logo
מאגר ספרי הזוהר העולמי דף הזוהר היומי -הרב סיני

ספר טהרת הזוהר- דרשת האדמור מהאלמין שליט”א- ע”י לימוד זוהר קדוש המחולק לתתק”ס קונטרסים- נגיע לאלף סיומים בכל יום ויום

טהרת הזוהר- כריכה- מפעל הזוהר העולמי

להורדה:

טהרת זוהר לאתר -דרשה לפנחס רדיו2000

כריכה טהרת הזוהר

טהרת זוהר לאתר  דרשה לפנחס רדיו2000- קובץ word

טהרת הזוהר  טהרת הזוהר2- תוכן עינינים

להמשך קריאה ספר טהרת הזוהר:

   טהרת זוהר לאתר מתוקן דרשה לפנחס רדיו2000



3

בְּרוּכִים הַבָּאִים בְּשֵׁם ה’ לְמְזַכֶּה הָרַבִּים הַגָּדוֹל וּמְלַמֵּד זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ לְכָל יִשְׂרָאֵל

בִּרְצוֹנֵנוּ לִשְׁמוֹעַ וְלִלְמוֹד שִׁיעוּר בְּזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ!

נַתְחִיל בְּדִבְרֵי התִּקּוּנֵי זֹהַר (דַּף קי”א):

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חַבְרַיָּא בְּוַדַּאי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּכַּם עִמָּנָא, עִלָּאִין וְתַתָּאִין לְמֶהֱוֵי בְּהַאי חִבּוּרָא, זַכָּאָה דָרָא דְהַאי אִתְגַּלְיָיא בֵיהּ, דְּעָתִיד כּוּלֵי הַאי לְאִתְחַדְּשָׁא עַל יְדָא דְמֹשֶׁה בְּסוֹף יוֹמַיָּא בְדָרָא בַתְרָאָה, [שעתיד כל זה להתחדש על ידי משה בסוף הימים בדור האחרון] לְקַיְימָא קְרָא [לקיים מה שכתוב] (קֹהֶלֶת א ט) מַ’ה שֶּׁ’הָיָה ה’וּא שֶׁיִּהְיֶה. וּבֵיהּ (דף קיב ע”א) (תהלים לג יד) מִ’מֲּכוֹן שִׁ’בְתּוֹ הִ’שְׁגִּיחַ, (שם קמד טו) אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָ”ה לּוֹ בְּגִימַטְרִיָּא מֹשֶׁ”ה, אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁיהו”ה אלהי”ו, דַּעֲלֵיהּ אִתְּמַר (קהלת א ד) דּוֹר הוֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְלֵית דּוֹר פָּחוּת מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא, וַעֲלֵיהּ אִתְּמַר (תהלים קה ה) דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר, וְאִתְפַּשְׁטוּתֵיהּ הוּא בְכָל דָּרָא וְדָרָא, בְכָל צַדִּיק וְחָכָם דְּמִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא, עַד שִׁתִּין רִבּוֹא, לְאַשְׁלָמָא לְכֻלְּהוּ מִפְּגִימוּ דִלְהוֹן, וְרָזָא דְמִלָּה (ישעיה נג ה) וְהוּא מְחוֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, דְאִיהוּ שָׁקִיל לְכֻלְּהוּ, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין אִשָּׁה אַחַת יָלְדָה שִׁשִּׁים רִבּוֹא, וּמַנּוּ מֹשֶׁה דְשָׁקִיל כְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא, וּבְגִין דָּא אִתְּמַר עֲלֵיהּ דּוֹר הוֹלֵךְ (וְדוֹר בָּא) לְהַהוּא עָלְמָא, וְדוֹר בָּא אִיהוּ יֵיתֵי כְּמִלְּקַדְמִין.

וְנָגִיד בְּלָשׁוֹן הַקֹודֶש: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: חֲבֵרִים, בְּוַדַּאי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִסְכִּים עִמָּנוּ, שֶׁעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים לִהְיוֹת עִמָּנוּ בַּחִבּוּר הַזֶּה, אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁזֶּה הִתְגַּלָּה בּוֹ, שֶׁעָתִיד כָּל זֶה לְהִתְחַדֵּשׁ עַל יְדֵי מֹשֶׁה בְּסוֹף הַיָּמִים בַּדּוֹר הָאַחֲרוֹן, לְקַיֵּם אֶת הַכָּתוּב מַ”ה שֶּׁ”הָיָה ה”וּא שֶׁיִּהְיֶה, וּבוֹ מִ’מְּכוֹן שִׁ’בְתּוֹ הִ’שְׁגִּיחַ, אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָ”ה לּוֹ בְּגִימַטְרִיָּא מֹשֶׁ”ה, אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁיהו”ה אֱלֹהָי”ו, שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְאֵין דּוֹר פָּחוֹת מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא, וְעָלָיו נֶאֱמַר דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר, וְהִתְפַּשְּׁטוּתוֹ הִיא בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וּבְכָל צַדִּיק וְחָכָם שֶׁמִּתְעַסֵּק בַּתּוֹרָה, עַד שִׁשִּׁים רִבּוֹא, לְהַשְׁלִים אֶת כֻּלָּם מֵהַפְּגָם שֶׁלָּהֶם, וְסוֹד הַדָּבָר – וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵינוּ, שֶׁהוּא שָׁקוּל לְכֻלָּם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהוּ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, אִשָּׁה אַחַת יָלְדָה שִׁשִּׁים רִבּוֹא, וּמִיהוּ? מֹשֶׁה שֶׁשָּׁקוּל כְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא, וּמִשּׁוּם זֶה נֶאֱמַר עָלָיו דּוֹר הֹלֵךְ (וְדוֹר בָּא), לְאוֹתוֹ הָעוֹלָם, וְדוֹר בָּא הוּא יָבֹא כְּמוֹ מִקֹּדֶם. (ועיין זוהר בראשית כ”ה ע”א).

שאלה 2

מי נתן את השם למשה רבינו ולהרשב”י?

גְּדוּלָּתוֹ שַׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ אֵין לְשַׁעֵר וּגְדוֹלָה מֵהַשָּׂגָתֵנוּ וְלֹא קָם בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה עוֹד. וְהוּא נִשְׁמַת הָרַשְׁבִּ”י כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַמְגַלֶּה עֲמֻקּוֹת, (אוֹפַנִּים, אוֹפַן ע’): רָאָה משֶׁה מַה שֶּׁיְּתַקֵּן רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי שֶׁהָיָה נִיצוֹץ שֶׁלּוֹ מִזִּמְנָא תִּנְיָינָא דְּסָלִיק משֶׁה לְהַר כוּ’, וְזֶה סוֹד פָּסוּק עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶׁבִ”י נוֹטָרִיקוֹן שִׁ’מְעוֹן בֶּ’ן י’וֹחַאי שֶׁהוּא בְּזִמְנָא תִּנְיָינָא דְּסָלִיק לָהָר, עַכַּ”ל.

 הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרָא בִּשְׁמוֹת משֶׁה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי

טֶרֶם שֶׁנּוֹלַד משֶׁה רַבֵּינוּ, קְרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁמוֹ “משֶׁה” (פִּרְקֵי דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פֶּרֶק ל”ב, וְעַיֵּן שָׁם בְּהַגָּהוֹת הָרַדַ”ל). וְכֵן אִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (חֵלֶק ג’ דַּף ס”א:) עַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, מִן יוֹמָא דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, הֲוָה אִזְדְּמַן קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִשְׁתְּכַח עִמֵּיהּ. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרֵי לֵיהּ בִּשְׁמֵיהּ.

משֶׁה רַבֵּינוּ וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי נִקְרְאוּ “סִינַי”

לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ קָרְאוּ “סִינַי”, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר (חֵלֶק ג’ דַּף צ”ח: בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא): חֲדוּ כּוּלְּהוּ תַּנָּאִין וַאֲמוֹרָאִין וְאַמְרֵי מַאן קָאִים קָמֵי סִינִי. וְכֵן קָרְאוּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי “סִינַי” בְּתִקּוּנֵי זֹהַר. (תִּקּוּן כ”ב דַּף ס”ג:)

נָשִׁיר כֻּלָּנוּ בְּיַחַד: סִינַי סִינַי לוֹ נִקְרָא, אֲרִי שֶׁבַּחֲבּוּרָה, מִמֶּנּוּ תֵּצֵא תוֹרָה[א], אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי. וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי, רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי: וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי, רַבִּי שִׁמְעוֹן צַדִּיקָאי:

שאלה 3

אֲנַחְנוּ שַׁרְנוּ עַכְשָׁו אֶת הַשִּׁיר שֶׁיָּסַד הַבֶּן אִישׁ חָי זְיָעָ”א וּבְהֶמְשֵׁךְ גַּם אוֹמְרִים “תּוֹרָתוֹ מָגֵן לָנוּ” אוּלַי כְּבוֹד הָאַדְמוֹ”ר יְבָאֵר לָנוּ אֵיךְ מָגֵן לָנוּ?

משֶׁה רַבֵּינוּ וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי מָנְעוּ פֻּרְעָנֻיּוֹת מִן הָעוֹלָם

עַל משֶׁה רַבֵּינוּ אִיתָא שֶׁהֶעֱבִיר הַפֻּרְעָנֻיּוֹת מִלָּבוֹא בָּעוֹלָם. (וַיִּקְרָא רַבָּה א, ג), וְכֵן נֶאֱמַר עָלָיו משֶׁה עָמַד בַּפֶּרֶץ, דִּכְתִיב וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי משֶׁה בְּחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ. (אֶסְתֵּר רַבָּה ו, ב), וְכֵן אִיתָא בַּזֹּהַר: לָא הֲוָה בְּעָלְמָא בַּר נָשׁ דְּיָגִין עַל דָּרֵיהּ כְּמשֶׁה דְּאִיהוּ רַעֲיָא מְהֵימְנָא. (חֵלֶק א’ דַּף ק”ו.) וְכֵן אִיתָא בַּזֹּהַר עַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי שֶׁאָמַר: בְּחַיַּי לָא יָתִיב עַלְמָא בְּצַעֲרָא, וְלָא אִיתְדַן בְּדִינָא דִלְעֵילָא. [בְּחַיֵּי לֹא יָשַׁב הָעוֹלָם בְּצַעַר וְלֹא נִדּוֹן בַּדִּין שֶׁלְּמַעְלָה] (זֹהַר חֵלֶק א’ דַּף רכ”ה.). – וְעוֹד מְּסוּפָר בְּזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ שֶׁפַּעַם אֶחָד קִטְרֵג הַשָּׂטָן וְקִבֵּל רְשׁוּת לְהַחְרִיב אֶת הָעוֹלָם, וְרָאָה הָרַשְׁבִּ”י זְיָ”עָ שֶׁהֶחְשִׁיךְ הַיּוֹם בַּבֹּקֶר, הִבִּיט וְרָאָה אֶת הַסְּמֶ”ך מֶ”ם, אָמַר לוֹ לֵךְ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ וְתֹּאמַר לוֹ שֶׁרַבִּי שִׁמְעוֹן בָּעוֹלָם וּמָגֵן עַל הָעוֹלָם, וְלֹא הִסְכִּים לָלֶכֶת, אָמַר לוֹ אִם אֵין אַתָּה הוֹלֵךְ אֲנִי מְבַטֵּל אוֹתְךָ לְגַמְרֵי, מִיַּד הָלַךְ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה? אַתָּה לֹא יוֹדֵעַ בְּוַודְאַי שְׁהַרַשְבִּ”י יָכוֹל לְהָגֵן עַל הָעוֹלָם כּוּלוֹ וּלְהַצִּילוֹ?

שְׁאֵלָה 4

מַה הָעֵצָה שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל יִלְמְדוּ זוֹהַ”ק וְנִזְכֶּה לִגְאוּלָה בְּרַחֲמִים?

וְעַכְשָׁו נְסַפֵּר עַל הַתָּכְנִית הַחֲדָשָׁה הָעוֹלָמִית שְׁבְּוַודְאַי יָבִיא מַהֵר אֶת הַגְּאוּלָה הַשְׁלֵימָה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן וְאָמֵן.

יִ’שְׂרָאֵל הַ’קְּדוֹשִׁים וְ’הַטְּהוֹרִים הֵ’מָּה כְּלוּלִים כָּל שִׁשִּׁים רִבּוֹא נְשָׁמוֹת בְּתוֹךְ סֵפֶר הַזוֹהַ”ק, כְּדְכָּתַב רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ הַרַמְחַ”ל זְיָ”ע בְּאִגְּרוֹתָיו. וְלָכֵן כָּל אֶחָד יַטְמִין עַצְמוֹ בְּסֵפֶר הַזוֹהַר הק’ בִּמְיֻחָד בְּדוֹרֵנוּ דָּרָא בָּתְרָאָה [דּוֹר אַחֲרוֹן]. וּבְזֹהַר (זֹהַר חֵלֶק ג’ דַּף קנ”ג( בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא כָּתַב דְּהוּא “תֵּיבַת נֹחַ” שֶּׁמַּצִּיל מִפְּנֵי הַמַּבּוּל הַנּוֹרָא. וְלָזֶה תִּקֵּן הַרַמְחַ”ל זְיָ”ע דְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל לִלְמוֹד זוֹהַ”ק וּבָזֶה יִתְבַּטְּלוּ כָּל הַגְּזֵרוֹת – וְיִצְמְחוּ הַיְשׁוּעוֹת בִּצְמִיחַת קֶרֶן דָּוִד בִּמְהֵרָה. (וְעַיֵּן בְּסֵפֶר זְכוּתָא דְּרַשְׁבִּ”י).

כָּתַב בִּשְׂדֵי חֶמֶד (מַעֲרֶכֶת מ’ סוֹף כְּלָל קצ״ח) וז”ל: מִצְוָה שֶׁעוֹשִׂים אוֹתָהּ הַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם בְּשֻׁתָּפוּת, כָּל אֶחָד נוֹטֵל שְׂכַר כְּאִילוּ עֲשָׂאָהּ כּוּלָה לְבַדּוֹ, וּמִטַּעַם זֶה נוֹהֲגִים כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת חַבּוּרַת ש״ס וּמְחַלְּקִים הַשַּׁ”ס בֵּין כַּמָּה בְּנֵי אָדָם, שֶׁכָּל אֶחָד לוֹקֵחַ מַסֶּכֶת אַחַת, וְעוֹשִׂים סִיּוּם פַּעַם אַחַת בְּשָׁנָה, וְכֵן חֲבוּרוֹת שֶׁחִלְּקוּ בֵּינֵיהֶם לִלְמוֹד סֵדֶר מִשְׁנָיוֹת, וְשׁוּרַת הַדִּין נוֹתֶנֶת שֶׁיִּטּוֹל כָּל אֶחָד וְאֶחָד שְׂכַר כְּאִילוּ לָמַד הַשַּׁ״ס כּוּלוֹ, עַכַּ”לְ. – הַלּוֹמְדִים בַּחֲבוּרָה – כָּל אֶחָד כַּמָּה דַּקּוֹת וּמִשְׁתַּתְּפִים וּמִתְאַחֲדִים בִּרְצוֹנָם, עוֹלֶה לָהֶם לְכּוּלָם שֶׁלָּמְדוּ כָּל הַזוֹהַ”ק, וְכָךְ נוּכַל בְּשֶׁבַע דַּקּוֹת לַעֲשׂוֹת סִיוּמֵי זוֹהַר לַאֲלָפִים, וְיִתְקַיֵים בָּנוּ דִּבְרֵי הַנָּבִיא יְשַׁעְיָה (פֶּרֶק ס’ כ”ב) “הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף” שֶׁאֲפִילוּ בְּדוֹרֵנוּ הַנָּמוּךְ – יוּכַל לְהֵחָשֵׁב לְשַׂר הָאָלֶף, שֶּׁסִּיֵּם כָּל הַזוֹהַ”ק, וּבְּפֶּלֶא יוֹעֵץ (עֶרֶךְ רַבִּים) כָּתַב: וְכַמָּה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לְתוֹרָה דְּרַבִּים וּתְפִלָּה דְּרַבִּים וְכָל מִצְוָה הַנַּעֲשֵׂית בְּרַבִּים, הִנֵּה כִּי כֵּן רָאוּי לְכָל אָדָם לְהִתְחַבֵּר עִם יִרְאֵי ה’ וְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ וּלְקַיֵים מַאֲמָר דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע”ה (תְּהִילִים קי”ט ס”ג) “חָבֵר אָנִי לְכָל אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ”. עַכַּ”ל.

שְׁאֵלָה 5

רָאִינוּ בַּסְּפָרִים שֶׁל הָרַב שֶׁכָּל מִי שֶׁלּוֹמֵד זוֹהַ”ק הָרַשְׁבִּ”י יוֹשֵׁב אֶצְלוֹ, מִנַּיִן הַדָּבָר הַנִּפְלָא הַזֶּה?

כְּשֶׁאוֹמְרִים לְשׁוֹן הָאִדְּרָא “אִתְעַטַר” מִיַּד בָּא הָרַשְׁבִּ”י וַיּוֹשֵׁב בֵּינֵנוּ

כָּתַב הַמְקוּבָל הַקָּדוֹשׁ רַבִּי אַבְרָהָם אֲזוּלַאי זְיָעָ”אָ זְקֵנוֹ שֶׁל הַחִידָ”א בְּשֵׁם הַמְקוּבָל הָרַב אַבְרָהָם גְלאַנְטִי זְיָ”ע, בְּסִפְרוֹ “אוֹר הַחַמָּה” עַל הַ”אִדְּרָא דַּמַּשְׁכְּנָא(שֶׁבְּפָרָשַׁת מִשְׁפָּטִים דַּף קכ”ג ע”ב), וְזֶה לְשׁוֹן קָדְשׁוֹ: אֲפִילוּ עוֹד הַיּוֹם אַחַר שֶׁנִּפְטַר רַשְׁבִּ”י מִבֵּינֵינוּ, כָּל זְמַן שֶׁאָנוּ עוֹסְקִים בְּדִבְרֵי הָאִדְּרָא, “אִתְעַטַר” בָּא רַבִּי שִׁמְעוֹן מְעֻטָּר כְּמֶלֶךְ בְּעַטְרוֹתָיו בְּרֹאשׁ, וְיּוֹשֵׁב בְּגַּוָון, עכל”ק. הַאִם יֵשׁ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ, עַל כֵּן רָאוּי לַעֲשׂוֹת סְעוּדַת מִצְוָה. וּבְּוַודְאַי כַּאֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ וְיִּתְפַּלֵּל בִּזְכוּת הָרַשְׁבִּ”י תִּתְקַבֵּל תְּפִלָּתוֹ וְתַּעֲשֶׂה בַּקָּשָׁתוֹ.

וכתב הצה”ק רבי צבי אלימלך מדינוב זי”ע בספרו בני יששכר (מאמרי חודש סיון מאמר ב’ אות ב’)  וז”ל: מן הה”ר לאמור במדרש (שמו”ר כ”ח א-ב) באותה שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה, עשה בו הקדוש ברוך ההוא קלסטורין של פניו של משה דומה לאברהם אמר להם הקב”ה אי אתם מתביישים הימנו לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו אמר הקדוש ברוך הוא למשה לא ניתנה לך תורה אלא בזכות אברהם, הוי ומשה עלה אל אלוקים ויקרא אליו ה’ מן ההר, בזכות הה”ר (שאברהם אבינו נקרא הה”ר), הנה מן הראוי להתבונן איך סלקא דעתך שיאמר הקב”ה למלאכים שזהו אברהם? הרי זה היה משה? ועוד הנה התחיל שהיה קלסטר פניו דומה לאברהם ואחר כך אמרו שאמר הקב”ה למשה בזכות אברהם?

ונראה לפרש דחדא מתורצת בחברתה, דהנה נעמי כשנתנה עצה לרות וירדת הגורן דרשו חז”ל, זכותי תדר עמך… כי זכות של נעמי הָלָךְ עמה והוא כמו שיעור קומתה ממש, הנה מבואר לך, הזכות של האדם, הוא ממש שיעור קומת האדם עצמו, דהנה נעמי אמרה וירדתי הגם שהיתה בביתה… וכן כיון שזכות אברהם עלה עם משה, הנה היה שם קומת אברהם ממש,  וה’ אלוקים אמת אמר, לא זהו שאכלתם אצלו? ולמשה הודיע אמיתת הענין כי זכות אברהם עלה עמו, והוא שיעור קומת אברהם ממש עכ”ל. ומבואר מדבריו הקדושים שכאשר זוכים ונדבקים בצדיק זכותו, ושיעור קומתו ודמותו ממש הולכים עימו בכל מקום. ולפי זה כשנתדבק בתורת הרשב”י זיע”א בפרט שצווה אותנו, שנו מידותי, ופירש רש”י למדו תורתי (גיטין ס”ז), וכשנקיים את רצון התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי ע”ה ילך עמנו בכל מקום, ובוודאי ניוושע בכל הענינים.

שְׁאֵלָה 6

הָרַב אָמַר בְּשִׁעוּר הַקֹודֶם שְׁמִי שֶׁלֹּא לוֹמֵד זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ נִקְרָא עַם הָאָרֶץ, הַאִם זֶה גַּם לְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ בַּעַל פֶּה כָּל הַשַּׁ”ס?

לְהִתְאַחֵד בְּלִימוּד הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה – וְכָךְ נִזְכֶּה לִגְאוּלָה הָאַמִיתִּית

וּבְּזוֹהַ”ק קָרְאוּ לְמִי שֶׁלֹּא לוֹמֵד סוֹדוֹת הַתּוֹרָה [וּלְכָל הַפָּחוֹת לִּימּוּד בִּקְרִיאָה זוֹהַ”ק], עַם הָאָרֶץ, וּבִגְלָלוֹ מִתְעַכֵּב הַגְּאוּלָה רָחַ”ל. עַל כֵּן כוּלָנוּ צְרִיכִים לְהִתְחַזֵּק וּלְהִתְאַחֵד בְּלִימוּד הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה. וּבָרוּךְ ה’ שֶׁזָּכִינוּ בְּדוֹרֵנוּ לְהִתְחַבֵּר כְּלָל יִשְׂרָאֵל עַם “מִפְעָל הַזוֹהַר הָעוֹלָמִי” הָעוֹבֵד לְלֹא לְאוֹת לְלֹא מַטְרוֹת רֶוַח, וְלוֹקֵחַ עַל שִׁכְמוֹ מַשָּׂא וְעוֹל הַחוֹבוֹת לְמַעַן הָקִים הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה וּלְשַׂמֵּחַ לְאָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם – עַל כֵּן אַחַי! כָּל אֶחָד יֻכְלַל בְּלִימוּד הַנִּשְׂגָּב הַזֶּה לְמַעַן פְּדוּת הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה וּלְמַעַן פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ וּפְדוּת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּקָרוֹב בְּיָמֵינוּ בְּרַחֲמִים, אָכֵּיְ”רָ.

שְׁאֵלָה 7

לָמָּה מְחַכֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּדֵי לְגָאֳלֵנוּ?

וּבַזֹּהַר (וַיִּקְרָא פא עא), כָּתוּב עַל הַפָּסוּק “וְהוּא בְּאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ” וַהֲלֹא אֶחָד לֹא יֹאמַר אֶלָּא בְּאֶחָד, כְּלוֹמַר וְהוּא יִתְבָּרַךְ שׁוֹרָה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאַחְדוּת, וְאָז אֵין מִי שֶׁיְּשִׁיבֵנוּ וְיְסַלְקֶנוּ מֵעֲלֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (בְּרֵאשִׁית רַבָּה לח), חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ (הוֹשֵׁעַ פֶּרֶק ד יז), אֲבָל חָלַק לִבָּם עַתָּה יֶאְשָׁמוּ, הַכַּוָונָה שֶׁאִם הֵם חֲלוּקִים בְּלִבּוֹתָם אָז הַקָּבָּ”ה מִסְתַּכֵּל לְאַשְׁמוֹתָם רַחְ”לִ. – וּבְּחִידָ”א (בְּסִפְרוֹ “חַדְרֵי בָטֶן” דְּרוּשׁ לְפָרָשַׁת זָכוֹר) כָּתַב: דְאַחְדוּת סִבַּת קִיּוּם הַדָּת, וְהִיא אֶבֶן יְקָרָה יְסוֹד מוּסָד יִשְׂרָאֵל וִיְסוֹד הַגְּאוּלָה, עַכַּ”ל.

ה’ יִתְבָּרַךְ מְחַכֶּה לָנוּ שֶׁנִּלְמַד אֶת תּוֹרַת הָרַשְׁבִּ”י – כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֶב אֶחָד – כְּדֵי שֶׁיָּחוּשׁ לְגָאֳלֵנוּ

(בְּשִׁיר הַשִּׁירִים פ’ ב, ח-י): קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת: דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים: עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ. – בּוֹאוּ וְנֵצֵא לְקַבֵּל פְּנֵי מָשִׁיחַ צִדְקֵינוּ בְּרַחֲמִים – בְּסִפְרָא דָּא יִפְקוּן מִן גָלוּתָא בְּרַחֲמֵי (זוֹהַ”ק).

שְׁאֵלָה 8

מִפְּנֵי מַה קוֹרָה הַרְעִידוֹת הָאֲדָמָה בָּעוֹלָם, וּמַה זֶה אוֹמֵר לָנוּ?

וְלָזֶה סִדַּרְנוּ אֶת סֵפֶר הַזוֹהַר מְּחוּלָק ל-960 קוּנְטְרֵסִים 30 קוּנְטְרֵסִים בְּ-32 קֻפְסָאוֹת, וְכָךְ בְּכַמָּה דַּקּוֹת יוּכְלוּ כָּל יִשְׂרָאֵל כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֶב אֶחָד לְסַיֵּם אֶת כָּל הַזוֹהַ”ק אַלְפֵי פְּעָמִים. וְכָל אֶחָד שֶׁלּוֹמֵד מִצְטָרֵף עִם הַכְּלָל וּמְסַיֵּם יַחְדָּיו,
וְנֶחְשַׁב לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּאִילוּ סִיֵּם כָּל הַזוֹהַ”ק.

אָמְרוּ חֲזַ”ל לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה אֶלָּא לְאוֹכְלֵי הַמָּן!!! (רַשִׁ”י דִּבְרֵי הַיָּמִים ב’ ל”א ד’) – וּבַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח דַּף סב(, כָּתוּב מַה מְיֻחָד בְּאוֹכְלֵי הַמָּן? שֶׁכַּאֲשֶׁר אָכְלוּ אֶת הַמָּן הָיָה מִתְבָּרֵךְ בַּמֵּעַיִם וְקִבְּלוּ אוֹר רוּחָנִי וּרָאוּ מַה שֶׁלְּמַעְלָה וְזָכוּ לַחָכְמָה עֶלְיוֹנָה. וְעַל זֶה נִקְרְאוּ דּוֹר דֵּעָה, וְהֵם הָיוּ בְּנֵי הָאֱמוּנָה וְלָהֶם נִתְּנָה הַתּוֹרָה לְהִסְתַּכֵּל בָּהּ בִּפְנִימִיּוּתָהּ וְלָדַעַת דְּרָכֶיהָ. – רוֹאִים מְהַזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ שֶׁעִקַּר נְתִינַת הַתּוֹרָה נִתְּנָה לְאֵלּוּ שֶׁלּוֹמְדִים אֶת סוֹדוֹתֶיהָ. – וּבֵאוֹר הַחַיִּים הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת וַיְחִי (מט יא), כָּתַב: שֶׁכֹּחוֹ שֶׁל הַגּוֹאֵל הֶעָצוּם מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ הוּא שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּתְעַסְּקוּ יִשְׂרָאֵל בְּיֵינָה שֶׁל תּוֹרָה, וּבֵאוּר הַדְּבָרִים שֶׁיִּלְמְדוּ אֶת פְּנִימִיּוֹת הַתּוֹרָה שֶׁזֶּה יֵינָהּ שֶׁל תּוֹרָה. (גַּם יַיִן גִּימַטְרִיָּה “סוֹד“).

עַל כֵּן אַחַי וְרֵעַי בּוֹאוּ וְנָחִישׁ הַגְּאוּלָה בְּלָמְדֵנוּ זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ בְּאַחְדוּת כָּל ל”ב [32] יִשְׂרָאֵל, עַל יְדֵי כַּמָּה אוֹפַנִּים: א. כָּל אֶחָד יִקַּח קֻפְסָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ 30 חֲלָקִים שֶׁל הַזוֹהַ”ק [הַמְּחוּלָק לתתק”ס חֲלָקִים (960)], וְיִּלְמַד קוּנְטְרֶס אֶחָד בְּכָל יוֹם כְּשֶׁבַע דַּקּוֹת [בְּמֶשֶׁךְ חוֹדֶשׁ יָמִים] עִם עוֹד 31 שֶׁהֵם בְּיַחַד ל”ב [32] אִישׁ, מְסַיְימִים אֶת כָּל הַזוֹהַ”ק בְּחוֹדֶשׁ, וְזֶה אֶפְשָׁר בְּקַלּוּת, וּבְכָךְ יְסַיְימוּ יַחְדָּיו אֶת הַזוֹהַ”ק בְּכָל חוֹדֶשׁ. – ב. כָּל אֶחָד יְחַלֵּק לַחֲבֵרָיו חוֹבֶרֶת אֶחָד בְּסַךְ הַכֹּל לְחַלֶק ל-30 אִישׁ [שֶׁזֶּה לֹא קָשֶׁה], וּבְכָךְ יוּכְפְּלוּ זְכֻיּוֹתָיו לַאֲלָפִים וְלִרְבָבוֹת, [וּכְבָר הוּבְאוּ דִּבְרֵי הַזוֹהַ”ק בְּפָרָשַׁת תְּרוּמָה [קכ”ח ע”ב], מִגֹּדֶל מַעֲלַת “מְזַכֶּה הָרַבִּים”], וְכָל ל”ב יְהוּדִים [32] שֶׁיַּעֲשׂוּ כֵּן מְסַיְימִים אֶת כָּל הַזוֹהַ”ק. – ג. לְחַלֶק לְל”ב [32] בָּתֵּי מִדְרַשׁ, וְשָׁם אַחֲרֵי הַתְּפִילָה, [ג’ פְּעָמִים בְּיוֹם], יִלְמְדוּ כְּשֶׁבַע דַּקּוֹת [7] צִבּוּר שֶׁל 30 אִישׁ, וְכָךְ יְסַיְימוּ אֶת כָּל הַזוֹהַ”ק כַּמָּה פְּעָמִים בְּיוֹם. – בְּיָדֵינוּ הַדָּבָר לְהָחִישׁ אֶת הַגְּאוּלָה – וּלִזְכּוֹת לְקַבֵּל פְּנֵי מָשִׁיחַ צִדְקֵנוּ בְּקָרוֹב בְּרַחֲמִים. – לִפְרָטִים: 0548-436784

לֶהֱוֵי יָדוּעַ שֶׁכָּל הַמְסַיְּמִים אֶת סֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בִּבְחִינַת “כְּנִישְׁתָא חֲדָא(זוֹהַ”ק) הֵם בִּבְחִינַת “אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים(שִׁיר הַשִּׁירִים ד, ד), – עֲלֵיהֶם תָּלוּי וְעוֹמֵד הַצָּלַת כְּלַל יִשְׂרָאֵל, “כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים” וְהֵם שׁוֹלְטִים עַל הַגְּבוּרוֹת וּמְמַתְּקִים אוֹתָם, וּמִיַּד בָּאָה הַגְּאוּלָה בב”א.

שְׁאֵלָה 8

מִפְּנֵי מַה קוֹרֶה הַרְעִידוֹת הָאֲדָמָה בָּעוֹלָם, וּמַה זֶה אוֹמֵר לָנוּ?

בִתְּפִילוֹת יָמִים נוֹרָאִים אָנוּ אוֹמְרִים:

וְיֵדַע כָּל פָּעוּל, כִּי אַתָּה פְּעַלְתּוֹ, וְיָבִין כָּל יְצוּר, כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ, וְיֹאמַר כֹּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ. ה’ אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה

אָמַר הַנָּבִיא (חֲבַקּוּק פֶּרֶק ג’ ו’) “עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי עַד שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ”. “עָמַד” פֵּירוּש הַמַלְבִּים: אֶת שֶׁיַּעֲמֹד הָעֹז הַהוּא וְיִתְעוֹרֵר לְהַנְהִיג הַנְהָגָה נִסִּית בְּהַשְׁגָּחָה גְּלוּיָה, “הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ” פֵּרֵשׁ רַשִׁ”י: הֶרְאָה לָהֶם שֶׁכָּל מַהֲלָכוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁלּוֹ הוּא.

