logo
מאגר ספרי הזוהר העולמי דף הזוהר היומי -הרב סיני

ספר שאלות ותשובות – “חותך החיים”- בענין השחיטה- במה אתם “חותכים” את חייכם ובמה אתם זוכים בחיים

3proofs_2x3

ספר של שאלות ותשובות שיגרום לכם להבין בענין השחיטה במה אתם חותכים  את חייכם, ובמה אתם  זוכים לחיים

להורדת הספר:ספר שאלות ותשובות חותך חיים 400

ספר

שאלות ותשובות

חותך חיים

על יו”ד חלק א’

מחבר ורמ”א

והערות המחבר בדרך שאלות ותשובות

בו יבואר הדרך הישרה

לשוחטים ורבנים המשגיחים כיצד ינהיגו שחיטה נכונה וכשרה לעדת ישראל

 

יצא לאור

ע”י הק’ שלום יהודה גראס

אבדק”ק האלמין

הוצאה ראשונה בשנת תש”מ, הוצאה שניה עם הוספות חדשות בשנת תש”ס

ברוקלין נ”י


הקדמה

הקדמה לספר שו”ת חותך חיים על יו”ד חלק א’ הלכות שחיטה

  המעיין בסגנון לשון הפוסקים והרגיל בהם יראה כמה הצטערו כל אחד בימיו על מצב שטח השחיטה ובדיקה ועד כמה התרעמו על פריצות הדור ומכשולותיה, עד שניכר מלשונם כי עם כל גודל זהירותם היו מתייראין ומתפחדין אימת מות שלא יהיה ח”ו מכשול אצל עסק השחיטה והוספו בכל דור גדרים וסייגים, ועכ”ז הזהירו וחזרו להזהיר להעמיד משגיחים ומפקחים, שישגיחו בשבעים ושבע עינים ולהטות השכם לסבול עול אחריות הגדול של מכשול הרבים בחקירות ודרישות עד לאין חקר וכולא האי ואולי שלא יצא מכשול.

הרגיל בספרי החיים הן השו”ת וספרי גדולי הפוסקים שמפיהן אנו חיים יראה כי ענין השחיטה הוא היחידי אשר לא דילגה אף ספר אחד לבלי להכתב שם איזה פירצה ומכשול או שאר שערורי’ שנפלה בענין השחיטה שהיתה מכשול לרבים בימים ההם.

הרואה בספרי הקדושים יראה שקרה הרבה מאד מדנים וקטטות בין השוחטים וחברי הקהלות וכן בין הרבנים והשוחטים, קרה ג”כ שהריבות הללו הביאו פירוד לבבות. ידידים נתרחקו ואוהבים נתפרדו. ולא פעם אחת או שתים נולדו בגלל מריבות הללו, קהלות חדשות, כן לא פעם עזב הרב את קהלתו כשלא עזרו לו ידידיו כשיצא לריב עם השוחט, או כשהוכרח להכריז איסור על הבשר, ולא פעם קרה שבני קהלתו מיאנו לשלם לו משכרות, וכן גם לא לשוחט, והיו רעבים ללחם.

קרה גם כן שגדולי ישראל לא היו בעצה אחת כשפרצו מדנים בין קהל ושוחט, או בין רב ושוחט, אז גדלה המהומה עד מאד, ראה להלן, כן גם לא פעם אחת נתחלל שם שמים כשאחדים מסרו משפטם לפני שרי העיר, והמה פסקו כשר או טרפה ושם שמים נתחלל, אוי לאותה בושה, ומכל שכן כשהשוחט היה גם כן חזן, אז רבו ידידיו שהגינו עליו, גם קרה שהשוחט-חזן לא שמע לדברי הרב כשהרגיש כי רבים עמו.

ומשם אנו רואין עד היכן כחה של הסט”א לרכוב דוקא על העוסקים במלאכה זו ולסמות העינים שמחוץ יתראה הכל בכי טוב ורק בחדרים אימה חשיכה גדולה נופלת על עין החודרת ורואה מה נעשית.

וכאשר נדייק היטב נראה כי המכשלה הזאת גם בימי חז”ל לא נבצר לדוגמא: בירושלמי תרומות (פ”ח ה”ג) מעשה בטבח אחד בציפורין שהיה מאכיל לישראל נבילות וטריפות פע”א שתה יין בער”ש ונפל מן הגג ומת והיו כלבים מלקקין דמו, שאלו לר’ חנינא כדת מה לעשות, והשיב להון כתיב “ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו”, וזה היה גוזל את הכלבים ומאכיל לישראל ועל כן לא תבריחו הכלבים דמשלהן אוכלין, עד כאן. [ועיין בפנים הספר סימן כ”ה בהערות משמ”ח ומט”א שם].

ועיין בהג’ אשרי פ’ גה”נ (סימן ט”ז) שפסק (עפ”י הירושלמי) דהמוכר טריפות בחזקת כשר ומת קודם שעשה תשובה שאסור להתעסק בקבורתו ואפי’ כלבים לוקקין דמו ואוכלין בשרו אסור להבריחם מעליו, עד כאן.

ועיין עוד בקידושין פרק בתרא במשנה “כשר שבטבחים שותפו של עמלק” ופירש”י ספיקי טריפות באות לידו וחש על ממונו ומאכילן, עד כאן. רואין אנן מזה עד היכן העריכו חז”ל מכשולות הבאים על ידי הטבחים עד שלא נמנעו לכנותם בביטוי היותר חריפה שמצינו באיזה מקום שותפו של עמלק, הדברים מסמרין שערות ראש פוק חזי עד היכן הדברים מגיעין! הלא מספק טריפות לבד אנו חוששין ואף על פי כן לא חששו חז”ל לגנותן בלשון מדקרות חרב. ולא נח דעת רבותינו ז”ל עד שכתבו “כשר שבטבחים” להורות לדורות הבאים לבל יבטח שום אדם לומר שלום עלי נפשי מאחר שהעמדתי טבח כשרו ישר בודאי לא יצא מכשול מתחת ידו, וחזקה לחבר שלא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, ובפרט אם הטבח תלמיד חכם שבו נאמר ניחא לי לחבר ליעביד איסורא זוטא ולא יעשה ע”ה איסורא רבה, (ראה שבת ג. בתוספות).

דע כי לא מחשבות אדם מחשבות חכז”ל אשר כל דבריהם ברוח הקודש נאמרו ולא זז שכינה מבית מדרשם, וכל מה שנשנה במשנה או בגמרא קדוש בכל מיני קדושות, ולא רפרף אדם מעולם עליהם, רק המינים והאפיקורסים שיצאו מדת ישראל, פוק חזי כמה טרחו הגאונים וראשונים ליישב חיסור או יתר תיבה ובנו עליה תילי תילין של הלכות, וגם כשאמרו האי מימרא של “כשר שבטבחים” וכו’ מלין מפי עילאה ימלל מתוך גרונם, ושליחי דרחמנא נינהו, ואם אנו אנשים אבל הראשונים כמלאכים ושרפים, וכל דבריהם גחלי אש ואל ישיאך יצרך לומר כי חז”ל כוונו לטבחים מוכרי וסוחרי הבשר, ואין בכללו השוחט, פוק חזי מה שכתב ברא”ש חולין (דף ח”י), בהוכחה מש”ס שם, וכן כתב במ”מ ה’ שחיטה פ”א (ה’ כ”ו) שסתם טבח שבזמן הש”ס היה גם השו”ב, ע”ש.

ואחר הקדמה זו תדעו עם לבבכם כי לא כאשר יצייר האדם קושטא הוא, ואפילו יהיה ברור לו בכל מיני הוכחות שבעולם אשר כל רוחות שבעולם לא יזיזו אותו כי טבח זה אפשר לסמוך עליו מבלי לחקור ולדרוש אחר מעשיהו, כולן בטלין ומבוטלין לעומת עדותן של חז”ל שאמרו בטוחות כי הכשר שבטבחים שותפו של עמלק, וזה ידע כל בר דעת כי בעוה”ר לא אכשור דרא והיותר כשר שבטבחים בזה”ז ודאי לא יגיע לקרסולי הבינוני בימים ההם כ”ש להיותר כשר.

ועל כן כל הרוצה ללכת בנתיב תורה”ק ובשבילי הוראותיה ודרכיה הנעימים צריך לבטל דעתו ומחשבתו נגד דחז”ל ולהתלבש באימה וחרדה ורתת וזיעה טרם יקרב להכניס לביתו בשר מן הבא בידו, ופוק חזי מה שכתב השל”ה (שער האותיות או’ ק’) שראה פרושים שלא אכלו בשר רק ממה ששחטו הם, ומתמה שם האי צדיקיא מנין התחילה לפרוץ לאכול מכל שוחט מבלי לידע ידיעה ברורה כחו דהיתירא.

וגם בענין עונש מאכיל איסור מצינו לחז”ל שהחמירו באופן יוצא מן הכלל במאכלות אסורות שלא מצינו דוגמתו בע”א, בחולין (דף צ”ג ע”ב) טבח שמצאו חלב אחריו בכשעורה מעבירין אותו, ואם מצאו אחריו כזית מלקין אותו.

ודחז”ל הללו בלי הערות והארות כבר מדברין לעצמן, עמדו והתבוננו קצת בקדושת דבריהם, הלשון מוכיח וכן נראה בהפוסקים דמיירי בשוגג וכל קנסן של חכמים היתה על התרשלות המנקר לעשות מלאכתו באמונה, וזה ידוע גם כן כי הרבה לימודי זכות היינו יכולין למצוא על האי מנקר, לדוגמא: “לא ניתנה תורה למלאכי השרת” “שגיאות מי יבין” “אונס רחמנא פטריה” וכיוצא, ואף על גב שאמתלאות הללו מתקבלין הן בשאר מקום, אבל במאכלות אסורות תפסו חז”ל בחומר הדין כיון שכח היצר כל כך גדול להכשיל אחב”י באכילת איסור, לעומת זה הוצרכו חז”ל להגביר כח הקדושה ולחזק ידי העוסקים לעשות מלאכתם בהתאמצות ודיקדוק יותר מהרגיל להחליש כחו של הס”ם וסיטרא דילי’ העומדים ככיסלא לאוגיא בין הטבחים.

ומהאי טעמא העלימו עין על כל צד זכות שיש ללמד על אותו טבח ולא חיסו ולא חמלו לא על הטבח ולא על נפשות ביתו שעיניהם תלויות לאב ביתם לכלכלם ודנו אותו בהעברה, ועל מה? על כל שהוא של חלב לא גדול משעורה שכמעט אינה נראית לעין, ולמה? כי במקום אכילת איסור של בית ישראל הכל נדחין ואין חסין ומרחמין על שום אדם.

פוק חזי מה שאמרו חז”ל במחלוקת קרח, טף למה נענשו להראות שקשה המחלוקת, ובנ”ד גם הטף נענשים, הרי שלהאכיל ישראל דבר איסור נמנה בין היותר קשות.

וכאשר תדקדקו היטב תראו עוד יותר מזה כי הענישו חז”ל כל כך קשות ואף על גב שעדיין לא נכשל שום אדם ועדיין לא אכל שום אדם אותה משהו של חלב שהשאיר הטבח, ורק על השארת הטבח באופן שהיה אפשר לבא לאכילת איסור ואף על גב שאין זה ברור דעדיין יש כמה ספיקות דלמא יסרח הבשר ולא תבא לידי אכילה, דלמא ירגיש הלוקח בהחלב (וכמו שנראה בדחז”ל דמזה מיירי) וישליכנו, ודלמא יתבשל באופן שיתבטלו בששים וביותר.

וכל הני ספיקי אין עומדין לאותו הטבח לזכותו בדינו בפרק שאנו עוסקין בו מחשש מכשול לרבים, במקום שהציבור והכלל עומדים על המשקל להכשל ח”ו במאכלות אסורות אין רחמים בדין, ואף על גב שבנזקי ממון והגוף היה פטור מצד גרמא בניזיקין אבל נפשות ישראל עומדין למעלה מהכל ובמדה אחרת נמדדין, משקלן עדינה ממשקל הגוף והממון.

ודע לך כי מה שהבאנו מדחז”ל עד היכן החמירו, בחשש כשלון להכלל כשנוגע למאכלות אסורות כאשר תעיין בדברי הראשונים תתפלא הפלא ופלא שלא נח דעתם בחומרת חז”ל והוסיפו עליה כהנה וכהנה לדוגמא:

ברא”ש חולין פ”ז (או’ ט”ז) בסופו בהג”ה (על טבח שהניח אחריו כשעורה חלב) וז”ל: ונראה שיש להכריז עליו בבית הכנסת שני וחמישי ושני: “פלוני הטבח העבירוהו מאומנתו מפני שנמצא אחריו חלב כשעורה ויהיה חודש ימים שלא יעסוק באומנתו, ולאחר חדש ימים יבא אל תלמיד חכם שבעירו או עיר הסמוך לעירו ויאמר כך וכך עשיתי וחטאתי ותוהא אני על הראשונות ויתנו לו הדיין עונש לפי ראות עיניהן, ואח”כ יכריזו בביהכ”נ פלוני הטבח שהעבירונוהו מפני שנמצא אחריו חלב כשעורה כבר תוהא ונתחרט על מעשה הרע הזה וקבל עליו מה שצוהו ת”ח” וכו’ וקודם שישמעו הכרזה זו בביהכ”נ אין לסמוך עליו ואסור ליקח ממנו בשר, עכ”ל.

וכשמצאו אחריו כזית חלב, עוד הוסיפו להחמיר על הטבח ביתר שאת, וז”ל הרא”ש שם:

ואם נמצא אחריו כזית היו מלקין אותו ברבים בביהכ”נ ואחר המלקות אומר בעצמו בקו”ר “אני פלוני לקיתי מפני שנמצא אחרי כזית חלב” וכו’ עכ”ל.

ולא די זה בלבד אלא החמירו עוד גם לענין מזיד, כמבואר בסנהדרין (כ”ה ע”ב) בההוא טבח שהוציא טריפה מתחת ידו ועשה פעולות המורים ששב, ולא רצה רבא להכשירו דלמא קא מערים, ואיפסיק שאי”ל תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ילבש שחורים ויתכסה שחורים ויחזיר אבידה בדבר חשוב, או יוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו עד כאן.

והרמב”ם העתיק דין זה כמ”פ (ה’ עדות פי”ב, ה’ שחיטה פ”י, ה’ מאכלות אסורות פ”ח ה”ט, ה’ ת”ת פ”ו הי”ד).

וענין לבישה וכיסוי בשחורים שמבואר בחז”ל העתיקו ג’ עמודי העולם, הרי”ף והרא”ש, והרמב”ם, והוא דבר שלא מצינו שיחמירו במקו”א זולת מה שאמרו בהרואה שיצרו מתגבר עליו ילבש שחורים ויתעטף שחורים וילך וכו’, וכבר עמד על מדוכה זו הסמ”ע בחו”מ סימן ל”ד (סעי’ ל”ד) וכתב דהטעם שהחמירו כל כך בטבח דבשביל שהכשיל הרבים צריך שיכנע לבו כי השחרות משפיל הגאוה והזדון שבלב, עד כאן. ועיין עוד בענין זה בכנה”ג הגה”ט כ”ח, וברכ”י סימן ל”ד שם.

וכן תמצא עוד ביורה דעה סימן קי”ט (ס”א) דהחשוד לאכול דבר האסור אין לסמוך עליו, וחידוש הדבר הוא דלפי מה שנתבאר בבית שלמה (למהר”ש חסון יורה דעה סימן י”ז, ובשו”ת חקרי לב ח”א יורה דעה קס”ז בשם הרשב”א, הרשב”ש, ריב”ש, מהרשד”ם) “חשוד” המובא בש”ס ופוסקים גבי איסור אינו ר”ל שידוע בודאי אלא גם בחשש וספק שעבר איסור הוא בכלל חשוד (וכן כתב בערוה”ש שם כ’) דבר שלא ראינו במקום אחר.

וכמו כן המעיין בפנים החיבור ימצא חומרות לרוב אצל מאכלות אסורות וספיקן שלא מצינו בשאר מקום, ולקושטא דמילתא כאשר תפקחנה עיני הרואה, יראה בספרן של צדיקים גודל הזיקן של הנכשל בהם, עד כי יחדל לתמוה על מה ולמה החמירו כל כך במאכלות אסורות כי לגודל הפגם והנזק ראוי לחזק הגדר, ובחוזק הגדר יתרחק הנזק.

והנה לא אאריך כאן בהעתקת דברי קדושים בגודל הפגם הנעשית על ידי מאכלות אסורות שהלא הם כתובים בפנים תחת הכותרת “גודל עונש המתרשל, ושכר הזהיר במאכלות אסורות וספיקן”, ומשם תדרשנו, וכן מה שכתבתי לעיל כי מבואר בספרי הפוסקים שבכל דור ודור המכשולות העצומות בלי הרף על שחיטה ובדיקה לא אאריך כאן כי כבר מבואר בפנים במדור “רוב מצויין אצל שחיטה”, ומכל מקום מעצור לא אוכל מלהעיר מה שכתב בספר שמרו משפט (ח”ב, דף ע’-ע”ב) שהעיד הקדוש רבי עקיבא יוסף שלעזינגער זצ”ל משמי’ דגברא רבה מעשרת השבטים שדר אצל חמיו הגה”ק מהר”ה מקאלאמייע זצ”ל בימי הפסח, וגילה כמה מטמוניות, ומהם שמה שסבל הגה”ק מהר”נ אדלער זצ”ל מרורות בעיר פראנקפורט עד שהוכרח לברוח היתה מטעם שרצה להכניע כחו של הס”ם שרבץ על השוחטים ולקרב הגאולה בביאת המשיח וגברו עליו כלבים עזי נפש שלוחים של הס”מ עד שהוצרך לברוח, ויחד עמו תלמידו החת”ס זצ”ל.

רואין אנו משם כי אפילו אצל קדושים כמו אלו לא בניקל עלתה להם לזכות קהל ועדה מישראל שיהיה השוחטים וקצבים מכינים בשר כשר כראוי, וואם כן מה נעני אנן יתמי דיתמי אשר נתקיים בנו בעוה”ר במלוא המובן יתומים היינו ואין אב, וגברי בעלי זרוע ובעלי שקר, ואין דורש ומבקש, נשארנו גלמודים אפילו מזכותן של צדיקים חיים שיגינו עלינו להנצל מכל מכשול, עיין מה שכתב בתפא”י סנהדרין פ”ה במשנה “מיתת צדיקים רע להם ורע לעולם” כי טובת הצדיקים אינה פעולתן לבד אולם גם זכותן וכח קדושה שלהן מגין על הדור.

וכעיין זה בספר זאת זכרון להגה”ק מלובלין זי”ע, כי צדיק היושב באהלו ועובד את בוראו בכל לבו ונפשו כח קדושתו בוקעת ומתפשטת לחלל העולם ומשם שואבין העולם, וגם מזה כבר נתרוקנו כמעט בעוה”ר ואי”ל ע”מ להשען אלא על אבינו שבשמים שיקיים מה שהבטחתנו למעני למעני אעשה.

וכדי להראות איזה דוגמאות עד היכן כחן של הסט”א כשהדיון בענין שחיטת בשר, או שאר מידי דאכילה שאז מתגברין בכל כחן ולא בניקל להנצל מהן אפילו לבעלי מדריגה אמיתיים. פוק חזי מה שהעיד אחד המיוחד מקדושי עליון ושרפי מעלה שהיה מב”ד הגדול שלמעלה בדורו, ומוכר אצל כל גאוני וקדושי דורו כענק שבחבורה ה”נ השרף הנורא מרן רשכבה”ג בעל שו”ת דברי חיים זצ”ל, וזי”ע, ווכתב בשו”ת ד”ח (יורה דעה ח”א סימן ו’), וז”ל: “ועיני ראו כמה יראי השם לומדי תורה שהיה אצל צדיקים, ולאחר שנתחנכו באומנות הלזו נהפכו לאיש אחר אשר אם לא ראיתי בעיני לא האמנתי” עכ”ל.

ודברי תורה עניים במקו”א ועשירים במקו”א, וכבר גילה לן מרן רשכבה”ג בעל חת”ס זצ”ל פתרון הדברים שקיבל כן מגדול אחד ווכתב בשו”ת חת”ס או”ח סימן ר”ה כי המלך זקן וכסיל יושב על כסא של ג’ רגלים חזנים שוחטים וסופרים, וכן כתב בתולדות יעקב יוסף פ’ נשא ד”ה והעולה.

וכוונת המלך הכסיל ידוע שהלא מאכלות אסורות מטמטם הלב והמוח ומכניס מחשבת מינות וכפירה ואפיקורסות וכמ”ש הרמב”ם באגרת הידוע מובא בדגמ”א פ’ עקב משמו, ובפר”ח שולי בברכ”י בסימן פ”א, ובחת”ס פ’ שמיני שרוב אפיקורסות בא ממאכלות אסורות.

אבל סוד כל הדברים ומטרה המרכזית הוא העברת הדת רח”ל וכמ”ש בשו”ת ד”ח ח”א יורה דעה סימן ז’ שעל ידי השוחטים קלים יצאו מדינות שלימות מדת ישראל ואבד זכרם.

ועיין מה שכתב בספר טיול בפרדס ח”א מער’ שחיטה כי כח הציונות נתהוה גם על ידי השוחטים הקלים ובשר טמא שנתפטמו שלומי אמוני ישראל.

ולסיום הענין אעתיק דיבור נפלא שראיתי בספר קרן ישראל סו”פ שמיני ובאשר שלענ”ד יש בו הרבה תועלת לענינינו אעתיקנו בשלימות.

כתב שם בד”ה אל תשקצו וז”ל: הנה הדיקדוקים בפרשה זו של שיקוץ ותיעוב על ידי מאכלות אסורות רבו כמו רבו הלא הם מבוארים במפרשי התורה ולא אאריך בהם, אולם עוד לאלקי מילין בכמה ענינים הנוגעין לנושא זה, דחז”ל בב”מ (מובא גם ברש”י על אתר) דאלמלי לא העלה הקב”ה ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאין בשרצים כשאר אומות דיים, וקשה הכי מאכלות אסורות כולל כה”ת כולה, שנית מצינו ביורה דעה סימן פ”א, וכ”ה באוה”ח סו”פ שמיני דמאכלות אסורות גם בשוגג מטמטם הנפש, וצ”ע למה, שלישית מצינו לחז”ל שדרשו בכמ”ק שאין הקב”ה מביא תקלה על ידי צדיקים, ופי’ תוס’ דדוקא במאכל איסור ולא שאר דבר וצ”ע למה, ידוע דרשת חז”ל מובא ברש”י עה”כ ואנשי קדש תהיון לי אם אתם נבדלים ממאכלות אסורות אתם שלי ואם לאו אתם של נבוכדנצר וחביריו, ועוד יש לדקדק וכו’.

וליישב כל הנ”ל נעמיק קצת בסדר הבריאה, ויה”ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו, וד’ הטוב יכפר, מבואר במדרשי חז”ל עה”כ בראשית שכל העולם נברא בשביל ישראל שנקראו ראשית וישראל נבראו לשמירת התורה וקיום המצות, וואם כן מצד הדין היה נותן שיתאפשר לכל איש מזרע ישראל לקיים מצות בוראו בכל עת ורגע דאל”כ מטיל גרעון במעשי בראשית דכיון שבריאת העולם למען ישראל, וישראל למען המצות, אם יתבטלו ממצות אפילו שעה אחת נמצא אותה שעה יצאה לבטלה, וזה א”א כלל והרבה קולמסים כבר נשברו ליישב תמיה הלזו.

ולענינינו נאמר הנה ידוע דבאכילה יש עבודה גדולה של העלאת ניצוצי הקדושה שהוא היתה מעיקרי מטרת הבריאה כמבואר בכל ספרי קודש, וכח העלאתן על ידי שהזרעים נזרעין בקרקע וצומחין נמצא שכבר נגמר חלק ראשון של העלאה מדומם לצומח (דד’ מינים נבראו זו למעלה מזו דומם, צומח, חי, מדבר) דהקרקע שהוא הדומם מעלה הצמחים, ואח”כ כאשר שור אוכל עשב וחמור באבוס בעליו אז נתעלים הצמחים לחי, וכאשר שוחטים בהמות והחיות ואוכלין בשרם מתעלין מחי למדבר (ועוד יש בו נסתרות, ואכ”מ).

אבל חילוק גדול יש בין אופני ההעלאה דמדומם לצומח וכן מצומח לחי לעולם נעשה בסדר אחד, אבל באכילת אדם יש מין ממינים שונים, הצדיקים ובעלי מדריגה המופשטין מתאות עוה”ז ויודעין לייחד יחודים מעלין באכילתן העלאה היותר גבוה השייך, הבינונים מכוונין באכילתן שיהיה להם כח לעבוד את בוראם, ואף על גב שמרגישין גם עריבות מתיקות גשמי מכל מקום הו”ל כהנאת הגוף בהדי מצוה, דלדעת הרשב”א והרבה ראשונים אינו מזיק.

והכת האחרונה שלבם אטומים לכוון גם זאת, מכל מקום מקפידין עכ”פ שיהיה כל אכילתן בתכלית הכשרות ויבחרו יותר לרעב מלהכניס לפיהם בשר אסור ח”ו, וקורא הדורות מראש הבוחן כליות ולב אשר לפניו נגלו כל תעלומות בחר במצוה זו של אכילה שיתאפשר לכל יהודי בלי יוצא מן הכלל (אם רק ירצה) לקיימו בכל עת ועידן באופן שלא יבצר רגע מחייו שיתערטל ממצוה גבוה הלזו.

ביאור הדברים כאשר האדם אוכל אכילתו אז בלי ספק מקיים מצוה של זהירות ממאכלות אסורות ודיקדוק בכשרות, כאשר קם מאכילתו אז כל זמן שלא נתעכל המאכל, עדיין עוסק במצוה הלזו, ואין המצוה נקראת אלא על מי שגומרה, וכ”ז שאכילתו בתוך האיצטומכא הלא בידו להקיא כל מאכלו, וכאשר כבר נגמר העיכול אז נתהפך מאכלו ומשתיו לבשר מבשרו ודם מדמו ורק מכח זה חיו יחי’ כמו שאנו מברכין כמ”פ בכל יום “ומפליא לעשות” שהקב”ה קושר נשמתו של האדם שהוא רוחני באכילתו שהוא גשמי והוא פלאי פלאות, וא”א לאדם בער ונבער להשיג אחד מני אלפי אלפים כוונת היוצר למה עשה כן, אבל עפ”י דברינו יתחדש לן טעם אחד המושג גם לקיצורי מוח כמוני, שעשה הקב”ה כן כדי שתהיה כל חיותנו נוצר ונברא ממקור מצוה דוקא ולא זולת.

וכאשר יתענה האדם יותר משיעור האפשרי יצא רוחו וישוב לאדמתו, נמצא שכל חיותו אך ורק במצותו שקיים באכילת כשר דוקא, נמצא לפי”ז באם ח”ו יתפטם האדם במאכל האסור א”א שיחשב בין זרע ישראל שבשבילם נברא העולם שהרי לא נברא רק בשביל ישראל המקיימים מצותיו ית’ וא”א למצוא מצוה שיהיה קשור ומדובק בה בכל רגע של חייו רק האכילה כמו שביארנו ואם אוכל איסור ואם כן חסר לו הרבה זמן שבטל ממצות הקב”ה ועל כן הבריאה של אז לאו בשבילו הוא, והלא א”א לבטל רצון הקב”ה שיהיה הבריאה בשביל ישראל, ועל כרחך שעל ידי אכילתו נתבטל ממנו שם ישראל.

ומובן במושכל פשוט לפי”ז למה ד’ שומר נפשות חסידיו שלא יכשלו במאכלות אסורות אפילו בשוגג, שאם בריאת העולם לאו בשבילם יהיה אז ע”כ שיחרב, שהלא הצדיקים הם יסודי העולם, ומובנים ג”כ דחז”ל שדוקא אם נזהרין ישראל ממאכלות אסורות נחשבין לגיונו של ממה”מ ואם לאו הם של נבוכדנצר וחביריו, פי’ שלא תקשה דאם אין העולם מתקיים בשבילן ואם כן האיך עדיין חיים אותן ישראלים שאין נזהרין באכילתן, וע”ז אמר שאינם גרועין מנבוכדנצר וחביריו שג”כ נבראו, ודו”ק.

ומה שדרשו חז”ל שכדאי היתה יצי”מ בשביל מאכלות אסורות לבד ג”כ יתבאר היטב, דידוע מה שכתב הרמב”ן ואחריו נמשך החינוך ועוד קדמונים בענין יצי”מ אשר כוונת ורצון הבוי”ת היתה לאמת מעשי בראשית ולחזקה בידי המאמינים כי הבריאה לא נתברר בראייה ממשית רק באמונה לבד, ועל ידי הנסים ונפלאות שעשה הקב”ה לפרעה ולכל עמו ששידד המערכות ושינה סדרי בראשית על ידי הפיכת הטבע כמה מאות פעמים (כמבואר בהגדה של פסח שנלקו המצריים במצרים ועל הים למאות) עד שנתאמת בבירור גמור כי לד’ המלוכה ומושל בעליונים ותחתונים כרצונו ועל כן בידו להטות הטבע כפי רצונו.

וכ”ז הוצרך רק אם מקיימין ישראל מצותיו ית’ שבשביל זה נברא העולם, אבל בלא”ה למה הוצרך יצי”מ לאמת הבריאה, הלא אם לא יקיימו ח”ו המצות אז יתבטל כל הבריאה ומה”ט ברגע ראשונה כאשר פקד הקב”ה למשה רבינו ע”ה על עצמו אמר לו בהוציאך העם ממצרים תעבדון את האלקים בהר הזה, דהא בהא תליא דכל נסי יצי”מ ופלאותי’ לא נצרך רק לזה כנ”ל.

ועל כן קאמר המדרש שאם לא העלה הקב”ה ישראל ממצרים רק בשביל מאכלות אסורות דיו, פי’ דמאכלות אסורות הוא מצוה תדיריות לא יזוז מנפש הישראלי רגע אחד ועל כן יש לבריאת העולם שנברא בשביל ישראל המקיימים המצות על מה לתמוך, דכל רגע ורגע של הבריאה מתקיים על ידי האכילה הכשרה, אבל אלמלא לא היה מצוה זו רק אחרת שאפשר להסיח ממנו יום או שעה ואפילו רגע, כבר לא היה להבריאה האיך להתקיים, וגם נסי יצי”מ היו אז בכדי.

ובאופן פשוט י”ל במה זכתה מאכלות אסורות להתעלות כל כך מעלות יתירות על שאר מצות עד שלא מצינו מצוה שנשנו בו כל כך גזירות קשות ועונשין חמורין להגוף והנפש של המבטלן לו ולזרעו, כמו שמצינו כאן (אמר המו”ל: עיין בפנים חיבורינו ויתבאר לך הכל באר היטב) אצל האוכל מאכלות אסורות, ונראה דזה פשוט שכל תכלית האי עלמא לבא על ידיה לעלמא דעתיד, והאי עלמא כפרוזדור לפני הטרקלין כמשלת חז”ל ולפי המצות ומעש”ט שעושה בעוה”ז לעומתו יקבל שכרו לעוה”ב.

ועל כן כ”ז שגופו של האדם מתפטם במאכלים הכשרים בלי פקפוק אז כל המצות ומעשים טובים הנעשין על ידי הכח שקיבל מאותו האכילה נחשבין לו לטובה ולברכה, ומתברך בשבילן בהצלחה, לא כן כאשר מתפטם במאכלות אסורות ובכח ההוא עוסק במצות ומעש”ט לתהו נחשבו כולם הבל ורעות רוח ישאם הרוח, דקשר רשעים אינה מן המנין וקוב”ה שונא גזל בעולה, ומצוה הבאה בעבירה שנאוי אצל הקב”ה וללא נחשבין.

