logo
מאגר ספרי הזוהר העולמי דף הזוהר היומי -הרב סיני

ספר תשובה לרבנים שהחטיאו את הרבים

תשובה- הירהורי  תשובהואתם רבני הערב רב מתנהגים כמו יהויקים המלך, הם שומעים את כל הצרות הנוראות שסיפרתי בדרשותי על מצב השחיטה, ושהקב”ה מתרה בנו הסוף הנורא מה שיבוא על ידי מאכלות אסורות, כמו שכתוב בספר שמרו משפט, וספר האבי”ב, והם הולכים בדרכו של עמלך “אשר קרך בדרך” שאם הקב”ה עזר לנו בס”ד ויש כבר כמה צדיקים שמעוררים במסירות נפש ממש כמו הצדיק הגדול רבי אמנון יצחק שליט”א, ועוד, והמקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא כאמרם ז”ל (סנהדרין לז.), לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא.

להורדה:

 ספר תשובה לרבנים

ספר תשובה לרבנים / מכתב תוכחה לרבנים שהחטיאו את הרבים באכילת נבילות וטריפות שיש בכוחם שיעשו תשובה/ והצדיק רבי אמנון יצחק שעשה יותר ממליון בעלי תשובה, [מקבל את השכר כאילו הציל את כולם] וכל יהודי שהציל הוא מקבל את השכר כאילו הציל על כל אחד מהם כ49 מיליון נפשות, הסך הכל יהודים שהציל יוצא מזה, הסכום של 48,000,000,000,000. במילים 48 טריליארד יהודים. החשבון הזה יכול כל אחד לברר בדקה, מקליד במחשבון 11 פעמים 5 וזה מה שיצא [ואתם הרבנים שמדברים עליו כמה אתם הצלתם?

האדמו”ר מהאלמין חשיפה על כשרות הבשר ותשובה לרבנים ח”א ומזכה הרבים רבי אמנון יצחק שליט”א

https://www.youtube.com/watch?v=f9w6oOTfqmo


 

ספר

תשובה לרבנים

פרק א

תשובה על מאכלות אסורות

הרוצה לעשות תשובה על מה שאכל כל ימיו ממש נבילות וטריפות חלב ודם בשוגג ובאונס ובמזיד – כי לא יָדַע – ואפילו אחרי ששמע את קול הזעקה שלנו, לא שמו לב, וסמכו על רבני הערב רב העמלקים וההיטלריסטים שמוכנים עבור הכבוד והכסף שלהם שיזרקו פצצת אטום על ארץ ישראל, ולא איכפת להם כמה ימותו, והם חושבים שרק הם ישארו בחיים, כמו הסיפור עם ירמיהו הנביא ע”ה (מועד קטן דף כ”ו ע”א):

ירמיהו הנביא מוכיח את עם ישראל

ירמיהו עצמו היה בבית האסורים בגלל התוכחות “המעצבנות” והמפחידות שהוא אמר לעם ישראל בשליחותו של הקב”ה, לכן הוא שלח את המגילה אל יהויקים על ידי שליח.

יהויקים צועק ‘אנא מלכא’

כשהגיע השליח אל יהויקים, הוא אמר לו שירמיהו כתב ספר קינות, שאל אותו יהויקים מה כתוב בה? אמר לו את הפסוק הראשון ‘איכה ישבה… היתה כאלמנה…’ וגו’, אמר יהויקים ‘אנא מלכא’ – אני מלך ואין זה נוגע אלי מה שכתוב שם, זה לא נאמר עלי. אמר לו את הפסוק השני ‘בכה תבכה… בגדו בה…’ וגו’, אמר יהויקים ‘אנא מלכא’, קרא לפניו את הפסוק השלישי ‘גלתה יהודה… ישבה בגוים…’ וגו’, אמר יהויקים ‘אנא מלכא’, והוא המשיך וקרא לפניו את הפסוק הרביעי שדרכי ציון יהיו אבלות שכל שעריה יהיו שוממים וגו’ אמר יהויקים ‘אנא מלכא’.

אך כשהוא קרא לפניו את הפסוק החמישי – שבו נאמר שצריה הם יהיו לראש ונמצא אם כן שאתה לא תהיה המלך, אמר יהויקים אם כן נאמר כאן שאני לא אהיה מלך, לקח והשליך את המגילה אל האש.

אבל אתה חושב שזה עזר לו שהוא שרף את המגילה והכריז שהוא מלך? הסוף היה שבית המקדש נחרב, ועם ישראל גלה מארץ ישראל, וכל הצרות שכתובות במגילת איכה התקיימו, ויהויקים מת בדרך לגלות בבל, ונבלתו אכלו הכלבים הכל כמו שהנביא אמר לו.

קבורת חמור יקבר

ראה מה שכתב במדרש רבה ויקרא (פרשה יט פסקה ו), וז”ל: מה עשה לו נבוכדנצר ר’ יהודה ור’ נחמיה ר’ יהודה אומר נטלו והחזירוהו בכל ערי יהודה וישב עליו בפרדימוס והרגו וקרע את החמור והכניסוהו לתוכו הה”ד (ירמיה כב) קבורת חמור יקבר ר’ נחמיה אומר נטלו והחזירו בכל ערי ישראל והרגו והיה מחתך ממנו כזיתים ומשליך לכלבים הה”ד קבורת חמור יקבר היכן היא קבורת חמור לא במעי הכלב הוא?

שָׁגְרָתָא לְתַנּוּרָא, וְקָלְתָה [שרפו את הגולגולת של יהויקים]

ובסנהדרין [פ”ב ע”א] שם אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אֲבוּיָה, כָּתוּב עַל גֻּלְגַּלְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָקִים, “זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת”. זְקֵנוֹ דְּרַבִּי פְּרֵידָא אַשְׁכַּח הַהוּא גֻּלְגַּלְתָּא, דַּהֲוָה שַׁדְיָא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם, וַהֲוָה כְּתִיב עִילוּיֵה, “זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת” קָבְרָהּ, וַהֲדַר נָבוּג, קָבְרָהּ וַהֲדַר נָבוּג. אָמַר, דִּילְמָא, הַאי גֻּלְגַּלְתָּא שֶׁל יְהוֹיָקִים, דִּכְתִיב בֵּיהּ, (ירמיה כב) “קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר, סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָיִם”. אָמַר, מַלְכָּא הוּא, וְלָאו אוֹרַח אַרְעָא לִבְזוּיֵהּ, שָׁקְלָהּ, כָּרְכָהּ בְּשִׁירָאֵי, וְאוֹתְבֵיהּ בְּסִיפְטָא. אָתָא דְּבִיתְהוּ, חֲזִיתָא, נַפְקַת. אָמְרָה לְהוּ לְשִׁיבָבָתְהָא, אָמְרָה לָהּ, הַאי דְּאִתְּתָא קָמַיְתָא הִיא, דְּלָא קָא מִנְשֵׁי לָהּ, שָׁגְרָתָא לְתַנּוּרָא, וְקָלְתָה. כִּי אָתָא, אָמַר, הַיְנוּ דִּכְתִיב עִילוּיֵהּ, “זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת”: וברש”י שם: זאת ועוד אחרת – נקמה נעשית בה כבר, ועוד אחרת תעשה בה.

מֻכְרָח לִהְיוֹת מְגֻלְגָּל בְּכֶלֶב

כָּתַב בְּסֵפֶר “בְּרִית מַטֶּה מֹשֶׁה” עַל הַגָּדָה שֶׁל פֶּסַח בְּדַף הָאַחֲרוֹן וזל”ק: וְעַכְשָׁו שֶׁאִיתְרַע חִזַּקְתֶּם רָאִינוּ לְמַפְרֵעַ שֶׁדָּבָר זֶה הֶחֱרִיב אֶת בֵּיתֵינוּ אֲשֶׁר עֲדַיִן לֹא נִבְנָה בְּיָמֵינוּ, וְהַשְּׁכִינָה בְּגָלוּת עֲדַיִן בַּעֲווֹנֵינוּ, וְכַאֲשֶׁר נִמְצָא כַּמָּה קִלְקוּלִים אֲשֶׁר אֵין לְהַעֲלוֹת עַל הַסֵּפֶר כִּי קָצַר הַיְרִיעָה מִלְּהִשְׂתָּרֵעַ, וְכוּ’. וּבִפְרָט בִּשְׁחִיטַת הַכְּבָשִׂים מֵחֲמַת צַמְרוֹ קָרוֹב הַדָּבָר לִפְשֹׁעַ וּלְקַלְקֵל וּמֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לִשְׁחוֹט הַרְבֵּה אֵינָם מְדַקְדְּקִים כָּל כָּךְ וּמְמַהֲרִים לִשְׁחוֹט וְקָרוֹב לְוַדַּאי שֶׁמַּאֲכִילִין נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת כַּאֲשֶׁר נִתְבָּרֵר וּמִי שֶׁיִּהְיֶה מוּתְמָה בַּדָּבָר וְלוֹמַר מַה גֶּבֶר בְּגוֹבְרִין וּמַה יוֹם מִיּוֹמַיִם וְיָקֵל בַּדָּבָר הַזֶּה בְּוַדַּאי מִנְהָג אֲבוֹתֵיהֶם בְּיָדָם שֶׁשּׁוֹחֲטִים אֶת דִּבְרֵיהֶם לֵאמֹר מִי יִתֵּן לָנוּ לֶאֱכוֹל בָּשָׂר וְאַל תִּקְרֵי וַיִּשְׁטְחוּ (בַּמִּדְבָּר יא לב) אֶלָּא וַיִּשְׁחֲטוּ, שֶׁהָיָה נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה עַל שֶׁבִּקְּשׁוּ לֶאֱכוֹל בְּשַׂר תַּאֲוָה הַיְנוּ בְּשַׂר נְחִירָה וַאֲבוֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם וַאֲנַחְנוּ אִם נַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם לֹא טוֹבִים לִהְיוֹת נִלְכָּדִים בַּעֲוֹנָם ח”ו וְאוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין וְאוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַתּוֹכֵחָה: וְאֵין לָנוּ פֶּה לְדַבֵּר וּמִי יוּכַל לְהַגִּיד וּלְסַפֵּר מַה שֶׁעָבַר עָלֵינוּ עַד כֹּה שֶׁגָּרְמוּ לָנוּ הַשּׁוֹחֲטִים כַּמָּה רָעוֹת וְלֹא יָדְעוּ שֶׁשָּׁחֲטוּ לְעַצְמָם בְּסַכִּין פְּגוּמָה כְּמוֹ כֵּן יִהְיֶה מִיתָתָם בִּכְלָל נְבֵלָה וּטְרֵפָה לַכֹּל הוּא הַקְּלִפָּה רח”ל תַּשְׁלִיךְ אוֹתָם, וּמֻכְרָח לִהְיוֹת מְגֻלְגָּל בְּכֶלֶב וְכוּ’ עיי”ש בַּאֲרִיכוּת גָּדוֹל.

ואתם רבני הערב רב מתנהגים כמו יהויקים המלך, הם שומעים את כל הצרות הנוראות שסיפרתי בדרשותי על מצב השחיטה, ושהקב”ה מתרה בנו הסוף הנורא מה שיבוא על ידי מאכלות אסורות, כמו שכתוב בספר שמרו משפט, וספר האבי”ב, והם הולכים בדרכו של עמלך “אשר קרך בדרך” שאם הקב”ה עזר לנו בס”ד ויש כבר כמה צדיקים שמעוררים במסירות נפש ממש כמו הצדיק הגדול רבי אמנון יצחק שליט”א, ועוד, והמקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא כאמרם ז”ל (סנהדרין לז.), לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא.

והצדיק הנ”ל שעשה יותר ממליון בעלי תשובה, [ואפילו אם נגיד שלא עשה מיליון, אבל דיבר ועורר יותר ממיליון נפשות וכבר מקבל את השכר כאילו הציל את כולם] וכל יהודי שהציל הוא מקבל את השכר כאילו הציל על כל אחד מהם כ49 מיליון נפשות, הסך הכל יהודים שהציל יוצא מזה, הסכום של 48,000,000,000,000. במילים 48 טריליארד יהודים. החשבון הזה יכול כל אחד לברר בדקה, מקליד במחשבון 11 פעמים 5 וזה מה שיצא [ואתם הרבנים שמדברים עליו כמה אתם היצלתם – או כמה יצאו לשמד על ידכם?].


המציל נפש אחת מישראל מהו? – כל ישראל ערבים זה בזה

חשבון מספר הצאצאים היוצאים מאדם אחד (בחישוב של חמש ילדים למשפחה) במשך עשר דורות (300 שנה), כשכל דור הוא שלושים שנה (בעצם כל דור הוא רק 25 שנה).

צא וחשוב, כשיהודי מעורר יהודי אחד בלבד ללמוד זוהר הקדוש – להקפיד על דיני טהרת המשפחה, לשמור שבת, להניח תפילין ומזוזות, לאכול כשר וללבוש ציצית – הוא הציל בכך 58 מיליון יהודים, שיישארו יהודים.

חשבון פשוט: (כל אחד יכול לבדוק במחשבון) חמש ילדים שכל אחד מביא חמש ילדים מגיע לאחר 11 דורות ל 48 מיליון ילדים

  1. 5

5

  1. 25

5

  1. 125

5

  1. 625

5

  1. 3125

5

  1. 15,625

5

  1. 78,125

5

  1. 390,625

5

  1. 1,953,125

5

  1. 9,765,625

5

  1. 48,828,125

 

פרק ב

הַהַבְטָחוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁל הָרַשְׁבִּ”י

בְּזֹהַר תְּרוּמָה (דף קכ”ח:): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי זיע”א: מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁכָּל הַמְּזַכֶּה אֶת הָרַבִּים – מִתְעַלֶּה בְּשָׁלֹשׁ מַעֲלוֹת, מַה שֶּׁאֵין כָּל אָדָם זוֹכֶה לָזֶה: א. כּוֹפֶה אֶת מַלְכוּת הָרִשְׁעָה. ב. עוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ וְעִלּוּי לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. ג. מַעֲמִיד אֶת כָּל הָעוֹלָם שֶׁלֹּא יֵחָרֵב, וּמַרְבֶּה שָׁלוֹם. – וְעַל זֶה מַבְטִיחַ לוֹ הָרַשְׁבִּ”י: א. זוֹכֶה לִרְאוֹת בָּנִים לְבָנָיו. ב. זוֹכֶה לַעֲשִׁירוּת בָּעוֹלָם הַזֶּה. ג. זוֹכֶה לְעוֹלָם הַבָּא. ד. אֵין שׁוּם אֶחָד שֶׁיָּכוֹל לְהַזִּיק וּלְהָרַע לוֹ. ה. נִכְנַס לִשְׁנֵים עָשָׂר שַׁעֲרֵי גַּן עֵדֶן – וְאֵין מוֹחֶה בְּיָדוֹ. ו.  מַשְׁפִּיעִים עָלָיו שֶׁפַע בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל הַעִנְיָנִים לוֹ וּלְזַרְעוֹ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. ז. הָרַשְׁבִּ”י יַכִּיר לוֹ טוֹבָה עַל כָּךְ וְיַמְלִיץ טוֹב בַּעֲדוֹ. ח. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבָרֵךְ אוֹתָם בְּכָל הַבְּרָכוֹת שֶׁנִּתְבָּרֵךְ בָּהֶם אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁגַּם הוּא קִרֵב אֶת כֻּלָם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. ט. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹרֵא לְאַרְבַּע מַחֲנוֹת מַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים וּמְלַוִּים אוֹתוֹ, י. וְנִכְנַס לְשִׁבְעִים עוֹלָמוֹת גְּנוּזִים, שֶׁלֹּא זוֹכֶה בָּהֶם שׁוּם אָדָם אַחֵר – וּמְיֻחָדִים רַק לוֹ.