כָּל הָעוֹלָם מִתְהַפֵּךְ, שַׁלִּיטִים נוֹפְלִים וּמְהוּמוֹת בְּכָל הַמְּדִינוֹת, וְאִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה יֵלֶד יוֹם, לִפְנֵי שָׁבוּעַ הָיָה רְעִידַת אֲדָמָה נוֹרָאָה בָּניוּ זִילַנְד, וְהַשָּׁבוּעַ הָיָה רְעִידַת אֲדָמָה גַּם בְסִין, וּבְלֵיל שִׁישִׁי הָיְתָה רְעִידַת אֲדָמָה בְּיַפַּן בֵּין הַקָּשׁוֹת בְּיוֹתֵר שֶׁהָיוּ בָּעוֹלָם, 9 בַּסֻּלָּם רִיכְטֶר, וְכָל הָעוֹלָם הִזְדַּעֲזַע וְזָז וְנִתָּר מִמְּקוֹמוֹ וְגַם הַשָּׁעוֹן הִשְׁתַּנָּה, וְעוֹד יֵשׁ סַכָּנָה מִזִּהוּם מֵאַרְבָּעָה כּוּרִים אֲטוֹמִים שֶׁעוֹמְדִים לְהִתְפּוֹצֵץ וְכָל הָעוֹלָם בְּפַחַד, וְיָדוּעַ דִּבְרֵי הַחָפֶץ חַיִּים שֶׁהַכֹּל לְעוֹרֵר אֶת עַם יִשְׂרָאֵל, וּלְהָכִין אוֹתָנוּ לִגְאוּלָה הַשְׁלֵימָה, וְהַכֹּל כְּדֵי “וְיֵדַע כָּל פָּעוּל, כִּי אַתָּה פְּעַלְתּוֹ, וְיָבִין כָּל יְצוּר, כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ, וְיֹאמַר כֹּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ. ה’ אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה”. – וּשְׁמוּעָה נוֹרָאָה שָׁמָעְנוּ מַה שֶׁקָּרָה בְּיִשּׁוּב אִיתָמָר בְּלֵיל שַׁבָּת קוֹדֶשׁ שְׁנִרְצְחוּ 5 נְפָשׁוֹת רַחְ”לִ. וְכָל לֵב יָזוּעַ וְכָל עַיִן תִּדְמַע, אַךְ צְרִיכִים וּמֻכְרָחִים לָדַעַת מַה כָּתוּב בַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל כָּךְ.

כָּתַב בְּאוֹר הַחַיִּים הַקָּדוֹשׁ: (בְּפָרָשַׁת וַיְחִי פֶּרֶק מט פָּסוּק יא) עַל הַפָּסוּק: “אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה[ב] וְלַשּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה”, וְזֶלְ”קָ: וּכְנֶגֶד גְּאוּלָה הב’ בְּעֵזֶר הַשֵּׁם שֶׁתִּהְיֶה בְּיָמֵינוּ אָמַר: וְלַשּׂוֹרֵקָה, פֵּירוּש בְּעֵת אֲשֶׁר יִשְׁרֹק ה’ דִּכְתִיב (זְכַרְיָה י’ ח’) אֶשְׁרְקָה לָהֶם וַאֲקַבְּצֵם, … אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא בְּעֵזֶר הַשֵּׁם לֹא יָנִיחַ מֵהָאֻמּוֹת אֻמָּה גְּדוֹלָה אוֹ קְטַנָּה שֶׁלֹּא תִנָּתֵן לָהֶם [וַיַּכְנִיעֵם וְיְנַערֵם כְּמוֹ שֶׁנִּעֵר אֶת מִצְרַיִם], וְהוּא אוֹמְרוֹ בְּנִי אֲתוֹנוֹ, פֵּירוּש מִלְּבַד עִירֹה, אֶלָּא גַּם בְּנִי אֲתוֹנוֹ.

מֹשֶׁה הוּא גּוֹאֵל רִאשׁוֹן וְהוּא גּוֹאֵל אַחֲרוֹן

וּבְהֶמְשֵׁךְ כָּתַב … כִּי הֲלֹא יָדַעְתָּ דִּבְרֵי הַזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ (שְׁמוֹת קכ) כִּי מֹשֶׁה הוּא הַגּוֹאֵל אֲשֶׁר גָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ הוּא יִגְאָל אוֹתָנוּ וְיָּשִׁיב בָּנִים לִגְבוּלָם דִּכְתִיב (קְהִלַּת א ט) מַ’ה שְׁ’הָיָה ה’וּא שֶׁיִּהְיֶה, ר”ת “מֹשֶׁה”, וְלֹא יִקְשֶׁה בְּעֵינֶיךָ דָּבָר זֶה בְּאוֹמְרָך הֲלֹא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה מִזַּרְעוֹ שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע”ה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דָּוִד עַצְמוֹ מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ דִּכְתִיב (יְחֶזְקֵאל לז כד) וְעַבְדִּי דָּוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, כְּמַשְׁמָעוֹ, וְאִם כֵּן הֵיאַךְ אָנוּ אוֹמְרִים שֶׁהוּא מֹשֶׁה, הַבָּא מִשֶּׁבֶט לֵוִי… יֵשׁ לָךְ לָדַעַת כִּי בְּחִינַת נִשְׁמַת מֹשֶׁה ע”ה הִיא כְּלוּלָה מי”ב שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי כָּל הס’ רִבּוֹא הָיוּ עֲנָפִים ע”ה, וַעֲנַף שִׁבְטוֹ שֶׁל דָּוִד בְּמֹשֶׁה הוּא, וְלָזֶה תִּמְצָאֶנּוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר שֶׁהָיָה מֶלֶךְ וְכֹהֵן וְלֵוִי וְנָבִיא וְחָכָם וְגִבּוֹר, שֶׁהָיָה כּוֹלֵל כָּל הָעֲנָפִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, וּלְעָתִיד לָבֹא תִּתְגַלֶּה בָּעוֹלָם שֹׁרֶשׁ הַמַּלְכוּת שֶׁבְּמֹשֶׁה, שֶׁהוּא עַצְמוֹ מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וְהוּא דָּוִד, וְהוּא יִנּוֹן וְשִׁילֹה.

כּוֹחוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ הַמְצֻפֶּה, שִׁילֹה שְׁמוֹ, הוּא בְּחִינַת עֵסֶק הַתּוֹרָה שֶׁיִּתְעַסְּקוּ יִשְׂרָאֵל בְּיֵינָה שֶׁל תּוֹרָה

 כִּבֵּס בַּיַּיִן וְגוֹ’ – יִתְבָּאֵר עַל דֶּרֶךְ אוֹמְרָם ז”ל (בְּזוֹהַר חָדָשׁ פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית) כִּי גָּלוּת רְבִיעִית שֶׁבּוֹ יִגָּלֶה הַגּוֹאֵל הֶעָצוּם צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה בְּיַד יִשְׂרָאֵל מִצְוַת עֵסֶק הַתּוֹרָה, וְזוּלַת זֶה יִתְעַכֵּב מִבּוֹא, וְלָזֶה רָמַז בְּאוֹמְרוֹ כִּבֵּס וְגוֹ’, פֵּירוּש כִּי כוֹחוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ הַמְצֻפֶּה, שִׁילֹה שְׁמוֹ, הוּא בְּחִינַת עֵסֶק הַתּוֹרָה שֶׁיִּתְעַסְּקוּ יִשְׂרָאֵל בְּיֵינָה שֶׁל תּוֹרָה, וְעֵין מַה שֶׁפֵּרְשׁוּ (שהש”ר ב’) בְּפָסוּק הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיַּיִן, וְאָמַר כִּי בְּאֶמְצָעוּתָהּ יִהְיֶה לְבוּשׁוֹ שֶׁהוּא כִּנּוּי לַמַּלְכוּת, נָכוֹן אֵלָיו לְלוֹבְשׁוֹ… וְאוֹמְרוֹ וּבְדַם עֲנָבִים וְגוֹ’ – נִתְכַוֵון לוֹמַר כִּי אִם יְגִיעַ זְמַן הַגְּאוּלָה וְלֹא יִמָּצֵא יַיִן, פֵּירוּש שֶּׁאֵין בָּנוּ תּוֹרָה, תִּהְיֶה הַגְּאוּלָה בְּאֶמְצָעוּת עֹל וְתוֹקֶף הַגָּלוּת אֲשֶׁר יְצִירוּן הָאֻמּוֹת לְיִשְׂרָאֵל, כְּאוֹמְרָם ז”ל (סַנְהֶדְרִין צז:) כִּי כְּשֶׁיַּגִּיעַ קֵּץ הַנֶּחְתָּם וְלֹא יִהְיֶה בְּיִשְׂרָאֵל זְכוּת לְגוֹאַלָם יַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ קָשָׁה כְּהָמָּן וְכוּ’, וְהוּא אוֹמְרוֹ וּבְדַם עֲנָבִים, כִּי בְּאֶמְצָעוּת הַיִּסּוּרִין יִזְדַּכְּכוּ הַנְּפָשׁוֹת וְיִתְבָּרְרוּ נִיצוֹצֵי הַקְּדוֹשָׁה כְּדֶרֶךְ שְׁיִתְבַרְרוּ בְּאֶמְצָעוּת בְּחִינַת הַתּוֹרָה, אֶלָּא שֶׁזּוֹ מְלַאכְתּוֹ נָאֶה וְזוֹ מְלַאכְתּוֹ בִּלְתִּי נָאֶה … וְאָמַר סוּתֹה… וְהַכַוָונָה בָּזֶה כִּי הֶפְרֵשׁ גָּדוֹל יִהְיֶה בֵּין אִם תִּהְיֶה הַגְּאוּלָה בְּאֶמְצָעוּת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אָז יִגָּלֶה בְּגִלּוּי מַלְכוּת עֶלְיוֹן, לְאִם תִּהְיֶה בְּאֶמְצָעוּת הַנְּקָמָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה בְּיִשְׂרָאֵל יִהְיֶה בִּבְחִינַת עָנִי וְרוֹכֵב וְגוֹ’ (זְכַרְיָה ט’ ט’):

שְׁאֵלָה 9

כְּבוֹד הָאַדְמוֹ”ר שְׁלִיטָ”א אָנוּ כָּאן בָּרַדְיוֹ עוֹלָמִי וְצָרִיךְ לְקַיֵים מִצְווֹת הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ, עַל מַה הֲכִי צָרִיךְ לִזְעֹק וּלְהַתְרִיעַ?

וַיהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה’

וְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת תְּמוּרָה (דַּף ט”ז א’): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב בְּשָׁעָה שֶׁנִּפְטַר מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לְגַן עֵדֶן אָמַר לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ שְׁאַל מִמֶּנִּי כָּל סְפֵקוֹת שֶׁיֵּשׁ לָךְ, אָמַר לוֹ רַבִּי, כְּלוּם הִנַחְתִיךָ שָׁעָה אַחַת וְהָלַכְתִּי לְמָקוֹם אַחַר, לֹא כָּךְ כָּתָבְתָּ בִּי וּמְשָׁרֲתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל, מִיַּד תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וְנִשְׁתַכְחוּ מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת, וְנוֹלְדוּ לוֹ שֶׁבַע מֵאוֹת סְפֵקוֹת, וְעָמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְהָרְגוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לוֹמַר לָךְ אִי אֶפְשָׁר, לֵךְ וְטוֹרְדָן בַּמִּלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר וַיהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה’[ג] וַיֹּאמֶר ה’ וְגוֹ’.

בְּמַתְנִיתִין תָּנָא, אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת קַלִין וַחְמוּרִין וּגְזֵרוֹת שָׁווֹת וְדִקְדּוּקֵי סוֹפְרִים נִשְׁתַּכְּחוּ בִּימֵי אֶבְלוֹ שֶׁל מֹשֶׁה אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אַף עַל פִּי כֵּן הֶחְזִירָן עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז מִתּוֹךְ פִּלְפּוּלוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז, אַחִי כָּלֵב.

אָנוּ אוֹמְרִים בִּתְפִלַּת מוּסָף דְּרֹאשׁ חוֹדֶשׁ: “וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת חוֹבוֹתֵינוּ בְּבֵית בְּחִירָתֶךָ בַּבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו. מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשֶׁךָ” “הַיָּד” ה’ שֶׁל הי”ד מְרֻמָּז עַל ה’ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, “יָד” מְרֻמָּז עַל י”ב בְּדִיקוֹת הַסַּכִּין, וב’ כִּסּוּיֻם עָפָר לְמַעְלָה וְעָפָר לְמַטָּה, (בֵּיצָה דַּף ז’ ע”ב), דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב הַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עָפָר לְמַטָּה וְעָפָר לְמַעְלָה שֶׁנֶּאֱמַר וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר עָפָר לֹא נֶאֱמַר אֶלָא בֶעָפָר מְלַמֵּד שֶׁהַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עָפָר לְמַטֶּה וְעָפָר לְמַעְלָה, וְעַיֵּן מַטֶּה אֶפְרַיִם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר “זִבְחֵי צֶדֶק” עַל מַה דְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת תְּמוּרָה (דַּף ט”ז א’): שֶׁבִּימֵי אֶבְלוֹ שֶׁל מֹשֶׁה נִשְׁתַּכְּחוּ ג’ אֲלָפִים הִלְכוֹת, וּשְׁחִיטָה וְנִיקוּר הֵם גַּם כֵּן מג’ אֲלָפִים שְׁנִשְׁתַכְחוּ, וּמִפְּנֵי זֶה יֵשׁ בָּהֶם כָּל כָּךְ הַרְבֵּה סְפִיקֵי הֲלָכוֹת לָכֵן אָנוּ מוֹצְאִים בַּחֲזַ”ל ובשו”ת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שְׁאֵלוֹת בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ. לָכֵן אָמַר מִפְּנֵי הַיָּד, שֶּׁעַל יְדֵי שֶׁעָבְרוּ עַל הִלְכוֹת אֵלּוּ, נִשְׁתַלְחָה בְּמִקְדָשֶׁךָ. – וְעַל פִּי דִּבְרֵי הַסֵּפֶר “זִבְחֵי צֶדֶק” שֶׁכָּתַב, שְׁמְהַהַלָכוֹת שֶׁנִּשְׁכְּחוּ הֵם שְׁחִיטָה וְנִיקוּר, וְלָכֵן יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שְׁאֵלוֹת וּתְשׁוּבוֹת עַל הֲלָכוֹת אֵלּוּ, אֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ לָמָּה רָצוּ לַהֲרוֹג אוֹתוֹ [אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן], מִפְּנֵי שֶּׁשָּׁאֲלוּ אוֹתוֹ עַל שְׁחִיטָה וְנִיקוּר וְלֹא רָצָה לְהַתִּיר לָהֶם, עַל כֵּן רָצוּ לַהֲרוֹג אוֹתוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּבָשָׂר תַאֲוָה שֶׁבְּנֵי יִשְׂרָאֵל צָעַקוּ אֶל מֹשֶׁה מִי יַאֲכִילֶנּוּ בָּשָׂר[ד] וְאַחַר כָּךְ מֵתוּ בְּמִיתָה מְשֻׁנָּה רָחַ”ל.

וּכְבָר פִּרֵשׁ הַחִידָ”א זְיָ”ע כִּי “מָחֹה אֶמְחֶ”ה” גִּימַטְרִיָּה “זֶה הָמָן” (בְּסִפְרוֹ “חַדְרֵי בָּטֶן”), וּלְפִי זֶה יֵשׁ לִרְמֹז שֶׁהָמָן רָצָה לִמְחוֹת אֶת עַם יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַסְּעוּדָה שֶׁלּוֹ שֶׁהֶאֱכִיל אֶת עַם יִשְׂרָאֵל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, וְכַיָּדוּעַ דִּבְרֵי הַזוֹהַ”ק בְּפָרָשַׁת מִשְׁפָּטִים לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ, שֶּׁנְּבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע אָכַל בָּשָׂר בְּחָלָב, כִּי יָדַע שֶׁרַק בְּכֹחַ שֶׁל בָּשָׂר בְּחָלָב בְּיַחַד נִבְרָא הַכֹּחַ לְהַחְרִיב אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ רַחְ”לִ, וְאוֹמֵר הַזוֹהַ”ק כִּי הַשֻּׁלְחָן לְבַד נַעֲשֶׂה מֶרְכָּבָה לְסִטְרָא אַחֲרָא.

אֲנַחְנוּ כָּעֵת שָׁבוּעַ לִפְנֵי חַג הַפּוּרִים וַהֲכָנָה לְקַבָּלַת יְמֵי הַפּוּרִים הַקְּדוֹשִׁים. צְרִיכִים לָדַעַת מַה מְלַמֵּד אוֹתָנוּ חַג הַפּוּרִים?

אָמְרוּ חֲזַ”ל בְּמַסֶּכֶת חֻלִּין (דַּף קלט ב’): מֹשֶׁה מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּשַׁגָּם[ה] הוּא בָּשָׂר”, הָמָן מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: “הֲמִן הָעֵץ”, אֶסְתֵּר מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר”, מָרְדְּכַי מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן דִּכְתִיב: “מָר דְּרוֹר” וּמְתַרְגְּמִינָן “מֵירָא דַּכְיָא[ו]“. – וּבְרַשִׁ”י פֵּרֵשׁ: בְּשַׁגַּם הוּא – בְּשַׁגַּם בְּגִימַטְרִיָּא כְּמוֹ מֹשֶׁה, וּכְתִיב שָׁם, וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וְכָךְ הָיוּ יְמֵי חַיֵּי מֹשֶׁה, כְּלוֹמַר עָתִיד לָבֹא בְּשַׁגַּם מֹשֶׁה, מִן הַנּוֹלָדִים וְכֵן יָמָיו: מִנַּיִן – לְמַעֲשֵׂה הָמָן: הֲמִן הָעֵץ – יִתְלֶה עַל הָעֵץ: לְמַעֲשֵׂה אֶסְתֵּר – הַסְתֵּר אַסְתִּיר, בִּימֵי אֶסְתֵּר יִהְיֶה הַסְתֵּר פָּנִים וּמְצָאוּהוּ צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת: מִנַּיִן – לִגְדֻלַּת מָרְדְּכַי: מָר דְּרוֹר – וּקָרִי לֵיהּ רֹאשׁ לִבְשָׂמִים לַצַּדִּיקִים וְאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה: [שֶׁהַצַּדִּיקִים נִקְרָאוּ בְּשָׂמִים וַהֲדַסִּים]. – וּבְּסֵפֶר אִמְרֵי שַי, הֵבִיא אֶת דִּבְרֵי חֲזַ”ל הַשּׁוֹאֲלִים: הָמָן מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? הֵיכָן מְרוּמָז בְּכָל הַתּוֹרָה הָעִנְיָן שֶׁל הָמָן? וְעַל כָּךְ הֵשִׁיבוּ שֶׁהוּא מְרוּמָז בְּפָסוּק “הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוְוִיתִיךָ לְבִלְתִּי אֱכֹל מִמֶּנּוּ אָכַלְתָּ”. וְשׁוֹאֵל: מַה הַשַיְיכוּת שֶׁל הַפָּסוּק בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית לְעִנְיָן שֶׁל הָמָן?. – וּמְבָאֵר: רוֹאִים לִפְעָמִים אֵיךְ שֶׁיְּהוּדִי מְאַבֵּד אֶת צֶלֶם הַאֶלוֹקוּת שֶׁלּוֹ, הוּא נִהְיָה מוּשְׁחָת עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁהוּא מוּכָן לְהַכְחִיד אֶת אֶחָיו, וּמֵהֵיכָן נוֹבֵעַ הַשְׁחָתָה כָּזוֹ אֵצֶל יְהוּדִי? זֶה קּוֹרֶה מִכָּךְ שֶּׁאֵין אוֹכְלִים כָּשֵׁר, שֶׁהוּא מְטַמְטֵם אֶת הַלֵּב, כְּפִי שֶׁהָרַמְבַּ”ם כּוֹתֵב שֶׁהָאוֹכֵל נִהְיָה דָּם, וְהַדָּם זוֹרֵם לַלֵּב וּמִטַּמְטֵם אוֹתוֹ עַד שֶׁהוּא הוֹפֵךְ אוֹתוֹ ל”הָמָּן” יְהוּדִי, כִּי הוּא אָכַל דָּבָר ש”צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֱכֹל מִמֶּנּוּ”, ע”כ. וְזֶה הָיָה עֲצַת הָמָן לְהַכְשִׁילָם בְּמַאֲכָלוֹת כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִשְׁלוֹט עֲלֵיהֶם ח”ו, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל שֶׁכָּל הַסְּעוּדוֹת הָיְיתָה בָּשָׂר בְּחָלָב וּגְבִינָה עִם בָּשָׂר[ז] (וְזֶהוּ פַּתְבַג הַמֶּלֶךְ, ב”ג רָאשֵׁי תֵּבוֹת בָ’שָׂר גְ’בִינָה), כְּדֵי לִהְיוֹת שֻׁלְחָנוֹ שֻׁלְחָן הַמֶּלֶךְ רֶמֶז לְשֻׁלְחָן שַׂר הַטָּמֵא שֶׁל הַסִּטְרָא אַחֲרָא, לְהַאַחִיזוֹ לְמַעְלָה בְּסוֹד גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ[ח], כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ הַזוֹהַר לְמַעְלָה וְלִגְרֹם אֲחִיזָה לַחִיצוֹנִים וּלְהַחְרִיב אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְלָזֶה מֻכְרָחִים לְתַקֵּן אֶת עִנְיַן הַמַּאֲכָלוֹת כְּדֵי לִזְכּוֹת לְבִנְיָן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בב”א. [כַּמְבֹאָר בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים (דַּף קכ”ה ע”א וע”ב). – רוֹאִים מִכָּאן שֶׁלֶּאֱכוֹל אוֹכֵל שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר גּוֹרֵם לְרָעָה[ט] הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר. – וְלָכֵן אוֹמְרִים אָרוּר הָמָן אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ לְאַבְּדִי כִי הוּא הֶאֱכִיל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, וְעַל יְדֵי כָּךְ הָיָה לוֹ אֶת הַכֹּחַ לִגְזוֹר עַל הַיְהוּדִים גְזֵירוֹת קָשׁוֹת (מְגִלָּה י”ב).

לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְהוּדִים וְאַל תֹאכְלוּ וְאַל תִשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים

וְכָתוּב בַּבַּ”ח (או”ח סי’ תר”ע) וזל”ק, בְּפּוּרִים הָיְתָה עִיקַר הַגְזֵירָה לְפִי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ, עַל כֵּן נִגְזַר עֲלֵיהֶם לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד אֶת הַגּוּפִים שֶׁנֶּהֱנוּ מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָה שֶׁל אִיסוּר וְשִׂמְחָה וּמִשְׁתֵּה שֶׁל אִיסוּר[י], וּכְשֶׁעָשׂוּ תְּשׁוּבָה עִינּוּ נַפְשׁוֹתָם כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה אֶסְתֵּר: “לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְהוּדִים וְאַל תֹאכְלוּ וְאַל תִשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים”. לְפִיכָךְ קְבָעוּם לְמִשְׁתֵּה וְיוֹם טוֹב לִזְכּוֹר אֶת עִיקַר הַנֵּס. וְלָכֵן אוֹמְרִים בָּרוּךְ מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי כִּי בִּזְכוּתוֹ הַיְהוּדִים נִצְּלוּ מִגְזֵירָתוֹ שֶׁל הָמָן, שֶׁהוּא נִזְהַר וְהִזְהִיר שֶׁיְּהוּדִים לֹא יִכָּשְׁלוּ בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, וְלָזֶה הוּא יָשַׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ לִשְׁמוֹר שֶׁאֶסְתֵּר לֹא תֹאכַל אֹכֶל שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר. וְאָמְרוּ חֲזַ”ל שֶׁאָכְלָה רַק זֵרְעוֹנִים, כְּדֵי לְהִזָּהֵר בְּמַאֲכָלוֹת. וְרַק בִּזְכוּת זֶה שֶׁשָּׁמְרוּ מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת – נִיצְלוּ הַיְהוּדִים, וְלָכֵן קָרְאוּ לָהֶם “יְהוּדִי”, שֶׁשּׁוּם אוֹכֵל שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לֹא נִכְנַס לְפִיהֶם.

שְׁאֵלָה 10

מַה אוֹמֵר הַזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ עַל אִסּוּר אֲכִילָה, וּמַה הַחֻרְבָּן שֶׁיָּכוֹל לְצֵאת מִכָּךְ חַס וְשָׁלוֹם?

הָאוֹכֵל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת יוֹצֵא מֵרְשׁוּת הַקְּדוֹשָׁה

בְּזוֹהַר הַקָדוֹשׁ כָּתוּב (וַיִּקְרָא מא:) זֶה שֶׁאוֹכֵל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת דָּנִים אוֹתוֹ ל120- שָׁנָה כְּאָדָם מְכוׂעָר, כִּי הַקָּבָּ”ה מַגְעִיל אוֹתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. – עוֹד כָּתוּב שָׁם (מב.) כָּל זֶה שֶׁאָדָם סוֹבֵל בָּעוֹלָם הַבָּא כָּל זֶה בִּגְלַל שֶׁהוּא לֹא הָיָה זָהִיר בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת עַכַּ”ל, כִּי זֶה נּוֹרָא בִּכְדֵי לְהַעֲלוֹת עַל הַדַּעַת אֶת חוֹמֶר הַאִיסוּרִים שֶׁל הַמַּאֲכָלוֹת הָאֲסוּרוֹת. – עוֹד כָּתוּב שָׁם (מא:) שֶׁעַל יְדֵי אֲכִילַת הַמַּאֲכָלוֹת הָאֲסוּרוֹת צִלּוֹ נִמְשָׁךְ לְסִטְרָא אַחֲרָא רַחְמָנָא לִיצְלָן וְהוּא הוֹפֵךְ לִהְיוֹת מַגְעִיל, וְשׁוֹרֶה עָלָיו רוּחַ טוּמְאָה, וְהוּא יוֹדֵעַ שֶּׁאֵין לוֹ יוֹתֵר חֵלֶק בֶּאֱלוֹקֵי יִשְׂרָאֵל, וְאוֹי לָהֶם כִּי אַף פַּעַם לֹא יַצְלִיחוּ לְהַגִּיעַ לְחֶלְקוֹ שֶׁל הַקָּבָּ”ה חַס וְשָׁלוֹם. – עוֹד כָּתוּב שָׁם (מב.) כְּשֶׁהוּא אוֹכֵל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת הוּא יוֹצֵא מֵרְשׁוּת הַקְּדוּשָׁה וְנִכְנַס רַחְמָנָא לִיצְלָן לִרְשׁוּת הַטוּמְאָה עַכַּ”ל, וְהַכַּוָונָה לְכָךְ הִיא שֶׁכָּל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת שֶׁלּוֹ מוּפְנִים לְסִטְרָא אַחֲרָא כְּפִי שֶׁכָּתוּב עַל כָּךְ בַּאֲרִיכוּת בַּסְּפָרִים הַקְדוֹשִׁים.

הַגָאוֹן הַקָדוֹש רבי הילל קָאלָאמַיֶיער זי”ע מֵבִיא בְּסִפְרוֹ עֵת לַעֲשׂוֹת (ח”א שְׁאֵלָה צב מַעֲרֶכֶת מַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת) הַעַבֵירָה שֶׁל הַמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת חָמוּר מֵאוֹד, חוּץ מִזֶּה שֶׁעוֹבְרִים עַל לֹא תַּעֲשֶׂה בְּכָל כַזַּיִת, וְחַיָיבִים בְּמַלְקוֹת, וְהוּא נִקְרָא רָשָׁע, הוּא גַּם גּוֹרֵם לְעַצְמוֹ רָעָה גְּדוֹלָה וְאָסוֹן גָּדוֹל, כִּי גּוּפוֹ מְפוּטָם בְּאִיסוּר, כִּי הָאוֹכֵל שֶׁאֵינוֹ נָקִי נוֹתֵן לוֹ אֶת הַכֹּחַ, וּבְדֶרֶךְ זוֹ נִשְׁמָתוֹ מִסְתָאֶבֶת. – וְעַבֵירָה גּוֹרֶרֶת עַבֵירָה, וּמִמֵּילָא אַחַר כָּךְ קָשָׁה לוֹ לְקַיֵּים אֶת מִצְווֹת הַיַּהֲדוּת, וְזֶה מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ אֶת הַדֶּרֶךְ הָאַמִיתִּית לְיִרְאָה וּלְאֶהוֹב אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּלְעָבְדוֹ בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים, וּבְכָל זֹאת הֵם מְזַלְזְלִים בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת. – יֶשְׁנָם חֲלָקִים שֶׁכָּל בֵּיתָם אֵינוֹ מִתְנַהֵל כְּלָל עַל פִּי כְּלָלֵי הַכַּשְׁרוּת, וְיֶשְׁנָם אֲחֵרִים שְׁאֶצְלָם הַבַּיִת מְנוּהָל עַל פִּי כָּל כְּלָלֵי הַכַּשְׁרוּת, אַךְ הַעַבֵירָה הִיא קַלָּה מֵאוֹד בְּעֵינֵיהֶם, וּכְשֶׁהֵם נוֹסְעִים בָּאֳנִיָּה אוֹ בְּרַכֶּבֶת הֵם מֵקִילִים לְעַצְמָם וְאוֹכְלִים מִכָּל הַבָּא לְיַד, וּמִמֵּילָא לִבָּם מִטַמְטֵם. – כְּשֶׁהֵם יַגִּיעוּ לְעֵת צָרָה וְהֵם יִצְעֲקוּ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אָז הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יִשְׁמַע לָהֶם? וְאוֹתָם אֵלּוּ הַמְּטַמְּאִים וּמְשַׁקְצִים אֶת נַפְשָׁם, כְּשֶׁהֵם מְפַטְּמִים אֶת נַפְשָׁם בַּאֲכִילַת נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת עֲלֵיהֶם אוֹמֵר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – לֹא עַמִּי אַתֶּם אַתֶּם אֵינְכֶם שַׁיָיכִים לִי עַכַּ”ל.

שִּׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ כָּפְרוּ בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים בִּגְלַל שֶׁאָכְלוּ וְנִתְפַּטְּמוּ בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת עַד שֶׁיָּצְאוּ מֵהַדַּת וּבָא עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ וְהָרַג אֶת כֻּלָּם רח”ל

וְיָדוּעַ שֶׁעַל יְדֵי הַשּׁוֹחֲטִים הַקַּלִּים שֶׁהֶאֱכִילוּ בְּשַׂר פִּגּוּל, יָצְאוּ מִן הַדָּת לְעֵרֶךְ ג’ וַחֲצִי מִילְיָאן יְהוּדִים רח”ל, כַּמְּבֹאָר בִּשְׁאֵלוֹת וּתְשׁוּבוֹת “דִּבְרֵי חַיִּים” (יוֹרֶה דֵּעָה חֵלֶק א’ סִימָן ז’) שֶׁאֵין עֲבֵרָה כְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת שֶׁמְּטַמְטֵם הַלֵּב הַיִּשְׂרְאֵלִי, וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים רָאִינוּ דְּעַל יְדֵי זֶה יָצְאוּ מִן הַדָּת כַּמָּה קְהִלּוֹת בְּאֶרֶץ לֹעַ”ז שֶׁאָכְלוּ וְנִתְפַּטְּמוּ בִּנְבֵילוֹת וּטְרֵפוֹת עַל יְדֵי הַשׁוֹבִי”ם הַקַּלִּים, וְגָבְרוּ עֲלֵיהֶם דֵּעוֹת זָרוֹת עַד שֶׁנֶּאֶבְדוּ מִן הַקָּהָל (עיי”ש דְּבָרָיו הַחוֹצְבִים לַהֲבוֹת אֵשׁ), וְכֵן מוּבָא בְּדֶגֶל מַחֲנֶה אֶפְרַיִם” (פָּרָשַׁת עֵקֶב מִכְתַּב מֵהָרַמְבַּ”ם זַצַ”ל) שֶׁשִּׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ כָּפְרוּ בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים בִּגְלַל שֶׁאָכְלוּ וְנִתְפַּטְּמוּ בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת עַד שֶׁיָּצְאוּ מֵהַדַּת וּבָא עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ וְהָרַג אֶת כֻּלָּם רח”ל. וְיָדוּעַ שֶׁמְעָרְמַת הַסָּמֶ”ך מ”ם שֶׁלֹּא לְפַתּוֹת כָּל יָחִיד וְיָחִיד, רַק מַעֲמִיד שׁוֹחֲטִים וְרַבָּנִים בְּכָל מָקוֹם מִסִּטְרָא דִּילֵיהּ וְעַל יְדֵי זֶה הַכֹּל בְּרִשְׁתּוֹ[יא]. – הָרַמְבַּ”ם כּוֹתֵב (כְּפִי שֶׁזֶּה מוּבָא בְּסֵפֶר הַקָדוֹשׁ דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם פָּרָשַׁת עֵקֶב ד”ה “וּמַלְתֶּם” וּבְּצָפְנַת פַּעְנֵחַ פָּרָשַׁת יִתְרוֹ ס”ד ד”ה שָׁמַעְתִּי בְּשֵׁם הָרַב שֶׁלָּהֶם) שֶׁזֶּה שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת הַשֵּׂכֶל שֶׁלּוֹ נִמְשָׁךְ לְטוּמְאָה וְהוּא מַגִּיעַ עַל יְדֵי כָּךְ חָלִילָה לִכְפִירָה רַחְמָנָא לִיצְלָן, וְהוּא אֵינוֹ מְקַבֵּל מוּסַר מֵחַכְמֵי הַדּוֹר, וְהוּא מֵבִיא עַל עַצְמוֹ אֲסוֹנוֹת עכל”ק.

