי הנה החפץ חיים שלח הספר לארצות הברית להדפיסו (שזה היה דפוס ווילנא), והנה הוא שרוף, ומי יודע כמה ספרים שלח, ואולי זה הספר היחידי שנשאר, וצריך לעשות רצון צדיק קדוש זה ולהדפיסו מחדש לחזק את יהודי ארצות הברית, ובמקום שאין איש השתדל להיות איש, נכנסתי לחובות גדולים והדפסתי 2000 עותקים.
א. ספר "נדחי ישראל" הוצאה ראשונה בשנת תשכ"ח, ב – 2000 עותקים, הוצאה שניה נדפס בדיסק ב – 250,000 עותקים.
ב. גדר עולם (על טהרת המשפחה) הוצאה ראשונה [לערך בשנת תשכ"ו] של 5000 עותקים, ולערך שנה אחרי זה בהוצאה שניה – 5000 עותקים בלשון הקודש ואנגלית, ובהוצאה שלישית בדיסק ב – 250,000 עותקים.
ג. אהבת ישראל הוצאה ראשונה סך 5000 עותקים – ובהוצאה שניה לערך 30,000 עותקים. הוצאה שלישית בדיסק ב – 250,000 עותקים.
לאחר שקראתי את כתבי החפץ חיים בענין השכר והעונש בעניני הכשרות, נתעוררתי מאד מספר זה [נדחי ישראל] להיכנס ראשו ורובו לענין של המלחמה בכשרות, וכך התחלתי בעבודה כשהייתי לערך בן 20 שנה:
א. התחלתי בכתיבת ספר "קדושת הגוף על מאכלות אסורות", [זה עוד היה לפני שידעתי שאפילו העוף לשבת שבא אלי לבית שלי ממש טרף] היסוד של הספר היה שלשה פרקים מהספר "נדחי ישראל" שכתב הצה"ק החפץ חיים זי"ע, על הכשרות, וכאן ראיתי יסוד גדול להפיץ מאמריו הקדושים על הכשרות, שזה יסוד קדושת ישראל, והוספתי לזה כתבים עד שהספר הושלם לערך 120 ל – עמודים.
ב. הקב"ה היה בעזרי בכך שכמעט כל ספר שפתחתי תיכף ראיתי שהיה בנושא של כשרות, ועברתי מספריה לספריה מרב לרב, ואצל כל מי שיש לו הרבה ספרים, עד שראיתי שמה שכתבתי, לא שייך להוציא, כי יש כל כך הרבה דברים גדולים על הכשרות, עד שהשם עזר לי להוציא עוד שני חלקים חדשים של 525 עמודים על הכשרות, זה הספר "נפש ישעיה" והכנסתי בחיבור השני גם שני פרקים מהספר "נדחי ישראל להחפץ חיים", והוספתי עוד הרבה דברים מ – 1500 ספרים לערך.
וקיבלתי הסכמות מרבני העדה החרדית והגה"צ רבי משה פיינשטיין בשנת תשכ"ח, ועוד 10-15 הסכמות.
לסיכום, המסקנה היא לא אני מנהל המלחמות על השחיטה, אלא החפץ חיים מדבר מתוך גרוני.
ומהספר הראשון, נותר לי רק עותק אחד, או שניים שאני לא מוצא אותו.
ובחסדי ה', החלטתי להדפיס היום הכל מחדש, עם ניקוד, לעורר את הציבור הגדול, בדבריו הקדושים של החפץ חיים זיע"א.
הקדמה
י ראיך יראוני וישמחו כי לדברך יחלתי.
ה בינני ואצרה תורתך ואשמרנה בכל לב.
ו אשמרה תורתך תמיד לעולם ועד.
ה נה תאבתי לפקודיך בצדקתך חייני.
אשירה לה' בחיי אזמרה לאלוקי בעודי, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, ואודה ה' מאד בפי ובתוך רבים אהללנו, ואספר שבחו וחסדו אשר הפליא לעשות אתי, ויהי עמדי בדרך אשר זכני להוציא לאור עולם הספר הקדוש "נדחי ישראל" להחפץ חיים זי"ע עם הוספות חדשות לאחר שהרהרתי רבות בדבר האפשרות להפיץ ולהשריש ענין שמירת הכשרות אצל כל אחד מישראל כמבואר בספרו הנ"ל שענין שמירת הכשרות מקרב ביאת משיח בן דוד.
מאז שגלה כבוד מישראל, עת חרב בית מקדשינו, לא נותרה לנו אלא השמירה על המאכלים, ועדיין אין כוחינו אלא בפה – להשמיע ממעמקים את ה"קול קול יעקב", כמו שכתב החפץ חיים בהקדמתו לספרו הנ"ל.
מצאתי לנכון להביא כאן הסיפור איך שנתגלגל הספר לידי וכו', ………………….
כתוב בספרים הק' שראוי לכל אדם לזכות את הרבים ואם יזכה שיועילו דבריו לאחד מני אלף די לו אם לא בא לעולם אלא לדבר הזה. ואני תפלה להשי"ת שזכות הרבים תעמוד לי שלא אכשל בדבר הלכה ח"ו וישמחו (כדי שישמחו, רש"י) בי חברי, שלא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, לא על מותר אסור ולא על אסור מותר.
