https://www.youtube.com/watch?v=whfSfu5CIYQ&spfreload=10
שיעור בליקוטי זוהר לשון הקודש דף 371 שיר השירים שיעור מספר 3 האדמור מהאלמין כט תשרי תשעח
1 / 1 – שיעור בליקוטי זוהר לשון הקודש דף 371 שיר השירים שיעור מספר 3 האדמור מהאלמין כט תשרי תשעח.mp3
אופן אמירת שיר השירים
שיר השירים בבגדי שבת
איתא בסידור שער השמים בשם רבי אברהם הלוי תלמידו של הרמ"ק, צריך לקרות שיר השירים בערב שבת מן המנחה ולמעלה בבגדי שבת.
טעמים ששיר השירים הוא קי"ז פסוקים
איתא בספר מעשה רוקח על משניות מסכת שבת, תרי ותלת טעמי על שהתקינו הקדמונים לומר בכל שבת ספר שיר השירים וגם למה אמר שלמה המלך בספר שיר השירים קי"ז פסוקים, לא פחות ולא יותר.
טעם אחד כבר נשמע משמי בכל בתי מדרשות, והוא זה, דאיתא במדרש חזית (שיר השירים רבא פרשה א' פסוק א, י') כל מעשה שלמה היו משולשין, עד 'ג' עברות עבר, הרבה לו סוסים, הרבה לו נשים, הרבה לו כסף וזהב וכו', וגם לפני זה איתא שם (אות ו'), שמעשה שלמה היו דומין לאביו, עד דוד אמר שירים, ושלמה אמר שיר השירים, רבי יהושע בן לוי אמר, הואיל ואת מקישו, מקישו מכל צד:
מה אביו נמחל לו על עוונותיו, אף זה כיוצא בו, ופירשו המפרשים היאך תלוי דברי רבי יהושע בן לוי במה שקדם, ופירשו על פי המדרש (מדרש תהלים מזמור יח) מי שאומר שירה על נס שנעשה לו, נמחל לו כל עוונותיו, וילפינן שארח שירת הים נאמר (שמות טו כב) "ויסע משה את ישראל", שהסיען מעוונותיהן, לכך דוד ושלמה שאמרו שירים, נחמל להם עוונותיהם.
ושלמה עבר על ג' לאוין האמורים במלך, ג' לא ירבה, ועל כל לאו נתחייב מלקות ל"ט, ג' פעמים ל"ט עולה קי"ז, נמצא היה חייב קי"ז מלקות, ועל ידי שיר השירים נמחל לו, לכך אמר קי"ז פסוקים במכוון, אך בתורה כתוב (דברים כה ג') "ארבעים יכנו", ואתו רבנן ובצרי חדא, כדאיתא במסכת מכות (כב:) וזהו כוונת הפסוקים, "שיר השירים אשר לשלמה".
ואיתא במדרש (שיר השירים רבא א'-ו'), "שיר" חד, "השירים" תרין, הא תלתא, כלומר, שאמר שיר השירים נגד תלת לאוין שעבר עליהן, ולכך אמר קי"ז פסוקים, אך שלא תקשה, הא בתורה כתיב "ארבעים יכנו", אם כן היה לו לומר עוד ג' פסוקים לכך אמר (שיר השירים א'-ב') "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין", ודרשינן מיניה בגמרא (עבודה זרה לה.) חביבין דברי סופרים יותר מדברי תורה, נמצא שפיר הוא קי"ז פסוקים, דאתו רבנן ובצרי חדא, הא לך טעם אחד.
עוד טעם ב' שאמר קי"ז פסוקים, ועל שתקנו הקדמונים לומר אותו בכל שבת, על פי דברי הזוהר פרשת נח דף סב:,
תלת זימנין ביומא רווחין לחייבי גיהנם, נותנים להם רוחה שעה וחצי בכל פעם שעתא ופלגא שעתא, בשעה שישראל מתפללין, ולבתר תייבין לאשייהו, ואחר כך שבים לאש שלהם וידוע ביום השבת אית להון נייחא יש להם מנוחה בכל כ"ד שעות, לילה ויום, ובשיתא יומי דחול יש קמ"ד שעות, ואית לון נייחא בכל יום ד' שעות וחצי, כמבואר במאמר הנ"ל, עולה לששה ימים כ"ז שעות אית לון רווחא ונייחא, ואם כן נידונין בכל שבוע קי"ז שעות במכוון, לכך אמר שלמה קי"ז פסוקים בשיר השירים, להנצל בזה מדינא של גיהנם קי"ז שעות, ולזה דרשו (סנהדרין ז:) בפסוק (שיר השירים ג-ז' ח') "הנה מטתו שלשלמה וכו' מפחד בלילות", מפחדה של גיהנם הדומה ללילה, אלמא שהיה מפחד מגיהנם, לכך אמר קי"ז פסוקים להנצל מזה, ולכך תקנו הקדמונים לומר אותו בכל שבת, לומר מי שאומר אותו בכונה שלמה ניצול מדינה של גיהנם בכל שבוע קי"ז שעות, הרי לך טעם שני.