דָּבָר הַזֶּה הֶחֱרִיב אֶת בֵּיתֵינוּ, וְהַשְּׁכִינָה עֲדַיִן בְּגָלוּת בַּעֲווֹנֵינוּ

אַחִים יְקָרִים – בְּעִנְיַן חוֹמַת הַכַּשְׁרוּת, כַּיָּדוּעַ לְכָל כַּמָּה קָשֶׁה הַדָּבָר לִהְיוֹת זָהִיר מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, וְכַמָּה חָמוּר הַאִיסוּר שֶׁל מִי שֶּׁנִּכְשַׁל בַּאֲכִילָה אֲסוּרָה, ה”י.

אָנוּ אוֹמְרִים בִּתְפִלָּה בְּכָל יוֹם אֶת שִׁירַת הַיָּם: “וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ בְּמִצְרַיִם וַיִּרְאוּ הָעָם אֶת ה’ וַיַּאֲמִינוּ בה’ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ” – הַיָּד מְרֻמָּז: ה‘ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, יד י”ב בְּדִיקוֹת וְכִסּוּי בֶּעָפָר לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, (בֵּיצָה דַּף ז:) מְרֻמָּז שֶּׁעַל יְדֵי שֶׁיִּשְׂרָאֵל הָיוּ נִזְהָרִים בְּמִצְרַיִם שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ טְרֵפוֹת, כְמְבוֹאָר בְּמִדְרַשׁ, נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. – וּתְחִלַּת הַנֵּס הָיָה עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ ע”ה, שְׁנִשְׁתַרְבְבְה יָדָה שֶׁל בַּתְיָה, זֶה מְרֻמָּז ב”הַיָּד הַגְּדוֹלָה” שֶׁהַיָּד נַעֲשֶׂה גְּדוֹלָה, וּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ לֹא נִכְשָׁל בְּמַאֲכָל אִסּוּר שֶׁאֲפִילוּ הֶחָלָב שֶׁל גּוֹיָה לֹא בָּא בְּתוֹךְ פִּיו רַק חוּץ לְפִיו וּמִפְּנֵי זֶה נִתְכַוֶה כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַחִידָ”א זְיָ”ע. וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁלֹּא נִכְשְׁלוּ יָכְלוּ לְהַגִּיעַ ל”וַיִּרְאוּ הָעָם אֶת ה’ וַיַּאֲמִינוּ בה’ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ”, כִּי אִם ח”ו נִטְמְאוּ עַל יְדֵי מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת לֹא הָיוּ יְכוֹלִים לְהַגִּיעַ לֶאֱמוּנָה כָּזֹאת. וְזֶהוּ “וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ” שְׁבְקְדוּשָׁתוֹ שֶׁנִּזְהָר מִיַנְקוּתוֹ מִמַאכָל אִסּוּר, הִמְשִׁיךְ אֶת הָאֱמוּנָה עַל כְּלָל יִשְׂרָאֵל.

כָּתַב בְּסֵפֶר “בְּרִית מַטֶּה מֹשֶׁה” עַל הַגָּדָה שֶׁל פֶּסַח בְּדַף הָאַחֲרוֹן וזל”ק: וְעַכְשָׁו שֶׁאִיתְרַע חִזַּקְתֶּם רָאִינוּ לְמַפְרֵעַ שֶׁדָּבָר זֶה הֶחֱרִיב אֶת בֵּיתֵינוּ אֲשֶׁר עֲדַיִן לֹא נִבְנָה בְּיָמֵינוּ, וְהַשְּׁכִינָה בְּגָלוּת עֲדַיִן בַּעֲווֹנֵינוּ, וְכַאֲשֶׁר נִמְצָא כַּמָּה קִלְקוּלִים אֲשֶׁר אֵין לְהַעֲלוֹת עַל הַסֵּפֶר כִּי קָצַר הַיְרִיעָה מִלְּהִשְׂתָּרֵעַ, וְכוּ’. וּבִפְרָט בִּשְׁחִיטַת הַכְּבָשִׂים מֵחֲמַת צַמְרוֹ קָרוֹב הַדָּבָר לִפְשֹׁעַ וּלְקַלְקֵל וּמֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לִשְׁחוֹט הַרְבֵּה אֵינָם מְדַקְדְּקִים כָּל כָּךְ וּמְמַהֲרִים לִשְׁחוֹט וְקָרוֹב לְוַדַּאי שֶׁמַּאֲכִילִין נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת כַּאֲשֶׁר נִתְבָּרֵר וּמִי שֶׁיִּהְיֶה מוּתְמָה בַּדָּבָר וְלוֹמַר מַה גֶּבֶר בְּגוֹבְרִין וּמַה יוֹם מִיּוֹמַיִם וְיָקֵל בַּדָּבָר הַזֶּה בְּוַדַּאי מִנְהָג אֲבוֹתֵיהֶם בְּיָדָם שֶׁשּׁוֹחֲטִים אֶת דִּבְרֵיהֶם לֵאמֹר מִי יִתֵּן לָנוּ לֶאֱכוֹל בָּשָׂר וְאַל תִּקְרֵי וַיִּשְׁטְחוּ (בַּמִּדְבָּר יא לב) אֶלָּא וַיִּשְׁחֲטוּ, שֶׁהָיָה נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה עַל שֶׁבִּקְּשׁוּ לֶאֱכוֹל בְּשַׂר תַּאֲוָה הַיְנוּ בְּשַׂר נְחִירָה וַאֲבוֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם וַאֲנַחְנוּ אִם נַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם לֹא טוֹבִים לִהְיוֹת נִלְכָּדִים בַּעֲוֹנָם ח”ו וְאוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין וְאוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַתּוֹכֵחָה: וְאֵין לָנוּ פֶּה לְדַבֵּר וּמִי יוּכַל לְהַגִּיד וּלְסַפֵּר מַה שֶׁעָבַר עָלֵינוּ עַד כֹּה שֶׁגָּרְמוּ לָנוּ הַשּׁוֹחֲטִים כַּמָּה רָעוֹת וְלֹא יָדְעוּ שֶׁשָּׁחֲטוּ לְעַצְמָם בְּסַכִּין פְּגוּמָה כְּמוֹ כֵּן יִהְיֶה מִיתָתָם בִּכְלָל נְבֵלָה וּטְרֵפָה לַכֹּל הוּא הַקְּלִפָּה רח”ל תַּשְׁלִיךְ אוֹתָם, וּמֻכְרָח לִהְיוֹת מְגֻלְגָּל בְּכֶלֶב וְכוּ’ עיי”ש בַּאֲרִיכוּת גָּדוֹל.

שְׁאֵלָה 11

הַאִם הַחֵטְא שֶׁל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת כָּל כָּךְ גָּדוֹל שֶׁמְּעַכֵּב אֶת בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ?

ב) הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבִּי נָתָן אַדְלֶער זי”ע בְּמִלְחַמְתּוֹ הַגְּדוֹלָה לְהָבִיא מָשִׁיחַ

יָדוּעַ מַה שֶׁכָּתַב בְּסֵפֶר דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר שֶׁהַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבִּי נָתָן אַדְלֶער[יב] [ּמַה שֶׁאָמַר הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זי”ע, רְאֵה בְּסֵפֶר דֶּגֶל מַחֲנֶה אֶפְרַיִם (פָּרָשַׁת עֵקֶב), וְעוֹד בִּשְׁאָר סִפְרִי תַּלְמִידֵי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב שֶׁכָּתְבוּ: שֶׁעִקַּר עִכּוּב בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ שֶׁאֵינוֹ בָּא הוּא בִּגְלַל הַשְּׁחִיטָה שֶׁמַּאֲכִילִים אֶת עַם יִשְׂרָאֵל בִּנְבֵילוֹת וּטְרֵפוֹת וְאִם יְתַקְּנוּ זֹאת יָבֹא תֵּכֶף וּמִיַּד מַמָּשׁ], אמר “לָמָּה מָשִׁיחַ לֹא בָּא בִּשְׁנַת הַכֶּתֶר” שֶׁהָיָה כַּיָּדוּעַ שְׁנַת הַגְּאוּלָה, שֶׁהַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים אָמְרוּ אָז שֶׁמָּשִׁיחַ בְּוַדַּאי יָבֹא, בִּגְלַל הַשְּׁחִיטָה שֶׁמַּאֲכִילִים אֶת יִשְׂרָאֵל בִּנְבֵילוֹת וּטְרֵפוֹת רָחַ”ל. – וְאַעֲתִיק מַה שֶׁכָּתַב שָׁם מִמִּקְצָת מִסֵּפֶר “הָאָבִי”ב” [רָאשֵׁי תֵּבוֹת אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹלָה] מֵהַנּוֹגֵעַ לָדַעַת בְּדוֹרֵנוּ וְז”ל: ר’ נָתָן אַדְלֶער וְתַלְמִידוֹ ר’ מֹשֶׁה סוֹפֵר מִפְּרֶעשְׁבּוּרְג מְקֻבָּלִים בְּנִסְתָּר, ר’ נָתָן אַדְלֶער רָצָה לִפְסֹל הַשּׁוֹחֲטִים דְּפְרַאנְקְפוּרְט דְמֵיין, וּלְהַכְנִיעַ חוֹתָם הַסִּטְרָא אַחֲרָא שֶׁשּׁוֹרָה עַל שׁוֹחֲטִים פְּסוּלִים בְּסוֹד עַל חַרְבֶּךָ תִּחְיֶה וְגוֹ’ וְאִלְמָלֵא הִשִּׂיג כָּל רְצוֹנוֹ בָּא מָשִׁיחַ, אַךְ הַסָּמֶ”ך מ”ם הֶעֱמִיד עָלָיו רוֹדְפִים קַצָּבִים וְהוּצְרָךְ לִבְרֹחַ. ובס’ בִּרְכַּת אַבְרָהָם כָּתַב: וְזֶה הָיָה סוֹד יְרִידַת הַבַּעַל שֵׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ לְעָלְמָא הדֵּין וְרֶמֶז עַל זֶּה ב”זָע”ם” תִּצְעַד אר”ץ, רָאשֵׁי תֵּבוֹת: זְבִיחָה עֵרוּבִין מִקְוָאוֹת.

הַבַּעַל שֶׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ זְיָ”ע שׁוֹמֵעַ בִּמְתִיבְתָּא דְּרָקִיעַ ש”מִקְוֶה” שְׁ’חִיטָה וְעֵ’ירוּב הֵם יְסוֹדֵי הַדָּת שֶׁהָעוֹלָם עוֹמֵד עֲלֵיהֶם

שָׁמַעְתִּי שֶׁתַּלְמִידֵי הַרְבִּי יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הָיוּ יוֹשְׁבִים בְּיַחַד וּמִתְוַוכְּחִים אֵיזֶהוּ הַדָּבָר הָעִקָּרִי שֶׁרֹאשׁ וּמַנְהִיג הַדּוֹר צָרִיךְ לְהַשְׁגִּיחַ עָלָיו. – יֵשׁ מֵהֶם אָמְרוּ שֶׁהָעִקָּר הוּא לְהַשְׁגִּיחַ עַל הַזְּבִיחָה שֶׁיִּהְיֶה הַשׁוֹ”ב יָרֵא שָׁמַיִם, וְכֵן בְּכָל שָׁאַר עִנְיָנִים הַשַׁיְיכִים לָזֶה כִּי חַס וְשָׁלוֹם מַאֲכָלוֹת אֲסוּרִים מְטַמְטְמִים אֶת הַלֵּב. – וְיֵשׁ שֶׁאָמְרוּ עֵרוּבִין הוּא הָעִקָּר כִּי הִלְכוֹת שַׁבָּת כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִים בְּשַׂעֲרָה (חֲגִיגָה דַּף י’ עַמּוּד א’) וְהָאִסּוּר חָמוּר מְּאֹד. – וְיֵשׁ אָמְרוּ מִקְוֶה הִיא הָעִקָּר לְהַשְׁגִּיחַ שֶׁהַמִּקְוֶה תִּהְיֶה כְּשֵׁרָה בְּלִי שׂוּם חֲשַׁשׁ, כִּי אִם יְסוֹד בִּנְיָן הָאָדָם הוּא חַס וְשָׁלוֹם בְּלִי כַּשְׁרוּת קָשֶׁה לוֹ מְּאֹד לְהִתְגַּבֵּר עַל הָרַע רַחֲמָנָא לִיצְלָן. – וְאַחַר זֶה אָמַר לָהֶם מָרָן הָרַב יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בָּזֶה הַלָּשׁוֹן, תֵּיתֵי לִי כִּי בְּעֵת הַזֹּאת פִּלְפְּלוּ גַּם כֵּן בַּמְּתִיבְתָּא דְּרָקִיעַ[יג] אֵיזֶה מֵהֶם עִקָּר וְאָמְרוּ כְּמַר וּכְּמַר. – וְהַסִּימָן הוּא בְּמִקְרָא (חֲבַקּוּק ג’) בְּזַע”ם תִּצְעַד אָרֶץ[יד] רָאשֵׁי תֵּבוֹת “זְבִיחָה[טו], – “עֵרוּבִין[טז], – “מִקְוֶה[יז], כָּל אֵלֶּה הֵם יְסוֹד הָאָרֶץ. עַכַּ”ל. (סֵפֶר בְּרָכוֹת אַבְרָהָם פרשת וָאֶתְחַנַּן, בֵּית אַהֲרֹן בְלִיקוּטִים, וְכֵן הוּא בְּבַעַל שֵׁם טוֹב עה”ת פרשת יִתְרוֹ).

שְׁאֵלָה 12

כְּבוֹד הָרַב אָמַר בְּשֵׁם מַלְאָךְ ה’ הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבִּי אַהֲרֹן מִבֶּעלְזָא זְיָ”ע שֶׁסַּכִּין הַשּׁוֹחֲטִים הַפָּגוּם גָּרַם בַּשּׁוֹאָה שְׁחִיטוֹת הַיְהוּדִים רָחַ”ל, הַאִם אֶפְשָׁר לְבָאֵר וּלְהַאֲרִיךְ בִּדְבַר הֶחָשׁוּב הַזֶּה?

בְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁהָיָה הַשְׁחִיטוֹת שֶׁל הַבְּהֵמוֹת הָיָה אַחַר כָּךְ מַחֲנֵה הַהַשָׁמָדָה

וְהַדְּבָרִים מַבְהִילִים בְּיוֹתֵר, לְמִי שֶּׁמִּתְבּוֹנֵן הֵיטֵב, בְּדַפֵּי הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁעָבַר עַמֵּינוּ בְּעֵת מִלְחֶמֶת הַשּׁוֹאָה, שֶׁבְּאוֹתָם הַרְכָּבוֹת שֶׁהוֹבִילוּ אֶת הַבְּהֵמוֹת הֲלֹא כְּשֵׁרִים, לְהַאֲכִיל אֶת כְּלַל יִשְׂרָאֵל פִּגּוּלִים, כַּעֲבוֹר עַשְׂרוֹת שָׁנִים – הוֹבִילוּ בָּהֶם אֶת אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְמַחֲנֶה הַהַשָׁמָדה ‘אוֹשְׁוִויץ’, וּבְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁהָיָה הַשְׁחִיטוֹת שֶׁל הַבְּהֵמוֹת הָיָה אַחַר כָּךְ מַחֲנֵה הַהַשָׁמָדה[יח] וְכַיָּדוּעַ שֶׁעַל רְכַבוֹת הַהַשְׁמָדָה הָיָה כִּיתּוּב ‘הוֹבַלֹת בְּהֵמוֹת’, וְזֶה הָיָה הַכִּתּוּב מֵאוֹתָם שָׁנִים, (וְאָנוּ רוֹאִים כָּאן מַמָּשׁ מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה) ה”י.

וְהַגָּאוֹן הַצַּדִּיק הַמְקוּבָל הַמְּיֻחָד שֶׁבְּדוֹרֵנוּ פְּאֵר הַדּוֹר וַהֲדָרוֹ הָרַב עוֹבַדְיָה יוֹסֵף שְׁלִיטָ”א, ה’ יַאֲרִיךְ יָמָיו בַּטּוֹב וּבַנְּעִימִים, אָמַר כִּי כָּל הָאֲנָשִׁים שְׁנִיסְפוּ בְּשׁוֹאָה הָיוּ גִּלְגּוּלִים, [עוֹד שָׁמַעְתִּי מִשְּׁמוֹ שֶׁהֵם הָיוּ מִדּוֹרוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי הַצַּדִּיק וְאָכְלוּ שָׁם בִּסְעוּדָה לָכֵן נֶאֶסְפוּ כָּעֵת רָחַ”ל מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, וְזֶה הָיָה הַתִּקּוּן שֶׁלָּהֶם (וְרַבִּים יָצְאוּ נֶגֶד דִיבּוּרוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק) וַאֲנִי הַקָּטָן אָבִיא רְאָיָה לִדְבָרָיו, שֶׁכַּיָּדוּעַ שֶׁאוֹתוֹ רָשָׁע ‘הִיטְלֶר’ יִמַּח שְׁמוֹ וְזִכְרוֹ, הָיָה מַקְפִּיד בְּכֹל יוֹם וְיוֹם שֶׁיַּהַרְגוּ דַוְוקָא עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר, [כָּךְ כָּתוּב בְאֶנְצִיקְלוֹפֶדְיָה – הַחֶשְׁבּוֹן בְּדִיּוּק לְפִי בָּתֵּי הַגַּז, וְכַמָּה שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ מָקוֹם בְּבָתֵּי הַגָּז הָיָה חוֹפֵר בּוֹר גָּדוֹל וְהִכְנִיס לְשָׁם לְעֵרֶךְ 1600 יְהוּדִים וְכִסָּה אוֹתָם, וְיֵשׁ כַּמָּה אֲנָשִׁים שֶׁזָּכוּ לְהִינָצֵל וּלְהִשָּׁאֵר בַּחַיִּים סִפְּרוּ אֶת זֶה] וְזֶהוּ מֵרוּמָז כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים שְׁקָלִים שֶּׁשָּׁקַל הַמָּן הָרָשָׁע – לְאַחַשְוֵורוֹשׁ, שֶׁגַּם אָז נִתְחַיְיבוּ כְּלָיָה מֵאוֹתוֹ סִיבָּה – שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, כְּמוֹ שֶׁאִיתָא בַּגְּמָרָא מְגִלָּה (יב.): מִפְּנֵי מַה נִתְחַיְיבוּ שׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כְּלָיָה? אָמַר לָהֶם: אִמְרוּ אַתֶּם! – אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע” ע”כ. – עוֹד יָדוּעַ מֵעִנְיַן מִּשְׁפַּט נִירְנְבֶרְג שֶׁבְּדִיּוּק נִשְׁפְּטוּ וְנִתְּלוּ עֲשָׂרָה נָאצִים ימ”ש, וְהֵם כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן וְהֵם בְּעַצְמָם גַּם אָמְרוּ כֵּן, (ובהמשך נדבר מזה בהרחבה).

אִיתָא בַּגְּמָרָא מְגִלָּה (ז’ ע”ב): “חַיָּב אָדָם לִבְסוּמֵי בְּפוּרַיָּא עַד דְּלֹא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדְּכַי”. וְהָעִנְיָן הוּא שֶׁעַל יְדֵי שֶׁיִּשְׁתֶּה יַיִן, יִזְכֶּה לָצֵאת מִגַּשְׁמִיּוּת הַדַּעַת, וּלְהִכָּנֵס לְרוּחָנִיּוּת הַדַּעַת – הַדַּעַת הָאֲמִתִּית וְיִתְבָּאֵר לְהַלָּן.

כָּתוּב בְּסֵפֶר קַב הַיָּשָׁר (פֶּרֶק קב): בָּשָׂר בַּגִּימַטְרִיָּה מִנְיָן הַשָּׁנִים שֶׁחָיוּ הָאָבוֹת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב בְּיַחַד עוֹלָה תק”ב בַּגִּימַטְרִיָּה בָּשָׂר[יט] שֶׁהֵם בִּקְדוּשָׁה, כְּנֶגֶד הַקְּלִפָּה שֶׁכָּתוּב בְּפָסוּק (שְׁמוֹת כב ל) וּבָשָׂר בְּשָׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, (וְעַין עֵץ חַיִּים שַׁעַר מ”ט פ”ו). – וּמֵאִידָךְ גִּיסָא “אָרוּר הָמָן” גִּימַטְרִיָּה 502–וְכֵן “בָּרוּךְ מָרְדְּכַי”, גִּימַטְרִיָּה 502 בְּגִימַטְרִיָּא תק”ב, שֶׁהוּא סַךְ “בָּשָׂר”, הַיְנוּ שֶׁעַל יְדֵי אֲכִילַת בָּשָׂר אֶפְשָׁר לַעֲלוֹת לַבְּחִינָה הַנִּשְׂגָּבָה שֶׁל “בָּרוּךְ מָרְדְּכַי”, וְאֶפְשָׁר חָלִילָה לָרֶדֶת לִשְׁאוֹל תַּחְתִּית – “אָרוּר הָמָן”. וּמִפְּנֵי זֶה אָנוּ רוֹאִים הַיּוֹם שֶׁכָּל כָּךְ הַרְבֵּה בַּחוּרִים וְאַבְרֵכִים יוֹצְאִים לְתַרְבּוּת רָעָה רח”ל, כְמְבוֹאָר בְאַגְרָא דְפִּרְקָא (אוֹת קכ”א, וְעוֹד, עי”ש). – בֵּאוּר הַדְּבָרִים שֶׁעַל יְדֵי אֲכִילַת בָּשָׂר כָּשֵׁר וּמְהֻדָּר, זוֹכִים לַעֲלוֹת מַעְלָה מַעֲלָה, וּלְתַקֵּן אֶת כָּל הַנִּצּוֹצוֹת, בְּחִינַת “בָּרוּךְ מָרְדְּכַי”, וְאִם חָלִילָה אוֹכְלִים בָּשָׂר טְרֵפָה מְקַלְקְלִים הַכֹּל, עַד שֶׁמַּגִּיעִים לִבְחִינַת “אָרוּר הָמָן”. – וְעַל יְדֵי שֶׁשּׁוֹתִים וּמִתְבַּסְמִים בְּיַיִן בְּיוֹם הַפּוּרִים, מְגַלִּים מִי הוּא הָאִישׁ אֲשֶׁר זוֹכֶה לֶאֱכוֹל מַאֲכָלוֹת כְּשֵׁרִים, וּמִי הוּא שֶׁחָלִילָה נִכְשָׁל בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרִים וּבְפִּיגוּלִים, בְּסוֹד “נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד”, כִּי לִפְעָמִים נִרְאָה עַל אָדָם מְסֻיָּם שֶׁהוּא נִזְהָר מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וְעַל יְדֵי שֶׁשָּׁתָה יַיִן הִבְאִישׁ רֵיחוֹ וְנוֹדַע שֶׁהוּא אֵינוֹ נִזְהָר מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וּמְגַאֵל אֶת נַפְשׁוֹ בְּפִּיגוּלִים. וְזֶה הָעִנְיָן שֶׁחַיָּב אָדָם לִבְסוּמֵי בְּפוּרַיָּא עַד דְּלֹא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדְּכַי, וְהַדְּבָרִים נִפְלָאִים[כ].

הִנֵּה בְּזֹהַר הַקָּדוֹשׁ מֻזְכָּר 172 פְּעָמִים[כא] שֶׁלִּפְנֵי בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ, צְרִיכִים לְהִזָּהֵר מֵהָעֶרֶב רַב וְאֵין עוֹד עִנְיַן אֶחָד שֶׁמֻּזְכָּר כָּל כָּךְ הַרְבֵּה פְּעָמִים בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, וּמִתַּלְמִידַי הַבַּעֲשְׁ”ט הַקָּדוֹשׁ יָדוּעַ שֶׁבְּעִיקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא רוֹב הָרַבָּנִים יִהְיוּ מֵעֶרֶב רַב, ה”י. וּמִפְּנֵי זֶה בָּא מֹשֶׁה רַבֵּינוּ בְּגִלְגּוּל פַּעַם אַחַת לַחֲמִשִּׁים שָׁנָה. וְאָמְרוּ חֲזַ”ל (סַנְהֶדְרִין צ”ו ע”ב) “מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל הָמָן לָמְדוּ תּוֹרָה בִּבְנֵי בְּרַק” וּבֵאֵר בְּסֵפֶר מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר: כְּמוֹ שֶׁאֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ לִשְׁבַח, שְׁהִתְגַיְירוּ וְנִדְבְּקוּ בַּקְדוּשָׁה, גַּם אֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ לִגְנַאי, שֶׁגַּם בְּתוֹךְ לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה חָדְרוּ וְנִכְנְסוּ עֲמָלֵקִים, ה”י.

וּבַפְּסוּקִים (בַּמִּדְבָּר פֶּרֶק כה) “וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה וְכוּ’ פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי” הַיְנוּ שֶׁפִּנְחָס מָסַר אֶת נַפְשׁוֹ עַל מְנָת לַעֲצֹר אֶת הַמַּגֵּפָה. – וּמַקְשִׁים הַמְּפָרְשִׁים מַדּוּעַ דַּוְקָא עַל יְדֵי פִּנְחָס נֶעֱצַר הַמַּגֵּפָה, וְהַבֵּאוּר בְּכָךְ הוּא שהרבש”ע רָאָה אֵיךְ שֶׁכְּלַל יִשְׂרָאֵל עוֹבֵר עֲבֵרוֹת וְכָל הַנְּשִׂיאִים שָׁתְקוּ וְלֹא מָחוּ, וּפִינְחָס מָסַר אֶת נַפְשׁוֹ בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי, זֶה גָּרַם נַחַת רוּחַ להקב”ה וְעַל יְדֵי כָּךְ עָצַר אֶת הַמַּגֵּפָה. מוּכָח מִכָּאן שֶׁיֵּשׁ מַצָּבִים בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּל הַנְּשִׂיאִים שׁוֹתְקִים וְאֵינָם מוֹחִים, מִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ לָקוּם וְלִמְסֹר אֶת הַנֶּפֶשׁ, וּלְעוֹרֵר קוֹל זְעָקָה וּמְחָאָה עַל הַפִּירְצוֹת שֶׁיֵּשׁ בַּדּוֹר.

יָדוּעַ הַמַּעֲשֶׂה שְהַבַּעשֶׁ”ט הַקָּדוֹשׁ נָסַע לְגֶרְמַנְיָה, וְרָאָה שֶׁיֵּשׁ גְּזֵרָה נוֹרָאָה עַל הַיְהוּדִים, וְקָרָא לְתַלְמִידוֹ שֶׁיָּבוֹא בְּיַחַד עִמּוֹ לְבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה, מִשּׁוּם טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד, וְרָאוּ הַגְּזֵרָה עַל הַמָּקוֹם שֶׁנִּקְרָא אוּשְׁפְצִין שֶׁשָּׂם הָיָה אַחַר כָּךְ לְמַחֲנֶה הַהַשְׁמָדָה ‘אוֹשְׁוִיץ’[כב]. וְכַיָּדוּעַ שֶׁעַל רַכְּבוֹת הַהַשְׁמָדָה הָיָה כִּתּוּב ‘הוֹבָלַת בָּשָׂר’, וְזֶה הָיָה הַכִּתּוּב מֵאוֹתָם שָׁנִים, ה”י. – וּבְסֵפֶר דְּרָשׁוֹת הַגְּרָ”ש שווייצער שְׁלִיטָ”א מֵבִיא מֵהַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבִּי אַהֲרֹן מִבֶעלְזָא זְיָ”ע, שֶׁאָמַר: כָּל כוֹחוֹ שֶׁל הָרָשָׁע הַגֶּרְמָנִי יִמַּח שְׁמוֹ בָּא עַל יְדֵי שֶׁאָכְלוּ מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת שֶׁהָיוּ שׁוֹחֲטִים קַלִּים וּמִזֶּה נוֹלָד עֲמָלֵק הַגֶּרְמָנִי, וְהָיָה בְּמִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִשְׁחִיזוּ הַסַּכִּינִים כִּדְבָעֵי, הִשְׁחִיז אֶת הַחֶרֶב שֶׁל הַבַּעַל דָּבָר, שֶׁהוּא שַׂר שֶׁל עֲמָלֵק, וְעַל יְדֵי זֶה הָיָה בְּכֹחוֹ לִשְׁחוֹט מִילְיוֹנֵי יְהוּדִים רָחַ”ל.

עוֹד מְּסוּפָר עַל הַצַּדִּיק הַנַּ”ל: שֶׁבִּשְׁנוֹת הַשּׁוֹאָה הִתְחַנְנוּ אֵלָיו כַּמָּה אֲנָשִׁים וּבִקְשׁוּ שֶׁיִּתְאַמֵּץ לְבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה הַנּוֹרָאָה, וְאָמַר שֶׁכָּל הַצָּרָה בָּאָה בִּגְלַל הַשְּׁחִיטָה הַטְּרֵפָה, וְהָרָשָׁע הַגֶּרְמָנִי הוּא קְלִפַּת עֲמָלֵק בְּעַצְמוֹ[כג], וּכְמוֹ שֶׁבְּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק כָּתוּב (שְׁמוֹת פֶּרֶק יז ט-יא) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי. וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ משֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק. וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. וְהָיוּ שָׁם ג’ צַדִּיקִים: מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְחוּר שֶׁהִתְפַּלְּלוּ וְנִלְחֲמוּ מִלְחָמָה רוּחָנִית כָּךְ גַּם הַיּוֹם צָרִיךְ ג’ צַדִּיקִים כְּדֵי לְבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה, וְחִפְּשׂוּ וּמָצְאוּ רַק עוֹד אֶחָד [נֶכֶד החת”ם סוֹפֵר], וְלֹא נִמְצָא הַצַּדִּיק הַשְּׁלִישִׁי. וְלָכֵן לֹא עָלְתָה בְּיָדוֹ.

שְׁאֵלָה 13

הַאִם אֶפְשָׁר לִּסְמוֹך עַל הַהֶכְשֵׁרִים בְּדוֹרֵנוּ בְּעֵנַיִּים עֲצוּמוֹת?

וּבְדוֹרֵנוּ אָנוּ גַּם כֵּן רָאִינוּ מַעֲשֵׂה כָּזֶה, בְּאֶחָד מֵהַהֶכְשֵׁרִים שֶׁחָשְׁבוּ שֶׁהֵם הַטּוֹבִים בְּיוֹתֵר, וְזֶהוּ הָעֵדָה הַחֲרֵדִית, וַאֲפִילוּ הָרַבָּנוּת אָסְרָה אֶת הָבָּשָׂר מֵאוֹתוֹ הֶכְשֵׁר וְכוּ’, אמרה התורה: (ויקרא פרק ד’ כ”ב): אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה’ אֱלֹקָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם, ואמרו בגמרא אשר מלשון אשרי, שאשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על חטאיו ומודה ברבים על טעויותיו, לכן כל אחד צריך להתגבר על טבעו ולא יבוש מפני המלעיגים עליו, ואם נכשלו רבים בגללו יתוודה ויודה על טעותו, ושב ורפא לו. על כן אני מוכרח לומר את האמת ברבים, ואני כותב את שמם, מפני שבעבר לפני יותר מארבעים שנה הדפסתי ופרסמתי את הכשרות שלהם בתוף ספרי נפש ישעיה חלק א-ב, והספר הזה נדפס כחצי מיליון עותקים, וסמכו עלי שזה הכשר טוב, מחויב אני לומר את האמת, ולוואי ואזכה לתקן את המכשול אשר נגרם על ידי. ואני מוכן להוכיח ולהסביר לכל גדול בישראל שרוצה לתקן באמת.

