logo
מאגר ספרי הזוהר העולמי דף הזוהר היומי -הרב סיני

מי חייב על שלא נבנה בית המקדש בימינו? למה כולם שותקים שמחטיאים את ילדינו במשכב זכור, שהוא חטא דור המבול? ראו את משיח השקר שבתי צבי שהחטיאו אותו במשכב זכור , ומה קרה שהחטיא את הרבים והשתמד

Jerusalem_temple3- ויקפדיה

מי חייב על שלא נבנה בית המקדש בימינו? – למה כולם שותקים שמחטיאים את ילדינו במשכב זכור? שהוא חטאו דור המבול – וכולם שותקים!!! – ראו דוגמא עם  שבתי צבי ימ”ש שהחטיאו אותו במשכב זכור רח”ל ומה קרה שהחטיא את הרבים  והגיע  לשפל המדרגה

להרדה:

ספר ברוך מתיר אסורים על כשרות המאכלים

שבתאי צבי – החטיאו אותו במשכב זכור – עד שעבר על כל התורה והשתמד

 

בואו ונלמד מההיסטוריה של דור המבול – ביחד עם ההיסטוריה של שבתי צבי ימ”ש,

ונדע האמת שכל רב שמתיר את הבשר הטרף והחלב לבסוף יתיר עריות – או שנכשל כבר בעריות.

כלל גדול בתורה – נלמד מה שכתבו הצדיקים הקדושים בימיו.

http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=2656

אשת זנונים ונתן העזתי
בעת ההיא נודע כי שרה, נערה יהודיה פליטה מחרב הקוזאקים בפולין, שהייתה מטורפת בשל העינויים שעברה, הכריזה שהיא עתידה להנשא למלך המשיח. הנערה עסקה בזנות, הלכה ממקום למקום עד שהגיעה לליוורנו. השמועות הגיעו למצרים, וש”צ שלח שליחים להביא את הנערה למצרים, שם נשא אותה לאשה. הוא טען כי גם הנביא הושע נצטוה לקחת אשת זנונים.

הגיליבי הפקיד בידו ארבעה אלפים גרוש כתמיכה לעדה הירושלומית. ש”צ נסע לירושלם דרך עזה, שם התחבר עם נתן בנימין הלוי, שנודע בשם נתן העזתי, או נתן הנביא. נתן היה גם זייפן, והוא המציא לש”צ קלף ישן נושן, מחק ממנו את השם, וכתב במקומו חזון של ש”צ והראהו לו. בראות ש”צ את המגלה המזויפת הזאת, כי הוא בחיר ה’, נתחזקה האמונה בלבו כי הוא המשיח. הוא קוה כי ביום המיועד יוכל לעשות נסים ונפלאות ולהפוך העולם לפי חפצו (ציצת נובל צבי דף ל”ט:).

שבתי צבי

שבתי צבי

משיח שקר, מיסד כת השבתאים בשנים 1626- 1676.

בגיל צעיר למד משנה ותלמוד, ובגיל 15 החל ללמוד קבלה והפיץ תורתו ברבים. עסק גם בחישובי הקץ וראה עצמו כראוי להיות המלך המשיח. הוצא עליו ועל חבורתו חרם אך הוא לא המשיך להפיץ את תורתו. ש”צ הופיע בהרבה מקהילות ישראל, המוני העם ובתחילה גם חלק מן הרבנים נהו אחריו. ביטל את הצומות וקיום המצוות. בהגיעו לתורכיה נרדף ע”י השלטונות. הוא המיר את דתו, בני כתו המומרים נקראו בשם דונמי.
התוכן
מגלה קץ הימין
נדודים בסלוניקי, איזמיר וקושטא
נסיעתו לירושלים
אשת זנונים ונתן העזתי
המון מאמיניו
ש”צ בכלא
התרחקות מקהל היהודים
ש”צ כמוסלמי

שבתי צבי – ש”צ – משיח שקר, מיסד כת השבתאים. נולד באזמיר בתשעה באב שנת שפ”ו (1626), ומת בעיר ביראט במדינת אלבאניא ביוה”כ שנת תל”ז (1676). אביו היה מרדכי צבי, ממשפחה אשכנזית שעברה לאזמיר מיון.
שבתי צבי נכנס לבית המדרש של ר’ יצחק דאלבה בהיותו בן שש שנים, שם למלד מקרא משנה ותלמוד. בהיותו בן ט”ו לא הוצרך עוד למורה, והתחיל ללמוד קבלה בעצמו. בן י”ח נמנה בין החכמים, הרביץ תורה והעמיד תלמידים.

הצטיין בקומה ובתואר פנים, בקול ערב ובשערות שחורות. אהב להתבודד והרבה לטבול בים בקיץ ובחורף. לרגלי המלחמה בין תורכיה וממשלת ויניציא על האי כריתים עבר נתיב המסחר לאזמיר, אבי שבתי צבי התעשר, והתחתן עם עשיר אחר שנתן את בתו היפה לשבתי צבי לאשה. הוא לא קרב אליה, ובי”ד כפו עליטו לגרש אותה. וכך נהג גם באשתו השניה, ויהי הדבר לפלא.

מגלה קץ הימין
בשקידתו הרבה בקבלה ובזהר מצא כי גאולת ישראל והמלך המשיח יבוא בשנת הת”ח (1648), לפי הרמז בשנת היובל הזא”ת תשובו איש אל אחוזתו. הוא ראה עצמו המלך המשיח, גילה הדבר לתלמידיו והגה השם המפורש באותיותיו, דבר המותר רק למלך המשיח. תלמידיו האמינו בו, והשמועה יצאה בין חבריו ובני העיר. כאשר נודע הדבר לחכמים שלחו אליו שני דיינים להתרות בו שלא יעשה זאת, והוא ענה בקור רוח שהוא משיח ישראל.

הרב הכולל ר’ יוסף אישקפה הכריז כי ש”צ ותלמידיו מוחרמים, ונמצאו גם אנשים שהיכו אותו ואת תלמידיו ורצו להרגו. ש”צ עזב את אזמיר ונסע באניה לקושטא. אותם ימים היו השולטן והשרים הראשים באדרינופול, ולכן יכל ש”צ לאסוף אסיפות ולבשר על התשועה. לעזרתו בא אברהם יכיני, שהטיף והסב את לב העם להאמין בש”צ. מהיום ההוא נחשב יכיני בין ראשי השבתאים.

נדודים בסלוניקי, איזמיר וקושטא
אך כאשר הריצו חכמי אזמיר מכתבים לרבני קושטא להודיעם מהחרם ולגלות חרפת המשיח המדומה, ברח עם ובני לויתו לשלוניקי שהייתה אז העיר המרכזית ללמוד הקבלה. שם ישב בהשקט ושלוה, ונהרו אליו עוד תלמידים רבים. שמונה שנים ישב בשלוניקי, עד אשר בהיותו עם חכמים בסעודה בקש שיביאו לו ס”ת עם תכשיטיה וחפת חתנים, עמד תחתיה, ברך ברכת הארוסין, וארס את התורה לו לאשה. אח”כ הגה את השם המפורש ואמר לנאספים שהוא המשיח. רבני שלוניקי שלחו שני שלוחים לומר לו כי בן מות הוא, וש”צ מהר לברוח מן העיר בראשית שנת 1658.

כשנה אחת היה ש”צ נודד ממקום למקום ויסע לאתונה בירת יון מקום מגורי אבותיו, אך גם שם רדפוהו. עבר לאזמיר, משם חזר לקושטא. בקושטא התחבר עם אליה קרקשוני, ושליח מירושלים בשם דוד קפיאה. ש”צ עשה מעשים מוזרים בדג, שהציע לו כרים וכסתות בעריסת ילדים, והתנבא שעתיד עם ישראל להגאל במזל דגים.
כאשר נודע הדבר לחכמי העיר גרשוהו. הוא שב לבית אביו באזמיר, שהה שם כשלש שנים מבלי לעשות עוד מעשים מוזרים.

נסיעתו לירושלים
בעת ההיא רבו השמועות בין העמים שקרובה לבוא תקופה חדשה אשר תביא בכנפיה שינוים בסדרי הטבע, המוסלמים קיוו לגילוי מחמד, והנוצרים קבעו את שנת 1666 להתגלות ישו משיחם. ויש ביניהם שנבאו גם את תשועת ישראל בשנה ההיא. שבתי צבי נתלה באווירה זו, והחליט להגלות לישראל כמשיח. בשנת 1662 או 1663 נסע מאזמיר לירושלים, עבר דרך אלכסנדריה וקהיר, והתודע שם אל הגיליבי רפאל בר יוסף הין, שר האוצר ופקיד היהודים. ש”צ מצא חן בעיניו, והוא נסע דרך עזה וחברון לירושלים. מצב העדה בירושלם היה בשפל המדרגה בעת ההיא. הצרות התכופות והתלאות שבאו על היהודים הבריחו את העשירים, ורק דלת העם נשארה בירושלים. כאשר בא ש”צ, התנבא על הגאולה, והיה הולך בבקר לביהכ”נ ויושב עם התלמידים שנהגו בו כבוד.

אחרי כמה חדשים שכר את ביתו החדש של דוד קפיאה, מי שהיה שליח ירושלם בתוגרמה האירופית. שם התבודד כמעט כל היום והתענה משבת לשבת, ורק בערב שבת היה הולך לשוק וקנה צרכי שבת. עסק בקבלה מעשית ובשמות הקדושים. לפעמים לן בבית הקברות והטעה את ההולכים עמו לשמוע בת-קול יוצאת מתחת הקברות ומכרזת “ש”צ הוא משיח!”.

שמואל פרימו, שהיה ערום ונוכל, התחבר לש”צ והיה אחד ממעריציו ואיש סודו.

הקאימאקים (פקיד) בירושלים דרש כסף רב מהקהילה היהודית, ואלה התאספו והחליטו לבקש מהגיליבי רפאל ממצרים לעזור להם. הם פנו לש”צ שילך אליו ויבקש את בקשתם. ש”צ נעתר להם, ונסע דרך חברון מצרימה.

אשת זנונים ונתן העזתי
בעת ההיא נודע כי שרה, נערה יהודיה פליטה מחרב הקוזאקים בפולין, שהייתה מטורפת בשל העינויים שעברה, הכריזה שהיא עתידה להנשא למלך המשיח. הנערה עסקה בזנות, הלכה ממקום למקום עד שהגיעה לליוורנו. השמועות הגיעו למצרים, וש”צ שלח שליחים להביא את הנערה למצרים, שם נשא אותה לאשה. הוא טען כי גם הנביא הושע נצטוה לקחת אשת זנונים.

הגיליבי הפקיד בידו ארבעה אלפים גרוש כתמיכה לעדה הירושלומית. ש”צ נסע לירושלם דרך עזה, שם התחבר עם נתן בנימין הלוי, שנודע בשם נתן העזתי, או נתן הנביא. נתן היה גם זייפן, והוא המציא לש”צ קלף ישן נושן, מחק ממנו את השם, וכתב במקומו חזון של ש”צ והראהו לו. בראות ש”צ את המגלה המזויפת הזאת, כי הוא בחיר ה’, נתחזקה האמונה בלבו כי הוא המשיח. הוא קוה כי ביום המיועד יוכל לעשות נסים ונפלאות ולהפוך העולם לפי חפצו (ציצת נובל צבי דף ל”ט:).

בבואו לירושלם בסוף שנת 1664 הכריז על עצמו כמשיח. את הכסף שנתן הגיליבי חלקו ביניהם הנוטים אחריו. רבני ירושלם זעמו על כך שלא הביא תועלת, וגם בלבל את יהודי העיר. הרבנים גרשו את ש”צ. נתן העזתי שב לעזה, משם שלח מכתב לכל תפוצות הגולה לבשר ביאת המשיח ש”צ שיגלה במהרה. ש”צ נסע מירושלם דרך היבשה לאזמיר, והגיע שם ביום 10 ספטמבר 1665.

בר”ה הודיע לקהל מאמיניו שכבר הגיע המשיח. במוצאי החג התאספו בבית ר’ יהודה מורטירו חכמי איזמיר, וגזרו שהוא בן מות, אך לא נמצא מי שיפגע בו מפחד ההמון. ש”צ יצא מהעיר לכפרים עד 6 דצמבר 1665, אז שב העירה לחוג את חג החנוכה.

בעת ההיא גר באזמיר משה גאלאנטי עשיר שבביתו היה מקום תפלה הנקרא בשם ק”ק גאלאנטי. הוא האמין במשיחיותו של ש”צ. איש עשיר אחר, חיים פינייא, לעג לחלומות המשיח. כאשר נודע הדבר לש”צ, שלח את אנשיו לפרנסי קהילת פורטוגאל, שם התפלל פינייא, לצוות עליהם לגרש את הכופר מביהכ”נ. כאשר לא שמעו לקולו, וסגרו את הדלת בעדו, צוה לאנשיו להביא לשבור את הדלת. מספר עוזריו הגיע לחמש מאות. ש”צ לא חשש לכבוד השבת ולא לכבוד בית הכנסת שהרס. כאשר נכנס ולא מצא את פינייא, עלה על הבימה והוכיח את ישראל כי עם קשה עורף הוא, לקח ס”ת בידו ונשבע בתוך קהל ועדה כי הוא המשיח.

