ספר
דברי תורה
מועדים אלול תשרי
ימי הסליחות
– א –
סלח לנו אבינו כי ברוב אולתנו שגינו מחל לנו מלכנו כי רבו עונינו
אאמו"ר שליט"א אמר שהדברים יומתקו היטב ע"פ מה שעשה הרה"ק הר"ר אלימלך זצוק"ל פלילות עם קונו ואמר רבש"ע ישעי' הנביא אמר [ישעי' נ] אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה. פי' שהקב"ה מודה בעצמו שהתקשר עם כלל ישראל קשר של קיימא. והלא הדין הוא שהבעל מתחייב לאשתו כמה דברים: מזונותיה, כסותה, רפואתה וגם לפדותה אם היא שבוי'. ובכן בני ישראל שקדשת אותם על ידי חופה וקדושין מבקשים לתת להם לחם לאכול ובגד ללבוש, רפואה ולפדותנו מן הגלות.
שמא תאמר כי חטאנו ולכן נתבטל הכל, הרי אמרו חז"ל [סוטה ג] אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות ונפסק בש"ע [אה"ע ס"ע] הנושא אשה ואח"כ נשטתית חייב במזונותיה וברפואתה כפי שחייב לה מקודם, וא"כ לבני ישראל אתה גם כן מחוייב לתת לנו כמקדם ע"כ.
וזה יומתק היטב, כי ברוב אולתנו שגינו, שהכל מחמת טפשות וא"כ מחל לנו מלכנו כי נשתטית אח"כ חייב במזונותי' וכו' כמקודם.
דעת ר' יהודה בפרק הקומץ רבה [מנחות כב] דמין במינו לא בטיל. ויש לרמז בדבריו, דאם האדם כולל עצמו בתוך הכלל בשם כל ישראל אז הוא לא בטיל אם כלול במינו. שהרי ישראל עם אחד אז בוודאי ישפיע עליו הכלל, כי כשהתפלות הם בתוך הכלל לעולם מתקבלות.
ויומתק הדבר היטב ע"פ דברי הר"ן [נדרים נב] שכתב דכל דבר הדומה לחבירו אינו מחליש ומבטל אלא מעמיד ומחזק ע"כ. וה"נ כל ישראל ערבים זה לזה וא' מעמיד ומחזק חבירו וכל זה הוא דוקא כשכולל עצמו תוך הכלל. ואף דקיי"ל כרבנן דמין במינו בטיל, היינו טעמא, כמש"כ הר"ן שם, אבל בסברא דר"י מודו, רק לא הלכו אחר סברתו ע"ש.
– ב –
בפרשה זו פר' נצבים כתיב "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת המות ואת הרע אשר אנכי מצוך היום לאהבה כו' ולשמור מצותיו וחקותיו ומשפטיו וחיית ורבית וברכך ה"א בארץ" כו'.
באור החיים הקדוש פי' דב' היעודים אחד טוב ואחד רע הם בעולם הזה ע"ש. והלא קיי"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא.
ב) בפסוק צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך. ויש להעיר בזה, דבשלמא אמת יקדמו פניך שפיר, כי הקב"ה הוא דיין האמת ומלך במשפט יעמיד ארץ, אבל מה שייך לומר חסדך? הלא כל האומר הקב"ה ותרן כו', והיאך שייך חסד בדין, הלא צדק ומשפט מכון כסאו וכתיב לא תטה משפט. ורישא וסיפא דקרא לכאו' סתרי, או צדק או חסד, ממנ"פ.
ג) בפר' אמור דבר אל בנ"י לאמר בחודש השביעי באחד לחודש יהי' לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש. ודקדקו המפרשים מדוע הקדים בחודש השביעי לאחד לחודש הו"ל לכתוב באחד לחודש השביעי?
ד) במד"ר שם בחודש השביעי כו' כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה, אוה"ע שהן מכלין את שדותיהן [ופי' שם במתנות כהונה שקוצרין את השדה כולה ואין מניחין פאה] אעשה כלה, ואותך לא אעשה כלה. ישראל שהן מניחין שדותיהן כמה דאת אמר לא תכלה פאת שדך לא אעשה כלה כו' אימתי בחודש השביעי.
ה) ולקחתם לכם ביום הראשון ובמד"ר אר"א ב"כ משכר לקיחה אתה למד שכר לקיחה כו' לולב שעומד על האדם בכמה דמים וכמה מצות יש בו עאכו"כ. לפיכך משה מזהיר להן לישראל כו' ופי' מהרז"ו שכר בעוה"ז ובעוה"ב ודקדק הקול ארי' הא קיי"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא.
ו) עוד שם במד"ר, ביום הראשון זה ט"ו כו'. ומיום הכפורים עד החג כל ישראל עוסקין במצות זה עוסק בסוכתו וזה בלולבו וביום טוב הראשון של חג כל ישראל עומדין לפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן לשמו של הקב"ה, ואומר להם מה דאזל אזל מן הכא נתחיל חושבנא. לפיכך משה מזהיר לישראל ולקחתם לכם ביום הראשון.
ז) בפסוק ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. במד"ר הה"ד מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. חוץ ממה שיש להעיר על הקשר בפסוק, יש להעיר בפסוק גופא, שמתחיל בחוקים ומשפטים ומסיים רק ומשפטים בל ידעום והלא גם חוקים בל ידעום?
ח) עוד שם במדרש ואלה המשפטים כו' הה"ד מלך במשפט יעמיד ארץ זה הקב"ה שברא את עולמו בדין. בדרך אפשר נראה בעזהי"ת, בהקדם טעמא דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. בערבי נחל פר' בחקותי כתב דכיון דשכר מצוה הוא בלי גבול וע"כ א"א ליתן שכר בעוה"ז שהוא שכר גשמי וגבולי.
בספר העקרים כתב דשורת הדין הי' צריך להיות השכר גבולי והעונש בלי גבול, שחטא נגד הקב"ה. רק הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו הפך שורת הדין, ליתן העונש גבולי כפי העובד, שהוא גבולי, והשכר בלתי גבול. ועפי"ז פי' הקרא ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, והיינו: שמשלם העונש כפי האדם שעבר העבירה והיינו לאיש כמעשהו, כפי העובד שהוא גבולי.
ולפ"ז חידש הקול ארי' דבתשובה מאהבה שזדונות נעשית לו כזכיות אז השכר הוא ג"כ גבולי, לפי שהזדונות הם גבוליים, וע"כ הזכיות שהם נגד הזדונות לכן הם ג"כ גבוליים.
ועפ"ז מיושב דברי המד"ר ולקחתם לכם, שיש שכר בעוה"ז, ע"פ מש"כ הקדושת לוי ראשון לחשבון עוונות, דכיון שסוכות הוא תשובה מאהבה, ע"כ מחשבין העוונות שיהי' לזכיות, ובזה הוה השכר גבולי, וע"כ איכא שכר גם בעוה"ז.
הפרי מגדים בפתיחה כוללת ח"ד כתב טעם אחר והוא, משום דעונש ליכא גם כן בהאי עלמא ועל כן אי אפשר ליתן לו שכר בהאי עלמא.
נמצא לפ"ז דעונשים שהם בעוה"ז יש ג"כ שכר כנגדם, כגון ל"ת דיש עליו מלקות יש ג"כ שכר בה"ע אם מקיימן, משא"כ להערבי נחל אף עונשים של עוה"ז אין מקבלים שכר עבורם בעוה"ז כי השכר הוא בלי גבול וכאמור. ועוד נפק"מ לטיבותא כשעושה תשובה מאהבה, שזדונות נעשית לו כזכיות, אם הזדונות הם עונשים שאינם בעוה"ז, אז השכר (לפי הערבי נחל) מכיון שהעונשים הם גבוליים איכא שכר, ולפי הפרמ"ג כאן שהעונש ליתא בה"ע, א"כ גם השכר ליתא בה"ע.
ולפי זה לא יתורץ המדרש ולקחתם לכם. ואף שקיימא לן דמכין אותו עד שתצא נפשו, היינו: דין דרבנן, וכמובא שם בפרי מגדים עיין שם.
ואני בעניי כתבתי בפר' בחוקותי טעם מחודש בהא דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, והוא, כי רצון הבורא בהוב"ש הוא שנעשה המצוה בלתי לה' לבדו ואם הי' שכר גשמי, הי' עושים המצוה בשביל קבלת השכר, ועל כן ליכא שכר בהאי עלמא לטובת האדם, שיעשה המצוות לשם ה' לבדו בלתי שום פני' ומחשבה אחרת.
ועפי"ז חידשתי בעזהי"ת שם לחלק בין חוקים שאין להם טעם למשפטים שיש להם טעם. כי הטעם שנתן לנו הקב"ה חוקים בלי טעם מובא בספה"ק, כי במצוות שיש להם טעם א"צ שום אמונה בעשייתן, שמבין שצריך לעשות כך, אבל בעשיית החוקים לא יעשה אותם האדם רק כשמאמין שיש בורא ב"ה שאמר לעשות כך וצריך לעשות רצונו.
לפי"ז חוקים שאין להם טעם מחמת רצון הבורא שיעבדו אותו באמונה בלי חשבון, לכן אילו הי' שכר הי' עושים החוקים לא מחמת אמונה רק בשביל קבלת השכר, ומשום כך שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, משא"כ משפטים שיש להם טעם, וממילא יקיימם מחמת השכר, לא יגרע בקיומו המצוה, דבלא"ה יקיימם מחמת הבנתו בקיום המצוות בטעמים שלהם, אם כן בזה מדוע לא יקבלו שכר גם בעוה"ז.
וע"כ כתבתי שם לולי דמסתפינא, דאף דקיי"ל שכר מצוה בה"ע ליכא, היינו דוקא בחוקים, אבל במשפטים יש שכר בה"ע. ועפ"ז פירשתי בעזהי"ת דברי רש"י אם בחוקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה. ולכאו' מהיכי תיתי, דלמא חקותי קאי על כל החוקים רק כיון שהפסוק נותן שכר בעוה"ז ונתתי גשמיכם בעתם ושכר מצוה בה"ע ליכא ע"כ קאי על לימוד התורה שנקראת חוקה. לימוד התורה יש בו טעם למען תשכילו את כל אשר תעשון. לפי"ז מה שכתוב ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב כו' כי הכא אמר הקרא לשמור כו' המשפטים שהוא שומר גם המשפטים שיש להם טעמים ובהא איכא שכר בה"ע. ולכן אמר יעודי עוה"ז, אבל אילו הי' משתעי קרא רק בחוקים לא הי' מקבל שכר, כי שכר מצוה בה"ע ליכא.
[ועפ"ז יש לפרש ג"כ בהברכות דפר' כי תבוא דהקשינו הא שכר מצוה בה"ע ליכא, אולם בהקדם דברי רש"י בפר' עקב יתבאר על נכון, דכתיב שם ועתה ישראל מה ה"א שואל מעמך כו' לשמור את מצות ה' ואת חקותיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך ופי' שם רש"י לשמור את מצות ה' וז"ל ואף הוא לא לחנם אלא לטוב לך שתקבלו שכר עכ"ל, ויש להבין מדוע פי' כן רש"י רק על מצותיו ולא על חקותיו הא גם בחקותיו יקבלו שכר.
והנראה ממשמעות הקרא דהחילוק בין מצות וחוקים הוא אותו נפק"מ שיש בין חוקים למשפטים, שהרבה פעמים מצינו בתורה"ק שמדברת ממצות ה' ומזכרת רק מצות וחוקים, והרבה פעמים מצינו מצות ה' לחוד, והרבה פעמים מצינו שלשתן יחד מצותיו, חקותיו, ומשפטיו. וכן הזכיר חוקים ומשפטים בלי מצות.
לכן נראה היכא שכתוב שלשתן, אז מצות כוונתו לכלליות המצות, ואח"כ מפרט הקרא כוונתו בין חוקים ובין משפטים. והיכא שנא' חוקים ומצות, אז מצות כוונתו למשפטים וטעמא לא ידענא בשינוי הלשון. והיכא דכתיב מצות לחוד, לכאו' כוונתו ג"כ רק למשפטים, דאילו כוונתו לכלליות המצות הו"ל לפרט חוקים ומשפטים כמו בשאר מקומות.
וכ"ז לא ברירא לי מילתא, אבל אם נכונים הדברים יתבארו דברי רש"י לשמור את מצות ה', דרש"י פי' בזה לטוב לך שתקבלו שכר, והיינו שכר בעוה"ז, וא"כ קאי רק אמצות שיש בהם טעם, דהיינו משפטים. רק משפטים הם דינין, ומצות הם מצות מעשיות, כגון: סוכה ולולב, כמובא בחז"ל על פסוק ברוך אתה בעיר: במצות שבעיר, עיין מד"ר. אבל על חוקים אין שכר בעוה"ז, כי שכר מצוה בה"ע ליכא. וע"כ פי' רש"י דלטוב לך קאי רק אמצות, וכנ"ל.
ועפי"ז יתבאר היטב דבברכות בפר' כי תבוא כתיב והי' אם שמוע תשמע בקול ה"א לשמור לעשות את כל מצותיו כו' וכאמור, היינו מצות שיש להם טעמים, ובכה"ג איכא שכר בה"ע. ע"כ שפיר מיושב מדוע יעוד הכתוב שכר בעוה"ז כי כאמור שעל משפטים איכא שכר בה"ע [וכ"ז במאמר המוסגר כי אינו ברור אצלי עדיין].
ידוע מש"כ הבני יששכר בשם הר"ר זושא עה"פ תקעו בחודש שופר כו' כי חוק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב, דכשהקב"ה רואה כביכול טענת המקטריגים והבורא ב"ה רוצה להושיע את ישראל. אך המקטריגים שואלים הלא מלך במשפט יעמיד ארץ? ומה זכות יש להם לישראל ח"ו. לכן עונה להם השי"ת כיון שישראל מקיימים מצות שהם חוקים בלי טעם, המשפט צדק הוא, מדה כנגד מדה לזכותם ולהושיעם בלי זכות ובלי שום טעם. וזהו כי חוק לישראל וע"כ הוי משפט כו'. ובזה פי' שם באין מליץ יושר כו' דבר חוק שהוא משפט וצדקינו ממדת משפט ע"ש.
ובעניי נראה להוסיף ע"פ מה שכתבנו בדין שכר מצוה בה"ע ליכא, בהקדם מה שיש להעיר, דאע"פ שהקב"ה דן את עמו ישראל במשפט בלי שום טעם מדה כנגד מדה, מ"מ הלא אין להם שום זכות, ומה לי אם קיימו החוקים, כיון דאין להם זכות היאך יזכו בדין.
הגם שיש ליישב בדוחק מ"מ הנראה בטוב טעם ודעת, כי בשעה שהקב"ה יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, וישראל אין להם זכותים לזכות בדין, כי הן במלאכיו ישים תהלה ולא יצדק לפניו כל חי. אמנם הקב"ה ברחמיו המרובים רוצה לזכות את ישראל, אך המקטריגים טוענים וכו'. לכן מזכה אותנו בדין בב' אופנים:
א) ע"י חוקים וכמו שכתב הרבי ר' זושא, דכיון שהם מקבלים עליהם עול מלכותו בלי חשבונות באמונה פשוטה, אזי ניתן לדונם מדה כנגד מדה אבל כמובן המקטריגים שואגים, הלא במציאות אין להם זכות. וכשח"ו מתגבר טענתם יש עוד עצה לינצל מהם:
ב) משפט. כלומר, שישראל מקיימים משפטים שיש להם טעם, ואפי' פושעי ישראל מלאים מצות כרימון, והיינו במצות שיש טעם ע"פ שכל לקיימם. ואפי' שהם פושעים מ"מ לא יגזלו וירצחו וכדומה, מחמת שהם מצות שכליות. וכאמור למעלה שעל המשפטים יש שכר בה"ע.
וממילא כשהקב"ה יושב ודן את ישראל אומר להמקטריגים הגם שאין להם לישראל זכותים. ואף בתורת חוקה א"א להושיעם, מ"מ מצות משפטים יש להם בוודאי ובזה יש שכר בה"ע, לכן אני נותן להם שכרם בעלמא הדין להיות זוכים לפני בדין בשנה זו, וזה מגיע להם, כי איכא שכר בה"ע במשפטים וכאמור, והוא משפט כדת. וכמו להבדיל באוה"ע שמקבלים שכר ה"ה לישראל שיקבלו שכר בזה להיות זוכים בדין, ובזה נסתם פי המקטריגים.
והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו יודע האמת שיש להצדיק את ישראל אף מטעם שמקיימים חוקים בלי טעם ע"כ אין הקב"ה מקפח שכר כל ברי' בעוה"ב והקב"ה בעצמו מושיע את בנ"י במדה כנגד מדה בלי טעם, רק כלפי המשפט צריך לזכותם באופן הנ"ל.
ועפי"ז יתפרש דברי הפייטן: באין מליץ יושר מול מגיד פשע תגד ליעקב דבר חוק ומשפט. והיינו: שיש להם לישראל ב' אופנים לזכות בדין ע"י חוק וע"י משפט, אבל וצדקינו במשפט, הקב"ה יצדיק אותנו במשפט, והטעם כי המלך במשפט, כיון דבמשפט יעמיד ארץ, ע"כ מן הצורך לזכותינו ע"י משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו. שאם ח"ו יתגבר מדת הדין יזכינו אותנו ע"י משפט שאפי' פושעי ישראל מלאים מצות כרימון.
ובדרך זה יתבאר בעזהי"ת דברי הגמרא [ר"ה ח:] תניא אידך כי חוק לישראל הוא. אין לי אלא לישראל לאו"ה מנין? ת"ל משפט לאלוקי יעקב, והיינו שדין ישראל הוא חוק בלי טעם רק מדה כנגד מדה, רק לעכו"ם הוא משפט, היינו: כלפי טענתם טענת המקטריגים הוא משפט.
וכן יתבאר דברי הגמרא [ר"ה יז:] רב הונא רמי כתיב צדיק ה' בכל דרכיו וכתיב וחסיד בכל מעשיו. בתחי' צדיק ולבסוף חסיד. ופי' רש"י צדיק במשפט אמת, חסיד נכנס לפנים מן השורה. והיינו כי הקב"ה בתחי' כשדן את ישראל הוא צדיק. ורש"י בנועם לשונו כתב במשפט אמת והיינו: במשפט כנ"ל, מחמת טענת המקטריגים צריך לילך במשפט וליתן להם השכר בה"ע להיותם זכאים בדין, ולבסוף צדיק נכנס לפנים מן השורה, לדונם בלי גירעון שכר רק מדה כנגד מדה בלי שום טעם.
ובזה יש לפרש מאמר הקרא כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה. והיינו: דצדקה מבטלת כל הגזירות, וכמובא בזוה"ק מקץ ע"ש. ופסוק זה נאמר על צדקה [עיין ב"ב יא.] וזהו כוונתו שמרו משפט, אופן המשפט ע"י צדקה שהיא מצוה שכלית ואז קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות.
ובדרך זה יתלבן מאמר הקרא צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך והקשינו דרישא וסיפא דקרא לכאו' סתרי אהדדי. ולהנ"ל ניחא דחסד קאי על חוקים, דזה הקב"ה דן את ישראל מצד חסד, ואמת הוא מדת משפט כנ"ל. וחסד הזה הוא ג"כ אמת רק מחמת טענת המקטריגים צריך לדונם ע"י משפט לפי שעה.
ועפי"ז יתבאר גם דברי המד"ר בחודש השביעי בא' לחודש כו' כי אעשה כלה כו' אבל ישראל שהן מניחין שדותיהן והיינו פאה לא אעשה כלה. כי ע"י נתינת צדקה שומרים המשפט כדכתיב שמרו משפט ועשו צדקה ובזה זוכים בדין וכנ"ל.
בחקל יצחק פר' עקב כתב, הא דאמרי' שכר מצוה בה"ע ליכא היינו רק לצדיקים, אבל לרשעים איכא שכר בהאי עלמא ע"ש. ולפ"ז צריכים להבין מה שכתבנו למעלה, דלמשפטים יש שכר בה"ע, ולפי החקל יצחק היינו רק להרשעים. וא"כ צדיקים היאך זכאים בדין, הלא אף במלאכיו כו'.
אך אפשר לומר ע"פ דברי הקול ארי' שע"י תשובה מאהבה זדונות נעשית לו כזכיות לכן אף לצדיקים יהי' שכר בה"ע. וזהו ראשון לחשבון עוונות, לצדיקים צריכים לחשב, כדי שיהי' זכאים בדין.
ועפי"ז יובן מה שכתוב בחודש השביעי באחד לחודש יהי' לכם שבתון זכרון תרועה ולמה לא כתיב בא' לחודש השביעי, שלצדיקים צריכים להזכיר בחודש השביעי היינו ט"ו, ראשון לחשבון עוונות ובוודאי עושין תשובה מאהבה ועי"ז זוכים בדין.
ועפי"ז יובן מדוע יש שכר במצות לולב, כי כל מצות החג יש להם טעם לרצות וכמובא בחז"ל ובמדרש מיום הכיפורים עד החג כל ישראל כו' ולולביהן ואתרוגיהן לשמו של הקב"ה כו', וזהו מיתוק הדין וממילא יש בזה שכר בה"ע.
ואגב יש להעיר במדרש זה להחקל יצחק עקב, שכתב דשכר מצוה בה"ע ליכא הוא רק במ"ע אבל בל"ת איכא שכר. ולפ"ז במדרש במ"ע דלולב איכא שכר וצ"ע.
ובזה יתבאר המדרש ואלה המשפטים מלך במשפט יעמיד ארץ, היינו ע"י המשפטים שהם טעמים עי"ז יזכו ישראל בדין, והה"ד מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, אבל לאוה"ע לא הודיע המשפטים. ומה שלא הזכיר חוקים, כי זה פשיטא שאין להם, כי הלא אינם מאמינים שיעשו חוקים רק משפטים, ומה שהם עושים משפטים אין להם מצוה כי השכל מחייבם בלי ציווי הבורא ב"ה, משא"כ ישראל הודיעם משפטים אף שהשכל מחייבם יש לנו מצוה בעשייתם ועי"ז יזכו בדין בעזהי"ת.
vvv
ליל ראש השנה
לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה, כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכונניה וגו'. (תהלים כ"ד)
– א –
נוהגים ישראל לומר מזמור זה בליל ראש השנה.
ועיין במטה אפרים (סימן תקפ"ב סעיף ג') יש נוהגין מיד אחר סיום התפילה לומר לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה וגו' והוא מסוגל שלא יחסרו מזונותיו כל השנה, וקצת נוהגין לאומרו כל הקהל יחד, ולקמן בסעיף כ"ג כתב לאומרו בכוונה עצומה ובנעימה, ומקורו בפרי עץ חיים ובכתבי האריז"ל, ובעמק ברכה בשם שערי ציון.
– ב –
ואפשר לבאר הענין מדוע אומרים מזמור זה בליל ראש השנה, ותחילה נקדים מה שכתב בספר ייטב פנים (מאמר אבני זכרון אות מ"א) כתב טעם על מה שנוהגין לילך לנהר בראש השנה, שהוא כדי להתעורר בתשובה ע"י מי הנהר, וזה לשונו:
"נוהגין לילך לנהר לומר תשליך במצולות ים כל וגו', נ"ל טעם הדבר להתעורר בתשובה על ידי מי הנהר, על דרך שהביא מוזלה"ה בספר תפלה למשה על תהלים פירוש הפסוק (שם קל"ז א') על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו. וקשה מה גם. ופירש הגאון מהר"ל ז"ל דאיתא במדרש (איכה רבה פ"ב י"ז) כי גדול כים שברך וגו' (איכה ב' י"ג) מי שעתיד לרפאות שברו של ים הוא ירפא לך. ויובן למה דאיתא במדרש (הובא בילקוט ראובני פרשת ויקרא) שמים התחתונים היו בוכים על שנתרחקו משמי מרום, וניחם אותם ה' שיקחו מהם לניסוך המים בחג, ומלח שהוא ממים לקרבנות. ולפי זה שברן של מים שנתרחקו מאור העליון, ורפואתן ניסוך המים ומלח. וכשחרב בית המקדש ואין עבודה, חזר השבר למקומו. והיינו כי גדול כים שברך, מי שעתיד לרפאות שברו של ים הוא ירפא לך, וכיון שחזר השבר למקומו בחורבן בית המקדש חזרה הבכיה למקומה, וכיון שבאו אל המים השיגו בכיה של מים, לכך אמר גם בכינו", עד כאן דבריו של הישמח משה.
ומוסיף על זה בייטב פנים וז"ל, "וכבר אמרו שזה ענין גלי הים, כי רוצים להתנשאות לשוב למעלה למקומם, ומזה יקח האדם מוסר השכל איך ישא נפשו אל ה' לדבק בו, ואיך ירד עשר מעלות יתר אחורנית להתרחק מאור של מעלה על ידי חטאיו ופשעיו, הנה העת לשוב אל ה' בכיה ודמעה תרדנה עיניו מאין הפוגות, כמו שמים התחתונים בוכים ומתנשאים לשוב למקור עליון, קל וחומר אדם שיש בו נשמת רוח חיים חלק אלקי ממעל, מהראוי לפשפש במעשיו וישוב אל ה' וירחמהו וגו'. וז"ש (תהלים קי"ט קל"ו) פלגי מים ירדו עיני, כמו שמים נפלג ונחלק מלמעלה וירדו למטה, כמו כן ירדו עיני על לא שמרו תורתיך, וזה טעם שהולכין לנהר לישא ממנו קל וחומר הנ"ל", עכ"ל הייטב פנים.
היוצא מדבריו דאפשר ללמוד מוסר השכל מהמים התחתונים שנתרחקו מהשי"ת ומכל מקום רוצים להתקרב אליו לעבדו יתברך, וזהו לימוד זכות עבורינו להתפלל על צרכים גשמיים ג"כ בימים הנוראים, דאף דהגשמיות הוא מרוחק לכאורה מהקדושה, מכל מקום אפשר לעבוד את השי"ת גם עם צרכים הגשמיים, ואדרבה, צריכים אותם לעבודת השם יתברך, וכדברי הרה"ק ר' מאיר מפרעמישלאן זי"ע על פסוק (תהלים קי"ט ק"מ) צרופה אמרתך מאוד ועבדך אהבה, מאו"ד רומז לכסף, ע"ד הכתוב ובכל מאוד"ך, וכדי לקיים את מצות התורה צריכים כסף, כגון לקנות אתרוג נאה, תפילין נאים, ציצית נאה וכן בכל המצות, וזהו צרופה אמרתך מאו"ד, כיון שהתורה צרופה עם כסף שנקרא מאו"ד, על כן "ועבדך אהבה", "האט מאיר'ל ליב געלט", עכתדה"ק.
וכן מפרש הרבי ר' אלימלך זי"ע (בליקוטי שושנה שבסוף ספה"ק נועם אלימלך) מאמר הכתוב (תהלים קכ"ח, ב') יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, וארז"ל (אבות) אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, פי' כדי שיהי' "וטוב לך לעולם הבא", צריך להיות "אשריך בעולם הזה", דכדי שיזכה האדם לשכר עולם הבא צריך לקיים המצות בעולם הזה, ולזה צריכים כסף, וזהו אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.
ובספה"ק זאת זכרון להרבי מלובלין זי"ע כתב, דהאדם, אם בעת שמתפלל להשי"ת עבור פרנסה וצורכי האדם, חושב כדי שיהי' לו כל ההצטרכות שיוכל לעבוד השי"ת, אז תקובל תפילתו ולא יוכל שום מקטרג לקטרג על זה, כיון דאינו מבקש לצרכו רק לצורך שמים.
ופירש שם עד"ז מאמר רז"ל (ברכות ס"ג ע"א) כל המשתף שם שמים בצערו כופלין לו פרנסתו, והיינו עפ"י הכוונה הנ"ל (שכופלין לו פרנסתו כיון שמשתף שם שמים בצערו, שצריך לפרנסה כדי שיוכל לעבוד את השי"ת) עכדה"ק.
ובספר שו"ת משנה שכיר (סימן קי"ז) ציין לזה מ"ש בספר חסידים (סימן ל"א) אם שואל אדם דבר שהוא שבח לבוראו כגון על לימוד תורה או דבר אחר מחפצי שמים ושופך את נפשו עליו הקב"ה שומע תפילתו אעפ"י שאין בידו מעשים טובים. ופירש המפרש תיבת שואל, דר"ל שהוא מתפלל ושואל להשי"ת דבר שהוא שבח לו, וזה כדברי רבינו הק' מלובלין זי"ע, עכ"ל עיי"ש.
ובספה"ק ליקוטי אמרים כתב לפרש מאמר המשנה (אבות פרק ב' משנה י"ג) אל תעשה תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום, רצונו לומר, שלא תתפלל בעדך כלום רק עבור השכינה שהיא בגלות. וז"ש רחמים ותחנונים לפני השכינה שנקראת מקום עיי"ש.
ובמקום אחר כתב בליקוטי אמרים דמבואר בשם כמה צדיקים כי כל התפילות שהאדם מתפלל אל יתפלל עבורו רק עבור ניצוץ נשמתו שהיה חלקו יתברך, וישראל נקראים אברים דשכינתא ומה שחסר לו הוא חסר לחלקו יתברך ומתפלל עבור השכינה, וזהו שאומרים המצא לנו בבקשתינו, שיהיה הוא יתברך נמצא באותן הבקשות, ודפח"ח.
ובספה"ק דודאים בשדה (להרה"ק ר' ראובן מזארנאווצע זי"ע, תלמיד הרבי ר' אלימלך זי"ע) פרשת בלק ביאר באורך דבריו של הליקוטי אמרים, וז"ל: "דרך משל כשמתפלל אדם על חיים יהיה עיקר כוונתו שיחיה כדי שיוכל לעבוד הבורא ברוך הוא ולתקן נשמתו ע"ד שפירשתי אליך ה' אקרא ואל ה' אתחנן (תהלים ל', ט') שהוא כפל, רק רצונו לומר אליך ה' אקרא ואל ה' ר"ל מה שנוגע אל ה' אתחנן, מה בצע כו' היודך עפר וכו' וק"ל, כן בהמבקש על פרנסה יחשוב שזה חסר לנשמתו שהיא אבר השכינה כי שלשה דברים מעבירים האדם על דעתו ועל דעת קונו, ואחד הוא דקדוקי עניות" (עירובין דף מ"א ע"ב).
ועל פי זה מפרש שם בדודאים בשדה מאמר הכתוב (ישעיה כ"ו, ד') השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, שיעשה למען שמו יתברך, זה יהיה עיקר יהבך, וממילא והוא יכלכלך. וזהו גם כוונת הכתוב (תהלים נ"ה כ"ג) גול על ה' דרכיך ובטח עליו והוא יעשה ויבטחו בך יודעי שמך, פי' יודעי לשון חיבור על דרך והאדם ידע וגו' (בראשית ד', א') ר"ל שעיקר תפילתם בשביל יחוד שמך, כי לא עזבת דורשיך ה', ר"ל שדורשים בשביל שמך, ועיי"ש בדודאים בשדה שמפרש בזה עוד כמה פסוקים המדברים מענין מדת הבטחון.
– ג –
וזהו שאומרים לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה, דמלא כל הארץ כבודו, והכוונה שצריכים אנו לגשמיות ג"כ כדי שנוכל לקיים מצות השי"ת, ועל לזה אומרים אחר כך "כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכונניה", שהארץ נוסדה על הימים, והימים מזכירים לנו שהמים התחתונים בוכים שרצונם להתקרב לקדושה העליונה, וא"כ גם אנו רצונינו להתקרב השי"ת אף בענינים גשמיים, שלא יפריעו אותנו לעבודת השי"ת, רק אדרבה, יעזרו לנו לעבוד את השי"ת כפי רצונינו באמת.
– ד –
ועל דרך זה אפשר לפרש מה שאנו אומרים בתפלות ראש השנה ויום כיפור בפי ישרים תתרומם ובשפתי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתקדש ובקרב קדושים תתהלל. וכתב באבודרהם י'שרים צ'דיקים ח'סידים ק'דושים ראשי תיבות יצחק. והאות השלישית מתתרומם תתברך תתקדש תתהלל הוא רבקה, ויש אומרים שהחכם שחיבר זה היה שמו יצחק ושם אשתו רבקה, ועשהו לכבוד יצחק אבינו ורבקה אמינו כדי להזכיר לנו זכותם, עכ"ל האבודרהם.
– ה –
ולפי דרכינו הנ"ל יש לומר טעם לשבח מדוע מזכירים כעת את יצחק ורבקה, דהנה בספר ילקוט הגרשוני הביא בשם הגה"ק מוה"ר צבי מליסקא זי"ע בעמח"ס אך פרי תבואה, על פסוק (בראשית כ"ז, ס"ה) ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו, ויאמר העבד הוא אדוני ותקח הצעיף ותתכס.
ופי' הגה"ק מליסקא זצ"ל, דיצחק ורבקה היתה מדתם הפכיות ומתנגדים זה לזה, דיצחק מדתו מדת גבורה, ורבקה מדתה מדת החסד, והקיטרוג היותר גדול שיש על ישראל מצד מדת גבורה הוא על עון ביטול תורה, ומה שאין נושאים ונותנים באמונה, כמאמר חז"ל (ויקרא רבה ל"ג) סאה עוונות מי מקטרג (בראש) גזל. אמנם אמנם מתנצלים דכובד הפרנסה הוא בעוכרינו וכו'.
