ספר קב הישר השלם
וְהוּא סֵפֶר נֶחְמָד לְתוֹעֶלֶת הַנֶּפֶשׁ וְגוּף וּנְשָׁמָה, וְכָל הָהוֹגֶה בּוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, לַעֲבוֹד בּוֹרְאוֹ לִבּוֹ יִהְיֶה בָּרָה כַּחַמָּה, וּבוֹ ק"ב פְּרָקִים וּמָהוּת הַסֵּפֶר תִּמְצָא בְּהַקְדָּמַת הַסֵּפֶר, אִמְרֵי שֶׁפֶר, הֵן בִּפְשָׁטִים טוֹבִים וּבִמְשָׁלִים וּמְלִיצָה, כָּל הָרוֹאֶה אוֹתָם יִשְׂמַח בְּשִׂמְחָה וְדִיצָה
חִבְּרוֹ חַד זְעֵירָא דְּמִן חַבְרַיָּא ה"ה הָאַלּוּף הַתּוֹרָנִי מוֹהַר"ר צְבִי הִירְשׁ בֶּן הָרַב הַגָּאוֹן הַמְפֻרְסָם בַּעַל מְחַבֵּר בִּרְכַּת הַזֶּבַח וְסֵפֶר בִּרְכַּת שְׁמוּאֵל וְסֵפֶר תִּפְאֶרֶת שְׁמוּאֵל וְסֵפֶר אֱמוּנַת שְׁמוּאֵל, כְּבוֹד הָרַב הַמָּנוֹחַ מוֹהַר"ר אַהֲרֹן שְׁמוּאֵל קָאַיידְנָוֶר זַ"ל אֲשֶׁר אוֹר תּוֹרָתוֹ הָיְתָה זוֹרַחַת בִּקְהִלָּה קְדוֹשָׁה פְרַאנְקְפוּרְט דְּמַיין וּבִקְהִלָּה קְדוֹשָׁה קְרָאקָא, יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן אָמֵן.
להורדה: (קובץ word)
..
בַּעַל יַלְקוּט מֵעַם לוֹעֵז, שֶׁחַי בְּדוֹרוֹ שֶׁל הַמְחַבֵּר סֵפֶר קַב הַיָּשָׁר, בְּעִיר הַקּוֹדֶשׁ צְפַת, מְשַׁבֵּחַ אוֹתוֹ לִמְאֹד, וּמְבִיאוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת בְּסִפְרוֹ.
הַגָּאוֹן הַקָּדוֹשׁ בַּעַל מְחַבֵּר סֵפֶר פְּרִי מְגָדִים זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ כּוֹתֵב עַל סֵפֶר קַב הַיָּשָׁר שֶׁהוּא סֵפֶר נָחוּץ מְאֹד, שֶׁמְּרַפֵּא אֶת הַנְּשָׁמָה וְהַגּוּף. כָּל דְּבָרָיו מְלֵאִים מוּסָר וְהִתְבּוֹנְנוּת. הוּא לְעֵזֶר הֵן לְתַלְמִיד חָכָם וְהֵן לַאֲנָשִׁים וְנָשִׁים מֵהֲמוֹן הָעָם.
אַדְמוֹ"ר הַגָּאוֹן הַקָּדוֹשׁ בַּעַל מְחַבֵּר ספה"ק צֶמַח צֶדֶק מִלְיוּבַּאוִויטְש זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ, הוֹרָה לְאֶחָד מִגְּדוֹלֵי תַּלְמִידָיו דֶּרֶךְ לְיִרְאַת הַשֵּׁם וְהוֹרָהוּ לִלְמוֹד אֶת הַסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ:
"קַב הַיָּשָׁר". (לִקּוּטֵי דִבּוּרִים מהריי"ץ ח"א דף 54).
..
|
|
w בראשית w
v
ד.
v
דער הייליגער "נועם אלימלך" זי"ע, – ר' אלימלך פון ליזענסק האט שטענדיג געלערנט אין דעם הייליגן ספר "קב הישר". הונדערט און צוויי מאל האט ער געלערנט דעם "קב הישר" – לויט דעם נאמען און קאפיטלען פון
ספר (àåø àìéîìê, àåú ÷"ä).
אינהאלט
פון פרקים א'-ב'
v
פרק א'
בפרק זה מבואר מעלת החכמה שניתנה להאדם
א. "ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה". מקרא זה בא להודיע, שעיקר תפארת החכמה והתבונה היא כשהולידו והצמיחו דבר שיש בו תועלת ויסוד ומקור.
על ידי מעשים טובים מפאר ומרומם האדם את נשמתו
ב. ובזאת יתהלל החכם ויתפאר המבין כשפועל בחכמתו ובינתו מה שהוא תכלית גדול, ותועלת לנשמתו החצובה מתחת כסא כבודו יתברך, ונתנה אל האדם אשר הוא קרוץ מחומר, כדי לקשטה בקישוטין נאים ומהודרים במעשיו הטובים ובדרכיו הישרים, ולהחזירה כאשר יבא זמן פקידתה של הנשמה לשוב. נשמת הצדיקים בעוז ובחדוה.
ג. ועל חכמה זו נאמר "והחכמה תחיה את בעליה". מה שאין כן כשמוליד בחכמה דברים שאין בה תועלת כי אם תוהו והבל וריק, והגוף היה כלה ואבד וכל תאותיו והנאותיו כלא היו. מה יתרון בחכמה זו.
ד. ואין צריך לומר כשהאדם מוליד בחכמתו פעולת שוא ושקר, וענינים רעים ומקולקלים, שלא כדין ודת תורתינו הקדושה, אז עושה כתמים ופגם בנשמתו.
ה. אוי לו לאותו החכמה, אוי לו לאותו הבינה, הגורם לנשמה דיליה צער גלגולים קשים ומרים, ויסורים בגיהנם, ונדחית מפרגודא קדישא בחרפה ובבושה גדולה.
לעשות חשבון הנפש בכל יום, אפילו לכמה רגעים בלבד, איך נראה האדם בעולמו
ו. על כן עצה היעוצה לכל מי אשר בשם ישראל יכונה, להכניע לבבו הקשה, ויקח פנאי לעצמו להתבודד במקום מוצנע שתפול עליו הכנעה גדולה, ואימת הקב"ה, ויחשוב בימיו ושנותיו אשר כבר עברו וחלפו והיו כלא היו, וכל יום זמנו מתקצר ומתקרב אל יום הפקודה, שהוא יום המות, אשר מי יודע אותו, כי הוא שט ובא פתע פתאום, והשלוחי בית דין של מעלה אצים וממהרים להביאו, ליתן דין וחשבון על כל דבור, ומעשה, ומחשבה, בלתי וויתור מאומה.
ז. ווי לנו מיום הדין, ווי לנו מיום התוכחה. וכל לב יודע מרת נפשו, מה שמרד בהקב"ה, הכעיס לפניו בילדותו ובזקנותו, במקום גלוי ובמקום נסתר, כי לפני הקדוש ברוך הוא הכל גלוי וידוע. ובשעת הדין כלם עומדים ומעידים בפניו, באיזה יום ובאיזה שעה נעשית הרעה, ובאיזה מקום.
הרושם המתואב שנשאר באדם מן החטא
ח. ובא וראה מה שמצאתי כתוב בספר אותיות דר' עקיבא, כי יש מלאך אחד עומד סמוך לרקיע ראשון, ורואה מעשים של בני אדם ומכריז למלאר אחר, ואותו המלאך השני מכריז הכרוז לפניו פרגודא קדישא. (רצונו לומר פרוכת הקודש), ומחמת קול כרוז זה מה שבני אדם עושין עבירות, מתרחקים משם כל המלאכים שרוצים לומר שירה עד שמטהרין את המקום בטבילות.
ט. אוי לנו קל וחומר, אם מהמקום ששומעין כרוז קול העבירה המלאכי השרת מתרחקים, ומטהרים המקומות, מכל שכן שיש טומאה באותו מקום עצמו שנעשה בה העבירה, וקל וחומר הבן אדם שעושה עבירה בעצמו.
תשובה אמיתית מעומק הלב מועיל אפילו על עבירות חמורות ביותר
י. אל יאמר הבן אדם יתמרמר לבי בקרבי, ווי לי אין תרופה עוד, שהרביתי לחטוא לפני הקב"ה, אדרבא תחשוב בדעתך כי ה' אלהי ישראל הוא מלא רחמים כפיו וידיו פרושות לקבל תשובה. ובפרט מעמו ונחלתו.
הקב"ה פושט יד לשבים שרוצים להתקרב אליו יתברך
יא. ותיכף כשיקח האדם פנאי לעצמו ומתבודד כך, אז בודאי אלהים יהיה בעזרו לגדור גדר על להבא, ויהיה ה' אלהיו עמו. והבא לטהר מסייעין לו, ויש לו להבן אדם בעצמו לראות ליישר המסילה ולתקן את המעוות.
מה שביכולת דיבור אחד בלבד לגרום למעלה. – מעשה נוראה באשה שעמדה לפני הבית דין של מעלה
יב. ואל יהיה מקיל לעצמו לומר זה הוא עבירה קלה, ואין כדאי להתחרט בזה, או לעשות תשובה. ואניח את הקלים, ואתבונן על החמורות לתקן, כי צריר האדם לידע שאין הקב"ה וותרן, ואפילו על דבור קל. ובא וראה מה שכתב הרב החסיד בספר "רכב אליהו" מה שאירע בימיו.
יג. באשה אחת שיתה יושבת בין שארי נשים, והיו מספרות אשה אחת עם חברתה בענין התשובה של דין וחשבון שצריך כל אדם ליתן על מעשיו.
יד. פתחה אשה אחת בדרך שחוק ואמרה, ואני בבואי לפני יום הדין בב"ד של מעלה וישאלו אותי למה עשית כך, אעשה את עצמי אילמת שלא אוכל להשיב, ולא היו ימים מועטים עד שנעשית אילמית עד יום מותה עכ"ל.
העשירות אינה הוכחה על צדקות האדם
טו. הרי מוכח שהדיבור סליק למעלה ועושה רושם, ואל יחשוב וידמה האדם לומר, שאחרי חטאו ופעולת שוא שעשה יש לו תענוגי עולם הזה, ועושר ובריאות גופו, ובשביל זה לא יחריד לו חרדה, אדרבה עליו נאמר "יש עושר שמור לבעליו לרעתו", כי הקב"ה ממתין לו עד שתתמלא סאתו, ובפעם אחת ישפך חרון אף ה' עליו, ויבאו עליו בעלי חצים ודינים קשים רחמנא ליצלן, בלי חנינה וחמלה.
אם האדם היה רואה ומרגיש מה למטה ממנו, היה כל עסקו רק במעשים טובים
טז. בן אדם אם אתה יודע כמה שידין מס"א האורבים על רביעית הדם שבלב האדם, בוודאי היית משעבד גופך ונשמתך להבורא יתברך.
יז. והנה כתיב "חדשים לבקרים רבה אמונתך", בכל בקר בהקיץ משנתו, נעשה האדם בריה חדשה, וידוע כי תכלית בריאות האדם על מנת לקיים התורה, והחוקים, ומצות ה'.
סגולה ליראת שמים, לזכור תמיד מעמד הר סיני
יח. ועל כן צריך האדם כשיעור משנתו, יחשוב בדעתו תיכף במעמד הר סיני, ויצייר בשכלו איך היה ישראל טהרה ופרישות כשהיו עומדים בהר סיני, באימה ויראה, ברתת ובזיע, והר סיני עשן מפני האש אשר ירד הקדוש ברוך הוא עליו ברבבות מלאכים, וקול השופר, ומשה רבינו עליו השלום אדון כל הנביאים היה הסרסור בין הקב"ה ובין עמו ישראל.
כוונת המזוזה
יט. ואחר כך יהיה האדם זריז שיצא מפיו דבור של קדושה. ועל כן כתב הרב בעל "סדר היום", שתיכף ומיד כשיקיץ האדם משנתו יאמר, "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". ואחר כך ינקה את גופו, ויטול ידיו, ואחר כך ילך בזריזות לבהכ"נ להתפלל.
כ. ובהיות ידוע כי אוירא דעלמא מלא מסטרא אחרא, וביותר המקטריגים הנעשים מחטאים ופשעים של בני אדם משוטטים בעולם באוירא, כנזכר כמה פעמים בזוהר, ויש לחוש פן בהליכתו לבית הכנסת יתדבקו החיצונים בזה האדם, שממהר ללכת לבית הכנסת.
כא. לזה צריך לידע מה שאמר בזוהר, כי לצד שמאל בפתח יש סטרא אחרא חד ועליו נאמר "לפתח חטאת רובץ". והמזוזה הרומזת על שכינתא קדישא קבוע מימין, וסימן לב חכם לימינו, ושם מקומה והיא נקראת רחל, ואלמלא שם של שד"י שכנגדו, לא היה יכול האדם מישראל לילך, כי בצד שמאל עומד הסטרא אחרא שם, והיא ברמז דיליה "לפתח חטאת רובץ" בהיפוך אתוון ראשי תיבות "רחל". ולכן שם של שדי שכנגדו הוא מכניעו. ועל זה כתיב "והיה שדי בצריך".
שמירה בצאת האדם מביתו
כב. אמנם עיקר שמירה צריך ממנו בצאתו מן פתח ביתו לבלתי ידביק בסטרא אחרא ולהביאו לידי חטא חס ושלום, ועל כן בפתח הפנימי שבבית יכוון בהנחת יד על המזוזה, כי "יצר" במילוי אותיות הוא יו"ד צד"י רי"ש סופי תיבות "שדי", רצוני לומר ששם של שדי הוא טוב להנצל מיצר הרע. ובצאתו מביתו יתפלל תפלה קצרה.
על ידי קריאת שמע נשמר האדם מכל עון ואשמה
כג. רבונו של עולם, חוסה נא עלי למלטני מיצר הרע וכל כת דיליה אמן. או יקרא קריאת שמע פרשה ראשונה "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" עד "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" ואז ימלט באותו יום מכל עון ואשמה.
פרק שני
בפרק זה מבואר שצריך האדם לשמור עיניו מלראות דברים שאינם מהוגנים
א. דוד המלך ע"ה אמר בתהלים "העבר עיני מראות שוא בדרכיך חייני". צריך אדם לדעת כי הרבה דברים הם תלוין בראיות של אדם, על כן נראה לי שצריך ליזהר תיכף בקומו משנתו אם מסתכל בראיה אל הבתים יכוין שהקב"ה נתן מצות מזוזה בפתח הבית [כדכתיב (דברים ו, ט, שם יא, כ) וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך]. מצוה מעקה לגג הבית כדכתיב "ועשית מעקה לגגך".
צריך אדם לקדש את עיניו לפי ידיעתו ולפי לימודו
ב. ואם יוצא מפתח ביתו ופגע בבהמות טהורות הראויין לקרבן, יחשוב בדעתו שהקב"ה צוה לנו להקריב קרבנות [כדכתיב (ויקרא א, ג) אדם כי יקריב מכם קרבן לה'], ואם פגע בבהמות ובחיות טמאות [ראה ויקרא פרק יא, דברים פרק יד], יחשוב בדעתו איסור אכילתן, וכן אם פגע בגוי יחשוב בדעתו איסור חתנות, וכל איש ואיש כל אחד צריך לחשוב לפי ידיעתו ולפי לימודו, והוא ענין גדול מאוד, שהוא מכניס העינים בקדושה בגוונין דעינין.
על ידי הבטה על דבר שבקדושה עושה לבוש לעיניו בקדושה. – מי שמסתכל על הנשים זרות מכניס את עצמו לטומאה גדולה
וזה לעומת זה, כמו שהמסתכל בדברי קדושה, הוא עושה מלבוש לראיית עיניו בקדושה, כן ח"ו הוא להיפך, כיון שהאדם ממציא לראות בדברים דאסורים, ובנשים זרות, אז מכניס את עצמו לטומאה גדולה.
ראיה והוכחה לגודל פגם הראיה בדברים האסורים
ג. וראיה גדולה, שהראיה הוא פוגם ומפגים, מעוף אחד הנקרא בת היענה שעל ידי שהביצים מונחים לפניה, והעוף מסתכל בם בראייתה, מנקבת הביצה, ויוצא מכל ביצה אפרוח אחד. ועוד אוכיח לקמן בפרקים חידושים מזה.
שמירת העינים מונע את האדם מכל מכשול
ד. ולכן תקנו חכמינו זכרונם לברכה גדר וסייג שלא להסתכל במקום שקרוב לבא לידי חטא, כגון בנשים ובתולות המביא לאדם לידי הוצאות שכבת זרע לבטלה, ועל זה כיון דוד המלך עליו השלום "העבר עיני מראות שוא בדרכיך חייני", רצונו לומר כי תיבת שו"א הוא גימטריה ש"ז. והוא ר"ת שכב"ת זרע, והוא רמז גדול. ונ"ל עוד דלילית עם כיתותיה, נקראים חבלי שוא, חבלי דמיתה, כדאיתא כמה פעמים בזוהר, ולכן התפלל דוד ע"ז ואמר, "כדרכיך חייני" דהוא מסטרא דחיים, ולא מסטרא דמיתה ח"ו.
סגולה להנצל מן החטא, שעיני האדם יתאוו תמיד להשי"ת
ה. והנה כבר כתבו בעלי מוסר, שיש סגולה נפלאה להנצל מעבירה זו. יצייר האדם תמיד כאלו שם השם כתוב לפניו, בדיו שחור על גבי קלף, וכמן שנאמר "שויתי ה' לנגדי תמיד", וזהו סוד הכתוב שאמר גם כן דוד המלך עליו השלום "עיני תמיד אל ה' כי הוא יוציא מרשת רגלי", וקל להבין.
עצת המגיד מישרים
ו. והנה המגיד להרב בית יוסף זצ"ל, נתן עצה הוגנת להרב זכרונו לברכה כדי שלא יבא האדם לידי החטא, יצייר כאלו דיוקנו של אביו עומדת לפניו. והביא ראיה מיוסף הצדיק שביקש לשכב עם אשת פוטיפרע, ונזדמן לעיניו דיוקנו של אביו, ופירש יוסף מהחטא.
רמז לענין דמות דיוקנו של אביו
ועוד רמז בתורתינו הקדושה, דשא עשב מזריע זרע. דשא הוא ראשי תיבות דיוקנו של אביו, הוא עשב שהוא טוב למזריע זרע למינהו, ולא להוציא שכבת זרע לבטלה, כי אם במינו דוקא.
העין שמסתכל על דברים אסורים, נענש מרות לאחר פטירתו ל"ע
ז. ובא וראה מה דאיתא בזוהר פרשת פקודי, כי יש ממונה אחד שנקרא פתות, על שם שהוא מפתה לבני נשא למסתכלא ולעיינא במה דלא איצטריך ליה בכמה ניאופין וזנונים שלאחר מיתת האדם ונקבר בקבר, בא הממונה ההוא ומחזיר להאדם נשמתו, ואחר כך נוטל את האדם באכזריות, ומשבר עצם של עינים, ונוטל ממנו את העינים, ואחר כך דן אותו ביסורין קשים ומרים, ואחר כך מורידין אותו לבור, שיש בו הרבה נחשים ועקרבים ואוחזין בו ודנין אותו בדינים קשים ומרים רחמנא ליצלן.
עין המסתכל במקום האסור, מתגלגל אחר כך בעוף הנקרא "ראה", שטבעו גם כן כך
ח. ואמר הקדוש האר"י זכרונו לברכה כי יש עוף קטן הנקרא בתורה ראה, ונקרא כך ע"ש שרואה מרחוק על עוף זה אמרו חכמינו זכרונם לברכה שנקרא כן שרואה למרחוק ומזנה בראייתו. ולכן העונש של בן אדם המסתכל בנשים, יתגלגל נשמתו בעוף זה, מדה כנגד מדה, וסובל שם צער גדול מאוד.
סיבה הראשונה להחטא
ט. וצריך שתדע כי לכל עון יש גרם וסיבה המביאה אותו לידי כך. והכי נמי יש גרם וסיבה המביאות אותו לידי הסתכלות בנשים האסורות.
אפילו על מה שתיקנו חכמינו זכרונם לברכה לומר ברכת "ברוך משנה הבריות", לא ישבע עיניו מראיה ההיא
והסיבה הראשונה כשאדם מסתכל בדברים טמאים עד שהשביע עינו בהם בהסתכלותו, אף שיש לאדם רשות לראות בריות משונות הבאות ממדינות מרחקים וע"ז תקנו חכמינו זכרונם לברכה וקבעו ברכה "ברוך משנה הבריות". מכל מקום לא ישביע עינו בהסתכלות, ולא יראה בהם כי אם דרך ארעי, כי מאור העינים רומזין בד' גוונין שהן נגד אותיות שם ה'.
אדם המסתכל על דברים טמאים, מביא על עצמו רוח טומאה
י. ואם הבן אדם רואה בראייתו בריות טמאות, אז הוא ממשיך רוח הטומאה החופף עליו בזה הדבר. והוא הגורם אחר כך להסתכל בדבר היותר גרוע, המביא האדם לידי מכשול, ולכן הזהירו רבותינו זכרונם לברכה שלא להסתכל אפילו באשתו נדה. כי טומאה של נדה החופף על האשה בימי נדתה על ידי הראיה שואב הוא אליו הזוהמא, ומדבק הטומאה בעיניו.
להסתכל רק על דברים טובים
יא. והראיה לזה שכיון שהאשה נדה מסתכלת במראה שקורין בל"א (שפיגל) חדש, עושה ראייתה כמראה רושם כתם א' שאי אפשר להעביר אותו הכתם. ולכן אמרו גם כן חכמינו זכרונם לברכה דאסור להסתכל בפניו של אדם רשע, אלא ירגיל עצמו לשום עיניו בדבר קדושה, ואז הוא ממשיך קדושה ונותן הארה גדולה לד' גוונין דעינא דיליה.
טוב להסתכל בשמים, מעשי השי"ת שמונעים מעשים הרעים
וטוב לאדם להסתכל בשמים כדי לראות מעשי ה' יתברך, כמ"ש בזוהר פרשת בראשית:
אמר רבי אלעזר בן רבי שמעון בן יוחאי יומא חד הוינא על כיף ימא, ואתא אליהו ואמר לי, רבי, ידעת מה הוא דכתיב "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", אמינא לי' אילין שמיא ואילין עובדי הקב"ה דאית ליה לבר נש לאסתכלא בהו, ולברכא ליה, דכתיב "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת" וכתיב "ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ" עד כאן לשונו.
[תרגום הזוהר]:
אמר רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בן יוחאי: יום אחד הייתי על חוף הים, ובא אליהו ואמר לי רבי, הידעת מה זה שכתוב: שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה"?
אמרתי לו: אלו הם השמים וצבאם – מעשה הקדוש ברוך הוא שיש לבני אדם להסתכל בהם ולברך אותו, שכתוב: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננתה, וכתיב: "ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ", עד כאן).
המדקדקים במצוות מסתכלים על הרקיע בשעה שהכוכבים מתחילים להאיר, ואומרים מה רבו מעשיך ה'
וכן נוהגין אנשי מעשה להסתכל בשמים בשעת יציאת הכוכבים כשמתחילין להאיר אומרים "מה רבו מעשיך ה"' וגו' ובפרט כשמתחיל החמה להאיר, אזי צריך האדם להסתכל לשמים, בצאת השמש בגבורתו כי אז סטרא אחרא וחיצונים מתעוררים על ידי תוקפא דשמשא.
באשר שאין ביכולת הסטרא אחרא להסתכל באור הלבנה, מתכסה בצלה
יב. וכן כשהלבנה מתחיל להזריח אז הס"א שאין יכולה להתראות באור הלבנה, שאטין בעולם בתוקפה ובחוזק הן מסתירים עצמן בצל הלבנה, וע"ז נאמר "יומם השמש לא יככה וירח בלילה", וע"ז יכוין האדם תמיד באומרו בשחרית, "יוצר אור וכו' המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים" שיאירו המאורות ברחמים, ולא ינזק שום בר ישראל על ידי זריחת אור דילהון.
כדי שיתקבלו תפלותיו, צריך ליזהר בדיבורו קודם התפלה שלא ידבר דברים מיותרים
י. על כן צריך האדם ליזהר בראיית העין, ומכל שכן בדיבור שהוא נחשב כמעשה, על כן בהליכתו לבית הכנסת יראה למעט בדיבורו דברי חול עם חבירו, וכל שכן עם איש אחר, אשר הוא שלא לצורך, וזהו סגולה נפלאה שיקבל ה' ברחמיו תפלתו.
מה שביכולתה של שיחה יתירה שלא בזמנה ומקום הנכון לגרום
והנה מצינו בכתבי האר"י זכרונו לברכה, שצוה לתלמידיו החסידים, ובפרט לתלמידו ר' יצחק אשכנזי זכרונו לברכה, שילך ר' יצחק לכפר עין זיתים, על קבר ר' יהודה בר אלעי, ושם יתפלל, ולכוין יחודים שמסר לו האר"י זכרונו לברכה, ושם יגלה לו ר' יהודה ב"א פירוש על מאמר הזוהר בפ' האזינו, וצוה לו האר"י שלא ידבר עם שום אדם בהליכתו, והלך ר' יצחק אשכנזי זכרונו לברכה הנ"ל, והתפלל ועשה כל היחודים, ונשתטח על קברו, ואין קול ואין תשובה, וחזר בפחי נפש אל רבו האר"י זכרונו לברכה, ואמר לו, אדוני באתי על הקבר התנא רבי יהודא בר אלעי, ועשיתי ככל אשר צויתני, ולא בא אלי שום תשובה ממנו, והשיב לו האר"י, ולא ראיתי בהשגחותי שדברת עם ערל ערבי אחד, ולא די שהוא לא שאל בשלומך, אלא אתה הקדמת לו שלום. והלא צויתיך שלא תדבר עם שום בן אדם, אז זכר הרב רבי יצחק אשכנזי זכרונו לברכה שכך היה והודה לו עד כאן לשונו.
ראיה אסורה פוגמת את נשמת האדם
הרי לך ראיה שהדיבור והראיה פוגמין, ואף שבגלותינו מוכרחים להקדים שלום לכל אדם אפילו בשחרית קודם תפלה, מכל מקום יראה לקצר דבריו במאי דאפשר וזהו סגולה נפלאה ונאמנה ודוק כי קצרתי פה, ולקמן אאריך בו בפרקים.
פרק ה
| א. |
"ואהבת לרעך כמוך", אמרו רבותינו זכרונם לברכה, זה הוא הפסוק שהוא כלל גדול שבתורה. ואין לך אהבה יותר, כשרואה האדם דבר מגונה באחיו ישראל שעושה איזה חטא ועון, שצריך להוכיחו על זה, כי נשמתן של ישראל הן קשורין ודבוקין זה בזה.
אם האדם פוגם את נשמתו, אין לה מנוחה בעולם הבא
| ב. |
אבל הכלל הוא, שצריך האדם מי שהוא יודע ההרפתקאות והסיבות והעונשים שבאים על נשמת האדם אחר יציאת הנשמה מהגוף, צריך להודיע לחבירו אולי על ידו יזכה חבירו גם כן, ויעזוב דרכו הרשעה, ושב ורפא לו.
אויר העולם מלא נשמות שאין להם מנוחה בעולם העליון
| ג. |
והנה פה בפרק זה אכתוב קצת בקצרה עונש הנשמה שאדם פוגם בה בעו"ה. דע, כי אוירא חללא דעלמא הן מלאים מנשמות בני אדם שאינם יכולין עדיין לבא למקום מנוחתן, וכמו שהעידו תלמידים של הרב האר"י ז"ל שהיה אומר להם:
האילנות והשדות מלאים רבבות נשמות שמתחננים לתיקון
| ד. |
דעו, כי אוירא דעלמא וחללה הן מלא נשמות הנדחין שאינם יכולין לבא עדיין למנוחתם. ופעם אחת הלך האר"י ז"ל ללמוד תורה בשדה, וראה הוא בעצמו שכל האילנות היו מלאים נשמות בלי מספר, וכן היו על פני השדה, וגם על פני המים היו כמה רבבות נשמות.
| ה. |
ושאל אותם הרב האר"י ז"ל מה טיבם כאן, והשיבו, שנדחו מחוץ לפרגודא קדישא, בעבור שלא עשו תשובה על פשעיהם והיו מונעים את חבריהם מלעשות תשובה, והיו נע ונד בארץ ובאוירא דרקיע, זה בכה וזה בכה, ועכשיו היו שומעים בת קול המכריזים בכל העולמות שיש איש אחד צדיק בארץ האריז"ל אשר יש כח בידו לתקן הנשמות הנדחות, ועל כן נאספו לכאן לבקש ממנו לרחם עליהם לתקן אותם, כדי שיוכלו לבא למקום מנוחתם ולא יסבלו עוד צער גדול כזה.
| והבטיח |
האר"י החסיד ז"ל לעשות לטובתם מה שהוא באפשרית, וסיפר אחר כך האר"י ז"ל לתלמידיו המעשה הזה, כי ראו שהאר"י ז"ל שאל להם להנשמות, ולא ידעו למי שואל ומי היה המשיב, עד כאן לשונו.
תפלת הצדיק שמתפלל בכוונה, עולה למתחת כסא הכבוד, ושם מתדבקים אליה נשמות נדחות ועולין עמה
| ו. |
ובחיבורו כתוב, שאלו הנשמות היו יכולין להעלות אותם בתפלה של צדיק, כיון שהצדיק מתפלל בכוונה אז תפלתו עולה למעלה תחת כסא הכבוד. ואז מתלבשים באותה התפלה כמה נשמות ומתלוים בהדי אותה תפלה.
| ז. |
כמו שכתב הזוהר בסוד הפסוק "תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו". כמה נשמות מתעטפין ומתדבקין בתפלה של עני, ואין תפלה יותר חביב קמיה הקדוש ברוך הוא כמו תפלה של עני, ותפלה של צדיק, שעולין בלהב גדול ונורא השורף סביביו. והסטרא אחרא מתיירא להתקרב למקום תפלת העני ותפלת הצדיק, ועל ידי כן הנשמות הנדחות עולין עם התפלה.
כאשר נשמת הצדיק עוברת דרך הגיהנום, מתאחזין בה נשמות האבודות ועולין עמה
| ח. |
וזהו הענין ממש בנשמת הצדיק, שכיון שנפטר מהעולם עובר דרך הגיהנם כדי שבזכותו בהעבירו דרך שם יתאחזו בו נשמות האבודות ויעלו עם נשמתא קדישא דא.
עיניו של האריז"ל כמעט כהו מראיית רבבות נשמות שעלו מקבריהם לעלות למעלה
| ט. |
וכן סיפר החסיד ר' גדליה ז"ל, אחד מתלמידי האר"י ז"ל לחביריו, שבכל ערב שבת היו הולכין חוץ לעיר לקבלת שבת.
| והיה |
פעם אחת מספר הקדוש האר"י ז"ל נפלאות מה שראה כמה וכמה פעמים כשהיה עומד על ראש ההר שהיה מחוץ לעיר, ועל אותו ראש ההר ראה כל הבית חיים של קהלה קדושה צפת תבנה ותכונן במהרה בימינו, וראה חיילות של נשמות שעלו מהקברים לעלות למעלה, לגן עדן של מעלה, וכן ראה כמה רבבות נשמות לאין מספר שירדו כנגדם, והם הנשמות יתרות שנתוספים באנשים כשרים בכל שבת, ומתוך רוב בלבול ועירבוב הנשמות וחיילות עצומות לאין מספר כמעט כהו עיניו מראות, והיה מוכרח להעצים עיניו, ואף על פי כן ראה אותן בעינים סגורות.
תפלות הצדיקים הם תועלת גדול לנשמות הנדחות
| י. |
והנה אנחנו ראינו כמבואר בדברי תלמידי האר"י ז"ל שתועלת גדול הוא תפלות צדיקים לנשמות הנדחות, ואין לך גמילות חסד גדול מזה.
הבורא יתברך הוא רב חסד, ולכן טוב להזכיר בתפלה את הנשמות הנדחות
| יא. |
ואף כי אין אנו מאנשי הצדיקים הקודמים, והלוואי שתועיל תפלתינו לתועלת עצמינו לכפר על חטאתינו ופשעינו שהכעסנו לבורא יתברך במרד ובמעל, אף על פי כן טוב לזכור בתפלתו לפני יודע מחשבות גם לנשמות הנדחות, כי רב חסד הוא הבורא יתברך.
צריך האדם להתפלל על הרשעים שיחזרו בתשובה
| יב. |
וזה יאות לכל בר ישראל להיות זוכה ומזכה לאחרים, ומכל שכן שצריך אדם להתפלל על רשעי הדור שיחזרו בתשובה, כדאיתא בגמרא בברכות, בברוריה דביתהו דרבי מאיר שאמרה "יתמו חטאים כתיב ולא חוטאים".
| על כן |
אסדר אני לפניך לכל איש ואשה לומר יהי רצון זה בברכת השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו מלכנו לעבודתך. ויאמר, "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתחתור חתירה תחת כסא כבודך לקבל בתשובה (פלוני בן פלונית) וכל העוברים על מצותיך, יהופך לבבם לעשות רצונך בלבב שלם כי ימינך פשוטה לקבל שבים, והחזירנו בתשובה שלימה לפניך, ברוך אתה ה' הרוצה בתשובה". ואז יתעורר גם האדם מעצמו לעשות תשובה על חטאיו כדי שלא יאמרו לו "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים". רק שיאמר בכוונת הלב, ואז בעל הרחמים ברוב חסדיו וברוב רחמיו יקבל תפלתו.
הלב כנגד שם הוי' והפה כנגד שם אדנ"י
| יג. |
ואף שצריך תפלה זו כוונות ויחודים ואנו אין בקיאים בשמות ובצירופים המועילין לתועלת גדול, מכל מקום יתפלל בקצרה ובבקשה בהגיון לב, כי כך ראוי ונכון לכל המתפלל שלא יאריך הבל בשפתיו, כי לא ישאר לו בהגיון לבו. וזהו כלל גדול, שיאמר קודם התפלה לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, כי הלב הוא נגד שם הוי' והפה היא נגד שם אדנ"י, כידוע.
תפלה בפה בלא כוונת הלב הוא חטא גדול
| יד. |
ועל זה כתב בזוהר (ח"א קס"ט ע"א) שזה היה כוונת דוד המלך עליו השלום שאמר "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי", כי זהו יחוד גדול לייחד פה ולב כאחד, ומזה תוכל להתבונן גודל העונש ופגם של המפריד הלב מהפה ר"ל, המתפללים בפה בלא כוונת הלב או מי שמדבר עם חבירו אחד בפה ואחד בלב. וזהו חטא גדול, ועושה פירוד בין השמות הנזכרים ובין אות וא"ו לאות ה"א מהשם, וידוע כי הוא"ו של השם הוא תורה שבכתב והה"א הוא תורה שבעל פה, ואם כן מפרידים השני תורות מלהיות מחוברים יחד.
| והמכשול |
זה מצוי בעוונותינו הרבים ורחמנא ליצלן ממידה זו, והלא אלקים יחקור זאת ועל כל אלה יבא אלקים במשפט. ועון זה הוא דומה לעון המינים ואפיקורסים וקראי"ם שאינם נותנים מקום לדברי החכמים בעלי התלמוד.
מי שמדבר אחד בפה ואחד בלב, יוצאים ממנו בנים פוקרים ומינים רח"ל
| טו. |
ואם כן יתבונן הנבון שבודאי המרגיל במדה זו להיות אחד בפה ואחד בלב, יצאו ממנו בנים פוקרים ומינים שכופרים בתורתינו, מדה כנגד מדה.
| ונוסף |
על זה שמפריד עצמו גם כן מהקדושה עליונה ונאבד ממנו דבר יקר הנאמר בישראל (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", שפירושו של הפסוק הוא, כאשר ידבק האדם האזור אל מתניו בהידוק טוב, אזי לא יוכל להכניס בין האזור להמלבוש ערבוב של אבק ואפר, כן המה בני ישראל כשהם דבקים להשם יתברך בדרכיהם ובמעשיהם, אזי לא יוכל שום מקטרג לעשות איזה פירוד בין ישראל לאביהם שבשמים, וכדאיתא בזוהר פרשת פקודי (דף רכ"ה ע"א):
הקב"ה משגיח על הצדיקים שלא יתקרבו אליהם הקליפות והרשעים
| טז. |
"רבי אבא ורב אחאי ור' יוסי אזלי באורחא מטבריה לציפורי. עד דהוו אזלי חמו ליה לר' אליעזר דהוי אתא, ורבי חייא עמיה. אמר רבי אבא וודאי נשתתף בהדי שכינתא. אוריכו (פירוש, המתינו) להו, עד דהוו מטו לגבייהו. אמר ר' אבא, כתיב "עיני ה' אל צדיקים" להשגיח בהו דלא יתקרב לגבייהו סטרא אחרא, והשתא סיעתא דשמיא הכא וכל אשגחותא דלעילא הכא, ולא יכיל סטרא אחרא לאשלטא וכו'.
| יז. |
פתח רבי אלעזר ואמר, והיה מספר בני ישרא כחול הים. מהו כחול הים, בגין דימא כד סליק גליו מזעפא ורגזא ואינון גלין סלקין לשטפא עלמא כד מטאן וחמאן חולא דימא מיד תבין ותברו ותבין לאחורי, ולא יכלין למשטפי עלמא ולשלטאה. כגוונא דא ישראל אינון חולא דימא, וכד אינון גלי דימא (הן הן המזיקים והמקטריגים) המחבלין ומארי דרוגזא ומארי דדינא בעיין לשלטא ולשטפא עלמא חמאן להו לישראל דאינון מתקשרי בהקדוש ברוך הוא, תבין ואתתברו קמייהו ולא יכלו לאשלטא בעלמא.
על ידי התשובה מתלבנים החטאים
| יח. |
ונמשלו לחול הים, ומה חול הים צבור היקף סביבות הים, מוקף כהר גדול ומלובן בלבנונית, כך ישראל, על ידי תשובה ומעשים טובים מלבנים את העונות ופשעים, כמאמר הכתוב בישעיה (א, יח) "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו", כי במצות ובמעשים הטובים שעושין ישראל בעולם הזה הן מקיפין את הדינים, ודינים נמסרו בידן, ולא עוד אלא שמהפכים מדת הדין למדת הרחמים, וקטיגור נעשה סניגור.
| יט. |
מה שאין כן כשהעולם הוא בדיבור טוב אבל לבם בל עמם, אזי אין כשרון במעשים שלהם, ואז אין שמירה וחומה סביב גלי הים וגלי הים הנזכרים לעיל מארי דדינים מתגברים והדין גובר והולך רחמנא ליצלן, והרחמים מתמעטין, ואדרבה הן מהפכין מדת הרחמים למדת הדין.
כל אחד צריך לשוב כפי יכולתו ולהתפלל בכוונה, ויתפלל בעד חבירו שישוב מדרכו הרעה
| כ. |
על כן, התעוררו אחי ורעי, לעשות כל אחד ואחד כפי יכלתו תשובה, ולהרבות במעשים טובים, וחילים לגבר בתורה, ותהיה תפלתו בכוונה, ויתפלל בעד חביריו לעשות תשובה, ואז חסידים וצדיקים מתרבים, ואז זכותם וצדקתם יהיו דומין להר וחול נגד גלי הים, שהן המקטריגים המחריבים ורוצין לחבל העולם שהן מארי דדינים ויהיו מתישין את כחן, ואז ליהודים יהיה ריוח והצלה וששון ושמחה, אמן כן יהי רצון.
פרק ו
| א. |
הבא לטהר מסייעין אותו (שבת ק"ד ע"א). הענין הוא כשהאדם הולך להמציא איזה מצוה לעשותה, או כשהולך בדרך ועוסק בתורה, אף שהוא יחידי, אזי נשמות מתחברים עמו, כדאיתא בזוהר בראשית (בהקדמה, דף ה' ע"א).
| ב. |
רבי אליעזר הוי אזיל למיחמיה לרבי יוסי בן לקוניא חמוי דרבי אליעזר, ורבי אבא בהדיה, והוי טעין חד גברא אבתרייהו, אמר רבי אבא, נפתח פומן באורייתא דהא שעתא ועידנא הוא לאתתקנא באורייתא. ופתחו פיהם בחידושי תורה, וההוא גברא טעין אבתרייהו, וגילה להם כמה רזין דאורייתא. אתו רבי אליעזר ורבי אבא ונשקוהו ליה.