והנה למותר לתאר ולפאר שבח דא שורתא – שבח המגיע לכתבים עצמם, דיבורים קדושים השוים לכל נפש מתוקים מדבש ונופת צופים רשפי אש שלהבת קה אהבת השי"ת ויראתו מלאים, אשר כל דיבור ודיבור בכחו לעורר ישנים ולהלהיב הלבבות בקדושת הזמנים ובמצות שבהם תלויים, והן שבחא דאתיא ממילא ע"י קיבוץ דברי חז"ל מש"ס בבלי וירושלמי, מדרשים, זוה"ק ותיקונים, וספרי הראשונים, ומספרי מוסר מגדולי הראשונים, ומספרי מוסר מגדולי הראשונים והאחרונים, וממאות ספרים קדושים המצויים ויקרי המציאות, הן שנכתבו במקומם והן שנכתבו שלא במקומם בתוך שאר דברים, ולחלקם לפרטיים ולפרטי פרטים ולסדר כל ענין וענין לעצמו יחד כשלחן הערוך ומוכן לאכול אותו ענין שלבו חפץ כעת – כי כל בר דעת יבין גודל התועלת, שדבריהם הקדושים מלהיבים נפש האדם להתעורר על גודל הענין של שמירה על כשרות המאכלים, שעי"ז יתגלה לנו נרו של משיח צדקינו.
ונסיים בתפלה להשי"ת שאל יאמר פינו דבר שלא כרצונו, ויהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל, זכות כל הצדיקים, גאונים וקדושים, שהבאנו דבריהם הטהורים (וכתב הגאון הגדול מוהרש"ם מבערזאן ז"ל שקבלה מצדיקים שהמלקט דברי חכמים יחד הרי זה גורם יחוד לעילא, ובכן יה"ר שיתקיים בנו דברי הספר חסידים סי' רכ"ד שכ' כל האומר דבר שמועה מפי הקדושים אשר בארץ המה, מתפללין עליו, וממליצים עליו).
זכות צדקתם תצהיר כאור שבעת הימים, ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו עוסקים בתורה ובמצוות מתוך נחת והרחבת הדעת, ללכת בעקבותיהם, ויהיו עבורינו מליצים ישרים, וה' אלוקי ישראל אהבת תמים, יעזור שנושע תשועת עולמים. ויהא רעוא קמיה, דתשרי על עמיה, דיתענג לשמיה, במתיקין ודובשין.
בטוחני כי ספר זה יהיה לעזר לכל, ליושבי על מדין ולבעלי בתים, ולהמון עם, דברים שיגעתי בהם רבות, הם ימצאום מוכנים ומסודרים, "שהכל צריכין למרי חיטיא" (ברכות, ס"ד ע"א) "למי שקיבץ תבואות למכור, כלומר למי שקיבץ שמועות" (רש"י שם).
ואני תפילה להשם יתברך שיהיו מעשה ידינו בזה רצוים לפניו יותר מהשגתינו בזה וכמ"ש הזוה"ק פ' יתרו (צ"ג ע"ב) על הפסוק ויהי נועם וגו' ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו.
ועל ידי זהירות בכשרות המאכלים, יאיר לנו ותרום קרן כנסת ישראל שבעתים, נזכה לראות בנחמת ציון וירושלים במהרה בימינו אמן.
יהי רצון שחיבורי זה יהיה לעילוי נשמתו של אדמו"ר זללה"ה ותהי מנוחתו כבוד במחיצתם של צדיקים, ויעלה בתפילה על בניו ונכדיו וניניו למען ישכילו כל אשר יעשו בתורה ובמצות ובמעשים טובים, בגשמיות וברוחניות, לאורך ימים ושנות חיים בבריאות איתנה ובנהורא מעליא אמן.
ויהי רצון שאזכה לסיים בקרוב את החלק השני של החיבור הנוכחי נדחי ישראל, ולהוציאו לאור עולם לזכות את הרבים, וכן להוציא לאור את כל חיבורי אשר חנני ה' להגדיל תורה ולהאדירה אמן.
ובצאתי אפרוש כפי בתפלה לבורא כל עולמים שיהיו אמרינו ומעשינו לרצון לפני אדון כל, ויתן בלבי בינה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד וכו' ושלא אכשל בדבר הלכה, וספרינו זה, ספר "נדחי ישראל" שע"י שמירת הכשרות, יהיה לנו תרופה לעמוד איתן כחומות ברזל מול הנסיונות הקשים והמרים, ועל ידי זה נינצל מכל גזירות קשות ורעות, ונצליח בכל מעשינו ונמצא חן בעיני אלקים ואדם, ונזכה להתדבק באורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום ויראו עינינו וישמח לבנו בישועתו באמת בישועת עולמים בביאת אליהו הנביא זל"ט ומלך המשיח במהרה בימינו אכי"ר.
המעתיק והמסדר
הכו"ח חודש אדר שנת ה'תשע"ה
ספר
נדחי ישראל
פרק כז
בּוֹ יְבֹאָר עִנְיַן מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת.
כְּשֶׁהָאָדָם עוֹבֵר עַל זֶה הוּא רָשָׁע מִן הַתּוֹרָה, וּפָּסוּל לְעֵדוּת וְלִשְׁבוּעָה, כִּי עַל כָּל כְּזַיִת וּכְזַיִת שֶׁל אִסּוּר, יֵשׁ לָאו בִּפְנֵי עַצְמוֹ
- הִנֵּה אִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, בֵּין אִסּוּר דָּם, בֵּין אִסּוּר חֵלֶב, בֵּין אִסּוּר גִּיד הַנָּשֶׁה, בֵּין אִסּוּר נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, בֵּין אִסּוּר בָּשָׂר בְּחָלָב, וְכָל שֶׁכֵּן אִסּוּר חֲזִיר, וּשְׁאָר מִינִים טְמֵאִים, יְדוּעִים בְּדֶּרֶךְ כְּלָל לְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל כְּקָטָן כְּגָדוֹל, וּמְאֹד צָרִיךְ לִיזָּהֵר בָּזֶה, וְלֹא יוֹעִיל בָּזֶה כָּל הָאִיצְטַדְּקָאוֹת שֶּׁהַיֵּצֶר מַתְעֶה בָּזֶה, כִּי כְּשֶׁהָאָדָם עוֹבֵר עַל זֶה הוּא רָשָׁע מִן הַתּוֹרָה, וּפָּסוּל לְעֵדוּת וְלִשְׁבוּעָה, כִּי עַל כָּל כְּזַיִת וּכְזַיִת שֶׁל אִסּוּר, יֵשׁ לָאו בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְהָאֱלֹהִים יָבִיא אֶת הָאָדָם בְּמִשְׁפָּט עַל הַכֹּל, וְגַם בָּעוֹלָם הַזֶה לֹא יִנָּקֶה הָאָדָם לְבַסּוֹף עַל יְדֵי זֶה וְכַאֲשֶׁר נְבָאֵר בְּסָמוּךְ, וּמַה שֶּׁכָּתַבְנוּ שִׁעוּר כְּזַיִת, הוּא רַק לְעִנְיָן חִיּוּב מַלְקוֹת, דְּהָיָה חַיָּב ל"ט מַלְקוֹת בְּבֵית דִּין עַל כָּל כְּזַיִת, וְכַיּוֹם שֶּׁאֵין לָנוּ רְשׁוּת לָזֶה, אַף עַל פִּי כֵן בְּוַדַּאי יְקַבֵּל לְבַסּוֹף הַכָּאוֹת גְּדוֹלוֹת יוֹתֵר מִזֶּה בְּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה, אֲבָל לְעִנְיָן אִסּוּר אֵין צָרִיךְ שִׁעוּר כְּלָל, דְאֲפִילוּ טְעִימַת מַשֶּׁהוּ מִן הָאִסּוּר הוּא גַּם כֵּן אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, וְאֲפִילוּ רַק לִטְעֹם מִן הַמָּרָק שֶׁל הָאִסּוּר, גַּם כֵּן הוּא אִסּוּר תּוֹרָה, וְכִדְאִיתָא בִּגְמָרָא וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ.
אֲפִילוּ הֵיכָא שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּעֲבֹר עַל לָאו, מְחוּיָיב לִתֵּן כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וּלְהִשָּׁאֵר עָנִי וְאֶבְיוֹן, וְלֹא לַעֲבוֹר עַל לָאו דְּאוֹרַיְתָא
- וְיָדַעְתִּי אֶת טַעֲנַת הַיֵּצֶר שֶׁהַגּוֹיִם לֹא יְקַרְבוּהוּ לִתֵּן לוֹ פִּדְיוֹן כְּשֶׁהוּא מִתְנוֹדֵד בַּכְּפָרִים אִם יִרְאוּהוּ שֶׁהוּא מֻבְדָּל מֵהֶם וְלֹא יֹאכַל עִמָּהֶם, וְזֶהוּ טַעֲנַת הֶבֶל, דַּהֲלֹא נִפְסַק בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן קנ"ז דְאֲפִילוּ הֵיכָא שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּעֲבֹר עַל לָאו, מְחוּיָיב לִתֵּן כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וּלְהִשָּׁאֵר עָנִי וְאֶבְיוֹן, וְלֹא לַעֲבוֹר עַל לָאו דְּאוֹרַיְתָא, וְאַף שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִהְיוּ כָּל אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ גַּם כֵּן עֲטוּפִים בְּרָעָב, וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה בָּזֶה, שֶּׁאֵין אָדָם כּוֹפֵהוּ רַק שֶׁלֹּא יְקָרְבוּהוּ, אִם כָּךְ חֶמְדַּת הַמָּמוֹן מַעֲבִירוֹ עַל דָת הַתּוֹרָה, בְּוַדַּאי בִּכְלָל