נודע לי כעת, [ועוד נודע לי הרבה דברים שאין הנייר יכול לסובלם] כאשר הרב הגאון רבי דוד שווימער שליט”א רב ומו”ץ בשכונת בית ישראל בירושלים, שפירסם מכתב בחמש עמודים את המכשולים הנוראים מה שיש בהשחיטה של העדה החרדית בירושלים, ואיימו עליו להרוג אותו [וכן רצו להרוג את הגה”צ רבי משה שטרנבוך כשאמר על הכריסים שהם טריפה והיה מודעות גדולות בכל ירושלים עיה”ק, ובתוך שעתיים לא נראה אפילו מודעה אחת כי הם הורידו את זה תיכף, והכל נשלט על ידי שותפם של עמלק – ועל טריפות של הכרסים, ידוע לכל השוחטים שכבר 8 שנים יש הבעיה הזאת של נקיבת הכרסים] אם לא יכתוב מכתב חדש שהכל כשר, ולבסוף בגלל שעמד על דעתו ולא רצה בפרסומים של שקר, [והם פרסמו פרסומים שאין הדעת של ירא שמים סובלתן] העבירו אותו ממשמרתו. זאת אומרת שמשלמים לו כסף רק אם יגיד שהכל כשר!!! וכשרות כזה שייכת רק לעמלק ושותפיו כמו שהמשנה אומרת טוב שבטבחים שותפו של עמלק. (קידושין פ”ב). ומי שרוצה להבין באמת את כל הבעיות של השחיטה כיום יעיין בארבע מאות ספרים שכתבתי על הכשרות, ויתבהר הכל.

וַאֲסַפֵּר עַתָּה מַעֲשֵׂה מַבְהִיל שֶׁהָיָה עִמִּי בְּעֵת שְׁהוּתִי בְּגָלוּת אַמֶרִיקָה, הָיִיתִי שָׁם אֵצֶל רוֹפֵא מֻמְחֶה, וּלְאַחַר שֶׁיָּצָאתִי מִשָּׁם הִזְמַנְתִּי מוֹנִית, וְאָמְרוּ לִי שֶׁיָּבוֹא עוֹד חֲצִי שָׁעָה, וַהֲגַם שֶׁיָּרְדוּ גְּשָׁמִים עַזִּים חָשַׁבְתִּי בְּדַעְתִּי לֵילֵךְ בָּרֶגֶל מַהֲלָךְ שֶׁל עֶשֶׂר דַּקּוֹת, וּבְאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ פָּגַשְׁתִּי יְהוּדִי, וְשׂוֹחַחְנוּ שָׁעָה וַחֲצִי בַּגֶּשֶׁם הַשּׁוֹטֵף שֶׁיָּרַד, וְסִפֵּר לִי שֶׁשְּׁלִיחִים מֵהַמְּדִינָה בָּאוּ לָרַב ביעסטרצקי מִצְּפַת זַצַ”ל, וְאָמְרוּ לוֹ שֶׁהֵם לֹא יְכוֹלִים לִתְפֹּס אֶת הַהַבְרַחוֹת שֶׁל הַבָּשָׂר, וְאוּלַי הָרַבָּנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חָכְמָה יוֹדְעִים אֵיךְ לַעֲשׂוֹת זֹאת, וְאָמְרוּ לוֹ שֶׁבָּשָׂר עִם חוֹתֶמֶת שֶׁל הַהֶכְשֵׁרִים הַמְהֻדָּרִים מַגִּיעִים מֵהָעַרְבִים, וְזֶה יוֹצֵר שְׁנֵי בְּעָיוֹת רְצִינִיִּים, אֶחָד שֶׁהֵם מַאֲכִילִים אֶת הַבְּהֵמוֹת אוֹכֵל שֶׁאֵינוֹ בָּרִיא וְאֵין הַשְׁגָּחָה וִויטְרַאנִית עַל הָאוֹכֵל, וְיֵשׁ בְּעָיָה עִם הַבְּרִיאוּת. וְעוֹד בְּעָיָה שֶׁהֵם אֵינָם מְשַׁלְּמִים אֶת הַמִּסִּים, וְיֵשׁ לָהֶם 300 תִּיקִים פְּלִילִים שֶׁתָּפְסוּ בָּשָׂר עִם הֶכְשֵׁר שֶׁמַּגִּיעַ מֵהָעַרְבִים, וְסִפֵּר אוֹתוֹ יְהוּדִי מְאַמֶערִיקָא שֶׁלָּקְחוּ אוֹתוֹ וְלָמְדוּ אִתּוֹ בְּמֶשֶׁךְ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים דַּרְכֵי בִּילוּש אֵיךְ לְגַלּוֹת מִי מַגְנִיב אֶת הַבָּשָׂר מֵהָעַרְבִים וְהִבְטִיחוּ לוֹ סַךְ גָּדוֹל כַּחֲצִי מִלְיוֹן דּוֹלָר תַּשְׁלוּם עֲבוּר זֶה. וּלְאַחַר מִכֵּן הִגִּיעַ לְיַד רַאמַלַה וְרָאָה שָׁם בְּאֵיזֶה מָקוֹם סוֹדִי תַּת קַרְקַעִי מִפְעָל גָּדוֹל שֶׁהָיָה שָׁם הֲמוֹן מַדַּפִים מְסוּדַרִים, כָּל מַדָּף עִם סוּג הֶכְשֵׁר שׁוֹנֶה, עִם פְּלוֹמְבּוֹת שֶׁל כָּל סוּגֵי הַהֶכְשֵׁרִים, וּפְקִידִים מְקַבְּלִים טֶלֶפוֹנִים: “אֲנַחְנוּ צְרִיכִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת קִילוֹ בָּשָׂר עִם הֶכְשֵׁר פְּלוֹנִי”, וְלוֹקְחִים בְּשַׂר פִּגּוּלִים וְשָׂמִים עֲלֵיהֶם הַפְּלוֹמְבּוֹת שֶׁל …. וּמְשַׁוְקִים אֶת זֶה, וְלָקַח עִמּוֹ כְּעֶשֶׂר שַׂקִיּוֹת, וּכְשֶׁבָּא לְהַרְאוֹת אֶת זֶה לַאַחֲרָאִיִים, נִכְנַס לַמִּשְׂרָד שֶׁלָּהֶם וְהִנִּיחַ אֶת הַשַּׂקִּיּוֹת בַּחוּץ, וְלָקַח עִמּוֹ כַּמָּה דֻּגְמָאוֹת לְהַרְאוֹת לָהֶם, וּכְשֶׁיָּצָא לָקַחַת אֶת שְׁאָר הַשַּׂקִּיּוֹת בַּחֲזָרָה רָאָה שֶׁהֵם נֶעֶלְמוּ, וְאָמַר גַּם כָּאן יֵשׁ גַּנָּבִים? וְהִגִּיעַ אֵלָיו אֶחָד מֵהָאַחֲרָאִים שֶׁל תַעשִׂיַית הַבָּשָׂר הַטָּרֵף, וְהֵרִים אֶקְדָּח קָרוֹב לְרֹאשׁוֹ וְאָמַר לוֹ, אִם אֵינְךָ עוֹזֵב אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דָּמְךָ בְּרֹאשְׁךָ, וּבָרַח לַחוּץ לְאֶרֶץ.

וּכְבָר יָדוּעַ שֶׁבָּעִתּוֹנִים כְּבָר פִּרְסְמוּ בְּעֵרֶךְ 2000 מִקְרִים אֵיךְ שֶׁתָּפְסוּ טְרֵפוֹת עִם הֶכְשֵׁרִים מְהֻדָּרִים. – וְאֶחָד שָׁאַל אוֹתִי פַּעַם לְגַבֵּי הֶכְשֵׁר שֶׁל הָרַב …, הַאִם זֶה טוֹב וּמְהֻדָּר, אָז סִפַּרְתִּי לוֹ שֶׁפַּעַם פָּגַשְׁתִּי יְהוּדִי מִבֵּית שֶׁמֶשׁ שֶׁעוֹבֵד בְּמִפְעָל גָּדוֹל שֶׁל בָּשָׂר, וְסִפֵּר לִי שֶׁבְּאוֹתוֹ מִפְעָל מַגִּיעַ קוֹנְטֵיינֶרִים שֶׁל בָּשָׂר, עִם כָּל מִינֵי הֶכְשֵׁרִים גְּלַאט וְאֵינוֹ גְּלַאט, וְגַם בָּשָׂר בְּלִי הֶכְשֵׁר וְגַם בָּשָׂר שֶׁעָבַר אֶת הַתַּאֲרִיךְ – וְגַם הַרְבֵּה פְּעָמִים הַפְרִיזֶער עַל הָאֳנִיָּה נִתְקַלְקֵל וּמִמֵּילָא הַבָּשָׂר כְּבָר מַסְרִיחַ וּכְשֶׁמַּגִּיעַ הַוְטְרִינָר לִבְדּוֹק אֶת אֵיכוּת הַבָּשָׂר, אִם הוּא מוֹצֵא בָּשָׂר מְקֻלְקָל הוּא שׁוֹפֵךְ עַל זֶה דְּיוֹ מְיֻחָד וְזוֹרֵק אֶת זֶה לָאַשְׁפָּה בַּחוּץ, וּלְאַחַר שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לוֹקְחִים בַּחֲזָרָה אֶת הַבָּשָׂר וּמְשַׁפְּרִים אֶת זֶה עִם חוֹמָרִים כִימִיִּים, וְעוֹשִׂים מִזֶּה אֹכֶל מְיֻחָד “דְלִישֶׁעס”, וּמְשַׁוְקִים אֶת זֶה לְאֵיזֶה בֵּית אָבוֹת. ה”י. – וְעוֹד מַעֲשֵׂה מַבְהִיל הָיָה עִמִּי, שֶׁהָלַכְתִּי לְהֵיכָל שְׁלֹמֹה לִפְנֵי 15 שָׁנָה לִדְרוֹשׁ לָהֶם עַל כַּשְׁרוּת, וּלְאַחַר הַדְּרָשָׁה שָׁאַלְתִּי אוֹתָם כַּמָּה מְנַקְּרִים טוֹבִים (שֶׁיּוֹדְעִים הִלְכוֹת נִקּוּר בְּכָל פְּרָטֶיהָ), יֵשׁ לָכֶם, וְאָמְרוּ לִי שְׁנַיִם, וְשָׁאַלְתִּי אוֹתָם וְכַמָּה מְנַקְּרִים אַתֶּם צְרִיכִים, וְעָנוּ לִי בְּעֵרֶךְ 500, וְנִקּוּר זֶה בְּכָרֵת, ה”י.

הָרַב מוֹרִיד חֵלֶב דְּאוֹרָיְיתָא בְּהִתְנַדְּבוּת

בְּבֵית שֶׁמֶשׁ גָּר רַב שֶׁכַּיּוֹם הוּא בְּעֵרֶךְ בֶּן שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְהָיָה גָּר בְּחֵיפָה בְּעֵרֶךְ חֲמִשִּׁים שָׁנָה. לִפְנֵי חֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה בְּחֵיפָה בְּתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁלָּנוּ לָמַדְתִּי אֶצְלוֹ, הוּא הָיָה מֵהָרַבָּנִים הַגְּדוֹלִים בְּחֵיפָה בְּאוֹתוֹ זְמַן.

לִפְנֵי שָׁלוֹשׁ שָׁנִים, בְּעֵרֶךְ, פָּגַשְׁתִּי אוֹתוֹ בְּבֵית שֶׁמֶשׁ, שָׁאַלְתִּי לִשְׁלוֹמוֹ וְסִפַּרְתִּי לוֹ עַל הָעֲבוֹדָה שֶׁלִּי, עַל הַסְּפָרִים שֶׁאֲנִי מוֹצִיא לָאוֹר וְכַדּוֹמֶה, תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר הִגַּעְנוּ גַּם לְנוֹשֵׂא הַכַּשְׁרוּת, שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ מַה יֵשׁ לוֹ לוֹמַר עַל “נִקּוּר”, וְכַךְ סִפֵּר לִי, שֶׁכְּשֶׁהָיָה רַב בְּחֵיפָה הָלַךְ כָּל שָׁבוּעַ לְכַמָּה אִטְלִיזִים וְהוֹרִיד חֵלֶב דְּאוֹרַיְתָא מֵהַבְּהֵמוֹת, אַךְ הַחֵלֶב שֶׁמִּדְּרַבָּנָן לֹא הוֹרִיד כִּי לֹא הָיָה לֹו פְּנַאי לְכָךְ, שָׁאַלְתִּי הַאִם עָשָׂה כָּךְ בְּכָל הַאִטְלִיזִים, אָמַר, לֹא. שָׁאַלְתִּי, מַה עִם שְׁאָר הַאִטְלִיזִים אָמַר לִי, מִי שֶׁיָּכוֹל וְיוֹדֵעַ נִקּוּר שֶׁיּוֹרִיד, הוּא עַצְמוֹ עָשָׂה זֹאת בְּהִתְנַדְּבוּת וְלֹא יָכַל לְהַגִּיעַ לְכֻלָּם.

אֲכִילַת חֵלֶב מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִכְפֹּר בֶּאֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁרָאִינוּ אֵצֶל שַׁבְּתַי צְבִי יִמַּח שְׁמוֹ וְזִכְרוֹ.

וּבְנוֹסָף לָזֶה נָבִיא גְּבִיַּת עֵדוּת מִבֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם – אֵיךְ שֶׁשַּׁבְּתַי צְבִי לָקַח מִנְיָן וְהֶאֱכִיל אוֹתָם חֲלֵב הַכְּלָיוֹת שֶׁהִיא אִסּוּר כָּרֵת וְעָשָׂה עַל זֶה הַבְּרָכָה בָּרוּךְ אַתָּה ד’ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם מַתִּיר אִסּוּרִים, כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הַקְּנָאוֹת לְרַבֵּנוּ יַעֲקֹב מֵעֶמְדִּין זַצַ”ל וְהִיא קְבוּצַת מַאֲמָרִים וּכְּתָבִים נֶגֶד שַׁבְּתַי צְבִי וּמְתֵי סוֹדוֹ, נִדְפַּס בְּאַמְסְטֶערְדַאם תקי”ב. וְנִדְפָּס בַּדְּפוּס צִלּוּם בִּירוּשָׁלַיִם תשל”א ע”י הוֹצָאַת מְקוֹר, וז”ל:טֹפֶס קַבָּלַת עֵדוּת בִּירוּשָׁלַיִם תּוּב”ב: בְּמוֹתָב תְּלָתָא בֵּי דִּינָא כַּחֲדָא הֲוֵינָא, וְאָתָא לְקַדְמְנָא הֶחָכָם הַכּוֹלֵל מָהוֹר”ר מֹשֶׁה חָבִיב אִישׁ סְפָרַדִּי וְהֵעִיד בְּתוֹרַת עֵדוּת (בִּלְשׁוֹנוֹ), וז”ל בלה”ק: אֲנִי מֵעִיד שֶׁמְּפֻרְסָם הַדָּבָר בֵּין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בִּירוּשָׁלַיִם וְחֶבְרוֹן, שֶׁשַּׁבְּתַי צְבִי תר”ו קֹדֶם שֶׁהֵמִיר דָּתוֹ, הֶאֱכִיל חֵלֶב כְּלָיוֹת לַעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל, גַּם צִוָּה לָהֶם לְהַקְרִיב פֶּסַח בְּחוּץ לָאָרֶץ וְהֶאֱכִילָם כְּסֵדֶר אֲכִילַת פֶּסַח, גַּם עָשָׂה בְּרָכָה עַל אֲכִילַת חֵלֶב בְּזוֹ הַנֻּסְחָא, בָּרוּךְ אַתָּה ה’ מַתִּיר אִסּוּרִים, וְגַם שָׁמַעְתִּי דָּבָר זֶה מֵאָדָם אֶחָד בַּעַל תּוֹרָה גָּדוֹל שֶׁעָשָׂה גַּם כֵּן דָּבָר זֶה וְאַחַר כָּךְ עָשָׂה תְּשׁוּבָה, גַּם שָׁמַעְתִּי שֶׁבִּשְׁנַת תכ”ה גִּילָה שַׁבְּתַי צְבִי עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא מְשִׁיחַ בֶּן דָּוִד…… עוֹד שָׁמַעְתִּי מֵהֶחָכָם הַכּוֹלֵל הָרַב אַבְרָהָם יִצְחָקִי אב”ד וְרַ”מַ דְּסְפַרְדִים בעיה”ק יְרוּשָׁלַיִם תּוּב”ב, שֶׁשָּׁמַע מֵרַבּוֹ הַגָּדוֹל הֶחָכָם הַכּוֹלֵל מָהוֹר”ר מֹשֶׁה גְלאַנְטִי אוֹמֵר, מִתְּחִלָּה לֹא הָיִיתִי מְבַזֶּה לְשַׁבְּתַאי צְבִי יִמַּח שְׁמוֹ וְזִכְרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיִיתִי מַאֲמִין בּוֹ, רַק אַחַר שֶׁרָאִיתִי כְּתַב יָד שֶׁל שַׁבְּתַי צְבִי יִמַּח שְׁמוֹ וְזִכְרוֹ שֶׁכָּתַב לְכָאן לָאֶחָד שֶׁהָיָה מַאֲמִין בּוֹ, וְחָתַם אֶת עַצְמוֹ אֲנִי הוי”ה אֱלֹקֵיכֶם שַׁבְּתַי צְבִי, דְּהַיְנוּ שֶׁכָּתַב שֵׁם הַקָּדוֹשׁ כִּכְתִיבָתוֹ, אַחַר זֶה אֲנִי מַחְרִים אוֹתוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם.

שְׁאֵלָה 14

יֵשׁ בָּאָרֶץ יִשְׂרָאֵל רַבָּנוּת הָרָאשִׁית, מַה הַתַּפְקִיד שֶׁלָּהֶם, הֲרֵי יֵשׁ לָנוּ הַכְּשֵׁרִים מְהֻדָּרִים?

הָרַבָּנוּת הָרָאשִׁית מְפַרְסֶמֶת ומְגַלָּה שֶ – 30 שָׁנָה אָכְלוּ בָּשָׂר מֵהָעַרְבִים

הָרַבָּנוּת מְגַלֶּה עַל אִטְלִיז בְּחֵיפָה שְׁלְעֶרֶך 30 שָׁנָה קָנוּ הַבָּשָׂר מֵהָעַרְבִים

בְּעֵרֶךְ לִפְנֵי 25 שָׁנָה הִגִּיעַ אִישׁ אֶחָד לְרַבָּנוּת וְסִפֵּר שֶׁרָאָה מַשָּׁאִית עוֹמֶדֶת בַּגְּבוּל וּמַעֲבִירָה בָּשָׂר מֵהָעַרְבִים, הוּא הִמְשִׁיךְ לַעֲקֹב אַחַר הֲנַעֲשֶׂה וְרָאָה שְׁמוֹלִיכִים אֶת הַבָּשָׂר הַנַּ”ל לְאִטְלִיז כָּשֵׁר בְּחֵיפָה. – הָרַבָּנוּת חָקְרוּ אֶת הַדָּבָר וְאָכֵן גִּילוּ כִּי כְּבָר שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה עוֹשִׂים כָּךְ, לָכֵן כָּתְבוּ בָּעִתּוֹן אֶת הַמַּעֲשֶׂה הַנּוֹרָא שֶׁהִתְגַּלְּתָה וְעַל כֻּלָּם לְהַכְשִׁיר אֶת הַכֵּלִים וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. – וּלְאַחַר שֶׁגָּמַרְתִּי אֶת הַדְּרָשָׁה כִּמְעַט כֻּלָּם קִבְּלוּ עַל עַצְמָם לֹא לֶאֱכוֹל יוֹתֵר בְּשַׂר בְּהֵמָה. – וּמִי יוֹדֵעַ מַה בֶּאֱמֶת הוּא אוֹכֵל, וּמַמָּשׁ צְרִיכִים מַשְׁגִּיחִים יִרְאֵי שָׁמַיִם בֶּאֱמֶת מֵהַשְּׁחִיטָה וְעַד לְהוֹבָלַה וּבְחָנוּת עַצְמָה – וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי.

זְכוּת גָּדוֹל לָהֶם שֶׁאוֹמְרִים אֶת הָאֱמֶת – מָתַי נִזְכֶּה שֶׁהָרַבָּנִים הַחֲרֵדִים יֹאמְרוּ אֶת הָאֱמֶת.

הָרַב לַנְדָה שְׁלִיטָ”א אוֹמֵר בַּדְּרָשָׁה וְכָתַב בְּמִכְתָּבִים לְכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּדְעוּ שֶּׁאֵין דָּבָר כָזֶה בָּשָׂר בְּהֵמָה כְשֵׁירָה,

וַאֲפִילוּ הַבָּשָׂר עוֹף שֶׁלּוֹ אוֹמֵר, שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן הֶכְשֵׁר רַק מַה שֶׁבָּא יָשָׁר מְהַאִיטְלִיז שֶׁלּוֹ, שֶׁהָעַרְבִים יֵשׁ לָהֶם כָּל מִינֵי חוֹתָמוֹת וַאֲפִילוּ בְחוֹתֶמֶת שֶׁלּוֹ.

שְׁנֵי סִפּוּרִים מֵהָרַב לַנְדָה שְׁלִיטָ”א וזצ”ל. יוֹם שָׁלֵם – בֵּית אָבוֹת וּבֵית חֲתֻנָּה

רַב מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בּוֹדֵק 21 בָּתֵּי שְׁחִיטָה וְכֻלָּם נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת

לִפְנֵי 26 שָׁנִים, הָיִיתִי אֵצֶל רוֹפֵא לְפִתּוּחַ קוֹל בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית, שָׁם פָּגַשְׁתִּי תַּלְמִיד שֶׁל ר’ מֹשֶׁה פַיְינְשְׁטֵיין זַצַ”ל, ר’ רְאוּבֵן פֶּרְלוֹבִיץ (עֶוֶוענְיוּ 12, רְחוֹב 43) הַתַּלְמִיד הַזֶּה הָיָה הַמְנַקֵּר בְּמוֹנְסִי. כְּדַרְכָּם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים דִּבַּרְנוּ בְּנוֹשְׂאֵי לִמּוּד, תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר הִגַּעְנוּ לְנוֹשֵׂא הַשְּׁחִיטָה, סִפַּרְתִּי לוֹ עַל הַסְּפָרִים שֶׁהוֹצֵאתִי לְאוֹר וְאָמַר לִי “כֵּן, אֲנִי מַכִּיר טוֹב טוֹב אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלּוּ וְהִשְׁתַּמַּשְׁתִּי עִם זֶה הַרְבֵּה”, וְאָמַר לִי: תֵּדַע לְךָ שֶׁבְּאַמֶרִיקָה עוֹד לֹא נִמְצָא אִטְלִיז שֶׁהַקַּצָב שָׁם מַכִּיר וְיוֹדֵעַ הִלְכוֹת נִקּוּר. – עוֹד סִפֵּר לִי שֶׁעַכְשָׁו הוּא מַגִּיעַ מֵהַמִּקְוֶה שֶׁל רַחְמֶסְטְרִיוְוקָא וּפָגַשׁ שָׁם רַב מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁלְחוּ אוֹתוֹ הָרַבָּנִים מֵהָרַבָּנוּת לְאַמֶרִיקָה לִבְדּוֹק אֶת הַכָּבֵד שֶׁשּׁוֹלְחִים מִשָּׁם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי עַכְשָׁו נוֹדַע לָהֶם כִּי עַד עַתָּה אָכְלוּ כָּבֵד בְּלִי נִקּוּר[כד]. וְאָמַר לִי שֶׁהָלַךְ עִם הָרַב לְ23 מִפְעָלִים שֶׁשּׁוֹחֲטִים שָׁם בָּשָׂר וּמִתּוֹכָם 21 הָיוּ מַמָּשׁ נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ תְּסַדֵּר לִי פְּגִישָׁה עִם אוֹתוֹ רַב! אָמַר לִי אֵין צֹרֶךְ בְּכָךְ, לֵךְ עַכְשָׁו לַמִּקְוֶה שָׁם תִּפְגֹּשׁ אוֹתוֹ, עָשִׂיתִי כָּךְ וְהָלַכְתִּי לַמִּקְוֶה, וּמִיַּד כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לְשָׁם רָאִיתִי וְהֵבַנְתִּי מִי הוּא הָרַב שֶׁהִגִּיעַ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ: הַאַתָּה הָרַב מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מֵעִיר פְּלוֹנִי? אָמַר לִי כֵּן! נָתַתִּי לוֹ שָׁלוֹם וְהוּא הֶחְזִיר לִי שָׁלוֹם, שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ: הַאִם רָאִיתָ אֶת חִבּוּרַי שֶׁחִבַּרְתִּי עַל הַשְּׁחִיטָה שֶׁשָּׁלַחְתִּי לְעִירְךָ? אָמַר לִי: אָכֵן אֲנִי מַכִּיר אֶת כָּל הַסְּפָרִים וְלָמַדְתִּי הַרְבֵּה מִתּוֹכָם. אָמַרְתִּי לוֹ: אֲנִי רוֹצֶה לְהַמְשִׁיךְ לְדַבֵּר אִתְּךָ בַּנּוֹשֵׁא הַזֶּה, אָמַר לִי בְּסֵדֶר! נִכְנַסְנוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְיָשַׁבְנוּ שָׁם כְּשָׁעָה, מַמָּשׁ עַד קָרוֹב לִזְמַן הַדְלָקַת נֵרוֹת, הֱיוֹת וְהָיִיתִי קֹדֶם לָכֵן אֵצֶל רוֹפֵא לְפִתּוּחַ הַקּוֹל הָיָה בְּיָדִי מַכְשִׁיר הַקְלָטָה וְכָךְ יָכֹלְתִּי לְהַקְלִיט אֶת כָּל הַשִּׂיחָה. – וְכָךְ סִפֵּר לִי הָרַב: “הָלַכְתִּי יַחַד עִם הַגָּאוֹן טִיבוֹרְט שְׁטֶרְן שְׁלִיטָ”א, מְחַבֵּר שׁוּ”ת הַשָּׁבִי”ט, הָיִינוּ ב-23 בָּתֵּי שְׁחִיטָה וְרָאִינוּ שֶׁ-21 מֵהֶם נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת. – אָמַרְתִּי לוֹ סַפֵּר נָא לִי מַה הָיָה הַמִּכְשׁוֹל בְּכָל הַ-21 מִפְעָלִים עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁאָמַרְתָּ שֶׁהֵם נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת הַאִם כִּי שׁוֹחֵט אֶחָד שׁוֹחֵט 60 בְּהֵמוֹת בְּשָׁעָה אַחַת? אָמַר לִי מַה אִכְפַּת לִי כַּמָּה שׁוֹחֲטִים בְּשָׁעָה אַחַת, אֲנִי רָצִיתִי לִרְאוֹת חַלָפִים כְּשֵׁרִים חִפַּשְׂתִּי וְלֹא מָצָאתִי ב-21 בָּתֵּי הַשְּׁחִיטָה חַלָף אֶחָד כָּשֵׁר לִרְפוּאָה! כְּמוֹ כֵן סִפֵּר לִי: מָצָאתִי אֵיזֶה שׁוֹחֵט מֵחֲשׁוּבֵי הַקַּנָּאִים מֵחֲסִידֵי קְהִלַּת סַאטמֶר הַקְּדוֹשָׁה וְנָתַן לִי לִבְדּוֹק אֶת הַסַּכִּין, אָמַרְתִּי לוֹ: יֵשׁ כָּאן פְּגִימוֹת ! עָנָה לִי הַשּׁוֹחֵט עִם כָּל הַחֻצְפָּה: “צִיוֹנִי מְשֻׁגָּע יִמַּח שְׁמוֹ , לֵךְ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל”!!! לֹא נִבְהַלְתִּי וְעָנִיתִי לוֹ דַּוְקָא אֲנִי חָסִיד בְּרִיסְק וְאֵינִי לוֹקֵחַ כֶּסֶף מֵהַמְּדִינָה הַצִיוֹנִית אָז מַה תַּגִּיד עַכְשָׁו עַל הַחַלָף הַפָּגוּם? עָנָה לִי שׁוּב פַּעַם: ” צִיוֹנִי יִמַּח שְׁמוֹ כִּי אַתָּה גָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל”!!! הִמְשַׁכְתִּי לָלֶכֶת לְשׁוֹחֵט נוֹסָף וְגַם הוּא הֵגִיב בְּאֹפֶן דּוֹמֶה. שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ מַדּוּעַ הִגַּעְתָּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דַּוְקָא עַכְשָׁו? עָנָה לִי: כָּל הַלְּשׁוֹנוֹת וְהַכְּבֵדִים אֲנַחְנוּ מְקַבְּלִים מֵאַמֶרִיקָה וְסָמַכְנוּ שֶׁזֶּה כָּשֵׁר כִּי הֵם גַּם תָּמְכוּ בָּנוּ (נָתְנוּ לָנוּ כֶּסֶף), אַךְ עַכְשָׁו שֶׁיָּצָא הַקּוֹל בָּעִיר [שֶׁהָיָה מְפֻרְסָם בָּעִתּוֹן כַּנַּ”ל] שֶׁהַכָּבֵד אֵינוֹ מְנֻקָּר שָׁלְחוּ אוֹתִי לְתַקֵּן אֶת עִנְיַן הַנִקּוּר שֶׁל הַכָּבֵד וְעַכְשָׁו שֶׁכְּבָר בָּאתִי לְתַקֵּן אֶת הַכָּבֵד בָּדַקְתִּי גַּם אֶת הַשְּׁחִיטוֹת וּמָצָאתִי שֶׁהַרְבֵּה מֵהֶם נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת.

עוֹד סִפֵּר לִי כִּי הוּא גַּם רַב וְגַם שׁוֹחֵט, וּכְשֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִשְׁחוֹט 6 בְּהֵמוֹת, עוֹמְדִים 45 אֲנָשִׁים שׁוֹחֲטִים וּמַשְׁגִּיחִים וְכָאן שׁוֹחֲטִים 60 בְּהֵמוֹת לְשָׁעָה וְיֵשׁ רַק 4 אֲנָשִׁים: 1. שׁוֹחֵט, 2. בּוֹדֵק פְּנִים, 3. בּוֹדֵק חוּץ, 4. פְּלאָמְבִּירעֶר [הַשָּׂם אֶת הַחוֹתָמוֹת]. – יֵשׁ עוֹד הַרְבֵּה לְסַפֵּר, אַךְ אכמ”ל.

כִּי מְשַׁמֵּשׁ בַּעֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת

הָרַב שָׁלוֹם רוּבִּין הָיָה רֹאשׁ וַעַד הַכַּשְׁרוּת בְּאַמֶרִיקָה מִטַּעַם מֶמְשֶׁלֶת אַמֶרִיקָה. וְהוּא שָׁלַח לִי מִכְתַּב שָׁם כּוֹתֵב כָּךְ: לְפִי כַּמּוּת הַלְּשׁוֹנוֹת שֶׁשּׁוֹלְחִים צָרִיךְ לְכָל בְּהֵמָה לִהְיוֹת 10 לְשׁוֹנוֹת, וְצֵרֵף לִי מִסְמָךְ בּוֹ רָשׁוּם כַּמּוּת הַלְּשׁוֹנוֹת שֶׁשָּׁלְחוּ. – בְּדֶרֶךְ צַחוּת אָמַר: יָדוּעַ מֵחֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה “כִּי מְשַׁמֵּשׁ בְּד’ לְשׁוֹנוֹת” וְאִלּוּ בְּאַמֶרִיקָה, “קוּה”(פָּרָה) מְשַׁמֵּשׁ בַּעֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת… וַאֲנִי מוֹסִיף, כָּאן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל “קוּה” מְשַׁמֵּשׁ בְּ-27 לְשׁוֹנוֹת… כְּשֶׁרוֹאִים כַּמָּה כּוֹתְבִים בָּעִתּוֹנוּת עַל הֲסָרַת הֶכְשֵׁרִים מֵחֲנֻיּוֹת שֶׁתָּפְסוּ שֶׁהַבָּשָׂר שֶׁלָּהֶם בָּא מֵהָעַרְבִים בָּשָׂר שָׁחוֹר. וּלְדַאֲבוֹנֵינוּ זֶה מַה שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹכְלִים, הַאִם זֶה חִדּוּשׁ שֶׁכָּל יוֹם בָּאִים מִכְתָּבִים מִוַעַד הָרַבָּנִים עַל יְתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת ? רח”ל.

מֻסְמָךְ 571

ברוך מרדכי מייזליש שליט”א

הרב מייזליש הוא מנקר ראשי בפ”ת חתן הגאון הצדיק המפורסם מוהר”ר אברהם חיים נאה זצ”ל בעמ”ח ספרי שיעורי תורה קצות השלחן ועוד.

ב”ה, בחג הפסח שנת ה’ תשמ”ג לפ”ג נזדמן לי לחוג את חג המצות בארצה”ב בעיר ברוקלין נוא יארק.