וכדי לבא לביאור המסכתא, נזכיר עוד טעם נפלא על שתקנו לומר שיר השירים בכל שבת… על פי מאמר רעיא מהימנא פרשת יתרו דף צב בפסוק "זכור את יום השבת" תלת דרגין אינון, וכולהו אקרון שבת, שבת עילאה, שבת דיומא, שבת דליליא, וכולהו חד, ואקרו כולא שבת, יעוין שם, ושבת עלאה היינו בינה, ואקרי גם כן שבת הגדול, כאשר נזכיר לקמן בעזרת ה', ובזה נבאר, דלכך תקנו לומר שיר השירים בכל שבת, וכונת המדרש שהזכרנו, "שיר חד, השירים תרין, הא תלתא" כלומר שסוד שיר השירים הוא כנגד לתלת דרגין דאקרון שבת, שבת דלילה, היינו מלכות, שבת דיום, היינו תפארת או יסוד, שבת עילאה או שבת הגדול, היינו בינה, וכשתחשוב ב' תיבות אלו "שיר השירים", עולים תתרע"ה, קח מזה תת"ק, עולה ג' פעמים ש', לרמז על ג' דרגין דאקרון שבת, נשאר קע"ה, עולה כמנין "לילה יום גדול" עם הכולל, דוק ותשכח, וזהו כונת המדרש שיר חד, היינו מלכות, השירים תרין היינו יסוד או תפארת עם בינה, ובזה מצאנו עוד טעם נכון על קי"ז פסוקים, שהרי כתבנו שסוד שיר השירים המה כנגד ג' דרגין דאקרון שבת, והמה מכלות יסוד בינה, וכשתחשוב ראשי תיבות מן מ'לכות י'סוד הרי נ', ובינה עולה ס"ז, הרי הכל קי"ז.
ואל יקשה לך, למה כנגד מלכות יסוד, אמר רק כנגד ראשי התיבות, ולא כנגד התיבה כולה, ונגד בינה אמר כנגד התיבה כולה, אני אומר, בודאי אלו היה רק טעם זה לחוד, היה קושיא שלך קושיא, אבל כבר אמרנו בעזרת ה' כמה טעמים בזה, לכן גם טעם זה נכון ודו"ק.
איתא בספר כסא רחמים, ראיתי ראיה מהימנא בספר מעשה רוקח להגאון החסיד מוה"ר אלעזר מקראקא זכרונו לברכה בריש מסכת שבת, שהפליא עצה שישנו בנותן טעם לקריאת שיר השירים בשבת, ועל שיש קי"ז פסוקים בשיר השירים, עיין שם באורך.. ועיקר שיר השירים על יציאת מצרים, גאולת ישראל ראשונה, ויש קי"ז פסוקים, כנגד קי"ז שנים שהיו בגלות, כמו שכתוב בסדר עולם (רבא פרק ג:דכל שעבוד מצרים היה קי"ז שנים, משנפטר לוי, אחרון שבשבטים, עד שיצאו), והפליא חסדיו עמנו, מדלג על ההרים, שני דילוגים, מת' שהיתה הגזרה נעשו רד"ו, ומרד"ו נעשה קי"ז, וזה רמז קי"ז פסוקים, שהיו שתי הפסקות, מת' רד"ו, ומרד"ו קי"ז, וזהו פסוקים שנים, ואם ישראל שומרים שתי שבתות מיד נגאלים (שבת קיח:) ויציאת מצרים היתה התחלה לגאולה העתידה במהרה בימינו אמן, לכן בשבת אומרים שיר השירים, דכאשר נזכה לשמור שבת נגאלים, אז ישיר ישראל שיר השירים וכו', ביתר שאת ויתר עז, במהרה בימינו וכו', אמן.
אופן אמירת שיר השירים
איתא בספר יסוד ושורש העבודה, ובבואו מן הטבילה ילבש בגדי שבת, ויאמר שיר השירים בקול נעים ובמתון וכו', ויזהר האדם מאד באמירתה בדקדוק התיבות, ולא יפסיק באמצע קריאתו אפילו בדברי תורה, ונמצא כתוב בספרים, לפי שכל הפסוקים של שיר השירים מסודרים בסדר מעלות המדות העולמות העליונים הקדושים, אם לא ידקדק היטב בתיבות או יעשה הפסקות, יעשה פירוד חס ושלום בין מדות העליונים הקדושים, ובודאי אם ידקדק האדם בלשון הזוהר הקדוש בפרשת תרומה (דף קמ"ג ע"ב), שכתב אצטרך לנטרא ולסלקא עטרא על רישיה דבר נש כל מלה ומלה דשיר השירים, וְעַל זֶה שָׁנִינוּ, צָרִיךְ לִשְׁמֹר וּלְהַעֲלוֹת עֲטָרָה עַל רֹאשׁ הָאָדָם כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁל שִׁיר הַשִּׁירִים. בודאי האדם ידע להזהר בעת קריאתה בכל הנ"ל, ואם אין לו שהות לקרותה בערב שבת קודש, אזי יקרא בשבת מתי שיוכל.