המון מאמיניו
בין קהל המאמינים החדשים היה ר’ חיים בנבנשתי (מחבר כנסת הגדולה). מתחלה התנגד לש”צ, ולבסוף חשב ששגה, וכי פקד ה’ את עמו. את הרב הזה מינה ש”צ לרב מוסמך, וצווה לכל העם לילך לק”ק פורטוגאל ולנשק ידיו. הרב הכולל ר’ אהרן לפפא הודח מתפקידו ונמלט למגניסיאה. ש”צ הלך לבית הכנסת בהמון רב אשר חלקו ממתקים, אחרים נשאו גביעים מלאים פרחים, והוא אחז בידו מניפת כסף. בביהכ”נ פתח הארון, לקח ס”ת בידו, הגה את השם המפורש באותיותיו ושר שירי עגבים.

ב- 17 בדצמבר הלך לבית הקאדי בתקותו לעשות נפלאות. השופט התורכי שאלו מה חפצו, ובהיותו נבוך לא ידע מה להשיב לו, ואמר כי שלשה אנשים דברו סרה על השלטן. בצאתו מבית הקאדי הודיעו עוזריו להמון כי ש”צ עשה נפלאות עד אין חקר. האמונה השבתאית חזקה באזמיר עד כי נערים ונערות היו מתעלפים בחוצות ומתנבאים בסגנון אחד כי ש”צ הוא המשיח. הוא ביטל את צום העשירי כדברי הנביא שעתיד הצום הזה להיות לבית ישראל לששון ולשמחה.

התהלה והתפארת שחלקו לו ההמון אמצו את לבו להאמין כי הוא הוא המשיח. לעומתם שמואל פרימו ונתן העזתי וסיעתם, השתמשו בפתיות העם לעשות להם עושר.

פעולות ש”צ נודעו לויזיר הגדול קיופרולי. הקאדי פקד על ש”צ לנסוע לקושטא תוך שלושה ימים, והוא עצמו נסע להסביר לשרים את הנעשה ולגלות את מעשי היהודים. הויזיר שלח אל הקאימאקם מאזמיר הוראה לתפוס את ש”צ ולשלחו לעיר הבירה. ש”צ נאסר באזיקים ונשלח לקושטא. הפעם נוכח כי הוא כאחד האדם.

ש”צ בכלא
חסידיו הפיצו שמועה כי הגיעה עת רצון, ובקרוב יתחיל המשיח פעולתו. ביום 31 לדצמבר נסעה הספינה מאזמיר, אך סערה עכבה אותה בדרך, והיא הגיעה לחוף דארדיניל ביום 4 בפברואר 1666. הנוסעים ירדו ליבשה כי הספינה הייתה צריכה תקון. אנשי המשמר הוליכוה את ש”צ בעגלה עד הכפר קונוק-גיקמיגי שבקרבת קושטא. יהודי קושטא יצאו לקראתו לקבל את פניו, ומאמיניו השתוממו לראותו כבול באזיקים. אחד הפחות שנשלח לקחתו מן הספינה קידם פניו בסטירת לחי, וש”צ בראותו שכלתה אליו הרעה, השכיל להעמיד עצמו כמשיח, נענה ונתן לו גם את הלחי השני להכותו.
הויזיר הגדול אחמד קיופרולו שאל מי הוא, ומה הביאו לבלבל העולם. וש”צ ענה לו: חכם ירושלמי אני ומקבץ נדבות. הויזיר ציווה להוליכו לבית הסוהר. באו בכל יום להקדים פניו, וש”צ ביקש מהם לדבר אל איש הכספים של הויזיר יהודה ן’ מרדכי הכהן להמליץ עליו להוציאו ממאסרו הצר למקום יותר מרווח. השר נענה והעבירו למבצר אחר. לאחר 63 ימי מאסר, העלו אותו באניה לחוף דארדיניל, שם נכלא במבצר החדש הנקרא “קיליט איל בחר” (מפתח הים), במקום שהיה בימי היונים הקדמונים המבצר אבידוס, והמאמינים קראו לו “מבצר עז”.

מאמיניו טענו כי לא העובדה שלא נגזר על ש”צ עונש מוות כדין מורד במלכות היא ראיה שהשרים פוחדים ממנו. הויזיר אמנם פחד מתגובת ההמון, כי הממשלה הייתה שקועה במלחמת כרתים, ולא רצתה כי יקודש בעיני העם ותצמח אמונה חדשה. גם חששו שהנוטים אחריו ידרשו את דמו ויתוספו על אויבי הממשלה.
ש”צ הגיע למבצר בערב פסח (תכ”ו 1666), ציוה לשחוט כבש לקרבן פסח, צלה אותו על חלבו, ברך לפני אכילתו: ברוך מתיר איסורים, ואכל הוא וחבורתו.
מפקד המבצר לקח שוחד, ופינה לו חדר מרווח ונהג עמו בכבוד. הוא גם דרש מכל הבא לראות פני ש”צ לשלם דמי כניסה. ש”צ ישב במגדל כמלך, שלח ספרים לקהלות תורכיה א”י ואירופה, ועוררם לעשות תשובה ולתקן את מעשיהם שלא לעכב את הגאולה. הסביר כי הוא נאלץ לשבת בכלא כדי לכפר על עוונות הדור.
ש”צ הוסיף וביטל גם את צום החמישי (תשעה באב), ושלח מכתבים לכל תפוצות הגולה לחוג היום הזה ששרתה עליו השכינה להודיעו כי הוא המשיח. הוא קרא לצום י”ז בתמוז “חג טו”ב בתמוז”.

התרחקות מקהל היהודים
ש”צ החליט להפריד את מאמיניו מהיהודים המאמינים ברבנים שהתנגדו לו. כדי להראות שהוא בורא תורה חדשה, שינה את יום המנוחה ליום שני: המוסלמים ביום הששי והנוצרים ביום הראשון בשבוע, והשבתאים, ביום שני. השינוי צריך היה להתחיל ביום כ”ג בתמוז תכ”ו, יום שני שש”ץ קרא לו שבת הגדול. יותר מארבעה אלפים איש שבאו לראותו במבצר שבתו ביום ההוא, וב”מוצאי שבת” ערך מכתב לכל הקהלות להפוך את צום תשעה באב לחג ולששון משום הוא יום הולדתו.

ש”ץ רצה לבטל את כל המועדים ואת יום הכפורים בכללם. גאותו השיאתו לעשות מעשים זרים שערערו את מעמדו בקרב הציבור. בעת ההיא באו אליו שני ת”ח, ר’ ישעיה בן ר’ דוד בעל טורי זהב ור’ ליב בן הרב הירץ. ש”צ שמע מפיהם שקם בפולין נביא בשם נחמיה חיון המתנבא כי ש”צ הוא המשיח האמתי והוא נוסע אליו. ש”צ מיהר לומר לשומעיו כי האיש נחמיה הוא נביא אמתי שאין כמוהו בדור, ובמהרה יבוא אצלו. ב- 23 אוגוסט הגיע נחמיה חיון לדארדיניל. שלושה ימים ולילות התוכח עם ש”צ. כנראה שנחמיה לא שבע רצון מהמשיח, יצא מן המבצר וקרא בקול גדול כי ש”צ עומד להתאסלם. נסע לקושטא ומשם לאדרינופל בירת הממשלה בעת ההיא, הוצג בפני שר העיר מוסטאפא, וגילה לו את כל צפונות השבתיים, ששומרי המבצר מקבלים שוחד ומסתירים את מעשיו של ש”צ, וש”צ עצמו מתעה את העם בשקריו.
פקודת השרים הייתה להביא את המשיח לאדרינופול לראות אם יעמדו חלומותיו.

ביום 4 בספממבר הביאו את ש”צ לאדרינופול. שם התחבר עמו יהודי רופא, מומר מוסלמי שנקרא בערבית מאייאט-זאאדי, ושמו בעבר היה משה ן’ רפאל למשפחת אברבנאל. ביום 16 בספטמבר הוצג ש”צ לפני השלטן מחמד. כאשר לא הצליח להצטדק לפניו, אמר כי הוא מוכן להתאסלם. השלטן האיר פניו אליו, קרא לו מחמד איפנדי, ובתואר הכבוד קאפוג’י-באשי-איטראק (שומר הסף). אשתו שרה נקראה בערבית פאטימה-קארין.

ש”צ כמוסלמי
בתחלת המרתו למד תורכית ואת ספר הקוראן עם המופתי גאגני, אך המשיך לשמור על קשר עם היהודים המאמינים בו. תשעה ימים אחרי המרתו כתב לאחיו:

עתה הניחו לי כי השי”ת עשני ישמעאלי, אני אחיכם מחמד קאפיג’י באשי איטראק, כי הוא אמר ויהי וכו’.

ש”צ התנצל בפני חסידיו על המרתו, בטענה כי גזרה היא מן השמים, כי צריך להבלע בין העמים. שלש מאות מחסידיו המירו גם הם דתם.
בחדש מאי 1667 היה נתן העזתי בקרבת אדרינופול, ומשפיע על העם לבטל צום י”ז בתמוז בשנה ההיא. כראות רבני אדרינופול שדבריהם אינם נשמעים לעצור בעד ההמון, נועצו עם המומר ש”צ והוא התנצל לפניהם:

לא יש בדבר הזה כי עון אשר חטא שהרשע המזייף נתן העזתי עם ספר קטן שיש לי, שאמר שמצא אותו טמון מזמן רב יותר מחמש מאות שנה… והטעני בדברים שהכל היה שקר וכזב… גם אני התחלתי להטעות את העם המאמינים בי עד היום הזה.

חולשת הרבנים שבקשו את עזרתו שלא לבטל צום הרביעי חיזקה את לב ש”צ. הוא הבין כי רב כחו למרות המרתו, והיהודים עודם כרוכים אחריו.
הוא הפך את עורו מידי פעם: פעם חרף מערכות ישראל ופעם בקש קרבתם, עד אשר ראו ראשי המלכות כי טוב להרחיקו מאדרינופול, ושלחוהו לקושטא.
שלוש שנים ישב בקושטא והתמיד בשגעונו להתקרב אל היהודים או להלשין עליהם שהם מחרפים דת מחמד. כאשר נלאו היהודים מנשוא, התאוננו באזני שרי המלכות, והם החליטו להגלות אותו גם מקושטא. הוא נשלח לעיר אלבאסאן באלבניא התיכונה, רחוק מישוב יהודי.

מאמיניו האיצו בו להתישב בקרבת מקומו בעיר ביראט הנקראת ארנאזט-בילגראד. ש”צ עבר לעיר ההיא, חי שם חמש שנים, ומת בחולירע ביום הכפורים תל”ו (ספטמבר 1675).
הוא נקבר כבקשתו ע”י התוגרמים ביום מותו על שפת הנחל העובר על פני העיר הקטנה הזאת.

השבתאים שהתאסלמו נודעו בשם דונמי.

מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
דמותו של רבי יעקב ששפורטש, מהמתנגדים לשבתאי צבי
השבתאים על תחילת המאה העשרים, וחורבנה של קהילת ה”דונמה” – מאמר מאת יצחק בן צבי

מקור הערך: על פי י”ד אייזנשטיין, אוצר ישראל

ספר

ברוך מתיר אסורים

בו יבוא איך שרבנים גדולים והבדצי”ם שהם גלגולים של ש”ץ ימש”ו המתירים לאכול על אחריותם חלב דאורייתא [ממילא ראשי הבדצי”ם הם מומרים לתיאבון כי הם תלמידים של המן כמו שנאמר במגילת אסתר (ד’ ז’):

“וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ בַּיְּהוּדִיים לְאַבְּדָם” אבל הרבנים שאינם שותפים ל”פרשת הכסף” הם מומרים להכעיס כמו שכתוב הנצי”ב בספרו העמק דבר (במדבר טו ל): כשעושה ביד רמה נגד דבר ה’. והרי זה מומר להכעיס. דומה למודה בע”ז ולכופר בכה”ת שנתן הקב”ה], ועושים מעשי זמרי ומבקשים שכר כפנחס, [שהחלב שאסור מדאורייתא הם מוכרים אותו בחניות תחת השם “חלק כשר למהדרין” יאכלו ענוים וישבעו], כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הַקְּנָאוֹת לְרַבֵּנוּ יַעֲקֹב מֵעֶמְדִּין זַצַ”ל וְהִיא קְבוּצַת מַאֲמָרִים וּכְּתָבִים נֶגֶד שַׁבְּתַי צְבִי וּמְתֵי סוֹדוֹ, נִדְפַּס בְּאַמְסְטֶערְדַאם תקי”ב, וז”ל: וּבְנוֹסָף לָזֶה נָבִיא גְּבִיַּת עֵדוּת מִבֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם – אֵיךְ שֶׁשַּׁבְּתַי צְבִי לָקַח מִנְיָן וְהֶאֱכִיל אוֹתָם חֲלֵב הַכְּלָיוֹת שֶׁהִיא אִסּוּר כָּרֵת וְעָשָׂה עַל זֶה הַבְּרָכָה בָּרוּךְ אַתָּה ד’ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם מַתִּיר אִסּוּרִים, עכ”ל.

והרבנים האלו הם יותר גרועים משבתי צבי ימ”ש, כי הם נותנים לאכול לאלפי אנשים איתם ביחד חֵלֶב דאורייתא ורוקדים ביחד, וקוראים לזה “חלק כשר למהדרין”.


 

ספר

ברוך מתיר אסורים

שאלות ותשובות על כשרות הבשר בימינו

 

שְׁאֵלָה א:

הַאִם אֶפְשָׁר לִּסְמוֹך עַל הַהֶכְשֵׁרִים בְּדוֹרֵנוּ בְּעֵנַיִּים עֲצוּמוֹת?

