logo
מאגר ספרי הזוהר העולמי דף הזוהר היומי -הרב סיני

שאלות ותשובות בבית דין של מעלה- חלק מ”ב

דין תורה- חלק קדמי

שאלות ותשובות בבית דין של מעלה

חלק מב

הצדיק – הגאון הצדיק, האדמו”ר ראש ישיבה וכו’ מגיעים לעולם האמת!!!

תראו איזה ברוך הבא הוא מקבל!!!

נתרכז כעת רק על שאלות מסוימות שכוללים את  הכל, ושאם היה עושה את זה היה יכול לפטור את עצמו מכל שאר השאלות! [כי הזוהר הקדוש מטהר את כל האדם מכל החטאים]

פסק דין גדול ונורא בבית דין של מעלה – מי הם האשמים האמתיים על כל הרציחות של עם ישראל?

דין תורה בבית דין של מעלה לראשי ישיבות, מנהיגי ישראל, ומחברי ספרים שיש להם השפעה על מאות אלפי ישראל, הרבנים הדרשנים ברדיו, [ויש להם הרבה שומעים], מחזירי בתשובה בתקשורת האלקטרונית, מנהיגי תחנת רדיו, מוציאי העלונים, כל אחד לפי כמה אנשים שומעים בקולו, והיה יכול להשפיע עליהם!!!

הצדיק אבד ואין איש שם על לב …. נפטר והלך לעולמו

בית דין: “האם אמרת בכל הדרשות שלך שכל אחד צריך ללמוד דקה אחת או שתיים ושלש ביום זוהר הקדוש?

נשיא מועצת גדולי התורה, ראש ישיבה הגאון הצדיק, האדמו”ר וכו’: הייתי עסוק בלימוד הש”ס בבלי וירושלמי ולגמור 10 פעמים לכל הפחות לפני שאני יניח את העולם הזה לבוא לעולם הבא עם סחורה טובה!!!

דין תורה בבית דין של מעלה על המלחמה בערב רב

הראש ישיבה הגדול והמפורסם הלך לעולמו, ועשו לו לויה גדולה והספדים מרובים. כמה צדיק היה וכמה תורה למד ולימד. אבל האמת התגלה בבית דין של מעלה.

הוא מוצב לפני בית הדין.

בית דין: אתה הוא הגאון והראש ישיבה הגדול והמפורסם פלוני בן פלוני?

ראש ישיבה: אני.

בית דין: למה לא לחמת נגד הערב רב?

ראש ישיבה: מי אמר שצריכים ללחום!

בית דין: הלא הוא דברי אלוקים חיים מהתנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי זי”ע, וכתבי האריז”ל מראה מקום ודרך לשבים, [כי לא ידח ממנו נידח], למען ידעו את הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון.

 

פרק א

יָדוּעַ גֹּדֶל עִנְיַן חִיּוּב הַלִּמּוּד וְלַחְקֹר מַעֲשֵׂי וְעִנְיַן הָ”עֶרֶב רַב”, וְאֵיךְ שֶׁצְּרִיכִים לִלְחוֹם נֶגְדָּם, שֶׁמְקַלְקְלִים אֶת כָּל עַם יִשְׂרָאֵל בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְעוֹקְרִים כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבְּתוֹרָתֵינוּ הַקְּדוֹשָׁה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַגָּאוֹן הַקָּדוֹשׁ מִוִּילְנָא זיע”א, שֶׁיֶּשְׁנָם חֲמִשָּׁה מִינֵי עֶרֶב רַב, וְהֵם: א)בַּעֲלֵי מַחְלֹקֶת וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרַע, ב)הָרוֹדְפִים אַחַר הַתַּאֲוָה כְּמוֹ זְנוּת וְכַדּוֹמֶה, ג)הָרְמָאִים שֶׁמַּרְאִים עַצְמָם כְּצַדִּיקִים וְאֵין לִבָּם שָׁלֵם, ד)הָרוֹדְפִים אַחַר הַכָּבוֹד וּבוֹנִים חֲרָבוֹת לַעֲשׂוֹת לָהֶם שֵׁם, ה)הָרוֹדְפִים אַחַר הַמָּמוֹן. וְהַמַּחְלֹקֶת תְּחִלָּה, כִּי הַמַּחֲלֹקֶת כְּנֶגֶד כֻּלָּם, וְהֵם נִקְרָאִים “עֲמָלֵקִים”, וְאֵין בֶּן דָוִד בָּא עַד שֶׁיַּעַבְרוּ מִן הָעוֹלָם, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (דְּבָרִים כה, יֵט): “תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק” כַּמְּבֹאָר בַּזּוֹהַר. (אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ פָּרָשַׁת דְּבָרִים), גַּם יְבֹאָר בּוֹ הַשָּׂכָר הַגָּדוֹל לְמִי שֶּׁעוֹסֵק לְהַצִּיל אֶת עַם יִשְׂרָאֵל מִן הָעֶרֶב רַב, וּמְעוֹרֵר אֶת הָרַבִּים שֶׁלֹּא יִפְּלוּ בְּרִשְׁתָּם ח”ו. עוֹד יְבֹאָר, שֶׁהָעֶרֶב רַב הֵם רַמָּאִים כִּנְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים, כַּמְּבֹאָר בְּזוֹהַר חָדָשׁ וז”ל (זוֹהַר חָדָשׁ פָּרָשַׁת יִתְרוֹ מַאֲמַר ז’ יְמֵי בְּרֵאשִׁית): “אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ – וּנְחָשִין וְעַקְרָבִין דילה אִינוּן עֶרֶב רַב”.

וכן כמה יסתמרו שערות ראש האדם מגודל הָעוֹנָשִים הַגְּדוֹלִים אֲשֶׁר מַעֲנִישִׁים אֶת הָאָדָם בָּזֶה וּבְבָא, וְשֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לְשַׁעֵר עַד כַּמָּה שֶׁיִּסְבֹּל בָּזֶה וּבְבָא עַל זֶה שֶׁעָזַר לָעֶרֶב רַב, וְהַפְּגָם הַגָּדוֹל הַנַּעֲשֶׂה עַל יְדֵי אֵלּוּ הָעוֹזְרִים לָהֶם, וְגֹדֶל הַחִיּוּב שֶׁמֻּטָּל עַל כָּל אִישׁ וָאִישׁ לִהְיוֹת בָּקִי בָּהֶם בִּפְרָטוֹתֵיהֶם וְדִקְדּוּקֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּשְׁלוּ חַס וְשָׁלוֹם לִבְנוֹת בָּתֵּי עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל דּוֹר הַפְלָגָה שֶׁל: “הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם” (בראשית יא, ד), כִּי בָּזֶה תָּלוּי יְסוֹד קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל, וּבוֹ תָּלוּי גַּם כֵּן בִּיאַת מָשִׁיחַ בֶּן דָוִד, כְּמוֹ שֶׁגִּלָּה לָנוּ רַבֵּנוּ חַיִּים וִויטָאל זיע”א תַּלְמִיד הָאֲרִיזַ”ל בְּסִפְרוֹ הַקָּדוֹשׁ “עֵץ חַיִּים” בְּהַקְדָּמָתוֹ. [עיין שם באריכות]

ראש ישיבה: יפה מאד. אבל איפה כתוב שצריך ללחום?

בית דין: יש עוד מין  קנאה אחרת שהיא טובה עד מאד, לקנאת קנאת ה’ צבאות, לשבר מלתעות רשע ולהקים דגל התורה. וידוע מעלת פנחס, קנאי בן קנאי, בקנאו קנאת ה’ צבאות, ויקרא לו השם שלום. ובזה נשתבחו שבט לוי: האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו (דברים לג ט). וכבר אמרו בש”ס (ברכות כ, א): מאי שנא ראשונים דמתרחש להו נסא, ומאי שנא אחרונים דלא מתרחש להו נסא, אי משום תנויי וכו’. ותרצו, קמאי מסרו נפשיהו על קדוש השם, כי הא דרבי אדא חזיה לההיא אתתא דלבישא שעטנז, קם קרעה מנה וכו’. ואם גדלה מעלת המוסר עצמו למיתה כדי שלא לעבר על אותן עברות שאמרו, יהרג ואל יעבר, יותר ויותר גדלה מעלת המוסר נפשו לקנא קנאת ה’ צבאות ולשבר מלתעות רשע ולהציל עשוק, ולמחות ביד עוברי עברות בכל תקף וכדומה. ולפי גדל ערכה וחשיבותה, כך קשה מציאותה, כי הן בעון גברה החנפה ונתמעטה אהבת הבורא יתברך, כי זה תלוי לפי רב האהבה. הא למה הדבר דומה, למי שרואה באחד שמכה את אביו ואת אמו מכת אכזרי ומחרפם ומגדפם, שלא יוכל להתאפק מלמסר נפשו עליהם להצילם, וכאיש מלחמות יעיר מלחמה לא ישוב מפני כל, על אחת כמה וכמה לכבוד אבינו שבשמים. כי כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו. ובודאי שהמקנא לכבוד המקום ועושה כל אשר בכחו לעשות, לא תאנה אליו רעה ודורשי ה’ לא יחסרו כל טוב, כי השם עזרם ומגנם:  (פלא יועץ ערך קנאה)

הענף השלישי (מענפי האהבה)  הוא הקנאה, שיהיה האדם מקנא לשם קדשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל, כדי שתהיה עבודתו יתברך נעשית וכבודו מתרבה, והוא מה שאמר דוד עליו השלום (תהלים קלט, כא) הלוא משנאיך ה’ אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים וגו’. ואליהו אמר (מלכים א יט, י) קנא קנאתי לה’ צבאות וגו’, וכבר ראינו למה זכה בעבור קנאתו לאלהיו, כמאמר הכתוב (במדבר כה, יג) תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל, וכבר הפליגו חכמינו זכרונם לברכה (שבת נד, ב) לדבר במי שיש בידו למחות ואינו מוחה, וגזרו דינו ליתפס בעון החוטאים עצמו.

ובמדרש איכה אמרו (א, לג) היו שריה כאילים, מה אילים הללו בשעת שרב הופכים פניהם אלו תחת אלו כך היו גדולי ישראל רואים דבר עבירה והופכים פניהם ממנו, אמר לו הקדוש ברוך הוא תבא השעה ואני אעשה להם כן, וזה פשוט כי מי שאוהב את חבירו אי אפשר לו לסבול שיראה מכים את חבירו או מחרפים אותו ובודאי שיצא לעזרתו גם מי שאוהב שמו יתברך לא יוכל לסבול ולראות שיחללו אותו חס וחלילה ושיעברו על מצותיו, והוא מה שאמר שלמה (משלי כח, ד) עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם, כי אותם שמהללים רשע ברשעתו ולא יוכיחו על פניו מומו, הנה הם עוזבי התורה ומניחים אותה שתתחלל חס וחלילה, אך שומריה המתחזקים להחזיקה ודאי שיתגרו בם לא יוכלו להתאפק ולהחריש, ואמר הקדוש ברוך הוא אל איוב (איוב מ, יא) הפץ עברות אפך וראה כל גאה הכניעהו והדוך רשעים תחתם טמנם בעפר יחד פניהם חבוש בטמון, כי זהו תוקף האהבה שיוכל להראות מי שאוהב את בוראו באמת, ואומר (תהלים צז, י) אוהבי ה’ שנאו רע. (מסילת ישרים פרק יט)

מי שאינו מחזיק במחלוקת על המתיצבים על דרך לא טוב ומושכי העון. הרי הוא נענש מפשעיהם לכל חטאתם. ועובר בלאו שנאמר (ויקרא יט) ולא תשא עליו חטא. ונאמר (הושע י) מימי הגבעה חטאת ישראל שם עמדו לא תשיגם (מלחמה בגבעה) [בגבעה מלחמה] על בני עולה. פירושו – אם שם עמדו הדור הזה לא השיגה אותם בגבעה מלחמה לבער הרע כאשר השיגה מלחמה לבני הדור ההוא. שם עמדו כמו אם שם עמדו. וכן ועזב את אביו ואם עזב. רצונו לומר – ממין חטא גבעה היה חטאתם. אכן הם היו טובים מאלה כי נקהלו ועמדו על נפשם לבער הרע. ונאמר (שופטים ה) אורו מרוז אמר מלאך ה’ אורו ארור יושביה כי לא באו לעזרת ה’ בגבורים. ונאמר (דברים א) לא תגורו מפני איש. וכל מי שהוא לשי”ת ימסור נפשו על קדושת ה’. שנאמר (שמות לב) מי לה’ אלי ויאספו אליו כל בני לוי. ונאמר (במדבר כה) וירא פינחס וגו’ ויקח רומח בידו. וחובה על כל ירא. אף כי אוהב  טהר לב, להעיר קנאה כי יראה והנה יד שרים וסגנים במעל. שנאמר (עזרא ט) ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה. (רבינו יונה, שערי תשובה, שער ג’ אות נט)

ראש ישיבה: שמעתי. ומה הגדר של מי שלא נלחם בהם בפועל.