רָשָׁע הוּא, וְהוּא נִקְרָא בְּפִי חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּשֵׁם מוּמָר אֹכֵל נְבֵלוֹת לְתֵאָבוֹן, וְגַם זֶהוּ טָעוּת בְּעֶצֶם, דַּהֲלֹא יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּט וְלוֹמַר לָהֶם שֶׁכָּעֵת אֵינוֹ רוֹצֶה לֶאֱכוֹל, אוֹ שֶׁהוּא מִתְעַנָּה הַיּוֹם, [אוֹ שֶׁהוּא חוֹלֶה בְּמֵעָיו וְהָרוֹפְאִים אָמְרוּ לוֹ שֶּׁקָּשֶׁה לוֹ אֲכִילַת בָּשָׂר] וּכְהַאי גַּוְנָא אֵיזֶה תֵּרוּצִים וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם שִׂנְאָה עָלָיו, וְאֲכִילָתוֹ שֶׁהוּא צָרִיךְ לֶאֱכוֹל לֶחֶם וְכַדּוֹמֶה, טוֹב יוֹתֵר שֶׁיֹּאכַל בַּדֶּרֶךְ שֶׁלֹּא בִּפְנֵיהֶם, וְתָמִיד כְּשֶׁבָּא אֵצֶל אֵינוֹ יְהוּדִי יִהְיֶה כְּבָר שָׂבֵעַ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם פֶּלֶא עָלָיו עַל שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶם בַּאֲכִילָתָם, וְאֲפִילוּ אִם רוֹאֶה שֶׁתֵּירוּצוֹ אֵינוֹ מִתְקַבֵּל לִפְנֵיהֶם, וְאֵין נוֹתְנִים לוֹ פִּדְיוֹן עֲבוּר זֶה, גַּם כֵּן לֹא יִפּוֹל לִבּוֹ עָלָיו, וַיֵּדַע כִּי כָּל זֹאת נִסָּיוֹן לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁמְּנַסִּים אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיִּוָּדַע כֹּחוֹתָיו הַפְּנִימִיּוֹת אִם הוּא מְהַרְהֵר אַחַר הַנְהָגָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאִם יַעֲמוֹד בְּנִסָּיוֹן יִהְיֶה לֶעָתִיד לָבוֹא לְנֵס וְתִפְאֶרֶת, וּכְעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר בַּמָּן וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִילְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וגו' לְמַעַן עַנּוֹתְךָ לְנַסּוֹתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ וגו', וּפִירֵש בְּזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, דְּהַאי לְנַסּוֹתְךָ הוּא לְהַגְבִּיהַּ אוֹתְךָ עַל הַכֹּל כְּמוֹ נֵס, וְגַם בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּוַדַּאי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַנּוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר, בְּוַדַּאי יַזְמִין לוֹ פַּרְנָסָתוֹ מִמָּקוֹם אַחֵר.
מוּטָב לוֹ לְאָדָם לִהְיוֹת עָנִי שְבְּעֲנִיִים וְגוֹרֵף בִּיבִין וּבָזוּי שְבָּאֲנָשִים, וְלֹא לֶאֱכוֹל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וְלִהְיוֹת לָנֶצַח רָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם
- גַּם אַל יִתְפַּתֶּה הָאָדָם בְּיִצְרוֹ, שֶׁזֶּה נוֹגֵעַ לוֹ לְסַכָּנַת נְפָשׁוֹת, כְּשֶׁהוּא נוֹשֵׂא מַשָּׂא עָלָיו וְהוֹלֵךְ בֵּין הַכְּפָרִים כַּמָּה יָמִים, וְלֹא יֹאכַל בָּשָׂר, שֶׁזֶּהוּ טָעוּת מִצִּדֵּי צְדָדִים אַחַר, כִּי אֲפִילוּ אִם הָיָה נוֹגֵעַ לוֹ לְסַכָּנַת נַפָשׁוֹת, הָיָה צָרִיךְ לוֹ לִשְׁקוֹל בְּמֹאזְנֵי שִׂכְלוֹ, וּלְעַיֵּן הַרְבֵּה אֶת כָּל כְּזַיִת וּכְזַיִת שֶׁהוּא אֹכֵל, אִם הוּא מֻכְרָח לָזֶה, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְעַיְּנִים לְעִנְיָן אֲכִילַת חוֹלֶה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, דְּמַה לִי אִסּוּר כָּרֵת מַה לִי אִסּוּר לָאו, וְאִם דַּי לוֹ לְהִמָּלֵט מִסַּכָּנַת נְפָשׁוֹת עַל יְדֵי כְּזַיִת אֶחָד, וְהוּא אֹכֵל עוֹד, הוּא רָשָׁע מִן הַתּוֹרָה