ביום א’ דחוה”מ ביקרתי בק”ק קרית קאשוי אשר בבעדפארד היללס נוא יארק אצל הגאון הצדיק המפורסם מוהר”ר רפאל בלום שליט”א אבדק”ק קאשוי יע”א, והראה לי הגה”צ אבדק”ק קאשוי שליט”א הרבה חתיכות בשר שקנו באיטליזים חרדיים שבוויליאמסבורג ובארא פארק ועוד בחזקת מנוקר נמלח והודח ומוכן לאכילה, ונשתוממתי על המחזה הנורא שנתגלה לעיני וכמעט לא ראיתי כהנה בכל הארצות שביקרתי למען הדרוש והחיקור במצב הניקור, וגם במקומות שמצאתי הזנחה מרובה בענין ניקור החלב בכולם לא הי` המצב ירוד בענין הניקור כזה, והיות שמצאתי חלבים שונים על אותן החתיכות, על כן אפרטם כאן אחת לאחת מה שראיתי בעיני אז ביום א` דחוה”מ פסח תשמ”ג בקרית קאשוי:

מצאתי על הבשר שנמכר מוכן לאכילה:

א. הרבה חלב על דיקע טענדערליין מחלב הכליות ממש שאסור מן התורה ועונשו בכרת רח”ל, וגם מחלב הקרב היה מונח עליו. ב. ראיתי כמה חתיכות גדולות הנקרא בספרי ניקור (ובא”י) טריפה קאלנער והיה עליו ומתחתיו חלב שאסור מן התורה. .ג. מצאתי הבשר שבין צלע י”ב לי”ג שלא היה מנוקר והיה שם חלב. ה. מצאתי קצה הצלע הי”ג (הסחוס). ו. מצאתי סחוסי החזה (מכמה חתיכות) שלא הוסר כראוי. ז. מצאתי שנשאר קצת מהקרום שעל היותרת (לצד הכבד). ח. נשאר קרום הכסלים שהוא מחמש קרומים המוזכר בחז”ל. ט. חלב שעל השפונדר (שתחת הקרום). י. חלב שעל הריפאלע מצאתי עליו בשפע. יא. חוטי דכפלי שבין הצלעות. יב. סחוסים של צלעות י”א י”ב (בלי ניקור). יג. חלב הקרב שבין הריפאלע לבין היותרת (עיין אורחות חיים). יד. שומן שעל הצלעות בכל השטח שתחת הטרפש. טו. מצאתי שלא הוסר הקרום העב היוצא מבשר האדום (הריפאלע).

היוצא מכל הנ”ל כי הדברים מזעזעים עד מאוד בראותי הצד השוה שבהם כי הקצבים שעסקו בניקור חתיכות בשר שהראו לפני אינם בקיאים בהלכות ואומנות הניקור כדבעי, ומה שעושים הוא להוריד הקרום לבד כל אשר יעלה על המזלג (וגם בזה מניחים שיריים), אבל חלב הכסלים והכרס ועוד ועוד לא מנקרים כמעט, וגם חלב הכליות משאירים וכן כל הנ”ל.

אנא עורו נא! התעוררו נא! חוסו ורחמו על אחיכם בני ישראל והצילו אותם הצלת הנפש והגוף החזירו את עטרת קדושת ישראל ליושנה, והעצה לזה לעשות מיד תיקון גדול בהעמדת מנקרים ומשגיחים יראי השם שיהיו בקיאים הדק היטב בכל הלכות ומלאכת ואומנות הניקור בדרך המקובל דור אחר דור.

ומה מאוד יכאב הלב בראותי אנשים חרדים מדקדקים בקלה כבחמורה ומתרחקים מצ”ט שערי היתר שלא לפגוע בשער אחד של איסור נכשלים בשגגה בלי יודעים באיסור חלב החמור מאוד. – תקותי חזקה שתעשו כל מה שביכולתכם לעשות להעמיד מצב מעמד הניקור על כנה הראשון כמו שנהגו בימים הקדמונים שהוא הוא הדרך המקובל דור אחד דור עד לראשונים והאמוראים והתנאים עד משה רבע”ה שקיבל כן מסיני בלי שינוי כל דהוא. – זכות הצלת הרבים ממאכלות אסורות בפרט איסור חלב החמור (שעונשו בכרת רח”ל) יעמוד לכם שתוכלו להוציא את הדבר מכח אל הפועל להעמיד הדת על תילה ותשרה שכינה במעשי ידיכם ותזכו לכל הבטחות והיעודים המוזכר במדרשים לשופטי העם ומנהיגיו אתם וזרעיכם וזרע זרעיכם עד עולם כמבואר בר”ח שעה”ק פי”ב בשם מהר”י אבוהב זצ”ל, ובזכות פרישת ממאכלות אסורות נזכה כולנו במהרה לגאולה האמיתית בביאת משיח צדקינו בב”א.

הכו”ח מתוך צער ובטחון

ברוך מרדכי מייזליש

מנקר ראשי בפ”ת חתן הגאון הצדיק המפורסם מוהר”ר אברהם חיים נאה זצ”ל בעמ”ח ספרי שיעורי תורה קצות השלחן ועוד. קבלתי קבלה על ניקור חלקי אחורי והקדמי והפנים עוד לפני ארבעים וחמש שנים מאת המנקרים המומחים הרב ר’ ראובן קלפוס בן הגה”צ ר’ צבי קלפוס זצ”ל ומהרב ר’ אברהם בן ציון מייזליש זצ”ל שהם למדו וקבלו קבלתם מראשי המנקרים הצדיקים הר”ר ברוך ברוורמן זצ”ל ומאת הרב הצדיק הר”ר אלטער מנדלסון זצ”ל בשנת תרפ”ג בירושלים עיה”ק שהם שימשו בתור ראשי המנקרים עוד בזמנם של הגה”ק מרן רבי שמואל סלנט זי”ע והגאון הקדוש רשכבה”ג מרן רבי יהושע לייב דיסקין זצ”ל.

“לְהַשְׁבִּית עַצַת הָמָן עֲמָלֵק אֲשֶׁר קָרְךָ בְּדֶרֶךְ”

בְּגִימַטְרִיָּא (2689) כְּמִנְיַן

“אָמַר רָבָא מִיחַיַּיב אִינִישׁ לִבְסוּמֵי בְּפוּרַיָּא עַד דְּלֹא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדְּכַי”

עִם הָאוֹתִיּוֹת (57) וְעָם הַכּוֹלֵל (1)

מִכְתָּב שֶּׁקִּבַּלְתִּי מִּמְחוּתָּנִי הַיְקָר הַגָהַ”צַ רַבִּי מֹשֶׁה אֱלִיעֶזֶר פּאָפּעֶר שַׁלִיטָ”א

שְׁאֵלָה 15

הַאִם יִתָּכֵן שֶׁיְּהוּדִים יִרְאֵי שָׁמַיִם אוֹכְלִים חֵלֶב שֶׁאִסּוּרוֹ כָּרֵת דְּאוֹרָיְיתָא רָחַ”ל?

הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה אוֹמֶרֶת לָנוּ מִי יַאֲכִילֵנּוּ בָשָׂר

“מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי” (בַּמִּדְבָּר פֶּרֶק יא יג-טו)

סוֹדוֹת חֳדָשִׁים שֶׁנִּתְגַּלּוּ – הַבֵּית יִשְׂרָאֵל זְיָ”ע מַצִּיל אֶת אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית מֵאֲכִילַת חֵלֶב דְּאוֹרָיְיתָא

מִכְתַּב שֶׁנִּתְקַבֵּל מהגה”צ רַבִּי מֹשֶׁה אֱלִיעֶזֶר פּאָפֶער שְׁלִּיטָ”א רַב וְאַבֵ”דִ בֵּית מִדְרַשׁ סעֶלִישׁ טְשׁאָרְטְקוּב בְּנֵי בְּרַק.

דְּבָרִים הַמּוּבָאִים לְהַלָּן נִכְתָּבִים בִּמְהִירוּת כְּדֵי לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַצַּדִּיק מֵחוּתָנִי כְּ”קְ הָאַדְמוֹ”ר מֵהָאלְמִין שְׁלִּיטָ”א בִּבְרִיאוּת גּוּפָא וּנְהוֹרָא מְעַלְּיָא בס”ד וָנַחַת לָרוֹב מִכָּל יוֹצְאֵי חֲלָצָיו, כּוּלָּם אֲהוּבִים וְכֻלָּם בְּרוּרִים בְּלִי עַיִן הָרַע וְכוּ’.

מֹשֶׁה אֱלִיעֶזֶר פּאָפֶער, רַב וְאַבֵ”דִ בֵּית מִדְרַשׁ סעֶלִישׁ טְשׁאָרְטְקוּב, בְּנֵי בְּרַק.

הֶעֱלֵיתִי עַד כָּאן עִנְיָנִים הַשַּׁיָּכִים לַמְּחַבֵּר הָרַב הַגָּאוֹן מָרְדְּכַי גַּבְרִיאֵל מַלְאָכִי זַצַ”ל.

מִקַּדְמָא דְּנָא יָמִים טוּבָא עָבְרוּ כְּחָמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנִים וְיוֹתֵר בְּעֵת לָמְדוֹ שִׁעוּרִים כְּסִדְרָם עִם דִּיּוּק הַדִּין וַהֲלָכָה לְמַעֲשֵׂה, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, וּמַעֲשֵׂה רַב אִישׁ מִפִּי אִישׁ עַד מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם.

כַּיָּדוּעַ מִדִּבְרֵי הָרַמָ”א בְּהִלְכוֹת טְרֵפוֹת, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: “וּדְבָרִים אֵלּוּ אִי אֶפְשָׁר לִלְמֹד דֶּרֶךְ הַכְּתָב עַל יְדֵי לִמּוּד אֶלָּא לְפִי נִסָּיוֹן הַמַּעֲשֶׂה שֶׁהִיא עַל יְדֵי לִמּוּד אִישׁ מִפִּי אִישׁ בִּרְאִיָּה מַמָּשׁ”, עַד כָּאן מִתּוֹךְ דִּבְרֵי לְשׁוֹנוֹ הַקָּדוֹשׁ.

מֵעִנְיַן לְעִנְיָן בְּאוֹתוֹ עִנְיַן סִפֵּר לִי רַב הַגָּאוֹן הַנַּ”ל כַּמָּה פְּעָמִים וְכֵן הֲוָה הַמַּעֲשֶׂה מַמָּשׁ כִּלְשׁוֹנוֹ: כַּמָּה שָׁבוּעוֹת לִפְנֵי פֶּסַח קִבַּלְתִּי הוֹדָעָה שֶׁהַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ הַבֵּית יִשְׂרָאֵל זצלל”ה קוֹרֵא לִי, נָסַעְתִּי לִירוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ וְקִבֵּל אוֹתִי בַּחֲבִיבוּת, וְאַחֲרֵי דְּרִישַׁת שָׁלוֹם, אָמַר לִי בְּתַקִּיפוּת: אַתָּה יוֹדֵעַ בַּאֲמֶרִיקָה אוֹכְלִים יְהוּדִים יְרֵאִים חֵלֶב שֶׁהִיא דְּאוֹרָיְיתָא רח”ל, וּמְבַקֵּשׁ אֲנִי אוֹתְךָ שֶׁתִּסַּע לֶשָׁם וּתְתַקֵּן אֶת הָעִנְיָן עַל צַד הַיּוֹתֵר טוֹב. אָמַרְתִּי, רַבִּי, הֲרֵי פֶּסַח בָּא, וּמְשַׁמֵּשׁ אֲנִי כְּרַב בְּתֵּל אָבִיב וְאַלְפֵי אֲנָשִׁים בָּאִים אֵלַי לִמְכּוֹר חֶמְצָם. אָמַר לִי, לִמְכּוֹר חָמֵץ יֵשׁ הַרְבֵּה רַבָּנִים שֶׁיְּכוֹלִים, אֲבָל תִּקּוּן חֵלֶב דְּאוֹרָיְיתָא ה’ יְרַחֵם, רַק אַתָּה יָכוֹל. עַל כֵּן עָזַבְתִּי הַכֹּל וְנָסַעְתִּי כְּדִבְרֵי קָדְשׁוֹ, וְכֵן הַוַה שֶׁכָּל אֲרָצוֹת הַבְּרִית אָכְלוּ חֵלֶב וְלֹא יָדְעוּ בֵּין יְמִינָם לִשְׂמֹאלָם, וּבָרוּךְ ה’ יָדוּעַ וְהִתְפַּרְסֵם בְּכָל אֲרָצוֹת הַבְּרִית הַתִּקּוּנִים שֶׁתִּקַּנְתִּי בְּעִנְיַן הַנִיקוּר שֶׁל חֵלֶב דְּאוֹרָיְיתָא. [וְיַדוּעַ שֶׁעַשְׂרוֹת אֲלָפִים יְהוּדִים שׁוֹמְרֵי תּוֹרָה וּמִצְווֹת הִפְסִיקוּ לֶאֱכוֹל בָּשָׂר בְּהֵמָה, וְגַם הַגְּאוֹנִים הַצַּדִּיקִים יָצְאוּ בִּמְחָאָה נֶגֶד מַאַכִילֵי הַחֵלֶב – וְיַדוּעַ שֶׁכְּ”קָ מָרָן אַדְמוֹ”ר מִקְלויזְנְבוּרְג אָסַר לְכָל חֲסִידָיו לֶאֱכוֹל בָּשָׂר בְּהֵמָה, וְהָאַדְמוֹ”ר מקאשוי זְיָ”ע, אָמַר שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּשָׂר כָּשֵׁר עַד בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ, וּבְמִכְתָּבוֹ לְכָל חַסִדָיו כָּתַב לֹא לֶאֱכוֹל לֶאֱכוֹל בָּשָׂר בְּהֵמָה, ולהבחל”ח הָאַדְמוֹ”ר מְוִויזְנִיץ מאָנְסִי גַּם אָמַר לַחֲסִידָיו לֹא לֶאֱכוֹל בָּשָׂר בְּהֵמָה, וְעוֹד כִּשְׁלֹשִׁים צַדִּיקִים עוֹרְרוּ עַל זֶה, וְרָצוּ לַהֲרוֹג אֶת כוּלָּם כַּיָּדוּעַ, וְנִדְפָּס בְּסֵפֶר קוֹל הַשּׁוֹחֲטִים ו’ חֲלָקִים בַּאֲרִיכוּת].

מכתב לכ”ק אדמו”ר מקאשוי שליט”א

ב”ה יום ד’ לסדר “ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם” חודש אדר תש”נ לפ”ק ברוקלין נוא יארק.

אל מקור החכמה והתבונה, אב לחכמה ואם לבינה, עובר בעמק הלכה המצויינה, חלציו כגבור מזויינה, רבא דעמא מדברא דאומתא, ה”ה האשל הגדול אדיר בלבנון, בצל שדי יתלונן, הרב הגאון האמיתי רשכבה”ג מופת הדור המפורסם בכל קצווי ארץ מאיר לארץ ולדרים, בחבוריו היקרים, כבוד קדושת שמו תפארתו מו”ה רפאל בלום אבדק”ק קאשוי שליט”א והגליל.

אחרי השתחואה מול הדרת גאונו וקדושו הרהבתי בנפשי עוז לבוא ולהציע מול הדרת גאונו שליט”א את אשר עם לבבי.

אני כותב את המכתב בלשון אידיש, [כאן מובא תרגום ללשון הקודש] כמו שדברתי אתכם בטלפון, ובזה אוכל לקיים שני מאמרים.

א. כל שיש “בידו” למחות וכו’.

ב. מאמר הנביא “קרא בגרון אל תחשך כשופר הרים קולך” וכו’.

האמת, בשעה שאני הולך לקיים את מאמר הנביא – עובד הבעל דבר וגורם כל מיני עניינים שלא אוכל לדבר, ואיני יכול בכלל לדבר, כמו שבכמה חודשים האחרונים איני יכול כלל לדבר ל”ע. [ואני צריך ללכת לרופא של פיתוח קול] וכשהקב”ה עוזר לי, ואני יכול כבר לדבר ב”ה, איני יכול לדבר אתכם בטלפון, היות שהתקשרתי כבר הרבה פעמים ולא ענו לי, וחשבתי שאולי מן השמים מעכבים אותי שלא אוכל לדבר בטלפון, כדי שאכתוב זאת ואז זה ישאר לדורות.

הענין שאני כותב עכשיו, זה נוגע אך ורק לכ”ק הקאשוי רב שליט”א, ולילדיו ולנכדיו שיחיו.

איני הולך לכתוב עכשיו ממצב השחיטה, בגלל שהדבר ידוע מזמן שמצב השחיטה כבר אינו כשהיה, ממש בחינת פשיטת הרגל. רק ברצוני לכתוב רק מעניין העופות שהקאשוי רב שליט”א בכבודו ובעצמו וילדיו ונכדיו אוכלים זאת שנה אחר שנה, ואין פוצה פה ומצפצף.

כבר דברתי כמה פעמים עם הילדים שליט”א, ועם עוד כמה אנשים מהעיר קאשוי, בענין מצב השחיטה.

מופיע כמה פעמים בש”ס ובשו”ע – שכל דבר שהוא מותר בדיעבד הינו אסור לכתחילה, (עיין נדה דף ח’ או ט’, שו”ע או”ח ה’ חוה”מ, אולי תקי”ז, או תקי”ח, סימן נ”א, וסי’ רנ”ו או רנ”ח בב”י, וביו”ד דרכי משה סימן ע’ או ע”א, [אין הזמן מספיק לציין בדיוק המקורות] דהיכא דרגיל לעשות כן, הוי דיעבד דינו כלכתחילה, ואסור.

ובדיוק השבוע נזדמן לי לשמוע ווארט מהרה”ג ר’ משה פיינשטין זצ”ל, שהלך לבית השחיטה בסקרענטען והיו שם עמו כמה מתלמידיו, והיה שם כמה שאלות להלכה בענייני השחיטה, ותלמיד אחד ראה שמשליכים את הבשר שהיה בו שאלות, ואמר לר’ משה – הרי זה כשר בדיעבד, ומדוע משליכים את זה, וענה לו ר’ משה מי רוצה להיות יהודי בדיעבד?.

השמלה חדשה (בסימן א’) מביא את הגמרא בחולין (כח ע”א): “רבי אומר “וזבחת כאשר צויתך” (דברים י”ב כא) וכו”‘. [ועיין סוף מס’ חולין].

ובמטה אשר (שם סעיף ב’) בא”ד וז”ל: יש מקומות מבלי משים, ואין תוכחה, וכו’ עוד שם בשם פרי תואר, ומה גם כי ירבו עליו הזבחים, קים לי בגויה דלא רמי נפשיה למעבד בדיקה הצריכה לסכין כאשר צונו ה’ וכו’.

איני רוצה למנות את כל הבעיות שעלולים לקרות בשעה ששוחטים מהר, אפילו אם שוחטים רק 400 עופות לשעה, וכל שכן כאשר שוחטים 600 עופות לשעה ויותר, רק ברצוני לומר שהלוואי שהשחיטה תהיה כשירה בדיעבד בצירוף של שעת הדחק והפסד מרובה, ואם זה היה כשר בדיעבד לא הייתי כותב את כל המכתב הזה, אבל יש מצבים שבוודאי מתעוררים שאלות מדיני חמשה הלכות שחיטה, שעוברים בשאט נפש עליהם בגלל שיקולים של פרנסה, והרי יש לנו את הכלל של ר’ זירא כיון שעבר ושנה נעשית לו כהיתר, ובחובתי לכתוב זאת כדי שירד ממני האחריות של “כל שיש בידו למחות” שמונח על גבי, ועל ידי המכתב הזה זרקתי את האחריות על גבו של כ”ק אדמו”ר שליט”א, שדבריו נשמעים בכל העולם, ואני את נפשי הצלתי.

והדבר ברור אצלי כשמש, שכ”ק הקאשוי רב שליט”א עם ילדיו שיחיו, שהם מדקדקים בכל עניין, ושכל מצווה תהיה בכל דקדוקיה ופרטיה, בפרט בהלכה למשה מסיני כמו תפילין, ומי מדבר מאתרוג שמביאים לכם כל כך הרבה אתרוגים כדי לבחור את המהודר, ויש זמן לכל ענין, אבל כשזה מגיע לשחיטה אזי יושב הבעל דבר, ואינו נותן לעשות דבר, לבעל דבר יש את הפטנטים שלו איך להפיל את האדם – בטענה שהרי אני בעצמי עומד בשעת השחיטה ובודק, מה אני יכול לעשות יותר מזה, זה הרי לדאבונינו רחוק מלהיות מספיק, ויש רק עצה אחת שלא להיכשל, כמו שהמחבר בעל “שמירה טובה” כותב: שאין מי שיודע מהנעשה בבית השחיטה למעט מהשוחט עצמו, שהוא שוחט הרבה שנים עם הרבה ניסיון.

והדבר ברור אצלי שאם אחד מילדי הקאשוי רב היה מקיים מאמר חז”ל “תלמיד חכם צריך שילמוד כתב שחיטה ומילה” והיה שוחט בעצמו, כל העיר קאשוי לא היו מכניסים בשר אפילו בשר עוף. חוץ אם היו מקימים בית שחיטה מהודרת כמו שצריך, עם כל ההלכות.

איני רוצה להאריך יתר על המידה, וכשיבוא הזמן אי”ה אני אסביר לכ”ק פנים בפנים.

ויש בידי עצה קלה לבני קאשוי שליט”א, אפשר לקנות בית שחיטה לא רחוק מהעיר, ואפשר לקבל זאת מאד בזול, וכל אחד שרוצה לאכול משחיטה כשירה ישלם 2000$.

הגמרא אומרת שלביאת המשיח יזכו אחד בעיר ושניים במשפחה, וידוע מהספרים הקדושים שעניין השחיטה הוא אחד מהגורמים הגדולים ביותר שמעכבים את הגאולה, ואיך אנו רוצים לקבל פני משיח צדקינו עם שחיטה כזו? (ראה בספר דרך הנשר, ברית מטה משה על הגש”פ ועוד).

וידוע שהבעלזער רב זי”ע אמר בביהמ”ד מאה שערים, בשנת תש”ד פרשת ויקרא, אחרי שכלל ישראל עברו את החורבן הגדול לדאבונינו (השואה), צריכים לחנך את הילדים ולהכין את הדור לקראת ביאת משיח צדקינו, שלא נתבייש בעת שיגיע, ולכן כתוב ויקרא בא’ זעירא, שצריך לחנך את הילדים הקטנים.

ואמר שני עניינים שצריכים להקפיד עליהם, טהרת המשפחה, וכשרות, אלו היסודות שצריכים להתאמץ עבורם.

איזה פנים יש לנו אם כזה שחיטה? שעל ידי כך אנו שוחטים את ילדינו, וכי עם כאלו פנים אנו יכולים לילך לקבל פני משיח צדקינו? וכי לזה התכוונו רבותינו הקדושים? זה מה שהכניסו לנו רבותינו?

החת”ס הקדוש לימד אותנו “חדש אסור מן התורה”, וכי השחיטה ששוחטים את העוף והגוי אוחז את העוף בשעת השחיטה, אינו דבר חדש?

והמהירות, ששוחטים כל כך הרבה עופות במעט זמן, אינו חדש?

הרי כתוב בתורה כאשר ציוויתך!!!

אין בידינו עצה איך להתמודד עם זה, רק לעשות כמו שזקנינו היו עושים! – לאחוז את העוף ביד, ולשחוט במעומד ובזריזות, והשוחט צריך שיהיה לו גיבוי מספיק למה שהוא עושה.

אני מסכים לבוא אליכם ולסייע בידכם להקים בית שחיטה מהודר כמו שראינו אצל הדורות הקודמים.

וה’ יהיה בעזר כבוד תורתו הרמה להציל את כל היושבים תחת דגלו מכל מכשול, ובפרט בענין אכילה כמבואר ברמב”ן וברמב”ם ז”ל, וצריך האדם להיות נזהר מאוד מאכילת איסור או ספק איסור.

ומאוה אנכי לכ”ק ולכל ביתו שמחת פורים, ונזכה לשמוע מהרה בשורות טובות ומנחמות ציון וירושלים ואומר בזה שלום ידידו אוהבו הנאמן.

הק’ שלום יהודה גראס

אבדק”ק האלמין יצ”ו

נ.ב. שלחתי מכתב נחוץ בענין פקוח נפשות לפני כמה שבועות, גם כן שלחתי אחר כך פאקס הסבר על התשובה ועדיין לא קבלתי תשובה על זה.

הנ”ל.

שְׁאֵלָה 16

מִנַּיִן לָרֹב כָּל כָּךְ הַרְבֵּה אֹמֶץ, וְאֵיךְ לֹא מִפַּחַד מְהַכְנוּפִיוֹת הַמְּסֻכָּנִים שֶּׁעֲלֵיהֶם אָמְרוּ חֲזַ”ל טוֹב שֶׁבַּטַּבָּחִים שֻׁתָּפוֹ שֶׁל עֲמָלֵק?

וּמוּבָא בְּסֵפֶר “אַהֲבַת חַיִּים” לְהַמְקוּבָל הַצַּדִּיק הַנִּסְתָּר[כה] רַבִּי חָכָם מְנַשֶּׁה זְיָ”ע בְּפָרָשַׁת “שְׁמִינִי” שֶׁהֵבִיא בְּשֵׁם אֶחָד הַצַּדִּיקִים – שְׁמִי שֶׁשּׁוֹמֵר אֶת עַצְמוֹ מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת מוּכְרַח שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ נֵס לְמַעְלָה מִדֶּרֶךְ הַטֶּבַע. – וּלְעַנִיוּת דַּעְתִּי זֶה בָּרוּר שֶׁזּוֹהִי מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה שֶׁכָּפָה אֶת יִצְרוֹ מִלֶּאֱכֹל כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע כָּךְ הַשֶיִ”ת מְכוֹפֵף הַטֶּבַע בְּפָנָיו.

אָמַרְנוּ לְמַעְלָה אָרוּר הָמָן בַּגִּימַטְרִיָּה בָּרוּךְ מָרְדְּכַי וּבְגִיַמְטִרִיָה בָּשָׂר [גִּימַטְרִיָּה שְׁנוֹתֵיהֶם שֶׁל הָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים תק”ב – 502].

וּבָזֶה אֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ דִּבְרֵי השו”ע (אוֹרַחַ חַיִּים סִימָן תרצה ב’): חַיָּב אִינִישׁ לִבְסוּמֵי בְּפוּרַיָּא עַד דְּלֹא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדְּכַי: הָגָה וְיֶש אוֹמְרִים דְּאֵין צָרִיךְ לְהִשְׁתַּכֵּר כָּל כָּךְ אֶלָּא שֶׁיִּשְׁתֶּה יוֹתֵר מִלִּמּוּדוֹ (כָּל בּוֹ) וְיִּישָׁן, וּמִתּוֹךְ שֶׁיִּישָׁן אֵינוֹ יוֹדֵעַ בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדְּכַי (מַהֲרִי”ל). – שֶּׁעַל יְדֵי שְׁתִיַית הַיַּיִן מִתְגַּלֶּה הַדַּעַת הָאֲמִתִּי כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ”ל נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד, וְאָז רוֹאִים הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ וְזוֹכִים לְקַיֵים וְלֹא יֵבוֹשׁ מִפְּנֵי הַמַּלְעִיגִים עָלָיו, וּמְגַלִּים הָאֱמֶת, מִי הוּא הַהָמָן הָאֲמִתִּי וּמִי הֵם שְׁלוּחָיו אַנְשֵׁי הָעֶרֶב רַב וְזֶה נָחוּץ שֶׁאִם לֹא מְגַּלִּים אֶת הַהָמָן ח”ו הַקָּבָּ”ה שׁוֹלֵחַ הָמָן חִיצוֹנִי רָחַ”ל כְּדֻגְמַת הָאִירָנִי שֶׁאָמַר עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא הָמָן הָאֲמִתִּי. וְעוֹד עַל יְדֵי שְׁתִיַּת יֵינָהּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁהוּא הַזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ זוֹכִים לוֹמַר אֶת הָאֱמֶת בְּלֹא מוֹרָא כִּדְאָמְרוּ בְּזוֹהַר פָּרָשַׁת תַזְרִיעַ (מ”ו ע”א): אָמַר לוֹן הַהוּא בַר נָשׁ, בְּקִיטְרָא דְעֵיטָא חַד אֲתִיתוּן גַּבָּאי, וַדָּאי לָאו אַתּוּן אֶלָּא מֵאִינּוּן דְּדִיּוּרֵיהוֹן בְּבֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי דְלָא דַחֲלִין מִכֹּלָּא [בֵּיאוּר: אָמַר לָהֶם אוֹתוֹ הָאִישׁ, בְּקֶשֶׁר שֶׁל עֵצָה אַחַת בָּאתֶם אֵלַי, וַדַּאי אֵינְכֶם אֶלָּא מֵאוֹתָם שֶׁדִּיּוּרָם בְּבֵית רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, שֶׁלֹּא פוֹחֲדִים מֵהַכֹּל]. אִי בָנַי דְאַתְיָין אֲבַתְרָאי יְקַטְרְגוּ בְכוּ, אֵיךְ מִלַּיְיכוּ בְאִתְגַּלְיָיא. [בֵּיאוּר: אִם בָּנַי שֶׁבָּאִים אַחֲרַי יִתְקוֹטְטוּ עִמָּכֶם עַל שְׁבִּזִיתֶם אוֹתִי, אֵיךְ הָיָה דִּבְרֵיכֶם בְּגָלוּי וְלֹא נְתַתֶּם לְבַבְכֶם לִירָא מִבָּנַי שֶׁהֵם חֲכָמִים גְּדוֹלִים?] אָמְרוּ לֵיהּ אוֹרַיְיתָא הָכִי הוּא, דִּכְתִּיב,(משלי א) בְּרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת תִּקְרָא בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר. וּמַה אִי בְמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא אֲנָן דַּחֲלֵי מִקָּמָּךְ, הָא נִשְׁתְּכַח בְּכִסּוּפָא קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְאוֹרַיְיתָא בָעֵי צָחוּתָא. [בֵּיאוּר: אָמְרוּ לוֹ, הַתּוֹרָה כָּךְ הִיא, שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי א) בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר. וּמָה אִם בְּדִבְרֵי תוֹרָה אָנוּ פוֹחֲדִים מִפָּנֶיךָ, הֲרֵי נִמָּצֵא בְּבוּשָׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהַתּוֹרָה צְרִיכָה צַחוּת, כְּלוֹמַר שֶׁיִּהְיֶה אָדָם תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ וְלֹא יַחֲנִיף לְשׁוּם אָדָם בָּעוֹלָם מִלְּדַבֵּר אֶת אֱמֶת הַתּוֹרָה בְּגָלוּי]. וְכָל לוֹמְדֵי הַזוֹהַר הֵם נִמְצָאִים בְּבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאִי וּמְקַבְּלִים יִרְאַת שָׁמַיִם וְלֹא מְפַחֲדִים בְּרִיָּה בָּעוֹלָם וְאוֹמְרִים אֶת הָאֱמֶת, וּמִי שֶׁרַגְלָיו עָמְדוּ עַל הַר סִינַי וְלֹא פָּחֲדוּ מִפְּנֵי הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה[כו] גַּם הַיּוֹם מוּכָנִים לִמְסוֹר נַפְשָׁם עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְתוֹרָתוֹ

וּבִגְלַל זֶה הַזוֹהַ”ק מֵבִיא וּמַזְהִיר אוֹתָנוּ 172 פְּעָמִים [בַּגִּימַטְרִיָּה עק”ב, וּכְּמוּבָא בְּעֵץ חַיִּים שְׁבְּעִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא יִכָּשְׁלוּ בְּחֵלֶב בַּאַחוֹרַיִים שֶׁהוּא אִסּוּר כָּרֵת, “עֵקֶב” עִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא, וְעוֹד שֶׁדַּרְכָּם לִנְשֹׁךְ בַּעֲקֵב], לְהִתְרַחֵק מִן הָעֶרֶב רַב, שֶׁאוֹמְרִים עַל בָּשָׂר חֵלֶב שֶׁהוּא בָּשָׂר כָּשֵׁר.

וּבַסֵּפֶר אוֹר הַמֵּאִיר מַרְחִיב לְבָאֵר, אֶת כַּוָּנָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הָרָשָׁע, (שְׁמוֹת מְגִלַּת אֶסְתֵּר) וז”ל: “מִשְׁתֵּה שִׁבְעַת יָמִים – כְּלוֹמַר מִשְׁתֶּה כָּזֶה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֲחִיזָה בז’ הָפְכִּיִּים, וְעַל כֵּן נִתְחַכֵּם לְבַל תִּהְיֶה לָהֶם אֲרוּכָה לְמַחֲלָתָם, וְנִתְיַיעֵץ לְהַחְטִיאָם בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וְיֵין נֶסֶךְ כַּנּוֹדַע” ע”כ. וּמְדוּיָיק בִּלְשׁוֹנוֹ שֶׁעַל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת אֵין “אֲרוּכָה לְמַחֲלָתָם” ה”י.