וּבְדוֹרֵנוּ אָנוּ גַּם כֵּן רָאִינוּ מַעֲשֵׂה כָּזֶה, בְּאֶחָד מֵהַהֶכְשֵׁרִים שֶׁחָשְׁבוּ שֶׁהֵם הַטּוֹבִים בְּיוֹתֵר, וְזֶהוּ הָעֵדָה הַחֲרֵדִית, וַאֲפִילוּ הָרַבָּנוּת אָסְרָה אֶת הָבָּשָׂר מֵאוֹתוֹ הֶכְשֵׁר וְכוּ’, אמרה התורה: (ויקרא פרק ד’ כ”ב): אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה’ אֱלֹקָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם, ואמרו בגמרא אשר מלשון אשרי, שאשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על חטאיו ומודה ברבים על טעויותיו, לכן כל אחד צריך להתגבר על טבעו ולא יבוש מפני המלעיגים עליו, ואם נכשלו רבים בגללו יתוודה ויודה על טעותו, ושב ורפא לו. על כן אני מוכרח לומר את האמת ברבים, ואני כותב את שמם, מפני שבעבר לפני יותר מארבעים שנה הדפסתי ופרסמתי את הכשרות שלהם בתוף ספרי נפש ישעיה חלק א-ב, והספר הזה נדפס כחצי מיליון עותקים, וסמכו עלי שזה הכשר טוב, מחויב אני לומר את האמת, ולוואי ואזכה לתקן את המכשול אשר נגרם על ידי. ואני מוכן להוכיח ולהסביר לכל גדול בישראל שרוצה לתקן באמת.

נודע לי כעת, [ועוד נודע לי הרבה דברים שאין הנייר יכול לסובלם] כאשר הרב הגאון רבי דוד שווימער שליט”א רב ומו”ץ בשכונת בית ישראל בירושלים, שפירסם מכתב בחמש עמודים את המכשולים הנוראים מה שיש בהשחיטה של העדה החרדית בירושלים, ואיימו עליו להרוג אותו [וכן רצו להרוג את הגה”צ רבי משה שטרנבוך כשאמר על הכריסים שהם טריפה והיה מודעות גדולות בכל ירושלים עיה”ק, ובתוך שעתיים לא נראה אפילו מודעה אחת כי הם הורידו את זה תיכף, והכל נשלט על ידי שותפם של עמלק – ועל טריפות של הכרסים, ידוע לכל השוחטים שכבר 8 שנים יש הבעיה הזאת של נקיבת הכרסים] אם לא יכתוב מכתב חדש שהכל כשר, ולבסוף בגלל שעמד על דעתו ולא רצה בפרסומים של שקר, [והם פרסמו פרסומים שאין הדעת של ירא שמים סובלתן] העבירו אותו ממשמרתו. זאת אומרת שמשלמים לו כסף רק אם יגיד שהכל כשר!!! וכשרות כזה שייכת רק לעמלק ושותפיו כמו שהמשנה אומרת טוב שבטבחים שותפו של עמלק. (קידושין פ”ב). ומי שרוצה להבין באמת את כל הבעיות של השחיטה כיום יעיין בארבע מאות ספרים שכתבתי על הכשרות, ויתבהר הכל.

וַאֲסַפֵּר עַתָּה מַעֲשֵׂה מַבְהִיל שֶׁהָיָה עִמִּי בְּעֵת שְׁהוּתִי בְּגָלוּת אַמֶרִיקָה, הָיִיתִי שָׁם אֵצֶל רוֹפֵא מֻמְחֶה, וּלְאַחַר שֶׁיָּצָאתִי מִשָּׁם הִזְמַנְתִּי מוֹנִית, וְאָמְרוּ לִי שֶׁיָּבוֹא עוֹד חֲצִי שָׁעָה, וַהֲגַם שֶׁיָּרְדוּ גְּשָׁמִים עַזִּים חָשַׁבְתִּי בְּדַעְתִּי לֵילֵךְ בָּרֶגֶל מַהֲלָךְ שֶׁל עֶשֶׂר דַּקּוֹת, וּבְאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ פָּגַשְׁתִּי יְהוּדִי, וְשׂוֹחַחְנוּ שָׁעָה וַחֲצִי בַּגֶּשֶׁם הַשּׁוֹטֵף שֶׁיָּרַד, וְסִפֵּר לִי שֶׁשְּׁלִיחִים מֵהַמְּדִינָה בָּאוּ לָרַב ביעסטרצקי מִצְּפַת זַצַ”ל, וְאָמְרוּ לוֹ שֶׁהֵם לֹא יְכוֹלִים לִתְפֹּס אֶת הַהַבְרַחוֹת שֶׁל הַבָּשָׂר, וְאוּלַי הָרַבָּנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חָכְמָה יוֹדְעִים אֵיךְ לַעֲשׂוֹת זֹאת, וְאָמְרוּ לוֹ שֶׁבָּשָׂר עִם חוֹתֶמֶת שֶׁל הַהֶכְשֵׁרִים הַמְהֻדָּרִים מַגִּיעִים מֵהָעַרְבִים, וְזֶה יוֹצֵר שְׁנֵי בְּעָיוֹת רְצִינִיִּים, אֶחָד שֶׁהֵם מַאֲכִילִים אֶת הַבְּהֵמוֹת אוֹכֵל שֶׁאֵינוֹ בָּרִיא וְאֵין הַשְׁגָּחָה וִויטְרַאנִית עַל הָאוֹכֵל, וְיֵשׁ בְּעָיָה עִם הַבְּרִיאוּת. וְעוֹד בְּעָיָה שֶׁהֵם אֵינָם מְשַׁלְּמִים אֶת הַמִּסִּים, וְיֵשׁ לָהֶם 300 תִּיקִים פְּלִילִים שֶׁתָּפְסוּ בָּשָׂר עִם הֶכְשֵׁר שֶׁמַּגִּיעַ מֵהָעַרְבִים, וְסִפֵּר אוֹתוֹ יְהוּדִי מְאַמֶערִיקָא שֶׁלָּקְחוּ אוֹתוֹ וְלָמְדוּ אִתּוֹ בְּמֶשֶׁךְ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים דַּרְכֵי בִּילוּש אֵיךְ לְגַלּוֹת מִי מַגְנִיב אֶת הַבָּשָׂר מֵהָעַרְבִים וְהִבְטִיחוּ לוֹ סַךְ גָּדוֹל כַּחֲצִי מִלְיוֹן דּוֹלָר תַּשְׁלוּם עֲבוּר זֶה. וּלְאַחַר מִכֵּן הִגִּיעַ לְיַד רַאמַלַה וְרָאָה שָׁם בְּאֵיזֶה מָקוֹם סוֹדִי תַּת קַרְקַעִי מִפְעָל גָּדוֹל שֶׁהָיָה שָׁם הֲמוֹן מַדַּפִים מְסוּדַרִים, כָּל מַדָּף עִם סוּג הֶכְשֵׁר שׁוֹנֶה, עִם פְּלוֹמְבּוֹת שֶׁל כָּל סוּגֵי הַהֶכְשֵׁרִים, וּפְקִידִים מְקַבְּלִים טֶלֶפוֹנִים: “אֲנַחְנוּ צְרִיכִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת קִילוֹ בָּשָׂר עִם הֶכְשֵׁר פְּלוֹנִי”, וְלוֹקְחִים בְּשַׂר פִּגּוּלִים וְשָׂמִים עֲלֵיהֶם הַפְּלוֹמְבּוֹת שֶׁל …. וּמְשַׁוְקִים אֶת זֶה, וְלָקַח עִמּוֹ כְּעֶשֶׂר שַׂקִיּוֹת, וּכְשֶׁבָּא לְהַרְאוֹת אֶת זֶה לַאַחֲרָאִיִים, נִכְנַס לַמִּשְׂרָד שֶׁלָּהֶם וְהִנִּיחַ אֶת הַשַּׂקִּיּוֹת בַּחוּץ, וְלָקַח עִמּוֹ כַּמָּה דֻּגְמָאוֹת לְהַרְאוֹת לָהֶם, וּכְשֶׁיָּצָא לָקַחַת אֶת שְׁאָר הַשַּׂקִּיּוֹת בַּחֲזָרָה רָאָה שֶׁהֵם נֶעֶלְמוּ, וְאָמַר גַּם כָּאן יֵשׁ גַּנָּבִים? וְהִגִּיעַ אֵלָיו אֶחָד מֵהָאַחֲרָאִים שֶׁל תַעשִׂיַית הַבָּשָׂר הַטָּרֵף, וְהֵרִים אֶקְדָּח קָרוֹב לְרֹאשׁוֹ וְאָמַר לוֹ, אִם אֵינְךָ עוֹזֵב אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דָּמְךָ בְּרֹאשְׁךָ, וּבָרַח לַחוּץ לְאֶרֶץ.

וּכְבָר יָדוּעַ שֶׁבָּעִתּוֹנִים כְּבָר פִּרְסְמוּ בְּעֵרֶךְ 2000 מִקְרִים אֵיךְ שֶׁתָּפְסוּ טְרֵפוֹת עִם הֶכְשֵׁרִים מְהֻדָּרִים. – וְאֶחָד שָׁאַל אוֹתִי פַּעַם לְגַבֵּי הֶכְשֵׁר שֶׁל הָרַב …, הַאִם זֶה טוֹב וּמְהֻדָּר, אָז סִפַּרְתִּי לוֹ שֶׁפַּעַם פָּגַשְׁתִּי יְהוּדִי מִבֵּית שֶׁמֶשׁ שֶׁעוֹבֵד בְּמִפְעָל גָּדוֹל שֶׁל בָּשָׂר, וְסִפֵּר לִי שֶׁבְּאוֹתוֹ מִפְעָל מַגִּיעַ קוֹנְטֵיינֶרִים שֶׁל בָּשָׂר, עִם כָּל מִינֵי הֶכְשֵׁרִים גְּלַאט וְאֵינוֹ גְּלַאט, וְגַם בָּשָׂר בְּלִי הֶכְשֵׁר וְגַם בָּשָׂר שֶׁעָבַר אֶת הַתַּאֲרִיךְ – וְגַם הַרְבֵּה פְּעָמִים הַפְרִיזֶער עַל הָאֳנִיָּה נִתְקַלְקֵל וּמִמֵּילָא הַבָּשָׂר כְּבָר מַסְרִיחַ וּכְשֶׁמַּגִּיעַ הַוְטְרִינָר לִבְדּוֹק אֶת אֵיכוּת הַבָּשָׂר, אִם הוּא מוֹצֵא בָּשָׂר מְקֻלְקָל הוּא שׁוֹפֵךְ עַל זֶה דְּיוֹ מְיֻחָד וְזוֹרֵק אֶת זֶה לָאַשְׁפָּה בַּחוּץ, וּלְאַחַר שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לוֹקְחִים בַּחֲזָרָה אֶת הַבָּשָׂר וּמְשַׁפְּרִים אֶת זֶה עִם חוֹמָרִים כִימִיִּים, וְעוֹשִׂים מִזֶּה אֹכֶל מְיֻחָד “דְלִישֶׁעס”, וּמְשַׁוְקִים אֶת זֶה לְאֵיזֶה בֵּית אָבוֹת. ה”י. – וְעוֹד מַעֲשֵׂה מַבְהִיל הָיָה עִמִּי, שֶׁהָלַכְתִּי לְהֵיכָל שְׁלֹמֹה לִפְנֵי 15 שָׁנָה לִדְרוֹשׁ לָהֶם עַל כַּשְׁרוּת, וּלְאַחַר הַדְּרָשָׁה שָׁאַלְתִּי אוֹתָם כַּמָּה מְנַקְּרִים טוֹבִים (שֶׁיּוֹדְעִים הִלְכוֹת נִקּוּר בְּכָל פְּרָטֶיהָ), יֵשׁ לָכֶם, וְאָמְרוּ לִי שְׁנַיִם, וְשָׁאַלְתִּי אוֹתָם וְכַמָּה מְנַקְּרִים אַתֶּם צְרִיכִים, וְעָנוּ לִי בְּעֵרֶךְ 500, וְנִקּוּר זֶה בְּכָרֵת, ה”י.

הָרַב מוֹרִיד חֵלֶב דְּאוֹרָיְיתָא בְּהִתְנַדְּבוּת

בְּבֵית שֶׁמֶשׁ גָּר רַב שֶׁכַּיּוֹם הוּא בְּעֵרֶךְ בֶּן שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְהָיָה גָּר בְּחֵיפָה בְּעֵרֶךְ חֲמִשִּׁים שָׁנָה. לִפְנֵי חֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה בְּחֵיפָה בְּתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁלָּנוּ לָמַדְתִּי אֶצְלוֹ, הוּא הָיָה מֵהָרַבָּנִים הַגְּדוֹלִים בְּחֵיפָה בְּאוֹתוֹ זְמַן.