בית דין:  ראה מה שכתב בספר “קול התור” מתלמידי הגר”א ה”ה רבי הלל משקלוב זצ”ל (בפרק ב’ פיסקא ב’)

תכלית עבודתנו בקבוץ גלויות היא, הקמת אנשי אמנה, לשם יחוד ב’ המשיחין, בשערי ירושלם, להחזרת השכינה, תכלית הגאולה גאולת האמת וקידוש השם. על פי רבנו הגר”א ז”ל, עלינו לבוא לעזרת ה’ בגבורינו הני תרי משיחא, וללמוד היטב כל הבחינות ותפקידיהן על דרך המעשה. התפקיד הכללי של שני המשיחין מב”י ומב”ד יחד בכל הדורות הוא הגנה ומלחמה נגד שלשת ראשי הקליפות, 1) עשו, 2) ישמעאל 3) וערב רב. תפקידו המיוחד של מב”י נגד עשו קליפת השמאל, ותפקידו המיוחד של מב”ד נגד ישמעאל קליפת הימין, ושניהם יחדיו נגד עשו וישמעאל שהם שור וחמור דטומאה. ההזדווגות של עשו וישמעאל הוא על ידי ארמילוס שר הערב רב, ויכולה להחריב את ישראל ואת כל העולם ר”ל, עיקר השאיפה של הערב רב הוא לזווג את עשו וישמעאל, ולהפריד בין שני המשיחין, וכאן ובזה עיקר עבודתנו ומלחמתנו אנו, לשבר ולמגר את כח הערב רב, קליפת ארמילוס הרשע, מישראל, הערב רב הוא שונאינו הכי גדול, הוא המפריד בין שני המשיחין, קליפת הערב רב פועלת רק בדרך של אחיזת עינים ובעקיפין, לכן המלחמה בערב רב היא המלחמה הכי קשה ומרה, ועלינו להתגבר בכל שארית כוחנו במלחמה זו, וכל מי שאינו עוסק בפועל במלחמה נגד הערב רב נעשה ממילא שותף לקליפת הערב רב, ויהיה מי שיהיה, מוטב לו שלא נברא! עד כאן לשון קדשו.

ראש ישיבה: מה עוד יש לכם לומר?

בית דין: בזוהר פרשת משפטים (דף ק”ב:): כֵּיוָן שֶׁבָּאנוּ לְמָקוֹם זֶה, עַכְשָׁו יֵשׁ לְגַלּוֹת דְּרָכִים נִסְתָּרוֹת שֶׁל רִבּוֹן הָעוֹלָם וְלֹא יוֹדְעִים בָּהֶם בְּנֵי אָדָם, וְכֻלָּם הוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ אֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד) כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה’ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם. וּבְנֵי אָדָם לֹא יוֹדְעִים וְלֹא מַשְׁגִּיחִים כַּמָּה הֵם עֶלְיוֹנִים מַעֲשֵׂי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְכַמָּה הֵם מְשֻׁנִּים, וּבְנֵי הָעוֹלָם לֹא יוֹדְעִים, וְכֻלָּם בְּדֶרֶךְ אֱמֶת, שֶׁלֹּא סוֹטִים יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה.

זוהר פרשת נשא (דף קמ”ד.): וּבְהַאי תִּקּוּנָא דְּאָדָם, אִתְחֲזֵי שְׁלֵימוּתָא מְהֵימְנוּתָא דְּכֹלָּא, דְּקָאִים עַל כּוּרְסְיָּיא. דִּכְתִּיב, (יחזקאל א) וּדְמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה. וּכְתִיב (דניאל ז) וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָא וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי. עַד כָּאן סְתִימָאן מִלִּין. וּבְרִירָן טַעֲמִין. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמַאן דְּיָדַע וְיַשְׁגַח בְּהוֹן. וְלָא יִטְעֵי בְּהוֹן. דְּמִלִּין אִלֵּין לָא אִתְיְהִיבוּ, אֶלָּא לְמָארֵי מְדִין וּמְחַצְדֵּי חַקְלָא, דְּעָאלוּ וְנַפְקוּ. דִּכְתִּיב, (הושע יד) כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם וּפוֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם.

תָּאנָא, בָּכָה רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְאָרִים קַלֵיהּ וְאָמַר, אִי בְּמִלִּין דִּילָן, דְּאִתְגַּלְּיָין הָכָא, אִתְגְּנִיזוּ חַבְרַיָּיא בְּאִדָּרָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי, וְאִסְתְּלָּקוּ מֵהַאי עָלְמָא, יָאוּת וְשַׁפִּיר הֲוָה, בְּגִין דְּלָא אִתְגַּלְּיָין לְחַד מִבְּנֵי עָלְמָא. הָדָר וְאָמַר, הַדְרִי בִּי, דְּהָא גַּלֵּי קָמֵּיהּ דְּעַתִּיקָא דְּעַתִּיקִין, סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין, דְּהָא לָא לִיקָרָא דִּילִי עֲבִידְנָא, וְלָא לִיקָרָא דְּבֵית אַבָּא, וְלָא לִיקָרָא דְּחַבְרַיָּיא אִלֵּין, אֶלָּא בְּגִין דְּלָא יִטְעוּן בְּאוֹרְחוֹי, וְלָא יַעֲלוּן בְּכִסּוּפָא לְתַרְעֵי פַּלְטְרוֹי, וְלָא יִמְּחוּן בִּידֵיהוֹן. זַכָּאָה חוּלָקִי עִמְּהוֹן, לְעָלְמָא דְּאָתֵי.

כָּל דַּרְכֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֻּלָּם יְשָׁרִים וְדַרְכֵי אֱמֶת, וּבְנֵי הָעוֹלָם לֹא יוֹדְעִים וְלֹא מַשְׁגִּיחִים עַל מָה הֵם עוֹמְדִים

ובזוהר פרשת וישלח (דף קעה:): רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (הושע יד) כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה’ וְגוֹ’ – כָּל דַּרְכֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֻּלָּם יְשָׁרִים וְדַרְכֵי אֱמֶת, וּבְנֵי הָעוֹלָם לֹא יוֹדְעִים וְלֹא מַשְׁגִּיחִים עַל מָה הֵם עוֹמְדִים. וְעַל זֶה וְצַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם – מִשּׁוּם שֶׁהֵם יוֹדְעִים דַּרְכֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמִשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה, שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, הוּא יוֹדֵעַ וְהוֹלֵךְ בָּהֶם שֶׁלֹּא סוֹטֶה יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה. וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם – אֵלֶּה הֵם הָרְשָׁעִים שֶׁלֹּא מִשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה וְלֹא מִסְתַּכְּלִים בְּדַרְכֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא יוֹדְעִים לְאָן הַדְּרָכִים הוֹלְכוֹת, וּמִשּׁוּם שֶׁלֹּא יוֹדְעִים לְהִסְתַּכֵּל וְלֹא מִשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה, הֵם נִכְשָׁלִים בָּהֶם בְּאוֹתָם דְּרָכָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.

וְאִם לֹא הִשְׁתַּדְּלוּ בַּתּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא יוֹדְעִים דְּרָכִים וּשְׁבִילִים, כְּשֶׁיֵּצְאוּ מִן הָעוֹלָם הַזֶּה לֹא יֵדְעוּ לָלֶכֶת בְּאוֹתָם דְּרָכִים וּשְׁבִילִים

בֹּא רְאֵה, כָּל אָדָם שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, כְּשֶׁיּוֹצֵא מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, נִשְׁמָתוֹ עוֹלָה בְּאוֹתָם דְּרָכִים וּשְׁבִילִים [שהם בתורה] שֶׁל הַתּוֹרָה, וְאוֹתָם דְּרָכִים וּשְׁבִילִים שֶׁל הַתּוֹרָה הֵם יְדוּעִים, וְאוֹתָם שֶׁיּוֹדְעִים דַּרְכֵי הַתּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה יֵלְכוּ בָהֶם בְּאוֹתוֹ עוֹלָם, כְּשֶׁיֵּצְאוּ מִן הָעוֹלָם הַזֶּה. וְאִם לֹא הִשְׁתַּדְּלוּ בַּתּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא יוֹדְעִים דְּרָכִים וּשְׁבִילִים, כְּשֶׁיֵּצְאוּ מִן הָעוֹלָם הַזֶּה לֹא יֵדְעוּ לָלֶכֶת בְּאוֹתָם דְּרָכִים וּשְׁבִילִים, וְנִכְשָׁלִים בָּהֶם. וְאָז יֵלֵךְ בִּדְרָכִים אֲחֵרוֹת שֶׁאֵינָן דַּרְכֵי הַתּוֹרָה, וְיִתְעוֹרְרוּ אֵלָיו בְּכַמָּה דִינִים וְיֵעָנֵשׁ בָּהֶם.

כָּל אֵלּוּ שֶׁהִשְׁתַּדְּלוּ בַּתּוֹרָה, אוֹתוֹ הַגּוּף יִתְקַיֵּם וְהַתּוֹרָה תָּגֵן עָלָיו

וּמִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה מַה כָּתוּב? (משלי ו) בְּשָׁכְבְּךְ תִּשְׁמֹר עָלֶיךְ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךְ. בְּשָׁכְבְּךְ – בַּקֶּבֶר, הַתּוֹרָה תִּשְׁמֹר עָלֶיךְ מִדִּין אוֹתוֹ הָעוֹלָם. וַהֲקִיצוֹתָ – כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְעוֹרֵר רוּחוֹת וּנְשָׁמוֹת לְהַחֲיוֹת מֵתִים, אָז הִיא תְשִׂיחֶךְ, הִיא תִהְיֶה סָנֵגוֹר עַל הַגּוּף בִּשְׁבִיל שֶׁיָּקוּמוּ אוֹתָם גּוּפִים שֶׁהִשְׁתַּדְּלוּ בַּתּוֹרָה כָּרָאוּי, וְאֵלֶּה הֵם שֶׁיָּקוּמוּ בַּתְּחִלָּה לְחַיֵּי עוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל יב) וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְגוֹ’. וְאֵלֶּה הֵם לְחַיֵּי עוֹלָם, מִשּׁוּם שֶׁהִתְעַסְּקוּ בְּחַיֵּי עוֹלָם שֶׁהִיא הַתּוֹרָה. וּבֹא רְאֵה, כָּל אֵלּוּ שֶׁהִשְׁתַּדְּלוּ בַּתּוֹרָה, אוֹתוֹ הַגּוּף יִתְקַיֵּם וְהַתּוֹרָה תָּגֵן עָלָיו, מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁבְּאוֹתָהּ שָׁעָה יְעוֹרֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוּחַ אַחַת שֶׁכְּלוּלָה מֵאַרְבַּע רוּחוֹת, וְאוֹתָהּ רוּחַ הַכּוֹלֶלֶת אַרְבַּע רוּחוֹת תִּזְדַּמֵּן לְכָל אוֹתָם שֶׁהִשְׁתַּדְּלוּ בַּתּוֹרָה לְהַחֲיוֹתָם בְּרוּחַ זוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּתְקַיֵּם לְעוֹלָמִים.

ראש ישיבה: אם יש הרבה ערב רב, אז מי נשאר?

בית דין: עיין בספורנו על פסוק בפרשת האזינו (דברים לב, כו) “אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם”, “אמרתי אפאיהם” – אשאיר איזה פאה מהם, והמותר אכלה, כמו שאעשה באחרית הימים, אחרי שלא השגתי שלימותם לא במתן תורה, לא בארץ ישראל ולא בגלות, כאמרו: “כי בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה כאשר אמר ה’, ובשרידים אשר ה’ קורא”.