וזה שאמר הכתוב "ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתינו", שיש לו מדה הפכיית (לקראתינו מלשון מנגד) ממדתינו, מדת החסד, "ויאמר העבד הוא אדוני" שמדתו מדת גבורה, ונתיראה רבקה שלא יגבר ח"ו מדתו של יצחק, לכן "ותקח" הצעיף", לקחה המליצה הצפונה במלת "צעיף", שהוא ראשי תיבות ע'מך י'שראל צ'ריכים פ'רנסה, "ותתכס", בזה היתה מכסה כל הפשעים, עכ"ל.
– ו –
והביאור בזה י"ל עוד, דמליצת רבקה אמינו ע"ה היא, דאף אם אין מתנהגים כ"כ בטוב במשך כל ימות השנה, הוא רק משום דוחק הפרנסה שאנו צריכים לטרוח על המחי' ועל הכלכלה, ודא עקא שאין לנו עת ופנאי לעבוד השי"ת כראוי ולעסוק בדברי תורה תמיד, כי אנו צריכים להביא טרף לבתינו, ולזה המליצה בתיבת צעי"ף ראשי תיבות ע'מך י'שראל צ'ריכים פ'רנסה, ובזה רצתה להמתיק מדת הדין של יצחק, ודו"ק.
והנה ידוע מ"ש בספר בית אברהם (להרה"ק מסלונים זצ"ל) שהרה"ק ר' אהרן הגדול מקארלין זי"ע התפלל לפני העמוד והגיע לומר "המלך", עמד זמן רב עד שצעק בצעקה גדולה "המלך", ושאלו אותו על זה, ואמר שנזכר במאמר הגמרא (גיטין דף נ"ח ע"א) דאמר לי' הקיסר לר"י דמחייב מיתה משום דקאי ליה מלכא, דאי מלכא אנא עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי, וכן נמי בנידון זה, אמאי המתין עד ראש השנה, וצריך תמיד לקבל עליו עול מלכותו יתברך.
– ז –
ועל כן כשאומרים אנו בראש השנה וביום הכיפורים "המלך" בקול גדול, ושמא יתעורר עפ"י מדת הדין הטענה אי מלכא אנא עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי, אמנם יש לנו תירוץ על זה, והוא מה שהמליצה רבקה אמינו ע"ה דע'מך י'שראל צ'ריכין פ'רנסה, וע"כ אין אנו יכולים לעבוד השי"ת כראוי במשך כל ימות השנה, ולזה בא הרמז ישרים צדיקים חסידים קדושים ר"ת יצח"ק, דע"י מדת הדין של יצחק אבינו ע"ה יש טענה מדוע אנו מחסרים בעבודתו ית"ש, ועל זה בא הרמז גם בתיבת רבקה כדברי האבודרהם, דרבקה היא הממליצה להמתיק מדת הדין של יצחק אבינו ע"ה, דמה שאנו מחסרים בעבודת השי"ת הוא מחמת טירדות הפרנסה, ולזה מזכירים כאן את יצחק ורבקה ברמז, ודו"ק.
– ח –
ועל כן אומרים לדוד מזמור בליל ר"ה ויוה"כ, דכשאנו עומדים בתפילה להשי"ת לבקש על שנה הבאה עלינו לטובה, שתהא שנת אושר ועושר ופרנסה בהרחבה, חיים וכל טוב בגשמיות, ע"כ כדי שלא תתעורר מדת הדין ח"ו לומר שאנו מחסרים בעבודת השי"ת, ע"כ אומרים לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה, דמה שאנו צריכים ארציות וגשמים הוא לה', כדי שנוכל לעבוד את השי"ת כראוי, כי הוא על ימים יסדה וכנ"ל דגם הימים בכו על שנתרחקו מעבודת השי"ת, וע"כ גם אנו למדים מזה לבכות על שנתרחקו מעל שלחן אבינו, שאיננו יכולים לעבדו כראוי וכפי הצורך.
– ט –
ומובן שפיר מדוע אמירת מזמור זה בליל ר"ה מסוגל לפרנסה, כיון שאנו אומרים לה' הארץ ומלאה, שאנו צריכים ארציות וגשמיות כדי לעבוד את השי"ת ולקיים מצות התורה, וכנ"ל מהרבי ר' אלימלך והרבי מלובלין דאם מתפללים עבור פרנסה מחמת שצריכים את הכסף לעבוד את השי"ת, שפיר מותר להתפלל על זה, וע"כ כיון שאנו מזכירים תיכף בליל ר"ה וכן בליל יוה"כ דמה שאנו מחסרים מעבודת ה' במשך ימות השנה הוא רק מחמת טירדותינו על פרנסה, אמנם באמת יודעים אנו שלה' הארץ ומלואה, ע"כ שפיר מסוגל לפרנסה לומר מזמור זה כעת, שמוזכר בו ענין זה שבאמת אנו רוצים גשמיות רק כדי שנוכל לעבוד השי"ת, ודו"ק.
– י –
ויש להוסיף עוד על זה דע"כ מסוגל לפרנסה, דהנה להלן בפסוק ג', מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, פי' הגה"ק בעל הפלאה זצ"ל דיש בני אדם שלפעמים מתלהבים לעבודת ה' ועושים איזה מצות בדביקות, רק שאינם נשארים במדרגה זו שאחר כך נופלים ממדרגתם, ואז הנפילה גדולה יותר מאילו לא עלה כלל. והמשל כשאדם נופל ממקום גבוה, הנפילה יותר קשה ממי שנופל ממקום נמוך, וזה אמרו "מי יעלה בהר ה'", פירוש דזה שכיח שיעלה, אבל "ומי יקום במקום קדשו", דעיקר העבודה צריך להיות שישאר בקיומו על מדרגה זו שילך למעלה למעלה, עכ"ל.
וכבר האריכו בזה בספרים, דצריך האדם להשגיח על זה שההתעוררות שיש לו בימים הנוראים תשאר אצלו על כל השנה, ולא ילך ממנו ההתלהבות דקדושה ששורה על כל אדם מישראל בימים קדושים אלו.
וידוע פירש הרה"ק הרבי ר' שמעלקא מניקלשבורג זי"ע על פסוק (תהלים ל"ד) לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם וגו', דמדרך בני אדם שבשעה ששומעין דברי מוסר מחכם הדורש מתעורר לבם לעשות תשובה, אך כשיוצאין מבית המדרש והולכין לבתיהם נשכח מהם כל הענין וחוזרין להרגילן, לזה מזהיר הפסוק ואומר לכו בנים, פי' גם כשתלכו מאתי אז שמעו לי מה שיראת ה' אלמדכם, ולא תחזרו למעשיכם הרעים שאתם רגילים בהם עד עכשיו, עכת"ד.
ובספה"ק ישמח משה (פרשת ראה) פי' בזה הפסוק מנעי קולך מבכי וגו' ושבו בנים לגבולם, וזה לשונו:
"ודאי בכל שנה בימי התשובה ישראל עושים תשובה ונפעל למעלה, וז"ש הכתוב יש שכר לפעולתך, ושמא תאמר אם כן מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום, על זה אמר "ושבו בנים לגבולם", כי אחר עבור ימיט הדין שבים למעשיהם הראשונים והוא הגורם כי עדיין בן דוד לא בא", עכלה"ק.
ובזה פירש נכדו הייטב לב זצ"ל מה דאיתא במדרש רבה פרשת כי תבא (סי' ז') שא"ל הקב"ה למשה אתה אומר אעברה נא וגו' ואמרת סלח נא וגו', אם יש כאן אעברה נא אין כאן סלח נא וכו'. דהנה מראש חודש אלול עד אחר הושענא רבה יש נ"א יום שהם ימי תשובה, ואם אחר ימים אלו אומרים שכבר עברו נ"א יום ימי התשובה וחוזרים למעשיהם הראשונים, אז אין כאן סלח נא, וזה פי' אם אעברה נ"א, שאומרים כבר עברו הנ"א יום, אז אין כאן סלח נא, את"ד.
– יא –
ועד"ז יש לומר עפ"י דרכו של ההפלאה בביאור מי יעלה בהר ה' הנ"ל, דזהו ההמשך של לה' הארץ ומלואה וגו' לפסוק מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, דהנה איתא בגמרא (ברכות דף ו' ע"ב) כיון שנצרך אדם לבריות פניו משתנים ככרום, להרבה גוונין.
ופירש בספה"ק דודאים בשדה (בליקוטים) דכוונת הגמרא הוא שאינו עומד בבחינה אחת בעבודת הבורא, מחמת שנצרך לבריות לפעמים יש לו מניעה ואיזה ביטול מאיזה מעשה טוב, אבל כשיש לו פרנסה מהשם יתברך ב"ה, יכול לעמוד תמיד בבחינה אחת בלי שום חסרון.
ובזה מפרש הפסוק (תהלים כ"ג א') ה' רועי לא אחסר, פי' אם ה' רועי, לא ישתנו פני לכאן ולכאן, רק תמיד לא אחסר בעבודתו יתברך, עכדה"ק.
– יב –
ויש להוסיף לדבריו הק', דאיתא בספר אמרי נועם דסופי תיבות של פסוק זה, ה' רוע'י ל'א אחס'ר הוא תיבת ירא"ה. ולדרכינו י"ל, דאם האדם הוא ירא שמים ההולך בדרכיו, ממילא יודע אשר ה' רועי, וממילא לא אחסר מעבודתו יתברך כלום, והבן.
וזהו המשך הפסוקים, "לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה", אם האדם יודע שלה' הארץ ומלואה, והכל הוא מהשי"ת, ממילא לא ישתנו פניו ככרום בעבודת הבורא, ולא יהיו לו שום מניעות בעבודת ה', כדברי הדודאים בשדה, ולעולם ישאר באותה מדרגה שהוא עומד בה כעת בליל ראש השנה ויום הכיפורים, "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו", שישאר באותה מדריגה שהוא עומד בה כעת, וכמו שרמז ההפלאה ז"ל בביאור הפסוק הזה.
– יג –
ומובן שפיר מדוע אומרים פסוקים אלו בליל ר"ה ויוה"כ, שאנו מבקשים מהקב"ה שכיון שאנו יודעים שמה' הארץ ומלואה, ע"כ מתפללים אנו שלא ישתנו פנינו לכמה גוונין, רק תמיד נעבוד את השי"ת כראוי, ויקויים בנו "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו", דההתעוררות שיש לנו בימים הנוראים תשאר אצלינו במשך כל ימות השנה.
– יד –
ומובן ג"כ מדוע מסוגל אמירת מזמור זה לפרנסה, דהנה אמרו חז"ל (במשנה סוף קידושין) ר' שמעון בן אלעזר אומר ראית מימיך חי' ועוף שיש להם אומנות ומתפרנסין שלא בצער, והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי.
נמצא מזה דעיקר חסרון הפרנסה בא מחמת רוע מעשיו של האדם, ואם האדם שב בתשובה ונשאר בכל השנה באותו מדריגה שהי' עומד בה בימים הנוראים, בתשובה שלימה לפני השי"ת, א"כ לא יחסר לו פרנסתו לעולם, דהרי כל חסרון הפרנסה בא רק מחמת "הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי", אם אם נשאר בתשובה שלימה תמיד הרי לא יחסר לו כל טוב.
– טו –
ועל כן מסוגל לפרנסה לומר לדוד מזמור בליל ר"ה ויוה"כ, דאם יעלה האדם על לבבו פסוקים אלו לה' הארץ ומלואה וגו' מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, וישאר במדריגה זו תמיד, ממילא יהי' לו פרנסה בלי טירדות ובלי שום חסרון, אנס"ו.
– טז –
באופן אחר יש לפרש הענין שאמירת לדוד מזמור בליל ר"ה מסוגל לפרנסה, דהנה אמרו רז"ל (שבת דף ל' ע"א) בשעה שבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס הארון לפני ולפנים דבקו השערים זה בזה, אמר שלמה כ"ד רננות ולא נענה, כיון שאמר ה' אלקים זכרה לחסדי דוד עבדיך מיד נענה, באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה וידעו כל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו עון, עיין שם.
– יז –
והנה אמרו חז"ל (עבודה זרה דף ג' ע"ב) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה ליחיד, שגם מיחיד מקבלין תשובתו. ודבר זה (שגם מיחיד מקבלין תשובתו) נתברר אז בעת פתיחת השערים שבבית המקדש, שידעו כל ישראל שנמחל לו אותו עון. והנה איתא בגמרא (ראש השנה דף י"ח ע"א) דרשו ה' בהמצאו וגו' אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים, דאז מקבלים גם תשובת היחיד, משא"כ בשאר ימות השנה צריכים לתשובת ציבור, עיין שם.
– יח –
ויש לומר בזה, דבאמת יש לומר דלפעמים אף שהאדם מתפלל ביחידות מ"מ הוי כתפילת הציבור, דבודאי מהני, ואף דבעשרת ימי תשובה די ביחיד שתתקבל, אמנם בודאי יש כח יותר להתפילה אם הוא בציבור, ויש עצות שתהי' חשובה כתפילה בציבור אף שהתפלל ביחיד.
ונקדים מה שכתב בספר עתרת חיים (הספרדי) סימן ח"ן (אות נ"ג) בשם הרב שפתי דעת, דמי שעושה צדקה דינו כרבים, כיון דקיימא לן כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, וברבים הקב"ה הולך עמהם במדת הרחמים. וזהו מה שאמרו רז"ל על פסוק השקיפה ממעון קדשך מן השמים דכל השקיפה הוא לרעה חוץ מזאת הצדקה שהוא מהפכת מדת הדין למדת הרחמים. ומאחר שכן הנה נמצא טוב טעם ליתן צדקה קודם התפילה, כדי שעל ידי זה יתעורר הרחמים ויהיה דינו כרבים עכ"ל ספר הנ"ל.
נמצא מדבריו דמי שמוכרח לפעמים להתפלל ביחידות, אז הסגולה לזה שיתן צדקה קודם התפילה, ואז יהיה חשוב תפילתו כתפילת הרבים.
– יט –
ועל דרך זה יש לומר, דבסוף המזמור כתיב שאו שערים ראשיכם וגו' מי הוא זה מלך הכבוד ד' צבאות הוא מלך הכבוד סלה, הרי דעיקר רצונינו ובקשתינו הוא שיתגלה כבוד שמים בעולם.
ויש לומר דאם מתפלל בעד כבוד ד' שיתרבה בעולם, בודאי חשיב תפילה זו כתפילת הרבים דכאשר תתגלה מלכות שמים יטו כולם שכם אחד לעבדו ית', וכיון שאנו מתפללים שאו שערים ראשיכם וגו' מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה, הרי שעיקר רצונינו הוא שיתגלה כבוד מלכותו ית' עלינו, ועי"ז חשיב אף תפילת היחיד כתפילת הציבור.
– כ –
ולפי זה נבין ונשכיל היטב מדוע מסוגל לפרנסה לומר מזמור זה בליל ר"ה, דע"י שחשיב כתשובת הרבים (אף אם מתפלל ביחיד) ואף אם היחיד לפעמים יש עליו קיטרוג שמא אינו ראוי שיפסקו לו מזונות כל צרכו, אך לרבים בודאי צריכים לפסוק להם מזונות כדי צרכם, כמו שכתב התוספות יום טוב (ברכות פרק ז' משנה ג') בעשרה אומר נברך לאלקינו, וז"ל התוספות יום טוב:
"ויש עוד שינוי בנוסחי אלו הברכות זו מזו, דבברכת הזימון תקנו אלקינו (פי' שאומרים בברכת המזון נברך לאלקינו), ובברכת התורה ה' (ברכו את ה' המבורך). אמנם זה מבואר כי "המזון הדין נותן לכלכל את ברואיו, ולפיכך תקנו זה השם שהוא מדת הדין והוראתו אלקות ואדנות, אבל התורה לא נתנה אלא בחסדו, כדאמר (ישעיה מ"ב) למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, כי איזה שורת הדין הנותנת להודיע דרכיו ומשפטיו לברואים, והרי לא עשה כן לכל עובדי כוכבים שהם גם כן ברואיו, ולפיכך תקנו בברכת תורה שם זה שהוא מדת הרחמים", עכ"ל.
נמצא מדבריו דמן הדין הוא שצריך הקב"ה כביכול לכלכל את ברואיו כיון שבראם, וע"כ מובן לדרכינו, דאם התשובה והתפילה חשובה כתשובת הרבים, שפיר מסוגל לפרנסה כיון דמן הדין הוא שיפרנס הקב"ה את עולמו, ואף אם נגד אדם פרטי יוכל להתהוות קטרוג ח"ו שישאלו המקטריגים אם הוא ראוי שיפסקו לו מזונות בריוח, אך כיון דתשובתו חשובה כתשובת הרבים שפיר מגיע לו פרנסה, וע"כ מסוגל אמירת לדוד מזמור לפרנסה.
– כא –
ועל פי מה שכתבנו יתבאר עוד יותר בס"ד מדוע מסוגל לפרנסה אמירת לדוד מזמור, דהנה איתא בגמרא (תענית דף ט' ע"א) מטר בשביל יחיד, שנאמר (דברים כ"ח, י"ב) יפתח ה' לך וגו' לתת מטר ארצך בעתו, פרנסה בשביל רבים, שנאמר )שמות ט"ז, ד') הנני ממטיר לכם לחם, ואותביה מהא דתניא מן היה בזכות משה, ומשני שאני משה כיון דרבים צריכים לו כרבים דמי, ד"א כיון דאלים זכותיה כרבים דמי, ועיין מגן אברהם בשו"ע אורח חיים (סימן קי"ט ס"ק ד').
וכתב על זה בספר ייטב פנים (מאמר אבני זכרון אות ע"ד) דתרווייהו צריכי, דודאי משה היה לו דין רבים בעצמותו דמכח דאלים זכותיה, אלא שלא תקשה הא הקב"ה אמר למשה הנני ממטיר לכ"ם לחם, והיינו בזכותכם, וקאי על משה, הרי שמשה דין רבים יש לו, וטעמא מאי, הא הוא לא ידע בנפשו טעם דאלים זכותיה, שהרי האיש משה עניו מאוד מכל אדם (במדבר י"ב, ג') ולזה צריך לומר שיש עוד טעם נכון דרבים צריכים לו, וסבור היה משה שמכח זה יש לו דין רבים. ואי קשיא ליה הא גופיה מה טעם זכה להיות רבים צריכים לו, הא לא קשיא, דיש לומר דהוא מכח זה עצמו שהיה עניו מאוד וגו', וכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו (עירובין י"ג ע"ב) ומכח זה זכה ללמד לעמו תורה ומצות, והיו רבים צריכים לו ולתורתו וכו', עיי"ש.
ומביא שם מה שכתב בספרו ייטב לב (פרשת וירא) על פסוק (בראשית י"ח, י"ז) וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה, ולא אמר אעשה, וגם מה ענין לכאן ואברהם היו יהיה לגוי גדול וגו'. אבל הענין דהרי כבר נגזר הדין, שהרי אחד מהג' מלאכים כבר הלך בשליחותו לסדום, ולאחר גזר דין אינו מועיל תפילת יחיד, כדאיתא פרק קמא דראש השנה (דף י"ז ע"ב) אלא דאברהם דין רבים יש לו כדכתיב (בראשית י"ב, ב') ואעשך לגוי גדול, פירש רש"י זה שאומרים אלקי אברהם, לפי שאינו מכנה שמו אלא על רבים. וז"ש כאן המכסה אני מאברהם אשר אני עושה, לשון הוה, שכבר לאחר גזר דין, ועם כל זה צריך למלך בו אולי יעורר רחמים ויקרע הגזר דין, שהרי ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום שיש לו דין רבים, למען אשר יצוה את בניו וגו', הרי רבים צריכים לו, ולכן כרבים דמי, עכת"ד.
– כב –
ולפי זה נבין ענין אמירת לדוד מזמור בליל ר"ה וגם ענין סגולתו לפרנסה, דהנה איתא במדרש (בראשית רבה פנ"ט ס"ה), וכן הוא בילקוט תהלים (רמז תרצ"ז) בשינוי קצת, מי יעלה בהר ה' זה אברהם וכו', ומי יקום במקום קדשו זה אברהם ע"ש שנאמר וישכם אברהם וגו', נקי כפים ובר לבב זה אברהם וכו' ישא ברכה מאת ה' וגו' שנאמר וה' ברך את אברהם בכל, עכ"ל.
והקשה היפה תואר דפשטות הפסוקים יורה דעל כל אדם אשר יהי' בו השלימות האלה ידברו, וכמו כן מצינו בשאר צדיקים שהי' להם כל השלימות האלו, ולמה דרשו כן על אברהם אבינו דוקא.
אך להנ"ל מיושב שפיר לדרכינו, דכיון שאברהם יש לו דין רבים כמו שכתב הייטב לב, ע"כ מזכירים כאן זכותו של אברהם, שאפילו אם מתפלל האדם לפעמים ביחידות יהא לו דין של רבים, אשר רבים צריכים פרנסה, וכיון דאברהם יש לו דין רבים ואנו בניו, שפיר מגיע לנו פרנסה כיון דאנו בני אברהם אשר יש לו חשיבות של רבים, וע"כ מזכירים כאן זכותו של אברהם דייקא.
– כג –
ומובן שפיר מדוע אמירת לדוד מזמור בליל ר"ה מסוגל לפרנסה, כיון דמרומז כאן זכותו של אברהם אבינו ע"ה אשר יש לו דין רבים, ולרבים מגיע פרנסה כדברי הגמרא תענית, וכמו שהארכנו לעיל מדברי התוספות יו"ט במסכת ברכות, והבן.
– כד –
ובאופן אחר קצת י"ל עוד על דרך הנ"ל, בטעם סגולת אמירת לדוד מזמור בליל ר"ה לפרנסה, דהנה לפי דברי הגמרא בראש השנה הנ"ל על פסוק דרשו ה' בהמצאו וגו' דקאי על עשרת ימי תשובה, נמצא דכעת הוא הזמן להתפלל, והתפילה בימים אלו נקראת תפילה בזמנה.
והנה מובא (בספר דברים ערבים) בשם הרה"ק מוה"ר יצחק אייזיק מזידיטשויב זי"ע דתפילה בזמנה מסוגל לפרנסה.
ולפי זה י"ל כיון דהתפילה בימים אלו חשובה כתפילה בזמנה, דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, ע"כ מסוגל לפרנסה אמירת לדוד מזמור, דהרי התפילה בזמנה מסוגל לפרנסה, ודו"ק.
a a a
ראש השנה
-א-
דרוש ליום א' דראש השנה
תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגינו כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב
– א –
הנה עומדים אנו כעת ביום הדין הגדול והנורא, אשר כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, כאמרינו היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, ואנו תוקעין בשופר, כי השופר מעורר רחמים על כלל ישראל, כדאיתא במדרש (ויקרא רבה פרשה כ"ט), דכאשר ישראל תוקעין בשופר, הקב"ה עומד מכסא דין ויושב בכסא רחמים, וכמו שאמרו רז"ל במס' ר"ה (דף ט"ז ע"א) אמר הקב"ה, אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה – בשופר.
– ב –
והנה בתיבת שופר יש בה אותיות פ"ר שהם מורים על פ"ר דינים, וע"י השופר נמתקין הדינים, כדאיתא בספר בית אהרן בפירוש עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר, שע"י שעלה אלקים בתרועה עי"ז נמתקים הדנים, ואז ה' בקול שופר מעורר רחמים על בני ישראל.
וכמו שמובא באריכות בספה"ק מאור ושמש פ' תבוא, שבראש השנה הוא יומא דדינא רבא, שבו דנין כל באי עולם, ומכסין נקודת המלכות, וכמו שאמרו רז"ל דמכסה בי' סיהרא[1], על כן תוקעין בשופר, שעי"ז יומתקו הגבורות ויאירו יחד כל עשר הויות שבעשר קדושות ויוכללו הגבורות בחסדים. ואוחזין ביד השופר לתקוע, אשר י"ד עם שופ"ר עולין ת"ר, לסלק את הש"ך ופ"ר הדינים שעולים ג"כ למספר ת"ר המעכבים התגלות מלכות שמים, והמלכות מקבלת הדעת מהה' חסדים שעולים למספר ק"ל[2], ושופר עם [יד המחזיקה את השופר ועם] הד' אותיות של שופר עולים כמנין דע"ת ק"ל, לרמז על הדעת שיורד להה' הויות החסדים ע"י השופר, ועי"ז מסתלקים הדינים שיש בר"ה שהוא יום הדין ומתגלה מלכותו יתברך בעולם (ע"כ). רואים מזה, שע"י השופר מתגלה מלכותו ית"ש.
– ג –
והנה איתא בספרים הק', שיש שמחה בשעת תקיעת שופר, דע"י השופר יבוא לידי שמחה, שיזכיר בעצמו שלעתיד לבוא הקב"ה יתקע בשופר גדול, שכל היום האדם הוא באימה ובפחד מחמת יום הדין הגדול והנורא, ואין בו שום שמחה מאימת הדין, רק בעת התקיעות כשנזכר בעצמו שלעתיד יהי' יו"ט שיתקע בשופר גדול ויקבץ נדחנו מארבע כנפות הארץ, אז נכנס בו שמחה. וגם להיות יודע ששופר מעורר רחמים, לכן בא שמחה להאדם. וע"י שמחה יכולים לפעול שתהי' שנה טובה ומתוקה, כמו שמובא בכל ספרי הבעש"ט הק' דעיקר ההתקשרות להקב"ה היא ע"י שמחה, שעי"ז זוכים לכל המדריגות, ובעצבות לא יכולים לפעול שום דבר רק היא מביאה לידי עבירות גדולות ח"ו, וע"י שמחה הוא מתקשר להקב"ה.
נמצא שע"י השופר נכנס בו שמחה, ועי"ז יעשה תשובה מאהבה (תשובה עילאה,שהיא מתוך שמחה – אגרת התשובה לבעל התניא פי"א) אשר אז זדונות נעשות לו כזכיות.
ולכן עכשיו, קודם תקיעת שופר צריך כל אחד לעשות תשובה מאהבה ובשמחה, ועי"ז יזכו בדין, שגם העבירות יהפכו למצוות. (להוסיף מספרים הקדושים, שהעבירות שמשליכים בתשליך במים, שואבים אותם במים שלנו כמצוות).
– ד –
ובזה נראה לפרש הפ' תקעו בחודש שופר, דע"י תקיעת שופר בר"ה, אז בכסא, היינו יום שהוא מתכסא בבחי' דין, כדברי המאור ושמש שמתכסא מרומז לדין, יום זה נהפך ליום חגנו, ליום שמחה ויום טוב, כי נזכר בעצמו שבשופר תהי' הנחמה,
ואז ע"י שמחה יכולים לפעול כי חק לישראל, חק לישנא דמזוני הוא (ביצה ט"ז ע"א), כי ע"י השמחה זוכים לשנה טובה ומבורכת בשפע פרנסה לכלל ישראל, ויזכו לכתיבה וחתימה טובה ושנת גאולה וישועה ב"ב אמן.
ראש השנה
תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגנו, כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב
-א-
הנה עומדים כעת ביום הדין הגדול והנורא, אשר כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, כמאמרינו היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, ותוקעין בשופר כי השופר מעורר רחמים על כלל ישראל, כדאיתא במדרש ויקרא רבה (פרשה כ"ט) דכאשר ישראל תוקעין בשופר הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים.
-ב-
והנה מתפללים בימים נוראים באין מליץ יושר מול מגיד פשע, תגד ליעקב דבר חוק ומשפט וצדקנו במשפט המלך המשפט. ויש להבין מאיזה דבר חוק ומשפט מיירי כאן, שעי"ז יצדיק אותנו הקב"ה במשפט.
-ג-
אמרו רז"ל בר"ה (דף ט"ז ע"א) אמר הקב"ה אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה, בשופר. ויש להבין האיך ממליכין את להקב"ה ע"י שופר.
-ד-
ויש לבאר עפ"י משל למלך אדיר גדול ונורא מאוד שהיו לו מדינות הרבה, ונתן לבנו מדינה אחת שימלוך עליה וינהיגה, רק נתן לו סכום כסף כמה שישלח אליו בכל יום ויום. ויהי כאשר הורגל הבן מלך הנ"ל עם בני המדינה ההיא, מרד הבן באביו ולא שלח לאביו את הסכום שהתנה עם אביו שישלח אליו, וימלוך בה לבדו.
ויהי כאשר עבר זמן ולא שלח הבן את הסכום לאביו, ידע אביו כי בנו מרד נגדו, ושלח לו אביו המלך שיבא אצלו לעשות עמו חשבון על הכסף ולהתפשר עמו, ובאם לאו יבוא עליו בכח גדול וביד חזקה, ברוב חיל. כן שלח אליו המלך כמה פעמים והתרה בו, והבן עמד במרדו.
אח"כ שלח אליו המלך עוד הפעם כדברים הנ"ל, וקבע זמן שיבוא להלחם נגדו ויתן דין וחשבון על כל מעשיו שעשה. אמנם בן המלך הכביד את לבו ולא בא אל המלך, ובא עליו המלך בחיל גדול. וכאשר ראה בן המלך כי כלתה עליו הרעה מאביו, התחיל לעשות חשבון הנפש למה מרד באביו הטוב שעשה עמו אך טוב כל הימים ורצה לילך ולהתוודות לאביו, אך לא היתה ביכלתו כי ידע אשר כעס עליו אביו ושרי המלך וחייליו מאוד. ואם ירצה לילך אצל המלך לא יוכל לעשות כן, מחמת חיל המלך שיטרפנו מיד ולא יניחנו לילך אל המלך. ובן המלך חכם היה וחשב היאך לרמז להמלך שרוצה להכנע תחתיו, וחשב שיתקע בשופר, שהוא מורה אצל לוחמי מלחמה לסימן הכנעה, וע"כ כשישמע אביו המלך ירחם על בנו.
וכן הוה, כששמע המלך, שהיה בעל לב טוב, את קול השופר שתקע בנו, הבין האב שבנו רוצה להכניע א"ע תחתיו ולעשות עמו שלום, וריחם עליו המלך וגירש את כל חייליו ומשרתיו, ובא בנו לאביו המלך והתודה לפניו על מה שחטא נגדו, ועשה שלום עם אביו לבל ימרוד בו עוד.
-ה-
והנמשל מובן, שהמלך הוא הקב"ה וישראל הם הבן מלך, ונתן לנו הקב"ה מדינה אחת הוא העולם הזה, וצוה לנו להביא אצלו כל יום תורה ומצות, וזלזלנו בתקנות המלך ומרדנו באבינו שבשמים, ואין אנו שולחים לו התורה והמצות כראוי. וכאשר בא יום הדין הגדול והנורא, שכל אחד מרגיש בלבו פחד מחמת יום הדין, כבן המלך שבא אביו להלחם נגדו, ורוצה לקרב עצמו למלך ולהתודות לפניו על פשעיו שעשה, אשר הקב"ה חפץ בתשובה ובוידוי, אבל אי אפשר להתקרב להקב"ה עם התשובה, מחמת שהחיצונים חוטפין אותה והם מקטריגים עוד יותר, כששומעין הוידוי שמתודים, והקב"ה חפץ בתשובה ומרחם על בני ישראל.
-ו-
על כן תקנו שיתקעו בני ישראל בשופר, שמרמז על הכנעה שאנו מכניעים עצמינו תחת הקב"ה, ואז הקב"ה מגרש כל המשטינים ומקטריגים ויכולין לעשות תשובה שלימה להקב"ה, כדאיתא בספה"ק תפארת שלמה (לשבת שובה, ד"ה יצא אדם) לפרש הפסוק (תהלים מ"ז, ו') עלה אלקים בתרועה ד' בקול שופר, שנעלה בחינת אלקים הם הדינים שנמתקים ע"י תרועה, ד' בקול שופר, כי מתעוררים רחמים וחסדים ע"י התקיעות ונעשה ד' – מדת הרחמים.
-ז-
וכן איתא בספה"ק ערבי נחל (פרשת אמור, ד"ה וידבר ד') לפרש הכתוב (במדבר י', ט') וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם ותקעתם בחצוצרות ונושעתם מאויביכם, שתקעו בשופר, ע"כ שזהו העצה היחידה שיש לנו האיך להשיב פני המקטרג ולקרב עצמינו להקב"ה ע"י השופר.
