logo
מאגר ספרי הזוהר העולמי דף הזוהר היומי -הרב סיני

ספר צער בעלי חיים כהלכתה- חלק א’- ענין לימוד הלכות צער בע”ח והעונשים הגדולים המענישים האדם בעולם הזה והבא, על כל צער של הבע”ח -ובשחיטות לא כשרות

פרה

ספר

צער בעלי חיים כהלכתה

חלק א’

 להורדה: ספר צער בעלי חיים כהלכתה חלק א

בו יבואר גודל ענין לימוד הלכות צער בעלי חיים, והעונשים הגדולים אשר מענישים את האדם בעולם הזה ובעולם העליון על כל צער וצער שמצערים את הבעלי חיים וכן צער האדם, ואין אדם יכול לשער מה שנפש העובר על זה תסבול בזה ובבא. ויתבונן בשכלו הזך כי יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא.

כל זה מלוקט מדברי חז”ל בש”ס בבלי ירושלמי ומדרשים, זוהר הקדוש תיקונים וספרי הראשונים, ומספרי מוסר מגדולי האחרונים זלה”ה, וספרי תלמידי בעש”ט זי”ע, וסיפורי מעשיות, ודבריהם הקדושים חוצבים מלהבות אש, מלהיבים נפש האדם לעבודת הבורא. דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם, ואפילו הלומדים והיראים מחמת חסרון ידיעה. ועל ידי ספר זה יהי’ יד הכל ממשמשין בהן ויזכרו לשמור ולקיים.

בו ימצאו רבנים, מגידי שיעור וראשי ישיבות, מלמדים ומחנכים את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. גם כל בני אדם ימצאו בו הדרכה נפלאה איך להדריך את ביתם להיזהר שלא לצער בעלי חיים, ועל ידי זה יזכו לתורה ויראת שמים.

המעיין בספר זה בלתי ספק יקבל תועלת גדולה ונפלאה בהתעוררות בלתי גבול להתאמת ולהתחזק לקיים מצות הבורא יתברך שמו על           ידי שידע כל עניני צער בעלי חיים.

יוצא לאור חודש תמוז שנת תשע”ה לפ”ק


דף ב

הרשות נתונה לכל מי שברצונו להדפיס קטעים מספר זה או כל הספר בכל לשון שהוא בכל מדינה ומדינה, כדי להרבות תורה ויראת שמים בעולם          ולעורר לבות אחינו בני ישראל לתשובה שלימה.

הספר נדפס לזכות הרבים,

ונחלק בחינם לכל דורש ומבקש


ספר

צער בעלי חיים

פרק א’

יוצרינו הורנו ובתורתו הקדושה ציוונו בלאווין ואזהרות ועונשין להישמר מכל מיני צער בעלי חיים בין באדם ובין בבהמה, ומהם שנכפלו אזהרה עליהם בתורת כהנים ובמשנה תורה כמו איסור אכילת בהמה וחיה ועופות ודגים הטמאים ובשר בחלב, הזהירה התורה בפסוקים רבים ופרשיות שלמות יעדה התורה הקדושה באזהרת צער בעלי חיים.

משונה אזהרה זו מכל אזהרות שבתורה שמלבד האזהרה הודיענו הכתוב בכולם פגם הנגרם להאדם העובר על איסור צער בעלי חיים, מהם שע”י איסור צער בעלי חיים לא זכו לילדים (קב הישר בשם האריז”ל), ומזה תראה לשער עד היכן הדברים מגיעין, שבשביל דבר קל כזה שלקחו את הסולם שהתרנגולים לא יוכלו לעלות למעלה לא זכתה לילדים שנים הרבה, וכן ראינו בח”ל מהתנא הקדוש רבי יהודה הנשיא.

ואף שאר האזהרות שנאמרו בלאווין גרידא והתורה הזהירה בהרבה הזהרות על איסור צער בעלי חיים כגון, לא תחסום שור בדישו (דברים כה ד), עזוב תעזוב עימו (שמות כג ה), לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ (דברים כב ד), וכמוהו הרבה פסוקים.

הרי מבואר בפירוש בתורה הקדושה בטעם איסורם וגודל העונש העובר עליהם והנזהר בהם זוכה לקדש את נפשו ולהתדבק בקדושתו יתברך. וכמו שכתוב אצל משה רבינו שבגלל שהיה לו רחמנות על השה אמר הקב”ה אם יש לך רחמנות על השה אתה יכול להיות מנהיג לישראל.

והגם שאין לנו לחקור ולחפש על טעמי מצוותיו יתברך כי לא נשיגם בלאו הכי והחקר אלק מי ימצא, ומי יכול לעמוד בסוד ה’ להשיג אף אפס קצהו, ומכל שכן קטני הערך כמונו היום ודי לנו בטעם שהזהירנו התורה הקדושה ואריה רביע עליה בגזירת המלך מלכו של עולם.

אמנם כללא אית לן שבכל מקום שביאר הכתוב להגיד בפירוש טעם המצוות היא כוונתה העיקרית וטעם הנגלה, מלבד הצפון להבאים בסוד ה’, עיין מה שכתב הב”ח בריש הלכות סוכה (ריש סימן תרכ”ה), וכן במצוות תפילין וציצית שביאר הכתוב טעמי המצווה עיין שם.

ומעתה כמו כן באיסור זהירות מצער בעלי חיים, מצאתי לנכון להושיט כאן שיטות ודיעות הפוסקים המדברים בטעם איסור שחיטה בסכין פגומה בהיות שדינו שגור בפי כל אחד ששחיטתו טריפה, אבל זעירין אינון אפילו מבני תורה היודעין טעמיה הנובעת עוד מקדמונינו זצ”ל, ועל כן חשבתי לנכון להציע הדיעות כאן ותתרבה הדעת בעזרת השם יתברך.

טעם א’: א) בספר החינוך מצוה תנ”א וז”ל: ואומר גם כן על דרך הפשט כי מצות השחיטה הוא מאותו הטעם לפי שידוע כי מהצואר יצא דם הגוף יותר מבשאר מקומות הגוף ולכן נצטוינו לשחטו משם טרם שנאכלהו כי משם יצא כל דמו ולא נאכל הנפש עם הבשר.

צער בעל חיים

ועוד נאמר בטעם השחיטה מן הצואר ובסכין בדוק כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי כי התורה התירן לאדם למעלתו ליזון מהם ולכל צרכיו ולא לצערם חנם, וכבר דברו חכמים הרבה באיסור צער בעלי חיים אם הוא איסור דאורייתא והעולה לפי הדומה שאיסור דאורייתא הוא. עכ”ל.

ב) וכן מרמז הרמב”ן (בראשית א’ כ”ט) וז”ל: כי התיר הגוף בחי שאינו מדבר, אחר מיתה, לא הנפש עצמה, וזה טעם השחיטה, ומה שאמר צער בעלי חיים דאורייתא וזה ברכתינו שנברך אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַשְּׁחִיטָה, עד כאן.

ג) בשו”ת חת”ס (או”ח סימן נ”ד) העתיק ד’ הרמב”ן והוסיף עליה “נראה מדבריו אחר שהרשה יתברך לנו לאכול בשר בעל חי, רצה שלא נתאכזר ולרחם עליהם למעט צערם על כן צוה לשחוט מן הצואר ומברכין אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַשְּׁחִיטָה, כאילו נאמר אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַשְּׁחִיטָה לָרֶחֶם עַל הַבְּרִיּוֹת” עכ”ל.

ד) ובשו”ת חת”ס ח”ו סימן כ”ד אחר שהעתיק דברי החינוך כתב בזה”ל: טעם זה דהחינוך קשה לאמרו דאם כן דגים וחגבים מאי איכא למימר, ולמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה מאי איכא למימר, אלא על כרחך כי אין לבנות הלכה על דברים כאלו. עכ”ל.

ה) ובפמ”ג ה’ שחיטה (בסוף הפתיחה), תמצא כעין זה שכתב “טעם מצוה זו הביאו הא”ר בשם ספר החינוך דרוב דם יוצא מצואר כדי שיצא הדם, ועוד משום צער בעלי חיים … וכן בסכין פגום אסור משום צער בעלי חיים … אמנם כבר כתבו שאין ליתן טעם על שום מצוה אף שבקצת ספרים נמצאים טעמים עליהן אין להשגיח עליהן, עכ”ל, (ועיין לקמן אות כב-כד).

ה*) והחיד”א (במחזיק ברכה סימן ח”י ס”ג) כתב דמהאי טעמא אסור לשחוט בלי בדיקת סכין שלפניה.

ו) וכסברת החינוך דגם בעידן שחיטה למעוטי בצערא עדיף תמצא בר”ן חולין במשנה דהשוחט מן הצדדין שכתב בזה הלשון: כיון דשחיטה בסימנין היא כי שחיטה מן הצדדין וחותך מן המפרקת איכא צער בעלי חיים. עכ”ל.

ז) בספר הנתיבות (נתיב כ”ד שביל ט’), גם כן תמה על טעם החינוך דלא מצינו שיעור לחידודו של סכין ואפילו מוליך ומביא כל היום כל זמן שחותך כשר מעיקרא דדינא וכי נאמר שזה צער בעלי חיים פחותה מהחותך בסכין מחודדת מאד ופגומה כל שהיא עליה, ואפשר לפרש דהכלל ניתן על הרוב. ע”כ.

ז*) ובענין סברת החינוך עיין עוד מה שהאריך בטוב טעם ודעת בספר דבר המלך על המצות (שער כ”ו פרק כ”ח) באריכות.

ז**) בספר אמרת צרופה (פרק קי”א) חידש דלדעת החינוך ודעימי’ מובנים היטב דברי הש”ס בחולין יז: “אמר רב חסדא מנין לבדיקת סכין מן התורה שנאמר ושחטתם וכו’, פשיטא כיון דכי נקב טריפה” עד כאן דברי הש”ס, ויש לתמוה מאי זה קושיא, ודלמא קרא משמיענו באם ירצה לוותר על בדיקה שלפני השחיטה באם ימצא טריפה ישליכנו דאינו רשאי וכמבואר בסימן ח”י בהפוסקים, אבל לדעת החינוך יתבאר הכל כמין חומר דהרי לשיטתו איסור הפגימה מטעם צער בעלי חיים ואם כן כוונת הש”ס למאי איצטריך קרא להצריך בדיקה ואפילו לפניה הלא סכין פגום ריעותו מטעם צער בעלי חיים ואם כל כך הקפידה תורה שגם בדיעבד יאסר השחיטה מטעם זה אם כן דבר פשוט שצריך לבדוק לפניה דמה לן במה שיוותר וישליכנו בנמצא פגומה סוכ”ס הלא מצער בעל חיים ואדרבה אם ישליך הבע”ח גרע עוד יותר דנמצא שציער הבעל חיים בכדי, וזה פשוט.

 טעם שני: י) ברש”י חולין י’ ע”א ד”ה שמא בעור, “השחיטה נפגמה ונמצא שלא נשחטו הסימנים אלא נקרעו שהפגם קורע, וזבחת כתיב” עכ”ל.

יא) וכן כתוב בר”ן חולין פ”ק ד”ה איתמר, “השחיטה שמא בעור הבהמה נפגמה ונמצא שלא נשחטו הסימנין אלא נקרעו שהפגם קורע, וקרא וזבחת כתיב” עכ”ל. וכן כתוב בבה”ג הלכות שחיטה, וכן כתוב הלבוש דאינו חותך אלא קורע ונוקב.

 טעם שלשי: יב) בשאלתות (פ’ בהעלותך אות קכ”ה) וז”ל: ואי אית ביה פגימותא ושחיט בה איטרפא לה מאי טעמא כיון דההוא מורשא דפגימותא מיבזע הוא דבזע לה הויא לה דרוסה. עכ”ל. ועיין בהעמק שאלה שהסבירו מאיסור דרסה והאריך להוכיח דשני מיני דרסה איכא.

יג) ובדעת תורה (סימן ח”י אות ג’) רוצה לידחק ולפרש כוונת השאילתות גם כן כדעת רש”י, ע”ש.

 טעם רביעי: יד) בשמלה חדשה (סימן כ”ד כ’) דהטעם משום עיקור, וז”ל: במדינות אלו המנהג להטריף עיקור בין במעוט קמא בין במעוט בתרא בין בקנה בין בוושט ואין לשנות. והיינו נראה לי עיקור דסכין פגום וכו’ עכ”ל.

טו) בשו”ת חת”ס (יור”ד סימן ט”ו) כתב תרי טעמי לפגימה וחדא מנהון עיקור, עיי”ש.

טז) בספר העמק שאלה (שאילתא קכ”ה) בזה”ל: הא מיהא דלא כהגאון תבואת שור (סימן כ”ד סק”כ) שכתב דהכל מודים דפגימת סכין פסול משום עיקור ואדרבה אין הדבר ברור כלל. ועיין תוספות חולין ב: ד”ה שמא, מוכח דפגימת סכין אינה עיקור. והכי נראה מלשון הרי”ף פ”א וכו’ עכ”ל.

 טעם חמישי: חי) משום שהייה, בשו”ת חת”ס (יור”ד ט”ו) וז”ל: אטו פגימה נאמרה למשה מסיני, עיקור ושיהוי נאמר, וכל שיש בסכין עכבת מקום שמעכב העברת הצפורן יהיה פגימה מגוף הסכין או פליטה מדבר אחר הנדבק בסכין הכל גורם או עיקור או שיהוי, עכ”ל.

יט) בספר הנתיבות (שם) תמה על זה דאם כן למה חמור פגימה לשערו בכל שהוא והלא בפגימה כל שהיא עדיין ליכא שיעור שהייה כמבואר בסימן כ”ג סעי’ ב’, ואף על גב דאנן מחמרינן בשהייה כל שהיא כמבואר ברמ”א שם אבל הלא הפגימה אסורה מדינא דגמרא, ומדינא דגמרא איכא שיעור בשהייה, וצ”ע, עכ”ל.