ומיושב היטב למה לא נחשב “ישראל” על ידי מאכלות אסורות דכמו שישראל המבטל כל המצות שבתורה פשיטא שלא נחשב מעם סגולתו של הקב”ה ה”ה האוכל מאכלות אסורות ומקיים מצות באותו הכח דהו”ל כלא עשה כלל וכלל עטיפת קדושת ישראל נפשט ממנו.

ומה”ט נבצר מצדיקים להכשל ח”ו במאכלות אסורות אפילו בשוגג דואף על גב דגוף האכילה נעשה בשוגג מכל מקום הלא כל המצות שיעשה אח”כ בכח האכילה ההוא בטלין ומבוטלין וכלא נחשבו והוא כשלון עצום עד למאוד, ושומר ישראל ישמרם מכל כי האי, ומיושב ג”כ למה הפגם כל כך גדול גם בשוגג, ומטעם זה גופא אמר הקב”ה שאם נשמרין ממאכלות אסורות אנו שלו דבלא”ה א”א לעשות פעולה קטנה שיתעלס ויתקלס עילאה דכולן כאין נחשבו, אבל באם נשמר וזהיר בכל כחו שלא יכשל אפי’ בשוגג ואונס בסרך מאכל של איסור אז ילך לבטח דרכו.

ומה”ט מבואר בהפוסקים כמ”פ דהכנה למצוה עוד יותר גדולה מגוף המצוה, דברים שקשין להולמן, ואחד מן הראיות מאכילת עיוה”כ שנחשב כתענית ב’ ימים ואינו יותר מהכנה שיוכלו להתענות ביוה”כ ואכמ”ל.

אבל לדרכינו הדברים מתקבלין על הלב מאד כי ענין הכנה שדיברו בו היינו הכנה לאפשר שעשיית המצוה יחשב לו למצוה, ולא ח”ו להיפוך, לברר ולנקות כל סוג ופסולת מנופה בי”ג נפה, שלא יהא מצוה בעבירה, ושיהא בכוונה ועוד, דברים המעכבין המצוה, ומה”ט נחשב יותר מגוף המצוה דהו”ל כעין מה דאחז”ל גדול המעשה יותר מן העושה, וה”ה בזה.

וכבר כתבתי במקו”א להוסיף תבלין להנאמר, דמה”ט הכנה חשובה יותר מגוף המצוה, דהלא בהכנה מתקיים שני דברים, הראשון ההכנה שהנהו מצוה מצד עצמה, לדוגמא חוב הכוונה לפני העשייה, הוא מצוה בפ”ע אלא דפליגי רבוותא אי מה”ת או מדרבנן (מבואר באורך בשערי תורה, ושו”ת מחנ”ח, ודפ”ק ועוד ואכמ”ל) וואם כן כאשר יכוון בכוונה הנצרכת לפני עשיית המצות כבר קיים שתי מצות, חדא המצוה לכוון, ושנית, שעי”ז יתקיים המצוה בעצמה, וזהו ממש מצוה גוררת מצוה.

ועכשיו בינו והתבוננו אם הכנה למצוה יחידית יעלה לו כפליים מגוף המצוה הזהיר ממאכלות אסורות שמאפשר לו לקיים כל התורה כולה עם כל פרטי’ ענפי’ ודקדוקי’, עאכו”כ שנוטל שכר כנגד כל מה שעושה כל ימיו.

ועתה בואו חשבון הנכשל במאכלות אסורות מתעכב מלקיים כל התורה כולה ונענש בכפליים על ביטול כל התורה, וגם על אי זהירותו במאכלות אסורות, וכמה נואלו אלו אשר מדקדקין בקלה כבחמורה לקיים כל מצוה בהידורה ויפי’ ושוכח העיקר שבאם אינו בטוח במה שנכנס לתוך פיו אז לשוא כל עמלו, וכל יגיעו לריק ח”ו.

ולו חכמו ישכילו יבינו אחרית דבר מראשיתו, ויחשוב עם לבבו אם כל כך ימים ושעות אני מבלה בעד מצות שמורים, ואתרוג מהודר, וטלית נאה, וכיוצא, עאכו”כ הרבה מאד יותר מזה חייב אני לבלות לתקן ביתי שבל יכנס בו רק דברים הכשרים ומהודרים בכשרותם בכל מיני יופי והידור שהלא הוא היתד והפינה אשר בו הכל תלוי ולא לחנם התאמץ נחש הקדמוני להכשיל יציר כפיו של הקב”ה במידי דאכילה, דאם האכילה שהוא היסוד מרופרף אז כל הבנין יסתר.

וזה לעומת זה ישים ללבו עד כמה ירוויח בהתאמצותו יותר ויותר מכפי יכלתו להשמר ולהזהר ולעשות גדר לפנים מגדר סייג לפנים מסייג ולברוח מצ”ט שערי היתר לבלי להלכד בשער א’ של איסור ח”ו, שהרי בו תלוי כל תורתו מצותיו ומעשיו כל ימי חייו, ואשר מה”ט יקבל שכר עבור התרחקות ממאכלות אסורות נגד כל תורתו וכו’ כנ”ל, ולמסקנא ימצא כי שברו בזה הוא כפליים מכל שאר שכרו יחד, חדא, עבור התרחקותו ממאכלות אסורות שהוא מצוה חשובה כשלעצמה, והשנית, כי היא הנהו הגורם שיתקיימו כל שאר המצות דאלמלא אכל האסור היו חוטפין ומשליכין כל טיבותא אחיזרא, והשלישית, כי על ידי האכילה ניתן בו גם כח גשמי וחיות לקיים המצוה, שג”כ ליתא באוכל האסור דאז לא שייך שנתן בו חיות כיון שאין המצוה נחשב למצוה.

ובזה תבין דבר נפלא במשנה סוף מכות ר’ חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב”ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות וכו’ ופירש”י שאסר להם שרצים ונבילה שבלא”ה נפש האדם קץ בהן וכו’ והנה בפשטות כוונת רש”י שנפש הישראלי קץ בשרצים ונבילה, והוא פליאה קצת דבשלמא שרצים מובן אבל נבילות נפש ישראל קץ בהן מטעם שאסרן תורה בלי שחיטה אבל אלמלי לא היה מצות שחיטה למה יקוץ נפש ישראל בנבילה יותר משחוטה, ופוק חזי בדגים וחגבים דליכא חיוב שחיטה אוכלין אותן מתים, ובשלמא אבר מן החי יש בהם שיקוץ וכמבואר במס’ שבת שלא לתת לתינוק חגב חי להשתעשע בה שמא יאכלנו, ויעבור משום בל תשקצו.

אבל לקושטא דמילתא אפשר לפרש כוונת רש”י גם בע”א ואקדים ליישב תמיה אחרת שמצינו רק במאכלות אסורות, בחו”מ סימן רל”ד (סעיף ד’) קי”ל במי שקנה בשר ונמצאת אח”כ אסורה מה”ת ואף על גב שכבר אכלו הקונה, יחזיר מוכר הדמים, וביאר הכוונה בסמ”ע שם דואף על גב שבעת האכילה כבר נהנה הישראל במלואו דהלא לא ידע שהוא טריפה מכל מקום הנאה זו אינה חשובה הנאה לאחר שנודע לו שאסורה מה”ת, והביאו ג”כ הש”ך ביורה דעה סימן קי”ט כ”ז, והדברים מרפסין איגרא מה איכפת לן מה שקוץ עכשיו בהו סוכ”ס נהנה מהן.

אבל עפ”י הנ”ל הכל על מקומו יבא בשלום, דאף על גב שנהנה מעצם האכילה אבל הזיק לו יותר מדאי במה שכל מעשיו הטובים שנעשו מכחו ההוא לריק הן, ועוד יותר מזה דמבואר במפרשים (עיין בסמוך) דעבור הכנה למצוה משלמין שכר גם בהאי עלמא וואם כן אילו היה אוכל כשר ודאי היה מקבל שכר בעוה”ז על הכנה למצוה כנ”ל, וגם בזה ניזק.

ועפי”ז י”ל דגם כוונת רש”י כן דלא הוצרכה תורה לעשות מצוה נפרדת מאכילת איסור, אלא מוטב הי”ל לכתוב דהמצות הנעשים בכח אכילת איסור מתועבין נינהו, ועל כן יצטרך כ”א מישראל למנוע ממנו, אלא מה”ט עשאו הקב”ה למצוה בפ”ע כדי שיקבלו שכר גם על קיום מצוה זו לבד ממה שמקבל עבור שנתאפשר לו לקיים עי”ז שאר מצות.

ובזה יובן ג”כ מה שכתב בזוה”ק ח”ג (מ”ב.) דהאוכל איסור כאילו עובד ע”ז, דכיון שאוכל איסור הלא כל מצותיו אין מתקבלין לעילא, והולכת לסט”א, ועי”ז נראה עבודתו כאילו עובד לאחרים רח”ל.

ובזה יתפרש ג”כ מה שכתב בדגמ”א פ’ עקב בשם הרמב”ם דעל ידי מאכלות אסורות נכנס בלב האדם מינות וכפירה, דעל ידי אכילתו מצותיו ועבודתו אין מתקבלין ונכנסין לסט”א כידוע דליכא בינים רק או סטרא דקדושה, ובלא”ה הכל הולך לסט”א רח”ל, וכן כתב להדיא בזוה”ק שם דיוצא מרשות הקדושה ונכנס לרשות הסט”א, וכיון שהוא ברשותן ועובד להם כבר נלכד במצודתם וגוברין עליו כחות הטומאה המינות והכפירה.

ועי”ז תבינו מה שכתב התב”ש דשוחט צריך להיות יר”ש מרבים דאל”כ יורד השוחט מטה מטה ונתקלקל, ומקלקל גם אחרים האוכלים משחיטתו (אמר המו”ל: דברי תב”ש הללו מובאין גם בטיול בפרדס מע’ “שחיטה”) ודבריו אומרים דורשינו דע”כ מיירי ששחיטת האי שוחט היתה כשרה דאל”כ למה איצטריך לתת טעם שיתקלקלו האוכלים מסיבת קטנות יר”ש של השוחט בלא”ה יתקלקלו על ידי אכילת נבילות וטריפות, אע”כ דמיירי שהשחיטה היתה הוגנת אלא כיון שהשוחט קל גורם קלקול להאוכלין ממעשי ידיו, ודא ודאי טעמא בעי.

אבל עפ”י הנ”ל הכל מובן דאם אין השוחט יר”ש מובהק ע”כ אינו נזהר כדבעי באכילתו ובאופן זה ודאי יתקלקל בקרוב כיון שאין מצותיו הולכין להקדושה כנ”ל דיוצא מסטרא דקדושה לסט”א, ובכה”ג גם מה ששחט כאילו לא שחט כיון שכחו לאו מקדושה ניזונת ומצותיו בטלין, וואם כן האוכלין משחיטתו אוכלי נבילות נינהו.

ונתקרב לן להבין מה שכתב באדר”נ דבאים לעבירות חמורות רח”ל דאחז”ל רשעים הן ברשות לבן פי’ שאין שולטין בעצמן אלא כעבד נרצע לתאותו, וכ”ש האוכל מאכלות אסורות שלדעת הזוה”ק נכנס לרשות הסט”א ודאי שמחטיאין אותו בהיותר חמורות רח”ל (אמר המו”ל: בענין המשכה לעבירות חמורות עיין מה שכתב בדברי יואל שמיני עמ’ ר”נ ד”ה ועוד).

ומובן ג”כ מה שכתב בספר יסוש”ה (שער הבכורות פ”ד ד”ה הגידה לי) דאומץ עונשם חמור מכל עבירות שבעולם, דהלא עבירה זו שקול נגד כל מצות ועבירות שבתורה שהלא על ידי אכילת האיסור כל מעשיו אין נחשבין לו.

ויתיישב ג”כ באופן נפלא דברי המדרש (בקהלת רבה פ”א סימן כ”ח) דלע”ל הקב”ה מוציא כרוז ומכריז ואומר “כל מי שלא אכל בשר חזיר מימיו יבא ויטול שכרו”, ואח”כ הקב”ה מוציא כרוז פעם שני’ ומכריז ואומר “כל מי שלא אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים יבא ויטול שכרו”, עד כאן. והדברים תמוהין ומתמיהין ומה עם שאר כל המצות ושכרן וכי ליכא רק שני מצות הללו של מניעה מאכילת חזיר ונבילות וטריפות (וראיתי להחת”ס זצ”ל שטרח ליישב הדברים בתורת משה פ’ קדושים, עד כאן מהמו”ל).

ועפ”י הנ”ל יתיישבו כל התמיהות כי כן הוא האמת שכל השכר מכל המצות תלוי בהתנהגות במאכלות אסורות ועל כן מכריז הקב”ה דכל הנזהר יבא ויטול שכרו, ואין הכוונה לשכר מניעת אכילה לבד, אלא הכוונה לשכר של קיום כל המצות.

וכמה יאירו לנגד עינינו דברי זוה”ק ח”ג (מ”ב.) שכתב דכל מה שהאדם סובל בעוה”ז הכל מפני שלא נזהר במאכלות אסורות, וצ”ע הכי עבירה זו חמורה מכל העבירות להיענש עליה גם בעוה”ז, אבל דבה”ק מאירים עפ”י הקדמה הנ”ל ונקדים עוד מבואר בש”ס סוטה (כ”א.) כי התורה והמצות הן המגינין ומצילין ואחז”ל שם דחילוק בין תורה ומצות דתורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא פי’ מגין מן היסורין ומציל מיצה”ר שלא יכשילנו לחטא, ובמצות דוקא בעידנא דעסיק בה אבל בדלא עסיק אגוני מגנא מן הפורעניות ולא מצלא מיצה”ר.

ועכשיו אם קיום המצות נעשה על ידי מאכלות אסורות שאכל דבכה”ג אין נחשבין לכלום נשאר בלי מחסה ומסתור מפני הפורעניות ומוצאין הפורעניות אצלו מקום לחול, והוא ג”כ כוונת בעל אוה”ח פ’ שמיני שכתב דעי”ז באים מכות נוראות רח”ל עיין שם.

וירווח לן ג”כ מה שכתב באגד”פ (או’ קכ”ו) דעי”ז הבנים יוצאין לתרבות רעה רח”ל, וכן מה שכתב במאור ושמש שמיני ד”ה אל תשקצו דאפילו רק מקיל בחומרא נטמא נפשו ואינו יכול להשיג השגת התורה, דאי’ בשבת פ’ ב”מ דהרגיל בנר זוכה לבנים תלמידי חכמים שנאמר “כי נר מצוה ותורה אור” על ידי נר של מצוה זוכה לאור התורה, ומכלל הן אתה שומע לאו דהאינו זהיר בשום מצוה לא בנר של מצוה ולא בשאר מצוה לא יזכה לבנים ת”ח וכו’ וכ”ש אם בנו בעצמו אינו זהיר, וכיון שעל ידי מאכלות אסורות א”א לקיים מצות שיחשב לו כקיים כבר מובן הכל.

ומובן ג”כ מה שכתב בזוה”ק דעיקר משפט האדם בר”ה על אכילת מצות שבפסח (מובא ג”כ בשו”ת אבני נזר סימן שצ”ב, המו”ל) דאכילת המצות הוא ראש וראשון לכל עניני אכילה שבה החמירה תורה בבל יראה ובל ימצא בגבול ישראל מה שלא מצינו במקו”א וה”ה שדנין גם על שאר אכילותיו ומטעם דבו הכל תלוי דאם האכילה לא היתה הוגנת גם מצותיו לא נחשבין.

ומה”ט עולה מעלת הזהירות ממאכלות אסורות יותר מאותן מצות החמורות השקולין נגד כה”ת, כמו ציצית, ועוד דבהם נאמר רק ששקול, אבל מאכלות אסורות הנהו יסוד ושורש הכל, ובו תלוי הכל, דאם אינו מקיימו כדבעי מה תועלת בשאר מצותיו.

ונמנה ג”כ בין המצות שמקבל שכר גם בהאי עלמא וכמ”ש בכתב סופר (פ’ בחוקתי) דעל טירחת הכנה למצוה גם בהאי עלמא איכא שכר, וגם מאכלות אסורות בכלל זה כמבואר לעיל, ועוד דאי’ במדרש שאין ישראל נזונין בעוה”ז אלא בזכות האמונה (עיין יש”מ ריש מטות, המו”ל) וכיון שכתב הרמב”ם דמאכלות אסורות מביא מינות וכפירה, מרובה מדה טובה האוכל כשר שנשפע באמונה, ועל כן עומד לן זכות הזהירות במאכלות אסורות להיטיב לן בעוה”ז ובעוה”ב, עכ”ל.

עוד מצאתי דבר פלא בספר קרן ישראל פ’ אמור (בד”ה בזאת יבא באמצע הדברים, כ”י) וז”ל: ועפי”ז יתבארו היטב דחז”ל שאמרו כי ביוה”כ לית רשות לשטן לאסטוני דלא מצינו יום אחר שתיאסר מה”ת לאכול רק ביוה”כ והוא הכח הגדול להשתיק כחו של שטן שכל גבורתו לקטרג על בני קל חי במה שנכנס לתוך מעיהם וכיון שכל העם מתענין שוב אי”ל מה לקטרג, ובזה תבינו טעם האומר בסוף יומא שעיצומו של יוה”כ מכפר בלי תשובה, והוא לכאורה פלא במקום שהכל יודעין כי אין כפרה בלי תשובה, אבל הדברים מובנים מטעם שאף האינו שב כדבעי מכל מקום עכ”פ מתענה וזה כשלעצמו זכות אדיר לזכות בשבילו בדינא, עכ”ל.

עו”ש עה”כ וזבחת כאשר צויתיך, כי שוחט דלית בי’ יר”ש כשיעור הנרצה נעשה אח וריע של השטן דמעשיהם דמי לגמרי ומה”ט שט”ן בגימט’ ל”ו שוח”ט, כי השוחט השווה עצמו לו, ובמה, דאחז”ל (ב”ב פ”א.) טכסיסו של השטן יורד ומסית, עולה ומקטרג, יורד ונוטל נשמה, וכ”ה בשוחט קל וריק, קודם מסית העם לחטוא באכילת בשר פיגולו, ואח”כ מקטרג, פי’ אח”כ כשכבר נתפס בעונו אז מקטרג מקבץ קרוביו ידידיו ורעיו לעשות מחלוקת עם הקמים נגדו, ואח”כ נוטל נשמה, פי’ כשכבר עלה בידו להשתיק כל מפריעיו ועושה מלאכתו הרמיה בלי מפריע נוטל נשמת הקהל ומורידם לשאול תחתי’ רח”ל.

ומצאתי בספר חלקת חיים או’ ש’ ערך “שחיטה” (כ”י) כי השם חלי”ף שקוראין לסכין השחיטה לדעתו נקרא כן על כי עלולה להחליף השוחט וגם האוכלים משחיטתו שימירו דתם רח”ל כמבואר בתב”ש ובשו”ת ד”ח יורה דעה ח”א סימן ז’ – ועוד שמחליף אכסניותו של אליהו הנביא זל”ט עם להבדיל מלאך המות, כמבואר באמרי צדיקים, דברי גאונים עמוד ה’ דכשהשוחט כשר אז השחיטה טוב ואליהו בעיר, אבל כשמאכיל ח”ו נו”ט גורם שיהיה מה”מ בעיר, ועוד שמחליף נשמת האדם ממאמין בד’ ותורתו לאפיקורסת כמבואר בדגמ”א פ’ עקב בשם הרמב”ם, ועוד כי מחליף טי”ת תחת דלי”ת פי’ שגורסין “כי השוח”ט יעור עיני חכמים” עכ”ל.

בהקדמה לספר פינת יקרת (דף ז’, כ”י) כי דבאם השוחט מקלקל בשחיטתו אז מחליש ומחריב ג’ עמודי העולם תורה, עבודה, וגמ”ח, תורה, דעושה תורת ד’ פלסתר על ידי שמזלזל ומקיל בדיניה, וגם גורם קטיגוריא בין ת”ח. עבודה, על פי מה שאמרו חז”ל (סוף חגיגה) בזמן שבית המקדש היה קיים קרבנו של אדם מכפר, עכשיו שלחנו של אדם מכפר, וואם כן אם שלחנו מלא קיא צואה במרק פיגולים בטלה גם עבודה. גמ”ח ,כי הכנס”א הוא עיקרן של מדת החסד וכדחז”ל בתענית אצל אבא חלקיהו דמקרבא הנייתא, ואם מכבד אורחו בנו”ט תקנתו קלקלתו. ועוד כי על הרוב נעשין מחלוקת ושנאת חנם ולשה”ר ועוד, שהוא היפוכו של חסד. בספר שו”ת מראה יחזקאל האחרון (להגאון הצדיק מהרי”ח אבדק”ק גלינא זצ”ל) סימן מ”ג כתב וז”ל: כי בעינינו ראינו את כל הגזירות קשות ורעות המתרגשות לבא בעולם הוא בעו”ה רק למען העון הזאת, עכ”ל.

ואם תרצה אחי לדעת עד היכן גדלה כח הכשלון בענין השחיטה אצטט לך מה שכתב בעל אור החיים זצ”ל אשר גאונותו צדקתו ופרישותו מי ימלל וכפי עדותו של בעש”ט הק’ היה חלק רוח האצילות של דהמע”ה, דברים שאין לנו השגה בהם, וכתב בספר פרי תואר בסימן ח”י (או’ ל”א) וז”ל: ולדידי חזי לי דכל בן אדם המזלזל קצת במצוה אחת ממצות התורה קים לי בגוי’ דלא רמי נפשי’ למעבד בדיקה הצריכה לסכין כאשר צונו ד’, בין והתבונן חומר הענין שהמזלזל במצוה אחת בלבד כבר א”א לו לבדוק הסכין כדבעי.

ודבר חידוש נמצא במ”מ ה’ שחיטה פ”א (ה’ כ”ו) בשם הראב”ד דמה”ט הצריכו חז”ל ראיית הסכין לחכם לפני שחיטה מה שלא מצינו במצות אחרות כציצית ותפילין, ותמצית דבריו דבדיקת הסכין צריכה פניית המחשבה היטב בעת הבדיקה להרגיש בפגימה ואין כמוהו (של החכם) מי שיוכל להזהר בדבר, עד כאן.


שאלות ותשובות

חותך חיים

סימן א’

הלכות שחיטה

מחבר ורמ”א

 

מי הם הכשרים לשחוט:

(א) הכל שוחטין לכתחלה, אפילו נשים: הגה – יש אומרים שאין להניח נשים לשחוט, שכבר נהגו שלא לשחוט, (וכן המנהג שאין הנשים שוחטות) (ב”י בשם האגור). ועבדים וכל אדם, אפילו אין מכירין אותו שמוחזק לשחוט שלא יתעלף, וגם אין יודעין בו שהוא מומחה ויודע הלכות שחיטה, מותר ליתן לו לכתחלה לשחוט, ומותר לאכול משחיטתו, שרוב הרגילין לשחוט הם בחזקת מומחין ומוחזקין. במה דברים אמורים, כשאינו לפנינו, אז מותר לאכול משחיטתו וסומכים על החזקה. אבל אם הוא לפנינו, צריך לבדקו אם הוא מומחה ויודע הלכות שחיטה, אבל אין צריך לשאלו אם נתעלף: הגה – וי”א שאין לסמוך על החזקה אלא בדיעבד, אבל לכתחלה אין לסמוך על החזקה, במקום דיכולין לבררו, (מרדכי והגהות אשירי ואגור בשם א”ז ושאלתות פרשת בהעלותך). וכל זה מיירי באחרים, שאינן בקיאין ויודעין אם זה השוחט בקי או לא, אבל השוחט עצמו לא ישחוט, אע”פ שיודע הלכות שחיטה ומומחה, עד ששחט ג’ פעמים בפני חכם ומומחה בהלכות שחיטה, שיודע שהוא רגיל וזריז שלא יתעלף. (טור בשם הרמב”ם) ולכן נוהגין שאין אדם שוחט אלא א”כ נטל קבלה לפני חכם, (אגור בשם הלכות א”י). ואין החכם נותן לו קבלה, עד שידע בו שהוא יודע הלכות שחיטה ובקי ביד. ולכן נוהגין שכל הבאין לשחוט, סומכין עליהם לכתחלה. ולא בדקינן אותם לא בתחלה ולא בסוף, דכל המצויין אצל שחיטה כבר נטלו קבלה לפני חכם, (ד”ע). ובקצת מקומות נוהגין להחמיר עוד, דהמקבל נוטל כתב מן החכם, לראייה שנתן לו קבלה. וכל שוחט, אע”פ שנטל קבלה, יראה שיחזור לפרקים הלכות שחיטה, שיהיו שגורים בפיו ובלבו שלא ישכחם, (מהר”ר יעקב הלוי בשם מהר”ש). וכמו שהדין בהלכות שחיטה ובמי שבא לשחוט, כך הוא הדין בהלכות בדיקות הריאה ובמי שבא לבדוק, ודינם ומנהגם שוה בכל זה, (ד”ע). ויש לב”ד לחקור ולדרוש אחר הבודקים והשוחטים[א], ולראות שיהיו בקיאים ומומחים וכשרים, (מהרי”ו סי’ נ’). כי גדול איסור המכשלה בשחיטות ובדיקות המסורים לכל. ואם בדקו איזה שוחט ובודק ונמצא שאינו יודע, אם נטל פעם אחת קבלה אין מטריפין למפרע מה ששחט, דאמרינן השתא הוא דאתרע, (חדושי אגודה). אבל אם לא נטל קבלה מעולם, כל מה ששחט, טריפה, גם כל הכלים שבשלו בהן מה ששחט, צריכין הכשר, (רשב”א סימן רי”ח).

סימן ב’

אם שחיטת עובד כוכבים ומומר כשרה

(ט) צדוקי ובייתוסי, (הם הנמשכים אחר צדוק ובייתוס, מתלמידי אנטיגנוס איש סוכו, שיצאו לתרבות רעה ואינם מאמינים בתורה שבע”פ[ב]), שחיטתן אסורה, אלא א”כ שחטו ואחרים עומדים על גביהם וגם בדקו להם סכין: הגה – מסור לאנסין, היה דינו כמומר, ושחיטתו פסולה, (הגהות אלפסי). ויש מכשירין (ב”י סימן קי”ט בשם רשב”א) ועיין לקמן סימן קי”ט:

סימן ג

 

שחיטה אינה צריכה כוונה:

(א) שחיטת חולין אינה צריכה כוונה. אפילו מתעסק בעלמא לחתוך[ג], או שזרק סכין לנועצה בכותל, ושחטה כהלכתה (ס”א בהליכתה ועיקר), כשרה. והוא שראה שלא החליד (פי’ ענין נעיצה ותחיבה מלשון חולדה שנכנסת בחורין ובסדקין) הסכין בין סימן לסימן או תחת העור. ואם מצא הנוצה או השיער חתוכים, ודאי לא החליד. ואפילו הפיל הסכין בידו. או ברגלו, שלא בכוונה כלל, ושחט, שחיטתו כשרה. אבל אם נפלה מעצמו, פסולה, דבעינן כח גברא. וכן אם היה הסכין מונח בחיקו או בידו, ונפלה מידו או מחיקו שלא בכוונה, כנפלה מעצמה דמי, ופסולה:

סימן ד

 

 השוחט לשם עבודת כוכבים או לשם דבר אחר מה דינו:

(א) השוחט לשם עבודת כוכבים[ד], אפילו לא חישב לעבדה בשחיטה זו אלא חישב בשעת שחיטה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לעבודת כוכבים, הרי זה זבחי מתים, ואסורה בהנאה.

 

סימן ה

השוחט לשם קדשים מה דינו:

(א) השוחט לשם קדשים שמתנדבים ונודרים כמותם, אפילו היא בעלת מום, שחיטתו פסולה, שזה כשוחט קדשים בחוץ. שחט לשם קדשים שאינם באים בנדר ונדבה שחיטתו כשרה (ל’ הרמב”ם פ”ב מה”ש). כיצד, השוחט לשם עולה, לשם תודה, לשם פסח, שחיטתו פסולה. הואיל והפסח יכול להפרישו בכל שעה שירצה, דומה לנידר ונידב. שחט לשם חטאת, לשם אשם ודאי, לשם אשם תלוי, לשם בכור, לשם מעשר, לשם תמורה, שחיטתו כשרה. ואם נודע שעבר עבירה שחייב עליה חטאת או אשם, ואומר זו לחטאתי או לאשמי, פסולה: הגה – ויש פוסלין באשם תלוי בכל ענין, משום דסבירא להו דבא בנדר ונדבה, (טור) (וכן משמע דעת הרא”ש ס”פ השוחט ור’ ירוחם ע”ש ורשב”א בת”ה), ויש להחמיר:

(ב) שחט תרנגולים ואווזים וכיוצא בהם, מינים שאינם ראויים להקרבה[ה], כשרים. וה”ה לתורים קטנים ובני יונים גדולים:

(ג) שנים ששוחטין, בין שאוחזין בסכין אחד בין שכל אחד סכינו בידו, ונתכוין א’ מהם לשם דבר הפוסל, הרי זה פסולה. וכן אם שחטו זה אחר זה ונתכוין אחד מהם לשם דבר הפוסל, פסול. במה דברים אמורים, כשהיה לו בה שותפות, אבל אם אין לו בה שותפות, אינה אסורה, שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו, שאין כוונתו אלא לצערו: הגה – ויש אוסרים בכל ענין, משום מראית העין, (ב”י בשם הרא”ש והטור), ויש להחמיר.

סימן ו

במה שוחטין:

(א) בכל דבר התלוש שוחטין, בין בסכין בין בצור בין בקרומית של קנה האגם הנקרא אישפדני”א, (ושן וצפורן יחידי) (טור), וכיוצא בהם מדברים החותכים. והוא שיהיה פיו חד ולא יהיה בו פגם: הגה – ואסור לשחוט בשאר קנים, (או זכוכית), שקיסמים נבדלין מהם ויש לחוש לנקיבת הסימנים, (ב”י בשם רש”י וכ”כ הר”ן). סכין שצדה אחד מגל וצדה השני יפה, לא ישחוט בצד היפה, לכתחלה, גזירה שמא ישחוט בצד האחר. ואם שחט, הואיל ובצד היפה שחט, שחיטתו כשרה: הגה – וה”ה בסכין ארוכה שיש בה פגימה, ונשאר בה שיעור שחיטה בלא פגימה, דאסור לשחוט בה אפילו במקום היפה, אפילו אם כרך מטלית על הפגימה (טור). ואם שחט בו ואמר: ברי לי שלא נגעתי במקום הפגימה, שחיטתו כשרה, (מרדכי ספ”ק דחולין ואשירי ותא”ו נט”ז וכל בו ורוקח ומהרי”ל). אפילו לא כרך מטלית על הפגימה, (טור וב”י). ובי”ט שאי אפשר להשחיז הסכין (טור ואשר”י ור”פ עב”י) וכן בחול בשעת הדחק, מותר לשחוט לכתחלה אם כורך מטלית על הפגימה. (טור וב”י שסמך על העיטור ור”ן וסה”ת וסמ”ג והגה”מ) וע”ל סימן י”ח ס”י דלכתחלה יש ליזהר אפילו אין לסכין פגימה רק בין הקתא לסכין, לא ישחוט בו, (מצא בשחיטות ישנים), (ד”מ סימן י”ח סוף ס”ב):

(ב) השוחט בדבר המחובר לקרקע או לגוף, כגון צפורן ושן המחוברים בבהמה, שחיטתו פסולה. ובתלוש מן הקרקע ולבסוף חברו בקרקע, לא ישחוט, ואם שחט, שחיטתו כשרה ואפילו אם בטלו, והוא שלא יהא נשרש בארץ אחר שבטלו:

(ג) חתך מבהמה לחי שיש בו שינים חדים ושחט בהם, שחיטתו פסולה, מפני שהם כמגל. אבל בשן אחד הקבוע בלחי, שוחט בו לכתחלה. (וה”ה בציפורן הקבוע ביד התלושה מן הגוף, (ב”י):

(ד) נעץ סכין בכותל, (או בדבר התלוש) , והעביר הצואר עד שנשחט, שחיטתו כשרה, (לשון הרמב”ם פ”ב מה”ש דין ח’) . והוא שיהיה צואר הבהמה למטה והסכין למעלה, שאם היה צואר בהמה למעלה מהסכין שמא תרד הבהמה בכובד גופה ותחתוך בלא הולכה והבאה, ואין זה שחיטה, ואפילו אמר: ברי לי שלא דרסתי, שחיטתו פסולה[ו], (טור ופוסקים) . לפיכך, אם היה עוף, בין שהיה צוארו למעלה מהסכין הנעוצה או למטה ממנה, שחיטתו כשרה.