חשיבות לימוד תורת הנסתר
בתוקף אמונתנו בדברי רבותינו נשמתם עדן שעתידה חכמה זו להתגלות באחרית הימים ואנו רואים שמבפנים ומבחוץ תקפו עלינו הצרות, המבפנים כיצד? הדור הצעיר הולך מאתנו, הדור הוא ברוח הפקרות ופריצות, ועושים שמות בתורתנו הקדושה, מבחוץ כיצד? בכל אלפי שנות גלויותינו לא היה עוד זמן נורא כזה דורש מאתנו לקחת חשבון נפש, ולעשות השתדלות "אתערותא דלתתא" בכדי לקרב קץ גלויותינו, להחיש פדות נפשינו, ולעשות השתדלות שתתרבה הדעת בקרב ישראל, וכל העם מקצה יעבדו את ה', וימלא אחרי חוקיו ומצותיו.
והנה ידוע הוא, כי הגורם לכל היסורים הנוראים של עניות וחרב ביזה והרג ר"ל, הוא מפאת חוסר השתדלות בלימוד 'חכמת הקבלה', וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ בַּתִּקּוּנִים (תִּקּוּן ל' נָתִיב תִּנְיָנָא דַּף עג:), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: קוּמוּ וְאִתְעָרוּ לְגַבֵּי שְׁכִינְתָּא, דְּאִית לְכוֹן לִבָּא בְּלָא סֻכְלְתָנוּ לְמִנְדַּע בָּהּ, וְאִיהוּ בֵּינַיְכוּ. [תַּרְגּוּם וּבִּיאוּר הַזֹּהַר: קוּמוּ וְהִתְעוֹרְרוּ בִּשְׁבִיל הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לָכֶם לֵב רֵיקָן בְּלִי בִּינָה לָדַעַת וּלְהַשִּׂיג אוֹתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בְּתוֹכְכֶם.] וְרָזָא דְמִלָּה קוֹל אוֹמֵר קְרָא (יְשַׁעְיָה מ ו), כְּגוֹן קְרָא נָא הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ וְאֶל מִי מִקְּדוֹשִׁים תִּפְנֶה (אִיּוֹב ח א), וְהִיא אָמְרַת מָה אֶקְרָא, כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר, כֹּלָּא אִינוּן כִּבְעִירָן דְּאָכְלִין חָצִיר, וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה (שם), כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין. [תַּרְגּוּם וּבִּיאוּר הַזֹּהַר: וְסוֹד הַדָּבָר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה מ) 'קוֹל אֹמַר קְרָא', שֶׁקּוֹל דּוֹפֵק בְּלִבּוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לִקְרוֹת וּלְהִתְפַּלֵּל לַהֲרָמַת הַשְׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁהִיא כְּלָלוּת נְשָׁמוֹת שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל, וּמֵבִיא רְאָיָה מֵהַכָּתוּב 'קְרָא נָא הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ', שֶׁקְּרִיאָה פֵּרוּשׁוֹ תְּפִלָּה, אֲבָל הַשְּׁכִינָה אוֹמֶרֶת 'מָה אֶקְרָא', (כְּלוֹמַר אֵין בָּהּ כֹּחַ לְהָרִים אֶת עַצְמָהּ מֵעָפָר, בִּשְׁבִיל שֶׁ'כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר', כֻּלָּם הֵמָּה כִּבְהֵמוֹת אוֹכְלֵי עֶשֶׂב וְחָצִיר, כְּלוֹמַר שֶׁעוֹשִׂים הַמִּצְווֹת בְּלִי דַּעַת כְּמוֹ בְּהֵמוֹת, 'וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה', כָּל הַחֲסָדִים שֶׁעוֹשִׂים, לְעַצְמָם הֵם עוֹשִׂים, כְּלוֹמַר שֶׁאֵין כַּוָּנָתָם בַּמִּצְווֹת שֶׁעוֹשִׂים, שֶׁתִּהְיֶינָה בִּכְדֵי לְהַשְׁפִּיעַ נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרָם אֶלָּא רַק לְתוֹעֶלֶת עַצְמָם הֵם עוֹשִׂים הַמִּצְווֹת.] וַאֲפִילוּ כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא, כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין. [תַּרְגּוּם וּבִּיאוּר הַזֹּהַר: וַאֲפִלּוּ הַטּוֹבִים שֶׁבָּהֶם, שֶׁמָּסְרוּ זְמַנָּם עַל עֵסֶק הַתּוֹרָה, לֹא עָשׂוּ זֶה, אֶלָּא לְתוֹעֶלֶת גּוּפָם עַצְמָם, בְּלִי כַּוָּנָה הָרְצוּיָה, בִּכְדֵי לְהַשְׁפִּיעַ נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרָם.] בְּהַהוּא זִמְנָא [וְכוּ'] רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב, לְעָלְמָא, וְדָא אִיהוּ רוּחָא דְמָשִׁיחַ. [תַּרְגּוּם וּבִּיאוּר הַזֹּהַר: בָּעֵת הַהִיא נֶאֱמַר עַל הַדּוֹר, רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב, לְהָעוֹלָם, דְּהַיְנוּ רוּחַ הַמָּשִׁיחַ, הַצָּרִיךְ לִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל מִכָּל צָרוֹתֵיהֶם עַד לַגְּאֻלָּה הַשְּׁלֵמָה לְקַיֵּם הַכָּתוּב, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת הַשֵּׁם וְגוֹ' הָרוּחַ הַזֶּה נִסְתַּלֵּק לוֹ וְהָלַךְ, וְאֵינוֹ מֵאִיר בָּעוֹלָם.] וַי לוֹן מָאן דְּגָרְמִין דְּיֵזִיל לֵיהּ מִן עָלְמָא וְלָא יְתוּב לְעָלְמָא, דְּאִלֵּין אִינוּן דְּעָבְדִין לְאוֹרַיְיתָא יַבָּשָׁה, וְלָא בָעָאן לְאִשְׁתַּדְלָא בְחָכְמָה דְקַבָּלָה. [תַּרְגּוּם וּבִּיאוּר הַזֹּהַר: אוֹי לָהֶם לְאוֹתָם אֲנָשִׁים הַגּוֹרְמִים שֶׁרוּחוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ יִסְתַּלֵּק וְיֵלֵךְ לוֹ מֵהָעוֹלָם וְלֹא יוּכַל לָשׁוּב לְעוֹלָם, שֶׁהֵמָּה הֵם הָעוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה לִיבֵשָׁה, כְּלוֹמַר, בְּלִי מַשֶּׁהוּ לַחְלוּחִית שֶׁל שֵׂכֶל וְדַעַת, כִּי מִצְטַמְצְמִים רַק בַּחֵלֶק הַמַּעֲשִׂי שֶׁל הַתּוֹרָה, וְאֵינָם רוֹצִים לְהִשְׁתַּדֵּל וּלְהָבִין 'בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה', לֵידַע וּלְהַשְׂכִּיל בְּסוֹדוֹת הַתּוֹרָה וְטַעֲמֵי מִצְוָה.] וַי לוֹן דְּגָרְמִין עֲנִיּוּתָא וְחַרְבָּא וּבִיזָה וְהֶרֶג וְאַבְּדָן בְּעָלְמָא. [תַּרְגּוּם וּבִּיאוּר הַזֹּהַר: אוֹי לָהֶם, שֶׁהֵם גּוֹרְמִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַלָּלוּ, שֶׁיִּהְיוּ עֲנִיּוּת וְחֶרֶב וְחָמָס וּבִזָּה וַהֲרִיגוֹת וְהַשְׁמָדוֹת בָּעוֹלָם.]
(הַקְדָּמַת הַ"סֻּלָּם" אוֹת ע')
ובביאור הגר"א תיקונים תיקון ס"ט פירש: וז"ל: פטורין מן המעשר – דהוא יו"ד קדש חכמה דהוא חכמה דאורייתא ולא שריא קדושה בהון ותבן ומוץ הוא להבין הפשט הוא תבן ולכן אמר בתבנא דאורייתא ומוץ הוא דקדוק המלות דהוא קליפה אחרונה של התורה לא להבין הענין רק שמושי תיבות ודקדוקן אע"ג שהכל הן קדושת תורה מ"מ נגד הקבלה קליפין וכמ"ש בפ' בראשית דדא קליפה לדא כו'. תמצית הביאור הגר"א ותרגומו: דהחכמה הפנימית נקרא קודש, ותבן הוא לימוד הפשוט, ולכן אמר 'בתבנא דאורייתא', ומוץ הוא דקדוק המלות דהוא קליפה אחרונה של התורה, לא להבין הענין רק שימושי תיבות ודקדוקן, אף על גב שהכל הוא קדושת התורה, מכל מקום נגד חכמת הקבלה המה קליפין וכמו שכתב בפרשת בראשית דדא קליפה לדא וכו' עכ"ד.
מכל דברים הללו אתה למד שמוכרחים לעשות כל מיני השתדליות, ולחסוך זמן בכדי ללמוד את החכמה הקדושה הלזו, כי מבלעדה הרי האדם נראה כמו שור אוכל עשב, אשר אינם ראויים למאכל האדם, וְכֵן הַשְּׁלָ"ה הַקָּדוֹשׁ אָמַר לְבָנָיו שֶׁכָּל מִי שֶׁלֹּא טָעַם חָכְמַת הַקַּבָּלָה לֹא טָעַם טַעַם יִרְאַת חֵטְא מִיָּמָיו, וְאָמַר שֶׁגָּדוֹל וְחָשׁוּב הַיּוֹם שֶׁנִּתְגַּלָּה בּוֹ קַבָּלַת רַבֵּינוּ הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כְּיוֹם שֶׁנִּתָּן תּוֹרַת משֶׁה לְיִשְׂרָאֵל.