שְׁאֵלָה 17

מַה דַּעַת הָרַב, הַאִם כּוּלָם יִזְכּוּ לְקַבֵּל פְּנֵי מָשִׁיחַ צִדְקֵינוּ, וְהַאִם יֵשׁ לָנוּ מַה לַעֲשׂוֹת כְּדֵי, כֵּן לִזְכּוֹת?

הָאֲמוֹרָאִים הַקְּדוֹשִׁים עַל יְמֵי הַגְּאוּלָה, וְהַסְתָּרַת פָּנִים

כָּתַב הַסְּפוֹרְנוֹ: “אוֹי מִי יִחְיֶה מִשּׂוּמוֹ קֵל” (בַּמִּדְבָּר כ”ד כ”ג) – כְּעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּסַנְהֶדְרִין צ”ח ע”ב): אָמְרוּ הָאֲמוֹרָאִים הַקְּדוֹשִׁים: “יֵיתֵי וְלֹא אַחְמִינֵיה” – כְּלוֹמַר יָבוֹא הַמָּשִׁיחַ בְּדוֹר שֶׁיָּבוֹא וְאֵין אָנוּ חֲפֵצִים לְהִמָּצֵא בְּאוֹתוֹ דּוֹר, עַל אַף שֶׁנַּפְסִיד מִלִּרְאוֹתוֹ, וּכְבָר פֵּרַשְׁתִּי שֶׁלֹּא הָיוּ הַקְּדוֹשִׁים הָאֵלּוּ יְרֵאִים מִיִּסּוּרֵי הַגּוּף, אֶלָּא רָאוּ בְּרוּחַ קָדְשָׁם בִּלְבּוּל הַמּוֹחוֹת וְהַסַמְיוּת עֵינַיִם, שֶׁיִּהְיֶה בְּעִקְבָא דִּמְשִׁיחָא, וּלְרֹב קְדֻשָּׁתָם יָדְעוּ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהֶם כֹּחַ לִסְבֹּל זֹאת, וְזֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: “אוֹי מִי יִחְיֶה מִשּׂוּמוֹ קֵל” – וַי לַצָּרָה! לְאֵלּוּ שֶׁיִּחְיוּ בַּדּוֹר הַזֶּה… אֵלּוּ שֶׁיִּחְיוּ בְּדוֹר בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ – וַי לָהֶם! מִפְּנֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לָהֶם אַף זְכוּת לְהִגָּאֵל רַק מִשּׁוּם כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ

עוֹד אֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ: “מִי יִחְיֶה מִשּׂוּמוֹ קֵל” עַל דֶּרֶךְ שֶׁכָּתַב הַסְּפוֹרְנוֹ, שֶׁהוּא כְּעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ “יֵיתֵי וְלֹא אַחְמִינֵיה” – שֶׁרָאוּ שִׁפְלוּת הַמַּצָּב שֶׁל הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, וְאִם כֵּן בְּאֵיזוֹ זְכוּת יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִים? וְעַל זֶה מְתָרֵץ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: “וְסָלַחְתָּ לַעֲווֹנִי כִּי רַב הוּא” כִּי גָּדוֹל הוּא יִתְבָּרַךְ, בִּשְׁבִיל כְּבוֹד שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ… וכמו שנאמר: (ישעיה פרק מח יא) “לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה כִּי אֵיךְ יֵחָל וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן”.

כְּמוֹ בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כֵּן בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, רַק זֶה שֶׁיִּרְאַת ה’ בְּלִבּוֹ יִזְכֶּה לִהְיוֹת בֵּין הַזּוֹכִים

אִיתָא בְּפֵרוּשׁ הראב”ד דְּמַסֶּכֶת עֵדֻיּוֹת, וּמְבֹאָר גַּם כֵּן בַּמִּדְרָשׁ: גַּם לֶעָתִיד תִּהְיֶה מַכַּת חֹשֶׁךְ כְּמוֹ שֶׁהָיָה בְּמִצְרַיִם, וְיִהְיוּ אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לִרְאוֹת בְּגֹדֶל הַטּוֹבָה וְגַם יוֹלִיכוּ אֶת יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, וְיִהְיֶה שָׁם הַבֵּרוּר, וּמִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי – יִדָּחֶה חָלִילָה. עַל כֵּן עַל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל לַחֲשֹׁב בְּנַפְשׁוֹ בְּאֵיזֶה מַצָּב הוּא עוֹמֵד, כִּי הֲרֵי בֶּאֱמֶת כָּל אֶחָד מָלֵא הוּא בַּעֲווֹנוֹת וּפְשָׁעִים וְאֵין אִישׁ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ תְּנוּעָה חֲשׁוּבָה יוֹתֵר לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכָל אֶחָד צָרִיךְ לִירָא, מִי יוֹדֵעַ הַאִם יִזְכֶּה הוּא וְיִהְיֶה בֵּין הַהוֹלְכִין, כְּשֶׁיַעֲזוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְתִהְיֶה הַגְּאוּלָה הַשְּׁלֵמָה, וְיֵלְכוּ לְקַבֵּל פְּנֵי מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ, וְכָל הַנֶּחָמוֹת הַמְּפֹרָשׁוֹת בַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה וּבְדִבְרֵי חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, תִּתְקַיֵּימְנָה, וִיקַבֵּל עַל עַצְמוֹ לַעֲבוֹד אֶת ה’ בְּיִרְאָה וּלְהַרְבּוֹת בְּמִצְוֹת, וִירַחֵם עָלָיו ה’, שֶׁיִּזְכֶּה לִהְיוֹת בֵּין הַזּוֹכִים, מֵאוֹתָן אֵלּוּ שֶׁיִּזְכּוּ לְקַבֵּל פְּנֵי מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ, וִיתַקֵּן הַכֹּל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה עוֹד קֹדֶם הַגְּאוּלָה. (חד”ת תשט”ז, עַמּוּד ק”נ).

מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בָּא בְּגִלְגּוּל אַחַת לַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְעוּ הָעֶרֶב רַב אֶת יִשְׂרָאֵל

בַּסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ זוֹהַר חַי בְּרֵאשִׁית (עַל הַזוֹהַר בְּדַף כ”ה ע”א בְּדַפֵּי הַסֵּפֶר ד’ צ”ו) מֵהַגָּאוֹן הַקָּדוֹשׁ מִקָמַארְנָא זי”ע, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: “שֶׁהָעֶרֶב רַב הָיָה חֵלֶק הָרַע שֶׁל מֹשֶׁה, [ובכתבי האר”י שער הפסוקים כתוב, דמשה רבנו ע”ה אחוז בדעת דקדושה וכנגדם הערב רב בדעת דקליפה, ולכן חשב שיכול לתקנם ולהעלותם לקדושה] וּמֹשֶׁה רָצָה לְתַקְּנָם… וּמֹשֶׁה עַצְמוֹ יָקוּם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וְיִתְגַּלְגֵּל גַּם בְּיָמִים אֵלּוּ דָּרָא בַּתְרָאָה בֵּין עֶרֶב רַב… וְעַתָּה רוֹב הַדּוֹר וְרָאשִׁים שֶׁלָּהֶם הֵם עֶרֶב רַב, וּמֹשֶׁה בָּא בְּעִבּוּר וּבְגִלְגּוּל – אַחַת לַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, שֶׁלֹּא יַטְעוּ רָאשֵׁי עֶרֶב רַב אֶת יִשְׂרָאֵל לִדְרָכִים שׁוֹנוֹת… עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ הַקְּדוֹשָׁה. (מְבֹאָר כֵּן בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת נָשֹׂא דְּהָרָאשִׁים בְּכָל אֲתָר וַאֲתַר יִהְיוּ מֵהָעֶרֶב רַב וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם, וְשָׁם מֵהַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת תֵצֵא דְּבְּסוֹף הַגָּלוּת יִשְׁלְטוּן עַל יִשְׂרָאֵל רַמָּאִים וְדַיָּנֵי שֶׁקֶר וְעֶרֶב רַב עַיֵּן שָׁם)

וְעַתָּה רוֹב הַדּוֹר עִם הָרָאשִׁים שֶׁלָּהֶם מֵהָעֶרֶב רַב, וְשֶׁלֹּא יַטְעוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּדְרָכִים מְקֻלְקָלוֹת, הִזָּהֵר מִן הַיּוֹעַצְךָ לְפִי דַּרְכּוֹ, שֶׁתֵּלֵךְ בַּדֶּרֶךְ הַחֲדָשָׁה לְבַזּוֹת אֶת כָּל הַתְּפִלָּה וְהַמִּצְווֹת בְּסִכְלִיּוּת שֶׁל כְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה הַטָּמֵא וְהָאָרוּר, שֶׁהִטְעָה אֶת כָּל הָעוֹלָם בִּדְרָכִים מְרוֹרוֹת כְּלַעֲנָה, וְכֵן בְּכָל דּוֹר, וּלְזֶה הוּצְרָךְ לְהִתְגַּלְגֵּל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בְּכָל דּוֹר וְדוֹר כְּמוֹ מָרָן האר”י וְרַבִּי יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם טוֹב וְכֵן בְּכָל דּוֹר צַדִּיקַיָּא, שֶׁלֹּא יַטְעוּ עֶרֶב רַב עִם רָאשִׁים שֶׁלָּהֶם אֶת יִשְׂרָאֵל וְכָל זֶה מְבֹאָר (בְּלִקּוּטֵי תּוֹרָה לְהָאֲרִ”י ז”ל פָּרָשַׁת וָאֶתְחַנַּן) לַמְּעַיֵּן בְּעֵינַיִם מְאִירוֹת, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. (זוֹהַר חַי בְּרֵאשִׁית ד’ קי”ג).

אִיתָא בְּמִדְרָשׁ תַּנְחוּמָא (פָּרָשַׁת בְּחֻקּוֹתַי סִימָן ג): “רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר אִם אֵין עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה מֵעַצְמָן, הַקָּבָּ”ה מַעֲמִיד עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ רַע[כז], שֶׁגְּזֵרוֹתָיו קָשׁוֹת כְּהָמָן[כח], וּמִשְׁתַּעְבֵּד בָּהֶן, וּמִתּוֹךְ כָּךְ עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (יְשַׁעְיָהוּ נט): “כִּי יָבֹא כְּנָהָר צַר רוּחַ ה’ נוֹסְסָה בּוֹ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל” ע”כ.

וּבְּדוֹרֵינוּ אָנוּ הֶעֱמִיד לָנוּ הַקָּבָּ”ה אֶת מֶלֶךְ פָּרַס – ‘אִירַאן’, יִמַּח שְׁמוֹ וְשֵׁם זַרְעוֹ וְרוֹצֶה לְכַלּוֹתֵינוּ. [וּשְׁמוֹ “הָמָן”[כט] כָּךְ אָמַר לְבַד שֶׁהוּא נֶכְדּוֹ – וְגַם שְׁמוֹ בְּאִירַנִית כָּךְ] עַל כֵּן צְרִיכִים אֲנַחְנוּ לְהִתְחַזֵּק בְּיוֹתֵר בְּעִנְיַן הַכַּשְׁרוּת, וּלְהִזָּהֵר מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת בְּכָל צַד שֶׁהוּא.

שָׁמַעְתִּי מהרה”ג ר’ אָשֵׁר קְרוֹיז שְׁלִיטָ”א: מַעֲשֵׂה שֶׁהָיָה אֵצֶל הַבֵּית אַהֲרֹן מִקַארְלִין זֵצַוְקָ”ל, שֶׁאֶחָד מִמְּקוֹרָבָיו עָשָׂה לוֹ טוֹבָה מְסוּיֶימֶת, וּמִצַּד חִיּוּב הַכָּרַת הַטּוֹב, אָמַר לוֹ הַבֵּית אַהֲרֹן – שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ אֵיזֶה בַּקָּשָׁה וְיִשְׁתַּדֵּל לִפְעוֹל עֲבוּרוֹ, וְאָמַר לוֹ שֶׁחָפֵץ הוּא שֶׁהַבֵּית אַהֲרֹן יִפְעַל עֲבוּרוֹ – שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת. נֶאֱנַח הַבֵּית אַהֲרֹן אֲנָחָה עֲמוּקָה וְאָמַר לוֹ שֶׁזֶּה דָּבָר קָשֶׁה מִדַּאי לִפְעוֹל עֲבוּרוֹ. [וּבֶאֱמֶת כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל וְלִבְכּוֹת עַל זֶה, וְאִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי] וּבִזְכוּת זֶה שֶׁל אֲכִילַת כָּשֵׁר נִזְכֶּה לְהִנָּצֵל מִכָּל צָרָה חַס וְשָׁלוֹם וּבִמְהֵרָה נִזְכֶּה לִגְאוּלָה שְׁלֵימָה אָמֵן.

שְׁאֵלָה 18

זָכִינוּ לְהִתְעוֹרֵר וּלְהִתְחַזֵּק הַיּוֹם הַרְבֵּה וַאֲנַחְנוּ שׁוֹאֲלִים מִכְּבוֹד הָאַדְמוֹ”ר שְׁלִיטָ”א מַה הָעֵצָה לְבַקֵּשׁ וְלִזְכּוֹת לְרַחֲמֵי שָׁמַיִם עָלֵינוּ?

בְּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא כתוב– א’ זְעִירָא, שֶׁעִם כָּל גַּדְלוּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע”ה הִקְטִין וְהִנְמִיך עַצְמוֹ וְלֹא הֶחְשִׁיב עַצְמוֹ לִכְלוּם.

וְכָתוּב בְּמִדְרַשׁ שֶׁהֲרֵי הַקָּבָּ”ה אָמַר לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע”ה לִכְתֹּב אָלֶף רָגִיל – וְהוּא מִדַּעְתּוֹ כָּתַב אָלֶף זְעֵירָא – מְהַדְיוֹ שֶּׁנּוֹתַר שָׂם הַקָּבָּ”ה עַל מִצְחוֹ – וּמִזֶּה קָרַן עוֹר פָּנָיו.

רוֹאִים מִכָּאן שֶׁאָדָם שֶׁמִּתְנַהֵג בַּעֲנָוָה – הָעֲנָוָה מְרוֹמֶמֶת אוֹתוֹ מֵעַל הַכֹּל. – וְכָתוּב בְּפָסוּק “עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה,” וּמְרוֹמֶמֶת אוֹתוֹ מִכֵּיוָן שֶׁהַקָּבָּ”ה בּוֹחֵר לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ עָלָיו – וְכֵן עֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת מְבִיאָה הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפָסוּק: “אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'”, וּפֵרַשׂ רַבֵּינוּ הַבֶּן אִישׁ חָי זְיָ”ע – מִכ”ם רָאשֵׁי תֵּבוֹת מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לָדַעַת שֶׁיֵּשׁ תַּשְׁלוּם עַל מַעֲשָׂיו וּבְהַבִּיטוֹ עַל הַקָּרְבָן חוֹשֵׁב שֶׁחָלִילָה הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת לוֹ כָּךְ – וְעַל יְדֵי זֶה חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה.

 כָּל עִנְיַן עֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת לְהִתְקָרֵב לַה’ וְלָתֵת אֶת לִבֵּנוּ אֵלָיו וּבְכָךְ לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לַה’, וּבְכָךְ מִּתְכַּפֵּר וְנִמְנָע גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת, וְעַתָּה שֶּׁאֵין לָנוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְאֵין הַקְרָבַת הַקָּרְבָּנוֹת, אָמְרוּ חֲזַ”ל הַקְּדוֹשִׁים “וּנְשַׁלְּמָה פָּרִים שְׂפָתֵינוּ” שֶּׁעַל יְדֵי שֶׁלּוֹמְדִים אֶת מַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת מַעְלָה עָלָיו הַתּוֹרָה כְּאִילוּ הִקְרִיבָם בְּפוֹעַל, וְעוֹד נִדְרָשׁ מֵהָאָדָם לְהַקְרִיב קָרְבָּן מֵעַצְמוֹ – כְּלוֹמַר לָתֶת מִשֶּׁלּוֹ, מִתּוֹכוֹ, מֵרְצוֹנוֹ, לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְזֶה הַקָּרְבָן הֲכִי הַגָּדוֹל כְּאָמְרָם ז”ל “רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי”.

וּמוּבָא בְּזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת נֹחַ, שֶׁאִם נֹחַ הָיָה מֵבִיא קָרְבָּן לִפְנֵי הַמַּבּוּל הָיָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מוֹחֵל לְכָל הָעֲבֵרוֹת וְלֹא הָיָה מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, וְאַחַר שֶׁנֹּחַ יָצָא מִן הַתֵּבָה וְרָאָה הָעוֹלָם שָׁמֵם, עָמַד וְצָעַק רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מִדָּתְךָ רַחוּם וְחַנּוּן, אֵיפֹה הָרַחְמָנוּת שֶׁלְּךָ שֶּׁהֶחְרַבְתָּ וּמָחַקְתָּ עוֹלָם גָּדוֹל כָּזֶה שֶׁל 10 ? [ל] עָמַד וְהִקְרִיב קָרְבָּנוֹת.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רַעֲיָא שָׁטְיָא הָיָה לָךְ לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת לִפְנֵי הַמַּבּוּל, וּמַאֲרִיךְ שָׁם בְּגֹדֶל מַעֲלַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁמָּסַר עַצְמוֹ וְנִשְׁמָתוֹ עַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל.

כָּל יוֹם [לְעֵרֶךְ 10 פְּעָמִים בְּיוֹם] אֲנַחְנוּ מְבַקְשִׁים עַל בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, וְכָל מַעֲלַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִיא שֶׁמַּקְרִיבִים קָרְבָּנוֹת וְכִשְׁמָם כֵּן הוּא שֶׁמִּתְקָרְבִים לַה’, וְזוֹכִים לְהַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה. וּמַעֲלַת הַקָּרְבָּנוֹת הִיא שֶׁאָדָם מַקְרִיב אֶת לִבּוֹ לַה’ וְהָרְאָיָה מִמִּנְחַת עָנִי שֶׁהַתּוֹרָה קוֹרֵאת “נֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב מִנְחָה לַה'” שֶׁהֲגַם שֶׁנּוֹתֵן רַק מְעַט סֹלֶת, אַךְ מִכֵּיוָן שֶׁזֶּה כָּל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ נֶחְשַׁב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ יוֹתֵר מֵאֶלֶף עוֹלוֹת שֶׁל שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ ע”ה, שֶׁמַּקְרִיב אֶת לִבּוֹ וְדָמוֹ.

בְיּוֹם ז’ אַדָּר ב’ יוֹמָא דְהִילוּלָא שֶׁל הרה”ק רַבִּי יִצְחָק אַיְיזִיק מִקַאְלוֹב זִי”ע, עֲבֹדָתוֹ בְּעָלְמָא הָדֵין הָיְתָה לְמַעְלָה מִדֶּרֶךְ הַטֶּבַע וְכָל מַעֲשָׂיו הָיוּ בִּלְתִּי לַה’ לְבַדּוֹ.

הוּא הַקָּדוֹשׁ נוֹלַד בִּשְׁנַת תקי”א בִּכְפַר סערענטש וְנִתְיַיתֵם בְּעוֹדוֹ יֶלֶד כְּבֶן שְׁמוֹנֶה שָׁנִים וְהֻכְרַח לִרְעוֹֹת אֶת צֹאן אָבִיו וּלְפַרְנֵס בָּזֶה אֶת אִמּוֹ הָאַלְמָנָה.

וּמַעֲשֶׂה שֶׁפַּעַם אַחַת אָמְרוּ להרה”ק ר’ מֹשֶׁה לֵיבּ מִסַאסוֹב[לא] שֶׁבָּעִיר הוּנְגַרְיָה מְצוּיָה נְשָׁמָה גְּדוֹלָה מְאֹד, וְהָלַךְ לְשָׁם וְרָאָה יֶלֶד שֶׁרוֹעֶה אֶת הָאַוָּזִים שֶׁל הָעֲיָרָה, וּמוֹדֶה לַה’ וְאוֹמֵר רבש”ע אֲנִי מוֹדֶה לְךָ שֶׁנָּתַתָּ לִי אֶת הָאֶפְשָׁרוּת לִרְעוֹת אֶת הָאַוָּזִים וְשֶׁבָּזֶה אֲנִי יָכוֹל לְפַרְנֵס אֶת אִמִּי הָעֲנִיָּה, רבש”ע אִם הָיָה לְךָ אַוָּזִים הָיִיתִי רוֹעֶה אוֹתָם בְּחִנָּם.

רבש”ע חֲבָל שֶׁאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל כְּמוֹ שְׁאָר יַלְדֵי הָעֲיָרָה, אִם הָיִיתִי יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל הָיִיתִי מִתְפַּלֵּל, אֲבָל רבש”ע יֵשׁ מַשֶּׁהוּ אֶחָד שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ יוֹתֵר מִכֻּלָּם, וְהוּא גִּלְגּוּלֵי רֹאשׁ, וְהִתְחִיל לְהִתְגַּלְגֵּל כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לרבש”ע עַד שֶׁנִּתְגַּלְגֵּל לְיָדָיו שֶׁל הרה”ק ר’ מֹשֶׁה לֵייבּ מִסַאסוֹב.

 הָלַךְ ר’ מֹשֶׁה לֵייבּ וְנָתַן לְאִמּוֹ דֵּי מִחְיָתָהּ שֶׁל שָׁנָה וְלָקַח אוֹתוֹ עִמּוֹ וְגִדְּלוֹ עַד שֶׁנַּעֲשָׂה לְרַבִּי יִצְחָק אַיְיזִיק מִקַאלוֹב זְיָ”ע אָמֵן

אַחֲרֵי הַסִּפּוּר הַזֶּה – הָלַךְ וְֶנִּתְגַּדֵּל אֵצֶל רַבִּי שְׁמֶעְלְקֶע מְנִיקְלְשׁבוּרְג זי”ע וְהִתְגַדֵל לְאִילָנָא רַבְרְבָא.

וְיָדוּעַ הַמַּעֲשֶׂה שֶׁפַּעַם אַחַת בְּעֶרֶב שַׁבָּת קוֹדֶשׁ, לָקַח הרה”ק מִקַאלוּב זִי”ע אֶת זְקֵנִי הרה”ק רַבִּי יַעֲקֹב פִישׁ זַצַ”ל בִּקְפִיצַת הַדֶּרֶךְ לְעִיר צְפַת, וְטָבְלוּ בְּמִקְוֵה הָאֲרִ”י וְחָזְרוּ לְקַאְלוֹב עוֹד קּוֹדֵם שַׁבָּת קוֹדֶשׁ, (עֲבוֹדַת עֲבוֹדָה לְהָאַדְמוֹ”ר מִטָאְשׁ שְׁלִיטָ”א). – זְכוּת רַבֵּנוּ יִצְחָק אַיְיזִיק בֶּן רֵיזְל וּמֹשֶׁה יְחֶזְקֵאל, וּזְכוּת כָּל הַצַּדִּיקִים תַּלְמִידֵי בַּעַל שֵׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ יָגֵן עָלֵינוּ שֶׁיֻּשְׁפַּע לָנוּ שֶׁפַע רַב יְשׁוּעוֹת וּרְפוּאוֹת לְכָל יִשְׂרָאֵל אָמֵן.

יָדוּעַ שֶׁהַדּוֹר שֶׁלָּנוּ הֵם גִּלְגּוּלִים מִדּוֹר הַמִּדְבָּר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר הַגִּלְגּוּלִים שֶׁל רַבֵּנוּ חַיִּים וִיטָאל זִי”ע, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב מִתַּלְמִידֵי בַּעַל שֵׁם טוֹב שֶׁדַּוְקָא בִּזְכוּת הַחַיָילִים [כְּלוֹמַר הָאֲנָשִׁים הַפְּשׁוּטִים הַמַּאֲמִינִים בֶּאֱמוּנָה טְהוֹרָה בְּדִבְרֵי צַדִּיקִים] יָבוֹא מָשִׁיחַ, [זֶה לָאו דַּוְקָא חַיָילִים בַּצָּבָא – הֲגַם שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה שָׁלַחְתִּי לְכָל הַחַיָילִים 320,000 דִיסְקִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם 300 סְפָרִים בְּכָל דִיסְק] אָז בּוֹאוּ וְנִרְאֶה מַה וְאֵיךְ אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת הַנַּחַת רוּחַ הַגָּדוֹל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, – בּוֹאוּ וְנִרְאֶה אֵיזֶה קָרְבָּנוֹת אֲנַחְנוּ [יְהוּדִים נְשָׁמוֹת קְטַנּוֹת בְּדּוֹר עִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא] יְכוֹלִים לָתֵת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? לָתֵת מַשֶּׁהוּ מֵעַצְמֵינוּ.

שְׁאֵלָה 19

אֲנַחְנוּ אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים הַאִם בְּכֹחֵינוּ הַדַּל לַעֲשׂוֹת כָּזֹאת מַהְפֵּכָה שֶׁכֻּלָּם יִלְמְדוּ זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, וּבְכָךְ נִזְכֶּה בְּיָמֵינוּ לִגְאוּלָה הַשְׁלֵימָה בְּרַחֲמִים אָמֵן?

מַעֲשֶׂה נּוֹרָא בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית

בְּזּוֹהַר פָּרָשַׁת מִקֵּץ (דַּף קצ”ח ע”ב): אָתֵי בַּר נַשׁ לְאִתְדַכָאָה כַּמָּה אִינוּן דְמְסַיְיעִין לֵיהּ”, בִּיאוּר: בָּא בֶּן אָדָם לְהִטָּהֵר, כַּמָּה מַלְאָכִים מוּכָנִים לְסַיֵּעַ לוֹ לְהַצְלִיחַ.

כָּעֵת אֲסַפֵּר לָכֶם מַה שֶׁקָּרָה אֶצְלִי בְּיוֹם שִׁישִׁי שֶׁעָבַר וִיכוֹלִים אַתֶּם לִלְמֹד מִזֶּה מוּסַר הַשְׂכֵּל, אֵיךְ שֶׁהַקָּבָּ”ה מַנְהִיג עוֹלָמוֹ בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית.

הֵכַנְתִּי מוֹדָעָה גְּדוֹלָה – וְכָּל אֶחָד יָכוֹל לִרְאוֹת אֶת הַמּוֹדָעָה שֶׁקָּרָאנוּ קֹדֶם, בְּדַף הָאַחֲרוֹן בְּסֵפֶר זְכוּתָא דְבַּר יוֹחַאי:

בְּיוֹם שִׁישִׁי בְּאֶמְצַע הַתְּפִלָּה נִכְנַס לִי בְּרֹאשׁ לַעֲשׂוֹת מוֹדָעָה חֲדָשָׁה וְהַנוּסַח הַזֶּה אָמַרְתִּי מִקֹּדֶם. (נִדְפַּס בְּסֵפֶר בְּדַרְכֵי הַזוֹהַר בְּגַב הַכְּרִיכָה).

כְּבַר כַּמָּה יָמִים שֶׁאֲנִי בְּיִסּוּרִים גְּדוֹלִים מְאֹד בְּגַבִּי וּבְיָדִי הַשְּׂמָאלִית, וְלֹא יָכֹלְתִּי לִישׁוֹן מִגֹּדֶל הַיִּסּוּרִים, וְכָל הַתְּרוּפוֹת שֶׁלָּקַחְתִּי לֹא עָזְרוּ לִי בִּמְאוּם, וְלִפְנֵי הַתְּפִלָּה חָשַׁבְתִּי שֶׁאַחַר הַתְּפִלָּה אֲנִי מֻכְרָח לָלֶכֶת לְבֵית חוֹלִים, כִּי לֹא יָכֹלְתִּי כְּבַר לִסְבֹּל אֶת הַיִּסּוּרִים הָאֵלּוּ.

אֲבָל הֱיוֹת בְּאֶמְצַע הַתְּפִלָּה נִכְנַס לִי בַּמֹּחַ הַמּוֹדָעָה הַחֲדָשָׁה הַזֹּאת, הֶחְלַטְתִּי שֶׁאֲנִי לֹא רוֹצֶה לְעַכֵּב אֶת הַמּוֹדָעָה אֲפִילוּ לְרֶגַע אֶחָד, וַאֲנִי צָרִיךְ לְהָכִין אֶת זֶה תֵּכֶף וּמִיַּד, וּלְאַחַר שֶׁאָכִין אֶת הַמּוֹדָעָה, אֵלֵךְ לְבֵית הַחוֹלִים בע”ה.

לְאַחַר שֶׁגָּמַרְתִּי לְהָכִין אֶת הַמּוֹדָעָה, וּלְהַדְפִּיסָה, וְנִתְפַּרְסֵם בָּעוֹלָם, כְּבַר הָיָה חֲצוֹת הַיּוֹם, וְלֹא רָצִיתִי כְּבַר לָלֶכֶת לְבֵית הַחוֹלִים.

טִלְפַנְתִּי לְהָרוֹפֵא ר’ אִיתָמָר בְּרִים נ”י רוֹפֵא מֻמְחֶה אוֹרְטוֹפֶּיעד, וְשָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ מָתַי הוּא יָכוֹל לָקַחַת אוֹתִי, וְעָנָה לִי שֶׁבְּיוֹם רִאשׁוֹן. אָז נָסַעְתִּי עִם מוֹנִית לְמִקְוֶה. אֲנִי יוֹצֵא מֵהַמִּקְוֶה אֲנִי מַרְגִּישׁ מַמָּשׁ חַלָשׁוּת, וְלֹא הִצְלַחְתִּי לְקַבֵּל מוֹנִית, כַּיָּדוּעַ. וְלֹא יָדַעְתִּי כֵּיצַד לְהַגִּיעַ הַבָּיְתָה. חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי – אוּלַי אֲנִי יְעַצוֹר מְכוֹנִית בָּרְחוֹב.

אֲנִי רַק מַגִּיעַ לָרְחוֹב וְנַהַג מְכוֹנִית עוֹצֵר מֵעַצְמוֹ, וְשׁוֹאֵל אוֹתִי לְאֵיפֹה אֲנִי רוֹצֶה לְהַגִּיעַ, סִפַּרְתִּי לוֹ שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לָתֶת לָהֶם אֶת הַקּוּנְטְרֵסִים הַחֳדָשִׁים מֵהֶסֵּט 960 קוּנְטְרֵסִים 30 קוּנְטְרֵסִים בַּחֲבִילָה. וַאֲנִי מַסְבִּיר לָהֶם [הָיוּ שָׁם 3 אֲנָשִׁים], לַנַּהַג לֹא הָיָה זְמַן, אֲבָל בִּקַּשְׁתִּי שֶׁיָּבוֹא לְרֶגַע שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לָתֵת לָהֶם סְפָרִים מְאֹד יָפִים, לְאַחַר הִשְׁתַּדְּלוּת הַנַּהַג בָּא אִתִּי, וְנָתַתִּי לוֹ אִדְּרָא גָּדוֹל וְקָטָן, וְגַם הַקּוּנְטְרֵסִים שֶׁל 30 חוֹבְרוֹת, וַאֲנִי אוֹמֵר לוֹ זֶה זְכוּת גָּדוֹל שֶׁתִּתֵּן לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְתַגִּיד לָהֶם שֶׁכֹּל הַבֵּית הַמִּדְרָשׁ יִלְמְדוּ אֶת זֶה, וְיִהְיֶה לְךָ שָׂכָר כְּנֶגֶד כוּלָּם.

הוּא עוֹנֶה אֲנִי מַחֲזִיק כַּמָּה כּוֹלְלִים: אֶחָד – בְּקֶבֶר רָחֵל וְעוֹד אֶחָד בָּרַשְׁבַּ”י. (וְאוּלַי אָמַר לִי גַּם בִּמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, וְאוּלַי גַּם בְּכֹתֶל אֲנִי לֹא זוֹכֵר בְּדִיּוּק, כִּי הָיִיתִי כָּל כָּךְ עָיֵף וְחָלָשׁ), וְאָמַר לִי בְּיוֹם רִאשׁוֹן אֲנִי יִתֵּן אֶת הַחוֹבְרוֹת לְכָל הַכּוֹלְלִים, וְכוּלָּם יִלְמְדוּ אֶת זֶה כָּל יוֹם כָּל הַכּוֹלֵל, זֶה רַק 6-7 דַּקּוֹת בִּלְבַד. נָתַתִּי לוֹ גַּם אֶת הַמּוֹדָעוֹת הַיָּפוֹת וְהַגְּדוֹלוֹת שֶׁיִּתְלֶה בְּכוֹלְלִים, וְגַם נָתַתִּי לוֹ אִדְרוֹת הַחֳדָשִׁים שֶׁיָּצְאוּ לָאוֹר.