-ח-
ועכשיו הוא עיקר הזמן לחשוב במעשיו הרעים מה שעשה במשך השנה ולהתודות, וכמו שכתב האר"י הק' ז"ל דבין התקיעות יכולים להתודות שהזמן הוא כ"כ גדול לתשובה, וע"כ כל לב יודע מרת נפשו שלא עשה תשובה שלימה עכ"פ עכשיו בעת התקיעות יעורר עצמו לתשובה, שעיקר תקיעת שופר הוא לעשות תשובה ולהתודות ולבכות בעת התקיעות, כדאיתא בספה"ק ארון עדות (לר"ה, בד"ה בתהלים) לפרש הפסוק כמים הפנים לפנים וכו' (משלי כ"ז, י"ט) דמים במלואו עולה כמנין פנים, הרמז כי ע"י דמעות מים אנו מעוררים אור פנים עלינו, וכאשר הקב"ה מאיר פניו אתנו אז עת רחמים ורצון גוברת למעלה ואין שום אומה ולשון יכולים לקטרג עלינו ח"ו, כמו משל בבן המלך כאשר יבוא המקטרג אל המלך לדבר על בנו סרה ורואה כי המלך משתעשע אז עם בנו איך יערב לב המקטרג לגשת אז אל המלך לקטרג על בנו, וכדאיתא בב"מ (דף נ"ט ע"א) כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעות, ועכשיו הזמן המוכשר לזה בעת תקיעת שופר להתפלל שנזכה בדין, ונזכה לשנה טובה כדאיתא בספה"ק בית אהרן (פ' נצבים) דע"י תשובה בעת תקיעת שופר מביאים אורות עליונים שמאיר להם לכל השנה, ע"כ.
-ט-
ועפ"י זה יש לפרש הכתוב, תקעו בחודש שופר, שיתקעו בחודש שהוא ראש השנה, כמו שאמרו רז"ל בראש השנה (דף ח' ע"א) איזהו חג שהחודש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה, אז בכסא, פי' ההעלמה והכיסוי בינינו להקב"ה ע"י המקטרג, נעשה ליום חגינו, ליום טוב שנוכל לקרב עצמינו להקב"ה, כי חק לישראל הוא, שהשופר הוא חק לישראל שמשפט לאלקי יעקב, שתבוא משפטיך לאלקי יעקב, ויקבל התשובה שיגרש כל המקטריגים.
-י-
וז"ש בגמרא שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, שע"י השופר יגרש כל המקטריגים, שהשופר, שהוא קול של הכנעה, מרמז שממליכים את הקב"ה עלינו.
-יא-
וז"ש הפייטן, באין מליץ יושר מול מגיד פשע, אז תגיד ליעקב דבר חק ומשפט, מרמז על שופר כמ"ש כי חק לישראל הוא, שהשופר הוא חק, רואים ששופר נקרא חק, שאם תגיד חק ומשפט אז וצדקנו במשפט המלך המשפט, שנסתלקו כל המקטריגים.
-יב-
ובערבי נחל (יום ב' דר"ה) כותב, דביום א' דר"ה מתגבר מדת הדין, ומי שנידון אז הוא מסוכן, אבל ביום ב' דר"ה אז מתגבר מדה"ר, ומי שנדחה מחמת החטאים, יכול עכשיו ליכנס בתשובה שלימה, שעכשיו מדת הרחמים מתגבר.
-יג-
מורי ורבותי, נשים נא על הלב מיעוט ערכינו, שלא התחלנו לעשות תשובה להקב"ה, ומי אומר זכיתי לבי שנתקבלה תשובתי, ובעוה"ר אין אנו יודעים אפילו על מה לשוב, ועל מה להתפלל, אנו מלאים חטאים עונות ופשעים, הן בין אדם למקום והן בין אדם לחבירו, ואין אנו יכולים אפילו לחשוב מה שעוינו ופשענו שלא יגמור, ועכ"פ צריך כל אחד לקבל עליו מהיום והלאה לעשות אך ורק רצון הקב"ה, ולקבל עליו לעשות מצות ד', ולהתפלל שנזכה לשנת גאולה וישועה, ולא לחשוב כל היום רק מעניני עוה"ז, כדאיתא בתיקונים (תיקון ו') דמתמרמר שהקב"ה מביט בחלונות בתי כנסיות ורואה דכולהו צווחין בצלותהון ביומא דכיפורא ככלבים הב הב לנא מזונא וסליחה וכפרה חיי ולא אית מאן דקרא לי' בתיובתא שיחזור שכינתו להקב"ה.
-יד-
ובאמת בודאי צריכים גם עניני גשמיות, כדי לעשות רצון אבינו שבשמים, אבל לא לזה יהיה עיקר בקשתינו, עכשיו הזמן לעורר הגאולה שאנו זקוקים לרחמי שמים מרובים, שבעוה"ר אין יום שאין קללתו מרובה מחבירו שהגיעו עלינו צרות וגזירות חדשות בכל יום ויום, ונתרבו חולי ישראל ל"ע בכל יום ויום, והאיך נלך עכשיו לבקש על עצמינו, העיקר שנתפלל לאוקמא שכינתא מעפרא, ובזכות זה ישפיע עלינו הקב"ה בשנה הבאה עלינו לטובה שנת ברכה וישועה, ויתברכו בני ישראל בבני חיי ומזוני, שכל זה אנו צריכים רק לכבודו ית"ש, כדי שיוכל לקיים מצות הקב"ה, וישלח הקב"ה רפואה שלימה לחולי ישראל, ונזכה לגאולה וישועה, ויתקיים מאמר הכתוב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, והשתחוו לד' בהר הקודש בירושלים במהרה בימינו אמן.
a a a
ראש השנה
דרוש ליום ב' דראש השנה
תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגינו כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב
– א –
הנה אנו עומדים כעת ביום הדין הגדול והנורא, יום המשפט, וכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, וכמו שאנו אומרים היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים כו'. היום בוחנים את כל המעשים אשר עשינו במשך השנה שעברה, ואנו צריכים לתת עליהם דין וחשבון, וע"פ דין וחשבון זה נותנים לו בשנה הבאה, דאם עשה תשובה כראוי, אז השנה הבאה תהי' שנה טובה ומתוקה ומבורכת בכל מיני השפעות טובות, חיים ובריאות, בגוף ובנפש, וכמו שאנו אומרים בפיוט ונתנה תוקף קדושת היום כו' "מי ישקט ומי יטרף" כו'.
ועל זה נותנים לנו זמן בית-דין שלשים יום, והם שלשים ימי אלול, אשר בימים אלו עלינו לפשפש במעשינו ולעשות תשובה על העבר וקבלה טובה על להבא.
ומפני זה תוקעין בשופר בחודש אלול, כי השופר מסייע לנו בתשובתנו, כי טבע השופר הוא לעורר את האדם לתשובה, וכמ"ש היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, וכדאיתא ברמב"ם הל' תשובה (פ"ג ה"ד), וז"ל: אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה [ולדרכנו נאמר כן גם בתק"ש דחודש אלול] גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם כו', הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה כו', עכ"ל.
וע"י שיתעורר האדם בתשובה ויפשפש במעשיו, ויתקן את הטעון תיקון, עי"ז יוכל להראות פניו לפני השי"ת ביום הדין הגדול והנורא.
– ב –
אבל מי שלא תיקן את עצמו בחודש אלול מחמת הטרדות, הנה עכ"פ עכשיו, בראש השנה, ביום הדין הגדול והנורא יזכור את כל החטאים שעשה במשך השנה, ואם יזכור בלבו את כל העוונות, הנה זה יסייע לו ליום הדין הגדול והנורא. כי כאשר האדם מכיר ערכו השפל ביום הדין הגדול והנורא ולבו דווי וקרעי-קרעים, עד שחושב בעצמו שמי יודע אם השי"ת יקבל את תשובתו, הנה דבר זה עצמו הוא ג"כ תשובה.
וכמו שפירש הרה"ק רבי העניך מאלכסנדר זי"ע על מה ששנינו במס' יומא (פ"ה ע"ב) רבי אומר בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכיפורים מכפר, ואמר הוא זי"ע: "נישט קיין תשובה איז אויך אַ תשובה". וזהו פירוש בין לא עשה תשובה, כלומר, שהאדם מרגיש בעצמו שלא תועיל לו תשובתו, אז זוהי התשובה שלו, וממילא שוכח הקב"ה את עוונותיו, כי זהו נמי תשובה.
ועפ"ז יובן מה דאיתא בספרים הק' על מה שאנו אומרים "כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא", פירוש, שהקב"ה "זוכר" ומחשב את "הנשכחות", היינו מצוות ומעשים טובים שעשה האדם ונשכחו ממנו (מן האדם), הנה השי"ת זוכר "נשכחות" האלה. ולעומת זאת, כאשר האדם שוכח את העבירות שעשה, והוא זוכר רק את מצוותיו, הנה גם אז השי"ת "זוכר כל הנשכחות". אבל כאשר חקוק בלב האדם העבירות שעשה, והוא מצטער עליהם, אז הקב"ה שוכח את העבירות שלו. ופשוט, דזה בעצמו שהאדם זוכר את העבירות שלו ומצטער עליהם, דבר זה עצמו הוא התשובה.
– ג –
וא"כ ראוי הוא באמת שיתעורר האדם בתשובה בחודש אלול ע"י תקיעת שופר, ואם אינו במדריגה זו מפני שהוא טרוד בחודש אלול, הנה עכ"פ עכשיו, בבוא יום הדין הגדול והנורא, שהולכים עכשיו לתקוע בשופר, אז עכ"פ עתה יעורר עצמו לתשובה, דאם לא עכשיו אימתי.
ואם יתעורר רק ביוהכ"פ, הרי ביום אחד קשה לזכור את כל החטאים שעשה, משא"כ עתה, בראש השנה, הרי ישנם עכ"פ ב' ימי ר"ה ועשי"ת, וכולי האי ואולי כו'. אבל ביוהכ"פ אז יהי' "משפט לאלקי יעקב", דאז לא יזכור את כל העבירות.
ובאור המאיר (דרוש לר"ה) מביא, דיש שלש כיתות שמעוררים עצמם לתשובה, כת א' אלה אשר יראת אלקים נגע על פניהם לעורר לבם בקרבם לעבודת הבורא ברוך הוא מחמשה עשר באב ומעלה בזכרם אימת יום הדין, כת הב' משלימים את השנה בלא תורה ובלא עבודה ובלא תשובה, ורק בבוא ראש השנה, יום הדין הגדול והנורא, כאשר שומעין את קול השופר, אז צועקין ככלבים "הב הב", הב לן חיי הב לן מזוני הב לן סליחה מחילה וכפרה, ומפחדים מהמלך המשפט. ויש כת ג', אשר גם בר"ה ויוהכ"פ אינם משגיחים על מעשיהם (הממונים??), רק בהושענא רבה, שאז הוא גמר הכתיבה והחתימה טובה ונתינת הפתקין, אזי הם חרדים מיום המות, כי אם לא עכשיו אימתי. ומבאר שם, שהעיקר הוא לשוב בתשובה בחודש אלול ובכל השנה, ולא לחכות עד ר"ה ויוהכ"פ, ולכל הפחות בר"ה ולא לחכות ליוהכ"פ, שאז אין זמן לזכור את כל העבירות.
– ד –
וזהו ביאור הכתוב תקעו בחודש, שרומז על חודש אלול, שהתקיעות בחודש אלול צריכים לעורר שופר, מלשון שפרו מעשיכם, היינו שישפר את מעשיו בחודש אלול. ועכ"פ יתעורר בכסא, היינו בר"ה (דאיזהו חג שהחודש – הלבנה – מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה – ש"ס ר"ה ח' סע"א ואילך. ביצה ט"ז ע"א), שהוא יום חגינו. כי מלשון דאם[3], פירוש, דאם חק לישראל הוא, היינו אם עומדים כבר ביוהכ"פ, שהוא היום שבו נחקק הגזר-דין על כל השנה אם תהי' שנה טובה לבני ישראל, אז הוא משפט לאלקי יעקב, שאז הקב"ה עושה את המשפט וזוכר ח"ו את העבירות, כי אז אין להאדם זמן לזכור את כל העוונות שעשה, וא"כ הקב"ה זוכרן, כמו שביארנו לעיל.
וא"כ עכ"פ עכשיו, כשהולכים לתקוע בשופר, הנה יעורר כל אחד את עצמו לתשובה, ואז אולי ואולי יצא משפטנו מלפניו לטובה, ונזכה לברכת שנה טובה ומבורכת, שפע ברכה והצלחה ושנת גאולה וישועה, בביאת גואל צדיק ב"ב אמן.
תקעו בחודש שופר
חודש חסר כתיב ב"חדש" פי' בעת שתוקעין צריך לעשות התחדשות בעבודת השי"ת והיינו ע"י שופר. פי' שפרו מעשיכם והיינו ע"י וברית לא תופר, שלא יפגום בפגם הברית. בכסה ליום חגנו. בכסה צריך להיות תשובה בסתר ואז ליום חגנו, יכולין לילך לקבל פני מלך מוחל וסולח.
באין מליץ יושר כו'
אפשר לפרש ע"פ מה שכתב מהרצ"ה מזידיטשוב זצ"ל בפי' ומותר האדם מן הבהמה אין. היינו לידע שיש דברים שעליהם צריכים לומר "אין". היינו, שיש דברים אסורים וכח ה"אין" הזה הוא המבדיל בין האדם להבהמה. שהבהמה אינה מבדילה בין היתר לאיסור, והאדם ניתן לו הכח להבדיל בין האסור והמותר. וכשהאדם אומר אין להדברים האסורים לו אז ניכרת הבדלו שבינו להבהמה. וזה הוא הפי' ב"אין" שזהו המליץ יושר.
vvv
לר"ה שחל בשבת ושבת ר"ח
– א –
איתא בביצה (ט"ו ע"ב) דהתנא הקדוש רבי אליעזר אמר לתלמידיו ביום טוב פסוק (נחמי' ח') לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם (נחמי' ח') וכו'.
– ב –
עוד שם (דף ט"ז ע"א) תני רב תחליפא אחוה דרבנא חוזאה כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים (נוסח אחר ועד ראש השנה) חוץ מהוצאת שבתות והוצאת י"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו, אמר ר' אבהו מאי קראה (תהלים פ"א) תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו איזה חג שהחודש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש השנה, וכתיב (תהלים שם) כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב. מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא דכתיב (בראשית מ"ז) ואכלו את חוקם אשר נתן להם פרעה. מר זוטרא אמר מהכא (משלי ל') הטריפני לחם חקי.
א) צ"ב, למה צריך לומר לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים, הרי הי' די לומר לכו אכלו סעודת היום, כדי שיהי' להם כח לילך ללמוד ולהתפלל, כי היום הוא יום קדוש לאדונינו, ולמה אמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים, אם היום קדוש למה צריכים לאכול משמנים וממתקים, אדרבה, להיפך, אם היום קדוש לאדונינו כ"כ, צריך לצום ולהתענות, ומדוע אמר אכלו משמנים ושתו ממתקים.
ב) עוד צ"ב, מדוע אמר להם כי קדוש היום לאדונינו, מאי נפקא לן מינה.
ג) צ"ב הענין דמזונותיו של האדם קצובים לו מראש השנה דייקא.
ד) צ"ב, לפי דברי ר' אבהו דחק הוא לישנא דמזוני, מהו השייכות בין רישא דקרא, כי חק לישראל הוא, לסיפא דקרא, משפט לאלקי יעקב.
– ג –
בתפילת שבת אומרים, כאמור לדוד ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו. וצ"ב אומרו וכל קרבי, מה בעי בזה, שכל הקרבים יברכו את שם קדשו, ומדוע דוקא בשבת אומרים פסוק זה.
– ד –
כתיב (ישעי' ס"ו) והי' מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני ה'. ויש לדקדק דהכתוב כפל לשונו, מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו. גם הקשו המפרשים מדוע נקט קרא יבא כל בשר, ולא אמר יבא כל איש.
– ה –
ואפשר לפרש דהנה ידוע מספה"ק דעונש חיבוט הקבר לאדם הוא ממה שאוכל ואינו מתכוין לשם שמים, ועבור הנאה הגשמית שיש לו מהמאכל מקבל מכות בחיבוט הקבר ל"ע (ועיין בזוה"ק פרשת תרומה), ועיין בספה"ק ראשית חכמה (בשער הקדושה בשם הזוהר הקדוש) שכתב דצריך ליזהר מאוד כשאוכל שלא יאכל לשם תאוה וכו', עיי"ש.
וזה לשון ספה"ק ליקוטי אמרים תניא (פרק ח'): "ועוד זאת במאכלות אסורות שלכך נקראים בשם איסור מפני שאף מי שאכל מאכל איסור בלא הודע לשם שמים לעבוד ה' בכח אכילה ההיא וגם פעל ועשה כן וקרא והתפלל בכח אכילה ההיא, אין החיות שבה עולה ומתלבשת בתיבות התורה והתפלה כמו ההיתר מפני איסורה בידי הסטרא אחרא משלש קליפות הטמאות, ואפילו הוא איסור דרבנן שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה כו', ולכן גם היצר הרע וכח המתאוה לדברים האסורים הוא שד משדין נוכראין שהוא יצר הרע של אומות עובדי גילולים שנפשותיהם משלש קליפות הטמאות, מה שאין כן היצר הרע וכח המתאוה לדברים המותרים למלאות תאותו היא שד משדין יהודאין לפי שיכול לחזור לקדושה כדלעיל. אך מכל מקום קודם שחזר לקדושה הוא סטרא אחרא וקליפה, וגם אחר כך הרשימו ממנו נשאר דבוק בגוף להיות כי מכל מאכל ומשקה נעשה תיכף דם ובשר מבשרו ולכן צריך הגוף לחיבוט הקבר לנקותו ולטהרו מטומאתו שקיבל בהנאת עולם הזה ותענוגיו מטומאת קליפת נוגה ושדין יהודאין אלא אם כן מי שלא נהנה מעולם הזה כל ימיו כרבינו הקדוש. ועל דברים בטלים בהיתר כגון עם הארץ שאינו יכול ללמוד צריך לטהר נפשו מטומאה זו דקליפה זו ע"י גלגולה בכף הקלע כמ"ש בזוהר פרשת בשלח דף נ"ט וכו', עיי"ש באריכות.
ועיין בספה"ק מגיד מישרים למרן הבית יוסף זצ"ל, שכתב (בפרשת בראשית) מה שאמר לו המגיד להרב בית יוסף, ולא תאכל ולא תשתה דרך הנאה אלא כמי שכפאו שד, שאי אפשר לו לעשות בענין אחר לקיים גופו בדבר, כי יפה כוונו המסתירים עצמם בעת אכילתם כמו בעשיית צרכיהם, כי זה וזה אין לכוין בו אלא מצד ההכרח בלבד.
עוד כתב שם (בפרשת בשלח) וז"ל, וכן בכל הדברים שאדם עושה בזה העולם לקיום גופו, אם יש הנאה באותו מעשה יראה בעיניו כאילו הוא כפוי על המעשה ההוא, ובכך לא יקבל הנאה על המעשה ההוא. וזכור דברי רבי (כתובות קד.) לא נהניתי באצבע קטנה[4], לכן מכאן ואילך הזהר במעשיך שלא תעשה שום מעשה מעניני העולם הזה כי אם מה שהוא לקיומך בעולם, ואם יש במעשה ההוא שום צד הנאה אל תתכוון במעשה ההוא ובהנאתו כלל רק תדאג ותחמוד ותתאוה אלו הי' אפשר לך לעשות המעשה ההוא מבלי שיהא שום הנאה, ובעת מאכלך יהי' בעיניך כאלו חרב מונח על ראשך והגיהנם פתוח לך מתחתך, כי אם תאכל ותשתה יותר מן הראוי או אפילו באוכלך הראוי אם תתכוין ליהנות תיענש, ותחשוב ללבך כאלו אתה עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר שכינתו חופפת עליך תמיד ומתלוה עמך, עכ"ל.
ועיין בספה"ק עבודת ישראל (פרשת שלח, ד"ה דבר אל בני ישראל בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה והי' באכלכם וגו' תרימו תרומה לה'), שכתב וז"ל: הנה הצדיק הקדוש ר' משולם זיסל מאניפאלי זצ"ל אמר, כשהאדם אוכל בתאותו לפי דמיונו שאי אפשר לחיות בלא אכילה ושתי', בודאי מן הנמנע שירים ניצוצי הקדושה שבתוך המאכל למעלה, רק אם האדם חכם ומשכיל על דבר ואומר בלבו הלא בודאי אם הבורא ב"ה רצה שנחי' בלי אכילה, בודאי הי' אפשר להתקיים כמו עתה, אלא שהבורא ב"ה רצונו להחיות נפש כל חי ע"י אכילה, ועי"ז אני מוכרח לאכול בקדושה וטהרה שאני עושה רצונו בזה, ואז יש בכח אדם להרים ניצוצי קודש לשורשם. וזה פי' הפסוק בבואכם אל הארץ, דהיינו אל הארציות, ותדעו נאמנה אשר אני מביא אתכם שמה, כי אני הבאתי אותך לזה שהרעבון והצמאון מאת השי"ת והשביעה ג"כ מאתו, אז והי' באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' ותגביהו הני"ק למעלה, ודפח"ח.
ועפי"ז מפרש בעבודת ישראל שאר הפסוקים שם, ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, פי' שלא יאמר האדם הנה אנכי עדיין רך בשנים ויש עת לכל חפץ כשאזקין אשוב לעבוד אותו ית' בהגבהת הני"ק, אבל עתה כתיב (קהלת יא, ט) שמח בחור בילדותך, ולזה אמר הכתוב לא כן, רק ראשית עריסותיכם תרימו תרומה, כי עיקר העבודה בימי הילדות והבחרות כשהאדם שלם בכחו והוא הראשית לקדש מנעוריו, ואמר הכתוב אחר כך מראשית עריסותיכם, ומדייק שם רש"י על לשון מראשית עיין שם, ונבאר ג"כ לפי דרכינו, דהתורה מזהירה ג"כ שלא יאמר האדם אם כן אבטל את עצמי מכל וכל עניני עולם הזה ואפי' הכרחית, זה ג"כ אינו רשאי, וכמ"ש מורינו מו' אלימלך בספר נועם אלימלך בפסוק (ויקרא כג, כב) ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך עיי"ש. וז"ש הכתוב ג"כ כאן, מראשית עריסותיכם, מקצת ולא כולו, שלא תכלה את עצמך בסיגופים יותר מדאי, רק הכל בהשכל ובמישור וידעת את ה', עכ"ל הק' בעבודת ישראל שם.
– ו –
עוד איתא בספרים הקדושים דאף דע"י המאכל שלא לשם שמים מתגברים הקליפות ל"ע, מ"מ במאכלי שבת אין להם שום אחיזה, וע"כ כתבו בספה"ק דבמאכל שאדם אוכל לכבוד שב"ק או יומא דפגרא אחר, או בסעודת מצוה, אין רימה שולטת בו במה שאכל בסעודה זו, וגם אינו נענש בעונש חיבוט הקבר בעד אכילה זו.
– ז –
ומטעם זה מובא בספה"ק דמאכל שבת אסור ליתן לאכול לדבר טמא, דכל הטעם דמאכלי שבת אין בהם אחיזה להקליפות, משום שבשבת יש לאדם נשמה יתירה, וע"כ יש קדושה יתירה במאכלי שבת, כדאיתא במסכת תענית ובפסחים (דף קי"ז), אמנם אם נותן לדבר טמא בהמה או חי' טמאה לאכול ממאכלי שבת, הרי מוציא את המאכל מהקדושה אל הטומאה ח"ו, וע"כ אסור ליתן מאכל שבת לדבר טמא.
– ח –
ועיין בתוס' ביצה (דף ל"ג ע"ב, ד"ה כי) שכתבו וז"ל: וי"ל דלעולם טעמא דמברכין אבשמים במוצאי שבת הוי משום נשמה יתירה, וביום טוב ליכא נשמה יתירה. ואם תאמר אמאי לא מברכין אבשמים כשחל יום טוב להיות במוצאי שבת, כיון דיש לו מאכלים חשובים וטובים מיישב דעתו ממילא בלא ריח בשמים.
ועיין בתוס' פסחים (דף ק"ב ע"ב, ד"ה רב) וז"ל: והכא אין מזכיר בשמים משום דשמחת יום טוב ואכילה ושתיה מועיל כמו בשמים, עיי"ש.
– ט –
והכוונה י"ל דכיון דפעולת האכילה בשבת ויום טוב אין בה אחיזה לחיצונים כלל כנ"ל, א"כ הרי יש לזה אותה פעולה כמו בשמים, דהבשמים הם משום נשמה יתירה שיש לאדם בשבת, אך כיון דגם האכילה בשבת ויום טוב יש בה קדושה יתירה כנ"ל, א"כ שפיר מובן כוונת התוס' במה שכתבו דשמחת יום טוב ואכילה ושתיה מועיל כמו בשמים.
– י –
עוד ראיה יש להביא לזה דממאכלי שבת אין חיבוט הקבר לאדם, דהרי ידוע מספה"ק על פסוק וקראת לשבת ענ"ג דמנג"ע נתהפך לענ"ג בכח פעולת ענ"ג שבת. וכיון דמנג"ע נתהפך לענ"ג, שפיר מובן הטעם שאין האדם נחבט בקבר עבור מה שאכל בשבת ויו"ט, כיון דקדושה יתירה אית בהו מכח הנשמה יתירה שיש באדם ביום שב"ק ומכח קדושת יו"ט. ומבואר במדרש שעל כל עונג שמענג את השבת מקבל שכר כמו עבור אלף תעניתים.
וע"כ היו הרבה צדיקים שדקדקו שלא אכלו סעודה רק אם הי' להם איזה סעודת מצוה, כגון סיום מסכתא וכדומה[5], והטעם בזה דרק בהמאכל שאוכלים בסעודת מצוה אין רימה שולטת בו, משא"כ בסעודה שהאדם אוכל להנאתו סתם.
וכן כתב בספר מעבר יבק (שפתי צדק פרק כ"ד) וז"ל: ואם לא נהנה מתענוגי העולם הזה אלא מסעודת מצוה, גם כן בשרו ישכון לבטח, דהואיל ולא נטל מחלק רוח מסאבא כלום, לית להו רשו עליהון כלל, וזכאה איהו מאן דלא מתהני מדיליה כלום[6], עיי"ש.
– יא –
ואפשר לומר עוד בטעם לשבח שאין האדם נענש בחיבוט הקבר בעד האכילות שאכל בשבת קודש, אף אם לא היתה כוונתו כ"כ לשמים, דהנה כתב בספה"ק קדושת לוי (פרשת בא, ד"ה או יבואר כה אמר ה' וגו'), לבאר מאמר רז"ל הנ"ל (בביצה דף ט"ז) כיון שבא שבת נותן השי"ת נשמה יתירה לישראל ובמוצאי שבת נוטלה, כמו שנאמר שבת וינפש כיון ששבת ווי אבדה נפש.
וכתב בקדושת לוי וז"ל, ראוי לדקדק מה זה שמביא ראיה מן הפסוק כיון ששבת, הלא כשיוצא שבת אבדה נפש. ונבאר על פי מאמר רבותינו ז"ל (שבת קי"ח ע"ב) שאלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין, ובמקום אחד מבואר בגמרא אלמלי שמרו שבת ראשונה כו', והענין הוא ששבת מרמז על תשובה, כי שבת אותיות תש"ב, נמצא בשבת קודש עושים ישראל תשובה ויודעים שהתענוג שהיה להם בחול היה מדבר מאוס ומצער את עצמו כשיבא חול[7] שלא יהיה להם ח"ו עוד התענוג כמו שהי' להם בחול מקודם, וזו היא כיון שבא שבת נותן השם יתברך נשמה יתירה לישראל, היינו שיהי' להם התענוג מתורה ומצות של השם יתברך כשעושים תשובה ופוחדים כיון ששבת ויש להם הנשמה יתירה ווי אבדה נפש בחול כשיבוא כמו שהיה להם מקודם, נמצא צריך שני שבתות, שבת אחד כדי לעשות תשובה ולהבין שצריך להיות להם תענוג מעבודת השם יתברך מהתורה ומצות, ואז בשבת שני אזי יש להם התענוג אמיתי, אבל כשיצאו ממצרים הי' להם בהירות גדול שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, נמצא אם היו שומרים שבת ראשונה והיה להם התענוג אמיתי מתורה ומצות היו נגאלין, אבל כעת שיש חומר עב צריך שבת אחד לזכך החומר ולעשות תשובה, ואחר כך שבת שני להיות התענוג מתורה ומצות של השי"ת, עיי"ש עוד בדבה"ק.
– יב –
ועפ"י דברי קדשו של הקדושת לוי מובן שפיר מדוע אין האדם נענש בחיבוט הקבר עבור מאכלים שאכל בשב"ק, דכיון דבשב"ק בא האדם למדריגה גדולה ולהכרה שמה שעשה ומה שאכל בימות החול היתה שלא כראוי, א"כ מרגיש טעם מר במה שאכל בימות החול, וכיון שאינו מרגיש טעם טוב במאכלים שאוכל ביום שב"ק מחמת מרירות לבו על חסרון עבודתו בימות החול כנ"ל, ע"כ שפיר אינו נענש בחיבוט הקבר עבור זה, ודו"ק.
– יג –
ויש לומר בדרך נכון טעם לזה שמאכלי שבת יש להם הכוח לעורר את האדם מתרדמתו הגשמי, שיראה איפה הוא עומד במשך כל ימות השבוע, דהטעם שיש קדושה גדולה כ"כ במאכלי שבת הוא עפי"מ שאמרו רז"ל מעולם לא זזה שכינה מישראל, בשבת של חול. וצ"ב הכוונה במה שאמר בשבת של חול.
וביארו בספרים הקדושים הכוונה במ"ש בשבת של חול, דהרי ארז"ל (כתובות קי"א ע"ב) כל הדר בארץ ישראל דומה למי שיש לו אלקי והדר בחוץ לארץ דומה למי שאין לו אלקי. והכוונה בזה, דבארץ ישראל יש השראת השכינה על האדם הדר בה. אמנם בחוץ לארץ, אף שאין השכינה שרוי' שם על האדם כמו בארץ ישראל, מ"מ בשבת קודש שכינה שרוי' על האדם אף בחוץ לארץ.
וזהו כוונת המאמר, מעולם לא זזה שכינה מישראל בשבת של חול, פי' דבחוץ לארץ יש השראת השכינה על האדם השומר את השבת כראוי, כמו בארץ ישראל כל השבוע.
והנה ידוע מ"ש זקיני הב"ח ז"ל בשולחן ערוך אורח חיים (סימן ר"ח) ליישב קושיית הטור ז"ל על הי"א בברכת מעין שלש, ונאכל מפריה ונשבע מטובה. וכתב הטור דאין לומר כן, שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה, אלא לקיים מצוות התלויות בה. וכתב עליו הב"ח ז"ל ותימא, הלא קדושת הארץ הנשפע בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה, שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ וכו', ועל כן ניחא שמכניסין בברכה זו ונאכל מפריה ונשבע מטובה, כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה, עכתדה"ק ז"ל.
נמצא דבארץ ישראל יש קדושה על המאכלים והפירות[8], והם משפיעים לטובה על האדם שאוכלם, שיקדש ויטהר א"ע ע"י אכילת הפירות והמאכלים שבא"י.
– יד –
ועפ"י הנ"ל דשבת שבחוץ לארץ חיבה יתירה נודעת לה כמו הדר בארץ ישראל במשך ששת ימי המעשה, ע"כ שפיר יש קדושה יתירה במאכלים שאוכל האדם לכבוד שב"ק אף בחוץ לארץ, וע"כ משפיעים על האדם שיעשה חשבון הנפש במה שאוכל ועושה במשך כל ימות השבוע, וכמ"ש בקדושת לוי הנ"ל, והבן כל זה.
– טו –
ועל פי זה אפשר לבאר הענין שנהגו בנות ישראל הכשרות לאפות חלות לכבוד שבת ולהפריש חלה, והוא מיוסד על מה שכתב הרמ"א ז"ל (או"ח סימן רמ"ב) הגה נוהגין ללוש כדי שיעור חלה בבית לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת ויום טוב (סמך ממרדכי ריש מסכת ראש השנה), והוא מכבוד שבת ויום טוב ואין לשנות, ע"כ.
ולענינינו יבואר שפיר, דהנה החינוך כתב במצות חלה (מצוה שפ"ה) "משורשי המצוה (מצות חלה) לפי שחיות של אדם במזונות, ורוב העולם יחיו בלחם, רצה המקום לזכותינו במצוה תמידית בלחמנו, כדי שתנוח ברכה בו ע"י המצוה, ונקבל בה זכות בנפשינו, ונמצאת העיסה מזון לגוף ומזון לנפש", עכ"ל.
הרי לנו מדבריו דהעיסה שמפרישין ממנה חלה הוא מזון לגוף ומזון לנפש. וכיון שמאכלי שבת מקדשים ומטהרים את האדם האוכלם, ע"כ שפיר נוהגים ללוש חלה כמ"ש הרמ"א, דהחלה הוא מזון הגוף ומזון לנפש, והוא ענין אחד עם השבת, ודו"ק.
– טז –
ועיין בספה"ק פרי חיים על אבות שכתב, וטוב שיאמר בפה בדיבור הריני אוכל כדי שאהי' בריא וחזק לעבודת הבורא, וגם להוציא ניצה"ק שבזה המאכל, וכשעושה כן אז מדביק הניצוצות הקדושות אל נר"ן שבאדם, ובתורה שעוסק על השלחן יש להם עלי' גדולה, ע"כ.