הַמְּזַכֶּה אֶת הָרַבִּים הוּא הַ”יַּחְסָן” הֲכִי גָּדוֹל בַּשָּׁמַיִם

בְּסֵפֶר “יִשְׂמַח מֹשֶׁה” עַל תַּנַ”ךְ בַּהַקְדָּמָה (קוּנְטְרֵס תְּהִלָּה לְמֹשֶׁה דַּף יא ע”ב), וְזֶה לְשׁוֹן קָדְשׁוֹ: מְבֹאָר בְּזוֹהַר תְּרוּמָה דַּף קכ”ח ע”ב, הַהוּא זַכָּאָּה בָּעַי לְמִרְדָּף בָּתַר חַיָיבָא וְכוּ’ בְּגִין דְיִתְחַשֵׁב עֲלֵיה כְּאִלּוּ הוּא בָּרָא לֵיה, וַדַּאי אִיהוּ שְׁבָחָא דְיִסַתַּלֵק בֵּיה יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יַתִּיר מַשְׁבְּחָא אַחֲרָא וְכוּ’, וְעַל דָּא כְּתִיב בְּאַהֲרֹן וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן, וּכְתִיב בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם. וְעַיֵּן שָׁם בְּדַף קכ”ט ע”א כַּמָּה הִפְלִיגוּ שָׁם כַּמָּה גְּדוֹלִים זְכוּת הַצַּדִּיקִים שֶׁמַּחְזִירִים רְשָׁעִים בִּתְשׁוּבָה.

וְכֵן שָׁמַעְתִּי מאדמו”ח ז”ל, אֲשֶׁר סִפֵּר לוֹ מוזלל”ה, אֵיךְ שֶׁפַּעַם אַחַת נִפְגְּשׁוּ בָּעוֹלָם הָעֶלְיוֹן רַשִׁ”י ז”ל עִם הָרַב הַקָּדוֹשׁ ר’ אִיצִיקְל מִדְרָאבִיטְשׁ, וְשָׁאַל רש”י ז”ל [מֵאֵת] ר’ אִיצִיקְל, אֵיזֶה זְכוּת וּמִצְוָה יֵשׁ לוֹ לִבְנוֹ הָרַב הַקָּדוֹשׁ ר’ מִיכְל הַמַּגִּיד מֵישָׁרִים מִזְלָאטְשׁוֹב מַה שֶׁשּׁוֹמֵעַ שֶמַרְעִישִׁין בְּכָל הָעוֹלָמוֹת עִם בְּנוֹ הָרַב הנ”ל. וְהֵשִׁיב לוֹ ר’ אִיצִיקְל הנ”ל, אֵיךְ שֶׁלּוֹמֵד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ. וְלֹא נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ שֶׁל רש”י ז”ל. וְאָמַר לוֹ עוֹד, שֶׁבְּנוֹ הִרְבָּה לְסַגֵּף אֶת עַצְמוֹ בְּתַּעַנִיתִים וְסִגּוּפִים, וְגַם בָּזֶה לֹא נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ הַקְּדוֹשָׁה. וְאָמַר לוֹ עוֹד, אֲשֶׁר הִרְבָּה בִּגְמִילוּת חֶסֶד וּצְדָקָה וּפִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים וְכַדּוֹמֶה, וְעוֹד לֹא נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ. שׁוּב אָמַר לוֹ שֶׁרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן וְעָשָׂה הַרְבֵּה בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה בָּעוֹלָם, וּבָזֶה נָחָה וְשָׁקְטָה דַּעְתּוֹ שֶׁל רש”י ז”ל, וְנָחָה דַּעְתּוֹ הַקְּדוֹשָׁה מַה שֶׁמַּרְעִישִׁים אֹתוֹ כָּל הַפָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה, עַד כָּאן. מוּבָן, כִּי מַעֲשֶׂה כָּזֹאת לֹא יוּכַל לְסַפֵּר אֲשֶׁר עֵינַי בָּשָׂר לוֹ, וְאַךְ לְאָדָם אֲשֶׁר עֵינָיו מְשׁוֹטְטוֹת בָּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים שׁוֹמֵעַ וְרוֹאֶה מַה שֶׁלֹּא יִשָּׁמַע לְזוּלָתוֹ יוּכַל לְסַפֵּר כָּזֹאת. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.

והצדיק הזה שמסר ומוסר נפשו להצלת עם ישראל, ועכשיו מוסר נפשו על השחיטה [ועל התולעים] שעם ישראל יאכלו בשר כשר, באים רבני הערב רב תלמידים של עמלק, שותפים של היטלער ימ”ש, ומקררים את עם ישראל, ואומרים להם כן, תאכלו הכל שטויות!!!.

פרק ג

כָּל כוֹחוֹ שֶׁל הָרָשָׁע הַגֶּרְמָנִי יִמַּח שְׁמוֹ בָּא עַל יְדֵי שֶׁאָכְלוּ מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת שֶׁהָיוּ שׁוֹחֲטִים קַלִּים וּמִזֶּה נוֹלָד עֲמָלֵק הַגֶּרְמָנִי

יָדוּעַ הַמַּעֲשֶׂה שְהַבַּעשֶׁ”ט הַקָּדוֹשׁ נָסַע לְגֶרְמַנְיָה, וְרָאָה שֶׁיֵּשׁ גְּזֵרָה נוֹרָאָה עַל הַיְהוּדִים, וְקָרָא לְתַלְמִידוֹ שֶׁיָּבוֹא בְּיַחַד עִמּוֹ לְבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה, מִשּׁוּם טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד, וְרָאוּ הַגְּזֵרָה עַל הַמָּקוֹם שֶׁנִּקְרָא אוּשְׁפְצִין שֶׁשָּׂם הָיָה אַחַר כָּךְ לְמַחֲנֶה הַהַשְׁמָדָה ‘אוֹשְׁוִיץ’[1]. וְכַיָּדוּעַ שֶׁעַל רַכְּבוֹת הַהַשְׁמָדָה הָיָה כִּתּוּב ‘הוֹבָלַת בָּשָׂר’, וְזֶה הָיָה הַכִּתּוּב מֵאוֹתָם שָׁנִים, ה”י. – וּבְסֵפֶר דְּרָשׁוֹת הַגְּרָ”ש שווייצער [שְׁלִיטָ”א], זי”ע, מֵבִיא מֵהַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבִּי אַהֲרֹן מִבֶעלְזָא זְיָ”ע, שֶׁאָמַר: כָּל כוֹחוֹ שֶׁל הָרָשָׁע הַגֶּרְמָנִי יִמַּח שְׁמוֹ בָּא עַל יְדֵי שֶׁאָכְלוּ מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת שֶׁהָיוּ שׁוֹחֲטִים קַלִּים וּמִזֶּה נוֹלָד עֲמָלֵק הַגֶּרְמָנִי, וְהָיָה בְּמִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִשְׁחִיזוּ הַסַּכִּינִים כִּדְבָעֵי, הִשְׁחִיז אֶת הַחֶרֶב שֶׁל הַבַּעַל דָּבָר, שֶׁהוּא שַׂר שֶׁל עֲמָלֵק, וְעַל יְדֵי זֶה הָיָה בְּכֹחוֹ לִשְׁחוֹט מִילְיוֹנֵי יְהוּדִים רָחַ”ל.

עוֹד מְּסוּפָר עַל הַצַּדִּיק הַנַּ”ל: שֶׁבִּשְׁנוֹת הַשּׁוֹאָה הִתְחַנְנוּ אֵלָיו כַּמָּה אֲנָשִׁים וּבִקְשׁוּ שֶׁיִּתְאַמֵּץ לְבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה הַנּוֹרָאָה, וְאָמַר שֶׁכָּל הַצָּרָה בָּאָה בִּגְלַל הַשְּׁחִיטָה הַטְּרֵפָה, וְהָרָשָׁע הַגֶּרְמָנִי הוּא קְלִפַּת עֲמָלֵק בְּעַצְמוֹ[2], וּכְמוֹ שֶׁבְּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק כָּתוּב (שְׁמוֹת פֶּרֶק יז ט-יא) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי. וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ משֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק. וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. וְהָיוּ שָׁם ג’ צַדִּיקִים: מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְחוּר שֶׁהִתְפַּלְּלוּ וְנִלְחֲמוּ מִלְחָמָה רוּחָנִית כָּךְ גַּם הַיּוֹם צָרִיךְ ג’ צַדִּיקִים כְּדֵי לְבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה, וְחִפְּשׂוּ וּמָצְאוּ רַק עוֹד אֶחָד [נֶכֶד החת”ם סוֹפֵר], וְלֹא נִמְצָא הַצַּדִּיק הַשְּׁלִישִׁי. וְלָכֵן לֹא עָלְתָה בְּיָדוֹ.

הרי רואים מכאן שכל השואה הייתה בגלל סכינים פגומים, וזה עכשיו המלחמה האחרונה לפני ביאת המשיח, והרבנים הרשעים האלו מחדדים את הסכין של הפצצה האטומית שיזרקו ח”ו על ארץ ישראל. ראו הזהרנוכם!!!

וכל אלו הרבנים האנשים והנשים שמאכילים טריפות לילדיהם יזכו שהכלבים יאכלו אותם – ואסור אפילו ללכת להלויה שלהם, כמו שכתוב בשולחן ערוך (שמ”ח סימן כ”ה), אסור להתעסק בקבורתם של מאכילי טריפות.

פרק ד

לָמָּה מָשִׁיחַ לֹא בָּא בִּשְׁנַת הַכֶּתֶר

יָדוּעַ מַה שֶׁכָּתַב בְּסֵפֶר דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר שֶׁהַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבִּי נָתָן אַדְלֶער[3] [ּמַה שֶׁאָמַר הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זי”ע, רְאֵה בְּסֵפֶר דֶּגֶל מַחֲנֶה אֶפְרַיִם (פָּרָשַׁת עֵקֶב), וְעוֹד בִּשְׁאָר סִפְרִי תַּלְמִידֵי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב שֶׁכָּתְבוּ: שֶׁעִקַּר עִכּוּב בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ שֶׁאֵינוֹ בָּא הוּא בִּגְלַל הַשְּׁחִיטָה שֶׁמַּאֲכִילִים אֶת עַם יִשְׂרָאֵל בִּנְבֵילוֹת וּטְרֵפוֹת וְאִם יְתַקְּנוּ זֹאת יָבֹא תֵּכֶף וּמִיַּד מַמָּשׁ], אמר “לָמָּה מָשִׁיחַ לֹא בָּא בִּשְׁנַת הַכֶּתֶר” שֶׁהָיָה כַּיָּדוּעַ שְׁנַת הַגְּאוּלָה, שֶׁהַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים אָמְרוּ אָז שֶׁמָּשִׁיחַ בְּוַדַּאי יָבֹא, בִּגְלַל הַשְּׁחִיטָה שֶׁמַּאֲכִילִים אֶת יִשְׂרָאֵל בִּנְבֵילוֹת וּטְרֵפוֹת רָחַ”ל. – וְאַעֲתִיק מַה שֶׁכָּתַב שָׁם מִמִּקְצָת מִסֵּפֶר “הָאָבִי”ב” [רָאשֵׁי תֵּבוֹת אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹלָה] מֵהַנּוֹגֵעַ לָדַעַת בְּדוֹרֵנוּ וְז”ל: ר’ נָתָן אַדְלֶער וְתַלְמִידוֹ ר’ מֹשֶׁה סוֹפֵר מִפְּרֶעשְׁבּוּרְג מְקֻבָּלִים בְּנִסְתָּר, ר’ נָתָן אַדְלֶער רָצָה לִפְסֹל הַשּׁוֹחֲטִים דְּפְרַאנְקְפוּרְט דְמֵיין, וּלְהַכְנִיעַ חוֹתָם הַסִּטְרָא אַחֲרָא שֶׁשּׁוֹרָה עַל שׁוֹחֲטִים פְּסוּלִים בְּסוֹד עַל חַרְבֶּךָ תִּחְיֶה וְגוֹ’ וְאִלְמָלֵא הִשִּׂיג כָּל רְצוֹנוֹ בָּא מָשִׁיחַ, אַךְ הַסָּמֶ”ך מ”ם הֶעֱמִיד עָלָיו רוֹדְפִים קַצָּבִים וְהוּצְרָךְ לִבְרֹחַ. ובס’ בִּרְכַּת אַבְרָהָם כָּתַב: וְזֶה הָיָה סוֹד יְרִידַת הַבַּעַל שֵׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ לְעָלְמָא הדֵּין וְרֶמֶז עַל זֶּה ב”זָע”ם” תִּצְעַד אר”ץ, רָאשֵׁי תֵּבוֹת: זְבִיחָה עֵרוּבִין מִקְוָאוֹת.