וּפָסוּל לְעֵדוּת וְלִשְׁבוּעָה, [וְעוֹד הֲלֹא אֵין אָדָם כּוֹפֶה אוֹתוֹ שֶׁיִּשָּׂא מַשָּׁאוֹת כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא לִידֵי סַכָּנָה וְיֻכְרַח לֶאֱכוֹל בָּשָׂר כִּי אִם רָצוֹן הָעַצְמִי שֶׁרוֹצֶה לְהִשְׁתַּכֵּר וְלֹא לִהְיוֹת עָנִי, וְזֶה אֵינוֹ בִּכְלָל סַכָּנַת נְפָשׁוֹת, וּמוּטָב לוֹ לְאָדָם לִהְיוֹת עָנִי שְבְּעֲנִיִים וְגוֹרֵף בִּיבִין וּבָזוּי שְבָּאֲנָשִים, וְלֹא לֶאֱכוֹל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וְלִהְיוֹת לָנֶצַח רָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם] וְעוֹד שֶׁזֶּהוּ טָעוּת מֵעִקָּרוֹ שֶׁאֵינוֹ נוֹגֵעַ כְּלָל לְפִקּוּחַ נֶפֶשׁ, דַּהֲלֹא אָנוּ רוֹאִין בְּעֵינֵינוּ שֶׁיֵּשׁ הַרְבֵּה עֲנִיִּים וּמָרֵי נֶפֶשׁ, וְהַיּוֹשְׁבִין בְּבֵיִת הָאֲסּוּרִין שֶּׁאֵין לָהֶם רַק לֶחֶם וּמַיִם וְגַם זֶה עַל פִּי הַדְּחָק, וְאַף עַל פִּי כֵן חַיִּים זְמַן רַב, וְלֹא תֹּאמַר לְפִי שֶׁהַיּוֹשֵׁב בְּבֵית הָאֲסוּרִים יוֹשֵׁב עַל מְקוֹמוֹ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בָּזֶה שֶׁהוּא עָמֵל וְיָגֵעַ, זֶה אֵינוֹ, כַּיָּדוּעַ שֶׁהָאָדָם הֶעָמֵל וְיָגֵעַ בְּאֵיזֶה עִנְיָן, הֶעָמָל תּוֹעִיל יוֹתֵר לִבְרִיאוּת הַגּוּף מִמְּנוּחָה, וּכְמוֹ שֶׁתִּרְאֶה זֶה בָּעֲנִיִּים הַנּוֹשְׂאִים מַשָּׁאוֹת בַּעֲיָרוֹת גּוּפָא, שְבְּטִבְעָן בְּרִיאִין הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵאֲנָשִׁים עֲשִׁירִים אֲשֶׁר מַאֲכָלָן הַרְבֵּה יוֹתֵר בְּטוֹב מִשֶּׁלָּהֶן, וְהַכֹּל הוּא מֵחֲמַת זֶה גּוּפָא, שֶׁהוּא עָמָל הַרְבֵּה בָּעֲבוֹדָה, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר קֹהֶלֶת מְתוּקָה שְׁנַת הָעוֹבֵד וגו', וּלְבַד זֶה גַּם כֵּן לֹא מִיקְּרֵי מִן הַתּוֹרָה בְּשֵׁם פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ, כֵּיוָן שֶּׁאֵין מַגִּיעַ זֶה לְמִּיתָה מַמָּשׁ, רַק שֶׁכֹּחוֹתָיו נֶחְלְשׁוּ עַל יְדֵי הַמַּשָּׁאוֹת [וְכִדְאִיתָא כְּעֵין זֶה בטו"ז או"ח סִימָן שד"מ מק"א עי"ש], הַכְּלָל אוֹמֵר לְךָ בְּאֵלּוּ הָעִנְיָנִים שֶׁלֹּא יוֹעִיל שׂוּם טַצְדָקִי בָּעוֹלָם שֶׁיִּהְיֶה מֻתָּר לוֹ לֶאֱכוֹל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, וְרַק שֶּׁהַיֵּצֶר הָרַע מַטְעֶה אֶת הָאָדָם פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה בָּזֶה, לוֹמַר שֶׁהוּא אָנוּס, וּמַרְשֶׁה לוֹ לִטְעֹם הַמָּרָק שֶׁל הַתַּבְשִׁיל הָאָסוּר, וְכֵיוָן שֶׁהוּא מַרְגִּילוֹ בָּזֶה הוּא מוֹרִידוֹ עוֹד מַדְרֵגָה שְׁאוֹלָה, וּמַרְשֶׁה לוֹ לִטְעֹם קְצָת מִן הַבָּשָׂר בְּטַעֲנָה שֶׁל שְׁטוּת, שֶּׁאוֹמֵר לוֹ בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֱכוֹל לְמַלֵּא אֶת נַפְשְׁךָ, [וּבֶאֱמֶת הוּא טָעוּת דְּכִי מִשּׁוּם שֶׁאָכַל שׁוּם יַחְזֹר וַיֹּאכַל שׁוּם וִיהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף יוֹתֵר, וַהֲלֹא כְּתִיב אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה פֶּן תָּמוּת בְּלֹא עִתְּךָ, וְגַם הָאִסּוּר הוּא חָמוּר עוֹד הַרְבֵּה יוֹתֵר] עַד שֶׁהוּא מַרְגִּילוֹ בָּזֶה פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וְנַעֲשֶׂה לוֹ הַדָּבָר כְהֵיתֶּר, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָּה בָּהּ נַעֲשֶׂה לוֹ כְהֵיתֶּר.