סימן ז

הקובע סכין בגלגל אם מותר לשחוט בו:

(א) יכול אדם לקבוע סכין בגלגל של אבן או של עץ ומסבב הגלגל בידו או ברגלו, ומשים שם צואר הבהמה או העוף עד שישחוט בסביבות הגלגל; ואם המים המסבבים את הגלגל ושם הצואר כנגדו בשעה שסבב ונשחט, הרי זו פסולה, (ל’ הרמב”ם שם דין י”ג) ואם פטר אדם את המים עד שבאו וסבבו את הגלגל, ושחט בסביבתו, הרי זה כשר בדיעבד, שהרי מכח אדם בא[ז]; במה דברים אמורים, בסביבה ראשונה שהיא מכח האדם, אבל מסביבה שנייה ולאחריה, פסולה שהרי אינה מכח האדם, אלא מכח המים בהילוכן:

סימן ח

 

 סימן ח – שיעור סכין של שחיטה:

(א) כמה הוא אורך הסכין ששוחט בו, כל שהוא; (והוא) שלא יהא דבר דק שנוקב ואינו שוחט כמו ראש האזמל הקטן וכיוצא בו; ובמחט, אפילו הוא רחב קצת כאותן של רצענים שחותכין בו החוט, אין שוחטין בו (טור) . וכיון דלא ידעינן שיעורא, השוחט בסכין קטנה צריך ליזהר ולשער לפי אומד דעתו שכשיוליך ויביא בה שלא ידרוס; אבל בקטנה יותר מדאי לא ישחוט: הגה – ומי שלא יוכל לשער, יקח סכין כמלא אורך ב’ צוארין של אותו דבר ששוחטין (מדרכי בשם ר”ח) ; וי”א לשער בי”ד אצבעות, ורמז לזה, שנאמר: ושחטתם בז”ה (שמואל א, יד, לד), מנין י”ד. (שם ושחיטות ישנים):

סימן ט

השוחט בסכין מלובנת:

(א) אם שחט בסכין מלובנת שחיטתו פסולה; ויש מכשירין (אם ידע שהיא מלובנת ונזהר שלא נגע בצדדין).

סימן י

יתר דיני סכין:

(א) סכין של משמשי עבודת כוכבים חדשה, או ישנה שאין בה משום גיעולי עובדי כוכבים, מותר לשחוט בו בהמה בריאה מפני שהוא מקלקל; ואסור לשחוט בו מסוכנת, מפני שהוא מתקן; סכין של עובדי כוכבים שהשחיזה בריחים שלה, (ע”ל ס”ס קכ”א), או אם היתה יפה שאין בה פגימות ונעצה בקרקע קשה עשרה פעמים ואח”כ שחט בה מותר; ואם שחט בה בלא שום הכשר, מדיח בית השחיטה, ואם קלף הרי זה משובח. ועל כן יש לקלפו. (רוב הפוסקים): הגה – ובמקום הדחק שאין לו סכין אחרת, מותר לשחוט בה כה”ג לכתחלה, אבל לא ישחוט על מנת לקלוף אח”כ (טור בשם הרא”ש ורבי ירוחם):

(ב) סכין ששחט בה, כשרה, אע”פ שהיא מלוכלכת בדם מותר לשחוט בה פעם אחרת, אבל אסור לחתוך בה רותח; ומותר לחתוך בה צונן על ידי הדחה שידיחנו תחלה: הגה – ואם רוצה להגעילו לאכול בו רותח, סגי ליה בהגעלה על ידי עירוי אע”ג שאינו ככלי ראשון. (ארוך כלל נ”ח בשם מהר”ם):

(ג) סכין ששחט בה טריפה, אסור לשחוט בה עד שידיחנה בצונן או יקנחנה בדבר קשה; ונוהגין עתה לקנחה יפה בשער הבהמה בין כל שחיטה ושחיטה, ושפיר דמי; ואם שחט בו בלא הדחה, ידיח בית השחיטה; ואם רגיל לשחוט בו טריפות תדיר, צריך נעיצה עשר פעמים בקרקע קשה:

 

סימן יא

 

 באיזה זמן שוחטין, ודין השוחט בתוך המים:

(א) לעולם שוחטין, בין ביום בין בלילה; בד”א, כשאבוקה כנגדו, אבל אם אין אבוקה כנגדו או ביום במקום אפל, לא ישחוט; ואם שחט, שחיטתו כשירה. (וב’ נרות חשובים אבוקה) (מהרי”ל ואגודה):

(ב) השוחט בשבת וביו”כ, אע”פ שאילו היה מזיד בשבת מתחייב בנפשו ולוקה ביה”כ, שחיטתו כשרה:

(ג) אין שוחטין לתוך ימים ונהרות, שלא יאמרו, לשר של ים הוא שוחט; ולא לתוך הכלים, שלא יאמרו, מקבל הדם לזורקו לעבודת כוכבים; ואם יש בכלי מים, שאז אין הדם ראוי לזריקה, אם הם צלולים לא ישחוט בו, שלא יאמרו לצורה הנראית במים שוחט; ואם הם עכורים, מותר; וכן אם יש בכלי עפר, מותר לשחוט בתוכו:

(ד) היה בספינה ואין לו בה מקום פנוי לשחוט, יכול לשחוט על גבי כלים והדם שותת ויורד לתוך המים; או מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט על דפנותיה והדם שותת ויורד לתוך המים, ואינו חושש: הגה – מקצת שוחטין נזהרין שלא לשחוט שום אווז בטבת ושבט, אם לא שאוכלין מלבה, משום שקבלה היא שיש שעה אחת באותן חדשים אם שוחט בו אווז, ימות השוחט אם לא אוכל ממנה; ונוהגין לאכול מן הלב. (תשב”ץ בשם ר”י חסיד):

סימן יב

סימן יב – שלא לשחוט בתוך גומא:

(א) אין שוחטין לתוך הגומא, אפילו בבית; ואם לא היה רוצה ללכלך ביתו בדם, עושה מקום מדרון חוץ לגומא ושוחט שם, והדם שותת ויורד לגומא; ובשוק, לא יעשה כן:

(ב) י”א שאם שחט בגומא בשוק, אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו שמא אפיקורס הוא; (רמב”ם פ”ב מה”ש ועיטור) ויש אומרים שמותר בדיעבד ואין צריך בדיקה (רשב”א ומרדכי בשם רא”ם): הגה – ובזמן הזה דאין דרך עובדי עבודת כוכבים בכך, יש להתיר בדיעבד. (א”ז ובשחיטות הר”מ ממדלינגן):

סימן יג

בעלי חיים שאינם צריכים שחיטה:

(א) בהמה, חיה ועוף טעונין שחיטה; דגים וחגבים אין טעונין שחיטה: הגה – ומותר לאוכלם מתים או לחתוך מהם אבר ולאכלו, אבל אסור לאכלן חיים משום:

 בל תשקצו (הגהות מיימוני פ”א הגהות מרדכי ותוס’):

(ב) השוחט את הבהמה ונמצאת כשרה, ומצא בה עובר בן ח’ בין חי בין מת, או בן ט’ מת, מותר באכילה ואינו טעון שחיטה; ואם מצא בה בן ט’ חי, אם הפריס על גבי קרקע, טעון שחיטה, אבל שאר טרפות אינו אוסר אותו; ואם לא הפריס על גבי קרקע, אינו טעון שחיטה; ואם פרסותיו קלוטות (פי’ שפרסתו כולה אחת ואינה סדוקה, או שהיה בו שום שאר דבר תמוה), (הגהות אשירי) , אף על פי שהפריס על גבי קרקע אינו טעון שחיטה; ויש מגמגמין בדבר:

(ג) אם לא שחט האם, אלא קרעה, וכן אם שחטה ונתנבלה בידו או שנמצאת טריפה, אם העובר (הנמצא בה) בן ט’ חי, טעון שחיטה לעצמו וניתר בה; ואם הוא בן ט’ מת או בן ח’ אפילו חי, הרי זה אסור: הגה – ועכשיו אין להתיר שום ולד הנמצא בבהמה, אם האם טריפה, (הגהות מיימוני בשם סמ”ג סוף לאוין קל”ו ואו”ה סוף כלל נ”ה), ולא מהני לו שחיטת עצמו דחיישינן שמא אינו בן ט’:

(ד) בן ט’ חי שנמצא במעי שחוטה כשרה, וגדל ובא על בהמה דעלמא והוליד, אותו הולד אין לו תקנה בשחיטה, ואם בא על בת פקועה כיוצא בו הרי בנו ובן בנו עד סוף כל הדורות, כמוהו, וכולם צריכים שחיטה מדבריהם, ואין הטרפות פוסל בהם:

(ה) השוחט את הבהמה ומצא בה דמות עוף, אע”פ שהוא עוף טהור, הרי זה אסור באכילה; לא הותר מן הנמצא בבהמה, אלא מה שיש לו פרסה: הגה – וי”א דאפילו פרסותיו קלוטות, רק שיהא דומה לבהמה שבמינה מין שיש לו פרסה:

(ו) השוחט את הבהמה ומצא בה בריה שיש לה ב’ גבין ושני שדראות, אסור:

 

סימן יד

 

 סימן יד – דין עובר במעי בהמה:

(א) המקשה לילד והוציא העובר את ראשו, אעפ”י שהחזירו, הרי הוא כילוד ואינו ניתר בשחיטת אמו; לפיכך אם הוא בן ח’ חי או מת, או בן ט’ מת, אסור; ואם הוא בן ט’ חי, ניתר בשחיטת עצמו:

(ב) הוציא ידו והחזירה (פי’ קודם שחיטה) , מה שיצא מהאבר לחוץ, אסור; אבל מה שנשאר ממנו בפנים, ומקום חתך, מותר; לא החזירה קודם שחיטה, גם מקום החתך אסור, אבל מה שבפנים, מותר אפילו הוא מיעוטו: הגה – וכל זה לא איירי אלא לענין שיהא ניתר בשחיטת אמו, כשאר עובר הנמצא בה, אבל אם ילדה אותה הבהמה אח”כ, גם האבר שיצא והחזירו, שרי, דשחיטת עצמו מתיר הכל. (כך העלה הב”י ור”י ן’ חביב וכל בו בשם י”א וכן הוכיח מהרש”ל פרק המקשה סי’ א’ וכן משמעות הפוסקים והוא פשוט):

(ג) אם יצא רוב העובר הרי הוא כילוד, ואם יצא חציו ברוב אבר, או שיצא רובו במיעוט אבר, הרי הוא כילוד:

(ד) הוציא אבר א’ והחזירו, וחזר והוציא אבר אחר והחזירו עד שהשלים לרוב, המיעוט שלא יצא, מותר; ואם חתך כל אבר ואבר בשעה שהוציא אותו, גם המיעוט שנשאר בפנים אסור:

(ה) עובר שהוציא אבר ונאסר האבר, ואחר כך נשחטה האם והוציאו העובר, והרי היא נקבה, החלב שלה אסור לשתותו, הואיל והוא בא מכלל האברים, ויש בה אבר א’ אסור, והרי זה כחלב טרפה שנתערב בחלב כשרה:

(ו) המושיט ידו למעי הבהמה וחתך מן הטחול ומן הכליות וכיוצא בהן, והניח החתיכות בתוך מעיה ואח”כ שחטה, הרי אותן החתיכות אסורות משום אבר מן החי ואע”פ שהוא בתוך מעיה; אבל אם חתך מן העובר שבמעיה ולא הוציאו, ואח”כ שחטה, הרי חתיכת העובר או אברו מותר, הואיל ולא יצא (רמב”ם דין ט’): הגה – ואם שחט עובר במעי אמו, לא מקרי שחיטה. (ר”ן ובעיא פ’ בהמה המקשה ולא איפשטא):

סימן טו

שלא לשחוט בהמה עד יום שמיני ללידתה:

(א) אפרוח כל זמן שלא יצא לאויר העולם, אסור; ולאחר שיצא לאויר העולם, מותר מיד:

(ב) בהמה שילדה, אם ידוע שכלו לו חדשיו דהיינו ט’ חדשים לגסה וה’ לדקה, מותר מיד ביום שנולד, ולא חיישינן שמא נתרסקו (פי’ נכתשו ונכתתו) אבריו מחבלי הלידה; ואם אין ידוע שכלו לו חדשיו, אסור משום ספק נפל עד תחלת ליל שמיני:

(ג) אין סומכין על עובד כוכבים בגדיים קטנים הנקחים ממנו ואומר שהם בני ח’ ימים (תשובת רשב”א סי’ רמ”ג):

 

סימן טו

 

דין אותו ואת בנו:

(א) אסור לשחוט אותו ואת בנו (ויקרא כב, כח) ביום א’, לא שנא האם ואחר כך הבן או הבת, ל”ש הבן או הבת ואח”כ האם:

(ב) איסור אותו ואת בנו נוהג בנקבות, שזה בנה ודאי; ואם נודע ודאי שזה הוא אביו, אין שוחטין שניהם ביום אחד, ואם שחט אינו לוקה, שהדבר ספק אם נוהג בזכרים או אינו נוהג:

(ג) עבר ושחט אותו ואת בנו ביום א’, מותר לאכלם; ויש מי שאוסר (בו ביום לאכול האחרון), (הרא”ש והר”ן):

(ד) יום אחד האמור באותו ואת בנו, היום הולך אחר הלילה. כיצד, הרי ששחט ראשון בתחלת ליל ד’, לא ישחוט השני עד תחלת ליל ה’; ואם שחט האחד בסוף יום ד’, קודם בין השמשות, שוחט הב’ בתחלת ליל ה’; ואם שחט הא’ בין השמשות של ליל ה’, לא ישחוט השני עד ליל ו’, ואם שחט ביום ה’ אינו לוקה:

(ה) אם הוא כרוך אחריה, חזקה שהיא אמו. (אבל מן הספק אין חוששין (טור):

(ו) הלוקח בהמה אינו חושש שמא נשחטה אמה או בנה היום, אבל על המוכר להזהיר הלוקח ולהודיעו אם שחט האם או הבן היום, או אם מכרה לאחר לשחטה היום; ואם הוא באחד מן ד’ זמנים שדרך שכל מי שקונה בהמה ששוחטה מיד, והם:

 ערב פסח; וערב עצרת; וערב ר”ה; וערב יום טוב האחרון של חג, צריך להודיעו שמכר היום האם או הבת; ואם לא הודיעו שמכר, שוחט ואינו חושש, בין קנה מישראל בין קנה מעובד כוכבים, ואם נודע לו אח”כ שנשחטה אמה או בתה היום, הוי מקח טעות; ודוקא שמוכר שניהם ביום אחד, אבל אם מכר האם או הבת ביום שלפניו, אין צריך להודיעו; ואם מכר האחד לחתן והשני לכלה, אפי’ אם מוכר בשני ימים צריך להודיעו, שודאי שניהם שוחטין ביום אחד. שנים שלקחו אותו ואת בנו ביום אחד, הלוקח תחלה ישחוט ולא השני; במה דברים אמורים, כשלקחום שניהם מאדם א’, שמיד כשמכר לראשון לא היה יכול לשחוט את שנשאר בידו, שהלוקח לקח על מנת לשחוט מיד, (ולכן גם הלוקח ממנו אסור לשחוט שלא יכול למכור לו רק זכות שבידו), (טור) ; אבל אם לקחום משנים, שניהם שוים, וכל מי שישחוט תחלה זריז ונשכר:

(ז) אין איסור אותו ואת בנו אלא בבהמה טהורה בלבד, שנאמר: ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב, כח) ונוהג בכלאים הבא ממין כבש וממין עז:

(ח) צבי שבא על העז וילדה ושחט העז ובנה, לוקה; אבל העז שבא על הצביה, אסור לשחוט אותה ואת בנה, ואם שחט אינו לוקה; היתה בת הצביה הזאת נקבה, וילדה בן ושחט את הנקבה בת הצביה ואת בנה, לוקה:

(ט) אין איסור אותו ואת בנו אלא בשחיטה בלבד, שנאמר: לא תשחטו (ויקרא כב, כח) אבל אם ניחר (פי’ ענין הנחירה הוא שתוחב הסכין בנחיריו וחותך) את הראשון, או נתנבלה בידו, מותר לשחוט השני; לפיכך, חרש שוטה וקטן ששחטו את הראשון בינם לבין עצמם, מותר לשחוט השני אחריהם, לפי שרוב מעשיהם מקולקלים: הגה – ואם אחרים רואין ששוחטין כראוי, אסור לשחוט אחריהם (טור) כן נראה לי:

(י) מותר לשחוט את המעוברת, עובר ירך אמו הוא; ואם יצא העובר חי אחר שחיטת אמו, והפריס על גבי קרקע, אין שוחטין אותו ביום אחד, ואם שחט אינו לוקה:

(יא) עובד כוכבים שמכר שתי בהמות ואחר כך אמר, מסיח לפי תומו, שהן אותו ואת בנו, אינו נאמן במה שאמר לאחר שמכרה ויצאו מתחת ידו; ומיהו אי מהימן ליה, אסור:

(יב) בהמה שנשחטה אמה או בתה היום ונתערבה באחרות וצריך לשחוט מהם היום, כיצד תקנתו, נכבשינהו, דניידי ממקום קביעותן ויקח מהם אחד וישחוט, דכל דפריש מרובא פריש; ושנים הנותרים אסור לשחוט היום:

סימן יז

 

 סימן יז – דין השוחט בהמה המסוכנת למות:

(א) השוחט את הבריאה ולא פרכסה. (פי’ שלא נתנענעה) , הרי זו מותרת; אבל המסוכנת והוא כל שמעמידים אותה (בגערה או במקל) (כל בו בשם הראב”ד) ואינה עומדת, אעפ”י שהיא אוכלת מאכל בריאות, שחטה ולא פרכסה כלל, הרי זו נבלה ולוקין עליה; ואם פרכסה, הרי זו מותרת, וצריך שיהיה הפרכוס בסוף השחיטה (ולמשוך עד אחר השחיטה) (תא”ו נט”ו ח”ג לדעת רש”י) , אבל בתחלתה אינו מועיל. כיצד הוא הפרכוס, בבהמה דקה ובחיה גסה ודקה, בין שפשטה ידה והחזירה או שפשטה רגלה אע”פ שלא החזירה, או שכפפה רגלה בלבד, הרי זה פרכוס ומותר; אבל אם פשטה ידה ולא החזירה, הרי זו אסורה שאין זו אלא הוצאת נפש בלבד; ובבהמה גסה אחד היד ואחד הרגל, בין שפשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה, הרי זה פרכוס ומותרת. ואם לא פשטה לא יד ולא רגל ולא כפפה כלל, הרי זו נבילה; ובעוף, אפילו לא רפרף (פי’ מענין כהרף עין) אלא בעינו, ולא כשכש (פירוש נענע) אלא בזנבו, הרי זה פרכוס:

(ב) השוחט את המסוכנת בלילה ולא ידע אם פרכסה, הרי זו ספק נבילה ואסורה:

(ג) גדולי החכמים לא היו אוכלים מבהמה שממהרים ושוחטים אותה כדי שלא תמות, ואע”פ שפרכסה בסוף השחיטה; ודבר זה אין בו איסור, אלא כל הרוצה להחמיר על עצמו בדבר זה הרי זה משובח:

סימן יח

דין בדיקת הסכין ופגימותיו:

(א) השוחט בסכין בדוקה ונמצאת פגומה, (אפילו מן הצד) (ד”ע) , הרי זה נבילה[ח]; אפילו נגע בעצם המפרקת, אין תולין שנפגמה בו אחר שחיטה, אלא חיישינן שמא בעור נפגמה ונמצא שחט בסכין פגומה, ואפי’ בעוף:

(ב) שיעור הפגימה, כל שהוא; ובלבד שתאגור בה כל שהוא, אפילו חוט השערה:

(ג) צריך לבדוק הסכין קודם שחיטה, ואם לא בדק, לא ישחוט; ואם עבר ולא בדקה תחלה ואח”כ בדקה ומצאה יפה, שחיטתו כשרה:

(ד) סכין שתבדק בהולכה ולא הרגיש שיש בה פגם, וכשהחזיר אותה בהבאה הרגיש שיש בה פגם וזו היא הנקרא מסוכסכת, אם שחט בה דרך הולכה ולא הביא, שחיטתו כשרה; ואם הביא, שחיטתו פסולה. והני מילי כשהרגיש בה קודם שחיטה, אבל אם מצא סכינו יפה קודם שחיטה ואחר שחיטה מצא בה פגימה מסוכסכת ואמר: ברי לי שלא עשיתי אלא הולכה לבד, שחיטתו פסולה: הגה – ויש מחמירים דכל מסוכסכת אסורה עד דקיימא ארישא דסכינא ממש, אם שחט בהולכה; ואסיפא דסכינא ממש, אם שחט בהבאה (הלכות שחיטות ישנים והגהות סמ”ק ופוסקים הנ”ל). ולפי שאין אנו בקיאין היכן מיקרי רישא דסכינא, יש להטריף הכל (ד”ע גם הג”ה בשחיטת מהרי”ו וכ”מ במרדכי וכל בו ואגודה וכ”כ האגור שכן המנהג) והכי נהוג:

(ה) סכין שיש בה פגימות הרבה, אפילו כולן מסוכסכות, אפילו שחט בה בדיעבד פסולה דמתוך שפגימותיה מרובות חיישינן שמא השיב ידו מעט ולא הרגיש:

(ו) סכין חדה שהושחזה, והרי אינה חלקה אלא מגעתה כמגע ראש השבולת שהוא מסתבך באצבע[ט], הואיל ואין בה פגם שוחטין בה (ל’ רמב”ם שם דין י”ח): הגה – ואין אנו נוהגים לשחוט בה, לפי שאין אנו בקיאין בדבר (אגור וב”י ומהרש”ל פ”ק סימן ל”ז):

 (ז) סכין שפיה חלק ואינה חדה, הואיל ואין בה פגם, שוחטין בה, ואע”פ שהוליך והביא כל היום עד ששחטו, שחיטתו כשרה (וע”ל סימן כ”ג דבבהמה כה”ג לפעמים טריפה וכ”כ ב”י):

(ח) סכין שהיא עולה ויורדת כנחש ואין בה פגם, שוחטין בה לכתחלה:

(ט) בדיקת הסכין צריכה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא; דהיינו שמוליכה ומביאה על בשר אצבעו, ואח”כ מוליכה ומביאה על צפרנו משלש רוחותיה, שהם פיה ושני צדדיה, כדי שלא יהיה בה פגם כלל. ויבדוק לאט ובכוונת הלב, שלא יפנה לבו לדברים אחרים, וצריך לשנות הצפורן אחר קצת בדיקתה, שמא נפגם הצפורן בחודה של סכין, ואולי יש פגימה בצדדין שלא ירגיש בה לפי שעוברת בתוך פגימת הצפורן: הגה – ולא יבדוק שני צדדי הסכין ביחד, אלא כל אחד בפני עצמו. (מהרי”ו):

(י) סכין שיש לה פגימה אסור לשחוט בה, אפי’ אם מכוין לשחוט שלא כנגד הפגימה; וביום טוב נוהגין היתר לכרוך מטלית על הפגימה, כיון שאינו יכול להשחיזה; ואם הוא שעת הדחק, שאין לו הכנה להשחיזה, אפילו בחול מותר לשחוט ע”י כריכת מטלית על הפגימה: הגה – וע”ל סימן ו’ ס”א. סכין שיש לה ב’ פיות צריך לבדוק שני הצדדין (טור סימן ו’):

(יא) השוחט בהמות רבות או עופות הרבה, צריך לבדוק בין כל אחד ואחד; שאם לא עשה כן ובדק באחרונה ונמצאת סכין פגומה, הרי הכל ספק נבילות ואפילו הראשונה: הגה – ומי שרוצה להכניס עצמו לספק זה אין צריך לבדוק סכין בין שחיטה לשחיטה. (ת”ה סימן קפ”ד וב”י בשם בעל המאור והרשב”א ועי’ ס”ק י”ז):

(יב) אע”פ שבדק הסכין קודם שחיטה, צריך לחזור ולבדוק אחר השחיטה; והני מילי שהסכין לפנינו, אבל אם נאבדה, שחיטתו כשרה הואיל ובדקה קודם שחיטה, ואפילו שחט בה הרבה זה אחר זה; ואם נגע במפרקת של אחת מהן, יש להחמיר ולחוש לכל אותן שנשחטו אח”כ. (טור בשם הגאונים ורשב”א בשם רבותיו ור”ן):

(יג) שחט בסכין בדוקה, ונאבדה קודם שיבדקנה אחר שחיטה, ואח”כ נמצאת והיא פגומה, שחיטתו כשרה הואיל ויצאה בהיתר, וזה שנמצאת פגומה אימור שיבר בה עצמות ולאו אדעתיה, דאוקי סכין אחזקתיה:

(יד) אם לא בדק הסכין ושחט בה, ונאבדה אחר שחיטה, שחיטתו פסולה; בד”א, בסתם סכין, אבל טבח שיש לו סכין מיוחדת לשחיטה ומקום מיוחד שמצניעה שם תמיד, בחזקת בדוקה היא, ואם שחט בה בלא בדיקה ונאבדה, שחיטתו כשרה: הגה – וראוי לכל טבח שיהא לו סכין מיוחדת לשחיטה ואסור לעשות בה שום דבר, ויצניענה שלא יפגימנה; (רש”י וכל בו והג”א ד”מ ס”ס ו’ ועיין טור וב”י שם) ומ”מ לא ישחוט בה לכתחלה בלא בדיקה (רשב”א וב”י שם):

(טו) השוחט בסכין בדוקה ואחר השחיטה שיבר בה עצמות דרך שבירה, שלא בדרך הולכה והבאה, ובדקה ונמצאת פגומה, שחיטתו כשרה דאנו תולים שבשבירת העצמות נפגמה; וכן כל כיוצא בזה, כגון שנפלה ע”ג קרקע קשה. ודוקא שראינו שנפלה על חודה, אבל מספיקא אין תולין לומר שנפלה על חודה, ואם שיבר בה עצם המפרקת, אפילו דרך שבירה, אין תולין בו מפני שהוא רך: הגה – ואין חילוק בכל זה בין שבדק הסכין תחלה סמוך לשחיטה, או שהיתה בחזקת בדוקה תחילה ולא בדקה סמוך לשחיטה, דאפ”ה מקרי סכין בדוקה (ד”ע מהגהות מרדכי פ”ק דחולין):

(טז) אם בדק הסכין אחר שחיטה והצניעה ואח”כ נמצאת פגומה, לית לן בה דאימור בדבר אחר נפגמה או שיבר בה עצמות ולאו אדעתיה:

(יז) טבח שלא הראה סכינו לחכם (ונמצאת יפה), היו מנדין אותו: הגה – ואם נמצאת פגומה, מנדין אותו ומעבירין אותו[י] (טור). ובנמצאת יפה יכול החכם למחול ואין צריך לנדותו (הגהות אלפסי פ”ק דחולין) ; והאידנא נהגו למנות אנשים ידועים על השחיטה והבדיקה, ולהם מחלו חכמים כבודם כי הם זהירים וזריזים; והרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכין; הלא תראה כי יבדוק אדם פעמים שלש ולא ירגיש בפגימה דקה, ואחר כך ימצאנה כי הכין לבו באחרונה; ובחינת חוש המישוש כפי כוונת הלב[יא]:

(יח) הטבח צריך שיטול שכר מן הטרפות כמו מן הכשרות[יב]: הגה – שלא יבא להקל להכשיר כדי לקבל שכרו מן הכשרות [יג] (ב”י בשם ריב”ש) ; ולכן נהגו בקצת מקומות שאין אדם שוחט ובודק לעצמו, אלא אותן הממונים מן הקהל:

(יט) ראובן שאמר לשמעון: בדוק סכין זו, ובדקה שני פעמים מהי”ב שצריך ונתנה לראובן, וראובן היה הולך לשחוט ולקחה לוי מידו ומצאה פגומה. (וראובן מתנצל ואומר שעדיין היה רוצה לבדקה כהוגן) (הכל בתשובת הרשב”א סימן תקצ”ד), מעשיו מוכיחים עליו שהיה די לו באותה בדיקה ולפיכך מעבירין אותו; ואם נראים הדברים שהיה כעין שגגה, ושהוא אדם כשר, מחזירין אותו ובלבד שיקבל עליו שלא ישוב עוד לדבר כזה:

(כ) טבח שנמצאת פגימה בראש הסכין, ואמר: זאת הפגימה מפני שאני מכסה דם העופות בראש הסכין, וכשאני שוחט אני נזהר שאיני נוגע בפגימה, מעבירין אותו; וקרוב לומר שהכלים אסורים:

סימן יט

דין ברכת השחיטה:

(א) השוחט צריך שיברך קודם: אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה; ואם שחט ולא בירך, כשרה: הגה – ואם שחט דבר דאתיליד בו ריעותא וצריך בדיקה, ישחטנו בלא ברכה, וכשימצא כשר מברך על השחיטה, ובלבד שיהא סמוך לשחיטה (בא”ז הלכות כסוי). ואם שחט בבית המטבחים, שהוא מקום מטונף, יברך ברחוק ד’ אמות קודם שיכנס לשם, ולא ידבר עד אחר השחיטה. (באגודה):

 (ב) שחט בהמות וחיות ועופות, ברכה אחת לכולן:

(ג) שנים שוחטין שני בעלי חיים, יכול לברך הא’ להוציא חבירו; והוא שיתכוין לצאת:

(ד) צריך ליזהר מלדבר בין ברכה לשחיטה בדבר שאינו מצרכי השחיטה; ואם דבר, צריך לברך פעם אחרת. (אבל מותר לדבר בין השחיטה לכיסוי, ומ”מ טוב שלא לדבר) (ת”ה אשירי תא”ו נט”ו):

(ה) אם רוצה לשחוט הרבה, צריך ליזהר שלא לדבר בין שחיטה לשחיטה בדבר שאינו מצרכי השחיטה; ואם דבר, צריך לכסות דם שחיטה ראשונה ולברך פעם אחרת על השחיטה, אבל על כסוי שני לא יברך: הגה – משום דשחיטה לא הוי הפסק; אבל אם שח בינתים, הוי הפסק וצריך לחזור ולברך. (כל בו). ויש אומרים דשיחה בין שחיטה לשחיטה לא הוי הפסק:

(ו) המברך על דעת לשחוט חיה אחת, ואח”כ הביאו לו יותר, יכסה דם הראשון ויברך עליו, ויברך על השחיטה שנייה ולא על הכסוי; והני מילי כשהביאום לו קודם שבירך על כיסוי הראשונה: הגה – וי”א דאם הביאו לו ממין הראשון ששחט, א”צ לכסות הראשונה ולברך על השחיטה שנייה (טור בשם בעל הלכות) (וכן עיקר ועיין בא”ח סימן ר”ו):