הַבַּעַל שֶׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ זְיָ”ע שׁוֹמֵעַ בִּמְתִיבְתָּא דְּרָקִיעַ ש”מִקְוֶה” שְׁ’חִיטָה וְעֵ’ירוּב הֵם יְסוֹדֵי הַדָּת שֶׁהָעוֹלָם עוֹמֵד עֲלֵיהֶם

שָׁמַעְתִּי שֶׁתַּלְמִידֵי הַרְבִּי יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הָיוּ יוֹשְׁבִים בְּיַחַד וּמִתְוַוכְּחִים אֵיזֶהוּ הַדָּבָר הָעִקָּרִי שֶׁרֹאשׁ וּמַנְהִיג הַדּוֹר צָרִיךְ לְהַשְׁגִּיחַ עָלָיו. – יֵשׁ מֵהֶם אָמְרוּ שֶׁהָעִקָּר הוּא לְהַשְׁגִּיחַ עַל הַזְּבִיחָה שֶׁיִּהְיֶה הַשׁוֹ”ב יָרֵא שָׁמַיִם, וְכֵן בְּכָל שָׁאַר עִנְיָנִים הַשַׁיְיכִים לָזֶה כִּי חַס וְשָׁלוֹם מַאֲכָלוֹת אֲסוּרִים מְטַמְטְמִים אֶת הַלֵּב. – וְיֵשׁ שֶׁאָמְרוּ עֵרוּבִין הוּא הָעִקָּר כִּי הִלְכוֹת שַׁבָּת כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִים בְּשַׂעֲרָה (חֲגִיגָה דַּף י’ עַמּוּד א’) וְהָאִסּוּר חָמוּר מְּאֹד. – וְיֵשׁ אָמְרוּ מִקְוֶה הִיא הָעִקָּר לְהַשְׁגִּיחַ שֶׁהַמִּקְוֶה תִּהְיֶה כְּשֵׁרָה בְּלִי שׂוּם חֲשַׁשׁ, כִּי אִם יְסוֹד בִּנְיָן הָאָדָם הוּא חַס וְשָׁלוֹם בְּלִי כַּשְׁרוּת קָשֶׁה לוֹ מְּאֹד לְהִתְגַּבֵּר עַל הָרַע רַחֲמָנָא לִיצְלָן. – וְאַחַר זֶה אָמַר לָהֶם מָרָן הָרַב יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בָּזֶה הַלָּשׁוֹן, תֵּיתֵי לִי כִּי בְּעֵת הַזֹּאת פִּלְפְּלוּ גַּם כֵּן בַּמְּתִיבְתָּא דְּרָקִיעַ אֵיזֶה מֵהֶם עִקָּר וְאָמְרוּ כְּמַר וּכְּמַר. – וְהַסִּימָן הוּא בְּמִקְרָא (חֲבַקּוּק ג’) בְּזַע”ם תִּצְעַד אָרֶץ רָאשֵׁי תֵּבוֹת “זְבִיחָה, – “עֵרוּבִין, – “מִקְוֶה, כָּל אֵלֶּה הֵם יְסוֹד הָאָרֶץ. עַכַּ”ל. (סֵפֶר בְּרָכוֹת אַבְרָהָם פרשת וָאֶתְחַנַּן, בֵּית אַהֲרֹן בְלִיקוּטִים, וְכֵן הוּא בְּבַעַל שֵׁם טוֹב עה”ת פרשת יִתְרוֹ).

שִּׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ כָּפְרוּ בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים בִּגְלַל שֶׁאָכְלוּ וְנִתְפַּטְּמוּ בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת עַד שֶׁיָּצְאוּ מֵהַדַּת וּבָא עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ וְהָרַג אֶת כֻּלָּם רח”ל

וְיָדוּעַ שֶׁעַל יְדֵי הַשּׁוֹחֲטִים הַקַּלִּים שֶׁהֶאֱכִילוּ בְּשַׂר פִּגּוּל, יָצְאוּ מִן הַדָּת לְעֵרֶךְ ג’ וַחֲצִי מִילְיָאן יְהוּדִים רח”ל, כַּמְּבֹאָר בִּשְׁאֵלוֹת וּתְשׁוּבוֹת “דִּבְרֵי חַיִּים” (יוֹרֶה דֵּעָה חֵלֶק א’ סִימָן ז’) שֶׁאֵין עֲבֵרָה כְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת שֶׁמְּטַמְטֵם הַלֵּב הַיִּשְׂרְאֵלִי, וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים רָאִינוּ דְּעַל יְדֵי זֶה יָצְאוּ מִן הַדָּת כַּמָּה קְהִלּוֹת בְּאֶרֶץ לֹעַ”ז שֶׁאָכְלוּ וְנִתְפַּטְּמוּ בִּנְבֵילוֹת וּטְרֵפוֹת עַל יְדֵי הַשׁוֹבִי”ם הַקַּלִּים, וְגָבְרוּ עֲלֵיהֶם דֵּעוֹת זָרוֹת עַד שֶׁנֶּאֶבְדוּ מִן הַקָּהָל (עיי”ש דְּבָרָיו הַחוֹצְבִים לַהֲבוֹת אֵשׁ), וְכֵן מוּבָא בְּדֶגֶל מַחֲנֶה אֶפְרַיִם” (פָּרָשַׁת עֵקֶב מִכְתַּב מֵהָרַמְבַּ”ם זַצַ”ל) שֶׁשִּׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ כָּפְרוּ בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים בִּגְלַל שֶׁאָכְלוּ וְנִתְפַּטְּמוּ בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת עַד שֶׁיָּצְאוּ מֵהַדַּת וּבָא עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ וְהָרַג אֶת כֻּלָּם רח”ל. וְיָדוּעַ שֶׁמְעָרְמַת הַסָּמֶ”ך מ”ם שֶׁלֹּא לְפַתּוֹת כָּל יָחִיד וְיָחִיד, רַק מַעֲמִיד שׁוֹחֲטִים וְרַבָּנִים בְּכָל מָקוֹם מִסִּטְרָא דִּילֵיהּ וְעַל יְדֵי זֶה הַכֹּל בְּרִשְׁתּוֹ. – הָרַמְבַּ”ם כּוֹתֵב (כְּפִי שֶׁזֶּה מוּבָא בְּסֵפֶר הַקָדוֹשׁ דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם פָּרָשַׁת עֵקֶב ד”ה “וּמַלְתֶּם” וּבְּצָפְנַת פַּעְנֵחַ פָּרָשַׁת יִתְרוֹ ס”ד ד”ה שָׁמַעְתִּי בְּשֵׁם הָרַב שֶׁלָּהֶם) שֶׁזֶּה שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת הַשֵּׂכֶל שֶׁלּוֹ נִמְשָׁךְ לְטוּמְאָה וְהוּא מַגִּיעַ עַל יְדֵי כָּךְ חָלִילָה לִכְפִירָה רַחְמָנָא לִיצְלָן, וְהוּא אֵינוֹ מְקַבֵּל מוּסַר מֵחַכְמֵי הַדּוֹר, וְהוּא מֵבִיא עַל עַצְמוֹ אֲסוֹנוֹת עכל”ק.

אז מה רוצים רבני הערב רב שיהרגו חס ושלום את כל היהודים??? מה אתם כבר לא מאמינים ברמב”ם גם כן?

ואתם רבני הערב רב ממשיכים בשלהם, וצועקים הכל כשר וישר – אנא מלכא! אנא מלכא! אלי זה לא נוגע. לי זה לא יקרה, הכל שטויות, הכל כשר, “יאכלו ענוים וישבעו”, וכשאני מתחיל לקשר אליהם את הדברים, מדברי רבותינו הקדוש הזוהר הקדוש וכתבי האריז”ל שמביא 170 את הערב האלו מה שיעשו לנו בעקבתא דמשיחא ו-130 פעמים בכל ספרי תלמידי בעל שם טוב ומזהיר את הרבנים שלא יאכילו לבני ישראל נבילות וטריפות חלב ודם, כמו שאמר ירמיהו הנביא ליהויקים, ובמקום לעשות תשובה, אתה שורף את המגילה [אתה צוחק על כל התורה כולה] – משתיק אותי…

הם הערב רב חושבים, שאם לא ירצו לשמוע את האמת זה יעזור להם?! הם חושבים שימשיכו להגיד אנא מלכא – לי לא יקרה שום דבר, והם חושבים שזה יועיל להם?!

כבר הִסְפַּקְתֶּם לשכוח מה שעבר עלינו לפני שבעים ושלש שנים, שעלה לנו 9.5 מיליון קרבנות רח”ל?!

פרק ה

רבם דקרו!!!

הצדיק הקדוש מרן רבי עובדיה יוסף זיע”א צעק שכל השש מיליון הרגו בשביל שאכלו מסעודתו של אותו רשע, כמבואר בסוף הספר באריכות.

ואתם רוצים שיעלה לנו חס ושלום עוד שש מיליון קרבנות? שבגללכם כמעט רוב היהודים עזבו את הדת כמו שכתב הדברי חיים (כנ”ל), והעיקר האשמה בכם שבגלל שאתם מאכילים נבילות וטריפות זה גורם שכמעט כל הבחורים יש להם אייפונים ויורדים מהדת, ועוברים על כל התורה כולה. וּכְמוֹ שֶׁכָּל כוֹחוֹ שֶׁל הָרָשָׁע הַגֶּרְמָנִי יִמַּח שְׁמוֹ בָּא עַל יְדֵי שֶׁאָכְלוּ מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת שֶׁהָיוּ שׁוֹחֲטִים קַלִּים וּמִזֶּה נוֹלָד עֲמָלֵק הַגֶּרְמָנִי, כמו כן כל האייפונים בא על ידי הרבנים שמאכילים נבילות וטריפות, [זאת אומרת שהם אשימים על כל כל אלו שיוצאים מדת ישראל] ומזה מגיע שיש להבחורים ואברכים אייפונים, ובאים לידי אפיקורסות ועוברים על כל התורה כולה, וכו’. 

והערב רב האלו לא מאמינים בכלל בשכר ועונש – ולכן הם עסוקים עם הכבוד והכסף שלהם כמו שכתוב המהרח”ו בהקדמתו לעץ חיים באריכות.

הצדיקים הקדושים במלחמתם הגדולה להציל את עם ישראל מכלי’ חס ושלו’.

הבעל שם טוב הקדוש ראה הגזירה הנוראה של אוישווי”ץ וניסה לבטלו

מכתב שכתב הצדיק הקדוש מורינו ורבינו רבי ישראל בעל שם טוב זי”ע לחבירו הרב הק’ מ’ מרדכי מטלוסט זי”ע

[“בן גילו הצדיק נסתר” – כך כתב בכמה מכתבים מהבעש”ט זי”ע אליו]

באגרת הקודש [דף קעב] (יג), מכתב ס’ [נו’ 183]: [נדפס בספר “התמים” – יצא לאור בווארשא י”ב לחודש תמוז שנת תרצ”ו – חוברת רביעית] וזה לשונו:

ב”ה, אור ליום ג’ ראה ת”ק טי”ת אושפיצין,

לחברי הרב הק’ מ’ מרדכי מטלוסט

למע”ש (למען שמו) תיכף לבוא כי רואה אני דברים לא טובים על הקהלה, וטובים השנים מן האחד ונמתיק סוד, “וסוד ה’ ליראיו”, בטחוני חזק שתכף תבוא לפה תקח אתך הכתבים הידועים לך ממורינו הק’ נ”ע כי נחוצים הם לי. חברך דו”ש באהבה נאמנה. ישראל בע”ש מטלוסט.

וזה היה סוד ירידת הבעל שם טוב הקדוש לעלמא הדין לתקן השחיטה והשוחטים, ורמז על זה ב”זע”ם” תצעד אר”ץ, ראשי תיבות: זביחה עירובין מקוואות.

וכמו כן מרן רבינו עובדיה יוסף זיע”א לחם במסירת נפש נגד מאכילי טריפות עד שכמעט שהרגו אותו כמה פעמים, ודברך נס ניצל.

הָרַבָּנִים הָאֵלּוּ דוֹמִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם לְאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְלָגָה הַבּוֹנִים מִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם

וְהַמַהַרְח”וּ כּוֹתֵב עַל פִּי דִּבְרֵי הָרַשְׁבִּ”י בְּתִקּוּן ל’: וּבִפְרָט בִּזְמַנֵּנוּ זֶה בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים אֲשֶׁר הַתּוֹרָה נַעֲשֵׂית קַרְדֹּם לַחֲתֹךְ בָּהּ אֵצֶל קְצָת בַּעֲלֵי תּוֹרָה אֲשֶׁר עִסְקָם בַּתּוֹרָה עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס וְהַסְפָּקוֹת יְתֵרוֹת, וְגַם לִהְיוֹתָם מִכְּלַל רָאשֵׁי יְשִׁיבוֹת, וְדַיָנֵי סַנְהֶדְרָאוֹת – לִהְיוֹת שְׁמָם וְרֵיחָם נוֹדֵף בְּכָל הָאָרֶץ. וְדוֹמִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם לְאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְלָגָה הַבּוֹנִים מִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם, וְעִקַּר סִבַּת מַעֲשֵׂיהֶם הִיא מַה שֶּׁכָּתַב אַחַר כָּךְ הַכָּתוּב ‘וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם’! עכ”ל.

וז”ל: התיקוני זוהר תיקון מג וז”ל: אוֹי לוֹ, טוֹב שֶׁלֹּא נִבְרָא בָעוֹלָם וְלֹא יִלְמַד אוֹתָהּ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁנֶּחְשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ הֶחֱזִיר הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבהוּ, וְגוֹרֵם עֹנִי בָּעוֹלָם וְאֹרֶךְ הַגָּלוּת, עכ”ל. ובתיקון ל’ וז”ל: כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר, הַכֹּל הֵם כִּבְהֵמוֹת שֶׁאוֹכְלוֹת חָצִיר, וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה, כָּל הַחֶסֶד שֶׁעוֹשִׂים, עוֹשִׂים לְעַצְמָם. וַאֲפִלּוּ כָּל אֵלּוּ שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה, כָּל חֶסֶד שֶׁעוֹשִׂים – לְעַצְמָם עוֹשִׂיםאוֹי לָהֶם מִי שֶׁגּוֹרְמִים שֶׁיֵּלֵךְ לוֹ מִן הָעוֹלָם וְלֹא יָשׁוּב לְעוֹלָם, שֶׁאֵלּוּ הֵם שֶׁעוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה יַבָּשָׁה, וְלֹא רוֹצִים לְהִשְׁתַּדֵּל בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה, אוֹי לָהֶם שֶׁגּוֹרְמִים עֲנִיּוּת וְחֶרֶב וּבִזָּה וְהֶרֶג וְאַבְדָן בָּעוֹלָם, וְהָרוּחַ הַזּוֹ שֶׁמִּסְתַּלֶּקֶת הִיא רוּחַ הַמָּשִׁיחַ.