 טעם ששי: כ) בדעת תורה סימן ח”י אות ג’ כתב “דהיכא דהפגם רק במקום אחד כפי הנראה הוי רק חשש נקובת הושט קודם שנשחט רובו … ומסתימת ד’ הפוסקים לא נראה כן” עכ”ל.

 טעם שביעי: כא) בספר לחם הפנים (סק”ד), נתן טעם לפגימה על פי סוד “שמעכב הנשמה אשר בו” עד כאן (מובא בכרתי סק”ה, ועיין מה שכתב הוא על זה מובא בסמוך אות כ”ב).

כב) בכריתי ופליתי (ח”י סק”ה) כתב עליו בזה”ל: ושתיקותו יפה מדיבורו וח”ו ליתן טעם למצות ד’ וכו’ עיין בסמוך.

 ערעור על נתינת טעם: כג) בספר כריתי ופליתי (כרתי סימן ח”י אות ה’) “כך הוא הלכה למשה מסיני ואין בו טעם כי בטעמים נותן מכשול בעוה”ר, כי רבים אשר אין שומעין בקול הסוד ההוא ותפוג תורה להקל בדינים הללו” עכ”ל.

כג) בשו”ת נחמד מפז (יור”ד סימן ד’), האריך לבאר כוונת הכריתי ופליתי וכן שאר הפוסקים שהעירו מול נותני טעם לפגימה (עיין לעיל בדברי הפמ”ג) וכתב דאין כוונתם לערער נגד כל הענין של נתינת טעם דהלא מקורו נובע עוד מהקדמונים ר’ משה הדרשן הרמב”ם במורה, הרמב”ן על התורה , חינוך, שאלתות, טעה”מ להרדב”ז, אלשיך הק’ ועוד ועוד שטרחו לתת טעם למצות התורה ובהקדמה לספר דפ”ק דכן חובה על כל האדם להשלים חלקי מחשבה דיבור ומעשה אצל כל מצוה. וגם ידוע ליודעי חן כי לכל מצוה יש טעמים בנגלה ובנסתר.

ורגיל אני להמליץ תיפח רוחן של מחשבי קיצין פירש שנותנין טעם ומחשבין דבטעם זה כבר נתנו קץ לסיבת המצוה, אבל האמת יורה דרכו כי התורה שניתנה אש שחורה על גבי אש לבנה מאין סוף ואין קץ ברוך הוא הוא סיבה להמסובב שהוא תורה”ק שיהיה כמסבב דגם לטעמי התורה אין קץ וסוף, כמו שכתוב “לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד”, ומבואר בזוה”ק אורייתא קוב”ה וישראל חד.

ומובא הרבה בהפוסקים חוב נתינת טעם לכל יחיד לפי שכלו ויש להביא ראיה מפרה אדומה ששם חקק הקב”ה שלא יתגלה טעמה, ואף על פי כן פוק חזי שרבי משה הדרשן יצא לתת טעם.

אלא עיקר הכל הוא כמו שכתבתי לעיל שלא יהין אחד לסמוך ח”ו על טעמיו ולפסוק הלכות על פיהם, רק יהיו כמו דברי אגדה דקי”ל בהו דאין למדין הלכה מדברי אגדה, וכמבואר באור החיים פרשת האזינו עיי”ש, וכן בשו”ת חת”ס חיור”ד בדין סחורה במאכלות אסורות בשם חו”י, עיי”ש (אמר המו”ל: עיי”ע בסמוך אות כ”ד בענין זה).

כד) בתבואת שור (סימן א’ סק”א), דאין לשאול טעם על ההלכות של שחיטה (שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה, עיקור) דכולן הלכה למשה מסיני וגזירות המלך הן, וגם כיון שיש בכל טעם מקום לטעות שיבאו להתיר היכא דלא שייך הטעם בזה ויפיק חורבא ח”ו על ידי נתינת הטעם (עכ”ל, מובא בדרכי תשובה סימן כ”ג סק”ה) וכן כתוב בפרי מגדים (סימן כ”ג שפתי דעת סק”ב), ובסוף פתיחה להלכות שחיטה (מובא לעיל אות ה’), וכן כתוב בכריתי ופליתי סימן ח”י (מובא לעיל אות כ”ג) ובמנחת אהרן (סימן כ”ג סק”ב), ומעשה רקח (הספרדי על הרמב”ם) הלכות שחיטה פרק הלכה ב’, ושו”ת זכרון יצחק סימן ק”ז.

האמנם כל אלה דברים ידועים הם, וזיל קרי ביה רב הוא, ואין מטרת חיברנו זה להוסיף ולחדש חידושים, ולאסור איסור בחומרות יתירות במה שהתירה התורה, כי די לנו במה שאסרה תורה, ומה שקיבלנו מדברי חז”ל ומדברי הפוסקים אשר מפהים אנו חיים וקבלתם אמת ונאמנים עלינו, ולא נזוז מדבריהם ימין ושמאל אפילו זיז כלשהו.

אי לזאת נתתי על לבי ללקט ציצים ופרחים מדברי חז”ל, הממפוזרים בש”ס בבלי וירושלמי זוה”ק ומדרשים, בענין חומר האיסור של צער בעלי חיים וגודל הפגם הנגרם בנפש האדם המצערם, גם חיפשתי חיפוש אחר חיפוש בספרי ראשונים וגדולי האחרונים והעתקתי דבריהם בלי יתרון ומגרעת, ודבריהם הקדושים יכניסו אור בהיר בלב הקורא ומתבונן בהם וילהיבו את נפש האדם להישמר מאוד מכל ענפי האיסור של צער בעלי חיים, ועכ”פ יועיל לשכחה כי בשום עין להגות ולחזור דבריהם הקדושים יחקק בזכרונו אזהרת התורה הקדושה באיסור הנורא הזה, ואם לא ימוש התורה הזה מזכרונו מובטח לו לאדם שלא יחטא.

וכדי להקל על הקורא חילקנו כל ענין וענין לבדו ליתן רווח להתבונן בין פרשה לפרשה.

ואחת שאלתי מאת ה’ אותה אבקש, להיות חלקי עם מזכי הרבים ואולי איבנה גם אנכי ממנה, ואליכם אישים אקרא להגות בספר הזה ולחזור עליו פעמים אין מספר, כי לא הוספתי משלי כלום והם דברי הראשונים כמלאכים ותורה יבקשו מפיהם ודברים היוצאים מליבות קדושים יכנסו בליבות בני ישראל גזע תרשישים ובזה נשלם פרק ראשון בעזר צורי וגואלי.

פרק ב

לֹא תַחֲרוֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר יַחְדָּו

בזוהר פרשת קדושים (דף פ”ז ע”א):

כְּתִיב וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, וּמַה עַל דָּא גָּרִים אָדָם מִיתָה בְּעָלְמָא, מַאן דְּאַחְזֵי עוֹבָדָא אָחֳרָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ, עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָּה. שׁוֹר וַחֲמוֹר אוֹכָחָן. מִסִּטְרָא דָּא אִקְרֵי שׁוֹר, וּמִסִּטְרָא דָּא אִקְרֵי חֲמוֹר, וְעַל דָּא כְּתִיב (דברים כב) לֹא תַחֲרוֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר יַחְדָּו. לָא תַּעֲבִיד עִרְבּוּבְיָיא כַּחֲדָא, בְּגִין דְּאִתְעַר לְאִתְחַבְּרָא סִטְרָא אָחֳרָא כַּחֲדָא, לְאַבְאָשָׁא עָלְמָא. וּמַאן דְּפָרִישׁ לוֹן, אַסְגֵּי שְׁלָמָא בְּעָלְמָא. אוּף הָכָא, מַאן דְּפָרִישׁ לוֹן בְּהַהוּא גַּוְונָא כְּמָה דְּאָמְרוּ, דְּלָא אִשְׁתְּכַח שׁוּעַ (דף פ”ז ע”א) טָווּי וְנוּז כַּחֲדָא, הַאי בַּר נָשׁ אַסְגֵּי שְׁלָמָא עָלֵיהּ, וְעַל כָּל עָלְמָא.

כָּתוּב וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. וּמָה עַל זֶה גָּרַם אָדָם מִיתָה בָּעוֹלָם – מִי שֶׁמַּרְאֶה מַעֲשֶׂה אַחֵר שֶׁלֹּא צָרִיךְ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. שׁוֹר וַחֲמוֹר מוֹכִיחִים. מִצַּד זֶה נִקְרָא שׁוֹר, וּמִצַּד זֶה נִקְרָא חֲמוֹר. וְעַל כֵּן כָּתוּב, (דברים כב) לֹא תַחֲרשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו. אַל תַּעֲשֶׂה עִרְבּוּבְיָה יַחַד, מִשּׁוּם שֶׁמִּתְעוֹרֵר לְהִתְחַבֵּר הַצַּד הָאַחֵר כְּאֶחָד לְהָרַע לָעוֹלָם. וּמִי שֶׁמַּפְרִידָם, מַרְבֶּה שָׁלוֹם בָּעוֹלָם. אַף כָּאן מִי שֶׁמַּפְרִיד אוֹתָם בְּאוֹתוֹ גָוֶן כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ, שֶׁלֹּא נִמְצָא שׁוֹעַ טָווּי וְנוּז כְּאֶחָד, זֶה אָדָם שֶׁמַּרְבֶּה שָׁלוֹם עָלָיו וְעַל כָּל הָעוֹלָם.

קָרְבָּנוֹ שֶׁל קַיִן הָיָה פִּשְׁתִּים, וְקָרְבָּנוֹ שֶׁל הֶבֶל הָיוּ צֶמֶר, לֹא זֶה כְּזֶה

קָרְבְּנָא דְּקַיִן הֲוָה פִּשְׁתִּים, וְקָרְבְּנָא דְּהֶבֶל הֲוָה צֶמֶר, לָאו דָּא כְּדָּא, וְלָאו דָּא כְּדָּא. רָזָא דְּמִלָּה, קַיִן כִּלְאַיִם הֲוָה, עִרְבּוּבְיָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ, סִטְרָא אָחֳרָא, דְּלָא זִינָא דְּחַוָּה וְאָדָם. וְקוּרְבָּנֵיהּ מֵהַהוּא סִטְרָא קָא אַתְיָא. הֶבֶל מִזִינָא חֲדָא דְּאָדָם וְחַוָּה. וּבְמֵעָהָא דְּחַוָּה אִתְחַבָּרוּ אִלֵּין תְּרֵין סִטְרִין. וּבְגִין דְּאִתְחַבָּרוּ כַּחֲדָא, לָא אַתְיָא מִנַּיְיהוּ תּוֹעַלְתָּא לְעָלְמָא, ואִתְאֲבִידוּ.

קָרְבָּנוֹ שֶׁל קַיִן הָיָה פִּשְׁתִּים, וְקָרְבָּנוֹ שֶׁל הֶבֶל הָיוּ צֶמֶר, לֹא זֶה כְּזֶה, וְלֹא זֶה כְּזֶה. סוֹד הַדָּבָר – קַיִן הָיָה כִּלְאַיִם, עִרְבּוּבְיָה שֶׁאֵינָהּ נִצְרֶכֶת, הַצַּד הָאַחֵר, שֶׁאֵינוֹ מִינָם שֶׁל אָדָם וְחַוָּה, וְקָרְבָּנוֹ מֵאוֹתוֹ הַצַּד הוּא בָּא. הֶבֶל מִצַּד אֶחָד שֶׁל אָדָם וְחַוָּה. וּבְמֵעֶיהָ שֶׁל חַוָּה הִתְחַבְּרוּ שְׁנֵי הַצְּדָדִים הַלָּלוּ. וּמִשּׁוּם שֶׁהִתְחַבְּרוּ כְאֶחָד, לֹא בָאָה מֵהֶם תּוֹעֶלֶת לָעוֹלָם וְנֶאֶבְדוּ.

וְעַד יוֹמָא דֵּין, סִטְרָא דִּלְהוֹן קַיְּימָא. וּמַאן דְּאַחְזֵי גַּרְמֵיהּ בְּעוֹבָדָא דְּחִבּוּרָא דָּא, אִתְּעַר עָלֵיהּ אִינּוּן סִטְרִין כַּחֲדָא, וְיָכִיל לְאִתְזְקָא, וְשָׁארִי עֲלוֹי רוּחָא אָחֳרָא, דְּלָא אִצְטְרִיךְ. וְיִשְׂרָאֵל בָּעָאן לְאִתְּעָרָא עָלַיְיהוּ רוּחָא קַדִּישָׁא לְמֶהֱוִי קַדִּישִׁין, לְאִשְׁתַּכְּחָא בִּשְׁלָמָא, בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי.

וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה הַצַּד שֶׁלָּהֶם קַיָּם. וּמִי שֶׁמַּרְאֶה אֶת עַצְמוֹ בַּמַּעֲשֶׂה שֶׁל הַחִבּוּר הַזֶּה, מְעוֹרֵר עָלָיו אֶת אוֹתָם הַצְּדָדִים כְּאֶחָד, וְיָכוֹל לְהִנָּזֵק, וְשׁוֹרָה עָלָיו רוּחַ אַחֶרֶת שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה. וְיִשְׂרָאֵל צְרִיכִים לְעוֹרֵר עֲלֵיהֶם רוּחַ קְדֻשָּׁה לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים, לְהִמָּצֵא בְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.

ספר החינוך

כבר כתבתי בסוף סדר צו באסור דם (מצוה קמח), ובראש אחרי מות מצוה דכסוי הדם (מצוה קפז), בענין ההרחקה שהרחיקה ממנו התורה דם כל בשר מה שידעתי. ואומר גם כן על צד הפשט, כי מצות השחיטה היא מאותו הטעם, לפי שידוע כי מן הצואר יצא דם הגוף יותר מבשאר מקומות הגוף, ולכן נצטוינו לשחטו משם טרם שנאכלהו, כי משם יצא כל דמו, ולא נאכל הנפש עם הבשר. ועוד נאמר בטעם השחיטה מן הצואר ובסכין בדוק, כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי, כי התורה התירן לאדם למעלתו לזון מהם ולכל צרכיו ולא לצערן חנם. וכבר דברו חכמים הרבה באסור צער בעלי חיים בבבא מציעא (לב, א) ושבת (קכח, ב) אם הוא באסור דאוריתא, והעלו לפי הדומה שאסור דאוריתא הוא (עי’ רמב”ם הל’ רוצח פי”ג הי”ג). (מצוה תנא. מצות שחיטה).