ועיין בצעטיל קטן שבספה"ק נועם אלימלך, שכתב (באות ג') וזה לשון קדשו:
גם בשעת אכילה וזיווג יכוין כנ"ל, וכשיתחיל להרגיש תענוג גשמי יצייר במחשבתו כנ"ל ותיכף ומיד יאמר בפיו ובלבבו שיותר הי' לו תענוג ושמחה בעשיית מ"ע של ונקדשתי באופן הנ"ל מהרגשת תענוג גשמי הזה שהוא מהצרעת משכא דחויא וכך יאמר וראיה לדבר שיותר הי' לו תענוג ושמחה בעשיית מ"ע של ונקדשתי באופן הנ"ל שאפילו היו חוטפין אותו רוצחים באמצע אכילה וזיווג לעשות לו העינוים קשים הייתי משמח א"ע על קידוש הש"י יותר מתענוג גשמי הזה, אך יזהר שיהיה דובר אמת בלבבו ושיהי' אז בשעת מעשה תקוע על לוח לבו בתוכיות ובפנימיות הלב באמת גמור ולא ישטה א"ע להיות כגונב דעת עליונה ח"ו, ע"כ.
ובצעטיל קטן שם (אות ט"ו) כתב עוד, וזה לשון קדשו:
קודם נטילת ידים לאכילה יאמר תפלת השב של ר"י ז"ל ואחר אכילת המוציא יאמר בזה הלשון לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, אין אני אוכל להנאת גופי ח"ו רק שיהיה גופי בריא וחזק לעבודתו ית"ש, ואל יעכב שום חטא ועון והרהור רע ותענוג גשמי את היחוד קוב"ה על ידי ניצוצות קדושות של האכילה והשתיה הזה, ויכוין כשהוא אוכל דבר מה או שותה דבר מה שהטעם שהוא מרגיש בפיו בשעת לעיסה ובשעת גמיעה היא פנימיות הקדושה וניצוצות הקדושה השורה במאכל או במשקה ההוא, וע"י האכילה והטחינה בשינים והאצטומכא נברר הפנימיות מהמאכל שלא יעשה מוׁתָר להשפיע לחיצונים ואז נפשו נהנית מהפנימיות והפסולת נעשה מותרות ונדחה אל החיצונים ויקבל אז במחשבתו שתיכף ומיד כשירגיש שיצטרך לנקביו לא ישהה את הפסולת בקרבו לטמא ח"ו את מוחו ולשקץ את נפשו להשהות את הצואה והשתן בקרבו אפילו רגע אחד, וגם יצייר לפניו בשעת אכילה האותיות מאכ"ל בכתב אשורית ויהרהר שעולה צ"א כמנין הוי"ה בשילוב אדנ"י, עכלה"ק.
– יז –
והנה כבר הבאנו לעיל דבמאכלי שב"ק ויו"ט ושאר סעודות מצוה, אין הרמה שולטת על מה שאוכל האדם אף אם אין כוונתו כ"כ לשם שמים.
אמנם באמת אף במאכלי שבת קודש צריך האדם ליזהר מאוד שלא ירמה א"ע גם בזה, כי לפעמים נדמה לו שאוכל לכבוד שבת ובאמת אינו אוכל כי אם להנאת גופו, וכמו שכתב בספר א"א (פרשת משפטים) וז"ל: שמעתי מאאמו"ר ז"ל שהוכיח לאדם אחד אשר חטף לאכול איזה מאכל בשבת, ואמר שכוונתו לכבוד שבת, והוכיח לו ואמר כי כל שלא תיקן מדותיו עד שהגשמיות יהיה נמאס עליו, אז נדמה לו שאוכל לכבוד שבת, אבל באמת אינו כן, עיי"ש. חזינן מזה דלפעמים יכול האדם לדמות בעיני עצמו שאוכל לכבוד שבת או שאר סעודת מצוה, ובאמת אינו אוכל כי אם להנאת גופו.
– יח –
ועל זה יש עצה שיקיים מ"ש ויאמר בפיו הפסוק וקראת לשבת עונג[9], ואז אף אם יש לו תענוג מהאוכל, מ"מ הוא מקיים מצות עונג שבת, וע"י סעודת שבת לא תשלוט בו רימה.
ועיין בספר דרך הטובה והישרה (שער הקדושה) שכתב וזה לשונו: מורי ז"ל הרב הקדוש ממאגלניצא אמר איך יוכל אדם לישב לאכול, אם אין נבזה ונמאס לו המאכל מקודם, היצר הרע יוכל לפתות שיתענה ג' ימים כדי שיאכל אחר כך בתאוה, ויראה שלא יאכל כסוס עם הפסולת רק שיברור הטוב והחיות, ע"כ.
ועיין בספר דרך אמונה ומעשה רב שכתב וז"ל: מה שאמרו חז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר אסור, אלא יאמר אפשי בו רק אבי שבשמים גזר עלי, הצדיק צריך לומר כן, אבל הבעל תשובה צריך למאס לגמרי הרע, ויזכור מה שגרם לו התאוות, ועי"ז ישנא את הרע, ועיקר עבדות לעקור המדות הרעות, כי בעוד שהרע בקרבו פוגם במעשים טובים שלו, והעיקר לעקור מסך המבדיל, והקדושה באה ממילא וכו'. מורי אמר לי העיקר לשבור המסכים וזה הגדולה שבעבדות, אמר בשם הרב הקדוש היהודי מפשיסחא שהזהיר אפילו לאנשים פשוטים שלא יאכלו בתאוה ולהתפלל קודם אכילה שיהא לו זכות אבות שלא יפול בהתאות ולא יתגשם. אדם שאוכל שלא לשם שמים גרע מבהמה שמעלה אכילתה בזה שמעלה גרה, ואם אדם אוכל בתאוה אין עוד תקנה להמאכל, עד כאן לשונו.
אמנם באמת מובא בספה"ק ליקוטי אמרים תניא (פרק ז') דאף אם אינו מכוין כ"כ לשם שמים מ"מ עדיין יכול להיות תיקון להמאכל, וזה לשונו שם:
"אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין למלאות תאות גופו ונפשו הבהמית שהוא בחינת יסוד המים מארבע יסודות הרעים שבה, שממנו מדת התאוה, הנה ע"י זה יורד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה ברע גמור שבשלש קליפות הטמאות וגופו נעשה להן לבוש ומרכבה לפי שעה עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת ה' ולתורתו, כי לפי שהיה בשר היתר ויין כשר לכך יכולים לחזור ולעלות עמו בשובו לעבודת ה', שזהו לשון היתר ומותר, כלומר שאינו קשור ואסור בידי החיצונים שלא יוכל לחזור ולעלות לה' רק שהרשימו ממנו נשאר בגוף ועל כן צריך הגוף לחיבוט הקבר כמ"ש לקמן, מה שאין כן במאכלות אסורות וביאות אסורות שהן משלש קליפות הטמאות לגמרי הם אסורים וקשורים בידי החיצונים לעולם ואין עולים משם עד כי יבא יומם ויבולע המות לנצח כמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, או עד שיעשה תשובה גדולה כל כך שזדונות נעשו לו כזכיות ממש שהיא תשובה מאהבה מעומקא דלבא וכו' עיי"ש.
– יט –
ועפ"י מה שהבאנו למעלה מספרים הקדושים דע"י אכילת סעודת שב"ק ויו"ט ור"ח, או שאר סעודת מצוה, אין רימה שולטת באדם מכח אכילה זו, וגם אינו נענש בחיבוט הקבר, אפשר לבאר שפיר מה שכתב בספר הקדוש ראשית חכמה (שער היראה פרק ג' אות מ"ה), וז"ל, ומה יעשה וינצל מדין הקבר, יהיה אוהב צדקות ואוהב תוכחות ואוהב גמילות חסדים ומכניס אורחים לתוך ביתו ויתפלל תפלתו בכוונה, אפילו מת בחוץ לארץ[10] אינו רואה (דין הקבר) שנאמר (יונה ב', ג') ויאמר קראתי מצרה לי וגו', עיי"ש.
ואפשר לפרש הענין מדוע המכניס אורחים לתוך ביתו אינו רואה דין הקבר, לפי מה שהבאנו לעיל דעיקר חיבוט הקבר הוא מחמת שאינו אוכל כראוי, אך אם מקיים מצות הכנסת אורחים הרי יש לסעודתו דין של סעודת מצוה, אשר בעד מה שאוכל בסעודת מצוה אינו נענש בחיבוט הקבר, ע"י קאמר שפיר דהמכניס אורחים לתוך ביתו אינו רואה בדין הקבר, כיון שיש לזה דין של סעודת מצוה אשר בזה אין נענשים בחיבוט הקבר, ודו"ק. (אך מובן מאליו שהמאכלים שנותן לאורחיו צריכים להיות בתכלית הכשרות, דאי לאו הכי יצא שכרו בהפסדו ח"ו, ולא עוד אלא שמחטיא את הרבים).
– כ –
ועל דרך זה יש לבאר הכתובים בפרשת בהעלותך (במדבר י"א, ד', ולהלן) שבני ישראל אנשי דור המדבר התאוננו על חסרון הבשר, והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר וגו', ועתה נפשינו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו, ויאמר משה אל ה' וגו' מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי יבכו עלי לאמור תנה לנו בשר ונאכלה וגו', ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר וגו', ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים ויטוש על המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה וגו' ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת ויאספו את השליו וגו' הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה מאוד ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים.
והנה המפורשים דקדקו הרבה בפסוקים אלו, דהלא בני ישראל שבאותו הדור היו דור דעה וכל כוונתם לשמים, וא"כ מדוע התאוננו על חסרון הבשר.
עוד דקדקו המפורשים במה שהתאונן משה רבינו ע"ה מאין לי בשר לתת לכל העם הזה, וכי הי' מחוסר בטחון ואמונה ח"ו שביד הקב"ה כביכול לתת בשר ככל הצורך, היד ה' תקצר ח"ו.
עוד צ"ב בכתוב ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים, מדוע קרא שם המקום קברות התאוה, אם על שם התאוה, הי' די לקרוא שם המקום תאוה, ולא קברות התאוה.
– כא –
אך לפי מה שכתבנו למעלה יובן שפיר, דטענת בני ישראל היתה שרוצים לאכול בשר כדי להעלות את הניצוצות הקדושים הטמונים בבשר. אמנם הם חששו דאם יהי' להם בשר כפי תאותם, ויאכלו אותה לשם תאוה, אז לא די שלא יעלו את הניצוצות רק אדרבה יוסיפו עוד לעשות סרה בזה ח"ו, כי זה גרוע יותר אם אין מכוונים בעת האכילה שיהא לשם שמים, ע"כ אמרו ונפשינו יבשה אין כל, שאין לנו שום לחלוחית דקדושה אשר עי"ז נוכל לאכול בשר בקדושה ובטהרה, ע"כ רצו שמשה רבינו ע"ה יתן להם בשר, כדי שיהא להבשר דין סעודת מצוה[11], ועי"ז ינצלו מדין הקבר.
אמנם משה רבינו ע"ה חשש שאם לא יאכלו את הבשר כראוי יהי' להם האכילה לזרא, ויענשו בחיבוט הקבר ח"ו, ע"כ אמר משה בענוותנותו מאין לי בשר לתת לכל העם הזה, פי' וכי אני במדריגה כזאת אשר הבשר שאני אתן להם יהא לו דין של סעודת מצוה שעלי' לא תשלוט הרימה באדם לאחר פטירתו, הלא אין לזה דין סעודת מצוה, ע"כ התאונן ואמר "מאין לי בשר לתת לכל העם הזה", פי' מאין לי הבחינה שיהא להבשר שאני אתן להם, דין של סעודת מצוה, ונמצא דמשה רבע"ה אמר כן מחמת ענוותנותו, ולא מחמת חסרון אמונה ח"ו.
– כב –
וע"כ אמר הקב"ה למשה, ואל העם תאמרו התקדשו למחר ואכלתם בשר, פי' אם תקדשו עצמכם כראוי אז תוכלו לאכול בשר, שלא תהא רימה שולטת בכם, משא"כ אם לא תקדשו עצמכם כראוי (ואף שרש"י פי' תיבת התקדשו מלשון הזמנה, הזמינו עצמכם לפורענות וכן הוא אומר הקדישם ליום הריגה, עיי"ש, מ"מ אפשר לומר גם לזכות, דהכוונה היא דאם תקדשו עצמכם מותר לכם לאכול בשר).
– כג –
ולזה אמר הכתוב ורוח נסע מאת ה', דאחר שירד רוח טהרה על ישראל מן השמים, לעוררם לתשובה ולעבודת השי"ת כראוי, שיוכלו לאכול בקדושה וטהרה, אז ויגז שלוים מן הים, ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה וגו', שרצו לזכות להקדושה שירדה מן השמים, ובאמת מי שאכל לשם שמים לא אירע לו כלום, רק מי שהי' בבחינת הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת, רק אצל אנשים כאלו נתקיים ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה מאוד, ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים, פי' דמי שמתכוון בעת אכילתו רק לשם תאוה, מרגיש את העונש בתוך קברו, משא"כ מי שאוכל לשם שמים אינו נענש בקבר, ודו"ק.
– כד –
ואגב, יש לומר עוד טעם לשבח על שקראו שם המקום קברות התאוה, לרמז דאם אין אוכלים כראוי רק לשם תאוה, קוברים ח"ו את ניצוצות הקדושה הטמונים בתוך המאכלים שיפלו עוד לעומקא דתהומא רבה ולא יהא להם עלי' ח"ו, כדברי התניא קדישא הנ"ל שכתב וז"ל, אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין למלאות תאות גופו ונפשו הבהמית שהוא בחינת יסוד המים מארבע יסודות הרעים שבה שממנו מדת התאוה הנה על ידי זה יורד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה ברע גמור שבשלש קליפות הטמאות וגופו נעשה להן לבוש ומרכבה לפי שעה עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת ה' ולתורתו כי לפי שהיה בשר היתר ויין כשר לכך יכולים לחזור ולעלות עמו בשובו לעבודת ה' שזהו לשון היתר ומותר, כלומר שאינו קשור ואסור ביד החיצונים וכו' עיי"ש.
וזהו קברות התאוה, דהמתאוה לאכול בשר תאוה גורם שהניצוצות ירדו ויוקברו אצל הסטרא אחרא ח"ו, ועל כן צריך הגוף לחיבוט הקבר וכמ"ש שם בתניא.
– כה –
והנה בענין חיוב משתה ושמחה בשבת ויום טוב כתב בספר הק' תולדות יעקב יוסף (פרשת תבא) וז"ל: נראה לי להבין טעם משתה ושמחה בשבת וביום טוב, מלבד הטעם המבואר להבאים בסוד ד' תיקון ג' סעודות דשבת, וגם ביום טוב טעמו מבואר. אך נ"ל על דרך מליצה, ששמעתי ממורי (הבעל שם טוב זי"ע) משל לבן מלך שנשתלח למרחקים לכפר פחותי הערך, ובהאריך הזמן שמה הגיע כתב מאביו המלך, ורצה לשמוח בו מאוד, אך שחש מבני הכפר שילעיגו עליו באומרם מה יום מיומים, ושמחה מה זו עושה. מה עשה בן המלך, קרא לבני הכפר וקנה להם יין ושאר מיני משקים המשכרים עד ששמחו בעסק יין, והוא מצא עת לשמוח מאוד בשמחת אביו ודפח"ח.
והנמשל מובן, כי הנשמה בושה לשמוח בשבת בשמחת אביה המלך מלכי המלכים הקב"ה בהנשמה יתירה שהוא לה אגרת שלומים מאביה, מחמת הגוף שהוא כבן כפר, לכך ציותה תורה לענג הגוף בשבת ויום טוב, ואז כשהגוף שמח בשמחת הגוף אז יש פנאי לנשמה לשמוח בשמחת דביקות המלך הקב"ה ודי בזה. העולה מזה דאין מקום לגוף לשמוח בשבת ויום טוב, כי אם כדי שיהי' אז פנאי לבן המלך שהוא הנשמה לשמוח בשמחת אביה שבשמים משא"כ בלאו הכי, וזה שדקדק הש"ס בתיבות יתירות אמר לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואז אני פורע, ור"ל שיהי' הלואה לענג הגוף בשביל הנשמה. וז"ש לוו עלי כי יש לו חלק אלוקי, והיינו דמפרש ואמר קדשו קדושת היום, ר"ל שהנשמה תקדש א"ע בקדושת היום, והאמינו בי כי נודע שהאמונה היא דביקות הנשמה בהקב"ה, כמו ששמעתי ממורי ויאמינו בה' ובמשה וגו', ואז רשות ללוות לענג הגוף כדי לקדש הנשמה ולהאמין ולדבק בשמו ית' אז אני פורע, ומ"ש עשה שבתך חול (פסחים קי"ב) היינו כשאינו עושה בשביל בן המלך רק בשביל בן כפר לחוד, שאז נקרא שבתך של הגוף אז יעשה חול ולא יצטרך לבריות, כמו במשל שאין בן המלך פורע לבן כפר כי אם לתועלתו, וק"ל, עכ"ד הקדושים של התולדות יעקב יוסף.
– כו –
ועל פי זה יבואר לן שפיר מה שאמר הנביא ישעי', והי' מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני ה'. ודקדקנו מדוע כפל הכתוב את לשונו, מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו.
אך יבואר שפיר לפי מה שהבאנו לעיל מדברי ספה"ק עבודת ישראל פרשת שלח, שלא יאמר האדם הנה אנכי עדיין רך בשנים ויש עת לכל חפץ כשאזקין אשוב לעבוד אותו יתברך בהגבהת הניצוצות הקדושות, אבל עתה כתיב שמח בחור בילדותך, ולזה אמר הכתוב לא כן, רק ראשית עריסותיכם תרימו תרומה, כי עיקר העבודה בימי הילדות והבחרות כשהאדם שלם בכחו והוא הראשית לקדש מנעוריו, עיי"ש.
ועל כן כפל הכתוב לשונו, מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו, דלא די לאדם שיעבוד על זה בשבתות ומועדים וחדשים לעת זקנתו, אלא שצריך לעבוד עבודה גם בצעירותו, כשחושב שעדיין יש לו זמן על זה, צריך ג"כ להשתדל בזה שיבא כל בשר להשתחות לפני ה', שיאכל את הבשר לשם שמים ולא לשם תאוות והנאת גופו.
– כז –
וזהו שאמר הכתוב והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני ה', דבאכילת בשר שאוכלים בחודש ושבת שפיר יש בזה בחינת להשתחות לפני ה', אף שלא אכל כ"כ לשם שמים, וכנ"ל.
– כח –
ועל פי זה מיושב ג"כ קושית המפרשים שהבאנו, מדוע נקט קרא יבא כל בשר, ולא קאמר יבא כל איש. אך להנ"ל הכוונה, דבאכילה בשבת קודש או בראש חודש, שהוא עת וזמן קדוש, שפיר יבא כל בשר להשתחוות לה', דאז יש עלי' להאכילות שהאדם אוכל בסעודתו, ולא יצטרך לקבל ע"ז עונש חיבוט הקבר ח"ו, וכנ"ל.
– כט –
ובזה יתבאר גם מה שאומרים בסעודת ראש חודש המזמור (תהלים ק"ד) ברכי נפשי את ה' ה' אלקי גדלת מאוד. כיון דמה שאוכלים בסעודת ראש חודש יש לו חשיבות בקדושה כמו מאכלי שבת, שאין בזה כח ושליטה לסטרא אחרא, ע"כ אומרים אז מזמור ברכי נפשי את ה', דאז הנפש שמחה ומברכת לה' על שזוכה להתקרב אל הקדושה אף בסעודה שאוכל האדם, ואינו פוגם בזה בנפשו.
– ל –
וזהו שאומרים אחר כך ה' אלקי גדלת מאוד, וצ"ב מדוע אמר ב' השמות, ה' אלקי. אך י"ל דידוע מספה"ק דעניני גשמיות וטבע העולם הזה רמוזים בשם אלקי"ם, דאלהי"ם בגימטריא הטב"ע. וזהו שאומרים בראש חודש, בעת שמעלים להקב"ה את הסעודה שאוכלים, ה' אלקי גדלת מאוד, דבראש חודש יש עלי' וגדולה לכל הטבע, ע"י שאוכל בקדושה ומעלה את האכילה עי"ז, גורם להעלות כל הטבע כמובן, וע"כ גדלת מאוד, ששמו של הקב"ה נתגדל ונתקדש אף בטבע העולם, ודו"ק.
– לא –
ובזה יתורץ קושייתינו הראשונה במה שאומרים בתפלת שבת, כאמור לדוד ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, ודקדקנו מהו אומרו וכל קרבי. אך להנ"ל דבשבת יש עלי' להמאכלים שאוכלים, א"כ שפיר אומרים וכל קרבי את שם קדשו, דבשבת מתקדשים כל המאכלים שבתוך קרבי לשם שמים.
– לב –
ומתורץ גם קושייתינו מדוע אומרים פסוק זה דוקא בשבת, כיון דבשבת יש עלי' להקרבים ע"י שאוכלים בקדושה ובטהרה, וזה וכל קרבי את שם קדשו, דגם קרבי מקדשים שם הקב"ה בשבת קודש, ע"י שאוכלים את המאכלים לכבוד שבת קודש, ודו"ק.
– לג –
ועפ"י מה שהבאנו לעיל מספה"ק תולדות יעקב יוסף דלכן ציותה התורה לענג הגוף בשבת ויום טוב, דכשהגוף שמח בשמחת הגוף אז יש פנאי לנשמה לשמוח בשמחת דביקות המלך הקב"ה, יובן שפיר מה שאמר הכתוב והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני ה'. דהנה אמרו חז"ל (בראשית רבה פמ"ג) אין והיה אלא לשון שמחה. והיינו דהוא שמחה להנשמה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו, שיש לה פנאי לשמוח בשמחת דביקות המלך מלכי המלכים הקב"ה, ואיך זוכה לשמחה זו, על זה אמר הכתוב שהוא ע"י יבא כל בשר להשתחות לפני ה', ע"י שמעלים את הבשר של הגוף כשמתענג ומתעדן לכבוד שבת קודש, עי"ז יש שמחה להנשמה, וע"כ פתח הכתוב בתיבת והיה לשון שמחה, שהוא שמחה להנשמה, והעיקר הוא שמחת הנשמה, ע"כ פתח הכתוב בזה, והבן.
– לד –
וזהו ג"כ מה שאומרים בשב"ק כאמור לדוד ברכי נפשי את ה', דכדי שיוכל הנפש לברך את השי"ת ברוב שמחתו שהנשמה שמחה עם הבורא יתברך, צריך ליתן להגוף חלקו כדברי התולדות, וכל קרבי את שם קדשו, דעי"ז יש שמחה להנפש, וכנ"ל.
– לה –
ובאופן אחר יש לפרש מה שאומרים לדוד ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, ויש לדקדק דהנה תיבת כל הוא ריבוי, כמו שאמרו חז"ל כל לרבות, א"כ מה בעי לרבות בזה שאמר וכל קרבי. וקושיא זו יש להקשות גם במה שאמר ישעי' הנביא יבא כל בשר, מאי בעי לרבות בזה שאמר כל בשר.
אך יבואר באופן אחר, דידוע מספרים הקדושים דע"י סעודות שב"ק מעלים כל האכילות של כל השבוע ג"כ, וכמו שמרומז במ"ד בזוה"ק כל ברכאין דלעילא ולתתא ביומא שביעאה תליין, פי' דהם תלוים ועומדים על עבודת האדם בשבת קודש, אם מתנהג כראוי בשבת מעלה עי"ז גם מעשיו שעשה במשך ששת ימי המעשה, וכן הוא בגשמיות, דבאכילת האדם בשב"ק מעלה את כל מה שאכל בכל ימות השבוע, כמובא כל זה בספה"ק.
– לו –
וזהו שאמר הנביא והי' מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני ה', דע"י עבודת האדם בסעודת ראש חודש ובשבת מעלה את כל הסעודות שאכל במשך כל ימות החודש והשבוע, וע"כ אמר כל בשר, שיש עלי' לכל הבשר שאכל.
– לז –
וזהו ג"כ שאומרים בשבת קודש כאמור לדוד ברכי נפשי את ה', שבש"ק נפשי יכולה לברך את ה', כי וכל קרבי את שם קדשו, שע"י אכילתי בשב"ק יש עלי' להקדושה לכל מה שירד לתוך קרבי במשך כל ימות השבוע.
– לח –
ועפי"ז יתבאר שפיר הגמרא ביצה (דף ט"ו ע"ב) שהזכרנו בתחילת הדרוש, שר' אליעזר אמר לתלמידיו לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים כי קדוש היום לאדונינו, ודקדקנו בזה מהו השייכות להך ענינא דכי קדוש היום לאדונינו עם רישא דקרא, אכלו משמנים ושתו ממתקים, וכי משום שקדוש היום לאדונינו יש להם לאכול משמנים ולשתות ממתקים, בתמיה.
ולהנ"ל מיושב שפיר, דאדרבה, כיון שהיום הוא קדוש לאדונינו, ע"כ אין צריכים לחשוש מחיבוט הקבר ח"ו ע"י האכילה ההוא, כי בסעודת מצוה וביום קדוש כשבת ויום טוב אין האדם נענש בחיבוט הקבר על אכילה ההוא, וע"כ שפיר אמר הטעם מדוע יכולים לאכול משמנים ולשתות ממתקים, מחמת כי קדוש היום לאדונינו.
– לט –
ועפ"י הנ"ל דמאכלי שבת קודש ויום טוב הם מזון הגוף ומזון הנפש, יש לומר עוד בביאור כפל הלשון, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים כי קדוש היום לאדונינו, פי' לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים רומז על מזון הגוף, שמאכלי שב"ק ויו"ט הם מזון לגוף, כי קדוש היום לאדונינו רומז על מזון הנפש, אלוקות, דמאכלי שבת ויו"ט הם מזון לנפש, ורמוזים בו שני הבחינות של מזון – גופני ורוחני[12].
– מ –
וסמך גדול לדברינו יש להביא ממה שכתב המרדכי ז"ל בפ"א דמסכת ראש השנה (אות תש"ח), וזה לשונו: מהו להתענות בראש השנה, והישב בראש השנה אסור להתענות בין מדברי תורה, בין מדברי קבלה, בין מברייתא, בין מתלמודא. מדברי תורה מניין לפי שהוא כלול עם שאר המועדות וכתיב ביה מקרא קודש, ודרשינן בסיפרא וספרי קדשוהו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, וכן פירש"י פרשת אמור אל הכהנים ומקרא קודש דיום כיפור בכסות נקיה ובתפלה ושל שאר ימים טובים במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ובתפילה. ועוד דראש השנה איקרי חג ככל המועדים דכתיב בכסה ליום חגינו, ואמרינן איזה חג שהחודש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה. ועוד במ"א קרי ליה חג וכתיב ושמחת בחגך וא"ר יוחנן הוקשו כל המועדות זה לזה, הא למדת ששוה לשאר יום טוב. מדברי קבלה מניין, שכן כתוב בעזרא ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו, ענין זה בראש השנה כתיב דכתיב בחודש השביעי באחד לחודש, ותלי טעמא בקדושת היום, ושונה ומשלש ולא בשמחת בנין ב"ה, ועוד שחנוכת הבית עשו כבר באדר בשנת שית למלכות דריוש, ומשמע נמי דהכי קאמר לכו אכלו משמנים שתו ממתקים חובה קאמר ולא רשות, דומיא דאל תעצבו ואל תבכו דתלי טעמא נמי בקדושת היום דכתיב כי חדות ה' היא מעוזכם, אלמא מיחה בידם, ה"ה אכילה ושתיה חובה קאמר להו ואסור להן להתענות. מן הברייתא מנין וכו' ומן התלמיד מניין דהכי תני בירושלמי וכו' אבל ישראל אינם כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ואוכלין ושותין ושמחים ויודעים בהקב"ה שיעשה להם נס, הרי מן התלמוד שאסור להתענות בראש השנה, ועוד מב' טעמים אסור להתענות, חדא שלא נקראו י' ימי תענית אלא י' ימי תשובה, והואיל ולא נקרא צום למה יש לנו לצום, ועוד דלפיכך תקנו חכמים להתענות ד' ימים לפני ראש השנה כנגד ד' ימים שמראש השנה ליום הכיפורים שאוכלים בהם, ואלו הן שני ימים של ראש השנה ושבת בינתים וערב יום כיפור, עכ"ל.
עכ"פ רואים אנו מדברי המרדכי דאדרבה משום דהוא יום קדוש לאדונינו, הוא טעמא רבה שצריכים לאכול ולשתות ביום טוב, ולדרכינו הטעם בזה, משום דהיום הוא קדוש לאדונינו ע"כ לא יזיק לו מה שהוא אוכל רק אדרבה ישפיע עליו לטובה, כי חדות ה' היא מעוזכם.
– מא –
ועל דרך הנ"ל יש לבאר עוד מאמר הנ"ל שאומרים בתפילה לשבת ויום טוב, כאמור לדוד ברכו נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, דהנה ידוע שכל היסורים שסובלים הכל מהקליפות שנולדו ע"י תאוות עוה"ז, כמובא בספר אור הגנוז לצדיקים פ' מצורע מהבעש"ט ז"ל, וזת"ד: וכן לא ישגיח כלל על תאוות גופו שהוא צרעת משכא דחויא כו', פירוש, משל למה הדבר דומה, למצורע שנדמה לו, שעל ידי החיכוך יהנה יותר, ובאמת על ידי החיכוך מצטרע יותר, כן האדם הסובר שעל ידי תאוה גשמית יהיה לו בריאות וחיזוק הגוף, אך באמת על ידי זה מאבד גם את הגוף, שעל ידי שנפרד מהדביקות באין עליו יסורים. דלא נברא הגוף כי אם שימשך לדביקות אחר הנשמה, לעשות מחומר צורה, לא שימשיך הנשמה אחר תאוות הגוף. וזהו שאמרו בזוהר הקדוש (בתיקוני הזוהר תיקון כ"א) צרעת משכא דחויא, פירוש תאוות הגשמיות הבאים ונמשכים על ידי הנחש, הוא כמו צרעת, שעל ידי תאוות גשמיות שנפרד מדביקות השם יתברך מתגשם יותר, ובא לידי עונשים, עכת"ד.
אמנם באכילה דקדושה, כמו סעודות שבת ויום טוב, או סעודת מצוה, הבאנו כבר למעלה דאין להסטרא אחרא אחיזה ושליטה בזה.
– מב –
ולכן אומרים בתפלת שחרית לשבת ויום טוב, כאמור לדוד ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, פי' כיון דהאכילה היא מקודשת בשבת ויו"ט ואין אחיזה בה להחיצונים כלל, ע"כ שפיר ברכי נפשי את ה', שאינו צריך לחשוש שיבואו עליו יסורים ח"ו, רק יכול לברך את ה', והטעם בזה, כי ביום שבת קודש ויום טוב וכל קרבי את שם קדשו, מתקדשים ומתעלים כל הקרבים, כיון שמאכלי שב"ק ויו"ט הם מקודשים, ע"כ כל קרבי הם קדושים, ושפיר יכול לברך את ה' כנ"ל.
– מג –
ועל דרך זה יתבאר שפיר הכתוב שהביא ר' אבהו, כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, ודקדקנו מהו השייכות בין רישא דקרא, כי חק לישראל הוא, חק לישנא דמזונא, עם סיפא דקרא, משפט לאלקי יעקב. אך להנ"ל יובן, דלפי דברי ספר אור הגנוז בשם הבעש"ט הק' ז"ל דכל השפעות גשמיות תלויים בזה אם שהאדם משוקע בתאוות גשמיות, נמצא דאם נזהר באכילתו שתהא כראוי, נגזר עליו גזירות טובות וכל השפעות טובות עוה"ז.
וזהו כוונת הכתוב, כי חק לישראל הוא, חק לישנא דמזוני, זהו המשפט לאלקי יעקב, כי המשפט שדנים את האדם בראש השנה תלוי בזה איך יתנהג עם המזונות שלו, איך יהי' אכילתו, אם יהי' באופן הראוי או להיפך ח"ו. ומובן שפיר הקשר בין רישא דקרא לסיפא דקרא.
– מד –
ועל פי זה יובן המאמר שאמר שם לפני זה, כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה. והכוונה בזה, דהנה אמרו רז"ל (במשנה שלהי מסכת קידושין, דף פ"ב ע"א) רבי שמעון בן אלעזר אומר, ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות והן מתפרנסין שלא בצער, והלא לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא שהורעתי מעשי וקפחתי את פרנסתי.
וכתב בספר פנים יפות הכוונה במאמר זה, דבמאכלים שאוכל האדם טמונים ניצוצות הקדושים שמחכים לתיקון שיתקנם האדם על ידי מאכלו שיאכל כראוי ולשם שמים[13], ואם אין האדם מכוון כראוי בעת אכילתו, אז הניצוצות בורחות ממנו וע"כ קשה לו הפרנסה. וזהו הורעתי מעשי וקפחתי את פרנסתי, ע"כ.
ועל פי מובן שפיר המאמר כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, דאם האדם מתנהג כראוי בראש השנה אז הניצוצות הקדושים שטמונים בתוך המזונות ובתוך המאכלים שחשקה נפשם להתעלות וליתקן ע"י שיאכלם אדם כשר כראוי, בוכים ומתחננים להשי"ת שיתן לאדם כשר הזה כל מזונותיו, ובתוכם יהיו גם נשמותיהם, כדי שיעלה אותם למקור שורשם ולא יצטרכו לבוא עוד בגלגול. וע"כ מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, שאז דנים את האדם בכלל אם הוא ראוי לשנה טובה ומתוקה, ע"כ קוצבים לו אז גם מזונותיו, כי הנשמות הטמונים בתוך המאכלים מעתירים בעדו שהוא יזכה להמזונות אשר הם טמונים בהם.