פרק ו

דברי מוסר לרבני הערב רב

אליכם אישים אקרא: יש עוד בידכם לעשות תשובה, ואל תחשבו שכבר אי אפשר לעשות תשובה, וכאשר אבדתי אבדתי!!! לא כן הדבר, אפשר אפשר לכם לעשות תשובה, ואל תאמרו שכאשר עברנו כל כך הרבה עבירות להחטיא את הרבים במאכלות אסורות לכן אי אפשר בידכם לעשות תשובה, כמו שכתוב במשנה אבות (פרק ה יח) כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ. וְכָל הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. [הביאור בזה שלא עוזרים להם לעשות תשובה אבל אם רוצים יכולים] משֶׁה זָכָה וְזִכָּה אֶת הָרַבִּים, זְכוּת הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג), צִדְקַת ה’ עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל. יָרָבְעָם חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים, חֵטְא הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א טו), עַל חַטֹּאות יָרָבְעָם (בֶּן נְבָט) אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל.

וְכַמְּבֹאָר בְּזּוֹהַר פָּרָשַׁת מִקֵּץ (דַּף קצ”ח ע”ב): אָתֵי בַּר נַשׁ לְאִתְדַכָאָה כַּמָּה אִינוּן דְמְסַיְיעִין לֵיהּ”, בִּיאוּר: בָּא בֶּן אָדָם לְהִטָּהֵר, כַּמָּה מַלְאָכִים מוּכָנִים לְסַיֵּעַ לוֹ לְהַצְלִיחַ.

בואו וניקח מוסר השכל מיכניה המלך בנו של אותו רשע יהויקים המלך שהושלך לכלבים, ובנו יכניה עשה בדיוק כמו אביו, אבל עשה תשובה והקב”ה קיבל התשובה [כמו שני הקצבים בעיר קראקא].

וז”ל: הרמב”ם בהלכות תשובה (פרק ז’ ה’) כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו’ ושבת עד ה’ אלהיך ושב ה’ אלהיך וגו’:

(ו) גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה שנאמר שובה ישראל עד ה’ אלהיך ונאמר ולא שבתם עדי נאם ה’ ונאמר אם תשוב ישראל נאם ה’ אלי תשוב כלומר אם תחזור בתשובה בי תדבק התשובה מקרבת את הרחוקים אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד וכן אתה מוצא שבלשון שהקב”ה מרחיק החוטאים בה מקרב את השבים בין יחיד בין רבים שנאמר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי ונאמר ביכניהו ברשעתו כתוב את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני וגו’ וכיון ששב בגלותו נאמר בזרובבל בנו ביום ההוא נאם ה’ צבאות אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאם ה’ ושמתיך כחותם:

(ז) כמה מעולה מעלת התשובה אמש היה זה מובדל מה’ אלהי ישראל שנאמר עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם צועק ואינו נענה שנאמר כי תרבו תפלה וגו’ ועושה מצות וטורפין אותן בפניו שנאמר מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי מי גם בכם ויסגר דלתים וגו’ והיום הוא מודבק בשכינה שנאמר ואתם הדבקים בה’ אלהיכם צועק ונענה מיד שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה שנאמר כי כבר רצה האלהים את מעשיך ולא עוד אלא שמתאוים להם שנאמר וערבה לה’ מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות, עכ”ל הרמב”ם ז”ל.

וזה היה הסיפור עם יכינה המלך בן יהויקים … משום גודל החטאים שחטא יכניה אמר ה’ שלא יהיה חותם. ככתוב בירמיה[4]: ‘חַי אָנִי נְאֻם ה’, כִּי אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה חוֹתָם עַל יַד יְמִינִי, כִּי מִשָּׁם אֶתְּקֶנְךָּ’. וכן אמר ה’ שיהיה ערירי ולא יהיה לו זרע, ככתוב עליו[5]: ‘כֹּה אָמַר ה’, כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי, גֶּבֶר לֹא יִצְלַח בְּיָמָיו, כִּי לֹא יִצְלַח מִזַּרְעוֹ אִישׁ יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד, וּמֹשֵׁל עוֹד בִּיהוּדָה’. והגלה נבוכדנצר את יכניה לבבל ושם אותו בבית האסורים והיה שם יותר משלשים שנה, ובבית האסורים חזר יכניה בתשובה. ואז ה’ עשה ‘התרת שבועה’ אצל בית דין של מעלה על מה שאמר לעיל בירמיה[6]. ואחר כך נולד ליכניה בנו ‘אסיר’ ונקרא כן משום שנולד בבית האסורים, ולאסיר נולד בן ‘שאלתיאל’ ונקרא כך כי ממנו נשתל מלכות בית דוד ומלך המשיח, ונולד לו בן ‘פדיה’, ולפדיה נולד בן זרובבל, ועליו אמר ה’ כאן ‘ושמתיך כחותם’, ומזרעו יהיה מלך המשיח[7]. ללמדך גודל כח התשובה שאפילו על רשע כמו שהיה יכניה ואפילו שה’ נשבע עליו שלא יהיה חותם ואמר שיהיה ערירי, אבל על ידי ששב בתשובה נשאל ה’ על שבועתו, ונולד לו בן, וכנגד זה אמר ה’ שזרובבל שהוא מזרעו יהיה חותם ומזרעו יהיה מלך המשיח. והוא יגאלנו בקרוב ברחמים רבים אמן[8].

והנה יכניה היה יכול ליפול למצולות היאוש ולחשוב שכבר אין לו תקנה, מרוב גודל עוצם החטאים שחטא[9], ובפרט כאשר שמע מהנביא ירמיה שה’ נשבע עליו שלא יהיה חותם ושיהיה ערירי, והיה יכול לחשוב שכבר אבד ונכרת מארץ החיים וממקור החיים, וכאשר אבדתי אבדתי. אך אף על פי כן בתוך עומק שאול המצב העגום עד מאוד שהיה בו, התגבר וחזר ושב בתשובה, ואכן זכה שה’ קיבל את תשובתו, ומחל לו על כל עוונותיו[10]. והשיב לו ה’ את אהבתו, וזכה שה’ הבטיח על ידי חגי הנביא שמזרעו דווקא יהיה משיח צדקנו. ונזכה במהרה לגאולה השלימה ולבניית בית המקדש השלישי בקרוב אמן.

פרק ז

הָעֲבֵרָה הָרִאשׁוֹנָה הָיְיתָה מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת שֶׁהַנַּחַשׁ פִּתָּה אֶת חַוָּה לֶאֱכוֹל מֵעֵץ הַדַּעַת, וּמִזֶּה נִגְזַר מִיתָה בָּעוֹלָם

אמרו חז”ל, במדרש רבה (אסתר פרשה ט פסקה ב): שלהמן הרשע היו שלוש מאות שישים וחמש יועצים, כמניין ימות השנה, אך כל יועציו היו כקליפת השום, לפי עצותיה הרעות של זרש אשתו. אמרה זרש להמן בעלה: מרדכי מזרע היהודים הוא ולהורגו בדרך פשוטה, יהיה קשה לך ביותר, ולכן צריך אתה לבוא אליו בחכמה מרובה ביותר, ולחפש דרך שאף צדיק לא עמד בניסיון ובסכנת כליה כזו, משום שכל צדיק אשר עמד בסוג של סכנה וניסיון, התפלל ובכה להקב”ה ונושע, ואז בנקל מרדכי יתפלל ויזכיר את אותו צדיק שניצל מן הניסיון המסויים, ובזכותו אף הוא ינצל.

כבשן האש, אם תרצה להשליכו, חנניה משאל ועזריה ניצלו, יקרא בשמם ויושיעו ויגנו עליו; לגוב האריות, אם תשליכהו, כבר דניאל ניצל; לבית האסורים, יוסף הצדיק ניצל; אם תשליכהו למדבר אבותיו, פרו ורבו במדבר; אם תעוורו את עיניו, שמשון הגיבור כבר עבר דבר זה.

לכן, צריך לחשוב דרך חדשה להכניע את מרדכי. ישבה זרש וחשבה ימים רבים ותיכננה, איך להכחיד את מרדכי, ועימו כלל עם ישראל רח”ל, ובסוף, עלה בדעתה לתלות את מרדכי על עץ – זה דבר אשר לא נעשה לאף צדיק; עמדה ונתנה עצה להמן יותר מכל יועציו, לתלות את מרדכי על עץ.

צריך להבין למה דווקא “עץ”?

ואפשר לפרש כפירוש הרמב”ן כי העבירה הראשונה הייתה מאכלות אסורות שהנחש פיתה את חוה לאכול מעץ הדעת, ומזה נגזר מיתה בעולם, והגימטריה של “יעשו עץ גבוה חמשים אמה[11]” = 1006 – גימטריה – נו מה אני אעשה עם נחש?

לעורר את הגזירה של העון עם הנחש “עץ” הוא “עץ הדעת”, שנכשלו במאכל איסור שאסר הקב”ה לאכול מעץ הדת כמו שכתוב (בראשית פרק ב’ ט”ז י”ז) וַיְצַו ה’ אֶלוֹקִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת[12].

ולמה דוקא חמשים אמה?

כי מאכלות אסורות מביא את האדם להיכנס בחמשים שערי טומאה, וזה כפירה, לכפור בהקב”ה, כמו שכתוב בזוה”ק בהרבה מקומות, וכמו שגילה לנו הרמב”ם והדברי חיים זי”ע, ועוד.

והגימטריה של “עץ גבוה חמשים אמה” = 620 תרי”ג מצות ושבע מצוות דרבנן רצה לעקור על ידי שיאכיל את ישראל מאכלות אסורות, וגם גימטריה של “חובת האדם בעולמו” ובגימטריה “נשמה טהורה” שעל ידי המאכלות אסורות יטמא את הנשמה טהורה, ולא ירגיש יותר את “חובת האדם בעולמו” ובגימטריה “רשעים” שנעשה לא רק רשע אלא רשעים שמוליד על ידי זה בנים רשעים.

וכך, בכל דור, ישנו המן וישנה זרש, אשר מחפשים הרס חדש ואחר, אשר לא היה קיים עד היום, להרוס את התורה, והקב”ה מחפש מי שיהיה הפנחס שיגלה את הסודות האלו מי הם אותו ה”המן וזרש” של הדור הזה, ובמה הם מזיקים את כל הכלל ישראל,

אך אחרית דבר, מרדכי הבין תיכף את הסוד של הסעודה של אותו רשע ומה כוונתו בזה, להאכיל את ישראל מאכלות אסורות, וכמו שכתוב בזוה”ק פרשת משפטים בסעודה של נבוכדנצר הרשע שסעודתו הייתה בשר בחלב וידע שבאכילת בשר בחלב יש כוח להחריב את בית המקדש ח”ו ומפני זה רצה שחנניא מישאל ועזריה יאכלו גם בשר וחלב, והם אכלו רק זרעונים כמו שכתוב רש”י (דניאל פרק א פסוק ה) וימן – לשון הזמנה. מפת בג – הוא שם מאכל המלך בלשון כשדים ויש פותרים פת בג לחם ואין נראה כן שהרי כתיב ויהי המלצר נושא את פת בגם ונותן להם זרעונים ואין זרעונים חליפי לחם אלא חליפי תבשיל.

ובזה פירשתי דברי התוספות דגנאי הוא לצדיק, דהנה איתא בילקוט בפ’ זו בפסוק זאת החי’ אשר תאכלו וז”ל. ר’ ברכי’ בשם ר’ יצחק, אריסטון גדול עתיד הקב”ה לעשות לצדיקים לעתיד לבא, וכל מי שלא אכל נבילות וטריפות בעוה”ז יזכה לאכול ממנו הה”ד חלב נבילה כו’ ואכול כו’. לפיכך משה מזהיר להם לישראל ואמר להם זאת החי’ ע”כ.

ואיתא (שבת קנא:) אין חיה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה, שנאמר (תלים מט, יג) נמשל כבהמות נדמו, ובהזוהר הקדוש (וישב קצא.) מפרש דמה שנדמה האדם כבהמה הוא בא, על ידי שהוא פוגם את פיו במאכלות אסורות, דעל ידי כן סר צלם מעליהם, ונדמה כבהמה, ועל כן, ולזה לאשר דניאל (דניאל א, ח) לא התגאל בפתבג המלך (זוהר משפטים קכה:) דמאכלו של אותו רשע נבוכדנצר היה בשר בחלב, ודניאל לא אכל, אזי האירו פניו בדמות ופני אדם, ועל כן ולזה (דניאל ו, כג) לא שלטו בו האריות בשעה שהשליכו אותו לגוב האריות, עיין שם בזוהר הקדוש באורך.

ובזוה”ק (פ’ פנחס) כתב דעניין הדבר שנדמה לבהמה, הוא בא על ידי שפוגם את עצמו ופיו במאכלות אסורות, ועל ידי זה מסתלק ממנו הצלם והדיוקן ולא תואר אדם לו רק כבהמה. ולזה דניאל שנשמר מפת בג המלך לא סר צלו ודיוקנו מעליו. ולזה לא שלטו בו אריותא יע”ש באורך מזה.

ובזה אפשר לפרש שאומרים בתפילת עלינו לשבח כו’, לראות מהרה בתפארת עזך, להעביר גלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון, (כמבואר בזוה”ק שמאכלות אסורות הוא כמו עובד עבודה זרה) לתקן עולם במלכות ש-ד-י (ר”ת שומר דלתות ישראל) מתי יהי’ כשכל בני בשר יקראו בשמך, היינו האנשים שאוכלים בשר יקראו בשמך אפ”ל בהקדם מה שכתב רבי הלל מקאלאמייע זי”ע שהאוכל מאכלות אסורות אינו יכול לומר אבינו אתה כו’.

ועיין בנועם אלימלך פרשת ויגש על הפסוק ואת יהודה כו’, שהאוכל מאכלים כשרים יכול לבוא לידי רוח הקודש, ועיין נועם מגדים (דף קט”ו על הפסוק סר צלם ודף שס”ב). ובזה יתורץ התוספות (שבת יג: יב( רבי ישמעאל קרא והטה עיין תוספות שמקשה ומתרץ דגנאי הוא לצדיק, ולכאורה קשה מאי גנאי? אפשר לפרש, הגנאי שדווקא על ידי מאכל איסור נאבד הרוח הקודש, וצריך ביאור? ואפשר לפרש על פי מה שכתוב בליקוטי אמרים “דאם אכל מאכל איסור הוא קשור בג’ קליפות הטמאות” עיי”ש.