(ז) היו לפניו הרבה לשחוט, וברך על השחיטה ואח”כ הביאו לו עוד, אם כשמביאים לו האחרונות יש עדיין לפניו מאותם שהיו לפניו כשבירך, אין צריך לחזור ולברך; ואם לאו, צריך לברך. ולכתחלה טוב ליזהר להיות דעתו בשעת ברכה על כל מה שיביאו לו:

(ח) היה שוחט חיה או עוף ודעתו לשחוט עוד, ושכח וכיסה ובירך, כשחוזר לשחוט אין צריך לחזור ולברך על השחיטה, שאין הכסוי הפסק: הגה – וכן הדין אם שחט חיה ורוצה לשחוט בהמה, מכסה דם החיה וישחוט הבהמה בלא ברכה (כל בו):

סימן כ

 מקום השחיטה בצואר:

(א) מקום השחיטה בצואר, בקנה לצד הראש, משיפוי כובע ולמטה והוא קודם שיתחיל הכובע לשפע ולעלות, והיינו שייר בחיטי, והוא שבסוף הקנה למעלה יש בתוך טבעת הגדולה כמו שני גרגרים מגוף שחוסי (פירוש תרגום בדל אזן הסחוס דבאודן כלומר הקשה שבאוזן) ונקראים חיטי, ואם שחט בתוך החיטין ושייר מהם כל שהוא למעלה, כשרה שהרי שחט משיפוי כובע ולמטה, ואם לא שייר מהם כלום אלא שחט למעלה מהם, הרי זה מוגרמת (פי’ הגרמה הכרעת הסכין חוץ למקום שחיטה לצד הראש או לצד הגוף) ופסולה (ולכתחלה ישחוט למטה מטבעת הגדולה) (מדרכי פ’ א”ט ומהרי”ו הלכות שחיטה) ; ושיעורו למטה עד ראש כנף האונא כשנופחין אותה ועולה למעלה עד מקום שמגיע ראשה בקנה, אז הוא המקום בעצמו שהיתה נוגעת כשהיתה חיה הבהמה והיתה רועה כדרכה, כשתמשוך צוארה לרעות בלי שתאנוס עצמה למשוך צוארה ביותר, (ובעוף למטה בקנה כמו בוושט) (ר”י בשם הרא”ש):

(ב) ובוושט, מתחלת המקום שכשחותכין אותו מתכויץ עד מקום שישעיר ויתחיל להיות פרצים פרצים בכרס; שחט למעלה ממקום זה, והוא הנקרא תורבץ הוושט, או למטה ממקום זה והוא מתחלת בני מעים, שחיטתו פסולה; ושיעור תורבץ הוושט שאינו ראוי לשחיטה, למעלה, בבהמה וחיה כדי שיאחוז בשתי אצבעותיו, הגה – וי”א כדי רוחב ד’ אצבעותיו (רש”י ומהרי”ו) ; וקבלה ביד הקדמונים שבכל בהמה וחיה השיעור עד מקום שמגיע שם אוזן הבהמה או החיה כשכופפין אותה (הגה במהרי”ו) ; ובעוף, הכל לפי גדלו וקטנו: הגה – ואין חילוק בין יונה לשאר עופות, דבכלן שיעורן שוה (הסכמת כל הפוסקים) ; ולמטה עד הזפק: הגה – ועוף שאין לו זפק, עד בין האגפים (ב”י) ; ולפי שאין אנו בקיאין בשעורין אלו, נכון לשחוט באמצע הצואר לארכו, דאז יוצא מידי ספק (ב”י בשם סמ”ק):

(ג) צריך השוחט שישחוט באמצע הצואר; ואם שחט מן הצדדין, שחיטתו כשרה, והוא שהחזיר הסימנים וידע שחתכם קודם שחתך המפרקת, כי הסימנים רכים ונדחים מן הסכין; והוא הדין לשוחט מן העורף:

(ד) טוב ליזהר למשמש בסימנים ולתפשם קודם שחיטה, כדי שיזדמנו קודם בשר הצואר; וביונים נמצאים הסימנים בצדדים וצריך אימון ידים וזהירות גדולה, שאם לא ימשמש בהם ויזמינם לפניו קודם שחיטה קרוב הדבר מאד לפשוע ולחתוך המפרקת קודם הסימנים:

סימן כא

שיעור השחיטה בכמותה:

(א) כמה הוא שיעור השחיטה (של) הקנה והוושט; השחיטה המעולה, שיחתכו שניהם בין בבהמה ובין בעוף, לזה יתכוין השוחט; ואם שחט רוב אחד מהם בעוף, ורוב שנים בבהמה ובחיה, שחיטתו כשרה ובלבד כשימדדו אותו ימצאו שהנשחט הוא רוב; וכיון שימצאו שהנשחט יותר מחצי, אפילו כחוט השערה, דיו:

(ב) אם שחט בבהמה האחד כולו וחצי השני, ובעוף שני חצאי סימנים, פסולה:

(ג) לא שחט רוב הסימן במקום אחד, כגון שהתחיל לשחוט ונתהפך הסימן וגמרה שם, ובין שניהם רוב, כשרה בין בקנה בין בוושט; לא מבעיא אם שני החתכים שוים בהיקף אחד, אלא אפילו האחד לצד הראש והשני לצד מטה, כשר, בין אם אדם אחד שחט כך בשנים או בג’ מקומות בין ששחטו שנים בשני סכינים; אבל אם הכל בצד אחד, כגון שלאחר שהתחיל לשחוט מעט הניח זה המקום ושחט למטה או למעלה ממנו באותו צד, צריך שיהא הרוב במקום אחד, וכשיש רוב אפילו במקום השני, כשר אעפ”י שאין השחיטה מפורעת. (פי’ גלויה ונכרת):

(ד) שחיטה העשויה כקולמוס או כשיני המסרק כשרה:

(ה) היה חצי הקנה חתוך ושחט בו והשלימו לרוב (ויודע שלא ניקב הוושט) (ב”י) , כשר; וכן אם התחיל לשחוט במקום השלם ופגע בחתך, והחתוך משלימו לרוב, כשר:

 

 סימן כב

באיזו מין צריך לשחוט הורידין:

(א) בעוף צריך לשחוט הורידין[יד] (פי’ חוטים שמהן יוצא הדם וינ”י בלע”ז) , או לנקבם בשעה שהוא מפרכס שעדיין הדם חם, כדי שיצא ולא יתקרר בתוכו; ואם לא עשה כן, לא יצלנו שלם, ואם צלאו שלם ישליך הורידין ויחתוך סביבם כדי נטילה, שהוא כעובי אצבע: הגה – ואם נמלח כך, מסירין אח”כ החוטין ושרי; ויש מחמירים לקלוף סביב החוטין (אגור בשם מהר”י מולין) ; ואם בשלו שלם מחטט ומנקר החוטים; והשאר, אם יש בכל מה שבקדרה כדי לבטל הדם שבכל החוטין בס’, מותר: הגה – ואם הסירו הראש ממנו, לא מקרי שלם (מרדכי והגהות אשיר”י ואגור ותשובת מהרי”ל סימן נ”ח ע”ש); ולכן נהגו להסירו מן העופות השלמות; ועיין לקמן סימן ע”ו אם לא נשחטו הורידין:

(ב) הבהמה אין צריך לנקוב הורידין בשעת שחיטה, מפני שאין דרך לצלותה שלימה; אבל אם רוצה לצלותה שלימה, צריך לנקוב ורידיה בשעת שחיטה; ואם לא נקבם, אסור לצלותה או לבשלה שלימה: הגה – ואם צלאה או בשלה שלימה, דינה כמו בעוף (בית יוסף לדעת כמה פוסקים). וסתם עוף נשחטו הורידין, וסתם בהמה לא נשחטו. וכל זה כשיצא דם בשעת שחיטה, אבל אם לא יצא דם אין חוששין לשחיטת הורידין, דהא לא נתעורר הדם לצאת (ר”ן פ’ השוחט בשם רשב”א והוא במשמרת הבית דף כ’):

 

 סימן כג

דיני שהייה בשחיטה:

(א) כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו; ואלו הן: שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור:

(ב) שהייה כיצד, הרי שהתחיל לשחוט והגביה ידו קודם שיגמור השחיטה, ושהה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון, ובא הוא או אחר וגמר השחיטה, אם שהה כדי שיגביה הבהמה וירביצנה וישחוט רוב הסימנים שהוא הכשר שחיטה, שחיטתו פסולה. היתה בהמה דקה, שיעור שהייתה כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט. אם היתה גסה, כדי שיגביה בהמה גסה וירביצנה וישחוט; ובעוף, כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט; ויש אומרים דשיעור שהיית עוף כדי שחיטת רוב סימן א’ בעוף בלי הגבהה והרבצה; ולפי דבריהם יש ליזהר כשהתחיל לשחוט בעוף וחתך מעט עד שהדם יוצא, והגביה סכינו מהצואר, שלא יגמור השחיטה לפי שיש לחוש שמא שחט משהו מהושט; ואפילו לא הגביה סכינו אלא מעט, יש לחוש, מפני ששהיית העוף מועטת מאד דכדי שחיטת רוב סימן א’ בעוף הוא נעשה מהר; ואפילו אמר השוחט: ברי לי שלא חתכתי כי אם העור, אין סומכין עליו כיון שיצא הדם; ואם בא לשאול אחר שהגביה סכינו כיצד יעשה, אומרים לו שישחוט הקנה לבדו במקום אחר, ואח”כ יהפוך הושט ויבדוק אותו. ולענין מעשה יש להחמיר כסברא זו, אלא א”כ הוא שעת הדחק או הפסד מרובה שאז יש לסמוך על סברא ראשונה: הגה – והמנהג פשוט במדינות אלו להטריף כל שהייה, אפי’ משהו, בין בעוף בין בבהמה (מרדכי ומהרי”ו בהל’ שחיטה) ואין לשנות. ואם נמצא לאחר שחיטה גמי או כיוצא בו מונח בוושט או בקנה ונשחט עמו, טריפה, דודאי הוצרך להשהות מעט בחתיכת הדבר ההוא לאחר ששחט הסימן, והוי שהייה במשהו, וטרפה (תה”ד סימן קפ”ה):

(ג) שחט מעט ושהה מעט, וחזר ושחט מעט ושהה מעט, אם כשתצטרף כל השהיות יש שיעור שהייה, שחיטתו פסולה. (ולפי המנהג בכל ענין טריפה):

(ד) השוחט בסכין שאינו חד ונתעכב כשיעור שהייה בשחיטת מיעוט אחרון של סימן ראשון, הרי זו פסולה:

(ה) אחר ששחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה אין שהייה פוסלת; ולפי זה אין שהייה בקנה בעוף כלל. ויש מי שאומר שכל שלא נגמרה שחיטת כל שני הסימנים פוסלת שהייה; ולכתחלה יש ליזהר לחוש לדבריו: הגה – ואפילו בדיעבד המנהג להטריף; ולכן אם לאחר ששחט רוב שנים שוהה הבהמה או העוף למות יכנו על ראשו להמיתו, ולא יחזור וישחוט (תה”ד לדעת רש”י וסמ”ק ומהרי”ו וע”פ):

(ו) שחט עוף ושהה בו ואינו יודע אם ניקב הושט, חוזר ושוחט הקנה לבדו במקום אחר ומניחו עד שימות, והופך הוושט ובודקו מבפנים; אם לא נמצא בו טיפת דם, בידוע שלא ניקב וכשירה: הגה – והמנהג להטריף הכל אפילו לא שהה רק במיעוט קמא דקנה (מהרי”ו) ; ואסור למוכרו לאינו יהודי כך, אלא ימיתנו ואח”כ ימכרנו לאינו יהודי (הגהות סמ”ק ומרדכי), משום דאנן לא בקיאין בבדיקת הוושט וחיישינן לנקיבת הוושט (אגור) ; ומטעם זה אם תלש הנוצות מן העוף ויצא דם, או חתך העור בבהמה ויצא דם ממנה יש להטריף, דחיישינן לנקיבת הוושט (מהרי”ו ומהר”ם פדו”ה סימן ס”ג וכ”ה בשחיטת האחרונים) ; אבל אם לא יצא דם ולא חתך כל העור, יש להכשיר ע”י שישחוט למעלה או למטה ולבדוק נגד מקום החתך (דלא כמהרי”ק שורש ל”ד). ולכן יש ליזהר שלא למרוט הנוצות, אם יוכל לשחוט בלא זה (א”ז):

סימן כד

דיני דרסה וחלדה הגרמה ועיקור:

(א) דרסה כיצד, כגון שהניח הסכין על הצואר ודחק וחתך למטה כחותך צנון או קישות[טו], הרי זה פסולה; ואין צריך לומר אם הכה בסכין על הצואר, כדרך שמכין בסייף, וחתך הסימנים בבת אחת:

(ב) שחט בהולכה או בהבאה לבד, אם יש בסכין כמלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר (עם העור והמפרקת) (מהרי”ו) , כשירה; ואם לאו, פסולה שכל שאין בו כשיעור הזה אי אפשר לשחוט בלא דרסה על ידי הולכה או הבאה לבד; ואם הוליך והביא, אפילו שחט באזמל כל שהוא כשרה: הגה – ויש מחמירין בבהמה (מרדכי ור”ן בשם ר”ת ואיכא מ”ד ברי”ף ונזכר באגודה וכל בו והג”א מא”ז) ; והמנהג בגלילות אלו לפסול בבהמה, אפילו הוליך והביא, אם אין בסכין כמלא צואר וחוץ לצואר משהו (זהו דעת מהרי”ו):

(ג) שחט ב’ ראשים כאחד בהולכה או בהבאה בלבד, אם יש בסכין כדי ג’ צוארין, כשרה; אם לאו, יש לחוש ולאסור שתיהן (רמב”ן ורשב”א ור”ן ור’ ירוחם):

(ד) שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אפילו זה למעלה לצד הראש וזה למטה לצד החזה, שאוחזין אותו באלכסון, כשרה ולא חיישינן שמא ידרסו זה על זה:

(ה) היה שוחט וחתך כל המפרקת, כשרה. (מרדכי בשם מהר”מ ועיין ס”ק ה’):

 הגה – והמנהג להטריף אפילו לא חתך רק רוב המפרקת (מהרי”ו ואגור ות”ה), ואין לשנות כי יש מרבוותא סוברין כן (דקדק ראבי”ה מפי’ רש”י):

(ו) כשאדם שוחט עוף ואוחז בסימנים בשתי אצבעותיו צריך שיאחוז אותם יפה, שאם אינו אוחז אותם בטוב פעמים שיהיו נשמטין לכאן ולכאן ולא יכול לשחטן ע”י הולכה, ויבא לידי דרסה: הגה – וכן לא יניח האצבע על הסכין אלא יחזיק אותו בקתא, כדי שלא יבא לידי דרסה, (דעת עצמו מקבלת השוחטים ומהרש”ל פ’ השוחט סימן י”ב) ; ואפילו לא עשה דרסה אלא במשהו מן הוושט, פסולה: הגה – והמנהג להטריף כל דרסה, בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא, בין בקנה בין בוושט. (שחיטות מהרי”ו):

 (ז) חלדה כיצד, כגון שהכניס הסכין בין סימן לסימן, בין ששחט התחתון כהלכתו מלמעלה למטה וחזר והוציאו ושחט העליון, בין ששחט העליון ממטה למעלה שלא כהלכתו, פסולה:

(ח) החליד את הסכין תחת העור, או תחת צמר מסובך בצואר הבהמה, או תחת מטלית הקשור בצוארה, או שהמטלית מדובק בו בשעוה ושחט, שחיטתו פסולה[טז]; אבל אם המטלית פרוש על צוארה ושחט, שחיטתו כשרה. ויש מי שפוסל גם בזה, ולכתחלה יש לחוש לדבריו: הגה – וכן יש ליזהר בכבשים שיש להם צמר מסובך בצואריהם לתלוש הצמר המסובך, שלא יבא לידי חלדה[יז] (מרדכי פרק השוחט ורוקח):

(ט) צריך ליזהר כשאדם שוחט, וחס על העור שלא יעשה בו קרע גדול ושוחט בראש הסכין ומתכסה מהעור; אמנם אם שוחט באמצע הסכין אין לחוש אם ראשו מתכסה בעור, כיון שהסכין במקום ששוחט בו כנגד הסימנים אינו מכוסה; ויש מי שמחמיר גם בזה, ויש לחוש לדבריו לכתחלה:

(י) אם לאחר ששחט רוב הסימנים החליד הסכין תחת מיעוט הנשאר משניהם או מאחד מהם ופסקו, מותר. ויש מי שאוסר גם בזה, וראוי לחוש לדבריו לכתחלה: הגה – והמנהג להטריף כל חלדה, בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא, בין בקנה בין בוושט (שחיטת מהרי”ו):

(יא) אם החליד הסכין תחת מיעוט הראשון ושחטו ממטה למעלה, ואח”כ גמר השחיטה כדרכה; וכן אם שחט רוב סימן אחד בבהמה, והחליד הסכין תחת מיעוט הנשאר ושחט סימן השני; וכן אם שחט מיעוט הראשון בחלדה, וגמר השחיטה שלא בחלדה, הרי זו פסולה:

(יב) הגרמה כיצד, זה השוחט בקנה למעלה במקום שאינו ראוי לשחיטה, או שהתחיל לשחוט במקום שחיטה ושחט מעט והטה הסכין חוץ למקום שחיטה למעלה וגמרה שם; אבל שחט רוב חלל הקנה במקום שחיטה, והטה הסכין חוץ למקום שחיטה למעלה וגמר שם חתיכת כל הקנה, כשרה. וה”ה אם שחט רוב שנים בבהמה במקום שחיטה והשלים השחיטה בהגרמה או בדרסה, כשרה; ויש מי שפוסל בדרסה, ויש לחוש לדבריו לכתחלה: הגה – והמנהג להטריף בין בדרסה בין בהגרמה, בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא, בין בקנה בין בוושט. (ג”כ במהרי”ו):

(יג) הגרים בקנה בתחלת שליש ושחט ב’ שלישים, כשרה; שחט שליש והגרים שליש, וחזר ושחט שליש האחרון, כשרה; הגרים שליש ושחט שליש, וחזר והגרים שליש האחרון, הרי זו פסולה; ואם דרס או החליד, בין בשליש ראשון בין בשליש אמצעי, הרי זו פסולה:

(יד) כל אלו החלוקים כשהוא ודאי שלא נגע בוושט אלא בקנה לצד מעלה; אבל בוושט, אפילו שחט בו כל שהוא חוץ למקום שחיטה, בין לצד מעלה בין לצד מטה; וכן בקנה לצד מטה, קודם גמר הכשר שחיטה, אעפ”י שגמר כל השאר במקום שחיטה, הרי זו פסולה מפני שנקיבת מקומות הללו במשהו (ד”ע ור’ ירוחם). והמנהג להטריף מכל מקום ואין לשנות (מהרי”ו):

(טו) עיקור כיצד, כגון שנעקר הקנה או הוושט מהלחי ומהבשר, ונשמט אחד מהם או שניהם קודם גמר שחיטה; אבל אם שחט אחד בעוף או רובו ואח”כ נשמט השני, שחיטתו כשרה; נשמט אחד מהם ואחר כך שחט את השני, שחיטתו פסולה: הגה – ואנו נוהגין להטריף כל עיקור בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא בין בקנה בין בוושט (ע”פ מהרי”ו) ; ודוקא לאחר שנשחט, אבל בחייו כשר אלא שאין שחיטה מועלת בו, ונ”מ לענין חלב או ביצים שלו שהם כשרות. (בית יוסף מתשובת רשב”א):

(טז) הא דפסול בעיקור היינו כשנעקר כולו, אבל אם נשתייר בו אפילו משהו, כשר והוא שאותו שנשאר הוא במקום אחד; אבל אם מיעוט הנשאר הוא מדולדל, שהוא מעט כאן ומעט כאן, פסול, שניכר הדבר שנעקר בכח ומה שנשאר מחובר חיבור מדולדל הוא והוה ליה נעקר כולו ופסול; והני מילי כשנעקר רובו, אבל אם לא נעקר אלא מיעוט, ורובו קיים, אף על פי שרוב זה הנשאר הוא מדולדל מעט כאן ומעט כאן, כשר:

(יז) שחט אחד מהסימנים ונמצא השני שמוט, ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמט או אחר שחיטה, הרי זו פסולה: הגה – ואפילו זרק העוף מידו, ולא אמרינן דמחמת זריקה או פרכוס נשמט (מהרי”ק שורש ל”ה) ; מיהו השוחט נאמן לומר שלא היה שמוט בשעת שחיטה (פסקי מהרא”י סי’ ר”ה):

(יח) נמצא הסימן השחוט שמוט; אם כששחט תפש הסימנים בידו, או עור בית השחיטה מאחריו, ונדחק הסימן תחת העור, הרי זו פסולה; ואם לאו, מותר ע”י בדיקה שיביא בהמה וישחוט הסימן ואחר כך יעקרנו, אם דומות שתי השחיטות זו לזו, כשרה; ואם השנית מאדמת יותר, פסולה הראשונה. ועכשיו אין אנו בקיאין בבדיקה זו, הלכך בכל גוונא אסור:

(יט) שחט העוף כדרכו בהכשר, ואחר גמר שחיטה מצא טבעת מהגרגרת שלם על הסכין, כשר: הגה – ויש מטריפין בזה, וכן עיקר (שחיטות ישנים בשם מהרא”ק, גם ע”פ גיסו מהרר”י כ”ץ שאמר: כך הנהיג מהר”ר משה יפה) ואין לשנות:

(כ) השוחט תרנגול צריך ליזהר שידחוק רגלו בקרקע, או יגביהנו שלא ינעוץ רגלו בקרקע, כדי שלא יעקור הסימנים:

סימן כה

שצריך לבדוק אחר השחיטה:

(א) השוחט צריך שיבדוק בסימנים אחר שחיטה אם נשחטו רובן, או שיראה בשעת שחיטה שהם שחוטין רובן; ואם לא ראה שרובן שחוטין, אסור: הגה – ונהגו לבדוק בדרך זה, שתוקף אגודל על שיפוי כובע ומתוך הדחק יפלטו הסימנים לחוץ, ואז יכול לראות אם נשחטו רובן, גם אם עביד שמוטה כי אם לא יכנסו הסימנים לפנים לאחר שהסיר אצבעו, הוה שמוטה וטריפה (הגהות בשחיטות). מיהו אין צריך לבדוק אחר שמוטה, דסמכינן ארובה כמו בשאר טריפות; ויש מי שאומר שצריך לראות שהם שחוטין במקום שחיטה בלא הגרמה: הגה – ויש לבדוק אחר זה קודם שיזרוק העוף מידו (מהרי”ק שורש ל”ה בשם שחיטות אשכנזים) ; אבל אם לא בדקו תחלה, בודק אח”כ ולא חיישינן שמא ע”י הפרכוס נתרחב החתך (סברת מהרי”ק שם):

(ב) הבודקים בנוצה לראות אם נשחט הרוב, טועים הם[יח]:

(ג) נשחטה כראוי ובא זאב ונטל בני מעיה והחזירן כשהם נקובים, כשרה ולא חיישינן שמא במקום נקב ניקב: הגה – אבל קודם שידעינן שנשחטה כראוי, בחזקת איסור עומדת (טור ע”פ הגמרא) וכל ספק שאירע בשחיטה, טריפה (מהרי”ל הלכות שחיטה והוא בש”ס דחולין דף י’ וכ”ח ומוסכם מכל הפוסקים בכמה דוכתי):

סימן כו

 

 דין נקב בוושט או בבני מעים קודם השחיטה:

(א) ניקב הוושט בשעת שחיטה כנגד המקום ששחט כבר, טריפה[יט]:

(ב) שחט הקנה וניקבה הריאה קודם ששחט הוושט, או ששחט הוושט וניקבו בני מעים קודם ששחט הקנה, טריפה:

סימן כז

 שלא לחתוך אבר מהבהמה בעודה מפרכסת:

(א) חתך מבהמה לאחר שנשחטה כראוי ועודה מפרכסת, אסור לאכול ממנה עד שתמות הבהמה:

סימן כח

דיני כסוי הדם:

(א) השוחט חיה או עוף צריך לכסות דמו, בין צדן עתה בין שהיו מזומנים בידו:

 הגה – והכיסוי הוא מצוה בפני עצמה (כך משמע באשירי פרק כיסוי הדם), אבל השחיטה כשירה אף אם הזיד ולא כיסה (ב”י וכ”כ א”ח וכ”ה בכל בו):

(ב) חייב לברך קודם שיכסה: אשר קדשנו במצותיו וצונו על כיסוי דם בעפר: הגה – מי ששחט פעם הראשון, מברך שהחיינו על הכיסוי אבל לא על השחיטה, דמזיק לבריה (במנהגים ישנים בשם רבי ידידיה משפירא):

(ג) כוי שהוא ספק חיה, וכלאים הבא מבהמה וחיה, צריך לכסות דמן ואינו מברך ואין שוחטין אותם בי”ט; ואם שחטן, אינו מכסה דמן; ובלילה, אם רישומו ניכר, יכסנו:

(ד) הבו”פלו, נהגו שלא לכסות דמו: הגה – ויש מסתפקים בבו”פלו שהוא שור הבר, שמא חיה הוא (הגאונים והערוך), על כן טוב לכסותו בלא ברכה, או לשחוט עוף ג”כ ואז יוכל לברך על הכיסוי משום העוף (בהגהות מהרי”ו):

(ה) צריך שיהיה למטה עפר תיחוח[כ], וצריך להזמינו בפה, ויש אומרים שאינו צריך:

 (ו) מכסה בידו או בסכין או בכלי אחר, אבל לא ברגלו כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו:

(ז) שחט ולא היה עפר למטה, צריך לגרור הדם וליתנו בעפר תיחוח ולכסות עפר תיחוח עליו:

(ח) מי ששחט הוא יכסה; ואם לא כיסה וראהו אחר, חייב לכסות:

(ט) שחט מאה חיות או מאה עופות, או ששחט חיה ועוף במקום אחד, כיסוי אחד לכולם:

(י) השוחט ונבלע הדם בקרקע, אם רישומו ניכר חייב לכסות:

(יא) כיסהו הרוח, פטור מלכסות; ואם חזר ונתגלה, חייב לכסות. אבל אם הוא עצמו כיסהו ונתגלה, אינו חייב לכסותו פעם אחרת:

(יב) דם שנפל לתוך המים, או מים שנפלו לתוך הדם, אם יש בו מראה דם חייב לכסות; ואם לאו, פטור:

(יג) נתערב הדם ביין אדום או בדם בהמה, רואים היין ודם בהמה כאילו הוא מים, ואילו נתערב במים כשיעור הזה היה בו מראית דם, חייב לכסות:

(יד) שחט עוף או חיה ושחט עליה בהמה, פטור מלכסות; אבל אם שחט בהמה ושחט עליה חיה או עוף, חייב לכסות: הגה – שחט עוף או חיה ואח”כ שחט עוד אחרת ונתנבלה בידו, אם יודע שדם האחרון כסה דם הראשון, פטור מלכסות; אבל מסתמא חייב לכסות (בהגהות מיימוני פי”ד פסק סתם שחייב לכסות, והוא מחלק אם יודע כו’ דלא תקשי אהדדי הגה זו והאי דשחט עליו בהמה דפטור):

(טו) דם הניתז ושעל הסכין, אם אין שם דם אלא הוא חייב לכסות; וגורר אותו ומכסהו, כדי שיתן עפר גם למטה. אבל אם יש שם דם אחר, אין צריך לכסותו, שאין צריך לכסות כל הדם. לפיכך אין צריך (להמתין) לכסות עד שיצא כל הדם: הגה – מיהו ימתין עד שמתחיל לירד טיפין, כדי שיכסה מקצת דם הנפש (מהר”ל בשם מהרא”ק ושחיטות ישנים בשם מהר”ש):

(טז) השוחט לחולה בשבת, לא יכסה; אפילו אם יש לו דקר נעוץ. ובלילה, אם רישומו ניכר יכסנו. ויש מי שאומר שאם היה לו אפר מוכן לכסות בו צואה, יש לכסות בו הדם אפילו בשבת:

(יז) השוחט ונתנבלה בידו, או ששחט ונמצאת טריפה, פטור מלכסות. וכן חרש שוטה וקטן ששחטו, ואין אחרים רואים אותם, חזקה שחיטתן מקולקלת ופטורה מכיסוי:

(יח) השוחט, אע”פ שאינו צריך אלא לדם, חייב לכסות. כיצד יעשה, נוחר או מעקר, כדי שיפטר מכסוי:

(יט) צריך לבדוק הסימנים והסכין קודם הכיסוי, כדי שלא יבא לידי ברכה לבטלה:

(כ) השוחט חיה לא יכסה עד שיבדוק הריאה; ואם נמצאת ספק טריפה, מכסה בלא ברכה; והוא הדין לכל פיסול שהוא מחמת ספק, כגון ההיא דחיישינן שמא בעור נפגמה, וכן כל כיוצא בזה: הגה – אבל דבר שמדינא הוא כשר רק שמחמירים בו, כגון אם חתך כל המפרקת וכיוצא בו, חייבים לכסות (ת”ה סימן קפ”ד):

(כא) מי שאין לו עפר לכסות, לא ישחוט: הגה – אלא ימתין עד שיהיה לו עפר (טור) ; ואם הוא הולך במדבר או בספינה, ולא שוה העוף כהפסד הבגד שישרוף לאפר או הזהב שישחוק, תקינו ליה רבנן לשחוט ולמצה הדם בבגד או בסנדל, ומברך, וכשיגיע למקום עפר יכבס הבגד או הסנדל שיצא הדם, ומכסהו בלא ברכה (מרדכי בשם הגאונים) והכי נהוג (א”ז והראב”ן):

(כב) השוחט חיה ועוף ולא יצא מהם דם, מותרין:

(כג) כל הדברים שהזרעים הנזרעים בהם מצמיחים, הם בכלל עפר ומכסין בהם; ואם אינם מצמיחים, אם נקראו עפר מכסין בהם. לפיכך מכסין בזבל, ובחול הדק מאד עד שאין היוצר צריך לכתשו כלל, ובסיד, ובחרסית ולבינה. ומגופה של חרס שכתשן, ובשחיקת אבנים, ובשחיקת חרסים, ובנעורת של פשתן דקה, ובנסורת חרשים, ובאוכלים או בגדים שרופים עד שנעשו עפר, ובשיחור, ובכחול, ובנקרת הפסולים; אבל אין מכסין בזבל גס, ולא בחול שהיוצר צריך לכתשו, ולא בקמח וסובין ומורסן, ולא בשחיקת מתכת אם אינם שרופין, חוץ מבזהב שחוק שנקרא עפר דכתיב: ועפרות זהב לו (איוב כח, ו) ואפר נקרא עפר, דכתיב: ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת (במדבר יט, יז):

(כד) אין מכסין בעפר המדבר, מפני שהיא ארץ מליחה ואינה מצמחת: הגה – ולכן אין מכסים בעפר לח ממים, כגון מתונתא; (טור וסמ”ג וסמ”ק) ואין לכסות בשלג (ב”י וא”ז בשם גאון דלא כמרדכי בשם גאון):

[א]) שאלה, על איזה רב אפשר לסמוך?

תשובה: בשו”ת בית הלל (סימן מ”ח), וזל”ק: בעונותינו הרבים עיני ראו ולא זר כמה וכמה רבנים הגורמים להאכיל טריפות הגם שהמה יראי ה’ בענינים אחרים, אוי לאותה בושה עד כמה האמת נעדרת וכמה וכמה מקלקלת השורה מדת גאוה הסרוחה המושרשת בלבם, עכ”ל.