ושפיר מובן מדוע דייקא בראש השנה קוצבים בשמים סכום מזונותיו של האדם, דהנה אז הוא הזמן שהקב"ה דן את החיים ואת המתים, וכמו שאמרו רז"ל דבראש השנה ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, והכוונה במ"ש ספרי מתים י"ל, דהנשמות שעדיין לא באו אל תיקונם הראוי קרויים מתי"ם בספה"ק, והיות ובר"ה דן הקב"ה כל באי עולם, היינו בין אותם שמתו כבר ובין אותם שעדיין בחיים, ע"כ מתחננים הנשמות שהם בתוך המאכלים שרוצים להזדמן אצל אדם כשר, וע"כ קצובים מזונותיו של אדם בראש השנה, ודו"ק.
– מה –
ועל זה הביא ר' אבהו הפסוק כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, חק לישנא דמזונא, דהמזונות הוא משפט לא' יעקב, שדנין את האדם בראש השנה כמה מזונות יהיו לו במשך השנה, וכל זה תלוי איך מתנהג האדם בחק לישנא דמזונא, וכנ"ל.
– מו –
ועל דרך אחר יש לפרש מה שאומרים כאמור לדוד ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, עפימ"ש בספה"ק יערות דבש (חלק א' דרוש א') וזה לשון קדשו: בברכת השנים יש לאדם להתפלל על מזונותיו וכו', והרב החסיד איש האלקים מהרמ"ק ז"ל החמיר שלא לתקן צרכי אכילה טרם התפלל על מזונתו, ולכך ראוי בתפלת שחרית עכ"פ לשום לב להתפלל אל ה' שיטריף לו לחם חוקו בהיתר ולא באיסור, כי אם יש נדנוד איסור במזון, מטמא כל גופו ואין מזון לנשמה וכו', ולכן יתפלל מאוד בכוונה שיהיה המזון מסטרא דדכיא טהרה, ולא ח"ו מסטרא דמסאבא, כי אם יש איסור ח"ו במאכל וכו' אז רוח הקדושה שיש בתוך המאכל מסתלק, ורוח מסאבא דאית בי' מתדבק בנפש וסורו רע בעו"ה, ועל ידי כן לרוב אחר מאכל ומשתה בא אדם לידי חטא, כי אינו נזהר בקדושת אכילה ומודבק בנפשו סטרא מסאבא וכו' ומתדבקים בו נשמות רשעים ונעשה רשע ר"ל, כמו שכתב האריז"ל על יוחנן כהן גדול שנעשה צדוקי לסוף פ' שנים וכו', וכן קרה לפעמים באיש אשר הלך למישרים, ובזקנותו יוצא לתרבות רעה רחמנא ליצלן, והוא שנדבק בו באכלו נשמת אדם רשע שהי' במאכל ההוא, ולכן תסמר שערות ראש איש הירא וחרד לדבר ה' בהגישו לאכול לחם, לבל ילכד בזו במצודה רעה ח"ו אשר יאבד עולמו בזה ובבא, ושלמה המלך צווח כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך, ומה יעשה איש וינצל מזה, הוא בהתפללו לד' על מזונו שיהי' מסטרא דדכיא, עכלה"ק של היערות דבש.
נמצא מדבריו הקדושים דהנשמה הטמונה בתוך המאכל שהאדם אוכל יכולה להשפיע על האדם הן לטיב והן לביש ח"ו, דאם הנשמה הוא נשמת צדיק משפיע על האדם לטוב, ואם הוא נשמת רשע ח"ו אז משפיע עליו לרע ח"ו.
וכעין זה כתב בספה"ק מאור ושמש (פרשת תבוא, ד"ה או יאמר והיה כי תבוא אל הארץ וגו', ובאת אל הכהן וגו'), וזה לשונו:
"ואולם באם יארע לאדם ניצוץ קדוש אשר נתקלקל הרבה, הגם כי הוא ממקום גבוה, אז באם האדם ההוא אינו אוכל המאכל אשר נתגלגל בו בקדושה ובטהרה, רק נמשך אחר תאותו, אז לא די שאין יכולת בידו להעלותו, אכן גם כן יש מקום שיתקלקל האדם ההוא, ויפול בשחיתות קלקול הניצוץ ההוא, כי יחטא ואשם באותו החטא אשר נתקלקל הניצוץ הזה. ושמעתי מהרב הקדוש האלקי האב"ד דק"ק נשחיז זצוק"ל, כי מפני זה יארע לבעלי תשובה שחוזרים לקלקולן אחר כך, מפני שאין נזהרין באכילתם לאכול בקדושה, ועל ידי כן הניצוצים המגולגלים בהמאכלים ההם, מושכים אותם אחורנית".
"וכן אירע לאבותינו, כי בבואם לארץ מלאה כל טוב, ונמשכו אחר התענוג הגופני, אז חזרו לסורן להיות עובדי עבודה זרה, לסיבת אשר נתקלקלו מהניצוצות, וזה מטעמי מצות הבאת ביכורים אל הכהן, כי האדם היורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, מורה כי ישנו ניצוץ קדוש מגולגל בתוך התאנה ההיא, אשר לו משפט הבכורה, להעלותו קודם. והנה כל אדם שיחזיק את עצמו אשר עוד איננו שלם בתכלית השלימות, ומהראוי להיות ירא לנפשו ליגע בפרי ההיא, כי באולי לא יהיה ביכולתו להעלות הניצוץ ההוא, ואפשר שיפסיד גם מה שבידו, על כן מן ההכרח היה שילך אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, שהוא גדול מאחיו בחכמה, ועובד את בוראו עבודה תמה, והוא יניפנו לפני ה', ויעלה הניצוצות ההם, ועל ידי בואם לפני הכהנים והלוים, ויתן להם חלקם בתרומות ובמעשרות, ויראה גודל זריזותם בעבודתם ותוקף קדושתם, ואכילתם לפני ה' בקדושה, אז יכנע לבבו לשוב בתשובה שלימה, לבל יתמשך אחר חמדת תענוגות תבל, ואל ישיח לבבו בנועם הבלי הזמן, ועל ידי זה יהיה יכולת בידו להעלות ניצוצין המגולגלים בפירות, אשר ישאירו בביתו ויאכלם אחר כך גם כן בקדושה", עיין שם עוד.
– מז –
וזהו כאמור לדוד ברכי נפשי את ה', דדוד המלך ע"ה אמר שמברך את ה' על זה שהוא נפשי ולא נפש אחרת ח"ו של איזה רשע, והטעם בזה כי וכל קרבי את שם קדשו, שקרבי נתקדשו ונטהרו באכילה כראוי, והעליתי כל הניצוצות שהיו בתוך המאכל שאכלתי, ע"כ דייקא ברכי נפשי את ה', שהוא נפשי ולא נפשו של איזה רשע ח"ו, ודו"ק.
יעזור השי"ת שיתקיים בנו הכתוב ברכי נפשי את ה' ע"י שיהי' וכל קרבי את שם קדשו, שנאכל בקדושה ובטהרה, שבזה גורמים שמחה בעולמות עליונים ותחתונים, ונזכה לקיום היעוד יבא כל בשר להשתחות לפני ה', בעגלא ובזמן קריב בביאת גוא"צ בב"א.
שבת שובה
– א –
– א –
במס' יומא (פ"ה ע"ב) איתא: עבירות שבין אדם למקום יוהכ"פ מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יוהכ"פ מכפר עד שירצה את חבירו. דרש ר' אלעזר בן עזרי' (אחרי טז, ל) מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יוהכ"פ מכפר עד שירצה את חבירו.
ובגמ' להלן שם (פ"ז ע"א) מביא, דדוקא כשביזה את עצמו בעת שהולך אל חבירו לבקש ממנו מחילה, אז נגמרה כפרתו[14], וכמו רב שרצה שדוקא הטבח יבקש ממנו מחילה, והמתין לו רב כל היום עד שמת הטבח[15]. נמצא, דבמה שמכניע את עצמו לבקש מחילה, בזה נגמרת כפרתו, אבל אם הלך רק לפייס את חבירו ומחל לו חבירו, בזה לא סגי שיגמור כפרתו.
וכן ראיתי בשם הגאון המפורסם רבי יצחק בלזר ז"ל, דמהגמ' הנ"ל משמע, דדייקא כשמבזה את עצמו לבקש מחילה, דוקא אז נגמרת כפרתו, ואם לא ביזה את עצמו, אז אין כפרתו נשלמת.
ובשו"ע או"ח הל' יוהכ"פ (ריש סימן תר"ו) איתא, וז"ל: עבירות שבין אדם לחבירו אין יוהכ"פ מכפר עד שיפייסנו, ואפי' לא הקניטו אלא בדברים צריך לפייסו. ואם אינו מתפייס בראשונה, יחזור וילך פעם שני' ושלישית [במין ריצוי אחר, שו"ע הרב שם, מב"ח ומג"א שם], ובכל פעם יקח עמו ג' אנשים. ואם אינו מתפייס בג' פעמים אינו זקוק לו (ומקורו מש"ס יומא שם).
– ב –
והדקדוקים בזה הענין רבים הם:
א) לשון המשנה ברורה שם הוא: אע"פ שגם בשאר ימות השנה מחוייב לפייס למי שפשע כנגדו, מ"מ אם אין לו פנאי הוא ממתין לפייסו על יום אחר, אבל בעיוה"כ מחוייב לתקן הכל כדי שיטהר מכל עונותיו, כדכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם וגו', וכ"ש אם יש בידו מן הגזל ואונאה וכל דבר הנוגע בממון יראה לתקן, עכ"ל (ובשער הציון שם מציין מקורו למטה אפרים).
[וכן הוא בשו"ע הרב שם (סעיף ח', מעט"ז), וז"ל: אע"פ שבכל השנה ראוי לכל אדם לפייס תיכף למי שפשע כנגדו, מ"מ בעיוה"כ צריך ליזהר בזה ביותר כדי שיהי' לב כל ישראל שלם זה עם זה ולא יהא מקום לשטן לקטרג עליהם, עכ"ל].
משמע מדבריו, דלאו דוקא בערב יוהכ"פ צריך האדם לפייס את חבירו, כ"א גם בשאר ימות השנה, רק שבערב יוהכ"פ הוא הזמן הכי מאוחר ואינו יכול להמתין על יום אחר כ"א צריך לבקש אז מחילה מחבירו.
אבל מדברי השו"ע עצמו משמע, שקבעו לכתחילה יום זה, היינו ערב יוהכ"פ, ליום ריצוי ופיוס, וכל הסימן בשו"ע שם מיירי מדין פיוס וריצוי, וה"כותרת" לסימן זה היא: "שיפייס אדם חבירו בערב יוה"כ". דמזה משמע, דבערב יוהכ"פ דייקא הוא הזמן לבקשת מחילה וסליחה מחבירו [וכן בשו"ע הרב שם סעיף א' (מטור או"ח כאן): לפיכך יתן כל אדם אל לבו בעיוה"כ לפייס לכל מי שפשע כנגדו]. וצריך ביאור טעם הדברים.
ב) מהו ההכרח לזה שלגמר כפרתו צריך האדם לבזות את עצמו דייקא?
ג) אם אינו יכול לבזות את עצמו, כגון שחבירו שפשע כנגדו הוא שוטה וכדומה, האם מפני זה שאינו מבזה את עצמו לא תהי' לו כפרה גמורה, בתמיה?
– ג –
ונראה ליישב, דהנה מנהג ישראל תורה היא, שעומדים ודורשים בשבת הלזו, שבת שובה, בעניני תשובה בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, ומעוררים את השומעים לתקן כל מה שעיוותו במשך השנה.
וצריך ביאור טעם הדבר, דהרי בימים הללו, עשרת ימי תשובה, הנה כל מי שיש לו מוח בקדקדו עושה תשובה, וא"כ למה קבעו בזמן הזה, ימים מועטים לפני יוהכ"פ, לדרוש בעניני תשובה. דבשלמא בתחילת חודש אלול, אז רוצים לעורר את הלבבות לתשובה, אבל עכשיו, כמה ימים לפני יוהכ"פ שבו נחתם גזר-דינו של האדם, מי לא יתעורר אז לתשובה מעצמו.
אמנם יכולים לבאר זאת בהקדם דברי ס' אור המאיר (דרוש לר"ה), דיש שלש כיתות שמעוררים עצמם לתשובה, כת א', אלה אשר יראת אלקים נגע על פניהם, מתעוררים בקרבם להוסיף בעבודת הבורא ית"ש מחמשה עשר באב, בזכרם אימת יום הדין. כת הב' משלימים את השנה בלא תורה ובלא עבודה ובלא תשובה, ורק בבוא ראש השנה, יום הדין הגדול והנורא, כאשר שומעין את קול השופר, אז צועקין ככלבים "הב הב", הב לן חיי, הב לן מזוני, הב לן סליחה מחילה וכפרה, ומפחדים מהמלך המשפט. ויש כת ג', אשר גם בר"ה ויוהכ"פ אינם משגיחים על מעשיהם, רק בהושענא רבה, שאז הוא גמר החתימה ומסירת הפתקין, אזי הם חרדים מיום המות, כי אם לא עכשיו אימתי. עכת"ד.
– ד –
והנה לענ"ד יש עוד כת ד', והם אלה אשר בר"ה עצמו אינם שבים, רק בכניסת יום הקדוש, יום הכפורים, שאז היא החתימה, אז מתעוררים הם בתשובה. ומכיון אשר "מקצת היום ככולו", הרי כל היום דערב יוהכ"פ שבים הם בתשובה מפני חתימת הגזר-דין שביוהכ"פ, שרוצים הם להיות נחתמין בחתימה טובה.
ולכן עומדים ודורשים בשבת הלזו, שבת שובה, כדי לעורר את הכת הד' לשוב בתשובה בימים הללו שהם ימי גמר הדין.
– ה –
ובזה אתי שפיר למה קבעו שיפייס אדם את חבירו בערב יוהכ"פ דייקא (אע"פ שגם בשאר ימות השנה ראוי לכל אדם לפייס תיכף למי שפשע כנגדו), כי אז גם אלה שמכת הד' מתעוררים לשוב בתשובה, ולכן אז יבקשו כולם מחילה. כי עד ערב יוהכ"פ, אם ילכו לכת הד' לבקש מהם מחילה, יצחקו ויאמרו: מה לכם ולמחילה? אבל בערב יוהכ"פ שאז אפילו הם שבים בתשובה, א"כ אז ימחלו להם כל בני ישראל, גם אנשי כת הד'.
ובזה מיושב גם איך יכול כל אחד להכניע ולבזות את עצמו כדי לבקש מחילה מחבירו, כי בערב יוהכ"פ כל אחד הוא בהכנעה ובבושה מחמת אימת יום הדין, וא"כ כאשר הם מבקשים מחילה מחבריהם, הם מתביישים בעצמם במה שחטאו ופשעו כנגדם.
ועפ"י הנ"ל משולבים הדברים הללו במה שתקנו בערב יוהכ"פ לבקש מחילה, וגם מעוררים בשבת הלזו על ענינים שבין אדם למקום.
– ו –
ונקדים דברי הנביא שאומר (בהפטורת שבת זו) שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך.
והדקדוקים בזה רבו: א) מהו עד ה' אלקיך, דהול"ל אל ה' אלקיך. ב) מהו פירוש כי כשלת בעונך. ג) מהו הקשר והשייכות ד"עד ה' אלקיך" עם "כי כשלת בעונך".
והנראה בזה, דהנה אפילו אם האדם שב בתשובה מיראה בימים הללו, מחמת אימת יום הדין, אל יחשוב בלבו שיצא בזה ידי חובתו, כי הנשמה הקדושה רוצה שיעשה תשובה מאהבה, באופן שיאהבהו השי"ת, אשר אז זדונות נעשות לו כזכיות (יומא פו, ב), ואם עושה רק תשובה מיראה, אז הזדונות אינן נעשות לו כזכיות כי אם כשגגות (יומא שם), ואינו נעשה נקי רק אם יעשה תשובה מאהבה, היינו מאהבת הקב"ה.
וכמו שפירשו המפרשים מה שאמר שלמה המלך (משלי כט, כה) חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב, שהודיענו בזה, שהתשובה מיראה בלבד לא תספיק לבטל העון לגמרי, דאכתי נקרא מכשול[16]. וזהו אומרו יתן מוקש, שלסיבת החרדה (חרדת אדם) לא יכול לשוב מאהבה, וישאר מוקש ומכשול. אבל בוטח בה', היינו מי שאינו נותן אל לבו עונשו המגיע לנפשו, כי אם שב בתשובה מאהבה, בעבור שמו ית', מחמת אהבת ה' ומחמת שהוא א-ל גדול ונורא ונשגב, איש כזה ישוגב, שזדונות נעשות לו כזכיות.
וזהו שאמרו חז"ל (יומא שם): אמר ריש לקיש, גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות כו'. ומקשה: איני, והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות כו'.ומתרץ: לא קשיא, כאן מאהבה כאן מיראה. דבתשובה מאהבה זדונות נעשות לו כזכיות, ובתשובה מיראה זדונות נעשות לו כשגגות.
וא"כ צריך האדם לשוב בתשובה מאהבת השי"ת, רק שקודם צריך להקדים לזה התשובה מיראה, כי מי שהוא מלא חטאים עוונות ופשעים אינו יכול לשוב מאהבת השי"ת, כי אם קודם צריך לשוב מיראה[17], וישוב עד כדי כך עד שיוכל לשוב מאהבת השי"ת.
– ז –
וזהו שובה ישראל – שיעשה תשובה – עד ה' אלקיך, פירוש, עד שהתשובה תהי' מחמת הפגם שפגם במלך א-ל רם ונשא, היינו שישוב מחמת אהבתו וגדולתו של הקב"ה שחטא ופשע כנגדו. כי, מלשון אם[18], פירוש, דאם לא כן, רק יעשה תשובה סתם, תשובה מיראה, אז יהי' כשלת בענוך, שעוונותיך יקראו עדיין בשם מכשול ("כשלת"), כי בתשובה מיראה זדונות נעשות לו רק כשגגות, ואז לא תיקנת עצמך עדיין לגמרי, רק צריכים לשוב מאהבת השי"ת ומגדולתו שחטא ופשע כנגדו, ואז זדונות נעשות לו כזכיות.
– ב –
– א –
עוד אמרתי לפרש שובה ישראל עד ה' אלקיך. דהנה עצם עשיית העבירה הוא דבר רע ונתעב מאוד, ובפרט למרוד במלך גדול, מלך עליון ונורא. ובמכ"ש וק"ו ומה ממלך בו"ד, אשר האדם שש ושמח לעשות רצונו, ולא ישקוט ולא ינוח עד שיעשה רצון המלך, וכ"ש שימנע מלמרוד לעשות דבר שלא כרצון המלך ועיניו רואות.
והנה בודאי מצד טבעו האמיתי של האדם לא יתכן כלל שימרוד חלילה בו יתברך, וכדאיתא בזהר עה"פ נפש כי תחטא גודל היקר והכבוד של נשמה (ואמר בזוהר שם נפש כי תחטא – תווהא, שהוא דבר תמוה שהנפש תחטא), וקודם ירידתה לעולם הזה משביעין אותה תהי צדיק ואל תהי רשע, ורק זדון לבו ויצרו הרע התעו בו, וכדרשת חז"ל (סוטה ג, רע"א) אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, וכדאיתא ברמב"ם (הל' גירושין ספ"ב) דמאחר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הרע הוא שתקפו לבטל מצוה או לעשות עבירה כו'.
והנה מלאכי צבא מרום אינם משיגים עד כמה כח התאוה הבהמיות, וכל התאוות נתעבים הם בעיניהם מצד עצמם, ומובא בספרים למה הדבר דומה, למלך שהי' לו בן והלך אצל אשה זונה, ודייני המלך היו סריסים שלא ישיגו כלל תאות המשגל, אשר אם המלך יבוא לדון את בנו על פי הדיינים הללו, בודאי יחרץ משפטו למות ח"ו, כי אין להם השגה כלל בתאוה כדי שיהי' להם קצת מקום לדונו לכף זכות אשר זדון לבו השיאו (אשר עי"ז יתפייס המלך וייקל בעונש בנו). ואף שהמלך יגיד להם אשר הבן יש לו תאות לב ויצר רע מנעוריו, מ"מ מאחר שלא ישיגו בעצמם, אין להם כ"כ להמליץ בעבורו, כי אינו דומה שמיעה לראי', כי בדבר בלתי מושג ע"פ השמועה לא יעשה התפעלות בלב כמו שעיניו רואות שנחקק הדבר בלבו ועושה רושם יותר. וכמו שאמרו על משה רעיא מהימנא, שבשעה ששמע מפי הקב"ה "לך רד כי שחת עמך", עצר בכל כחו של משה שלא לשבור הלוחות, עד שראה בעיניו את העגל אזי נתפעל יותר. וכמו כן בית דין של מעלה, יען שאין להם יד ושם בתאוה הגשמית לא יכולין לדון את הדם לכף זכות.
אך רק השי"ת בעצמו מלמד זכות על ישראל, אף שהוא יתברך משולל הגשמיות, אבל אחר שהוא יתברך ברא אותנו ובתוונא דלבא יתיב ולא יפלא ממנו כל דבר, לכן רק הוא יודע מכאובינו ושברון לבבינו, אשר כח היצר יתענו, ואצלו יתברך הוא כרואה בחוש, ובשביל זה ידון בעצמו אותנו לזכות.
– ב –
וזהו שובה ישראל עד ה' אלקיך, פירוש שהאדם ישוב בתשובה עד אשר הוי' בעצמו יהי' אלקיך, הדיין שלו, כי רק השי"ת בעצמו יכול לדון אותו לכף זכות, מפני שהוא יתברך יודע כי כשלת בעונך, שנכשל בהעבירה, כי הוא ית' יודע את נפשו הבהמית של האדם. וכאשר ידון אותו השי"ת בעצמו, אז יצא דינו לטובה, משא"כ אם ידונו אותו לפני ב"ד של מעלה (כנ"ל אות א').
– ג –
והנה אנו עומדים כבר סמוך ונראה ליום הקדוש, שבו נשפעים אורות גדולים לכל ישראל, והזמן גרמא להכין עצמו לזה בהימים הללו, ואפילו עכשיו בשבת קודש שאז אין אנו יכולים לבכות על החטאים, אבל כל בר נש כבר עשה קצת תשובה בר"ה, וא"כ עכשיו יעשה מאהבת הקב"ה.
ובזכות זה יזכו לגמר חתימה טובה, שפע ברכה והצלחה, שנת גאולה וישועה בביאת גואל צדק, במהרה בימינו אמן.
– ג –
שובה ישראל עד ה' אלקיך וגו' (הושע יד, ב)
– א –
והדקדוקים בזה רבו: א) מהו אומרו שובה ישראל, שהוא שם המעלה, ולא שובה יעקב. ב) מהו עד ה' אלקיך, דהול"ל אל ה' אלקיך.
– ב –
והנראה בזה, דהנה איתא בזוה"ק (אחרי ע"ג ע"א) תלת דרגין אינון מתקשרן דא בדא, קוב"ה, אורייתא וישראל[19], וכן איתא במדרש עה"פ (תהלים קמז, יט) מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, דמה שהקב"ה מצוה לאחרים לעשות, הוא עושה בעצמו. ומזה מובן, דכשם שישראל צריכים לשוב בתשובה, כן ישנו ענין התשובה כביכול אצל הקב"ה.
וגם בענין התשובה של בני ישראל, הרי אמרו חז"ל (קידושין ל, ב. סוכה נב, ריש ע"ב) אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו (ליצה"ר), וכן דרשו חז"ל פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם. הרי שגם תשובת בנ"י באה בכח ובעזרת השי"ת. ויתירה מזו איתא בפסיקתא רבתי (ז') אמר הקב"ה לישראל, מתביישים אתם לעשות תשובה, הריני שב ראשון, עיי"ש.
– ג –
ועפי"ז יובן מה שדייק לומר כאן שובה ישראל, כי מ"ש שובה גו' קאי גם על הקב"ה, כי כנ"ל, ע"י שישראל עושים תשובה, עי"ז פועלים שגם הקב"ה ישוב בתשובה כביכול.
וממשיך שובה ישראל עד ה' אלקיך, פירוש, דע"י שובה ישראל, היינו ע"י עשיית התשובה ע"י בני ישראל, עי"ז פועלים שיהי' עד ה' אלקיך, היינו שגם השי"ת בעצמו ישוב כביכול בתשובה.
ועפי"ז יובן גם מה שאמרו חז"ל (יומא פ"ו סע"א) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך, פירוש, שעל ידי התשובה של בנ"י, ואפילו ע"י התחלת התשובה בלבד של בנ"י (כנ"ל פתחו לי כחודו של מחט), עי"ז התשובה מגעת עד כסא הכבוד, ופועלת שגם הקב"ה ישוב כביכול בתשובה.
– ד –
עוד יש לפרש שובה ישראל עד הוי' אלקיך, דעיקר התשובה, שובה ישראל, צריכה להיות בכדי לפעול שיהי' הוי' אלקיך, היינו שנראה גם בגילוי אשר הוי', שם הרחמים, ואלקים, שם הדין, הם כולא חדא, שזה יהי' בביאת משיח צדקנו בבי"א שאז יהי' השם שלם.
– ה –
והנה אמרו חז"ל (יומא פו, ב) גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה, וכן אמרו (סנהדרין צ"ז ע"א) כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, וכן פסק הרמב"ם (הל' תשובה פ"ז ה"ה), וז"ל: הבטיחה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין[20], היינו שע"י תשובת בנ"י בכלל, ואפילו ע"י תשובת אחד מישראל, כדרשת חז"ל (יומא שם) גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו, ובפרט ע"י תשובת השי"ת כביכול בעצמו, עי"ז יגאלנו הקב"ה גאולת עולם, במהרה דידן ברוב רחמיו וחסדיו, בקרוב ממש.
מתוך דרשת שבת שובה
איתא ביומא דף [פה:] משנה האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה והנה איתא בעירובין [דף כ"ב.] וכן איתא בב"ק [דף נ:] א"ר חגי ואיתימא ר' שמואל בר נחמני מאי דכתיב "ארך אפים" ארך אף מיבעי ליה, אלא ארך אפים לצדיקים ארך אפים לרשעים. וכבר מובא שם בתוס' [ד"ה ארך], אפים שוחקות מאריך לצדיקים עד לעתיד וזועמת לרשעים ומאחר פרענתם עד לעולם הבא, וגם זה לטובה שיש להם שהות לחזור בתשובה.
וצריך ביאור אם הקב"ה מאחר פרענתם כדי שישובו אם כן רשעים ודאי הם, בגדר אחטא ואשוב, אם כן היכא קאמר דאין מספיקין בידו לעשות תשובה.
כב"ק אאמו"ר רצה לפרש דאיתא בשבת פרק כלל גדול [דף סז ע"ד] העושה מלאכות הרבה בשבת אחד ושכח שהוא שבת אינו חייב אלא חטאת אחד.
לפי זה אפשר לומר דהא דכתיב בתוס' שמאריך אף כדי שישוב, מיירי כשהוא אינו יודע שעבר ושכח עיקר עבירה הקב"ה מאריך אף כדי שישוב לבסוף. והא דכתיב אחטא ואשוב מיירי שהוא יודע האיסור ואפילו הכי אמר אחטא ואשוב זה אין מספיקין בידו לעשות תשובה.
הגמרא [בנדרים לב] אמר רמי בר אבא השטן בחושבניה תלת מאה ושיתין וארבעה. וימות החמה שס"ה ימים א"כ רמז ליום אחד שאין לו רשות להשטין והוא יוהכ"פ. ע"כ והנה כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא דשביעאה תליין נמצא דיוהכ"פ הבעל"ט תלוי בשבת הזה א"כ אם עושים תשובה כהוגן בשבת זה, ובפרט בעידן זה שמובא בחז"ל בשעה שהחכם יושב ודורש כו' נמחלו עוונותיהם של ישרא-ל, א"כ כיון דיוהכ"פ תלוי בשבת זה ואז אין לו רשות לקטרג א"כ מהשתא אין לו רשות לקטרג דהכל תלוי בשב"ק.
הכל תלוי במזל ואפי' ס"ת שבהיכל ודקדק על מש"כ שבהיכל שהוא ללא צורך לכאו' או יכתוב ס"ת בהיכל, והקדים ע"פ מש"כ האר"י דבשעה שקוראים בס"ת והס"ת פתוח קולט בתוכו כל הדברים שרואה באנשים העומדים שם וא"כ פי' דאיזה ס"ת ירדה חלילה שיהי' נקלטים בתוכה ח"ו עבירות של ישראל בני קל חי. לכן הס"ת שנשאר בהארון הוא שיש לו מזל.
ובזה פירש הכל תלוי במזל ואפי' ספר תורה שבהיכל, היינו שנשאר בהיכל. הספר תורה שנשאר בהיכל הוא שיש לו מזל.
[לפני כמה שנים פי' באופן אחר והוא דאם ח"ו מדברים בעת קריאת התורה הוא בזיון להספר וחלילה וחס כו', וע"כ המזל הוא להס"ת שנשאר עומד בהיכל ואין לו הבזיון ח"ו].
דרשה לשבת שובה
– א –
בסוגיא דיש דיחוי אצל מצות
ובענין שכר מצוה בהאי עלמא
– ב –
א) הקשה בספר כתנות אור (פרשת נצבים) איך מהני תשובה שיתקרב החוטא להקב"ה, הלא קיימא לן נראה ונדחה אינו חוזר ונראה, האדם הי' נראה תחלה וכשחטא נדחה מקדושתו, וא"כ איך יכול אח"כ להיות חוזר ונראה בתשובה. ותירץ דקיימא בזבחים (דף ל"ד ע"ב) דכל שבידו לתקן לא הוי דיחוי, וה"נ מהני תשובה, דהרי הוא בידו של אדם לתקן.
– ג –
בנבואת הושע (י"ד) שאנו אומרים אותה בהפטורה לשבת שובה, שובה ישראל עד ד' אלקיך כי כשלת בעונך, קחו עמכם דברים ושובו אל ד'.
ב) יש להבין מה שאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה', איזה דברים יקחו שעל ידם ובעזרתם ישובו אל ד'.
– ד –
בפרשתנו (דברים ל"ב) האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי, יערוף כמטר תקחי תזל כטל אמרתי וגו’, הצור תמים פעלו וגו', הלד' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך.
ג) יש לדקדק בשינוי הלשון, דאצל השמים אמר לשון דיבור, ואדברה, ואצל ארץ אמר לשון אמירה, אמרי פי.
ד) יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי. צ"ב כפל הענין, דאע"ג דברישא דקרא מיירי במטר ובסיפא דקרא מיירי בטל, מ"מ שניהם ענין אחד הם, יערוף ותזל, וא"כ מדוע דיבר הכתוב בלשון כפול.
– ה –
במדרש רבה, הלכה אדם מישראל שהיה חושש באזנו מהו שיהא מותר לרפאותו בשבת כך שנו חכמים, כל שספק נפשות דוחה שבת וזו מכת האוזן אם סכנה הוא מרפאים אותו בשבת רבנן אמרי מבקש אתה שלא לחוש באזניך ולא אחד מאבריך, הטה אזנך לתורה ואתה נוחל חיים שנאמר (ישעי' נ"ה) הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם, ומהיכן אתה למד, ממשה רבינו, שע"י שהטה אזנו לתורה וכו' נשתקו עליונים ותחתונים והאזינו דבריו, מנין ממה שקרא בענין האזינו השמים וכו'.
ה) יש להבין קישור הלכה זו לפרשת האזינו.
ו) לכאורה נראים דברי המדרש כסותרים זה את זה, רבנן אמרי מבקש אתה שלא לחוש באזניך וכו' הטה אזנך לתורה, דנראה לכאורה כסותר מאמרו הקודם, דקאמר בתחילה דמותר לרפאותו ע"י חילול שבת, ועכשיו נתן עצה לרפאותו ע"י שמועות התורה, וא"כ הרי אפשר נמי בלי חילול שבת.
ז) בפסוק תזל כטל אמרתי, וברש"י תזל כטל אמרתי שהכל שמחים בו לפי שהמטר יש עצבים בו כגון הולכי דרכים. ודקדק הרה"ק מוהר"ר יהושע מבעלזא זי"ע דא"כ למה המשיל מקודם דברי תורה למטר שאין הכל שמחים בו, הו"ל רק להמשיל לטל שהכל שמחים בו. יאמר רק תזל כטל אמרתי, ודיו.
– ו –
הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, א-ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא.
וברש"י א-ל אמונה לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא, ואע"פ שמאחר את תגמולו סופו לאמן את דבריו, ואין עול אף לרשעים משלם שכר צדקתם בעולם הזה, צדיק וישר הוא, הכל מצדיקים עליהם את דינו.
ח) ודקדק בספר כתב סופר, דממה נפשך, אם ראוי השכר בעולם הזה, יהי' גם לצדיקים כן, ואם ראוי לשלם השכר רק לעולם הבא, יהי' ג"כ לרשעים כן.