ועפ”ז אפשר לומר, דהנה אמרו רז”ל דקודם ביאת המשיח ישאר רק אחד בעיר ושנים במשפחה[1]  שיזכו לילך לקראת משיח צדקנו. וי”ל דזהו מה שכתב הספורנו אשאיר איזה פאה מהם, פי’ שישארו אחד בעיר ושנים במשפחה. וכן מובא בספר גליא רזיא (דף י”ד.) דר”מ שנה לפני אלף השישי לא ישארו לפליטה אלא צדיקים גמורים שהשלימו חלוקיהם ישארו… ואותם שישארו באותם ר”ם שנים נקראים משפחת ר”ם כמו אברם עמרם אליהו ממשפחת רם, וכו’, (ועיין עוד בספר עטרת צבי פ’ שמות, ובבני יששכר מאמרי חודש סיון מאמר ה’ אות י”ט, ובזהר חי פ’ וירא [דף רע”ח ע”ג], ובספר חסד לאברהם [מעין ב’ נהר נ”ט]).

ואפשר לבאר מש”כ הספורנו אשאיר איזה פאה מהם, פי’ שישארו אחד בעיר ושנים במשפחה, והביאור בזה מדוע ישארו אחד בעיר ושנים במשפחה, הלא כתיב (שמואל – ב י”ד, י”ד) לבלתי ידח ממנו נידח?

ואפשר לפרש בביאור הכתוב הנ”ל אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם (לב, כו). עפ”י מה שכתב בס’ אור יחזקאל שזאת עלינו לדעת שרק אלו אשר ציפו לגאולה הם אלה שיזכו לראותה, וכמו שמצאנו בגאולת מצרים שיצאו אחד מחמשה או אחד מחמשים, כן יהיה לעתיד בביאת הגואל, וכמו שאמר הכתוב אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם (לב, כו).ואלו שלא לומדים זוהר בוודאי לא רק שלא מצפים לגאולה אלא מעכבים את הגאולה.

עוד אפ”ל למה דוקא אחד בעיר ושנים יזכו לקבל פני משיח צדקינו, ויבואר ג”כ הענין של גודל מעלת האשת חיל (ולמה דוקא האשה שעוסקת בצדקה וחסד נקראת אשת חיל) שעוסקת בצדקה והכנ”א.

בהקדם מה שאמרו חז”ל (אסתר רבה ו’, ד’) על פסוק איש יהודי היה ושמו מרדכי, אל תקרא יהודי אלא יחידי.  דאף שהיה מופלג בכל המעלות שמנו חכמים, אבל הי’ יחיד ומיוחד במדת החסד ובהכנסת אורחים, ולבו הי’ לב טוב ורחום לכל אחד מישראל, וכדמצינו באבות (פרק ב’ משנה י”ג) אמר להם (רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו) צאו וראו איזה היא דרך טובה שידבק בה האדם וכו’, ר’ אלעזר אמר לב טוב. אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם. דהרי כל המדות כלולים בלב טוב, דמי שיש לו לב טוב לרחם על ישראל, ממילא לא יעשה שום רע ח”ו גם נגד הקב”ה כביכול וכמובן, כדי שלא לגרום צער לשכינה הקדושה, כביכול, והוא כעין מה שכתבנו מהנועם אלימלך ועוד, דאהבת ישראל ואהבת השי”ת אחת היא. [ואם לא אומר לתלמידים ללמוד זוהר הקדוש אין לו לא אהבת ישראל ולא אהבת הקב”הוהוא קליפת עמלק כמו שכתב הגר”א, שאפילו מי שלומד זוהר ולא אומר לאחרים ללמוד זוהר הוא קליפת עמלק].

והעוסק בצדקה וחסד כזה להציל רבים ביסוד קדושת ישראל הוא בוודאי שליחו של הקב”ה, כמובא בספה”ק שבט מוסר (פרק ל’) “שהקדוש ברוך הוא מקור הצדקות והחסדים, ותמיד בלי הפסק רגע עושה צדקה וחסד בעולמו עם הכלל ועם הפרט וכו’, כשיזדמן ביד האדם לעשות צדקה וחסד נמצא שהקב”ה עשהו שלוחו, והשליח כמשלח ע”ד שלוחו של אדם כמותו וכו’, וכמה מהכבוד והמעלה יגיע לו מעליונים ותחתונים כי מלאכי עליון ישמרוהו ויכבדוהו, ביודעם דשלוחו של מקום זה, והמכבד לשליח כאלו מכבד למי ששלחו” וכו’ עי”ש.

פרק ב

הושענא דביר המוצנע

אפשר לפרש דהנה כתיב אז נדברו יראי ה’ איש אל רעהו ויקשב ה’ וישמע. ואפשר לומר הכוונה, דטרם ביאת המשיח לא יוכלו בני אדם לדבר דיבורי קודש למען כבוד שמו ית’, רק בצנעה, וכששני בני אדם מדברים ביניהם בסוד ואיש אחר רוצה לשמוע מה שמדברים, צריך לנטות אזנו היטב לשמוע מה שמדברים.

וזה שאמר הכתוב אז נדברו יראי ה’ איש אל רעהו, שידברו כ”כ בצנעה מחמת גודל הבושה בימים ההם לדבר דיבורים שבקדושה בריש גלי, ויהי’ כ”כ בצנעה עד שכביכול ויקשב ה’ וישמע, שהקב”ה כביכול יטה אזנו לשמוע מה שמדברים, להראות דבעוה”ר אין איש שם על לב דיבורים שבקדושה וע”כ מתביישים שניהם ומדברים על זה בצנעה. וזהו שאנו מבקשים הושענא דביר המוצנע, פי’ הושע אותנו במצבינו שאנו עומדים בו, דהדיבור הוא מוצנע ומכוסה מאזני בני אדם, דכשרוצים לדבר דיבורים שבקדושה צריכים להצניע את הדיבורים מפני המלעיגים שמתרבים בעת הזאת, ועל כן מתחננים הושע נא.

עוד יש לפרש בקשתינו הושענא דביר המוצנע, דהנה כתבו המקובלים דלפעמים אין לאדם להוציא בשפתיו תפילתו ובקשתו מהשי”ת כדי להסתיר תפילתו מאזני המקטריגים, אלא יתפלל במחשבה דהרי הקב”ה יודע מחשבות. (ויש בזה מחלוקת הקדמונים אם המלאכים יודעים מחשבות בני אדם, עי’ תוס’ שבת דף י”ב ע”ב, ובספה”ק נועם אלימלך). ומקרא מלא דיבר הכתוב (תהלים ה’, ב’) אמרי האזינו ה’ בינה הגיגי, ופירש”י, כשאני אומרים האזינה, וכשאין אומרים בינה הגיגי, תבין לעמקי מחשבות הישראלי שכולו טוב.

ובספה”ק פירשו בזה מאמר הכתוב (פ’ ויגש) ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני. פי’ דבמדרש איתא אין הגשה אלא לתפילה. ובא הכתוב לרמז ויגש אליו יהודה, דלפעמים כשניגש איש יהודי להתפלל להקב”ה, ורוצה להסתיר תפילתו מהמקטריגים, העצה ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני, פי’ שיתפלל באופן שיכנסו דיבוריו רק לאזני הקב”ה ולא לאזני המקטריגים, והיינו ע”י שיתפלל במחשבה. וזה שאנו מתפללים הושענא דביר המוצנע, פי’ הושענא בגלל אותם דיבורים שהם מוצנעים מהמקטריגים, ויעלו לפניך לוהושענא בזכותם, אף שאין אנו יכולים להוציאם בפה.

עוד יש לפרש מ”ש דביר המוצנע, ע”ד הכתוב הנ”ל, אז נדברו יראי ה’ איש אל רעהו ויקשב ה’ וישמע, ויש לרמז דטרם ביאת המשיח לא יהא אפילו “איש אל רעהו”, כי אם רוצים לתקן איזה דבר כדי למהר ביאת משיחנו ובנין בית מקדשינו ב”ב, אין עם מי לדבר, כי כולם עסוקים רק בעניני גשמיות, והוא מפחד להוציא הגה מפיו, ומפחד לבקש מהשי”ת שהמלאכים לא יקטרגו נגדו כנ”ל, וע”כ מתפלל רק בלבו, ולזה אנו מבקשים הושענא דביר המוצנע הושענא, פי’ הושענא במצבינו שאנו עומדים בו, שצריכים אנו להצניע הדיבורים הן מבני אדם והן ממלאכים, ודו”ק.

פרק ג

התוכחה שמוכיחים המנהיגים את העם הוא מוצנע רק ליחידי סגולה, שאפילו גדולים וצדיקים מחביאים את עצמם במחתרת במקום שצריכים להוכיח

ורביעי בקודש בביאור מה שמתפללים הושענא דביר המוצנע, דהתוכחה שמוכיחים המנהיגים את העם הוא מוצנע רק ליחידי סגולה, שיהיו גדולים וצדיקים שמחביאים את עצמם במחתרת בשעה ובמקום שצריכים להוכיח, וכמו שמובא בספר אור האמת, וספר זה הוא מכי”ק של הרה”ק מבארדיטשוב זי”ע אשר רשם לעצמו מה ששמע מפי רבו המגיד הקדוש ממעזריטש זי”ע, כמובא שם בהקדמה, וכתב שם דף ע”ב וז”ל בקיצור עה”כ עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם, והקשה הלא עוזבי תורה הם רשעים והשומרים הם צדיקים והול”ל רשעים יהללו רשע וצדיקים וכו’. ועוד רישא דקרא אמר לשון יחיד וסיפא דקרא אמר לשון רבים יתגרו בם, הול”ל בתרווייהו לשון אחיד.

ותירץ שיש תרי גווני צדיקים, יש צדיק שהוא עוסק בתורה וגמילות חסדים ומקיים כל התורה, אך הוא צדיק לעצמו ולא לאחרים, ואע”פ שהיא מצוה ממצות התורה שנאמר הוכח תוכיח, עכ”ז מגודל רכות טבעו ומזגו הטוב אינו יכול לומר לא עשית כהוגן. ויש צדיקים העומדים בפרץ ומתגרים תמיד בעושי עולה ומוכיחים ומחרפים אותם בתמידות על מעשיהם המכוערים כמ”ש בתקוממיך אתקוטט. והנה לכת הצדיקים הב’ הכל שונאים אותם ביותר בהיות שרואים שכת הראשונים הם צדיקים ושותקים מסתמא אינם רשעים כ”כ, ומכח זה מריבים ומתגרים הכת הב’ עם הכת הא’ מדוע אתם מחשים, למה לא תקנאו קנאת ה’ צבאות. וזהו פי’ יתגרו בם, ר”ל כת הב’ מתגרים עם הכת הא’ לשם שמים שיעמדו גם כן בפרץ עמהם להלחם נגד אויבי ה’.

והנה הכת הא’ מחמת רכות טבעם אינם רואים חוב הרשעים ומהפכים בזכותם ומשיבים אולי לא הי’ כך כאשר מרננים עליהם, או זכות אחר, או מזכירים מדות טובות שיש להעושים הנ”ל, וזהו יהללו רשע ר”ל מחמת טבעם מהפכים בזכותם, ועוד אומרים אי אפשר להעמיד הדת על תלה, ועוד הנח להם לישראל. ומחמת כל אלו הטענות נמנעים מלהוכיח, אבל עכ”ז אעפ”י שהם צדיקים הכתוב קורא אותם עוזבי תורה, והכת הב’ נקראו שומרי תורה, עכ”ל. וכן פי’ זקיני הגר”א זצ”ל בביאורו על משלי על פסוק הנ”ל, עי”ש. וזהו שאנו מתפללים הושענא דביר המוצנע, שהקב”ה יעזור לנו בזכות הצדיקים העומדים בפרץ, שמוכיחים את העם בדברי מוסר והתעוררות, שהם בבחינת שומרי תורה.ובזה פירשתי מה שאנו אומרים בתפילה להקדיש ליוצרם בנחת רוח בשפה ברורה ובנעימה, בשפה ברורה ובנעימה פי’ שהם אומרים את האמת להעם בשפה ברורה ומוכיחים אותם ואין מפחדים מלהגיד האמת. וזה שאנו מתפללים הושענא דביר המוצנע, פי’ שהקב”ה יושיע אותנו בזמן הזה בעת שהדיבור הוא מוצנע ויש רק יחידי סגולה שמוכיחים את העם ללכת בדרכי התורה והיראה.