ג. אמרי ליה, מאן אנת דאזיל וכל חכמתא דא אית תחות ידך, ואת טעין אבתרן? והשיב להן, רבותי, לא תשאלון לי מאן אנא, אלא ניזול ונתעסק באורייתא. גילה להו סודות ורזין. אמרי ליה, מאן יהיב לך למיזל הכא ולמהוי טעין בחמרי וכו'. חדו רבי אליעזר ורבי אבא ואמרו ליה, זיל רכוב, ואנן נטעון אבתרך. אמר להו, פקידא דמלכא איהו וכו'. אמרי ליה, הא שמך לא אמרת לן, אתר בית מותבך מאי איהו. אמר להן, אתר בית מותבי היא טב ואיהו מגדל הר שדר בההוא מגדלא הקדוש ברוך הוא וחד מסכנא (רוצה לומר הקדוש ברוך הוא ומשיח שנקרא עני ורוכב על החמור), ודא הוא אתר בית מותבי וסליקנא מתמן ואנא טעין חמרא. בכו רבי אליעזר ורבי אבא ונשקוהו ואזלו וגילה להם עוד סודות, עיין שם בזוהר, ונפלי רבי אליעזר ורבי אבא על פניהם.
אדהכי והכי לא חמו ליה להאי גברא, ואסתכלו לכל סיטרין ולא חמו ליה. יתבו ובכו ולא יכלו למללא דא לדא שעתא חדא.
ההולך בדרך ועוסק בתורה, מביא תועלת לנשמות הנדחות
ד. לבתר הכי, אמר רבי אליעזר: וודאי הא דתנינן דבכל אורחא דצדיקיא אזלין ומילי דאורייתא בינייהו, אז צדיקים אתיין מעולם העליון לגבייהו, וודאי הוא רב המנונא סבא דאתא לגבן מההיא עלמא לגלאי לן מילין אילין ואחר כך איתכסי מינן, עד כאן לשונו.
אפילו הרהור טוב מביא על האדם הארת הקדושה העליונה
ה. אם כן הא ראיה שנשמתן של צדיקים מתחברין לעושי המצוה ועוסקין בתורה. וכלל זה נקוט בידך, שכל הרהור טוב ומחשבה טובה עושה פעולה לעורר עליו הארת הקדושה העליונה, וכל שכן בדיבור פה טוב, כגון ההולך בדרך ועוסק בתורה, אז יש תועלת להנשמות הנדחות, כי יש נשמות אשר הם נדחים ומתגלגלין ומתדבקים בעשבים ובפירות הארץ ובפירות האילן.
האוכל כשהוא על הדרך, יכוון מאוד בברכתו
ו. וכיון שהאדם מברך על הפרי או עוסק בדברי תורה, על ידי דיבורו הטוב הנשמות האלו מתלבשות בהן ויוצאין ממאסר הגלגול. וגם יש ללמוד מהזוהר הנזכר לעיל, כי גדול היא מצות התחברות תלמידי חכמים להתלוות עמהם בדרך ולשמוע דברי תורה מפיהם, כי שכינה שורה בין אנשים כשרים בחייהן ולאחר מיתתן.
הצדיקים מקפידים אצל מי יקברוהו
ז. וכבר מצינו בדורות הראשונים, אשר היו מקפידים בקבורתם איזה מקום יהיה מקום מנוחתם, וכמו שאמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית מז, ל) "ושכבתי עם אבותי וקברתני בקבורתם". והענין, כי הנשמות של בני אדם מעופפים על הקבר ובכל לילה מודיעין רזין דאורייתא להנפשות מלמעלה, מישיבה של מעלה.
הקבור בין הרשעים אין מודיעים לו סודות התורה
ח. ואיתא בספר חסידים, בצדיק אחד שהיה קבור בין אנשים רשעים, והיה בא בכל לילה בחלום לאוהביו וקרוביו וצעק להם בקול בכי שיוציאוהו משם, ואמר אותו הצדיק טעם לזה כי בעבור אשר סביבותיו הן רשעים, מונעים מלהודיע לו סודי התורה, ונפשו יבשה בלי לחלוחית, ולא היו לקרוביו מנוחה ממנו, עד שהוכרחו להוציא אותו מן הקבר ולקבור אותו במקום אחר.
הצדיקים הראשונים נהגו לקנות קבר אצל אנשים כשרים
ט. ועל כן החסידים הראשונים שבארץ ישראל היו נוהגין לקנות להם קבר בבית החיים בהיותם בחיים חייהון, אצל אנשים כשרים הידועים להם שהיו צדיקים, וגם היו נוהגין שהיו מתפללין שם באותו מקום, והיו אומרים עליו קצת דברי תורה, והיו נוהגים שם ליתן צדקה, ובזה היו מטהרין ומקדשין המקום שהיה מוכן להם שם להתקבר, ומחמת קדושה ההוא היו גורמין שלא להתקרב הסטרא אחרא אחר מותם שם. וגם מצינו בחסיד רבי עמרם, כדאיתא כאן בלשון אשכנז הובא (במעשה בוך, עיין שם).
וזהו ראייה, אם יש קפידה אל האדם לאחר מיתתו במקום חנייתו ושכונתו, קל וחומר שיהיה בחיים חייתו בחבורה טובה, כמנהג אנשי ירושלים שלא היו יושבין בדין ובסעודה עד שידעו מי מיסב עמהם, כי הרבה רעות נמשכו במסיבות הקלים כי שם הם מדברים רכילות וליצנות, ובפרט בין זוללים וסובאים אשר אינם הגונים.
י. ויאמר, יהי רצון שתצילני היום מאדם רע, ופגע רע, מחבר רע, כדי שלא להתחבר עם אנשים רעים ומחברת קשר בוגדים המתחברים יחד לילך בדברי ריבות וקטטות, והמה מלאים חרבות חיצים שנונים וגחלי רתמים בקללות וחרפות וגידופים, ואש של גיהנם בוער בקרבם לחרחר ריב ומדון, וכל מחשבותם הוא לרע, ואפילו בהיותם בבית הכנסת הם מלאים מרמה על אנשים כשרים ההולכים בדרכי ה', איך להמציא טצדקאות ותחבולות להרע להם. אוי להם ולנפשותם, כי פתאום יבא יומם אשר יהפך עליהם הגלגל והדינים יתגברו עליהם שירדו מנכסיהם ויהיו לבוז ולכלימה, ולא יהיה להם חונן וחומל בעבור גזירות רעות מהשם יתברך.
לידבק רק ביראים וחרדים לדבר ה'
יא. והירא והחרד לדבר ה' ירחק מהם ומאסיפתן ומקול המונם ולא ישמע לקול עצתם ולא ילך עמהם, ומכל שכן שלא לדבק עמהם, רק יראה לדבק באוהבי ה' ולדבק באנשים יראים וחרדים לדבר ה', אשר מהם ילמוד דרך החיים, ועליהם נאמר (דברים ד, ו), "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום".
פרק ז
א. "נתנני שוממה כל היום דוה" (איכה א, יג), ודרשו רבותינו זכרונם לברכה דקאי על השכינה, שצועקת על בעלי הגאוה, שהם מאריכין גלות השכינה כביכול )כי השכינה ברצונה רק להיטיב לבני האדם ולא להרע, וכאשר על ידי החטאים ירע ויצר לבני אדם, על כן מכנה זאת בשם גלות השכינה(. וזהו שאמר הכתוב (דניאל י, ח) "והודי נהפך עלי למשחית", ועושין מתיבת הוד דוה. ובקיצור דברים אלו יתבונן האדם עד היכן גורם רעה במדת הגאוה.
המתגאה נתון ביד הסטרא אחרא רח"ל
ב. על כן ישים האדם אל לבו, שלא לחנם אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה דף ד' ע"ב) כל המתגאה כאלו עובד עבודת כוכבים. ובוודאי הענין הוא בעבור שאדם שיעבד ומסר נפשו ונשמתו ביד החיצונים תקיפים ובקושי אשר יוכל להפרד מהן, ועל ידי כן הוא מסור תחת הקליפות רחמנא ליצלן, על כן יראה החכם ויחכם וישים בלבו להבין ולהשכיל העון והעונש.
אין במה להתגאות, אפילו לא בתורה וחכמה
ג. במה יתגאה, אם יתגאה בעושר, הלא הקדוש ברוך הוא אמר (חגי ב, י) "לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות", ובידו יתברך ליקח העושר כהרף עין.
ד. כמו שראינו שכמה עשירים נהרגו בעבור עשרם שנתנו עליהם האורבים עיניהם לרדוף אחריהם והכו אותן מכת מות, ויסרו אותן ביסורים קשים עד שיצאו נשמתן מכח ההכאות ופצעים, ומהם גם קבורה לא היתה להם. וזה ענין רע להם, כי ראינו בחוש שהרבה אנשים הלכו בזה הדרך ואין שטן ולא שום פגע רע מגיע אליהם, רק לזה העשיר הנאבד בעושרו בר מינן.
לפעמים כאשר מגיע לו העושר, הוא מת בפתע פתאום ועוזב לאחרים חילו
ה. ולמה לא ישים האדם אל לבו, כי הרבה אנשים שטרחו ויגעו לא נתנו שינה לעיניהם, ביום אכלם החורב, וקרח בלילה, והולכים בחושך בגשם ובשלג עד אשר עלתה בידם להשיג איזה קרן למאה או לאלף או יותר, וזהו העת אשר צריך לשמוח בחלקו ולפנק ביגיע כפיו.
ו. ופתע פתאום בא אליו המות ומוכרח להפרד מכל וכל והוא הולך לעולמו ושביק לאחרים כל עושרו מה שטרח בטרחתו והיה מאסף ממון, וקיבץ פרוטה על יד על יד, עד שהביאו לסך מסוים בזיעת אפו, ועזב לאחרים ביד איש אחר.
ז. ולפעמים אשתו היא נוטלת ממונו עבור כתובתה, ואחר מיתתו היא נישאת לאיש אחר ונותנת לו הממון שלה, ובניו הולכין יחפים ובגדים שלהם המה קרועים ובלואים, ואין לבניו שום הנאה מממון אביהם, והמה רואים שאמם היא יושבת ואוכלת ושותה עם איש אחר ומתענגת עם בעלה השני, והיתומים מבעלה הראשון המה יושבים בין תנור וכירים, ומביטים וצופים ורואים שאמם יושבת ומתעדנת בבשר ויין ושאר מעדנים, והלוואי יושג להם שיורי מאכליה.
ח. והבנים אלו תתאנח לבם על זה ואומרים זה לזה, הלא כל העושר והממון מאבינו היה ואין בידינו להציל. ואם כן אם יזכור אדם על מדה זו אשר יוכל קרוב להעשות כן בגזרת המלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
בניו של העשיר צועקים ואין נענים
ט. וכאשר שבעיני ראיתי שהרבה ילדים שנתגדלו בתענוגים ונהפך עונג לנגע וצרות ותלאות, ואחר מות אביהם הולכים וצועקים על קבר אביהם ואין מושיע להם, כי המתים טרודים ליתן דין וחשבון על חטאם ופשעם. כל זה ישים האדם אל לבו, ובוודאי אל יתגאה בעשרו.
הרבה בני אדם שרצו להתחכם, היתה להם חכמתם למכשול
י. ואם הוא חכם שמתגאה בחכמתו יחשוב בלבו, הלא כמה חכמים נלכדו בחכמתם, ויותר מאשר התבוננו להתחכם נפלו במצודה רעה על ידי דבור קל בפח יקוש אשר לא יכלו קום. כמו שאירע להרבה בני אדם אשר רצו להתחכם במענה לשונם לפני מלכים ושרים, ואחר כך נלכדו בדיבור קל עד אשר נלכדו ברעה גדולה באין תרופה, ואותן בני אדם שעושין עצמן לאין ואמרו בזה הלשון איני יודע הם נכנסו בשלום.
ואם כן, מה יתרון להחכם בחכמתו, חכמת עולם הזה? הלא אין שום אדם ניזון ונתפרנס בחכמה, רק בסיבה אשר נתן לו הקדוש ברוך הוא איך להמציא מזון לביתו, ולא בהנאות חבירו.
חכמתו לא תעמוד לאדם נגד מלאך המות
יא. על כן צריך האדם לשום אל לבו כי פתאום יבא היום אשר תסרח חכמתו, הוא העת אשר יפול למשכב ודעתו אינה צלולה מחמת כובד החולי אשר נער קטן יחכם ממנו, וחכמתו לא תצילנו ממלאך המות. הוי הוי, מה יתרון לחכמה כזו? על כן יראה האדם שלא יתגאה בחכמתו.
על ידי הענוה זכו חכמינו לכתר תורה
יב. ואם יתגאה האדם בלימוד תורתו אשר לבו שנון וחריף וחדוד ומחוכם בתורה בעומק ורוחב, ואין לו דמיון במחשבתו בדור הזה ולא יבין שיש בדור הזה לומדים כמותו, וגם כן בעלי תריסין בעלי ישיבה, מכל מקום נחשבו המה כנגד תנאים ואמוראים חכמי התלמוד כקליפת השום, ובמקום גדולתן שם היו ענותנותן, כאשר מבואר בכמה מקומות בתלמוד ובמדרש מגודל ענוות ראשונים וקדמונים, ובעבור כן זכו לכתר תורה. ואם ח"ו מתגאה האדם בלימודו הרי הוא נותן כח לסטרא אחרא וכל סטרא דקדושה בורחים מעליו.
המתגאה טומאתו גדולה מטומאת נבילה
יג. ואיתא בספר גבעת המורה, מעשה בחסיד אחד שהלך בדרך ונזדמן שהלך עמו אליהו הנביא זכור לטוב, ופגעו בנבלה אחד מושלכת בדרך, והיתה הנבלה מוסרחת סרחון גדול, עד שהניח החסיד ידו לחוטמו מפני הסרחון, ואליהו הנביא הלך קרוב להנבלה ולא חש כלל.
עד דהוי אזלו, פגע בהם אדם אחד מרחוק שהלך לקראתם והליכתו היה בגאוה, והיה מתפאר ומתיהר, ולמרחוק שם אליהו הנביא את ידו לחוטמו. ושאל אותו החסיד, מדוע לא שם אדוני את ידו על חוטמו אצל הנבילה? והשיב לו אליהו הנביא: זה הסריח יותר מהנבילה, כי נבילה כיון שאדם נוגע בה הוא טמא עד הערב, אבל הנוגע בזה האדם מקבל ממנו טומאות חמורות, עד כאן לשונו.
הגאוה כוללת כל עבירות שבתורה
יד. ואם כן, זה הכלל, כי מדת הגאוה היא מדה גרוע, מרבה קטטה, וקנאה, ושנאה, וללשון הרע, וכעס, ושקרים וליצנות. ואם תתבונן בה, תראה שכל עבירות שבתורה כלולין בה, והפגם של הגאוה גדול מאוד, אוי לו ואוי לנפשו מי שהוא רגיל להאחז בה.
העניו ינצל מחיבוט הקבר
טו. ואשרי האדם המתדבק במדת הענוה והכנעה, מדה זו נאה היא ומשובחת, ומביאה האדם לחיי עולם הבא, ומצלת אותו מחיבוט הקבר, כי אין לך מדה המטהרת ומלבנת האדם הגשמי כמו מדת הענוה, שהחומר נעשה רוחני, וגם הגוף של אדם אשר כל ימיו הולך בענוה מאיר בקבר באור הבהיר ומקבל הארה מקדושה עליונה, וזוכה לשמוע סודות התורה מישיבה של מעלה, והגוף עם הנפש מאירים כחדא, וכל זה על ידי מדת הענוה.
העניו הוא מודה על האמת ומקבל דברי תוכחה
טז. והתנאים ורבנים ואמוראים היו מלומדים בניסים, ואשר היה מתגלה אליהם אליהו הנביא זכור לטוב, והופיע עליהם רוח הקודש, הכל היה על ידי מדת הענוה. כי העניו מודה על האמת ומקבל תוכחה ודיבורו הוא בנחת, אהוב למעלה ונחמד למטה.
על כן צריך אדם להתפלל לזכות למדה זו, כמו שכתב החסיד בספר שלהבת, לומר אחר התפלה קודם "יהיו לרצון אמרי פי": רבונו של עולם, זכני למדת ענוה ולמדת הכנעה, כדי שאהיה מקובל ומרוצה לעם. ואחר כך יאמר "יהיו לרצון" וכו'.
הגאוה מוציאה את האדם מן העולם
יז. ובאמת שצריך אדם להתגבר בתפלתו בבכי ותחנונים לפני הקדוש ברוך הוא, שיסיר ממנו מדת הגאוה וידובק במדת הענוה, כי הרוב בעלי גאוה מתים בחצי ימיהם, והענין בעבור שזהו בוודאי כל המתגאה הוא שנאוי בעיני הבריות, כי זה הוא ענין רע בעיניהם המנהג של בעל גאוה, וממשיך עליו שנאת הבריות, ועל ידי זה יכול להוציא אותו מן העולם, וגם אם עלתה לו תאותו להיות ראש הקהל או מורה צדק לעדתו, אך בעבור גאותו כולם נחשבים לאין כנגדו, ומזלזל בכבוד הבריות, אשר גם זה הוא סיבה לקיצור ימיו ושנותיו רחמנא ליצלן.
עיוות המשפט מטה את האדם מכף חיים לכף המות רח"ל
יח. ועבירה גוררת עבירה, שרצונו תמיד להיות מן המנצחין ולא מן המתנצחין, אין מבחין בין טוב לרע, בין אם הוא ישר או לאו, רק להעמיד ניצוחו, ומקלקל הדינים ומעוות המשפטים ישרים, וזהו ידוע שהטיית הדין מטה את האדם בפתאום מכף חיים לכף המות.
ועוד, בעבור היותו בעל גאוה, מרחיב פיו גם נגד תלמידי חכמים שבאו להוכיח אותו על דבריו ודרכיו המכוערים, וכאשר שהחטא הזה מצוי בעונותינו הרבים בהרבה בני אדם, ובפרט ראשי ופרנסי הקהילות הולכין ומתגברין עד שבאו לכלל מצערי רבנן, ופתאום נכוים בגחלתן, ועוברים מן העולם כצל עובר. ונוסף על זה גם כן המה בכלל מצערי רבנן למשול עליהם בכח.
ובא וראה המצער הבריות הרי הוא מכניס עצמו בסכנות גדולות, ואף המצער את הבהמה חיה ועוף, יש לו עונש, כי אין שום דבר שאין לו מזל, והמזל של המצטער מקטרג עליו, ומכל שכן שיש לאדם עונש גדול המצער תלמיד חכם.
כ. בוא וראה מה שהביא בעל החרדים באיש חשוב תם וישר, שנתאכסן אצלו הקדוש האר"י ז"ל, ועשה לו כבוד גדול. טרם נסיעתו של אותו איש הקדוש האר"י ז"ל אמר לו, מה הגמול אשר אשלם לך בעד החיבה הגדולה שהראית לי, ואני מוכן לתשלום גמולך הטירחה שטרחת בשבילי. והשיב לו הבעל הבית שהיו לו בנים, ואחר כך נעשית אשתו עקרה, אולי ימציא לו תרופה לאשתו כבראשונה.
כא. והשיב לו האר"י ז"ל ענין הסיבה שנעשית עבור הסיבה ההיא עקרה, וגילה לו ואמר לו, הנה ידוע לך שהיה סולם קטן עומד בביתך שהיו התרנגולים קטנים עולים ויורדים בו לשתות מים בכלי של מים אשר היה סמוך לסולם, והיו שותים ומרוים צמאונם.
ופעם אחת אמרה אשתך להמשרתת שתסיר הסולם משם, אף כי לא היתה כוונתה לצער את התרנגולים כי אם מטעם אחר להיות הבית נקי, ומאז אשר הוסר הסולם יש להתרנגולים צער גדול שאינם יכולים התרנגולים לפרוח, כי היו עדיין קטנים וסבלו צמאון גדול ועלתה צפצופם לפני הקדוש ברוך הוא המרחם על כל מעשיו, ועל ידי זה נגזר עליה להיות עקרה. והחזיר הבעל הבית הסולם למקום הראשון, וה' נתן לה הריון וחזרה ללדת כבראשונה.
ברוב רחמיו משגיח השם יתברך על כל בריותיו
כב. הרי לך כי השם יתברך פוקד ומשגיח על כל בריה ברוב רחמיו וחסדיו, ומשלם להמצערים את הבריות. ועל הכל צריך האדם ליתן דין וחשבון, ואם כן צריך ליזהר שלא לצער את חבירו בחנם.
בוא וראה מה דאיתא בפרק קמא דחגיגה )דף ה' ע"א( מאי דכתיב )קהלת יב, יד(, כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע, זה הרוקק בפני חבירו וחבירו נמאס בה.
כג. ואיתא בספר חסידים סימן מ"ד, מעשה בחסיד שהיה מכסה כל הרוקים שהיה מוציא מפיו, וגם כל הרוקים אשר ידע שיהודי הוציאן מפיו, והיה כוונתו לכסות את הרוקין שלא יבוא אחר ויראה הרוק וימאס בו, ולא ימחול לזה שהוציא מפיו, עד כאן.
כד. ואם כן בוא וראה עד כמה דקדקו חסידים הראשונים באזהרה שלא לצער את חבירו, כי הרבה בני אדם אשר לא נזהרו בזה ובפרט בדור הזה אשר יד עמי הארצות תקיפה, אשר אינם יודעין שום דין ומשפט, ועסקיהם לרוב באלימות, ואינם רוצים לציית דין מחמת סירוב שלהם, אבל הם אינם יודעים שאם אין דין למטה יש דין למעלה, שפתאום יומו ודינו יבא.
"שונא אחד יהיה בעיניך כמרובים"
ועל כן הזהיר הרב הרא"ש ז"ל בקונטרס של ארחות חיים (יום חמישי, סימן פ"ט), וזה לשונו: "אל יהיו מרובים בעיניך אוהבים, ויהיה שונא אחד בעיניך כמרובים", עד כאן לשונו.
המקלל את חבירו, הקב"ה שונאו
כו. ולא כן ההמוני העם, שבעבור דבר מועט באיזה עסק משא ומתן או שאר דברים מקלל לחבירו בקללות חמורות בר מינן, ואינו משים על לב שכל בני אדם חשובים לאיש אחד, ולא יאות לזרע אברהם להיות הפה רגיל בקללות, כי אם בברכות ובדברים טובים ורכים שיש בהן נחת רוח להבורא יתברך, כי האיש אשר הוא מקלל לחבירו הוא שנאוי לפני הקדוש ברוך הוא, כי הקדוש ברוך הוא הבטיח לאברהם (בראשית יב, ג) [ואברכה מברכך ומקללך אאור] (אוררך ארור ומברכך ברוך), שהרי נתן הקדוש ברוך הוא חכה לתוך פיו של בלעם הרשע שרצה לקלל את ישראל ונהפכו הקללות לברכות.
הקב"ה פורש כנפיו על מי שנתקלל על חנם
כד. ודע שמצאתי כתוב כל מי שמקלל חברו על חנם ועל לא חמס בכפיו, אז הבורא יתברך פורש כנפיו על זה האיש הזכאי שלא ישלוט עליו שום קללה, ותדע שיש לך אדם שמזגו הוא רע רחמנא ליצלן, ועיניו ופיו ולבו כולן ממקור הסטרא אחרא וקללתו היא מסוכנת כמו שכתב רבי יהודה החסיד ז"ל שהחיצונים מוכנים לקטרג על פי קללה זאת, ואלמלא הקדוש ברוך הוא חופף עליו מה שהבטיח לאברהם )בראשית יב, ב( והיה ברכה, אז ח"ו היו חלין הקללות על אותו האדם.
הנתקלל על חנם שכרו הרבה מאוד
כח. וצריך עוד לידע, לא די שלא חל הקללות חנם, אדרבה יש שכר טוב לאותן שנתקללו בחנם, כדאיתא בירושלמי דמסכת פאה )פרק ח', הלכה ו'( וזה לשונו:
רבי יוסי אוקמא לון פרנסין וגבאין ולא קבלו עליהון, עאל ואמר קומהון, בן בבא על הפקיעין, )פירוש בן בבא היו ממונה על הפתילות שבמקדש( וזכה להיות נמנה עם גדולי הדור, עכשיו אתם ממונים על חיי נשפות לא כל שכן.
רבי אלעזר הוי חד מאן עביד ליה פרנס. פעם אחת אתא לביתו, אמר להו מאי עבידתון )ר"ל רבי אלעזר שאל לאנשי ביתו באיזה גמילות חסד( אמרו ליה, אתו חד סיעה )ר"ל חבורה של עניים( ואכלין ושתון וצלו עלך, אמר להו לית דין אגר טב, נחת זמן תניין אמר להו מה עבידתון, אמרו ליה, אתא חד סיעה (ר"ל חבורה של עניים) ואכלון ושתון ואקלינך )ר"ל קללו אותך( אמר להו כדין אגר טב, עד כאן לשונו. נמצא שהיה שמח באשר שקללו אותו בחנם.
הקב"ה מכריז על התשובה בכל יום
ל. ואחר שעון זה מצוי בהמון עם לקלל אדם את חבירו, וזה הוא עיכוב גדול מלעשות תשובה על חטאיו, על כן באנו להזכיר מזה להזהיר ליראי ה' ולחושבי שמו שלא יצא מפיו שום קללה כרי שבנקל יוכל לעשות תשובה, כי הקדוש ברוך הוא בעצמו מכריז על התשובה בכל יום ויום "שובו בנים שובבים" כי ידו פשוטה לקבל שבים.
ודע, כי כשיוצא קול כרוז למעלה הקול נשמע למטה בזה העולם, והקול ההוא מעורר עצי היער ולובשים חרדה ואומרים שירה באימה וביראה, וכדאיתא בזוהר בראשית )הקדמה, דף ה' ע"א(:
לא. רבי אלעזר ורבי אבא הוי קאזלי באורחא ועסקי באורייתא ולוי בהדייהו רב המנונא סבא ומתחבר בהדייהו, וכד אזלי ומטו לחד טורא והוי נטוי שמשא, שרו ענפין דאילנא לנקשאה דא בדא ואמרו שירה.
עד דהוו אזלו שמעי חד קלא תקיפא דהוי אמר, קדושים דאתבדרו ביני חייא אינון בוצינין קדישין בני מתיבתא אתכנשו לדוכתיהו לאשתעי במאריהן דאורייתא. יתבו רבי אליעזר ורבי אבא וקמו בדוכתיהו בדחילו ורתיתו, נפק קלא ואמר טינרי תקיפין פטישין רמאין עולו ואתכנשו, בההוא שעתא שמעו קול ענפי אילנין רב ותקיף, והוו אמרי )תהלים כט, ד-ה( "קול ה' בכח וגו', קול ה' שובר ארזים" וגו'. ואם כן יוכל האדם ללמוד מזה שלא לקלל, ולעשות תשובה, ואז טוב יהיה לו סלה.
פרק ח
א. איתא בירושלמי פרק קמא דברכות )הלכה א'( העומד להתפלל צריך להשוות את רגליו. פליגי תרין אמוראין, רבי לוי ורבי סימון, חד אמר כמלאכים, וחד אמר ככהנים, עד כאן לשונו.
בשעת התפלה צריך האדם להיות דוגמת מלאך, מופשט מן הגשמיות
ב. ונראה דאלו ואלו דברי אלהים חיים הם, כי התפלה היא במקום הקרבן, על כן צריך לעשות עצמו כאלו הוא כהן, ומה עבודת כהן היא פסולה במחשבה זרה, כך צריך האדם בשעת תפלה, שלא לחשוב שום מחשבה זרה, כדי שלא יעשה קרבנו בפיגול, ולא יאמר האדם הרהור עבירה אסור דוקא, אלא אפילו הרהור משא ומתן ושאר הרהורים הן גם כן אסורים, כי צריך האדם להיות דוגמת המלאכים שאין בהם עסקי עולם הזה.
התפלות נעשים קרבן להשם יתברך
ג. ואיתא בספר החינוך, כשאדם חושב במחשבתו בענייני כסף וזהב ומטבעות, עובר על לאו דלא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב (שמות כ, כ), עיין שם באריכות.
ודע לך, מה שמבואר בזוהר פרשת אלה פקודי )דף רמ"ה ע"א( וזה לשונו, "אית חד ממונה ושמו טהריא"ל, העומד על הפתח אשר עוברים שם תפלות של בית ישראל שנתפללו בכוונת הלב בלתי שום עירבוב של מחשבה זרה, אזי אותו הממונה פותח לה שער בית התפלה, ונכנסת התפלה להיכל אשר כל התפלות מתקבצות שם יחד, ומהתפלות נעשה עטרה לראש מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה
ד. אבל אם התפלה היא בלא כוונה ויש בה ערבוב מחשבה זרה, אזי הממונה הוא דוחה את התפלה מההוא פתחא, והתפלה אזלא ומשטטת בעלמא, עד שבאת ליד חד ממונה סהדיא"ל שמיה, ובידו כל התפלות שנדחו משער בית התפלה על ידי שהן מעורבבים במחשבות זרות, והן נקראין תפלות פסולות, וגונז ההוא ממונה התפלות עד שהאדם עצמו משים על לבו על מה שהתפלל תפלות הרבה בלא כוונה ועדיין לא נענה באותן תפלות, ומתודה ומתחרט על עון וחטא זה שהתפלל בלא כוונה, כי התפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה.
ה. ואומר אוי לי, ווי לי מה שעשיתי כך, והייתי פוגם בכבוד אדוננו, הא-ל הגדול הגבור והנורא, לדבר לפניו בלתי כוונת הלב, וגודר עצמו לבלתי לעשות עוד כזה המכשול, ומכאן ולהבא הוא מתפלל בכוונה היטב אזי תפלות ראשונות שהן ביד הממונה סהדיא"ל עולה עם תפלה ראשונה שהתחיל להתפלל בכוונה.
בתפילה אחת כראוי נתקן הכל
וההוא ממונה בעצמו נוטל התפלות הפסולות הנזכרים לעיל, ומעלה אותם מעלה מעלה, עד שבאה התפלה לפני הקדוש ברוך הוא בעצמו, ונעשית עטרה עם שאר תפלות ישראל הכשירות. הרי לך חסד גדול מהבורא יתברך שבתפלה אחת נתקן הכל.
זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד
ו. ומי הוא זה אשר לא ישים אל לבו אלה הדברים לגמול חסד לנפשו, ומכל שכן שלא להקל בתפלה עצמה לכתחלה ח"ו, ואף שחושק להתמיד לתורה, מכל מקום זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד )שבת דף י' ע"א(, ואל יאמר בלבו כי בעבור לימודו הוא יותר טוב בעיני הקדוש ברוך הוא שיבטל תפלתו ח"ו, וחלילה לומר כן.
צריך האדם לעשות כל דבר בזמנו
ז. ובוא וראה מה שהובא בספר הולך תמים וזה לשונו: רבי ישעיהו החסיד סיפר לי בשם רבי יהודה החסיד ז"ל, שהרמב"ן ז"ל היה לו תלמיד אחד שהיתה נפשו חשקה בתורה בחשק נפלא, וממש לא ראה שינה בעיניו, ואם היה אוכל להחיות נפשו אז היה הספר פתוח לפניו, ותמיד נתן עיניו בספר, ולא היה מתפלל מרוב אהבת התורה. והיה הרמב"ן ז"ל מזהיר אותו תמיד ואמר לו, אכול בשעת אכילה, ותישן בשעת השינה, ועשה תפלתך בשעת תפלה, וזכות התורה יהיה אצלך ותשמרך ותחיך, אמנם לא תפשע בה. כי התפלה תתבע עלבונה לפני הקדוש ברוך הוא ותענש ח"ו על זה והזהר בתפלה. ולא השגיח התלמיד אל דבריו ולא שם אל לבו.
ח. ולא היו ימים מועטים שהלך התלמיד לשוק לקנות איזה דבר, וכאשר שב לביתו מצא פרש אחד שוכב עם בתו הבתולה באונס על אותו השולחן שהיה לומד תמיד עליו, ונתאבל על זה ימים רבים.
אמר לו הרמב"ן ז"ל, הלא אמרתי לך שתהיה זהיר בתפלה, שתקנו חכמינו ז"ל )ברכות דף ס' ע"ב( שצריך האדם להתפלל בכל יום "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתצילני היום מאדם רע ופגע רע" וכו', ואתה לא שמעת בקולי, לכן בא זה הסיבה לבתך. ומכאן ולהבא ראה התלמיד הנזכר לעיל שבהשגחה פרטית היא בביטול תפלה, והתחיל להתפלל כדת וכהלכה, עד כאן לשונו.
על כן לכו חזו מפעלות אלקים אשר שם שם לו חוק ומשפט על אותן אנשים המזלזלים בענין התפלות, ונוהגין להתפלל בקלות, וכל העם ישמעון ויראון, עד כאן לשונו.
תפלה בדמעות חשובה ומקובלת יותר
ט. על כן יראה האדם לפחד תמיד בהעלותו אל לבו ימים רבים שעברו תפלות הקבועות בכל יום מבלי כוונה, ועל זאת צריך לבקש רחמים מאת הקדוש ברוך הוא להסיר ממנו מכשול זה, שלא יהיו ערבוביא המבטלים כוונת התפלה.
ויראה להתפלל בדמע, כי תפלה בדמעות היא חשובה וקרובה מאוד להתקבל, כידוע על פי מאמרי רבותינו זכרונם לברכה (זהר חלק ב' דף רמ"ה עמוד ב'), ומרוב חשיבות של תפלה שבדמעות, הפתח אשר נכנסים שם התפלות אשר הם עם דמעות, אינו פותח אותו פתח שום מלאך או ממונה, כי אם הקדוש ברוך הוא בעצמו ובכבודו, ולכן הן אין ננעלים והן פתוחים תמיד, ונקראים שערי דמעות.
וכשהתפלה היא עולה למעלה, אזי יוצא לקראתה אופן אחד ושמו ירחמיא"ל, והוא ממונה על שש מאות חיות של מעלה, ונוטל הוא אותה התפלה עם הדמעות ומעלה אותה, והיא עולה ומתקשרת למעלה למקום גבוה מאוד.
המכוון בעת התפלה כראוי, לא יזיקו שום דבר רע
י. בוא וראה איך היו הדורות ראשונים מכוונים בתפלה, כדאיתא בירושלמי פרק אין עומדים )ברכות פ"ה ה"א( אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא שהיה עומד ומתפלל ובא נחש והכישו ולא הפסיק את תפלתו, והלכו ומצאו אותו הנחש מת מונח על פי חורו. אמרו לו תלמידיו, רבי, לא הרגשת כאב בשעה שהיה מכישך הנחש. אמר להם יבא עלי ממה שהיה לבי מתכוין בתפלה אם הרגשתי.
השם יתברך עושה רצון יראיו
יא. הענין מבואר בגמרא ובפירוש רש"י, כי כשהערוד או הנחש נושך לאדם אם הערוד מקדים למים אזי ימות האדם, ואם האדם יקדים למים אזי מת הנחש או הערוד. ואמר רבי יצחק מלמד שברא הקדוש ברוך הוא מעיין תחת רגליו, לקיים מה שנאמר )תהלים קמה, יט( "רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם".
והנה אף שאין אנו יכולים לכוון כמו הראשונים ז"ל מחמת שני טעמים, האחד שעונינו כבדו על ראשינו, וטעם שני, מחמת חסרון ידיעה. על כל פנים חלילה לנו לעזוב כוונת התפלה.
אין בעל הנס מרגיש בניסו
יב. ובוא וראה מה שכתב בספר חסידים, שבעמדו להתפלל ורואה ספר נפל לארץ לא יפסיק את תפלתו להגביה הספר כי הוא עומד לפני איום ונורא הבורא יתברך, וכל התפלות ושירות ותשבחות יהיו בלב שלם. ובפרט בהעלותינו על לבנו השגחת הבורא יתברך ברוך הוא עלינו בגלותינו אשר אין האדם מרגיש בנסים ונפלאות הנעשים לו, בתחלה נראין לו שיגיע לו איזה רעה ואלהים חשבה לטובה אליו.
ממכה עצמה נברא הרפואה
יג. וכדאיתא במדרש (ילקוט ישעיה, רמז תיז) שני סוחרים היו רוצים לילך יחד בספינה עם סחורה, ואחד נכנס עם סחורתו, והסוחר השני בהליכתו כשהיה רוצה לילך אל הספינה נכשל באבן ונפל, ולפי שעה נעשה חיגר ברגלו והוכרח לישאר בביתו עם סחורתו. והיה אותו סוחר בוכה ודואג על סחורתו שלא הלך עם הספינה למוכרו.
ולא היו ימים מועטים שבא ידיעה שנטבעה הספינה ההיא עם כל האנשים שהיו בתוכה, התחיל אותו הסוחר ליתן שבח והודאה להקדוש ברוך הוא ואמר )ישעיה יב, א( "אודך ה' כי אנפת בי".
יד. וזה דרך לכל אדם לומר על כל סיבה ומאורע תיבות גם זו לטובה, אף שהוא לפי שעה דבר שאינו טובה אף על פי כן ישמח בלבבו ויקבע בדעתו שהיא לטובה ולכפרה על חטאיו ופשעיו על העבר, ואזהרה והתראה על להבא, ועל פי רוב ענין זה בעצמו הוא לבסוף לטובתו נשבר רגל פרתו, ובסוף המעשה נגלה הנס למפרע.
ועל זה תקנו חכמינו זכרונם לברכה לומר בכל יום מזמור לתודה )תהלים ק'( כי בכל יום ויום אנו צריכין ליתן שבח והודיה על ניסים ונפלאות שיש לנו קיום בגלות המר הזה, ועל כן באמרו מזמור זה )"מזמור לתודה"( הוא יוצא ידי חובת הבאת תודה, כי אין האדם מרגיש בניסו בכל יום.
אינני עולה על יצועי טרם מחלתי לכל מי שציערני
טו. ובוא וראה מה דאיתא בזוהר פרשת מקץ )דף ר"א ע"ב( רבי אבא הוה יתיב אתרעא דלוד, חמא חד בר נש אתא והוי יתיב בחד קולטא דתלא דארעא, )פירוש שהיה יושב בחור שבהר( והוי לאי מאורחא ונאים תמן. אדהכי חמא חד חוויא דהוה אתי לגביה נפיק קוסטפא דגורנא )פירוש חתיכת עץ משורש האילן( וקטיל ליה לחוויא. כד אתער ההוא בר נש חמא חוויא דהוי מית, אזדקף ההוא בר נש ונחית קולטא לעומקא דתחותיה ואשתזיב. אתא רבי אבא לגביה אמר ליה אימא לי מאי עובדך, דהא קודשא בריך הוא רחיש לך אלין תרין ניסין, לאו אינון למגנא, אמר ליה האי בר נש כל יומא לא אשלים ליה בר נש בישא בעלמא דלא אתפייסנא בהדיה ומחילנא ליה, ותו, אי לא יכילנא לאתפייסא בהדיה לא סליקנא לערשי עד דמחילנא ליה ולכל אינון דמצערין לי, עד כאן לשונו.
הבוטח בה' חסד יסובבנהו
טז. מזה המעשה נלמד שצריך האדם לידע שהקדוש ברוך הוא הוא משגיח על האדם שהולך בדרך תמים וישר מפעליו ובוטח בה' ועושה חסד עם הבריות, יהיה בטוח גם הוא שהקדוש ברוך הוא ישלם לו גמולו הטוב.
ודע עד כמה גדולה מדת הבטחון, שכל הבוטח בהשם יתברך ברוך הוא אזי מלאכי חסד סובבים אותו ומגינים בעדו מכל פגעים רעים, כמן שאמר הכתוב )תהלים לב, י( "והבוטח בה' חסד יסובבנהו".
הסכל חושב שהממון יציל אותו מכל הסיבות
יז. וכדאי מדת הבטחון להיות שכר גדול עבור הבטחון, כי הבוטח בה' בוודאי משאו ומתנו הוא באמונה, ואינו להוט אחר ממון שאינו של יושר, כמו שמדת האדם שאינו בוטח בה' חושב בדעתו לעת אשר מטה ידו קצת שוב לא יראה אור וטובה לעולם, בחשבו כי רק לאחר שיהיה לו סך ממון בביתו שוב לא יוכל לבא עליו שום גזירה מהשמים, ולא תעבור עליו הרעה כי ממון רב יציל אותו מכל הסיבות, ועל ידי כן חביב הממון עליו כל כך, גם אם אוהב גזל ואונאה והשגת גבול נחשב לו להיתר.