ט) גם צ"ב השייכות בין רישא דקרא לסיפא דקרא, הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, א-ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא.
י) עוד צ"ב במה שכתב רש"י ואין עול משלם לרשעים שכר צדקתם בעולם הזה, הלא אמרו רז"ל (קידושין דף ל"ט ע"ב) שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, וא"כ איך משלם לרשעים בעולם הזה.
– ז –
ואפשר לתרץ כל הדקדוקים בהקדם מה שמביא הבכור שור ביבמות (דף צ"ו ע"ב) קושיית המפרשים על דרשת חז"ל (עירובין דף כ"ב) היום לעשותם ומחר לקבל שכרם, וכן אמרו שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, וקשה הלא הקב"ה שומר תורתו, כדאיתא בירושלמי (ר"ה פ"א ה"ג) על פסוק ושמרו את משמרתי, אמר הקב"ה אני שומר משמרתה של תורה, והרי כתיב ביומו תתן שכרו ולא תלין פעולת שכיר.
ותירץ בספר ישמח משה (פרשת מטות) ע"פ מה דקיימא לן בשולחן ערוך חושן משפט (סימן של"ט סעיף ז') האומר לשלוחו שכור לי פועלים ושכרן ואמר להם שכרכם על בעל הבית אין שום אחד מהם עובר על בל תלין. ולפ"ז אין הקב"ה עובר בבל תלין, דהרי משה שלוחו של הקב"ה הוא, וכ"כ בערבי נחל (פרשת ראה, דרוש א').
ועפ"ז פירש הישמח משה דברי המדרש, אין ישראל ניזונין אלא בזכות האמונה, ובמקום אחר איתא כל מה שישראל אוכלים בעולם הזה אינו אלא בזכות האמונה, וצריך ביאור הא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ותירץ כי אמרו רז"ל תורה מנין תרי"א צוה לנו משה ושתים מפי הגבורה שמענום, א"כ על התרי"א שכרן ע"י שליח וליכא בל תלין, אבל על השתים מפי הגבורה איכא בל תלין, ושפיר מגיע לאדם שכר בעולם הזה בעד ב' אלו, והם יסוד האמונה. וז"ש אין ישראל ניזונים אלא בזכות האמונה.
ובזה פירש האור חדש בספר חות יאיר מאמר הכתוב טובים השנים מן האחד, פי' השני מצות ששמענו מפי האחד ברוך הוא, טובים הם, כי יש שכר טוב בעמלם בעולם הזה.
ובישמח משה מפרש בזה ג"כ המדרש ילקוט (פרשת מטות) כל הנביאים נתנבאו בכה מוסיף עליהם משה שהתנבא בכה וזה הדבר. והנה כשמשה דיבר בבחינת כה, בדיבור של עצמו, הוה ע"י שליח, אבל בעת שאמר בבחינת זה הדבר ששכינה היתה מדברת מתוך גרונו של משה, א"כ הו"ל ע"י הקב"ה בעצמו.
והנה קיימא לן אין בעל הבית עובר בבל תלין אלא אם כן תובעו, לא תבעו אינו עובר עליו. ולפ"ז מפרש דלבני עליה אמר משה בבחינת זה הדבר, ואי דהוה ע"י עצמו וצריך ליתן להם שכר מיד וא"כ לא ישאר להם לעולם הבא, זה אינו אלא אם כן תובעו, והבני עלי' בוודאי ידעו מעלת עולם הבא כי אין ערוך אליו בעולם הזה ולא יחליפו עולם עומד בשכר עולם הזה ולא יתבעו חלקם בעולם הזה, ואם כן תו ליכא בל תלין, אבל המון עם שאין יודעים מעלת עולם הבא, יש לחוש פן יתבעו חלקם בפיהם לתת שכרם מיד בעולם הזה, ויצטרך ליתן להם דבתובעו עובר משום בל תלין וערומים ישובו לעוה"ב, והקב"ה חפץ חסד לתת להם שארית בארצות החיים, לכן הודיע הקב"ה משפטיו למשה לומר להם בבחינת כה בדיבור של עצמו, ואז הוי שכרו על ידי שליח, וליכא בל תלין.
– ח –
ובערבי נחל (פרשת ראה דרוש א') כתב לפרש מה שאמרו ישראל למשה רבינו, קרב אתה ושמע כל אשר יאמר ד' אלקינו ושמענו ועשינו, ואמר יתברך שמו הטיבו כל אשר דברו, מי יתן והי' לבבם זה להם כל הימים ליראה אותי ולשמור מצותי למען ייטב להם ולבניהם לעולם.
ודקדק מדוע הטיבו כל אשר דברו, ומפרש דבני ישראל בעת מתן תורה היו במדריגה גדולה, והבינו אשר אם ישמעו כל התורה מפי ה' יהי' להם שכר גם בהאי עלמא, משום לא תלין פעולת שכיר והקב"ה שומר התורה, משא"כ אם ישמעו מפי משה רבינו ע"ה, אלא שלרוב דביקותם בד' אז לא עשו כלל לקבל פרס, והיו חפצים רק בגוף העבודה, לכן נתרצו ללמוד מפי משה רבינו ע"ה.
ולזה רמזו באמרם קרב אתה כו' ושמענו ועשינו דייקא, ר"ל עיקר חפצינו הוא העבודה לזה די לנו אם נשמע ממך, ולזה אמר ד', הטיבו כל אשר דברו מי יתן שיהי' לבבם זה כך תמיד ליראה אותי רק כדי ללמוד מצותי ולא לשום קבלת שכר, ואז ייטב להם ולבניהם לעולם, כי יגדל השכר מאד בהיותם עובדים שלא על מנת לקבל פרס, עכדה"ק.
– ט –
ובאמת יש לדקדק לפי זה דלמה אנכי ד' אלקיך ולא יהי' לך אלהים אחרים מפי הגבורה שמענו, כיון דהם היו רוצים לעשות שלא על מנת לקבל פרס, ובשביל מה שנאמר לישראל ע"י משה אין שכר בעולם הזה כיון שהוא שליח וליכא בל תלין, א"כ הי' לו למשה לומר גם אנכי ולא יהי' לך.
ועוד יש לדייק, הרי היו יכולים לשמוע אפילו מפי הקב"ה בעצמו, וכיון שהם בני עלי' אינם תובעים השכר, וא"כ שכרם מוכן לעתיד לבוא בעולם הבא, וא"כ מדוע אמרו קרב אתה ושמע.
– י –
ונראה דהקב"ה ראה דורות העתידות שלא יהיו כולם בני עלי', ויהיו ג"כ בעלי עבירה וסתם המון עם שיחפצו בשכר בעוה"ז, ע"כ הגיד כולם ע"י משה רבינו ע"ה, רק הקב"ה ידע שיהיו בני אדם בדורות העתידות בדרגות קטנות מאוד, ויש מהם שישמרו רק מה שמקבלים עבורם שכר בהאי עלמא, ע"כ אמר הקב"ה מצות אמונה, אנכי ה' אלקיך, בעצמו, כדי שיהי' להם עכ"פ אמונה, שזה ישמרו כדי שיהי' להם שכר בהאי עלמא, והאמונה ממילא תמשוך אותם בזמן מה לשמור מצות התורה, דיסוד היהדות הוא האמונה.
וביושר דברי אמת (אות נ"ז) כתב דיסוד כל התרי"ג מצות הוא האמונה, ומי שיש לו אמונה כאילו שמר כל תרי"ג מצות, עיין שם.
– יא –
ובאמת אין שייך לומר שיש לאדם אמונה בהקב"ה ומ"מ אינו שומר מצות התורה, דהלא אם מאמין שיש בורא ומנהיג לבירה זו, והוא משלם שכר בעד המצות ועונש בעד העבירות, יודע שאינו רשאי למרוד את פי בורא יתברך, וממילא שומר מצות התורה. על כן אמר הקב"ה מצות האמונה מפי עצמו, כדי שאותם אנשים מבני ישראל שהם במדרגה קטנה יהי' להם עכ"פ האמונה, ואח"כ ממילא יתעורר לבם לשמור מצות התורה.
– יב –
ויש להוסיף עוד על זה, דהא גופא שיקיימו אח"כ שאר מצות התורה מחמת אמונתם בהקב"ה, זהו בעצם שכרם בעד האמונה, דהרי אמרו רז"ל באבות (פרק ד' משנה ב') שכר מצוה מצוה, כמו שאמר הבעש"ט הק' זי"ע ששכר מצוה הוא עצם הדבר שיכולים לקיים המצוה, וזה יהי' חלק מהשכר שיבואו לקיים שאר מצות התורה.
והנה בספר פאר לישרים מביא בשם הרה"ק מרוזין זי"ע על פסוק האזינו השמים ואדברה, שמורה על גילוי הדבר בלא לבוש וכסות, כמאמר רז"ל ששכינה מדברת מתוך גרונו של משה. וזהו ואדברה, שממילא יוצא הדיבור מתוך גרונו בלא התלבשות, ולהארץ שהוא עולם הזה השפל אמר לה בלשון שמיעה, ותשמע הארץ, שמחמת חומריות ועביות העולם הוצרך לומר בלשון השמעה, ע"כ.
– יג –
ועפ"ז יבואר הכתוב האזינו השמים, שמים רומז לבני עלי', צדיקים שהם בבחי' שמים, ולהם אפשר לומר בבחינת ואדברה, שהקב"ה מדבר מתוך גרונו של משה, שהקב"ה בעצמו מדבר, דהלא בצדיקים אין לחשוש שיבקשו שכר על מעשיהם הטובים אם שומעים מפי הקב"ה בעצמו. ותשמע הארץ, בני אדם שהם משוקעים בארציות, המכונים ארץ, והם המון העם שיש ביניהם אנשים שהם במדריגה קטנה מאוד, להם הוצרך לדבר בבחינת ותשמע הארץ אמרי פי, ע"י אמרי פיו של משה רבינו ע"ה, דהרי יש חשש שאם ישמעו מפי הקב"ה בעצמו יתבעו השכר בעולם הזה, וכדי שלא יהא כל חפצם רק לקבל שכר, הוצרך לאמרם ע"י משה, דהלא בשליח ליכא בל תלין.
והנה ישנם בני אדם שהם משוקעים בארציות, ולא איכפת להם בכלל מעולם הבא, רק עולם הזה הוא כל רצונם, ואם כן יש חשש שישמעו רק את המצות שמקבלים עליהם שכר בעולם הזה, כגון מצות אמונה, שיש עבורה שכר בעולם הזה, או מצות צדקה, דכתיב בה (ט"ו, י') נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה"א בכל מעשיך ובכל משלח ידך[21], אבל מצות שאין מקבלים עבורם שכר בעולם הזה לא ישמעו ח"ו.
– יד –
ועל זה ממשיך הכתוב, יערוף כמטר לקחי, פי' לקחי היינו הלקח, שהוא התורה, כל התורה כולה, יערוף כמטר, כמו שכתב רש"י שמטר אין הכל שמחים בו, וכמו כן במצוות, יש בני אדם שאין שמחים בכל המצות ואדרבה צער הוא להם, כי אין חפצם ורצונם כי אם לקיים המצות שמקבלים עבורם שכר בעולם הזה.
תזל כטל אמרתי, אותם הדברות והמאמרים ששמעו מפי הקב"ה בעצמו, הכל שמחים בהם, בין הצדיקים ובין המון העם. צדיקים שמחים בעצם הענין שהקב"ה דיבר אליהם וציוה אותם על זה, וזכו לשמוע את קולו, והמון העם שמחים ג"כ מטעם השכר בהאי עלמא שמקבלים בעד הדיבור שיצא מפי הקב"ה בעצמו, אשר מקבלים שכר עבורה בעוה"ז מכח מצות לא תלין פעולת שכיר אשר הקב"ה מקיים אותה.
– טו –
ובזה יתורץ קושיית הרה"ק מהר"י מבעלזא זי"ע, שהקשה דלמה המשיל מקודם דברי תורה למטר שאין הכל שמחים בו, הו"ל להמשיל דברי תורה רק כטל שהכל שמחים בו.
ולהנ"ל מיושב, דבאמת כל התורה, תור"ה מנין תרי"א, היינו התרי"א מצות ששמענו מפי משה רבינו ע"ה, באמת אין הכל שמחים בהם, דהרי אנשי המון העם שהם במדריגה קטנה, אין שמחים במצות אלו דהלא ע"י שליח ליכא בל תלין וממילא אין מקבלים עבורם שכר בעולם הזה, אבל תזל כטל אמרתי, מה שנאמר מפי הקב"ה בעצמו, בזה הכל שמחים, וכאמור לעיל, דצדיקים שמחים בהם על עצם השמיעה מפי הקב"ה, ואנשים פשוטים שמחים בהם כיון שמקבלים עבורם שכר בעוה"ז.
– טז –
וע"ז ממשיך הפסוק, א-ל אמונה ואין עול, שמשלם לצדיקים שכר צדקתם לעולם הבא ולרשעים בעולם הזה, מיירי בשכר האמונה של צדיקים שאין להם פרעון כלל בעוה"ז, שאין חפצם ורצונם בשכר בעוה"ז, מחמת כי עיקר חפצם הוא בעולם הבא, והרשעים מבקשים שכר בעולם הזה בשכר מצות אמונה ששמעו מפי הקב"ה בעצמו, ובזה אין חסרון מחמת שכר מצוה בהאי עלמא ליכא שעל האמונה מקבלים שכר בהאי עלמא.
– יז –
וזה הרמז בפסוק, א-ל אמונה ואין עול, שאין עול במה שאין הקב"ה משלם לצדיקים בעולם הזה עבור האמונה, ולרשעים משלם שכרם בעולם הזה, דבאמת מגיע להם שכר מצוה בעולם הזה בעד האמונה, דהרי שייך בזה משום בל תלין, משא"כ הצדיקים אין רוצים כלל בשכר מצוה בעולם הזה, רק העיקר אצלם הוא ליהנות מזיו השכינה לעולם שכולו טוב, כמו שביארנו לעיל.
– יח –
ויש להוסיף עוד על זה, דזהו מה שאמר ברישא דקרא, הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, דתורת הקב"ה היא תמימה, כי כל דרכיו משפט, צריכים לקיים את התורה בכל דרכיה פרטיה ודקדוקי', בין אותן מצות ששמענו מפי הקב"ה בעצמו אשר יש עליהם שכר בעולם הזה, ובין תרי"א מצות ששמענו מפיו של משה דעליהם אמרו שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, כולם משפט אחד הם ומרועה אחד יצאו, ועל כן באמת א-ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא, במה שנותן שכר לרשעים בעולם הזה ולצדיקים בעולם הבא, ודו"ק.
– יט –
ויש לפרש עוד בדרך אחר, עפ"י דברי ספה"ק ערבי נחל (פרשת שופטים, דרוש א') כי מה שאמרו שכר מצוה בהאי עלמא ליכא הוא מחמת גודל השכר בעד מצוה אחת, שאין כל העולם הזה יכול לסבול שכר מצוה אחת.
אולם מובן דזהו דוקא בצדיק שמקיים מצוה בשלימות הראוי, משא"כ אם אין המצוה בשלימות כל כך, אז אין השכר עבורה גדול כ"כ, ויוכל שכר זה להיות גם בעולם הזה.
– כ –
ולפי זה יתבאר היטב, דאע"פ ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, היינו דוקא במצוה שנעשה בשלימות כאמור, אמנם הרשעים או אנשים פשוטים מהמון העם, אף כשמקיימים מצוה אין מקיימים אותה בתכלית השלימות, וע"כ להם שפיר מגיע שכר בעולם הזה, כי יכול העולם לסבול שכר מצוה כזו, משא"כ במעשה הצדיקים שמקיימים מצוה בשלימות כראוי, אי אפשר ליתן שכרם בעולם הזה בעד המצות שמקיימים, דהרי מקיימים המצוה בשלימות ועל זה אין כל עולם הזה יכול לסבול שכר מצוה אחת כמ"ש בערבי נחל הנ"ל.
– כא –
ומיושב מאליו קושיית הכתב סופר שהקשה דממה נפשך, אם ראוי ליתן שכר מצוה בהאי עלמא יהי' גם לצדיקים כן, ואם לאו, גם להרשעים לא יתן שכר מצותם בעולם הזה. אך להנ"ל מיושב, דבאמת המצוה שמקיימים הצדיקים גדולה פי כמה שיוכל לשלם שכר בעדם בעולם הזה, ומצות הרשעים שפיר שייך לשלם עבורם בעולם הזה, ודו"ק.
והנה ידוע מה דאיתא בזוהר הק' שרמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה שבתורה מכוונים נגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים שבאדם, ואם פוגם במצות עשה פוגם באותו האבר שכנגד המצוה, וכן בלא תעשה פוגם באותו הגיד שכנגד המצוה.
– כב –
ולפ"ז יתבאר המדרש באופן נפלא, הלכה אדם מישראל שחושש באזנו מהו שירפא אותו בשבת, וקאמר דפקוח נפש דוחה שבת, וע"ז קאמרי רבנן דלא מהני מה שירפא אותו בשבת, רק כיון דחושש באזנו סימנא מילתא הוא שפגם במצות עשה ולא תעשה, שלא רצה לשמוע לכל מצות התורה רק כאדם הזה שרוצה לשמוע רק מה שמקבל עבורו שכר בהאי עלמא, וא"כ העצה קודם שירפא אותו שיקבל עליו לשמוע את כל מצות התורה, ואח"כ ירפאהו, ויועיל הרפואה שכיון שרוצה לשמוע את כל מצות התורה נתקן הפגם בנשמתו וצריך רק רפואה גשמית.
– כג –
ומקושר שפיר המדרש לפסוק האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי, דהכתוב מיירי באדם שאינו רוצה לשמוע רק מצות שמקבלים עליהם שכר בעולם הזה, ועל כן אמר שהוא חושש באזנו, שאינו רוצה לשמוע את כל דברי התורה, גם המצות שאין מקבלים עבורם שכר בעולם הזה.
– כד –
ועפ"ז יבואר מאמר הנביא הושע, שובה ישראל עד ד' אלקיך כי כשלת בעונך, שמדבר כאן מחוטאים שאינם מבינים גודל מעלת התורה"ק ושכר גן עדן הנצחי, רק שכר עולם הזה, ועל ידי כן הם בבחינת עד ה' אלקיך, שמוכנים לקיים רק המצות ששמעו מפי הקב"ה בעצמו, דאיכא בהו משום לא תלין פעולת שכיר, ומשלמים שכר בעדם בעולם הזה.
– כה –
לאנשים כאלו אומר הנביא, קחו עמכם דברים, שתקחו על כל פנים הדברים שדיבר הקב"ה, והם אנכי ד' אלקיך, לא יהי' לך, וזה יועיל שיקויים אצליכם ושובו אל ה', דע"י האמונה יתחזקו ממילא אח"כ לשמור כל התורה כולה, כמו שהבאנו לעיל מספה"ק יושר דברי אמת דאמונה הוא יסוד תרי"ג מצות, ובודאי שעי"ז יתחזקו לשמור כל התורה כולה.
ובחתם סופר פי' מדרש הנ"ל, החושש באזנו, שאינו שומע דברי המוסר שאומרים לו, מהו שיאמר לו בשבת ויתודה, דהרי אסור להתודות בשבת, על זה אמר דהוי פקוח נפש, שיצייר האדם במחשבתו כאילו הוא שבת האחרונה, והוי פקוח נפש ושרי.
– כו –
ועכשיו הזמן שעלינו להתחזק בתשובה ובקבלה על להבא, שבודאי עי"ז יהי' יום הכיפורים הבעל"ט בתכלית השלימות, דכל ברכאין דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין, כל הברכות והשפעות טובות של כל ימות השבוע ברוחניות ובגשמיות תלויים בשבת, ואם נקבל על עצמינו בשבת זה לשוב בתשובה כראוי, יעזרינו הקב"ה שכן יהי' באמת ביום הכיפורים הבעל"ט, אמנם העיקר הוא האמונה שאנו מאמינים שהקב"ה בודאי יקבל תשובתינו, ועי"ז נתחזק ונשמור את כל מצות ד'.
ואיתא בספה"ק תפארת שלמה (פרשת בשלח) שבגלות נתחזק רק ע"י האמונה, והרה"ק רבי זושא זי"ע אמר שבעקבתא דמשיחא יסתלקו כל האותות והמופתים ורק ע"י אמונה נתחזק.
על כן עתה, בשבת שובה, שהשבת מסוגל לתשובה, כמובא בספרים הקדושים (ובאריכות בספה"ק סידורו של שבת) דשב"ת ראשי תיבות ש'בת ב'ו ת'שוב, כל אחד יתחזק לשוב בתשובה שלימה לפניו ית'.
– כז –
ובאמת כך הוא דרכו של היצה"ר להטעות את האדם שיחשוב כי הקב"ה אוהב רק צדיקים גמורים שלא חטאו מימיהם ולא פגמו בנפשותם, שהמה חשובים מאד בעיני ה' וכל מצותיהם עושים רושם אדיר בשמים, אבל האיש הפשוט מהמוני העם, וכל שכן מי שכבר סר מדרך התורה זמן זמנים טובא, ונפל כבר בעומקא דתהומא רבא, מקום הקליפות רח"ל, ושוב הוא עוזב דרך ההוא ומקרב עצמו לד' שנית כברי' חדשה, קשה לו לצייר בעצמו כי הוא עדיין ספון וחשוב לפניו יתברך.
אך באמת זהו טעות גדול, כי מאמינים אנו שהקב"ה פותח שער לדופקי בתשובה והוא צופה לרשע וחפץ בהצדקו, עד שאמרו חז"ל בברכות (דף ל"ד ע"ב) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ובפרט אם עושה תשובה מאהבה, דאמרו רז"ל (יומא דף פ"ו ע"ב) שבתשובה מאהבה זדונות נעשות לו כזכיות, נמצא שלא חטא מעולם והרי הוא צדיק גמור וכקטן שנולד דמי.
– כח –
וכעת נחזור על הראשונות, לתרץ קושיית הכתנות אור האיך מהני תשובה, הלא כיון שנדחה שוב אינו נראה דקיימא לן נראה ונדחה אינו חוזר ונראה.
אך יתורץ בהקדם קושיית הישועות יעקב (סימן תקפ"ו) לר' יוחנן דס"ל (ראש השנה דף כ"ח ע"א) אם תקע בשופר של עולה יצא משום דנפק לחולין, ומקשה הישועות יעקב דאמאי יצא, הא קודם שתקע בו עדיין הי' הקדש, וכעת נדחה ע"י שמעל בו כשתקע בשופר, וא"כ איך חוזר להכשירו ע"י מה שתקע בו והוציאו לחולין, נימא יש דיחוי אצל מצות ונראה ונדחה אינו חוזר ונראה. ושמא תאמר דע"כ יצא משום דאין דיחוי אצל מצות, אם כן קשה מאי קמיבעי לי' במסכת ע"ז (דף מ"ז עמוד א') ובסוכה (דף ל"ג עמוד א') אי יש דיחוי אצל מצות, תפשוט לי' מדברי ר' יוחנן דהתוקע בשופר של עולה יצא, משום דאין דיחוי אצל מצוות.
– כט –
ויש לתרץ ע"פ דברי הרמב"ם בהלכות איסורי המזבח (פרק ו' הלכה ו') אם טיהרן ואחר כך הקדישן הרי אלו מתנסכין ואם הקדישן ואחר כך נטמאו הואיל ונדחו ידחו, עכ"ל.
ובלקח טוב (כלל ו' אות ג') כתב הסברא בזה, דהיכא דנתחדש הדבר ופנים חדשות באו לכאן, לא שייך בזה דיחוי, כיון שהדבר החדש שבא עכשיו הרי לא נדחה מעולם, עיי"ש.
– ל –
ועפ"ז מיושב קושיית הישועות יעקב, דכיון דהפסול בשופר היתה כשהיתה עדיין קדשים ומיד שיצא לחולין נעשה ראוי לתקוע בו, א"כ הוה ליה פנים חדשות באו לכאן, דחולין וקדשים שני מינים הם, ואם מין זה, חולין שהוא עתה, בזה לא היה שום דיחוי מעולם, רק בשופר של קדשים, על כן ראוי לתקוע בו.
– לא –
ושפיר מיושב הקושיא לגבי תשובה, איך מהני הא כיון דנראה ונדחה שוב אינו חוזר ונראה. אך להנ"ל מובן שפיר, דהן אמת שכשחטא האדם נדחה, אמנם כששב בתשובה נעשה כברי' חדשה בלי שום פגם, והוי ליה כקטן שנולד, ובפרט כשעושה תשובה מאהבה, שזדונות נעשו לו כזכיות, הרי הוא בבחינת פנים חדשות באו לכאן ואין כאן שום דיחוי.
– לב –
ועל דרך זה יש לבאר עוד מאמר הכתוב בהושע י"ד הנ"ל, שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך. ולכאורה צ"ב, מדוע קראו הנביא בשם ישראל, הלא ידוע מספרים הקדושים דישראל הוא מדריגה גבוה, בחינת הצדיקים, ויעקב הוא מדרגה פחותה, המוני עם, וא"כ כשמדבר הכתוב במי שצריך עדיין לשוב על עוונותיו, כי כשלת בעונך, מדוע מכנהו בשם ישראל, שהוא כינוי ותואר למדרגה גדולה יותר.
אך לדרכינו דע"י התשובה נעשה השב כאדם חדש ופנים חדשות באו לכאן, מובן שפיר, דתיכף כששב בתשובה ראוי לכנותו בשם ישראל, דכבר אינו בבחינת יעקב שהיה בה מקודם, דפנים חדשות באו לכאן, ועל כן שובה ישראל עד ה' אלקיך.
– לג –
ועל דרך זה יש לבאר מנהג ישראל תורה, שנהגו ישראל קדושים מקדמת דנא, בכל דור ודור שרבני העיר דורשים בשבת של עשרת ימי תשובה מענין התשובה, וטעמא מיבעי מדוע דוקא בשבת דורשים לעורר את העם בתשובה.
אך יובן עפ"י אמרם ז"ל (מדרש רבה פרשת בראשית) על פסוק ויברך א' את יום השביעי ויקדש אותו, במה ברכו, ברכו במאור פניו של אדם, אינו דומה מאור פניו של אדם בחול למאור פניו של אדם בשבת.
נמצינו למדים שבשבת מקבל האדם פנים חדשות לגמרי ואינו אותו אדם שחטא במשך ימות השבוע. ועל כן דורשים בשבת לעורר את העם לתשובה, דבשבת יש לאדם פנים חדשות ולא שייך אצלו דיחוי, דזהו כל הטעם דלא אמרינן בתשובה נראה ונדחה אינו חוזר ונראה, משום דאם נראה בעת שנתחדש בו דבר חדש, לא אמרינן בזה אינו חוזר ונראה, וכמו שביאר הלקח טוב בדעת הרמב"ם הנ"ל.
– לד –
וכיון דאיירינן בשבת תשובה, נימא בה מילתא חדתא, בטעם לשבח ששבת שובה חל בדרך כלל בפרשת האזינו או בפרשת וילך, דהנה פרשת האזינו מיירי מתורה הקדושה, אמרי פיו של משה (ותשמע הארץ אמרי פי) היינו תורה, וכן יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי הכוונה ג"כ על תורה. וכן בפרשת וילך מיירי מתורה, דכתיב בה (דברים ל"א, י"ט) ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, וכן (פסוק כ"ד ולהלן) ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם, ויצו משה וגו' לקוח את ספר התורה הזה וגו'.
– לה –
ויבואר שפיר דע"כ חל שבת שובה בפרשת וילך או בפרשת האזינו, להורות דעיקר התשובה הוא ע"י התורה, וכמו שכתב האור החיים הקדוש בפרשת בחוקותי (כ"ו, י"ח) על פסוק ואם לא תשמעו לי, וז"ל, תלה הדבר בשמיעה שהיא התורה, כי מן הנמנע שיחזרו בתשובה זולת על ידי התורה, עכלה"ק.
ולכן חל שבת שובה תמיד בפרשת וילך או בפרשת האזינו, דמיירי בה מלימוד התורה ומצוותי' עד תומ"ם, להורות לנו דעיקר התשובה הוא ע"י התורה, כמ"ש באוהח"ק הנ"ל, והבן.
ונשתדל עתה כולנו יחד, וכל אחד מאתנו בפני עצמו, לשוב בתשובה שלימה לפני הקב"ה, ובתשובה מאהבה דעי"ז נהי' כברי' חדשה.
והנה אנו עומדים סמוך ונראה ליום הקדוש, ע"כ הזמן גרמא להכין עצמנו לזה עכשיו, ונזכה להתקרב אליו ית"ש ע"י התשובה כמ"ש שובה ישראל עד ד' אלקיך שתהי' מקושר בד' אלקים ע"י תשובה שלימה, ונזכה לביאת משיח צדקנו ב"ב מתוך רחמים וחסדים, אמן.
ערב יום הקדוש
שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה: עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר וברש"י [שבת לד] פי' דהני תרי עשרתם ערבתם שייך למימרנהו בלשון שאלה, אבל הדליקו את הנר לא ע"כ.
נראה לפרש דקאי על ערב יום הקדוש, דיום הכפורים נקרא שבת וערב יום הקדוש הוא הזמן שצריך לקיים לפני ה' תטהרו בתשובה שלימה, ואז צריך כל אדם לעשות חשבון לחשוב חשבונו של עולם.
עשרתם פי', היאך עברו עשרה ימי תשובה אלו בתיקון המעשים בסור מרע כדת, כל חלקו מה שעבר עליו במשך השנה.
ערבתם פי', אם תיקן מה שערב לחבירו. וכמו שפי' הבעש"ט כל ישראל ערבים זה לזה, שאחד מעורב בחבירו וצריך האדם לתקן מה שערב בעד חבירו. וזה צריך האדם לעורר עצמו בערב יום הקדוש, הן מה שתיקן בסור מרע בעד עצמו. וזהו עשרתם כנ"ל והן מה שצריך תיקון בעד חבירו שערב בעדו וזה ערבתם כנ"ל.
הדליקו את הנר. וזה אין צריך לומר בלשון שאלה, רק צריך לזכור שעד יום הקדוש עוסקים בתיקון המעשים בסור מרע ומיום הקדוש ואילך מתחיל תיקון המעשים בעשה טוב. לקיים מצות ומעשים טובים, וכמש"כ במד"ר [אמור] עה"פ ביום הראשון כו' ומיום הכיפורים עד החג כל ישראל עסוקין במצות זה עוסק בסוכתו וזה בלולבו וביום טוב הראשון של חג כל ישראל עומדין לפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן לשמו של הקב"ה ואומר להם מה דאזל אזל מן הבא נחיל חושבנא ע"כ.
וזהו ענין הדליקו את הנר, כי נר קאי על נשמת האדם, כש"כ נר ה' נשמת אדם, וע"ז אומרים כי עכשיו הוא הזמן להדליק את נשמותינו ולהאירם בתורה אור, ומצות ומעשים טובים ויה"ר כו'.
שלשה דברים צריך כו' עשרתם. פי' ע"פ מש"כ בספר הגן דצריך האדם להפריש יום אחד מעשרה ימים לה' וזהו הפי' עשרתם, האם עשית כך כל השנה. ערבתם הוא כנ"ל, ערבות שמחוייב בעד חבירו ג"כ מה שלא הפריש וכנ"ל. הדליקו את הנר פי' האם תקנו הגלגולים הקודמים, כי נר קאי על הנשמה.
ואם ח"ו לא תקנו אז צריכין לידע כי יום הקדוש הבעל"ט יום העשירי של החודש הזה ויום עשירי של השנה שמפרישין אותו לעבודת השי"ת לתשובה. וכן אי"ה יתקן הלאה להפריש כמש"כ בספר הגן. וכן ערבתם בעד חבירו יתקן אי"ה מחר ביום הקדוש שמפרישין אותו לתשובה ולכפרה. וכן הדליקו את הנר, שמתקן גלגולים הקודמים, זהו הזמן עתה בעת אכילת סעודה זו שמקיימים מצות עשה בכל אכילה ואכילה. והכל מגולגל באוכלים ומשקים, כמובא בהקדמת עץ חיים ובשער הגלגולים לר"ח וויטאל, וע"כ הזמן הוא היום בעת קדושת האכילה להעלות הנשמות המגולגלים במאכלים ולבררם ולהעלותם ובזה ידליקו את הנר.
vvv
יום הכיפורים
דרשה לפני כל נדרי
– א –
כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ד' תטהרו
א) יש להבין כפל הלשון, דפתח קרא כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, ואחר כך אמר עוד הפעם לפני ד' תטהרו.
– ב –
אנו אומרים בתפילות ר"ה ויוה"כ, מלפניך משפטינו יצא עיניך תחזינה מישרים.
ב) צ"ב אומרו מלפניך, מאי בעי בזה, ומאי נפקא מינה אם הוא מלפניך או לא, הלא העיקר הוא שמשפטינו יצא לאורה, ויצא לצדק דיננו.
– ג –
בנבואת הושע (י"ד, שאנו אומרים אותה בשבת שובה) שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך, קחו עמכם דברים ושובו אל ה'.
ג) צ"ב כפל הלשון, שובה ישראל עד ה' אלקיך וגו', ואחר כך אמר עוד הפעם ושובו אל ה'.