אנו רואים בכל הדורות שעברו שהרבנים הצדיקים יצאו נגד כל הרבנים המכשילים המאכילי נבילות, וצריכים לחקור כל הבתי דינים אם הם יודעים ולמדו את כל מעשה השחיטה, ואם לא היו שוחטים ובודקים אי אפשר בכלל לסמוך עליהם [ראה באריכות בספר שמירה טובה י”ל נ”י תרפ”א לערך].

וכן ידוע שעל ידי שוחטים הקלים שהאכילו בשר פיגול, יצאו מן הדת לערך ג’ וחצי  מיליון יהודים רח”ל, כמבואר בשו”ת דברי חיים (יו”ד חלק א’ סי’ ז’)  שאין עבירה כמאכלות אסורות שמטמטם הלב הישראלי, ובעוונותינו הרבים ראינו דעל ידי זה יצאו מן הדת כמה קהילות בארץ לוע”ז שאכלו ונתפטמו בנבילות וטריפות על ידי השובי”ם הקלים, וגברו עליהם דעות זרות עד שנאבדו מן הקהל. (עיי”ש דבריו החוצבים להבות אש) )רבי חיים הלבערשטאם מצאנז זי”ע בעל “דברי חיים )”, כל כוחו של הרשע הגרמני ימ”ש בא על ידי שאכלו מאכלות אסורות שהיו שוחטים קלים ומזה נולד עמלק הגרמני, והיה במדה כנגד מדה מפני שלא השחיזו הסכינים כדבעי השחיז את החרב של הבעל דבר שהוא שר של עמלק ועל ידי זה היה בכוחו לשחוט מיליוני יהודים רח”ל (ספר דרשות הגר”ש שווייצער שליט”א בשם כ”ק הצה”ק מרן רבי אהרן רוקח מבעלזא זי”ע) יום שכמעט כל הרבנים מערב רב,  לכן מובן למה כמעט הכל טרף.

 

בספר דרך הנשר מובא מהצדיק הקדוש רבי נתן אדלער, שעיקר עיכוב ביאת המשיח שאינו בא הוא בגלל השחיטה שמאכילים את עם ישראל בנבילות וטריפות ואם יתקנו זאת יבא תיכף ומיד ממש, ואעתיק מה שכתוב ממקצת מספר “האבי”ב” (ראשי תיבות א’חינו ב’ני י’שראל ב’גולה) כתב, מהנוגע לדעת בדורנו וז”ל: ר’ נתן אדלר ותלמידו ר’ משה סופר מפ”ב (פראנקפוט דמיין) מקובלים בנסתר, ר’ נתן אדלער רצה לפסול השוחטים דפפד”מ, ולהכניע חותם הסטרא אחרא ששורה על שוחטים פסולים בסוד על חרבך תחי’ וגו’ ואלמלא השיג כל רצונו בא משיח, אך הסמ”ם מ”ם העמיד עליו רודפים קצבים והוצרך לברוח מפ”ב. [וזה היה סוד ירידת הבעל שם טוב הקדוש לעלמא הדין ורמז על זה ב”זע”ם” תצעד ארץ, ראשי תיבות ז’ביחה ע’ירובין מ’קוואות]

[ב]) שאלה, האם מותר לאכול משוחטים ומשגיחים ורבנים שהם דרדעים?

תשובה: יש חרם הקדמונים משנת תרע”ד נגד המשכילים והערב רב קליפת עמלק, מתנגדי הזוהר הקדוש, שהחרימו אותם 153 גדולי ישראל, ואסרו ללמוד בספריהם ולשמוע תורה מפיהם ולא מפי כתבם, ומשם יכול כל אחד ללמוד שאם ישנם היום רבנים או אנשים שמתנגדים ללימוד הזוהר, הם גילגולי וממשיכי דרכם של כת הדרדעים הנ”ל.

הדרדעים – דרדרים איננו דבר חדש, החטא הקדמוני של הנחש שהביא מיתה לעולם, כתב המהרח”ו זי”ע  שבגלל שאדם הראשון לא רצה לעסוק בעץ החיים הוא תורת הסוד, נפל בחטא עץ הדעת ונקנסה מיתה לעולם, ונתקלל אדם הראשון ונתקללה חוה ונתקללה האדמה – בקללת אדמה נאמר: (בראשית פרק ג יח) וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. – זה מרמז כאן את כת הדרדעים, וזה היה כל המלחמה נגדם, בחרב ובחנית נגדם, שכל הגלגולים מהם משכילים, והסימן עליהם, שהם מתנגדים ללימוד תורת הנסתר הזוהר הקדוש, לכן צריכים מאוד להיזהר אפילו ברבנים הנראים צדיקים שאם הם מתנגדים ללימוד תורת הסוד, הרי הם בחרם על כת הדרדעים ושחיטתם פסולה ואסור לצרפם למנין. [ראה באריכות בספר החרמות על הדרדעים].

[ג]) בשמ”ח סימן ג’ סעיף ד’ כתב: יש מגדולי הפוסקים שכתבו דאף על גב דלא בעינן שיכון אפילו לחתיכה בעלמא מכל מקום כוונה קצת בעי דקרא ד”וזבחת” הוי ליה כאילו כתיב ועשית כגון שיכוון להפיל, אבל אם לא כוון לשום דבר, רק נכשל ידו בסכין והפילה בכוחו בלא כונה ושחטה פסול, ויש לפסוק כדבריהם, עכ”ל. ובמטה אשר אות א’ כתב, כל זה לעכובא אבל לכתחילה כונה מעלייתא בעינן, עיי”ש.

[ד]) ראה באריכות בחרם הדרדעים ל 153 גדולי הרבנים משנת תרע”ד מה שכתבו על זה.

[ה]) בשמ”ח סימן ה’ במ”ט ס”ק [א], אסור לומר על שום בהמה בין חי’ בין שחוטה, בשר זה לפסח! לפי שנראה שהקדיש מחיים לקרבן פסח, ונמצא אוכל קדשים בחוץ, אלא יאמר בשר זה ליו”ט (שו”ע או”ח סי’ תס”ט).

[ו]) ראה בשמ”ח סימן ו’ סעיף ח’ במ”א סק”ז והלאה, ראה עוד להלן, וכתבתי בזה באריכות בכמה מספרי על הלכות שחיטה וניקור:

שאלה, האם מותר לאכול מהשחיטות ששוחטים במכונה הנקרא פען או בשחיטה תלויה?

תשובה: ראה קול קוראת ותשובות שיצאו לאור על זה, וראה באריכות בספרי דעת תורה השמר לך פען חלק ג’ מספר אבן מקיר תזעק, ותבין.

קול קורא

דא גזירה דאורייתא דגזור רבנן קמאי, ראשונים כמלאכים, גאוני וצדיקי הדור שלפנינו זיע”א

אלול תש”כ

לכבוד הרה”ג שליט”א

באתי לעורר בזה כי היות ואני רב בברוקלין, ובאו לפני ג’ שוחטים וסיפרו לי איך שהולך מעשה השחיטה, ששוחטים שחיטה תלוי’ דהיינו ששמים שרשרת על רגלי הבהמות ותולים אותם וכו’, וכידוע יצאו נגד השחיטה הזאת הגאונים הצדיקים הרידב”ז זצ”ל שהי’ מומחה גדול בשחיטה, ואח”כ עורר ג”כ על השחיטה הזאת הגאון רבי אליעזר סילבער שליט”א, ראש אגודת הרבנים, על כן באתי בזה לעורר את הרבנים שיצאו חוצץ נגד השחיטה הזאת כי שמעתי שמהשחיטה הזאת קונים בשר כל האנשים החרדים יוצאי אונגארין, שניצלו מהשואה, וכפי שסיפר לי השוחט עוברים בשחיטה הזאת על כל החמש הל’ שחיטה, והשוחטים מפני פרנסתם נעשים כעבר ושנה ונעשה להם כהיתר, וממילא מקלו יגיד לו כמבואר בשו”ע יו”ד סי’ י”ז עיי”ש.

עוד סיפר לי איך שהשוחטים בלבלו להרבנים המכשירים שאמרו להם כי הרב סילבער אינו יודע מה שהוא מדבר, והשחיטה הזאת כאן בארצות הברית הרבה יותר טובה מיוראפ, כי לא מפחדים מהבהמות כלל.

אמנם זה אמת שאינם מפחדים מהבהמות, אך אמנם אמת, אינם מפחדים גם שיצטרכו ליתן דו”ח על כל שחיטה ששחטו, ולאחר מאה ועשרים שנה, יבואו כל הבהמות ויטענו למה עשיתם אותי טריפה, וכו’.

אוי לאותה בושה שרבנים שניצלו מיוראפ יתמכרו עבור בצע כסף, וע”ז מובא כבר בספרים הקדושים קדשי קדשים שחיטתן בצפון, שאפילו אלו שהם קדושים שוחטים אותם היצר הרע בצפון (כסף, צפון מזהב יאתה). ואפ”ל יותר קדשי קדשים אלו שיצאו מדייטשלאנד שנהרגו קדושים למליונים על קידוש השם, ואלו נשארו שיוכלו לבנות הכלל ישראל להחזירו לכבתחילה, לא די זה שלא תקנו, אלא שקלקלו, שנותנים ליהודים שניצלו משארית הפליטה ספיקי נבילות וטריפות רח”ל.

וע”כ אני מתחנן אליכם נא ונא לראות לתקן שישחטו כמו ששחטו לפני כמה שנים שחיטה מונחת, ולפלא גדול עלי, הלא אתם חסידי צאנז זצ”ל, וע”כ אתם לא אוכלים מצות מכונה, שחדש אסור מן התורה, ואיך התרתם לשחוט באופן החדש?

אחד הרבנים

הרב ר’ אליעזר סילווער ז”ל

מעורר נגד השחיטה תלוי’

(נדפס בירחון המאור בחודש טבת תשי”ט, שנה עשירית, חוברת ג’ [פט]).

וז”ל בהמאור שם במכתב שכתב מוהר”א זילבער שליט”א להרב הגאון הצדיק מוה”ר חנני’ י”ט ליפא דייטש שליט”א:

הגאון האדיר מוהר”א זילבער שליט”א אב”ד סינסינטי כותב לו בנד”ז: לידי”נ הרב הגאון המוכתר בש”ט, עסקן נפלא להטבת מצב הטהרה במדינה ולכלה הקוצים מן כרמי ישראל, ירא וחרד בכל דרכיו מוה”ר חנני’ יו”ט ליפא דייטש שליט”א, אב”ד דק”ק העלמעץ וכו’…

על השחיטה התלוי’

ו. אודיעו טעמי ונימוקי על פקפוקי נגד שחיטה תלוי’ שהתנהגו ברוב העירות ובתי המטבחים במדינה בשנים האחרונות, ושכבר אסר באיסור גמור הרידב”ז מסלוצק וצפת לפני חמשים שנה כשהי’ פה בדענווער.

וכן אסרתי אני אח”ז בראותי שהנכרי המחזיק הראש של השורים והגסות התלויות מנענע את הרעש בעת השחיטה פעמים רבות, ובפרט כשהבהמה מתאמצת להטות ראשה אל הצד מהפכה בידיו בעת השחיטה ודוחק הראש על הסכין, ונמצא כמו מסייע ממש בשחיטה, וכמו ישראל ונכרי שוחטים יחד, הנכרי מוליך הראש על הסכין, והשוחט מוליך נגדו הסכין על הצואר. מלבד שלפעמים דוחק הוא הנכרי את הראש על הסכין. וכזה ראיתי הרבה פעמים ואסרתי שחיטה תלוי’.

ובס”ד בעירות שהייתי ובבתי המטבחים שהיו תחת פקודתי השחיטה הי’ על הארץ כשמונחת הבהמה וכה נהגו עד לפני שנים כל בתי מטבחים הגדולים בנוי יורק ושיקאגו, בוסטון וכו’, ורק אחרי מות הרבנים זקני הת”ח ונמסרה השחיטה לפיקוח הצעירים תקנו ממוני בתי המטבחים אחד אחד מבלי שאלם את הרבנים הזקנים, ואני על משמרתי אעמודה שספק נבלה יש בכמה מהם.

בברכה הננו שלו,

אליעזר זילבער

בהרה”ג ר’ בונם צמח זצ”ל, הרב לאגה”ק

פה סינסינעטי, ראש נשיאות אגוה”ר דארה”ב

 נ.ב.

ראה בספר חן טוב מהרה”ג השו”ב ר’ אהרן צבי פרידמאן שנדפס בשנת תרל”ה, שמה שהנהיגו שמה חידוש בשחיטה אשר עדיין לא נראה ולא נשמע בכל תפוצות ישראל, שלפענ”ד אסור לשחוט כן והשוחט על זה הדרך מאכיל טריפות לישראל בלתי ספק, וכל אשר יראת ה’ נוגע בלבבו ישמר ויזהר שלא לאכול מבשר זבח הלזה כי פיגול הוא לא ירצה ולא יטמא נפשו בתועבה הלזה. ומעיד על עצמו אף שזה יותר מל”ג שנים שעומד ומשמש בעבודת הקדש בשחיטה, אומר שאי אפשר בשום אופן לשום אומן לשחוט בדרך הזה ושא”א לירא ה’ לעשות הרעה הגדולה הזאת לחטוא ולהחטיא הרבים יעו”ש שמביא ששתים רעות עושים שמה.

א. שנוהגין בנוא יארק בשחיטת בהמות הגסות, שקושרים בחבל שני הרגליים האחוריים, והחבל נקשר להחבל הקבוע בגלגל מלמעלה בבית המטבחיים, וסובבים את הגלגל והחבל עולה עם הגלגל, ומושך את הבהמה בשני רגלי’ עד שאינה יכולה לעמוד על רגלי’ הקדמיים, ונופלת לארץ ומונחת על צדי’, ורגלי’ הקדמיים אינם אסורים כלל, ויכולה לנענע ולפרכס אותם כרצונה, ומשרתי הטבחים תופסים ראשה בחזקה ומעמידים את הראש על שתי קרניו בארץ עד שאינה יכולה לנענע ולפרכס עם הראש והצואר מתוח, ובא השוחט במהירות בבהלה ובפחד גדול לשוחטה יען כי ירא שלא ילקה על ידי הרגליים הקדמיים של הבהמה שאינם אסורים.

בשארי מדינות או עיירות קושרים הד’ רגלים כדי שלא תוכל לפרכס ולנענע גם בהם כן נהגו אבותינו ואבות אבותינו ששחטו על דרך זה אשר הפילו הבהמה על הארץ ומחזיקין בראשה ושוחטין אותה.

ב. מתאונן בדבר שנתחדש שם מאיזה טבחים להעלות בגלגל כל הבהמה עד שתלוי’ ברגלי’ האחוריים באויר וראשה ורגלי’ הקדמיים סמוך לארץ, ומגיעים מלמטה עד נגד הצואר וחותך מלמטה למעלה ומשרתי הטבחים אוחזים השור בשתי קרניו, ובא השוחט ומכניס סכינו מלמטה נגד הצואר וחותך מלמטה למעלה, ומשרתי הטבחים דוחקים את הראש עם הצואר על הסכין, והשוחט שוחט נגדם, והשוחט אין לו מקום לעמוד אלא בצד הבהמה, כי ירא ונבהל מרגלי הבהמה הקדמיים אשר אינם אסורים, שמא תפרכס הבהמה בהם.

וזה ידוע אשר כל דבר התלוי בוודאי מתנענע, כי אינו נסמך על שום דבר, ובפרט שמשרתי הטבחים עוזרים עוד לדחוק הצוואר על הסכין אז בוודאי מתנענע, ואף אם ינענע רק קצת, תהי’ שהיי’ ודרסה.

וזה ראיתי בעיני שכולם הם אשמים באשם תלוי, ואף שתהי’ רק כהרף עין ראוי לחוש כמו שביארנו, וכי יכול לומר כל שוחט שאינו נבהל כשהשור מתחיל לפרכס ברגליו, ואף אם השוחט יבהל רק קצת, כדרך כל הירא לנפשו, ומשרתי הטבחים כאשר מתחיל לפרכס דוחקין עוד יותר והיא דרסה וודאית בלי שום ספק.

מלבד כל זאת הרי אנו אוסרין לשחוט מלמטה למעלה אף באין דוחקין הצוואר על הסכין ובנד”ד דוחקין בחוזק הצוואר על הסכין ואסורה משום דרסה וודאית (ויש לעורר עוד דהוי כשוחטין ישראל ועכו”ם מסייע לו), וראוי לגזור על אותן השוחטים שלא יזידון ולא יעשו עוד התועבה הזאת, וכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה עתיד ליתן את הדין. אל תאמינו לדברי השוחטים באופן זה שאומרים שהיא שחיטה יפה, רעה היא בעיני אלקים ואדם וחוטאים בנפשותם האומרים כן וכו’ וכו’ יעו”ש רח”ל.

העתק תשובה ללאנדאן בדבר השחיטה

מאת זקן ההוראה ופוסק הדור הגדול

מוה”ר אהרן וואלקין זצ”ל

בעמח”ס זקן אהרן (חלק יורה דעה סימן ל”ב)

סימן ל”ב

ב”ה יום ב’ ה’ שבט תר”ץ פינסק

אל ועד הרבנים מכתבכם קבלתי ע”ד החוק החדש אשר מפלגת השמאלים במדינתכם רוצים להציע לפני הממשלה כי עניני שחיטה וכשרות מכל המדינה הגדולה שלכם יומסר רק תחת ידו היחידה של הרב הכולל לקהלות האזרחים (יונייטעד סינאגאגין) וכל האנשים האורתודוכסים באירו”פ רואים בזה מכשול גדול ואבן נגף להירוס בסיס יהדות הרחדית, כי אזרחי מדינתכם השואפים תמיד לחדשות ולהקלות מודרניות מי יודע איזה רבני הכולל יעמידו ברבות הימים אם אפשר יהי’ לסמוך על הרבנים גופא, ע”ז אשיב לכם כי היטבתם לראות וכל חכם הרואה את הנולד יוכל להבין מראש אשר אם הממשלה תסכים חלילה להצעתם להוציא חלק כזה אז לא סכין שחוטה כי אם חרב נותנת בידי האזרחים להרוס יסוד דת קדשינו ולהכרית מאכל מפיות מאות אלפי אנשים באירו”פ שומרי אמונים אשר לא יתגאלו בפת בגם לאכול משחיטת זובחי הזבח אשר יעמדו תחת השגחת רבם, באשר ערבך ערבא צריך ומי יתן ערובה בעד הרב עצמו אשר יהיה ברבות הימים שלא יסלף מני דרך הישרה ולא יטוש תורת אמו המקובל לנו מימי קדם.

ואף כי אין גם מקום צל של חשד על הממשלה עצמה שבזדון וכוונה תרצה להעמיד עלינו מנהיגים שאינם מהוגנים ולהרכיב אלופים לראשינו שאין עטרתם הולמתם, אכן מפני שהממשלה לא נהירין לפניה שבילי פנימיות דת הישראלי, ובכל דברי הבחירות ידי ההדיוטים השמאלים קופצים בראש, ולכן באשמתם יטו לב המלכות ויועציה להכשילנו במנהיגים שאינם מהוגנים.

ההיסטוריא שלנו עשירה במקרים כאלה, והנסיון המר הורינו כי בכל מקום ובכל זמן שמנהיגי ישראל הוקמו ע”י הממשלה ולא מתוך העם עצמו, גרמו לנו חורבן והריסה נוראה, וכל עיקרו של חורבן בית השני בא לנו באשמת כהנים הגדולים שנתמנו מטעם הממשלה כידוע לנו מחז”ל, הכהנים גופייהו היו המסיתים והמדיחים את העם לעשות כל תועבה. הבה נראה עד היכן הגיע מדרגת הזהירות של דורות הראשונים ממשגיח על כשרות שנתמנה, לא מקרב העם, כי אם בכח הממשלה, הן ידוע לנו מאמרם ז”ל כי גזרת השמד והכליה שנגזר על אבותינו בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה לא באה כי אם בשביל שנהנו מסעודתו של אותו רשע אחשורוש, אשר לכאורה יפלא, והלא מעולם לא יכלנו לצייר לאכול מאכלים כשרים ומהודרים יותר מאלו המאכלים שהי’ על הסעודה הזאת, דהא על אותה סעודה יצאה פקודה “לעשות כרצון איש ואיש”, ודרשו חז”ל איש זה מרדכי ואיש זה המן, הכוונה כי המושל לא רצה להעביר את ישראל מדתם, ובידעו כי כל בשר שנתעלם מן העין, וכן יין שתחת ידי אינם יהודים פיגול הוא לא ירצה לישראל, לכן העמיד ממונה ומשגיח מיוחד על המאכלים הכשרים המיוחדים לישראלים, ואת מי הפקיד לממונה ומשיח הראשיי על זה, את מרדכי היהודי, ואותו הפקיד לשר ממונה ומשגיח על הכשרות, ואם כן יש להפליא מה עול מצאו היהודים הכשרים שבאותו דור שפירשו מלאכול, ובמה חטאו היהודים שנהנהו מסעודה זאת העומדת תחת השגחתו של מרדכי ראש הסנהדרין.

אבל לדעתי, החסרון הי’ בשביל שמרדכי לא נבחר מתוך העם למשגיח הכשרות כי אם נתמנה מטעם המושל, ולכן כחכמים הרואים את הנולד ראו הצדיקים שבדור כי בשום אופן אי אפשר לסמוך על משגיח הממונה מטעם המלוכה, לו יהי’ גם ראש הסנהדרין, באשר היום יעמידו למרדכי ומחר יאמרו גם להמן שיעמוד בראש הכשרות, בהיות שידיעה והכרה עצמיית אין להם במסתרי פנימיות דת היהודים, ורק מפי המפלגות העומדות בקרבתן הם חיים, ומי יודע איזה מפלגה יוכשר בעיני הממשלה ברבות הזמנים, ולכן מסרו נפשם ולא נהנו מסעודה זאת, ואותן האנשים שלא חשבו כך ודנו באשר הוא שם, ובראותם כי בעת ההיא עומד בראש מרדכי היהודי, נהנו ואכלו, ראו מה עלתה בידם, המיטו שואה עליהם ועל כל ישראל.

ולכן לדעתי לא רק מצוה, כי אם חוב מוטל על כל אחד אשר עוד לא עומם שביב זיקי יהדותו להשתדל לפני הממשלה הרוממה שלא תתערב בכח השלטון בדברים הנוגעים לדת היהודי, רק תתן חופשה לכל מפלגה לשמור חוקי הדת לפי נטייתם הפנימיית, להסבירם ולהבינם שעניני הדת מהדברים המסורים ללבו של אדם הם ואי אפשר לבוא על זה בעקיפין ובכח השלטון רק המשגיחים על עניני הכשרות וכל עניני הדת צריכין להבחר מתוך האנשים שומרי דת ומשמרת אבות היודעים את מי לקרב ומי לרחק, ובכל פעם שהממשלה התערבה בעניני הדת לא יצא מזה תוצאות טובות.

ידענו היטב ששרי המדינה אך לצדק ישורו וטובת כל עם ועם הם דורשים, ואם נשיא הממשלה יחטא, לאשמת העם הוא אשר יוליכום שולל להטות לב יועצי הממלכה מני דרך הישרה, מובטחני בחסדי הממשלה הנאורה שלכם אשר לא תשים פדות בין מפלגה למפלגה, חוקה אחת ומשפט ישר לגר ולאזרח, לאורתודוכסים ולחפשים, שתשמע לקול בקשתכם לתת לכם חוקים טובים שגם האורתודוכסים יחי’ בהם עפ”י מסורת אבותיהם ודתי תוה”ק ולא תעמיד עליכם מנהיגים כאלו שקשים לישראל כספחת.

והנני דורש בשלום הממשלה הרוממה ובשלום כל ירחי ד’, והנני מברך אתכם בהצלחה כנפש המברככם בברכת

אהרן וואלקין

מנשה הקטן אבדק”ק אונגוואר

ור”מ דישיבת “בית שערים” ברוקלין, נ”י

שאלות ותשובות משנה הלכות ח”ט, יו”ד סימן קנ”א

בנדון השחיטה שמפילין הבהמה ע”י חשמל על הארץ בגובה 38 אינטשעס

י”ז מנ”א התשל”ח בנ”י יצו”א.

מע”כ ידי”נ נחמד ונעים הרה”ג וו”ח נו”נ עוסק בצ”צ מרביץ תורה לרבים כש”ת מוה”ר ברוך אלכסנדר זושא ווינער שליט”א ר”מ דישיבה גדולה דקאראקאס ווענעזועלא.

אחדשכ”ת בידידות.

יקרת מכתבו קבלתי, תוכו רצוף שאלה חמורה, ולא רציתי להחמיץ הענין כי כנראה הוא נוגע לרבים. ומה’ אשאלה מענה לשון שלא אכשל ח”ו בזכות הרבים.

וזה תוכן שאלתו, בנידון השחיטה בקאראקאס בבהמות גסות. וזה מעשהו: מכניסין הבהמה לתוך לול קטן שיש בו מקום בשביל בהמה אחת. כשהבהמה בתוך הלול נוגעים הבהמה מאחורי’ עם חוט חשמל חי ומחזיקים אותו על הבהמה עד שהבהמה רובצת על ד’ רגלי’. כלומר נופלת תחתי’ או על צדה. אח”כ כשהבהמה כבר על הארץ קושרין על אחת מרגלי’ שלשלת של ברזל ומצד השני אותה שלשלת קשורה למעלה. אח”כ מושכין את הבהמה בכח מוטור עלעקטרי מן הלול בשלשלת הנ”ל הקשור על רגלה האחת ונופלת מן הלול למטה על הארץ. הגובה מן הלול לארץ הוא 38 אינטשעס. אבל היות כי הבהמה נמשכת דרך מדרון ונופלת דרך מדרון וההמשך הוא 50 אינטשעס. נמצא שהנפילה הוא מהלול לארץ דרך מדרון של חמשים אינטשעס. אח”כ מגביהין הבהמה למעלה על רגלה זו שהשלשלת קשור בה, עד כדי שכל הבהמה תלוי’ באויר על רגל אחת וראשה תלוי למטה ונכרי אחד אוחז הראש והשוחט שוחטה, ועתה נפשו היפה שאלה ג’ שאלות:

א) אם יש איסור במה שנוגעים הבהמה בחשמל שהרי עושים זאת רק כדי להרביץ הבהמה על קרקע הלול ואולי רובצת רק בכדי להשתמט מזעזוע החשמל, כח החשמל הוא בן 115 וואלט.

ב) אם יש לחוש לחשש נפולה במה שהבהמה נופלת מהלול למטה עד לארץ, וברוב הפעמים היא נופלת על גבה. וציין לדרכת”ש יו”ד סי’ נ”ח ס”ק ח’ בנופלת במדרון.

ג) אם יש חשש איסור בשחיטה תלוי’ באופן הנ”ל.

והגם שאין אני יכול להתפנות כראוי לדבר חמור כזה, אבל כיון שכתב כת”ר שמחכים לתשובתי במהירות האפשרי והדבר נוגע להציל נפשות מישראל מאכילת טריפות או ספק טריפות ח”ו, לכן אשיב בזה בקיצור כפי אשר יורונו מן השמים בלי פלפולים, ואולי אי”ה לכשאפנה אחזור למשנה זו לפלפל ולסלסל בדבר זה.

ואבא על ראשון ראשון. והנלפענ”ד על דין החשמל שנוגעים בבהמה זו והיא נופלת מחמת החשמל על הארץ. לא כתב לי מה יהי’ משפט הבהמה, אם יניחו אותה בלול לאחר שנפלה, התוסיף לקום מעצמה ותלך לה. אז הי’ הענין נראה כעמ”ש מעכ”ת שאולי רק מחמת פחד רובצת תחתי’ ולהשתמט מזעזוע החשמל, אבל אם אינה עומדת מאלי’ אז כבר באנו לספיקות גדולות, שמא החשמל שרף בה המוח או שאר אברים הפנימיים. שהרי הוא פשוט שהחשמל דרכו לשרוף בבעלי חיים וכמה אנשים מתו או נלקו מחשמל, וידוע באופן יחסי החשמל שסובל כח האדם הוא יותר ממה שסובלת הבהמה. וגם הוא פשוט דבאם רק נוגע לרגע כמימרא בחשמל ומיד נוטל, אז אפשר שלא יזיק רק שיזדעזע קצת, אבל אם יחזיק קצת בחשמל ישרפהו וימיתהו, או עכ”פ יעשהו בעל מום. ולכן כל שהחזיק החשמל כ”כ זמן אצל הבהמה עד שהבהמה נפלה לארץ בלי הכרה מחמת עוצם הזעזוע, כה”ג ודאי יש לנו לחוש שמא נתקלקלו אחד מאברי’ הפנימיים או נשרף המח. והגם שאפשר שלא הזיק עדיין שום אבר, אבל אפשר שכבר הזיק או עכ”פ סופו להזיק ולינקב אחד מאברי’, כיון שכבר נשרפה כ”כ סופה לישרף ולמות. ועיין תוס’ חולין מ”ב ע”א ד”ה דרוסת הנץ שכתבו לחלק בין סופו לינקב לדרוסה, דטעמא דדרוסה שהארס שורף וסופה למות ע”ש. וא”כ הכ”נ בחשמל כיון שהוא שורף לא גרע מארס ששורף אף שעדיין לא מתה מ”מ סופה למות.

ולכן לפענ”ד גרע בהמה זו ממסוכנת (חולין ל”ז ע”ב וש”ע יו”ד סי’ י”ז), דקיי”ל שמותר לשוחטה ואם פרכסה לאחר שחיטה מותרת, דהתם מיירי בבהמה מסוכנת שאין חוששין לה שמא נשרפה וכגון שנסתכנה מעצמה או בידי שמים, ולכן שפיר אכתי אזלינן בתר רוב בהמות כשרות וסמכינן ארובא. אבל הכא כיון שנעשה בה מעשה שרפה ע”י החשמל, מאן נימא לן דלא נשרפה, כיון שראינו שע”י מעשה השרפה נפלה לארץ כאבן דומם, ועכ”פ סופה למות משריפה זו, אפילו שעדיין חי’.

ועיין רמב”ם פ”ד מהמ”א ה”ט שכתב וענין הכתוב שהנוטה למות מחמת מכותי’ ואי אפשר לה לחיות מחמת מכה זו אסורה, מכאן אמרו חכמים זה הכלל כל שאין כמוה חי’ טרפה. ובהלכה י”א כתב בהמה שהיא חולה מחמת שתשש כחה ונטתה למות הואיל ולא אירע לה באבר מאיברי’ הממיתים אותה הרי זו מותרת, שלא אמרה תורה אלא כעין טריפת חית היער, שהרי עשה בה מכה הממיתה אותה, ע”ש.

הנה נראה שמחלק החילוק בין שנסתכנה והיא מסוכנת בידי שמים ובין שנסתכנה מחמת מכותי’ שהוא בידי אדם ואי אפשר לה לחיות. וא”כ לא מיבעיא אי נימא דכן היא ההלכה, א”כ פשוט דדידן אסור לשחוט מטעם מסוכנת בידי אדם, שכיון שנפלה כאבן דומם הרי היא עכ”פ בכלל מסוכנת. אלא אפילו נימא דחילוק זה אינו מוכרח בדברי הרמב”ם, שהרי כשמנה י”ח טריפות, וכן בפ”י כשמנה בה”ט שבעים מיני חליים שאוסרים את הבהמה כתב בהי”ב שאין להוסיף על טריפות אלו, והאריכו כבר בזה האחרונים, מ”מ בדידן מטעם אחר יש לאסרו כיון שהחשמל דרכו לשרוף הבהמה, וכבר התחיל בו מכת השריפה עד שנפלה לארץ, אמרינן סופה למות משריפה זו כמו בארס או שכבר נשרף המוח או שאר אברים הפנימיים, ועכ”פ היינו צריכים לבודקה בכל גופה וכבר קיי”ל דאין אנו בקיאים בבדיקות כאלו.