מִי שֶׁלֹּא רָאָה אוֹר הַזֹּהַר לֹא רָאָה אוֹר מִיָּמָיו
אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ שֶׁזָּכִינוּ לְאוֹרוּ לֵילֵךְ וְלַהֲגוֹת בְּאִמְרֵי נֹעַם מִזִּיו זֹהַר עֶלְיוֹן אוֹר הַקָּדוֹשׁ, חִכּוֹ מַמְתַּקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים, מַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף וְקֵץ לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית וּבְמַעֲשֵׂה הַמֶּרְכָּבָה, וְאֵיךְ לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה לְהִתְיַחֵד וּלְהָשִׁיב נֶפֶשׁ אֶל מְקוֹר מַחְצָבָהּ וְשָׁרְשָׁהּ. וְזֹאת נֶחְלַט וְנִשְׁרַשׁ בְּנַפְשִׁי אֲשֶׁר מִי שֶׁלֹּא רָאָה אוֹר סֵפֶר הַזֹּהַר לֹא רָאָה אוֹר מִיָּמָיו. (עֲטֶרֶת צְבִי פָּרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ)
עַתָּה קֹדֶם הַגְּאֻלָּה הַיֵּצֶר הָרַע מִתְגַּבֵּר יוֹתֵר, וּצְרִיכִים לְהִתְחַזֵּק גַּם בַּנִּסְתָּר
הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי בּוּנָם מִפְּשִׁיסְחָא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה אָמַר לוֹ לְהָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי הֶענִיךְ מֵאֲלֶכְּסַנְדֶר זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה: חִדּוּשׁ לִי עַל עִיר פְּרַג שֶׁהִיא מְקוֹם לוֹמְדִים, וְתוֹרָה בֵּין בְּעִידָּנָא דְּעָסֵיק בָּהּ וּבֵין בְּעִידָּנָא דְּלָא עָסֵיק בָּהּ מָגִנִּי וּמַצְלִּי, וְאֵיךְ יָרוּד שָׁם הַיַּהֲדוּת מִיּוֹם לְיוֹם אֲחוֹרַנִּית רַחֲמָנָא לִיצְלַן? אָכֵן הָעִנְיָן הוּא דְּמִקֹּדֶם הָיָה דַּי בַּתּוֹרָה הַנִּגְלֵית, אֲבָל עַתָּה, בְּעִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא, צָרִיךְ לִהְיוֹת גַּם תּוֹרַת הַנִּסְתָּר, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִים נֵר דּוֹלֵק וְקֹדֶם שֶׁכָּבֶה הוּא מִתְחַזֵּק בְּיוֹתֵר וְשַׁלְהֶבֶת עוֹלָה יוֹתֵר, כְּמוֹ כֵן מִקֹּדֶם לֹא הָיָה הַיֵּצֶר הָרַע מִתְגַּבֵּר כָּל כָּךְ, וְהָיָה דַּי תּוֹרָה בַּנִּגְלֶה לְתַבְלִין לְנֶגְדּוֹ, אֲבָל עַתָּה קֹדֶם הַגְּאֻלָּה הַיֵּצֶר הָרַע מִתְגַּבֵּר יוֹתֵר וּצְרִיכִים לְהִתְחַזֵּק גַּם בַּנִּסְתָּר. עכ"ל. (תּוֹרַת שִׂמְחָה דַּף נ"ז)
מַדּוּעַ נִתְגַּלָּה הַזֹּהַר מִשְּׁנַת ה' ר"ן וָאֵילָךְ?
ואמנם כן בכל משך גלויותינו היינו מצווים ועומדים להסתיר את החכמה הקדושה הלזו המלאה רזין ורזי דרזין, אבל לעתות הללו אשר אנחנו עומדים בה, כבר באנו לעקבותא דמשיחא, ולכן להיפך עלינו לגלות את החכמה הקדושה הלזו, וכמו שכתב הגאון הקדוש הר' אַבְרָהָם אֲזוּלַאי ז"ל בהקדמת ספרו אור החמה", דַּע כִּי גָּזְרָה חָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁחִבּוּר סֵפֶר הַזֹּהַר לֹא יִתְפַּרְסֵם וְלֹא יִתְגַּלֶּה אֶלָּא בְּדוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעַל יָדוֹ, וְנִגְזְרָה גְּזֵרָה בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה שֶׁלְּאַחַר דּוֹרוֹ שֶׁל הָרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ לֹא יִתְעַסְּקוּ בְּזֹאת הַחָכְמָה בְּפִרְסוּם עַד הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן דּוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד. וְהָכִי אִיתָא בְּתִקּוּנִין בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת, שֶׁאֵלּוּ הַסּוֹדוֹת לֹא יִתְגַּלּוּ עַד דָּרָא דְּיֵיְתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, וּבְמָקוֹם אַחֵר אוֹמֵר וּבִזְכוּת הַאי חִבּוּרָא יִתְגַּלֵּי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, רוֹצֶה לוֹמַר בַּדּוֹר הָאַחֲרוֹן בִּשְׁבִיל הַמִּתְעַסְּקִים בְּחִבּוּר הַזֹּהַר יִתְגַּלֵּי מַלְכָּא מְשִׁיחָא.
