ספר צער בעלי חיים

חלק ו'

טעמים לשחיטה ובדיקת הסכין וצער בעל חיים

 

להורדה:  ספר צער בעלי חיים חלק ו

מצאתי לנכון להושיט כאן שיטות ודיעות הפוסקים המדברים בטעם איסור שחיטה בסכין פגומה בהיות שדינו שגור בפי כל אחד ששחיטתו טריפה, אבל זעירין אינון אפילו מבני תורה היודעין טעמיה הנובעת עוד מקדמונינו זצ"ל, ועל כן חשבתי לנכון להציע הדיעות כאן ותתרבה הדעת בעזרת השם יתברך.

טעם א': א) בספר החינוך מצוה תנ"א וז"ל: ואומר גם כן על דרך הפשט כי מצות השחיטה הוא מאותו הטעם לפי שידוע כי מהצואר יצא דם הגוף יותר מבשאר מקומות הגוף ולכן נצטוינו לשחטו משם טרם שנאכלהו כי משם יצא כל דמו ולא נאכל הנפש עם הבשר.

צער בעל חיים

ועוד נאמר בטעם השחיטה מן הצואר ובסכין בדוק כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי כי התורה התירן לאדם למעלתו ליזון מהם ולכל צרכיו ולא לצערם חנם, וכבר דברו חכמים הרבה באיסור צער בעלי חיים אם הוא איסור דאורייתא והעולה לפי הדומה שאיסור דאורייתא הוא. עכ"ל.

ב) וכן מרמז הרמב"ן (בראשית א' כ"ט) וז"ל: כי התיר הגוף בחי שאינו מדבר, אחר מיתה, לא הנפש עצמה, וזה טעם השחיטה, ומה שאמר צער בעלי חיים דאורייתא וזה ברכתינו שנברך אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַשְּׁחִיטָה, עד כאן.

ג) בשו"ת חת"ס (או"ח סימן נ"ד) העתיק ד' הרמב"ן והוסיף עליה "נראה מדבריו אחר שהרשה יתברך לנו לאכול בשר בעל חי, רצה שלא נתאכזר ולרחם עליהם למעט צערם על כן צוה לשחוט מן הצואר ומברכין אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַשְּׁחִיטָה, כאילו נאמר אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַשְּׁחִיטָה לָרֶחֶם עַל הַבְּרִיּוֹת" עכ"ל.

ד) ובשו"ת חת"ס ח"ו סימן כ"ד אחר שהעתיק דברי החינוך כתב בזה"ל: טעם זה דהחינוך קשה לאמרו דאם כן דגים וחגבים מאי איכא למימר, ולמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה מאי איכא למימר, אלא על כרחךכ אין לבנות הלכה על דברים כאלו. עכ"ל.

ה) ובפמ"ג ה' שחיטה (בסוף הפתיחה), תמצא כעין זה שכתב "טעם מצוה זו הביאו הא"ר בשם ספר החינוך דרוב דם יוצא מצואר כדי שיצא הדם, ועוד משום צער בעלי חיים … וכן בסכין פגום אסור משום צער בעלי חיים … אמנם כבר כתבו שאין ליתן טעם על שום מצוה אף שבקצת ספרים נמצאים טעמים עליהן אין להשגיח עליהן, עכ"ל, (ועיין לקמן אות כב-כד).

ה*) והחיד"א (במחזיק ברכה סימן ח"י ס"ג) כתב דמהאי טעמא אסור לשחוט בלי בדיקת סכין שלפניה.

ו) וכסברת החינוך דגם בעידן שחיטה למעוטי בצערא עדיף תמצא בר"ן חולין במשנה דהשוחט מן הצדדין שכתב בזה הלשון: כיון דשחיטה בסימנין היא כי שחיטה מן הצדדין וחותך מן המפרקת איכא צער בעלי חיים. עכ"ל.

ז) בספר הנתיבות (נתיב כ"ד שביל ט'), גם כן תמה על טעם החינוך דלא מצינו שיעור לחידודו של סכין ואפילו מוליך ומביא כל היום כל זמן שחותך כשר מעיקרא דדינא וכי נאמר שזה צער בעלי חיים פחותה מהחותך בסכין מחודדת מאד ופגומה כל שהיא עליה, ואפשר לפרש דהכלל ניתן על הרוב. ע"כ.

ז*) ובענין סברת החינוך עיין עוד מה שהאריך בטוב טעם ודעת בספר דבר המלך על המצות (שער כ"ו פרק כ"ח) באריכות.