אָז אָמַרְתִּי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ רְאוּ אֵיךְ הַקָּבָּ”ה מַנְהִיג אֶת הָעוֹלָם, שֶׁכָּל מַטְרָתִי הָיָה לְחַלֵּק הַסְּפָרִים וְלֹא לִמְנוֹעַ רֶגַע אֶחָד שֶׁאֶפְשָׁר לְתַקֵּן, וְהַקָּבָּ”ה שָׁלַח לִי אֶת הַשְּׁלִיחִים, עַל הָרְחוֹב שֶּׁיִּקְּחוּ אוֹתִי הַבָּיְתָה, וְהֵם יִתְּנוּ לְכוֹלֵל, וְאָז יִצְטָרְכוּ לִלְמֹד כָּל יוֹם חֹק וְלֹא יַעֲבוֹר. וְגַם מַה שֶׁנִּרְאֶה כִּבְעָיָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִמְצוֹא מוֹנִית, נִתְגַּלָּה כְיְשׁוּעָה וְסִיעַתָּא דִּשְׁמַיָּא גְּדוֹלָה, וְנִתְקַיֵּם בִּי הַפָּסוּק בִּזְעֵיר אַנְפִּין: “וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ” (יִרְמְיָה פֶּרֶק ל’ ז’). כֵּן יְהִי רְצוֹן שְׁנִוָושַע תֵּכֶף בִּתְשׁוּעַת עוֹלָמִים אָמֵן.

וְזֶה מַה שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ: (מוּבָא בְּחֹק לְיִשְׂרָאֵל יוֹם שְׁלִישִׁי פָּרָשַׁת מִקֵּץ) “אָתִי בַּר נַשׁ לְאִתְדַכְיָא כַּמָּה אִנִּין דְמִזְדַמְנִין לֵיהּ”, הַקָּבָּ”ה שׁוֹלֵחַ מַלְאָכִים לַעְזוֹר לוֹ, וּכְאָמְרָם ז”ל בַּדֶּרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לָלֶכֶת מוֹלִיכִין אוֹתוֹ.

כְּמוֹ כֵּן כָּל אֶחָד יָכוֹל לִזְכּוֹת בְּסֵטִים שֶׁל 30 קוּנְטְרֵסִים וְלָתֵת אוֹתָם לְבָתֵּי מִדְרָשִׁים וּלְעוֹרֵר אוֹתָם שֶׁיַּתְחִילוּ לִלְמֹד שֶׁבַע דַּקּוֹת בְּיוֹם.

זֶה מַמָּשׁ מַעֲשֵׂה בַּעַל שֵׁם. כִּי הַקָּבָּ”ה רִחֵם עָלַי, כַּאֲשֶׁר הוּא רָאָה עִם כַּמָּה יִסּוּרִים אֲנִי עוֹבֵד, וְהֶרְאָה לִי כִּי הַכֹּל מִשְׁתַּלֵּם, אַתָּה לֹא צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ אֶת הַכּוֹלְלִים וַאֲנִי יִשְׁלַח לְךָ אֶת הַשְּׁלִיחַ וְהֵם יַעֲשׂוּ הַכֹּל לְבַד.

זֶה מַמָּשׁ לֹא לְהַאֲמִין, אֵיזֶה הַשְׁגָּחָה עֶלְיוֹנָה יֵשׁ בָּזֶה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְתָאֵר.

מִכָּאן רוֹאִים דִּבְדֶרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לָלֶכֶת מוֹלִיכִין אוֹתוֹ, וּכָעֵת נִתְאַחֵד כוּלָנוּ בְּאַהֲבָה לְכְבוֹד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ וּשְׁכִינְתֵּיהּ לִלְמוֹד אֶת סֵדֶר הַלִימוּד בְּזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ הַמְּחוּלָק לתתק”ס חֲלָקִים 960 וּלְחַלְּקָם בְּכָל בָּתֵּי כְּנֶסֶת שֶׁכֻּלָּם יִלְמְדוּ לְטוֹבַת נִשְׁמָתָם שֶׁל הַנֶּהֱרָגִים עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, וְלִרְפוּאַת הַפְּצוּעִים וְלְיְשׁוּעַת הַיְתוֹמִים, וְעַל יְדֵי לִּימּוּד הַזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ נַמְשִׁיךְ אֶת נִשְׁמַת הָרַשְׁבִּ”י לְהַצָּלַת דוֹרֵינוּ, וּזְכוּת הָרַשְׁבִּ”י הַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּלְמֹד אֶת תּוֹרָתוֹ “יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל”, יַעֲמוֹד לָנוּ שֶׁלֹּא יִשָּׁמַע עוֹד שֹׁד וָשֶׁבֶר בְּאַרְצֵנוּ וְיָחִישׁ לְגָאֳלֵנוּ בִּבְּ”אָ.

[א] ) בזהר הקדוש פרשת פנחס: אמרו התנאים לרשב”י אלו לא נתן לנו הקב”ה את התורה אלא נתן לנו את הרשב”י דיינו. וזה פירוש ממנו תצא תורה.

[ב] ) דברי הזוהר הקדוש (ויחי רל”ח ע”א), רבי יוסי אמר אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה זה מלך המשיח שעתיד למשול על חילות העמים, ועל שרי מעלה הממונים על העמים, עובדי כוכבים ומזלות, שהם הכוח של האומות להתחזק, ועתיד מלך המשיח להתגבר עליהם.

[ג] ) יש לרמז דהצדיק הדור נשמת משה מוכיח את ישראל ומצילם ממאכלות אסורות – “וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה’“, כאשר נסתלק הצדיק המוכיח מיד חס ושלום נכשלים ולא יודעים הלכות שחיטה וניקור. וזהו תפקידו של כל רב בישראל לצוות ולהוכיח על זה כמו שאמר הבעל שם טוב על הפסוק ” בְּזַעַם תִּצְעַד אָרֶץ בְּאַף תָּדוּשׁ גּוֹיִם” (חבקוק ג’ י”ב), בזע”ם ראשי תיבות זביחה עירובין מקוואות, כלומר בתיקון אלו הדברים “תצעד ארץ”, ופירש רש”י לגרש שבעה אומות, ומה כתוב אחריו פסוק י”ג: “יָצָאתָ לְיֵשַׁע עַמֶּךָ לְיֵשַׁע אֶת מְשִׁיחֶךָ” וביאר המלבים שם: כי אז יתגלה המלח המשיח וילחם מלחמות ה’, וה’ יושיעהו, עכ”ל. לומדים מכאן שכאשר יתקנו זאת תיכף יצלח ויושיע מלך המשיח.

[ד] ) ראה באריכות בספר “מי יאכילנו בשר”.

(8) ספר תולדות יצחק (במדבר פרק י פסוק כט).

הפיכת הנונין, לומר שהעולם הפוך, שיתרו שהוא מהאומות העולם נתגייר ונעשה יהודי כשר, וכל כך עד שישראל בקשו ממנו שילך עמהם, וישראל בני אברהם יצחק ויעקב מתאוננים רע באזני יי’, ומתאוים תאוה בוכים ואומרים מי יאכילנו בשר, ואף יי’ חרה בעם ויך בעם מכה רבה מאד, וגם ויסעו מהר יי’, והם שלש פורעניות וזה שכתוב והיית לנו לעינים והוא לענין יראת השם, שיאמרו ישראל יתרו שהוא גר ירא את יי’ וכל שכן אנחנו בני אברהם יצחק ויעקב:

[ה] ) יש כאן רמז: “בשגם” גימטריה משה, – הוא בשר, כלומר שהוא המהות שלו זה לתקן את ענין הבשר, כשרות המאכלים.

[ו] ) שמרדכי ואסתר הן הפועלים ומשה פועל העליון, כמבואר במדרש אסתר רבה (ענף יוסף בשם הגר”א ב”ק צ”ב ע”ב).

[ז] ) וְכֵן כָּתַב הַגְּרָ”א בְּיוֹ”ד סִימָן פ”ז בְּהַגָּהוֹתָיו ב’ פְּעָמִים שֶׁמְּצַיֵּן עַל עִנְיַן בָּשָׂר בְּחָלָב אֶת הַזֹּהַר הַזֶּה].

[ח] ) וידוע שהישמעאלים שבשכנותינו אוכלים בשר בחלב, וזה נחשב אצלהם למטעמים. ומי יודע אם לא זה מה שנותן להם את כוחם להרע רח”ל, ועל כן מוטל עלינו להתחזק מאוד בטהרת המאכלים כדי להגביר כח הקדושה “וגבר ישראל”.

[ט] ) וְיָדוּעַ הָעֹנֶשׁ בְּחִבּוּט הַקֶּבֶר עַל הָאוֹכֵל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת: כָּתַב בְּסֵפֶר אוֹר צַדִּיקִים (פֶּרֶק י”ט), וְזֶה לְשׁוֹן קָדְשׁוֹ: דַּע כִּי מִי שֶׁלֹּא הָיָה מְדַקְדֵּק בְּמַאֲכָלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא הָיָה נִזְהָר לְהַבְחִין בֵּין אִסּוּר לְהֶתֵּר, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ אִסּוּר מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה אֶלָּא מֵחֲכָמֵינוּ ז”ל. עָנְשׁוֹ שֶׁלְּאַחַר מוֹתוֹ בָּא הַמְמֻנֶּה עַל חִבּוּט הַקֶּבֶר וּמַכֶּה עַל בִּטְנוֹ בְּשַׁרְבִיטוֹ שֶׁל בַּרְזֶל וְאֵשׁ, עַד שֶׁכְּרֵסוֹ נִבְקַעַת וְיוֹצֵא פַּרְשַׁנְדָּא, וְאָז מְהַפְּכִין אוֹתוֹ עַל פָּנָיו וּמַכִּים אוֹתוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ בְּלַע מַה שֶּׁהוֹצֵאתָ, הַשֵּׁם יִשְׁמְרֵנוּ וְיַצִּילֵנוּ מִדִּין הַקָּשֶׁה הַזֶּה וּמְדִכְוָותֵיהּ, וּבִפְרָט בְּאִסּוּר בָּשָׂר בְּחָלָב שֶׁהוּא עָוֹן חָמוּר, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.

וּכְבָר אָמַרְתִּי בַּדְּרָשָׁה מַה שָּׁמַעְתִּי בְּשֵׁם הרה”ק הָאֱלֹקִי רַבִּי אַהֲרֹן רֹקַח מִבֶּעְלְז זי”ע: כִּי כָּל כֹּחוֹ שֶׁל הָרָשָׁע הַגֶּרְמָנִי ימ”ש בָּא עַל יְדֵי שֶׁאָכְלוּ מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת שֶׁהָיוּ שׁוֹחֲטִים קַלִּים וּמִזֶּה נוֹלַד עֲמָלֵק הַגֶּרְמָנִי, וְהָיָה בְּמִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִשְׁחִיזוּ הַסַּכִּינִים כִּדְבָעֵי, הִשְׁחִיז אֶת הַחֶרֶב שֶׁל הַבַּעַל דָּבָר שֶׁהוּא שַׂר שֶׁל עֲמָלֵק וְעַל יְדֵי זֶה הָיָה בְּכֹחוֹ לִשְׁחֹט מִילְיוֹנֵי יְהוּדִים רח”ל,

וְכֵן הִכְשִׁילוּ עַשְׂרוֹת אַלְפֵי יְהוּדִים עַשְׂרוֹת שָׁנִים בִּנְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת – בָּעִיר קְרָאקָא כְּשֶׁהָיָה הָרַב הַקָּדוֹשׁ בַּעַל “מְגַלֶּה עֲמֻקּוֹת” הַגָּאוֹן הַקָּדוֹשׁ הַמְקֻבָּל רַבִּי נָתָן נֶטַע שַׁפִּירָא זצוק”ל אַב בֵּית דִּין קְרָאקָא – מְאֹרָע מַסְעִיר שֶׁהִתְרַחֵשׁ בִּתְקוּפַת הַגָּאוֹן הַצַּדִּיק ר’ נָתָן נָטַע שַׁפִּירָא זצ”ל בַּעַל “מְגַלֶּה עֲמֻקּוֹת” זצ”ל, וְהָרַב הַקָּדוֹשׁ בַּעַל “מְגַלֶּה עֲמֻקּוֹת” נָתַן תִּקּוּן גָּדוֹל לְהַבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה.

[י] ) וְכַמָּה נוֹרָאִים דִּבְרֵי הזוה”ק: א. כָּל מַה שֶּׁסּוֹבֵל הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה הוּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִזְהָר בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח”ג דַּף מ”ב). ב. יוֹצֵא מֵרְשׁוּת הַקְּדֻשָּׁה וְנִכְנָס לִרְשׁוּת הַסִּטְרָא אָחֳרָא (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח”ג דַּף מ”ב). ג. אוֹי לָהֶם וְאוֹי לְנַפְשָׁם כִּי לֹא יִתְדַּבְּקוּ בִּצְרוֹר הַחַיִּים כְּלָל וְדָנִין אוֹתוֹ לְאַחַר מִיתָתוֹ כְּאָדָם מְגֹעָל, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹעֲלוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח”ג דַּף מ”א). ד. מְדַבֵּק נַפְשׁוֹ בַּסִּטְרָא אָחֳרָא וְגוֹעֵל נַפְשׁוֹ וְרוּחוֹ, וְרוּחַ הַטֻּמְאָה שׁוֹרָה עָלָיו (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח”ג דַּף מ”ב). ה. נַעֲשֶׂה פְּנֵי חַיָּה רָעָה (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח”ב דַּף קכ”ה). ו. יוֹצֵא מֵרְשׁוּת הַקְּדֻשָּׁה וְנִכְנָס לִרְשׁוּת הַסִּטְרָא אָחֳרָא (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח”ג דַּף מ”ב). ז. אוֹי לָהֶם וְאוֹי לְנַפְשָׁם כִּי לֹא יִתְדַּבְּקוּ בִּצְרוֹר הַחַיִּים כְּלָל וְדָנִין אוֹתוֹ לְאַחַר מִיתָתוֹ כְּאָדָם מְגֹעָל, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹעֲלוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח”ג דַּף מ”א). ח. מְדַבֵּק נַפְשׁוֹ בַּסִּטְרָא אָחֳרָא וְגוֹעֵל נַפְשׁוֹ וְרוּחוֹ, וְרוּחַ הַטֻּמְאָה שׁוֹרָה עָלָיו (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח”ג דַּף מ”ב).

[יא] ) ובספר “אהבת חיים” מהצדיק חכם מנחם מנשה זי”ע פרשת שמיני הביא את דברי הצדיק הקדוש חכם יהודה פתיה זי”ע שגזירות נוראות התרגשו לבוא מחמת אכילת טריפות רח”ל.

[יב] ) מהגאון הקדוש המקובל האלוקי רבי נתן אדלער כהן צדק זצ”ל אב”ד באסקאוויץ ופראנקפורט דמיין יצ”ו בעל מחבר משנת רבי נתן הגהות ופירושים על ששה סדרי משנה, וספר תורת אמת אגדה וחידושי הלכה על התורה ושאלות ותשובות על ד”ח שו”ע

[יג] ) תשובה מן השמים על גודל ענין הטבילה: ובתשובות שהשיבו מן השמים לקדוש אחד מרבנן קמאי הרב החסיד רבינו יעקב הלוי ממרויש ומקרבלי זללה”ה אשר שאל על ידי התבודדות ותפלה והזכרת שמות הקדושים על ענין טבילת בעל קרי, והשיבו לו מן השמים בזה הלשון: “ועבדתם את ה’ אלקיכם” הוי אומר זו תפלה, אפשר טמא ומקריב קרבן, ואם תאמר שארי טומאות, אינו דומה טומאה היוצא מאונס לטומאה היוצאת מדעת, אינה דומה טומאה הבאה מחוץ, לטומאה היוצאת מגופו, ועזרא כשתקן, ברוח הקודש ראה ותקן. הדבר הזה גורם אריכות הגלות כי אם היתה תפלת ישראל כתיקונה כבר היה נשמע תפלתם זה ימים רבים. ועל הירושלמי: דע אילו היה עמהם בבית המדרש לא מצאו ידיהם, ועוד הרי חזר בו ואמר קודם תקנת עזרא נשנית משנה זו, הדבר ה זה גורם אריכות הגלות כי אם היתה תפלת ישראל כתיקונה כבר הי’ נשמע תפלתם זה ימים רבים, אך סבלות הגלות ולימוד התורה ומעשים טובים הם העומדים לישראל.

אם יטהרו שליחי ציבור בכל מקום ימהרו את ביאת הגואל

ואחר זה השיבו לו עוד בזה הלשון: שמענו מאחורי הפרגוד לטהר כל ישראל יחד אי אפשר, אך אם יטהרו שליחי ציבור בכל מקום ימהרו את ביאת הגואל, ובכל מקום מוגש לשמי ומנחה טהורה אבא אליך וברכתיך. – אחרי ראותי כל אלה שאלתי ליל ג’ י”ט כסלו אם התשובה הנזכר לעיל באו אל פי מאת ה’ והדברים נאצלו מרוח הקודש ויש בהם תועלת או טוב להסתירם ולהעלימם. ועל זה השיבו לו: תדע כי באמת המה דברי ה’ ודברים עתיקים ועתיק יומן אמרן והיום יום בשורה וחכינו עד אור הבוקר, ואחר שעה השיבו לו עוד בזה הלשון: והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן (רצה לומר, עזרא הכהן) העומד לשרת שם ומת האיש ההוא, והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, עד כאן לשון התשובה. (שאלות ותשובות מן השמים, סימן ה’, הובא ברדב”ז סוף ח”ה).

[יד] ) (ספר חבקוק פרק ג’ פסוק י”ב) בְּזַעַם תִּצְעַד אָרֶץ בְּאַף תָּדוּשׁ גּוֹיִם. ראה רש”י חבקוק (פרק ג’ פסוק י”ב) וזה לשונו: “בזעם תצעד ארץ”: – לגרש שבעה עכו”ם. ובמצודות דוד שם פירוש: תצעד ארץ – רמסת יושבי הארץ.

[טו] ) ידוע דרשות הרבים הוא מעלמא דפירודא הסטרא אחרא, ורשות היחיד הוא רשות הבורא עולם סטרא דקדושה כנסת ישראל, (ראה בתיקוני זהר (דף ס”ט עמוד א’), דרשות לחם שלמה לשמחת תורה דרוש ע’), והסטרא אחרא הוא המלאך המות, הוא הסמ”ך מ”ם, ואין לו זמן לעבוד בריטעיל ונעשה חכם ונעשה האלסעילער, וכל תכסיסי מלחמה של הסמ”ך מ”ם הוא, שמעמיד שוחטים ורבנים בכל מקום מסיטרא דיליה שהבשר לא יהיה כשר, וידוע שמערמת הסמ”ך מ”ם שלא לפתות כל יחיד ויחיד, רק מעמיד שוחטים ורבנים בכל מקום מסיטרא דיליה ועל ידי זה הכל ברשתו, רח”ל. – וראה מה שכתב בעל “תולדות יעקב יוסף” (פרשת נשא בד”ה העולה) וזה לשון קדשו: עתה התחכם היצר הרע שלא יצטרך לילך ולפתות וללכוד ברשתו כל יחיד ויחיד, רק יחיד אשר רבים נכשלים בו, והוא שמעמיד שוחט בעיר מסיטרא דיליה המאכיל טריפות לרבים וכולם נלכדו ברשתו, עיי”ש. ועל ידי זה מעבירם על הדת ונעשים אפיקורסים כמו שכתוב הדברי חיים בשו”ת (יו”ד חלק א’ סי’ ז’) כותב שעל ידי שוחטים שהיו קלים, הרבה קהילות התקלקלו בגרמניה, ועזבו את דרך היהדות רח”ל (עיין שם באריכות).

[טז] ) ראה בתיקוני זהר (דף ס”ט עמוד א’) וזה לשונו: בראשית יר”א שב”ת, (ובה) שבתותי תהא דחיל, יר”א תורה, יר”א ברי”ת, כמה דצריך נטירו דברית, דלא יעול ליה ברשו נוכראה, כגוונא דא צריך בר נש נטירו דשבת, דלא לאפקא מרשות היחיד ויעול ברשות הרבים, רשות היחיד איהי שכינתא, רחבו ד’ ואינון יקו”ק, וגבהו עשרה יו”ד ק”א וא”ו ק”א, רשות הרבים נחש אשת זנונים, סם דאל אחר דאיהו סמא”ל, ואיהו כללא דשבעין אומין, ואיהי חללה זונה, ובעלה חלול שבת איהו, ובגין דא מאן דאפיק מרשות היחיד לרשות הרבים חייב סקילה.ערוב איהו עמודא דאמצעיתא, וביה מטלטלין מבית לבית, דאינון שכינה עלאה ותתאה, ועלייהו אתמר את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו, דא מקדש יו”ד אות שבת, (דא ברית) דצריך לנטרא ליה בבת זוגיה, דאיהי קדושה דיליה, ברכה דיליה, דעלה אתמר ויברך אלקי”ם את יום השביעי ויקדש אותו, ויברך דא ברכה, ויקדש דא קדושה, ולגבי תרוייהו הוו נפקי קדמאי לקדמות כלה, והוו אמרי תרי זמני באי כלה באי כלה, בההוא זמנא קול חתן וקול כלה. עד כאן לשונו.

הצדיק הקדוש רבי שלמה זלמן עהרענרייך זי”ע משאמלויא (בעל שאלות ותשובות דרשות לחם שלמה): וכן יתאמץ כל אחד ואחד במסירות נפש שלא יפריעו חס ושלום העירוב שעשינו ברוך השם על צד היותר טוב, והארכתי בביאור הטובה הרבה של העירוב וכוונתו לעשות מרשות הרבים רשות היחיד הוא רשות הבורא עולם סטרא דקדושה כמבואר בספרים הקדושים, והוספתי דרש”י ז”ל כתב בפרשת וירא כי שם אלקים הוא לשון רבים, עיין שם בפסוק ויהי כאשר התעו אותי אלוקים, ושם הוי”ה ברוך הוא הוא לשון יחיד, (וחוץ מזה שם הוי”ה הוא רשות היחיד רחבו ד’ אותיות גבוה עשרה במילוי יו”ד אותיות, עיין במעשה רוקח מסכת שבת), וכשעושין עירוב נעשה מרשות הרבים רשות היחיד ונתהפך מדין לרחמים, משם אלוקים להוי”ה ברוך הוא, ונמתק הדין לרחמים, וזכות זה יעמוד לנו להשמר מכל יגון וצרה, ויתרומם קרנינו בפרנסה טובה, ונזכה להושע בדבר ישועה ורחמים במהרה בימינו אמן. (דרשות לחם שלמה לשמחת תורה דרוש ע’). – ובספר הקדוש אוהב ישראל (פרשת מסעי) וזה לשון קדשו: ולזה תיקן שלמה המע”ה נטילת ידים לכל דבר שבקדושה לאכילה שהוא במקום קרבן בעת הזאת, ולשארי דברים שבקדושה ובפרט בלילה בעת השינה אז הוא עיקר זמן אחיזה להם רחמנא ליצלן בהידים שהם התפשטות הכוחות. אמנם כשנותנים על הידים מים שהם בחי’ חסדים בזה מסירים אחיזתן. גם מי”ם הוא מספר ט’ יודי”ן משמות הק’ ע”ב, ס”ג, מ”ה, ב”ן. ועל ידי המים מחזירים ומדביקים הכוחות לשורשן הרמה בקודש. וזהו שאו ידיכם קודש (תהלים קלד, ב) היינו להעלותן לבחי’ קודש וכנ”ל. וזהו גם כן סוד רום ידיהו נשא (חבקוק ג, י) כי רו”ם הוא גם כן בחי’ חכמה קדישא. – ובזה נתבאר סוד נטילת ידים והוא נקרא בבחינת אבידה מדעת. כי בריאת העולמות היה על דעת זה למען יתעצם איש הישראלי כל ימיו בעבודת ה’ ולעבוד אותו באמת בעודו בחיים חיותו ולהעלות אלו הכוחות ויקבל שכר נצחי על זה מהאל הטוב והמטיב בחסדו. והעירוב הוא סוד אבידה שלא מדעת. כי נשמתו של אדם הראשון נחצבה מאתר עילאה וזיהרא קדישא, וכאשר בא לידו אותו מעשה האכילה מעץ הדעת טוב ורע אז כל הנשמות נתערבו בטוב ורע כי באדם הראשון היו כלולים נשמות ישראל כולם. וכן כשהאדם הולך אחר תאוות לבו ותוקף תשוקת חומרו ובא לידי חטאים רחמנא ליצלן אז על ידי זה מערב גם כן טוב ברע חס ושלום. וזהו בבחינת אבידה שלא מדעת ע”ד (סוטה ג.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. גם כי לא על דעת כן ברא הבורא ברוך הוא וברוך שמו את העולם כי אם לעבדו ולבחור רק בטוב סלה ולבל יהיה שום אחיזה להחיצונים על ידי מעשה בני אדם רחמנא ליצלן כי מפשעיהם לכל חטאתם רצה לומר על ידי המחשבות רעות רצה לומר שמביאם לזה יש אחיזה להחיצונים רחמנא ליצלן בהכוחות שבאו מעולם המחשבה וצריך להעלותן למקורן ולשורשן לעולם המחשבה שהוא בסוד שם ע”ב הק’ הוא הוי”ה במילוי יודי”ן.

ולזה תיקן שלמה המע”ה בחכמתו הנפלאה עירובין לשבת קודש והמוציא חוץ לעירוב הוא מוציא מרשות לרשות אחר. כי מבפנים לעירוב הוא רשות הקדושה והטוב, וחוץ להעירוב הוא רשות סט”א רחמנא ליצלן. ועל ידי העירוב יופרד ויתפרש אחיזתן לגמרי וישאר אך קודש לבד ואז אינו מעורב טוב ברע כלל כי עיקר אחיזתן נמשך מבחי’ יד השמאלי בחי’ גבור”ה שהוא מספר רי”ו. וסוד עירו”ב הוא ע”ב רי”ו. ועי”ז נכלל השמאל בהימין כי שם הק’ ע”ב הוי”ה במילוי יודי”ן הוא מקור ושורש החסד עליון. גם רי”ו אותיות ישנו בהשם הקדוש והנורא שם ע”ב המפורש היוצא מפסוקי (שמות יד, יט כא) “ויסע ויבא ויט” והבן זה. – ואז בימי שלמה המלך עליו השלום נשאר כולו טוב וחסד מזוכך על ידי חכמתו ועבודתו הקודש ואז היתה הסיהרא קדישא במילואה וטובה ולזה אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה (דח”י ב’ ט, כ) וכמבואר למעלה בפרשת פינחס. ועל ידי התיקון שעשה בזה בחכמתו והעלה הכל לשורשו לבחינת קוד”ש על ידי זה נעשה שמחה וחדוה ותענוג בכל העולמות להמשיך כל חדו וכל טיבו לכל העולמות ולהכנס”י לעילא ותתא. ולזה יצתה בת קול ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני והבן זה. – ובספר אוהב ישראל (לחג השבועות): וזה לשון קדשו: יש לומר, כי סוד העירוב הוא סוד יחוד וקישור עלמין עילאין בעלמין תתאין בסוד יחוד הוי”ה אדנ”י. לבל יהיה אחיזה לחיצונים רחמנא ליצלן. ולזה עיר של רבים צריכה שיור. כדי שלא תשתכח תורת רה”ר. כדפירש”י. והיינו כי רה”ר הוא מקום שיש אחיזה לחיצונים רחמנא ליצלן. וסוד העירוב הוא לקשר ולייחד הקדושה. לבל יהיה אחיזה לחיצונים רחמנא ליצלן. אמנם עם כל זה צריך לישאר מקום בחוץ לעירוב לאחיזתם. ולזה צריכים שיור לעירוב. אמנם כשישנו חמשים דיורין א”צ שיור. כי הנה כל רצועה שבא”י מרמזת לארץ חפץ החיים ארץ הקדושה סוד המלוכה הק’. וכמו שיש בעלמא דבינה סוד ה’ עילאה בסוד ה’ אותיות מנצפ”ך. וכ”א כלול מעשר והם חמשים שערי בינה, והוא בסוד חג השבועות הזה סוד שער הנו”ן כידוע ליודעי חן. ככה ישנו חמשים שערים בסוד המלוכה הק’ סוד ה’ תתאה. וצריך לייחדם ולקשרם יואגדו אלה באלה. אלו הנו”ן. באלו הנו”ן. לבל יהיה אחיזת החיצונים רחמנא ליצלן בהמלוכה הק’ חס ושלום רק שיהיה מלכותו בכל משלה ולסוד זה צריך שיור לעירוב כעיר חדשה שהיתה ביהודה שהיה בה נו”ן דיורין. כדי שיהיה מקום להשראת הק’ של נ’ שערי בינה העליונים הקדושים והבן זה, עד כאן לשונו. (וראה עוד באר מים חיים פרשת יתרו, ועיין עוד סדורו של שבת שורש ב’ ענף א’ בענין זה).

[יז] ) ראה בספר הקדוש באר מים חיים פרשת בהעלותך (פרק ח):

צריך לטבול בערב שבת קודש לברוח מרשות הרבים אל רשות היחיד יחודו של עולם

בערב שבת קודש בעת אשר יתחיל הארת השבת קודש ואז צריך האדם לעלות אל לבו בחינת הבשת האמור להתבייש במר נפש ממעשה החול ולבוא לבחינת תשב כנזכר. בא הרחיצה במים חמין להראות אשר צריך לטבול ברשפי אש להיות אש אכלה אש של היצר הרע, וזה הוא עיקר הטבילה שאדם צריך לטבול בערב שבת קודש לברוח מרשות הרבים אל רשות היחיד יחודו של עולם באש להבה אכלה סביב. ועל כן חיוב זה הוא מדברי נביאים ופסקי חכמינו זכרונם לברכה בגפ”ת. ואך אחרי זה צריך עוד לטבול בארבעים סאה המבואר בדברי הרב האר”י ז”ל. שהם המים המטהרים מכל טומאה לטהר את הגוף מכל מיני טומאות במים שהנדה טובלת בהן. והכל רמז על טבילת הלב במי הדעת שהוא העיקר כמו שאיתא ברמב”ם ז”ל (בסוף הלכות מקואות) כאשר הארכנו בזה בחיבורנו סידורו של שבת (שורש הראשון ענף ג’). אבל טבילת החמין הוא חיוב יותר כי כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר כנאמר. ובזה הנער בא אל המלך מלכו של עולם לקבל אור קדושת ה’ ועולה לבחינת קדם קדמתה למעלה מכל בחינות עולם הזה למקום התשובה הנקרא עולם הבא והוא שבת קודש הרומז ליום שכולו שבת בחינת עולם הבא. ואז הקדם מכפר ומכסה על האחור וזדונות נעשין זכויות. (באר מים חיים פרשת בהעלותך – פרק ח).

ראה עוד תיקוני זהר (דף ס’ עמוד א’), רעיא מהימנא (השמטות דף רס”ד עמוד ב’), רעיא מהימנא (במדבר פרשת פנחס דף רמ”ב עמוד א’), תיקוני זהר (דף כ’ עמוד א’), תיקוני זהר (דף ס”ו עמוד ב’)

[יח] ) הַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים בְּמִלְחַמְתָּם הַגְּדוֹלָה לְהַצִּיל אֶת עַם יִשְׂרָאֵל מִכְּלָיָה חַס ושלום.
הַבַּעַל שֵׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ רָאָה הַגְּזֵרָה הַנּוֹרָאָה שֶׁל אוֹשְׁוִיץ וְנִסָּה לְבַטְּלוֹ

מִכְתַּב שֶׁכָּתַב הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ רַבִּי יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם טוֹב זי”ע לַחֲבֵרוֹ הָרַב הק’ מ’ מָרְדְּכַי מטלוסט זי”ע

[“בֶּן גילו הַצַּדִּיק נִסְתָּר” – כָּךְ כָּתַב בְּכַמָּה מִכְתָּבִים מהבעש”ט זי”ע אֵלָיו]

בָּאִגֶּרֶת הַקֹּדֶשׁ [דַּף קעב] (יג), מִכְתַּב ס’ [נו’ 183]: [נִדְפַּס בְּסֵפֶר “הַתָּמִים” – יָצָא לָאוֹר בְּוַארְשָׁא י”ב לַחֹדֶשׁ תַּמּוּז שְׁנַת תרצ”ו – חוֹבֶרֶת רְבִיעִית] וְזֶה לְשׁוֹנוֹ:

ב”ה, אוֹר לְיוֹם ג’ ראה ת”ק טי”ת אוֹשְׁפִּיצִין,

לַחֲבֵרִי הָרַב הק’ מ’ מָרְדְּכַי מטלוסט

למע”ש (לְמַעַן שְׁמוֹ) תֵּכֶף לָבוֹא כִּי רוֹאֶה אֲנִי דְּבָרִים לֹא טוֹבִים עַל הַקְּהִלָּה, וְטוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד וְנַמְתִּיק סוֹד, “וְסוֹד ה’ לִירֵאָיו”, בִּטְחוֹנִי חָזָק שֶׁתֵּכֶף תָּבוֹא לְפֹה תִּקַּח אִתְּךָ הַכְּתָבִים הַיְּדוּעִים לְךָ מִמּוֹרֵנוּ הק’ נ”ע כִּי נְחוּצִים הֵם לִי. חֲבֶרְךָ דו”ש בְּאַהֲבָה נֶאֱמָנָה. יִשְׂרָאֵל בעל שם טוב מטלוסט. עד כאן.