א”י שהכוונה בזה לשבח אותן הצדיקים שלא מוכיחים, כי באמת יש צדיקים שמוכיחים את העם בתוכחת מוסר, ויש צדיקים שאין אומרים מוסר לבני ישראל כדי שלא לעורר קיטרוג ח”ו, כדוגמת הרה”ק מהר”א מבעלז זי”ע שהי’ רואה תמיד אך טוב לישראל, ולא הרשה לדבר שום דיבורי גנאי על בנ”י, כידוע שאם היו אומרים לפניו שיש חילול שבת בתל אביב או בעיר אחרת בארצינו הקדושה, הי’ משתיק את המגיד לה”ר ואומר “נא, נא”. ומובא בספר “ביתו נאוה קודש” שמחותנו הרה”צ ר’ פייוול ז”ל בא פעם אצלו על יוה”כ (כשהי’ כבר בארץ ישראל) ושאלו הרה”ק מבעלז מה נשמע בעירך, והשיב ר’ פייוול אודות חילול שבת שיש בעירו וכו’, ודחהו הרה”ק מעל פניו ולא רצה לדבר אתו בכלל, באמרו “נו, נו”. אחר איזה ימים הי’ עוה”פ ר’ פייוול הנ”ל אצל הרה”ק מבעלז, ושאלו עוה”פ “פייוול וואס הערט זיך”, ואז ענה ר’ פייוול דיבורים טובים על בנ”י, ואמר הרה”ק מבעלז: “אה, נאר אזעלכע גרוסן זאלסטו מיר ברענגען!”, ואכמ”ל בזה. וזהו שאנו מתפללים להשי”ת, הושענא דביר המוצנע, תושיע אותנו לא רק בגלל הצדיקים שמוכיחים את העם, אלא תעזור ותושיע לנו גם בזכות אותן הצדיקים שרואים תמיד רק טוב על ישראל ומצניעים דיבורי המוסר והתוכחה שלא לדבר רעה ח”ו על ישראל.

ועד”ז אפשר לפרש מה דאיתא בזוה”ק, ר’ שמעון נשא את ידיו ואמר אוי למי שיקרה באותו זמן ואשרי חלקו של מי שיקרה להמצא באותו זמן, אוי למי שיקרה באותו זמן הוא משום שכשיבא הקב”ה לפקוד את האילה, הכוונה לשכינה, יסתכל מי הם העומדים עמה ויביט על מעשיו של כל אחד ואחד מישראל, ולא ימצא צדיק, דכתיב ואביט ואין עוזר. אמנם מי שיתקיים בעת ההוא ויתחזק באמונה הטהורה, יזכה לאור ההוא של שמחת המלך. ועל זמן ההוא כתוב, וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב, פי’ אחר שהצרות מתעוררות רח”ל, וכל העמים ומלכיהם מתייעצים עליהם יחד ומעוררים גזירות רעות רח”ל, וכולם באים עליהם בעצה אחת, אז יתראה עמוד האש עומד ממעלה למטה ארבעים יום, וכל העמים יראו אותו ובעת ההוא יתעורר מלך המשיח לצאת מגן עדן, ממקום ההוא שנקרא קן צפור וכו’.

וזהו הכוונה אוי לו למי שיקרה באותו זמן, פי’ אם לא יהיו בידו תורה ומעשים טובים, ואשרי חלקו של מי שיקרה להמצא באותו זמן, פי’ כי ישרה עליו אור גדול של שמחת המלך יתב”ש, והוא נוטל חלקו וחלק חבירו בקדושה. ואשרי חלקם של הצדיקים שיקרה להמצא באותו הזמן, שהם נקראים שומרי תורה שבזכותן יתעורר מלך המשיח לצאת מגן עדן ולגאול את ישראל מגלותן במהרה בימינו אמן.

פרק ד

הושענא מרוטת לחי, נתונה למכים.

הנה הנביא ישעי’ אומר (נו, ו) “גוי נתתי למכים ולחיי למורטים”. אנו מתפללים ומבקשים בעד עם בני ישראל בגלותם שנתונים בידי האומות שרוצים למרוט שער הלחי והזקן ולהכותם, אמנם עוד יותר קשה אם אחד מאחבנ”י מקיים פסוק זה, ומכים אחד את השני כשרואה שמוסר נפשו להשם יתברך. וזה שאנו מבקשים הושענא מרוטת לחי נתונה למכים, פי’ ע”י רשעי ישראל ח”ו, דזהו יותר גרוע מאילו רשעי אומות העולם עושים כן לישראל. וזהו ההמשך הושענא סובלת סבלך, שטוענת וסובלת משאך ועולך והצרות שבאים עליהם בגלות, בגלל שמוסרים נפשם על מצות השם יתברך.

בזוכרו גדולת הבורא יתברך ושפלות עצמו כמאמר הזוהר למה נקרא שמו יחזקאל בן בוזי, דהוי מבזי גרמיה למאן דאיהו גדול ממנו, ואין לך גדול כמו השם ברוך הוא

וזה מה שקרה לכל אלו שעוררו את הציבור ללמוד זוהר הקדוש שביזו אותם ברבים כאילו הם משוגעים. ומובא בהנהגות צדיקים לרבי ר’ מרדכי מטשרנאביל זי”ע (הדרכה ג:), וזל”ק: ראשונה צריך האדם לידע ולהאמין שיש אלוה יחיד ומיוחד שהמציא כל הנבראים והעולמות עליונים כולם עד אין קץ ואין תכלית. ואיהו ממלא כל עלמין ואסחר כל עלמין ואיהו מתחות כל עלמין ואיהו בתוך כל עלמין הוא עיקר החיות והנשמה לכל הנשמות. וכד מסתלק חיותו מהם אפילו רגע אחת היה נשאר הכל כגופא בלא נשמתא. ומהאי טעמא חיוב מוטל על אדם השלם לזכור בכל עת ורגע על שפעת חיותו יתברך כמאמר הכתוב כל הנשמה תהלל יה ודרשו חז”ל על כל נשימה ונשימה כו’. כי הנשמה רוצה לצאת מן הגוף בכל עת ורגע אך השם יתברך ברוב רחמיו וחסדיו מחזיר חיות הנשמה בסוד החיות רצוא ושוב. וזה נעשה בכל נשימה בסוד אור חוזר שהנשמה רוצה לחזור אורה למקורה הראשון אשר חוצבת ממנו. וצריך אדם להחזירה בלי מום וחסרון אבר כי התפשטות הנשמה בכל אברי האדם בשיעור קומה.

וכאשר פוגם האדם באבר אחד מאיבריו הן במחשבה הן בדיבור הן במעשה ואינו שומר השלש בריתות שנכרתה התורה בברית עליהן כי בזה תלוי קיום התורה. וכאשר אינו שומר השלש בריתות ופוגם חלילה במחשבה לחשוב מחשבת חוץ למקומו של עולם ובכל מקום חיותו יתברך וכאשר הוא במחשבה זרה כל היום או בהסתכלות חלילה אזי פוגם אור הנשמה. כי משכן הנשמה הוא במוח ובמחשבה והכל במחשבה אתברירת דהיינו כשנופל במחשבתו איזה תאוה או שום מדה רעה חס ושלום אזי יזכור דברים הנ”ל ויפול עליו יראה ופחד מהדר גאונו ויתבטל מהתאוה או מן המדה רעה חס ושלום ויבא לשפלות ואין. בזוכרו גדולת הבורא יתברך ושפלות עצמו כמאמר הזוהר למה נקרא שמו יחזקאל בן בוזי, דהוי מבזי גרמיה למאן דאיהו גדול ממנו. ואין לך גדול כמו השם ברוך הוא.

ובשומו על לב זאת ההתבוננות בודאי יטהר מחשבתו ורעיונות לבו וישליך מעליו לבושי הדינים, כי הדינים מכסים על אור התורה ואור הנשמה. וכאשר קורע לבושים ובגדים הצואים הן במחשבה כנ”ל ששומר ברית עינים כמאמר הכתוב ברית כרתי לעיני, וגם צריך אדם לשמור ברית הלשון, כמאמר הכתוב נצור לשונך מרע וגו’, ולא לדבר שום דבר בטל רק על פי ההכרח. וגם לשמור ברית המעור שלא לזרוק הטיפה למקום הפקר ולקדש עצמו אף במותר לו הן בזיווג הן באכילה ושתיי’ ושאר תענוגים כי אחד ממ”ח דברים הוא שהתורה נקנית בהם וכשמקיים כנ”ל אזי קדוש שרוי במעיו ויוכל להתרומם מזה לדיבור התורה ותפלה לקשר רוחא ברוחא ולהמשיך עליו רוחא וחיי דלעילא:

כללא של דבר ועיקר להכניע נפש הטבעיות אשר שוה בכל אדם ובכל הברואים ולשנוא הרע והשקר, רק להרגיל לאהוב ה’ בהשפילו הרע בקרבו ויכול להתעורר מזה החיונית. וכשמעורר הנפש החיונית בתוך קרבו אזי ישנו בכל איש הישראלי יתרון על נפש הטבעיות ומדבר דברי תורה ותפלה בהתעוררת נפלא בכל הכוחות מכל האברים אשר אז יכול לקשור את עצמו אל נפש השכליות. ויכול אח”כ להסתכל על דיבור ודיבור בעין שכלו בפנימיות כל הדברים ולא על דוגמו רק על החיות והנשמה של כל הברואים. וכן צריך אדם לחשוב כשמדבר עם רעהו שנשמתו מדברת עם נשמת חבירו.

וצריך כל אדם לעזוב שטותו ורוע לבבו שהיה בו עד הנה. ולעבוד השם ברוך הוא כמבואר מקודם. ועל העבר לתקן פגם המעשה בתעניות ערב ראש חדש ושובבי”ם ת”ת ובה”ב אחר פסח וסוכות. ולתקן פגם הדיבור צריך ללמוד כל הלילה של יום ששי ולהיות נעור כל הלילה. ולתקן פגם המעשה צריך ליתן צדקה בכל ערב שבת קודש ובצדקה כתיב, והיה מעשה הצדקה שלום, וברית נקרא גם כן שלום כמאמר הכתוב הנני נותן לו את בריתי שלום, וסגולה בצדקה להוציא בלעו מפי הקליפה כל ניצוצי הקדושה שנבלעו בה, כמאמר הכתוב וחטאך בצדקה פרוק, כמאמר חז”ל גדולה צדקה שמקרבת הגאולה בכלל ובפרט, ה’ יזכנו להיות מהעובדים אותו באמת ובתמים.

הבית דין ממשיך: האם שמעת על עצת הרמח”ל?

ראש ישיבה: קראתי שמרן ראש ישיבה שליט”א ציוה לעשות עצת הרמח”ל, אבל לא ידעתי שזה היה על הזוהר.

ביתדין:  תקנת הרמח”ל לביטול הגזרות על ידי לימוד הזוהר בלי הפסק.

וזאת ידעתי אגיד, כי ודאי כבר נתרבה הקטרוג עד שהיה יכול להגיע ח”ו אל מקום גדול. ואנו ת”ל הקדמנו וירצה ה’, יהיה לכל ישראל רפואה למכה. כי זה ה’ חדשים בקירוב כבר ראינו את הנולד והתחלנו בתיקון גדול, כאשר אומר עתה לכ”ת. וזאת העצה היעוצה לכל קהלות קדש בני איטליא, ישמרם צורם, לינצל מרשת זו טמנו שונאיהם. ובודאי היה להם לפקח על זאת ולא יחדלו, כי רב הדבר ועצום מאד. זה הסדר אשר שמנו בבית מדרשנו, כי כבר ידענו מ”ש רשב”י בס’ הזוהר פ’ ויצא דף קנא ע”א: ‘בעוד דהאי קול לא פסק דבור שלטא ויכלא וע”ד לא אצטריך אוריתא למפסק’, ושם למעלה מעט: ‘כל זמנא דחכימיא ייחדון בה באוריתא לא יכיל סמ’ בהו’. וע”כ שמנו עצמנו לקבוע לימוד שלא יהיה לו הפסק כלל.
זה משפטו [של בית המדרש] . שבעה בחרנו אשר התנדבו לזה לקיים להם להיות בין כלם לומדים תמיד מן הבקר עד הערב, כל הימים לא יחשו. והם עשו בניהם תנאי, שהלימוד הזה לא יהיה אלא לתיקון כל ישראל. וע”כ כלם כאיש אחד יחשבו, ולא יעשה שום אחד בשביל עצמו, אלא בשביל כל ישראל. ובסדר זה יתחילו: מיד אחר תפלת שחרית ישב אחד במקום אחד אשר הוכן לזה ושם ילמוד שיעור קבוע לו עד בוא ב’ ויקח ממנו הספר עצמו, וממקום שהוא מסיים שם יתחיל, עד בוא השלישי ויקח ממנו. וכן יקיפו וילכו עד צאת הכוכבים, דבר יום ביומו. וכל אחד בשעת לימודו יהא דינו כמתפלל י”ח, שלא יוכל להפסיק בשום מין הפסק שבעולם. ולא יסיים לימודו עד שיתחיל הב’, באופן שרגע אחד לא יפסק קול התורה. והלימוד הוא ס’ הזוהר, תיקונים וזוהר חדש – ונמצינו לומדים בכל שבוע כל זה. וזה ידענו כי בחר ה’ בזה לבטל כל גזירות קשות, ובפרט להיות לחומה אל הגזירה הקשה ח”ו.