לִפְנֵי שָׁלוֹשׁ שָׁנִים, בְּעֵרֶךְ, פָּגַשְׁתִּי אוֹתוֹ בְּבֵית שֶׁמֶשׁ, שָׁאַלְתִּי לִשְׁלוֹמוֹ וְסִפַּרְתִּי לוֹ עַל הָעֲבוֹדָה שֶׁלִּי, עַל הַסְּפָרִים שֶׁאֲנִי מוֹצִיא לָאוֹר וְכַדּוֹמֶה, תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר הִגַּעְנוּ גַּם לְנוֹשֵׂא הַכַּשְׁרוּת, שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ מַה יֵשׁ לוֹ לוֹמַר עַל “נִקּוּר”, וְכַךְ סִפֵּר לִי, שֶׁכְּשֶׁהָיָה רַב בְּחֵיפָה הָלַךְ כָּל שָׁבוּעַ לְכַמָּה אִטְלִיזִים וְהוֹרִיד חֵלֶב דְּאוֹרַיְתָא מֵהַבְּהֵמוֹת, אַךְ הַחֵלֶב שֶׁמִּדְּרַבָּנָן לֹא הוֹרִיד כִּי לֹא הָיָה לֹו פְּנַאי לְכָךְ, שָׁאַלְתִּי הַאִם עָשָׂה כָּךְ בְּכָל הַאִטְלִיזִים, אָמַר, לֹא. שָׁאַלְתִּי, מַה עִם שְׁאָר הַאִטְלִיזִים אָמַר לִי, מִי שֶׁיָּכוֹל וְיוֹדֵעַ נִקּוּר שֶׁיּוֹרִיד, הוּא עַצְמוֹ עָשָׂה זֹאת בְּהִתְנַדְּבוּת וְלֹא יָכַל לְהַגִּיעַ לְכֻלָּם.

אֲכִילַת חֵלֶב מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִכְפֹּר בֶּאֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁרָאִינוּ אֵצֶל שַׁבְּתַי צְבִי יִמַּח שְׁמוֹ וְזִכְרוֹ.

וּבְנוֹסָף לָזֶה נָבִיא גְּבִיַּת עֵדוּת מִבֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם – אֵיךְ שֶׁשַּׁבְּתַי צְבִי לָקַח מִנְיָן וְהֶאֱכִיל אוֹתָם חֲלֵב הַכְּלָיוֹת שֶׁהִיא אִסּוּר כָּרֵת וְעָשָׂה עַל זֶה הַבְּרָכָה בָּרוּךְ אַתָּה ד’ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם מַתִּיר אִסּוּרִים, כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הַקְּנָאוֹת לְרַבֵּנוּ יַעֲקֹב מֵעֶמְדִּין זַצַ”ל וְהִיא קְבוּצַת מַאֲמָרִים וּכְּתָבִים נֶגֶד שַׁבְּתַי צְבִי וּמְתֵי סוֹדוֹ, נִדְפַּס בְּאַמְסְטֶערְדַאם תקי”ב. וְנִדְפָּס בַּדְּפוּס צִלּוּם בִּירוּשָׁלַיִם תשל”א ע”י הוֹצָאַת מְקוֹר, וז”ל:טֹפֶס קַבָּלַת עֵדוּת בִּירוּשָׁלַיִם תּוּב”ב: בְּמוֹתָב תְּלָתָא בֵּי דִּינָא כַּחֲדָא הֲוֵינָא, וְאָתָא לְקַדְמְנָא הֶחָכָם הַכּוֹלֵל מָהוֹר”ר מֹשֶׁה חָבִיב אִישׁ סְפָרַדִּי וְהֵעִיד בְּתוֹרַת עֵדוּת (בִּלְשׁוֹנוֹ), וז”ל בלה”ק: אֲנִי מֵעִיד שֶׁמְּפֻרְסָם הַדָּבָר בֵּין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בִּירוּשָׁלַיִם וְחֶבְרוֹן, שֶׁשַּׁבְּתַי צְבִי תר”ו קֹדֶם שֶׁהֵמִיר דָּתוֹ, הֶאֱכִיל חֵלֶב כְּלָיוֹת לַעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל, גַּם צִוָּה לָהֶם לְהַקְרִיב פֶּסַח בְּחוּץ לָאָרֶץ וְהֶאֱכִילָם כְּסֵדֶר אֲכִילַת פֶּסַח, גַּם עָשָׂה בְּרָכָה עַל אֲכִילַת חֵלֶב בְּזוֹ הַנֻּסְחָא, בָּרוּךְ אַתָּה ה’ מַתִּיר אִסּוּרִים, וְגַם שָׁמַעְתִּי דָּבָר זֶה מֵאָדָם אֶחָד בַּעַל תּוֹרָה גָּדוֹל שֶׁעָשָׂה גַּם כֵּן דָּבָר זֶה וְאַחַר כָּךְ עָשָׂה תְּשׁוּבָה, גַּם שָׁמַעְתִּי שֶׁבִּשְׁנַת תכ”ה גִּילָה שַׁבְּתַי צְבִי עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא מְשִׁיחַ בֶּן דָּוִד…… עוֹד שָׁמַעְתִּי מֵהֶחָכָם הַכּוֹלֵל הָרַב אַבְרָהָם יִצְחָקִי אב”ד וְרַ”מַ דְּסְפַרְדִים בעיה”ק יְרוּשָׁלַיִם תּוּב”ב, שֶׁשָּׁמַע מֵרַבּוֹ הַגָּדוֹל הֶחָכָם הַכּוֹלֵל מָהוֹר”ר מֹשֶׁה גְלאַנְטִי אוֹמֵר, מִתְּחִלָּה לֹא הָיִיתִי מְבַזֶּה לְשַׁבְּתַאי צְבִי יִמַּח שְׁמוֹ וְזִכְרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיִיתִי מַאֲמִין בּוֹ, רַק אַחַר שֶׁרָאִיתִי כְּתַב יָד שֶׁל שַׁבְּתַי צְבִי יִמַּח שְׁמוֹ וְזִכְרוֹ שֶׁכָּתַב לְכָאן לָאֶחָד שֶׁהָיָה מַאֲמִין בּוֹ, וְחָתַם אֶת עַצְמוֹ אֲנִי הוי”ה אֱלֹקֵיכֶם שַׁבְּתַי צְבִי, דְּהַיְנוּ שֶׁכָּתַב שֵׁם הַקָּדוֹשׁ כִּכְתִיבָתוֹ, אַחַר זֶה אֲנִי מַחְרִים אוֹתוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם.

שְׁאֵלָה ב.

יֵשׁ בָּאָרֶץ יִשְׂרָאֵל רַבָּנוּת הָרָאשִׁית, מַה הַתַּפְקִיד שֶׁלָּהֶם, הֲרֵי יֵשׁ לָנוּ הַכְּשֵׁרִים מְהֻדָּרִים?

הָרַבָּנוּת הָרָאשִׁית מְפַרְסֶמֶת ומְגַלָּה שֶ – 30 שָׁנָה אָכְלוּ בָּשָׂר מֵהָעַרְבִים

הָרַבָּנוּת מְגַלֶּה עַל אִטְלִיז בְּחֵיפָה שְׁלְעֶרֶך 30 שָׁנָה קָנוּ הַבָּשָׂר מֵהָעַרְבִים

בְּעֵרֶךְ לִפְנֵי 25 שָׁנָה הִגִּיעַ אִישׁ אֶחָד לְרַבָּנוּת וְסִפֵּר שֶׁרָאָה מַשָּׁאִית עוֹמֶדֶת בַּגְּבוּל וּמַעֲבִירָה בָּשָׂר מֵהָעַרְבִים, הוּא הִמְשִׁיךְ לַעֲקֹב אַחַר הֲנַעֲשֶׂה וְרָאָה שְׁמוֹלִיכִים אֶת הַבָּשָׂר הַנַּ”ל לְאִטְלִיז כָּשֵׁר בְּחֵיפָה. – הָרַבָּנוּת חָקְרוּ אֶת הַדָּבָר וְאָכֵן גִּילוּ כִּי כְּבָר שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה עוֹשִׂים כָּךְ, לָכֵן כָּתְבוּ בָּעִתּוֹן אֶת הַמַּעֲשֶׂה הַנּוֹרָא שֶׁהִתְגַּלְּתָה וְעַל כֻּלָּם לְהַכְשִׁיר אֶת הַכֵּלִים וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. – וּלְאַחַר שֶׁגָּמַרְתִּי אֶת הַדְּרָשָׁה כִּמְעַט כֻּלָּם קִבְּלוּ עַל עַצְמָם לֹא לֶאֱכוֹל יוֹתֵר בְּשַׂר בְּהֵמָה. – וּמִי יוֹדֵעַ מַה בֶּאֱמֶת הוּא אוֹכֵל, וּמַמָּשׁ צְרִיכִים מַשְׁגִּיחִים יִרְאֵי שָׁמַיִם בֶּאֱמֶת מֵהַשְּׁחִיטָה וְעַד לְהוֹבָלַה וּבְחָנוּת עַצְמָה – וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי.

זְכוּת גָּדוֹל לָהֶם שֶׁאוֹמְרִים אֶת הָאֱמֶת – מָתַי נִזְכֶּה שֶׁהָרַבָּנִים הַחֲרֵדִים יֹאמְרוּ אֶת הָאֱמֶת.

הָרַב לַנְדָה שְׁלִיטָ”א אוֹמֵר בַּדְּרָשָׁה וְכָתַב בְּמִכְתָּבִים לְכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּדְעוּ שֶּׁאֵין דָּבָר כָזֶה בָּשָׂר בְּהֵמָה כְשֵׁירָה,

וַאֲפִילוּ הַבָּשָׂר עוֹף שֶׁלּוֹ אוֹמֵר, שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן הֶכְשֵׁר רַק מַה שֶׁבָּא יָשָׁר מְהַאִיטְלִיז שֶׁלּוֹ, שֶׁהָעַרְבִים יֵשׁ לָהֶם כָּל מִינֵי חוֹתָמוֹת וַאֲפִילוּ בְחוֹתֶמֶת שֶׁלּוֹ.

שְׁנֵי סִפּוּרִים מֵהָרַב לַנְדָה שְׁלִיטָ”א וזצ”ל. יוֹם שָׁלֵם – בֵּית אָבוֹת וּבֵית חֲתֻנָּה

רַב מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בּוֹדֵק 21 בָּתֵּי שְׁחִיטָה וְכֻלָּם נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת

לִפְנֵי 26 שָׁנִים, הָיִיתִי אֵצֶל רוֹפֵא לְפִתּוּחַ קוֹל בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית, שָׁם פָּגַשְׁתִּי תַּלְמִיד שֶׁל ר’ מֹשֶׁה פַיְינְשְׁטֵיין זַצַ”ל, ר’ רְאוּבֵן פֶּרְלוֹבִיץ (עֶוֶוענְיוּ 12, רְחוֹב 43) הַתַּלְמִיד הַזֶּה הָיָה הַמְנַקֵּר בְּמוֹנְסִי. כְּדַרְכָּם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים דִּבַּרְנוּ בְּנוֹשְׂאֵי לִמּוּד, תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר הִגַּעְנוּ לְנוֹשֵׂא הַשְּׁחִיטָה, סִפַּרְתִּי לוֹ עַל הַסְּפָרִים שֶׁהוֹצֵאתִי לְאוֹר וְאָמַר לִי “כֵּן, אֲנִי מַכִּיר טוֹב טוֹב אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלּוּ וְהִשְׁתַּמַּשְׁתִּי עִם זֶה הַרְבֵּה”, וְאָמַר לִי: תֵּדַע לְךָ שֶׁבְּאַמֶרִיקָה עוֹד לֹא נִמְצָא אִטְלִיז שֶׁהַקַּצָב שָׁם מַכִּיר וְיוֹדֵעַ הִלְכוֹת נִקּוּר. – עוֹד סִפֵּר לִי שֶׁעַכְשָׁו הוּא מַגִּיעַ מֵהַמִּקְוֶה שֶׁל רַחְמֶסְטְרִיוְוקָא וּפָגַשׁ שָׁם רַב מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁלְחוּ אוֹתוֹ הָרַבָּנִים מֵהָרַבָּנוּת לְאַמֶרִיקָה לִבְדּוֹק אֶת הַכָּבֵד שֶׁשּׁוֹלְחִים מִשָּׁם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי עַכְשָׁו נוֹדַע לָהֶם כִּי עַד עַתָּה אָכְלוּ כָּבֵד בְּלִי נִקּוּר[1]. וְאָמַר לִי שֶׁהָלַךְ עִם הָרַב לְ23 מִפְעָלִים שֶׁשּׁוֹחֲטִים שָׁם בָּשָׂר וּמִתּוֹכָם 21 הָיוּ מַמָּשׁ נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ תְּסַדֵּר לִי פְּגִישָׁה עִם אוֹתוֹ רַב! אָמַר לִי אֵין צֹרֶךְ בְּכָךְ, לֵךְ עַכְשָׁו לַמִּקְוֶה שָׁם תִּפְגֹּשׁ אוֹתוֹ, עָשִׂיתִי כָּךְ וְהָלַכְתִּי לַמִּקְוֶה, וּמִיַּד כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לְשָׁם רָאִיתִי וְהֵבַנְתִּי מִי הוּא הָרַב שֶׁהִגִּיעַ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ: הַאַתָּה הָרַב מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מֵעִיר פְּלוֹנִי? אָמַר לִי כֵּן! נָתַתִּי לוֹ שָׁלוֹם וְהוּא הֶחְזִיר לִי שָׁלוֹם, שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ: הַאִם רָאִיתָ אֶת חִבּוּרַי שֶׁחִבַּרְתִּי עַל הַשְּׁחִיטָה שֶׁשָּׁלַחְתִּי לְעִירְךָ? אָמַר לִי: אָכֵן אֲנִי מַכִּיר אֶת כָּל הַסְּפָרִים וְלָמַדְתִּי הַרְבֵּה מִתּוֹכָם. אָמַרְתִּי לוֹ: אֲנִי רוֹצֶה לְהַמְשִׁיךְ לְדַבֵּר אִתְּךָ בַּנּוֹשֵׁא הַזֶּה, אָמַר לִי בְּסֵדֶר! נִכְנַסְנוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְיָשַׁבְנוּ שָׁם כְּשָׁעָה, מַמָּשׁ עַד קָרוֹב לִזְמַן הַדְלָקַת נֵרוֹת, הֱיוֹת וְהָיִיתִי קֹדֶם לָכֵן אֵצֶל רוֹפֵא לְפִתּוּחַ הַקּוֹל הָיָה בְּיָדִי מַכְשִׁיר הַקְלָטָה וְכָךְ יָכֹלְתִּי לְהַקְלִיט אֶת כָּל הַשִּׂיחָה. – וְכָךְ סִפֵּר לִי הָרַב: “הָלַכְתִּי יַחַד עִם הַגָּאוֹן טִיבוֹרְט שְׁטֶרְן שְׁלִיטָ”א, מְחַבֵּר שׁוּ”ת הַשָּׁבִי”ט, הָיִינוּ ב-23 בָּתֵּי שְׁחִיטָה וְרָאִינוּ שֶׁ-21 מֵהֶם נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת. – אָמַרְתִּי לוֹ סַפֵּר נָא לִי מַה הָיָה הַמִּכְשׁוֹל בְּכָל הַ-21 מִפְעָלִים עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁאָמַרְתָּ שֶׁהֵם נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת הַאִם כִּי שׁוֹחֵט אֶחָד שׁוֹחֵט 60 בְּהֵמוֹת בְּשָׁעָה אַחַת? אָמַר לִי מַה אִכְפַּת לִי כַּמָּה שׁוֹחֲטִים בְּשָׁעָה אַחַת, אֲנִי רָצִיתִי לִרְאוֹת חַלָפִים כְּשֵׁרִים חִפַּשְׂתִּי וְלֹא מָצָאתִי ב-21 בָּתֵּי הַשְּׁחִיטָה חַלָף אֶחָד כָּשֵׁר לִרְפוּאָה! כְּמוֹ כֵן סִפֵּר לִי: מָצָאתִי אֵיזֶה שׁוֹחֵט מֵחֲשׁוּבֵי הַקַּנָּאִים מֵחֲסִידֵי קְהִלַּת סַאטמֶר הַקְּדוֹשָׁה וְנָתַן לִי לִבְדּוֹק אֶת הַסַּכִּין, אָמַרְתִּי לוֹ: יֵשׁ כָּאן פְּגִימוֹת ! עָנָה לִי הַשּׁוֹחֵט עִם כָּל הַחֻצְפָּה: “צִיוֹנִי מְשֻׁגָּע יִמַּח שְׁמוֹ , לֵךְ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל”!!! לֹא נִבְהַלְתִּי וְעָנִיתִי לוֹ דַּוְקָא אֲנִי חָסִיד בְּרִיסְק וְאֵינִי לוֹקֵחַ כֶּסֶף מֵהַמְּדִינָה הַצִיוֹנִית אָז מַה תַּגִּיד עַכְשָׁו עַל הַחַלָף הַפָּגוּם? עָנָה לִי שׁוּב פַּעַם: ” צִיוֹנִי יִמַּח שְׁמוֹ כִּי אַתָּה גָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל”!!! הִמְשַׁכְתִּי לָלֶכֶת לְשׁוֹחֵט נוֹסָף וְגַם הוּא הֵגִיב בְּאֹפֶן דּוֹמֶה. שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ מַדּוּעַ הִגַּעְתָּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דַּוְקָא עַכְשָׁו? עָנָה לִי: כָּל הַלְּשׁוֹנוֹת וְהַכְּבֵדִים אֲנַחְנוּ מְקַבְּלִים מֵאַמֶרִיקָה וְסָמַכְנוּ שֶׁזֶּה כָּשֵׁר כִּי הֵם גַּם תָּמְכוּ בָּנוּ (נָתְנוּ לָנוּ כֶּסֶף), אַךְ עַכְשָׁו שֶׁיָּצָא הַקּוֹל בָּעִיר [שֶׁהָיָה מְפֻרְסָם בָּעִתּוֹן כַּנַּ”ל] שֶׁהַכָּבֵד אֵינוֹ מְנֻקָּר שָׁלְחוּ אוֹתִי לְתַקֵּן אֶת עִנְיַן הַנִקּוּר שֶׁל הַכָּבֵד וְעַכְשָׁו שֶׁכְּבָר בָּאתִי לְתַקֵּן אֶת הַכָּבֵד בָּדַקְתִּי גַּם אֶת הַשְּׁחִיטוֹת וּמָצָאתִי שֶׁהַרְבֵּה מֵהֶם נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת.

עוֹד סִפֵּר לִי כִּי הוּא גַּם רַב וְגַם שׁוֹחֵט, וּכְשֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִשְׁחוֹט 6 בְּהֵמוֹת, עוֹמְדִים 45 אֲנָשִׁים שׁוֹחֲטִים וּמַשְׁגִּיחִים וְכָאן שׁוֹחֲטִים 60 בְּהֵמוֹת לְשָׁעָה וְיֵשׁ רַק 4 אֲנָשִׁים: 1. שׁוֹחֵט, 2. בּוֹדֵק פְּנִים, 3. בּוֹדֵק חוּץ, 4. פְּלאָמְבִּירעֶר [הַשָּׂם אֶת הַחוֹתָמוֹת]. – יֵשׁ עוֹד הַרְבֵּה לְסַפֵּר, אַךְ אכמ”ל.

כִּי מְשַׁמֵּשׁ בַּעֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת

הָרַב שָׁלוֹם רוּבִּין הָיָה רֹאשׁ וַעַד הַכַּשְׁרוּת בְּאַמֶרִיקָה מִטַּעַם מֶמְשֶׁלֶת אַמֶרִיקָה. וְהוּא שָׁלַח לִי מִכְתַּב שָׁם כּוֹתֵב כָּךְ: לְפִי כַּמּוּת הַלְּשׁוֹנוֹת שֶׁשּׁוֹלְחִים צָרִיךְ לְכָל בְּהֵמָה לִהְיוֹת 10 לְשׁוֹנוֹת, וְצֵרֵף לִי מִסְמָךְ בּוֹ רָשׁוּם כַּמּוּת הַלְּשׁוֹנוֹת שֶׁשָּׁלְחוּ. – בְּדֶרֶךְ צַחוּת אָמַר: יָדוּעַ מֵחֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה “כִּי מְשַׁמֵּשׁ בְּד’ לְשׁוֹנוֹת” וְאִלּוּ בְּאַמֶרִיקָה, “קוּה”(פָּרָה) מְשַׁמֵּשׁ בַּעֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת… וַאֲנִי מוֹסִיף, כָּאן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל “קוּה” מְשַׁמֵּשׁ בְּ-27 לְשׁוֹנוֹת… כְּשֶׁרוֹאִים כַּמָּה כּוֹתְבִים בָּעִתּוֹנוּת עַל הֲסָרַת הֶכְשֵׁרִים מֵחֲנֻיּוֹת שֶׁתָּפְסוּ שֶׁהַבָּשָׂר שֶׁלָּהֶם בָּא מֵהָעַרְבִים בָּשָׂר שָׁחוֹר. וּלְדַאֲבוֹנֵינוּ זֶה מַה שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹכְלִים, הַאִם זֶה חִדּוּשׁ שֶׁכָּל יוֹם בָּאִים מִכְתָּבִים מִוַעַד הָרַבָּנִים עַל יְתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת ? רח”ל.

מֻסְמָךְ 571

ברוך מרדכי מייזליש שליט”א

הרב מייזליש הוא מנקר ראשי בפ”ת חתן הגאון הצדיק המפורסם מוהר”ר אברהם חיים נאה זצ”ל בעמ”ח ספרי שיעורי תורה קצות השלחן ועוד.

ב”ה, בחג הפסח שנת ה’ תשמ”ג לפ”ג נזדמן לי לחוג את חג המצות בארצה”ב בעיר ברוקלין נוא יארק.

ביום א’ דחוה”מ ביקרתי בק”ק קרית קאשוי אשר בבעדפארד היללס נוא יארק אצל הגאון הצדיק המפורסם מוהר”ר רפאל בלום שליט”א אבדק”ק קאשוי יע”א, והראה לי הגה”צ אבדק”ק קאשוי שליט”א הרבה חתיכות בשר שקנו באיטליזים חרדיים שבוויליאמסבורג ובארא פארק ועוד בחזקת מנוקר נמלח והודח ומוכן לאכילה, ונשתוממתי על המחזה הנורא שנתגלה לעיני וכמעט לא ראיתי כהנה בכל הארצות שביקרתי למען הדרוש והחיקור במצב הניקור, וגם במקומות שמצאתי הזנחה מרובה בענין ניקור החלב בכולם לא הי` המצב ירוד בענין הניקור כזה, והיות שמצאתי חלבים שונים על אותן החתיכות, על כן אפרטם כאן אחת לאחת מה שראיתי בעיני אז ביום א` דחוה”מ פסח תשמ”ג בקרית קאשוי:

מצאתי על הבשר שנמכר מוכן לאכילה:

א. הרבה חלב על דיקע טענדערליין מחלב הכליות ממש שאסור מן התורה ועונשו בכרת רח”ל, וגם מחלב הקרב היה מונח עליו. ב. ראיתי כמה חתיכות גדולות הנקרא בספרי ניקור (ובא”י) טריפה קאלנער והיה עליו ומתחתיו חלב שאסור מן התורה. .ג. מצאתי הבשר שבין צלע י”ב לי”ג שלא היה מנוקר והיה שם חלב. ה. מצאתי קצה הצלע הי”ג (הסחוס). ו. מצאתי סחוסי החזה (מכמה חתיכות) שלא הוסר כראוי. ז. מצאתי שנשאר קצת מהקרום שעל היותרת (לצד הכבד). ח. נשאר קרום הכסלים שהוא מחמש קרומים המוזכר בחז”ל. ט. חלב שעל השפונדר (שתחת הקרום). י. חלב שעל הריפאלע מצאתי עליו בשפע. יא. חוטי דכפלי שבין הצלעות. יב. סחוסים של צלעות י”א י”ב (בלי ניקור). יג. חלב הקרב שבין הריפאלע לבין היותרת (עיין אורחות חיים). יד. שומן שעל הצלעות בכל השטח שתחת הטרפש. טו. מצאתי שלא הוסר הקרום העב היוצא מבשר האדום (הריפאלע).

היוצא מכל הנ”ל כי הדברים מזעזעים עד מאוד בראותי הצד השוה שבהם כי הקצבים שעסקו בניקור חתיכות בשר שהראו לפני אינם בקיאים בהלכות ואומנות הניקור כדבעי, ומה שעושים הוא להוריד הקרום לבד כל אשר יעלה על המזלג (וגם בזה מניחים שיריים), אבל חלב הכסלים והכרס ועוד ועוד לא מנקרים כמעט, וגם חלב הכליות משאירים וכן כל הנ”ל.

אנא עורו נא! התעוררו נא! חוסו ורחמו על אחיכם בני ישראל והצילו אותם הצלת הנפש והגוף החזירו את עטרת קדושת ישראל ליושנה, והעצה לזה לעשות מיד תיקון גדול בהעמדת מנקרים ומשגיחים יראי השם שיהיו בקיאים הדק היטב בכל הלכות ומלאכת ואומנות הניקור בדרך המקובל דור אחר דור.

ומה מאוד יכאב הלב בראותי אנשים חרדים מדקדקים בקלה כבחמורה ומתרחקים מצ”ט שערי היתר שלא לפגוע בשער אחד של איסור נכשלים בשגגה בלי יודעים באיסור חלב החמור מאוד. – תקותי חזקה שתעשו כל מה שביכולתכם לעשות להעמיד מצב מעמד הניקור על כנה הראשון כמו שנהגו בימים הקדמונים שהוא הוא הדרך המקובל דור אחד דור עד לראשונים והאמוראים והתנאים עד משה רבע”ה שקיבל כן מסיני בלי שינוי כל דהוא. – זכות הצלת הרבים ממאכלות אסורות בפרט איסור חלב החמור (שעונשו בכרת רח”ל) יעמוד לכם שתוכלו להוציא את הדבר מכח אל הפועל להעמיד הדת על תילה ותשרה שכינה במעשי ידיכם ותזכו לכל הבטחות והיעודים המוזכר במדרשים לשופטי העם ומנהיגיו אתם וזרעיכם וזרע זרעיכם עד עולם כמבואר בר”ח שעה”ק פי”ב בשם מהר”י אבוהב זצ”ל, ובזכות פרישת ממאכלות אסורות נזכה כולנו במהרה לגאולה האמיתית בביאת משיח צדקינו בב”א.

הכו”ח מתוך צער ובטחון

ברוך מרדכי מייזליש

מנקר ראשי בפ”ת חתן הגאון הצדיק המפורסם מוהר”ר אברהם חיים נאה זצ”ל בעמ”ח ספרי שיעורי תורה קצות השלחן ועוד. קבלתי קבלה על ניקור חלקי אחורי והקדמי והפנים עוד לפני ארבעים וחמש שנים מאת המנקרים המומחים הרב ר’ ראובן קלפוס בן הגה”צ ר’ צבי קלפוס זצ”ל ומהרב ר’ אברהם בן ציון מייזליש זצ”ל שהם למדו וקבלו קבלתם מראשי המנקרים הצדיקים הר”ר ברוך ברוורמן זצ”ל ומאת הרב הצדיק הר”ר אלטער מנדלסון זצ”ל בשנת תרפ”ג בירושלים עיה”ק שהם שימשו בתור ראשי המנקרים עוד בזמנם של הגה”ק מרן רבי שמואל סלנט זי”ע והגאון הקדוש רשכבה”ג מרן רבי יהושע לייב דיסקין זצ”ל.