הבוטחים בה' לא יארע להם כל און
ולא כן מחשבות לב הבוטחים בהקדוש ברוך הוא, אף שלפעמים הם סובלים דוחק מחמת עניות ודלות, מכל מקום נושאים עיניהם בחסד עליון בהקדוש ברוך הוא, והם בטוחים שיבא העת פתאום וקיימא להון שעתא, ויהיה להם ישועה בהיתר ובכשרות. ומי יוכל לספר גודל הרעות הנמשכות מחוסר בטחון בהקדוש ברוך הוא, והמה להוטין אחרי כפירת ממון ופקדונות ונשבעין לשקר, וטוענין טענת רמיה בפני הבית דין, ומעמידים עדי שקר אשר הקדוש ברוך הוא נפרע מהם וממשפחתם, גיהנם כלה והם אינם כלין. אבל הבוטח בה' חסד יסובבנהו, ומענה כשרון ילבש כשריון, ולא יארע לצדיק כל און בעת פקודתו, ועייל בלי כסופא להיכל המלך בזכות הבטחון והאמונה.
ספר קב הישר, פרק י
א. צריך האדם ליזהר כשיעשה סעודת מצוה, כגון מילה או סעודת אירוסין, או נשואין וסעודת בר מצוה, יהדר להיות בתוך הקרואים עניים ואביונים ולהשגיח עליהם בדברים נאים, כי העושה שמחה לבנו או לבתו ולא הזמין לסעודה עניים אזי מתעורר הקטרוג מלילית הרשעה ומסטרא אחרא עד שמביאים איזה יסורין ומדות הקשות על בעל הסעודה.
על ידי שמזמין עניים לסעודתו, קטיגור נעשה סניגור
ב. כמו שמצינו בסעודת אברהם אבינו, כדאיתא במדרש רבה )ב"ר פנ"ה, ד( "ויהי אחר הדברים" )בראשית כב, א( אחר שקטרג השטן על אברהם ביום הגמל את יצחק, שעשה אברהם משתה גדול עם כל גדולי הדור ולא היה שם שום עני, וכו', עד שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם )שם כב, ב( "קח נא את בנך את יחידך את יצחק" וגו'. וכן מצינו אצל איוב שעשה סעודה עם בניו ולא היו שם עניים, וקטרג השטן עד שהמית את בניו ובנותיו של איוב, ונטל הימנו עושרו ובהמתיו ולא נח מרגזו עד שהביא עליו יסורין.
מעשה באשה אחת שלא רצתה לינשא עוד הפעם עד שירחם הקב"ה עליה
ג. על כן צריך הבעל סעודה ליזהר להזמין עניים לסעודה כדי שלא יקטרג הקטיגור, ולא עוד אלא כיון שמבקש עניים לסעודה קטיגור נעשה סניגור, כמו שמצינו במדרש תנחומא פרשת האזינו )ס"ח(, באדם עשיר אחד, היה גדול בעושר ומופלג בלימוד ובחכמה, והיה לו בת אחת יפת תואר צנועה וחמודה, והלך והשיא אותה שלש פעמים לשלשה בני אדם חשובים, ובכל לילה ראשונה של נשואיה למחרת היו מוצאים בעלה מת. אמרה האלמנה לא ימותו עוד בני אדם עלי, אשב אלמנה ועגונה עד אשר ירחם הקדוש ברוך הוא עלי, וישבה ימים רבים.
ד. והיה לו לאותו עשיר אח עני ביותר במדינה אחרת, והיו לו עשרה בנים, ובכל יום ויום היה הוא ובנו הגדול מביאים עצים מהיער ומוכרין אותן, ומזה היה פרנסת אנשי ביתו.
פעם אחת לא מכרו את העצים, ולא היו להם מעות לקנות לחם, וישבו בלילה בלי לחם. ולמחרתו, הלכו פעם שנית ליער להביא עצים, ונתעלף האב וזלגו עיני הבן דמעות על גודל העניות של אביו, ותלה עיניו למרום, והרהר הבן בלבו, ונטל רשות מאביו והלך למדינת דודו.
ה. כשבא לבית דודו שמח עליו דודו ואשתו ובתו האלמנה, ושאל לו על אביו ואמו ועל אחיו והבנים שלו, וישב עמו שבעת ימים, ולאחר שבעה ימים אמר הבחור לדודו: שאלה אחת אני שואל מעמך, אל תשיבני ריקם. והשיב לו דודו, שאל, בני, מה שתרצה. אמר לו הבחור, אני לא אשאל שום דבר עד שתשבע לי. וכן עשה. אמר לו הבחור זאת השאלה אני אשאל ממך, שתתן לי את בתך האלמנה לאשה.
ו. כששמע האיש בכה, אמר לו, אל בני כי בעוונותינו הרבים כך וכך מדתה (רוצה לומר, שימות החתן לילה הראשונה וכך הוא הסדר שלה). אמר לו הבחור, אף על פי כן, אמר לו דודו, אם על עסקי ממון אתה קופץ אל תשאנה ואני אתן לך כסף וזהב וממון הרבה, כי אתה בחור נאה וחכם ובעצתי אל תסתכן. אמר לו הבחור, כבר נשבעת על הדבר הזה. וכיון שראה דודו העשיר כי כן הדבר נתרצה לו, ובא לבתו וסיפר לה את הדברים. כששמעה האלמנה זאת התחילה לצעוק ולבכות במר נפשה ואמרה, רבון כל עולמים, תהי ידך בי ואל ימות הבחור הזה.
"תיכף כשתראהו תקום ממושבך והושיבהו אצלך ותן לו לאכול ולשתות"
ז. ואחר זמן קצר קידש הבחור להאלמנה וקרא אביה דודו של החתן לזקני העיר על הנשואין ועשה כילה לישב החתן בתוכו, וכשישב החתן בתוך הכילה נזדמן לו זקן אחד והיה אליהו הנביא זכור לטוב, קרא אליו ואמר ליה להחתן, בני, איעצך עצה נכונה ואל תט מעצתי. היום כשתשב לסעודה יבא אליך עני שאין כמוהו בכל העולם, ותיכף כשתראהו תקום ממושבך והושיבהו אצלך ותן לו לאכול ולשתות ושמש לפניו בכל כוחך ואמצך. ואחר כך הלך אליהו זכור לטוב מעם החתן.
ח. ובלילה ראשונה של הנשואין, כשהיה החתן יושב בראש הקרואים, בא עני אחד, ותיכף כשראה החתן את העני עמד ממקומו והושיב אותו במקום שלו, ועשה לו ככל אשר צוה לו הזקן. לאחר המשתה, כשרצה החתן לילך לחדר, הלך העני אחריו ואמר לו, בני, אני שלוחו של מקום ובאתי הנה ליטול את נפשך. אמר לו החתן, תן לי זמן שנה אחת או חצי שנה, אמר לו, לא אעשה, אמר לו החתן, תן לי זמן שלשים יום או שבעת ימי משתה, אמר לו, לא אעשה, כי לא אוכל לעשות לך חסד אפילו יום אחד, כי כבר הגיע קצך ושעתך.
ט. אמר לו החתן, תן לי רשות שאקח רשות מאשתי ומן דודי שהוא חותני. אמר לו, לדבר זה אשא פניך, בעבור שעשית גמילות חסד עמדי, ולך ובוא מהרה.
הלך החתן להחדר שהכלה יושבת שם יחידה ובוכה ומתפללת להקדוש ברוך הוא, וכשבא החתן להכלה וקרא הבחור אליה ובאתה לפתוח לו פתח החדר, החזיקה בידו לנשק לו ואמרה אליו, למה אתה בא לבדך אלי. אמר לה החתן, ליקח רשות מאתך, כי בא עתי וקצי לילך בדרך כל הארץ, כי המלאך המות היה אצלי והגיד לי שבא ליטול נפשי. אמרה לו, לא תלך מעמדי אלא תשב פה, ואני אלך להחדר שלך ואדבר עמו. הלכה ומצאה אותו.
י. אמרה לו להמלאך, האתה שליח שבאת ליטול נשמת אישי, אמר לה הן. אמרה לו, הלא כתיב בתורה )דברים כד, ה( "כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא, ולא יעבור עליו לכל דבר, נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח". והקדוש ברוך הוא אמת ותורתו אמת, ועכשיו אם תקח את נשמת בעלי אזי יהיה התורה חס ושלום פלסתר, אם תקבל את דברי מוטב, ואם לאו בא עמדי לפני בית דין הגדול שבשמים לפני הקדוש ברוך הוא.
החסד שעושים עם העני מציל ממות
יא. שמע המלאך ואמר לה, בשביל שעשה בעלך עמי חסד וכיבד אותי, לזאת אשא פניך ואלך לפני הקדוש ברוך הוא ואספר את דבריך לפני הקדוש ברוך הוא, והלך המלאך לשאול להקדוש ברוך הוא, וכהרף עין בא בשמחה פעם אחרת להחדר ואמר שהקדוש ברוך הוא ויתר להחתן את חייו בעבור הגמילות חסד שעשה עם העני. וכל הלילה הזה אבי הכלה ואמה הלכו סביבות החדר שהיו שם החתן והכלה ושמעו אותן שמחים יחד, ובבוקר נכנסו שם להחדר ראו ושמחו יחד, והודיעו הדבר לכל הקהל ונתנו כולם שבח והודיה להקדוש ברוך הוא, עד כאן לשונו. וכל זה גרם החסד שעשה החתן עם העני.
כאשר אוכלים העניים על שלחנו, נחשב זאת לבעל הבית דוגמת קרבן שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים
יב. על כן צריך האדם להזהר לבלתי הראות פנים זועפות לעניים הבאים בתוך ביתו, ובפרט שלא לגעור בעניים שבאים לסעודת מצוה, כי כיון שבעל הבית מבייש העניים בשביל כך מתהוה רעה גדולה, לכן לא יצטער האדם אם יהיה לו איזה זהובים יותר הוצאה, כי יש בזה כפרת עון. כמו שכותב הרב הגדול מהר"מ בבלי ז"ל בספר טעמי המצות )מצות עשה מ(, "תועלת גדול לבעלי הסעודה במה שאוכלים הקרואים עניים, שהוא ממש דוגמת קרבן שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ויתן בטוב עין, ואז נאמר עליו )משלי כב, ט( "טוב עין הוא יבורך".
ספר קב הישר, פרק יא
א. ידוע ומפורסם לכל יודעי דת ודין תורתינו הקדושה, תרין סמכין הן, שהן עמודי העולם ועמודי הגולה. ואלו הן, זכות התורה וזכות האבות. ולכן השחר מאיר בכל יום בגילוי רצון ורחמים, בזכות תרין עמודים הנזכרים, עמוד התורה וזכות אבות שהן רחמים ורצון לישראל הנדחים בארץ לא להם בין שבעים אומות החורקים שן להרע ולא להטיב, והקדוש ברוך הוא מפיר עצתם.
יש להתפלל בכל בוקר שתעמוד לנו זכות תוה"ק וזכות האבות
ב. ובהיות כי הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של יראיו, על כן נכון הוא להתפלל על זה בכל בוקר, שתעמוד לנו זכות תורתינו הקדושה וזכות אבות של אברהם יצחק ויעקב.
ג. ובהיות כי הברכה ראשונה הוא על נטילת ידים כזה (ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים), הברכה זו מתחיל באות בי"ת ומסיים באות מ"ם שהוא מ"ב – שני פעמים כ"א, והוא מרמז על שני עמודים, עמוד התורה ועמוד זכות אבות, כי חמשה חומשי תורה מתחילין באות בי"ת דבראשית, וא"ו מספר ואלה שמות, וא"ו מספר ויקרא, וא"ו מספר במדבר, אל"ף מספר אלה הדברים, ראשי תיבות שלהן גימטריא כ"א, כנגד השם אהי"ה. גם אברהם יצחק יעקב ראשי תיבות שלהן גימטריא כ"א, כנגד השם אהי"ה.
תפילה שהיתה נהוגה ע"י חכמים קדמונים מימות רש"י ז"ל
ד. לכן אנשי מעשה נוהגים להתפלל תיכף אחר ברכת נטילת ידים אומרים תפלה זו, "א-ל אלהי הרוחות, יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתעמוד לנו זכות אברהם יצחק ויעקב להציל אותי ואת זרעי מכל פשע ועון כדי לקיים מצות תורתך הקדושה, בלי שום מחשבה זרה, וטהר לבנו לעבדך באמת ובתמים, אמן".
אל תהי מצות תפלה זו קלה בעיניך, כי מצאתי תפלה זו בחיבור הראשונים בימי רש"י ז"ל אשר קבלה היה בידם, כי מיום שחרב בית המקדש ובטלו הקרבנות נכנסו התפלות במקום הקרבן לעורר רחמים עלינו. ובפרט שאנו בזמן הזה צריכין לרחמים גדולים כי אנו סובלים הגלות המר, ואין דעתינו צלולה להתפלל מחמת עול הפרנסה, אשר ממש בנפשינו נביא לחמינו.
ולפעמים כאשר הוא להוט אחר הממון מכניס את עצמו בדברי איסור הקרובים לאונאה וגזל כדי להחיות נפשו, על כן תקנו ז"ל זו התפלה להתפלל להבורא יתברך ב"ה להציל אותנו מכל עון ופשע וחטאה.
בשחרית הוא עת רצון ועת רחמים
ה. ולא כל העתים שוים לתפלה, כמו תפלת שחרית שהוא עת רצון ועת רחמים, על כן טוב לומר תפלה זו תיכף אחר ברכת נטילת ידים, כיון שמרומז בה זכות התורה וזכות האבות, וכמו שכתבתי לעיל. ואם תפרוק עולך מלהתפלל פן יפגע מדת הדין קודם התפלה לשפוך חימה שפוכה בפתע פתאום בעת הדין אשר מדת הדין כבר מוכן הוא.
ו. בן אדם, בן אדם, אם תציית לעצתי, קום והתחזק לרצות את בוראך, כי הוא א-ל גדול גבור ונורא עושה הכל בבת אחת, ממית ומחיה, מוחץ ורופא, מוריש ומעשיר, משפיל ומרומם, מרעיב ומשביע, מוריד שאול ויעל, מטביע במים אדירים ומעלה, עונה לאדם בעת צרה, ועונה לאשה בעת שיושבת על המשבר, מציל את האנשים מים סוף, והולכי מדבריות מחיות רעות ונחש שרף ועקרב. רופא חולים, שומע לזעקת אביונים ועניים, מציל העשוק מיד עשקו.
הצרה באה לפעמים כדי לעורר את בני האדם לתשובה
ז. ולפעמים כשישראל אינם רוצים בתשובה, מעמיד עליהם איש כהמן וגוזר גזירות על ישראל בעלילות שקרים, ועל ידי זה נתונים בני ישראל בצרה, ואז למרום נושאים עיניהם בבכיה, וסובלים צרות גדולות ורבות עד כי בא יבא ישועה כהרף עין. וכל זה בעבור התשובה שעושין ובמסתרים תבכה נפשם, ומתוודים על חטאתם ופשעם ומעלים על לבביהם חטאת נעוריהם מה שקלקלו ופגמו ומאנו ללכת בדרכי ה', כי אם בשרירות לבם, ולא זכרו יום אחריתם, ואחר שובם נחמו לעזוב דרך הרשע, ותמיד הם מתוודים בבכי ולקבל תשובה שלימה. על כל אלה הבורא יתברך שמו שומע ומאזין את זעקתם לשלוח להם ישועה ורחמים.
לא ימתין האדם מלשוב עד יומו האחרון
ח. על כן אל יתרשל האדם מלהתפלל להשם יתברך ברוך הוא, ואל יסמוך האדם על חכמתו לאמר, כבר מסוגל אני ביראת ה' ולא יריע אויבי לי להטותי מדרך הישר והטוב.
מעשה בחסיד אחד שטעה וחשב שכיון שנעשה זקן לא יחטא עוד
ט. ובא וראה מה דאיתא בירושלמי, מעשה בחסיד אחד שהיה מופלג בזקנה, ואמר אל תאמין בעצמך עד ימי זקנותך, כי הוא סבר כשבא לימי הזקנה שוב לא יחטא בוודאי, ולא הסכים למה שאמרו רז"ל אל תאמן בעצמך עד יום מותך. והנה פעם אחת בא השטן אליו ונדמה עצמו כאשה יפת תואר מאוד, ובא והתקרב עליו עד שהביאו להרהור העבירה, והתחיל החסיד לדבר אל השטן דברים המרגילין לעבירה.
באתי להזהירך שלא לשנות ח"ו מדברי חכמינו ז"ל
י. ובתוך כדי דיבור שם החסיד אל לבו והתחרט, ואמר, מה זה המעשה אשר עשיתי, ותיכף קם ואמר, אוי לי, למי אני מתקרב, והתחיל להצטער מאוד בבכיה גדולה על הדברים שהוציא מפיו, הקרובים להביא את האדם לעבירה.
וכשראה השטן שהחסיד הוא בצער אמר לו, רבי, אל תצטער כי אתה לא דברת עם אשה, כי אם עם השטן שנדמה לאשה, ולא באתי אלא להזהיר אותך לבלתי לשנות מטבע ודברים של חכמים שאמרו "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", ולא עד יום זקנתך. וקיבל החסיד עליו לדבר כך כמו שהזהיר אותו השטן, עד כאן לשונו.
קודם התפלה צריך האדם צריך להיות נקי מכתמי החטא
יא. והנה אחרי אשר דברנו קצת לעיל שצריך האדם להתפלל בלב נשבר, נזכיר אגב גם התועלת הגדולה לקבלת התפלה שהוא ענין הנקיות, שיהיה גופו נקי מכתמי לכלוכי הזוהמא.
יב. ויתבונן האדם ממה שהובא בברייתא דמעשה מרכבה, ונזכר גם כן לעיל בפרק ראשון, שאותן המלאכים הנשלחים בעולם הזה להכריז מה שנגזר על העולם, כשטסין בעולם באוירה אינם יכולים לומר שירה אחר כך כשעולין, עד שיטבלו בנהר דינור שס"ה טבילות, ואחר כך טובלין עוד שבע פעמים באש לבנה, וכל זה צריכין לטבול באשר שהיו בשכינתן של בני האדם, ואם כן אם העליונים צריכין טהרה להתקדש לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא, מכל שכן שצריך האדם טהרה להיותו מקדש עצמו לתפלה.
על ידי נטילת ידים נתרחקים הקליפות מן האדם
יג. ועיקר הטהרה הוא שצריך האדם ליזהר בהן שצריך ליטול ידיו אחר יציאתו מבית הכסא או המרחץ, ואחר הקזה של דם, ואחר נטילת הצפרנים, ואחר תספורת, ואחר שנגע בגופו במקומות המכוסים בבשרו, כמבואר בפוסקים. וכל מי שנזהר בנטילות הנזכרים לעיל, לא במהרה יבא חטא לידו. וכל מי שאינו נזהר בהן בוודאי יבא לידי חטאים גדולים, כי מי שמקל בזה יסובבוהו אותן הקליפות ששולטין במקומות הזוהמא, אבל על ידי הנטילת מים מוכרחים הקליפות להתרחק מן האדם.
אוי לו לאדם שאינו נזהר בכבוד רבונו
יד. ובוא וראה מה דאיתא בזוהר בראשית, וזה לשונו, מאן דעייל לבית הכסא לא יקרא בתורה עד דיסחי ידוי, אלא ווי לבני עלמא דלא משגיחין ולא ידעו ביקרא דמאריהון, ולא ידעו על מאי קאי עלמא. רוחא חדא אית בכל בית הכסא דשריא תמן ומיד שרי על אינון אצבעין דידיה דבר נש, עד כאן לשונו.
טוב שיהיה לו כלי מוכן לרחוץ ידיו בכל עת שיצטרך לכך מחמת הנקיות
טו. ומכאן ראיה להמדקדקים במצות להיות מצוי אצל בית הכסא כלי אחד לנקות את הידים תיכף בצאתו מבית הכסא. וכן ראיתי שנוהגים קצת אנשים לרחוץ תיכף בשחרית בתוך כלי בעמדם משנתם, וכן ראיתי נוהגים שיהיה כלי מים מוכן בשעת לימודו שמא יהיה נוגע באחד מן המקומות המכוסים, והוא נכון מאד. ובפרט יראה לרחוץ ידיו קודם התפלה, דכתיב (תהלים כו, ו) "ארחץ בנקיון כפי" וכו'. וכתיב, "ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו".
שלא לישב בבית הכנסת סמוך לאדם רשע
טז. ועוד דבר אחד מועיל לתפלה, שלא ישב בבית הכנסת סמוך לאדם רשע, כמו שכתבתי לעיל, פרק ג', כי במקום הרשע שם חניית הסטרא אחרא, ומקום סכנה להנזק בו חס ושלום.
וכן מצינו בדברי רבותינו זכרונם לברכה שכל העבירות שהאדם עושה ואינו מעביר העבירה בתשובה ובבכי ובווידוי, אזי מאותה עבירה מתהווה ונברא משחית אחד, ומתלבש בתוך העץ או אבן, ואחר זמן רב יכשל זה האדם שעבר עבירה באותו העץ או האבן וניזוק בו, והוא סובר שהעץ או האבן מזיקו וטעות הוא במחשבתו, שאינו יודע כי בעון עצמו הוא נכשל, והעון הוא המזיק. וזה שאמר הכתוב (הושע יד, ב) "שובה ישראל עד ה' אלהיך, כי כשלת בעוניך", דייקא.
על ידי העונות נבראים גזלנים שחומסים מעשים טובים האדם רח"ל
יז. וכן שמעתי אומרים בשם החסיד רבי יהודה משידלאווצ"א זכרונו לברכה, שאמר כן על אותם אנשים אשר בוגדים בנשותיהם והולכים למדינות רחוקות להיות שמה מלמדי תינוקות, ואחר כך המה עוסקים באיזה משא ומתן וקובצים על יד להרבות ממון רב, ובלי ספק שהם נכשלים בעון ראיית קרי. ואחר כך כשרוצים לילך ולחזור לביתם אז באים עליהם שודדים וגזלנים ולוקחים כל אשר להם, ואותם אנשים לא ידעו כי מכל טפת קרי נברא מזיק אחד רחמנא ליצלן, ואותן המזיקים נדמין כאנשים ולוקחין ממנו כל המעות שלו, עד כאן לשונו.
מקום שנעשה בו עבירה, הוא מסוכן מחמת כח הסטרא אחרא שנתהוה שם
וכמו שהאריך גם כן הרב בעל כלי חמדה, וגם הרב בעל מגלה עמוקות, כשרוצה האדם לעשות איזה דבר עבירה, אזי מלאך הממונה צועק על זה ואומר, אל תביאני רגל גאוה, ויד רשעים אל תנידני (). וכדאיתא בזוהר עיין שם. והכלל, כי כח העבירה שמביא הסטרא אחרא, גם המקום שנעשה בו העבירה הוא מסוכן.
מעשה נורא שמובא בזוהר הקדוש
יח. ובוא וראה מה שכתוב בזוהר שמות, רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי באורחא במדברא והוי עסקי באורייתא. אדהכי חמו חד בר נש דטעון משאוי, אמר רבי חייא, לא נשתתף בהדיה דילמא ערל הוא ואסור להשתתף עמיה, או שמא עם הארץ הוא ואסור להתלוות עמיה. אמר רבי יוסי, נעיין עליו דילמא תלמיד חכם או בר אוריין הוא. אדהכי הגיע אליהם ועבר לפניהם ואמר, להוי צוותא דילכון בסימא אלי ומתאוה אני להשתתף בהדייכו, אכן אנא ידענא אורחא חד, ולא באותו אורחא שאתם רוצים לילך בו, כי הוא מקום סכנה מאד, ואתם אינכם יודעים מזה וחלילה לי שלא לגלות לכם, ואתחייב בנפשייכו.
יט. אמר רבי יוסי, בריך רחמנא שהיינו ממתינים בכאן ואתחברו בהדיה, אמר להו, הנה עדיין צריכין אנו לילך קצת באותו הדרך של סכנה ולא נשתעי מידי וניזל במהירות, עד שנעבור אותו מקום סכנה. בתר דנפקו, אמר להו, ברוך המקום שעזרנו לצאת מן המקום הזה. ואמר להם, חד זימנא הלך כהן תלמיד חכם אחד עם עם הארץ, ועמד עם הארץ על הכהן תלמיד חכם והרג אותו, ומההוא יומא כל מאן דעבר בההוא אורחא שאתם רוצים להלוך שמה, ופוגע באותו המקום, ניזוק, כי מאותו שעה נעשה אותו המקום מקום סכנה ומתחבאים תמן גזלנים רצחנים, כי הקדוש ברוך הוא תובע דמו של האי כהן תלמיד חכם וכו', עיין שם באריכות.
אם אינו מתפלל אצל הרשע, בוודאי יקובל תפלתו
כ. הרי לך בהדיא גרם החטא, שגורם לאותו המקום לעשותו מקום סכנה, על כן צריך האדם להזהר שישב בבית הכנסת אצל שכן טוב, ולא אצל רשע, ואז בוודאי יקובל תפלתו, והקדוש ברוך הוא יתן בלבבו לטהר גופו ונשמתו בעולם הזה על ידי תשובה שלימה להיות נשמתו מתקבלת בחדוה לפני כסא כבודו יתברך.
ספר קב הישר – פרק טז
א. איתא בספר סוד הרזים וזה לשונו, "כל העבירות שבתורה אם עבר אדם בסתר לא יגלה אותם אליהו הנביא זכור לטוב, אבל מי שעובר על חרם הוא מכריז ומגלה, שנאמר (מלאכי ג, כג) "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא" וגו', וסמיך ליה "והכיתי כל הארץ חרם".
העובר על החרם, נחשב כאילו עבר על כל התורה ודברי הנביאים
והענין, כי אף שהכל גלוי וידוע לפני השם יתברך ברוך הוא, מכל מקום אין הדבר מפורסם עד שיבא אליהו זכור לטוב ומפרסם את העון ברבים באסיפת ישראל, ורבה תהיה הבושה והכלימה, כי זה העובר חרם כאלו הוא עובר על חמשה חומשי תורה ונביאים, שעל כן סיום חמשה חומשי תורה וסיום כל ספר מנביאים המה גימטריא רמ"ח.
ובודאי העובר חרם לא ינוקה מעונשים ויסורים חמורים, והגזירה רעה שנגזר למי שעובר על חרם, יבא עליו חימה שפוכה באכזריות, ואותו הבית אשר בו העברת חרם סופו להיות חרב ושמם מאין יושב רחמנא ליצלן.
עיקר הגורם שיבוא האדם לעבור על החרם
ב. והעיקר הגורם המביא לחטא זה הוא שעבר תחלה על לאו דלא תחמוד, וחומד ממונו של חבירו או כלי של חבירו, ועבירה גוררת עבירה, ואחר כך הוא נוטל הממון או הכף של חבירו והוא עובר על לאו דלא תגנוב, ואחר כך הוא עובר גם כן על החרם.
ההיתרים הם לאדם כקוצים וברקנים
ג. וימציא לו היתר איך ומהו לעשות שלא יחזיר הגזילה או הגניבה מה שבידו, וכל ההיתרים הן לו לקוצים וברקנים שנופל בהם.
לפעמים כבר לא מועיל החרטה
על כן החכם עיניו בראשו לבלתי לגרום רעה לעצמו ח"ו, ואחר כך כשיבא הרעה עליו יתחיל להתחרט, אבל יהיה בעת שלא יועיל לו החרטה.
ארבע רוחות שמנשבות בכל יום
ד. ראה מה שכתוב בזוהר: רבי אבא אמר, כמה יש לאדם להרהר ולפשפש במעשיו בכל יום ויום, תני ר' יצחק, ארבע רוחות מנשבות בכל יום מארבע רוחות העולם, רוח מזרחית על פי הרוב הוא שולט ומנשב מהבוקר ועד חצי היום, ונפיק עמיה אוצר החמדה, דתמן אוצר אחד הוא למעלה בשערי מזרח וחמדה שמיה, ויש בו שלשת אלפים ושבעים וחמשה רוחין דאסוותא עלמא.
"מלאכי" אותיות "מיכאל"
ואמר רבי יוחנן בן זכאי, יש מלאך אחד ומיכאל שמו, והוא ממונה מהבוקר עד חצי היום בההוא רוח דאתי מהמזרח, ומיכאל עם דגל שלו הוא ממונה לצד מזרח (מנאלן) דהוא מיכאל דכתיב (שמות לב, לד) "הנה מלאכי ילך לפניך" וגו', מלאכ"י הוא אותיות מיכא"ל.
כל הברכות שהאדם מוציא אז בפיו מתקיימים
ה. ותנא, כשהרוח מזרח מתעורר לצאת לעולם, מאן דאזיל באורחא יכוין דעתו להאי עניינא דאמרינן דמיכאל הוא שר החסד הוא מתעורר אז על פי ציווי הקדוש ברוך הוא, כל ברכתא דנפיק מפומיה דבר נש מתקיימין ליה בההוא שעתא ויהיה שמח כל היום ההוא.
רוח מערב מנשבת על פי הרוב מחצי היום עד הלילה, ונפיק עמיה אוצר אחד עם ארבע מאה וששים וחמשה רוחין לאפרחא עשבין אילנות ויבולין. ותניא מלאך אחד רפאל שמיה הוא ממונה על צד מערב.
אמר יוסי בן פזי הלא תנינן מלאך הממונה על רפואות רפאל שמיה, ואת אמרת דאסוותא הוא מן המזרח ומלאך מיכאל הוא ממונה במזרח כנזכר לעיל.
הקב"ה מחליף את המלאכים, כדי שלא יאמרו שמלאך פלוני ריפא להאדם
ו. תא שמע אמר רבי יוחנן בן זכאי, כל מעשה הקדוש ברוך הוא נגד בני אדם בגין דיהון יראים וחרדים ליראת ה' ולעבודת ה' והוא יתברך שמו מחי ומסי ממית ומחיה כדי שלא יהוון לי בהך לא לשום מלאך ולא לשום שר, על כן הוא יתברך ברוך הוא מחליף עידנין דלא יאמרון מלאך פלוני עביד ליה האי אלא להראות דכולה הוא בידיה, ולפיכך מחליף רוחין עד דיצלי בר נש קמיה קודשא בריך הוא, וישוב בתשובה שלימה, וכדין יפקוד קודשא בריך הוא לאסוותא למישרי עליה דבר נש ההוא מלאך דאתפקד על אסוותא עביד מאי דאיפקד מרעותיה דמאריה ברוך הוא.
הממלאך הממונה על זה נקרא אוריא-ל
ז. רוח דרומית מנשבת מן התחלת הלילה על פי הרוב עד פלגות הלילה ונפיק עימיה מההוא אוצר החמדה מאתים וחמשה ושבעים רוחין לדשנא ארעא ולגרום חמימא על ארעא כדי שלא יתגבר הקרירות, והמלאך הממונה עליו אוריאל שמיה והוא ממונה על משמרתו בצד דרום בההוא רוחא, וההוא רוחא גבר מאוד על בני אדם דמרעין בישין.
כל בני האדם ישנים אז ואין מי שיתפלל עבורם
ח. ותנא בההוא זימנא הוא עיקר הדין דדיינין לרשיעי בגיהנם בנורא, וכל עלמין שכבין בשינתא ולית דמצלי עליהון.
רוח צפון קשה לכל דבר אבל טוב לחולים
רוח צפון מנשב מחצי הלילה עד הבוקר. ותנא, תלת מאה אלפין רוחין סופה וסערה אתון עמיה, והוא קשה לכל מילי אבל לבני מרעין הוא טוב שיש בהם קרירות וחמימות, דאית בבני מרעין שיש להם נחת רוח בקרירות האלו.
הקב"ה שמח אז עם הצדיקים בגן עדן
ותניא, רבי שמעון בר יוחאי אמר, בההיא שעתא נפק קב"ה מאינון עלמין סגיאין לאשתעשע עם הצדיקים דבגן עדן, וקול כרוז קורא ואומר, עורי צפון ובואי תימן להפריח בשמים של גן עדן. דתנא, בזמן שהרוח צפון מנשבת בחצי הלילה והקדוש ברוך הוא נכנס לגן עדן, אזי כל הבשמים וכל האילנות שבגן עדן נותנין ריח ומזמרים לפניו, שנאמר (דברים הימים א טז, לג) "אז ירננו עצי היער מלפני ה'" כו'. וכל מלאכי מעלה וכל הרקיעים וחיות הקודש והאופנים מזדעזעים ופותחין את פיהם ברנה ושבח למי שאמר והיה העולם, עד שנכנס הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים לגן עדן, וזהו בחצי הלילה.
מי שיש לו שכל טוב יקום משנתו בחצות הלילה ויעסוק בתורה עד הבוקר
ט. אמר רב יהודה אמר רב, מאן דנשמתא קדישא אית ביה ושמע קול תרנגולא קרי בפלגא לילה דאתי זיקא דאשא נפיק מבין גלגלי החיות ואזל בכל עלמא, ומגיע תחות גדפוהי דתרנגולא, ובההיא שעתא בדחילו מקיש התרנגול בגדפיה דא עם דא. ואמר, דא הוא פלגות לילא, מאן דאית ביה בליביה שכל טוב יתעורר ויקום משנתו, ועוסק בתורה, אזיל קליה ואשתמע בגן עדן.
הקב"ה אומר, דבריו של הצדיק נוחים לפני מכל השירות והתשבחות שמשמיעים לפני בשמי מעל
ואצית הקדוש ברוך הוא וצדיקים דעמיה שואלין מאן הוא דין גבר ומארי עלמין, אתיב ואמר, דין פלניא בן פלניא עסיק עם נשמתיה קדישא באורייתא, אציתו כולהו דהאי ניחא לי מכל שירתא ותושבחתא דאמרין לעילא.
לכך נוצרת, לעשות נחת רוח להקב"ה
י. בן אדם, בן אדם, ראה והתבונן וחכם בכל אפשרות איך להתגבר בתורה ובמעשים טובים, כדי לעשות נחת רוח להקדוש ברוך הוא, כי לכך נוצרת.
הקב"ה משגיח על ישראל בכל עת
וזכור כי אנחנו ישראל עמו עדת סגולתו, וכח ה' בנו מכל שבעים אומות לקרבינו אליו, ובכל עת ורגע השגחתו עלינו והוא פוקד מעשה בני אדם אם לרעה ואם לטובה, וכנגד זה העמיד מטיבין ומריעין.
המטיבים המה מלאכין קדישין המקבלין נשמת האדם באהבה ובשמחה, ומראין לו פתחי גן עדן. והמריעין המה המזיקין המשחיתים האכזרים החוטפים את הנשמה לייסרה בייסורים קשים ומרים, כדאיתא במדרש הנעלם פרשת נח:
שבעה שערים לגן עדן
יא. אמר רבי יהודה, שבע כתות של מלאכי השרת הן אצל השער, דאקרי שערי צדק שעליהם אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קיח, יט-כ) "פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה, זה השער לה' צדיקים יבואו בו". ושבעה פתחין הן לנשמות הצדיקים להכנס לגן עדן עד מקום מעלותם, ובכל פתח שומרים.
פתח הראשון נכנסת הנשמה במערת המכפלה, שהיא סמוכה לגן עדן, ואדם הראשון שומר עליו. זכתה הנשמה, אדם הראשון הוא מכריז ואומר פנו מקום לחסיד, שלום, שלום בואך.
שם מקום הכרובים ולהט החרב המתהפכת
יב. ויוצאת מפתח ראשון, ונכנסת לפתח שני של שערי גן עדן, ושם הכרובים ולהט החרב המתהפכת, ואי לא זכתה, מקבלת שם עונשה להצרף ולהסר סיגה ופסולתיה על ידי משפט אשר סובלת בלהט החרב המתהפכת, ובאם זכתה לצאת גם משם בשלום אזי נותנין לה פתקא לסימן ליכנס לגן עדן.
עמוד של ענן ונוגה המעורב זה בזה
וכשבאה לגן עדן, יש שם עמוד אחד של ענן ונוגה המעורב זה בזה ועשן סביביו, ועמוד זה נעוץ מירושלים של מטה לשער ירושלים של מעלה שהוא מכוון נגד ירושלים של מטה.
הנשמה נהנית מרוב טובה הנשפע עליה
ואם הנשמה זוכה די לה שיהיה לה מקום מדור בכאן לקבל שכרה ולא לעלות יותר, אזי היא שבה ומתעדנת שמה מהטוב המשפיע מלמעלה אליה, וגן עדן זה מאיר באור של מעלה, דאמר רבי יוסי, ראיתי גן עדן והוא מכוון נגד הפרוכת ושם טל האורות אשר למעלה והיא נהנית מזיו השכינה, אבל אינה ניזונית ממנה.
מיכאל השר הגדול מקריב הנשמה לקרבן
יג. זכתה לעלות יותר, אזי עולה היא באותו העמוד עד שמגעת ונכנסת בפתח השלישי והוא נקרא זבול, ושם יש הרבה שומרים, ופותחין לה, ונכנסת באותו השער ומשבחת להקדוש ברוך הוא בבית המקדש של מעלה, ומיכאל שר הגדול שהוא כהן לא-ל עליון מקריב הנשמה זו לקרבן.
אמר רבי חייא, הקרבה זו אינה כשאר הקרבן אלא כאדם המקריב דורון לפני המלך, ומיכאל מעלה את הנשמה עד פתח הרביעי וחמישי וששי, ואומר לפניו, רבונו של עולם אשרי בניך בני אהוביך בני אברהם יצחק ויעקב, ואשרי הנשמה שהיא זוכה לזה.
הנשמה שזוכה לבוא לשער השביעי, נעשית מלאך השרת
ואחר כך מעלין את הנשמה לשער השביעי שהוא נקרא ערבות, ששם גנזי חיים. וכל נשמה שהיא זוכה לשער הזה, מיד נעשית בו מלאך השרת. אבל מי שעובר על חרם אין נשמתו זוכה אפילו לבא אל שער השלישי, אפילו אחר כל היסורין והדינין, כי אמרו רבותינו זכרונם לבכה, מי שהוא בחרם למטה יום אחד, הוא למעלה בחרם שלשים יום, ומי שהוא בחרם למטה שלשים יום, אזי הוא בחרם למעלה שנה. ומי שהוא בחרם למטה שנה אחת, אזי הוא בחרם למעלה עולמית, ואין לו תרופה למכתו.
והנה ראיתי המון עם שהם מקילין כשמטילין עליהם בית דין חרם, או שולחין אחריו איזה אנשים בחרם שיבא לבית דין לציית הדין או להגיד איזה עדות, והחרם הוא כמצחק בעיניהם, והן אינם יודעים שהחרם הוא חמור משבועת שוא ושקר ועברתו שמורה לנצח, ואליהו הנביא מפרסם קלונו ברבים.
על כן יראה האדם שלא להקל בשום חרם שנעשה אצל הקהל, או אפילו בפני עשרה הדיוטות, ומכל שכן שיהיה זהיר שלא לעבור חרם של תלמידי חכמים, ואז טוב לו יהיה סלה.
קב הישר פרק יז
א. חלקי הטומאה הן אחד עשר, טומאת מת, טומאת שרץ, טומאת נבילה, טומאת שכבת זרע, טומאת מי חטאת, טומאת פרה אדומה כל העוסק בה, טומאת זב, טומאת זבה, טומאת נדה, טומאת יולדת, טומאת צרעת. והן מרמזין על עולמות הטומאות של החיצונים שהויתן נשתלשל מאחת עשרה ספירות הטומאה, וכנגדן הן אחד עשר סמני הקטורת להתיש כחם.
האדם שגודר גדרים הוא מופרש מהחיצונים
ונמצא בהיות האדם נזהר לגדור גדר ולשמור עצמו מן הטומאות הנזכרים, הרי הוא מובדל ומופרש מכוחות החיצונים, אבל אם הוא נמשך אחר הטומאה הרי הוא מושרש במקור הטומאה.
שלא לדרוך על צפרני אשה נדה
והנה צריך שתדע גודל כח הטומאה הזה, כי אלף וארבע מאות וחמישה מיני חיצונים שרויין על הצפרנים הגדילים בידיה של אשה נדה, על כן צוה הקדוש ברוך הוא שתקוץ הצפרנים כשבאה האשה ליטהר. ותזהר שלא להשליכם במקום שעוברים בני אדם, כי הדורך עליהם אפילו במנעלים ברגליו יכול להנזק חס ושלום.