שרש המצוה. כתב הרמב”ם זכרונו לברכה (מורה נבוכים ח”ג פרק מ”ט, והרמ”ן בפי’ לחומש) שהוא משרש אסור הרבעת הבהמה כלאים, כי דרך עובדי אדמה להביא הצמד ברפת אחת ושמא [ושמה] ירכיב אותם, ושרש אסור הרבעה כתבתיו במקומו בסדר קדושים תהיו (מצוה רמד). ואחר רשות אדוני הרב הנזכר והודאה על דברו הטוב אענה אף אני חלקי, ואמר כי מטעמי מצוה זו, ענין צער בעלי חיים שהוא אסור מן התורה, וידוע שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכן עם שאינם מינן וכל שכן לעשות עמהן מלאכה, וכמו שאנו רואים בעינינו באותם שאינם תחת ידינו, כי כל עוף למינו ישכן, וכל הבהמות ושאר המינין גם כן ידבקו לעולם במיניהן, וכל חכם לב מזה יקח מוסר שלא למנות שני אנשים לעולם בדבר מכל הדברים שיהיו רחוקים בטבעם ומשנים בהנהגתם, כמו צדיק ורשע, והנקלה בנכבד, שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי חיים שאינם בני שכל, כל שכן בבני אדם אשר להם נפש משכלת לדעת יוצרם. (מצוה תקנ. שלא לעשות מלאכה בשני מיני בהמות)

ספר חסידים

ספר חסידים (סימן תרסו)

כל מעשה גרמות שאדם גורם צער לחבירו, נענש[1], ואף אם יעשה צער על חנם לבהמה, כגון שמשים עליה משאוי יותר מאשר יכולה לשאת, ואינה יכולה ללכת ומכה אותה, עתיד ליתן את הדין, שהרי צער בע”ח דאורייתא. כתיב בענין בלעם (במדבר כב לב) על מה הכית [את] אתונך, וכנגד שאמר לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך (שם שם כט), לכן נהרג בחרב. ואנה הוזהר, שהרי בבני נח לא מצינו ורדו. לאדם שלא הותר לו בשר תאוה נתנה לו רדייה, אבל לבני נח שהתיר להם בשר תאוה, לא נתנה לו רדייה. ד”א למה מן הדין אין לרדות בעבדים ובהמות כשאינם פושעים ואין להטריחם על חנם, אלא בערב שבת ובעי”ט כדי להכניסם מבעוד יום לביתו, כתיב [דכתיב] (דברים יג יח) ונתן לך רחמים ורחמך, ר’ יהודא אומר משום רבן גמליאל הרי הוא אומר ונתן לך רחמים ורחמך הרי סימן זה מסור בידך, כל זמן שאתה רחמן ירחמו עליך:

ספר חסידים (סימן מד)

אף אם עשה צער לבהמה בחנם, כמו שמשים עלי’ משאוי יותר מכדי הראוי, ומכה אותה והיא אינה יכולה ללכת, בא לדין על שציער לבעל חי[2], וכן המושכים אזני החתולים להשמיע צעקתם, הם חוטאים. גם דרשו חכמים ביום [ההוא נאום ה’] אכה כל סוס בתמהון ורוכבו בשגעון (זכרי’ יב ד), עתיד הקב”ה להפרע עלבון סוסים מרוכביהם, על שהכו אותם במגפיים שקורין ספורנ”י בלע”ז:

ספר חסידים (סימן עתר)

כלב שאינו נושך אם יכנס בבית, אם חפץ יהודי לגרשו יגרשהו בשבט קטן, אבל לא יזרוק עליו מים רותחים, או להכותו במקל גדול, או לדחות אותו בדלת או לעוורו לא יתכן:

ספר חסידים (סימן תתלא)

שנים היו, אחד לא היה רוצה לשרוף הזבובים, א”ל חבירו אל תהי צדיק הרבה (קהלת ז טז), מוטב לשרוף הזבובים כדי שלא יפלו במאכל ובמשתה ויבלעם ויחטא, לכך נאמר אל תהי צדיק הרבה:

רמב”ם

רמב”ם יד החזקה (הלכות שבת פרק כא)

(ט) אין רוכבין על גבי בהמה בשבת גזרה שמא יחתוך זמורה להנהיגה ואין נתלין בבהמה ולא יעלה מבעוד יום לישב עליה בשבת ואין נסמכין לצדי בהמה וצדי צדדין מותרין עלה באילן בשבת בשוגג מותר לירד במזיד אסור לירד ובבהמה אפילו במזיד ירד משום צער בעלי חיים וכן פורקין המשאוי מעל הבהמה בשבת משום צער בעלי חיים:

(י) כיצד היתה בהמתו טעונה שליף של תבואה מכניס ראשו תחתיו ומסלקן לצד אחר והוא נופל מאליו היה בא מן הדרך בליל שבת ובהמתו טעונה כשיגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת ושאינן ניטלין מתיר החבלים והשקין נופלין היו בשקין דברים המשתברין אם היו שקין קטנים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן והשקין נופלין על הכרים שהרי אם ירצה לשלוף הכר שולף מפני שהשקים קטנים וקלים ונמצא שלא בטל הכלי מהיכנו היתה טעונה עששיות של זכוכית מתיר השקים והן נופלין שאף על פי שישברו אין בכך הפסד גדול שהרי הכל להתכה עומד ולהפסד מועט לא חששו היו השקים גדולים ומלאים כלי זכוכית וכיוצא בהם פורק בנחת ומכל מקום לא יניחן שם על גבי בהמה משום צער בעלי חיים:

רמב”ם יד החזקה (הלכות שבת פרק כה)

(כו) בהמה שנפלה לבור או לאמת המים אם יכול ליתן לה פרנסה במקומה מפרנסין אותה עד מוצאי שבת ואם לאו מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה ואף על פי שמבטל כלי מהיכנו שהרי משליכו לבור לתוך המים מפני צער בעלי חיים לא גזרו ואסור להעלותה

רמב”ם יד החזקה (הלכות שביתת יום טוב פרק ב)

אותו ואת בנו שנפלו לבור מעלה את הראשון על מנת לשחטו ואינו שוחטו ומערים ומעלה את השני על מנת לשחטו ושוחט את איזה מהן שירצה משום צער בעלי חיים התירו להערים

רמב”ם יד החזקה (הלכות רוצח ושמירת נפש פרק יג)

הפוגע בשנים אחד רובץ תחת משאו ואחד פרק מעליו ולא מצא מי שיטעון עמו מצוה לפרוק בתחילה משום צער בעלי חיים ואחר כך טוען במה דברים אמורים בשהיו שניהם שונאים או אוהבים אבל אם היה אחד שונא ואחד אוהב מצוה לטעון עם השונא תחילה כדי לכוף את יצרו הרע:

מסילת ישרים

(פרק יט – בביאור חלקי החסידות)

ובכלל הענין הזה שלא לצער לשום בריה אפילו בעלי חיים ולרחם ולחוס עליהם, וכן הוא אומר (משלי י”ב): יודע צדיק נפש בהמתו, וכבר יש שסוברים (ב”מ ל”ב): צער בעלי חיים דאורייתא, ועל כל פנים דרבנן, כללו, של דבר הרחמנות וההטבה צריך שתהיה תקוע בלב החסיד לעולם, ותהיה מגמתו תמיד לעשות קורת רוח לבריות, ולא לגרום להם שום צער וכו’:

ריקאנטי (פרשת אמור)

ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי אני יי’. רמז באומרו אני יי’ כי הקרבנות הם לד”פ. וטעם והיה שבעת ימים תחת אמו פירשתי בענין המילה כי הוא כדי שתעבור עליו השבת הכלה הכלולה מן הכל. ויש לפרש כי צריך שיעברו על הקרבן ז’ ימים רמז לשבעת ימי בראשית. וטעם תחת אמו ידעת כי הבינה נקראת אם שנאמר כי אם לבינה תקרא (משלי ב’ ג’) והיא אם הבנים שמחה (תהלים קיג ט’). ועל כן צריך שתהיה אצילותה בכל שבעה קצוות ומאז יהיה לרצון כי כבר עברו עליו כל ימות עולם. וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד יתבאר בסוד שילוח הקן בגזירת האל. אף כי יש לבעלי הקבלה האחרונים ענינים אשר אנו מסופקים בהם בסוד העבור אם נוהג בבהמות והביאו ראיות עצומות לדבריהם מרמז הכתובים. ולפי דבריהם אם חטאו איש ואשתו או אם ובנו יתגלגלו שם ולכן חסה התורה עליהם שלא לעקרן ביום אחד שאף כי הם בגוף בהמה עדיין יש ניצוצות שכל בהם ומכאן תבין טעם גדול לצער בעלי חיים:

החיד”א

ספר עבודת הקודש (חלק ב פרק לד)

והרב בעל התמונה בחלק השלישי באות הה”א אמר בזה הלשון, וראוי לנו לתקן הסם חיים לצער בעלי חיים בסוד חמשה דברים המפסידים, וברור לו מיתה יפה דכתיב ואהבת לרעך כמוך ושלא תפסיד את השחיטה ותפסל הבהמה על ידך, ואוי נא לנו כי חטאנו. ופירוש דבריו כך, וממנה יהיו תקון לנפשות הצדיקים שלא יהא צער לבעלי חיים כי הם ראויים לחיים, ולכן תקנו שתשחט הבהמה הזאת בלי צער משום דבר מחמשה דברים, על כן צורך שתהיה השחיטה יפה ובדוקה בעבור שכתוב ואהבת לרעך כמוך, וצריך שתהיה אותה הבהמה שחוטה על דרך הישר ושלא תפסל על ידו, ועל זה אמר אוי נא לנו כי חטאנו, והמשכיל ידום ואוי לשוחטים עד כאן:

מעשה נורא בענין צער בעלי חיים המובא בזוהר

קב הישר פרק ס’

בוא וראה מה דאיתא בזוהר פרשת בלק:

רבי פנחס, שלווה על ידי החברייא, הלך לערוך ביקור חולים אצל בתו החולה, שהיתה אשתו של רבי שמעון בן יוחאי ואמו של רבי אלעזר. בדרכם פגשו שני ערביים. שאלם רבי פנחס: “האם נשמע איזהו קול בשדה מעולם”, ענו לו הערבים: “מימות עולם אין אנו יודעים, אולם בימינו שלנו אכן התרחש מאורע כזה: יום אחד עברו בשדה זה שודדים, אשר רצו להתנפל על חבורת יהודים שעברה במקום. והנה נשמע פעמיים קול נהקת חמור, ובאותה שעה ירדה אש ושרפה את הלסטים, וכך נצלו חיי היהודים”.

אמר להם רבי פנחס: “ערבים, בזכות מלים אלו שאמרתם תנצלו היום מלסטים אחרים המחכים לכם”. הבין רבי פנחס, כי נעירת החמור – נעירת חמורו היא, ובכה ואמר:” רבון העולמים! נס עשית בשבילי והצלת יהודים אלו – ואני לא ידעתי!” פתח ואמר: “לעושה נפלאות גדולות לבדו, כי לעולם חסדו”. כמה טובות עושה הקדוש ברוך הוא עם בני האדם – ואיש אינו יודע על כך, אלא הוא לבדו: אדם הולך בדרך, ולסטים אורבים לו להרגו. בא אדם אחר ונהרג תחתיו, והוא נצול, ואינו יודע על הטובה, שגמל עמו הקדוש ברוך הוא, שאותה יודע רק הקדוש ברוך הוא לבדו. וזה שכתוב: “לעושה נפלאות גדולות לבדו, כי לעולם חסדו”.

אמר רבי פנחס לחברייא: “זה ששאלתי דווקא את הערבים, משום שהם מצויים בשדה”. לאחר מכן הוסיף רבי פנחס לשאול את הערבים, אם בכל זאת שמעו איזשהו קול (משום שידע שרבי שמעון בן יוחאי ורבי אלעזר בנו ודאי יצאו לקבל פניו). כשהתכוננו להמשיך בדרכם, חזרו הערבים אל רבי פנחס ואמרו לו: “סבא, סבא! אתה שאלת אותנו בתחילה, אם שמענו פעם איזשהו קול בשדה, ולא שאלת אותנו על יום זה. אמנם היום ראינו בעינינו דברים תמוהים ונפלאים: ראינו חמישה בני אדם יושבים וזקן אחד ביניהם והנה לתדהמתינו ראינו, כיצד מתקבצים עופות רבים מעל ראשיהם בפרשם את כנפיהם כדי להצל על קבוצת היושבים. והעופות, כדרכם, חלקם עפים וחלקם שבים, אולם מחנה העופות נשאר קבוע מעל ראשיהם של החוסים בצלם, הנשמעים לקול פקודתו של הזקן ועושים את אשר הוא מצווה להם לעשות”.

אמר להם רבי פנחס: “זהו בדיוק הדבר אשר רציתי לשמוע מפיכם”. תמהו הערבים לפשר דבריו. אחר כך נהק חמורו של רבי פנחס וקולו נשמע באוזני רבי שמעון בן יוחאי. אמר רבי שמעון לאלעזר בנו ולחבריה: “הבה ונקום, שהרי קולו הצוהל של חמור הסבא נשמע!”, קם רבי שמעון בן יוחאי ובעקבותיו החבריה. פתח רבי שמעון בן יוחאי ואמר: “ויפתח ה’ את פי האתון של בלעם”. אמרו החבריא, שפי האתון נברא בין השמשות. בינתיים הגיע רבי פנחס בן יאיר, נשק לרבי שמעון בן יוחאי ואמר: “נשקתי את פי ה’ – פה, שהתמלא בבוסמי גן עדן. שמחו וישבו. בינתיים – פרחו העופות, שהצלו עליהם, והתפזרו. החזיר רבי שמעון את ראשו והרים את קולו על העופות ואמר: “עופות השמים! האם אינכם מכבדים את בוראכם אשר שכינתו שורה כאן?” עמדו העופות במקומם. לא התפזרו ולא התכנסו שוב מעל ראשיהם. אמר רבי פנחס: “אמור לעופות שיתפזרו”. עפו העופות והתפזרו.