ז**) בספר אמרת צרופה (פרק קי"א) חידש דלדעת החינוך ודעימי' מובנים היטב דברי הש"ס בחולין יז: "אמר רב חסדא מנין לבדיקת סכין מן התורה שנאמר ושחטתם וכו', פשיטא כיון דכי נקב טריפה" עד כאן דברי הש"ס, ויש לתמוה מאי זה קושיא, ודלמא קרא משמיענו באם ירצה לוותר על בדיקה שלפני השחיטה באם ימצא טריפה ישליכנו דאינו רשאי וכמבואר בסימן ח"י בהפוסקים, אבל לדעת החינוך יתבאר הכל כמין חומר דהרי לשיטתו איסור הפגימה מטעם צער בעלי חיים ואם כן כוונת הש"ס למאי איצטריך קרא להצריך בדיקה ואפילו לפניה הלא סכין פגום ריעותו מטעם צער בעלי חיים ואם כל כך הקפידה תורה שגם בדיעבד יאסר השחיטה מטעם זה  אם כן דבר פשוט שצריך לבדוק לפניה דמה לן במה שיוותר וישליכנו בנמצא פגומה סוכ"ס הלא מצער בעל חיים ואדרבה אם ישליך הבע"ח גרע עוד יותר דנמצא שציער הבעל חיים בכדי, וזה פשוט.

 טעם שני: י) ברש"י חולין י' ע"א ד"ה שמא בעור, "השחיטה נפגמה ונמצא שלא נשחטו הסימנים אלא נקרעו שהפגם קורע, וזבחת כתיב" עכ"ל.

יא) וכן כתוב בר"ן חולין פ"ק ד"ה איתמר, "השחיטה שמא בעור הבהמה נפגמה ונמצא שלא נשחטו הסימנין אלא נקרעו שהפגם קורע, וקרא וזבחת כתיב" עכ"ל. וכן כתוב בבה"ג הלכות שחיטה, וכן כתוב הלבוש דאינו חותך אלא קורע ונוקב.

 טעם שלשי: יב) בשאלתות (פ' בהעלותך אות קכ"ה) וז"ל: ואי אית ביה פגימותא ושחיט בה איטרפא לה מאי טעמא כיון דההוא מורשא דפגימותא מיבזע הוא דבזע לה הויא לה דרוסה. עכ"ל. ועיין בהעמק שאלה שהסבירו מאיסור דרסה והאריך להוכיח דשני מיני דרסה איכא.

יג) ובדעת תורה (סימן ח"י אות ג') רוצה לידחק ולפרש כוונת השאילתות גם כן כדעת רש"י, ע"ש.

 טעם רביעי: יד) בשמלה חדשה (סימן כ"ד כ') דהטעם משום עיקור, וז"ל: במדינות אלו המנהג להטריף עיקור בין במעוט קמא בין במעוט בתרא בין בקנה בין בוושט ואין לשנות. והיינו נראה לי עיקור דסכין פגום וכו' עכ"ל.

טו) בשו"ת חת"ס (יור"ד סימן ט"ו) כתב תרי טעמי לפגימה וחדא מנהון עיקור, עיי"ש.

טז) בספר העמק שאלה (שאילתא קכ"ה) בזה"ל: הא מיהא דלא כהגאון תבואת שור (סימן כ"ד סק"כ) שכתב דהכל מודים דפגימת סכין פסול משום עיקור ואדרבה אין הדבר ברור כלל. ועיין תוספות חולין ב: ד"ה שמא, מוכח דפגימת סכין אינה עיקור. והכי נראה מלשון הרי"ף פ"א וכו' עכ"ל.

 טעם חמישי: חי) משום שהייה, בשו"ת חת"ס (יור"ד ט"ו) וז"ל: אטו פגימה נאמרה למשה מסיני, עיקור ושיהוי נאמר, וכל שיש בסכין עכבת מקום שמעכב העברת הצפורן יהיה פגימה מגוף הסכין או פליטה מדבר אחר הנדבק בסכין הכל גורם או עיקור או שיהוי, עכ"ל.

יט) בספר הנתיבות (שם) תמה על זה דאם כן למה חמור פגימה לשערו בכל שהוא והלא בפגימה כל שהיא עדיין ליכא שיעור שהייה כמבואר בסימן כ"ג סעי' ב', ואף על גב דאנן מחמרינן בשהייה כל שהיא כמבואר ברמ"א שם אבל הלא הפגימה אסורה מדינא דגמרא, ומדינא דגמרא איכא שיעור בשהייה, וצ"ע, עכ"ל.