מֻכְרָח אָנֹכִי לְהַרְחִיב אֶת גֹּודֶל הָאִסּוּר שֶׁיֵּשׁ בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, וְאַחַר כָּךְ נַעְתִּיק אֶת גֹּודֶל הָעֹנֶשׁ שֶׁיֵּשׁ עֲבוּר זֶה לְהַנֶּפֶשׁ וּלְהַגוּף, וְאַחַר כָּךְ גֹּודֶל הַשְּׂכַר, שֶׁיִּהְיֶה לְמִי שֶׁנִּזְּהַר מִזֶּה
- וּבַעֲבוּר שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ שֶּׁנַּעֲשָׂה זֶה הָאִסּוּר כְּהֶפְקֵר בָּאֲרָצוֹת הָרְחוֹקוֹת בְּעֵינֵי אֵיזֶה אֲנָשִׁים הַהֲמוֹנִים הַמִתְנוֹדְדִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, לָכֵן מֻכְרָח אָנֹכִי לְהַרְחִיב קְצָת הָעִנְיָן וּלְהַעְתִּיק לִפְנֵי הַקּוֹרֵא אֶת גֹּודֶל הָאִסּוּר שֶׁיֵּשׁ בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, וְאַחַר כָּךְ נַעְתִּיק אֶת גֹּודֶל הָעֹנֶשׁ שֶׁיֵּשׁ עֲבוּר זֶה לְהַנֶּפֶשׁ וּלְהַגוּף, וְאַחַר כָּךְ גֹּודֶל הַשְּׂכַר, שֶׁיִּהְיֶה לְמִי שֶׁנִּזְּהַר מִזֶּה.
בְהֵמָה הַנִּשְׁחֶטֶת בְּסַכִּין שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק בְּדִין הַתּוֹרָה הִיא נְּבֵלָה גְּמוּרָה, וְיֵשׁ עַל כָּל כְּזַיִת וּכְזַיִת לָאו בִּפְנֵי עַצְמוֹ מִשּׁוּם נְבֵלָה
- כִּי הִנֵּה יָדוּעַ דִּבְהֵמָה הַנִּשְׁחֶטֶת בְּסַכִּין שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק בְּדִין הַתּוֹרָה הִיא נְּבֵלָה גְּמוּרָה, וְיֵשׁ עַל כָּל כְּזַיִת וּכְזַיִת לָאו בִּפְנֵי עַצְמוֹ מִשּׁוּם נְבֵלָה, וְאִם הִיא נִטְרֶפֶת קוֹדֵם מִיתָתָהּ כְּמִנְהָגָם, שֶׁמַּכִּין אוֹתָהּ בַּמֹּחַ יֵשׁ עָלֶיהָ לָאו מִשּׁוּם אִסּוּר טְרֵפָה, שֶׁהוּא נְקוּבַת הַמֹּחַ, אֲפִילוּ אִם הָיוּ שׁוֹחֲטִין אוֹתָהּ אַחַר כָּךְ, וְכָל שֶׁכֵּן אִם מֵתָה מֵעַצְמָהּ אַחַר כָּךְ אֶפְשָׁר שֶׁחָל עַל זֶה עוֹד אִסּוּר נְבֵלָה גַּם כֵּן, [וְצָרִיךְ עִיּוּן בְּהַפּוֹסְקִים אִם יֵשׁ עַל זֶה עַתָּה שְׁנֵי לָאוִין אוֹ לֹא] וְגַם מָצוּי גַּם כֵּן דְהַמַפְקִיר אֶת נַפְשׁוֹ לֶאֱכוֹל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת אֹכֵל מִן הַבָּא בְּיָדוֹ, וַאֲפִילוּ אִם יִזְדַּמֵּן בְּתוֹךְ זֶה אִסּוּר חֵלֶב גַּם כֵּן לֹא יַקְפִּיד עַל זֶה, וְעַל אִסּוּר חֵלֶב יֵשׁ לָאו וְכָרֵת כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה, וְעַל עִנְיָן כָּרֵת יִדְווּ כָּל הַדָּוִוּים שֶׁנִּכְרַת נַפְשׁוֹ מִמְּקוֹר הַחַיִּים הָעֶלְיוֹנִים, וְאִם הַחֵלֶב הוּא מִבְּהֵמַת נְבֵלָה וּטְרֵפָה חַיָּב עַל זֶה מִשּׁוּם נְבֵלָה וּטְרֵפָה וּמִשּׁוּם חֵלֶב כַּמְּפֹרָשׁ ברמב"ם [פרק ז' מִמַּאֲכָלוֹת אֲסֻרוֹת] שֶׁהוּא לוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁנֵי הָאִסּוּרִין, וְעַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן ס"ד שֶׁיֵּשׁ הַרְבֵּה דִּינִים בְּאִסּוּרֵי חֵלֶב, וּמִי שֶׁרָגִיל לֶאֱכוֹל עִם הַגּוֹיִם בְּמַאֲכָלָיו, בְּוַדַּאי בְּהֶמְשֵׁךְ הַזְּמַן בָּא לְיָדוֹ אֶחָד מִן הַמִּינִים שֶׁחַיָּב עֲלֵיהֶן כָּרֵת, וְגַם אֲפִילוּ יִהְיֶה בָּקִי בְּדִינֵי אִסּוּר חֵלֶב, וְיוֹדֵעַ שֶׁהָיָה בְּכָל כֹּחוֹ נִזְהָר מֵהֶן עַל כָּל פָּנִים אֹכֵל הַחוּטִים שֶׁצָּרִיךְ לְנַקְרָן מִשּׁוּם חֵלֶב, וְגַם מָצוּי שֶׁאוֹכֵל הָאֲחוֹרַיִם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן גִּיד הַנָּשֶׁה, וְכָל זֶה מִלְּבַד אִסּוּר דָּם, רְאֵה כַּמָּה אִסּוּרִים חֲמוּרִים יָכוֹל לַעֲבוֹר כְּשֶׁהוּא אוֹכֵל עִם הַגּוֹיִם בִּסְּעוּדָה אַחַת, וְכָל שֶׁכֵּן חַס וְשָׁלוֹם מִי שֶׁהֻרְגַּל בָּזֶה, בְּוַדַּאי יֵשׁ לוֹ כַּמָּה מֵאוֹת לָאוִין שֶׁל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, וְשֶׁל חֵלֶב, וְשֶׁל גִּיד הַנָּשֶׁה, וְכֵן לִפְעָמִים גַּם כֵּן שֶׁל חֲזִיר, וְגוּפוֹ מִתְפַּטֵּם מֵאִסּוּר, וּבְהֶמְשֵׁךְ זְמַן אוֹכֵל גַּם כֵּן מִינֵי דָּגִים טְמֵאִים, וְכָל מִינֵי שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, אוֹי לוֹ וְאוֹי לְנַפְשׁוֹ, שֶׁכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים מְטַמְּאִין לְהַנֶּפֶשׁ כַּמְּפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה, אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה [ויקרא י"ח כ"ד] וְכַאֲשֶׁר נְבָאֵר לְקַמָּן, וְאֲפִילוּ אִם אֹכֵל רַק הַתַּבְשִׁיל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בִּקְדֵרָה עִם אֶחָד מֵאֵלּוּ הַדְּבָרִים, גַּם כֵּן אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, מִשּׁוּם טַעַם כְּעִקָּר כַּיָּדוּעַ, וַאֲפִילוּ אִם לֹא בִּשְּׁלוּ בָּהּ עַתָּה בָּשָׂר כְּלָל, הֲלֹא יָדוֹעַ שֶׁמְּטִילִין בָּהּ עַל כָּל פָּנִים שַׁמְנוּנִית שֶׁל חֲזִיר אוֹ חֵלֶב וְשַׁמְנוּנִית שֶׁל נְבֵלָה וּטְרֵפָה וּשְׁאָר מִינִים הָאֲסוּרִים, וְאֲפִילוּ אִם אֵרַע בְּמִקְרֶה שֶׁלֹּא הֵטִילוּ עַתָּה בְּהַתַּבְשִיל שַׁמְנוּנִית כְּלָל, עַל כָּל פָּנִים אָסוּר הַתַּבְשִׁיל, מִשּׁוּם הַקְּדֵרָה גּוּפָא אִם בִּשֵּׁל בָּזֶה הַמֵּעֵת לְעֵת גּוּפָא דְּבַר אִסּוּר בְּהַקְדֵרָה, עַל כֵּן הַשּׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִשְׁמֹר עַצְמוֹ מִמַּאֲכָלוֹת הָאֲסוּרוֹת וְיִהְיֶה טוֹב לוֹ בָּזֶה וּבְבָא וְכַאֲשֶׁר נְבָאֵר לְקַמָּן בְּפֶרֶק שְׁלֹשִׁים, (אַךְ אִם הוּא שׁוֹכֵב בְּבֵית הַחוֹלִים [בְּאַלְנִיצָע] שֶׁל גוֹיִם וְאָמְרוּ לוֹ הָרוֹפְאִים שֶׁהוּא מֻכְרָח לֶאֱכוֹל בְּכָל יוֹם קְצָת בָּשָׂר, אוֹ עַל כָּל פָּנִים תַּבְשִׁיל שֶׁל בָּשָׂר, וְאִם לָאו הוּא בְּסַכָּנָה, וְאֵין לוֹ מִי שֶׁיִּבְשַׁל לוֹ בִּלְתִּי זֶה הַתַּבְשִׁיל הַמָּצוּי שָׁם, עַל כָּל פָּנִים יִרְאֶה לְהַקְטִין אֶת הָאִסּוּר, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יֹאכַל אֶת הָאִסּוּר גּוּפָא, רַק הַמָּרָק אוֹ הַתַּבְשִׁיל בִּלְבַד), וְדַע עוֹד דְכְּשֵם שֶׁאָסוּר לֶאֱכוֹל בְּעַצְמוֹ דָּבָר אִסּוּר, כָּךְ אָסוּר לוֹ לְהוֹשִׁיט לְחֲבֵירוֹ יִשְׂרָאֵל שׁוּם דָּבָר אָסוּר, אוֹ לְסַיְּעוֹ לְשׁוּם דָּבָר שֶׁאָסוּר לוֹ לַעֲשׂוֹת, וְעוֹבֵר בָּזֶה עַל וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל, וַאֲפִילוּ לְקָטָן אָסוּר לְהוֹשִׁיט דָּבָר אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, מִדִּכְתִיב בִּשְׁרָצִים לֹא תֹּאכְלוּם וּקְרָא יְתֵירָא הוּא שָׁם, וְקִבְּלוּ חֲכָמֵנוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה דְּרוֹצֶה לֹומַר לֹא תַּאֲכִילוּם לִקְטַנִּים, וְהוּא הַדִּין בִּשְׁאָר דָּבָר אָסוּר וְכִדְאִיתָא בִּגְמָרָא [יבמות קי"ד].