עודם מדברים והנה שלושה אילנות מלאי נוף צצו לידם משלושת צדדיהם ופרשו עליהם את ענפיהם לצל, ומעין מים חיים בקע לרגליהם מן האדמה. שמחו החבריה. אמר רבי פנחס: “צילם של העופות רב היה מצילם של האילנות, אבל אותו צל כרוך היה בצער בעלי חיים, והרי כתוב: ‘ורחמיו על כל מעשיו’, לכן לא רציתי לשבת בצל זה”.

אמר רבי שמעון בן יוחאי: “אני לא ציויתי על העופות להתאסף ולא הטרחתים, אולם אם רצה הקדוש ברוך הוא להביאם מעל ראשינו, משום שחס עלינו אין לנו שום חטא ועוון של צער בעלי חיים, ואין אנו רשאים לדחות חסד זה של הבורא”. ישבו הצדיקים כולם כאחד תחת האילנות ושתו ממימי המעין.

פתח רבי שמעון ואמר: “אשרי חלקנו, שאנו עוסקים בתורה, שהרי כתוב: ‘ובתורת ה’ חפצו’ – ‘והיה כעץ שתול על פלגי מים’. בוא וראה מה עשה לנו הקדוש ברוך הוא: נטע עבורינו שלושה אילנות אלו ומעין זה שלרגלינו”. עד היום נצבים שלושת אילנות הללו, אשר ענפיהם גדולים ועבים, והם מכונים “נטיעותיו של רבי שמעון בן יוחאי ורבי פנחס בן יאיר”.

השם יתברך משגיח על ההולכים בתמימות ועוסקים בתורה

ממעשה זה נלמד איך הקדוש ברוך הוא משגיח על מי שהולך בתמימות ועוסק בתורה אשר תמיד “עיני ה’ אל יראיו למיחלים לחסדו”, להופיע עליהם רוח טהרה וקדושה והוא עושה רצון יראיו.

ייסוריו של רבי על ידי מעשה באו, ועל ידי מעשה נסתלקו הייסורים. על ידי מעשה באו. שפעם אחת הוליכו עגל לשחיטה. ברח העגל, והכניס ראשו תחת כנפי בגדו של רבי ובכה. אמר לו רבי: לך, לכך נוצרת. אמרו, הואיל ואינו מרחם, יבואו עליו ייסורים [וחלה שלוש עשרה שנים בחולי מעיים]. ועל ידי מעשה נסתלקו הייסורים, שפעם אחת היתה שפחה של רבי מטאטאה את הבית, והיו בני חולדה נמצאים שם, וטאטאה אותם. אמר לה רבי: הניחי להם, שנאמר: “ורחמיו על כל מעשיו”. אמרו: הואיל ומרחם, נרחם עליו”.

ספר פלא יועץ (ערך רחמנות)

וידוע מאי דמייתי בש”ס שיסורי רבי ע”י מעשה באו וע”י מעשה הלכו ע”י מעשה באו דההוא עגלא דהוו מייתי ליה למשחטיה אזל איעטף גרמיה תחות כנפיה דר’ א”ל זיל לכך נוצרת אמרו כיון דלא מרחם לא לרחמו עליה (כמדומה דההוא עגל היה בו איזו נשמה מגולגל’ והיה יודע שהולך לישחט והיה קשה עליה לסבול צער השחיטה בהיותה בגוף הבהמה והיה מבקש מר’ שיבקש עליה רחמים לצאת מן הבהמה קודם שחיטה ואמר לה זיל לכך נוצרת בתוך הבהמה לסבול צער זה וזהו תיקונך והואיל ולא ריחם לבקש עליה רחמים כמו שבקשה לא רחמו עליו ודוק ואם כנים אנחנו נר’ דלמיחש בעי ע”כ בהמה חיה ועוף שלא לומר בפניה לך שחוט בהמה זו או זה אלא כמו שאומרים קצת לך הנח ענק על צוארה) וע”י מעשה הלכו שפעם א’ היתה אמתו מכבדת הבית מצאה בני כרכושתא בעיא למקטלינהו אמר לה שבקינהו ורחמיו על כל מעשיו כתיב אמרו כיון דמרחם לירחמו עליה ובזוה”ק ח”ב ד’ ס”א איתא דאפילו חויא לא מבעי ליה לב”נ למקטליה ע”ש כל הלשון וכבר יצא עתק בקונטריסי אורות אלים ע”ש ובודאי שזהו מדת חסידות שהרי בש”ס משמע שמותר להורגו אפי’ בשבת אבל נקוט מיהא פלגא דלהכות כלבים וחתולים וכדומה על שעשו לו שום נזק גם בלא דעת ומחמת שזהו פרנסתם אפילו איסורא נמי איכא וכ”ש וק”ו שראוי לרחם על הבריות אשר בצלם אלקים נבראו אחינו בני ישראל שכולנו בני איש א’ כאיש א’ כגוף א’ ואפי’ איש שהרע עמו ועשה עמו שלא כהוגן אל כפעולו ישלם גמולו ולא יקום ולא יטור אלא ירחם עליו ויעזרהו בכל הבא מידו ובמדה שאדם מודד מודדין לו.

בן איש חי

ספר בניהו בן יהוידע (בבא מציעא פה.)

שם אזל תלא רישיה בכנפיה דרבי וקא בכי. הנה ודאי אין דעת העגל לעשות כך, אלא היה מגולגל באותו העגל אחד יהודי כשר, אשר נתגלגל שם בעבור איזה תיקון לעצמו, וזה הרוח כשמצא את רבי עובר תליה רישיה דעגל בכנפי דרבי, שרמז לו בזה שימשוך אותו על ידי כונות מן העגל מבלי צורך צער שחיטה, כמו שהיו עושין רבינו מורנו הרב חיים ויטל ז”ל ומורנו הרב שמואל ויטל ז”ל בנו, להוציא הרוחות מקרב בני אדם, ורבי הבין הענין הזה אשר בקש ממנו, אך אמר כיון דבשמים גלגלו אותו בעגל זה, כדי שיסבול צער שחיטה, למה אוציא אותו בנחת:

ודע, ששמעתי מעשה שהיה פה עיר בגדאד יגן עליה אלקים, קודם תשעים שנה מכל מקום, יום אחד הלך קצב יהודי לקנות בהמות חוץ לעיר, להביא לעיר לשחוט, וימצא גוי ערבי אחד לקראתו ובידו שה אחד גדול הרבה, ויאמר לו יהודי קנה לך זה השה, והקצב לא רצה לקנותו כי חשש שמא הוא טרף, ומחמת גודלו יהיה הפסד שלו מרובה, כי גדול הרבה היה אותו השה, והפציר בו הגוי הרבה שיקנה אותו, ואוזיל גביה בערכו, וקנה אותו, ואותו היום לא קנה הקצב בהמות חוץ מזה, ויבא לביתו עם השה הזה לבדו, וראה חידוש שהשה נמשך אחריו בנחת, וכפי הטבע שה גדול ועצום כזה קשה למשכו, כי יהיה מורד במהלכו, וזה היה כפוף ונכנע להקצב, והולך אחריו מאיליו בנחת, והקצב הביאו לביתו להניחו עד ערב שבת ולשחטו, כך הסכים בלבו, והנה בלילה בעודנו ישן על מטתו אחר חצות לילה, שמע קול השוחט דמתא דופק על פתחו, ואומר לו תביא את השה שקנית היום לביתי עתה, כדי שאשחטהו עתה, ויהיה הבשר מוכן בבוקר השכם לצורך חתונה פלונית שבעיר, ואחר שאמר לו דברים אלו בעוד הדלת סגור, הלך השוחט ולא הוצרך הקצב לפתוח הדלת, ולא דבר עם השוחט כלום, רק ענה אותו מתוך החלון שבחדר משכבו, ויאמר הנני עתה אביאנו אליך, וקם הקצב ממטתו ונטל ידיו וירד למטה, ולקח השה ויבא מביתו ללכת אל בית השוחט, וגם עתה מצא חידוש, כי כאשר קרב אל השה למשוך אותו עמו, הלך השה אחריו מאיליו ויביאנו לבית השוחט, אך זה השוחט קודם שבא הקצב לביתו, חלם שבא זקן אחד אצלו, ואמר לו הנה הקצב פלוני מביא אליך עתה שה אחד גדול הכמות הרבה, אשר קנה אותו היום, וזה השה מגולגל בו נפש פלוני בן פלוני שנפטר מקרוב, והשוחט מכירו, כי הוא היה גביר, בן גביר מפורסם, ונשיא העיר הזאת, והאב שהוא הנשיא היה עודנו בחיים, ואמר לו שעתה הגיע זמן תיקון שלו שתעלה נפשו משה שנתגלגלה בו, לכן תזהר לבדוק הסכין בטוב קודם שחיטה, ותברך בכונה גדולה על השחיטה, ותשחטנו כהלכה, והבשר לא ימכר בבית המטבחיים לבני אדם, אלא תבשלו אותו ותזמינו עליו לאכלו חכמים ויראי השם, שיברכו על אכילתו בכונה תחלה וסוף, ואחר שראה מראה החלום הזה, שמע קול הקצב דופק על פתחו, ואומר הבאתי השה כאשר צותני, וירד השוחט ופתח לו הדלת ונכנס עם השה הכרוך אחריו, ויאמר הקצב למה טרחת לבא בעוד לילה אצלי בעבור השה הזה, ולא המתנת עד אור הבוקר, ויאמר לו אני לא באתי ולא יצאתי מפתח ביתי, אלא עתה כך וכך חלמתי, ובודאי בעל החלום הוא דפק על פתחך בקולי, ועתה כך וכך אנחנו צריכים לעשות, כאשר צווני בעל החלום, ועשו כן, עד כאן:

והנה בודאי ענין זה העגל שתלה ראשו בכנפיה דרבי היה גם כן כך, כי היה מגולגל בו נפש אדם, והנפש המגולגלת היא משכה העגל הזה והביאתו להיות תולה ראשו בכנפיה דרבי, כי לא רצתה הנפש לסבול צער השחיטה של העגל, ועוד חששה אולי לא יאכלו הבשר כשרים שמברכים כראוי כדי שתהיה עלייתה מן העגל בטוב, ורצתה דרבי יעלנה וימשנה מן העגל בעודו בחיים, על ידי כונות הידועים לו:

פרק ג

באר מים חיים (וישב לז)

יעקב אבינו – עסק הרבה מאוד למנוע צער בעלי חיים – לכבוד ה’

גם יאמר והבור רק אין בו מים. על דרך אומרם ז”ל (בראשית רבה ל”ח, י”ד) בפסוק (בראשית י”א, ל’) אין לה ולד כל מקום שנאמר אין לה הוה לה וכו’, וכן כאן הנה עתה בעת אשר הושלך אין בו מים אבל היה לו מים קודם ההשלכה רק שנעשה לו נס ונתנגבו המים בעת בואו שמה שלא ישטפנו מצולה, ובפרט בדבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו כי הלא יעקב יגע יגיעות במים לכבוד ה’ כמו כאשר גל אבן הגדול מפי הבאר להשקות צאן לבן, וכן במעבר יבק שעשה עצמו כגשר ונטל את נשיו ואת ילדיו ואת הבהמה והצאן להעבירם והכל בשביל צער בעלי חיים לכבוד ה’ ועתה יכשל זרעו במים וכמאמר חז”ל (בבא קמא נ’.) אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו ועל כן הרעים ה’ על מים רבים ונתנגבו בעת בא יוסף לשם:

אמרי אמת (ואתחנן)

דין שביתת בהמתו בשבת משום צער בעלי חיים

איתא בברטנורא פרק קמא דשבת דדין שביתת בהמתו בשבת משום צער בעלי חיים נגעו בה, והנה ב”ש סברי דיש גם דין שביתת כלים בשבת ואי’ בספרים שלעתיד תהיה הלכה כב”ש, היינו שלעתיד יהיה תיקון גם לדומם כמו לבעלי חיים כדכ’ אז ירננו כל עצי יער וכ’ ג”כ כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה ואז יהיה גם אצל הדומם צער ולכן תהיה ההלכה כב”ש ויהיה דין שבית כלים בשבת:

שפתי צדיק (קדושים)

פריקה קודמת משום דאיכא אף צער בעלי חיים

ח) יש לעיין אם יהיו שני אנשים שרוצים לשאול ממנו, אחד אותו אדם שלא רצה להשאיל לו מקודם ואדם אחר, אם צריך להשאיל דווקא לאותו אדם שלא רצה להשאיל לו מקודם, שאם ישאיל לחבירו שייך לא תטור, או לא, דעל כל פנים אינו קודם מאדם אחר כמובן, וביותר אם אותו אחר השאילו פעם אחרת דאפשר דהוא קודם דצריך להכיר לו טובה, ואולי יש להביא ראי’ מהגמרא דאוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא בטעינה, דאף היכא שיש לפניו מצות פריקה ומצות טעינה פריקה קודמת משום דאיכא אף צער בעלי חיים מכל מקום הכא טעינה קודמת כי היכי דניכוף ליצרי’, כמו כן וכל שכן הכא דמצוה יותר בשונא כמובן וק”ל, ודע עוד שמבואר בספר חסידים שמצוה שיש בה כפיית היצר חשובה כמאה מצוות. (עיין פרשת בהר אות לה ושם בהגה”ה) ט) ואהבת לרעך כמוך. יש לפרש שקאי על הגוף והנשמה שהגוף יאהב הנשמה שלא תתלכלך על ידי חמדת הגוף, כי אם יתבטל הגוף בכל פעולותיו להנשמה להתנהג בדרכי תורה ויראת שמים זהו אהבת שלום, ואם ח”ו הנשמה נמשכת אחר הגוף זהו ירידת פלאים שתצטרך הנשמה טבילה בנהר דינור ולא יניחו אותה לעלות תיכף ומיד, אין לשער גודל החשכות וצער שם אם מלבישים אותה בגד צואה כדאיתא גבי יהושע כהן גדול אוד מוצל מאש, וצריך להמיס לבו למה יגרום צער גדול לנשמתו אחר שנמכרה לו כדאיתא בזוה”ק משפטים (צו ע”ב צז.), גם יש לפרש לרעך על הקב”ה שקורא לישראל רעים דכתיב אחי ורעי, כדאיתא בזוה”ק ערות אחי אביך ההיא מלה דלא אתעדי לעלמין אקרי רע כמה דאת אמר רעך ורע אביך אל תעזוב, ניצוץ אחד טוב יש בפנימיות הלב זהו דביקותו בהשי”ת ובניצוץ זה נקרא רע, כמוך, הכתוב מזהיר שישמור אהבה זו שלא יתרחק מפתח גבוה:

שפתי צדיק (חקת)

אכן מצינו הרבה פלאות שעשה ברוך הוא מדי יום לחיות יער

כג) והשקית את העדה ואת בעירם. ברש”י מכאן שחס הקב”ה על ממונם של ישראל. וי”ל דילמא הטעם משום צער בעלי חיים דאורייתא, ואף אם נימא שהדיוק מתיבת בעירם מוכח שרק משום שהמה של ישראל, מוכח מכאן שצער בעלי חיים לאו דאורייתא מדהוצרך הכתוב לפרש הטעם מפני שהם בעירם, ואולי טעם הכתוב על הנס פלא שעשה ברוך הוא להוציא מים מצור החלמיש, ומזכיר הכתוב שעשה זאת גם עבור בעירם, על זה הוצרך מפני שחס על ממון ישראל, אכן מצינו הרבה פלאות שעשה ברוך הוא מדי יום לחיות יער, כדכתיב (איוב לט א) עת לדת יעלי סלע, ששונא בניו ועולה לראש סלע גבוה כשכורעת לילד כדי שיפול לארץ ויאבד והקב”ה מזמן לו נשר לקבל הוולד בכנפיו:

דובר צדק (קונטרס נר המצוות מצות עשה א’)

דאדרבה ורחמיו על כל מעשיו כתיב ואין על האדם לרדות בהם ולהטיל אימתו עליהם דאסור לצער בעלי חיים

והנה דבר זה מבואר מן הכתוב שתכלית פרו ורבו הכבישה לארץ כמו שנאמר פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו וגו’ וכן בפרשת נח הסמיך לפרו ורבו ומלאו וגו’ ומוראכם וגו’ ובפעם שניה שם בפרשת נח לא נאמר זה עיין פירוש רש”י שם דפעם ראשונה לברכה ופעם שניה למצוה ולברכה שייך רדיה בבעלי חיים אבל לא למצוה על כך דאדרבה ורחמיו על כל מעשיו כתיב[3] ואין על האדם לרדות בהם ולהטיל אימתו עליהם דאסור לצער בעלי חיים רק הבטחת ה’ יתברך שיהיה ממילא אימתו עליהם וכמו שאמרו (שבת קנ”א ע”ב) אין חיה רעה נופלת וכו’:

ליקוטי מוהר”ן (מהדורא קמא סימן ו)

שבחטאתם מתעכב משיח, ויש להם צער בעלי חיים

לתן עליהם את הדין שבחטאתם מתעכב משיח, ויש להם צער בעלי חיים, לאותן אוזין, מחמת שומנן:

ספר המידות (רחמנות, חלק שני)

צריך לשמר את עצמו מלצער את בעלי חיים – כי יזיק לו

 ד. צריך לשמר את עצמו מלצער את בעלי חיים, כי יזיק לו:

מחזה אברהם (נח)

צער בעלי חיים אסור מהתורה הקדושה

צדיק לפני (ז, א). ואחר כך לא הוזכר עוד בפרשה תיבת “צדיק” רק נח סתם. יש לומר על דרך מה שאמרו ז”ל (תנחומא נח ט) שנח ז”ל לא נתן מזון לארי וכו’ כידוע, וקיימא לן (שבת קכח ע”ב) צער בעלי חיים אסור מהתורה הקדושה, שהוא נגד מה שאמר הכתוב (משלי יב, י) רחמי רשעים אכזרי, וכמו שכתבתי במקום אחר בזה לגבי ההלכות שבזה:

ולזה תחלה שלא יצא ממנו גדר אכזריות נגד בעלי חיים היה נקרא “צדיק”, בבחינת יודע צדיק נפש בהמתו (שם), ואחר כך שנכשל אודות מזון הארי, הרי שלא היה בגדר יודע צדיק נפש בהמתו, היה נקרא “נח” סתם. ולזה דרשו חז”ל (ב”ר ל, ו) מה שכתוב (משלי יא, לא) הן צדיק בארץ ישולם, על נח ז”ל:

אדם ובהמה תושיע ה’

וכן הוא מה שכתוב גבי יציאת מצרים (נחמיה ט, ח) כי צדיק אתה. שהכונה גם כן בהתעוררות רחמים, על מה שהתאכזרו המצריים על עם בני ישראל בכובד העבודה וכדומה, והיינו בבחינת יודע צדיק נפש בהמתו, שאדם ובהמה תושיע ה’ (תהלים לו, ז), שגם כח נפש הבהמיות שבאדם על זה גם כן מרחם השם יתברך ביותר:

בחינת הרחמנות על נפש הבהמיות שבעם בני ישראל גם כן

וזהו ותקם את דבריך כי צדיק אתה (נחמיה שם), כי השם יתברך אשר עשה כח הנפשות הבחין בחינת הרחמנות על נפש הבהמיות שבעם בני ישראל גם כן, עד שעל ידי זה היה חשבון הת’ שנה נשלם על ידי קושי השיעבוד ועל ידי זה נתקיים דבר השם יתברך ת’ שנה על ידי חשבון העינוי (עיין פרשת דרכים דרוש ה). וזהו ותרא את עני אבותינו (נחמיה שם, ט), שהעינוי השלים החשבון, ועל ידי זה נתקיים דבר השם יתברך במאמר ת’ שנה, על ידי בחינת צדיק מרחם (תהלים קטז, ה):

שומר אמונים (מאמר השגחה פרטית פרק טז)

וְאִם אָדָם מְצַעֵר אֲפִילּוּ הַקָּטָן שֶׁבְּנִבְרָאִים בְּחִנָּם עוֹלֶה צַעַרוֹ לִפְנֵי ה’

לָכֵן נֶאֱסַר לָנוּ לְצַעֵר שׁוּם בַּעַל חַי, וְאָמְרוּ רז”ל (בבא מציעא דף ל”ב ע”ב) צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרַיְיתָא, וְאִם אָדָם מְצַעֵר אֲפִילּוּ הַקָּטָן שֶׁבְּנִבְרָאִים בְּחִנָּם עוֹלֶה צַעַרוֹ לִפְנֵי ה’, וְח”ו הָאָדָם מְסַכֵּן עַצְמוֹ, וְעַיֵּין בְּסִפְרֵנוּ שֻׁלְחָן הַטָּהוֹר בְּמַאֲמַר צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים שָׁם תִּמְצָא כַּמָּה דְּרוּשִׁים וְעִנְיָנִים נִפְלָאִים בָּזֶה בְּעֶזְרַת ה’.‏

ספר הנהגות צדיקים (דרך חיים לאחד מגדולי גאוני קדמאי)

אל יצער שום בעלי חיים

פ. אל יצער שום בעלי חיים וכ”ש אדם:

[1] ספר הקדוש קב הישר פֶּרֶק ט’

הַגְּזֵרָה הַנּוֹרָאָה עַל כָּל הָעִיר צְפַת

א. טַעַם לָמָּה נִקְרָאִים שְׁמָם שֶׁל רָאשִׁים וּמַנְהִיגִים וּקְצִינִים “נְשִׂיאִים”, מִפְּנֵי שֶׁאִם אָדָם זָכָה וְנוֹהֵג בְּיִרְאַת ה’ אֲזַי יִנָּשֵׂא מַעְלָה מַעְלָה וְגַם נִשְׁמָתוֹ צְרוּרָה הִיא בִּצְרוֹר הַחַיִּים בְּמַעֲלוֹת קְדֻשָּׁה.

ב. מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִם הָאָדָם אֵינוֹ נוֹהֵג כָּרָאוּי אָז הוּא בִּכְלָל נְשִׂיאִים וְרוּחַ, כִּי כַּאֲשֶׁר הֶעָנָן כָּלָה וַיֵּלַךְ, וְכַאֲשֶׁר הָרוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא שָׁב, כֵּן הַמּוֹשֵׁל וּמַנְהִיג שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג כַּשּׁוּרָה כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת נוֹהֵג מַנְהִיגָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְאֵינוֹ סוֹבֵל עָלָיו מַשָּׂא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִתְגָּאֶה לְנֶגְדָּן, פִּתְאוֹם עוֹבֵר מִן הָעוֹלָם וְאֵין זִכָּרוֹן לְיוֹצְאֵי חֲלָצָיו.

הַמַּנְהִיגִים בְּגַאֲוָתָם אֵינָם מְקִלִּים לְהָעָם אֶת תַּשְׁלוּם הַמִּסִּים וְהָאַרְנוֹנְיוֹת

ג. וּבְפַח זֶה נִלְכָּדִים הַרְבֵּה מַנְהִיגִים בַּעֲבוּר הַגַּבְהוּת וּשְׂרָרוּת שֶׁלָּהֶם, וּמַטִּילִים אֵימָה יְתֵירָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, וּמִתְעַדְּנִים וּמִתְפַּנְּקִים וְאֵינָם עוֹזְרִים בַּמִּסִּים וְאַרְנוֹנְיוֹת, וּמְקִלִּין לְעַצְמָן וּמַכְבִּידִים עַל אֲחֵרִים, וְנוֹטְלִין חֵלֶק בָּרֹאשׁ בְּכָל יְקָר וּגְדֻלָּה, וּפְנֵיהֶם תָּמִיד צְהֻבִּים וַחֲזָקִים וּבְרִיאִים מֵחֲמַת תַּאֲוַת לִבָּם וּבַעֲמַל אֱנוֹשׁ אֵינֵמוֹ וְעִם אָדָם לֹא יְנֻגָּעוּ.

ד. וַעֲדַת ה’ זֶרַע אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקֹב נִדְכָּאִים וּמֻשְׁפָּלִים הוֹלְכִין עֲרוּמִים דְּחוּפִים וִיחֵפִים מֵחֲמַת הַמִּסִּים אֲשֶׁר גּוֹזְלִין אוֹתָם גּוֹבֵי הַמִּסִּים וּמְשָׁרְתִים שֶׁל הַקָּהָל, וּבָאִים בְּאַכְזָרִיּוּת לְבֵיתָם וְחוֹטְפִים וְשׁוֹלְלִים מִכָּל אֲשֶׁר יִמָּצֵא, וְרוֹאִים שֶׁיִּהְיוּ הַבַּעֲלֵי בָּתִּים בְּעֵרוֹם וּבְחֹסֶר כֹּל וְנוֹטְלִים אֲפִילוּ הַבְּגָדִים שֶׁלָּהֶם וַאֲפִלּוּ טַלִּית וְקִיטְל וּמוֹכְרִין אוֹתָן בְּמָעוֹת קַל, וְלֹא נִשְׁאָר בְּיָדָם כִּי אִם הַתֶּבֶן שֶׁעַל הַמִּטָּה וּבְעֵת הַקּוֹר וְהַגֶּשֶׁם רֶתֶת אֲחָזָתַן, וּבוֹכִים כָּל אֶחָד וְאֶחָד הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו זֶה בְּזָוִית זוֹ וְזוּ בְּזָוִית זוֹ.

הַמַּנְהִיג יָכוֹל לַעֲזוֹר הַרְבֵּה לַצִּבּוּר

ה. וְאִם הָיָה הַמַּנְהִיג בְּעֵזֶר וּבְסִיּוּעַ נְתִינַת הַמִּסִּים אֲזַי לֹא הָיָה הַהַכְבָּדָה כָּל כָּךְ עַל אֲנָשִׁים הַבֵּינוֹנִים וַעֲנִיִּים. וְיֵשׁ עָווֹן גָּדוֹל עוֹד שֶׁהִיא גָּרוּעַ אֲשֶׁר הַמַּנְהִיגִים אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים מִקֻּפּוֹת הַקָּהָל, וְנוֹתְנִים נְדוּנְיָא לִבְנֵיהֶם וְלִבְנוֹתֵיהֶן וּמַתָּנוֹת לֶחָתָן וְכַלָּה, וְזֶה הוּא הַכֹּל הַמַּס וְיַגִּיעַ כַּפָּן שֶׁל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

ו. וְעַל אִישׁ שֶׁהוּא מַנְהִיג אוֹ פַּרְנָס כָּזֶה כְּרוּז הוֹלֵךְ לְפָנָיו וּמַכְרִיז דֵּין הוּא דְּאָכֵיל מִינַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל דָּמָם וּבְשָׂרָם מֵעַמָּא קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל וְגוֹזֵל עֲנִיִּים וִיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת, וּכְרוּז מְקַלֵּל אוֹתוֹ בִּקְלָלוֹת רַבּוֹת וְאֵין תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת רַחֲמָנָא לִיצְלָן מֵעֹנֶשׁ דִּילֵיהּ.