ומה שכתב מעכ”ת דאפשר שהבהמה רובצת תחתי’ רק בכדי להשתמט מזעזוע החשמל. הנה פשוט דזה אינו, שהרי לאחר נפילתה לארץ באים הנכרים ומושכים רגלה וקושרים עלי’ שלשלת של ברזל ומסבכים אותה, ואם לא קבלה מכה מהחשמל עד שאבדה כל חושי’ וכחה נחלש, אז אדרבה היתה מבעטת בהם ומצלת עצמה כשתראה שכלתה עלי’ הרעה. אבל פשוט דהחשמל מהממ מוחה ומאבדת כל כח הרגשתה ואין לה כח והרגש שהמיתו הרגשה עד שנעשית כאבן דומם ע”י החשמל.

והנראה פשוט, דאדם המקבל מכת חשמל כזו עד שנעשה מחוסר הכרה ואבד כל החושים ונפל לארץ כאבן דומם הרי הוא בכלל חולה שיש בו סכנה ויביאוהו לבית חולים ויטפלו בו הרופאים ויתנו חמצן (אקסידזען בלע”ז) ומותר לחלל עליו את השבת. וכבר ראיתי בעונ”ה בעצמי כשהייתי באוישביץ וכן קרה בעונ”ה זה לפני כמה שבועות באחד שעלה לתקן חשמל ואחז בו החשמל ונפל לארץ, ובעו”ה הביאוהו לביה”ח ואחר איזה ימים מת שם. ואמרו שמיד שנפל כבר נשרף בו המוח ולא היו יכולים להצילו. עכ”פ פשוט הוא מאד שאם באדם יחזיקוהו בחשמל עד שיבא למצב בלתי הכרה ובלתי הרגשה אז הוא כבר יותר מחולה מסוכן, וא”כ בבהמה נמי עכ”פ נעשית מסוכנת ע”י זרם החשמל  וכ”ש הוא מאלו שחשבם ביו”ד סי’ ס’.

והנה הגם דבש”ע איפסקא הילכתא דמסוכנת מותרת ואפילו לכתחילה מותר לשחוט כמבואר שם ל”ז, וכמ”ש לעיל, מ”מ שם ל”ז ע”ב ודף מ”ד ע”ב אמר הנביא אהה ה’ אלקים הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה וגו’. ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם, פרש”י כוס כוס שחוט שחוט שלא תמות, לפי שמסוכנת היא, דנבלה ממש ליכא למימר, דא”כ מאי רבותי’.

והנה בש”ע ס”ג שם גדולי החכמים לא היו אוכלים מבהמה שממהרים ושוחטים ודבר זה אין בו איסור אלא כל הרוצה להחמיר על עצמו ה”ז משובח, וכתבו הבה”ט ושמ”ח ותב”ש דבבהמת עכו”ם אין לשחוט מסוכנת, וכן מורין כל ישראל. והוסיף התב”ש סקי”ד דהאידנא דנפיש התולין להקל ומקלו יגיד לו ראוי לכל בעל נפש להזהר אפילו בבהמת ישראל, הובא בדרכ”ת סי’ י”ז אות מ”ד. ומעתה בדידן אפילו לא מיבעיא אם היא בהמת עכו”ם כיון שהיא מסוכנת אפילו היתה מסוכנת דעלמא נמי אין שוחטין ואפילו בבהמת ישראל הי’ ראוי להחמיר. א”כ דא שנית שיש לאסור בזה.

ועוד בו שלישי’ דנלפענ”ד לפמ”ש הריטב”א ז”ל דאף דמקח וממכר בשוי”ט אינו אלא דרבנן גזירה שמא יכתוב (ועיין רש”י ביצה ל”ז וכ”ז), מ”מ היינו דוקא במו”מ שהוא באקראי בעלמא אבל לעשות משא ומתן בקביעות אף בדבר שאינו מלאכה אסור מדאורייתא. ועיין רמב”ן עה”ת פ’ אמור עה”פ יהי’ לכם שבתון, והביא הח”ס ז”ל ומרן הבי”ש א”ח סי’ פ”ט יצא לחדש מינה דאפילו למ”ד אין מבטלין איסור לכתחילה מדרבנן היינו באקראי בעלמא, אבל לבטל איסור בתמידות כולי עלמא מודו דאסור מדאורייתא, ובמקום אחר הבאתי ראי’ לזה מהא דקיי”ל יו”ד סי’ קי”ז דכל איסורין שבתורה אסור לעשות בהן סחורה, דתנן אין עושין סחורה בנבילות וטרפות (משנה שביעית פ”ז), וקיי”ל בנזדמנו לו לצייד נו”ט מותר למכרן, רק בתמידות אסור לעשות עמהם סחורה, והרי החילוק בין בתמידות לאקראי בעלמא.

שוב מצאתי כן מפורש בשו”ת הרשב”א ח”ג סי’ רי”ד שחילק להדיא בין דבר שנתערב בדרך מקרה בעלמא לא החמירו בו, לדבר שדרכן לעשות כן לעולם אסרו ואינו בטל, ע”ש באריכות, והואו דבריו ביתה יוסף יו”ד סי’ קל”ד ע”ש.

ולפ”ז נלפענ”ד לחדש דאפילו למ”ד דמסוכנת מותר לשוחטה לכתחילה היינו דוקא באקראי בעלמא, שקרה שהבהמה היתה מסוכנת התירו לשוחטה אבל בתמידות לעשות הבהמות מסוכנות בכל עת קודם שחיטה, לכ”ע אסור מה”ת לשוחטן.

ולפ”ז נלפענ”ד להוסיף כ”ש מסוכנת דידן שבא ע”י חשמל דאפילו נימא שאם אירע מקרה ובהמה קבלה חשמל ונפלה על הארץ ובאת שאלה לפנינו והיינו מתירין אותה לשוחטה, אבל לעשות כן בתמידות להוממה ולסכנה ע”י חשמל ולהתירה לשוחטה לכתחילה ודאי מדינא אסור לעשות כן כנלפענ”ד.

ורביעי בקודש נלפענ”ד לפ”מ דקיי”ל באכלה חלתית (יו”ד סי’ נ”א ס”ד) וכיוצא בו טריפה, ואם הוא דבר שספק אם נוקב, טריפה מספק. ולדעת הרמב”ם תדבק תוך ג’ ימים. והנה פשוט שהחשמל דרכו לשרוף ושורף בעל חיים וכ”ש המוח והבני מעיים, אלא שמתחלה עדיין לא ניכר השריפה בו, וכשהבהמה נופלת על הארץ הרי כבר פעל החשמל כ”כ עד שכבר החל הנגף והשריפה בה, וכיון דלא ידעינן עד כמה נשרפה הבהמה וכמה פעל החשמל בקלקול האיברים וא”כ עכ”פ בעי בדיקה לדעת הרמב”ם, והגם דלא קיי”ל כרמב”ם בזה כמבואר בש”ע, מ”מ מדידי’ שמעינן לדידן דהיכא דמספקינן אי ניקב אי לא ניקב בעינן עכ”פ ליבדק. ובדידן כיון דלא בקיאין אנו בבדיקה ממילא נאסרה הבהמה, ואפילו אם יאמרו הרופאים שאפשר לבדוק כל הבהמה כולה ולא ימצאו שום חשש נקיבה בכל הבהמה כולה בראש ולא בבני מעים וכיוצא בו באברים המטריפים, מ”מ עכ”פ צריך לבדוק כל בהמה ובהמה, דודאי לא מהני בדיקה זו לשאר בהמות, ולהחזיק כל שאר בהמות שנגע בהן החשמל שהם מרוב בהמות כשרות דלא אזלינן בתר רובא אלא ברובא דאתי ממילא, אבל ברובא דאתי מעלמא לא שייך לומר דאזלינן בתר רובא, ולא שייך לומר דאיתחזק, דא”א להחזיק מבהמה זו לזו. וכמו בנפלו כמה בהמות ממעלה מעשרה צריכה כל בהמה בדיקה ולא סגי אם נבדוק שלשה מהם, הכי נמי.

וכן אם היו כמה בהמות מסוכנות ונשחטו שלשה ופרכסו, לא נאמר דכיון דשלשה פרכסו ודאי כולן כשרות הן. ואפילו בלא פירכוס, דלא מהני פירכוס בהמה זו לאחרת. והכ”נ כן הוא, ולא מהני בדיקה אחת לאחרת.

ועיין ט”ז סוף סימן נ”ז וסימן פ”ד ובמג”א א”ח סי’ תס”ה סק”ה וז”ל מיהו הט”ז כתב שם בשם רש”ל דלא אמרינן כן אלא בתולעים דמיני’ קא רבי (פי’ דבנמצא ג’ תולעים הוי חזקה) אבל בדבר דאתי מעלמא לא, ועכ”פ אפילו נחלק בין הדבקים, מ”מ פשוט דלדידן אינו מועיל כלום בדיקת אחת לשני’, וז”פ.

ומעתה נבא עוד לדין נפולה שדן בה מעכ”ת אי יש לחוש לה, ומתחלה נראה מה שנופלת תחתי’ או על צדה אי הוה בכלל נפולה. וגם מה שסוחבין אותה אח”כ מן הלול לארץ אי הוה בכלל נפולה, וגם אי הוה בכלל נפולה אי הוה בכלל נפלה מעצמה או בכלל הפילוה אחרים, ובטש”ע סי’ נ”ח מצינו חילוק בין נפלה מעצמה או הפילוה אחרים. ואם ידעה שרוצים להפילה בעינן י’ טפחים אבל לא ידעה שרוצים להפילה או אפילו ידעה והפילוה בבת אחת אפילו בפחות מי’ חוששין לה. ובשו”ת בית שלמה יו”ד סי’ מ”ו דייק מלשון הפרישה סי’ נ”ח דכל שנחבטה בע”כ והיינו ע”י אחר אסור אפילו בפחות מי’, ולא חילק בין הפילה בכח או לא.

ובספר תפלה למשה ס”ל לחלק, ע”ש בסי’ נ”ח, ובספר שרידי אש סי’ ד’ האריך לפלפל בדברים, ע”ש, כי אין רצוני לפלפל במה שכבר מבואר. אבל מה שנלפענ”ד סברא ישרה דאפילו למ”ד דפחות מי”ט אין בה משום ריסוק אברים בכל אופן כל שלא הפילוה בחוזק ונימא דבדידן לא מקרי הפילוה בחוזק. מ”מ נראה לפענ”ד דכל הני תנאים לא נאמרו אלא בבהמה שהיא בריאה בכל חושי’, שדרכה לפי טבעה לשמור על עצמה בכל עת. והטביע הקב”ה בכל בעל חי לשמור על חייו. והגם דפחות הוא משמירת האדם על חייו ועיין גמ’ ב”‘ק ב’ ע”ב אדם דאית לי’ מזלא כתיב בי’ כי יגח בהמה דל”ל מזלא כתיב כי יגוף ופרש”י דאית לי’ מזלא שיש לו דעת לשמור את גופו.

ומיהו פשוט דאע”ג דהבהמה אינה יודעת לשמור את גופה, אבל מ”מ יש לה הרגשות טבעיות אשר הם שומרים אותה, וגם שאמרו חי נושא את עצמו, ולכן אפילו הפילוה בלא ידיעתה מפחות מי”ט לא נתרסקו אברי’ שהרי אמרו חי נושא את עצמו. והפלת בעל חי מגובה שאינו יותר מי”ט שיערו בו חכמים שאין בו כדי לרסק איברי’ כיון שהיא בכלל חי נושא את עצמה. אבל בהמה כזו שלפנינו שע”י החשמל אבדה הכרתה והוממה עד כדי שלא מרגישה כלום והרי הוא כבשר מת, כה”ג אפילו מפילין אותה בפחות מי”ט נמי אפשר שיתרסקו איברי’. ועיין שבת צ”ד את החי במטה פטור אף על המטה, אבל בכפות מודה ר”נ. עיין תוס’ שם. וא”כ כ”ש בהמה שנטלה ממנו כל טבעי וחושי החיים והרי היא כאבן דומם שאז הבהמה נופלת בכבדות גדולה ועלולה יותר לריסוק אברים ולשבירת עצמות, כה”ג אפשר כ”ע מודו דיש כאן איסור משום ריסוק איברים אפילו פחות מי”ט.

גם מה שסוחבין אותה מהלול דרך מקום מדרון הנ”ל ונופלת לארץ ע”י הסחיבה, הגם דיש לפלפל בזה לענין נופלת במקום מדרון וכמו שציין כ”ת לדרכ”ת במחלוקת הפוסקים, אבל לפמ”ש שהסברנו לעיל הכ”נ גרע הוא מסתם נפילה, דלאחר שהוממה ע”י החשמל ועוד בה נשמתה וכמעט פרחה סוחבין אותה ממקום זה למקום אחר ברגלה האחת ונופלת ממקום גבוה 50 אינטשעס דרך מדרון אפילו מכל מקום כה”ג ודאי דיש לחוש לריסוק, ואולי אפילו ליציאת נשמה לפעמים שסוחבים בהמה לאחר שהוממה ע”י חשמל שהיא כבר מסוכנת שחיותה חלושה, ובשלמא בהמה בריאה אפילו סוחבים אותה על רגלה סובלת הרבה צער בזה ואפשר שישבור או יצא רגלה ויגרום לריסוק ניבין, אבל מ”מ הרי הבהמה בריאה היא אבל כה”ג שכבר היא מסוכנת אפשר שע”י הסחיבה והעלתה למעלה על רגלה תצא נפשה לגמרי קודם השחיטה, ועכ”פ ע”י המשיכה תפיל ראשה בכח, לפי שאין בכחה להחזיק ראשה, ולפי שכבר הוזקה ע”י החשמל יתקלקל הקרום והמוח. ועכ”פ ודאי דבבהמה מסוכנת כזו יש לחוש יותר.

ומעתה נבא לענין שחיטה תלוי’ שחש לה. הנה כבר דברו בזה הרבה האחרונים ז”ל, אמנם ראה נא בשו”ת אגרות משה לידי”נ הגאון ר’ משה פיינשטיין (שליט”א) יו”ד ח”ב סי’ י”ג שהאריך הרבה בדבר, וכתב דבשחיטה תלוי’ מלמטה למעלה שהבהמה תלוי’ באויר והצואר למעלה והסכין למטה, הביא מחלוקת בזה בין רש”י חולין ט”ז דמתיר כשמוליך ומביא בסכין, והשמ”ח אוסר. ולכן כתב שאין להתיר אלא כשקושר הראש שלא יוכבד ובאם לא יקשרו הראש יש להחמיר ע”ש.

ומיהו בדידן לכאורה האופן האחר שכל הבהמה תלוי’ והבהמה תלוי’ על רגלה והראש תלוי למטה ואין לחוש משום שתכביד, שהרי הוא שוחט מן הצד. אלא שיש לחוש שתפרס עם ראשה קודם שישחוט הסימנים ולזה אם הנכרי מחזיקה אפשר דהי’ סגי לה, והגם שגם בזה יש אוסרים, מ”מ בדידן כיון שהבהמה כבר מהוממת ואין כח בידה לפרכס עם ראשה כה”ג אפשר דליכא למיחש משום פירכוס, וא”כ מהאי טעמא עכ”פ לא הייתי יכול לאסור. וכל זה ראיתי לפלפל בדברי מעכ”ת.

אמנם לעצם דינא, הנה ימחול נא לעיין בספר שרידי אש ח”א שהאריך בדין הימום והביא שם דעת רוב גאוני הדור העבר מאשכנז וליטא והונגאריא וכמעט כולם פה אחד אסרו להמם את הבהמה בחשמל קודם השחיטה ועיין גם קונטרס הרב ששון וגם בשוועדען אסרו כל זה וגם בשוייץ.

עכ”פ לפענ”ד הדבר כבר יצא לאיסורא. ותמהתי שבברזיל שוחטין באופן כזה.

ולפענ”ד יעשה כ”ת כל מה שבידו לבטל מעשה שחיטה זו והשומע ישמע ותבא עליו ברכת טוב, ועכ”פ הירא לדבר ה’ אם ח”ו לא תוכלו לבטל אופן הנ”ל אז תראו לפעול להיראים את דבר ה’ שיתנו להם לשחוט כהוגן ולא יכשלו ח”ו באכילת נבילות וטריפות.

ויתן ה’ חנו בלב מלכים ושרים ובלב יועציו ויוכל לפעול למען קדושת ישראל ויתקבלו דבריו בין אחינו בני ישראל ויזכה להיות ממזכי הרבים מעתה ועד עולם.

ידי”נ דושה”ט וש”ת וכל אש”ל בלב ונפש

מנשה הקטן

[ז]) אנו רואים מכאן שצריך להיות השחיטה מכח של אדם, וראה בשמ”ח סימן ז’ סעיף א’, עיי”ש. וידוע המכשולות הגדולות על השחיטה ב”פען” שהמכונה עוזרת לקרוע הסימנים, וראה באריכות מה שכתבו גדולי ישראל על זה והארכתי בזה בכמה ספרים:

שמחה בונם ליבערמאן

ב”ה, יום א’ לס’ הבדלו מתוך העדה הזאת וגו’ תשמ”ט לפ”ק, פה לונדאן יצ”ו

שפעת שלומים וכט”ס אל כבוד הרה”ג וכו’ וכו’ כש”ת מהו”ר ח”ה פאדווא שליט”א הראב”ד לק”ק כדתיה התא”ק”ה בלונדאן.

אחדשה”ט כראוי למעכ”ה. אף שמסרתי למעכת”ה ע”י הטלפון בשם ג’ אנשים נאמנים מה שכתבו בהעתון מעאט זשורנאל” שאך ורק בהולכה והבאה אחת זהו האופן היחידי השחיטה הכשירה מוגבלת, ושגם בבת אחת יהיה נצרך לחתוך השני וורידים ועוד שני עורקי הדם. ומעכת”ה אמר לי שרוצה בעצמו לראות בעיניו מה שכתוב שם, ואף שמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי בהו אינשי, ובפרט מפי אנשים נאמנים, הייתי שבע רצון בצד מה, שבטח יזהר מעכת”ה שלא יתן אזן קשבת, ואומן לאותן אנשים שמוליכים את מעכת”ה ולכל הצבור שולל, ומרמים אותם בהבטחות שוא ושקר, לכן השתדלתי סמוך לש”ק שימסרו העתון למעכת”ה, שבעיניו יראה ויבין הדברים וחומר המצב ורוע הגזירה, וכיון שכ’ כבר ראה בעיניו להיכן הדברים מגיעים רחמנא ליצלן. כל הצבור מקוים שיחגור עוז לצאת למלחמה השערה להגן על השחיטה הכשירה, כמו שהבטיח מעכת”ה בעצמו שעל זה לא יסכים בשום אופן, וכבר באו הרבנים הגאונים גדולי הפוסקים על החתום:

 הרה”ג רי”י וייס ז”ל, ויבלח”ט הביד”צ דעדה החרדית, וחתומים הרה”ג פריינד, פישר, הורביץ שיחיו לאיט”א, והרה”ג דב”ב הרב לנדוי שליט”א (שהוא מתמחה היטב בשחיטה שהוא נמצא כמה פעמים בשבוע כל היום בביתה טבחים, וידידו הרה”ג ואזנר, שליט”א,

והרה”ג א”י ליכטינשטיין שיחיו שהוא למדן ות”ח מופלג ורב בבית המטבחיים אשר מתמחה היטב בהלכות שחיטה וטריפות ונמצא כל העת בבית המטבחיים.

ואין חכם כבעל הנסיון, והם יודעים היטב המציאות ולפעמים יותר מגדולי הרבנים בפרט שבימינו כמה רבנים אפילו הגדולים וגם יכול להיות ראב”ד ולא מתמחה היטב לידע ולהבין את אשר שלפניו במציאות מעשה השחיטה.

ומי לנו גדול מרב שאמר (בסנהדרין ה’:) שי”ח חדשים גדלתי אצל רועה בהמה לידע איזה מום קבוע ואיזה מום עובר: והלשון גדלתי משמע שהיה ממש שם יום ולילה, ולא סמך עצמו על בקור להיות נכנס ויוצא.

ומה נעני אנן ובלב העברי האריך הרבה ומראה לנו עובדות ומעשיות שהיו שכמה מהגדולים לא הבחינו היטב בהרגשת הסכין, והפלתי מעיד בעצמו שלעת זקנתו אף שהיה לו עוד הרגשה טובה לא סמך על עצמו בבדיקת הסכין, יעו”ש. וכולם הג’ הנ”ל אומרים בפה אחד, ששחיטה כזאת יש בה חשש נבילות וטריפות ח”ו ועוד מדגישים ואומרים שלא תהיה תחת לחץ השלטון. ומפקח שלהם. ובפרט שעכשיו הוסיפו עוד בחומר עונש גדול 400 פונט, ושלשה חדשים מאסר, או בשניהם, וגם שיקחו ממנו הרשיון,

שומו שמים לשמוע דברים כאלו נחקקים בחק לשפוט השוחט כמו איזה פושע בזוי לאוסרו במאסר. עבור מה?

עבור שהוא יר”ש ושומר מצות ה’.

ונוסף לזה שצריך לשחוט כל שני הוורידין, ועוד שני עורקי הדם “יוגעלער וויינס” אשר בדברי עם שו”ב אחד מהיותר זריזים ומומחים בדבר ואומן יד נפלא, והודה לי שאינו יודע כלל איפה הם מונחים, ובמציאותם. ואח”כ שאל להאינספקטור איפה הם והלך ממני בפחי נפש שלא ידע כלל איפה הם מונחים, ואם ישיב אמריו להשליחים שמינה, ונתן הרשאה מליאה להמנהיג של אונייטער סינאגוגעס. וסמך עלייהו שהם יהיה הנציגים שלנו להממשלה. לדבר גם בשם הכדתיה (כך הם טוענים שהכל מה שעושים לא דבר וחצי דבר מבלי הסכמתו המליאה), אני בטוח, שכדרכם יבטיחו לו הבטחות שוא ושקר ודברי בדויים, והתל יהתלו בנו באמת, בדברי הבל אשר גם לתינוק אי אפשר לייצר ולספר מעשיות והבטחות כאלו, וכבר נכווה מעכת”ה ברתחי רותחין. זה כבר יותר מי”ח חדשים שהמנהיג שלהם הבטיח להרה”ג רי”צ ד. שי’ שבעוד ג’ ימים ישנה החוק בהולכה והבאה אחת ואח”כ אמר עוד חמשה ימים. ומה באמת קרה אף שקשה להאמין שבן אדם אפילו במילי דעלמא יתנהג כך, אבל העובדות מדברים בעד עצמם.

כבר אמר החכם מכל אדם מקצה רגלים שותה שולח דברים ביד כסיל, וכחומץ לשינים, וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו, ועוד היום המנהיג וכן נטיעותיו שנטע אצלה מזבח, שמתנועעים לרוח היום, ולפי רוח הממשלה והקהלה שלהם, מחציפים בעזות פנים ומצח, להתפאר שאף לפי החק האחרון הכל בסדר על צד היותר טוב, (ור”ב אמר לאחד בערש”ק הכל עצה”יוט והשובי”ם ישחטו ביותר זריזות וטוב להם,) ויותר טוב לסמוך על משענת קנה רצוץ מלסמוך על דבריהם בפרט שבאמת הם הם הגורמים שהבאישו ריחנו בעיני הממשלה למסור חרב בידם להרגינו, ובנין ילדים סתירה, שא’ מנטיעותיו שדיבר בשם כל הצבור כולו גם בשמו. שהשחיטה בישראל היא אך באופן הנ”ל (כל זה כתוב ונדפס בספר של הממשלה מי היה המדבר ומה שדיבר) ותפסוהו בלשונו בפח, ואין קטיגור נעשה סניגור, וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד בפני הממשלה טעיתי, שכבודם יותר חשוב מכל הצבור ושמירת דיני כשרות וכו’ וכו’, אחרת לפחות היו משתדלים שהממשלה ישמע לקול צעקת החרדים, אשר התנגדו בכל תוקף לכל הסעיפים, ולא להבאיש את ריחם בגאוותם שהם הם שאפשר לסמוך על כזביהם הבדויות. והגזירה נוגע גם לעופות. שזהו ג”כ על אי זהירותם בדבריהם, ואמרו להממשלה שהשחיטה בעופות חותך בבת אחת את כל הוורידים, ומה קרה שהממשלה שלחו אינספקטור לבודקם, ומצאו ששבעים אחוז מהעופות הנשחטות לא נשחטו כהלכה (יש תח”י העתק מהמכתב ומה שענה לו שלא היה יודע בעצמו מה להשיב ודחה אותו שצריך לעיין בדבר היטב) וחורץ מזה לדון עליהם אם הם יראי שמים באמת, וכמה ידיעתם בהלכה ובזהירות וחומר הדברים, מקלם יגיד להם, והעיקר שאנו סומכים על אנשים בלתי אחראים כלל, וכצחוק בעיניהם, רחמנא ליצלן.

וממש הזמן קצר שאומרים שעוד קודם סוכות רוצים להנהיג הגזירה הנראה ח”ו, ואולי היה טוב שיתאחדו כל החרדים, וגם הפעדערעשיון והספרדים, ולדבר בקול אחד קול גדול להשתדל בפני ממשלה שיבטלו ויסירו כליל את רועה הגזירה. וטוב שמעכת”ה ידע שהראב”ד החדש של הפערדעראשיון הוא יר”ש ומתמחה היטב ובקי ורגיל בהלכות שחיטה, ויודע גם להעמיד סכין וכו’ וכו’. ושאלתי וחקרתי בהיותי בירו”ם ושמעי טוב וגם הג’ ר”מ הלברשטאם שליט”א שיבח אותו למאד ואמר לי שהיה לו שימוש גם אצלו. וממש נס שבא עוד כח חזק עבורינו וצריכים לנצל את זה, בעד הגנת השחיטה.

וכאשר שמעתי שכבודו התאונן מה שהרבה אנשים מתערבים בהגנת השחיטה, ושם הרב ש. שליט”א הזכיר לטובה. אני מודה מאה אחוז בהערה שלו, שבאמת החובה היה מוטלת על רבני כדתיה ומנהגיה, ראשית שהם הם הערבים בעד הכשרות, ונוטלים משכורת מהקהל עבור זה, והצבור סומך עלייהו, ומכבדים להם בכיבודים, ובתקותם שהם יציגו את כל הצבור וללחום בעדם.

אבל לדאבונינו כל הצבור היה מאוכזב למאד. ואני בעצמי הייתי ג’ פעמים אצל מעכת”ה ועוררתי אותו שידבר לפני הרבנים לעורר הצבור כולו במצב שצריכין להשתדל הרבה, וגם לעשות יום תפלה לכל הפחות כמבואר בר”מ ז”ל בתעניות פ”ב הל’ ג’, ובמ”מ שם שזה קאי על גזירת השחיטה.

ובמקום לעורר העם. בא המנהיג שלהם בשיטה חדשה לסמוך רק עליו, וכל הרוצה לדבר משתקין אותו, וגם להעתונות הניחו צנזורה, כדי שהעולם לא ידעו האמת, ואף שכל החרדים רצו לאסוף כאחד ולטכס עצה, הניחו פחים ומכשולים בדרכם, לחסום פיהם ודעתם, לבלי ח”ו לגלות החוץ, והדבר עוד היום לפלא גדולה בעיני ואולי גם מעצת השטן, שהרי כל הצבור החרדי יש להם על פי דין הזכות להחמיר על עצמם ולמאן לסמוך על קולות. ואם אינם נביאים בני נביאים המה והם מרגישים היטב מה שלפניהם, אף אם מתחילה הגזירה היתה מעוטפת בלבוש וטלית של תכלת על ראשיהם של המנהיג של קהלתם ואנשי בריתו, שעיקר מגמתם להשתרר על הצבור גם בכח וחוזק הממשלה (כמו שהתחילו עוד בשנת תרפ”ד) ואיש כמוני היה בוחר לישב בגיהנם עם החרדים מלישב בג”ע עמהם ועם המונם.

ואני בעצמי שאלתי ממעכת”ה אם לילך להמינסטער לדבר ולהשתדל ובירך אותי שאצליח.

סוף דבר גם בענין הכלוב אשאל שאלה קטנה ואדון בקרקע איך לפסוק שאלה שאנחנו לא יודעים בדיוק המכונה שישר בעיני השר, ראשית הם אומרים בפירוש שהבהמה צריכה לעמוד על רגליה בקרקע ממש, וזה לא כמו בארה”ב, ושנית, איך יודעים המשענת למתוח הצואר הבהמה מה שיבחר השר, וגם בארה”ב שמעתי בעצמי מפי הרה”ג ווייס ז”ל שקלקלו השחיטה שם. ות”ח גדול ומדקדק שהיה שם בבית המטבחים בקהלה עזב משרתו מפני זה שלא היה שבע רצון מאופן השחיטה, ובמשהו ממש, במכונה אלקטרונית יכולים להחריב עולמות, ולחנק בהמה, או לשבור המפרקת, או לגרום עיקור ע”י מתיחת הצואר כמבואר בפוסקים.

גם שמעתי שבארה”ב שינו השחיטה לשחוט בשכיבה והעמידו כלוב אחר, וזו ראיה גדולה שלא היו שביעי רצון מהמכונה הנ”ל, וכבר הארכתי באריכות בקונטרסי שחיטה בעמידה שבטח מעכת”ה ראה אותו.

ובזה אסיים ואבקש סליחה שאני מתערב במקום גדולים, ובטח יסלח לי והעיקר שהגזירה תבטל, כהבטחת חז”ל גזירה עבידא דבטלה, ואני מוסיף עבידא אם עושים ולא ישנים שנת תרדמה שהשטן ועצלות מפילים תרדימה, וייאוש, או שאר איומים שמביאים מהרסיך ומחריביך בצביעות ושקרים ופחדים שמטילים עלינו בטח ה’ יעזור.

וזכות המצוה הגדולה וזכות הרבים תגן עלינו כיר”א העלוב מצפה לביטול הגזירה.

שמחה בונם ליברמן

שמחה בונם ליבערמאן

ב”ה, יום ג’ לסדר ל”ת כל נבילה גו’ תשמ”ט לפ”ק

אל כבוד רו”מ הרב..

אח”ד מבוא השלום. אף שאוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר, ויותר טובה השתיקה עבורי, אך כדי שלא לדבר מאחורי גביו החלטתי שעת גם לדבר. להגיד לו מה שבלבי. ראשית עלי להודות לו שסו”ס הסכים וגמר בדעתו שא”א לקבוע חק שצריכין לשחוט רק בהולכה והבאה אחת, וגם שהנוסח מהממשלה לא טוב וכל השחיטה בסכנה ח”ו (שהמובן מאגרות אחרונות אפשר להיות רק הולכה אחת או בהבאה) ולפעמים אפילו בכמה מיני עופות א”א לשחוט רק בהולכה והבאה אחת, על זה מגיע לכם תודה, שקשה לאדם לשנות דעתו ולהודות אל האמת, כי מתחילה היה דעתכם, שאפשר לשחוט כן. והחוק אינו מתנגד לדיני השחיטה, וזה קרוב כשנתיים שהשוחטים התאוננו בפני, וגם לקחתי מהם מכתב להרה”ג ר’ י’ ווייס זצ”ל, ואז הבאתי המכתבים כל דעת הגדולי הפוסקים בארץ שיש בה חשש נו”ט.