“לְהַשְׁבִּית עַצַת הָמָן עֲמָלֵק אֲשֶׁר קָרְךָ בְּדֶרֶךְ”

בְּגִימַטְרִיָּא (2689) כְּמִנְיַן

“אָמַר רָבָא מִיחַיַּיב אִינִישׁ לִבְסוּמֵי בְּפוּרַיָּא עַד דְּלֹא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדְּכַי”

עִם הָאוֹתִיּוֹת (57) וְעָם הַכּוֹלֵל (1)

מִכְתָּב שֶּׁקִּבַּלְתִּי מִּמְחוּתָּנִי הַיְקָר הַגָהַ”צַ רַבִּי מֹשֶׁה אֱלִיעֶזֶר פּאָפּעֶר שַׁלִיטָ”א

שְׁאֵלָה ג

הַאִם יִתָּכֵן שֶׁיְּהוּדִים יִרְאֵי שָׁמַיִם אוֹכְלִים חֵלֶב שֶׁאִסּוּרוֹ כָּרֵת דְּאוֹרָיְיתָא רָחַ”ל?

הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה אוֹמֶרֶת לָנוּ מִי יַאֲכִילֵנּוּ בָשָׂר

“מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי” (בַּמִּדְבָּר פֶּרֶק יא יג-טו)

סוֹדוֹת חֳדָשִׁים שֶׁנִּתְגַּלּוּ – הַבֵּית יִשְׂרָאֵל זְיָ”ע מַצִּיל אֶת אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית מֵאֲכִילַת חֵלֶב דְּאוֹרָיְיתָא

מִכְתַּב שֶׁנִּתְקַבֵּל מהגה”צ רַבִּי מֹשֶׁה אֱלִיעֶזֶר פּאָפֶער שְׁלִּיטָ”א רַב וְאַבֵ”דִ בֵּית מִדְרַשׁ סעֶלִישׁ טְשׁאָרְטְקוּב בְּנֵי בְּרַק.

דְּבָרִים הַמּוּבָאִים לְהַלָּן נִכְתָּבִים בִּמְהִירוּת כְּדֵי לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַצַּדִּיק מֵחוּתָנִי כְּ”קְ הָאַדְמוֹ”ר מֵהָאלְמִין שְׁלִּיטָ”א בִּבְרִיאוּת גּוּפָא וּנְהוֹרָא מְעַלְּיָא בס”ד וָנַחַת לָרוֹב מִכָּל יוֹצְאֵי חֲלָצָיו, כּוּלָּם אֲהוּבִים וְכֻלָּם בְּרוּרִים בְּלִי עַיִן הָרַע וְכוּ’.

מֹשֶׁה אֱלִיעֶזֶר פּאָפֶער, רַב וְאַבֵ”דִ בֵּית מִדְרַשׁ סעֶלִישׁ טְשׁאָרְטְקוּב, בְּנֵי בְּרַק.

הֶעֱלֵיתִי עַד כָּאן עִנְיָנִים הַשַּׁיָּכִים לַמְּחַבֵּר הָרַב הַגָּאוֹן מָרְדְּכַי גַּבְרִיאֵל מַלְאָכִי זַצַ”ל.

מִקַּדְמָא דְּנָא יָמִים טוּבָא עָבְרוּ כְּחָמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנִים וְיוֹתֵר בְּעֵת לָמְדוֹ שִׁעוּרִים כְּסִדְרָם עִם דִּיּוּק הַדִּין וַהֲלָכָה לְמַעֲשֵׂה, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, וּמַעֲשֵׂה רַב אִישׁ מִפִּי אִישׁ עַד מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם.

כַּיָּדוּעַ מִדִּבְרֵי הָרַמָ”א בְּהִלְכוֹת טְרֵפוֹת, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: “וּדְבָרִים אֵלּוּ אִי אֶפְשָׁר לִלְמֹד דֶּרֶךְ הַכְּתָב עַל יְדֵי לִמּוּד אֶלָּא לְפִי נִסָּיוֹן הַמַּעֲשֶׂה שֶׁהִיא עַל יְדֵי לִמּוּד אִישׁ מִפִּי אִישׁ בִּרְאִיָּה מַמָּשׁ”, עַד כָּאן מִתּוֹךְ דִּבְרֵי לְשׁוֹנוֹ הַקָּדוֹשׁ.

מֵעִנְיַן לְעִנְיָן בְּאוֹתוֹ עִנְיַן סִפֵּר לִי רַב הַגָּאוֹן הַנַּ”ל כַּמָּה פְּעָמִים וְכֵן הֲוָה הַמַּעֲשֶׂה מַמָּשׁ כִּלְשׁוֹנוֹ: כַּמָּה שָׁבוּעוֹת לִפְנֵי פֶּסַח קִבַּלְתִּי הוֹדָעָה שֶׁהַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ הַבֵּית יִשְׂרָאֵל זצלל”ה קוֹרֵא לִי, נָסַעְתִּי לִירוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ וְקִבֵּל אוֹתִי בַּחֲבִיבוּת, וְאַחֲרֵי דְּרִישַׁת שָׁלוֹם, אָמַר לִי בְּתַקִּיפוּת: אַתָּה יוֹדֵעַ בַּאֲמֶרִיקָה אוֹכְלִים יְהוּדִים יְרֵאִים חֵלֶב שֶׁהִיא דְּאוֹרָיְיתָא רח”ל, וּמְבַקֵּשׁ אֲנִי אוֹתְךָ שֶׁתִּסַּע לֶשָׁם וּתְתַקֵּן אֶת הָעִנְיָן עַל צַד הַיּוֹתֵר טוֹב. אָמַרְתִּי, רַבִּי, הֲרֵי פֶּסַח בָּא, וּמְשַׁמֵּשׁ אֲנִי כְּרַב בְּתֵּל אָבִיב וְאַלְפֵי אֲנָשִׁים בָּאִים אֵלַי לִמְכּוֹר חֶמְצָם. אָמַר לִי, לִמְכּוֹר חָמֵץ יֵשׁ הַרְבֵּה רַבָּנִים שֶׁיְּכוֹלִים, אֲבָל תִּקּוּן חֵלֶב דְּאוֹרָיְיתָא ה’ יְרַחֵם, רַק אַתָּה יָכוֹל. עַל כֵּן עָזַבְתִּי הַכֹּל וְנָסַעְתִּי כְּדִבְרֵי קָדְשׁוֹ, וְכֵן הַוַה שֶׁכָּל אֲרָצוֹת הַבְּרִית אָכְלוּ חֵלֶב וְלֹא יָדְעוּ בֵּין יְמִינָם לִשְׂמֹאלָם, וּבָרוּךְ ה’ יָדוּעַ וְהִתְפַּרְסֵם בְּכָל אֲרָצוֹת הַבְּרִית הַתִּקּוּנִים שֶׁתִּקַּנְתִּי בְּעִנְיַן הַנִיקוּר שֶׁל חֵלֶב דְּאוֹרָיְיתָא. [וְיַדוּעַ שֶׁעַשְׂרוֹת אֲלָפִים יְהוּדִים שׁוֹמְרֵי תּוֹרָה וּמִצְווֹת הִפְסִיקוּ לֶאֱכוֹל בָּשָׂר בְּהֵמָה, וְגַם הַגְּאוֹנִים הַצַּדִּיקִים יָצְאוּ בִּמְחָאָה נֶגֶד מַאַכִילֵי הַחֵלֶב – וְיַדוּעַ שֶׁכְּ”קָ מָרָן אַדְמוֹ”ר מִקְלויזְנְבוּרְג אָסַר לְכָל חֲסִידָיו לֶאֱכוֹל בָּשָׂר בְּהֵמָה, וְהָאַדְמוֹ”ר מקאשוי זְיָ”ע, אָמַר שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּשָׂר כָּשֵׁר עַד בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ, וּבְמִכְתָּבוֹ לְכָל חַסִדָיו כָּתַב לֹא לֶאֱכוֹל לֶאֱכוֹל בָּשָׂר בְּהֵמָה, ולהבחל”ח הָאַדְמוֹ”ר מְוִויזְנִיץ מאָנְסִי גַּם אָמַר לַחֲסִידָיו לֹא לֶאֱכוֹל בָּשָׂר בְּהֵמָה, וְעוֹד כִּשְׁלֹשִׁים צַדִּיקִים עוֹרְרוּ עַל זֶה, וְרָצוּ לַהֲרוֹג אֶת כוּלָּם כַּיָּדוּעַ, וְנִדְפָּס בְּסֵפֶר קוֹל הַשּׁוֹחֲטִים ו’ חֲלָקִים בַּאֲרִיכוּת].

מכתב לכ”ק אדמו”ר מקאשוי שליט”א

ב”ה יום ד’ לסדר “ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם” חודש אדר תש”נ לפ”ק ברוקלין נוא יארק.

אל מקור החכמה והתבונה, אב לחכמה ואם לבינה, עובר בעמק הלכה המצויינה, חלציו כגבור מזויינה, רבא דעמא מדברא דאומתא, ה”ה האשל הגדול אדיר בלבנון, בצל שדי יתלונן, הרב הגאון האמיתי רשכבה”ג מופת הדור המפורסם בכל קצווי ארץ מאיר לארץ ולדרים, בחבוריו היקרים, כבוד קדושת שמו תפארתו מו”ה רפאל בלום אבדק”ק קאשוי שליט”א והגליל.

אחרי השתחואה מול הדרת גאונו וקדושו הרהבתי בנפשי עוז לבוא ולהציע מול הדרת גאונו שליט”א את אשר עם לבבי.

אני כותב את המכתב בלשון אידיש, [כאן מובא תרגום ללשון הקודש] כמו שדברתי אתכם בטלפון, ובזה אוכל לקיים שני מאמרים.

א. כל שיש “בידו” למחות וכו’.

ב. מאמר הנביא “קרא בגרון אל תחשך כשופר הרים קולך” וכו’.

האמת, בשעה שאני הולך לקיים את מאמר הנביא – עובד הבעל דבר וגורם כל מיני עניינים שלא אוכל לדבר, ואיני יכול בכלל לדבר, כמו שבכמה חודשים האחרונים איני יכול כלל לדבר ל”ע. [ואני צריך ללכת לרופא של פיתוח קול] וכשהקב”ה עוזר לי, ואני יכול כבר לדבר ב”ה, איני יכול לדבר אתכם בטלפון, היות שהתקשרתי כבר הרבה פעמים ולא ענו לי, וחשבתי שאולי מן השמים מעכבים אותי שלא אוכל לדבר בטלפון, כדי שאכתוב זאת ואז זה ישאר לדורות.

הענין שאני כותב עכשיו, זה נוגע אך ורק לכ”ק הקאשוי רב שליט”א, ולילדיו ולנכדיו שיחיו.

איני הולך לכתוב עכשיו ממצב השחיטה, בגלל שהדבר ידוע מזמן שמצב השחיטה כבר אינו כשהיה, ממש בחינת פשיטת הרגל. רק ברצוני לכתוב רק מעניין העופות שהקאשוי רב שליט”א בכבודו ובעצמו וילדיו ונכדיו אוכלים זאת שנה אחר שנה, ואין פוצה פה ומצפצף.

כבר דברתי כמה פעמים עם הילדים שליט”א, ועם עוד כמה אנשים מהעיר קאשוי, בענין מצב השחיטה.

מופיע כמה פעמים בש”ס ובשו”ע – שכל דבר שהוא מותר בדיעבד הינו אסור לכתחילה, (עיין נדה דף ח’ או ט’, שו”ע או”ח ה’ חוה”מ, אולי תקי”ז, או תקי”ח, סימן נ”א, וסי’ רנ”ו או רנ”ח בב”י, וביו”ד דרכי משה סימן ע’ או ע”א, [אין הזמן מספיק לציין בדיוק המקורות] דהיכא דרגיל לעשות כן, הוי דיעבד דינו כלכתחילה, ואסור.

ובדיוק השבוע נזדמן לי לשמוע ווארט מהרה”ג ר’ משה פיינשטין זצ”ל, שהלך לבית השחיטה בסקרענטען והיו שם עמו כמה מתלמידיו, והיה שם כמה שאלות להלכה בענייני השחיטה, ותלמיד אחד ראה שמשליכים את הבשר שהיה בו שאלות, ואמר לר’ משה – הרי זה כשר בדיעבד, ומדוע משליכים את זה, וענה לו ר’ משה מי רוצה להיות יהודי בדיעבד?.

השמלה חדשה (בסימן א’) מביא את הגמרא בחולין (כח ע”א): “רבי אומר “וזבחת כאשר צויתך” (דברים י”ב כא) וכו”‘. [ועיין סוף מס’ חולין].

ובמטה אשר (שם סעיף ב’) בא”ד וז”ל: יש מקומות מבלי משים, ואין תוכחה, וכו’ עוד שם בשם פרי תואר, ומה גם כי ירבו עליו הזבחים, קים לי בגויה דלא רמי נפשיה למעבד בדיקה הצריכה לסכין כאשר צונו ה’ וכו’.