עַל כֵּן יִרְאֶה אוֹתוֹ הָאָדָם שֶׁהוּא מַנְהִיג אוֹ פַּרְנָס שֶׁיִּהְיֶה רַחֲמָן וְלֹא אַכְזָר, וּבִפְרָט עַל מָאנִין תְּבִירִין עֲנִיִּים וְאֶבְיוֹנִים דְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בִּיְקָרֵיהֶן שֶׁל עֲנִיִּים וְאֶבְיוֹנִים, כִּי הַמְּקַטְרְגִים מְעוֹרְרִים ח”ו גְּזֵרוֹת רָעוֹת וְכִדְמָצִינוּ בְּכִתְבֵי הָאַרִ”י זַ”ל:

צַעַר הֶעָנִי בְּעֶרֶב שַׁבָּת

ז. וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: “פַּעַם אַחַת יָשַׁב הָאַרִ”י עִם תַּלְמִידָיו בְּשָׂדֶה וּבְאוֹתוֹ שָׂדֶה הָיָה קָבוּר הַנָּבִיא הוֹשֵׁעַ בֶּן בְּאֵרִי, וְדָרַשׁ הָאַרִ”י זַ”ל סִתְרֵי תּוֹרָה וּבְאֶמְצַע הַדְּרָשָׁה אָמַר הָאַרִ”י זַ”ל לְמַעַן הַשֵּׁם, מַהֲרוּ וְקַבְּצוּ מִכֶּם צְדָקָה וְנִשְׁלַח לְיַד עָנִי אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב סָמוּךְ אֶצְלֵנוּ וְדַר בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וּשְׁמוֹ ר’ יַעֲקֹב אַלְטְרוֹ”ץ שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וּבוֹכֶה וְקוֹרֵא תִּגָּר כְּלַפֵּי מַעְלָה עַל עֲנִיּוּתוֹ וְקוֹלוֹ הוֹלֵךְ לְמַעְלָה וּבוֹקֵעַ כָּל הָרְקִיעִים, וְנִכְנָס לִפְנַי וְלִפְנִים וְהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא מָלֵא חֵימָה עַל כָּל הָעִיר כֻּלָּהּ בַּעֲבוּרוֹ שֶׁאֵינָן מְרַחֲמִים עָלָיו.

ח. וְעַתָּה אֲנִי שׁוֹמֵעַ הַכָּרוֹז יוֹצֵא בְּכָל הָרְקִיעִים בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָּמָא שֶׁיָּבוֹא אַרְבֶּה כָּבֵד עַל כָּל סְבִיבוֹת צְפַת וְיֹאכְלוּ כָּל הַתְּבוּאָה מִגָּדִישׁ וְעַד קָמָה וְעַד כֶּרֶם זַיִת. לָכֵן מַהֲרוּ וְשִׁלְחוּ לוֹ צְדָקָה אוּלַי נוּכַל לְבַטֵּל הַגְּזֵרָה בְּעֶזְרַת הָאֵל.

וְתֵכֶף וּמִיָּד נָתַן כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּנִדְבַת לִבּוֹ וְלָקַח הָאַרִ”י זַ”ל הַמָּעוֹת וְנָתַן הַמָּעוֹת לְיַד תַּלְמִידוֹ רַבִּי יִצְחָק הַכֹּהֵן, וְצִוָּה שֶׁיְּמַהֵר לֵילֵךְ לְבֵית ר’ יַעֲקֹב אַלְטְרוֹ”ץ לִתֵּן לוֹ הַמָּעוֹת.

וְכֵן עָשָׂה ר’ יִצְחָק הַכֹּהֵן וְהָלַךְ בִּמְהִירוּת וּבִזְרִיזוּת לְבֵית ר’ יַעֲקֹב אַלְטְרוֹ”ץ וּמָצָא אוֹתוֹ בּוֹכֶה וּמִתְחַנֵּן לִפְנֵי פֶּתַח בֵּיתוֹ, אָמַר לוֹ רַבִּי יִצְחָק לָמָּה אֲדוֹנִי בּוֹכֶה, וְהֵשִׁיב לוֹ ר’ יַעֲקֹב הַנִּזְכָּר לְעֵיל שֶׁנִּשְׁבְּרָה לוֹ חָבִית שֶׁל מַיִם וְאֵין לוֹ שׁוּם פְּרוּטָה לִקַּח אַחֶרֶת בִּמְקוֹמָהּ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה לַּעֲשׂוֹת מֵרֹב הַצַּעַר שֶׁל דַּלּוּת וַעֲנִיּוּת, מִיָּד נָתַן לוֹ ר’ יִצְחָק הַכֹּהֵן אוֹתָן הַמָּעוֹת וְשָׂמַח שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וּבֵרֵךְ אוֹתוֹ.

נִתְבַּטְּלָה הַגְּזֵרָה וְאֵין עוֹד מַה לַּחֲשׁוֹשׁ

ט. כְּשֶׁחָזַר ר’ יִצְחָק הַכֹּהֵן אֵצֶל רַבּוֹ הָאַרִ”י זַ”ל אָמַר הָאַרִ”י זַ”ל, נִתְבַּטְּלָה הַגְּזֵרָה וְאֵין חֲשָׁשׁ בָּהּ עוֹד. וּבְעוֹדָם מְדַבְּרִים הִתְחִיל לְנַשֵּׁב רוּחַ גָּדוֹל מְאֹד שֶׁנָּשָׂא הָאַרְבֶּה עַד אֵין מִסְפָּר וְנִבְהֲלוּ הַתַּלְמִידִים וְהֵשִׁיב לָהֶם הָאַרִ”י זַ”ל אַל תִּירָאוּ שֶׁכְּבָר בָּטְלָה הַגְּזֵרָה, וְכֵן הָיָה שֶׁהָיוּ כֻּלָּם פּוֹרְחִים לַיָּם הַגָּדוֹל וְשָׁם נִטְבְּעוּ וְלֹא נִשְׁאָר בַּמְּדִינָה עַד אֶחָד” עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.

אַזְהָרָה לַעֲזוֹר לַעֲנִיִּים

י. וּמִכָּאן אַזְהָרָה גְּדוֹלָה לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּתְּנוּ הַשְׁגָּחָה פְּרָטִית עַל עֲנִיִּים וְאֶבְיוֹנִים אֲשֶׁר נִקְרָאִין מָאנִין תְּבִירִין וְהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדוֹרֵיהּ תָּדִיר גַּבַּיְיהוּ וְשׁוֹרֶה בְּתוֹכָם.

וּכְבָר אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לֶעָנִי מִתְבָּרֵךְ בְּשִׁשָּׁה בְּרָכוֹת, וְהַמְפַיְּסוֹ בִּדְבָרִים מִתְבָּרֵךְ בְּי”א בְּרָכוֹת. כִּי לֵב הֶעָנִי תָּמִיד נֶאֱנָח מֵחֹסֶר הַשָּׂגַת יָדוֹ לְמַלְאוֹת חֵפֶץ נַפְשׁוֹ שֶׁחָפֵץ גַּם כֵּן לְקַבֵּל טוֹבָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ.

יא. בְּהַגִּיעַ עֵת וּזְמַן הַקּוֹר הַצִּנָּה וְהֶעָשִׁיר בֵּיתוֹ הוּא מְכַסֶּה הֵיטֵיב, וְיוֹשֵׁב כְּשַׂר בְּבֵית הַחֹרֶף וְתַנּוּר שֶׁלּוֹ חַם, וְהֶעָנִי לֹא דַּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ דִּירָה מָלֵא נְקָבִים אַף אֵין לוֹ מָעוֹת בַּמֶּה לִקְנוֹת לוֹ עֵצִים, וּמִבִּלְתִּי יְכוֹלֶת לְהִתְחַמֵּם נַפְשׁוֹ כָּרָאוּי וְהַקְּרִירוּת מַשְׁבֵּר נַפְשׁוֹ וְגוּפוֹ וְנַפְשׁוֹת אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ. וּבְעֵת הַגֶּשֶׁם דֶּלֶף טוֹרֵד וְשׁוֹפֵךְ מַיִם עַל צַוָּארוֹ, וְכָל יְמֵי עָנִי הוּא בְּצַעַר יוֹם וָלַיְלָה הוּא. וְאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ הֵמָּה נֶאֱנָחִים וְאַף עַל פִּי כֵן מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם הַכֹּל בְּאַהֲבָה.

יב. וּבְעֵת כְּנִיסַת הַשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב הוּא הָעֵת לְהִתְעַנֵּג בְּמַאֲכָלִים וּבְמַשְׁקִים וּבִכְסוּת נְקִיָּה, וְהֶעָנִי הוּא חֲסַר לֶחֶם מִכֹּל וְעַל כֻּלָּם הֶעָנִי נוֹתֵן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה. הֶעָשִׁיר הוּא מְשַׁדֵּךְ אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו לַאֲשֶׁר יָשָׁר בְּעֵינָיו, וְהֶעָנִי מִבִּלְתִּי יְכוֹלֶת מוּכְרַח לַעֲשׂוֹת שִׁדּוּךְ בַּאֲשֶׁר יִמְצָא אַף לְאִישׁ בּוּר, וְאֵין בּוֹ שׁוּם רֵיחַ תּוֹרָה וְרֵיחַ יִרְאָה, וּכְאִלּוּ כּוֹפְתָּהּ וְנִתְּנָה בִּפְנֵי הָאֲרִי וְאֵין מַה בְּיָדוֹ לְהוֹשִׁיע לְבִתּוֹ וְעֵינָיו רוֹאִין אֵיךְ שֶׁהַבּוּר מַכֶּה בְּכָל יוֹם וָיוֹם אֶת בִּתּוֹ וְסוֹבֶלֶת יִסּוּרִין, וּמִי יוּכַל לַעֲלוֹת עַל הַכְּתָב כָּל הַתַּמְרוּרִים וְכָל הַצַּעַר שֶׁהֶעָנִי סוֹבֵל.

נַחֲזֹר לָעִנְיָן שֶׁלָּנוּ, שֶׁאַזְהָרָה גְּדוֹלָה הוּא עַל הַמַּנְהִיגִים שֶׁלֹּא לְהַטִּיל אֵימָה יְתֵירָה עַל הַצִּבּוּר, וְלִתֵּן עוֹל הַמִּסִּים בְּאֶחָד מִבְּנֵי הַקְּהִלָּה אוֹ בְּנֵי הַמְּדִינָה, וְלֹא יִהְיֶה חַנְפָן, שֶׁיִּהְיֶה חָס עַל הֶעָשִׁיר אוֹ עַל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְיִתֵּן הָעוֹל עַל עֲנִיִּים וְאֶבְיוֹנִים. אָז חֵפֶץ ה’ בְּיָדוֹ יַצְלִיחַ וְיִזְכֶּה לְזֶרַע וְיַאֲרִיךְ יָמִים אָמֵן

[2] בְּסֵפֶר קַב הַיָּשָׁר פֶּרֶק ז

הַמְצַעֵר הַבְּרִיּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְנִיס עַצְמוֹ בְּסַכָּנוֹת גְּדוֹלוֹת, וְאַף הַמְצַעֵר אֶת הַבְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף, יֵשׁ לוֹ עֹנֶשׁ

וּבוֹא וּרְאֵה הַמְצַעֵר הַבְּרִיּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְנִיס עַצְמוֹ בְּסַכָּנוֹת גְּדוֹלוֹת, וְאַף הַמְצַעֵר אֶת הַבְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף, יֵשׁ לוֹ עֹנֶשׁ, כִּי אֵין שׁוּם דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מַזָּל, וְהַמַּזָּל שֶׁל הַמִּצְטַעֵר מְקַטְרֵג עָלָיו, וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּשׁ לְאָדָם עֹנֶשׁ גָּדוֹל הַמְצַעֵר תַּלְמִיד חָכָם.

האר”י ז”ל מְגַלֶּה לָמָּה הָאִשָּׁה נַעֲשֵׂית עֲקָרָה בַּעֲבוּר שֶׁהֱסִירָהּ הַסֻּלָּם הַקָּטָן שֶׁעָמַד בְּבֵיתְךָ וציערה אֶת הַתַּרְנְגוֹלִים

כ. בּוֹא וּרְאֵה מַה שֶׁהֵבִיא בַּעַל הַחֲרֵדִים בְּאִישׁ חָשׁוּב תָּם וְיָשָׁר, שֶׁנִתְאַכְסֵּן אֶצְלוֹ הַקָּדוֹשׁ הָאַרִ”י ז”ל, וְעָשָׂה לוֹ כָּבוֹד גָּדוֹל. טֶרֶם נְסִיעָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אִישׁ הַקָּדוֹשׁ הָאַרִ”י ז”ל אָמַר לוֹ, מָה הַגְּמוּל אֲשֶׁר אֲשַׁלֵּם לְךָ בְּעַד הַחִבָּה הַגְּדוֹלָה שֶׁהֶרְאֵיתָ לִי, וַאֲנִי מוּכָן לְתַשְׁלוּם גְּמוּלְךָ הַטִּרְחָה שֶׁטָּרַחְתָּ בִּשְׁבִילִי. וְהֵשִׁיב לוֹ הַבַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים, וְאַחַר כָּךְ נַעֲשֵׂית אִשְׁתּוֹ עֲקָרָה, אוּלַי יַמְצִיא לוֹ תְּרוּפָה לְאִשְׁתּוֹ כְּבָרִאשׁוֹנָה.

כא. וְהֵשִׁיב לוֹ הָאַרִ”י ז”ל עִנְיַן הַסִּבָּה שֶׁנַּעֲשֵׂית עֲבוּר הַסִּבָּה הַהִיא עֲקָרָה, וְגִּילָה לוֹ וְאָמַר לוֹ, הִנֵּה יָדוּעַ לְךָ שֶׁהָיָה סֻלָּם קָטָן עוֹמֵד בְּבֵיתְךָ שֶׁהָיוּ הַתַּרְנְגּוֹלִים קְטַנִּים עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ לִשְׁתּוֹת מַיִם בִּכְלִי שֶׁל מַיִם אֲשֶׁר הָיָה סָמוּךְ לַסֻּלָּם, וְהָיוּ שׁוֹתִים וּמַרְוִים צִמְאוֹנָם.