ד) צ"ב אומרו קחו עמכם דברים, איזה דברים צריכים לקחת עמהם טרם שובם אל ה'.
ה) צ"ב מדוע פתח הכתוב בלשון יחיד, שובה ישראל עד ה"א כי כשלת בעונך, וסיים בלשון רבים, קחו עמכם דברים ושובו אל ה'.
– ד –
במזמור לדוד ה' אורי וישעי (תהלים כ"ז) שאנו אומרים אותו מר"ח אלול עד הושענא רבה, כתיב (פסוקים ג-ו) אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי, אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח, אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, כי יצפנני בסוכו ביום רעה יסתירני בסתר אהלו וגו', ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי וגו'.
בסיום המזמור, קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'.
ו) צ"ב המשך הפסוקים, וגם מה שאמר אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' וגו' לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, הלא כל אחד ואחד יש לו כמה בקשות מהקב"ה, וגם צ"ב אומרו שבתי בבית ה' וגו' ולבקר בהיכלו, וכי די בכך, מה יש לו לעם הארץ, שאינו יודע כלום, במה שהוא יושב בהיכל ה' ומבקר בהיכלו, הלא העיקר הוא מה שעושים בתוך היכל ה', תורה ותפילה, ולא עצם הישיבה.
ז) צ"ב כפל הלשון, קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך, ומסיים הפסוק עוד הפעם וקוה אל ה', מדוע כפל לשונו לומר ב' פעמים וקוה אל ה'.
– ה –
ואפשר ליישב הכל בחדא מחתא, דהנה בספה"ק ערבי נחל (לשבת כ"ח אלול) מביא משל למלך אחד שהיה תקיף מאוד ומלך בכיפה, והיו לו כל המעלות והמדות, רק חסרון אחד נמצא בו, שהיה איש טוב לבב ורך המזג, ומטיב אפילו למורדים בו, ולא נשאו לבו להעניש לשום אדם, כי טבעו היה רק להיטיב. ובאמת אי אפשר למלוכה להתנהג באופן זה, שלא יהי' אימת המלכות בעולם, וכבר ידוע מה שאמרו רז"ל (אבות פרק ג' משנה ב') שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו.
ונתייעץ המלך עם היועצים בדבר זה, וזאת העצה היעוצה, יבנו למלך היכל גדול ונחמד למראה אשר המלך ישב בו ועבדיו עומדים לפניו, וסביב להיכל זה אחורי הכתלים ישכנו לסטים ריקים פוחזים ואנשים מרי נפש, ויתן המלך רשות לכל איש אשר ימצאו במקומם ובמחיצתם דהיינו חוץ להיכל המלך, הרשות נתונה להם לעשות עמו מה שלבם חפץ באין מוחה, והיה כאשר איזה איש יתחייב למלך לא יעשה לו המלך כלום רק ידחהו חוץ להיכל המלך, ויעשו כן.
והיה כל איש אשר חטא דחוהו מחוץ להיכל ובא למקום הלסטים והופקר להם, ותפסוהו ועשו בו מה שלבם חפץ. כך היה זמן רב, והמלך ברוב טובו גם זאת הדחיה הרע בעיניו, והיה מסתכל אולי יזעק אל המלך והשרים לשוב מדרכו הרעה ויחמלו השרים עליו להשיבו. אכן אותו הנדחה לא היה לו פנאי לצעוק כי מיד שנדחה מן ההיכל היה במקום הלסטים ומיד תפסוהו ועשו מה כל חפצם, אבל למלך הרע זאת מאוד.
ויהי היום, חטאו שני בני המלך האלו ונתחייבו למלך, וירע למלך מאוד לעשות בהם משפט, רק לא היה יכול להשיב פני השרים היושבים ראשונה במלכות, לחפות על בניו, וידחום מחוץ להיכל המלך.
אמנם הלסטים בראותם שני בני המלך אתם במחיצתם, לא עלתה בלבם כלל שאלו נדחו מהיכל המלך, כי ידעו שחביבים הם למלך מאוד, וסברו שבאו להרוג אותם בציווי המלך, ונסו מנוסת חרב וטמנו את עצמם ביערות.
וכראות המלך זאת הוטב בעיניו ונשקף להם אולי ישובו מדרכם ויבקשו על נפשם מאת המלך טרם יודע ללסטים אשר אלו נדחו מהיכל המלך.
כראות המלך שאינם שמים לב, דיבר להם: בניי, הלא אתם ידעתם כי בקרוב יהיה יום המיוחד אצלי אשר כל עבדי ואוהבי מוכרחים להיות בהיכלי, וכשיראו הלסטים באותו יום שאינכם מובאים להיכלי, ידעו שנדחים אתם ויעשו בכם כרצונם, לזאת מהרו קודם בוא אותו יום ומלטו נא את נפשכם בתחנונים ובכי, ועיין שם הנמשל.
– ו –
ולדרכינו י"ל דהנמשל דהקב"ה חפץ בתשובה וכאשר בני ישראל רוצים לשוב בתשובה אז הקב"ה מקבל התשובה, אבל המקטריגים לא נחו בזה ואין מפסיקים מלקטרג אפילו רגע, ע"כ מבקשים מהקב"ה מלפניך משפטינו יצא, שאף שחטאנו לפניך, מכל מקום נהי' בבחינת מלפניך, שלא תדחה אותנו מהיכל המלך, ואז, כאשר יראו המקטרגים שאין אנו נדחים מהיכל המלך, אז יברחו המקטרגים לדרכם בפחדם שמא יבטלו אותם בני ישראל, ואז ממילא יקוים בנו עיניך תחזינה מישרים, שתראה בנו רק מישרים, כי באמת רצוננו להיות טוב ולעבוד אותך, רק היצר הרע שאור שבעיסה מעכב (ברכות י"ז ע"א), אמנם כל זה הוא רק אם אנו מלפניך, שעדיין לא נדחינו מהיכל המלך, וכנ"ל.
– ז –
אמנם צריכים אנו לדעת שאין לנו לסמוך על זה בלי תשובה, כי הקב"ה רוצה עכ"פ בתשובת יראיו, ואם לא נעשה תשובה כראוי ח"ו, יש חשש שמא יראו המקטרגים שהמלך הוא בכעס על בניו ח"ו ולא ירפו ידיהם מלקטרג ח"ו, ואז לא מועיל עצה הנ"ל, על כן צריכים לשוב בתשובה שלימה.
– ח –
מורי ורבותי, עכשיו, בעת כניסת יום הקדוש, כל אחד מאתנו נתעורר בתשובה, וכמ"ש בספה"ק זרע קודש (ד"ה במדרש וכפר) שרואים בחוש שקודם כניסת ליל יום כיפור נופל אימה ופחד אפילו על הפחות שבישראל, אבל עכשיו לפני כל נדרי צריך כל אחד ואחד לשוב בתשובה שלימה ובחרטה באמת, חרטה על העבר וקבלה על להבא, ולא להניח את התעוררות התשובה.
ועכשיו, בעת כניסת יום הקדוש, כיון דלשטן לית ליה רשות לקטרג, כמו שאמרו רז"ל ביומא (דף כ' ע"ב), ועיין בכתר שם טוב (אות ש"ל) שכתב דבעת כניסת יום הקדוש בא השטן בכל כוחו לקטרג על כל האדם, ע"כ נתעורר עכשיו בתשובה שלימה כדי שנזכה בדין, והקב"ה ישלח את השטן לדרכו שלא יוכל לקטרג, ואם לא עכשיו אימתי.
ובודאי אנשים כערכינו, אעפ"י ששבנו בתשובה שלימה מראש השנה עד יום הכיפורים, כמה נסיונות באים על האדם שנכשל בהם, ע"כ עתה יתעורר כל אחד בתשובה, דהא בשנה שעברה ידוע לנו כמה צרות עברו על אחינו בנ"י ע"כ נתחזק עתה בתשובה שלימה ועי"ז בודאי יתקבלו לרצון תפילותינו ביום הקדוש, שאז אין השטן מקטרג.
– ט –
ובעת כניסת יום הקדוש, שאז רוצה השטן להתגבר ולקטרג ח"ו ביודעו היטב שבעצם יום הכיפורים לית ליה רשות למישטן, ע"כ רוצה לקטרג בעת כניסת היום, ולכן אנו מזכירים תיכף הפסוק כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם, ואם תאמר איך יכפר עלינו, הלא השטן מקטרג בעת כניסת היום, על זה מסיים לפני ד' תטהרו, כיון שמשפטינו יצא מלפני ה', דיהי' מה שיהיה, אנו עומדים עדיין בהיכל המלך, ועדיין לא נדחינו משם, ועי"ז יתיירא ויתבהל השטן, ויסתמו משטינינו ומקטריגינו.
– י –
עכ"פ כבר מלתינו אמורה שבודאי בלי תשובה לא מהני, שהמקטריגים יראו שהקב"ה כעס על בניו, ולב יודע מרת נפשו ונתעורר עכשיו לפני כל נדרי בתשובה, וצריכים אנו לידבק בהקב"ה בקשר אמיץ וחזק בעוד שאנו נדחים בגלות המר הזה, ויתעוררו עלינו רחמים המרובים לקבץ פזורינו מבין הגוים ולגאול אותנו כבר גאולת עולם, כי קשה כבר כח הסבל בגלות המר הזה.
– יא –
וזהו מ"ש הנביא הושע, שובה ישראל עד ה' אלקיך וגו' קחו עמכם דברים ושובו אל ה', ודקדקנו מדוע כפל לשונו, שובה ישראל, ואח"כ אמר עוד הפעם ושובו אל ה'. ולהנ"ל הכוונה, דבפסוק ראשון מעורר אותנו הנביא שנתחנן להקב"ה שלא ידחה אותנו מהיכלו ח"ו, וזהו שובה ישראל שיהי' עד ה' אלקיך, פי' לפני שאתה שב בתשובה שלימה כראוי, תתחנן קודם להקב"ה שיקבל אותך בהיכלו, שיהי' עד ה' אלקיך, שתגיע עד להיכלו של הקב"ה, ואז כאשר יראו המשטינים שאנחנו עדיין עומדים בהיכל ה', יתייראו לנפשם לפגוע בנו, כי במה ששייך למלך אינם מעיזים לפגוע ולקטרג עליו.
– יב –
והנה אמרו רז"ל דהשטו יורד ומשטין עולה ומקטרג. אמנם כאשר רואה המקטרג שאין בכוחו לקטרג עלינו, ממילא מניח אותנו לעבוד את ה' ולשוב בתשובה שלימה לפניו כראוי, וזהו שכפל הכתוב לומר אח"כ קחו עמכם דברים ושובו אל ה', דאז, כאשר יניח אותנו השטן ולא יקטרג עלינו, ממילא לא יסית אותנו שלא לשוב בתשובה כראוי, וממילא נוכל לשוב לפניו ית', ושובו אל ה'.
– יג –
ומיושב מה שדקדקנו בתיבת דברים, איזה דברים צריכים אנו ליקח. אך להנ"ל הכוונה, שראשית צריכים אנו רק לומר איזה דברים לפניו ית', והדברים שצריכים לומר הם, רבונו של עולם, רוצים אנו להיות בהיכל המלך שלא תדחה אותנו משם, ואז נוכל לשוב כראוי כיון שלא יוכלו המקטרגים להשטין עלינו, וממילא יתקיים בנו ושובו אל ה'.
– יד –
ומיושב גם הדיוק מדוע פתח בלשון יחיד, שובה ישראל עד ה' אלקיך, וסיים בלשון רבים, קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. דבתחלה מיירי קרא במי שבא להיכל המלך, ועדיין עומד בהיכל המלך ורוצה ליכנס, דופק על פתח ההיכל ומתחנן שיכניסו אותו להיכל המלך יתברך שמו, ועל כן אמר בלשון יחיד, שובה ישראל עד ה' אלקיך, ואז כשהוא כבר בהיכלו של הקב"ה, עד ה"א, הוא ביחד עם אנשים הרבה, שכולם באו לתוך היכל המלך (משא"כ טרם הכנסו להיכל המלך הלא הי' אדם פרטי ויש מקום לחשוש שיחול עליו הקטרוג ח"ו) אז ושובו אל ה' לשון רבים, שכולם ביחד יכולים לשוב בתשובה, דמי שהוא בהיכל המלך אין מי שיקטרג עליו.
– טו –
ועל פי זה יתבאר הכתוב שאנו אומרים בימים אלו (תהלים מזמור כ"ז) לדוד ה' אורי וישעי וגו', אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, פי' עיקר והתחלת בקשתי מהקב"ה הוא שאהי' ראוי להיכנס לתוך היכל המלך, שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, כי כאשר אהי' בבית ה', ממילא אני נקרא לשמו ולא יעיזו המקטרגים לקטרג עלי ח"ו, כי יראו לנפשם פן תפגע בהם מדת הדין, וע"כ אמר אחת שאלתי וגו', דזהו תחילת ועיקר בקשתי, ואז ממילא אוכל לשוב לפניו ית'.
– טז –
וע"כ אמר בפסוק שלפני פסוק זה, אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי, אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח, דאם המשטינים ירצו להקים עלי מלחמה בגודל קטרוגיהם, אני בוטח בזאת, במה אני בוטח, במה שאני אומר ומתחנן להקב"ה אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, דאם אני בתוך היכל ה' ממילא יתקיים בי כי יצפנני בסוכו ביום רעה יסתירני בסתר אהלו וגו', דהקב"ה יצפנני בסוכו ויסתירנו בסתר אהלו, פי' בעצם הדבר שאני בתוך אהלו של הקב"ה, זהו בעצמו מגין עלי, ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי וגו', אמר ועתה דייקא, דכיון שנכנסתי להיכל המלך, ממילא ירום ראשי על אויבי סביבותי, דהמשטינים לא יוכלו לקטרג עלי ח"ו.
– יז –
ואחר כך, כשהוא כבר בהיכל המלך, וכבר נסו המקטרגים לדרכם, הוא יכול להתחנן להקב"ה (שם פסוק ז') שמע ה' קולי אקרא וחנני וענני, לך אמר לבי בקשו פני את פניך ה' אבקש, שאוכל להתקרב אליך על ידי תשובה ומעשים טובים, ושם (פסוק י"א) הורני ה' דרכך ונחני באורח מישור, אחרי שזכיתי להיכנס להיכלך, תורה אותי דרכך ותנחני באורח מישור.
– יח –
ועל זה מסיים דוד המלך ע"ה, קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה', ודקדקנו בכפל הלשון, מדוע כפל הפסוק לומר ב' פעמים קוה אל ה'. אך להנ"ל יובן הכוונה, דדוד המלך ע"ה אומר לאדם, טרם הכנסך להיכל ה' צריך אתה לקיים קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך, שתחזק ותאמץ לבבך ותקוה אל ה' שתזכה ליכנס להיכלו, ואז כשכבר תהי' בהיכלו לא יוכלו המקטרגים להשטין נגדך, ואז וקוה אל ה', שתזכה לשוב בתשובה שלימה לפניו ית', כי שתי תשובות יש כאן, ודו"ק.
ובאמת עתה, בעת כניסת יום הקדוש, הוא זמן מוכשר לעורר רחמים וחסדים מרובים, שתהיה שנה הזאת שנת גאולה וישועה, ועד זמן הגאולה יעזור הקב"ה שנוכל לעבוד אותו ית' בכל לבבינו ע"י שישפיע לנו שפע ברכה והצלחה, שכל בני ישראל יתברכו בבני חיי ומזוני, רפואות וישועות.
תהא השנה הזאת שנת אורה ושלום והשקט ובטח ויתקבלו תפילותינו ונזכה לשנה טובה לביאת משיח צדקינו מתוך רחמים וחסדים בקרוב ממש אמן לעבוד הקב"ה, אנס"ו.
יום הכיפורים
דרשה לפני כל נדרי
– א –
כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו (אחרי טז, ל)
– א –
וצריך להבין (כמו שדקדקו המפרשים), דתחילה אמר כי ביום הזה יכפר עליכם, היינו ש"היום הזה", יום הכפורים, מכפר עלינו, וכדעת רבי בש"ס יומא (פ"ה ע"ב) דעל כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר, ובלשון הידוע עיצומו של יום מכפר, ואח"כ אמר מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, היינו שאנו בעצמינו צריכים לטהר את עצמינו לפני ה'.
גם יש לבאר מה שדייק לומר כאן בלשון רבים (כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו).
– ב –
ונראה לבאר ע"פ משל (המובא בס' דרשות מהרא"ל) למלך שהי' לו בן ואהבו בחיבה יתירה, ומחמת גודל ההשפעה החמיץ, וישליכהו אביו המלך לארץ אחרת ביד שונאיו, וקבע לו יום מועד שיעריך בקשותיו. אך הי' לו משטין בארץ אחרת, הוא הממונה על שונאי הבן, ודרכו לשחד בעד בני אומתו, והי' תמיד משטין על הבן. מה עשה המלך בחכמתו שלא ישטין, קבע יום דין לדון גם בני המשטין, ואז הי' המשטין ירא פן תגדל חמת המלך על בניו, וע"כ בע"כ יענה אמן בהיות נידון בן המלך להמליץ עליו, כדי שלא יתמלא המלך חימה, וכשיבוא לשפוט בן המשטין יבער כאש חמתו.
והנמשל אלינו עם בני ישראל, דבהיותינו על אדמתנו ובית מקדשנו ותפארתנו הי' לנו כל טוב[22], ובעונינו השליך אותנו אל ארץ אחרת ביד שונאינו. וקבע לנו ביום הכסא שנעריך אליו בקשתינו לתת לנו מחי' בארץ אויבינו. ויבוא גם השטן לקטרג, כדאיתא ברעי' מהימנא פ' אמור.
לזאת עצה היעוצה, בהיות נקבע יום זה לשפוט אז גם את האומות גונדא דילי' ושרו של עשו הוא ס"מ הוא השטן. וזהו כוונת המדרש כשהוא עולה בדין עולה כדי לדון כל בני עולם. והנה אחר שנידונים אז גם בני עשו, וישראל נכנסין לדין תחילה מטעמא דגמרא מקמי דליפוש ריתחא, הנה במה שעשו נידון אח"כ, הוא ירא להשטין כי היכי דלא ליפוש ריתחא.
ולזה כאשר אנו מעוררין את הדין בשופר, אזי השטן ירא לנפשו פן תבער כאש חמתו ית' ויגדל הכעס בהיותו בא לשפוט הר עשו, הבאים לדין אחר בני ישראל, ולזאת הוא בהול וירא להשטין, וכאשר אין השטן משטין, אזי הוא ית' עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים.
ובזה מבאר שם המהרא"ל את מאמר הכתוב (תהלים פא, ד-ה) תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגינו, שעי"ז נקבע לחג, כי אנו בטוחים לצאת זכאי בדיננו, כי כאשר אין משטין, אזי רחמיו ית' מרובים. רק האלקים עשה להאי מקטרגא שיראו מלפניו (וכדאיתא). וכאשר באין לדון האומות שהם מכת דילי' ושרו של עשו בנפשו הוא, כי אם תתמלא סאת האומות בני עשו, אזי אחת דתו להעביר השר שלהם שהוא ס"מ והוא השטן בעצמו. וזהו כי חק לישראל הוא, הם ישראל שנכנסין לדין, ואח"כ האומות. וא"כ ישמור מחסום לפיו דלא לאפושי ריתחא. עכתו"ד.
– ג –
ובזה אתי שפיר פירוש הכתוב דפתיחנא בי', דאעפ"י שאמר כי ביום הזה יכפר עליכם, שעיצומו של יום מכפר, אבל כיון שישנם מקטריגים שמקטרגים עלינו, לכן אמר עוד לפני ה', דמכיון אשר כל באי עולם עוברים אז לפניו כבני מרון (וזהו לפני ה'), לכן אז בודאי תטהרו, כי אז נסתם פי המקטריגים.
– ד –
עוד נראה לפרש ע"פ מ"ש בס' גנזי יוסף להקשות על מה שאנו אומרים (בסליחות לערב ראש השנה ובתפילת נעילה) אל תבוא במשפט עמנו, דלכאורה הוא בסתירה למה שאנו אומרים בהמשך הפיוט מלפניך משפטינו יצא.
וכתב לבאר זה, על פי מה שפירש האלשיך הקדוש מה שאמרו במס' אבות (ספ"ד) על כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון, שבשעה שדנין את האדם, מושיבין אותו קודם בין הדיינים של מעלה לשפוט איש כמוהו על מעשים כמעשה של האיש הזה עצמו, והוא יחד עם שאר הדיינים מוציא את פסק הדין. ורק לאחר מכן מעמידים אותו לדין על פי פסק דינו הוא.
ולכך אנו מבקשים מהקב"ה: אל תבוא במשפט עמנו, שלא יושיב אותנו בין הדיינים של מעלה, כי באם אנו נוציא את המשפט אז לא יצדק לפניך כל חי. אך אם מלפניך – לבד – משפטינו יצא, אז – עיניך תחזינה מישרים. עכת"ד.
וזהו שהוסיף הכתוב לומר לפני ה' תטהרו, דכאשר משפטנו מובא לפני ה', ולא לפני ב"ד של מעלה, וכנ"ל בפירוש מלפניך משפטינו יצא, אזי תטהרו.
– ה –
מורי ורבותי, אנו עומדים כעת בזמן שלפני יום הדין הנורא, ועוד מעט אנו נכנסים ליום הקדוש, שהוא היום המקודש ביותר מכל השנה, ונקרא אחת בשנה, יום שבו נחתם גזר דיננו על פי כל הדברים שעשינו בשנה שעברה, ובו נחתם מה שיעבור עלינו במשך השנה הבאה עלינו לטובה.
יום זה הוא היום הקשה ביותר מכל ימות השנה, כמבואר בחז"ל (ר"ה ט"ז ע"ב) דבינונים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים, זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה (ח"ו). כעת מבקרים מעשינו שעשינו במשך כל השנה העברה, וכן מבקרים כעת לראות איך עברו עלינו עשרת הימים שניתנו לנו לזַכות עצמנו שנהי' ראויין להכתב ולהחתם בספר החיים, ברכה ושלום ופרנסה טובה וכו'. ומי יאמר זכיתי לבי, האם עשינו די פעולות והשתדלויות בימים אלו שעבורם ראויין אנו לזכות.
אבל לעומת זאת יש לנו כעת היום היותר מאושר מכל ימות השנה. כי ביום הזה מכפרים על עוונותינו, ואנו זוכים היום להטהר מכל העוונות. ביום הזה אנו מתקרבים אל אבינו שבשמים, כי עד עתה עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם (ישעי' נט, ב), ובהסרת המנוע אנו מתקרבים אליו ית"ש.
וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' תשובה (פ"ז הל' ו-ז), וז"ל: גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה . . התשובה מקרבת את הרחוקים. אמש הי' זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד . . אמש הי' זה מובדל מה' אלקי ישראל שנאמר עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם, צועק ואינו נענה . . ועושה מצוות וטורפין אותן בפניו . . והיום הוא מודבק בשכינה שנאמר ואתם הדבקים בה' אלקיכם, צועק ונענה מיד שנאמר והי' טרם יקראו ואני אענה, ועושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ושמחה שנאמר כי כבר רצה האלקים את מעשיך[23], ולא עוד אלא שמתאוים להם כו', עכ"ל.
נתבונן נא, כשקורה לאדם ח"ו איזה מקרה אסון במשך השנה, אז יש לו כבר הרבה זמן לטפל בהמאורעות שנתהוו לו, ומשתדל להטיב מצבו יומם ולילה. ואז כואב עליו לבו, באמרו הלא היתה לי היכולת לעכב כל זה, ולמה לא התפללתי על זה מקודם, ואלמלא הי' יודע זאת מקודם, הי' קורע עולמות לבקש רחמים ותחנונים.
אחי ורעי, תדעו שעתה הוא הזמן הזה, ויש בכוחינו כעת לנצל את הזמן היקר למנוע את האסונות רח"ל.
אנו רואים, שכאשר האדם עושה איזו עוולה וחטא נגד חוקי המדינה, הרי קל יותר לדחות ולתקן הדבר קודם שנעשה ממנו חוק ומשפט, אבל לאחרי זה עולה לו כבר הדבר בהרבה קשיים.
וכן הדבר אצלינו היום, אשר עד זמן גמירת הפתקין, יכולים אנו לתקן את הכל בתשובה תפלה וצדקה המעבירין את רוע הגזירה.
– ו –
והנה איתא בש"ס יומא (פו, ב): אמר ריש לקיש, גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות כו'. ומקשה: איני, והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות כו'.ומתרץ: לא קשיא, כאן מאהבה כאן מיראה.
וידועים דברי מרן הישמח משה זלה"ה (בפ' האזינו), אשר תשובת הרבים כוחה רב ועצום מאד, דאף בזמן שהם שבים מיראה בלבד, הקב"ה פושט ידו לקבל תשובתם כאילו היתה תשובה מאהבה, והזדונות נהפכים להם לזכיות, עכת"ד.
ולפי"ז שייך גם בדורנו דור השפל הזה לעשות תשובה מאהבה, והוא בזמן שישראל קדושים מתכנשין בבתי כניסיות ובתי מדרשות, אשר כל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין לט, א), שאז הקב"ה מרחם עלינו וקבל תשובתינו כבחינת תשובה מאהבה.
ועל זה בא הכתוב להורות כאן באמרו כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, בלשון רבים, פירוש, שכאשר תצטרפו יחדיו לשוב בתשובה דרבים, שכוחה יפה כתשובה מאהבה, הנה אז (יומא פו, סע"א) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד (וזהו לפני ה'), ואז מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו.
– ז –
והנה גם כאשר משפטינו הוא לפני ה', כנ"ל מס' גנזי יוסף שאנו מבקשים ומתחננים אשר מלפניך משפטינו יצא, אעפי"כ אין אנו יכולים להיות בטוחים אשר יהי' מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, אלא אם כן עשינו תשובה, אשר אז הקב"ה שהוא אל רחום וחנון מקבל את תשובתנו. אבל אם לא עשינו תשובה, אז מי יפתח פה לומר שהקב"ה יקבלו בתשובה.
ולכן עכ"פ עכשיו, לפני החתימה, יקבל עליו כל אחד ואחד שלא לחטוא עוד, בחרטה על העבר וקבלה טובה על להבא, ועי"ז נזכה כולנו לחתימה טובה, שנאת גאולה וישועה, בביאת גואל צדק בב"א.
מתוך דרשת כל נדרי
על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו כו'. זאת בגימטריא: צום, קול, ממון, והוא תשובה תפלה וצדקה (כמבואר בספרי בעש"ט), לעת מצוא קאי על עשרת ימי תשובה, כמו שדרשו חז"ל עה"פ דרשו ה' בהמצאו, אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ, ובפרט בשעה הנעלה הזאת בהתקדש עלינו יום הקדוש, הוא היום מצוא של השנה, שראוי לשוב לפניו בתשובה, תפלה, וצדקה, המעבירין את רוע הגזירה, הרמוזים בתיבת זאת, וגם על זאת גופא צריך להתפלל, שנזכה להתפלל ולשוב בתשובה שלימה לפניו. וראוי להתפלל בהכנעה ובשפלות שלא יאחזו החיצונים בתפלתינו. ובאמת כל אחד ואחד מאתנו יודע מרת נפשו שאי אפשר לעמוד לפני ממ"ה הקב"ה מחמת מצבינו [ליידער]. רק לשטף מים, היינו החיצונים שלא יאחזו בתפלותנו, שהיום הוא הזמן להעלאת תפלותנו ומבקשים: משטין בכבל אסור ותקות אסירי בשור, שלא יאחזו בנו ובתפלותנו, שיעלו לפני כסא הכבוד ויקובלו לרחמים ולרצון.
בין יוה"כ לחג
– א –
[סנהדרין צז] אין בן דוד בא עד שיכלה פרוטה מן הכיס, ופי' כעין מה שפי' בדברי יחזקא' פרטיות שבכיס. שפי' שם שלא יתפלל בעד עצמו רק משום צער השכינה. והוא פי' כע"ז עד שיכלה פרוטה שבכיס, שכל אחד ואחד יעשה ג"כ טובות לחבירו ולא יכוון רק בשביל עצמו, והיינו פרטיות שבכיסו. וגם שיכלה פרוטה שבכיס לחבירו, ויתן צדקה בנפש ובגוף בכל דיני החסד. ובפרט בימים אלו שזמנם לעסוק במצוות ובמעש"ט וכדברי המדרש המבואר לעיל בערב יוה"כ בד"ה שלשה.
לסוכות
למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו'. צ"ב לשון דורותיכם.
כתיב ויהי בשלם סוכו (תהלים ע"ו ג'). צריך ביאור למה אמר הכתוב "ויהי" שהוא לשון צער (מגילה דף י' ע"ב), הלא סוכות הוא זמן שמחתינו, הרי הכתוב נקט "סוכו" הרומז לחג הסוכות.
איתא במדרש רבה, קודם שברא העולם עשה לו סוכה בירושלים ואמר יה"ר שיכבשו רחמי את כעסי ואתנהג עם בני במדת הרחמים.
ואפשר לומר בביאור הכתוב ויהי בשלם סוכו, שהפסוק מרמז "ויהי", אם האדם הוא בצער על עבירות שחטא נגד הבורא ית', "בשלם", יכול להגיע לשלימות שיתוקנו עוונותיו, ע"י "סוכו", פי' שיקיים מצות סוכה בכל פרטי' ע"י הכנסת אורחים, כמבואר בזוה"ק דיש להחמיר מאוד להכניס אורחים בתוך סוכתו, וכן ידוע מספה"ק דהאושפיזין אינם נכנסים לסוכה אלא א"כ יש שם אורחים, כי עיקר מצות סוכה הוא לרחם על בני ישראל כמבואר במדרש הנ"ל דקודם בריאת העולם אמר הקב"ה יה"ר שיכבשו רחמי את כעסי ואתנהג עם בני במדת הרחמים.
* * *
עוד אפשר לומר ע"ד הנ"ל ויהי לשון צער, שיש לו צער בגלל חטאיו, וע"ז נתן הכתוב עצה "סוכו", ויבואר עפמ"ש בספה"ק קדושת לוי (האזינו) לפרש המדרש תנחומא (אמור כ"ב), על פסוק ולקחתם לכם ביום הראשון (ויקרא כ"ג, מ') וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא, אלא ראשון לחשבון עוונות, שלכאורה אין לו ביאור כאשר האריכו למעניתם המפורשים הקדמונים.
ומפרש בקדושת לוי וז"ל, והנראה כי באמת נכון הדבר שבימים האלו מראש השנה עד יום הכיפורים כל איש ואיש בודאי עיניו פקוחות על כל דרכיו לשוב אל ה', איש לפי שכלו יהולל, ולפי מדריגתו מפחד ה' ומהדר גאונו בקומו לשפוט הארץ, כי קרוב יום ה', ומי יכול להצטדק בדין, ומי הגבר אשר לא יירא, ואיזהו נפש אשר לא תעונה, כי יבא להיות נשפט לפני שופט כל הארץ על כל מעשיו, הלא החרד על דבר ה' יעשה במרום הר שכלו לתקן את אשר עוות, והתשובה נקראה "תשובה מיראה". ואחר יום הכיפורים, כשעוסקים במצות סוכה ולולב וד' מינים וצדקה כיד ה' הטובה בנדבה וחיבה, לעבוד את עבודת ה' בשמחה וטוב לב, אזי התשובה הזאת "תשובה מאהבה".
וידוע מאמר חז"ל (יומא פו:) שעל ידי תשובה מיראה הזדונות נהפכו לשגגות, ועל ידי תשובה מאהבה הזדונות נהפכו לזכיות, כאשר איתא שם. והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו הרוצה בתקנת השבים לפניו באמת ובאהבה כאמור, ולא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מחטאתו וחיה, על כן בחג הזה שאנו באים לחסות בצל שד"י, על ידי מצות ומעשים טובים מאהבת השי"ת, אז מונה העונות לידע כמה מצות יהיו חילוף העונות, מה שאין כן עד סוכות דהוא מיראה אזי לא ימצא כלל, שעדיין הם שגגות, אמנם בסוכות שהוא מאהבת השם, אז השי"ת מונה וסופר העונות, כדי שיתהפכו לזכיות, ויהיו מליצים טובים על ישראל. וזהו פירוש ראשון הוא, שנקרא החג הזה ראשון כי לו משפט להקרא ראשון, על שיש בו מעלות חשבון העונות, ואזי הוא משפיע לנו טובה וברכה כאשר רצונו יתברך להשפיע תמיד, כי יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה כו', עכדה"ק.
ובספה"ק אגרא דכלה (פ' אחרי) פי' בזה הכתוב כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. ויש להתבונן למה הבטיח הוא ית' רק הטהרה מהחטאים שהם שגגות, הרי גם על זדון ומרד יכפר הטוב וסלח לעמו ביום הקדוש הלזה. וגם יש לדקדק בכפל הלשון לטהר אתכם תטהרו.