והגימטריה של “יעשו עץ גבוה חמשים אמה” = 1006 גם בגימטריה – “סימן טוב ומזל טוב יהא לנו ולכל ישראל” שאם יזהרו במאכלות כשרות אז יהיה “סימן טוב ומזל טוב יהא לנו ולכל ישראל”.

הקב”ה ישמח את כל עם ישראל בשמחת חג הפורים זה ונזכור מעשה המן הרשע ואיך שמרדכי הציל את עם ישראל. ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.

פרק ח

רוח קדשו של מרן רבי עובדיה יוסף זיע”א – תליית עשרת בני המן בפעם השניה – סוד הגילגול

ידוע שהמן היה מזרע עמלק. (מגילת אסתר פרק ג, א): “המן בן המדתא האגגי“. ואגג מלך עמלק כמבואר בשמואל (א, טו, ח: “ויתפוש את אגג מלך עמלק חי”).

במסכת מגילה (דף ו’ ע”א -ב’): וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַאי דִּכְתִיב, (תהלים קמ) “אַל תִּתֵּן ה’ מַאֲוַיֵּי רָשָׁע, זְמָמוֹ אַל תָּפֵק, יָרוּמוּ, סֶלָה”. אָמַר יַעֲקֹב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַל תִּתֵּן לְעֵשָׂו תַּאֲוַת לִבּוֹ. “זְמָמוֹ אַל תָּפֵק, יָרוּמוּ, סֶלָה”. זוּ גֶרְמוּמְיָא שֶׁל אֱדוֹם, שֶׁאִלְמָלֵא הֵן יוֹצְאִין, מַחֲרִיבִין אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. דַּאֲמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא, שְׁלֹֹשׁ מֵאוֹת (מלכי) קַטְרֵי תָאגֵי אִיכָּא בְגֶרְמוּמְיָא שֶׁל רוֹמִי, וּשְׁלֹֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה מַרְזַבְנִי אִיכָּא (ברומי) [בְּבָבֶל], כָּל יוֹמָא נָפְקֵי הַנֵּי לְאַפֵּי הַנֵּי, (והני לאפי הני), וּמִקְטִיל אוֹ חָד מֵהַנֵּי אוֹ חָד מֵהַנֵּי, וּמִטְרְדֵי לְאוּקְמֵי מַלְכָּא אַחֲרִינָא. ובביאור הגר”א שם, גורס במקום גרממיה גרמניה, ומקובל מהגר”א שהאומה הגרמנית מזרע עמלק.

נבואה במגילת אסתר – משפטי נירנברג

הצופן: אות זעירה: לאחר שעשרת בני המן נהרגו בתוך שאר אויבי היהודים, כמסופר במגילת אסתר (ח, ה-י), מבקשת אסתר מאת המלך לתלותם על עץ. וכך לשון הכתוב: ותאמר אסתר, אם על המלך טוב, ינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן לעשות כדת (כחוק) היום, ואת עשרת בני המן יתלו על העץ. (מגילת אסתר ט, יג). – יש מקומות במגילה שנאמר בהם “המלך אחשורוש” ויש מקומות שנאמר בהם “המלך” סתם. – חז”ל קיבלו מרבותיהם שבכל מקום שנאמר במגילה “המלך” סתם, הכוונה להקדוש ברוך הוא (כלומר, מלבד הפשט המכוון לאחשורוש, טמון שם גם רמז להקב”ה). ובכל מקום שנאמר “המלך אחשורוש” הכוונה לאחשורוש ממש (ראה מדרש רבה, אסתר ג, י). לפי זה יש להבין מה פשר פנית אסתר כאן (שנאמר “המלך” סתם) למלכו של עולם – הקדוש ברוך הוא, בבקשה לתלות את עשרת בני המן. – זאת ועוד, חז”ל אומרים על המילה “מחר”, “יש מחר שהוא “לאחר זמן” כמו “והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת” (שמות יג, יד וברש”י שם), הרי מחר לאחר זמן”. כלומר, שיש מקומות שאף-על-פי שכתוב “מחר” אין הכוונה למחרת היום, אלא לאחר זמן רב (ראה מדרש תנחומא בא, יג). גם כאן יש להבין, לְמַה התכוונה אסתר באומרה, “ינתן גם מחר ליהודים” וכו’ “ואת עשרת בני המן יתלו”. – ואם לא די בכך, הרי נתון נוסף. מקובל אצל חז”ל ש”את” בא ללמד על ריבוי והוספה. והנה, כאשר המגילה מונה את שמותיהם של עשרת בני המן, לא נכתבו כולם יחד במרוצה כפי שהיה ראוי שיכתב. (- פרשנדתא ודלפון ואספתא ופורתא ואדליא וכו’), אלא בתוספת המילה “ואת” בין השמות. ואכן בילקוט מעם לועז (אסתר עמוד רלז) מבואר שעשר המילים “ואת” המופיעות כאן, מרמזות על תליית עשרה נוספים! מלבד עשרת בני המן. – ומכיון ש”אסתר ברוח הקדש נאמרה” (תלמוד, מגילה ז, א) הרי בודאי שבקשת אסתר מאת מלכו של עולם, על תליה עתידית (-מחר), של עשרת בני המן נוספים, אכן תתגשם. וככתוב במגילה בתשובת המלך: ויאמר המלך להעשות כן! (ט, יד). האמנם הדבר התגשם??

בין השמות של עשרת בני המן שלוש אותיות זעירות: פרשנדתא – פרמשתא – ויזתא שלוש האותיות ת ש ז היו קטנות מן האחרות, ואיש לא ידע מדוע? – במשך דורות היו הסברים שונים לענין, אולם את ההסבר של הדור האחרון, שעונה על שתי השאלות יחד, אי אפשר היה להמציא: כשנתלו עשרת בני המן בפעם השניה, זה קרה ב-1946. – לא, זו אינה טעות. תש”ז זו השנה על פי הלוח העברי שבה הוצאו להורג עשרת בני המן בפעם השניה.

והנה, במשפטי נירנברג הועמדו לדין עשרים ושלשה פושעי מלחמה נאציים מתוכם נידונו למוות אחד עשר. – בניגוד לכל הציפיות שהנידונים למוות יוצאו להורג מול כתת ירי (בהיות משפט זה משפט צבאי), או יועלו על הכסא החשמלי (כנהוג בארצות הברית), גזר בית-הדין להוציאם להורג בתליה. – שעתיים לפני ביצוע גזר הדין, הצליח הצורר הנודע לשימצה גרינג להתאבד בכלאו. במעשהו זה גרם גרינג שאל עמוד התליה יגיעו רק עשרה מצאצאי עמלק בני דורינו.

וכך, ביום כא תשרי תש”ז (16 באוקטובר 1946), פורסם בכותרות עיתוני העולם כי ניתלו עשרה פושעי מלחמה נאציים. – נמצא שבקשת אסתר על תליית עשרה נוספים מבני עמלק, בעתיד, אכן התגשמה. – אך בכך לא די. למרבה הפלא, אם נעיין במגילת אסתר הנכתבת זה אלפי שנים בצורה אחידה , בעמוד בו כתובים עשרת בני המן, נגלה לפליאתינו, כי בין אותיות שמות עשרת בני המן מצויות 3 אותיות חריגות, קטנות יותר (“אות זעירא”). – שלש האותיות יוצרות את המילה: תש”ז. שנת הוצאתם להורג של אותם עשרת פושעי המלחמה הנאציים. – הפליאה גדילה שבעתיים כאשר עיון בלוח העברי מגלה שיום הוצאתם להורג הוא יום “הושענא רבה” הידוע כ”יום חיתום הדין”! ביום זה מוציא הקדוש ברוך הוא לפועל את גזר הדין שנחתם! – כחותמת אחרונה לדברים, נצטט את פרסום סוכנות הידיעות הבינלאומית באותו היום. הדגש על העדות אודות ההוצאה להורג של יוליוס שטרייכר (עורכו של השבועון הנאצי הנודע לשימצה Der Sturmer אשר במשך 22 שנה הפיץ שנאה וארס נגד העם היהודי).
יואכים פון ריבנטרופ, מי שהיה מיניסטר החוץ הגרמני, תפש את מקומו של גרינג בראש ההולכים לגרדום ועשרת אבירי הנאצים הנידונים נתלו אחד אחר השני בתוך חדר ההתעמלות השומם, שהואר באור חשמל ואשר עמד במרכז אחת החצרות של בית הסוהר העירוני בנירנברג.

כל עשרת הנאצים השתדלו לקבל את מותם באומץ-לב. רובם הביעו מורת רוח. אחדים נכנעו בצורה מבישה והאחרים ביקשו מחילה מריבון העולם.[13]

היחידי, מכל מקום, שהסתמך על האידיאולוגיה הנאצית היה יוליוס שטרייכר צורר היהודים. התנהגותו היתה חוצפנית יותר מכל יתר הנידונים והוא צווח בקולי קולות “הייל היטלר” בעת שעלה על המדרגות לעבר הגרדומים. – כשהגיע שטרייכר פנים אל פנים אל החבל, הוא נעץ שוב את עיניו לעבר הקצינים מבנות הברית ולעבר שמונת העתונאים שייצגו את עתונות העולם. הללו ישבו בשורה אחת ליד שולחנות קטנים לאורך קיר בדיוק לפני הגרדומים. – באש שנאה שבערה בעיניו הסתכל שטרייכר אל עדי הראייה והוא זעק: “חג פורים 1946!”
לברר מקחו של צדיק: המאמר הזה נכתב לאלו שיצאו נגד הגה”צ מרן עובדיה יוסף זיע”א [שליט”א], שכאילו הוא לא צודק ח”ו בדבריו, לדברי חז”ל ומהמציאות שהייתה רואים שהנאצים לבד ידעו ואמרו שהם גלגולים מעשרת בני המן. כלומר שמעשה המגילה חזר שם, ואם כן גם סיבת הגזירה היא לכאורה מאכלות אסורות, השם ירחם.

וּבִזְכוּת שמירת הכשרות יִתְקַיֵּם בָּנוּ הַכָּתוּב: (שְׁמוֹת פֶּרֶק טוּ פ’ טז-יח) תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה’ עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ, תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה’ מִקְּדָשׁ אֲדֹ-נָי כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ, ה’ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד, בב”א.

פרק ט

בו יבואר איך שהרבנים יכולים תשובה ולא מאוחר מדי ח”ו

איתא מרבי אברהם דב מאווריטש זיע”א בספה”ק בת עין (בחוקותי) וז”ל: הנה שמעתי בשם המגיד הגדול זללה”ה פירש, ארץ שבעה עממין מרמז על שבעה מדות הרעות, והנה זה הכלל, שאין לאדם להתיאש את עצמו מפעולת התשובה אפילו ח”ו כשיפול לכל ז’ מדות הרעות בנוקבא דתהומא רבא, כי זה הוא מפתויי היצר להכניס בלב האדם יאוש גמור ולהחליט בדעתו שאין ח”ו עזר ותרופה למכתו, אבל האמת הוא כשאדם יודע מזה שהוא בנוקבא דתהומא רבא היינו בז’ מדות הרעות ומחמת זה יש לו לב נשבר ונדכה, ומחמת זה מתחזק את עצמו בלימוד התורה, אז בוודאי אור התורה ושבירת לבו ימשיך אותו מתהומא רבא ויעלה אותו למקורו ושרשו למעלה מעלה.

וזה מרמז לנו התורה הקדושה, ‘ואף גם זאת וגו’ בארץ וגו”, היינו אפילו ח”ו כשאדם נפל לארץ ז’ עממין שהם ז’ מדות הרעות, אעפ”כ ‘לא מאסתים וגו’ לכלתם’, היינו שלא יהיה להם תקומה ח”ו, מפני מה, בגין כלה דיליה, תיבת ‘כלה’ נוטריקין כ’פיפת ל’ימוד ה’תורה, שעי”ז יכול למשוך אותו מנוקבא דתהומא רבא ויעלה אותו למקורו אמן כן יהי רצון. ע”כ.

ובפרשת ואתחנן כתב וז”ל: ונוכל לפרש עוד עד”ז, שיש ב’ בחינות רעות המחשכין העינין מבחינת תשובה, בחינת א’ הוא בחינת גסות ממש, שסבור שהגיע לתכלית השלמות בתורה ומצות וא”כ אין צריך עוד לבחינת תשובה לפי דעתו, והוא עצת היצר הרע המטעה אותו, וזהו בחינת רומי רבתא לשון הרמה והפרשה, שהוא מופרש מה’ על ידי רבתא בחינת גדלות וגסות. בחינה ב’ הוא מי שרואה את נגעיו באמת בכל פרטי אבריו איך שפגם בראיה ושמיעה ודבור ומחשבה ומעשה על ידי מעשיו הרעים ונתרחק מאד מאור פני מלך חיים, ובעבור זה נתמרמר לבו מאד בקרבו ומייאש בלבו לאמר ח”ו אין לי תקנה על כל מעשי הרעים ומי אני לגשת לקודש בבחינת עבודה לה’ ולעשות שום מצוה או להתפלל כדי לעשות בחינת יחוד קוב”ה ושכינתיה הלא טמא אני ורחוק וכו’, וכל זה הוא מרוב שפלותו באמת, אמנם גם זה הוא בחי’ רומי זעירתא לשון הרמה ומופרש מה’ מחמת זעירתא מחמת בחינת ענוה, שהוא גם כן עצת היצר הרע כדי להחשיך עינין מבחינת תשובה על ידי שפלותו, אבל לא בזה בחר ה’ שיתייאש האדם מבחינת תשובה, כי אדרבה זהו היתה עיקר בריאת העולם בגין דיתקרי רחום וכו’ וכמאמר חז”ל (זוהר ח”א קלד:) עד לא ברא עלמא ברא תשובה, וחפץ ה’ בתשובת רשעים וידו פשוטה לקבל שבים, כל מיני תשובה, הן תשובה מבחינת גאוה פשוטה שהוא בחינת רומי רבתא הנ”ל, כאשר שב אל ה’ בכל לבו מיד מקבלו, ונקראת תשובה עילאה בעבור שהוא בחינת תשובה על בחינת רומי רבתא, וגם התשובה על הבחינה השנית הנקראת רומי זעירתא הנ”ל, היינו שברוב שפלותו יאמין בה’ שהוא רחום וחנון ובודאי יקבל תשובתו בלבו הנשבר והנדכה, ותשובה זו נקראת תשובה תתאה.