להתרחק מאוד מאשה נדה
ב. והמכשפים עושין כישוף באינון הצפרנים וכל מכשפה מהדרת לפעול בכשפיה דווקא בימי נדתה, כי אז הכישוף הוא מצליח יותר. על כן צריך האדם להתרחק בכל הרחקות שבעולם מאשה נדה, הן בדיבור ומכל שכן שלא להסתכל בה, כי אם מעט מזעיר על פי ההכרח ולנהוג בכל מיני חומרות בענין למנוע מלאכול עמה בקערה אחת, אפילו שאר בני הבית לא יאכלו עם אשה נדה, כי שיורי הרוק מפיה הבא לתוך הכף ומכף להקערה הוא גורם שיבא האדם לידי סכנה.
מעשה באחד שנזהר בחלומו שנכשל בעבירה רח"ל
ג. ומעשה באיש אחד, שראה בחלומו שרגליו היו מלוכלכים בצואה, ותפעם רוחו בבוקר, כי לא לחנם היה זה החלום. והלך האיש וסיפר לו להרב האר"י ז"ל החלום הנזכר לעיל, והשיב לו האר"י ז"ל, שמטתך הוא קרוב למטה אשר שכבה עליו אשתך נדה, ועל ידי השינה שישן בלילה נגע כר העליון שתכסה בה במטת אשתך נדה, והלך תיכף האיש לביתו ותיקן והרחיק מטתו מן המטה של אשתו. ואמר האר"י ז"ל לתלמידיו, כי על פי רוב החלומות באין ומזהירין להאדם שהן נכשלים באיזה עבירה.
השכינה שורה על האדם שמרחיק א"ע מאשתו נדה
ד. על כן יראה האדם להרחיק בכל מיני הרחקה מאשתו נדה, וללמד את בניו הקטנים להרחיקם מילדותיהן מהאשה נדה. ובהיות האדם נזהר להרחיק מאשתו נדה עד שתטהר, אזי תדע דזיוגא דשכינתא בהדיה, כדאיתא בזוהר בראשית, עיין שם.
וכשיגיע העת שתטהר יתחבר בהדה בצניעות, וכמו שמזהיר הזוהר פרשת ויצא, הוי צנוע בתשמיש מפני אינון תרין מלאכין דאינון מימינו ומשמאלו, יצר טוב ויצר הרע. ואיתא עוד שם, בכל אתר דשמושא דמצוה אשתכח שכינתא שרייא על ההוא אתרא.
י"ח ברכות כנגד י"ח חוליות שבשדרה
ה. ובאופן שיתקדש באותו פעם ויחשוב כי השם יתברך ברוך הוא ברא שמונה עשרה חוליות בחוט השדרה של אדם, ושם הזרע עובר שמה מן המוח עד הברית, וכנגדן תקנו רבותינו זכרועם לברכה שמונה ברכות שאנו מתפללים שלש פעמים בכל יום, ובכל ברכה אזכרת ה'.
וכנגד זה עם כן יהיה מחשבה בקדושת שמו באותו פעם, וכבר העיר על זה ברעיא מהימנא פרשת קדושים, זכאין אינון אברים דמתקדשין בשעת החיבור דאינון עצי העולה דאחידין בהו עצים קדישין כו' ושם ה' דאחיז בעצים דילהון, ובגין דא (ישעיה כד, טו) "באורים כבדו ה'".
באותה שעה צריך האדם לכוון לעשות רצון השי"ת, כדי שיצאו ממנו בנים צדיקים
וכן הוא בזוהר מצורע, בעי בר נש לכוונא בההיא שעתא ברעותיה דמאריה בגין דיפקון בנין קדישין לעלמא.
ואיתא שם בזוהר פרשת קדושים, כד הוי רבי שמעון בר יוחאי אזיל במתא והוי אזלין אבתריה, וחמא לאנתו, מאיך עיניה והוי אמר לחברייא אל תפנו וכו'. וכל מאן דיסתכל באתתא ביממא אתי להרהורי בלילה. ואי שמיש בר נש באינתתיה בזמנא דסליק ההוא הרהורא בישא, אינון בנין דאולידון אקרון "אלהי מסכה לא תעשה לך" ובזה באים על פי הרוב בנים משומדים.
והנה יש כמה דברים אשר מהם התינוקים נעשין בעלי נכפין רחמנא ליצלן, על ידי מעשה אביהם ואמם.
ו. והנני מזכיר כאן איזה דברים שצריכים בני אדם לקשרם אל לבם להורות לבניהם שיזהרו בזה שלא לעשותם. הראשון, המפורש בגמרא ובזוהר "המשמש מטתו לאור הנר הוו ליה בנים בעלי נכפין" בר מינן, ומכל שכן שאסור לשמש מטתו לאור הלבנה. השני, כשאדם רואה בחלום דמות איזה אשה, ואפילו דמות אשתו או דמות בתולה, ומתעורר בחשק ותאוה משינתו ועל ידי זה התאוה אחר כך נזקק לאשתו, אזי אותו הילד שיולד על ידי אותו החיבור של תאוה יהיה הולד בעל נכפה בר מינן בכל פעם שהלבנה הוא בחידושה, ואין לו תרופה ורפואה למכתו כלל כל ימי חייו, כי אותו דמות שנתראה לפניו בחלום היא השדית הנקראת נעמה, ובתאוה דילה נזקק לאשתו, על כן הולד הוא מסיטרא דא, דהיא בסאבותא דילה אשתכח, והאי הוא בר נש דבכל סיהרא וסיהרא אתפגים בר מינן.
השלישי היא מאי דמזהיר בזוהר פרשת ויקרא, שיזהר מאוד שלא תניק את בנה אחר החיבור עד אחר שעה, ואף אם הילד ההוא בוכה, ועל כל פנים יראה בכל מה דאפשר להשתיקו עד חצי שעה. על כל פנים לא תניק מקודם וחלילה בתוך חצי שעה ראשונה עיין שם הטעם.
הרביעי, מאי דמבואר בגמרא דידן שלא ישכב הילד במטה בשעת החיבור, כי זה הגורם סכנה לילד. ויש בזוהר סוד נפלא.
והכלל, העיקר להתנהג בצניעות, ובזמן המיוחד לזה שהוא אחר חצות לילה בשעה שבני בית הם ישינים. יזהר שלא להתחבר בפני בעלי חיים, כדאיתא בגמרא (עיין נדה י"ז ע"א בשינוי לשון) אביי באלי פרוחי, רבא באלי דידבי.
אם אין הכוונה להוליד בנים בעלי תורה ויראה, לשוא כל עמלו
ואיתא בזוהר חדש דף י"ז, אמר רב הונא צריך שיקדש עצמו לשם שמים בשעת החיבור שנאמר (תהלים קכז, א) אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, כלומר אם אין הכוונה לשם שמים, להוליד בנים שיהיו בעלי תורה בעלי יראה אלא להנאת עצמו, שוא עמלו בוניו בו, שמכוונים עמל של שוא באותו הילד, והוא גרם היצר הרע וגם המחשבה זרה שמכוון לתענוג.
קדושתו של אהבה, אביו של רב אדא שנזכר בחז"ל בשם "רב אדא בר אהבה"
תנו רבנן, אמר רבי יוסף בן פזי, זימנא חדא הוינא אזיל באורחא וערענא בהדי טורא דכפר קרדו, והוו גוברי בדיחים בחלקיהון, (רצה לומר שהיו שמחים בחלקם) ומשא ומתן שלהם היה באמונה, ולא היה קנאה ושנאה ביניהון ובא בשבתא בלילה חמיתי לאושפיזאי דקאי בהאי גיסא ומצלי, ודביתהו קמת באידך גיסא ומצלית, אמרתי להון מה צלותכן בשעתא דא, אמרו, עידנא דידן לזוגן משבת לשבת, ומצלינן צלותא קמיה קודשא בריך הוא דיהיב לנו בר דיפלח באורייתא ויהיה בר דדחיל חטאין וכו'. אמרתי להם, יהא רעוא דיתקיים בעותיכון דהא לשם שמים קא עבדיתון.
אהבה לא היה מדבר עם בן אדם שלא ידע אם נשמתו קדושה
אמר רבי יוסי, אחזי שכינתא דלבתר כמה שנין ערעית תמן וחמית האי ברא דאתיליד להו, והוי בר שבע שנין. חמי ליה בביתא, בעינא למללא עמיה, אמר ליה אבוהי זיל לגביה, דגברא רבה הוא. אמר, מסתפינא לאשתעי בהדיה ולאקרבא עמיה דהא לא ידענא אי אית ליה נשמתא קדישא אי לא, דהכי אוליף לי מארי יומא דין, דכל מאן דלית ליה נשמתא קדישא אסור לאשתעי בהדיה ולאתקרב עמיה. אמר ליה אביו, חס ושלום, דגברא רבה הוא וחכם דדרא הוא. קריב ולא ספיק למללא עמיה.
ט. אמר ליה, אנא חמא בך דנשמתא חדתא הא אית בך מיומין זעירין ולא איזריק בך בשעתא דנפקא לעלמא תווהא, ואמר לו רבי יוסי כך הוא דרווק הייתי וכד דהוי לעי באורייתא אתייהב בי נשמתא אחרא חדתא. אמרתי לו, מאן היא רבך, אמר לי רבי אלכסנדר. אמרתי לו ומה לעית יומא דין, אמר לי, האי קרא דכתיב (תהלים קיא, י) "ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם", ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות י"ז ע"א) לעושין לשמה, וגילה לי סודות נפלאות. אמרתי לו, מה שמך, אמר לי, אהבה. אמרתי לו, מרי אהבה, אהבת עולם אהבתיך, ואני זכיתי למחמיה לרב אדא בריה דרב אהבה, וסיפרתי לו הדברים הנזכרים לעיל.
י. על כן צריך האדם לקדש את עצמו בשעת תשמיש כדי שיזכה לבנים תלמידי חכמים, ויתפלל בכל ארבעים יום הראשונים, יהא רעוא ממארי עלמא שנזכה לבנים שיהיו יראים ושלמים חרדים לדבר ה', ונראה בהם קדושת תנאים ואמוראים, אמן. ולקמן פרק י"ח אכתוב שכל דרכיו של אדם צריך להיות לשם שמים.
ספר קב הישר, פרק יח
א. "מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית" וגו' (תהלים קד, כד). הנה כבר כתבנו בפרקים הקודמין שחכמינו זכרונם לברכה תיקנו לומר בכל יום מזמור ק' שהוא מזמור לתודה. והכוונה, שצריך האדם להודות בכל יום ויום ולהביא קרבן תודה, כי אין בעל הנס מכיר בניסיו שעושה לו הקדוש ברוך הוא.
מנהג הקדמונים היה לתת שבח והודיה על כל דבר
ובאמירת מזמור זה תהיה כוונתו בלבו כאלו מביא תודה בית ה', כמו שהיה מנהג הקדמונים ז"ל שבכל ענין ומאורע שאירע להם היו נותנים שבח והודיה והכירו מיד שהוא השגחת הבורא יתברך, והיה קשור תמיד בלבם לבלתי לשכוח השגחת הקדוש ברוך הוא.
ב. כדמצינו מה שכתוב בזוהר פרשת אמור, רבי שמעון בר יוחאי הוי אזיל באורחא והיו עמיה רבי אבא ורבי יוסי, מטו לחד אמת המים נתקל רבי יוסי וניתק לתוך אמת המים עד שנתלכלכו בגדיו. אמר רבי יוסי, הלוואי שלא היה נברא זה אמת המים. אמר רבי שמעון בר יוחאי, אסור לן לומר כך, דמשמשת דעלמא היא ואסור לנהוג קלות במשמשי הקדוש ברוך הוא, דכתיב (בראשית א, לא) "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", ואפילו נחשים ועקרבים ויתושין כולהון נקראין משמשי דעלמא, ובני נשא לא ידעין.
על ידי הנחש ניצלו רבי שמעון בר יוחאי ושנים מתלמידיו
ג. עד דהוו אזלין, חמו חדא חויא דרקד קמייהו. אמר רבי שמעון בר יוחאי ודאי דא נחש אזל לאתרחשא לן ניסין. רהט האי חויא קמייהו וקשר את עצמו בחד אפעה, ואפעה היא בריה דאי מסתכלת באנפיה דבר נש או בר נש מסתכל באנפיה דאפעה מיד הוא מת מחמת הארס רחמנא ליצלן. והאי נחש בהדי דקשר בה התחילו להכות זה את זה עד דמיתו שניהם.
השי"ת מבטיח לצדיק שלא יאונה לו כל און
ד. עד מטי תמן להאי אתר חמו לון לתרוייהון שכיבין באורחא ומיתן. קרא רבי שמעון בר יוחאי האי פסוקא (תהלים צא, י) "לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך", ועל דא ברא קודשא בריך הוא כל הבריות וכל דבר לשליחותא דיליה.
אין לבייש שום בריה
ולית לון לאנהגא קלנא בכל מאי דאיהו עביד, כי לשליחותיה הוא ברא יתהון, ועל דא כתיב (תהלים קמה, ט) "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", עד כאן לשון הזוהר. ונראה לי, דזהו כוונת הכתוב (תהלים קד, כד) "מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך", וכתיב (שם קמה, י) "יודוך ה' כל מעשיך".
על בעל הנס לתקן איזה דבר טוב
ה. ובהיות כן, בוודאי מי שהפליא לו השם יתברך ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו נס ואיזה הצלה מלסטים, או מאש וממים, או שהיה חולה ונתרפא, אזי חובה עליו לתקן איזה דבר טוב, שיהיה היכר שהוא עושה זאת במקום קרבן תודה לכבוד השם יתברך ברוך הוא.
מעשה שהציל השי"ת לבעל שבלי הלקט
ו. ובוא וראה מה שהעיד על עצמו הרב החסיד מורנו הרב רבי אברהם בעל המחבר "שבלי הלקט" בהקדמת ספרו, וזה לשונו: "אמר הכותב, אזכיר כאן נפלאות שעשה ה' עמדי בעת עברו עלי תלאות בימי חליי, חליתי על ערש דוי ומרוב כאבי לא עליכם, שוממתי אמרתי פקדתי יתר שנותי רבו עלי מכאובים עד שרחקו ממני קרובי כי הייתי למשא לבני ביתי ולפני אבותי. המו מעי בי ולבי יחיל בקרבי בזכרי אורחא רחיקא וקלילא זודתאי.
ז. והעומדים עלי לשמור יציאת נשמתי כאשר ראו בי שנתקררו אברי ובשרי ובאתי עד הגסיסה, ועד שער מיתה. העומדים עלי דחקו חוצה את אשתי וזרעי וגם שאר קרובים שראו אותי בסימני מיתה בדרך צאת הנשמה מהגוף, ופני נשתנו. וה' ברחמיו "יסור יסרני ולמות לא נתנני", ולא בזכותי רק בזכות אבותי הקדושים.
ח. ובמראה ראיתי בעיני אדם קצר עמד לפני ונר דולק בידו, ובהרף עין התחיל לכבות וחזר ודלק מהר לעיני. ואמרתי במחילה, יגיד לי אדוני מה זה שאתה עושה לפני בנר הזה?
הנר רמז לנשמה
והשיב האיש, הנר רמז לנשמה דילך, בעבור שימי חייך כבר עברו, כי הנר הוא רמז נשמת אדם, רמזתי לך. והנה כאשר מהר חזר לדולקה כך מהרה תהיה לך רפואה, וזהו שהראיתי באותותי.
ט. וידוע תדע שיש במשפט שלך מיימינים ומשמאילים, ושקלו במאזנים זכיות שלך, ובאתי לבשרך שהא-ל הרחמן הוסיף ימים על ימיך, ואמר למלאך, הרף ידך, כי עוד לאל ידו לזכות את הרבים. חק חקקתי לך שביום השלישי תעמוד מחולי זה. וזה המעשה היה שלשה ימים קודם חג השבועות.
וכאשר פתר לי כך היה, שביום ראשון דחג השבועות הלכתי לבית הכנסת וממש נעשיתי בריה חדשה, ומיד אזרתי כגבור חלצי וקמתי על משמרת הקודש לחבר פירוש על התורה ונביאים וכתובים, וקראתי להחיבור "שבלי הלקט" לזכרון, עד כאן לשונו.
אסור לאדם להיות כפוי טובה
י. וכה יעשה האדם, כי אין לך אדם שלא נעשה לו נס, בפרט בדורות האלו אשר הצרות מתגברים בכל יום ויום גזירות ומלחמות עצומות, חרב ורעב מצור ומצוק, חלאים רבים, ומי אשר האיר עליו הקדוש ברוך הוא חוט של חסד והצילו מכל הפגעים רחמנא ליצלן, יהיה לו לזכרון תמיד חסדי ה', ולא להיות מכפויי טובה. ולא זו בלבד, אלא כל מי אשר משפיע עליו הקדוש ברוך הוא שפע של ברכה שזכה לישב בביתו בהשקט ובבטח, ופרנסתו היא סדורה, שצריך ליתן שבח והודיה למקום על זאת.
יא. ומה מאוד מזהיר בספר החרדים שזהו מכלל מצות עשה של "הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ" וגו' (דברים כו, ג), מכאן אזהרה על בני אדם המקבלים טובה והשפעה מהשם יתברך, ליתן שבח והודיה, ולא לקרות קול קובלנא כדרך צרי העין אשר יותר מאשר נותן להם ה' מזון ומחיה כל ימיהם, יותר הם בוכים וקובלים נגד העולם כאלו שאין להם פת לחם לאכול, וכל טוב אין בידם, וכל כוונתם הוא למנוע העניים ואביונים מפתח ביתם, ועל זה נאמר (תהלים לד, ז) "זה עני קרא וה' שמע", ואין התפלה של עני זז עד שעושה רושם ויעבור עליהם כוס של פורעניות שבאין המה לכלל הדלות.
אין להראות את העשירות בפני האומות, רק להראות פנים מסבירות לעניי ישראל
יב. הגם אשר בודאי היא טוב לקיים אזהרות רבותינו זכרונם לברכה (עיין תענית דף י' ע"ב), לבלתי להתראות בפני אומות העולם בפירסום בעשירות, כמו שהזהיר אבינו הזקן יעקב לבניו (בראשית מב, א) "למה תתראו", ובפרט שבעתים הללו בעוונותינו הרבים האומות הם נותנין עין בממון של ישראל, וטוב מאוד לכסות ולהעלים העושר בפניהם.
בזכות שמקרבים לעניים הגונים, נפקדות העקרות בזרע של קיימא
אכן טוב להראות פנים של מסבירות פנים, של אהבה ורצון בפני עניים ודלים ואביונים זהו רצון הבורא יתברך, ובפרט המאכסן בביתו עניים ודלים הגונים זוכה להרבה דברים, ונשים עקרות נפקדות בזכות שמפרנסים ומכלכלים עניים ואביונים הגונים לשם שמים.
יג. ומצינו נמי באיש זקן אחד שהיה בזמן גזירות ספרד ושפניא ושמו רבי יחיאל, והיה דר בעיר אחד על חוף הים הגדול, ובהיות גזירות שמדות במדינות הנזכרים לעיל ברחו מאותן המדינות הרבה יהודים אל ארץ תוגרמא, ורבי יחיאל היה זקן, והיה בעיר אשר על חוף הים, והוא איש תם וישר, והיה מקבל כל העניים ועשירים בסבר פנים יפות, והיה מספיק להם לחם, מים ומזון, ומלוה אותם, ונתן להם צדה לדרך, ופיזר ובזבז ממון רב להוצאת האורחים.
יד. ויהי היום, הגיע עת וזמן שהיו בביתו ארבעה זקנים הבאים מהגולה חכמים גדולים, ובראותם את כבוד עשרו וגדולתו ותפארתו הטהורה שהיה נדיב לב שגמל חסד עם עשירים ועניים לכל בני הגולה, שאלו הארבעה זקנים ממנו, מה בקשתך מהבורא יתברך, והשיב, בקשתי הוא שאזכה לבנים, כי לא היה לו זרע, ואמרו אליו הארבעה זקנים הנזכרים לעיל, תהיה אתה בטוח שבתוך שנה זה יצא מחלציך בן גדול בתורה ותקרא שמו אברהם, לסימן שעשית חסד עם זרע אברהם. וכאשר הבטיחו לו כן היה, שיצא ממנו בנו הגדול רבינו אברהם מפיסא, והגדיל בתורה מאוד, וחיבר חיבורים הרבה, עד כאן.
טו. וכיוצא בזה מצינו הרבה לידע ולהודיע כל מעשה טוב וכשרון חקוק ורשום לפני הקדוש ברוך הוא, לחשוב לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא באופן אם היה כוונת העושה לשם שמים, כי כן צריך כל ענין בני אדם הן המעשה הן הדיבור יהיה הכל לשם שמים ובכוונת הלב, ובפרט בענייני תפלות וברכות, כדאיתא בספר חסידים:
בכל יום דנין את הנשמות שלא כיוונו בשעת אמירת הברכות
טז. מעשה באחד שמת לפני זמנו כמה שנים, לאחר שנים חדש נתגלה לאחד מן קרוביו בחלום, ושאל לו היאך אתה נוהג בעולם שאתה שם. אמר לו, בכל יום ויום דנין אותי על שלא הייתי מדקדק לברך ברכת הנהנין וברכת המזון בכוונת הלב, והממונים שדנין אותי אומרים לי להנאתך אכלת.
ושאל לו, הלא אמרינן (שבת דף ל"ג עמוד ב') שמשפט רשעים בגיהנם הוא רק שנים חודש בלבד, וכבר עברו שנים עשר חודש ויותר מיום מיתתך ולמה דנין אותך אחר שנים עשר חודש, אמר לו, אין דנין אותי בגיהנם דינים חמורים, אלא דנין אותי חוץ לגיהנם בדינים קלים, ואומרים הממונים שזהו הכל לטובתי כדי שאזכה לחלק גן עדן ליכנס לשם וליטול חלקי במלואו.
כל מעשיו של האדם נרשמים בשמים
והכלל, כי כל דבר שהאדם עושה הוא נרשם למעלה, ועל כל דבר יש שכר ועונש, ואשרי היוצא זכאי מבית דין של מעלה, אמן.
ספר קב הישר, פרק כט
א. ודע כי בלעם הרשע, כשראה שאינו יכול להרע לישראל בכשפיו, כמו שאמר הכתוב (במדבר כג, ח) "מה אקוב לא קבה אל" וגו', נתן עצה לבלק שיפקיר את בנותיהם לזנות כדי להכשיל את ישראל, וכאשר באמת נכשלו ונפלו מישראל עשרים וארבעה אלף, ואחר כך הלך בלעם ליטול שכרו מבלק.
ב. בא פנחס וראה את בלעם במלחמת מדין פורח באויר, רמא פנחס קלא לבני חילא, עיין בזוהר, ואמר "אית מאן דידע למפרח אבתריה דההוא רשע", לפי שהיה רואה שבלעם טס כעוף.
ג. ומיד התעורר איש אחד וצליא שמו, והיה משבט דן, שהיה יודע לכוף תחתיו כוחות הטומאה ופרח אחריו. כיון דחמא ליה ההוא רשע קרב בכישופין בעומק חמשה אוירים, וטס ונתכסה שם בהעלמות עין, ובההוא שעתא דאתכסיין היה האיש צליא בצערא ולא היה יודע מה לעשות.
איך שהכריח פנחס לבלעם שיבוא אליו
ד. מיד רמא ליה פנחס קלא לההוא צליא אשר נתכסה בו בלעם בחמשה אוירים שיתהפך ויתגלה, לבל יתכסה בו אותו רשע. מיד נתגלה האי אוירא ועאל צליא לגביה, וגבר על בלעם הרשע וכפייה שיבא לפני פנחס, ובמה כפה אותו בזה.
ה. כי יודע היה צליא לכוף את הזכר ואת הנקיבה של ראשי טומאת הכישופים, אשר כל אחד מהם היה נקרא "שפי", מה שאין כן בלעם הרשע, היה רק יודע להתגבר בכח הזכר לבד. לכן בבלעם כתיב (במדבר כג, ג) "וילך שפי".
מה שאין כן צליא שהיה משבט דן, כתיב ביה (בראשית מט, יז) "יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח", והאי אורח ושביל באוירא דנתכסה בו אותו רשע.
וכן לעתיד תהיה הנקמה באויבי ה' על ידי שרניה משבט דן, וכד יקום דן כדין מחכה לפורקנא דישראל, דכתיב (שם שם, יח) "לישועתך קויתי ה"'.
ו. כשבא בלעם הרשע לפני פנחס, אמר ליה פנחס לבלעם הרשע, רשע, כמה גלגולין בישין עבדת על עמא קדישא. אמר ליה פנחס לצליא, קום וקטליה, ולא בשמא קדישא, ותתקיים ביה "תמות נפשי מות ישרים" (במדבר כג, י). בההוא שעתא עביד ביה כמה מיתות משונות ולא מית, עד דנטיל חרבא דהוי חקוק עליה חיויא מהאי סטר וחיויא מהאי סטר.
ז. אמר ליה פנחס, בהא טומאה דהוית עסוק ביה אתה תמות בו. כדין קטיל ליה ודיינון ליה בההוא טומאה ובההוא עלמא עצמוי כולה איתרקיבו, ומבשרו וגופו של בלעם איתעבידו נחשים, חויין בישין, ואפילו מתולעים שאכלו את בשרו, אתהדרו מהם ונעשים חויין, ומעצמו נעשו גם כן נחשים גדולים.
מפלתם של המכשפים
ח. וכן הוא סוף וקץ כל גופות המכשפים, שהלכו אחר הכישוף, להיות ממנו נחשים ועקרבים, ונשמתן נעשין שדין ולילין. תיפח רוחם ונשמתם של בעלי כישוף.
ט. ואותן אנשים או נשים שהולכין אחר הכישוף, המה ראויין לקלל אותן לפני הקדוש ברוך הוא ולהתיש כחן בכל מאי דאפשר.
ובאם אשר יש נשים כשפניות היודעות להזיק ילדי ישראלים ראויין הן לפורטן בשמם ולהחרים אותן בחרם חמור בשופר וכיבוי נרות ובהוצאת שבעה ספרי תורה ולהפריש אותן, שלא יהיה להם שום נגיעה בקדושת ישראל.
קדירת הכישוף שהטמין בלעם הרשע, מצאה דוד המלך ע"ה כאשר כרה השיתין, והחליש את כחה
י. ודע, כי בלעם הרשע ליקט כל מיני עשבים השייכים להכישוף, והכניסם לקדירה, וחפר וטמן את הקדירה בעומק הארץ אלף וחמש מאות אמה.
יא. וכשכרה דוד המלך עליו השלום להשיתין כרה עד התהום להמציא מים מהתהום לנסך על גבי המזבח, כרה אלף וחמש מאות אמה, ומצא האי קדירה, והעבירו והחלישו במים, הראויין לנסך על גבי המזבח, ועל זה אמר (תהלים ס, י) "מואב סיר רחצי", שרחץ והעביר כישופים שבסיר מואב הנזכר.
בכח חמש עשרה "שיר המעלות" מבטלים את כח הכישוף
יב. ועל כן באם יש חשש ההיזק של כישופים, טוב להעבירם על ידי חמשה עשר "שיר המעלות" שאמר דוד בשעה שכרה את השיתין להעלות המים מן התהום, ואחר כך יתפלל להשם יתברך להסיר כל מיני היזק כישוף מישראל.
יג. וזאת העצה טובה לכל בר ישראל ולכל בת ישראל, להרחיק עצמם מן הכישוף בכל מיני הרחקות שבעולם מלעשות דבר על ידי כישוף או ניחוש וקסמים, ולא לשמוע שום לחש של כישוף.
יד. כי הקדוש ברוך הוא בעמו ישראל מתפאר (במדבר כג, כג) "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל". וכל המרחיק את עצמו מהכישוף, מכניסין אותו למחיצה בעולם הבא שאפילו מלאכי השרת אין יכולין לעמוד שם.
קב הישר פרק ל
א. כתיב (ישעיה נח, ח) "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך". איתא במסכת ברכות (דף נ"ח עמוד א') "הרואה אוכלסים של ישראל מברך הברכה ברוך חכם הרזים, שאין דעתן שוה, כך אני אומר שיש דיעות מחולקות בבני אדם בנתינת הצדקה ובעשיות הגמילות חסדים.
הקמצנים הם מכיתות הקליפות רח"ל
ב. הכת האחת הן קמצנים, ואין כחם לעשות צדקה וגמילות חסד, ואף לעצמם אין להם רשות לאכול ולשתות ולעשות מלבושים, בוודאי אותן אנשים הן מכתות החיצונים, וכמו שכתבנו לעיל בפרק כ"ז וכ"ח, ואין להם חלק בקדושה, כי הסטרא אחרא שולט עליהם.
ג. כת השני, עין רעה בשל אחרים, ואין לו לב לעשות צדקה כי אם מעט מזעיר מחמת הגאוה, אבל הוא בעצמו אוכל ושותה וטוב לב משתה תמיד, ויצא שמן ודשן כעגל מרבק, עליו כתב הזוהר, זהו אנשים אשר המה מסיטרא דנחש, וסימנך (ויקרא יא, מב) כל הולך על גחון, רצה לומר, מי שיש לו בטן גדול מלא שומן ודשן הם מסיטרא ד"על גחונך תלך" (בראשית ג, יד) עיין שם פרשת שמיני, אבל מכל מקום יש להם קצת זכות, אף שעושין צדקה לשם גאוה.
ד. כת השלישי, הם אנשי עשירים, אשר נתן ה' להם עושר ועושין צדקות, ועושין גמילות חסדים אך לא כדבעי, באשר שיש להם קצת רוע עין ואינן יכולין לכוף את יצרם מלעשות צדקה בחייהון, רק כשהן חולין על מטתם עושין צוואה לעשות אחר מותן צדקה לבנין בית הכנסת או לבית המדרש, או ללמוד איזה שנים עבורו אחר מותו, זהו מדתו של אדם בינוני.
מעלת האנשים שעושים צדקה בחייהם
ה. הכת הרביעי, הוא מי שחנן ה' אותו בעושר, ועושה צדקה בחייו לפי עשרו, ועוסק בגמילות חסדים ובתלמוד תורה, שמספיק ללומדי תורה וגם מפזר מעות למלמדים שילמדו עם בני עניים, על זה נאמר "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך".
ו. ואמשול לך משל למלך שהלך למלחמה ויש לו חיל, אם החיל הולך לפני המלך, אז המלך בוודאי לא יכול לבוא לידי סכנה אם יפגעוהו בו אויביו, מה שאינו כן אם המלך הולך לבדו לפני החיל, באם יפגעוהו רוכבי סוסים ופרשים מן אויביו, אזי ישיגוהו ויקחוהו לשבי אף שהמלך הוא גבור חיל ויכול ללחום נגד האויבים, מכל מקום נסוג לבו אחור בראותו שהחיל שלו הוא רחוק מאצלו.
ז. כך הוא הנמשל, האדם כשעושה צדקה בחייו, אזי עליו נאמר "והלך לפניך צדקך", ואין אתה מתיירא מן האויבים, כי "כבוד ה' יאספך" בלי שום שטן ומקטרג, מה שאין כן אם אתה עושה צדקה אחר מותך מי יודע אם ישיגו אותך אותם הצדקה, כיון שהמתים הם חפשים מהמצות.
ח. על הכת הראשונה נאמר (תהלים מט, יא) "ועזבו לאחרים חילם", ואפילו אם בניו הם יורשים אותו, מכל מקום אין לו נחת רוח בעשרו אף לאחר מותו באשר חדשים מקרוב באו.
אותן שמקילין בכבוד אביהם לאחר פטירתם
ט. וראיתי העם מקילים בכבוד אביהם שכבר מתו שעושין להם בגדים שחורים, מובחר הבגד מכולן, חדשים כחוקות האומות, וטוב לבם משתה תמיד, והן בעצמן מזלזלים בכבוד אביהם, אשר מהראוי לספוד אחר אביו ולהיות עצב, וכל זה הוא גרמא מאביהם, וזרוק חוטרא לאוירא אעיקרא קאי. ואם כן אין לך שטות גדול מזה, ודי בזה.
העיקר הוא ליתן צדקה בחייו
י. על כן עצה היעוצה להאדם, ליתן צדקה בחייו בעין יפה, ולעסוק בגמילות חסדים בחייו, כי מי יודע העתים, אם יתקיים צוואתו או לאו, וקיימא לן בכל מקום (עיין פסחים דף ט' עמוד א' ועוד) שאין הספק מוציא מידי ודאי. על כן עיקר הצדקה הוא מה שהאדם עושה בחייו, ויראה ליתן לבני האדם שהן מהוגנים, כמבואר בשולחן ערוך בהלכות צדקה, ואז טוב לו יהיה סלה.
ספר קב הישר, פרק לא
א. "ה' בוקר תשמע קולי" (תהלים ה, ד). וקשה, וכי בבקר שומע ה' קול המתפללים, והלא בכל עת ושעה שקוראים אליו הוא שומע קולנו ומאזין תפלתנו.
ב. אכן הענין הוא כך, כי בשאר העתים כשבני אדם מתפללים, מעיינים בתפלה אם היא ראויה להתקבל מחמת מעשים של אדם או לאו, מה שאין כן המתפלל בבקר, כדאיתא בזוהר בלק (דף ר"ד עמוד א):
ג. "רבי אלעזר ורבי אבא ושאר חבריא עמיה הוו אזלי באורחא, פתח רבי אלעזר ואמר, "ה' בוקר תשמע קולי", הענין הוא כך, כי בכל צפרא מתעורר חסד דאברהם, דכתיב ביה (בראשית כב, ג) "וישכם אברהם בבקר", והאי שעתא עת רצון הוא מאוד.
ד. ואפילו החולים המוטלים על ערש דוי מוצאים נחת רוח בבקר על ידי מלאך רפאל דמתגלי בכל בוקר, וכל אינון ממונים על מרעין להטיל חולשא ומרעין בישין על בני נשא, כד חזין מלאך רפאל מתגלה, דחלין מיניה וערקין, וכדין רפאל אושיט אסוותא לההוא בר נש החולה".
ה. וכמו שיש עת רצון אז לחולי הגוף, כך יש עת רצון לחולי הנפש ונשמה, שהן החטאים והעבירות ופשעים, והוא עת רצון להתפלל בבקר.
הקב"ה מקבל התפלה בבוקר
ו. ומחמת שבאותו הפעם עת רצון, על כן אם אינו ראוי זה המתפלל מחמת מעשיו שתקובל תפלתו, אפילו הכי חשיב עליה הקדוש ברוך הוא דאיהו פקיד לבעלי דינא דיליה, דלא יפתחון בדינא, כי החסד והחנינה אינו מוסר הקדוש ברוך הוא לבית דין של מעלה, אלא החסד והחנינה הן בידו של הקדוש ברוך הוא, ובבקר הוא מדת חסד לאברהם, ולכן מקבל הקדוש ברוך הוא תפלת בוקר בחסד. אמרו רבי אבא ושאר חבריא: אלמלא לא נפקנא אלא למשמע דא דיינו.
ז. עד דהוו אזלי, בא חד יונה. מטיה לגביה דרבי אלעזר והתחילה לצפצף קמיה. אמר רבי אלעזר, יונה ודאי כשירה תדיר הוית בשליחותא, כמה דאת אמר (בראשית ח, ח) וישלח נח את היונה. זילי ואימא ליה לרבי יוסי הא חברייא אתאן לגבך ואנא עמהון, ולא ידחול, כי ניסא יתרחש ליה לתלתא יומין, ולא ינפול עליה דחלא, דהא בחדוא אנן אזיל לגביה.
ח. אזיל ההיא יונה לגביה רבי יוסי בן לקוניא, דהוי חמוהי דרבי אלעזר, בשליחותא, ואתיב תשובה לרבי אלעזר, דרבי יוסי בן לקוניא הוא מצטער על רבי יוסי בן פקיעין דהוי גוסס ומוטל על ערש דוי, כי מתחילה היה רבי יוסי בן לקוניא חולה ואחר כך נתרפא, ונחלש רבי יוסי בן פקיעין.
ט. עד דהוו אזלין, אתא עורבא ואמר ליה לרבי אלעזר דרבי יוסי בן פקיעין מת. תווהו רבי אבא וחברייא. אמר ליה רבי אלעזר להעורב זיל לאורחך, דהא ידענא.
י. אמר רבי אלעזר לחברייא, ניזול ונגמול חסד להאי רמונא דהוי מליא מכולא, ורבי יוסי שמיה, דהא אסתלק מעלמא דין ולית דחזיא לאשתדלא ביה, ואיהו קריב לגבן.
יא. סטו מאורחא ואזלו לתמן. כיון דחמו לון כל בני מאתא, נפקו לגבייהו ועאלו תמן בבית רבי יוסי דפקיעין כל חברייא.
יב. וברא זעירא הוי לרבי יוסי דפקיעין ולא שביק לבר נש דימטיה לערסיה דאבוהי בתר דמית. אלא איהו בלחודיה הוי סמיך ליה ובכי עליה.
יג. ופתח האי ינוקא פומיה ואמר, מריה דעלמא, כתיב בתורה (דברים כב, ו-ז) "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך" וכו', "שלח תשלח את האם והבנים תקח לך". מארי דעלמא, קיים מילי דא דאורייתא.
יד. תרין בנין הוינא מאבא ומאמא, אנא ואחותי זעירתא מנאי, הוי לך למיסב לן ולקיימא מילי דאורייתא. ואי תימא מרי דעלמא אם כתיב ולא אבא, הלא אמי מתה, ונסבת לה מעל בנין. השתא אבא מית דהוי חפוי עלן, אנסיב מעל בנין, אן הוא דינך דאורייתא. וכד הוו שמעין רבי אלעזר ורבי אבא עם חבריא קלא דינוקא הויין בכיין.
טו. פתח רבי אלעזר ואמר (משלי כה, ג) "שמים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר". עד דהוי רבי אלעזר אמר האי קרא, אתא עמודא דנורא ופסק בינייהו.
טז. וההוא ינוקא הוי דביק פומיה לפומיה דאבוהי ולא מתפרשן. אמר רבי אלעזר או בעי הקדוש ברוך הוא למירחש ניסא, או בעי דלא ישתדל בר נש אחרא עליה.
יז. עד דהוי יתבי שמעו קלא, זכאה אנת רבי יוסי דמילין דהאי גדיא זעירא ודמעותיו סליקי לגבי כורסייא דמלכא קדישא, ודנו דינך, ותליסר בני נשא אזמין הקדוש ברוך הוא למלאך המות בגינך, והא עסרין ותרתין שנין אוסיפו לך עד דתוליף אורייתא להאי גדיא שלימא חביבא קמיה קודשא בריך הוא.
יח. קמו רבי אליעזר וחבריא ולא שבקו לבר נש למיקרב לההוא ביתא, ומיד חמי עמודא דאשא סליק ורבי יוסי פתח עינוי, והוי האי ינוקא דבק פומיה בפומיה. אמר רבי אליעזר: זכאה חלקנא דחמינא תחיית המתים עין בעין. קריבו לגביה, והוה ההוא ינוקא נאים כאילו גוע מהאי עלמא.
יט. אמרו, זכאה חולקך, רבי יוסי, ובריך רחמנא, דאתרחיש לך ניסא על ידי מילין דברך, דהכי דחיק במילוי שפירין לתרע שמיא ובדמעות שליש אוסיפו ליה עשרין ותרתין שנין. נטלוה להאי ינוקא ונשקוה ובכו עמיה מחדוה סגיא ואפקוה לביתיה אחרא, עד דתתיישב רוחיה ונשמתיה תחזור ביה כמקדם.
כ. חדו תלתא יומין עם רבי יוסי וחדשו כמה חידושין דאורייתא. אמר להם רבי יוסי, חבריא לא אתיהב לי רשות לגלאה לכון מאי דחמינא בההוא עלמא אלא לבתר תריסר שנין, אבל תלת מאה ושבעין דמעין דאושיד ברי אעלו בחושבנא קמי מלכא קדישא.
כא. והנני נשבע אני לפניכם, חבריא, בשעה דפתח ברי האי פסוקא ד"כי יקרא קן צפור" ובאילין מילין הנזכרים לעיל, אזדעזעו כולהו ספסלי דהוי במתיבתא דרקיע וכולהו קמו קמי מלכא קדישא, ובעי רחמי עלי, והקדוש ברוך הוא נתמלא רחמים עלי ושפיר קמיה אינון מילין היך מסר נפשיה ברי עלי.