אך להנ"ל יתפרש הכתוב, דהכי קאמר, כי ביום הזה יכפר עליכם, כפרה הוא קינוח והסרה לעונות ויהיה כשגגות, והכוונה מהשי"ת על התכלית' שאחר כך רוצה לטהר אתכם כעצם השמים לטוהר מכל חטאתיכם, גם מהשגגות הנעשים כעת מהעוונות, גם מזה יטהר אתכם ויעשה לכם לבושי טהרה כי יהיו זכיות, ואימתי יהיה זה, לפני ה' תטהרו, כשתשמחו לפני ה' שבעת ימים, היינו בחג הקדוש זה יהיה תשובה מאהבה. וגם ירצה לפני ה', כשתקחו הד' מינים אשר מרמזים לשם הנכבד, וגם על הד' מינים לא השליט עליהם שום שר רק הש"י לבדו, אז תטהר"ו, שמאותן השגגות הנעשים כעת מהזדונות יתהווה זכיות לטהרה מלבושי כבוד לכם והבן, עכדה"ק.
ובזה יתבאר הכתוב הנ"ל, ויהי, אין ויהי אלא לשון צער, אם האדם הוא בצער אודות עוונותיו שחטא ופשע נגד בוראו ית', אז העצה לזה "בשלם", יוכל לבוא לידי שלימות, ע"י "סוכו", פי' ע"י חג הסוכות שאז הוא הזמן של תשובה מאהבה, והזדונות נעשות זכיות, ממילא בא עי"ז לידי שלימות, משא"כ בר"ה ויוה"כ שעושים רק תשובה מיראה, אין זה עדיין שלימות התשובה דהלא הזדונות נעשים שגגות, ודו"ק.
הושענא רבא
הושענא דביר המוצנע.
אפשר לפרש דהנה כתיב אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע. ואפשר לומר הכוונה, דטרם ביאת המשיח לא יוכלו בני אדם לדבר דיבורי קודש למען כבוד שמו ית', רק בצנעה, וכששני בני אדם מדברים ביניהם בסוד ואיש אחר רוצה לשמוע מה שמדברים, צריך לנטות אזנו היטב לשמוע מה שמדברים.
וזה שאמר הכתוב אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, שידברו כ"כ בצנעה מחמת גודל הבושה בימים ההם לדבר דיבורים שבקדושה בריש גלי, ויהי' כ"כ בצנעה עד שכביכול ויקשב ה' וישמע, שהקב"ה כביכול יטה אזנו לשמוע מה שמדברים, להראות דבעוה"ר אין איש שם על לב דיבורים שבקדושה וע"כ מתביישים שניהם ומדברים ע"ז בצנעה.
וזהו שאנו מבקשים הושענא דביר המוצנע, פי' הושע אותנו במצבינו שאנו עומדים בו, דהדיבור הוא מוצנע ומכוסה מאזני בני אדם, דכשרוצים לדבר דיבורים שבקדושה צריכים להצניע את הדיבורים מפני המלעיגים שמתרבים בעת הזאת, וע"כ מתחננים הושע נא.
עוד יש לפרש בקשתינו הושענא דביר המוצנע, דהנה כתבו המקובלים דלפעמים אין לאדם להוציא בשפתיו תפילתו ובקשתו מהשי"ת כדי להסתיר תפילתו מאזני המקטריגים, אלא יתפלל במחשבה דהרי הקב"ה יודע מחשבות. (ויש בזה מחלוקת הקדמונים אם המלאכים יודעים מחשבות בני אדם, עי' תוס' שבת דף י"ב ע"ב, ובספה"ק נועם אלימלך).
ומקרא מלא דיבר הכתוב (תהלים ה', ב') אמרי האזינו ה' בינה הגיגי, ופירש"י, כשאני אומרים האזינה, וכשאין אומרים בינה הגיגי, תבין לעמקי מחשבות הישראלי שכולו טוב.
ובספה"ק פירשו בזה מאמר הכתוב (פ' ויגש) ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני. פי' דבמדרש איתא אין הגשה אלא לתפילה. ובא הכתוב לרמז ויגש אליו יהודה, דלפעמים כשניגש איש יהודי להתפלל להקב"ה, ורוצה להסתיר תפילתו מהמקטריגים, העצה ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני, פי' שיתפלל באופן שיכנסו דיבוריו רק לאזני הקב"ה ולא לאזני המקטריגים, והיינו ע"י שיתפלל במחשבה.
וזה שאנו מתפללים הושענא דביר המוצנע, פי' הושענא בגלל אותם דיבורים שהם מוצנעים מהמקטריגים, ויעלו לפניך לוהושענא בזכותם, אף שאין אנו יכולים להוציאם בפה.
* * *
עוד יש לפרש מ"ש דביר המוצנע, ע"ד הכתוב הנ"ל, אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע, ויש לרמז דטרם ביאת המשיח לא יהא אפילו "איש אל רעהו", כי אם רוצים לתקן איזה דבר כדי למהר ביאת משיחנו ובנין בית מקדשינו ב"ב, אין עם מי לדבר, כי כולם עסוקים רק בעניני גשמיות, והוא מפחד להוציא הגה מפיו, ומפחד לבקש מהשי"ת שהמלאכים לא יקטרגו נגדו כנ"ל, וע"כ מתפלל רק בלבו, ולזה אנו מבקשים הושענא דביר המוצנע הושענא, פי' הושענא במצבינו שאנו עומדים בו, שצריכים אנו להצניע הדיבורים הן מבני אדם והן ממלאכים, ודו"ק.
* * *
ורביעי בקודש בביאור מה שמתפללים הושענא דביר המוצנע, דהתוכחה שמוכיחים המנהיגים את העם הוא מוצנע רק ליחידי סגולה, שיהיו גדולים וצדיקים שמחביאים א"ע במחתרת בשעה ובמקום שצריכים להוכיח, וכמו שמובא בספר אור האמת, וספר זה הוא מכי"ק של הרה"ק מבארדיטשוב זי"ע אשר רשם לעצמו מה ששמע מפי רבו המגיד הקדוש ממעזריטש זי"ע, כמובא שם בהקדמה, וכתב שם דף ע"ב וז"ל בקיצור עה"כ עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם, והקשה הלא עוזבי תורה הם רשעים והשומרים הם צדיקים והול"ל רשעים יהללו רשע וצדיקים וכו'. ועוד רישא דקרא אמר לשון יחיד וסיפא דקרא אמר לשון רבים יתגרו בם, הול"ל בתרווייהו לשון אחיד.
ותי' שיש תרי גווני צדיקים, יש צדיק שהוא עוסק בתורה וגמילות חסדים ומקיים כל התורה, אך הוא צדיק לעצמו ולא לאחרים, ואע"פ שהיא מצוה ממצות התורה שנאמר הוכח תוכיח, עכ"ז מגודל רכות טבעו ומזגו הטוב אינו יכול לומר לא עשית כהוגן. ויש צדיקים העומדים בפרץ ומתגרים תמיד בעושי עולה ומוכיחים ומחרפים אותם בתמידות על מעשיהם המכוערים כמ"ש בתקוממיך אתקוטט.
והנה לכת הצדיקים הב' הכל שונאים אותם ביותר בהיות שרואים שכת הראשונים הם צדיקים ושותקים מסתמא אינם רשעים כ"כ, ומכח זה מריבים ומתגרים הכת הב' עם הכת הא' מדוע אתם מחשים, למה לא תקנאו קנאת ה' צבאות. וזהו פי' יתגרו בם, ר"ל כת הב' מתגרים עם הכת הא' לשם שמים שיעמדו גם כן בפרץ עמהם להלחם נגד אויבי ה'.
והנה הכת הא' מחמת רכות טבעם אינם רואים חוב הרשעים ומהפכים בזכותם ומשיבים אולי לא הי' כך כאשר מרננים עליהם, או זכות אחר, או מזכירים מדות טובות שיש להעושים הנ"ל, וזהו יהללו רשע ר"ל מחמת טבעם מהפכים בזכותם, ועוד אומרים אי אפשר להעמיד הדת על תלה, ועוד הנח להם לישראל. ומחמת כל אלו הטענות נמנעים מלהוכיח, אבל עכ"ז אעפ"י שהם צדיקים הכתוב קורא אותם עוזבי תורה, והכת הב' נקראו שומרי תורה, עכ"ל. וכן פי' זקיני הגר"א זצ"ל בביאורו על משלי על פסוק הנ"ל, עי"ש.
וזהו שאנו מתפללים הושענא דביר המוצנע, שהקב"ה יעזור לנו בזכות הצדיקים העומדים בפרץ, שמוכיחים את העם בדברי מוסר והתעוררות, שהם בבחינת שומרי תורה.
ובזה פירשתי מה שאנו אומרים בתפילה להקדיש ליוצרם בנחת רוח בשפה ברורה ובנעימה, בשפה ברורה ובנעימה פי' שהם אומרים את האמת להעם בשפה ברורה ומוכיחים אותם ואין מפחדים מלהגיד האמת.
וזה שאנו מתפללים הושענא דביר המוצנע, פי' שהקב"ה יושיע אותנו בזמן הזה בעת שהדיבור הוא מוצנע ויש רק יחידי סגולה שמוכיחים את העם ללכת בדרכי התורה והיראה.
א"י שהכוונה בזה לשבח אותן הצדיקים שלא מוכיחים, כי באמת יש צדיקים שמוכיחים את העם בתוכחת מוסר, ויש צדיקים שאין אומרים מוסר לבני ישראל כדי שלא לעורר קיטרוג ח"ו, כדוגמת הרה"ק מהר"א מבעלז זי"ע שהי' רואה תמיד אך טוב לישראל, ולא הרשה לדבר שום דיבורי גנאי על בנ"י, כידוע שאם היו אומרים לפניו שיש חילול שבת בתל אביב או בעיר אחרת בארצינו הקדושה, הי' משתיק את המגיד לה"ר ואומר "נא, נא". ומובא בספר "ביתו נאוה קודש" שמחותנו הרה"צ ר' פייוול ז"ל בא פעם אצלו על יוה"כ (כשהי' כבר בארץ ישראל) ושאלו הרה"ק מבעלז מה נשמע בעירך, והשיב ר' פייוול אודות חילול שבת שיש בעירו וכו', ודחהו הרה"ק מעל פניו ולא רצה לדבר אתו בכלל, באמרו "נו, נו". אחר איזה ימים הי' עוה"פ ר' פייוול הנ"ל אצל הרה"ק מבעלז, ושאלו עוה"פ "פייוול וואס הערט זיך", ואז ענה ר' פייוול דיבורים טובים על בנ"י, ואמר הרה"ק מבעלז: "אה, נאר אזעלכע גרוסן זאלסטו מיר ברענגען!", ואכמ"ל בזה.
וזהו שאנו מתפללים להשי"ת, הושענא דביר המוצנע, תושיע אותנו לא רק בגלל הצדיקים שמוכיחים את העם, אלא תעזור ותושיע לנו גם בזכות אותן הצדיקים שרואים תמיד רק טוב על ישראל ומצניעים דיבורי המוסר והתוכחה שלא לדבר רעה ח"ו על ישראל.
ועד"ז אפשר לפרש מה דאיתא בזוה"ק, ר' שמעון נשא את ידיו ואמר אוי למי שיקרה באותו זמן ואשרי חלקו של מי שיקרה להמצא באותו זמן, אוי למי שיקרה באותו זמן הוא משום שכשיבא הקב"ה לפקוד את האילה, הכוונה לשכינה, יסתכל מי הם העומדים עמה ויביט על מעשיו של כל אחד ואחד מישראל, ולא ימצא צדיק, דכתיב ואביט ואין עוזר. אמנם מי שיתקיים בעת ההוא ויתחזק באמונה הטהורה, יזכה לאור ההוא של שמחת המלך. ועל זמן ההוא כתוב, וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב, פי' אחר שהצרות מתעוררות רח"ל, וכל העמים ומלכיהם מתייעצים עליהם יחד ומעוררים גזירות רעות רח"ל, וכולם באים עליהם בעצה אחת, אז יתראה עמוד האש עומד ממעלה למטה ארבעים יום, וכל העמים יראו אותו ובעת ההוא יתעורר מלך המשיח לצאת מגן עדן, ממקום ההוא שנקרא קן צפור וכו'.
וזהו הכוונה אוי לו למי שיקרה באותו זמן, פי' אם לא יהיו בידו תורה ומעשים טובים, ואשרי חלקו של מי שיקרה להמצא באותו זמן, פי' כי ישרה עליו אור גדול של שמחת המלך יתב"ש, והוא נוטל חלקו וחלק חבירו בקדושה. ואשרי חלקם של הצדיקים שיקרה להמצא באותו הזמן, שהם נקראים שומרי תורה שבזכותן יתעורר מלך המשיח לצאת מגן עדן ולגאול את ישראל מגלותן במהרה בימינו אמן.
* * *
הושענא מרוטת לחי, נתונה למכים.
הנה הנביא ישעי' אומר (נו, ו) גוי נתתי למכים ולחיי למורטים. אנו מתפללים ומבקשים בעד עם בני ישראל בגלותם שנתונים בידי האומות שרוצים למרוט שער הלחי והזקן ולהכותם, אמנם עוד יותר קשה אם אחד מאחבנ"י מקיים פסוק זה, ומכים אחד את השני כשרואה שמוסר נפשו להשם יתברך.
וזה שאנו מבקשים הושענא מרוטת לחי נתונה למכים, פי' ע"י רשעי ישראל ח"ו, דזהו יותר גרוע מאילו רשעי אומות העולם עושים כן לישראל. וזהו ההמשך הושענא סובלת סבלך, שטוענת וסובלת משאך ועולך והצרות שבאים עליהם בגלות, בגלל שמוסרים נפשם על מצות השם יתברך.
שמחת בית השואבה
– א –
הלל אומר אם אני כאן הכל כאן. אם אין אני כאן מי כאן. אמר ע"ז ג' בחי': אני עם הכולל ובאותיות הוא כמנין שם אדנ' והלל ג"כ גמטרי' שם הנ"ל. פי' הלל הי' ענוותן גדול כדאמרי' בשבת באגדה שם, והי' סבלן גדול מחמת רוב ענותנותו והלל אומר אם אני כאן הכל כאן, כי בבעל גאוה אמר הקב"ה אין "אני" והוא יכולין לדור במקום אחד, אבל הלל שהוא ענותן יכול לומר אם אני כאן הכל כאן. ואם אני, היינו שם אד', אם הקב"ה כאן, פי' אני שוכן את דכא. אם אדם מחזיק עצמו בענוה כהלל הכל כאן, אבל אם אין אני כאן שאינו מחזיק עצמו במדת הלל. פי' הלל אינו כאן, מדת ענוה אינה כאן, והיינו אני שם אד', שהשם אינו כאן, אז מי כאן.
עוד אמר אם אני כאן, אם מאמין אדם שהשם כאן מלא כל הארץ, הכל כאן. ואם אין אני כאן מי כאן, כיון שאינו מאמין אז מי כאן.
[1]) ז"ל הש"ס ר"ה ח' סע"א ואילך; ביצה ט"ז ע"א עה"פ בכסא ליום חגנו: איזהו חג שהחודש מתכסה בו (שהלבנה מתכסה בו, שאינה נראית לכל אדם, רש"י תענית שם), הוי אומר זה ר"ה,
[2]) ה' פעמים הוי"ה (חסד) עם הד' אותיות עולים למספר ק"ל.
[3]) ד"כי" משמש בד' לשונות: אי דילמא אלא דהא (במקום ארבע לשונות הללו נכתב כי בתורה, במקום אם, במקום פן, במקום אלא, במקום אשר) – גיטין צ' ע"א ובפרש"י שם.
[4] ועפי"ז יש לפרש מה שאמרו בגמרא שרבי הי' בא בכל ליל שב"ק לקדש עבור אשתו, וצ"ב מדוע בא בכל ליל שב"ק, וכי לא הי' לה ממי לצאת ידי חובת קידוש. אך י"ל דכיון שרבי לא נהנה אפילו באצבע קטנה, ע"כ בא גם לאחר פטירתו לקדש עבור אשתו, לרמז לאנשי ביתו דאף דבשבת קודש מותר לאכול ולשתות כדי לקיים מצות עונג שבת, מ"מ צריכים לקדש את האכילה שיהי' באופן של וקראת לשבת עונג, שבאמת יהי' להשבת עונג מזה, ולא רק הנאה גופנית להגוף, וע"כ בא מגן עדן לקדש בכל ליל שב"ק עבור אשתו, להזכירה דאם אין אוכלים לכבוד שב"ק כראוי וכיאות, נענשים ח"ו בחיבוט הקבר ע"י אכילה לשם תאוה, ודו"ק.
[5] וכדאי להעתיק קצת מ"ש בספר אורות מרדכי (תולדות הרה"ק ר' מרדכי מנאדבורנא זי"ע) (עמוד פ"א) אודות גודל עבודתו בקודש של הרה"ק מנאדבורנא באכילה, וז"ל:
רבינו היה אוכל ושותה מעט מאוד, וזאת רק פעם אחת ביום לאחר תפילת שחרית, שהיה גומרה על פי רוב לעת ערב, וגם האוכל שאכל היה על פי רוב תפוחי אדמה שנשארו מסעודת שבת קודש או משאר סעודת מצוה, מעורבים במים ומלח. האוכל עצמו היה לפעמים במצב כזה שאחרים לא היו מסוגלים כלל לאכלו, ואף על פי כן היה רבינו נראה טוב ומראה פניו היה מצהיל כאילו אכל בשר ושתה יין, ולפעמים לא נגע רבינו כלל באוכל והיו מצטברים בחדרו אוכל של כל השבוע, ובערב שבת קודש טעם קצת ואת השאר ציוה להשליך לנהר, ולפעמים נתנו לרפואה או כסגולה לשאר ישועות.
עוד כתב שם, רבינו אמר פעם בזה הלשון: איך האב אויסגעארבעט מיין גוף אז ער זאל זיין צופרידן ווען מען לייגט אין אים אריין, און וואס מען לייגט אין אים אריין זאל ער זיין צופרידן, עיי"ש.
[6] אחר כך כתב שם עוד במעבר יבק, ומחמת חיבת הקודש נעתיק לשונו שם:
"והשומר פיו ולשונו מכל מאכל ודיבור רע, שומר מצרות נפשו, כדאמרו בסוף פרשת משפטים [קכ"ה ע"א] באיסור בשר בחלב, ואפילו לאכול אותם בשעתא חדא או בסעודה חדא אמר כי מתראה בפניו גדי מקולס לגבי עליונים, וכתות טמאים מטמאים אותו, וגורם לעורר דינים חיצונים, ואם יוליד בן באותם מ' יומין ממשיך עליו נשמה מסטרא אחרא. ועל זה בני משפחנו צוו והוזהרו מהחסידה זקנתי אם אמי מרת פיוריט"ה דמתקרייא בת שבע, אלמנת המנוח כמוהר"ר שלמה יעקב רפאל ממודינ"ה, שלא לאכול אפילו חלב ואחר כך בשר אם לא כשיעור שיש בין סעודה לסעודה, וכן נהגנו עד היום הזה, זה כתבתי לזרז בני ביתי והנלוים אליהם ממשפחתנו לבל ישנו תפקידתם, וכזה פסק בעל הלבושים [או"ח] סימן קע"ג [סעיף א']. ואמר שם בספר הזוהר [קכ"ה ע"ב] כי חנניה מישאל ועזריה צלמא דמאריהון לא אתעדי מנהון, בגין דלא אתענגו בגיעולי מיכליהון. ושים עיניך על מה שכתב ספר הזהר [שמיני מ"ב ע"ב] על פסוק [קהלת ו', ז'] כל עמל האדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא, כי ודאי בזה כל הירא וחרד לנפשו יעשה משמרת למשמרת לבל יכנס בפיו שום דבר אסור, ויפקח עיניו מי שוחט מי בודק ומי מנקר הבשר, וכל שכן שאר איסורין המצויין, ודבר זה צריך זירוז מאוד כי מכשלה רבה היא. ואמרו בויקרא רבה פרשה י"ג [ג] אריסטוון עתיד הקב"ה לעשות לעבדיו, וכל מי שלא אכל נבילות בעולם הזה זוכה לראותו לעולם הבא, הדא הוא דכתיב [ויקרא ז, כד] וחלב נבילה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו, בשביל שתאכלו ממנו לעתיד לבא, ע"כ. וזוהי הסעודה של גן עדן שראו הנביאים, לא מתן שכר הצדיקים כדאמרו במדרש, ובמדבר רבה פרשה י"ג [ג] אמרו שהקב"ה מיסב עם הצדיקים אלו בסעודת גן עדן דכתיב [שיר השירים ד, טז] יבא דודי לגנו וגו'. עיי"ש עוד.
[7] ועפי"ז אפשר לפרש מאה"כ (דברים ה', י"ד-ט"ו) ויום השביעי שבת לה' אלקיך וגו' למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צוך ה"א לעשות את יום השבת. דהנה אמרו רז"ל (קידושין דף ל"ו ע"א) לכדתניא בנים אתם לה' אלקיכם, בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרוים בנים, דברי ר' יהודה, ר' מאיר אומר בין כך ובין כך קרוים בנים. ובמקום אחר ארז"ל בזמן שעושים רצונו של מקום קרוים בנים, בני א-ל חי, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום קרויים עבדים. עכ"פ רואים מזה דאם אין עושין רצונו של מקום קרויים עבדים, (ואף לשיטת ר' מאיר דס"ל בין כך ובין כך קרויים בנים, מ"מ זהו ודאי שהעבד עושה רק לגרמי', ולא לשם קונו).
וזהו שאמה"כ שמור את יום השבת לקדשו, וע"י קדושת שבת תרגיש שמה שעשית בימות החול היה כל רצונך וחפצך לעצמך, ולא לשם שמים. וזהו וזכרת כי עבד היית במצרים, פי' דע"י שמירת שבת ואכילתך בקדושה תרגיש שבמצרים היתה לך בחינת עבד שאינו עושה לשם שמים, וזהו תכלית השבת לעורר את האדם שמה שאכל בימות השבוע היתה כוונתו רק לטובת עצמו, ולא לשם שמים, ודו"ק.
[8] ומטעם זה הבעל דבר מתגרה יותר במאכלי א"י להכשילם באכילת טבל ומעשרות, עד כדי כך שראיתי מרב אחד שכתב דרש ברבים שאחד מרבני הרבנות אמר לו, שכל הפירות הנשלחים לחו"ל אין מפרישים מהם תרומות ומעשרות רח"ל. וא"כ מי יודע עד כמה נאמנותם על כשרות לבני א"י.
[9] ועיין בספר שולחן הטהור (דף רנ"ח ע"ב) שכתב וז"ל:
והנה נהגו עלמא לומר בשבת באכילתם לכבוד שבת קודש, כמדומה ששמעתי בשם צדיק אחד האיך אפשר לשקר בשבת, והלא גם עמי הארץ יראים לשקר, כמובא בדברי רז"ל (ירושלמי דמאי פרק ד' הלכה א') ואיך אפשר לומר שאוכל לכבוד שבת, והלא הקב"ה יודע האמת שאוכל למלאות נפשו כי רעבה, והגם אלו שאינם אוכלים למלאות כריסם, אבל עכ"פ לשבר רעבונם נפשם חפצה והאיך יאמרו דבר שאינו כן, ודובר שקרים לא יכון לנגד עיניו.
ועל זה אתן לך עצה טובה, הגם שמאכלי שבת קודש גבוהים רמים ונשגבים עמוקים בסודות ואין אתנו יודע עד מה, אבל ידוע כי לכל ענין יש כוונה גם בפשטות. והנה אכילת שבת קודש לא נצטוינו בצווי בפירוש מן התורה, רק במאמר הנביא ישעי' (ישעי' נח, יג) וקראת לשבת עונג, והחכמים סמכוהו אקרא תלתא סעודתא אתלתא היום דכתיב גבי מן כמובא בריש המאמר.
והנה כוונת עונג השבת כבר ביארתי לעיל בשם סה"ק סידורו של שבת, כי בשבת הוא חדוה ותענוג מלכו של עולם, וגודל האורה והשמחה הנמשך לכל העולמות ועלייתם להקדושה עליונה, וחפץ השם ברוב רחמיו כי גם עמו הקדוש דרי מטה גם כן יתענגו בגודל התענוג ויקר תפארת עוזו, על כן צוה אותם להתענג בשבת כדי להנפש מטירחת ועמל כל ימי השבוע טירחות החומר אשר מטריד הנפש מלעשות רצון קונה, וזה הכוונה הפשוטה שיכוין בכל לעיסה שיעשה בזה רצון הקב"ה שצוה להתענג בשבת, מפני שהוא עונג ושמחה וחדוה לכל העולמות, לכן יעצתי לחביריי שלא יתנהגו כמנהג העולם, רק יאמרו בכל פעם הכתוב וקראת לשבת עונג, וגם יכול לומר הכתוב ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה', כי מכאן אסמכוהו רבנן לאכילת שבת. רק אדם כזה אשר יודע בבירור כי אינו אוכל רק לכבוד שבת, או אינו אוכל כל ימות השבוע בשר ויין רק בשבת, וכוונתו בשביל כבוד שבת, אז יכול לומר לכבוד שב"ק כמובן, אבל מי שאינו בר הכי, טוב שיאמר בכל פעם הריני רוצה לקיים מצות הבורא שהוא וקראת לשבת עונג, ואסמכוהו רבנן אקרא אכלוהו היום, עכ"ל ספר שולחן הטהור שם.
ובאמת יש להוסיף לזה עובדא שהי' אצל רבו של בעל השלחן הטהור, ה"ה הגה"ק בעל צבי לצדיק מבלאזוב זצ"ל, שפעם סעד על שלחנו הטהור בש"ק צדיק וקדוש אחד מגדולי הדור ההוא, שהי' צעיר בהרבה מהגה"ק מבלאזוב, ודרכו של הצדיק ההוא היתה לצעוק בעת אכילת מאכלי שב"ק "לכבוד שבת קודש". וכשהי' אצל הרה"ק מבלאזוב ואמר ג"כ כן, אמר הצבי לצדיק (שלא הי' יכול לסבול "פרומענישן), "אזוי? כ'האב גארנישט געוואוסט", זהו תוכן הסיפור.
וי"ל דדעת הגה"ק מבלאזוב זצ"ל היתה ג"כ כמו שכתב תלמידו בספר שלחן הטהור, דממה נפשך, מי שאינו צדיק אז הוא דובר שקרים ח"ו אם אומר שאוכל לכבוד שבת קודש, ומי שהוא צדיק אינו צריך לעורר עצמו באמירת לכבוד שבת קודש, רק די לכוין במחשבתו שאוכל לכבוד שב"ק, ודו"ק.
[10] לא מיבעיא אם דר בארץ ישראל, עיין בספר דבק מאח שכתב במערכת ארץ ישראל וז"ל: כמו צער בנפשי על זה כמה שנים שיצאתי מקודש לחוץ לארץ ולא אסתייעא מילתא לחזור לארץ הקדושה בתשובה שלימה ולשכון כבוד בארצנו, השם יזכנו, ונודע בשערים ראשונים ואחרונים מאירים ומזהירים על מעלת ארץ ישראל וקדושתה לאין ערך ותכלית הדבר בקדושו רשב"י הקדוש בזוהר הקדוש שמות דף קמ"א וז"ל, מאן דאתקבר בארעא קדישא ביום שמת לא שלטה עליו רוחא מסאבא כלל, ועי"ש דף ר"ן. ואמרו במדרש שוחר טוב אשריהם יושבי ארץ ישראל שאין להם עון לא בחייהם ולא במיתתם (אנא ה' יזכני שם תהיה קבורתי) ובמה יזכה נער את אורח"ו לארץ ישראל כי אם בתפלה לאלקינו כי ירבה לשלו"ח לארץ הקדושה, עכ"ל.
[11] וכמו שכתב רש"י בפרשת יתרו (שמות י"ח י"ג) בד"ה לפני האלקים, מכאן שהנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה כאילו נהנה מזיו השכינה, עיי"ש. והטעם בזה הוא דעי"ז יש להסעודה דין סעודת מצוה, והרי זה כאילו נהנה מזיו השכינה, ולא לשם הנאת עצמו.
וקודם לזה כתב שם רש"י, ויבא אהרן וגו' ומשה היכן הלך, והלא הוא שיצא לקראתו וגרם לו את כל הכבוד הזה, אלא שהיה עומד ומשמש לפניהם. והטעם בזה ג"כ י"ל שמשה הי' עומד ומשמש לפניהם כדי שיהא לזה דין של סעודת מצוה, ע"י שהוא עומד ומשמש.
[12] ועפי"ז יבואר ג"כ כפל הלשון בפסוק (תהלים פ"א) שהבאנו בריש הדרוש, כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, חק לישנא דמזונא וכו', והכוונה, כי חק לישראל הוא – חק לישנא דמזונא פי' מזון גשמי, משפט לאלקי יעקב – מזון הנפש. דבמאכלים של יום טוב הם מזון לגוף ומזון לנפש.
[13] וידוע מאמר הבעל שם טוב הקדוש זי"ע על פסוק (תהלים ק"ז, ה') רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף, דהטעם מדוע האדם הוא לפעמים רעבים גם צמאים, מחמת כי נפשם, פי' הנפשות שהם הניצוצות הק' הטמונות בתוך המאכלים, בהם תתעטף, הם עטופים בתוך המאכלים, והם הם שמתחננים אל האדם שיאכל את המאכל ההוא ויתקן אותם כראוי, ע"כ.
[14]) וז"ל שם: ר' ירמי' הוה לי' מילתא לר' אבא בהדי' (ר' אבא הי' לו להתרעם על ר' ירמי' שחטא לו, רש"י), אזל (ר' ירמי') איתיב אדשא דר' אבא. בהדי דשדיא אמתי' מיא, מטא זרזיפי דמיא (טיפי שופכין שהיתה השפחה שופכת, רש"י) ארישא, אמר, עשאוני כאשפה, קרא אנפשי' (תהלים קיג, ז) מאשפות ירים אביון כו', עכ"ל.
[15]) וז"ל שם: רב הוה לי' מילתא בהדי ההוא טבחא (הטבח חטא לי', רש"י), לא אתא [הטבח] לקמי' במעלי יומא דכפורי, אמר איהו [רב] איזיל אנא לפיוסי לי' [להטבח], פגע בי' רב הונא, אמר לי' [רב הונא לרב], להיכא קא אזיל מר, אמר לי', לפיוסי לפלניא, אמר, אזיל אבא (רבי', רש"י) למיקטל נפשא (עכשיו הוא מענישו למות, רש"י). אזל וקם עילוי', הוה יתיב [הטבח] וקא פלי רישא (משבר עצמות ראש של בהמה, רש"י), דלי עיני' וחזיי', אמר לי', אבא את זיל, לית לי מילתא בהדך, בהדי דקא פלי רישא אישתמיט גרמא ומחיי' בקועי' (בגרגרתי', רש"י) וקטלי', עכ"ל.
[16]) כמ"ש בש"ס יומא שם: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך (עונך יחשב כמכשול שהיא שגגה, רש"י), הא עון מזיד הוא וקא קרי לי' מכשול.
[17]) עיין אגרת התשובה לבעל התניא (פ"י), וז"ל: מאחר שהתפילה היא בחי' תשובה עילאה, צריך להקדים לפני' בחי' תשובה תתאה, עכ"ל.
[18]) ד"כי" משמש בד' לשונות: אי דילמא אלא דהא (במקום ארבע לשונות הללו נכתב כי בתורה, במקום אם, במקום פן, במקום אלא, במקום אשר) – גיטין צ' ע"א ובפרש"י שם.
[19]) ועיין ס' תניא קדישא פ' כ"ג.
[20]) ולהעיר שהרמב"ם מביא ראי' לזה ממ"ש (נצבים ל, א-ב) והי' כי יבואו עליך כל הדברים וגו', ושבת עד ה' אלקיך [גו'], ושב ה' אלקיך וגו', – שהוא כעין הפסוק דידן "שובה ישראל עד ה' אלקיך ".
[21] וי"ל דע"כ מזהיר הכתוב קודם מצות צדקה (שם ט"ו, ה') רק אם שמוע תשמע בקול ה' אלקיך לשמור לעשות את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום, דלא תקיים רק מצות צדקה אשר בעבורה תקבל שכר בעולם הזה, אלא תשמור לעשות את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום, פי' בין המצות שנאמרו ע"י הקב"ה בעצמו, ובין המצות שנאמרו ע"י משה רבינו ע"ה, את כולם תשמור לעשות, בין אותם שתקבל עבורם שכר בעולם הזה, ובין אותם שתקבל עבורם שכר רק לעולם הבא.
ולכן נאמר פסוק זה קודם מצות צדקה, לעורר אותנו שלא נקיים רק מצות צדקה שמקבלים עבורה שכר בעוה"ז, אלא כל המצוות כולן, ודו"ק.
[22]) ובני ישראל היו אז כבנים הסמוכים על שולחן אביהם המלך, כדרשת חז"ל (ברכות ג, א) אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם.
[23]) ושייך במיוחד ליום הכפורים, כמ"ש בשו"ע הרב (או"ח הל' יוהכ"פ סי' תרכ"ד ס"ט), וז"ל: ואוכלין ושמחין במוצאי יו"כ משום שהוא קצת יו"ט . . ובת קול יוצאת במוצאי יו"כ ואומרת לך אכול בשמחה [לחמך כי כבר רצה האלקים את מעשיך (קהלת ט, ז)], עכ"ל (ומקורו מרמ"א כאן ומדרש קה"ר).