וּמָצָאתִי כָּתוּב, כִּי מַה שֶּׁנִּגְזַר לְמַעְלָה שֶׁלֹּא יִתְעַסְּקוּ בְּחָכְמַת הָאֱמֶת בְּגָלוּי, הָיָה לִזְמַן קָצוּב, עַד תַּשְׁלוּם שְׁנַת ה' ר"ן, וּמִשָּׁם וָאֵילָךְ יִקָּרֵא דָּרָא בַּתְרָאָה וְהֻתְּרָה הַגְּזֵרָה וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה לְהִתְעַסֵּק בְּסֵפֶר הַזֹּהַר. וּמִשְּׁנַת ה' אֲלָפִים גִּימֶל מֵאוֹת לַיְצִירָה מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָּרַבִּים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים כִּדְאִיתָא בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא. וְאַחַר שֶׁבִּזְכוּת זֶה עָתִיד לָבוֹא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ וְלֹא בִּזְכוּת אַחֵר, אֵין רָאוּי לְהִתְרַשֵּׁל. (הַקְדָּמַת סֵפֶר אוֹר הַחַמָּה)
וְעוֹד נוּכַל לוֹמַר טַעַם אַחֵר, מֵאַחַר שֶׁיָּדוּעַ, שֶׁאִם חָטָא, אֲזַי אֵין חֲבֵרוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עֲבוּרוֹ, אֲשֶׁר בִּשְׁבִיל זֶה אָמְרוּ בַּזֹּהַר, "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם" – מִפְּנֵי שֵׂיבָה דִּידָךְ, וּפֵרְשׁוּ הַמְפָרְשִׁים, שֶׁלֹּא יְאַחֵר זְמַן הַתְּשׁוּבָה עַד הַזִּקְנָה. כִּי כֵּיוָן שֶׁבָּא הָאָדָם בְּעֵת זִקְנָתוֹ, הוּא דּוֹמֶה לְאִישׁ אַחֵר וְאֵינוֹ אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁחָטָא, וְהַתְּשׁוּבָה צְרִיכָה לִהְיוֹת דַּוְקָא עַל יְדֵי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁחָטָא, לְכָךְ "מִפְּנֵי שֵׂיבָה דִּידָךְ", כְּשֶׁאַתָּה בְּבַחֲרוּתְךָ, תָּקוּם מִשְּׁנַת תַּרְדֵּמַת הַבְלֵי הַזְּמַן לְהִתְעוֹרֵר בִּתְשׁוּבָה, בִּכְדֵי שֶׁתִּהְיֶה הֲשָׁבָה מְעַלַּיְיתָּא. כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה, כִּי כֵּיוָן שֶׁתְּחִלַּת הַקִּלְקוּל הָיְתָה עַל יְדֵי אָדָם, לְכָךְ אִי אֶפְשָׁר לַמַּלְאָכִים שֶׁיְּתַקְּנוּ הַדָּבָר הַזֶּה מַה שֶּׁקִּלְקֵל הָאָדָם. וּכְבָר יָדַעְתָּ, שֶׁכָּל הַנְּשָׁמוֹת כֻּלָּן הָיוּ כְּלוּלוֹת בְּנִשְׁמַת אָדָם הָרִאשׁוֹן. וּכְשֶׁחָטָא אָדָם, פָּגַם אֶת נִשְׁמָתוֹ וְנִפְגְּמוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת כֻּלָּן, לְכָךְ נִתַּן הַתִּקּוּן לְיִשְׂרָאֵל דַּוְקָא שֶׁיְּתַקְּנוּ מַה שֶּׁקִּלְקְלוּ.
וז"ל הרמ"ח לוצאטו זצ"ל בהקדמתו לקל"ח פתחי חכמה, בֶּן אָדָם, בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ, וְהַבֵּט נָא וּרְאֵה, שֶׁכָּל הַתִּקּוּנִים הַגְּדוֹלִים הֵמָּה תַּחַת יָדֶיךָ, עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה וְחָכְמַת הָאֱמֶת. וְהִנֵּה הַחָכְמָה הַזֹּאת בְּקֶרֶן זָוִית הִיא מוּנַחַת, וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ.
וְהַכָּתוּב מַכְרִיז (הוֹשֵׁעַ ג ה): "וּבִקְּשׁוּ אֶת הַשֵּׁם אֱלֹהֵיהֶם וְאֶת דָּוִד מַלְכָּם", שֶׁלֹּא תִּהְיֶה אֶצְלְכֶם כַּאֲבֵדָה שֶׁאֵינָהּ מִתְבַּקֶּשֶׁת, רַק כַּאֲבֵדָה הַמִּתְבַּקֶּשֶׁת, דְּהַיְנוּ שֶׁצְּרִיכִים אָנוּ לְבַקֵּשׁ תִּקּוּנִים שֶׁיְּתֻקְּנוּ כָּל הַקִּלְקוּלִים, שֶׁעַל יְדֵי זֶה יָבוֹא מְשִׁיחֵנוּ. וְהִנֵּה הַתִּקּוּן הַזֶּה תַּחַת יָדֵינוּ, וּמַה נַּעֲשֶׂה לְיוֹם פְּקֻדָּה? אַךְ כְּבָר אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן פֶּרֶק א' מִשְׁנָה ו'): "וֶהֱוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת".