וּפַעַם אַחַת אָמְרָה אִשְׁתְּךָ לְהַמְּשָׁרֶתֶת שֶׁתָּסִיר הַסֻּלָּם מִשָּׁם, אַף כִּי לֹא הָיְתָה כַּוָּנָתָהּ לְצַעֵר אֶת הַתַּרְנְגּוֹלִים כִּי אִם מִטַּעַם אַחֵר לִהְיוֹת הַבַּיִת נָקִי, וּמֵאָז אֲשֶׁר הוּסַר הַסֻּלָּם יֵשׁ לְהַתַּרְנְגוֹלִים צַעַר גָּדוֹל שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים הַתַּרְנְגּוֹלִים לִפְרֹחַ, כִּי הָיוּ עֲדַיִן קְטַנִּים וְסָבְלוּ צִמָּאוֹן גָּדוֹל וְעָלְתָה צִפְצוּפָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמְרַחֵם עַל כָּל מַעֲשָׂיו, וְעַל יְדֵי זֶה נִגְזַר עָלֶיהָ לִהְיוֹת עֲקָרָה. וְהֶחֱזִיר הַבַּעַל הַבַּיִת הַסֻּלָּם לַמָּקוֹם הָרִאשׁוֹן, וַה’ נָתַן לָהּ הֵרָיוֹן וְחָזְרָה לָלֶדֶת כְּבָרִאשׁוֹנָה.

בְּרֹב רַחֲמָיו מַשְׁגִּיחַ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל כָּל בְּרִיּוֹתָיו

כב. הֲרֵי לְךָ כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ פּוֹקֵד וּמַשְׁגִּיחַ עַל כָּל בְּרִיָּה בְּרֹב רַחֲמָיו וַחֲסָדָיו, וּמְשַׁלֵּם לְהַמְצַעֲרִים אֶת הַבְּרִיּוֹת. וְעַל הַכֹּל צָרִיךְ הָאָדָם לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, וְאִם כֵּן צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְצַעֵר אֶת חֲבֵרוֹ בְּחִנָּם.

בּוֹא וּרְאֵה מַה דְּאִיתָא בְּפֶרֶק קָמָא דַּחֲגִיגָה (דַּף ה’ ע”א) מַאי דִּכְתִיב (קֹהֶלֶת יב, יד), כִּי אֶת כָּל מַעֲשֵׂה הָאֱלֹקִים יָבִיא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע, זֶה הָרוֹקֵק בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ נִמְאָס בָּהּ.

כג. וְאִיתָא בְּסֵפֶר חֲסִידִים סִימָן מ”ד, מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד שֶׁהָיָה מְכַסֶּה כָּל הָרֻקִּים שֶׁהָיָה מוֹצִיא מִפִּיו, וְגַם כָּל הָרֻקִּים אֲשֶׁר יָדַע שֶׁיְהוּדִי הוֹצִיאָן מִפִּיו, וְהָיָה כַּוָּנָתוֹ לְכַסּוֹת אֶת הָרֻקִּין שֶׁלֹּא יָבוֹא אַחֵר וְיִרְאֶה הָרֹק וְיִמָּאֵס בּוֹ, וְלֹא יִמְחַל לָזֶה שֶׁהוֹצִיא מִפִּיו, עַד כָּאן.

כד. וְאִם כֵּן בּוֹא וּרְאֵה עַד כַּמָּה דִּקְדְּקוּ חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים בָּאַזְהָרָה שֶׁלֹּא לְצַעֵר אֶת חֲבֵרוֹ, כִּי הַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם אֲשֶׁר לֹא נִזְהֲרוּ בָּזֶה וּבִפְרָט בַּדּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר יָד עַמֵּי הָאֲרָצוֹת תַּקִּיפָה, אֲשֶׁר אֵינָם יוֹדְעִין שׁוּם דִּין וּמִשְׁפָּט, וְעִסְקֵיהֶם לָרֹב בַּאֲלִימוּת, וְאֵינָם רוֹצִים לְצַיֵּת דִּין מֵחֲמַת סֵרוּב שֶׁלָּהֶם, אֲבָל הֵם אֵינָם יוֹדְעִים שֶׁאִם אֵין דִּין לְמַטָּה יֵשׁ דִּין לְמַעְלָה, שֶׁפִּתְאוֹם יוֹמוֹ וְדִינוֹ יָבֹא.

“שׂוֹנֵא אֶחָד יִהְיֶה בְּעֵינֶיךָ כִּמְרֻבִּים”

וְעַל כֵּן הִזְהִיר הָרַב הָרֹא”שׁ ז”ל בְּקוּנְטְרֶס שֶׁל אָרְחוֹת חַיִּים (יוֹם חֲמִישִׁי, סִימָן פ”ט), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: “אַל יִהְיוּ מְרֻבִּים בְּעֵינֶיךָ אוֹהֲבִים, וְיִהְיֶה שׂוֹנֵא אֶחָד בְּעֵינֶיךָ כִּמְרֻבִּים”, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.

[3] פֶּרֶק נ”ב

א. שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם כָּתַב בְּסִפְרוֹ (קֹהֶלֶת ז, טז-יז) “אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה, וְאַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה”, וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה (דַּף כב עַמּוּד ב), “הִזָּהֲרוּ מִן הַצְּבוּעִים שֶׁדּוֹמִים לִפְרוּשִׁים שֶׁעוֹשִים מַעֲשֵׂה זִמְרִי וּמְבַקְּשִׁים שָׂכָר כְּפִנְחָס”. וְהִנֵּה לִפְעָמִים הָאָדָם יִרְאֶה לָעֵינַיִם, אִישׁ אֲשֶׁר הוּא עוֹסֵק תָּמִיד בִּתְפִלָּה בְּכַוָּנָה וְהוֹלֵךְ בִּתְפִלִּין כָּל הַיּוֹם אַתָּה סוֹבֵר בְּדַעְתְּךָ שֶׁהוּא אִישׁ יָשָׁר וְכָשֵׁר בַּאֲשֶׁר שֶׁתָּמִיד הוּא עוֹמֵד בִּמְלֶאכֶת הַשָּׁמַיִם, אֲבָל אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַה שֶּׁהוּא בְּלִבּוֹ.

וּבוֹא וּרְאֵה מַה שֶּׁהֵבִיא בַּמִּדְרָשׁ פְּסִיקְתָא רַבָּתִי: “מַעֲשֶׂה בְּאִישׁ עָשִׁיר אֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ סַךְ עָצוּם וָרָב וְהָיָה לַמְדָּן מֻפְלָג וְחָסִיד בְּמַעֲשָׂיו, וּלְעֵת זִקְנָתוֹ הָיָה בְּדַעְתּוֹ לֵילֵךְ וְלִסַּע לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבִנְסִיעָתוֹ בַּדֶּרֶךְ הִגִּיעַ לְעִיר אַחַת קְהִלָּה קְדוֹשָׁה מֵעָרֵי הַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְרָאָה אָדָם אֶחָד וּשְׁמוֹ רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדֶּר שֶׁהָיָה רֹב הַיּוֹם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת עוֹסֵק בִּתְפִלָּתוֹ וְעוֹמֵד בְּטַלִּית וּתְפִלִּין וְהָיָה סוֹבֵר בְּדַעְתּוֹ שֶׁהָאִישׁ הַנִּזְכָּר לְעֵיל שֶׁעוֹסֵק בִּתְפִלָּתוֹ הוּא אִישׁ כָּשֵׁר וְנֶאֱמָן, וְהִמְתִּין הָאִישׁ הֶעָשִׁיר עַד שֶׁסִּיֵּם תְּפִלָּתוֹ וְאָמַר לוֹ: ‘בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, בַּאֲשֶׁר שֶׁאֲנִי הַיּוֹם מֵאֶרֶץ נָכְרִיָּה, וְהָאָרֶץ הִיא מְשֻׁבֶּשֶׁת בִּגְיָסוֹת וַחֲיָלוֹת, וּמִתְיָרֵא אֲנִי לִסַּע עִם הַמָּמוֹן שֶׁלִּי מֵחֲמַת אַחֲרָיוּת הַדֶּרֶךְ. קַח מֵאִתִּי הַמָּמוֹן עִם הָאוֹצָר כְּלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב תַּחַת יָדְךָ עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ, כִּי בְּדַעְתִּי לִסַּע בְּעַצְמִי לְהָכִין לִי אֵיזֶה עִיר וּבַיִת לֵישֵׁב בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל’. וְהֵשִׁיב לוֹ רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדֶּר: ‘טוֹב הַדָּבָר, תֵּן לִי אֶת מָמוֹנְךָ עִם הָאַרְגָּז וַאֲנִי אַצִּיג הַמַּטְמוֹן שֶׁלְּךָ בְּתוֹךְ הַחֶדֶר אֲשֶׁר אוֹצְרוֹתַי שָׁמָּה, וְאַתָּה לֵךְ לְשָׁלוֹם לָאֶרֶץ הַקְּדוֹשָׁה’. וְהִבְטִיחַ לוֹ, כְּשֶׁיַּחֲזֹר לָבוֹא אֵלָיו, אֲזַי יִתֵּן לוֹ הַפִּקָּדוֹן בִּמְלוֹאוֹ, וְכֵן עָשָׂה הֶעָשִׁיר הַנִּזְכָּר לְעֵיל וְנָתַן לוֹ הָאַרְגָּז עִם הַמָּעוֹת וְכֵלָיו, כֵּלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים בְּפִקָּדוֹן, וְהָלַךְ הֶעָשִׁיר עִם אִשְׁתּוֹ לְשָׁלוֹם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבָחַר לֵישֵׁב בִּקְהִלַּת קֹדֶשׁ חֶבְרוֹן. וְחָזַר בְּעַצְמוֹ אַחַר הַמָּמוֹן וּפִקָּדוֹן שֶׁלּוֹ, וְכַאֲשֶׁר בִּקֵּשׁ הֶעָשִׁיר פִּקְדוֹנוֹ מֵהָאִישׁ רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדֶּר, הַמִּתְפַּלֵּל בִּתְפִלִּין וְטַלִּית, אָז כִּחֵשׁ בּוֹ הָאִישׁ וְאָמַר: ‘לֹא יְדַעְתִּיךָ וּמֵעוֹלָם לֹא רְאִיתִיךָ בְּעֵינַי’, וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ הֶעָשִׁיר מְאֹד, וְנָפַל עַל פָּנָיו וּבָכָה וְהִתְחַנֵּן לוֹ, וְהָאִישׁ אָטַם אָזְנוֹ מִמֶּנּוּ וְהֵעֵז פָּנָיו עָלָיו וְקִלֵּל אוֹתוֹ וְאָמַר, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא לָקַח מִמֶּנּוּ שׁוּם פִּקָּדוֹן.

וְהָלַךְ הָאִישׁ הֶעָשִׁיר מִמֶּנּוּ בְּפָחֵי נֶפֶשׁ וְהָלַךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְנָשָׂא לִבּוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם וְאָמַר, ‘רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה אֲדוֹן הַכֹּל – עָלֶיךָ יֵשׁ לִי הַתַּרְעֹמֶת, כִּי סָבוּר הָיִיתִי שֶׁהָאִישׁ רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדֶּר הוּא צַדִּיק גָּמוּר, בַּאֲשֶׁר שֶׁרָאִיתִי אוֹתוֹ מְעֻטָּף בְּטַלִּית וּתְפִלִּין רֹב הַיּוֹם, וְעוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ בְּכַוָּנָה גְּדוֹלָה, וְעַכְשָׁו אֲנִי רוֹאֶה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה הַכֹּל בְּרַמָּאוּת וְאֵין לִבּוֹ שָׁלֵם אִתְּךָ, לָכֵן אֲנִי מוֹסֵר דִּינִי לַשָּׁמַיִם שֶׁתִּנְקֹם אֶת נִקְמָתִי מִמֶּנּוּ כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַכֹּל יָדְךָ הַגְּדוֹלָה וְהַגְּבוּרָה, אֵין לִי שׁוּם תַּרְעֹמֶת עַל שׁוּם בְּרִיָּה כִּי אִם עָלֶיךָ’. וּבָכָה בְּלֵב נִשְׁבָּר וָמַר, וּמִיָּד נִגְלָה אֵלָיו אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וְאָמַר לוֹ: ‘אַל תִּירָא! לֵךְ אֵצֶל אִשְׁתּוֹ וֶאֱמֹר לָהּ סִימָן שֶׁאָכַל זֶה הַפֶּסַח הוּא וְאִשְׁתּוֹ חָמֵץ, וְגַם סִימָן שֵׁנִי אֱמֹר לָהּ בִּשְׁבִיל בַּעֲלָהּ, שֶׁאָכַל גַּם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּהַשְׁכָּמָה קֹדֶם שֶׁהָלַךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת’.

וּכְשֶׁהָלַךְ בַּעֲלָהּ רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדֶּר לַחוּץ לַשּׁוּק בְּאֵיזֶה מַשָּׂא וּמַתָּן, הָלַךְ הָאִישׁ הֶעָשִׁיר לְאִשְׁתּוֹ וְאָמַר לָהּ הַסִּימָנִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל. וְסָבְרָה אִשְׁתּוֹ שֶׁבַּעֲלָהּ צִוָּה כֵּן, וְתֵכֶף הָלְכָה וְהֶחֱזִירָה לוֹ הַפִּקָּדוֹן, וְהָלַךְ הֶעָשִׁיר בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב לְדַרְכּוֹ לְשָׁלוֹם. וּכְשֶׁבָּא רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדֶּר לְבֵיתוֹ סִפְּרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ אֵיךְ שֶׁנָּתַן הֶעָשִׁיר הַסִּימָנִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל וְהִיא הֶחֱזִירָה לוֹ הַפִּקָּדוֹן, אָז אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדֶּר כַּאֲשֶׁר נִתְפַּרְסֵם הַדָּבָר שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, הָלַךְ וְהֵמִיר דָּתוֹ הוּא וְאִשְׁתּוֹ, יִמַּח שְׁמָם וְזִכְרָם”. וְעַל כֵּן אַל יִרְאֶה הָאָדָם לָעֵינַיִם לִסְמֹךְ עַל הָאָדָם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה זִמְרִי וּמְבַקֵּשׁ שָׂכָר כְּפִנְחָס, אֶלָּא יִרְאֶה הָאָדָם מִי שֶׁהוּא צַדִּיק וְעוֹמֵד בְּצִדְקָתוֹ בְּמָמוֹן, שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּשׁ מָמוֹן שֶׁל אֲחֵרִים זֶהוּ צַדִּיק גָּמוּר.