כב. וחדא אפטרופא אמר, מארי דעלמא, הא כתיב (תהלים ח, ג) "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם". אי רעוא דילך זכותא דאורייתא וזכותא דהאי ינוקא דקא מסר נפשיה על אבוהי, בדינא דתיחוס עליו וישתזיב. ויהיב קודשא בריך הוא למלאך המות תליסר בני נשא תחותיה עד בתר עשרין ותרתין שנין.
קודם צאת הנשמה מהגוף, רוצה השטן לדבק בגוף
כג. והנה שמעו נא אמיתות הדברים, מהו דין דכתיב (שמואל א ב, ו) "ה' ממית ומחיה" וכו', וכי הקדוש ברוך הוא איהו ממית, אלא הענין הוא שקודם יציאת הנשמה השטן רוצה לדבק בגוף ועל ידי כך יש חס ושלום גם כן זוהמא ועירבוב מכח כחם גם לנשמה.
בשעת פטירת הצדיק מתגלית השכינה והשטן נחלש מיד
כד. וכשיגיע העת קרוב למיתתו של אדם כשר, אשר אין כדאי להסטרא אחרא להדבק בנשמתו הטהורה, מתגלית שכינתא קדישא, ואז השטן מיד הוא נחלש ואזל בעל כרחיה ודומה ממש אליו כמיתה שאין לו שליטה בנשמת הצדיק.
והנשמה, כשהולכת מן הגוף הולכת תיכף עם השכינה הקדושה במקום קדוש הנקרא צרור החיים, אשר על זה אנו מתפללין על המתים "ויצרור בצרור החיים את נשמתו".
כה. וזה הסוד ה' ממית להסיטרא אחרא ומגרשה ומחלישה, ומחיה את הנשמה של הצדיק להביאה בצרור החיים.
גם נשמת הצדיק יורדת לגיהנם לרגע קטן
וזה הסוד, "מוריד שאול ויעל", קאי על נשמת הצדיק המוכרח לירד לגיהנם לרגע קטן, וזהו טבילה שלה, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ובעי על כל פנים טבילה והסרת הזוהמא קצת, ותיכף, ויעל, סליק ליה למקומה הראוי לה בגן עדן.
כו. והנה חבריא, תדעו דבהאי שעתא דאסתלקנא מעלמא עבדו לי גם כן טבילה בגיהנם כנזכר, ותיכף אחר הטבילה עליתי לגן עדן לדוכתאי, ובשעתא דפתח ברי באינון מילין ומסר נפשיה עלי, יצא גם כן נשמתו דבהא הוא דדמיך ונפשו יצאה בדברו, וכיון דנפקת נשמתא דברי אתערית ופגעית בנשמתו דהוי אעלת גם כן מטבילה הנזכר לעיל, ותמן איתדן דינא להוסיף לי שנים ועשרים שנה בגין דמעות, ומילין דברי.
כז. וכהיום, כי נטהרתי מכל וכל ונשמתי היא זכייא ונקיה וטהורה, מוכרח אני לראות באילין שנים ועשרים שנין לאתעסקא רק במילין דעולם הבא, כי כבר קבלתי עונש מיתה וטבילה בגיהנם. ומכאן ולהלאה אצטריכנא דלא אתיא בכיסופא לעלמא דאתי.
כח. וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קיח, יח) "יסור יסרני יה ולמות לא נתנני". אמר דוד, רואה אני שהרבה יסורים גדולים מאוד יסר אותי הקדוש ברוך הוא, והכל כדי להנקם מחטאי, ואם כן כאשר כבר נתטהרתי על ידי טבילת היסורים, מעתה חלילה לפגום עוד בנשמתי, כי אם "פתחו לי שערי צדק" להתעסק בתורה ויראה, שלא אהיה בכיסופא לעולם הבא.
תכלית היסורים למרק עוונותיו של אדם
כט. ונלמוד מכאן לכל אדם העובר עליו חיצי דינים ממאריה דעלמא וקיבל יסורים יחשוב כי בוודאי לטהרו מפשעיו המה, ואיצטריך ליה ליזהר שמכאן ולהלאה שלא ימשוך עליו עוד סטרא אחרא דמסאבא בחטאיו, ואז יצטרכו עוד יסורים כדי להסיר חלאת הזוהמא.
ל. ואם תאמר, מה היסורים שייכין לזוהמת הסטרא אחרא, דע, כי זוהמת הסטרא אחרא היא דבר ממש, והאות והמופת לזה כי בהסתכל אשה נדה במראות הצובאות (שקורין בלשון אחר "שפיגל") ידבקו כמה כתמים במראה המחשיכים את זהירות המראה, ונעשות בהרות בהרות לבנות ושחורות כמו שכתבתני למעלה פרק ב'.
לא. הרי לך שהאדם עושה רושם במראות טומאה, ומזה תראה שזוהמת הסטרא אחרא היא דבר ממש הנדבק בגוף האדם, ואי אפשר להתלבן ולהתרוקן אם לא על ידי יסורים, כי אין יסורין בלא חימום הגוף.
לב. אף העברת הכתמים מן המראות הצובאות אי אפשר להעביר אם לא על ידי גחלי אש, ואז יחזור (השפיגל) כמו שהיה בראשונה, כן האדם אין לו כפרה על חטאו אם לא שצריך להתלבן בחימום היסורים כנזכר.
על ידי קבלת היסורים באהבה מחלישים כח הסטרא אחרא
לג. וכשאדם מקבל היסורים באהבה ובחיבה מאת ה', אז הוא מתיש כח התפשטות זוהמת הסטרא אחרא, וחלילה לאדם שיבעט ביסוריו אלא יקבל עליו הכל באהבה ובחיבה, הן ביסורים של גופו והן ביסורי ממונו.
לד. כי יש איזה אנשים אם יקרה לו איזה היזק ממון אזי הוא מתחמם ומתלהב בלב רגז ומריב ומחרחר ריב עם הבריות, זהו אשר בועט ביסורין, אלא יהיה שייף עייל ושייף נפיק בלב נשבר ונדכה ובהכנעה, ויאמר תמיד "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך". בזה מעורר רחמים, שרואה בו הקדוש ברוך הוא הכנעה דיליה.
לה. והנה קבלה בידי, שיש ימים מיוחדים בשנה ששלוחי ה' מביאים יסורים על בני אדם, וביחוד על אותן בני אדם שהן מבעטים ביסורים, על כן שומר נפשו ירחק מהם, ואציג לך פרק מיוחד לאותן הימים.
קב הישר
פרק לב
א. כתב הרב בעל טורי זהב ביורה דעה סימן קט"ז איזה ימים שאסור לאדם להקיז דם מפני סכנה שהן יומא דדינא, עיין שם.
גם את זה ראה ושמור, כי מצאתי בשם גדול אחד וחסיד שבחסידים שאלו ימים הן מיוחדים לאדם לקבל יסורים על כן אסור בהן להקיז דם. ואלו הן, י"ז במרחשון, יום ה' שבט, כ' אדר, כ"ה ניסן, כ"ט באייר, ט"ז בסיון, כ"ז סיון, כ"ד כ"ו בתמוז, כ' אב, כ"ו אב, ויום כ"ז באב, ויום י"ב אלול.
ימים שאסור לילדים ללכת לבד ברחוב
ב. והנה באלו הימים הנזכרים יש ליזהר מאוד שלא ילכו הילדים יחידים אף ברחובות, כי הרוחות מצויין בעולם ויש להם רשות חס ושלום ליכנס לתינוק או תינוקות רחמנא ליצלן. כי אלו העתים הם קבועים לשלוחי דין לפעול בעתים הקבועים הנזכרים לעיל.
על האדם להתפלל שהקב"ה יצילו מרוחות רעות ומעין הרע
ג. כמה אחריות והרפתקאות על האדם הענוש, כמה רוחות טובות הן המביאים ברכות טובות על העולם, וכמה רוחות רעות הן המביאין חס ושלום אוירין בישין וחלאים רעים ונאמנים. ועל כולן צריך האדם לעורר רחמים ולהתפלל לפני אדון העולם להצילו ואת עמו ישראל מכל ענינים רעים הנזכרים לעיל. ובאלו הימים הנזכרים לעיל יש רשות לבעלי עינים רעות ליתן עין הרע לתינוק או להכניס עין הרע בממון של חבירו.
ולכן צריך האדם להעביר כסותו על ינוקא דיליה באותן הימים כשמוליכו על הרחובות, כמו שכתב הזוהר (חלק א', דף רי"א עמוד ב') שכן עשה הקדוש ברוך הוא לישראל מפני בלעם הרשע, דכיון דחמא בלעם הרשע דלא יכול לעשות שום רע בעי לאסתכלא בעינוי בישא דיליה בגין דכל אתר דהוי מסתכל בלעם הרשע בעיני בישא דיליה הוי מתלטייא. וזה שאמר הכתוב (במדבר כד, ב) "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו (על ישראל) רוח אלהים". כמאן דפריס סודרא על רישא דינוקא בגין דלא ישלוט בהו עינא בישא של בלעם הרשע.
י"א פסוקים שתחלתם וסופם בנו"ן, מסוגלים נגד הכישוף והעין הרע
ד. ודע כי אותן אחד עשר פסוקים המתחילין באות נו"ן ומסיימין באות נו"ן קבלה הוא בידי שהן טובים מפני כשפים ועין הרע. ועל כן טוב לומר אחרי אחד עשר פסוקים הנזכרים במעמדות המתחילין בנו"ן תפלה קצרה זו.
רבונו של עולם, הצל עמך בית ישראל מכל מיני כישופים ומכל מיני עין הרע, וכשם שפרשת כנפיך על אבותינו שבמדבר שלא שלט עליהם עינא בישא דבלעם בן בעור, כן תפרוס כנפיך עלינו ברחמיך הרבים להיותינו מכוסים (במכסה ובהנהגה) בשמותיך הקדושים מכל עינא בישא אתה סתר לי רני פלט וגו'.
ו. וכל אשה כשהיא מעוברת כשהיא אומרת הי"א פסוקים הנזכרים לעיל תהיה בטוחה דלא שלטא עינא בישא על הולד. על כן יזהר האדם לומר אחד עשר פסוקים הנזכרים לעיל ויהיה ניצול מעין רע אמן כן יהי רצון.
ספר קב הישר – פרק לג
א. חכמינו זכרונם לברכה תקנו לומר שלש פעמים "והוא רחום יכפר עון" וגו' (תהלים עח, לח), דהיינו בהודו לה' קראו בשמו, ואחד בובא לציון גואל, ואחד בתחילת תפלת מעריב. והכוונה כי בפסוק (והוא רחום וגו') יש שלש עשרה תיבות כנגד שלש עשרה מדות הרחמים ושלש פעמים שלש עשרה עולים שלשים ותשע.
בקושי אפשר לינצל מחטא שחייבים עליו מלקות
ב. והכוונה, באשר בכל יום ויום היצר הרע מתגבר על האדם ובקושי אשר יכול האדם להנצל מהחטא שנתחייב עליו שלשים ותשע מלקות, ועל כן תפלה זו מועלת לבקש מהקדוש ברוך הוא שיכפר עונו כאלו הוא נלקה מלקות שלשים ותשע, ולא ישחית בעבורו לענשו.
ג. ובהיות כי העון גורם לעורר המשחיתים אף וחימה כי אף וחימה המה תמיד מקטריגים על ישראל, בהיותם במצרים והקדוש ברוך הוא ברוב חסדיו ורחמיו נגלה על ישראל עמו בזכות שלשה אבות בשלשה שמות קדושים ה' ה' ה' שעולין למספר יב"ק שהן ראשי תיבות י'עננו ב'יום ק'ראנו, על כן אומרים פסוק זה והוא רחום וגומר כל חמתו, ואחר כך תיכף ה' הושיעה המלך י'עננו ב'יום ק'ראנו.
ד. ובהיות כי גדול כח ענין מלקות שהן מצילין מל"ט קללות שנתקלל בהן הנחש ומהפכין הל"ט קללות לט"ל של ברכה הנוטף בעיתים הקבועים טיפין על ראש בני אדם החפיצים לידבק ביראת ה', וזהו הטל מעורר אותם לדרכי היראה, והוא ממש טל של תחיית המתים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות בו המתים, וטל זה מיוחד לקרב נפשות המתים אל הקדושה.
שלא להתעצל מלקבל על עצמו מלקות פעם אחת בחודש
ה. על כן אל תתעצלו במלקות על כל פנים פעם אחת בחודש, כי על זה התפלל גם כן אברהם אבינו עליו השלום באומרו (בראשית יח, א) "אולי ימצאון שם ארבעים", כדאיתא בזוהר, שכוונתו היה אולי ימצאון שם בני אדם שלוקין מלקות ארבעים, ויאמר ה' לא אשחית וגומר.
ו. וכמו שמוטל על האדם לקבל עליו מלקות ארבעים בעולם הזה, כדי שלא ילקה מלקות בעולם הבא, כי יש הרבה עבירות שאמרו רבותינו זכרונם לברכה העושה כן יהיה בנידוי, והפירוש הוא שראוי הוא לנדותו, ואם כן כשלא נידו אותו בבית דין של מטה אזי הוא מנודה בבית דין של מעלה, וזהו ענין רע להאדם כשמנדין אותו למעלה.
תפילתו של המנודה אינה מתקבלת
ז. כי כל זמן שהוא בנידוי תפלתו אינה נשמעת, ונשמתו היא נע ונד מחוץ לפרגודא קדישא, ונסתלקות ממנו שמירות ששומר עמו ישראל, ובהיותו בדרך או בשאר מקום סכנה בקל יוכל להנזק כי הוא כהפקר ממש, כי אין משגיחין עליו מן השמים.
ח. ובאם שאשתו היא מתעברת ממנו באותן הימים, אזי יהיה התינוק אחד מהפושעים והמורדים בדת אלקינו.
ט. ואם כן, מי שהוא חכם ונבון בתכלית החכמה, יתבונן בעצמו שהכרח גדול הוא למהר ולזרז לתקן דבר זה בלי איחור ועיכוב, כי מי יודע מה יולד יום, פן ימות פתאום ולא ישוב נשמתו למקום אשר היא נחצבת ממנה, ונשמתו תהיה מסורה למשחיתים ומחבלים אכזרים.
י. ולזה אכתוב התיקון כאן, מה שמצאתי כתוב בכתבי האר"י ז"ל, והוא, שיבחור האדם יום אחד להיות פנוי מכל עסקיו וכה יתנהג, יבחר מקום מיוחד בביתו וישב על הארץ כמנודה ויאמר:
נוסח הווידוי
יא. הריני יושב לקבל עלי נזיפה ונידוי שנתחייבתי מפי בית דין של מעלה על החטאים והעונות והפשעים, שחטאתי ושעויתי ושפשעתי. אני עצב נבזה הרבתי אשמתי בתורתך, בגדתי ביראתך, פגמתי בספירותיך, השלחתי פגם בקדשיך, והמים היוצאים מבית ה' הולכתים לבית הכסא מקום הטינופת אשת הזימה, הרסתי מזבח שלך, חללתי בריתך בהכנסת ערלה על ברית הקודש, פגמתי בז"ך אותיות הקדושים, נתתי גבורה לחיצונים.
יב. והנה אם נתחייבתי נידוי מפי בית דין הצדק או מפי הקדוש ברוך הוא ושכינתיה, הרי ישבתי בדד וקבלתי עלי הדין ומתחרט ומבכה על עונותי, חטאתי העויתי לא אשוב עוד בדרך הזה.
התר, התר, יוצר בראשית, סלח אביר יעקב, כי א-ל מלך טוב וסלח אתה. וסייעני להיות מהשבים אליך בכל יום בלב שלם ולחטאתי לא תזכור עוד אמן סלה.
יג. והנה מהראוי להציג לך יחוד גדול ונורא, אך באשר אין כל מוחין שוין, ובפרט אשר הלבבות נתמעטו, פן יהרס ויהפך הסדר ונמצא קלקול ולא תיקון, על כן הצגתי לך תפלה קצרה במקומה, והבוחן לבבות יקבל לו לרצון, וזו היא:
יד. רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך כי חשקה נפשי מאוד לומר פסוקים של יחודים ולכווין בהם יחוד גדול ונורא לייחד שמותך הקדושים באהבה, אך עונותינו גברו עלינו וכמשא כבד יכבדו עלינו, ומחמת כן נתרבה החומר הגשמי כל כך עד שאין אנו יכולין לכוין היטב כראוי, ופן נקלקל ולא נתקן מחמת עוד הנגע בעונינו, איך אוכל לקרב ולגשת אל מקום הקדושה ואיך לבוא (ס"א אבוא) אל שערי מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בלבוש שק, ובכן רבון עלמא, חוס נא וחמול נא אדון הסליחות.
טו. ויערב לפניך א-ל רם ונשא תפלתינו כאלו תקנתי כל הפגמים והעברתי כל הכתמים על ידי כוונות היחודים, כן יהיו מתוקנים היטב בתפלה זו שאני אומר בשברון לב וברוח נמוכה "ולב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה".
טז. ואחר כך יקום מן הארץ ויהיה עוסק כל היום בתפלה ובתורה, ואז מן השמים ירחמוהו ויסירו מעליו עונש הנידוי שנתנדה מן השמים כשלא מנדין אותו בית דין של מטה. ויהיה לבו נכון ובטוח כשינהג כמו שכתבתי לעיל אז ושב ורפא לו. והנה אציג לך פרק מיוחד על איזה דברים שהאדם הוא חייב נידוי וחרם.
קב הישר
א. אלו דברים שהבית דין מחויבים לנדות למי שעובר עליהם.
ב. אחד, מי שמדבר ניבול פה חס ושלום. השני, מי שאוחז באמה ומוציא שכבת זרע לבטלה.
ג. השלישי, המקיל במצות דרבנן, כגון המזלזל בנטילת ידים או המזלזל בדיני מוקצה וכיוצא בהם באיסורי דרבנן.
ד. הרביעי, המזלזל בכבוד תלמידי חכמים, הן בפניו והן שלא בפניו.
ה. החמישי, המחלל את השם על ידי שלוחו ערל שמדבר דברי גידופים על כלל בני ישראל.
ו. הששי, מי שהוא אלם וסרבן ואינו רוצה לציית דין, ומייגע את בעל דינו שמוכרח להיות בשב ואל תעשה, או שגורם להוציא לו ממון רב בהוצאת המשפט.
ז. השביעי, האומר שירות ותשבחות במרוצה ואינו מוצא מפיו התיבות בשלימות בשפה ברורה מן ברוך שאמר עד תפלת ישתבח.
ח. השמיני, המלעיג על אדם כשר וישר.
ט. התשיעי, המדבר הרבה עם אשה שאין אשתו כדי להסתכל ביופיה, והוא יכול לקצר את דבריו, והוא מכוין למלאות תאות היצר הרע.
י. העשירי, המחזיק במחלוקת ומחניף לרשע, ומתוך חניפותו מחזיק מעשיו של הרשע שהוא מתגבר והולך. ועל אלו הדברים צריך הבית דין של מטה להחרים, ואם לא יחרימו אותו בית דין של מטה אזי הוא מוחרם בבית דין של מעלה, וצריך לעשות תיקון כמו שכתבתי בפרק ל"ג.
א. ועבירה החמורה שבאלו עשרה עבירות הנזכרים לעיל הוא המנבל פיו, והמדבר דבר אפיקורסות על תלמידי חכמים ומי שהוא אלם וסרבן. ועוד מדה אחת חמורה מכל הנזכר לעיל שגם כן בית דין של מעלה מנדין אותו, המעיז פניו בפני בני אדם ואין לו בושת כלל, לא די לו בחרם ונידוי הנזכרים לעיל, עונשו הוא להתגלגל בכלב, וזה שאמר הכתוב (ישעיה נו, יא) "והכלבים עזי נפש".
ב. ואם תאמר, גלגול בכלב הוא עונש קל, בוא וראה דבר אחד והתבונן בעונש זה במי שהוא בא על אשת איש רחמנא ליצלן.
מעשה נורא בימיו של האר"י ז"ל
ג. ודע לך מעשה אחד, הובא בכתבי האר"י ז"ל, שבימיו היה איש חסיד אחד ושמו רבי אברהם אבן פוא"ה ז"ל, והיה האיש עשיר גדול וידו היתה פתוחה לעניים ואביונים, ואצלו היה דר יהודי שכינו, והיה מתעסק במשא ומתן עם אשת רבי אברהם הנזכר לעיל, כי אשתו היתה מסוגלת למשא ומתן.
ד. ופתאום בא על אותו השכן חולי ונפל למשכב ימים רבים עד שהתחיל בשרו לרקוב עליו אף ערותו נרקב ופיזר ממון רב בהוצאת הרופאים ולא מצא עזר ותרופה למכתו, ומת האיש ההוא באותו חולי ביסורים קשים ומרים.
ה. ואחר כמה שנים בא כלב אחד ותמיד היה מסבב את הבית של החסיד רבי אברהם אבן פוא"ה הנזכר לעיל, והכלב הנזכר לעיל היה כלב שחור מכוער מאוד. כשראו אותו האנשים היו מפחדין מפניו כי פניו היה כמו מזיק, והיו תמיד מגרשין את הכלב ההוא מבית רבי אברהם חסיד הנזכר לעיל במקלות, והיה הכלב חוזר ובא.
ו. ותמיד כשהיה רבי אברהם הנזכר לעיל משכים לבית הכנסת היה מוצא זה הכלב שחור עומד אצל הדלת, והיה ממתין עד שיפתחו הדלת והיה רוצה לשמט את עצמו אל הבית, ותמיד היה רבי אברהם חסיד מגרש אותו וצוה לנעול הדלת אחריו, אף על פי כן חזר הכלב והיה ממתין בדלת עד שיפתח.
ז. ופעם אחת אירע שיצא החסיד בהשכמה מפתח ביתו ושכח לנעול פתח הדלת של הבית ושל החדר בית החורף, ותיכף דלג הכלב לבית וקפץ מחדר לחדר עד שהיה מגיע לחדר שהיתה שם אשתו של רבי אברהם הנזכר לעיל שוכבת עדיין במטה שלה ומצאה ישנה, וקפץ הכלב על המטה ונשך בה נישוכין בהרבה פצעים וחבורים ואחר כך ברח מהבית.
ח. והאשה הנזכרת לעיל צעקה מאוד עד שקולה נשמע בבית האר"י ז"ל. ובא בעלה רבי אברהם חסיד ושאר אנשים להרב רבי יצחק לורי"א.
ט. והשיב הסיבה היה כי האשה הזאת נעשית בעוונותינו הרבים אשת איש עם השכן שלה שכבר מת, וזהו הכלב שחור היה בו נשמתו, והיא היתה גורמת בפיתוי דבריה ובנתינות מעות להשכן הנזכר לעיל לשכב אצלה דרך אישות, על כן עשה הכלב עכשיו נקמה באשה.
י. ואחר כך השביעו את האשה שתגיד האמת והודית, שבעוונתינו הרבים היה שוכב עמה בבית הסחורה, ועל כן נרקב בשרו של אותו האיש וגם ערותו היה נרקב, ואחר כך ביקשה לעשות תשובה ומתה בתוך תשובתה, אבל החסיד גירשה תיכף מביתו.
יא. בוא וראה, שהעון של עזי פנים יש להם עונש גלגול כלב כמו העון אשת איש, על כן צריך האדם להנהיג עצמו בבושת פנים ויראת ה' תהיה על פניו תמיד, ואז טוב לו יהיה סלה.
קב הישר
פרק לה
א. כבר נתפשט המנהג ברוב תפוצות ישראל להתענות ביום שמת בו אביו או אמו מדי שנה שקורין יאר צייט מטעמים ידועים, עיין בספר נשמת חיים משום דריע מזלא של אותו יום.
אי נמי, דיש קצת דין לאביו או לאמו באותו יום תמיד ואמירת הקדיש והתענית מועיל להנצל ממקצת הדין הזה, אמנם לא די בזה לבד אלא יראה למצוא לעשות טוב ביום הנזכר לעיל.
טובה לנשמות האבות אם הבן מחדש חידושי תורה אמיתיים
ג. אם הוא בעל תורה יראה לחדש בו איזה דבר בתורה, אז יש תועלת גדול לאביו ולאמו, ואף בשאר ימות השנה, כשהבן מחדש איזה חידוש תורה לשמה, אז הבן משמח אביו ואמו ומעטרין לאביו ואמו בכמה עיטורין.
ד. ומי שזוכה שנתן בתו לתלמיד חכם, וכשחתנו הוא מחדש איזה דברי תורה לאמתו אזי מעטרין לחמיו וחמותו גם כן בכמה עיטורין. וכבר מצינו בזוהר פרשת נשא (דף קמ"ד עמוד א) גבי רבי שמעון בן יוחאי שבחר לו מקום אחד קדוש עם תלמידיו לחדש שם חידושי תורה ורזין דאורייתא.
ה. היו שומעין בת קול: אשריך רבי שמעון בן יוחאי עם תלמידך, דהא איתגלו לכון מאי דלא אתגלי לכל צבא מעלה, וחידושים אלו לא נתגלו מיומא דקאים משה רבינו ע"ה על טורא דסיני, וכמה כתות של מלאכי השרת מתקבצין שם לשמוע רזין דאורייתא, והאי יומא איקרי למעלה הילולא דרבי שמעון בן יוחאי.
ו. אמר רבי שמעון בן יוחאי, תווהנא על ההוא חגיר חרצין (פירוש, חגור מתנים) הוא אליהו הנביא, דכתיב ביה (מלכים א יח, מז) "ויחגור את מתניו", אמאי לא אשתכח בגו אידרא דילן (רצה לומר, אידר"א הוא המקום שהיו יושבים תמן נקרא כך) בזמנא דאתגליא מילין אילין קדישין.
אדהכי אתי אליהו, קטפורי (רוצה לומר, ניצוצין) נהירין באנפוי. אמר ליה רבי שמעון, מאי טעמא לא שכיח מר בקרדוטא גליפא דמאריה (רוצה לומר, במיני מטעמים) שעשינו להקדוש ברוך הוא בחדושי דאורייתא ביומא דהילולא.
ז. אמר ליה אליהו, חייך רבי דבעינא לאשתכחא עמכון ולא יכילנא, דההוא יומא שדרני הקדוש ברוך הוא למיעבד ניסין לרב המנונא סבא וחברוהי דאמסרא בארמונא דמלכא, ועקרתי היכלין דמלכא והפכתי ההיכל וארחישנא ניסא דמתו מאתן וארבעים וחמשה פודשכי שהיו מקטרגים על רב המנונא סבא. ואפיקנא לרב המנונא וחברוי והעמדתי אותן מרחוק לבקעת אונו ואשתזיבו, והכנתי תמן מזון לחם ומים, כי תלתא יומין לא אכלי וכל האי יומא לא בדילנא מינייהו.
ח. כד תבנא שמענא קלין וחדוה רבה למעלה, ושאילנא מהו דא חדוותא, ואמרו לון דא הוא יומא דהילולא דרבי שמעון בן יוחאי. זכאה אנת רבי שמעון בן יוחאי וזכאה חולקך, וזכאה חולקי דחברייא דיתבין קמך, כמה דרכין אתתקנו לנהרא לכו מן נהרי אפרסמון דכיא. ותא חזי, יומא דין בגינך איתעטרו חמשין כתרין לרבי פנחס בן יאיר חותנך וכו'.
מעלת התורה ומעשים טובים לשמה
ט. הרי מבואר מעלת לימוד התורה לשמה, וכן כל מעשים טובים שעושה האדם ריח ניחוח לה' באם שעשה לשמה, וכן הוא חס ושלום להיפוך כשעושה שלא לשמה.
י. וכן מצינו שם בזוהר, כד סליק רבי חייא לארץ ישראל קרא בתורה עד דהוי אנפוי נהירין כשמש, וכד הוי קיימין לפניו כל אינון דהוו לעין באורייתא הוי אמר: דין אשתדל באורייתא לשמה ודין שלא לשמה, והוי צלי על האי דהוי עסיק שלא לשמה דיתעסק ביה לשמה, ועל ידי זה יזכה לעולם הבא.
יומא חד הוה תלמידא דהוי לעי באורייתא ואנפוי ירקין. אמר וודאי מהרהר בחטאה איהו. אחיד ליה ואמשיך ליה במילין סתימין דאורייתא עד דאתיישב רוחיה בגויה. מן ההוא יומא ולהלאה שוי על עצמו דלא ירדוף בתר הני הרהורין בישין וישתדל באורייתא לשמה.
יא. הכלל העולה, בכל ענין שיבא לידך תתבונן בו היטב אם יש בו נחת רוח לאבינו שבשמים, ואם יש בו נדנוד עבירה חס ושלום אזי לא יעלה לרצון לפני הקדוש ברוך הוא.
בכל יום צריך לפשפש במעשיו
יב. וזה לשון הזוהר שם (דף קצ"א עמוד א'): "בעי ליה לבר נש למיבדק בחובוי כל יומא ויומא, דהא כד בר נש קאים מערסיה תרין סהדין קיימין קמיה בהדיה כל יומא, בעי בר נש למיקם, אינון סהדי אמרי ליה בשעתא דאפתח עינוי (משלי ד, כה) "עיניך לנוכח יביטו" וגו'. קם ואתקין רגלוהי למיהך, אינון סהדי אמר ליה (שם שם, כו) פלס מעגל רגליך וגו'.
ועל דא, כד אזיל בר נש בכל יומא בעי ליה לאסתמרא מחובוי, שכל יומא ויומא כד אתיא לילה בעי לאסתכלא ולמיבדק בכל מאי דעביד כל ההוא יומא בגין דיתוב מינייהו (פירוש אם יראה שעשה בזה היום דבר שאינו הגון, ישוב ממנה לבלתי לעשות עוד כזה פעם שנית) ויסתכל בהו תדיר בגין דיתוב.
יד. מה שאין כן בהיותו אינו נותן אל לבו להסתכל ולעיין במעשיו איך ומה המה, אם מיושרים או לאו, והוא הולך ועושה ופועל ומרבה דרכיו כולם בלתי חשבון רע או טוב, הרי בכל אלו ההולכים בחושך ולא ראו אור ואינו נפקד במרום לטובה ואינו דובר שלום אליו בבית דין של מעלה.
שלא ליתן שלום לאיש אלא אם כן יודעים שהוא צדיק
טו. ובימי חסידים הקדמונים ובעלמא הדין היו מדקדקין שלא ליתן שלום אם לא בדקו אותו היטיב במעשיו, כדאיתא בזוהר פרשת מקץ (דף ר"ד עמוד ב'), רבי חייא ורבי יוסי הוי אזלי באורחא אדהכי חמי חד בר נש דהוי אתי בעיטופא דציצית וכלי זיינין קשורים תחות בגדיו.
אמר רבי חייא, בר נש דא חד מתרין אית ביה, או זכאה שלים איהו, או רמאה ית בני עלמא איהו.
טז. אמר ליה רבי יוסי, הא חסידי עלאין אמרי הוה דן לכל בר נש לזכו, הא תנינן בר נש דנפיק לאורחא יתכווין לתלת מילין לדורון לקרבא לצלותיה וילפינן מיעקב וכו', והאי בר נש אזיל באורחא איהו עיטופא וצילותא והא ביה כלי זיין לקרבא כיון דתרין מילין אית ביה תליתאי כו' דאתחזיין דלית ביה דהא לא אתקין גרמיה לדורון דבדורון שלמא אתכליל. אמר רבי יוסי דלמא איהו משתדל בצלותיה או מרחיש תלמודיה בגין דלא יעקר ליה. אזלו כחדא, ולא מליל ההוא בר נש בהדייהו.
יז. לבתר אישתמיטו רבי חייא ורבי יוסי ואשתדלו באורייתא, קריב לגבייהו ויהיב שלום להון. אמר להו, רבותי במאי חשדתון לי כד יהביתו לי שלום ולא אתיהבת לכון, אמרו ליה, דילמא צלותא הוית אמרת או מרחיש תלמודא.
יח. אמר להו, אתון הייתם דנין אותי לכף זכות, המקום ידין אתכם לכף זכות, אבל אימא לכון יומא חדא הוי הוינא אזיל באורחא, אשכחנא בר נש ואקדימנא ליה שלום והאי גברא ליסטאי הוי וקם עלי וציער נפשי ואלמלא דאתתקפנא ביה איצטערנא, ומהאי יומא נדרנא דלא אקדמנא שלמא עד דאיבדק ביה דהוא גבר זכאה.
יט. בגין דאסור להקדים שלום לבר נש חייבא, דכתיב (ישעיה מח, כב) "אין שלום אמר ה' לרשעים". וההוא שעתא דחמינא לכו ויהביתו לי שלום ולא אתיבנא לכו חשידנא לכו בגין דלא חמינא בכו מצוה דאתחזייא לבר נש, דא הוא חדא.
כ. ועוד טעם אחרינא, דהוינא מרחיש בתלמודאי באותו שעה, ולא הייתי רוצה להפסיק ממילין דאורייתא באותו שעה.
הרי מבואר דאסור להקדים שלום אם אינו בר נש זכאה, ומכל שכן שנוהגים כן למעלה שאין נותנים שלום לאדם רשע, כי שם אין מחניפים לרשעים כמו בעולם הזה, כי שם הוא עלמא דקשוט ואין בה חנופה ואין נשיאות פנים, והכל נידון שם במדה ובמשקל ובקו הדקדוק.
כא. והא דבזמן הזה אנו מקדימין שלום לכל אדם מבואר בספר הזוהר, באם שהוא רואה שיוכל הרשע להתחזק עליו מותר להקדים לרשע שלום כדי שיוכל להנצל ממנו, ואפשר שזהו הטעם דרבי יוחנן דהקדים שלום אפילו לנכרי בשוק וקל להבין.
כב. על כן יתבונן האדם על זה שהוא מלא שבע רוגז קרוץ מחומר, שלא יהיה גסות רוח וחומד ממון, רק יהיה בנחת וכל מעשיו יהיה בהשכל ובמשקל לחשוב חשבונותיו בכל יום נגד ה', אז יתבונן מעצמו לבלתי יחטא, ואז יצליח בכל מעשה ידיו אמן.
קב הישר
פרק לו
א. איתא בגמרא דתענית (דף כ"ה עמוד א') "רבי אלעזר בן פדת דחיקא ליה שעתיה עביד מילתא (פירש רש"י שהקיז דם) ולא הוי ליה מידי למיכל אשכח חדא תומי שדי' לפומיא חלש לביה ונים.
טעם שיצאו ניצוצי אש ממצחו
ב. עיילו רבנן לשיולי ביה חזיוהו דהוי בכי וחייך ונפיק צוציתא דנורא מאפותיה. כד אתער אמרו ליה רבנן מאי טעמא קא בכי מר ואחר כך חייך ואחר כך נפק צוציתא דנורא מאפותך.
ג. אמר להו חזינא שכינה ואמרה לי שלום, ואמרתי, רבונו של עולם עד אימתי אהיה בההוא צערא ודוחקא, אמר לי, אלעזר בני ניחא לך דאיחרב עלמא ואיהדר ואיברי יתך, אפשר דאברי יתך בשעתא דמזוני. אמרתי רבונו של עולם כולי האי ואפשר.
כיון שעברו רוב שנותיו, לא רצה להולד עוד הפעם
ד. ואמרתי רבונו של עולם שני דחייא כבר נפישא או שני דחיינא אמרה השכינה דחיית, אמרתי אי הכי לא בעינא.
שכרו של רבי אלעזר בן פדת בגן עדן היה י"ג נהרי אפרסמון
אחזי לי תריסר נהרי דמשכי אפרסמון אמרתי אלו למאן, אמרו לי, לך. אמרתי ותו לא, אמרה השכינה ולחברך מאי וכו' והיינו דנפיק צוציתא כו' עיין שם.
בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא
ה. ופירש הענין בזוהר בראשית כי בני וחיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא, והאדם אשר נברא במזל שיהיה עני א"א ליה למיהפך בזכותא אם לא שאפשר שזה יגרום זכותו שימות ויקח הקדוש ברוך הוא את נשמתו ויתננה בגוף אחר ואפשר על ידי שינוי מקום בגוף אחר יהיה לו פרנסה בריווח וכו' באפשר ולא בוודאי.
וזה שאמר לו הקדוש ברוך הוא ניחא לך דאיחרב עלמא. ר"ל כי כל אדם נקרא עולם קטן כידוע ועל ידי שאחריב זה הגוף על ידי נטילת נשמה ממנו ואיהדר ואיברי גוף אחר ואתן בו הנשמה ואז אפשר שתזכה לפרנסה בריוח.
אין לאדם לדחוק את השעה, אלא יבטח בהשי"ת
ו. ולכן אמר רבי אליעזר אי הכי לא בעינא, ונלמוד מכאן שאין לאדם לדחוק את השעה כלל, ויבטח בה' שאין מקפח שכר כל בריה.
מי שאין פרנסתו בריוח בעולם הזה, שכרו כפול בעולם הבא
ז. ואם לא זכה להיות בהרווחה בעולם הזה בלי דאגה בוודאי שכרו כפול ומכופל יהיה בעולם הבא, וכל מי שהוא שמח בחלקו מה שחנן ה' אותו אם רב אם מעט ואל יהיה לבו דואג עבור פרנסה שהוא בקימוץ, ומכל שכן שלא יקרא תגר חס ושלום אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא ולא להראות כעס או רוגז בשביל זה עם אנשים כי זהו בועט נגד הש"י.
עניות מכפרת על העבירות
ח. רק ישים אל לבו כי כל הדוחק והעניות הוא כפרה וסליחה לחטאיו ופשעיו, וכל הדוחק את השעה השעה דוחקת לו כי זהו החסד של הקדוש ברוך הוא שמשלם לו בעולם הזה שכר העבירה.
ט. כי הרבה רשעים צועקים בגיהנם הלואי היינו עניים ודלים בעולם הזה והלוואי היינו סובלים יסורים בעולם הזה לכפרת עוונותינו, ואומרים הרשעים שרוב הטובה ושרירות הממון שהיה לנו הוא ענין רע שעכשיו אנחנו במצודה רעה בגיהנם.
צריך אדם לומר "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד"
י. על כן ישים כל אדם בכל יום אל לבו אף שאין כל העתים שווים צריך לומר "כל מאי דעביד רחמנא הוא לטב".
העשיר צריך להרבות בנתינת צדקה
יא. ועל אחת כמה וכמה אם נתן ה' עושר לאחד והשפעה טובה שיתנהג בצדק וביושר ולב רך וידו פתוחה להעניק להאביונים ועניים מברכת ה' אשר בירך אותו.
יב. וכל מי אשר יראת ה' בלבבו יחשוב תמיד כי בעת אשר נזדמן מצוה לפניו ודאי הוא שנגזר איזה גזירה רעה עליו ועל ידי זכות של אותו מצוה שהמציא לו הקדוש ברוך הוא לעשותו עי"כ ניצול מהצרה שנגזר עליו.
מה שראו רבי חייא ורבי יוסי שאדם אחד ניצול בזכות המצוה שקיים
יג. וזהו כלל גדול לזריזות קיום המצוה, וכדמצינו בזוהר פרשת בהר (דף ק"י עמוד ב') "רבי חייא ורבי יוסי אזלי באורחא פגעו בהאי טורא אשכחו תרי דהוי אזלי אדהכי חמו בר נש דהוי אתי, אמר להו במטו מינייכו הבו לי נהמא דהוי תרין יומין בתעניתא הייתי מהלך במדברא ולא אכלינא מידי.
יד. מיד אשתמיט חד מאינון תרין גברי אפיקו מזונא דאיהו אייתי לאורחא ויהיב ליה ואכיל ואשקי ליה, א"ל חבריה מה תעביד דלא יהיה לך מידי למיכל שנתת הכל לאותו העני אל תסמוך על שלי כי לא יש בידי רק מעט מזון, א"ל ומאי אית לי גבך בוודאי לא אבקש ממך שתתן לי אנא איזול בלא מזונא.
נתן לעני גם את הפת שהיה מיוחד עבורו, ולא השאיר לעצמו כלום
טו. יתיב גביה האי מסכנא והוי אכל ונשתייר רק מעט לחם וגם זה המועט יהיב ליה לאורחא ואזיל ליה הוי קא מצער רבי חייא על שלא נעשה מצוה זו על ידו להחיות נפש האביון.
לא לחנם הזמין הקודשא בריך הוא את המצוה להאיש
טז. אמר ליה רבי יוסי, אל תצטער דלא לחנם הוי הקדוש ברוך הוא מזדמן מצוה זו לפני האיש הזה דלמא דינא אתגזר על האי גברא ובעי הקדוש ברוך הוא לזימנא ליה קמיה מצוה זו בגין לשיזבא ליה להאי עני להחיות נפשו.