ועתה אל ישליכו חכמי ישראל את הדבר הזה אחרי גום, כי אני אלמלא איישר חילי הייתי קובע דבר זה בכל מקום. אבל כ”ת יקח את העצה הזאת ויהיה לו לזכות, כי אין כמוה לטובה לכל ישראל ,וכל א’ במקומו יוכל לעשותו, כי לא דבר קשה הוא כלל. ואנחנו מצליחים בזה ת”ל, ועוד לנו סדרים רבים ונאים בענין הלימוד הזה.

אגרת ג’ – תקנות הישיבה של הרמח”ל

בהנו”א. אלה דברי הברית החוקים המשפטים והתורות אשר קבלו עליהם החברים הקדושים, אשר באו על החתום, לקיים עליהם לשם יחוד קו”ש [קודשא בריך הוא ושכינתיה] כולם – [יבכש”ב] יפתח בדורו כשמואל בדורו – כי נעשו כולם להיות כאיש אחד לעבוד את העבודה הזאת עבודת ה’ להחשב אחד מהם ככולם לכל העבודה הזאת.

וזה אשר קבלו עליהם: ראשונה, לקבוע לימוד תמידי אשר לא יפסיק בבה”ת [בבית התפילה] הקדוש הזה בספר הזהר הקדוש. ללמוד כל איש מהם חלקו זה אחר זה מאחר תחלת הבוקר ועד עת תפלת מנחת ערב כל הימים תמיד, חוץ משבת, יום טוב ופורים, ט’ באב וערב ט’ באב ומערב שבת וערב יום טוב מחצות והלאה, לפי התנאים אשר התנו בלמוד הזה לפני ה’:

א: שלא יהיה הלימוד הזה עליהם נדר, דהיינו שלא להתכשל חס ושלום בעוון נדרים, אבל יהיה עליהם בכל תוקף וחומר גדול שיוכל לדבר ולב להרהר.

ב: שלא יפסיק הלימוד כלל אלא בבא אחד למלא מקום חברו, יתחיל הב’ הבא טרם יפסיק הראשון למען לא יפסיק הלימוד כלל.

ג: שאם אחד מהחברים ילך בדרך רחוקה או קרובה, חבריו הנשארים ישלימו בעדו ויחשב לו כאילו היה גם הוא עמהם.

ד: שלא יהיה הלימוד הזה לא על מנת לקבל פרס בשום צד ציפוי שכר או לשום צד מחשבה ופניה אחרת חלילה, כי אם רק לתיקון השכינה הקדושה ולתיקון כל ישראל עם ה’ לעשות נחת רוח ליוצרם ולא יהיה להם שכר מזה כי אם לזכות לעשות עוד תיקונים כאלה וכאלה וליחד קו”ש ולתיקון כל ישראל.

ה: שאם חס ושלום איזה אונס או טעות או שכחה יארע להפסיק הלימוד הזה באיזה צד שיהיה, לא יעשה הפסק זה שום רושם רע לא למעלה ולא למטה כלל ועיקר, ויהיה מעשיהם בלימוד הזה רק לתקן ולא לעוות כלל ועיקר.

ו: שיוכלו לצרף ללימוד הזה הלימוד הכללי של כמוהר”ר משה חיים רבם נר”ו, הלימוד שהוא לומד בישיבה בחצי היום.

ז: שיוכלו כל אחד מהחברים לזכות לפעמים גם לאחר אשר לא מכלל החברה הקדושה הוא. שיוכל ללמוד במקומו בשעתו ויחשב כאלו למד אחד מהחברים הקדושים עצמם.

ח: קבלו עליהם לחבר גם כן יום בלילה בלימוד הזה.

ט: שלא יחשב הלימוד הזה לשום אחד מהחברים לתיקון פרטי אפילו לכפרת עוונות, רק תהיה בו הכונה שלימה לגמרי לתיקון השכינה הקדושה ולתיקון כל ישראל.

י: שלא יהיה שום זמן קבוע לשום אחד מהחברים ללימוד הזה, אלא כל אחד יבוא ככל אות נפשו בזמן שיהיה ביכלתו.

ויהיו החתומים כורתי אמונה על הברית הזה:

כ’ ישראל חזקיה בכמ”ר מיכל טריויס, כ’ יצחק בכמוהר”ר שבתי מריני, כמהח”ר יקותיאל בכמוהר”ר יהודה ליב מוילנה, כמהח”ר יעקב ישראל בכמהח”ר אברהם חזק, כ’ שלמה בכמ”ר אברהם דינה, כ’ מיכל בכמ”ר גד טירני, כ’ יעקב חיים בכמ”ר אשר קאסטיל פראנקו.

ענין זה של גזירות התורה שהיו בעוונותינו הרבים מאין יצאו, כי אין דבר בלא שרש . וסוד זה “זאת חקת התורה” ותרגומו ‘דא גזירת אוריתא’

ונציג גם כן עוד מדברי הרמח”ל: (אגרת פ”ו) (למהר”י בסאן)

וזה לשונו: “ואל אשר שאלני על ענין גזירת הספרים אשר במדינת הכומר, כבר יודע כבוד תורתו אשר אני משכתי ידי מדבר דבר בענינים האלה. אך אם כך אני לאחרים – לא אהיה כך עם כבוד תורתו כל אשר אוכל, כל שכן שאין זה דבר קטן אלא גדול מאד. ובתחלה אומר ענין זה של גזירות התורה שהיו בעוונותינו הרבים מאין יצאו, כי אין דבר בלא שרש . וסוד זה “זאת חקת התורה” ותרגומו ‘דא גזירת אוריתא’, ונודע שכאן נרמז ענין זה. וסוד הדבר הוא ממש ענין הפרה האדומה, שהשכינה מוסרת עצמה לשריפת הדין החזק להציל את ישראל, והיא הניתנת לטהרת טמאים שאין להם טהרה אלא היא. הם הנטמאים בטומאה היותר תקיפה – דהיינו טומאת מת, שלכן אין להם תיקון אלא זה. והיא עצמה הטומאה של הגלות בסוד “הושיבני במחשכים כמתי עולם”, וע”כ “היא העולה על מוקדה כל הלילה” כו’. אבל צריך שיהיה התעוררות לזה למטה, ולכן בזמן שהיה בה”מ [בית המקדש] קיים היתה אפר הפרה. וכיון שחרב הבית ואין פרה, הוצרכה התורה עצמה בעה”ר [בעוונות הרבים] לימסר כך לשריפה בעבור ישראל, וזה מתקן גם כן גלות התורה. והנה כמו שכשכלתה פרה אחת היה צריך לעשות אחרת, כך תיקון אחד מתקיים עד זמן שמתקיים, אבל בהתגבר הקטרוגים ח”ו – צריך תיקון אחר. והאמת, כי הגדר לזה הוא שיהיו ישראל ממיתים עצמם על דברי תורה, ולכן נאמר “זאת התורה אדם כי ימות באהל” כמו שדרשו ז”ל. ועל כן הושם זה הפסוק לידרש כן בפרשה זאת ולא בפרשה אחרת.

והאמת, כי במקומות האלה היו ידוע מה שנכתב בזוהר הקדוש, שבאמצעות ספר הזוהר אפשר לזכות לצאת מהגלות ברחמים, דהיינו ללא ייסורי חבלי משיח.

ועתה אמת הוא ודאי, שקטרוג גדול נתעורר על ישראל והיתה צריכה התורה לימסר על ישראל ח”ו אפילו לשריפה, לא תעלה ולא תבוא. ובזה לא אוכל לגלות הרבה כי לא עתה התחיל, והיה לו זמן. וזה אמת, כי התורה מראה עצמה כאלו נמסרת לזרים ושם נאמר: צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי (ישעיה ח, טז) , כי אדרבא מסתלקת מידם וניתנת תחת שמירה עליונה של גיבורים מגבורי ישראל, ולכן “וחיכיתי לה’ המסתיר פניו” וכו’ (שם ח,יז), כי על כל פנים אי אפשר לימלט מהסתר פנים. אך יש תקוה, כי לא ניתנה ביד טמאים, והדברים עתיקים. ואת הכל ת”ל הראנו אלקינו, ולא אוכל להרחיב. והאמת, כי במקומות האלה היו ידוע מה שנכתב בזוהר הקדוש, שבאמצעות ספר הזוהר אפשר לזכות לצאת מהגלות ברחמים, דהיינו ללא ייסורי חבלי משיח.

הרמח”ל (רבנו משה חיים לוצאטו הקדוש) מסביר בספרו אדיר במרום מה עומד מאחורי הדברים הללו של הזוהר. השורה התחתונה: כדאי מאוד דווקא עכשיו לדבוק בקריאת ספר הזוהר הקדוש (כידוע, שספר הזוהר פועל גם אם לא מבינים את המילים שקוראים).

להלן חלק מהדברים שמביא הרמח”ל:

“תניא אמר ר’ שמעון לחבריא עד אימת נתיב בקיימא דחד סמכא”

מן התיקונים הגדולים שנתקנו בעולם היה ספר הזוהר, כאשר נאמר שבחיו בכמה מקומות ממנו עצמו, כי הוא לגאולה הוכן, ולהצמיח קרן ישועה לבית ישראל. ויתבאר בו דבר זה בכמה מקומות ברעיא מהימנא, ובתיקונים כמה וכמה פעמים. וגם פה בפרשת נשא (קכ”ד ב): “ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזוהר, יפקון ביה מן גלותא ברחמי” (ובגלל שעתידים ישראל לטעום מעץ החיים שהוא ספר הזוהר הזה, ייצאו בזכותו מהגלות ברחמים)
והענין הזה תלוי הוא בעיקרים גדולים מעיקרי החכמה, ומושרש בעומקי ההנהגה, אשר הכין ופעל האדון היחיד על עמו ועל נחלתו, לנחותם הדרך אשר יגיעו בו אל רב טוב המכוון בראשית המחשבה. וצריך שתדע כמה חסרו ישראל בגלותם, ומה תיקונים צריכים הם להם להחזירם לקדמותם. ובחשוב המשורר (דוד המלך ע”ה) על הענין הזה, והבין החסרונות הגדולים האלה, היה מתאונן ואומר: “אותותינו לא ראינו, אין עוד נביא” וכו’ (תהלים עד, ט). כי באמת חכמה רבה ויקירא אבדה מישראל, וחז”ל אמרו “מיום שחרב בית המקדש, שרו חכמיא למהוי כספריא” כו’ (סוטה מ”ט א). והיה המשורר מתפלל על זאת ואומר: “עד מתי אלהים יחרף צר” כו’ (שם עד, י). ובפסוקים אלה נכללים סודות גדולים מאד בענין הזה, שמע והבן:
…ונמצא שבריחת רבי שמעון בר יוחאי עשתה ענין התיבה, שבסודה נעשה הזוהר, אשר בו נכללו כל הששים ריבוא נשמתין, כמוזכר בתיקונים. ואז נחשב זה לבריחה כללית לכל ישראל, עד שבסוף הימים לא יצטרך אלא יציאה. וזהו שנאמר (ישעיה נב, יב): “כי לא בחפזון תצאו, ובמנוסה לא תלכון, כי הולך לפניכם ה’ ומאסיפכם אלוקי ישראל”…

והאמת, כי ספר הזוהר נשאר אחריו (אחרי רשב”י) לברכה, שכל מי שיתדבק בו נקרא שבורח מן הסטרא אחרא, עד שלא יצטרך לו (באחרית הימים) אלא יציאה. ואודיעך מה תועלת נמצא בזה. והאמת כי תועלת גדול הוא, כי הוא הצלה מחבלי משיח.
והענין: כי חבלי משיח לא היו צריכים, אלא כמו חיבוט הקבר הצריך להפריד מן האדם הזוהמא שנדבק בו, כן היו צריכים החבלים (חבלי משיח) כדי להפריד מישראל [את] זוהמת הגלות, כדי שיוכלו לברוח כנ”ל, ואחר כך יחזרו לצאת. וזה סוד [מאמר חז”ל] “הקב”ה מעמיד עליהם מלך שגזירותיו קשות כהמן ומחזירם למוטב” (סנהדרין צז ב), כי זהו כלל גדול: בעוד שהאדם תוך תגבורת הסטרא אחרא אינו יכול לתקן התיקון הצריך. וצריך שהסטרא אחרא תישאר כפותה וקשורה תחת ישראל כנ”ל, ולכן צריך להם שתי הפעולות:

  1. לצאת מן הקליפות ההם בדרך בריחה, כי בדרך יציאה אי אפשר בראשונה.
  2. ואחר כך שיצאו ממש מן הקליפות ביד רמה, שהקליפות תשארנה כפותות תחתם.