הֱוֵי זָהִיר מֵאֲנָשִׁים שֶׁנִּרְאִים כַּחֲסִידִים אֲבָל לִבָּם מָלֵא תּוֹעֵבוֹת

ב. וּבוֹא וּרְאֵה שֶׁהוּא מַרְגְּלָא בְּפוּמָא דְּאִינְשֵׁי: הִזָּהֵר מִן הַצְּבוּעִין וְהִשָּׁמֵר מִן “וְצִדְקָתְךָ”, וְשָׁמַעְתִּי מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה אִישׁ זָקֵן עָשִׁיר גָּדוֹל, וְהָיָה לוֹ רַק בֵּן יָחִיד, בָּחוּר יְפֵה עֵינַיִם וְחָכָם מְאֹד. וַיְהִי הַיּוֹם, וַיִּקְרְבוּ יְמֵי הַזָּקֵן לָמוּת, וְקָרָא לִבְנוֹ הַבָּחוּר וְצִוָּה לוֹ קֹדֶם מוֹתוֹ וְאָמַר לוֹ: בְּנִי, הִנְנִי נוֹחֵל לְךָ מָמוֹן רַב אוֹצָרוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁיִּהְיֶה לְךָ כָּל טוּב כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וַאֲנִי מְצַוֶּה לְךָ, שֶׁתִּשְׁמֹר אֶת עַצְמְךָ מִן הַצְּבוּעִין וּמִן אֲנָשִׁים שֶׁהֵמָּה עוֹסְקִים בַּחֲסִידוּת הַרְבֵּה חוּץ מִטֶּבַע הַבְּרִיּוֹת, כִּי כָּךְ מַרְאִין אֶת עַצְמָם שֶׁהֵן חֲסִידִים אֲבָל שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת הֵן בְּלִבָּם, וְהִזָּהֵר מִן “וְצִדְקָתְךָ”, וְאָז יִהְיֶה לְךָ וּלְזַרְעֲךָ כָּל טוּב כָּל הַיָּמִים, וּמֵת הָאִישׁ הַזָּקֵן.

ג. וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא הַבָּחוּר בְּתוּלָה יְתוֹמָה עֲנִיָּה אַחַת יְפַת תֹּאַר מְאֹד בַּאֲשֶׁר שֶׁיָּשְׁרָה בְּעֵינָיו, וְאַחַר הַנִּשּׂוּאִין שָׂמַח בְּאִשְׁתּוֹ וְאִשְׁתּוֹ הָיְתָה צְנוּעָה וַחֲסִידָה בְּעֵינֵי בַּעֲלָהּ, וּכְמוֹ ד’ אוֹ חָמֵשׁ שָׁנִים אָמַר הַבַּעַל לְאִשְׁתּוֹ: בּוֹאִי עִמִּי לְטַיֵּל בָּרְחוֹבוֹת וּבַשְּׁוָקִים לִרְאוֹת בְּטוּב הָאָרֶץ, וְאָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: לֹא אֵלֵךְ פֶּן אֶשָּׂא עֵינַי אֶל אֲנָשִׁים אֲחֵרִים אוֹ אֲנָשִׁים אֲחֵרִים יִתְּנוּ עֵינֵיהֶם בִּי וַאֲנִי מַכְשִׁילָה אוֹתָם, אָז אָמַר בַּעֲלָהּ בְּלִבּוֹ אַף הִיא נִרְאֵית כְּצַדֶּקֶת וְזָכַר אֶת צַוָּאַת אָבִיו וְשָׁתַק, וְהָלַךְ בְּעַצְמוֹ לַשּׁוּק יְחִידִי.

אִשְׁתּוֹ לֹא יָדְעָה שֶׁעָשָׂה מַפְתֵּחַ לְכָל חֶדֶר בְּבֵיתוֹ

מֶה עָשָׂה הָאִישׁ הַנִּזְכָּר לְעֵיל כְּמוֹ חֲצִי שָׁנָה אַחַר זֶה הַמַּעֲשֶׂה הָלַךְ וְצִוָּה לַעֲשׂוֹת לְכָל הַחֲדָרִים שֶׁבְּבֵיתוֹ שְׁנֵי מַפְתְּחוֹת וְנָתַן מַפְתֵּחַ אֶחָד לְכָל חֶדֶר וָחֶדֶר לְאִשְׁתּוֹ וּמַפְתֵּחַ אֶחָד לָקַח לְעַצְמוֹ, וְלֹא הִגִּיד לְאִשְׁתּוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ עוֹד מַפְתֵּחַ.

ד. וַיְהִי הַיּוֹם אָמַר הַבַּעַל לְאִשְׁתּוֹ שֶׁהוּא צָרִיךְ לֵילֵךְ לַמֶּרְחַקִּים לִקְנוֹת סְחוֹרוֹת וְשֶׁתָּכִין לוֹ צֵידָה לַדֶּרֶךְ, וְכֵן עָשְׂתָה אִשְׁתּוֹ כִּי הָיְתָה סְבוּרָה שֶׁבַּעֲלָהּ יִסַּע מִמֶּנָּהּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ. וּלְיוֹם מָחֳרָתוֹ נָסַע הַבַּעַל מִמֶּנָּהּ, וְהִיא סָבְרָה שֶׁהָלַךְ בַּעֲלָהּ לַמֶּרְחַקִּים. אֲבָל הַבַּעַל עָשָׂה בְּעָרְמָה וּכְשֶׁהָיָה חֲצִי פַּרְסָה מִחוּץ לָעִיר צִוָּה לָעֶגְלוֹן לָשׁוּב וְלֵילֵךְ לָעִיר וְלֹא שָׁב לְבֵיתוֹ כִּי אִם לְבֵית הָאוּשְׁפִּיזָא אֲשֶׁר אוֹרְחִים שָׁמָה, וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעַ הַחֹשֶׁךְ בַּלַּיְלָה הָלַךְ הֶעָשִׁיר לְבֵיתוֹ וּפָתַח פֶּתַח רִאשׁוֹן בְּבֵיתוֹ, וְאַחַר כָּךְ הָלַךְ מֵחֶדֶר לְחֶדֶר עַד שֶׁבָּא לַחֲדַר אִשְׁתּוֹ שֶׁהָיְתָה יְשֵׁנָה, וְעָרֵל אֶחָד הָיָה שׁוֹכֵב עִמָּהּ בַּמִּטָּה, וּכְשֶׁרָאֲתָה הָאִשָּׁה שֶׁבַּעֲלָהּ הוּא בַּחֶדֶר אָמְרָה לְהֶעָרֵל שֶׁיִּקַּח חֶרֶב וְיִדְקֹר אֶת בַּעֲלָהּ, וְהוּא הָיָה מִתְיָרֵא וְהָלַךְ לוֹ מִחוּץ לַבַּיִת, וּמֵרֹב הַצַּעַר שֶׁלּוֹ הָלַךְ וְשָׁכַב בַּשּׁוּק וְיָשֵׁן שָׁם, וּבְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה נִגְנַב מֵהַמֶּלֶךְ שֶׁל אוֹתוֹ הָעִיר אוֹצָר אֶחָד. וְלָקַח הַגַּנָּב מֵאִתּוֹ כָּל הָאֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁל הַמֶּלֶךְ, וְהָיְתָה צְעָקָה גְּדוֹלָה בְּאַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ.

ה. וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ לְחַפֵּשׂ בְּכָל הַדְּרָכִים וּבַבָּתִּים חִפּוּשׂ אַחַר חִפּוּשׂ, וְהָלְכוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ בְּכָל הָעִיר הַהִיא וּמָצְאוּ לְהָאִישׁ שׁוֹכֵב וְיָשֵׁן עַל הָרְחוֹב. וְאָמְרוּ בְּלִבָּם שֶׁהוּא הַגַּנָּב וְתָפְסוּ אוֹתוֹ, וְנִגְמַר דִּינוֹ לְמִיתָה אַחַר הָעִנּוּיִים קָשִׁים שֶׁנִּפְסְקוּ לוֹ.

וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁהָיוּ מוֹלִיכִין אוֹתוֹ לִתְלוֹתוֹ עַל הָעֵץ הָלַךְ כֹּמֶר אֶחָד עִמּוֹ כְּסֵדֶר הָאֻמּוֹת, וְאוֹתוֹ הַכֹּמֶר הָיָה חָשׁוּב וְגָדוֹל אֵצֶל הַמֶּלֶךְ וְהָיָה הַכֹּמֶר מְדַבֵּר עַל לִבּוֹ שֶׁיָּמִיר דָּתוֹ, וְאַחַר כָּךְ הָיוּ מוֹלִיכִין אוֹתוֹ דֶּרֶךְ אֶחָד שֶׁהָיָה שָׁם אַשְׁפָּה, וְהָיוּ תּוֹלָעִים יוֹצְאִין מֵהָאַשְׁפָּה עַל הָאָרֶץ, וְאָמַר הַכֹּמֶר לְהַתַּלְיָן שֶׁיְּסַבֵּב אֶת הָאִישׁ סָבִיב לְהַתּוֹלָעִים שֶׁלֹּא יָמִית אֶת הַתּוֹלָעִים מֵאַחַר שֶׁהַתּוֹרָה הִזְהִירָה “וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו” (תְּהִלִּים קמה, ט).

ז. אָמַר הָאִישׁ בְּלִבּוֹ אַף הַכֹּמֶר מִן הַצְּבוּעִים שֶׁל “וְצִדְקָתְךָ”, אָמַר הָאִישׁ לְעַבְדֵּי הַמֶּלֶךְ שֶׁהוּא וְהַכֹּמֶר הָיוּ עוֹשִׂין הַגְּנֵבָה בַּחֲצַר הַמֶּלֶךְ, וּמִיָּד תָּפְשׂוּ הַשּׁוֹמְרִים גַּם לְאוֹתוֹ הַכֹּמֶר. וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ לְחַפֵּשׂ בַּחֲדַר הַכֹּמֶר הַגָּדוֹל וּמָצְאוּ שָׁם כָּל הַגְּנֵבָה, וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל הַמֶּלֶךְ אֶת הָאִישׁ מַה שַּׁיָּכוּת הָיָה לוֹ אֵצֶל הַכֹּמֶר.

הִתְחִיל הָאִישׁ לְסַפֵּר לְהַמֶּלֶךְ מִצַּוָּאַת אָבִיו וּמַה שֶּׁאֵרַע לוֹ עִם אִשְׁתּוֹ הַזּוֹנָה, וּמַה שֶּׁאֵרַע לוֹ עִם הַכֹּמֶר, וְלָכֵן הָיָה נוֹקֵם וְנוֹטֵר לְהַכֹּמֶר שֶׁהָיָה רוֹצֶה לִהְיוֹת צַדִּיק הַרְבֵּה, וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ תֵּכֶף לִתְפֹּס אֶת אִשְׁתּוֹ הַזּוֹנָה וּמָצָא שֶׁכִּדְבָרָיו כֵּן הוּא, וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ לְהָשִׁיב אֶת הָאִישׁ לְבֵיתוֹ כְּבָרִאשׁוֹנָה, וְאִשְׁתּוֹ צִוָּה לְהָסִיר אֶת רֹאשָׁהּ עִם הַזַּנַאי, וְאֶת הַכֹּמֶר צִוָּה לִתְלוֹתוֹ עַל הָעֵץ.

אֵין לְאָדָם לִסְמֹךְ עַל רְאוּת עֵינָיו, כִּי אֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּלִבּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ

ח. עַל כֵּן נִלְמֹד מִזֶּה הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁלֹּא יִסְמֹךְ הָאָדָם בַּמֶּה שֶׁיִּרְאֶה בְּעֵינָיו שֶׁהוּא הוֹלֵךְ תָּמִים, כִּי אֵין הָאָדָם יוֹדֵעַ מַה שֶּׁהוּא בְּלִבּוֹ. הַכְּלָל הַזֶּה נְקֹט בְּיָדְךָ מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לֵיהָנוֹת בְּמָמוֹן שֶׁל חֲבֵרוֹ, וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁאֵין רוֹצֶה בְּמָמוֹן שֶׁל גָּזֵל אוֹ מָמוֹן שֶׁל גְּנֵבָה, וּמַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ הוּא בֶּאֱמוּנָה, הוּא אִישׁ צַדִּיק וְיָשָׁר בְּוַדַּאי.

אֲבָל כְּשֶׁהָאָדָם רוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ נוֹשֵׁק הַתְּפִלִּין וּמִתְפַּלֵּל וְאֵינוֹ עוֹסֵק בְּמַשָּׂא וּמַתָּן בֶּאֱמוּנָה, צָרִיךְ לְהַרְחִיק מִמֶּנּוּ בְּכָל מִינֵי הַרְחָקוֹת כִּי עִקַּר הַיִּרְאָה וְהַצִּדְקוּת הוּא בְּמָמוֹן, וְכָל אָדָם שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצִדְקָתוֹ עַל מָמוֹן זֶה הוּא צַדִּיק גָּמוּר, וְעָלָיו נֶאֱמַר, “יְגִּיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל” (תְּהִלִּים קכח ב) – “אַשְׁרֶיךָ” – בָּעוֹלָם הַזֶּה “וְטוֹב לָךְ” – בָּעוֹלָם הַבָּא אָמֵן.



השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*