 טעם ששי: כ) בדעת תורה סימן ח"י אות ג' כתב "דהיכא דהפגם רק במקום אחד כפי הנראה הוי רק חשש נקובת הושט קודם שנשחט רובו … ומסתימת ד' הפוסקים לא נראה כן" עכ"ל.

 טעם שביעי: כא) בספר לחם הפנים (סק"ד), נתן טעם לפגימה על פי סוד "שמעכב הנשמה אשר בו" עד כאן (מובא בכרתי סק"ה, ועיין מה שכתב הוא על זה מובא בסמוך אות כ"ב).

כב) בכריתי ופליתי (ח"י סק"ה) כתב עליו בזה"ל: ושתיקותו יפה מדיבורו וח"ו ליתן טעם למצות ד' וכו' עיין בסמוך.

 ערעור על נתינת טעם: כג) בספר כריתי ופליתי (כרתי סימן ח"י אות ה') "כך הוא הלכה למשה מסיני ואין בו טעם כי בטעמים נותן מכשול בעוה"ר, כי רבים אשר אין שומעין בקול הסוד ההוא ותפוג תורה להקל בדינים הללו" עכ"ל.

כג) בשו"ת נחמד מפז (יור"ד סימן ד'), האריך לבאר כוונת הכריתי ופליתי וכן שאר הפוסקים שהעירו מול נותני טעם לפגימה (עיין לעיל בדברי הפמ"ג) וכתב דאין כוונתם לערער נגד כל הענין של נתינת טעם דהלא מקורו נובע עוד מהקדמונים ר' משה הדרשן הרמב"ם במורה, הרמב"ן על התורה , חינוך, שאלתות, טעה"מ להרדב"ז, אלשיך הק' ועוד ועוד שטרחו לתת טעם למצות התורה ובהקדמה לספר דפ"ק דכן חובה על כל האדם להשלים חלקי מחשבה דיבור ומעשה אצל כל מצוה. וגם ידוע ליודעי חן כי לכל מצוה יש טעמים בנגלה ובנסתר.

ורגיל אני להמליץ תיפח רוחן של מחשבי קיצין פירש שנותנין טעם ומחשבין דבטעם זה כבר נתנו קץ לסיבת המצוה, אבל האמת יורה דרכו כי התורה שניתנה אש שחורה על גבי אש לבנה מאין סוף ואין קץ ברוך הוא הוא סיבה להמסובב שהוא תורה"ק שיהיה כמסבב דגם לטעמי התורה אין קץ וסוף, כמו שכתוב "לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד", ומבואר בזוה"ק אורייתא קוב"ה וישראל חד.

ומובא הרבה בהפוסקים חוב נתינת טעם לכל יחיד לפי שכלו ויש להביא ראיה מפרה אדומה ששם חקק הקב"ה שלא יתגלה טעמה, ואף על פי כן פוק חזי שרבי משה הדרשן יצא לתת טעם.

אלא עיקר הכל הוא כמו שכתבתי לעיל שלא יהין אחד לסמוך ח"ו על טעמיו ולפסוק הלכות על פיהם, רק יהיו כמו דברי אגדה דקי"ל בהו דאין למדין הלכה מדברי אגדה, וכמבואר באור החיים פרשת האזינו עיי"ש, וכן בשו"ת חת"ס חיור"ד בדין סחורה במאכלות אסורות בשם חו"י, עיי"ש (אמר המו"ל: עיי"ע בסמוך אות כ"ד בענין זה).

כד) בתבואת שור (סימן א' סק"א), דאין לשאול טעם על ההלכות של שחיטה (שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה, עיקור) דכולן הלכה למשה מסיני וגזירות המלך הן, וגם כיון שיש בכל טעם מקום לטעות שיבאו להתיר היכא דלא שייך הטעם בזה ויפיק חורבא ח"ו על ידי נתינת הטעם (עכ"ל, מובא בדרכי תשובה סימן כ"ג סק"ה) וכן כתוב בפרי מגדים (סימן כ"ג שפתי דעת סק"ב), ובסוף פתיחה להלכות שחיטה (מובא לעיל אות ה'), וכן כתוב בכריתי ופליתי סימן ח"י (מובא לעיל אות כ"ג) ובמנחת אהרן (סימן כ"ג סק"ב), ומעשה רקח (הספרדי על הרמב"ם) הלכות שחיטה פרק הלכה ב', ושו"ת זכרון יצחק סימן ק"ז.