אך כיון שנדבק הרבה בהם הזוהמא, לא היה אפשר להם לברוח אלא על ידי החבלים (חבלי משיח), שאז היו חוזרים בתשובה שהיא “אימא” עיר מקלט, וזאת היא הבריחה.

ואודיעך בזה סוד גדול מה שאמר הכתוב: “בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה וכו’ ושבת עד ה’ אלהיך” וכו’ (דברים ד, ל).

דע, כי התגברות הסטרא אחרא לגזור ח”ו גזירות על ישראל, נמשך לפי עלייתה להתאחז ולינק במדרגות, כי כפי עלותה כך מתגברת. והנה היא עולה ומתגברת בספירות זו”ן, ואז נדחקים ישראל דוחק אחר דוחק. עד שהיא מגעת ל”אימא”, והיא חושבת להתדבק שם גם כן, בסוד, “אימא דינין מתערין מינה” (זוהר ח”ג סה א), אך באמת אינה יכולה, כי אימא היא חירות. ואז אדרבה, ישראל מתדבקין בה ובורחין בסוד התשובה.

ולכן היה צריך המלך שגזירותיו קשות, שהולך ומתגבר מספירה לספירה עד שמגיע לאימא ושם נשבר כוחו, כי אדרבה מתעוררת התשובה לישראל. והוא סוד “לפני שבר – גאון” (משלי טז, יח),

ועל כן גם בריחת משה ורשב”י היו על ידי הגזירה. וכיון שבבריחה זאת נעשה ספר הזוהר, הנה כבר ענין התיבה קיים ועומד לכל מי שיזדמן אליו, דהיינו: הנדבק בספר הזוהר כבר מגיע ל”אימא” ויצא מן הסטרא אחרא, ואין צריך לו חבלי משיח, כמוזכר ברעיא מהימנא פרשת נשוא, בענין שהבאתי למעלה בתחלה.
והנה, עם כל זה, לא נתגלה הזוהר אלא בזמן הרבה אחרי העשותו, כי הלא הפעולה הזאת אינה צריכה להימצא אלא בזמנה, פירוש: שיברחו ישראל בסוד הזוהר הזה, כי פעולתו אינו אלא בסוף יומיא בדרא דמלכא משיחא (בסוף הימים, בדורו של מלך המשיח).

והנה, בימינו אנו, זכינו שספר הזוהר נגיש לכל אדם בכל קצוות תבל, , וללא כל תשלום, ונראה שזו כוונת הדברים שפעולת ספר הזוהר (שאמנם נתגלה בתקופה מאוחרת יחסית לתקופת רשב”י) צריכה להימצא לכלל ישראל בסוף הימים, בדורו של מלך המשיח, כלומר בדורנו אנו, ולכן נראה שהנגישות הגדולה של ספר הזוהר בימינו אינה מקרית כלל ועיקר.

וכבר קראו כל גדולי הדור את הציבור לקריאה בספר הזוהר בתקופה זו. ושמעתי בשם גדולים, שנכון שאדם יקציב לעצמו אפילו קריאה של דבר מועט בספר הזוהר מדי יום, ובכך יוכל בע”ה לדבוק בספר הזוהר. והאמת, שמעבר לדברים האמורים למעלה בעניין כוחו של ספר הזוהר לבטל את חבלי משיח עבור האדם הדבק בו, הרי ידוע שספר הזוהר ממרק את נשמת האדם מכל דבר רע, והקריאה בו היא סגולה לכל הישועות וההצלחות.

ועוד מדברי רבינו הרמח”ל זיע”א:

א) חיבים לדעת את חכמת האמת כי מצוה היא עלינו

חיבים לדעת אותה, כי מצוה היא עלינו: “וידעת היום והשבת אל לבבך, כי השם הוא האלקים”. הרי שחיבים אנחנו לידע בידיעה ולא באמונה בלבד, אלא בדברים המתישבים על הלב. (רבינו משה חיים לוצאטו, הרמח”ל, ספר מלחמת משה, כללים, עמוד שמ”ט)

ב) כל חכמת הקבלה היא רק לדעת הנהגתו של הרצון העליון

כל חכמת הקבלה היא רק לדעת הנהגתו של הרצון העליון, על מה ברא כל הבריות האלה? ומה הוא רוצה בהם? ומה יהיה סוף כל סיבובי העולם? ואיך מתפרשים כל הגלגולים האלה אשר לעולם, שהם כל כך זרים, כי כבר שער הרצון העליון בעצמו סיבוב הנהגה זאת הגומרת בשלמות גמור. ואלה השעורים הם מה שאנו מפרשים בסוד הספירות והעולמות.

ג) (רבינו משה חיים לוצאטו, הרמח”ל, דעת תבונות עמוד 21) נפתחו שערי החכמה על הרשב”י, להאיר לכל ישראל עד קץ הימים

רק בימי רשב”י, אחרי שלש עשרה שנה אשר היה במערה, נפתחו שערי החכמה עליו, להאיר לכל ישראל עד קץ הימים. (רבינו משה חיים לוצאטו, הרמח”ל, אדיר במרום, עמוד י”ג)

ד) רשב”י חבר ספר הזהר, לפי ההארה אשר הגיע אליו בהתקנו במערה

הנה רשב”י חבר ספר הזהר, לפי ההארה אשר הגיע אליו בהתקנו במערה, וענינו חבור על התורה מבאר סודות גדולים לפי סדרי התורה עצמה. ושאר הספרים אשר נעשו מן האחרים, כגון ספר יצירה ופרקי היכלות וכיוצא. וכל הספרים אשר לראשונים, כגון ספר רזיאל, ספרא דחנוך וכיוצא, אינם על התורה ולפי סדרי תורה. אך זהו חבור גדול ונורא המגלה עמק הסודות בברור רב על התורה עצמה, וזהו נקרא גלוי התורה בפנימיותה, כמו שעתיד הקדוש ברוך הוא לגלות התורה עצמה ביתר פנימיות עמקה גם כן לעתיד לבוא. (רבינו רבי משה חיים לוצאטו, הרמח”ל, אדיר במרום, עמוד כ”ד)

ה) הזהר הנעשה על התורה זה נקרא הפתח הגדול של כללות התורה

והיה רבי שמעון בר יוחאי מגלה סודות התורה, וחברים מקשיבים לקולו ומתחברים עמו להיות בחבור זה, כל אחד עונה חלקו. כמו שנעשית המשנה על ידי התנאים, ורבנו הקדוש חבר סברת כלם ועשה מהם ספר המשנה. כך רצה רבי שמעון בר יוחאי שיחבר ספר כלול ממאמרי כל בני ישיבתו, ויהיה הספר מחבר על התורה. כי החבורים מדברים על ענינים פרטים, אך הזהר הנעשה על התורה זה נקרא הפתח הגדול של כללות התורה. והנה רבי שמעון בר יוחאי צוה לרבי אבא להיות כותב ומסדר את כל הדברים אשר ידברו החכמים בני הישיבה, בכל זמן וזמן ובכל מקום שהם, את הכל יסדר לפי סדר התורה. (רבינו רבי משה חיים לוצאטו, הרמח”ל, אדיר במרום, עמוד כ”ד)

ו) למוד הזהר, תקונים וזהר חדש, מעלות השחר עד צאת הכוכבים מנע שרפת התלמוד

תקנות ראשונות לקבע למוד תמידי אשר לא יפסיק.. הקדוש הזה בספר הזהר הקדוש ותקונים, ללמד כל איש מהם חלקו זה אחר זה מאחר תפלת הבקר ועד עת תפלת מנחה ערב כל הימים תמיד חוץ משבת ויום טוב וכו’, ועוד הוסיפו בלמוד התמידי של הזהר הקדוש ללמד כל היום כלו ועוד שש שעות בלילה חוץ מן הלילות ממוצאי יום כפור וכו’ וכו’.

ובשנת תצ”א היה גזרות נוראות וכו’ לבער ספרי התלמוד של בני ישראל וכו’, והגאון ר”י באסאן שאל לרבינו משה חיים לוצאטו (רמח”ל) לבאר לו סוד הענין, ורבינו השיב לו בבאור סוד כל הענין, כי הוא ראה זאת מקדם והקדים רפואה למכה ותקן בישיבה שלו שילמדו זהר ותקונים וזהר חדש בלי הפסק מעלות השחר עד צאת הכוכבים וכו’. (ירים משה, ענינים נפלאים מרבינו משה חיים לוצאטו)

ז) אף על פי שאינו מבין הלשון מסגל לנשמה

ולטענת כת השלישי הגם שאין זו טענה בשביל שאינו מבין לכך לא יהא רוצה להבין הלא לא עליך לגמר כתיב והגית בו יומם ולא כתיב והבנת בו יומם ולילה אם תבין תבין ואם לאו שכר הלמוד בידך והא ראיה מספר הזהר שאף על פי שאינו מבין הלשון מסגל לנשמה. (קל”ח פתחי חכמה בהקדמה).

ח) בשנת תצ”א בקיץ היה גזרות נוראות מאת האפיפיור של אותו הזמן לבער ספרי התלמוד וכל גדולי ישראל עסקו בזה האיך לבטל הגזרה – ולמדו זהר ותקונים וזהר חדש בלי הפסק מעלות השחר עד צאת הכוכבים, אפלו בזמן הלמוד הכללי. והנה בשנת תצ”א בקיץ היה גזרות נוראות מאת האפיפיור של אותו הזמן, ואחד הגזרות היה לבער ספרי התלמוד של בני ישראל, ומובן כי זה היה צרה נוראה מאד וכל גדולי ישראל עסקו בזה האיך לבטל הגזרה, והגאון ר”י באסאן רבו של רבינו שאל את רבינו לבאר לו סוד הענין שיהיה כח כזה להסטרא אחרא נגד התורה, ורבינו השיב לו בבאור מספיק סוד כל הענין, וכן כותב לו רבינו כי הוא ראה זאת מקדם והקדים רפואה למכה ותקן בהישיבה שלו שילמדו זהר ותקונים וזהר חדש בלי הפסק מעלות השחר עד צאת הכוכבים. ועוד הוסיפו בלמוד התמידי של הזהר הקדוש ללמד כל היום כלו ועוד שש שעות בלילה חוץ מן הלילות ממוצאי יום כפור וכו’ וכן הוסיפו שלא לפסק מן הלמוד של הזהר אפלו בזמן הלמוד הכללי של כבוד מורנו הרב רבי מ”ח. (ירים משה משפט הבה”ת אות יד)