וכן ידוע שהאחים הקדושים רבי ר’ אלימלך ורבי זושא זי”ע נדדו בגלות ממקום למקום לתקן את ישראל עד שהגיעו לאושפצין זו אושביץ, ושם הסמ”ך מ”ם לא נתנם לעבור, וחזרו חזרה. רואים מכאן עד כמה גדולה האחיזה של הסטרא אחרא בעון מאכלות אסורות, עד שגדולי הצדיקים הקדושים כדוגמת מרן הבעל שם טוב, רבי אלימלך ורבי זושא, ורבי נתן אדלער והדברי חיים מצאנז זי”ע לא עלתה בידם לתקן את הקילקול הנורא ובלי התיקון נגזרה הגזירה רח”ל וכל האבידה הנורא של יותר מששה מיליון יהודים קרתה בגלל זה, ועוד רואים בזמנינו כמה רח”ל יתומים ואלמנות וגזירות נוראות ומשונות, וכל זה בגלל החטא הנורא של מאכלות אסורות. ותודה להשם יתברך שזיכה על ידינו לעשות 400 ספרים על עניני כשרות ומאכלות אסורות, על שחיטה ניקור חלב ודם, שהם כנגד 400 מחנה עשו דקליפה כנודע. ואפשר לפרש דהא דמרדכי הצדיק לבש “שק”, כדי לתקן את ענין הנ”ל,”שק” גימטריה 400 [ראה באריכות בראשית חכמה].

[יט] ) והנה כתבנו לעיל, דמכח חטא אדם הראשון נעשה מן אות אל”ף אות עי”ן, וזהו בתיבות “כתנות עור”, שהיה צריך להיות “אור” – באל”ף, ולכן “נרגן מפריד אלוף” (משלי טז, כח), כמבואר ענין זה בכמה ספרי מקובלים (עיין של”ה ח”א, מאמר בית דוד, דף טז.), והאבות תיקנו חטא ופגם זה על ידי שלש תפילות: שחרית, מנחה, ערבית – שהן ראשי תיבות “שמע”. והנה ידוע (עיין זוהר חלק א’, דף קס”ז עמוד א’, ותיקוני זוהר בסופו, תיקון י’, דף קמ”ז עמוד ב’), שמכח חטא אדם הראשון גברו שתי קליפות: שור וחמור, וחמור הוא קליפת ישמעאל, ושור הוא קליפת אדום, ותיבות “אדום”, “ישמעאל” הן גימטריא תק”ב, כמנין השנים שהיו האבות חיים בעולם הזה, כי אברהם היה חי קע”ה שנים, יצחק – ק”פ שנים, יעקב – קמ”ז שנים, קע”ה וק”פ וקמ”ז – צרפם יחד – יהיו תק”ב שנים, כי האבות הן בקדושה נגד הקליפה. וזהו הסוד (שמות כב, ל) “ובשר בשדה טריפה[יט] לא תאכלו”, כי “בשר” הוא גם כן גימטריא תק”ב, וקל להבין. [ויש להוסיף דקליפת עמלק הוא נקרא “כלב” ומדתו חצוף ועז פנים, וחשב המילים “כלב עז פנים וחצוף” בגימטריה עם ד’ תיבות 503 = בשר עם הכולל 503, שכאשר חס ושלום נכשלים בבשר טרף, זה כוח עמלק. ובזה נרמז גם דברי המשנה (סוף סוטה), פני הדור כפני הכלב, ולתקן זאת מוכרחים להינצל ולהזהיר את הרבים על הכשרות].

והנה זה ידוע, ש”ראשית גוים עמלק” (במדבר כד, כ), מזרע עשו הרשע, ויש לו אחיזה באל אחר, כי “עמלק” הוא גימטריא ר”מ – כמנין “אל אחר” (שמות לד, יד), שהוא גם כן גימטריא ר”מ, וכנגדו בקדושה הוא “רוח הוי'” (שופטים יא, כט). והנה כנגד שתי קליפות שור וחמור, יש בקדושה משיח בן דוד, דהוא יתגבר על הקליפה של חמור בסוד (זכריה ט, ט): “עני ורוכב על החמור”, ומשיח בן יוסף איקרי “שור”, כמו שאמר הכתוב (דברים לג, יז): “בכור שורו הדר לו”.

והנה איתא בזוהר (עיין חלק ג’ דף קכ”ד עמוד ב’, וזוהר חדש רות, דף ק”א ע”ב), כי מבין שתי הקליפות הנזכרות לעיל, דהיינו מקליפות שור וחמור, יצא קליפה אחת הנקראת “צפע”, כי “משורש נחש יצא צפע” (ישעיה יד, כט), ו”צפע” גימטריא “עמלק” – ר”מ, ולכן צריכין אנו לכתוב בספר תורה במי עפץ (עיין גיטין דף י”ט עמוד א’) שהוא אותיות “צפע” בהיפוך אתוון, ובזה אנו מכניעין הקליפה של צפע, מה שאנו כותבין הספר תורה במי עפצין.

ונחש הוא ראשי תיבות: נחש, חמור, שור – שהן שלש קליפות הראשונות שבשבעים אומות. וקליפות “שור” “חמור” גימטריא “צרעת”. ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה פ”כ, ד) הני סלעין דנחש היא צרעת, ולפי שהנחש דיבר לשון הרע, נלקה בצרעת.

והנה קליפת צפו בן אליפז, בן עשו, שהשר שלו הוא סמא”ל ולילית הרשעה, עשו בקטרוגם חורבן גדול בארץ פולין וליטא כמו שכתבתי לעיל (בד”ה והנה הנעלם), ולקחו השונאים בעוונותינו הרבים הספרי תורה שנכתבים בקדושה על גבי העור מצד בשר, שהוא גימטריא תק”ב, ולא על גבי דוכסוסטוס, שהוא מצד השערות, ונכתב דוקא במי עפץ, שהוא נגד קליפת עמלק. ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (עבודה זרה דף י”ח עמוד א’) בספר תורה שנשרף עם רבי חנינא בן תרדיון, אותיות פורחות והקלף לחוד נשרף. וכן בגזירות פולין היו נשרפים כמה אלפים ספרי תורה, שאותיותיהן פרחו, והקלף והעפץ נשרף. והשונאים אינם יודעים, שמכח זה אין להם שום אחיזה בקדושה, כי התורה ציותה (שמות כב, ל) “ובשר בשדה טריפה לא תאכלו” – באכילה הוא אסור, אבל מותר לכתוב על גבי עור נבילה וטריפה, ובזה היה להם אחיזה בקדושה, ואחר שנשרפו הספרי תורה – מאותו היום נתמעטו כח הקליפות הנזכרות לעיל, ויפריח כח שור וחמור שבקדושה, שיבואו תרין משיחין: משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, והמקדש של מעלה ירד למטה.

[כ] ) ועוד אפשר לפרש: חייב איניש לבסומי עד דלא, כלומר שיקיים בעצמו את הלאו דלא תגורו מפני איש, וזה אפשר על ידי יין כמו שאמרו בגמרא (בבא בתרא), פחד קשה יין מפיגו, [אפשר עוד לפרש יינה של תורה מפיגו, שזה תורת הסוד שהלומד זוה”ק מקבל יראת שמים ואומץ ועזות דקדושה], ואז, ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, שיש הנראה כמרדכי ובאמת הוא ארור המן, ויש הנראה כהמן ובאמת הוא ברוך מרדכי, ועל ידי היין לא ירא מפני איש ויאמר את האמת, (מח”ב).

[כא]) 172 גימטריה – עקב לרמז שהם המציקים בזמן העקב, והם מעכבים הגאולה, ואם זוכים לי’ – כלומר יראת ה’ זוכים לתתן אמת ליעקב – ומגלים את כל האמת מי שייך לערב רב ומי הוא מצדיקי האמת.

[כב]) וכידוע האחים הקדושים רבי אלימלך ורבי ר’ זושא זי”ע הלכו וטיהרו את כל מקומות היהודים עד שהגיעו לאושוויץ, ושם נגלה עליהם השטן רח”ל ואיים עליהם שאם לא יחדלו מכאן – אז יהפוך את כל העולם לחסידים שלהם, ומזה פחדו שהחסידים שלהם יהיו שליחים של הסמ”ם מ”ם, ומי יודע מי באמת חסיד של אמת.

[כג] ) ומסופר על הצדיק הקדוש המקובל האלוקי רבי סלמן מוצפי זי”ע, שהיה עושה תפילות ותיקונים ויחודים אצל קברי צדיקים כדי לבטל את הגזירה הנוראה ופעם אחת כאשר הרבה להתפלל ולכוון בקבר רחל אימנו, הראו לו מן השמים נחש בעל כמה ראשים שרצה להורגו, וכששאל את אחד המקובלים הגדולים אמר לו שהרשע ימ”ש הוא קליפה מאוד קשה,ושלא יסתכן בנפשו.

[כד]) אחד מן המסמכים שיצא לאור:

מסמך 671

מַצָּב הַנִקּוּר בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית

יְהוּדִים יְקָרִים מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ מְחַכֶּה לָנוּ שֶׁנַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה וְיָבוֹא אֵלֵינוּ בִּמְהֵרָה.

בֵּית דִּין צֶדֶק מִירוּשָׁלַיִם הֶחְלִיט שֶׁכָּל אֵלּוּ שֶׁרוֹצִים לְקַבֵּל סְמִיכָה עַל נִקּוּר בְּתוֹר מְנַקֵּר מֻמְחֶה שֶׁאֶפְשָׁר לִסְמֹךְ עָלָיו, עֲלֵיהֶם לַעֲמוֹד לִבְחִינָה לִפְנֵי הָרַבָּנִים הַגְּאוֹנִים הָרַב הַגָּאוֹן רַבִּי מָרְדְּכַי מַלְאֲכֵי שֶׁלִּיטָ”א וְלִפְנֵי הָרַב הַגָּאוֹן רַבִּי בָּרוּךְ מֵיְיזְלִישׁ שְׁלִיטָ”א וְאַחֲרֵי אִישׁוּרָם בַּחֲתִימַת יָדָם יִתְּנוּ הבד”צ הַסְּמִיכָה שֶׁלָּהֶם.

                יְדִידְכֶם הק’ הַדַּל שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל זַלְמָן בְּרִיזְל

יַרְחוֹן תּוֹרָנִי הַלָּזֶה הוֹפִיעַ בָּעִיר סַאטְמֶער שְׁנַת תרצ”ו, בְּעֵת שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּרַבָּנוּת כ”ק אַדְמוֹ”ר הגה”ק רַבֵּנוּ יוֹאֵל מִסַּאטְמֶער זַצַ”ללה”ה. וְהוֹפִיעַ עַל יְדֵי הרה”ג מוֹהֲרַ”ר שְׁמוּאֵל שְׁוַוארְץ זַצַ”ל בֶּן בְּנוֹ שֶׁל הַקּוֹל אַרְיֵה זַצַ”ל, וְהָיָה בֶּן בַּיִת אֵצֶל רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ מִסאַטְמעֶר זְיָ”ע וְלֹא עָשָׂה שׁוּם דָּבָר קָטָן אוֹ גָּדוֹל בָּעִיר בִּלְתִּי הַסְכָּמַת רַבֵּנוּ זַצַ”ל

לֶקֶט שְׁנַת ו’ גִּלָּיוֹן ב’ ששנ”ה

לְאַפְרוּשֵׁי מֵאִיסּוּרָא סִימָן י”ט

לְהִתְוַדַּע וּלְהִגָּלוֹת לְהָעוֹמְדִים עַל הַפְּקוּדִים לְהַשְׁגִּיחַ בְּעִנְיְנֵי נִקּוּר כִּי הַשַּׁמְנוּנִית שֶׁעַל הַכָּבֵד הוּא אִסּוּר מִדִּין חֵלֶב גָּמוּר דְּמִלְבַד מַה שֶׁמְּבֹאָר בְּסִפְרֵי נִקּוּר: דִּבְאוֹתוֹ צַד שֶׁהַמָרָה תְּלוּיָה בָּהּ חֵלֶב הַדָּבוּק שָׁם הוּא חֵלֶב שֶׁל הַיֶּתֶר שְׁבְּקֵיבָה שֶׁאָסוּר, עוֹד נִשְׁרַשׁ וְנִצְמַד שָׁם מֵחֵלֶב שֶׁעַל בֵּית הַכּוֹסוֹת שֶׁהוּא הַשִּׂמְלָה שֶׁקּוֹרִין פְּרוּסָה שֶׁאָסוּר וְעָנוּשׁ כָּרֵת ר”ל, וַיַּעַן כִּי הַכּוֹתֵב דִּבֶּר עִם אֵיזֶה מַשְׁגִּיחִים וְלֹא חָלוּ וְלֹא הִרְגִּישׁוּ שֶׁיֵּשׁ שׁוּם אִסּוּר בְּשַׁמְנוּנִית הַכָּבֵד אֲפִילוּ מִטַּעַם הא’ וּמִילְתָא דִּשְׁכִיחָא שֶׁהַנָּשִׁים לוֹקְחוֹת מְהַדְּקוֹת הָרֵאָה וְהַכָּבֵד מְחֻבָּר כְּמוֹת שֶׁהוּא וְלָאו כּוּלֵּי עָלְמָא דִּינֵי גְּמִירֵי, עַל כֵּן צָרִיךְ לְעוֹרֵר וּלְהַזְהִיר עַל זֶה לְהָסִיר הַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת מִקֶּרֶב יִשְׂרָאֵל. עוֹד צָרִיךְ לְהַזְהִיר עַל מַה שֶׁקָּרוֹב לְהִפָּסֵד בְּמַה שֶׁשָּׁכִיחַ שְׁבְהָרֵיאוֹת מִן הַדַּקּוֹת נִשְׁאַר שָׁם מֵהֶחָצֵר הַכָּבֵד שֶׁקּוֹרִין פְלעֶקִין וְיֵשׁ שָׁם ב’ קְרוּמִים וּקְרוּם א’ שְׁלְצַד הַכָּבֵד אָסוּר מִשּׁוּם חֵלֶב הַקֶּרֶב הַמֻּנָּח עָלָיו וּבְקַל יְכוֹלִין לָבוֹא לִידֵי מִכְשׁוֹל בָּזֶה, מֵחֲמַת כִּי שְׁכִיחָא מִילְּתָא וְלָאו כּוּלָּא עָלְמָא דִּינֵי גְּמִירֵי, עַל כֵּן חוֹב עַל הַמַּשְׁגִּיחִין לְקַיֵּם מאחז”ל חֲזָקָה עַל חָבֵר שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא מִתַּחַת יָדוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְתֻקָּן.

גַּם בְּעִנְיַן הַכָּבֵד הַלָּבָן הַנִּקְרָא וֵוייסֶע לֶעבֶּער שֶׁמְּבֹאָר בְּסִפְרֵי הַנִקּוּר שֶׁלֹּא לְבְשׁוּלו מֵחֲמַת חוּטֵי הַדָּם הַמְּרֻבִּין בָּהּ כִּי אִם לְנַקְרוֹ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ לִצְלוֹתוֹ דְּאִם נִשְׁאַר אֵיזֶה חוּטֵי דָּם, נוּרָא מְשְׁאָב שֹׁאֵב וְאַחַר כָּךְ מִי שֶׁרוֹצֶה לְבַשְּׁלוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, וְהִנֵּה הַרְבֵּה טַבָּחִים מוֹכְרִין זֹאת בְּשֵׁם גְראַשִׁיצְל אוֹ פְרעֶזִיל בְּלִי שׁוּם נִקּוּר וּבִלְתִּי הוֹדָעָה לְהַבְחִין בֵּין צְלִי לְבִשּׁוּל, עַל כֵּן גַּם בָּזֶה הַחִיּוּב עַל הַמַּשְׁגִּיחִים שֶׁיִּתְּנוּ עֵינֵיהֶם עֵינָא פְּקִיחָא לְהַשְׁגִּיחַ עַל זֶה.

[כה]) הֶעֱרָה הַמְקוּבָל הָאֶלוֹקִי רַבִּי מָרְדְּכַי שַׁרְעַבִּי זְיָ”ע – אָמַר עָלָיו – שֶׁהוּא רֹאשׁ הַל”ו צַדִּיקִים נִסְתָּרִים – וּבַזְּמַן הַשּׁוֹאָה הַנּוֹרָאָה גִּילוּ לְכַמָּה צַדִּיקִים מֵהַשָּׁמַיִם – שֶׁחָכָם מְנַחֵם מְנַשֶּׁה זְיָ”ע [עִם עוֹד כַּמָּה צַדִּיקִים] בִתְפִילָתוֹ הַמְּיֻחָדוֹת יָגֵן עַל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יְגִיעַ לְשָׁם הַשּׁוֹאָה ה”י. וְהָלְכוּ אֵלָיו רַבִּי יְהוּדָה צָדְקָה זי”ע (רֹאשׁ יְשִׁיבַת פּוֹרָת יוֹסִף) וְעוֹד גְּאוֹנִים עַד שֶּׁהֻצְרַךְ לְהַסְכִּים – וּבִתְנַאי שֶׁלֹּא יְגָּלוּ. וּמִכָּאן רוֹאִים עַד כַּמָּה גָּדוֹל כוֹחוֹ בַּשָּׁמַיִם.

[כו] ) וּבְזֹהַר בְּהַעֲלֹתְךָ (דַּף קנב.) קָרֵי לָעוֹסְקִים בְּחָכְמַת הָאֱמֶת אִינוּן דַּהֲווּ קָיְימֵי בְּטוּרָא דְּסִינַי.

וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: חַכִּימִין עַבְדֵי דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, [החכמים שהם עבדים של מלך העליון], אִינּוּן דְּקַיְימוּ בְּטוּרָא דְּסִינַי, [אותם שעמדו על הר סיני], לָא מִסְתַּכְּלֵי אֶלָּא בְּנִשְׁמְתָא, דְּאִיהִי עִקָּרָא דְּכֹלָּא אוֹרַיְיתָא מַמָּשׁ וְכוּ’ [אינם מסתכלים אלא בנשמת התורה שהיא עיקר כל התורה ממש, כלומר שיודעים שבסיפורים וגם בגופי התורה יש פנימיות, שהם רזי התורה והכוונות שצריך לכוון בכל מצוה ומצוה]. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. [וְנִכְתַּב בְּצִדוֹ, אָמַר מַּעְתִּיק: מַשְׁמָע אוֹתָם שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים סוֹדוֹת הַתּוֹרָה לֹא עָמְדוּ עַל הַר סִינַי]. וּלְזִמְנָא דְאָתֵי, זְמִינִין לְאִסְתַּכְּלָא בְּנִשְׁמְתָא דְנִשְׁמְתָא דְאוֹרַיְיתָא. [ולעתיד לבוא הם עתידים להסתכל ולהתבונן בנשמה של הנשמה של התורה, כי אחר תחיית המתים עתיד הקדוש ברוך הוא לדרוש תורה חדשה בסודות נעלמים, מה שאי אפשר בזמן הזה לידע מהותה.] (הביאור מהפירוש מתוק מדבש).

וּמַמְשִׁיךְ וְאוֹמֵר הַגָה”צ הָרַב פְּתַיָּה זי”ע: וְנִרְאֶה לִי בְּבֵאוּר כַּוָּנָתוֹ כִּי בִּתְחִלָּה כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת הָאֱלֹקִים הָיוּ מִתְיַצְּבִים בְּתַחְתִּית הָהָר וְאַחַר כָּךְ נֶאֱמַר: “וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק”, כִּי הָיוּ יְרֵאִים פֶּן תֹּאכְלֵם הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְיָמוּתוּ. וְהָיָה מִקְצָת מֵהָעָם שֶׁהָיוּ שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים לִקְרַאת הַשְּׁכִינָה וְלֹא רָצוּ לָזוּז מִמְּקוֹמָם הָרִאשׁוֹן לַעֲמֹד מֵרָחוֹק אֲפִילוּ אִם יָמוּתוּ מַמָּשׁ, וַעֲלֵיהֶם הוּא מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַנִּזְכַּר “אִינּוּן דְּקַיְימוּ בְּטוּרָא דְּסִינַי”, כְּלוֹמַר וְלֹא נָעוּ וְעָמְדוּ מֵרָחוֹק אֶלָּא עָמְדוּ בְּטוּרָא דְּסִינַי מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, וְלָכֵן הֵם זוֹכִים לְחָכְמַת הָאֱמֶת. וְאוֹתָן הַנְּשָׁמוֹת אֲשֶׁר נָעוּ עִם הָעָם וְעָמְדוּ מֵרָחוֹק, כֵּן הֵם עוֹשִׂים גַּם עַתָּה שֶׁנָּסִים וְעוֹמְדִים מֵרָחוֹק לְחָכְמַת הָאֱמֶת, מִיִּרְאָתָם פֶּן תֹּאכְלֵם הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת.

[כז]) תחקיר מיוחד של שופרניוז מגלה פרטים חדשים-ישנים אודות שורשי האנטישמיות האירנית. מסתבר, שאיראן היתה בעלת הברית הקרובה ביותר להיטלר בתקופת מלחמת העולם השניה, ואזרחיה ממש סגדו לצורר היהודים אדולף היטלר ימח שמו. האיראנים של אז ניסו לעשות את הכל כדי לשכנע את הנאצים להשמיד גם את היהודים שבארץ ישראל. השואה, מסתבר בכלל לא זרה לאיראנים…

התחקיר המעניין של שופרניוז, שמזכיר לנו שלא רק האירנים רצו לשלוח אותנו לאלאסקה, אלה גם “ידידינו” מהמערב (אמנם בתור “עבדים”, אלא שהבעיה היתה שאלאסקה לא הסכימה שיגיעו אליה יהודים, למרות שהיה מדובר בפליטים מגרמניה הנאצית).

לא זו בלבד, אלא שמסתבר גם שעצם שינוי שמה ההיסטורי של “פרסל”איראן” הגיע בהשראת הנאציזם ותאוריית הגזע הנאצית הידועה לשמצה. ע”פ ספרו של ההסטוריון האמריקאי אדווין בלאק, השאה הפרסי בתקופת הנאצים, רזה שאח פאהלאבי, כל כך התלהב מתאוריית הגזע, ומעליונות הגזע הארי, שהוא ראה את הפרסים משתייכים אליו, ולכן שינה את שמה של פרס ל”איראן“, שם שמשמעותו בפרסית אינו אלא: “הגזע הארי!”

אירן של אז היתה המוקד של כל הפעילות הנאצית במזרח התיכון. יהודי בבל נושאים עימם צלקת קשה מה”פארהוד”, אותם פרעות אנטישמיות בחג השבועות 1941, שבהם טבחו הערבים ביהודי בגדאד ושללו את ממונם, בזמן נסיון ההפיכה הנאצי בעיראק. מסתבר שכל ההוראות למה שקרה באותה התקופה יצאו מאיראן, ולאחר שהמרד דוכא, נמלטו מתכנניו – לאירן.

התחקיר המקיף של שופרניוז, מגלה פרטים רבים נוספים על זהותה של אירן של היום, ומזכיר לנו שלמעשה המשטר הידידותי באירן (שחוסל ב-1979 ע”י המהפכה של חומייני, שהחזירה את אירן לשורשיה האנטישמיים) הוקם רק לאחר שהבריטים פלשו לאירן והקימו את המשטר הזה.

התחקיר גם מזכיר את שלושת דיוויזיות האס-אס הנאציות המוסלמיות של המופתי של ירושלים (שנמלט לאירן, ולאחר מכן לברלין) שנודעו לשמצה בשל מעשיהם הזוועתיים נגד יהודים בתקופת השואה, בעיקר באיזור בוסניה. מתוך 30,000 הרוצחים המוסלמים שהיו בדיוויזיות אלה, היו יחידות שלמות של נאצים-איראניים, שגוייסו בגלוי באיראן.

כפי שאפשר לראות, אכן נושא השואה כלל אינו חדש לאיראנים…

ההערצה המדהימה של האיראנים לנאצים, הביאה אותם לתלות שלטים ברחבי השווקים של טהרן, בתקופת השואה ומלחמת העולם השנייה, שבהם מצהירים מוסלמים השיעיים האנטישמיים של אירן: “בשמיים א-ללה הוא אדונכם, אבל על הארץ: אדולף היטלר (ימ”ש(“.

אגב, מבדיקה מהירה שביצעתי באינטרנט גיליתי ברשימת המפלגות הפאשיסיטיות בעולם, שבאיראן היו 3 מפלגות נאציות (אפשר לראות את הכיתוב “Nazi” לייד שמותן), ששתיים מהן על פי הנאמר עדיין פעילות. תשוו את הדגל של “המפלגה הנאציונל סוציאליסטית של איראן” עם הדגל של הנאצים

ועל זה נאמר, “מה שהיה – הוא שיהיה, ומה שנעשה – הוא שייעשה”) קהלת א, ט). מגילת אסתר מגלה לנו, ששורשי עמלק השונא ההיסטורי לעם ישראל, נמצאים דווקא בפרס. כזכור, המן העמלקי היה פרסי, וגם אחשוורוש הפרסי עפ”י חז”ל רצה לא פחות מהמן לחסל את כל היהודים בעולם (ר’ משל התל והחריץ בגמרא מגילה י”ד ע”א. כמו כן חז”ל מספרים שכשאמר לאסתר המלכה “עד חצי המלכות” הוא התכוון עד לבקשת המשך בניית בית המקדש, שהפרסים הורו להפסיק את בנייתו באותה תקופה, משום שאחשוורוש היה מוכן לעשות הכל – חוץ מזה).

אמנם עשרת בניו של המן נתלו, אך זרעו של המן לא חוסל (וכמובן שזרע עמלק ממשיך להתקיים עד ביאת גואל צדק), וכמו ש”מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק” (מסכת סנהדרין דף צ”ו ע”ב), כך גם צאצאים אחרים שלו, מן הסתם, המשיכו להתקיים. חז”ל מספרים במדרשים השונים על מגילת אסתר, שרבים מהעמלקים שבאותה תקופה הסתירו את שנאתם ליהודים ועשו את עצמם כאוהבי היהודים (כמדומני שזה מובא בדברי חז”ל על “ורבים מעמי הארץ מתייהדים”), אך נשארו בסתר אנטישמים עוד יותר, ומן הסתם הרימו את ראשם בהמשך הדרך.

אגב, מעניין לציין שבקובץ “ירנן יעקב” היתה בעבר התייחסות לנשיא איראן הנוכחי אחמדי-ניז’אד כאותו המן שחז”ל אומרים שעתיד לקום באחרית הימים, אם עם-ישראל לא יעשה תשובה.

הגרעין האירני:

נשיא אירן אחמדינג’אד

אלסקה אקספרס: הרעיון שנתן נשיא אירן השבוע להגלות את היהודים ל.. אלסקה אינו חדש. הוא הוצע בימי השואה ודוקא ב…וושינגטון

לזכותו של נשיא אירן יאמר שהוא אינו נוהג לשמור דברים בבטן. בנאום חגיגי שנשא במסגרת ועידה שנערכה בטהרן בחדש אוקטובר תחת הכותרת ”עולם ללא ציונות” הצהיר האיש בפשטות: ”את ישראל צריך למחוק מעל המפה”.
אם בתחילה היה מי שחשב שמדובר בפליטת פה מביכה של פוליטיקאי טירון, בא מחמוד אחמדינג’אד והראה לכולם שהוא מתכוון בדיוק למה שאמר. בחדשים האחרונים חוזר נשיא אירן ומשמיע שוב ושוב את הגיגיו האנטישמים קבל עם ועולם. לדידו השואה אינה אלא מיתוס שהיהודים בדו מלבם, מדינת ישראל עתידה להשמד בנשק גרעיני אירני במסגרת מלחמת התרבויות הקרבה ובאה בין העולם המערבי לבין האימפריה האסלאמית שיעודה הוא ”לשלוט בכל פסגות ההרים של העולם” כלשונו של השליט מטהרן ואילו את היהודים – יש להניח שכונתו למעטים שישרדו את האפוקליפסה האירנית המתוכננת – יש לשלוח למקום אחר. לאן בדיוק? לנשיא האירני יש שפע של הצעות מקוריות. מבחינתו את היהודים אפשר לשלוח לגרמניה, לאוסטריה, לקנדה ואולי לארה”ב. נכון לשבוע שעבר הצעתו העדכנית של הפרסי המזוקן היא לשלוח את היהודים דוקא ל…אלסקה.

[כח]) ועיין מהרש”א בחידושי אגדות יומא (פ”ו ע”א) על הפסוק כי אנכי בעלתי וגו’, שכולם יחזרו בתשובה על ידי שיעמיד הקב”ה מלך כהמן ומחזירן למוטב, עיי”ש.

[כט]) בשיעור המוקלט פרשת וארא, של כבוד הרב שמעון דהן שליט”א, הוא אמר בין שאר הדברים, כשהזכיר את נשיא אירן, ששמו עולה בגימטריה כשמו של הצורר העמלקי מפרס העתיקה, המן הרשע.

האמת היא שהיה קשה לי קצת להבין לפי איזה חשבון הגיע כבוד הרב לגימטריה הזו, אבל בס”ד נראה לי שייתכן שהבנתי את החישוב הנכון.

שמו של נשיא איראן, כפי שאנחנו מכירים אותו הוא מחמוד אחמדינג’אד. אבל מסתבר שזה לא בדיוק השם שלו…

השם של נשיא איראן נכתב כך בפרסית: محمود احمدی نژاد, האות המסומנת באדום היא האות שגורמת את הבלבול בהגיית שמו של הנשיא הפרסי. השפה הפרסית אמנם משתמשת מזה מאות שנים באלף בית הערבי, אך ההגייה של האותיות בפרסית שונה מהגייתם בערבית. הגיית האות “ח” באלף בית הערבי, נעשית על ידי הפרסים כהגיית האות ה”א. רק הגיית האות ח’א (כמו כ’ רפויה) הערבית נהגית כמו בערבית (מי שרוצה פרטים נוספים להגייה הפונטית הפרסית יוכל לבדוק באינציקלופדיה. אגב, האות ژ היא תוספת פרסית לא”ב הערבי, והיא נהגית כ-ז’, כמו J בצרפתית. לכן הפרסים הוגים את שמו של הנשיא האיראני בתור “מהמוד אהמדי נז’אד“.

כעת אפשר לראות ששמו הפרטי של הנשיא האירני, כפי שהאירנים הוגים אותו, כפי שהוריו קראו לו כשנולד, שונה מכפי שהוא נכתב בתקשורת.

אם כן שמו הפרטי של הנשיא האירני הוא “מהמוד”, תשאירו את ה”מה” ההתחלתיים, ו’+ד’=י’, תוסיפו את ה-מ’ השניה ותקבלו 50 :כלומר נ’, והנה מצאתם ש”מהמוד” הוא בדיוק המן

אגב, קראתי לפני מספר חודשים חידוש של מישהו, לגבי השם השני של הגמד האירני: “אהמדי“. למעשה השם “אהמדי נז’אד” משמעותו הוא נצר למשפחת אהמד, וזה מזכיר מאוד את שם משפחתו של המן, כמתואר במגילה: “המן בן המדתא האגגי” (אסתר ג(.

[ל] ) וְכָתוּב בְּמִדְרָשׁ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עָנָה לְנֹחַ, אֲנִי אָמַרְתִּי לָךְ לַעֲשׂוֹת תֵּבָה שֶׁאֲנִי מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, הָיִיתָ צָרִיךְ לֵילֵךְ לִצְעֹק וּלְעוֹרֵר אֶת הָאֲנָשִׁים מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, הָיָה לָךְ זְמַן 120 שָׁנָה, וְלֹא עָשִׂיתָ כְּלוּם רַק דָּפַקְתָּ מַסְמְרוֹת וְעֵצִים, וְאִם בָּאוּ אֵלֶיךָ אָמַרְתָּ לָהֶם שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לְהָבִיא מַבּוּל לְעוֹלָם, וְצָחֲקוּ מִמְּךָ, וְאַתָּה עוֹד שׁוֹאֵל אֵיפֹה הָרַחְמָנוּת שֶׁלִּי?

[לא]) בספרו של האדמו”ר מטאש שליט”א מופיע גירסה שמדובר ברבי לייב שרה’ס זי”ע.

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*