וְהִנֵּה יֵשׁ בְּאַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל כַּמָּה כִּתּוֹת, כִּתּוֹת מִכִּתּוֹת שׁוֹנוֹת, כִּי כַּת אַחַת אוֹמֶרֶת: "כְּבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר" (מִשְׁלֵי כה ב) – אֵין לְךָ עֵסֶק בְּנִסְתָּרוֹת! כַּת שְׁנִיָּה אוֹמֶרֶת: יָרֵאתִי לָגֶשֶׁת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִפְּנֵי הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה, הִיא הַקְּלִפָּה אֲשֶׁר קָדְמָה לַפְּרִי, וְהִיא הוֹלֶכֶת סְבִיב הַקְּדֻשָּׁה לָצוּד צֵיד נַפְשׁוֹת עֲנִיִּים אֻמְלָלִים, כַּאֲשֶׁר נִצּוֹדוּ אַנְשֵׁי רֶשַׁע וּפֶשַׁע הַהוֹלְכִים אַחַר טָעוּת הַצְּבִי, אַחַר נִאוּף וְגִדּוּף, וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְכוֹפְרִים בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתוֹרָתוֹ. וְהַגַּם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם חֲכָמִים מְחֻכָּמִים בַּתּוֹרָה, אַף עַל פִּי כֵן כְּשֶׁנִּכְנְסוּ בַּפַּרְדֵ"ס נִפְגְּעוּ, שֶׁפָּגְעָה בָּהֶם הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהִטְתָה אֶת לְבָבָם בְּהֵרָאוֹת לָהֶם הַשֶּׁקֶר כֶּאֱמֶת וְהָפְכָה דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים. וְכָל שֶׁקֶר שֶׁאֵין אוֹמְרִים אֱמֶת בִּתְחִלָּה, אֵינוֹ מִתְקַיֵּם, וְעַל כֵּן הֵם תּוֹלִים בְּאִילָן גָּדוֹל מַאַמְרֵי הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וּמְהַפְּכִים הַקְּעָרָה עַל פִּיהָ, וְתוֹלִים בּוּקֵי סְרִיקֵי בְּאַשְׁלֵי רַבְרְבֵי דִּבְרֵי הָרַב הַנִּזְכַּר לְמַעְלָה, וּבִשְׁבִיל זֶה אֵין אָנוּ רוֹצִים לָגֶשֶׁת אֶל הַחָכְמָה הַזֹּאת, מֵאַחַר שֶׁהִיא קְרוֹבָה לְהֶפְסֵד גּוּף וְנֶפֶשׁ, וְכַוָּנָתֵנוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם.
וְכַת שְׁלִישִׁית אוֹמֶרֶת, מַה מְּאֹד חָשְׁקָה נַפְשֵׁנוּ לִלְמֹד הַחָכְמָה הַזֹּאת, אַךְ מֵחֲמַת עֹמֶק הַמֻּשָּׂג וְקֹצֶר דַּעַת הַמַּשִּׂיג אֵין אֲנִי יָכוֹל לִלְמֹד הַחָכְמָה הַזֹּאת. וְהֵמָּה שָׁלֹשׁ כִּתּוֹת לְיוֹם הַדִּין לֵאמֹר שֶׁהַדִּין עִמָּהֶן. וַאֲנִי אוֹמֵר, אִם לַדִּין יֵשׁ תְּשׁוּבָה, לְכָל כַּת וְכַת תְּשׁוּבָה הָרְאוּיָה לָהּ. הַכַּת הָרִאשׁוֹנָה נִסְתְּרָה טַעֲנָתָם, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּהַקְדָּמַת סֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פָּסַק הַגָּאוֹן מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי יִצְחָק דַּלְטָאשׁ. וְגַם כֵּן הֶאֱרַכְתִּי בְּזֶה הָעִנְיָן בְּהַקְדָּמַת חִבּוּרֵנוּ סֵפֶר "קִנְאַת הַשֵּׁם צְבָאוֹת", מִשָּׁם תִּרְאֶה שֶׁאֵין בְּדִבְרֵיהֶם מַמָּשׁ.
וְדִבְרֵי כַּת הַשְּׁנִיָּה נִסְתְּרָה מִתּוֹךְ חִבּוּרֵנוּ סֵפֶר "קִנְאַת הַשֵּׁם צְבָאוֹת" הַנִּזְכַּר לְמַעְלָה, מִשָּׁם תִּרְאֶה דִּבְרֵי כַּת הַטּוֹעִים הַכּוֹפְרִים בֵּאלֹהִים חַיִּים – הֵמָּה הֲבֵל הֲבָלִים שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, וְדִבְרֵי הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה – הֵמָּה צוֹדְקִים, וִישָׁרִים דַּרְכֵי הַשֵּׁם, צַדִּיקִים יֵלְכוּ בָּם וּפוֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָּם.