ט) מכתב נורא מהרמח”ל הקדוש זי”ע – צריך לקבע עקר למודו בזוהר הקדוש

קבלתי אגרת הוד כבוד תורתו… ראיתי אשר שמח כבוד תורתו כי עשיתי פרי בנגלות, וגם אני שמח תודה לא-ל, באשר יחנני ה’ בכל חלקי תורתו הקדושה, כי כלה תמימה ומשיבת נפש. אך מנחש אני בגביע שלו, כונת הוד כבוד תורתו אשר לזה היה מתאוה, ולולי הייתי מניח הנסתרות ועושה עסקי בנגלות כבר היה לו לשמחה, ואני צר לי מאד היותי רחוק מאת הדרת כבוד תורתו, כי לולי הייתי קרוב אליו לא הייתי מניח מלהשתדל, כי איש כמוהו, שר וגדול בישראל, יעזוב את הטוב הפנימי, אור הבהיר, סלת הנקיה, להשביע נפשו הרמה רק בעשב השדה שהוא פשט התורה ובתמרור חיי, הקל וחומר וגזרה שוה, אשר עליו אמרו: “וימררו את חייהם בעבודה קשה” (זהר א’ כז.). הלא מקרא צווח ואומר: “כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה”, כל חסד דעבדין לגרמיהו עבדין (תקו”ז ל’), והשכינה הקדושה הממתנת לבניה שינהלו אותה מן הגלות, ואין מנהל לה מכל בנים ילדה. הייטב בעיני ה’? וסוף דבר: מה נמצא נחת רוח ליוצרנו ברוך הוא בכל הפלפולים הגדולים והפסקים הרבים? ואין אחד מתחזק לעמוד בסוד ה’ ולגלות אור כבודו אל השכינה שנאמר בה: “וראיתיה לזכר ברית עולם”: ברזין דאוריתא. לא בסתר מדבר הקדוש רשב”י (זהר ב’ דף רמז: וזהר חדש על שה”ש דף ע:, מהדורת מוסד הרב קוק) על פסוק: “אם לא תדעי לך היפה בנשים” שמי שאינו יודע רזין דאוריתא אפילו אית ביה עובדין טבין וסגיאין, מפקין ליה מכל תרעי דההוא עלמא. ההסתר הסתיר הרב הקדוש האר”י זלה”ה דבריו (שער המצוות, ואתחנן) באמרו, שמי שהוא חריף יעין שעה אחת או שתים לכל היותר בהלכה, ומי שאינו חריף לא יעין בה כל עקר, אלא עקר העסק יהיה במדרשים ובאגדות ובקבלה, פנימיות התורה. אם כן למה נעזב את העקר ונאחוז את הטפל? זה הכלל: אין אדם מוצא לעתיד לבוא, אלא האור מה שהמשיך בידיעתו בעולם הזה, ומי שידע הפנימיות יהנה באור פנימי, ומי שלא השיגו לא יהנה ממנו על שום פנים. וכי יאמרו: הלא הדינים צריכים לישראל הנעזוב אותם? לא, לא נעזב אותם, אבל נקבע להם זמנים לפי שאי אפשר בלאו הכי, אך לא בהם נבלה זמננו ח”ו. הלא זה רע בעוונותינו הרבים, שרב חכמי ישראל כבר רחקו מעל האמת ומן האור הנעים, כבוד ה’ אלקינו, ללכת אחרי פלפוליהם של הבל. וה’ בוחן לבות הוא יודע אם לעקל אם לעקלקלות הוא, כי אינם נוטים אלא אחרי הבצע והכבוד: ומה שיביא להם מאלה ככל אות נפשם, אותו יבחרו להם. צר לי על האדם הגדול הדרת כבוד תורתו, אשר לא יעשה עקר עסקו במה שהיה ראוי לאיש אשר כמוהו, ולפי אכלו יתעדן במעדני מלך, מלכו של עולם. אני אין בכחי אלא מה שבכחי, אברך את ה’ אשר יעצני ללכת בדרך האמת, והוא יתן בלב בניו את הטוב להם תמיד…” (אגרות רמח”ל אגרת פ”ח).

פרק ו

פוק חזי מה שאמרו בזוהר הקדוש פרשת בראשית (דף כח): בלשון הקודש: אמר רבי אלעזר, והרי מי נתן מעשה של אדם בישראל ובמשה? אמר לו: בני, ואתה אמרת כך? וכי לא למדת (ישעיה מו) מגיד מראשית אחרית!? אמר לו, כך הוא ודאי. ולכן משה לא מת, והוא נקרא אדם, ובגללו נאמר בגלות האחרונה ולאדם לא מצא עזר, אלא כלם כנגדו. וכן נאמר בעמוד האמצעי ולאדם לא מצא עזר שיוציא שכינה מהגלות. זהו שכתוב (שמות ב) ויפן כה וכה וירא כי אין איש. ומשה הוא בדמותו ממש, שנאמר בו לא מצא עזר כנגדו. באותו זמן ויפל ה’ אלהים תרדמה על האדם. ה’ אלהים – אבא ואמא. תרדמה – זו הגלות, שנאמר בה (בראשית טו) ותרדמה נפלה על אברם. הפילו על משה ויישן. אין שנה אלא גלות. ויקח אחת מצלעתיו – מצלעותיו של מי? אלא מאותם עלמות של הגבירה נטלו אבא ואמא אחד מהם, והוא צד לבן, יפה כלבנה. ויסגר בשר תחתנה – זה בשר שנאמר בו (שם ו) בשגם הוא בשר. בשר של משה אדם, ועליו נאמר פני משה כפני חמה, ולכן (שיר ו) יפה כלבנה ברה כחמה. [ובאר במקדש מלך: דמשה רעיא מהימנא סובל על וצער השכינה הקדושה לבדו, כי אין התלמידי חכמים רוצים לסייעו בזה, שאינם רוצים ללמוד סודות התורה, אלא כולם כנגדו ולא מצא הקדוש ברוך הוא מי שיעזר להוציא את השכינה מן הגלות, וכלם בסוד התרדמה והשינה.

ובתיקוני זוהר (תיקון ל’). אמר הרשב”י ע”ה שכל האסונות והעניות והצרות, ועכוב ביאת המשיח והגאולה, זה בגלל שלא רוצים ללמוד את תורת הסוד. – ובזהר פרשת נשא (קכד, ב), אמר הרעיא מהימנא דדוקא בזכות לימוד ספר הזוהר יוצאים מהגלות ברחמים, וכבר בארו גדולי הדורות, כי הלימוד בזוהר הקדוש מועיל גם בגירסא, כי מטהר הנפש הוא (עיין בספר אור הזוהר) ומזכך האויר, ומכניע כח מלכות הרשעה, ודע כי כבר הורה מלאך האלקים האר”י החי זי”ע לתלמידיו הגדולים, שילמדו זוהר בגירסא, לזכות על ידו להשגה, וכן לבעלי תשובה לטהרת נשמתם, ולקבלת תשובתם. ואלו כבר קימנו עצת הרמח”ל זיע”א ללמוד בחבורה זוהר הקדוש בגירסא ברציפות, כבר הונח לנו, ונצלנו מיד כל הקמים עלינו, וזכינו לרוח טהרה, (דניאל פרק ז יג) “וארו עם ענני שמיא” וגבר ישראל!

[ולאור הנ”ל נכנס בחור ישיבה אל מעונו של הגאון הגדול מרן ראש הישיבה רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן שליט”א בעל “אילת השחר” ושאלתו בפיו: “האם בחור ישיבה יכול ללמוד זוהר?” והשיב בזה הלשון: “כן, העיקר שתבין!.” עכ”ל. ומעשה ששאלו את מרן שר התורה  הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט”א:”האם נכון מה שפורסם בשמו שאין לבחורים ללמוד זוהר הקדוש?” וענה בזה הלשון: “הרבה דברים אומרים בשמי. מה לך להתרגש? ח”ו שאומר כך!, אלא אדרבה מקובלני ממרן החזון איש זצ”ל שאין ספר מוסר מעורר ומחזק כמו הזוהר הקדוש, וחובה קדושה בפרט לבני תורה לעסוק בו! עכ”ל].

על כן קבצנו כאן דברי גדולי ישראל מענין חובת השעה לעסוק בלימוד הזוהר הקדוש, ועתה יאמר בקול רם ונשא “חתום פי שטן… זעום בו וידם”, ולא יקנטרו עוד השוגגים והמזידים, ולשומעים יונעם יאמרו המגידים, לכל איש ישראל הקטנים עם הגדולים, יחד כל ישראל חברים, וממנו ישקו כל העדרים, באהבה ובאחדות נפלאים, כולנו לי-ה ולי-ה עינינו מצפים.

והבאנו את דברי מרן בעל “אילת השחר” שליט”א על לימוד הזוהר ועתה בס”ד נבאר דבריו שליט”א  לכבודה של תורה : כי הנה ישנם שמועות עמומות שאין רשות לזר לקרב אל הקודש ולקרוא בספר הזה עד גיל ארבעים, ועד שימלא כריסו בש”ס ובפוסקים, וכל הנוגע והקרב – משתגע!

והנה מרן שליט”א פרך במחי יד את השמועה הכוזבת הנ”ל (שיש האומרים שמקורה מהמשכילים ימ”ש) בלי הקדמות ובלי אזהרות, אין פחדים וחששות, בקול ענות גבורה, בפה קדוש הוא השיב נחרצות והכריע: “כן“. דהיינו מותר בהחלט בוודאות גמורה, ללא צל צלו של ספק!

כלומר אין שום חשש, על ספר הזוהר הקדוש אין שום הגבלה, כל האיסור מדבר על לימוד והבנת חכמת הקבלה, וכמו שכתבו הפוסקים וז”ל הש”ך ביורה דעה (סי’ רמו סעיף ו) המקובלים ושאר האחרונים הפליגו בדבר שלא ללמוד חכמת הקבלה עד אחר שמילא כריסו מהש”ס ויש שכתבו שלא ללמוד קבלה עד שיהא בן ארבעים שנה כמ”ש בן ארבעים לבינה בשגם שצריך קדושה וטהרה וזריזות ונקיות לזה ורוב המתפרצים לעלות בחכמה זו קודם הזמן הראוי קומטו בלא עת כמ”ש כל זה בד’ חכמי האמת: עכ”ל

והורנו רבותינו ז”ל שאף החכם ובקי בחכמת הנסתר מוכרח הוא שידע לבאר “פשט” בתוספות, ואם לאו –  בידוע שעוד לא דפק על שער תורת הסוד! ונקרא שמה “קבלה” שיש לקבלה מרב, וכ’ בערוך השולחן (יורה דעה סי’ רמו) שבזמנינו “הרב” הוא ספרי הקבלה האמתיים. חלק “הנסתר” שבזוהר – סודות התורה הם הם  שגדרום חז”ל , והלא המה כתובים על כתבי האריז”ל, וגם זה אם ראוי לכך יכול אף קודם לגיל מ’, כמ”ש הרמ”ק ז”ל. (אך התנה שצריך שיהיה נשוי ועכ”פ בגיל כ’ ושומר בריתו של אברהם אבינו).

ולא עוד אלא שאיתמר משמיה דר’ ישראל סלנטר ז”ל שכל האיסור להכנס בחדרי חכמה זו לא היה רק עד שנת ת”ר לאלף השישי (כמ”ש בזוהר פר’ וירא שבשנה זו יפתחו שערי החכמה וכו’) ומאז כל הרוצה לבא יבוא ויטול.

ומכל מקום עיין בהקדמת המהרח”ו ז”ל בשער ההקדמות שמפרט תנאים  נשגבים ומזהיר אזהרות נוראות למי שחפץ לגשת אל קודש הקודשים.

“ומחוייב ביותר כל מי שעוסק בחכמה הזאת שיהא נפשו ולבו כל הימים להיטיב את מעשיו תמיד בכל תורת ה’ הישרים וביותר בלימוד ושמירת ההלכה מכל חלקי ארבעה שו”ע. כי הם חיינו ואורך ימינו. ויקבע מאד בלבו חיוב ותשוקת שמירת ההלכה עד תכלית האחרון וע”ז נאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית. ואז יכול להחשב מבני היכלא דמלכא לכנוס לפני ולפנים אל היכל הקודש פנימה להתענג נפשו נועם זיו חכמת האמת שהוא אור פני מלך חיים ע”י לימוד עץ החיים ולהדבק באלקים חיים סלה.” (הקדמת המסדר לס’ הקדוש עץ חיים).

בית דין: לאחר כל זה לא למדת זוהר ולא אמרת ללמוד זוהר?

ראש ישיבה: הרבנים לא אמרו!