[א]) הגה"צ רבי יעקב יוסף (חריף) (1840 – 28 ביולי 1902) היה הרב הראשי הראשון והיחיד של העיר ניו יורק, ומייסד אגודת הרבנים. ונודע כדרשן ומגיד מישרים רהוט, ומשך קהל אלפים לדרשותיו המוסריות.
נולד לר' דוב, שהיה פועל עני בעיירה קרוז שבליטא. למד בישיבת וולוז'ין, עבר לעיר קובנא, שבה למד אצל רבי ישראל סלנטר שעיצב את אופיו והתווה את דרכו המוסרית.
בגיל צעיר התקבל כרב בעיירה וילון, שבה הקים גם את הישיבה הראשונה שהוקדשו בה שעות מיוחדות ללימוד מוסר.
לאחר 5 שנים עבר לכהן כרבה של יורבורג, ומאוחר יותר נתמנה לרב העיירה זאגר חדש. בשנת 1883 , לאחר התמנותו של הרידב"ז לרבה של סלוצק, החליפו הרב יעקב יוסף כמו"ץ ראשי ומגיד מישרים דווילנא, בשנת תרמ"ח הוציא בווילנא את ספרו "לבית יעקב", דרושים עה"ת, ב' חלקים.
בסוף שנת תרמ"ח (1'888) הגיע לארצות הברית, בבואו לניו יורק מצא את הקהילה היהודית בארצות הברית מפוזרת ומפולגת, ורמתה הרוחנית הייתה נמוכה. הוא החל בעבודה מאומצת ליצור מסגרת שתאחד את כל הקהילות ובתי הכנסת של ניו יורק ותפקח על סדרי השחיטה, בעבודה זו התעמת עם קצבים וכן עם נותני כשרות אחרים שלא אבו לוותר על חזקתם.
למרות שבתחילה הייתה התלהבות גדולה ממינויו של הרב הרהוט, התאכזבו חלק מהתושבים מקנאותו לענייני הדת והכשרות, ואותם שלחמו מקודם בעד המינוי החלו להתנגד לו בשל כוונותיו בתחום השחיטה. מתנגדיו עוררו מהומה על הביורוקרטיה והעלויות המוגזמות שלטענתם הסיבה להם ההשגחה על כשרות הבשר, וסירבו לקבל את הוראותיו. תומכי הרב פנו לגדולי אירופה כדי שיביעו תמיכה ברב יעקב יוסף, בהם הר' יוסף זכריה שטרן משאוול.
בשנת תרמ"ט קיבלו מכתב מהמהרי"ל דיסקין שהיה כבר בירושלים, המביע תמיכה גורפת בהצדיק רבי יעקב יוסף. במכתב נאמר: הנה שמועה מבהלת באוזנינו ומודעה נדפסה נגד עיני בקום משטינים ומפריעים וכו' לדבר עתק על צדיק כמוהו.
למרות תמיכת גדולי אירופה בהרב יעקב יוסף, לא פסקה ההתנגדות לו, והיא לובתה על ידי רבנים שאיבדו את משכורתם עקב הקמת אגודת הקהילות, שכן הקהילות הפנו את המסים לאגודה, אשר לא היו לה אמצעים מספיקים למינוי רבנים. בשל קשייה הכלכליים של האגודה נעשה הסכם עם הקצבים שהם ישלמו את משכורות הרבנים, צעד שהביא לשליטה של הקצבים ברבנים. בעקבות מצב זה הקים הרב יעקב יוסף בסמוך לפטירתו את "אגודת הרבנים", כדי לייצב את מעמד הרבנים ולסדר את תחום הכשרות.
נפטר בשנת (1'902 (תרס"ב. (על שמו ישיבת רבנו יעקב יוסף, שהוקמה במנהטן וכיום נמצאת בסטטן איילנד ((בית הספר היסודי וניו ג'רזי, התיכון והישיבה הגבוהה).