וזהו ה”א עילאה ה”א תתאה (זוהר ח”א צו.), כי אות ה”א מרמז על בחינת תשובה כמאמר חז”ל ה”א פתח לו פתח ברגל השמאלית, ושני צורות יש לה”א היינו ד”י ד”ו, וצורה היותר מעולה היינו צורת ד”י, שנשאר פתח גדול לתשובה, וזהו י”ד פשוטה לקבל שבים, לרמז על אות ה”א שהוא צורת ד”י כנ”ל.

ולכן צריך האדם ליזהר מאוד שלא ילכד ח”ו בעצת היצר הרע בב’ בחינות הנ”ל, כי ע”ז הזהירנו הכתוב ומרמז לנו בפסוק (דברים ד ט) רק השמר לך ושמור נפשך מאוד וגו’, פירוש שתשמור בחינת רק כמאמר חז”ל (ירושלמי סוטה ה ה) אכין ורקין מיעוטין, ר”ל לשמור בחינת המיעוט הנ”ל שיהיה לך, היינו כשיהיה לך בחינת שפלות גדול בראותך גודל הפגמים שפגמת בעולמות העליונים ותפול לבך מאוד בקרבך תראה שלא תתייאש ח”ו כנ”ל רק אדרבה חזק ואמץ ותאמין בה’ שחפץ חסד הוא ומקבל שבים כנ”ל. ושמור נפשך מאו”ד, ר”ל על דרך שאמרו חז”ל (אבות ד ד) מאד מאד הוי שפל רוח וכו’, ר”ל מאוד מרמז על בחינת גסות בחינת רומי רבתא, וצריכים ליזהר ממנה.

ועל שני בחינות אלו צעק ירמיהו הנביא (איכה ה כא) השיבנו ה’ וגו’ שני פעמים, היינו א’ על למה לנצח תשכחנו, ר”ל על בחינת השכחה בה’ מרוב גאוה, בחינת רומי רבתא, וע”ז התפלל השיבנו. ופעם ב’ צעק על בחינת כי אם מאוס מאסתנו, ר”ל על בחינת רוב שפלות עד שלבו נשבר ונמאס חייו מרוב חטאיו כנ”ל עד בחינת יאוש, וע”ז התפלל ואמר שנית השיבנו.

נחמו נחמו שתי פעמים, לרמז על ב’ בחינות הנ”ל. כי לקחה מיד ה’ כפלים בכל חטאתיה וגו’, ר”ל שעשתה תשובה בכפליים

וע”ז אמר הנביא (ישעיה מ א) נחמו נחמו שתי פעמים, לרמז על ב’ בחינות הנ”ל. כי לקחה מיד ה’ כפלים בכל חטאתיה וגו’, ר”ל שעשתה תשובה בכפליים, היינו על שתי הבחינות הנ”ל.

ומרומז בפסוק (ישעיה מט ג) ישראל אשר בך אתפאר וגו’, ר”ל ישרא”ל בגימטריא אור חושך (לרמז על שני בחינות הנ”ל), שרואה אור מתוך החושך שלו, שהיה לו בחינת חושך ברוב שפלותו כנ”ל, ובעבור שנתחזק באמונה שמאמין שתשובה הוא הראש ועיקר לכל כמאמר הכתוב (בראשית ב ד) בהבראם, ואמרו רז”ל (מנחות כט ע”ב) בה’ בראם, ר”ל בבחינת ה”א בחינת תשובה בחינת י”ד פשוטה כנ”ל בבחינה זו נברא העולם, ובחינה זו נקראת רא”ש לבריאת העולם, וגם נקראת י”ד כנ”ל. ע”כ.

הפסוק בא ללמד שהאדם לא יתיאש עצמו חלילה מה שנילכד ח”ו בעצת יצה”ר, רק יעורר עצמו בתשובה שלימה

איתא מרבי מאיר מאפטא זיע”א בספה”ק אור לשמים (בראשית) וז”ל: ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור (א ג). וי”ל דהוי לי’ למימר ויהי כן כמו בשאר ימים. ונ”ל דהפסוק בא ללמד שהאדם לא יתיאש עצמו חלילה מה שנילכד ח”ו בעצת יצה”ר, רק יעורר עצמו בתשובה שלימה כי הכל היה גלוי לפניו ית”ש במחשבתו הקדומה כשראה לברוא את העולם ראה את האדם אם יחטא ח”ו אבל יעשה תשובה, כדאיתא יעשה תשובה ויכפר, וזה מרומז בפסוק ויאמר אלהים יהי אור, נקרא צדיק מעיקרא, ויהי אור ניקרא בחינת בעל תשובה, ויהי לשון צער (מגילה י ע”ב) רומז על מי שנילכד ח”ו בעצת היצה”ר, ואח”כ אור, גם זה יוכל להיות אור ע”י התשובה שיעשה, הכל היה בכח המאמר של ית”ש. ע”כ.

ובפרשת בהר וז”ל: אחרי נמכר גאולה תהיה לו כו’ (במדבר כה מח). נ”ל שהתוה”ק הראה לנו כשהאדם הוא בשפל המדריגה ונדמה לו שאבדה תקותו ח”ו, אל יתיאש עצמו, וכאשר מכיר עצמו באמת בודאי יושע ויש תקוה אליו עוד, וז”פ אחרי נמכר, ואחרי הוא מופלג, דהיינו שהמכרו ושעבודו ביצר הרע הוא מופלג מאוד, אעפי”כ גאולה תהיה לו. ע”כ.

בהעלותו על לבו בשעת עשיית המצוה, שהוא וכל העולם תלוי בעשיית המצוה הזאת, יעשה המצוה בדביקות גדול עד מאוד, ויברח מן העבירה

ואיתא מהרה”ק רבי אברהם חיים מזלאטשוב זיע”א בספה”ק אורח לחיים (כי תשא) וז”ל: זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש. עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה’. אפשר שרומז בתורה בכאן דברי מוסר, דאמרו חז”ל (קידושין מ ב) לעולם יראה אדם כאילו כל העולם כולו חציו חייב חציו זכאי, עשה מצוה אחת, אשרי שמכריע אותו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת וכו’, והנה לפי דברי רז”ל הכלל לכל האדם, הן אם הוא צדיק, או רשע, כי אף על פי שהוא רשע, אף על פי כן לא יחזיק עצמו כרשע, כמאמרם במשנה (אבות ב, יג) ואל תהי רשע בפני עצמך, שאם כן יתיאש עצמו מן מעשים טובים, אלא יחזיק עצמו כבינוני, וגם אם הוא צדיק גמור, יחזיק עצמו כבינוני, ובהעלותו על לבו בשעת עשיית המצוה, שהוא וכל העולם תלוי בעשיית המצוה הזאת, יתלהב לבו, ויעשה המצוה בדביקות גדול ובחשק גדול עד מאוד, וכן יברח מן העבירה. ע”כ.

פרק י

אסור להתייאש ואפילו מי שהוא מרוחק לגמרי צריך לידע שיש לו נקודה בשמים

בספה”ק אמרי אמת (שושן פורים) וז”ל: איתא במדרש אסתר והיו חייך תלואים לך מנגד וכו’ זה שהוא לוקח חטים לשנה וכו’ ולא תאמין בחייך זה שהוא לוקח לו מן הפלטר וכו’, הלא איתא כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה, אולם פסוק זה נאמר בתוכחה וזה עצמו הוא תוכחה על מיעוט הבטחון, בימי מרדכי ואסתר היה להיפך כדאיתא אימתי ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו בימי מרדכי ואסתר, ביהדות הוא גם כן כך, אסור להתייאש ואפילו מי שהוא מרוחק לגמרי צריך לידע שיש לו נקודה בשמים, יעקב אבינו אמר נסתרה דרכי מה’ לפי שהיה כולל כל מיני נפשות ואפילו אלו שהם מעוטי בטחון, איתא בגמרא התולה תפיליו יתלו לו חייו וכו’ והיו חייך תלואים לך מנגד זה התולה תפיליו, איתא מנין שהקב”ה מניח תפילין וכו’, כל איש ישראל יש לו נקודה בשמים כפי מה שמדבק עצמו והתולה תפיליו היינו שמייאש את עצמו, אסור להתייאש, כתיב כי הוא חייך ואורך ימיך, זו היא כל החיות. ע”כ.

מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין

ובפרשת אמור וז”ל: כל איש ישראל אף שח”ו קלקל אין לו להתייאש כי יש ביכולתו לעורר המשהו שנשאר מקודם החטא, וזה כח הבעל תשובה דאיתא מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין, כי הבעל תשובה מחזק עצמו במשהו הנשאר אצלו ובא למקום גבוה שאין החטא יכול לפגום שם, אי’ בזוה”ק שבנשמה דאצילות אין שום חטא נוגע, כל איש ישראל יש לו משהו מנשמה דאצילות ועל זה אומרים נשמה שנתת בי טהורה היא היינו שלא יוכל לנגוע בה שום חטא ומזה הוא כח התשובה. וכו’. ע”כ.

השם יתברך המקבל שבים יחזירנו בתשובה שלימה לפניו ויחתור חתירה מתחת כסא כבודו לקבל אותנו ברחמים

בספה”ק נועם אלימלך (ליקוטי שושנה) וז”ל: משנה איזה היא אבידה כו’ (בבא מציעא ל) ונראה לפרש ע”ד המוסר, אם תרצה לדעת איזה היא אבידה שאדם אובד בו נשמתו ואמר מצא חמור או פרה רועים בדרך דחמור הוא גוף והחומר של האדם העוסק בעניני העולם הזה ודברי גשמי הרודף אחריהם וזה הוא הפירוש של רועים שרועה את עצמו במרעה העולם הזה אלא שאף על פי כן הוא בדרך פירוש שהוא נוהג את עצמו בדרך הישר שנושא ונותן באמונה אין זו אבידה בשביל זה אינו מאבד ח”ו נשמתו אבל חמור וכליו הפוכים דכלים הם האברים של האדם שהוא משמש בהם אם הם הפוכים פירוש שקלקל בהם והיפך אותם מטוב לרע הרי זו אבדה שבזה בוודאי הוא אובד את נשמתו לכן חוס וחמול ורחם על נפשך ונשמתך ותחזור בתשובה מהרה להבורא יתברך שמו. החזירה וברחה. החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמשה פעמים דהיינו שחזר בתשובה כמה פעמים וחזר לקלקולו אף על פי כן אל יתיאש עצמו ח”ו לומר למה זה הבל איגע אלא חייב להחזירה שחל עליו חיוב התשובה שנאמר השב תשיבם משמע אפילו כמה פעמים והשם יתברך המקבל שבים יחזירנו בתשובה שלימה לפניו ויחתור חתירה מתחת כסא כבודו לקבל אותנו ברחמים ולתקן את אשר שחתנו ברחמיו אמן כן יהי רצון. ע”כ.

ובספה”ק מאור ושמש (האזינו) וז”ל: וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם (קהלת א ה). נראה לפרש דהנה מתחילה קודם שהאדם נכנס בעבדות ה’ טועם עריבות נעימות אלהותו יתברך שמו שהקב”ה מראה לו גדלות ראשון כמאמרינו בכמה מקומות, ולבו בוער בקרבו בהתלהבות גדול, ואחר כך נסתלק השגה זו ממנו ונשאר ערום ועריה. וצריך האדם לבל יתיאש עצמו רק שישתוקק בלבו לאמר מי יתן וישקני מנשיקות פיהו פעם שנית. ועל זאת ישים כל מגמת עבדותו שיחזור להשגה ראשונה אשר השיג מתחילה ולא ישכח הטעימה של נעימות עריבות אלהותו יתברך שמו אשר טעם, ויום ולילה ישקוד על עבודתו בכוונה זו למען ישיג הנעימה הראשונה, ואם כה יעשה יהיה מובטח שבודאי יזכך עצמו ויזכה להשגה ראשונה אשר השיג.

בל יתיאש האדם את עצמו רק שתמיד יכסוף וישתוקק אל מקומו הראשון

וזה כוונת הפסוק וזרח השמש, רצה לומר מתחילה זורח אור אלהותו יתברך שמו באדם בלתי התעוררות שלו, ואחר כך בא השמש רצה לומר שנסתלק ממנו אותו אור. ונתן הכתוב עצה לבל יתיאש האדם את עצמו רק שתמיד יכסוף וישתוקק אל מקומו הראשון וכל מגמת עבודתו תהיה על כוונה זו שיחזור להשגה הראשונה. וזהו ואל מקומו שואף רצה לומר אם יכסוף לחזור אל מקומו הראשון, זורח הוא שם רצה לומר התשוקה שהוא משתוקק בעצמה היא גם כן זריחתה. ע”כ.

ועם כל זה לא יתיאש שום אדם, כי הקדוש ברוך הוא רחום וחנון, כי אפילו הרהור תשובה גם כן אינו נאבד

וכתב בספה”ק טהרת הקודש (מבוא השער ז) וז”ל: הרי תראה אחי אהובי כי מבוארים כאן ארבע פגמים גדולים מרים ומרורים, האחד, כי הפוגם בברית אקרי רע, והפירוש כמובא באור החמה בשם הקדוש ר’ חיים וויטאל זכותו יגן עלינו, מפני שכל רשע כשעושה איזה עבירה ח”ו, נשאר בו עדיין ניצוץ הקדוש, וזה השי”ן של רשע שמורה על קצת קדושה, ובו יכולים לאחוז בניקל לשוב לה’, אבל הפוגם הברית נסתלק ממנו גם כן זה הקצת קדושה ונשאר כולו רע ח”ו, לכן נקרא רע, ונעשה על ידי זה בזוי ומבוזה טמא ומשוקץ כידוע מספרי מקובלים שיש יסוד הקודש הנקרא טוב, ויסוד טמא אקרי רע, רק רע כל היום, שאין לו שום אחיזה בקדושה, לכן צריך לשבר טנרין תקיפין עד שיחזור השי”ן לאתרו, ואחר כך מתחיל ליכנס לשערי תשובה, ועם כל זה לא יתיאש שום אדם, כי הקדוש ברוך הוא רחום וחנון, כי אפילו הרהור תשובה גם כן אינו נאבד, לכן יעשה כל מה שבכחו ויותר מכחו, והקדוש ברוך הוא ברחמיו בוודאי יקבלנו בתשובה, רק לחטוף לזה ביותר שאפשר להקדים, כי באם לא כן מי יודע ח”ו, וכו’.‏ ע”כ.