אך בענין שחיטה בעמידה בהכלוב האמריקאי, שמעתי משמו שאמר להשוחטים בעת שהיו עם הרב הראשי להתאוננן שא”א לשחוט לפי הוראות הממשלה. (ואז עדיין לא היה בדעת הרב הראשי, לכתוב לבקש מהממשלה שישנו דעתם, רק הבטיח להשובי”ם שהוא ישלם הקנס עבורם וכו’) באותו מעמד רו”מ כבודו הגיד להם בשם הג’ האדיר ר”ש אלישיב שליט”א, שלאחר שהסביר לו שבכל ארה”ב משתמשים כולם בכלוב הזה, וכולם אוכלים מבשר זה אז הסכים הרה”ג עם מע”כ. להלכה ולמעשה. שלכתחילה אפשר להשתמש בכלוב זה. אך כאשר אני חוכך מאד אם באמת זה דעתו דעת תורה, וטוב לידע האמת ואם זהו דעתו הלא טוב לפרסם דעתו ברבים.

ולכן בעצתי שיכתוב אליו ונראה מה תשובתו. אך אני רוצה לדעת ולראות אופן שאלתו, מהו שואל, ובכלל לא הבנתי על איזה פען שאל, הלא כ’ בעצמו אמר ששם ישנם ג’ סוגים ואחרים משתמשים רק במלקחיים זאת ולא באחרת. וגם כאן הלא הממשלה רוצה שהבהמה תעמד ברגליה על הקרקע. וטוב שידע המציאות, כי בשני בתי שחיטות גדולות לא משתמשים עוד בכלוב הזה בעמידה, רק לקחו כלוב מצרפת ששם הכל בסדר על צד היותר טוב, והבהמה מונחת בשכיבה. וגם משאר בחינות היא יותר טובה.

וגם בעתון של מוכרי הבשר באנגליה כותבים שהכלוב האמריקאי לא רוצים להשתמש עוד. וגם מטעם צער בעלי חיים היא יותר טובה. ובטח כבודו יודע, שהקהילת מנשסטר שהם הקהילה היורת גדולה אחר לונדאן באנגליה, כתבו להממשלה שהם מתנגדים לכלוב האמריקאי, וגם מחזיקי הדת במנשסטר שיש להם שחיטה, כתבו גם כן להממשלה כנ”ל, והרב ליכטינשטיין שי’ מהפעדערשיון (בע”כ צריך להודות שהוא מומחה בשחיטה ויכול לשאול להגאון רבי מ. הלברשטאם שליט”א מיורו”ם שגם כ’ שמעתי שהיה לו שימוש אצלו, ויגיד לו אודותיו).

הראב”ד ג”כ מתנגד. ומן כדתיה, כמעט כל הרבנים והקהילות שלהם הג’ ר”ה הלפרן, סאטמר, באבוב, עץ חיים, וויזניץ, הרה”ג דונר, הרה”ג שליזענגער שי’ כתבו להממשלה שהם מתנגדים להכלוב האמריקאי, וגם מהספרדים הרה”ג טולידנו דרש בהאסיפה מדוע לא הולכים לצרפת לראות הכלוב שמה. ובכל אירופה משתמשים בכלוב הזה, ובארה”ק לא מניחים להשתמש בכלוב האמריקאי אף בבשר שמביאים מחוץ לאחר. וגם הגאון האדיר הרב ווייס זצ”ל אמר לי שקלקלו כל השחיטה בארה”ב.

ובכלל שאלה גדולה יש לשאול וכי מאמריקה[ז] אנו רוצים ללמוד כשרות, שידוע שהכל תחת יד הקצבים מוכרי הבשר ע”פ הרוב וכמה מעשיות שהיה שם עם חלב וכו’ וכמה מהחרדים לא אוכלים כלל בשר בהמה שם. והמופת היותר גדול שעכשיו שינו שני בתי מטבחיים גדולים לשחוט בשכיבה כדרך התורה המסורה. וגם שמעתי שבקנדה אירע שהשוחט לא היה מוכן לשחיטה והיו צריכין לחכות עליו ובינתיים פתחו הכלוב להוציא הבהמה, ולא יכלה עוד לילך על רגליה. וכל נסיעתו שנסע לארה”ב לראות שמה הכלוב, לאחר שכבר הסכים עם הממשלה על הכלוב הזה, ואדם נוגע ונגוע מנגיעותיו לשנות דעתו, ממה שכבר הסכים, ואולי זה היה רק כסות עינים, ובבחינת עבדין בישין בתר דעבדין מתמלכין בב”ב ששלחו הרומיים להורדוס ואם זיינך עלך ספרך כאן. והי’ צריך לו להניח בתוך הכלוב כמה בהמות לעשר דקות ואולי יותר ואח”כ יניחנה לצאת ויבדוק האם לא אירע לה כלום במתיחת הצוואר במלקחיים, או בכללה עודנה חיה. ולא נחנקה עוד. או שנשבר המפרקת.

ולדעתי בקצת מסירות להמצוה הגדולה של שחיטה והידורה, אפשר לפעול אצל הממשלה שתסכים להכלוב הצרפתי, ואקוה שיחגור חרבו לפעול בה, ויהיה זכות הרבים תלוי בו, ויש קונה עולמו בשעה אחת, אם ישכח כרגע כל החשבונות מפוליטיים, וימסור עצמו לזה, וישכח הרבה עוזרים, ומן השמים יסייעו בידו[ז]. ולפלא גדול בעיני שאחר פגישת השוחטים עמו בעוד שבדעתכם היה עוד רחוק מלכתוב אל הממשלה, (והשוחטים אז יצאו בפחי נפש, ודיברתי עם כל השלשה שובי”ם שהיו שם) אז עלה על הבימה בש”ק[ז] ודרש דרוש לפני הרבים שהכל בסדר גמור, והשוחטים יצאו שביעי רצון,

אשאל שאלה קטנה למה לכ’ לדרוש דברים כאלה בביהכ”נ בש”ק דברים במילתא דעבידי לגלויי דלא משקרי בהו אינשי, ומכש”כ בשבת שאפילו ע”ה אימת שבת עליו. והכל למען להתעות הצבור שלא ידעו מהנעשה, מה מרויח בזה? וגם הוגד לי מאחד מה”בארד אף דעפוטיעס” שכ’ אמר לו בראשונה זה כארבע שנים בערך, שכ’ לא יסכים בשום אופן לכלוב האמרקאי. וטוב לו לידע שהחרדים והיראים יש לו חוש הריח טוב, וגם החופשים הודו אח”כ בעת התחלת ההשכלה שהם ראו הנולד, ורוח טהרה יש בהם להחיש ולהרגיש אם זה באמת בניגוד לרצון תוה”ק ובניגוד להלכה.

ואסיים בעיקר הדברים שלא ישגיח על כלום, וישכח כל הפוליטיקין, וגם את עצמו ישכח לרגע, וימסור עצמו להצלת והגנת השחיטה בהידורה, אז בטח שכרו יהי’ הרבה מאד.

מנאי שמחה בונם ליברמן

וראה בספר שער התוכחה מהרה”ק רבי הלל מקאלאמייע זי”ע

ואעמיד בשער מוכיח

בכלל ו פרט ד וז”ל:

תפקיד המנהיג והחובה המוטלת על המנהיג

במדבר

(סימן כ”ז פסוק י”ז): אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה’ כצאן אשר אין להם רועה. קשה מאחר שכבר אמר יצא לפניהם ויבא לפניהם יוציאם ויביאם, על כרחך שהמנהיג שלהם יהיה לו עין פקיחא עליהם לפקח טובתם, ומה לו עוד לומר ולא תהיה עדת כצאן אשר אין להם רועה.

ואפשר

לומר דהתורה רמזה לנו בזה מוסר גדול.

והוא

דיש מנהיג ישראל, ויש מנהיג ישראל, יש מנהיג שהגם שכל דאגותיו הוא רק לטרוח ולהתעסק בצרכי ציבור ובטובת הכלל של אנשי דורו, ועם כל זה דורו הוא דור יתום יתומים בלא אב.

ויש

מנהיג שטורח לטובת הכלל וגורם בהנהגתו שיש לישראל רועה, רועה נאמן, דהיינו כמאמר חכמינו ז”ל (גיטין סא.) ‘מאתרי’ דר’ יאשיה אתה’, שמלמד להמון מדי שבת בשבתו מצות ה’ וקיום תורתו בכל ענינים, וגם משגיח על גוזלייהו רכיכו איך יהיה מצות “והודעתם לבניך”, שכעת יעשה מגדיים תיישים דהיינו ילדים כאלו אשר מקטפיה ידיע שהמה עלולים לקבל תורה וטהרה, וקטן גדול יהיה, מטריחין עצמם בכל כוחם ללמדם ולנהלם עד שכעת יצא לצורף כלי, ולאותן ששכלן ולבם להשכיל דל ורזה, דאגתם עבורם ללמדם מיהת שלא יהיה ריק ונעור מתורה לגמרי ולהורותם דרכי מוסר ויראה.

סתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה

עיין

משכיל אל דל (ח”א כלל ד’ פרט ב’) כלפי שאמרו חכמינו ז”ל (מגילה לא:) ‘סתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה’. ואמרו חכמינו ז”ל [ב”מ] (ירו’ חגיגה פ”א ה”ז) שרבי שלח לר’ חייא ושאל על נטורי קרתא והביאו לו סנטרא וכו’ ואמר הן הן נטורי קרתא – חרובי קרתא הן, וכבר נתכנסו אומות העולם אצל בלעם וכאבינומס הגרדי בשאלה במה אנו יכולים להזדווג לאומה זו ואמרו להן חזרו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות שלהם אם התינוקות מצפצפים בקולם אי אתם יכולים להם (איכ”ר פתיחתא ב), ותלמוד תורה היא כנגד כולם (פאה פ”א מ”א).

אבל

איזה תלמוד רק עם יראת שמים, שהרי על מה אבדה ארץ רק עבור עזבם את תורתי (ירמי’ ט יא-יב), כפירוש (ר’ יונה) שלא למדו לשמה. ואיתא במדרש (תנחומא תולדות ה) ששאל מין לתנא גדול הכבש שרועה בין שבעים זאבים, אמר לו גדול הרועה השומרן.

המנהיג שאינו מנהיג כראוי עובר על ארור עושה מלאכת ה’ ברמיה

והנה המנהיג שהוא ירא ה’ ורוצה להנהיג בניו של מקום באמונה ובתמים, ודבר זה אי אפשר אלא אם מנהיג ומדריך אותן באופן כזה ובבחינה כזאת שיהיו המה ראוים עבור מעשיהם הטובים שיהיה ה’ משרה שכינתו בתוכם, ומינה שאיכא גדול הרועה השומרן. משום אם אין עושה כן גם אם הוא אוהב לאנשי דורו אהבה עזה אהבה נאמנה ודורש שלומם וטובתם בכל כוחו ובכל יכולתו, עם כל זה שונא הוא להם ובכלל ארור עושה מלאכת ה’ ברמיה (ירמי’ מח י), עבור מה כוחינו מה חכמתינו הלא עיני בשר לנו. הלא לפעמים עושה אדם דבר ונראה בעיניו שהוא הצלחה וטובה גדולה ובמעט זמן נודע לו שנהפוך הוא.

וכן

על דרך זה יש כמה וכמה דברים שאנו צריכים להודות ששוא תשועות אדם, ואם ה’ לא ישמור עיר שוא שקד שומר, ואם הוא ינוח ומי ינוע – ואם הוא ישקיט ומי ירשיע.

ודבר

זה מלתא דמסתבר הוא והדעת נוטה דמה לי אם העלים עין לגמרי מלהוכיח ומלהדריך, או שהוכיח והדריך אבל כדבעי למעבד לא עביד, ומתוך כך גרם שלא הועילו דבריו, וכיון שהנביא אמר (יחזקאל ג יח) דמו מידך אבקש, כמה יש לו לאדם לשום עין פקיחא והשגחה יתירה על איכות וכמות לימוד תורתו וקיום מצות השם בטרם שיאמר תוכחה להסרים למשמעתו. עיין משכיל אל דל (ח”א כלל ה’ פרט ב’).

ואם

בדיני ממונות הקל צותה תורה שיראה הדיין כאילו חרב מונחת לו בין יריכותיו וגהינם פתוחה מתחתיו (יבמות קט:) כדי שמתוך כך יהא לו מורא שמים שלא לעוות הדין, ע”י תוכחה כראוי שעבורה טובה בא לעולם וחרון אף מסתלק מן העולם (תמיד כח.). מעתה אם חס ושלום מכח מעשיו הגרועים יסובב שלא יהיה דברי תוכחתו נשמעים ומתוך כך גורם חלילה להיפוך להביא חרון אף, כמה וכמה מחויב הוא לכבס לבו בבורית ולשפוך שיח לפני ה’ שלא יהיה הוא בכלל שופכי דם נקי, דהיינו שכל טרחותיו ויגיעותיו יהיה להורות לעם ה’  דרכי ה’ המעשה אשר יעשון, ולקיים (שיה”ש א ח) ‘צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים’ כפירוש רש”י שם דהיינו שטורח לסבב שהגדיים בעודן רכים שלא יטנפו צמרן, דהיינו שיהיה להם מלמדים ומורים שהם יראי ה’ שיקוים בהם (משלי כב ו) ‘חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנו’, וגם כשיגדלו בימי שחרותם ובחרותם ישגיח עליהם להזהיר אותם שתהיה יראת ה’ חתולתם, ומרחיק אותם מלימוד חכמות זרות ומלחבק חיק נכריה.

[ולא

ישכח מאזהרה שנאמר ליחזקאל “צופה נתתיך” הלא אותו הצופה גם אם רוצה לעשות מלאכתו באמונה, הלא לאו כל אפין שווין שאם רואה שגדודים רוצים לבוא העיר ורק מגמתם לשלול שלל ולבוז בז, או אם רואה אויב ושונא שבאים מזויינים להרוג או ליהרג, שאז אם רואים שבאים על עסקי נפשות רמיא עליו לתקוע בשופר ולהתריע שידעו כל אנשי העיר ויעמדו על נפשם, ולא ינוח ולא ישקוט עד שיראה כל אנשי עיר המה חלוצים ועומדים חמושים ומזויינים, מה שאין כן הדבר אם באים רק על עסקי ממון וכו’…

להרחיק כמטחוי קשת מספרים חיצונים

לא

אוכל לעצור במילין מלספר לך מעשה שהיה, ומינה תדע כמה צריך להרחיק ויותר ויותר ממטחוי קשת מלהסתכל בספרים החיצונים האלו ולהשגיח מאד על בניו וב”ב בזה.

דהנה

אמרו חכמינו ז”ל (קידושין ל:) ‘בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין’, דהיינו מי שיש בו ידיעה מתורה שבכתב ושבע”פ, ומדרשים אגדות ופירושיהן, ועל ידי כן נתייסד ונשרש מעודו האמת בלבבו, הגם שגם אחר כך אשרי מי שלא חמאן אותן ספרי תיפלות – ספרים החיצונים, אפילו אותן ספרים שמדברים מעיניני חכמות, אי אפשר שלא יעורב בהן מינות ואפיקורסות כידוע לכל מבין ובקי בהן, כי באותו זמן שמבלה זמנו לעיין בהם, באתרי דליעול ירק סרוח ליעול בשרי וכוורי יוכל לעסוק בתורה ה’ שעל ידו קונה לנפשו חיי נצחיי, אבל אפילו הכי אם נפשו אותה לעיין גם בהם לפרקים אין סכנה לו כל כך, עיין (אבן עזרא בשלח) בענין קריעת ים סוף, ועיין (ספר הברית) מה שהאריך לא בתירוצים וראיות שכליות וחקירות, אלא בדברים הנקראים לעין שכן הוא האמת, עיין (אבן עזרא בשלח) בענין המן, ואם הקורא בספריהם בענינים אלה הוא צורב ותורניי הוא מבין בעצמו פתיותם וטפשותם ושקריהם ואיך המה קצרי הראות, אבל אם אדם שלא למד מעולם לא מקרא ולא משנה ולא גמרא ולא מדרש.

אבל

לקרות בספרי אשכנז באופן שלהם למד ורגיל הוא, מעתה אם אותו איש המוניי, אשר הוא עני בדעת דעת תורה, אם בראשית או באמצע ימיו, או אם הוא כבר בן חמשים, נפתה לבו להתחבר אל כת הכופרים ואפיקורסים, ויפתוהו לעסוק בספרים החיצונים אשר מחבריהם היו מהכופרים בכל עיקרי אמונה, וכל תכלית חיבורם הוא רק להתלוצץ וללעוג על כמה ניסים ואותות ומופתים המפוזרים בתורה ובנ”ך בדרך חקירה.

מעתה

כשרואה זאת הלא אפיקורסת חלק משמן חכו ושאני מינות דמשכי, אז דומה בעיניו כאילו ראה עתה כי לו נפתחו השמים וראה עולם חדש וממנו נודע לו שאין להאמין בכל עיקרי ושורשי אמונה, ומה שעשה משה עשה רק לפני אנשים כאלו שהיה קצרי הראות וקטני שכל, ואם כן מעתה הותרה לו הרצועה על כל העבירות שאסרה והזהירה התורה, ובעוונותינו הרבים לא מפי השמועה ולא מפי אומדנא אני כותב דברים אלה, אלא עיני ראו ולא זר, הגם שאם לא ראיתי ידעתי כן מסברא דנפשאי, אבל מעשה רב – ומינה ידע להזהר שלא יהא ממשחית נפשו ומאותן שאמר עליהן שלמה (משלי ה יד) כמעט הייתי בכל רע רחמנא ליצלן.

במשכיל אל דל דף סט בפרט ג’ וז”ל:

ומי

הוא אשר אמת בלבבו שיוכל להכחיש כעת דבר זה, הלא בעוונותינו הרבים כמה וכמה ממנהיגי הדור שלפני איזה שנים היה מוחזקים אצל אנשי דורם מתלמידי חכמים הכשרים. באמת החכמים מחוכמים היראים אשר מעודם לא נעו מדרכי חכמינו ז”ל וכפי מה שראו מאבותיהם נטייה כל דהו, וחתולתם היא יראת ה’ הטהורה מספרי מוסר של צדיקים המפורסמים אצלם היו נחשדים, כי בעניני היראה ומה שנוגע לשמירות גדרי התורה מה שסייגו חכמים הראשונים, הפורץ בהם או המזלזל, הפרט יעיד על הכלל – אבל אז כמעט לבא לפומא לא גלי. ועתה שהגיע העת שחוצפא יסגא ומסוה הבושה חלף והלך לו וכל אחד אומר אני ואפסי ומי אדון לי. עתה נגלה בהתתו, ואוי לדור שעלתה בימיהם כך, כמה חרופים וגדופים וכמה כפירות ואפיקורסת אשר ראוי לקרוע עליהם, ואוי לאזנים שכך שומעים, אשר נאמרו ונשנו בפומבי ובפרהסיא על ה’ ועל תורתו מכמה וכמה מנהיגי הדור אשר כעת נתודע שהמה תלמידי צדוק ובייתוס, ומי הוא זה אשר גם עתה יכחיש ויאמר שיוכל להרכיב דברים אלו עם התורה, ועם כל זה יהיה ירא ה’ – או שהוא משוגע וחסר דעה, או שגם הוא כופר ואפיקורס כאחד מהם.

בכלל ט פרט א וז”ל:

קול ענות אנכי שומע – איך שודדנו

תפקיד האדם לעשות רצון קונו – עלול לשגיאות – אין חבוש מתיר עצמו – היסורים ומקרים רעים לא יועילו לו שייטיב מעשיו

ירמיה

(סימן ל”א פסוק י”ד): כה אמר ה’ קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו. צריך הסבר כפל הלשון נהי בכי תמרורים, מבכה, מאנה להנחם. ועוד מאי טעמא דוקא נשמע הקול ברמה.

עיין

 (משכיל אל דל ח”א כלל ה’ פרט ג’ ד”ה שפוך חמתך) עבור שתכלית חיי אדם בעולם הזה הוא לעשות רצון קונו ולקיים תורתו, ועל ידי כן כעת יזכה נפשו לחזות בנועם ה’ ולהנות מרב טוב הצפון, אבל האדם גבור שמאדמה לוקח, הוא עלול לשגיאות שבגללם הוא עוכר שארו וחומס נפשו, ומרמה השם שהוא ידע יצרינו עין השגחתו עליו, כאב את בן ירצה לשחרו מוסר, אבל כללא הוא (ברכות ה:) ‘אין חבוש מתיר עצמו מבית אסורים’, ואדם קרוב אצל עצמו (יבמות כה:), ואינו רואה נגעיו (נגעים פ”ב מ”ה), ודרך איש ישר בעיניו (משלי כא ב), ועל ידי כן גם היסורים ופגעים ומקרים רעים לא יועילו לו שיטיב מעשיו.

חיוב למנות צדיק חכם בכל מחוז ועיר – לפקח לקרב לב בנים לאביהם שבשמים

משום הכי

ציותה תורה הקדושה (דברים טז יח) שופטים ושוטרים תתן לך, והחיוב מוטל על כל מחוז ומחוז ועל כל עיר ועיר, ועל כל מקום ומקום, למנות עליהם איש צדיק חכם עובד ה’ באמת שתהיה עינו פקוחה על אנשי עירו ומקומו, ולכל המסתופפים בצילו לקרב לב בנים לאביהם שבשמים, והגם שיש אנשים מאנשים שונים בעניני אמונה ויראה ואהבת השם ולשמוע תוכחה ומוסר, ולאו כל אפין שווין שיהיה במדריגות כולך יפה רעיתי, עם כל זה כשיש זמן של משלחת מלאכי רעים והן הן הגבאין המחזירין שהיסורים גורמין להיות אז יכנע לבבם הערל.

על מה ומי הוא המסבב היסורין – מטיבים מעשיהם – לא אלמן ישראל

אם

אז המנהיג האמת במתק שפתיו ובנועם דבריו יאמר דברי תוכחתו כתפוחי זהב במשכיות כסף, לבאר ולהסביר להמון עם על מה זה ועל מה זה הן המה היסורים, ומי הוא המסבב אלה, ומי הוא המשלח, ועל ידי מה יסובב שילכו ויפסקו, אזי בודאי גם אנשים כאלו שבזמן אחר לא הטו אזנם לשמוע דברי מוכיחיהם, אבל כעת לא לבד שישמעו וישמעו אלא גם ישתו בצמא את דבריו אלה ויתרצו לתוכחתו להיות דבריו נכנסים בלבבם, ויגרמו להיותן מתקנים ומטיבים מעשיהם בכל ענינים, וכל זה אם יש מנהיגי אמת, אזי אשרי לדור שהמה שרוים בתוכם, כי ע”י יסובב שלא אלמן ישראל מאלקיו ומתורתו.

אוי לדור שהמה כשה אובד כצאן בלב רועה –
שעל ידי כן יטיבו מעשיהם

אבל

אוי ואבוי ואהה לדור כזה שהמה כשה אובד וכצאן בלא רועה, רועה נאמן, ויתומים בלא אב אשר את בן ירצה, שאז בדור עני כזה איזה תקוה ואיזה אחרית יש לעניי הצאן האלו שילכו דרך נכוחו ולא יבעטו אורחותם, הלא גם אם רעה תבוא עליהם ויענשו, מי ינוד לך ירושלים, ומי יסור לשאול לשלום לך, הלא האמת נעדרת, מי יטריח לבאר להם אלה דברים הדברים כדי שעל ידי כן יטיבו מעשיהם וישובו אל ה’ כנודע ומפורסם.

רחל מבכה על בניה – שגלו בין העכו”ם – מאנה להנחם –  אין להם רועה שעל ידו יטו בו דרכם – שיאמר להם אל ירך לבבכם בטחו בה’ ושובו אליו ויושיע אתכם

עיין

תרגום יונתן ופירוש רש”י שבעיר רמה צוה נבוזרדן את ירמיה שיעזוב את בני הגולה וילך אל גדליה לירושלים, וכשראתה רחל שהיא כנסת ישראל כן, שנוסיף רעה על רעה ושבר על שבר, השמיעה קולה ברמה בדרך נהי בכי תמרורים. מעתה סיפא דקרא מפרש לרישא לבאר לנו מה הוא סיבות של נהי בכי תמרורים שלה, ואמר מבכה על בניה, מפרש (המצודות) שגלו בין העכו”ם, ואחר כך אמר על דבר זה שגלו, נהי שיש לבכות על זה, אבל לא כל כך למאן מלהתנחם, אבל עתה ברמה שנשלח מהם ירמי’ מנהיגם האמת, שהיה להם לאב לטרוח לקיים בהם והודעתם לבניך, מעתה מי יוכיחם, ומי ינהלם, מי ידריכם, מי יבאר להם בגלותם ובעניים ובעת צרתם ודחקם לומר להם בני אל ירך לבבכם ובטחו בה’ ושובו אליו ויושיע אתכם ויטיב לכם ויערב לכם, הלא המה כעת יתומים. מעתה רעתם כפולה ומכופלת נתגרשו מארצם ארץ הקודש לאמור לך עבוד אליהם אחרים בארץ הטמאה ונכריה, ובמצור ובמצוק, שגלו משלותם ועושרם להיותם בדלות ובעוני, ואחרון הכביד וצרות אחרונות משכחות הראשונות, הלא תכלית הנרצה מכל אלה הוא שעל ידי כן ישובו אל ה’ ולהטיב מעשיהם להיותם נקראים בנים למקום, ולעת עתה גם זה חסר להם שלא אדונים לאלו. וזה הוא על בניה כי איננו שאין תקוה לאחריתי שאראה את בני עוד שיהיו הולכים בדרכי התורה והיראה להיותם ראוים ליחסם בשם בניה של רחל.

המנהיגים מסטרא דערב רב – התוכחה שלפעמים משמיעים לא ישא פרי – ציון במר תבכה

ועבור

זה יש לקונן ולהצטער על דורינו דור עני ודל, כי יש כמה וכמה מקומות אשר מפוזרים שם עם ה’ ודורש אין להם להודיעם ולעוררם הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון, ואם גם לפעמים שומעים דבר מוסר ותוכחה ממנהיגיהם, המה שוא והתל, ועקרים מלעשות פרי קודש, עבור שהוא מעורב בסיגים מחשבות פיגול, עושר, וכבוד, ושם. וידוע הוא מה שאמרו חכמינו ז”ל תוכחות דבר ה’ כערך, וכפי מה שיצאו מן הלב כן באופן זה נכנסים אל הלב, ועבור כן כנסת ישראל המכונה ענייה, בראותה צער ועוני בניה היא סוערה לא נוחמה, והוה על הוה כי יש גם כן מקומות הרבה שלא לבד שמנהיגי אמת אין להם להיותם שוחרי טובתם, אלא גם נהפוך הוא, כי המה מסטרא דערב רב המסיתים ומדיחים המון עם ה’, וכל כוונתם ופרי מחשבותם לסבב שלא יזכר שם ישראל עוד, ולהשכיח תורה מישראל חס ושלום, שעליהם ציון במר תבכה ותאמר ציון עזבני ה’ וה’ שכחני (ישעי’ מט יד).

[ח]) בשמלה חדשה (סימן יח א): השוחט בסכין שיש בו פגם, הרי זה נבלה דאורייתא, שהפגם אינו שוחט (לבוש), רק נוקב וקורע. ולכן הבא לשחוט צריך לבדוק הסכין קודם שחיטה, שסתם סכין אינו בחזקת יפה, שהפגימות מצויות בו. ובמטה אשר (סימן יח א): פגם. ואפילו לצורך עכו”ם אין לשחוט בסכין פגום, (גור ארי’ הלוי, רשב”ם, ימין משה), ואף אם אין ידוע שנפגם, יש למנוע מלשחוט בו עד שיבדקנו (דרכי תשובה), פגימה אותיות מגיפה ובגימטריה חמץ, מה חמץ במשהו אף פגימה במשהו, וכתיב (שמות כג יח): ‘לא תשחט על חמץ’ (מהר”ל מפראג).

[ט])

שאלה, האם מותר לאכול מסכין שמגעתה כמגע ראש השיבולת?

תשובה: בשמלה חדשה (סימן יח ה): סכין חדה שהושחזה, והרי אינה חלקה, אלא מגעתה כמגע ראש השיבולת, שהוא מסתבך באצבע, ופגם אין בה – נהגו באשכנז שלא לשחוט בה, מפני שאין אנו בקיאים בדבר. ונראה לי, דמכל מקום כשרה בדיעבד אם שחט בה, ולכתחילה ראוי לזהר בו בכל מקום. ובמטה אשר (סימן יח יג-יד): בדיעבד. גם התבו”ש לא היקל רק באירע כן פעם א’ או ב’ דרך מקרה, אבל היכא דהשו”ב רגיל לשחוט בסכין שאינה חלקה, גם בדיעבד דינו כלכתחלה, וכמ”ש באו”ח תקי”ז: דהיכא דרגיל לעשות כן הוי דיעבד דינו כלכתחלה, וגם התבו”ש מודה בזה. ולכן צריך לדקדק בזה הרבה (דעת תורה, דר”ת). וכתבתי על זה באריכות בספרי שחיטות ובדיקות, עיי”ש.

ראוי ליזהר. קצת הקילו מחמת חסרון הרגשתם, ואמרו לפעמים על הסכין: שאין בה פגימה רק רוי”ך. והבל יפצה פיהם! כי רוי”ך הוא פגימות קטנות קטנות, נרגשות ברוב השגחה, ומי ששחט בסכין שהוא רוי”ך הוא רשע ומאכיל טרפות לישראל! (כרתי ופלתי, תורת זבח). ודבר פשוט אצלי, שבזמן הזה אין בקי בדבר זה, ויבוא להתיר נבילה (פרי תואר). ואותו החוט העולה על הסכין אחרי ההשחזה היטב, הנקרא דרא”ט, ולא הוסר ע”י חלקת המשחזת, הוא בכלל רוי”ך הנ”ל. ועוד גרוע ממנו, הן שעומד על קו החוד ביושר, הן מהצד שקורין איברליי”ג ואסור לשחוט בו מדינא (מנחת יוסף).

והנה בדורות הקודמים, לפי מהות המתכות של סכיני שחיטה שלהם שהיו מלוטשים בכשיל וכילפות, הי’ קשה מאוד להעמיד סכין של שחיטה שיהי’ חד וחלק היטב שניהם גם יחד, יש מהגדולים שבחרו בסכין חד דוקא אף שלא הי’ חלק כ”כ, רק שלא יהי’ בו חשש פגימה, ורצו להנצל מחשש דרסה בסכין שאינו חד, ויש שבחרו דוקא סכין חלק היטב מחשש שמא יש בו הרגשת צפורן כל שהיא, ואין מי שיבחין היטב, וזה הי’ מנהג ירושלים תוב”ב כמ”ש במנח”י סי’ כ”ד סק”ב, ובדר”ת סי’ זה ס”ק מ’ האריך בזה. ועתה הרחיב ה’ לנו, והמתכות שעושין מהן סכין של שחיטה שלנו, הם ממבחר הברזל שקורין שטאה”ל, והמין היותר מובחר הוא ענגלי”ש שטאה”ל, והם מהותכים, וחזקים אף שהם דקים, ומקבלים השחזה דקה בתכלית הדקות, ויוכל להיות חלק מאוד אף שהוא חד, עיין דר”ת הנ”ל.

ודע אחי! שהכל תלוי באבן המשחזת, לכן חוב גמור לבחון היטב עם כח אבנים כוחו, איזה אופן יוכשר לו כפי משקל ידו ותכונתו, כי לא כל האצבעות שוות, ואז יצא מתחת ידו סכין מתוקן הדק היטב.

[י]) שאלה, מי זה ירא שמים שאפשר לסמוך עליו?

תשובה: תדע ידידי נ”י, כי בדורינו אנו יש להתאמץ ביותר ויותר בענין חלקת הסכין, ואבאר שיחתי, הא ודאי כו”ע מודו שבטלה טעם יראת חטא וכל שהדורות מתרחקין ירא חטא מתדלדלין וכבר עומדין אנו עיקבתא דמשיחא שעליה העידו חז”ל (סוף סוטה) דיראי חטא ימאסו, ועכשיו אם בדורות הראשונים היה עיקר הקלקול אצל הסכין כמו שביאר מהר”ש אבוהב זצ”ל בס’ הזכרונות שלו, וכן כתוב בדע”ת סי’ ח”י אע”ג שהיו מעוטפין ביראת שמים מה נעני אנן אבתרייהו.