וּלְטַעֲנַת כַּת הַשְּׁלִישִׁית, הַגַּם שֶׁאֵין זוֹ טַעֲנָה, בִּשְׁבִיל שֶׁאֵינוֹ מֵבִין – לְכָךְ לֹא יְהֵא רוֹצֶה לְהָבִין? הֲלֹא לֹא עָלֶיךָ לִגְמֹר! כְּתִיב (יְהוֹשֻׁעַ א ח): "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" וְלֹא כְּתִיב "וְהֵבַנְתָּ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה", אִם תָּבִין – תָּבִין, וְאִם לָאו – שְׂכַר הַלִּמּוּד בְּיָדְךָ. וְהָא רְאָיָה מִסֵּפֶר הַזֹּהַר, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵבִין, הַלָּשׁוֹן מְסֻגָּל לַנְּשָׁמָה. אַף עַל פִּי כֵן הֶעֱלֵיתִי תְּרוּפָה לְמַכָּתָם, וְחִבַּרְתִּי חִבּוּר זֶה, מַה שֶּׁמָּצָאתִי בִּכְתָב יָשָׁן נוֹשָׁן – קל"ח פִּתְחֵי חָכְמָה, וְהֵמָּה מַפְתְּחוֹת גְּדוֹלִים לְחָכְמַת הָאֱמֶת. אַךְ כְּלָל זֶה נָקוּט בְּיָדְךָ, לְמִגְמַר וַהֲדַר לְמִסְבַּר! תְּחִלָּה תִּרְאֶה לְהָבִין פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת, וְאַחַר כֵּן תַּחֲזֹר לְהָבִין הַדְּבָרִים עַל אֲמִתָּתָם. וּכְשֶׁיִּהְיוּ הַ"קל"ח פִּתְחֵי הַחָכְמָה" הַנִּזְכָּרִים לְמַעְלָה שְׁגוּרִים בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, אֲזַי תֵּלֵךְ לָבֶטַח בְּכָל סִפְרֵי חַכְמֵי הָאֱמֶת, וְתָבִין כָּל דָּבָר עַל בּוּרְיוֹ, וְתִזְכֶּה לְבִיאַת הַגּוֹאֵל בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ. אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן סֶלָה.
דברי גאוני וקדושי ארץ המועתקים כאן ועוד אלפי מאמרים המפוזרים בזוהר הקדוש ובשאר ספרים, ובהקדמה למהרח"ו זצ"ל שבספרו עץ חיים, אשר כולם כאחד רואים בעיני קדשם, שכל עיכוב גאולתנו, שכל הרע המסובב על ידי גלות המר הזה, וכל ההזנחה הגדולה המתהוה בדורינו זה האחרון – שהוא אך ורק מחוסר לימוד קדוש זה, – כל אלה הניעו אותנו לקחת עלינו את המעמסה הקדושה הזאת, להשתדל בעזרת השי"ת להרבות, ולהפיץ את "חכמת האמת", להוציא לאור את כל כתבי רבינו האר"י זצ"ל, ספר עץ חיים וכל השמונה שערים, מבוא שערים עולת תמיד ופרי עץ חיים, לקוטי תורה וספר הליקוטים, וה' יהיה בעזרינו.
ואל יאמר האומר מי יודע עומק הדברים ומי יכול לפני האר"י ז"ל להבין עמקי סודותיו, כי בחמלת ה' עלינו שלח לנו משמי מעונה עיר וקדיש ממנו יתד ממנו פינה הוא האיר עינינו המקובל האלוקי כקש"ת רבי יהודה הלוי אשלג זיע"א, שבדורו זה זכינו לחיבוריו הגדולים המבאים את החכמה על פי השכל העיוני הפשוט שכל מעיין בינוני יכול להבין החכמה וללמדה ולהתקן על ידה, ובכן תהלים לב (יא) שִׂמְחוּ בַיהֹוָה וְגִילוּ צַדִּיקִים וְהַרְנִינוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב, כי סתרי תורה אשר היו טמונים ונסתרים מעיני קדמונים הראשונים יצאו ונגלו באלו הזמנים, ובזכות תורתינו נזכה לראות בנחמת ציון ויגאלנו גאולת עולם אמן.
|
|
העסק בזוהר הקדוש היא תיקון לברית
ואיתא בזוה"ק (זוהר ח"ג קכד ע"ב) בהדא יפקון מן גלותא, וגם הרב האלהי מוהרח"ו זצללה"ה כתב שמה שנאמר (חגיגה יג.) אין לך עסק בנסתרות, זה קאי על דורות ראשונים, אבל בדרא בתראה אדרבה נחת רוח לפניו ית"ש לעסוק בסתרי תורה. ועסק בנסתרות הוא תיקון גדול לברית, וזה פירוש (תהלים כה, יד) סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם, כי כבר פירשנו הפסוק (ע' תהלים לג, יח) עיני ה' אל יריאיו למיחלים לחסדו, כי יריאיו רומז לזו"נ, דהיינו להמשיך מעינא פקיחא לבחינת יריאיו, ואחר כך למיחלים לחסדו – להצדיקים המתפללים ומצפים לחסדו, וזה פירוש סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם, כי עיקר התיקון של דרא בתראה הוא תיקון הברית, ותיקונו צריך להיות נמשך מסוד ה', כי זרע האב נמשך מהמוח, וזה פירוש סוד ה' ליראיו – דהיינו שמי שממשיך מסוד ה' בגימטריא עין, מעין ה' אל יראיו וכנ"ל, על ידי זה נתקן פגם הברית, וזה בריתו להודיעם.
שיעור בליקוטי זוהר לשון הקודש דף 371 שיר השירים…