בספה”ק קול מבשר לרבי שמחה בונים מפשיסחא זיע”א (ח”א, ישעיה) וז”ל: אך זה תוכן הענין, כי החוטא, כאשר יתחיל לשוב, יבקש לעצמו דרך במה יקדם לאלקי מרום, ורוצה לסגף עצמו בסגופים גדולים וקשים. ועם כל זאת, לא שקטה נפשו ולא יוכל להרים ראש לפני ה’, והוא מתיאש כמעט מלעבוד את ה’ עוד, מגודל בושת פנים. והגם כי זהו טוב מאד, ובודאי נכון וראוי שתהיה ידיעה כזו חקוקה בלב האדם בעט ברזל ועופרת, ויגדל חטאו בעיניו עד אשר יחשוב בנפשו כי אין לו שום תקון כלל, אך צריך גם כן שיהיה לו ידיעה זו, עם כל זה, שכל זה אינו רק, מצד השכל הנמצא בעולם, ובודאי שורת הדין נותן שיהיה כן. אבל מצד מדת הטוב, הנעלמה מעיני כל חי, ונשגבה מהשגת כל המציאות, בודאי ימינו פשוטה לקבל שבים באהבה עזה. וזהו עיקר מילת תשובה אשר אמרנו לעיל, לשוב כמו שהוא אל ה’ ולעמוד לפניו. ע”כ.

יצאה בת קול ואמרה שובו בנים שובבים חוץ מאחר

אף על אלישע אחר רצה השי”ת שיחזור בתשובה ולא היתה הכוונה לדחותו ח”ו, כדאיתא בספה”ק אוהב ישראל (ימי הרצון והתשובה) וז”ל: גמרא חגיגה (טו.) יצאה בת קול ואמרה שובו בנים שובבים חוץ מאחר. והוא תמיה גדולה לעיני כל בר דיעה כי הלא ידוע ומפורסם שאין לך דבר בעולם שעומד בפני התשובה וכמו שקיבל השם יתברך תשובת מנשה. הגם שהכעיס בוראו מאוד. אך באמת נראה לי, דאין הכוונה דגם אם היה שב בתשובה לא היה הקב”ה מקבלו, חלילה להש”י מעשות כדבר הזה ולא כיוצא בו. אכן שורש הדבר הוא כך, מגודל רחמי הש”י שמרחם על כל בריותיו. וגם על החוטאים נגדו ית’. וחושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח לזאת שולח הש”י הירהורי תשובה בלבם בזה הכרוז היוצא בכל יום שובו בנים כו’. כנודע מספה”ק. ומעורר אותם שישובו בתשובה שלימה או ע”י איזה סיבה מעוררם שישובו. היינו כמ”ש (תהלים צ ג) תשב אנוש עד דכא גו’ שובו בני אדם. והקב”ה בעצמו פותח להם שערי תשובה ושואל ומבקש מכאו”א לעשות תשובה. אכן יש עבירות חמורות כ”כ כמו האומר אחטא ואשוב וכדומה, אז אין מהראוי שהש”י יחזור אחריו לעוררו ולבקש ממנו שיעשה תשובה רק צריך האדם להתעורר מעצמו ולשום אל לבו בלא אתערותא דלעילא מקודם ולהתודות לפניו ית’ בכל לבבו וישפוך שיחו לפניו ית’ שישלח לו עזר וסיוע מן השמים שיגמור תשובתו בכי טוב ואז באמת מקבלין תשובתו ג”כ בשובו מדרכו וחי. וזהו מאמרם ז”ל (יומא פה:) אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ולא אמרו אין מקבלין תשובתו. אך ודאי כוונתם הוא שאין מעוררין אותו מן השמים שישוב. אך ורק ממתינין ומצפים ומייחלין מתי יתעורר מעצמו לעשות תשובה שלימה. ואז בלי ספק שמקבלין תשובתו בשמחה. וכלל גדול אמרו חז”ל (ירושלמי פאה פ”א ה”א) באמת שאין לך דבר העומד בפני התשובה. וזאת היתה כוונת הבת קול שהכריז שובו בנים כו’. חוץ מאחר, היינו שהקב”ה הוא בעל הרחמים ומתאווה מאוד שכל החוטאים ישובו אליו באמת לבל ידח ממנו נדח. ובפרט נשמה היקרה כמוהו שהיה גדול בתורה ובחכמה. אך שורש הדין וקו האמת והמשפט ניתן שלא לעוררו ולבקש ממנו שישוב. לזאת עשה הש”י ברוב רחמיו וחסדו הגדול סיבה זו כדי שישכיל ויבין אחר וישיג בחכמתו כוונת הש”י שבאמת רוצה שישוב אליו ויקבלו בסבר פנים יפות. אך שכביכול אינו יכול לומר לו בפירוש ולעוררו שישוב בתשובה. כמו שמתנהג א”ע עם שאר החוטאים, מחמת שהכעיסו הרבה וידע רבונו כו’. וז”ש הבת קול שובו בנים כו’. היינו לכם אני אומר ומעורר אתכם ומבקש מכם שתשובו אלי. חוץ מאחר. איני יכול לעוררו ולומר לו זה כנ”ל. אך כשיבין זה מעצמו וישוב בכל לבבו כראוי לו באמת, אז מה טוב ומה נעים. וכמו שמצינו בעון העגל שרמז הש”י למשה באומרו (שמות לב י) ועתה הניחה לי כו’ כדי שישכיל ויבין שבו הדבר תלוי. וכמו שבאמת כן היה. שהשכיל והבין משרע”ה כוונתו ית’. והתפלל לפניו ית’ לעורר רחמים על זרע ישראל והועיל בתפלתו. כמ”כ רמז לו הש”י לאחר שיבין כוונתו ית’ שהוא לטובתו ושב ורפא לו. כי אין דבר כו’ כנ”ל. והכל נמתק וניתקן בתשובה. וכיה”ר שנשוב אליו באמת כראוי אמן. ע”כ.

עיקר עבודת האדם עבור לעשות נחת רוח להבורא ברוך הוא

ואיתא מרבי לוי יצחק מבארדיטשוב זיע”א בספה”ק קדושת לוי (פורים, קדושה שלישית) וז”ל: וזה הוא עיקר עבודת האדם עבור לעשות נחת רוח להבורא ברוך הוא. אמנם אם מתייאש את עצמו ואומר שאין להקדוש ברוך הוא נחת רוח במעשיו. הגם שיהיה סובר שהוא עניו ושפל ברך. אם מתייאש את עצמו ואומר שאין להקדוש ברוך הוא נחת רוח בתחתונים אין זה נקרא עניו ושפל ברך, אדרבה הוא נוטה קצת למינות ואין זה עניו ושפל ברך העולה על לב בני האדם כי אין נחת רוח להקדוש ברוך הוא מהעושין רצונו. רק זה הדרך שאדם מתענג בעת אשר לומד ומקיים מצותיו ועיקר הנחת רוח של בני ישראל בעת עסקם בלבבם שהאלהי האלהים ואדוני האדונים יש לו נחת רוח כביכול ושמח במעשינו הטובים. וכן אמר אדומו”ר בוצינא קדישא מהו’ דוב בעריש זלה”ה, שהקדוש ברוך הוא שמח במעשינו ובמצותינו ובתורתינו כמאמר הכתוב (משלי טו כ) בן חכם ישמח אב, ואנחנו נקראים בנים למקום. ואמר אדומו”ר שזה פירוש המוזכר כמה פעמים ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, כי פרנסה הוא לשון תענוג. ונמצא שכל אדם צריך להיות עניו ושפל ברך בכל דבר אפס בזה שיש לאדם תענוג במה שהקדוש ברוך הוא שמח במצותיו ובתורתו לדבר הזה אין להאדם להיות שפל ברך לאמר מה אני שאשמח להבורא ברוך הוא. כי כן רצון המאציל העליון שיהיה שמח בזה שישראל עושין מצות כמאמר הכתוב (ישעיה מט ג) ישראל אשר בך אתפאר, וכביכול שמתפאר בישראל ושמח בהם וזה מרוב חסדו ורחמיו של הבורא ברוך הוא וכמו שכתב הפייט אשר אימתך כו’, ורצית שבח מגלומי גוש כו’, מחסרי דעת והוא תהלתיך. נמצא צריך תענוג מתענוג שמחה משמחה, דהיינו שיהיה לו שמחה במה שיש להבורא ברוך הוא שמחה ממעשיו כביכול ובזה אין להאדם להיות עניו ושפל ברך לאמר מה אני שאשמח להבורא ברוך הוא, רק הוא יבטח בה’ ברוב חסדו וברוב רחמנותו שהוא שמח במעשיו התחתונים. וכשאדם יהיה לו תענוג מתענוג ושמחה משמחת הבורא ברוך הוא יתלהב לבבו בקרבו וישמח ויעלוז ויעבוד את האל הטוב בשמחה ובטוב לבב. והנה ידוע שעולם העונג נקרא מדה שמינית כמו שכתוב בספר יצירה אין מעלה מעונג. כי כן בינה אם הבנים נקרא עולם העונג ובינה נקרא למנצח על השמינית מדה השמינית ונקראת אם הבנים שמחה. ונמצא צריך להיות שבני ישראל צריך להיות להם שמחה משמחה ותענוג מתענוג, דהיינו שיהיה לו שמחה במה שהקדוש ברוך הוא שמח במעשיהם הטובים של ישראל, וכבר כתבתי שמדה השמינית נקראת אם הבנים שמחה, מדת העונג בסוד ונהר יוצא מעדן. (בראשית ב י) ונמצא כשיש לו שמחה משמחה ותענוג מתענוג נקרא שמיני שבשמינית ובזו אין להיות עניו ושפל ברך ולומר האיך אני שמח ולומר שאני משמח את הבורא ברוך הוא במעשי ובמצותי ואשר לו שרפים וחיות ואופני הקודש ישמח אותו קרוץ מחומר, כי בזה אין להיות עניו ושפל ברך, אדרבה יתענג וישמח במה שהשם יתברך שמח במעשיהם הטובים של ישראל. ע”כ.

וחלילה לבעל תשובה ליאש את עצמו חס ושלום

וכתב בספה”ק רמתיים צופים (א) וז”ל: וזה פירוש ‘מה נתאונן’, כי לשון אנינות הוא על המת שלא ישוב ויחיה וכבר הוא ביאוש אצלו וזהו לשון אנינות. וחלילה לבעל תשובה ליאש את עצמו חס ושלום. ולזה אמר מה נתאונן חס ושלום. אבל צריך להאמין באמונה שלימה וחזקה אף על פי שעתה הוא חשוב כמת. מכל מקום תיכף בהרהורי תשובה ישוב ויחיה כמו שאמרו בקידושין (מט:) המקדש את האשה וכו’ מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו. ע”כ.

יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא

כתב בספה”ק התניא (פ”ד) וז”ל: ולכן אמרו יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא, כי עולם הבא הוא שנהנין מזיו השכינה שהוא תענוג ההשגה ואי אפשר לשום נברא אפי’ מהעליונים להשיג כי אם איזו הארה מאור ה’, ולכן נקרא בשם זיו השכינה, אבל הקב”ה בכבודו ובעצמו לית מחשבה תפיסא ביה כלל, כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ומצותיה אזי היא תפיסא בהן ומתלבשת בהקב”ה ממש דאורייתא וקב”ה כולא חד. ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים הרי זה כמחבק את המלך דרך משל שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד בין שהוא לבוש כמה לבושים מאחר שגוף המלך בתוכם. וכן אם המלך מחבקו בזרועו גם שהיא מלובשת תוך מלבושיו כמ”ש וימינו תחבקני שהיא התורה שנתנה מימין שהיא בחי’ חסד ומים. ע”כ.

אבל תשובה ומעשים טובים מקרבין ישראל לאביהם שבשמים ממש למהותו ועצמותו כביכול בחי’ אין סוף ממש

עוד כתב שם (אגרת הקודש פ”א) וז”ל: וברוב חסדו ונפלאותיו עמנו להיות עם קרובו ולדבקה בו ממש, כנודע ממאמר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא שהוא רק זיו והארה מבחי’ הנק’ שכינה השוכן כו’, ונברא ביו”ד א’ משמו ית’ כו’, אבל תשובה ומעשים טובים מקרבין ישראל לאביהם שבשמים ממש למהותו ועצמותו כביכול בחי’ אין סוף ממש, וכמו שנאמר ‘הודו על ארץ ושמים וירם קרן לעמו כו”, אקב”ו כו’, וכמים הפנים כו’ להוליד מתבונה זו דחילו ורחימו שכליים או טבעיים להיות בחי’ צעק לבם אל ה’ או בחי’ רשפי אש ושלהבת עזה בבחי’ רצוא ואח”כ בבחי’ שוב להיות פחד ה’ בלבו וליבוש מגדולתו כו’. ע”כ.

בעוה”ז יכול להשתנות מן הקצה אל הקצה מיד כרגע

ואיתא בספה”ק ליקוטי תורה (דברים) וז”ל: והנה כדי שיבוא לבחי’ ואהבת הוא ע”י התבוננות שמע ישראל ובשכמל”ו, פי’ כי הנה הבריאה הוא יש מאין פי’ כמ”ש בשכמל”ו שבחי’ מלכותו מה שנק’ מלך עליהם שאינו בחי’ עצמיות הוא המחיה כל עולמות עליונים וממשלתך הוא למטה מבחי’ המלוכה שהוא מושל בעל כרחן שלא בטובתן והוא חיצוניות מדת מלכותו ית’ הוא בכל דור ודור שיש דורות שהיו רשעים כמו דור המבול כו’ שלא קבלו עול מלכותו ברצון ואעפ”כ נמשך להם חיות רב מבחי’ ממשלתך כו’, והנה כל העולמות עליונים ג”ע תחתון שהוא תענוג נפלא מעוה”ז עד שארז”ל מוטב דלידייניה כו’, וג”ע עליון, ויש עוד עליות לאין קץ, כולם נתהוו רק מבחי’ מלכותו ית’, ולכן נקרא הבריאה יש מאין, כי התהוות הנבראים הוא מבחי’ שהוא כאין ואפס שאינו רק בחי’ זיו והארה ממנו ית’ והוא בחי’ ומדת מלכותו ית’. וכו’. וגם זאת אינה מתלבשת בתוכיותם רק עומד עליהם מלמעלה בבחי’ מקיף. וכו’. וכמשל המלך אשר שמו נקרא עליהם. אך הנה כ”ז הוא מצד סדר השתלשלות והתהוות העולמות עליונים אבל בעוה”ז ע”י תשובה ומעשים טובים יוכל להמשיך גילוי עצמות א”ס ב”ה ממש, ועוד זאת ישים אל לבו שבעוה”ב אי אפשר לעלות רק בהדרגה כף הקלע וגיהנם ג”ע תחתון נהר דינור ג”ע עליון כו’, כמשפט הראוי, לפי שהוא מבחי’ ממלא, אבל בעוה”ז יכול להשתנות מן הקצה אל הקצה מיד כרגע, עד שלדינא המקדש את האשה ע”מ הוא צדיק גמור מקודשת אפי’ הוא רשע גמור שמא הרהר תשובה כו’, והיינו מפני שיש הארת הסובב, ומטעם זה ארז”ל יפה שעה אחת בתשובה ומע”ט בעוה”ז כו’, וזהו מרב כל פי’ למעלה מעוה”ב הנק’ כל, ולכן יהיה ואהבת בכל נפשך במסירות נפש ולא מסירת הגוף בלבד, והתכלית להמשיך א”ס ב”ה הסובב למטה והיינו ע”י תורה ומצות. וז”ש והיו הדברים האלה אשר אנכי מי שאנכי עצמותו ית’ מצוך לשון התקשרות ולא מבחי’ שם כבוד מלכותו ית’, היום דוקא ולא למחר בעוה”ב שאינו רק לקבל שכרם, ובהתבוננו בזה בכל יום יהיו בעיניך כחדשים ממש כיון שהיום בעוה”ז הוא שיכול להמשיך מבחי’ עצמותו ומהותו ית’ משא”כ למחר בעוה”ב. ע”כ.