יז. אמר רבי חייא להאי גברא, הא מזונא גבן ניהיב ליה להאי גברא למיכול, אמר ליה ר"י לא ניתן ליה כלום דבהאי נהמא דניתן ליה נפקינן מיניה זכותא ניזול נחזי דהא וודאי נגזר עליו גזירות מיתה ובזכות פרנסה זו שנתן לעני יהיה ניצול.
הקודשא בריך הוא יעשה עמו נס ופלא
יח. אדהכי והכי יתיב האי בר נש ונאים תחות אילנא וחבריה אתרחיק מיניה והלך בדרך אחר. אמר רבי יוסי לרבי חייא השתא ניתוב מרחוק ונחזי דודאי בעי הקדוש ברוך הוא למירחש ליה ניסא.
הנס שקרה עם האיש שנתן מלחמו לעני
יט. אדהכי חזו דמות כשלהבת עם נחלים עומד לנגדו ונחש אחד נחית מאילנא חד ובעי להמית האי גברא, קם האי שלהובא ורהיט על ראש הנחש ומית הנחש ושוב לא נראה השלהובא, אמר ר"י לא אמינא לכו דהקדוש ברוך הוא בעי למירח' ניסא להאי גברא ולא תיפוק זכותא מיניה.
כ. אדהכי אתער האי גברי וקם ואזיל ליה, אחדו ליה רבי חייא ורבי יוסי ויהבי ליה למיכל. בתר דאכל אתסויאו ליה ניסא דרחיש ליה הקדוש ברוך הוא.
יש אילנא דחייא ואילנא דמותא
כא. פתח רבי יוסי, "וצדקה תציל ממות" (משלי יא, ד) כי יש אילנא דחיי ויש אולנא דמותא והעושה מעשים טובים מחזיק באילני דחיי והעושה מעשים רעים מחזיק באילני דמותא, והאי גברא דאחזיק בצדקה ויהיב פרנסה לעני ועל ידי צדקה זו היה ניצול מאותו חויא והתיש כח אילנא דמותא" על כן.
על ידי העסק בתורה ובצדקה ובגמילות חסדים, זוכה לעולם הבא
כב. לכן יראה האדם בעיניו כי העולם הזה הוא הבל ורעות רוח ואין תכליתו של האדם רק שיירש עולם הבא, על כן יראה לעסוק בצדקה ובתורה ובגמילות חסדים כדי שנזכה כולנו במהרה לחיי עולם הבא אמן.
ספר קב הישר
פרק לז
א. תניא בפרק קמא דברכות (דף ג' עמוד א) "שלשה משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי ואומר אוי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין אומות העולם".
באשמורה הראשונה הקדוש ברוך הוא שמח עם הצדיקים בגן עדן
ב. והנה ענין שלש משמרות הלילה הוא מבואר בזוהר ויקהל (דף קצ"ה עמוד ב') רבי אליעזר ורבי יוסי הוי יתבי לילה חדא וקמעסקי באורייתא קודם חצות לילה אדהכי קרא גברא, בריכו ברכתא ברוך הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה.
אמר רבי אליעזר, השתא זימנא דקודשא בריך הוא עאל בגן עדן להשתעשע עם צדיקייא, א"ר יוסי אמאי משתעשע הקדוש ברוך הוא.
שלש מאות עולמות מזדעזעים באותה שעה, בגלל חורבן בית המקדש
ג. בכה רבי אליעזר ואמר תא חזי עד השת' קודשא בריך הוא אזדעזע תלת מאה רקיעין ובטש בהו ובכה על חורבן בה"מ ואוריד תרין דמעין לגו ימא רבא, וזוכר לבניו מתוך הבכיה ולתלת חולקין מתחלק הלילה וכל משמר הוא ד' שעות ואף אם הלילה קטנה מי"ב שעות היום משלים.
כשם שיש בית המקדש למטה, כן יש בית המקדש למעלה
ד. משמר הראשון ומלאכים עומדים במשמר הראשון ואמרים שירה "מזמור לה' הארץ ומלואה" וגו' "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו". משום שבד' שעות הראשונות אז הוא זמן בכיה ונשמות בני אדם עולין למעלה וכשם שיש הר הבית ומקדש למטה כך יש הר הבית ומקדש למעלה.
נשמות הצדיקים שמחים בבית המקדש של מעלה, בראותם פני שכינה
ה. ונשמות הצדיקים הזוכות לעלות למעלה בכל לילה באים תחלה אל הר הבית ומתאספים שם יחד לילך בכנופיא בשמחה גדולה למעלה למקום מקדש של מעלה לראות שם פני השכינה ולקבל הארה, ולכן אומרים המלאכים "מי יעלה לנו בהר ה"' דא הר הבית, ומקום קדשו דא ב"ה של מעלה.
מי שהוא נקי כפים ומרחם על העניים, זוכה שנשמתו עולה כל לילה בהר ה'
ו. נקי כפים מגזל ומכל מיני עולה, ובר לבב שלבו טהור מכל מיני הרהורים רעים ומחשבות רעות, ומי שמרחם לבבו על זעקות העניים ואביונים, ומי שלבו הוא רך כקנה לקבל תוכחה ומוסר ואינו מסרב נגד הורים ומורים המדריכים ומוכיחים אותו לילך בדרך ישרה, ומי שיש לו לב רחמן ולא לב רגז אכזרי, זוכה לעלות נשמתו כל לילה בהר ה' ומקום קדשו וישא ברכה מאת ה'.
במשמורה השניה בוכים המלאכים על חורבן בית המקדש
ז. משמר השני, שהוא גם כן ארבע שעות, נחלק לשני חלקים, דהיינו, שתי שעות עד חצות לילה מלאכי השרת מר יבכיון על חורבן בית המקדש ואומרים (תהלים קלז, א-ה) "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו" וגו' "איך נשיר שיר ה' על אדמת נכר" וגו'. ובאותו פעם הקדוש ברוך הוא בוכה עמהם וגם אותן המלאכים שצוה הקדוש ברוך הוא להם לילך עם ישראל ללוות אותן בגלות בבל וגלות אדום בכו כמו שאמר הכתוב (ישעיה לג, ז) "הן אראלים צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון".
בוכים על הצדיקים שנהרגה בעת ההוא
וזו שאומרים עכשיו "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון" פי' גם בכינו אנחנו בני ישראל עם המלאכים שבכו שם על חורבן בית המקדש והריגת צדיקים באותו הפעם.
צריכים להתאונן על הנהרגים על קידוש השם
ח. ועדיין בגלות המר הזה צריכין אנו להתאבל בכל דור ודור על אחינו בית ישראל הנהרגין והנחנקים והנשרפים והנסקלים על קדושת השם ביסורים קשים ומרים, ובאין האו"ה בעלילות שקר, והקדושים מסרו נפשן וגופן על קדושת ה', וסובלין יסורים קשים ומרים ומקבלין עליהם גזירות המלך מ"ה באהבה ובחיבה.
הקדוש ברוך הוא נותן קולו על ישראל שנמצאים בגלות בין העמים
ט. ובאותו הפעם הקדוש ברוך הוא מתעורר ובעיט ברקיע ומזדעזעים תריסר אלפין עולמות ובבכי שאג ישאג על נוהו וממרום קדשו יתן קולו על ישראל הכבושים בגלות המר הזה וסובלין יסורים מעמלק ומישמעאל ושארי האומות, ומיד מוריד שתידמעות לגו ימא רבא כו'.
י. ואז מתפשט ההוא שלהבת בעלמא וניצוץ חדא מתפשטא תחת כנפי תרנגולא ובוער בו עד שיתחיל לנענע בכנפיו כמו שמקרר עצמו מההוא אשא ומתחיל לקרות ומגיד ומראה ענינים נפלאים בקריאתו.
כל הפמליא של מעלה מצטערים בעת קריאת הגבר על חורבן בית המקדש
יא. והכל הוא לעורר את האדם ליראת השם וכל פמליא של מעלה יש להם צער אותו הרגע שקרא התרנגול פעם ראשון מחמת חורבן בית המקדש וגלות ישראל. וכשהגיע חצות לילה אעיל הקדוש ברוך הוא בגן עדן להשתעשע עם נשמותיהן דצדיקים כמבואר בכמה דוכתי בזוהר (חלק א' דף ע"ז עמוד א', ודף פ"ב עמוד ב').
הקדוש ברוך הוא הוא "המלך" שנכתב במגילת אסתר
והענין הוא מבואר במגילת אסתר שאמרה (ז, ד-ז) "כי נמכרנו אני ועמי להשמיד ולהרוג וגו', ויאמר המלך מי הוא זה ואיזה הוא" וגו', והמלך קם בחמתו מתוך הצער שמצער על הגלות ישראל וחורבן ב"ה אל גינת ביתן דא גן עדן דאיקרי גינת ביתן להשתעשע עם נשמות של הצדיקים, אז כל אילני גן עדן וכל נשמות הצדיקים פותחין את פיהם בקדושה ובטהרה בשירה ובזמרה (תהלים כ"ד, ז-י) "שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד" וגו' "ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה".
בעת הוא מתעוררים הצדיקים שבעולם הזה לעבודת הבורא יתברך
יב. ואחר כך מתחילין משמר הג' שהן ד' שעות אחרונות לומר שירה, ובאותו הזמן צדיקים שבעולם הזה מעוררים את עצמן לעבודת ה', והמלאכים אומרים (תהלים קלד, א) "הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות".
הכוכבים ומזלות אומרים שירה בעלות השחר, ואז נתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא למעלה ולמטה
וכשהגיע הזמן לעלות עמוד השחר אז מתחילין הכוכבים והמזלות לומר שירה באימה וביראה כמה דאת אמר (איוב לח, ז) "ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלקים". ואחר כך מתחיל השמש לצאת ואומרת שירה בנעימה ובקול ערב ואומרת (תהלים קה, א) "הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו" וכו'. ובאותו הזמן ישראל הולכים לבתי כנסיות לתפלה ולקבל עליהם עול מלכות שמים ומייחדים יחוד גדול ונורא ואומרים, "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". ואז שמו של הקדוש ברוך הוא מקודש ומיוחד מפי עליונים ותחתונים ויש לו נחת רוח בזה.
הטפשים אינם מתאוים להיות בין נשמות הצדיקים שעושים נחת רוח להקדוש ברוך הוא
יג. אמנם הטפשים אשר לבם הוא אטום הנוטים אחרי תענוגי העולם הזה אינם שמים אל לבם לכל קדושה העליונה הנעשים תמיד בכל לילה ובכל בקר, ואינו חושב להיות בין נשמות הצדיקים העושין נחת רוח להקדוש ברוך הוא כי כל כוונתם הוא רק למלאות גרונם בתאוותם ואחר שרירות לבם.
אין פיהם ולבם שוה
יד. וכשהם עומדים בבקר הולכים לרחובות ושווקים לדבר נבלות או לצרכי מחייתם או הולכים לכל חדריהם לצורך מחייתם והולכים לבית הכנסת דרך עראי ומשימים תפילין בידיהם ובראשיהם רק לזכרון בעלמא ומתפללים בלי שום שימות לב תחלה להתבונן לאיזה מקום מקדש המה הולכים כי השכינה היא שורה בכל בתי כנסיות, תמיד בגלות המר הזה והם באים לבה"כ בערבוביא ובמחשבות זרות, וגם בהתפללם בפיהם מדברים ובלבם חושבים מחשבות זרות.
אין עולה על לבם, באיזה מעשים תבוא נשמתינו לפני הקדוש ברוך הוא
טו. והתפלה הוא כעול וכמשא עליהם, והולכים במרוצה מבה"כ אחר שרירות לבם ותענוגי העולם הזה ואינם חושבין כלל באיזה מעשה טוב תבא הנשמה לפני בוראה כשהגיע עת ערב כשבני אדם הם ישינים על מטותיהם אז הנשמה יוצאת ממנו לילך ולהעיר על המעשים אשר עשה האדם ביום ובאם שבאה הנשמה לפני כסא הכבוד מלוכלכת בעבירות ושלא עשתה עבודת הש"י בשלימות אזי נדחית היא מחוץ לפרגודא קדישא ונמסרת לידי ס"א חס ושלום שאין מניחין האדם לעשות תשובה, כי בדרך שהאדם רוצה לילך מוליכין אותו.
מי שאפשר לו לעסוק בתורה, לית טב מיניה
טז. מה שאין כן כשאדם הוא מתרחק משיבושי העולם ומרגיל עצמו לעמוד בשחרית לעבודת ה', ומי שיש יכולת בידו לעסוק בעסק התורה אין לך מדה גדולה מזו, ומי שאין יכולת בידו לעסוק בתורה אזי יקום ויתפלל בכל לבבו ויתאבל על חורבן בית המקדש ועל גלות ישראל, אז הקדוש ברוך הוא יפתח לו פתחי תשובה ושב ורפא לו:
ספר קב הישר
פרק לח
א. חכמינו זכרונם לברכה תקנו לומר קודם תפלת שמונה עשרה פסוק (תהלים נא, יז) "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך". והכוונה בזה לבקש מאת הקדוש ברוך הוא שיהיה מרוצה תמיד בתפלתו ושלא יאמר עליו (שם נ, טז) "ולרשע אמר אל' מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך".
פיו ולבו של אדם יהיו שוים ליחד שמא דקודשא בריך הוא
ב. כי בהיות הבורא יתברך מואס בתפלתו של האדם על ידי דרכיו המכוערים אם כן מה יתרון בשני חייו, טוב הוא מותו מחייו. ולכן בעמדו להתפלל יעמוד באימה וברעדה ולבו ופיו יהיו שוין לייחד שמו הגדול ב"ה בכוונה שלימה שתפלת י"ח, והקדוש ברוך הוא קרי ליה שלום וכל ימי חייו קוראין את שמו למעלה שלום בכל רקיעין.
נשמת הצדיק בוקעת כל הרקיעים ואין מוחה בידה
ג. וכד אסתלק האי בר נש מהאי עלמא נשמתא סליקא ובוקעת כל אינון רקיעין ולית מאן דימחי בידיה, וקודשא בריך הוא ופמליא דיליה קוראין לשלום ופתחין ליה תריסר תרעי דאפרסמונא דכיא.
"ממשלת היום" ו"ממשלת הלילה"
ד. והנה להודיע גודל מעלות התרוממות תפלת ישראל נבאר פה מה שכתב בזוהר (חלק ב', דף ר"א עמוד א) "צריך שתדע שיש למעלה בכל רקיעין ממונים מיוחדים ביום על כל פתחים ושערים וחלונות, וכן יש ממונים מיוחדים בלילה על הנזכר לעיל. והממונים של יום נקראים ממשלת היום, וממונים של הלילה נקראים ממשלת הלילה.
ה. ובכל פתח ושער וחלון ממונה אחד, ותחותיה ממונים שרים ושלטונים לרבבות, ומי יוכל לספר ולשער כל שרי הממונים וחיילות וכתות שהן תחת כל ממונה.
ותמיד כד עייל לילה וכד עייל יממא אזי כרוזים נכרזים בכל רקיעין שיעמדו הממונים על משמרתם ומיד כל ממונה קאים על אתריה המיוחד לו.
ו. ואז הקדוש ברוך הוא קדמא ואתיא ונחתא לישראל דעאלין לביה כנישתא ולשבחא למאריהון בשירות ובתפלות, ומי שהוא ירא וחרד לבו לעבודת ה' להתפלל בכוונה שלימה שיהיו פומיה ולביה שווין לייחד שמא קדישא אזי קודשא בריך הוא מרוצה ושמח בתפלתו, וכל תיבה סלקא לעילא ומתקבלת בשמחה בפני המלאכים הממונים, עד שעולה למעלה למדריגה העליונה להיות כתר על ראש מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים
ז. והנה לכל ארבע רוחות העולם עומדים למעלה שרים וממונים ומגיעים לגבי חד ממונה, ושם הן ט' פתחין, ושם עומדים הרבה שרים וממונים על גביהון חד מלאך ושמו אבוליא"ל והוא יוצא לקראת תפלות ישראל עם כל המלאכים.
ח. ונטלין האי צלותא ונשקין לה ומעלין לה למעלה לרקיע ומביא התפלה למקום נורא מאוד אשר שמה י"ב פתחין, ועל כל פתח יש ממונים וחיילות הרבה.
ט. ובשער י"ב עומד שם ממונה חד ענא"ל שמיה והוא ממונה על כל הי"ב שערים, וכשבא תפלתן של ישראל לפניו מכריז בקול גדול "פתחו שערי צדק ויבא גוי צדיק שומר אמונים".
י. אז נפתחים כל השערים וצלותא דא עולה בכל אינון פתחין, ואז מתעורר חד ממונה ושמיה עזריאל והוא ממונה על ששים רבוא מחנות של מלאכים וכולהו נטלין לההוא צלותא ואמרין "עיני ה' אל צדיקים ואזניו אל שועתם פני ה' בעושי רע להכרית בארץ זכרם" (תהלים לד, טז-יז).
שע"ה כתות מלאכים קטרגו נגד נתינת התורה לישראל
יא. ואחר כך מוליכין את התפלה לרקיע למעלה ומגעת לחד ממונה גברי"ה שמיה ויש לו הרבה כיתות מלאכים ובאותו הרקיע יש שם חד טינרא תקיפא מאוד והאי טינרא יש לו אור גדול ותחת האי טינרא יש שם שע"ה חלונות.
יב. והענין הוא כי בשעת מתן תורה נתחברו אלו שע"ה מחנות מלאכים בחיבור אחד והיו מקטריגים שלא תרד התורה למטה ואנזיף בהו הקדוש ברוך הוא ועייל להו תחות האי טינר' מאותו היום שנתנה התורה לישראל, וג"פ בכל יום יוצאים מתחות ההיא טינרא.
שע"ה מחנות מלאכים מקבלים תפלותיהן של ישראל
יג. וכאשר עולין תפלתן של ישראל שהתפללו בכוונה שלימה כאמור ומגעת להאי טינרא, אזי מראה להון תפלתם של ישראל, אזי יוצאין שע"ה מחנות הנ"ל לקראת האי צלותא ועושין לה כבוד גדול ואמרין שירה "ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, אשר תנה הודך על השמים" (תהלים ח, ב), ומעטרין להאי תפלה בכמה עיטרין ומלוין התפלה שעולה עוד למעלה לרקיע נורא וגדול.
התפלות מגיעים לשבעה היכלות שנקראו "היכלין קדישין"
יד. ויוצא מההוא רקיע ממונה חד תמשא"ל שמיה, ונוטל התפלה ומעטר ליה להאי צלותא בעטרין דבשמים של גן עדן, ומשם עולה התפלה עם כל משריין לרקיע גדול ונורא ובאת לחד ממונה גרדיא"ל שמיה והוא בעל המלחמה נגד שרי האומות ברצון הקדוש ברוך הוא.
טו. וכד האי צלותא סלקא לשם אזי ההוא ממונה עם חיליו ומחנות שלו אשר שם מזדעזעים ויוצאין לקראתה ומשתחוים לנגד צלותא דא וסלקין עוד למעלה לרקיע נורא ומרום, ותמן שבעין שרים וחד ממונה עליהון ענפיא"ל שמיה ונוטל האי צלותא ומעטר לה שבעין עטרין וסלקין לה לרקיע הז'.
טז. ושם באה התפלה ליד ממונה הגדול סנדלפון דכל פתחין ומפתחין דמאריה בידוי ומעייל צלות' דא לתוך ז' היכלין ונקראין היכל קדישין ודי בזה כי יש עוד להאריך בזה, מכל מקום אני אוהב לקצר.
יז. ועתה כל הירא וחרד צריך לשום אל לבו גודל התרוממות ושבח התפלה שצריך האדם להתפלל בכוונת הלב.
יח. ואשרי הגבר שמכבד את בוראו בגרונו באהבה ובכוונת הלב ונותן להקדוש ברוך הוא יחוד וקדושה וברכה, ועל זה נאמר (דברים טו, יד) "הענק תעניק לו מצאנך מגרנך ומיקבך".
צריך האדם לומר פרשת הקרבנות בכל יום
"מצאנך" זה שצריך לומר פרשת הקרבנות ולכוין ונשלמה פרים שפתינו, ועוד הענק לה' מגרנך מגרון שלך בתפלה שבח וזמרה.
צריך האדם להודות ולהלל ולשבח להקדוש ברוך הוא
"ומיקבך" האותיות אמצעיות הן אותיות יב"ק שהוא ראשי תיבות י'חוד ב'רכה ק'דוש, כדאיתא בתיקוני זוהר (זוהר חדש, דף ק"ל עמוד א').
הנזהר מגזל ומהשגת גבול, תפלתו זכה ונקיה
יט. על כן יראה האדם להיות נקי כפים מגזל ומגניבות ולהיות ידיו נקים מהסגת גבול, ובר לבב שיהיה משא ומתן שלו באמונה ותפלתו תהיה בכוונה כפי שהגתו אזי "יהיו לרצון אמרי פינו והגיון לבינו" עליו נאמר, "שאו ידיכם קדש וברכו את ה"' אמן.
קב הישר
פרק לט
א. במדרש רבה פרשת חיי שרה (ב"ר פנ"ט, ו) וזה לשונו: "ואברהם זקן בא בימים" (בראשית כד, א), אמר רבי אבא יש לך אדם שהוא בזקנה ואינו בימים, בימים ואינה בזקנה, אבל כאן יש זקנה כנגד ימים, וימים כנגד זקנה עכ"ל.
"זקנה" מורה על אריכות שנים, "ימים" מורה על ימים טובים
ב. והנה נראה לי לפרש הפשט של מדרש הנזכר לעיל, כי מילת זקנה הוא מורה על אריכות שנים, ומלת ימים הן מורין על ימים טובים.
ג. והנה יש לך אדם שהוא זוכה לזקנה, רוצה לומר לאריכות ימים ואינו זוכה לימים טובים כי הוא מבלה שנותיו בצער ובעניות ובדלות וצרות. ויש לך אדם שהוא זוכה לימים ר"ל לימים טובים בעושר והרוחה ויש לו מכל טוב, אבל אינו מאריך שנותיו לזקנה.
שלשה הטעימן הקדוש ברוך הוא מעין העולם הבא
ד. מה שאין כן אברהם אבינו עליו השלום זכה לזקנה ולימים טובים, זהו פשוטו שהיה לו אברהם חלק טוב גם בעולם הזה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא בתרא דף י"ז עמוד א) שלשה הטעימן הקדוש ברוך הוא מעין עולם הבא בעולם הזה, ואלו הן, אברהם יצחק ויעקב, דכתיב בהו "בכל" "מכל" "כל", עד כאן.
ה. אבל על פי האמת שמעתי בשם הגאון מ"ו מוהר"ר יודל זצ"ל שהיה אב בית דין וריש מתיבתא בקהלה קדושה קאולי, על פי הזוהר פרשת ויחי (דף רכ"א עמוד ב') דכתיב ביעקב אבינו עליו השלום (בראשית מז, כט) "ויקרבו ימי ישראל למות". והקשה הזוהר וכי בכמה יומין מית בר נש דהא בשעתא חדא נפיק נשמה מעלמא.
בשעת פטירת האדם באים כל ימיו לחשבון לפני הקדוש ברוך הוא
ו. אלא הכי תאנא, כי כשהאדם נפטר מהעולם אזי באין כל יומין לחשבון לפני הקדוש ברוך הוא שלא יחסר אחד מהם.
בכל שנותיו לא עבר עליו יום אחד בלא תורה ומעשים טובים
ז. והנה כשאדם הוא צדיק שיראת ה' היתה חקוקה בלבו תמיד, ומידי יום ויום הוא מושלם בתורה ויראה ומצות ומעשים טובים, אזי היום ההוא מעוטר ומלובש הוד והדר ואלו הימים הן ראויין להתקרב לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא להראות מעלות הצדיק שלא עבר יום אחד משנותיו מתורה ומצות ומעשים טובים.
וזה שאמר "ויקרבו ימי ישראל למות", שנתקרבו כל הימים של יעקב אבינו לפני הקדוש ברוך הוא.
ימיו של הרשע בושים מלהתקרב לפני הקדוש ברוך הוא
ח. מה שאין כן הרשעים שאינם משגיחים על עבודת הקדוש ברוך הוא ויבלו ימיהם בהבליהוז והולכין בשרירות לבם ובעולה ואון ומרמה חדלו להשכיל להטיב מעשיהם, אזי לאחר מותם ימיהם מתחבאין ובושין להתקרב לפני הקדוש ברוך הוא, ואז דנין אותן בדינין קשין ומרים חסרון הימים לפי חשבון שני חייו.
ט. וזה שאמר לגבי אברהם אבינו, יש לך אדם שהוא בזקנה ר"ל זקן אשמאי והוא חי שנים הרבה ואינו בא בימים כי כלה חייו בחטאים ובפשעים וימיו מתחבאים ומתרחקים ממנו מלבא לפני הקדוש ברוך הוא.
אף מי שהשלים עצמו בחייו, אבל אם נפטר בצעירותו אינו בא עם הזקנה
ויש לך אדם כשר וחסיד ובא בימים שלו לפני הקדוש ברוך הוא ופעולתו היתה שלימה בתורה ובמצות אכן אינו בא בזקנה כי מת בילדותו.
י. מה שאין כן אברהם אבינו ע"ה האריך ימיו ר"ל שבאו כל הימים שלו לפני הקדוש ברוך הוא מהודרים במעשים טובים וזהו "ואברהם זקן" שזכה לזקנה ובא בימיו ודו"ק ע"כ.
צריך לקרב כל ימיו לעבודת השם יתברך
יא. על כן ישים האדם אל לבו שלא להרחיק יום א' מימיו לבא בחשבון לפני הקדוש ברוך הוא כי פתאום נלכד בפח יקוש ומת במיתה פתאום. ולשום אל לבו שכל הרמזים שאמרו רבותינו זכרונם לברכה הן הן גופי התורה והתורה היא לנו רק כמלבוש.
האדם דומה לספינה בלב ים אשר סכנות אורבים עליה
יב. וראוי שתדע כי ענין יונה הנביא שהטילוהו לים ואחר כך בא לדג גדול הכל הוא הרמז על הנשמה כדאיתא בזוהר ויקהל, והא לך תמצית הדברים, "יונה דנחית לספינה הוא הרמז על הנשמה שנמשל' ליונה שיורדת לגוף האדם, ונחשב האדם בהאי עלמא כספינה ההולכת בלב ים והרבה סכנות עליה, כן הרבה הרפתקאות על האדם בהאי עלמא כספינה והרבה שלוחים למקום והרבה מקטריגים עליו בכל יום בבית דין של מעלה בשביל חטאיו ופשעיו.
הקדוש ברוך הוא שותק עד שתתמלא סאתו של האדם
יג. והאדם אינו שם אלה הדברים אל לבו כי הרבה חטא על פשע, וחושב כי לא יתבע לדין על זה, וכאלו חס ושלום אין השגחה משמים על מעשיו המקולקלים. ובאמת הקדוש ברוך הוא שותק עד שתתמלא סאתו והדין הקשה מתגבר והולך ונגזר חרון אף פתאום על האדם דוגמת הרוח סערה שבא על ספינת יונה פתע פתאום, והרוח היה הולך וסוער ובקשה הספינ' להשבר.
כן גזירות הדין אשר בבוא על האדם פתאום מרעיש כל הגוף ונתלהב ונתחמם הגוף ונכנס אל המטה זו היא ערס דוי, ותרדמה נופלת עליו וזהו דוגמת (יונה א, ה) "ויונה ירד אל ירכתי הספינה וירדם", ובעודו מוטל על ערס דוי מתחיל רוח לקשקש בקרבו.
טו. וזהו היצר הרע שמעורר באותו הפעם לב האדם שלא יתעצל האדם מלהרהר בתשובה כי קרוב היום להפרד מזה העולם.
טז. וזהו דכתיב (שם שם, ו) "ויקרא אליו רב החובל", דא הוא יצה"ר שהוא מנהיג את כל הגוף ויאמר לו "מה לך נרדם קום קרא אל אלהיך" וגו'.
לא עת לחשות, כי קרבה שעתך
לא שעתא הוא למידמך דהא סלקין לך לדינא על כל מה דעבדת בהאי עלמא, וראה להתוודות לפני בוראך. "מה מלאכתך" פי' זכור על מלאכתך שפעלת בהאי עלמא וכמה שקרים וזיופים פעלת במלאכתך ובמחייתך, תן תודה ואל תתגאה כי אתה רואה כי קרוב הוא יום המיתה, והשלך הגאוה והרמת רוח וזכור שנבראת מטיפה סרוחה.
היצר מעורר את לב האדם בעת חליו
טז. וזהו שאמר (שם, שם) מאין תבא ומה ארצך, הסתכל דהא מארעא אתברית ולארעא תשוב ואי מזה עם אתה תעיין אם יש לר זכות אבות להגן עליך עתה בעת צרה, כל זה הוא התעוררות היצר שמעורר לב האדם בעת חליו.
קודם פטירת האדם גם היצר הרע הוא טוב
וזהו נראה לי לתרץ המדרש פרשת בראשית (פ"ט, י) "והנה טוב מאוד זה מלאך המות", ולפני זה אמר טוב מאוד זהו היצר הרע עיין שם, רוצה לומר בזמן שהוא קרוב למות אזי גם היצר הרע הוא טוב המעורר האדם לעשות תשובה ולהתוודות כנזכר.
ובההוא שעתא יתבין בית דין של מעלה והמליצים מלמדין זכות והמקטריגים מזכירין חובה וטוענים לפני הקדוש ברוך הוא, ואם נגזר לזכות מוטב, ואם נגזר חס ושלום למות אזי נאמר על המלמדין זכות שטרחו ויצאו להצילו, ועל זה נאמר (יונה א, יג) "ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה ולא יכלו" לא עלה בידם להושיבו ליבשה שיקום ממטתו מחליו כי כבר נגזר מבי דינא רבא.
ואז שלשה שלוחים ממונים יוצאים, חד כותב כל הזכיות שלו וכל החטאים שלו וחד דנטיל חשבון הימים לפי שני חייו שיהיו כל הימים בחשבון וכנזכר לעיל וחד דהוי עמיה מיום שנתנה נשמתו בגוף במעי אמו.
וגזירות דינא לא נח ולא שקט עד דעביד דיליה שתצא נשמתו מהגוף ואז כתיב (שם שם, טו) "וישאו את יונה", שנושאים אותו לבית הקברות.
אם חטא מכריזין לפניו, שנוח לו שלא נברא
יז. ואז הכרוזים נכרזים לפני מטתו כשנושאים אותו, אי איהו זכאה מכריזין עליו הבו יקר לדיוקנא דמלכא "יבא שלום" (ישעיה נז, ב) וכו'. וזה שאמר הכתוב (שם נח, ח) "והלך לפניך צדקיך" פי' לפני המטה.
ואם הוא חס ושלום מטונף בחטאים מכריזין עליו וי לפלוני הדין טב דלא יתברי כדין, מה כתיב ביה, (יונה א, טו) "ויטילוהו אל הים ויעמוד הים מזעפו" כד עאלין ליה לבית הקברות, והדג דבלע ליה ליונה דא איהו קברא ושלשה ימים הראשונים כשהוא בקבר נתבקעים הבני מעיים, ולבתר ג' ימים ההוא טינופא אתהפך על אנפוי ואמר לו טול מה דיהבת לי אכלת ושתית ולא יהבית למסכנא וכל יומך הוי כחגין וכמועדין ומסכני הוי רעבין ולא אכלו בהדך, טול מה דיהבת בי. הה"ד (מלאכי ב, ג) "וזריתי פרש על פניכם" וגו'.
יח. לבתר דא באים ממונים ומחזירין הנשמה אל הגוף והוא בתוך הגוף עד שלשים יום, ובהנך כ"ז ימים הגוף נידון ביסורים קשים ומרים והתחלת הדין הוא על החטאים שעשה בעיניו, ואחר כך בידים וברגלים ובכל הגוף, בהכאה אכזרית מאוד. ואחר תלתין יום נשמתא סלקא לעילא לתת חשבון ולקבל דין גיהנם ושאר דינים. והגוף סובל יסורים קשים על ידי תולעים, וענין כי ז' דינים קשים חולפים ועוברים על בני אדם כשנפטרים מההוא עלמא.
א) חד, כשהנשמה יוצאת מהגוף.
ב) השני, כשנושאין אותו לבית הקברות והכרוזים מכריזין מעשים רעים שעשה אוי לאותה בושה וכלימה.
ג) דין ג', כשמכניסין אותו לקבר.
ד) דין הד' מה שסובל בשלשים יום.
ה) דין ה' התולעים בגוף.
ו) דין ו' דין של גיהנם.
ז) דין ז', שהנשמה נידחית מחוץ לפרגודא קדישא ואזלא ונחתת בעלמא, ואין לה מקום מנוחה עד שנתמרקו כל החטאים ופשעים.
על כן צריך כל אדם לזכור כמה הרפתקאות יעברו עליו כמה יסורים וכמה חיל ורעדה ורתת וזיע וחלחלה עד שתבא נשמתו למקום מנוחה.
צריך להתפלל שימחול לו הקב"ה עוונותיו, הן מה שחטא בעיניו הן מה שחטא בידיו וברגליו
ועל זה כתב בזוהר (פרשת ויקהל, דף קצ"ט עמוד א') "בר נש צריך לצלאה תדיר ולומר בכל יום "ברכי נפשי את ה"' וכו'. קפיטל ק"ג וק"ד ואחר כך "יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתסלח ותמחול לי על כל פשעים וחטאים מה שעשיתי הן בראות עיני הן מה שחטאתי בידי ורגלי ובגופי, ובאם שהגיע עת וזמן פטירתי ומוכרח אני ליפוק מן עלמא דין אזי באותו זמן לא אוכל לברכא יתך ולאתבא בתיובתא, על כן היום הזה אני מבקש שלא תייסרני אחר מותי ולאתבא נשמתי בגן עדן בלי שום מורא ופחד, וזה שאמר הכתוב (תהלים קד, לה) "ברכי נפשי את ה' הללויה".
ספר קב הישר
פרק מ
א. "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי" (תהלים נא, יב). פירוש המאור הגדול הרב רבי משה אלשיך ז"ל: תפלת דוד המלך עליו השלום היה שלא יבא עוד בגלגול, שכל מי שאינו קונה שלימות בעולם הזה מוכרח לבא בגלגול באדם אחר ולתקן מה שחיסר מעשה הטוב בעולם הזה. ועל זה התפלל דוד המלך ע"ה שינצל מהגלגול ואמר, "ורוח נכון חדש בקרבי", ולא על ידי גלגול נשמתי באיש אחר שאני מוכרח למות ולהתגלגל באיש אחר.
שני אופני גלגול
ב. אמנם דע שענין גלגול הנשמה מתחלקת לב' אופנים.
האופן האחד, שאינו בהכרח שימות ויתגלגל נשמתו באיש אחר לתקן הגלגול, אלא הזכיר הענין שבעודו בחייו תבוא נשמה אחרת בתוך גופו אף שכבר היה להגוף נשמה א' ושני הנשמות ביחד דהיינו נשמה החדשה ונשמה שלו המה בחיבור, כמו הולד בתוך האשה מעוברת.
ג. ועל כן נקרא גלגול זה בחינת העיבור. וכשם שהולד מכוסה ונעלם בתוך האם כשהאשה מעוברת כך הנשמה החדשה בתוך נשמה שלו מכוסה ונעלמה עד כי יתוקן הקלקול ואז הולכת הנשמה החדשה למכור שבתה ולמקומה הראוי לה.
ד. וזה הגלגול הוא גלגול שאינו חמור. מה שאין כן אם הקלקול גדול, אין לו תקנה כי אם שתתגלגל הנשמה בשעת יצירת הולד ונשמה זו לבד בתוכו והיא בתוך הגוף זמן רב כל הימים, ולפעמים יצא שכרה בהפסדה שזה האדם לא די שאינו מתקנה אלא אדרבא גורם לה פגמים יותר גדולים על ידי חטאים ופשעים וזה ענין רע מאוד לנשמה.
ה. והנה יש מצוה אחת אשר בעיני האדם עונשה קל הוא והוא חמור, וזו מצות השבת אבידה. שבהיות עובר על השבת אבידה שרואה אבידת אחיו ואינו מהדר אחריה ליקח אותה ולהשיבה הוכרח לבא בגלגול בולד הנוצר להשיב לבעליה, ובתוך הזמן סובל יסורים וצער זמן רב ואינו בא בגלגול הקל שהוא בחינת העיבור שהוא מתכסה ונעלם בתוך נשמתו, וכנזכר בספר גלגולי האר"י ז"ל פרשת כי תצא, "וכן תעשה לכל אבידת אחיך" וגו', כי הקדוש ברוך הוא דן את האדם מדה כנגד מדה.
יפה קורת רוח של שעה אחת בעולם הבא, מכל תענוגי עולם הזה
ו. ועל כן כל ירא וחרד יתפלל שינצל מגלגולים כי בעיני העם הוא עונש קל הגלגול. אמנם יתבונן החכם ויראה כי גם בהיותו מגולגל באדם כשר וישר עם כל זה טוב לו יותר אם היה כבר במקום מנוחתו, כי יפה קורת רוח של עולם הבא שעה אחת, מכל חיי ותענוגי עולם הזה. על אחת כמה וכמה כשהאדם מגולגל במקום צר בחיות ועופות ולפעמים מגולגל באבן דומם כגון, המרגיל עצמו בלשון הרע הוא מתגלגל באבן המונח ע"פ השדה ושם הוא בחושך בלתי אור.
מי שאוכל מאכלות אסורות, עונשו גדול מעונש הגיהנום
ומי שאינו מדקדק באכילת ספק איסור מתגלגל בעלין של אילן, ובכל פעם שהרוח מנענע הוא סובל יסורים וצער גדול מאד.
ופרנס המתגאה על הציבור מתגלגל בדבורה ושם הוא בכל עת ובכל רגע ויש לו צער יותר מעונש של גיהנם כי הוא אסור במקום צר כזה בתוך הארס וזהו עונש מחמת גאוה לבד, ואם הוא פועל רע על ידי הגאוה דהיינו שהלבין פני הבאים לפניו בביושים וכיוצא בו שאר פעולות רעות על זה יש עונשים אחרים מפורשין הן בספרי הקבלה ורחמנא ליצלן מעונשין ההם.
הרודף אחר זנות מתגלגל בגויה שהיא זונה ובכל פעם שמזנין עמה מוסיפין לו טומאה על טומאתו וההוה על הוותו ושברו גדול כים אין לספר היסורים קשים ומכאובים שלו. ושאר פרטי גלגולים יתבארו בפרקים הבאים בס"ד.
ועל אחת כמה וכמה המגולגלים בבהמות טמאות ועופות הטומאה יושבי חשך וצלמות בצער סובלי עינויים קשים ומרים בסרחון קרב ומעיין שלהם, ובכל עת ורגע סובלים צער ממש דינין קשים מגיהנם, ואף על כל זאת אינו ניצול מעונשה של גיהנם אחר כל הגלגולים.
מעשה מהאריז"ל שגירש רוח מבחור אחד
ראה מה שמצאתי כתוב בשם האר"י ז"ל. בצפת תוב"ב היה בחור אחד בן אחותו של רבי יהושע רופא ז"ל והוא בן י"ח שנים היה לומד בישיבה.
פעם אחת הסתכל בו האר"י ז"ל ואמר לאביו בנך יש בו רוח אחד, ראה להמציא לו מזור ותרופה ואל תחוס אל הממון.
והשיב אבי הבחור, חס ושלום שיהיה בו רוח כי אם זה שנתיים לבו כואב. ולפעמים כשלבו חלש אזי רבי יהושע הרופא עושה לו רפואות ומתרפא לפי שעה ואחר כך חוזר הכאב. ואמר לו האר"י ז"ל תראה שכדברי כן יהיה.
ולא היו ימים מועטים עד שנתגלה הרוח והתחיל לבצבץ בבחור, ובאו והודיעו להאר"י ז"ל ושאל אותו האר"י ז"ל באיזה אופן בא הרוח להבחור והשיב לו הרוח הענין כך הוא:
כשהייתי ברומי הייתי דר עם עני אחד שהיה מתפרנס מהצדקה ולא היה בביתו שום לחם ומזון וביקש העני ממני שאני אתן לו לחם ולא הייתי רוצה ליתן לו ומת העני הנזכר לעיל לנגד עיני מחמת הרעבון, ולכן היו בית דין של מעלה גוזרין שימות הוא כמו שהמית את העני, וכן היה שלא היו ימים מועטים ובאו עליו גזלנים והרגו אותו. ואחר ההריגה באתי אל הבחור הזה.