איני רוצה למנות את כל הבעיות שעלולים לקרות בשעה ששוחטים מהר, אפילו אם שוחטים רק 400 עופות לשעה, וכל שכן כאשר שוחטים 600 עופות לשעה ויותר, רק ברצוני לומר שהלוואי שהשחיטה תהיה כשירה בדיעבד בצירוף של שעת הדחק והפסד מרובה, ואם זה היה כשר בדיעבד לא הייתי כותב את כל המכתב הזה, אבל יש מצבים שבוודאי מתעוררים שאלות מדיני חמשה הלכות שחיטה, שעוברים בשאט נפש עליהם בגלל שיקולים של פרנסה, והרי יש לנו את הכלל של ר’ זירא כיון שעבר ושנה נעשית לו כהיתר, ובחובתי לכתוב זאת כדי שירד ממני האחריות של “כל שיש בידו למחות” שמונח על גבי, ועל ידי המכתב הזה זרקתי את האחריות על גבו של כ”ק אדמו”ר שליט”א, שדבריו נשמעים בכל העולם, ואני את נפשי הצלתי.

והדבר ברור אצלי כשמש, שכ”ק הקאשוי רב שליט”א עם ילדיו שיחיו, שהם מדקדקים בכל עניין, ושכל מצווה תהיה בכל דקדוקיה ופרטיה, בפרט בהלכה למשה מסיני כמו תפילין, ומי מדבר מאתרוג שמביאים לכם כל כך הרבה אתרוגים כדי לבחור את המהודר, ויש זמן לכל ענין, אבל כשזה מגיע לשחיטה אזי יושב הבעל דבר, ואינו נותן לעשות דבר, לבעל דבר יש את הפטנטים שלו איך להפיל את האדם – בטענה שהרי אני בעצמי עומד בשעת השחיטה ובודק, מה אני יכול לעשות יותר מזה, זה הרי לדאבונינו רחוק מלהיות מספיק, ויש רק עצה אחת שלא להיכשל, כמו שהמחבר בעל “שמירה טובה” כותב: שאין מי שיודע מהנעשה בבית השחיטה למעט מהשוחט עצמו, שהוא שוחט הרבה שנים עם הרבה ניסיון.

והדבר ברור אצלי שאם אחד מילדי הקאשוי רב היה מקיים מאמר חז”ל “תלמיד חכם צריך שילמוד כתב שחיטה ומילה” והיה שוחט בעצמו, כל העיר קאשוי לא היו מכניסים בשר אפילו בשר עוף. חוץ אם היו מקימים בית שחיטה מהודרת כמו שצריך, עם כל ההלכות.

איני רוצה להאריך יתר על המידה, וכשיבוא הזמן אי”ה אני אסביר לכ”ק פנים בפנים.

ויש בידי עצה קלה לבני קאשוי שליט”א, אפשר לקנות בית שחיטה לא רחוק מהעיר, ואפשר לקבל זאת מאד בזול, וכל אחד שרוצה לאכול משחיטה כשירה ישלם 2000$.

הגמרא אומרת שלביאת המשיח יזכו אחד בעיר ושניים במשפחה, וידוע מהספרים הקדושים שעניין השחיטה הוא אחד מהגורמים הגדולים ביותר שמעכבים את הגאולה, ואיך אנו רוצים לקבל פני משיח צדקינו עם שחיטה כזו? (ראה בספר דרך הנשר, ברית מטה משה על הגש”פ ועוד).

וידוע שהבעלזער רב זי”ע אמר בביהמ”ד מאה שערים, בשנת תש”ד פרשת ויקרא, אחרי שכלל ישראל עברו את החורבן הגדול לדאבונינו (השואה), צריכים לחנך את הילדים ולהכין את הדור לקראת ביאת משיח צדקינו, שלא נתבייש בעת שיגיע, ולכן כתוב ויקרא בא’ זעירא, שצריך לחנך את הילדים הקטנים.

ואמר שני עניינים שצריכים להקפיד עליהם, טהרת המשפחה, וכשרות, אלו היסודות שצריכים להתאמץ עבורם.

איזה פנים יש לנו אם כזה שחיטה? שעל ידי כך אנו שוחטים את ילדינו, וכי עם כאלו פנים אנו יכולים לילך לקבל פני משיח צדקינו? וכי לזה התכוונו רבותינו הקדושים? זה מה שהכניסו לנו רבותינו?

החת”ס הקדוש לימד אותנו “חדש אסור מן התורה”, וכי השחיטה ששוחטים את העוף והגוי אוחז את העוף בשעת השחיטה, אינו דבר חדש?

והמהירות, ששוחטים כל כך הרבה עופות במעט זמן, אינו חדש?

הרי כתוב בתורה כאשר ציוויתך!!!

אין בידינו עצה איך להתמודד עם זה, רק לעשות כמו שזקנינו היו עושים! – לאחוז את העוף ביד, ולשחוט במעומד ובזריזות, והשוחט צריך שיהיה לו גיבוי מספיק למה שהוא עושה.

אני מסכים לבוא אליכם ולסייע בידכם להקים בית שחיטה מהודר כמו שראינו אצל הדורות הקודמים.

וה’ יהיה בעזר כבוד תורתו הרמה להציל את כל היושבים תחת דגלו מכל מכשול, ובפרט בענין אכילה כמבואר ברמב”ן וברמב”ם ז”ל, וצריך האדם להיות נזהר מאוד מאכילת איסור או ספק איסור.

ומאוה אנכי לכ”ק ולכל ביתו שמחת פורים, ונזכה לשמוע מהרה בשורות טובות ומנחמות ציון וירושלים ואומר בזה שלום ידידו אוהבו הנאמן.

הק’ שלום יהודה גראס

אבדק”ק האלמין יצ”ו

נ.ב. שלחתי מכתב נחוץ בענין פקוח נפשות לפני כמה שבועות, גם כן שלחתי אחר כך פאקס הסבר על התשובה ועדיין לא קבלתי תשובה על זה.

הנ”ל.

שְׁאֵלָה ד

מִנַּיִן לָרַב כָּל כָּךְ הַרְבֵּה אֹמֶץ, וְאֵיךְ לֹא מִפַּחַד מְהַכְנוּפִיוֹת הַמְּסֻכָּנִים שֶּׁעֲלֵיהֶם אָמְרוּ חֲזַ”ל טוֹב שֶׁבַּטַּבָּחִים שֻׁתָּפוֹ שֶׁל עֲמָלֵק?

וּמוּבָא בְּסֵפֶר “אַהֲבַת חַיִּים” לְהַמְקוּבָל הַצַּדִּיק הַנִּסְתָּר[2] רַבִּי חָכָם מְנַשֶּׁה זְיָ”ע בְּפָרָשַׁת “שְׁמִינִי” שֶׁהֵבִיא בְּשֵׁם אֶחָד הַצַּדִּיקִים – שְׁמִי שֶׁשּׁוֹמֵר אֶת עַצְמוֹ מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת מוּכְרַח שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ נֵס לְמַעְלָה מִדֶּרֶךְ הַטֶּבַע. – וּלְעַנִיוּת דַּעְתִּי זֶה בָּרוּר שֶׁזּוֹהִי מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה שֶׁכָּפָה אֶת יִצְרוֹ מִלֶּאֱכֹל כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע כָּךְ הַשֶיִ”ת מְכוֹפֵף הַטֶּבַע בְּפָנָיו.

אָמַרְנוּ לְמַעְלָה אָרוּר הָמָן בַּגִּימַטְרִיָּה בָּרוּךְ מָרְדְּכַי וּבְגִיַמְטִרִיָה בָּשָׂר [גִּימַטְרִיָּה שְׁנוֹתֵיהֶם שֶׁל הָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים תק”ב – 502].

וּבָזֶה אֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ דִּבְרֵי השו”ע (אוֹרַחַ חַיִּים סִימָן תרצה ב’): חַיָּב אִינִישׁ לִבְסוּמֵי בְּפוּרַיָּא עַד דְּלֹא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדְּכַי: הָגָה וְיֶש אוֹמְרִים דְּאֵין צָרִיךְ לְהִשְׁתַּכֵּר כָּל כָּךְ אֶלָּא שֶׁיִּשְׁתֶּה יוֹתֵר מִלִּמּוּדוֹ (כָּל בּוֹ) וְיִּישָׁן, וּמִתּוֹךְ שֶׁיִּישָׁן אֵינוֹ יוֹדֵעַ בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדְּכַי (מַהֲרִי”ל). – שֶּׁעַל יְדֵי שְׁתִיַית הַיַּיִן מִתְגַּלֶּה הַדַּעַת הָאֲמִתִּי כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ”ל נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד, וְאָז רוֹאִים הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ וְזוֹכִים לְקַיֵים וְלֹא יֵבוֹשׁ מִפְּנֵי הַמַּלְעִיגִים עָלָיו, וּמְגַלִּים הָאֱמֶת, מִי הוּא הַהָמָן הָאֲמִתִּי וּמִי הֵם שְׁלוּחָיו אַנְשֵׁי הָעֶרֶב רַב וְזֶה נָחוּץ שֶׁאִם לֹא מְגַּלִּים אֶת הַהָמָן ח”ו הַקָּבָּ”ה שׁוֹלֵחַ הָמָן חִיצוֹנִי רָחַ”ל כְּדֻגְמַת הָאִירָנִי שֶׁאָמַר עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא הָמָן הָאֲמִתִּי. וְעוֹד עַל יְדֵי שְׁתִיַּת יֵינָהּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁהוּא הַזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ זוֹכִים לוֹמַר אֶת הָאֱמֶת בְּלֹא מוֹרָא כִּדְאָמְרוּ בְּזוֹהַר פָּרָשַׁת תַזְרִיעַ (מ”ו ע”א): אָמַר לוֹן הַהוּא בַר נָשׁ, בְּקִיטְרָא דְעֵיטָא חַד אֲתִיתוּן גַּבָּאי, וַדָּאי לָאו אַתּוּן אֶלָּא מֵאִינּוּן דְּדִיּוּרֵיהוֹן בְּבֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי דְלָא דַחֲלִין מִכֹּלָּא [בֵּיאוּר: אָמַר לָהֶם אוֹתוֹ הָאִישׁ, בְּקֶשֶׁר שֶׁל עֵצָה אַחַת בָּאתֶם אֵלַי, וַדַּאי אֵינְכֶם אֶלָּא מֵאוֹתָם שֶׁדִּיּוּרָם בְּבֵית רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, שֶׁלֹּא פוֹחֲדִים מֵהַכֹּל]. אִי בָנַי דְאַתְיָין אֲבַתְרָאי יְקַטְרְגוּ בְכוּ, אֵיךְ מִלַּיְיכוּ בְאִתְגַּלְיָיא. [בֵּיאוּר: אִם בָּנַי שֶׁבָּאִים אַחֲרַי יִתְקוֹטְטוּ עִמָּכֶם עַל שְׁבִּזִיתֶם אוֹתִי, אֵיךְ הָיָה דִּבְרֵיכֶם בְּגָלוּי וְלֹא נְתַתֶּם לְבַבְכֶם לִירָא מִבָּנַי שֶׁהֵם חֲכָמִים גְּדוֹלִים?] אָמְרוּ לֵיהּ אוֹרַיְיתָא הָכִי הוּא, דִּכְתִּיב,(משלי א) בְּרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת תִּקְרָא בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר. וּמַה אִי בְמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא אֲנָן דַּחֲלֵי מִקָּמָּךְ, הָא נִשְׁתְּכַח בְּכִסּוּפָא קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְאוֹרַיְיתָא בָעֵי צָחוּתָא. [בֵּיאוּר: אָמְרוּ לוֹ, הַתּוֹרָה כָּךְ הִיא, שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי א) בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר. וּמָה אִם בְּדִבְרֵי תוֹרָה אָנוּ פוֹחֲדִים מִפָּנֶיךָ, הֲרֵי נִמָּצֵא בְּבוּשָׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהַתּוֹרָה צְרִיכָה צַחוּת, כְּלוֹמַר שֶׁיִּהְיֶה אָדָם תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ וְלֹא יַחֲנִיף לְשׁוּם אָדָם בָּעוֹלָם מִלְּדַבֵּר אֶת אֱמֶת הַתּוֹרָה בְּגָלוּי]. וְכָל לוֹמְדֵי הַזוֹהַר הֵם נִמְצָאִים בְּבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאִי וּמְקַבְּלִים יִרְאַת שָׁמַיִם וְלֹא מְפַחֲדִים בְּרִיָּה בָּעוֹלָם וְאוֹמְרִים אֶת הָאֱמֶת, וּמִי שֶׁרַגְלָיו עָמְדוּ עַל הַר סִינַי וְלֹא פָּחֲדוּ מִפְּנֵי הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה[3] גַּם הַיּוֹם מוּכָנִים לִמְסוֹר נַפְשָׁם עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְתוֹרָתוֹ

וּבִגְלַל זֶה הַזוֹהַ”ק מֵבִיא וּמַזְהִיר אוֹתָנוּ 172 פְּעָמִים [בַּגִּימַטְרִיָּה עק”ב, וּכְּמוּבָא בְּעֵץ חַיִּים שְׁבְּעִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא יִכָּשְׁלוּ בְּחֵלֶב בַּאַחוֹרַיִים שֶׁהוּא אִסּוּר כָּרֵת, “עֵקֶב” עִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא, וְעוֹד שֶׁדַּרְכָּם לִנְשֹׁךְ בַּעֲקֵב], לְהִתְרַחֵק מִן הָעֶרֶב רַב, שֶׁאוֹמְרִים עַל בָּשָׂר חֵלֶב שֶׁהוּא בָּשָׂר כָּשֵׁר.