בית דין: אלו היו הערב רב רשעים גמורים  וכמו  שכתב:

בספר ארץ החיים מביא דברים הנ”ל מהרה”ק ר’ אורי מסטרעליסק זי”ע

פעם אחת התפלל בשבת קודש לפני העמוד, וכשהגיע לפסוק שומר נפשות חסידיו ומיד רשעים יצילם, אמר כמה פעמים בבכיה גדולה, אמר התפילה שאלו אותו התלמידים מה היה כוונתו בבכיה ובכפלו כמה פעמים הפסוק רבות רעות וכו’, וענה בפה קדשו: אשר ראה בעיניו פקוחא שקודם ביאת הגואל יהיה מפורסמי הדור ימצא ביניהם מפורסמים שיהיו רשעים גמורים, ועל זה בכה שומר נפשות חסדיו מיד רשעים יצילם. (ארץ החיים א’ פרק ב’, נדפס בספר תלמידי הבעל שם טוב הקדוש חלק כ”ד)

היהודי הקדוש זי”ע

משיח צדקינו ישלח מעל פניו הרבה חסידים עם מלכיהם בראשיהם שילכו לקראתו – לא יועיל טענת החסידים שטעו בו, כי צריך להתפלל על זה כל ימיו – יותר עבודה הוא להיות מחובר לטהור מלהיות טהור בעצמו

על הא דאמרו חכמינו זכרונם לברכה כל המחובר לטהור טהור, הקשה לו פעם אחת הרב הקדוש חכם הרזים מו”ה ש”ב ז”ל מפרשיסחא אם כן לקתה מדת הדין, היתכן זאת שיתדמה לך צדיק אמיתי אשר היה פרוש ומובדל מהבלי עולם הזה ועבד כל ימיו להבורא יתברך שמו במסירות נפש, והוא אך התחבר לו יהיה נעשה טהור כמוהו, והשיב לו כי להיות מחובר לטהור הוא עבודה יותר גדולה מלהיות טהור בעצמו, והובא דבריו אלה בכמה ספרים משמו, (ומתאימים דברים אלו לאשר שמעתי מפי ידידי המנוח החסיד המופלג מו”ה יצחק בער הכהן משערכערשין, ששמע בעצמו מפי הרב הגאון הקדוש מו”ה ליבוש זצ”ל אבדק”ק צוזמיר תלמידו של היהודי הקדוש ביום ראשון דראש השנה סיפר בשם רבו היהודי הקדוש זי”ע כשיבוא משיח צדקינו אז ילכו לקראתו כל הצדיקים, ומנהיגי ישראל, עם אנשים החסידים אשר שאבו מימיהם ויהיו בניהם מנהיגים כאלה אשר משיח צדקינו יאמר להם גש הלאה עם החסידים שלך, (פעם אחת אמר משיח צדקינו וועט זייא זאגין פארט דיר מיט דיינע חסידים), ואז יקרבו החסידים ויבכו מאוד ויאמרו משיח צדקינו מה חטאנו ואשמנו הלא היה לנו אמונה כי הוא צדיק אמת, ומה תלונתך עלינו, ומשיח צדקינו ישיב להם כל ימיו של איש מהצורך לבקש מהבורא יתברך שמו כי יזכה להתקשר בצדיק אמת. והבורא יתברך שמו לא ימנע טוב מההולכים בתמים, ואם היה רצונכם באמת להתקשר בצדיק אמת היה מאיר לכם האמת, ובוודאי לא היה רצונכם האמת להאמת. (תפארת היהודי חידושי תורה וסיפורים).

נבואת הרה”ק מרוזין זי”ע

בעקבתא דמשיחא ירד אש מן השמים לנביאי הבעל, ויהיו נסיונות גדולים ועצומים – אני מודיע זאת למען תדעו להזהר

וכבר

הזהירו על זה רבותינו הצדיקים והקדושים מדורות שלפנינו שראו ברוח קדשם מה שיארע לנו מהנסיונות בעיקבתא דמשיחא, ושמעתי מפי תלמיד חכם מפורסם ואיש מהימן ששמע כמה פעמים מאביו ששמע מחותנו אשר היה רגיל אצל הרב הקדוש מרושזין זי”ע יותר מעשרים שנה, ושמע מפה קדשו דיבורים אלו, תדעו דכמו שירד אש מן השמים לאליהו בהר הכרמל ולא ירד לנביאי הבעל, בעיקבתא דמשיחא יהיה ההיפך שירד אש מן השמים לנביאי הבעל ויהיו הנסיונות גדולים ועצומים קשים ומרים, ואני עומד ומזהיר לכם על זה למען תדעו להיות זהירים בדבר, וכעין זה מקובל מהרה”ק מראפשיץ זי”ע ועוד צדיקים וקדושים שהגידו מראש גודל הנסיונות שיעמדו לנגדינו והזהירו על זה. (עה”ג ע’ קל”ו).

הרה”ק מראפשיטץ זי”ע

קודם הגאולה יהיו ראשים שהס”מ ירכב עליהם – לא יהיו ניכרים – בהכרח להכניע א”ע

על

זה אמר מורי הקדוש רבינו נפתלי (מראפשיטץ) אל הצדיק ר’ מרדכי ליפא בעיר ראווע, דע ידידי שקודם ביאת משיח יהיה ראשים שהכלב הס”מ יהיה רוכב עליהם, ולא יהיה ניכרים, ובהכרח להכניע א”ע, כי מי יודע מה בלבו, ולא יכול להנצל מהם אלא הלומד תורה לשמה ויש לו אמונה, ומה נפקא מינה מזה שאמרתי לך, כי חלילה שיעלה על מחשבה כזאת כי ה’ יראה ללבב ולא האדם, אלא שתבקש רחמים בבכיה לפני השי”ת ינחנו בדרך אמת, ע”כ אמרי קודש. (זוהר חי פרשת ויחי דף תכ”ו).

ראש ישיבה: אבל אתפשטותא של משה רבינו בכל דור, אז אולי הם היו משה רבינו?

בית דין:  משֶׁה רַעֲיָא מְהֵימְנָא סוֹבֵל עֹל וְצַעַר הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה לְבַדּוֹ, כִּי אֵין הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים רוֹצִים לְסַיְיעוֹ בָּזֶה, שֶׁאֵינָם רוֹצִים לִלְמוֹד סוֹדוֹת הַתּוֹרָה

וְהָאוֹר הַחַיִּים הַקָּדוֹשׁ בְּפֵרוּשׁוֹ עַל פָּרָשַׁת וַיְחִי (בְּבִרְכַּת יַעֲקֹב לִיהוּדָה) בִּיאֵר, דְּמֹשֶׁה הוּא גּוֹאֵל רִאשׁוֹן, וְהוּא גּוֹאֵל אַחֲרוֹן, כִּדְאָמַר בְּזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ “מַ’ה שֶׁ’הָיָה ה’וּא” ר”ת מֹשֶׁה – “שֶׁיִּהְיֶה”, (קהלת א ט), וְאֵין מֹשֶׁה רַעֲיָא מְהֵימְנָא נוֹתֵן הַתּוֹרָה רוֹצֶה לִגְאוֹל עַם שֶׁל בַּטְלָנִים, [וּבַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ קוֹרֵא לְאֵלּוּ שֶׁאֵינָם עוֹסְקִים בְּסֵפֶר הַזוֹהַר “עַמֵּי הָאָרֶץ” גַם כִּי גְּדֹלִים בַּתַּלְמוּד], וּמוֹסִיף שָׁם, דְבְכָל פַּעַם שֶׁיֵּשׁ זְמַן הָרָאוּי לִגְאוּלָה, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בָּנוּ יֵינָהּ שֶׁל תּוֹרָה הוּא כֹּחַ עֵסֶק הַתּוֹרָה בְּכָל הַפַרְדֵ”ס – ד’ חֲלָקֶיהָ, (כִּדְפֵרֵשׁ בְּשִׁיר הַשִּׁירִים עַל הַפָּסוּק “הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיַּיִן”), וְאִם לָאו ח”ו סוֹבְלִים יִסּוּרִים, וְרַק עַל יְדֵי כֹּחַ הַתּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בְּעַם יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִים, עכת”ד. וּפּוּק חֲזֵי מַה שֶׁאָמְרוּ בְּזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (דַּף כח): בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וַהֲרֵי מִי נָתַן מַעֲשֶׂה שֶׁל אָדָם בְּיִשְׂרָאֵל וּבְמֹשֶׁה? אָמַר לוֹ: בְּנִי, וְאַתָּה אָמַרְתָּ כָּךְ? וְכִי לֹא לָמַדְתָּ (יְשַׁעְיָה מו) מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית!? אָמַר לוֹ, כָּךְ הוּא וַדַּאי. וְלָכֵן מֹשֶׁה לֹא מֵת, וְהוּא נִקְרָא אָדָם, וּבִגְלָלוֹ נֶאֱמַר בַּגָּלוּת הָאַחֲרוֹנָה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר, אֶלָּא כֻּלָּם כְּנֶגְדּוֹ. וְכֵן נֶאֱמַר בָּעַמּוּד הָאֶמְצָעִי וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר שֶׁיּוֹצִיא שְׁכִינָה מֵהַגָּלוּת. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות ב) וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ. וּמֹשֶׁה הוּא בִדְמוּתוֹ מַמָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. בְּאוֹתוֹ זְמַן וַיַּפֵּל ה’ אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם. ה’ אֱלֹהִים – אַבָּא וְאִמָּא. תַּרְדֵּמָה – זוֹ הַגָּלוּת, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (בראשית טו) וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם. הִפִּילוֹ עַל מֹשֶׁה וַיִּישַׁן. אֵין שֵׁנָה אֶלָּא גָלוּת. וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו – מִצַּלְעוֹתָיו שֶׁל מִי? אֶלָּא מֵאוֹתָם עֲלָמוֹת שֶׁל הַגְּבִירָה נָטְלוּ אַבָּא וְאִמָּא אֶחָד מֵהֶם, וְהוּא צַד לָבָן, יָפֶה כַּלְּבָנָה. וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה – זֶה בָּשָׂר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (שם ו) בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר. בָּשָׂר שֶׁל מֹשֶׁה אָדָם, וְעָלָיו נֶאֱמַר פְּנֵי מֹשֶׁה כִּפְנֵי חַמָּה, וְלָכֵן (שיר ו) יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה. וּבֵאֵר בְּמִקְדַּשׁ מֶלֶךְ: דְמֹשֶׁה רַעֲיָא מְהֵימְנָא סוֹבֵל עֹל וְצַעַר הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה לְבַדּוֹ, כִּי אֵין הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים רוֹצִים לְסַיְיעוֹ בָּזֶה, שֶׁאֵינָם רוֹצִים לִלְמוֹד סוֹדוֹת הַתּוֹרָה, אֶלָּא כּוּלָם כְּנֶגְדּוֹ וְלֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִי שֶׁיַּעֲזֹר לְהוֹצִיא אֶת הַשְּׁכִינָה מִן הַגָּלוּת, וְכֻלָּם בְּסוֹד הַתַּרְדֵּמָה וְהַשֵּׁינָה.

כל הגאולה תלויה בעסק החכמה הזאת

וּבְדֶגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם (פָּרָשַׁת שְׁמִינִי): וְזֶהוּ דָּרֹשׁ דָּרַשׁ משֶׁה, הַיְנוּ כְּשֶׁיִּתְגַּלֶּה (כִּי בְּכָל דּוֹר וְדוֹר יֵשׁ בְּחִינַת משֶׁה, וְאִיתָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי הָיָה בְּחִינַת משֶׁה), וְיִדְרֹשׁ מַה שֶּׁדָּרַשׁ כְּבָר משֶׁה, הַיְנוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, סֵפֶר הַזֹּהַר, אָז וְהִנֵּה שֹׂרַף, הַיְנוּ שֶׁיִּתְבַּטְּלוּ כָּל הַקְּלִפּוֹת וּמִמֵּילָא יִהְיֶה הַגְּאֻלָּה שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן סֶלָה וָעֶד.

 

[1])     אבל האמת הוא שצריך לבקש אחד בעיר ושנים במשפחה אשר יהי’ זהיר במצות ציצית שיקיים המצוה כראוי בכל פרטי’ ודקדוקי’, ואנכי רוצה לזכות את הרבים בעצתי, וכל השומע לי ינעם לו, עכ”ל.

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*