איסור הסתכלות בנשים
וגזר עליו האר"י ז"ל שלא יעשה לבחור שום היזק חס ושלום, והשיב הרוח אם תרצה שאצא מהבחור אעשה תנאי עמך, והוא כי אחרי צאתי מכאן שלא יראה הבחור זה פני נקיבה משך ג' ימים ואם יעבור התנאי אהרגנו.
ויצא הרוח, וצוה האר"י ז"ל לעשות שמירה אל הבחור שיהיה יושב בבית המדרש ולא יניחו אותו לצאת מבה"מ ולא תבא שום אשה לבית המדרש כי הרוח אורב לו על התנאי שעשה עמי.
ובתוך כך הלך גדול הדור מוהר"ר חיים וויטל ז"ל מבית המדרש להכין צורכי מצוה שעשה בראש חודש והניח במקומו בן דודו רבי יהושע רופא הנזכר לעיל והלך רבי יהושע להתעסק במצוה אחרת והניח להבחור יחידי בבית המדרש.
ובתוך כך באה אמו של הבחור ודודתו לבית המדרש לראותו, וכשהיו רואים אותו היו נושקין אותו ובאותו השעה בא הרוח וחזר להבחור ונכנס בו וחנקו. ומפני יראת השררה שלא יאמרו שהישראלים הרגו אותו עשה האר"י ז"ל קפיצות הדרך על שני קנים, והלך עם תלמידיו לטבריא ברגע אחד וזה היה בין השמשות, ובטבריא התפלל האר"י ז"ל להסגיר פיהם של משטינים וכן היו, ואחר כך חזר לצפ"ת תוב"ב.
על כן יראה האדם גודל העונש המסתכל בנשים זרות, ומה הבחור הזה שלא הסתכל אלא על אמו ודודתו, חזי מאי סליק ביה, ומכל שכן בנשים זרות. ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פרק א, משנה א): "כל המרבה שיחה עם אשה גורם רעה לעצמו".
על כן ענין גדול הוא כשהאדם מתנהג שלא להסתכל למרחוק כי אם עיניו יהיו תמיד משוטטות למטה לארץ. וכן מצינו בהנהגות חסידים הראשונים שעיניהם למטה ומתכוונים ליחד הקדוש ברוך הוא ושכינתיה, כי ד' גוונין של העינים מורים על ד' אותיות השם הוי"ה (תיקוני זוהר, תיקון ע'), ושכינה היא מורה על הארץ שנקראת ארץ הקדושה המקודשת מכל הארצות כמאמר הכתוב (תהלים קא, ו) "עיני ה' בנאמני ארץ לשבת עמדי".
מה שאין כן גבה עינים ורחב לבב עליו אמר הקדוש ברוך הוא, "אותו לא אוכל" אתו לא אוכל להתדבק, כי הוא מפריד בין הדביקים. וכל המפקיר עיניו לראות בהסתכלות דברים האסורים שואב ושואף הס"א אליו וגורם לו רעות הרבה להיות הוא עין רע וכל מי שיש לו עין רע גורם קללה לעצמו ולחבירו.
ירגיל עצמו להסתכל תמיד בדברים שבקדושה
וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא דף ק"ז עמוד ב') צ"ט חלקים בעין רע וכו' כוונתם בהיזק ראייה שיש באדם וכל זה הוא גרם איסור ראיית ע"ז ואף אנדרטי של ע"ז הוא אסור וירגיל תמיד לראות בדברי קדושה כמו שכתבתי בפרק א' דף א' עיין שם.
גודל ענין נתינת צדקה
ונלמוד עוד מפרק זה, שאל יעלים אדם עיניו מן הצדקה כי בעבור שלא נתן הרוח לעני הנזכר לעיל איזה דבר מאכל מת לפניו ועבור כן נהרג גם הוא, ובעבור חטא זה הוכרח לידון בכף הקלע להעשות רוח כמו שכתבתי לעיל.
על כן יהיה לכל איש לב רחמן ויכניס לבו ועיניו ושאר איבריו בקדושה ויזכה לראות עין בעין פני השכינה ג' פעמים בשנה אמן.
ספר קב הישר
פרק מג
א. אלו הן עשרים וארבעה דברים המעכבים את התשובה:
א. לשון הרע ורכילות.
ב. רוגז.
ג. בעל מחשבות רעות.
ד. המתחבר לרשע.
ה. הרגיל בסעודה שאינה מספקת לבעלים.
ו. המסתכל בעריות.
ז. החולק עם גנב.
ח. האומר אחטא ואשוב.
ט. או האומר אחטא ויום כיפורים הוא מכפר.
י. המבזה תלמידי חכמים.
יא. המקלל לרבים.
יב. המונע רבים או יחיד לעשות מצוה.
יג. והמטה את חבירו מדבר מצוה לדבר עבירה.
יד. המשתמש בעבוטו של עני.
טו. המקבל שוחד.
טז. המוצא אבידה ואינו מכריז עליה להחזירה.
יז. ומי שבניו יוצאין לתרבות רעה ואין מוחה בידן.
יח. הפורש עצמו מן הציבור.
יט. המתכבד בקלון חבירו.
כ. חושד בכשרים.
כא. השונא תוכחות.
כב. המלעיג על דברי חכמים.
כג-כד. המלעיג על המצות ומנהג חסידים.
א. הא לך עשרים וארבעה דברים שאדם צריך ליזהר בהם.
ב. וכל ירא שמים בידו להעתיק אותם רשום בכתב אמת ולהניח בסדור תפלה שלו להיות עיניו משוטטות בהם בכל יום פעמים ערב ובקר ולא יהיה נכשל בהם.
ג. והנה בכלל עשרים דברים הנזכרים יש הרבה אזהרות כמו שאבאר מקצת מהן בע"ה.
ד. בכלל רכילות הוא שלא יאמר הדיין לאחד מבעלי בתים שיש להם איזה משפט מה אעשה הייתי רוצה לזכות אותך אך חבירי רבו עלי.
ה. גם לא יאמר אחד מן השוק שסיפר לפניו הפסק דין לאמר הדיינים עשו שלא כדין, ואף אם נראה לו שלא דנו היטב לא יאמר כך דמסתמא ב"ד עושין כדין כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
ו. בכלל לשון הרע יש כמה דברים והן מבוארים בכל ספרי מוסר.
צריך לדון את כל אדם לכף זכות
ז. אמנם זה הכלל נקוט בידך שתדין כל אדם לכף זכות אף לשנוא.
ח-ט. בכלל בעל חימה הוא מי שהוא אכזר ואינו שומע זעקת דלים, ואינו דן לכף זכות, נוקם ונוטר, בעל מריבה.
י. בעל העזה ואינו בוש מבני אדם, מוציא תדיר קללה מפיו, מטיל אימה יתירה בתוך ביתו, אינו מתנהג בנחת עם הבריות.
יא. בעל מחשבות רעות, יועץ שלא לשם שמים, קושר קשרים וקנוניות, מחזיק במחלוקת, מחזיק ידי בעלי מחלוקות, רואה עושי עולה ואינו מוחה בידם, נותן יד לפושעים, בכלל הרגיל בסעודה שאינה מספקת לבעליה, הנוטל צדקה ואינו צריך ליטול.
יב. בכלל המסתכל בעריות ובנשים הוא המסתכל בעבודה זרה ובשחוק ששומחים בו האומות העולם.
בכלל החולק עם הגנב הוא הקונה גניבות וגזילות.
בכלל האומר אחטא ואשוב הוא האומר יש לי עוד זמן לילך בדרך הצדיקים עדיין אני רך בשנים, ובכלל זה האומר האזהרות ופרישות אינם כי אם על גדולי חקרי לב ואני איני מאותו הכת, הוא מפריד עצמו במזיד מהקדושה העליונה.
יג. בכלל המבזה תלמידי חכמים הוא השומע בזיון תלמידי חכמים אפילו שלא בפניהם ושותק, ובאשר שהדור הזה הוא פרוץ לבזות לומדים ות"ח ועונשים המה מרובים וכאן קצרה היריעה ולקמן בפרקים נרחיב בזה.
יד. בכלל המקלל הרבים הוא הקורא תגר על ישראל, דהיינו שמדבר רעות על קהל ועדה ומהפך ענין זכות לחובה וחובה לזכות, והפותח את פיו בקללות לעורר דין על רבים ועונשו הוא מרובה, וראיה מי לנו גדול מאליהו הנביא זכור לטוב וישעיהו הנביא שקבלו עונשם באשר שדברו סרה על ישראל, וכן רבים מהנביאים נענשו שלא דברו טוב על ישראל ולא התפללו על ישראל להליץ בעדם.
טו. ובכלל זה יהיו נזהרים המוכיחים שבאים להוכיח את ישראל צריך מאוד התבוננות ומתינות לדבר בלשון צחות ובלשון נקייה בכבוד שלא לעורר דין ח"ו על עם קדש, ויהיה הדין רופס ומטפס על נקי ועל שאינו נקי ויגרום הפסד ונזק ח"ו.
על כן צריך האדם אף המוכיח להזהר שלא לבייש את עוברי עבירה ושלא תזוח דעתו עליו בשעת התוכחה כי אז ח"ו מכניס הקליפה בענין התוכחה ודבריו אינם עושין עולות, ואין דבריו נשמעין. ואדרבה הוא מקלקל העולם וגורם רעה לעצמו ולאחרים.
המתגאה במצוה, מערבב את הקליפה רח"ל אל הקדושה
ואף בכל דבר שבקדושה אם הגאוה קודמת לה מערבבים הקליפה אל הקדושה, ורבים היו מתפללים תפלה קצרה שלא תזוח דעתם ולא יהיה רמות רוח בקרבם.
טז. והנה הרפואה לבלתי להכשל בנדנוד יוהרה ע"י לימוד התורה שמחדש ברבים בהשים אל לבו כי אף שהוא גדול בדורו לאין שיעור עם כל זה אינו בערך רבי שמעון בן יוחאי, ואף על פי כן היה עניו מאוד כמבואר בזוהר שמות (חלק ב', דף י"ד עמוד א'(:
"רבי חייא הוי אזיל לגבי מארי דמתניתין למילף מינייהו אזיל לגבי רבי שמעון בן יוחאי וחמא פרגוד חד דהוי פסיה בביתיה תוה ר' חייא אמר אשמע מלה מפומיה מהכא.
יז. שמע דהוי אמר (שיר השירים ח, יד) ברח דודי ודמה לך לצבי וגו'. אמר רבי שמעון, אין חיה בעולם עושה כמו הצבי, בזמן שהוא בורח הולך מעט ומחזיר ראשו למקום שיצא משם ולעולם תמיד הוא מחזיר את ראשו לאחוריו כך אמרו ישראל, רבש"ע אם אנו גורמין שתסתלק מבינינו יהי רצון שתברח כמו הצבי ותסתכל בנו תמיד למקום שהנחת אותנו.
וכן עושה החיה הנקראת עופר האילים, ולכן אמר שלמה (שם ב, ט) "דומה דודי לצבי או לעופר האילים", וזהו דכתיב (ויקרא כו, מד) "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם" וכו'.
שמע רבי חייא ואמר, עלאי עסקין בביתא ואנא יתיב אבראי ובכה. שמע רבי שמעון בן יוחאי, אמר, וודאי שכינתא לבר, מאן יפוק. אמר רבי אלעזר בריה כו' ליעול שכינתא ותיהוי חדוה שלימא, שמע ר' אלעזר קלא דאמר עד לא סמיכן אסתמכו (פירוש העמודים) עדיין לא נגללו היטיב ותרעין לא אתקנו למיפתח שיבא בהם ר' חייא ומעוטר בבוסמייא דעדן, לא נפיק ר' אלעזר, ורבי חייא יתיב ובכי ואתגנח.
יח. פתח ואמר "סוב דמה לך דודי לצבי או לעופר האילים" (שיר השירים ב, יז), אתפתח תרעא דפרגודא, ואעפ"כ לא עייל ר' חייא, שהיה ירא לכנס בלא רשות.
זקיף רבי שמעון עיניו ואמר שמא אתייהב רשות למאן דאיהו אבראי שיכנס, קם ר' שמעון בן יוחאי ואזיל לר' חייא אזיל אשא מדוכתיה דרבי שמעון בן יוחאי עד דוכתיה דר' חייא.
אמר רבי שמעון בן יוחאי קוזדיפא דנהורא דקילטרא לבר ואנא הכא (פי' ניצוץ פטיש יהיה בחוץ ומאיר ולא ייעול) אתאלם פומיה דר' חייא כיון דעאל לגו מאיך עינוי ולא זקיף רישיה.
יט. אמר רבי שמעון בן יוחאי לרבי אלעזר בריה, קום העבר ידך אפומיה דלא רגיל בהאי, קא ר"א והעביר ידוי אפומיה דר' חייא ואמר חמא עיני דלא חזינא, והיו יושבים והיו אש ושביבין דנורא מסביבן ואלף אלפין רבוא רבבות כתות מלאכי אש סביבותם ומאתן ושתין עלמין מזדעזעים ומילין נפקין מפומיה.
כ. והיו העליונים תווהן ואמרין הדין הוא רבי שמעון בן יוחאי דמרעיש כולה עלמין מאן יכול למיקום קמיה דין הוא רבי שמעון בן יוחאי דבשעתא דפתח פומיה למילע באורייתא צייתין לקליה כל כורסין וכל רקיעין וכל צבא מעלה האומרים שירו. ותשבחות להקב"ה כולם שותקין מאין שומע קולם ולא נשמע שום פתחון פה משום מלאך ושרף ואופן וכרוב בעולמות העליונים כדי לשמוע קולו של רבי שמעון בן יוחאי וכד מסיים מילי דאורייתא אזי פותחין המלאכים עם כל צבא מעלה לומר שירות ותשבחות ורוב שמחה להקב"ה על שברא נשמה קדישא וטהורה כמו נשמת רבי שמעון בן יוחאי, והשערים נפתחים עם כל החלונות של כל חדרי ג"ע וסלקין ריחין ובוסמין.
וכל דא הוא בשביל כבוד רבי שמעון בן יוחאי, ואעפ"כ הלך רבי שמעון בן יוחאי לגביה ר' חייא ולא נתגאה". ואיך יתגאה האדם בדורות האלו וכבר נתבאר לעיל שצריך האדם להתפלל בכל יום על מדת הענוה, ובודאי "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה".
כא. המונע רבים מלעשות תשובה או לעשות מצוה פי' הדבר חבורה של יחידי סגולה שנדבו לבם לעשות דבר קדושה או ליתן צדקה ואיש א' ביניהם אשר לבבו פונה לעשות רק רע כל היום ואין חס על כבוד קונו מחמת הגאוה שלו וזהו מעשה השטן מצליח בידו ומעכב את חבירו ממצוה, אוי לו ולנשמתו.
כב. ועל אדם כזה אמרו חכמי המוסר שאיש כזה הוא דומה לאיש בליעל מן
השודדים וגזלנים היודעין אורחת בני המדינה הבאים אל המלך ובידם מתנות להביאם אל המלך והגזלנים עומדין שם ומקפחין וגוזלים את המתנות מיד האנשים, והמלך נחסר זמן רב מאלו המתנות מיד האנשים, והמלך חקר ודרש ע"ז ויבוקש הדבר וימצא וצוה המלך לייסר הגזלנים ביסורים קשים ומרים על אשר מנעו כבוד המלך ברשעותם.
גודל עונשו של מי שמונע אחרים מלעשות מצוה
כן הוא האיש המונע מלעשות מצוה ודבר שבקדושה מי יוכל לספר גודל עונשו. ובכלל זה הוא בעונש לא יתן הוא ולא יתנו אחרים הרי זה רשע.
כג. על כן צריכין המנהיגים ליזהר שלא יהו מונעים את היחידים מלעשות איזה דבר מצוה. ובכלל הזה הוא עונש המטה את חבירו לדבר עבירה ועל פי הרוב הם אנשים אשר להוטים אחר גרונם, ומחמת הלגימה שאוכלים ושותים אצל האיש אכזר נותנין מקום לדבריו, ועליהם אמר הנביא, "הוי אומרים לרע טוב" וגו' ובלבם יודעים האמת שכל מעשיו הם מצד הקליפות, וכל דבריו הם דברי בליעל וכל מעשיו הם נקימות ונטירות גזילות ועולות שוא ושקר שקץ וגלולים. ואינם יודעים כי על כל אלה אלהים יבא במשפט.
כד. והשוטים הללו נותנים לאיש אכזרי פאר ותהלה ואומרים שבחו בפניו שהוא חכם גדול וחולקים לו שאר מעלות טובות, וכל זה הוא מחמת החנופה שהן להוטים אחר גרונם שאוכלים לפעמים אצל איש אכזרי, אבל אין יודעים הסוף דבר של האנשים האלו אשר מזון זה שאוכלים אצל איש אכזרי הוא מלא חרבות וכידונים נגעים ופצעים אבעבועות ומכה טריה, ומלא צער מוכרחים לסבול בשביל זה שאוכל מאכל לחם רע עין כמבואר בפרקים לעיל עיין שם ויבא עליו מכה אל מכה נגשת והוה על הוה וכשל העוזר ונפל העזור.
כה. על כן יראה האדם להיות בעזרת ה' בגבורים נדיב לב ואמיץ כח לבעלי מצוה, ובפרט לבעלי צדקה, וגדול המעשה יותר מהעושה ואז טוב לו יהיה סלה.
קב הישר
פרק מד
א. המשתמש בעבוטו של חבירו העני גדול עונשו. כי העשיר יוכל לדבר בעדו ולמחות למלוה משא"כ העני על הרוב רואה ושומע חסרונו ואין ביכולתו כ"כ לעמוד נגד המלוה, כי המלוה הוא בטוח שאין העני פותח פיו נגדו והוא עון פלילי.
אל יתגאה העשיר על העני
ב. ובכלל זה הוא המתגאה על העני ומדבר לו קשות מפני שהוא מתירא לדבר כן על איש אחר שאינו עני ובעבור עניותו מדבר אל זה העני בדברים קשים בגאוה ובוז, כי יודע שאין העני ישיב לנגדו. והקב"ה השומע רואה ויריב ריבו ועושה משפט ויוציא לאור צדקו.
איסור לקיחת שוחד
ג. ובכלל המקבל שוחד ממון שוחד דברים, וכשם שמצוה למנוע מלישב בדין בעבור הנאות ממון כך ימנע בשביל הנאה מועטת וידקדק הדיין כי הוא פוגם נשמתו.
הצלת ממון ישראל
ד. בכלל המוצא אבידה ואינו מכריז עליה, הוא היודע באיזה צד להציל ממון חבירו ונמנע ואינו מציל.
נחיצות חינוך הבנים
הרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו מוחה בידו כל דברי רעות במשמע שרואה בנו הוא זולל וסובא או בעל מחלוקת או חומד ממון אחרים וכיוצא בזה, הרבה דברים חיוב על אביו להשגיח על בנו ולייסרו.
שלא לגזול יתום ואלמנה, והאיסור לקחת מקופת הקהל
ה. האוכל שוד עניים ויתומים ואלמנות בכלל זה הוא הגוזל את הצבור אשר המעות נגבה מעניים ואביונים וסובלין עול הכבד ואין יכולת בידם להלביש עצמם ולנשותיהם. וזה האוכל מקופות הקהל בגניבה וגזל כאילו אכל את בשרם ודמם. ובמעות אלו נכלל ג"כ ממון יתומים ואלמנות ואינו זוכר שהקב"ה הוא אבי יתומים ודיין אלמנות בוודאי מדת הדין הוא מתוח לנגד אותו האיש כאשר האריכו בעונש זה בעלי מחברי ספרי מוסר.
מה שאירע עם אלמנת רבינו יחיאל
ו.וכדמצינו באלמנת רבינו יחיאל ז"ל אביו של הרב אשר"י ז"ל שנשארה האלמנה עם שלשה בניה הקטנים. פעם אחת בא אליה בעלה בחלום בליל שבת וצוה לה שתיכף תברח היא מחוץ לעיר כי ה' מהפך העיר באיזה מקרה רעה, ותקץ משנתה ברעדה ותישן ובא אליה פעם שנית בצווי ההוא, ואז תיכף כשנתעוררה משנתה הלכה האשה עם בניה חוץ לשער העיר ערך מיל אצל בית ערל אחד העומד מחוץ לעיר. ויהי באשמורת הבקר באו שודדים לעיר ויהרגו כל העיר ובזזו כל העיר וילכו, והיא שבה אל ביתה אחר כך בשלום.
ז. ואחר כך בא בחלום רבינו יחיאל הנזכר לעיל ואמר לאשתו שבעון שהיו גוזלים את העניים במסים וארנוניות והעשירים לא נתנו כלום לכן נגזרה גזירה זו עליהם.
הפורש עצמו מהצבור בכלל זה הוא מי שאינו מדקדק להתפלל עם הצבור, ובכלל זה הוא מי שיכולת בידו ליתן מסים לסייע לצבור ואינו מסייע.
שלא יהיו תקנות חז"ל קלים בעיניו
ח. העובר על דברי חכמינו ז"ל זהו המקל בדבר האסור מדרבנן, ועובר על גזירות ותקנות חכמים.
אפילו במקום מצוה אסור לעבור על דברי חכמים, כגון, ללמוד או להתפלל אצל הנר בשבת במקום שאמרו גזירה שמא יטה. וכיוצא בזה חלילה וחס לעבור על גזירות חז"ל, ואין צריך לומר דהעונש הוא מרובה מי שמלעיג על דברי חכמים והוא בכלל אלו שאין להם חלק לעוה"ב.
האיסור של מתכבד בקלון חבירו
ט. המתכבד בקלון חבירו הוא איסור חמור שמעכב התשובה כאמור, ויש גם כן איסור היודע בחבירו תועה בשגיאה ואינו משיבו לדרך היפה.
ודע, דאיתא בזוהר פרשת שלח לך, דהיו מראין לרבי שמעון בן יוחאי ע"ה שהתאספו יחד בית דין של מעלה בהיכלא חד דתמן מלך משיח והוו עיינין בדין בר נש דקאי על פתחא דגן עדן, ואינון כרובים אחידין ביה ולא שבקו ליה למיעל תמן והוו בצערא וצוחו צווחין על גבי פתחא דגן עדן.
וכרוזין הוי עברין דליהוין בני מתיבתא כנישין השתא קמי מלך משיח לעיין בדיניה דההוא בר נש ואמרו ליה לרבי שמעון בן יוחאי דלית לך רשות לגלות מי הוא דין בר נש כי לא לחנם אתגזר על האי בר נש עונשא דא.
י. ויצא הדין מפי מלך המשיח דהאי בר נש יהא קאים בחוץ בההוא צערא ארבעין יומין לסוף ארבעים יומין יצערון ליה בצערא דגיהנם שעתא ופלגא, וכל דא בגין דיומא חדא, חד מן חברייא הוי פריש מלין דאורייתא. כד מטי לחד מלה ידע האי בר נש דיתכשל ביה ואמר לחברייא שתיקו לא תימרון מידי ובגין דשתקו חברייא אתכשל בההוא מלה ואכסוף וההוא כסופא דגרים לבר נש דא ע"ז דיינין ליה דינא קשיא, בגין דלא לשבקא חובי דאורייתא מקמי קב"ה אפילו כמלא נימא". על כן סם חיים היא למי שלומד לשמה ואינו מתכבד בקלון חבירו.
חשיבות העוסק בתורה לשמה
יא. והעוסק בתורה לשמה היא מצלת מכל הרהורים רעים ועומדת לו בשעת הדין, כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל, "כל מאן דאשתדל באורייתא כאלו אשתדל בהיכליה דקב"ה בגין דכד בר נש עסיק באורייתא הקב"ה תמן ואצית לקליה ואשתזיב בר נש מתלת דינים מדינא דהאי עלמא ומדינא דמלאך המות (רוצה לומר, דימות בנשיקה על ידי הקדוש ברוך הוא) ומדינה של גיהנם באופן שיהיה הלימוד לשמה ובאהבה ואז הקב"ה מתפאר בו ואומר (ישעיה מג, כא) "עם זו יצרתי לי" וגו', "ישראל אשר בך אתפאר" (שם מט, ג).
ספר קב הישר
פרק מה
א. איתא בכתבי האר"י ז"ל (עיין שער היחודים דף ג'), מצוה רבה ללמוד יחודים לשכינה, כי עושה מסעד ועזר לשכינה ומקרב את הגאולה ביחודים. ובאשר כי לא כל אדם יכולת בידו לעשות יחודים בתפלתו או במצוה אשר הוא עושה, אחת מטעם חסרון ידיעתו, או מפני שאינו מובטח בנפשו לעשות שלא יבא לידי הרהור בתפלתו ונמצא מקלקל ולא מתקן, שאין האדם הוא טהור בכל עת וזמן ואסור לעסוק בקדשים בזמן שהוא מקרה בלתי טהור מחמת שהוא בעל קרי ואסור לייחד שום יחוד אם לא שטבל לקריו.
ב. על כן בוודאי בעל הרחמים יקבל ברחמים וברצון כוונת לב האדם שמכוין פשוט בלתי מחשבות זרות ומתפלל כפשוטו ענייני תפלה, רק יאמר קודם התפלה לשם יחוד קב"ה ושכינתיה, וכן בעסק התורה יאמר כך לשם יחוד קב"ה ושכינתיה וכו' ואז אינו מפריד עצמו מהקדושה.
וכדמצינו בעירובין פרק בכל מערבין (דף כ"ח עמוד ב') "רבי זירא כי הוי חלש הוי אזיל ויתיב אפתחא דרבי יודא בר רבי אמי אמר כי נפקי ועיילי רבנן איקום מקמייהו כדי שלא יהא בטל מהמצוות.
וכן קבלה היא בידי מן אנשי מעשה, שאם היו יושבים בטלים מן המצוות היו ממשמשים בציצית והיו מסתכלין בהן כי ההסתכלות בציצית היא ענין גדול ותקומה אל השכינה בגלות, והיודעים סוד יחוד בקבלה מכוונין בשם א' גדול ונורא שהוא גימטריא עי"ן ובזה הם יוצאים אף בזמן הזה סוד מצות תכלת בציצית. והנה אגלה טפח ואכסה טפחיים בענין תכלת כי תכל"ת הוא גימטריא תת"ן, והבן אדם הוא מחוייב לראות בב' עינים את הציצית וב' פעמים עי"ן גימטריא ר"ס, ועם תיבות ציצית הוא גימטריא תת"ן כמנין תכל"ת.
קבלה היא בידי בשם הגאון ר' יעקב טעמרליש ז"ל מלובלין שבזה הוא מסיר החשך שאמר ירמיהו הנביא "אותי נהג חושך ולא אור". ובענין אור עיניו בציצית יכוין כן והוא מבטל אותו החשך שמפסיק בינו ובין השכינה.
האדם לא נולד להנאת גופו, כי אם לתועלת נשמתו
ד. הכלל, כי לא ברא הקב"ה את האדם שיהיה בעה"ז לתועלת גופו, כי הגוף כלה בארץ רק לתועלת נשמתו אשר חוצבה מתחת כסא הכבוד והיא חלק אלוה ממעל, לתקנה ולקשטה במעשים טובים לקרב הגאולה ולשמח את השכינה בגלות המר הזה, ואז יהיה נזדכך גם הגוף ומאיר באור הבהיר, בפרט כשהגוף מתחמם לדבר מצוה.
ה. ולא לחנם אמרו רבותינו זכרונם לברכה () "העונה אמן יהא שמיה רבה בכל כחו מצננין לו הגיהנם". ואין הדבר יוצא מידי פשוטו שצריך לומר אמן יהא שמיה רבה בכל כוחו, ואין הפירוש להרים קול ביותר מדאי פן יתלוצצו המלעיגים, אלא הוא בכל כוחו באיבריו. וכמ"ש בזוהר פרשת פנחס (דף ר"כ עמוד א') שצריך האדם לעורר כל איבריו בחילא תקיפא ובזה יתבר לביה ואיתבר חילא דסיטרא אחרא, ואף הרשעים מוצאין מנוחה ע"י עניית אמן יהא שמיא רבא. וכדאיתא בזוהר פרשת נח (דף ס"ב עמוד ב'(:
ו. בזימנא דישראל עונין בקול רם אמן יהא שמיה רבא, הקב"ה מתמלא רחמים ונותן חיים על הכל, והקב"ה רומז למלאך הנקרא סמריא"ל ובידיה מפתחין ופותח ג' פתחים לסטר מדבר ואז חמאן רשעים נהורא.
ואתא תננא וסותם האויר של הפתחים שלא יהא מאיר וכדין תלת ממונים דתחות ידיה מנשבין בגדפיהון משיבין העשן לאחוריו זמן שעה ופלגא שעה בזכות עניית אמן יהא שמיה רבא שעונין ישראל בכל יום ואחר כך הם שבים לגיהנם.
ז. ובוא וראה, כמה חביב האי שבחה קמיה קב"ה ומעשה הובא בזוהר פרשת תרומה (דף קס"ה עמוד ב', דף קס"ט עמוד ב'(:
"רבי חייא ורבי אבא שרו בגו אושפיזייהו קמו בפלגות לילא למלעי באורייתא והוי ברתא דאושפיזא קמת ואנהרת לון שרגא ואינהו הוי עסקי באורייתא.
אדהכי אשגח רבי אבא אברתיה וחמו דהוי בתו של בעל הבית מנהר להו פתח ואמר (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור". האשה היא מצווה על נר של שבת ולא האיש, והטעם כי האשה היא נגד השכינה ותורה אור, פי' התורה שלמד בעלה שהאיש מצווה על התורה ללמוד נותן אור והארה גדולה באותו המצוה של נר שבת שהאשה מדלקת. נמצא שניהם מאירים באור תורה ואור שבת. אשריהם הנשים שזוכין לבעלי תורה.
ח. שמעת האי בתולה והוית בכית אדהכי קם אבוה דבתולה וחמי לברתיה בכיא ושאיל לה למה ועל מה היא בכיא ולא ענתה מאומה מחמת מרירות הלב, והתחיל אף אביה לבכות.
אמר רבי אבא, מבכיותה נראה דהחתן שלה הוא עם הארץ ואינו בעל תורה, א"ל ודאי הכי הוא ובגין דחמינא ליה יומא חד דדליג מאיגרא חדא למישמע קדיש בהדי צבורא סליק ברעותי דילי למיהב ליה ברתי ותיכף דנפקי צבורא מבי כנישתא יהבינא ליה ברתי דאמינא בדילוגא דא למשמע קדיש מוכרח להיות גברא רבא באורייתא ואע"ג דאיהו רבייא דלא ידענא ביה מקדמת דנא אפילו ברכת מזונא לא ידע ואין בידי לכוף אותו שיתעסק באורייתא ויקרא קריאת שמע וברכת המזון.
אמר ליה ר' אבא איעבר ליה באחרא (ר"ל שיראה שיתן גט וישיא בתו אחר כך לת"ח) ובתוך דבריו חזר ואמר או דילמא ברא יוליד דיהוי גברא רבא.
ט. אדהכי קם החתן ודלג עלייהו ויתיב לקמייהו אסתכלי בי' רבי אבא, א"ר אבא חמינא בהאי רבייא דנהורא רבא יפוק מיניה לעלמא.
פתח ואמר האי רבייא: רבותי אימא חד מילה, פתח ואמר (איוב לב, ו) "צעיר אנכי לימים ואתם ישישים, על כן זחלתי ואירא מחוות דעי אתכם". האי קרא אתערו ביה עמודי עולם אבל אליהוא דכתיב ביה ממשפחת רם וכתיב ביה בן ברכאל הבוזי דנקרא כן בשביל דמבזה עצמו למאן דגדול מיניה, וז"ש צעיר אנכי לימים אף אני מקטין עצמי לגבי בר נש דאית ליה יומין סגיאין, וע"כ בגין דאנא רביא ובמקום הזה יש ישישים בחכמה עלה בדעתי דלא למללא עד יומא דא. והשתא דאתון הכא אית שעתא למיפתח פומי, התחיל לדרוש זה הפסוק "כי נר מצוה ותורה אור" וגילה להם כמה סודות בתורה ע"פ הסוד.
י. ואחר כך פתח ואמר, דעו כי אנא מבבל, וברא דרב ספר' אנא, ולא זכינא לאשתמודע עם אבא ואטרידנא להכא, ודחלנא עד הכי למימר מילין דאורייתא דיתבי אארעא דא אריותא בתורה, ושווינא עלי דלא אימא מילי דאורייתא תרין ירחין. ויומ' הדין אשתלימו תרין ירחין. זכאה חולקי דאתערתון הכי".
ארים רבי יוסי קליה ובכה קמו כולהו ונשקוהו ברישיה, אמר רבי יוסי אלמלא לא באתי וזכונא למישמע מילין דעתיק יומין דנפיק מפומך מאי דלא זכינא למשמע עד השתא דיינו, יתבי כולהו.
יא. אמר החתן, רבותי, מדחמינא צערא דחמוי וצערא דברתא אשתי דהוו מצערי בנפשייהו דלא ידענא ברכת המזון וקריאת שמע אמינא לא אתחבר באשתי עד שאגלה לכם סוד ברכת המזון בסודות גדולות ונפלאים, חדו כולהו, ור' יוסי ור' אבא ורבי חייא וחמיו והכלה קמו כולהו ונשקוהו.
אמר רבי יוסי וודאי הילולא דקודשא בריך הוא אתרעי ביה, נטלו להכלה וברכו לה בכמה ברכאין, אמרו לאביה דיתקן בית מיוחד לעשות בו חתונה.
יב. אמר רבי יוסי, לא נפקינן מהכא עד דיתעבד הילולא וכנישו אחר כך כל אנשי מתא לההוא חדוה וקראו להכלה וחדו עמהון במילין דאורייתא.
ועל סעודות הנשואין פתח החתן על פתורא וביאר ענין שבע ברכות סודות נפלאים וחידושים הרבה, וחדו כולהו וכל בני מתא קבלו עליהם את החתן להיות להם רב ומורה צדק. ואחר החתונה קמו רבי יוסי ורבי אבא ורבי חייא ובריכו ליה ואזלו לארחייהו.
יג. כד מטו לגבי רבי שמעון בן יוחאי זקיף עינוי וחמי לון, אמר להון מסתכל הוינא יומא דא וחמינא לכון תרין יומין דהויתון גבי חד מסכנא דהאי נער דאיקרי מטטרו"ן אוליף לכו רזין עלאין זכאה חולקיכון סדרו כולהו מילין קמיה וסחו ליה עובדא, אמר להו זכאין אתון וזכא' חולקכון וזכאה חולקי דהא אדכרנא יומא דא דהוי אזיל עמי רב ספרא אביו של החתן וברכתין ליה דיהא ליה בר אוריין באורייתא ולא בריך ליה דיזכה לגדל אותו" וכו' ע"כ הזוהר.
הרבי שמברך את תלמידו בבנים תלמידי חכמים, יברכו גם כן שיזכה לגדלם
יד. נלמד מזה מסוף המאמר שכשבא התלמיד לקבל ברכות מן רבו ורבו מברכו שיזכה לבנים תלמידי חכמים יברך בפירוש שיזכה לגדל אותם ושיראה בחייו אור תורתם.
במקום גדולים וישישים ממך אל תעמוד
גם נלמד מזה המאמר שבמקום גדולים אל תעמוד ונכון לזעירי להדר לשמוע מפי ישישים חכמה כי ישמע בוודאי מה שלא שמע עדיין ואז ירבה עליו חכמה.
טו. גם נלמד מזה המעשה שצריך האדם ללמוד יחודים שהרי רב ספרא למד עם בנו החתן יחודים בברכת המזון ובקריאת שמע ובחדושי התורה אף שהיה בנו עדיין רך בשנים.
עוד יש ללמוד מזה המעשה "שומר מצוה לא ידע דבר רע" (קהלת ח, ה), בשביל שראה האושפיזא את החתן שהיה קופץ מאיגרא לשמוע קדיש ולומר אמן יהא שמיה רבא ראה שהיה עסקן במצות ונתן לו בתו לאשה בשביל מצוה אחת. על כן צריך כל אדם ליזהר במצות ובתורה ואז יגן ה' בעדו בעידנא דעסיק ביה ובעידנא דלא עסיק ביה ולכל אשר לו יהיה שלום.
קב הישר
פרק מו
א. איתא בכתבי האר"י ז"ל (שער המצוות, סו"פ שמיני, דף כ"א עמוד א'), אחד מן הדברים שמעכבין את התפלה הוא מי שאין גופו נקי ומלוכלך מטינוף וצואה או טיפות מי רגלים.
שאול המלך לבש בגד מיוחד לתפילה, ופשט אותה כאשר עשה צרכיו
ועוד כי נקיות דבר טוב הוא וזה כי בדוד המלך ע"ה כתיב ביה (שמואל א כד, ד) "ויכרות את כנף מעילו אשר לשאול בלט", ובוודאי אלו היה המלך שאול מלובש בו היה מרגיש בדבר בשעה שכרת דוד כנף מעילו אלא שהסיר' שאול לגמרי ממנו.
ואיתא בספר חסידים (סימן ט') כי מעיל אשר היה למלך שאול היה המלבוש העליון שהיה שאול המלך מתכסה בו בשעת תפלה לכבוד הש"י, ועל כן הסירו שאול מעליו לעשות צרכיו.
בית הכנסת הוא "בית מקדש מעט", ועל כן צריך האדם לשהות שם בבגדים נקיים
ב. ועל כן נזהרין אנשי מעשה כשצריכין לכנס לבית הכסא בשעת זמן כניסתה לבית הכנסת היו מניחין את בגדיהם מבחוץ ואינם נכנסים עם בגדיהם לבית הכסא, באשר שהבית הכנסת הוא בנין מקדש מעט וצריכין ליכנס בו בבגדים נאים.
בשבת ילבש האדם בגדים יפים ונקיים מבששת ימי המעשה
בפרט ביום שבת שצריך האדם ליזהר בהן שיהיו בגדיו נקיים, שהרי מבואר בפרק שני דחגיגה (דף ע' עמוד א') אמר ר' יונתן בן עמרם נתחלפו לו כלים של שבת בכלים של חול ולובשם נטמאו (פי' דהיינו לענין למי שאוכל חולין בטהרה), והטעם כיון דכלי שבת עבדי להם שימור טפי עיין שם.. ועל כן ראוי ונכון להיות מנעלים מיוחדים לבית הכנסת וטוב יותר שלא ילך לבית הכסא בהם ולבית הכנסת.
בגדי שעטנז מעכבים את התפלה
ג. ויש עוד דבר המעכב התפלה אף שהוא בבגד נקי מאוד, והוא שעטנז, ואפילו בשוגג אין תפלתו נשמעת ומקובלת כלל אפילו אם הוא מתפלל בכוונה, על כן צריכין החייטים ליזהר ליתן השגחה שלא יגרמו היזק למתפללים בבגדי שעטנז, ויהיה חטא הרבים תלוי בחייט.
גם בגדים של גזל מעכבים את התפלה
ד. ויש עוד דבר המעכב את התפלה אפילו שבגדיו הם מנוקים מכל טינוף ואין בגדיו שעטנז, אמנם אינו נקי מגזל כי מחייתו הוא שוא ושקר והוא מתלבש בבגדים נאים ומתגאה בהם, וזהו שהנביאים קוראין אותן "בגדים בגד בוגדים", ובכל פעם שמתכסה בו להתפלל מעורר חטאיו ופשעיו וזורקין תפלתו בפני החיצונים, אוי לו ואוי לנפשו.
ואפילו שחטא רק נגד האומן שלא שילם לו שכר מלאכתו כראוי ואף שלא דחקו על זה, הלא הוא יודע בעצמו דהאומן משא לו פנים שלא ברצונו ומוכרח ליקח מה שנותן לו, או שכובש שכר שכיר כי אז באין להכשל בחטא גזל ואליו הוא נושא את נפשו, חלילה לעשות כן לכבוש שכר הפועל, או שלא ליתן לו שכרו עבור המלאכה שכרו משלם, רק הוא נותן לו פחות משכר מלאכתו וכתיב (ויקרא כה, נה), "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" על כן ענשו הוא מרובה. (וכמו שהארכתי לעיל בפרק י' עיין שם).
הפועל צריך ליזהר שלא יקלקל את הבגד, ולהחזיר לבעלים מה שנשתייר מהבגד
ה. וכשם שהבעל הבית מוזהר לשלם שכר פועל בזמנו וכראוי, כן הפועל מוזהר שלא לקלקל הבגד ולא ליקח מאתו מאומה אף שנשתייר כי אם להחזיר לבעליו ואפילו דבר מועט.