וּבַסֵּפֶר אוֹר הַמֵּאִיר מַרְחִיב לְבָאֵר, אֶת כַּוָּנָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הָרָשָׁע, (שְׁמוֹת מְגִלַּת אֶסְתֵּר) וז”ל: “מִשְׁתֵּה שִׁבְעַת יָמִים – כְּלוֹמַר מִשְׁתֶּה כָּזֶה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֲחִיזָה בז’ הָפְכִּיִּים, וְעַל כֵּן נִתְחַכֵּם לְבַל תִּהְיֶה לָהֶם אֲרוּכָה לְמַחֲלָתָם, וְנִתְיַיעֵץ לְהַחְטִיאָם בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וְיֵין נֶסֶךְ כַּנּוֹדַע” ע”כ. וּמְדוּיָיק בִּלְשׁוֹנוֹ שֶׁעַל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת אֵין “אֲרוּכָה לְמַחֲלָתָם” ה”י.

[1]) אחד מן המסמכים שיצא לאור:

מסמך 671

מַצָּב הַנִקּוּר בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית

יְהוּדִים יְקָרִים מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ מְחַכֶּה לָנוּ שֶׁנַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה וְיָבוֹא אֵלֵינוּ בִּמְהֵרָה.

בֵּית דִּין צֶדֶק מִירוּשָׁלַיִם הֶחְלִיט שֶׁכָּל אֵלּוּ שֶׁרוֹצִים לְקַבֵּל סְמִיכָה עַל נִקּוּר בְּתוֹר מְנַקֵּר מֻמְחֶה שֶׁאֶפְשָׁר לִסְמֹךְ עָלָיו, עֲלֵיהֶם לַעֲמוֹד לִבְחִינָה לִפְנֵי הָרַבָּנִים הַגְּאוֹנִים הָרַב הַגָּאוֹן רַבִּי מָרְדְּכַי מַלְאֲכֵי שֶׁלִּיטָ”א וְלִפְנֵי הָרַב הַגָּאוֹן רַבִּי בָּרוּךְ מֵיְיזְלִישׁ שְׁלִיטָ”א וְאַחֲרֵי אִישׁוּרָם בַּחֲתִימַת יָדָם יִתְּנוּ הבד”צ הַסְּמִיכָה שֶׁלָּהֶם.

                יְדִידְכֶם הק’ הַדַּל שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל זַלְמָן בְּרִיזְל

יַרְחוֹן תּוֹרָנִי הַלָּזֶה הוֹפִיעַ בָּעִיר סַאטְמֶער שְׁנַת תרצ”ו, בְּעֵת שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּרַבָּנוּת כ”ק אַדְמוֹ”ר הגה”ק רַבֵּנוּ יוֹאֵל מִסַּאטְמֶער זַצַ”ללה”ה. וְהוֹפִיעַ עַל יְדֵי הרה”ג מוֹהֲרַ”ר שְׁמוּאֵל שְׁוַוארְץ זַצַ”ל בֶּן בְּנוֹ שֶׁל הַקּוֹל אַרְיֵה זַצַ”ל, וְהָיָה בֶּן בַּיִת אֵצֶל רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ מִסאַטְמעֶר זְיָ”ע וְלֹא עָשָׂה שׁוּם דָּבָר קָטָן אוֹ גָּדוֹל בָּעִיר בִּלְתִּי הַסְכָּמַת רַבֵּנוּ זַצַ”ל

לֶקֶט שְׁנַת ו’ גִּלָּיוֹן ב’ ששנ”ה

לְאַפְרוּשֵׁי מֵאִיסּוּרָא סִימָן י”ט

לְהִתְוַדַּע וּלְהִגָּלוֹת לְהָעוֹמְדִים עַל הַפְּקוּדִים לְהַשְׁגִּיחַ בְּעִנְיְנֵי נִקּוּר כִּי הַשַּׁמְנוּנִית שֶׁעַל הַכָּבֵד הוּא אִסּוּר מִדִּין חֵלֶב גָּמוּר דְּמִלְבַד מַה שֶׁמְּבֹאָר בְּסִפְרֵי נִקּוּר: דִּבְאוֹתוֹ צַד שֶׁהַמָרָה תְּלוּיָה בָּהּ חֵלֶב הַדָּבוּק שָׁם הוּא חֵלֶב שֶׁל הַיֶּתֶר שְׁבְּקֵיבָה שֶׁאָסוּר, עוֹד נִשְׁרַשׁ וְנִצְמַד שָׁם מֵחֵלֶב שֶׁעַל בֵּית הַכּוֹסוֹת שֶׁהוּא הַשִּׂמְלָה שֶׁקּוֹרִין פְּרוּסָה שֶׁאָסוּר וְעָנוּשׁ כָּרֵת ר”ל, וַיַּעַן כִּי הַכּוֹתֵב דִּבֶּר עִם אֵיזֶה מַשְׁגִּיחִים וְלֹא חָלוּ וְלֹא הִרְגִּישׁוּ שֶׁיֵּשׁ שׁוּם אִסּוּר בְּשַׁמְנוּנִית הַכָּבֵד אֲפִילוּ מִטַּעַם הא’ וּמִילְתָא דִּשְׁכִיחָא שֶׁהַנָּשִׁים לוֹקְחוֹת מְהַדְּקוֹת הָרֵאָה וְהַכָּבֵד מְחֻבָּר כְּמוֹת שֶׁהוּא וְלָאו כּוּלֵּי עָלְמָא דִּינֵי גְּמִירֵי, עַל כֵּן צָרִיךְ לְעוֹרֵר וּלְהַזְהִיר עַל זֶה לְהָסִיר הַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת מִקֶּרֶב יִשְׂרָאֵל. עוֹד צָרִיךְ לְהַזְהִיר עַל מַה שֶׁקָּרוֹב לְהִפָּסֵד בְּמַה שֶׁשָּׁכִיחַ שְׁבְהָרֵיאוֹת מִן הַדַּקּוֹת נִשְׁאַר שָׁם מֵהֶחָצֵר הַכָּבֵד שֶׁקּוֹרִין פְלעֶקִין וְיֵשׁ שָׁם ב’ קְרוּמִים וּקְרוּם א’ שְׁלְצַד הַכָּבֵד אָסוּר מִשּׁוּם חֵלֶב הַקֶּרֶב הַמֻּנָּח עָלָיו וּבְקַל יְכוֹלִין לָבוֹא לִידֵי מִכְשׁוֹל בָּזֶה, מֵחֲמַת כִּי שְׁכִיחָא מִילְּתָא וְלָאו כּוּלָּא עָלְמָא דִּינֵי גְּמִירֵי, עַל כֵּן חוֹב עַל הַמַּשְׁגִּיחִין לְקַיֵּם מאחז”ל חֲזָקָה עַל חָבֵר שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא מִתַּחַת יָדוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְתֻקָּן.

גַּם בְּעִנְיַן הַכָּבֵד הַלָּבָן הַנִּקְרָא וֵוייסֶע לֶעבֶּער שֶׁמְּבֹאָר בְּסִפְרֵי הַנִקּוּר שֶׁלֹּא לְבְשׁוּלו מֵחֲמַת חוּטֵי הַדָּם הַמְּרֻבִּין בָּהּ כִּי אִם לְנַקְרוֹ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ לִצְלוֹתוֹ דְּאִם נִשְׁאַר אֵיזֶה חוּטֵי דָּם, נוּרָא מְשְׁאָב שֹׁאֵב וְאַחַר כָּךְ מִי שֶׁרוֹצֶה לְבַשְּׁלוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, וְהִנֵּה הַרְבֵּה טַבָּחִים מוֹכְרִין זֹאת בְּשֵׁם גְראַשִׁיצְל אוֹ פְרעֶזִיל בְּלִי שׁוּם נִקּוּר וּבִלְתִּי הוֹדָעָה לְהַבְחִין בֵּין צְלִי לְבִשּׁוּל, עַל כֵּן גַּם בָּזֶה הַחִיּוּב עַל הַמַּשְׁגִּיחִים שֶׁיִּתְּנוּ עֵינֵיהֶם עֵינָא פְּקִיחָא לְהַשְׁגִּיחַ עַל זֶה.

[2]) הֶעֱרָה הַמְקוּבָל הָאֶלוֹקִי רַבִּי מָרְדְּכַי שַׁרְעַבִּי זְיָ”ע – אָמַר עָלָיו – שֶׁהוּא רֹאשׁ הַל”ו צַדִּיקִים נִסְתָּרִים – וּבַזְּמַן הַשּׁוֹאָה הַנּוֹרָאָה גִּילוּ לְכַמָּה צַדִּיקִים מֵהַשָּׁמַיִם – שֶׁחָכָם מְנַחֵם מְנַשֶּׁה זְיָ”ע [עִם עוֹד כַּמָּה צַדִּיקִים] בִתְפִילָתוֹ הַמְּיֻחָדוֹת יָגֵן עַל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יְגִיעַ לְשָׁם הַשּׁוֹאָה ה”י. וְהָלְכוּ אֵלָיו רַבִּי יְהוּדָה צָדְקָה זי”ע (רֹאשׁ יְשִׁיבַת פּוֹרָת יוֹסִף) וְעוֹד גְּאוֹנִים עַד שֶּׁהֻצְרַךְ לְהַסְכִּים – וּבִתְנַאי שֶׁלֹּא יְגָּלוּ. וּמִכָּאן רוֹאִים עַד כַּמָּה גָּדוֹל כוֹחוֹ בַּשָּׁמַיִם.

[3] ) וּבְזֹהַר בְּהַעֲלֹתְךָ (דַּף קנב.) קָרֵי לָעוֹסְקִים בְּחָכְמַת הָאֱמֶת אִינוּן דַּהֲווּ קָיְימֵי בְּטוּרָא דְּסִינַי.

וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: חַכִּימִין עַבְדֵי דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, [החכמים שהם עבדים של מלך העליון], אִינּוּן דְּקַיְימוּ בְּטוּרָא דְּסִינַי, [אותם שעמדו על הר סיני], לָא מִסְתַּכְּלֵי אֶלָּא בְּנִשְׁמְתָא, דְּאִיהִי עִקָּרָא דְּכֹלָּא אוֹרַיְיתָא מַמָּשׁ וְכוּ’ [אינם מסתכלים אלא בנשמת התורה שהיא עיקר כל התורה ממש, כלומר שיודעים שבסיפורים וגם בגופי התורה יש פנימיות, שהם רזי התורה והכוונות שצריך לכוון בכל מצוה ומצוה]. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. [וְנִכְתַּב בְּצִדוֹ, אָמַר מַּעְתִּיק: מַשְׁמָע אוֹתָם שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים סוֹדוֹת הַתּוֹרָה לֹא עָמְדוּ עַל הַר סִינַי]. וּלְזִמְנָא דְאָתֵי, זְמִינִין לְאִסְתַּכְּלָא בְּנִשְׁמְתָא דְנִשְׁמְתָא דְאוֹרַיְיתָא. [ולעתיד לבוא הם עתידים להסתכל ולהתבונן בנשמה של הנשמה של התורה, כי אחר תחיית המתים עתיד הקדוש ברוך הוא לדרוש תורה חדשה בסודות נעלמים, מה שאי אפשר בזמן הזה לידע מהותה.] (הביאור מהפירוש מתוק מדבש).

וּמַמְשִׁיךְ וְאוֹמֵר הַגָה”צ הָרַב פְּתַיָּה זי”ע: וְנִרְאֶה לִי בְּבֵאוּר כַּוָּנָתוֹ כִּי בִּתְחִלָּה כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת הָאֱלֹקִים הָיוּ מִתְיַצְּבִים בְּתַחְתִּית הָהָר וְאַחַר כָּךְ נֶאֱמַר: “וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק”, כִּי הָיוּ יְרֵאִים פֶּן תֹּאכְלֵם הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְיָמוּתוּ. וְהָיָה מִקְצָת מֵהָעָם שֶׁהָיוּ שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים לִקְרַאת הַשְּׁכִינָה וְלֹא רָצוּ לָזוּז מִמְּקוֹמָם הָרִאשׁוֹן לַעֲמֹד מֵרָחוֹק אֲפִילוּ אִם יָמוּתוּ מַמָּשׁ, וַעֲלֵיהֶם הוּא מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַנִּזְכַּר “אִינּוּן דְּקַיְימוּ בְּטוּרָא דְּסִינַי”, כְּלוֹמַר וְלֹא נָעוּ וְעָמְדוּ מֵרָחוֹק אֶלָּא עָמְדוּ בְּטוּרָא דְּסִינַי מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, וְלָכֵן הֵם זוֹכִים לְחָכְמַת הָאֱמֶת. וְאוֹתָן הַנְּשָׁמוֹת אֲשֶׁר נָעוּ עִם הָעָם וְעָמְדוּ מֵרָחוֹק, כֵּן הֵם עוֹשִׂים גַּם עַתָּה שֶׁנָּסִים וְעוֹמְדִים מֵרָחוֹק לְחָכְמַת הָאֱמֶת, מִיִּרְאָתָם פֶּן תֹּאכְלֵם הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת.

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*