שלום שלום לרחוק ולקרוב

ועוד איתא שם (שמיני עצרת) וז”ל: וכדי להבין ענין תשובה שיפה מכל חיי עוה”ב שהרי על שניהם אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים כו’, הנה עד”מ יש שני מיני תענוגים לפני המלך. האחד בעשיית המצות. והב’ כשרואה את בנו שבא מארץ מרחק שיש זמן רב אשר לא ראהו וכראות המלך את הבן נתמלא חדוה ותענוג, וכן בנמשל אע”פ שנתרחק האדם בחטאיו אעפ”כ מכל מקום ע”י תשובה נתקרב למקורו ושרשו, ואפילו בחייבי כריתות כתיב כי אבי ואמי עזבוני וה’ יאספני, שהוא ע”י בחי’ שרש נשמתו למעלה בחי’ מזל כו’ כנ”ל, וע”י תשובה במס”נ הוא משיג עד בחינת המזל אין כנ”ל כמו שנתבאר במקום אחר, וזהו שלום שלום לרחוק ולקרוב, שיש ב’ בחי’ בשלום אחד הוא גילוי תענוג העליון לרחוק הוא בעל תשובה כאשר בא מארץ מרחק כי מרחוק ה’ נראה לי כו’, והב’ הוא לקרוב ע”י מצות המלך כו’ כנ”ל.

וזהו בחינת יום כפור שבכל עשרת ימי תשובה הוא כמתקרב לפני המלך ופורש מארץ מרחק דהיינו ממחשבותיו שבכל השנה שהיה נמשך אחר עוה”ז ותענוגיו ובעשי”ת אומרים אבינו מלכנו שרוצים להתקרב אליו ית’ עד שביוכ”פ לפני ה’ תטהרו למעלה מבחי’ הוי’ והיו”ד שבו נברא עוה”ב מחמת התענוג הגדול כביכול שעשועי המלך שראה את בנו שבא אליו מארץ מרחק. וכך כתיב ובמרחקים יזכרוני כו’ (זכריה י ט) וזהו שמאלו תחת לראשי, פי’ שע”י שמאל דוחה שבכל עשרת ימי תשובה דהיינו שהיה דוחה את עצמו להיותו בעיניו בבחינת רחוק מה’ מאד. וע”ז תיקנו כל הוידוים חטאנו אשמנו כו’ וכל מה שהפה יכול לדבר ולספר בגנותו אומרים על עצמם הוא הגורם להיות קירוב בתשובה מחמת מרירות נפשו כדכתיב ויצעקו אל ה’ בצר להם כו’. וזהו מכל חטאתיכם לפני הוי’ תטהרו שעל ידי התשובה מתגלה עונג העליון שהוא בחינת ראשי. ולכן יוכ”פ אין בו לא אכילה ושתיה כו’.

והנה בחי’ גילוי עונג זה הוא בחי’ שמחה ישמח ה’ במעשיו וישמח ישראל בעושיו כי שמחה היא התגלות העונג והוא בחי’ סוכות זמן שמחתנו, ואזי מתגלה עונג העליון גילוי אור א”ס ב”ה להיות חופף עלינו כל ימי הסוכות, והוא בחי’ וימינו תחבקני כמשל החובק את חבירו מאחוריו כך וימינו תחבקני שאפילו בחי’ אחוריים שהוא בחי’ חיצוניות האדם שנמשך אחר עוה”ז שנקרא אחוריים ובחי’ עורף וכמ”ש כי פנו אלי עורף כו’, עכ”ז הוא מקיפו וסובבו להיות מהפך חשוכא לנהורא כו’, ולבטל רצונו נגד רצון ה’, והיינו מפני כי ימינו של הקב”ה הוא גילוי אור א”ס ב”ה בעצמו ובכבודו הוא הנותן כח ועוז להיות באתערותא דלתתא שעי”ז יהיה אתעדל”ע, וכמ”ש וירא ישראל את היד הגדולה וגו’, אך גילוי זה עלינו הוא בבחי’ מקיף למעלה מעלה מבחינת השגת הנבראים. וזהו ה’ צלך על יד ימינך בבחי’ צל ומקיף והוא למעלה מעלה מעל יד ימינך פי’ יד ימינך היינו האהבה הטבעית שבאדם ואהבה העליונה שורה על האהבה הטבעית זו בבחי’ מקיף שאינה יכולה להתלבש בבחינת אהבה טבעית זו של האדם שאין אהבה הטבעית יכו לה להגבילה. אך מ”מ פעולת המקיף ליתן כח ועוז באהבה טבעית שבנפש האדם שיהיה אתערותא דלעילא תלוי באתערותא דלתתא בכל השנה. וזהו פעולת חג הסוכות על כל השנה בכללה.

ודרך פרט בכל יום הוא ענין תלמוד תורה ועל זה אמרו גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. והענין דכתיב ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך שמן התורה נעשה בחינת סוכה בחינת צל שמהבל הדבור נעשה מקיף לנשמה והוא בחי’ מוצא פי הוי’ כי לא על הלחם לבדו שהוא בחי’ תורה בעצמה יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי’ שהוא ע”י מוצאיהם בהבל הפה שמזה נעשה מקיף לנשמה, והוא הנותן כח ועוז לאתערותא דלתתא במעשה המצות שיהי’ תלוי בזה אתערותא דלעילא. ע”כ.

[1]) וכידוע האחים הקדושים רבי אלימלך ורבי ר’ זושא זי”ע הלכו וטיהרו את כל מקומות היהודים עד שהגיעו לאושוויץ, ושם נגלה עליהם השטן רח”ל ואיים עליהם שאם לא יחדלו מכאן – אז יהפוך את כל העולם לחסידים שלהם, ומזה פחדו שהחסידים שלהם יהיו שליחים של הסמ”ם מ”ם, ומי יודע מי באמת חסיד של אמת.

[2] ) ומסופר על הצדיק הקדוש המקובל האלוקי רבי סלמן מוצפי זי”ע, שהיה עושה תפילות ותיקונים ויחודים אצל קברי צדיקים כדי לבטל את הגזירה הנוראה ופעם אחת כאשר הרבה להתפלל ולכוון בקבר רחל אימנו, הראו לו מן השמים נחש בעל כמה ראשים שרצה להורגו, וכששאל את אחד המקובלים הגדולים אמר לו שהרשע ימ”ש הוא קליפה מאוד קשה,ושלא יסתכן בנפשו.

[3] ) מהגאון הקדוש המקובל האלוקי רבי נתן אדלער כהן צדק זצ”ל אב”ד באסקאוויץ ופראנקפורט דמיין יצ”ו בעל מחבר משנת רבי נתן הגהות ופירושים על ששה סדרי משנה, וספר תורת אמת אגדה וחידושי הלכה על התורה ושאלות ותשובות על ד”ח שו”ע

[4]. כ”ב כ”ד.

[5]. שם פסוק ל’.

[6]. ברמב”ם (הלכות יסודי התורה י ד): דברי הפורענות שהנביא אומר כגון שיאמר פלוני ימות או שנה פלונית רעב או מלחמה וכיוצא בדברים אלו אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו. ואין אומרים הנה דבר ולא בא. שהקב”ה ‘ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה’ ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינוה. או שתלה להם כחזקיה. אבל אם הבטיח על טובה ואמר שיהיה כך וכך ולא באה הטובה שאמר בידוע שהוא נביא שקר. שכל דבר טובה שיגזור האל אפילו על תנאי אינו חוזר. ע”כ.

[7]. וכן להלן בירמיה (כג ה-ח) כתוב: הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה’, וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק, וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ: בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה, וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח, וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ ה’, צִדְקֵנוּ: לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה’, וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה’ אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: כִּי אִם חַי ה’ אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם, וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם.

וכן (שם לג): הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה’ וַהֲקִמֹתִי אֶת הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל בֵּית יְהוּדָה: בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. וכו’. כִּי כֹה אָמַר ה’ לֹא יִכָּרֵת לְדָוִד אִישׁ יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא בֵית יִשְׂרָאֵל. וכו’. אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר צְבָא הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִמַּד חוֹל הַיָּם, כֵּן אַרְבֶּה אֶת זֶרַע דָּוִד עַבְדִּי וְאֶת הַלְוִיִּם מְשָׁרְתֵי אֹתִי.

[8]. עפ”י אברבנאל ורש”י. וראה ב’כסא קדשו’.

[9]. בויקרא רבה (פרשה י”ט אות ו’) כתובים החטאים הנוראים עד מאוד שעבר יהויקים אביו של יכניה. וניבא עליו ירמיה (ירמיה כ”ב י”ט) ש’קבורת חמור יקבר’. היכן נקבר חמור? בבטן הכלב. וכך היה שנבוכדנצר חתך אותו לחתיכות והכלבים אכלוהו (ויקרא רבה שם). ויכניה ג”כ עשה הרע בעיני ה’ כמו שעשה אביו (מלבים ב’ כד ט), אך לבסוף חזר בתשובה.

[10]. על הזמן שעשה יכניה תשובה כתוב בויקרא רבה (יט ו): אָמַר רַבִּי שַׁבְּתַי לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמָּחַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו. עַל אוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר (שיר השירים ד ז): כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם (ירמיה ג כב): שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּא מְשׁוּבוֹתֵיכֶם.

[11] ) הַגִּימַטְרִיָּה שֶׁל “יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבוֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה” = 1006 גִּימַטְרִיָּה – נוּ מַה אֲנִי אֶעֱשֶׂה עִם נָחָשׁ? גִּימַטְרִיָּה – סִימָן טוֹב וּמַזָּל טוֹב יְהֵא לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל.

[12] ) ועוד אפשר לפרש, עץ גימטריה כסף כלומר כשיש שוחד אז המן יכול להצליח ח”ו, וכבר אמרה תורה: (שמות פרק כ”ג ח’) וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים. ובזה בה המן לאחשוורוש עם שוחד ובזה רצה להפיל את ישראל עם שוחד תאוות האכילה, וזה כוונתו לתלות את מרדכי על עץ זאת אומרת לתפסו על שוחד התאווה. ובזכות שמרדכי נזהר ונשמר ממאכלות אסורות ניצל והציל את כל ישראל.

[13] ) יומו האחרון של המשפט: ב-30 בספטמבר 1946 הגיעו מכוניות ממוגנות ובהן שוטרים צבאיים אמריקאים והתפרשו סביב ארמון הצדק. כל העיר היתה מוקפת ברכבים צבאיים, הדרכים היו חסומות והנכנסים לעיר נעצרו ונבדקו. – רק אלו שקבלו אישורים מיוחדים הורשו להכנס לאולם המשפט. ביום זה עמדו הנאשמים במשפט נירנברג, לקבל פסק דין מבית המשפט הצבאי הבינלאומי.

בתום מתן פסק דין שהכריז על שלושה מתוך שבעה ארגונים נאציים כארגונים פושעים, הגיעו השופטים לידי פסק דין לגבי 21 הנאשמים: – שלושה זוכו: שאכט, פון פפן ופריטשה. = שבעה נידונו למאסר לתקופות שונות: הס, רדר ופונק נדונו למאסר עולם. דוניץ נידון לעשר שנים. פון נויראת נידון לחמש עשרה שנים, פון שיראך ושפר נידונו לעשרים שנים.

נותרו אחד עשר פושעים נאציים שעמדו לקבל את עונשם במוות בתלייה. – מאחד עשר יוצא אחד. – בלילה שלפני התליה, נשמעו קולות פטישים ומסורים מאולם ההתעמלות של הכלא.

לאסירים לא נמסר שהם עומדים למות לאחר חצות. שפר, שנידון למאסר, חשב שעורכים תיקונים, ורק אחר כך תפס למה מיועדת עבודת הנגרות הזאת.

ברבע לאחד עשרה בלילה נשמעו צעקות מסוף המסדרון. השומר הציץ לתא של גרינג, ומצא אותו בשלבי גסיסה. ממכתבים שהשאיר אחריו המתאבד נודע שהיו ברשותו גלולות ציאניד אותן החביא. גם הוא שמע את קול הקמת הגרדום, והסיק את מסקנותיו.

עוד אחד מהנידונים למוות ירד מהחשבון. “כמה אופיני,” אמרו האנשים ברחוב כששמעו, “הוא תפס את מרכז הבמה לעצמו לבד כמו תמיד.” – נותרו עשרה נידונים.

סוף פושעים לתלייה: ברבע לחצות, העירו את עשרת הנידונים והגישו להם סעודה אחרונה. לאחריה, נאמר להם שהם עומדים למות, וציוו עליהם להתלבש. כולם צייתו מלבד שטרייכר, שהיה צורך להכריח אותו להתלבש. – משעה אחת בלילה, הובלו הנידונים בסדר קבלת פסק הדין לתליה. כשהגיע תורו של שטרייכר, הוא צעק: “הייל היטלר! עכשיו אני הולך אל האלוקים. משתה פורים 1946!

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*