ועכשיו נשתרבב החטא ופשע של החייטים שגונבים ושתי רעות עושין, א' שמקלקלים הבגדים, ושנית עוברים על לא תגנוב, ואיסור זה נעשה להם כהיתר ואינם שמים אל לבם אפילו להתחרט ולהתוודות על זה ואשר שהמה מושרשים בחטא ואינם יודעים עונשם שהוא עונש חמור.
ו. על כן אני מזהיר כל חייט שנכשל בחטא זה יחזור בתשובה וישים אל לבו להחזיר למי וגנב או יעשה איזה צרכי רבים כי בעון גזל נחתם דינם של דור המבול.
ז. וראיתי חייט אחד בק"ק בריסק דליטא קודם מותו צוה לחברה קדישא שיעשו משולחנו שהיה בביתו ארונו, והאמה שהיה מותח בו הבגדים יתנו בידו.
ושאלו החברה קדישא מה כוונתו בזה הצוואה, והשיב שהשלחן והאמה יעידו לו כשני עדים נאמנים שכל ימיו לא גנב מאומה מן מלאכתו. אשרי לו שהיה רוצה ליהנות רק מיגע כפו ולא משום גזל.
שלא ללבוש שני בגדים כאחד
עוד יש בדבר עיכוב לכל דבר שבקדושה כשלובש שני בגדים כאחת דהיינו כשהלבוש אחד הוא בתוך חבירו, וקבלה היא בידינו מתלמידי האר"י ז"ל (עיין פרי עץ חיים שער התפלה, פרק ב') שזהו קשה מאוד למעשה האדם שיש קצת רשות לס"א להתקרב אליו על ידי כן.
ובפרט בבגדי שבת צריכין שמירה מעולה יותר כאמור כי הס"א הולך וסובב סביב נגד האדם להתדבק בו ובפרט בבגדי של שבת.
ט. על כן אמר האר"י ז"ל (עיין פרי עץ חיים שער השבת, פרק ג') שצריך האדם לומר בשעת לבישת בגדי שבת (ישעיה נד, יז) "כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי נאם ה"'.
גם שלא בשעת התפלה ילבוש האדם בגדים נקיים
גם נכון לומר פסוק זה בהתעטף לבוש העליון להתפלל, וחיוב גדול על האדם לעיין בבגדיו היטיב שיהיו נקיים אף שלא בזמן התפלה, כי אין הקדושה שורה במקום מטונף ומלוכלך.
להשגיח על מקום המזוזה שיהיה נקי
ולכן חיוב על כל בר ישראל ליתן השגחה שיהיה סביב מקום המזוזה נקי היטב, וכדאיתא בזוהר (חלק ג', דף רס"ג עמוד ב') כי ענין מזוזה בבתי ישראל הוא שיזכור האדם חסד עליון שהקדוש ברוך הוא שומר פתחי ישראל וזכרונם לפניו תמיד, ועל ידי כן גם האדם לא ישכח מצות הש"י לעולם ועד. עיין מה שכתבתי לעיל פרק א' ע"ש בענין שמירת המזוזה.
כאשר רואה הש"ד שם שד"י על המזוזה, אין ביכלתו להזיק
י. ומצאתי כתוב, בשם ספרא דשלמה המלך (זוהר, שם) כי שד אחד נח אצל הפתח ורוצה להזיק למי שנכנס לבית, וכשרואה השד שם של שד"י לא יכול להזיק.
על כן לא ישפוך שום מים עכורים אצל המזוזה מחמת שני טעמים, טעם אחד דלא יעבד קלנא לגבי שמא קדישא דמרי עלמא. ב' אם הוא שופך שם מים עכורים אזי רשות למחבלא ח"ו. אבל כשסביב המזוזה הוא נקי ובן אדם הוא מחבב המזוזה לנשק אותו בצאתו ובבואו האי שידא בעל כרחו בריך ליה לבר נש ואומר (תהלים קיח, ב) "זה השער לה' צדיקים יבאו בו".
יא. אבל מי שאין לו חס ושלום מזוזה בפתחו אזי רשות למחבלא לחבל ווי לו שחס על איזה ממון לקנות מזוזה ועל גופו אינו חס ובפרט שהילדים מתים בחולי כראלי"ם בעון מזוזה בעבור שאין לו מזוזה כשרה בביתו בכל חדריו.
ולכן נסמך (דברים יא, כ) "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" וכתיב בתריה )שם שם, כא) "למען ירבו ימיכם וימי ביניכם". וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בפרק במה מדליקין (שבת דף ל"ב עמוד ב') בעון ביטול מזוזה וביטול מצות ציצית בנים מתים כשהן קטנים, ועל הרבנים וראשי עם מוטל ליתן השגחה על זה, וכל הזהיר בה יזכה כמו שאמר הכתוב (משלי ח, לד-לה) לשמור מזוזת פתחי כי מוצאי מצא חיים ארוכים אמן.
קיבלתי קב הישר פרקים דלהלן:
פרק א
ב
ה
ו
ז
ח
ט
יא
טז
יז
יח
כט
ל
לא
לג
נח
נט
בעזרת השם יתברך
ספר קב הישר
פרק נח
א. צריך האדם לתקן הפגם שחטא בבריתו בחטא הוצאת ש"ז לבטלה כמו שאכתוב לקמן התיקון האמתי, על כן צריך למהר בתשובה ואף אם חטא הרבה פעמים הקדוש ברוך הוא מלך רחמן והוא מקבל תשובת השבים בכל לב ומודה ועוזב ירוחם, ומוסיפין לו יראה וקדושה.
ילמוד תורה בעצמו ועם אחרים
ב. נמצא עושה שתי פעולות, אחת שעונותיו מכופרים, ושנית, שיורש עולם הבא, באופן ובתנאי כשאוחז בתורה ולומד בהתמדה, ויקבע עתים לתורה, הן ללמוד בעצמו והן ללמוד עם אחרים. ואם אינו יכול בעצמו, אזי על כל פנים יקבע עתים לשמוע דברי תורה, כי לאחר מיתת האדם אם יש לו זכות יבא למדריגה למעלה, ושם לא יעסוק באכילה ולא בשתיה ולא במשא ומתן, כי אם בעסק התורה.
מי שאוהב לשמוע דברי תורה בעולם הזה, יזכה לשמוע דברי תורה מפי הקדוש ברוך הוא בעולם הבא
ג. ומי שהוא אוהב לשמוע דברי תורה בעולם הזה, יזכה לשמוע דברי תורה מפי עתיק יומין לעולם הבא. מה שאין כן אם האדם ממאס לשמוע דברי תורה בעולם הזה, אין לו שייכות גם בעולם הבא, ובודאי יהיה נדחה מפרגודא דיליה.
ובוא וראה מה שאמר בזוהר פרשת שמיני (חלק ג', דף ל"ט עמוד א'), "רבי יהודה ורבי יצחק הוי אזלי לציפורי והוי רביא חד אזיל אבתרייהו עם החמור שהיה נושא משא כלים עם דבש. אמר רבי יצחק לרבי יהודא, נימא מילי דאורייתא וניזול.
כל מה שלומד האדם יותר, הוא מתרחק יותר מן העבירות
ד. פתח רבי יצחק ואמר, "וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישינים" (שיר השירים ז, י), וחכך כיין הטוב זו היא תורה שנקראת יין טוב ממש, כי לפעמים יין לא טוב לגוף ולא טוב לנשמה, כיון כשאדם שותה הרבה יין אזי ראשו כואב לו, ולפעמים נכשל גם כן בעבירה חס ושלום. וההיפך היא התורה הקדושה, כל מה שלומד יותר היא מרחיקה ממנו פשעיו, ולומד דרכי יראה ונוחל עולם הזה ועולם הבא, ולא עוד אלא שיזכה למה שכתוב אחר זה "דובב שפתי ישינים", שאף שהיה ישן בקבר שפתותיו מרחשין דברי תורה.
תורה שלמדת טובה יותר מיין הטוב
ה. אמר האי רביא, אם כן למה כתיב "וחכך", דהיינו לימוד התורה שלומד והוגה בגרונו "כיין הטוב", משמע דיין הטוב נמשל גם כן לתורה, הוה ליה למימר וחכך מיין הטוב. אשגח ביה, אמר רבי יצחק, ברי, אימא מילך דשפיר קאמרת, דמאן דאשתדל באורייתא ודביק ביה, וכשלומד תורה מוציא מפיו ואומר דברי תורה בשפה ברורה ומרים קולו כשלומד תורה וכו', יזכה להרים קולו כד יפוק מהאי עלמא, "הולך לדודי למישרים", נשמתו תלך לדודי, להקדוש ברוך הוא, מישרים, שלא יפגעו בו שום בעלי דינים, ורשות יהיה לאדם ההוא לילך בחדרי גן עדן, וזהו "דובב שפתי ישינים".
אתו רבי יהודה ורבי יצחק ונשקו ליה על רישיה וחדו עמיה. וסיפר התינוק ההוא סדר הלימוד שלו, וגילה להן סודות נפלאות וסתרי תורה.
אמר ליה, מה שמך. אמר ליה, ייסא, אמרו ליה, רבי ייסא יהיה שמך, ואחר כך אמרי ליה השלך את החמור אצל אביך וזיל עמנו. אזל עמהם, וכד מטי האי ינוקא לבי מדרשא ועייל לבי מדרשא, הוה קם רבי יהודה מקמיה וצוה לכל בני מתיבתא לאנהגא עמיה יקר וכו', והוי רבי שמעון בן יוחאי קרא עליו "בטרם אצרך בבטן ידעתיך".
על כל אחד לחבב התורה בפני בני ביתו ובניו
ז. והנה ישכיל הנבון איך הקדמונים היו פנוים לשמוע דברי תורה אפילו מן התינוק, מאהבת התורה, כדי לקבל חידושי התורה שהוא אורך ימינו, והיא אילת אהבים ויעלת חן על לומדיה. ועל כל אדם מישראל מוטל לאהוב התורה ולחבב התורה בפני בני ביתו ובניו, ולהזהירם תמיד על קיום התורה ומצוותיה.
כל בית שאין בו צניעות מצויה בו קליפת לילי"ת רח"ל
ח. ובפרט יזהיר בנשים דלא יתחזי מנהון שערות ראשן, כי בעון זה גורמת שיהיו בניה עניים, ויהיו בזוים ונבזים בין הבריות. וכל בית שאין בו צניעות שם לילי"ת מצויה והורגת לילדים קטנים חס ושלום כמבואר בפרקים הקודמים.
ברכות ינוחו על ראשו ואבריו יהיו נקיים וטהורים לעד
ט. על כן מי שנכשל בעון קרי יהיה זריז בדברי תורה ויתענה ארבע פעמים שלשה ימים רצופים, דהיינו בכל תקופות השנה שלשה ימים ויתעסק בתורה, ואז, ושב ורפא לו, וברכות ינוחו על ראשו, וכל איבריו יהיו נקיים וטהורים לעד.
ספר קב הישר
פרק נט
א. כתיב בתורה (דברים כג, טו) "והיה מחניך קדוש". רצונו לומר, שיהיה גופו ואיבריו של האדם בקדושה, כי האיברים של האדם הן מחנה השכינה. וזה שאמר הכתוב (ויקרא כב, לב) "ונקדשתי בתוך בני ישראל ושכנתי בתוכם", וכשהולך האדם חס ושלום בדרכים לא טובים ועוסק בהבל תענוגי עולם הזה, אזי הוא מחנה להשטן ולילי"ת רחמנא ליצלן.
יתפלל האדם להשי"ת שיזכהו להיות טהור וכסא לשכינה
ב. ולעולם יהא אדם רגיל לומר, רבונו של עולם, זכֵּני להיות אני טהור וכסא אל השכינה, ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו.
ובהיות כשחוטאים ישראל, אזי השכינה מסתלקת מישראל ואז נאמר (בראשית ז, יז) "ותרם התיבה מעל הארץ", כי השכינה נקראת בספר הזוהר (חלק א', דף ס"ח עמוד ב') תיב"ה, שהוא אותיות בי"ת ה'. ולכך רמ"ח תיבות בקריאת שמע, נגד רמ"ח איברים של אדם, כי כל תיבה מקריאת שמע משפיעה קדושה באבר אחד כשקורא בכוונה.
נשמתו של אדם דומה לנר, וטבע הנר כשאינו מאיר כראוי מנענעים אותו שיתלהב יותר
ג. ואל תקשה, הלא כמה בני אדם שקורין קריאת שמע בדקדוק ובכוונה גדולה ואף על פי כן איבריהן הן חלושים. דע בני, הענין הוא מבואר בזוהר שלח לך (דף קס"ח עמוד א'), כי נשמת האדם דומה לנר, וטבע הנר כשאינו מאיר כראוי אזי מנענעים אותו קצת ועל ידי כן מתלהב יותר ויאיר כראוי, וזה דווקא בנר יפה. מה שאין כן בנר גרוע אדרבה בניענוע כבה ושוקע, כמו כן האדם בהיותו חוטא והנשמה דיליה על ידי החטאים אינה מאירה כראוי, אז הקדוש ברוך הוא שולח עליו יסורים המנענעים אותו ומטרידים גופו ואיבריו.
הקב"ה אינו שולח היסורים לחנם
ד. ובאם האדם מקבל מאהבה ובחיבה היסורים ומשים אל לבו כי לא לחנם שלח הקדוש ברוך הוא עליו היסורים כי הקדוש ברוך הוא לא עביד דינא בלא דינא, ומתחרט על העבר ורואה לתקן מה שקלקל, ולהבא גודר עצמו בגדר היראה, אזי חוזרת הנשמה יותר להאיר ומאירה יותר, ואם האדם אינו מקבל היסורים באהבה ומבעט ביסורים, ולפי זמן הולכין היסורין מאתו וחוזר האדם לדרכו הרעה ולמעשיו המקולקלים, אז היסורים חוזרין ובאים אליו בחזקה ומאבדין אותו מהעולם, ונר דיליה שהיא הנשמה כבה ושוקע ויורד עמו לבור שוחה עמוקה.
ה. והנה בזמן שבית המקדש היה קיים, האדם היה מביא קרבן ומתוודה עליו בצירוף התשובה, ואחר כך נשחט הקרבן ונזרק דמו של הקרבן וחלבו נקרב, זה היה תמורת גופו ואיבריו אשר חטאו ונתחייבו מיתה, וקרבן זה היה תיקונם. ועכשיו האמירה היא במקום קרבן כמו שאמר הכתוב (הושע יד, ג) "ונשלמה פרים שפתינו", ועל ידי זה, כתב הרב מהר"ם הבבלי, שבאמירת פרשת הקרבנות יכוין האדם שהאותיות הכתובות לפניו הם דמיון גוף הקרבן, והנקודות המנענעות את התיבה הוא הנפש של הקרבן, ועל ידי כן יחשב כאלו הקריב קרבן על גבי המזבח, ואל יהא קל בעיניך אמירת פרשת הקרבן בכל יום, כי בכל יום ויום בבוקר מתעורר חיצוני אחד הנקרא תול"ע (שער הכוונות, ד"ג מתפלת השחר, דף י"ג עמוד ב'; פרי עץ חיים, שער עולם העשיה, פרק ג'), והוא מתחיל לקטרג על העבירות שעשו ישראל בלילה, ובהקרבת תמיד של שחרית היו מחלישין ומתישין את כחו, ואל זה יכוין באומרו פרשת תמיד, עול"ת תמיד העשויה בהר סיני (ר"ל עול"ת הוא אותיות תול"ע בהיפוך אתוון). וכל המתגאה הוא נותן כח וחיזוק לזה החיצוני. וכל ההולך בענוה, שהוא דוגמת הקרבן, כמו שאמר הכתוב (תהלים נא, יט) "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה". בתפלתו הוא מתיש כוחו, ועל זה אמר דוד המלך (שם כב, ז) "ואנכי תולע"ת ולא איש".
למחר נלך לביהכ"נ להתפלל להקב"ה
ז. והכלל, כי אמירת פרשת הקרבנות היא ענין גדול, ובפרט ענין פרשת קטרת הוא ענין גדול וחשוב מאוד, כמו שכתוב בזוהר פרשת וירא (דף ק"א עמוד א') רבי אחא הוי אזיל לכפר טרשא, אתי לגבי אושפיזא, לחישו עליה כל בני מתא, אמרו, גברא רבא אתא להכא, ניזיל לגביה.
אזלו ואמרו ליה שהן בצרה גדולה בזאת העיר, כי שבעה ימים שהחל הנגף רחמנא ליצלן ובכל יום הנגף הולך וגובר. אמר להם, למחר ניזול לבית הכנסת ונבעי רחמי מן הקדוש ברוך הוא. עד דהוי אזלי, אתו ואמרו, פלוני ופלוני מיתו, פלוני ופלוני נוטים למות.
ח. אמר להם רבי אחא, אין העת לקיימא הכא דשעתא דחיקא אבל אפרשו מנכון ארבעין בני נשא מן חסידי וצדיקי העיר, עשרה עשרה לכל חלק, שיהיו עשרה למזרח, עשרה לדרום, עשרה למערב, עשרה לצפון, ואנא עמכון. ויעמדו עשרה לכל זוית דמתא ויאמרו בכוונה גדולה ענייני קטורת בוסמין וענין הקרבנות.
עבדו כן תלתא יומין. לבתר אמר, ניזיל לבתינו כי בטלה הגזירה, ואף אותן אנשים שהיו נוטין למות אפרישו מינייהו לבתיהון, וצוה עליהון שיימרון קטורת מן "ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ושים עליה קטורת" וכו' וכן עבדו ובטיל מינייהו מותנא. שמעו חד קלא דאמר חולין הדבר, חולין הדבר, לא תרד לכאן, כי ידעין לבטלה ליה. אדהכי חלש ליביה דרבי אחא ואדמוך, שמע חד קלא שאמר, כשם שעשית זאת כאן כך תעשה בעיר אחרת.
טעם שנקראת העיר בשם "מתא מחסיא"
אחר כך הלך רבי אחא לדרכו וצוה לבני מתא דלא יבטלון מאורייתא לעולם, והחליפו שם העיר "מתא מחסיא", על שם שחס הקדוש ברוך הוא עליהם.
המתפלל בכוונה תפלתו מקובלת
לכן צריך האדם לומר גם כן פרשת קטורת וברייתא "פיטום הקטורת" בכל יום, כי הוא תועלת גדול, וכל מי שמתפלל בכוונה תקובל תפלתו, והקדוש ברוך הוא יעשה רצונו למלאות שאלתו הטובה אמן.
הוספה
כעת נבאר קצת מה שכתב המחבר הקדוש בענין אמרית פיטום הקטורת בכוונה, ועל יד נתמלא רצונו ובקשתו:
נקדים מה שכתבו בספרים הקדושים מענין הקטורת, שהוא סגולה בדוקה לומר פרשת הקטורת בכל יום, ועי"ז מתבטלים כל הדינים.
בזוהר הקדוש (פרשת וירא דף ק' ע"ב) במדרש הנעלם איתא וז"ל בעידנא דיארע מותנא בבני אנשא קיימא אתגזר וכרוזא אעבר על כל חילא דשמיא דאי ייעלון בנוהי בארעא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ויימרון ברעות נפשא ולבא עניינא דקטורת בוסמין דהוו להו לישראל דיתבטל מותנא מנייהו כו', עכ"ל.
וברעיא מהימנא פרשת פנחס (דף רכ"ד ע"א) כתב וז"ל ולית דבטיל מותנא בעלמא כקטורת כו' מאן דיימא פיטום הקטורת בתר תהלה לדוד בטיל מותנא מביתא עכ"ל, עיי"ש.
ועיין בכסא מלך בהקדמה לתיקונים (דף ח' ע"ב) שכתב גם כן דמי שאומר פיטום הקטורת[א] בכוונה[ב] אחר תהלה לדוד, מתיש כח הס"מ ומסיר כל חיותו ואפילו נמסר גזר דין בידו להמיתו או לאחד מבני ביתו ח"ו מבטל הגזר דין בכח פיטום הקטורת, עיי"ש.
וכדאי להעתיק מלשון הזוהר הקדוש בפרשת ויקהל, שמאריך בענין אמירת פרשת הקטורת בכל יום, וגודל הסגולה הטמונה בזה לכל מילי דמיטב, וזה לשון קדשו:
"סימנא דא אתמסר בידנא[ג] די בכל אתר דקאמרי בכוונה ורעותא דלבא עובדא דקטרת, דלא שלטא מותנא בההוא אתר ולא נתזק ולא יכלין שאר עמין לשלטאה על ההוא אתר".
"תא חזי[ד] האי מאן דדינא רדיף אבתריה, אצטריך להאי קטרת ולאתבא קמי מאריה[ה], דהא סיועא איהו לאסתלקא דינין מניה ובהאי ודאי מסתלקין מיניה אי הוא רגילא בהאי לאדכרא תרין זמנין ביומא, בצפרא וברמשא[ו], דכתיב (שמות ל', ז') קטרת סמים בבקר בבקר, וכתיב (שם שם, ח') בין הערבים יקטירנה, ודא איהו קיומא דעלמא תדיר[ז], דכתיב (שם) קטרת תמיד לפני ה' לדורותיכם, ודאי הוא קיומא דעלמא לתתא וקיומא דעלמא לעילא".
"בההוא אתר דלא אדכר בכל יומא עובדא דקטורת, דינין דלעילא שריין ביה ומותנין סגיאו ביה ועמין אחרנין שלטין עליה, בגין דכתיב (שמות ל', ח') קטורת תמיד לפני ה', תמיד איהו קיימא לפני ה' יתיר מכל פלחנין אחרנין[ח]".
"חביבא איהו עובדא דקטורת[ט], דהוא יקיר וחביב קמי קודשא בריך הוא, יתיר מכל פלחנין (ורעותין) ועובדין דעלמא, ואף על גב דצלותא איהי מעליא מכלא, עובדא דקטרת הוא יקיר וחביב[י] קמי קודשא בריך הוא".
"תא חזי מה בין צלותא לעובדא דקטרת, צלותא אתקינו לה באתר דקרבנין דהוו עבדי ישראל, וכל אינון קרבנין דהוי עבדין ישראל לאו אינון חשיבין כקטרת, ותו מה בין האי להאי, אלא צלותא איהו תקונא לאתקנא מה דאצטריך, קטרת עביד יתיר מתקין וקשיר קשרין ועביד נהירו יתיר מכולא, ומאן איהו, דאעבר זוהמא ואידכי משכנא וכולא אתנהיר ואתתקן ואתקשר כחדא[יא]".
"ועל דא בעינן לאקדמא עובדא דקטרת לצלותא בכל יומא ויומא, לאעברא זוהמא מעלמא דאיהו תקונא דכולא בכל יומא ויומא, כגוונא דההוא קרבנא חביבא דאתרעי ביה קודשא בריך הוא. מלא דא גזרה קיימא קמי קודשא ברך הוא דכל מאן דאסתכל וקרי בכל יומא פרשתא (עובדא) דקטרת, ישתזיב מכל מילין בישין חרשין דעלמא ומכל פגעין בישין ומהרהורא בישא ומדינא בישא ומותנא, ולא יתזק כל ההוא יומא, דלא יכיל סטרא אחרא לשלטא עליה, ואצטריך דיכוון ביה".
"אמר רבי שמעון אי בני נשא הוו ידעי כמה עלאה איהו עובדא דקטרת קמי קודשא בריך הוא, הוו נטלי כל מלה ומלה מניה והוו סלקי לה עטרה על רישייהו ככתרא דדהבא, ומאן דאשתדל ביה בעי לאסתכלא בעובדא דקטורת. ואי יכוון ביה בכל יומא, אית ליה חולקא בהאי עלמא ובעלמא דאתי, ויסתלק מותנא מניה ומעלמא, וישתזיב מכל דינין דהאי עלמא מסטרין בישין ומדינא דגיהנם ומדינו דמלכא אחרא", עכ"ל הזוה"ק בפרשת ויקהל.
והא לך תרגום ללשון הקודש מזוהר הק' פרשת ויקהל (דף צ"ח עמוד ג', דפוס קרימונא, דף רי"ח):
"סו"ד… כגון זה הקטרת, כל מי שהיה מריח באותו עשן כשהיה עולה אותו עמוד מאותו מעלה עשן היה מברר את לבו בירור לעבוד לאדונו, והיה מעביר ממנו זוהמת היצר הרע, ולא היה לו אלא לב אחד אל מול אביו שבשמים, יען הקטרת שוברת את יצר הרע בכל הצדדים, וכמו שהציץ הי' קיים על נס, כך הקטרת, כי אין לך דבר בעולם לשבור הסטרא אחרא חוץ הקטורת, בוא וראה מה כתוב "קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת" – מה הטעם – "כי יצא קצף מלפני ה' החל הנגף", שהרי אין מי ששובר את הסטרא אחרא חוץ מקטרת, שאין לך דבר חביב לפני הקב"ה כקטרת, היא עומדת לבטל כשופים ודברים רעים מהבית. ריח ועשן של קטרת שעושים בני אדם לאותה מעשה, והוא מבטלו, ז"ש הקטורת דבר זה גזירה קיימת מלפני הקב"ה, שכל מי שמסתכל (מתבונן) וקורא בכל יום מעשה הקטרת, ינצל מכל דברי כישוף בעולם ומכל פגעים רעים, ומהרהורים רעים וממות, ולא ינזק כל אותו היום, כי לא יוכל הסטרא אחרא לשלוט עליו. (אבל) וצריך שיכוון בה.
אמר ר' שמעון, אם היו יודעים בני אדם כמה עליון (חשוב) מעשה הקטרת לפני הקב"ה, היו נוטלים כל מילה ומילה ממנו, ומעלים אותה עטרה על ראשם בכתר זהב. ומי שמשתדל בו צריך להסתכל (להתבונן) במעשה הקטרת. ואם יכוון בה בכל יום, יש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא, ויסתלק המות ממנו ומהעולם, וינצל מכל דיני העוה"ז, מהכוחות הרעים, ומדין גיהנם, ומדין מלכות אחרת. באותה קטרת, כשעולה העשן בעמוד, הכהן היה רואה אותיות של סוד השם הקדוש פרוסות (נ"א פורחות) באויר ועולות למעלה באותו עמוד, אח"כ כמה מרכבות קדושות סובבות לו מכל הצדדים עד שעולה בהארה ובחדוה ומשמח למי שמשמח וקושר קשרים למעלה ולמטה ליחד הכל, וזה מבואר. וזה מכפר על יצה"ר ועל ע"ז שהיא סט"א והוא מבואר.
פתח ואמר ויעש מזבח מקטר קטרת וגו' יש להתבונן בפסוק זה, כי היו ב' מזבחות מזבח העולה ומזבח הקטרת זה בחוץ וזה בפנים, ומזבח הקטרת הוא הפנימי, מדוע נקרא מזבח הרי לא זובחים עליו זבחים, ומזבח על שם זה נקרא. אלא בגלל שמבטל וכופת לכמה צדדים רעים שלא יוכלו לשלוט ולא להיות קטיגורים, לכן נקרא מזבח. כאשר הסטרא אחרא היה רואה מעשה הקטרת עלה ונכפה וברח ולא יכל להתקרב כלל למשכן, ובגלל שלא זוכה ולא מתערב באותה חדוה שלמעלה רק הקב"ה לבדו, בגלל שחביבה כ"כ, (לכן) לא עמד אותו מזבח אלא בפנים, שהרי הוא מזבח שברכה נמצא בו, ולזה היה סתום (נסתר) מהעין. מה כתוב באהרן – ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגיפה – כפת לו למלה"מ שלא יוכל לשלוט כלל ולא לעשות דין. סימן זה נמסר בידינו, שבכל מקום שאומרים בכוונה וברצון הלב את מעשה הקטרת, לא שולט מות באותו מקום, ולא ינזק, ולא יכולים שאר העמים לשלוט על אותו מקום.
בוא וראה מה כתוב – מזבח מקטר קטרת – כיון דכתיב מזבח הקטורת מדוע נקרא מקטר קטרת? אלא בגלל שנוטלים מאותו מקום להקטיר כמו שעשה אהרן, עוד צריך המזבח להקטיר, לקדשו באותה קטרת, וכן – "מקטר קטרת". ועוד "מקטר קטרת" כתרגומו – להקטיר קטרת. בוא וראה, מי שהדין רודף אחריו צריך לקטרת זו, ולשוב לפני אדוניו, שהרי סיוע הוא לסלק הדינים ממנו, ובזה ודאי מסתלקים ממנו אם הוא רגיל להזכירה ב' פעמים ביום בבקר ובערב, שכתוב "קטורת סמים בבקר בבקר", וכתוב "בין הערבים יקטירנה". וזה הוא קיום העולם תמיד, דכתיב "קטרת תמיד לפני ה' לדורותיכם". ודאי הוא קיום העולם למטה וקיום העולם למעלה, במקום שלא מזכירים בכל יום מעשה הקטרת, דינים של מעלה שורים בו, ומיתות מרובות בו, ועמים אחרים שולטים עליו, בגלל שכתוב קטרת תמיד לפני ה', תמיד היא קיימת לפני ה' יותר מכל העבודות האחרות. חביב הוא מעשה הקטרת, שהוא יקר וחביב לפני הקב"ה יותר מכל העבודות והמעשים שבעולם. ואע"פ שהתפילה היא מעולה מהכל, מעשה הקטרת הוא יקר וחביב לפני הקב"ה. בוא וראה מה בין תפילה למעשה הקטרת. תפילה תקנו במקום הקרבנות שהיו עושים ישראל, וכל הקרבנות שהיו עושים ישראל לא היו חשובים כקטרת. ועוד מה בין זה לזה, שתפילה היא תיקון לתקן מה שנצרך, והקטרת עושה יותר – מתקנת וקושרם קשרים ועושה הארה יותר מהכל, ומי הוא שמעביר הזוהמה מהעולם ונטהר המשכן והכל הואר ונתקן ונקשר כאחד.
ולכן צריך להקדים מעשה הקטרת לתפילה בכל יום ויום, להעביר הזוהמה מהעולם, שהוא תיקון הכל, כמו אותו קרבן חביב שרצה בו הקב"ה, ע"כ התרגום ללשון הקדוש מזוה"ק פרשת ויקהל.
להעתיק עוד כמה סגולות מהזוהר ומספרי האר"י ז"ל בעניני אמירת פטום הקטורת.
[א]) עיין באר היטב או"ח סימן נ' ס"ק ה', שכתב וז"ל: וכתב של"ה כשאומר איזהו מקומן או במה מדליקין או פיטום הקטורת יעשה קול ניגון דמשניות, עיי"ש.
[ב]) עיין מ"ש בכוונת הקטורת בשער הכוונות דף י"ג ע"א.
[ג]) ובספר אור יקר להרמ"ק זי"ע כתב: הענין הוא שיש בזה שלש כתות, כת אחת שאינה אומרת קטורת כלל, וכת אחת שאומרת קטורת בלי כוונה, וכת שלישית האומרים קטורת בכוונה ובתשובה. כת אחת שאינם אומרים קטורת כלל, הם נענשים שהדינים שורים עליהם וכמה מיני מיתות מתרבים בהם ועמים אחרים שולטים עליהם. כת השניה שאומרים קטורת בלא כוונה, הם נצולים מעונשים הנ"ל מהקטורת עצמו, אמנם כיון שאין אומרים אותו בכוונה אינם ניצולים מדינים אחרים. וכת שלישית האומרים קטורת בכוונה ובתשובה, הם זוכים להנצל מכל הדברים הרעים שבעולם ומכל פגעים רעים ומהרהורים רעים ומדינים קשים וממיתה ולא יוזק כל אותו היום כלל, עיי"ש.
ועפי"ז יש ליישב המנהג שיש אומרים בקדיש הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו, ונשאלתי על זה מאיש אחד, מהו הכוונה בזה שיש אומרים תיבת ברחמיו, מה שייך זה לקדיש. וכן הוא באמת נוסחת הרמב"ם ובסידורי הספרדים, "הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו" וגו' בכל הקדישים, וכן לאחר תפילת שמונה עשרה. ובנוסחת אשכנז ליתא, ומנהג קהלות פולין לומר כך בקדיש דרבנן לחוד. וכתב בפי' עמק ברכה על סידור התפילה, דאפשר שמוסיפין זה עפ"י מה שאמרו ז"ל (שלהי מסכת סוטה) דעלמא קאי איהא שמיה רבא דאגדתא, לפי שמשחרב בית המקדש אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, להכי מזכירין מדת הרחמים, עיי"ש.
ולדרכינו כיון שע"י הקטורת מבטלים מדת הדין ומעוררים מדת הרחמים על ישראל, מובן שפיר מדוע אומרים בקדיש תיבת ברחמיו, דכיון דאמרו קודם לכן את פיטום הקטורת, (הן בקדיש שלפני הודו, והן בקדיש שלאחר התפילה) ע"כ אומרים הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו, דבזכות הקטורת מצפים אנו שיתעוררו עלינו רחמיו יתברך. וכן לפי מה שהבאנו להלן מספרים דיש לומר קטורת גם בערבית, מובן שפיר שאומרים גם בערבית הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו וכו'.
ועיין בספה"ק פלא יועץ אות ק' – קרבנות, שכתב וז"ל: ידוע כמה מאמרי רז"ל שאמרו שקריאת הקרבנות חשוב מאד לפני המקום ומעלה עליהם כאלו נבנה מקדש בימיהם וכאלו הקריבו כל הקרבנות, וכן בזוה"ק הפליגו מאד בשבח המגיע ללומד סדר מעשה הקרבנות וסדר פיטום הקטרת וכו', עין רואה גודל תועלת לימוד הקרבנות וסדר פטום הקטרת, ואשריהם ישראל כולם לומדים פרשת הקרבנות וסדר פטום הקטורת וסדר המערכה ופרק איזהו מקומן, ויש שקוראין כל פרשיות הקרבנות, אבל דא עקא דלשון הזוה"ק דייק וקאמר ויכוין בהו ושוי לביה ורעותיה בהו נראה שהקורא בלי כוונת הלב לא ישיג התועליות הנזכרים בזוה"ק, וראוי והגון להתחזק ללמד סדר הקרבנות וסדר פטום הקטורת בכוונה ורעותא דליבא לעשות נ"ר ליוצרנו המשלם שכר טוב לעושי רצונו וכו' עיי"ש.
והאריז"ל בשער הכוונות (דרוש ג' מדרושי תפלת השחר (דף י"ג) כתב, כי י"א סמני הקטורת הם בחינת עשר ספירות דעשיה, והנה יש עשר ספירות דקליפה ועוד כח אחד קדוש המחיה אותם הרי הם י"א, ועל ידי הי"א סמנים אנו מסלקין משם אותו כח קדוש המחיה אותם ואחר כך אנו ממיתין את העשר קליפות. כי אחר שהקדושה והחיות מסתלק מהם לכן אז הם נשארים מתים, וזה סוד למה הקטורת מכפר על הנגף ומבטלה, והטעם הוא כי הקטורת על ידי שממית את (הקליפות על ידי זה נחלש כח המלאך המות), על ידי זה אין בו כח להמית, עיי"ש.
[ד]) ועל זה כתב באור יקר, דקטורת היא לשון קשר, והענין הוא כי על ידי הקטורת נעשה ג' פעולות, ראשונה היא קושרת השטן ואוסרתו וכופה אותו, שנית מתייחדת ונקשרת המלכות למעלה, שלישית היא עולה וקושרת כל הקשרים בסוד התעוררות העולה ממנה, עיי"ש.
[ה]) ועל מה שכתב בזוה"ק ולאתבא קמי מאריה וכו', כתב באור יקר, אם יעשה תשובה הוא סיוע לדחות הדין, אמנם בלא תשובה אוי לו שדוחה הדינים והיסורים (בעולם הזה) והכל מזומן לו לעולם הבא, עיי"ש.
[ו]) ובסידור צלותא דאברהם, בפירוש שירותא דצלותא, הביא שבטור אורח חיים סימן רל"ז מובא בשם רב עמרם גאון (כך נראה ממרוצת הלשון שם) לאומרה במעריב, וז"ל: וכתב עוד שבערב אחר שגומרים תפלת ערבית, נוהגין לומר פטום הקטורת שאומרים אותו זכר למקדש, וקטורת היה גם בערב, ע"כ. וכתב שם בשירותא דצלותא, דהאמנם בסדר רב עמרם גאון שלפנינו לא מצא זאת, לא בדפוס ורשה ולא של ירושלים. המנהג מובא גם במחזור ויטרי עמוד עט, בספר המנהיג בתפלת הערב אות פ"ג וכן בארחות חיים בדין תפלת ערבית אות ט' בשם יש מקומות, אבל מנהג ספרד הוא לאומרו רק בשחרית וכן במנחה, ויסודו בקבלת אריז"ל, שקבעה מקומה אחרי פרשת התמיד, כמובא בבאר היטב לשו"ע שם אות ב'.
ועיין על ענין אחד עשר סמני קטורת בעץ החיים חלק א' עמוד קס"ד, בהיכל נקודים שער המלכים פרק י', עיי"ש היטב.
ולענין קביעת מקומה: הבאר היטב שם אות ב' מביא בשם האריז"ל לומר פיטום הקטורת אחרי פרשת התמיד, וזהו מנהגנו, מנהג ספרד, וכך סודר בסידור רמ"ק, ולכן צידד בשיורי כנסת הגדולה לסימן רל"ד הכותב: נוהגין אנו לומר פטום אחרי פרשת התמיד קודם אשרי, ומנהג נכון. וכ"כ הרד"א בשם הר"י בקיצור של"ה (עמוד ע"ט ב') שמביא בשם ספר י"ח ערך תשובה סימן ע"ב, לומר אשרי קודם ואח"כ פ' התמיד ופטום הקטורת. בסדר היום, במנהגי מהר"י טירנו ובמטה משה מתחילים את הסדר באשרי, ללא הזכרת הפרשה והברייתא, בקצת סידורי אשכנז סודרה רק פרשת התמיד, וכן הציגה בעל עבודת ישראל. וראה מה שכתוב בשל"ה בסוף מסכת תענית שם (עמוד כג, א.). וראה בביאור ופירוש הברייתא: שו"ת מהרלב"ח סימן קי"ח, חידושי באר שבע לגמרא כריתות, ובספר נר תמיד על מסכת כריתות.
[ז]) עוד כתב באור יקר, ודא איהו קיומא דעלמא תדיר וכו', כלומר הבטחה וקיום שהבטיח הקב"ה לישראל בפירוש שאפילו בזמן שאין מקדש ומזבח, קריאתו בכוונה עולה לו, דכתיב (שמות ל', ח') קטורת תמיד לפני ה' לדורותיכם, אפילו בזמן שאין מקדש בכל דור ודור יהיה סוד הקטורת לפני ה', והטעם שעשה הקב"ה חסד זה בבני אדם מפני צורכו שהוא קיום עלמא תתאה ועלמא עילאה, ולזה קריאתו יעלה כהקטרתו, עיי"ש.
[ח]) הטעם בזה שהקטורת חשובה יותר מכל עבודות שבמקדש, כתב באור יקר כי ריח הקרבן מייחד אפילו כחות הנקראים אישים, כמו שנאמר (במדבר כ"ח, ב') קרבני לחמי לאישי, ואפילו החיצונים הם ניזונים מאברים ופדרים המתאכלין כל הלילה על המזבח, מה שאין כן הקטורת שהכל בקודש שהוא קשר דק שאין כחות החיצונים נקשרים בו, עיי"ש.
[ט]) חביבא איהו עובדא דקטרת, כתב האור יקר, משום שהקטורת קושר סוד היחוד הפנימי, ולכן לא ינתן בו חלק לכחות החיצונים, ע"כ.
[י]) עובדא דקטרת הוא יקיר וחביב וכו', כתב על זה באור יקר, דהטעם שהתפילה במקום קרבן, וקריאת הקטורת במקום קטורת, וקרבן וקטורת עצמן קטורת עדיף, כדמפרש ואזיל (להלן באומרו, תא חזי מה בין צלותא לעובדא דקטרת וכו').
[יא]) ובאור יקר פירש מ"ש וכלא אתנהיר ואתתקן ואתקשר כחדא, ר"ל שהקטורת עושה שלשה פעולות בבת אחת, א' וכולא אתנהיר דהיינו טהרת הזוהמא, ב' ואתתקן דהיינו תיקונים אל היחוד, ג' ואתקשר דהיינו קשר המדות אחר טהרתם ותיקונם.