ובואו חשבון – בענין השחיטה בסכין פגימה, לבד מהמכשול הגדול לתעב נפשות ישראל בזבחי פיגול עוד יש בו משום צער בעלי חיים כמבואר בחינוך ושאר פוסקים וגם מה שמרחיק ניצוצין הנטמנין בהני בעלי חיים לבא לתיקונם (עיין מחז”ב סי’ ח”י), ואם כן בימי קדם היה לפני השוחט הני ג’ צדדין וכאשר בא להרים סכינו היה לבו מלא אימת בוראו פן ואולי יפגע בג’ עיקרין במחתא חדא.

אבל בימינו שירדנו פלאים וגם במצות צער בעלי חיים, ותיקון נפשות נתקרר ההרגש היה מן הצורך לכפול ולשלש כל הדברים שהזהירו חז”ל בימים קדמונים, בימינו אלה כיון שבכל ג’ האיסורים נחלשו הדורות.

א) ברוב קהלות ממנין תלמידי חכמים וירא שמים להשגיח על בדיקת סכין והריאה שיהא נעשה על דרך הכשר, (פרי תבואה סי’ ל”ט סעי’ קכ”ט) וגם בירושלים ובקושט”א נוהגין כן מתקנות מהרי”ט ז”ל, (שו”ת קול אליהו ח”א יור”ד סי’ א’ דף כ”ג). וכן באיזמיר ואגפיה (רו”ח סי’ א’ אות ד’).

א*) עמידת אב ובנו לא מהני (ספר הילולא דרבי להגה”צ מניזונוב זצ”ל שליקט תשובות כמעט כל גדולי הזמן).

ב) ובהרבה מקומות מדקדקין שיהיה השוחט מושגח משוחט אחר בבדיקת הסכין, סימנים והריאה ומוזהרין באזהרה חמורה בזה מפי מנהיג. העיר וחכמיה (יד אפרים קונטרס יפה לבדיקה ו’).

והגאון מהר”ש קלוגער זצ”ל גם כן מזהיר שימנו הקהלה רואה נאמן תלמיד חכם מופלג וירא אלקים להיות גודר גדר ועומד בפרץ ויראה שיהא הכל על נכון. ואם לא ימצאו איש תלמיד חכם שיהא ראוי לזה יקבלו איזה שו”ב מפורסם ביראה שיהא לנאמן רואה. וזהו יותר טוב. כי הוא מבין ביותר כדת מה לעשות ותשלומי זה הרואה יהיה דוקא מן הקהלה לבל יהא עליו מורא בשר ודם, (תורת זבח אות א’).

ג) במקומות שאין נוהגין לחק ולא יעבור שיהיו שנים שוחטים ואחד משגיח על חבירו על כל הנעשה, עוברין בשאט נפש על פסק גאוני ותקיפי קדמאי שהתקינו כן. ובעונותינו הרבים לא אכשור דרא. ואיני רואה שום צד סמך להקל לאכול מהשחיטה אם לא היה על כל פנים איש ירא אלקים הבקי היטב באומנות ומלאכת שחיטה, ובדיקת סכין והריאה אשר יעמוד שם להשגיח בכל זמן השחיטה והבדיקה, ומבלעדו בל ישחט או יבדק אף בהמה אחד כלל וכלל. ואותו המשגיח לא יהיה לו שום עבודה אחרת רק לעמוד ולפקח, ויקבל שכרו מאת הרב המפקח, וכל מה שרואה אליו יביא. (בספר בשר צדק סי’ ח”י אות ו’ האריך מאד בבקיאות נפלאה בזה ותוכן דבריו, דלדעת כל הפוסקים אשר אנו נמשכין אחריהן חובה גמורה להקפיד שיהיו שנים בודקין הסכין וגם הריאה, ובקצת מקומות היו נוהגין כן גם בעופות, ובעונותינו הרבים נשתנה הדור לגריעותא אלף מעלות, ומה שהיו מקפידין עליה בימים ההם שהיה קצת שנים כתיקונם. קהלות הקודש על מכונם. הרבנים במעמדם ואימת הרבנים על אנשי קהלתו בכלל ועל הטבחים בפרט. על אחת כמה וכמה שבימינו אלה אי אפשר לזוז זיז כל שהיא ממנו רק בהוספת אומץ להחמיר ולא להקל וכדברי החת”ס ביור”ד. וח”ו לסמוך על סתם תלמיד חכם וירא אלוקים. כי המעיין בספרי הפוסקים שהבאתי יראה שהקפידו שיהיו שנים שוחטים, פירש דבלאו הכי לא ידעו מימינו לשמאלו, ופשיטא שלא יוכל לחדור למחשבת השוחטים וטבחים ולהבין ערמומותם, וכמו שכבר צעקו ככרוכיא בעל בית אפרים, והפליתי ואחרון חביב מוהר”ר הלל מקאלאמייע זצ”ל על הרבנים הנותנים הכשרים ואין יודעין בין ימינם לשמאלם מה זה סכין שלימה בלי פגימה ואכמ”ל.

ועל כן ההכרח שיהיה דוקא הבקי היטב בכל מלאכת ואומנות השחיטה, (ועי’ שו”ת בית דוד להגאב”ד סטאניסלאב, כי הרבה רבנים ודיינים לא בקיאים בסכיני דשחיטה ולא ידעו ולא יבינו בבדיקת הריאה, עיי”ש).

ד) אלו הם הפוסקים גאוני ותקיפי קדמאי רבותינו האחרונים שמהם יוצא דצריך השגחה על ידי שוחט הבקי בכל מלאכת ואומנות השחיטה, וגם ירא אלוקים בעת שחיטת בהמות, הן על הסכין והן על הריאה, בלי שום דיחוי שבעולם:

  1. 1. שו”ת חת”ס יור”ד סי’ י”ג, ודעתו נוטה דגם בדקות יש צורך לזה.
  2. הגאון הצדיק מהר”מ בנעט אבדק”ק ניקלשבורג יע”א. והנהיג גם בדקות, מובא בשו”ת חת”ס שם.
  3. הגאון הצדיק בעל הפלא”ה זצ”ל. ותיקן כן בעיר ואם בישראל אפילו בשחיטת עופות, וכל שכן בהמות בין גסה ודקה. מובא בשו”ת חת”ס זצ”ל שם.
  4. בשו”ת דברי חיים (ח”א יור”ד סי’ י”ב) למרן הגה”ק מצאנז זצ”ל, והעיד שכן המנהג כמעט כל תפוצות ישראל הגם שהשוחטים מומחים ויראי השם, ויותר החמירו שאם אחד טרוד ילך אחד מהבית דין עמו לשחיטה.
  5. במעשה רב מנהגי הגר”א צ’, שדעת הגאון החסיד גר”א זצ”ל לאכול מאכלי חלב בשבת מלאכול מבהמה הנשחטה בלי משגיח עומד על גביו.
  6. הגאון הגדול מוהר”ר אפרים זלמן מרגליות זצ”ל בעל בית אפרים, ומטא אשר, בספרו יד אפרים (בקונטרס יפה לבדיקה אות ו’), וכתב בתוך הדברים שכבר נמצא כמה פעמים שעל ידי זה נמלטו ממכשול, ובפרט שעל הרוב אין שניהם שווין בחכמה ובאומנות ואיש את רעהו יעזורו והוא נכון מאד.
  7. הגאון מהר”ר שלמה קלוגער זצ”ל. בשו”ת טוטו”ד מהד”ק סי’ קי”א – וכתב בסי’ קט”ו שבמהדו”ת דאפילו בעיר שיש בה רק עשרה בעלי בתים הוי בזמנינו ב’ שוחטים, כי לפי פירצת הדור ראוי להיות כן.

ובתורת זבח א’ כתב בשמו דתשלומי המשגיח יהיה מן הקהלה ולא מבעה”ב לבל יהא עליו מורא בשר ודם, ומובא בדר”ת סי’ א’ ס”ק ע”ד.

  1. שו”ת הרי בשמים, מהדו”ת סי’ קצ”ח, וכתב דיש חששות הרבה אם השני שוחטים הן אב ובנו. ושכבר הורה זקן מהרש”ק דלא ישחטו אב ובנו בעיר אחת.
  2. בפמ”ג בשפתי דעת (סי’ ח”י ס”ק כ”ט). וכתב דבעוה”ר רבו המתפרצים ביותר ודאי טוב היה להחזיר הדבר ליושנה שלא ישחוט השוחט עד שיראה סכינו לחכם בעיר, גם שיהיו שנים אצל השחיטה כי טובים השנים מהאחד.
  3. שו”ת קול אליהו ח”א יור”ד סי’ א’ דף כ”ג. ומעיד שכן המנהג בירושלים ובקושטא גם כן.
  4. ברוח חיים (סי’ ח’ אות ד’), שכן המנהג באיזמיר ואגפיה.
  5. בפרי תבואה (סי’ ל”ט ס”ק קכ”ט), וכתב דברוב קהלות ממנין תלמיד חכם וירא שמים להשגיח על בדיקת הסכין והריאה שיהא נעשה על צד ההכשר.
  6. בתבואת שור (סי’ ח”י), כתב דהחרדים על דבר ד’ ממנין ב’ שוחטים דוקא.
  7. בשו”ת מהר”ם שי”ק (יור”ד סי’ ה’). אחר שהעתיק דברי תבואת שור, פמ”ג וחת”ס, הנ”ל, סיים דמי שיש לו כח והממשלה לאשר ולהקים מוסדי התורה (כמו תקנה הלזו) הוא מושבע ועומד. ואפילו צדיק גמור ואינו מאשר ומקיים התורה ביד המבטלים עובר בקרא ד”ארור אשר לא יקום”, וכו’, ואי עברו וביטלו לא מהני וכו’, וסיים בזה”ל: ואם כן תקנת ב’ שוחטים לבדיקת הסכין שכבר כתבו הפוסקים דלא אכשור דרא, וכן כל זמן שיש לחוש גם בדיקת הריאה ואיכא סייג שתהא הבדיקה דוקא על ידי ב’ שוחטים, אז אפילו גדול אינו יכול לבטל, עכ”ל.
  8. הגאון מהרש”ם זצ”ל (בדע”ת סי’ ח”י אות ל”ח), וסיים בזה”ל: והעיד לפני רב אחד שראה קלף ישן ועליו חתומים מאה רבנים ובראשם הב”י ז”ל שתקנו שיבדקו תמיד שני שו”ב את הסכין וגם הריאה, ופורץ גדר ישכנו נחש. עכ”ל.
  9. בשו”ת דברי מלכיאל (ח”ה סי’ רס”ה), וכתב דכתבו הפוסקים שטוב לתקן בכל מקום שיהיה עוד שו”ב בשעת שחיטה ובדיקה. וכל מי שיש בו יראת חטא אינו אוכל ממה שנשחט בלי עומד על גביו. ולדעתי השו”ב שרוצה לשחוט לבדו צריך בדיקה ביראת שמים וכו’, עכ”ל.
  10. הגה”ק בעל התניא (מליובאוויטש) זצ”ל בשו”ע שלו (סי’ ח”י קו”א סק”ט), שצריך לדקדק עכשיו מאד שיהיו השו”ב הממונים זהירים וזריזים וידועים ביראת ד’ יותר מהשו”ב שהי’ בזמן התלמיד, או שיהיה איש ירא שמים ביותר ממונה עליהם לבדוק סכינים לפני השחיטה, אבל אם אינם זהירין וזריזין ויראת ד’ על פניהם אין להאמינם על בדיקת הסכין יותר מבימי חכמי התלמוד שלא היו רשאין לשחוט אלא אף החכם בודק הסכין עכ”ל, והעיר בספר אור שמים (יור”ד סי’ כ”א) דעל פי דברי הגר”ז יוצא לחלוטין ולעיכובא להצריך משגיח דלא די שאין אתנו יודע עד מה להעריך מעלת השוחטים שבזמן הש”ס כדי למצוא טובים מהם ואם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים, אלא אף גם זאת שאין ספק כי בעוה”ר ירדנו פלאים וגם בעסק השחיטה ומצבה לא שפרנו רק להיפוך ירד ירדנו עד ירכתי בור ודי במה שהעיד לן השל”ה על השוחטים שבימיו (בשער האותיות אות ק’), כי רבים מהמומחים רחקו לבם מיראת חטא. ועיין עוד במהרי”ל שהיה עוד לפני השל”ה (בשו”ת מהרי”ל סי’ ס”ז), שכתב בענין השחיטה וז”ל: דעתה בדור יתום הלזה שאין בו יודע בין ימינו לשמאל וצפרניהם של ראשונים ושיחתן עדיפא מכריסן ותורתן של אחרונים כלום יש בדור הזה וכו’, ועיי”ע במה שכתב הפמ”ג בשפתי דעת סי’ ח”י ס”ק כ”ט דרבו המתפרצים בשחיטה. וכן תמצא הרבה, וע”כ לדעת הגר”ז אין שום מבוא להקל בזמן הזה בלי השגחה מעולה, עכ”ל.
  11. בספר בית אברהם (סי’ ח”י בשפ”ז ס”ק ל”ג). וכתב דעתה צריך החכם להיות גם כן אצל מיעוך הסירכות כי בזמן הזה רבו המתפרצים גם בזה. ע”ש.
  12. בספר שו”ת מראה יחזקאל (החדש) סימן מ”ג העלה ה’ תקנות שתיקן בעירו גלינא יע”א ותקנה ראשונה דטרם התחלת השחיטה חובה על השו”ב להראות סכינו לשו”ב חבירו ומבלעדי זאת אסור לו לשחוט גסות, דקות, או עופות, ובאות ב’ שם דאסור לבדוק הריאה או המסס בלי חבירו שיעמוד על גביו, ובאות ד’ שם דכל ריעותא הנעשה בעת השחיטה חובה על השובי”ם לשאול להבד”צ ואסור להשובי”ם להורות בעצמם, עיי”ש.
  13. בשו”ת בית דוד להגאב”ד סטאניסלאב. וכתב דהשני צריך שיהיה לו הסכמות כי הוא בקי בענינים אלו, כי מחמת שיש הרבה רבנים או דיינים דלא בקיאי בסכיני דשחיטה ולא יבינו בבדיקת הריאה ולא מהני עמידתן בזה.
  14. בספר הילולא דרבי להגה”צ אבדק”ק ניזנוב בעהמ”ח הדרת ישראל, קיבץ תשובות מכמעט כל גדולי זמנו בחובת בדיקה על ידי שנים דוקא, ושלא יהיה הבדיקה על ידי אב ובנו ע”ש.

[יא]) בענין השגחה בשחיטת העופות – מצינו גם בשחיטת העופות שהידרו גאוני עולם להצריך שנים לבדוק הסכין לפני השחיטה ולאחריה.

א) בשו”ת חת”ס יור”ד י”ג העיד שתיקן בעל הפלא”ה ז”ל בק”ק פפד”מ דאפי’ שום עוף לא ישחטו בלי שנים בודקין הסכין לפני שחיטה.

ב) ומרן החת”ס זצ”ל העיד שבק”ק פרעשבורג מחמירין בשחיטת הכפרות שבין ר”ה ליוה”כ, וקצת פוסקים העירו על דבריו דמשמע שאז החמירו מטעם שמרבים העם להביא והשעה מכריח לזה, ודקדקו מזה דבמקומות שנתפשט לשחוט הרבה בזה אחר זה ודאי צריכין להעמיד שנים גם לעופות, לדעת מרן זצ”ל. (עי’ בסמוך).

ג) מרן החת”ס זצ”ל כתב עוד שם, דעל כל פנים גם בעופות במקומו שלא תיקנו להעמיד שנים מכל מקום רגילין הבי”ד של ג’ לבא פתאום לבית המטבחיים ולבדוק סכיניהם ולחטט אחרי כל מעשיהם באופן שבכל עת יהיו בגדיהם לבנים, ובכל זאת בכל ער”ח מחויבים להראות סכיניהם לחכם. ע”כ.

ופוק חזי באותה תשובה גופא כמה אישר כחו וחילו להגה”צ מהר”מ בנעט זצ”ל על שהנהיג בעירו להחמיר בענין זה יותר ממה שלפניו והוסיף על זה דאם כבר נתפשט כמה שנים הוי ליה כפשט איסורו בכל ישראל ושום בי”ד אינו יכול לבטלו. עיי”ש.

ג*) בשו”ת דברי חיים (יור”ד סימן י”ב), לשונו סתום וחתום ואפשר לפרשו גם על שחיטת עופות שכתב דכן המנהג כמעט בכל תפוצות ישראל ששני שוחטים אין שוחט אחד בלתי חבירו שרואה סכינו עיי”ש.

ד) גם מדברי הכו”פ סימן ח”י אות טו”ב יוצא כן במקומות ששוחטין הרבה העתקתי הדברים לקמן אות כ”ח.

ד*) מדברי הגאון בעל בית אפרים זצ”ל (בקונטרס יפה לבדיקה אות ו’), יוצא כי גם בעופות במקום שהשחיטה מרובה ודחופה כמו שנתפשט בזמן האחרון מן הצורך לתקן שיהיו דוקא שנים להנצל מכל מכשול (בשר צדק סימן ח”י ענף ז’).

ה) בשו”ת עומק הדעת (סימן כ’), כי לפי מה שנראה עוד בדברי הקדמונים כי הרגשת הסכין הוא מלאכה היותר קשה בשחיטה וכבר אירע אצל היותר גדולים וטובים שלא הרגישו בפגימה דקה מאד ומה נעני אנן בתרייהו, ועל כן הרוצה לצאת דין שמים בכל וכל יהדר אחר שחיטת שנים דוקא גם בעופות, ע”כ.

ו) בשל”ה שער האותיות אות ק’ התאונן מאד מאד על מצב השחיטה הרעועה ודעתו שם מאד בהחזרת מנהג הישן שבודקין הסכין לפני שחיטת השוחט וכתב וז”ל: ולא לחנם הי’ המנהג של חכמי התלמוד לבדוק הסכין דוקא הם בעצמם ובכבודם ולא להאמין לשום טבח אף שהוא ירא שמים כי הרבה צריך ישוב הדעת וירא שמים לבדיקת הסכין וכו’ וסיים שם דכאשר בא לירושלים עיה”ק וראה הנהגת בדיקת הסכין באימה יתירה ובהראותו לחכמי העיר וכן בכל מלכות א”י שמח לבו, ובדבריו שם ניכר שכן נהגו שם בין בבהמות ובין בעופות, וכן העידו זקני ירושלים שהמנהג שם מעולם במקום ששוחטין הרבה עופות ששנים בודקין הסכין.

ז) בפמ”ג שפ”ד ס”ק כ”ט שכתב דרבו המתפרצים וטוב להחזיר הדבר ליושנה שיהיו שנים אצל השחיטה ושיראה החכם את הסכין וכו’ ע”ש, ומיירי בכל מיני שחיטות דבהמות ודעופות.

ח) בשמ”ח (סימן ח”י סעיף כ’), דבמקומות החרדים לדבר ד’ ממנים שנים על השחיטה, וטובים השנים מן האחד. ומיירי גם בעופות דדבריו סובבין על תקנת חז”ל (חולין ח”י) דמיירי גם בעופות.

ט) על פי דברי הרא”ש, וטור ושו”ע סימן ח”י סעיף טו”ב צריכין שנים לבדוק גם בעופות בזמן הזה, כי על פי דינא דגמרא (חולין ח”י) טבח צריך להראות סכינו לחכם, והטעם שנתבטל מבואר ברא”ש וטושו”ע שם דממנין אנשים חכמים וידועים בזמן הזה הזהירים – וזריזין ולהם מחלו חכמים כבודם, נמצא דהתקנה לא נתבטלה רק במקום שהשוחטים זהירים וזריזין, ופירושו של זהירין וזריזין כבר ביאר בשל”ה (שער האותיות אות ז’) דהיינו שמקדים עצמו בגדרים וסייגים ושמירה יתירה שלא לבא לידי שום איסור חמור או קל. וגם בשעת מעשה נזהר מאד שלא לעבור על שום דבר ועיין מסלת ישרים מפרק ב’ עד פרק י’. גדרי זהירות וזריזות ואם כן בהיות שבעוה”ר נתמעטו הדורות ונחלשו הלבבות ונצמצם כח היראה עד למאד, מאן מפייס מי גדול ממי, ופוק חזי מ”ש רש”י ז”ל עה”כ וידועים לשבטיכם דאמר משרע”ה אם בא לפני אחד מעוטף בטליתו איני יודע מי הוא ומאיזה שבט הוא ואם הגון הוא וכו’, התבוננו עד היכן הדברים מגיעין כי משרע”ה מבחר מין האנושי אדון הנביאים לא האמין בעצמו להעיד על יראת זולתו. ומה נעני אנן אבתרי’, והזמן גרמא להחזיר עטרה ליושנה ולהעמיד משגיח ירא שמים מרבים הבקי במלאכת השחיטה לבדוק הסכין ולעמוד אצל השחיטה גם בעופות (זובחי הזבח סימן ח”י).

י) הרמב”ם בה’ שחיטה (פ”א ה’ כ”ו) מורה כדינא דגמרא דטבח צריך להראות סכינו לחכם לפני השחיטה ובאם לאו מנדין אותו, ומסתימת לשונו נ’ שאינו מחלק בין זמן התלמוד לזמנינו כמו שחילק הטור בשם הרא”ש, וכן נראה דעת הראב”ד מובא במ”מ שם שכתב הטעם דהצריכו חז”ל חכם לבדיקה ולא הצריכו כן בשאר מצות כתפלין וציצית מפני שצריך לפנות המחשבה היטב בשעת הבדיקה כדי שירגיש בפגימה, שאנו רואין שפעמים יבדוק האדם הסכין ולא ימצאנה פגומה ויחזור אח”כ ויבדוק וימצאנה פגומה אי”ז כי אם רוע לב שפנה לדברים אחרים וכו’.

ולבד ממה שלפי זה יוצא דגם בזמן הזה כן, לפי הטעם שנתן דיש לחוש שהטבח לא יזהר ככל הצורך והחכם נזהר ביותר, עוד יש להוסיף מ”ש הש”ך בסימן ח”י סעיף טו”ב בשם מהרש”ל פ”ק דחולין שקרא תגר על השוחטים בזמן הזה שבודקין הסכין במהירות ובלי כוונת הלב, וכנראה גם הש”ך הסכים עמדו, הרי שכבר בימיו בטלה חזקת הזהירות אצל השוחטים כל שכן בזמן הזה.

ומכל זה מסתבר היטב לומר דדעת הרמב”ם והראב”ד להצריך בכל מקום ובכל זמן משגיחים ירא שמים מאד לבדוק הסכין ולעמוד אצל השחיטה בכל המינים בהמות חיות ועופות, ובכל זמן, ובכל מקום, (שו”ת חדוותא דשמעתא סימן פ”ד).

יב) בשו”ת קב ונקי סימן מ’ וז”ל: ועל דברתו בענין העמדת שנים בשחיטת העופות במקומות שהעסק בהם מרובה, לית דין צריך בושש כי על פי שנים עדים דוקא יקום דבר, והכי זוטרא לכו דברי מאור הגולה בשו”ע הגר”ז סימן ח”י בקו”א סק”ט: דכעת שאין החכם בודק סכין שלפני השחיטה צריך לדקדק עכשיו מאד שיהיו שו”ב הממונים זהירים וזריזים וידועים ביראת ד’ יותר משו”ב שהי’ בזמן התלמוד. או שיהיה איש ירא שמים ביותר ממונה עליהם לבדוק סכינם לפני השחיטה, אבל באינם זהירין וזריזין ויראת ד’ על פניהם כל כך אין להאמינם על בדיקת הסכין יותר מבימי חכמי התלמוד שלא היו רשאין לשחוט אלא אם החכם בודק הסכין, ע”כ.

והנה למצוא איש די רוח אלקיו בי’ להבחין ולהפלות בין שוחט לשוחט איזה לקרב ואיזה לרחק. וברוח קדשו להצביע כי זה האיש ירא שמים יותר מטבחי חכמי הש”ס, מילתא דלא שכיחא. ולהמתין על זה ולמנוע מבשר עד אז הוא גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה. והעצה היחידה להרבות בודקין אשר בצירופן אולי יגיעו לשיעור ירא שמים יותר מטבח יחידי שבימי הש”ס. ועוד כעין סרך ספיק ספיקא והיינו ספק דלמא השוחט עולה למעלה משוחטי זמן הש”ס, ואפילו לא, אולי מגיע השני המשגיח לדרגא זו. ואולי לא, דלמא גם בל”ז לא יקלקל. ובצירוף כל הני ספיקי כבר יש ע”מ לסמוך בשעת הדחק ולצורך.

ובזה ירווח לן טעמא חדתא להמבואר בשו”ת טוטו”ד מהד”ג סימן ל”ה שהעביר הגאון מהרש”ק ז”ל שו”ב עבור שאינו רוצה להראות סכינו לשו”ב השני כי מי שהוא ירא שמים אדרבה רוצה להראות סכינו להנצל ממשגה וכו’ ע”ש ולפמ”ש לעיל יש להוסיף עלה דבאמת כל מה שמוסיפין בבדיקות י”ל מקור גדול מעיקרא דדינא וכמ”ש לעיל דכולי האי ואולי שיגיעו למעלת בודקים זהירין וזריזין שיראת ד’ על פניהם תמיד. הנצרך לדינא כד’ הגר”ז הנ”ל, ושוחט הלזה המסרב בבדיקת שו”ב השני לאו מיראת הרוממות יתירה דאי’ בי’ ושלדעתו די ביראתו לבד, דאדרבה כל שמרבה ביראה יותר נוח לו שיבדקו גם אחרים. דומיא דחז”ל דהווי מכנפי לכולהו טבחי כי היכי דלימטיי’ שיבא מכשורא, ועקב ענוה יראת ד’, אלא על כרחך זה מראה היפוכו כי אין בדיקת הסכין דבר גדול כל כך שיצטרכו לה כמה בודקים ומראה לקלות דעתו. ועל כן ראוי להעבירו, עכ”ד.

(אמר המו”ל: עיין גם בדברי מלכיאל ח”ה רס”ה שגם הוא חרץ משפט שו”ב שרוצה לשחוט לבדו שצריך בדיקה ביראת שמים).

יג) בדע”ת (סימן ח”י אות ל”ח) דבימי הבית יוסף חתמו מאה רבנים ובראשם הב”י שתמיד יבדקו שני שוחטים ובודקים את הסכין וכו’ ומדבריו שם נראה. דגם בעופות כן שהלא האריך שם בדעת תורה לבאר כי עיקר החששות בשחיטה הוא הסכין, וזה שייך גם בעופות.

יד) בשו”ת דברי מלכיאל (ח”ה סימן סה”ר) נראה גם כן דבמקומות שיש עסק גדול בשחיטת העופות יש להעמיד דוקא שנים לעמוד על השחיטה, ושו”ב שמסכים לשחוט לבדו צריך בדיקה אחר ירא שמים שלו שודאי אינו שלימה, עיי”ש.

טו) בספר בית אברהם (סימן ח”י בשפ”ז ס”ק ל”ג) דעתה צריך החכם להיות גם כן אצל מיעוך הסירכות כי בזמן הזה רבו המתפרצים גם בזה, עיי”ש, ועפי זה העלו בשו”ת בתי לוי’ (סימן כ”ד), ובספר עוד חזון. ערך שחיטה, דבימינו שנתרבו הפרצים גם בשחיטת העופות על ידי ששוחטים ביום אחד עופות למאות במקום אחד והמכשול עלולה מאד, גם שם צריך להעמיד חכם ומומחה לבדוק הסכין ולפקח על שאר הענינים, עיי”ש.

טו*) המלבי”ם תיקן בעיר בוקארעשט שהשוחטים מחוייבים להראות סכין של שחיטה זה לזה קודם ואחר השחיטה, וכל שיעבור על זה שחיטתו פסולה, ונפסל עולמית (שו”ת יד אלעזר ק”ז).

טז) ובספר חמדת לב (דף ק”ד) כתב אגב אורחא בענין תקנת שנים שוחטים דלפי מה שעולה מד’ הפוסקים דתקנה הוא, אם כן אפילו ירצה להקל על סמך שהשוחט היחידי ידקדק הרבה ויחמיר ביותר לא הועיל, ואסור לעשות כן. ואדרבה, יש בו משום איסור בל תשחית, עיין ברמ”א סימן ח”י סעיף י”א וט”ז ס”ק י”ז, וב”ח שם, וכן כתוב בכו”פ, ובשפ”ד ומש”ז שם, ובתורת יקותיאל סק”ד, ושמ”ח סי”א ותב”ש כ”ג, כ”ו.

כ) ראה לעיל שהבאתי שקיבץ הגה”צ מניזנוב זצ”ל תשובות מכמעט כל גדולי זמנו בחובת בדיקה על ידי שנים דוקא, ואין הספר תחת ידי, אבל כאשר יראה המעיין שם בפנים ימצא כי מנימוקי הרבה הפוסקים ההם יוצא הדין להחמיר גם בעופות, ע”ש.

כא) וכמו כן הבאתי לעיל אודות חתימת ק’ רבנים בתקנה זו ויש לחוש להרבה או לכל שהחמירו גם בעופות כן. ועל כל פנים חזי לאיצטרופי להתאמץ ולהחזיק בתקנה זו גם בעופות.

כב) בספר ברית מטה משה, הבאתיו לעיל חידש דגם מי שאין בידו לתקן הרבים, על כל פנים בידו למנוע עצמו מלאכול בלי שנים שוחטים, ע”ש.

כג) והגיע לידי עוד תשובה כתב יד לאחד מחכמי דורינו וכתב שם כמה ראיות חזקות להצריך בזמן הזה השגחת עומד ע”ג השוחט לבדוק הסכינין ולפקח על כל הנעשה גם בעופות. והוסיף דלא מיבעי’ לשיטת הפוסקים אשר נדב לבן אותנה לתקן תקנה גם לשחיטת עופות גם לפני מאה וחמישים שנה (אמר המו”ל: עמ”ש לעיל בכ”ב האותיות, ותבין), ודאי דלא אכשור דרא, אולם גם להפוסקים אשר כתבו בפירוש שתיקנו רק לבהמות כאשר מתבוננין בנחת ובהשכל בדבריהם הקדושים בקל יכולין למצוא טעם לשבח לתקנה זו בזמן הזה גם לעופות.

לדוגמא: הביטו וראו מה שכתב בשו”ת חת”ס יור”ד סימן י”ג דבק”ק פרעשבורג אף שאין מדקדקין לשנים כל השנה מכל מקום בשחיטת כפרות שבין ראש השנה ליוה”כ מקפידין, והטעם דאז השחיטה מרובה והשוחט מוטרד בשחיטתו ונחוץ לאחר שיעמוד ויבדוק גם כן הסכין, והוא הדין בזמן הזה כל השנה ששוחטין כל שעה עופות למאות והטירדה ודאי יותר גדולה משם, גם דעת מרן החת”ס זצ”ל מסכמת להצריך שתים דוקא.

וכ”נ מלשון הרש”ק שכתב (בשו”ת טוטו”ד מהד”ת קט”ו) אשר לפי פירצת הדור והעזות ראוי להיות כן שיהיו שני שוחטים דוקא ואפילו בעיר דלית בהו יותר מי’ בעלי בתים, ומדורו של הרש”ק עד דורינו אנו נתמעטו הלבבות ונתרבה העזות, וגם בשחיטת העופות יש עזות וחוצפה בהרבה ענינים. ופשוט שלדעת הרש”ק נצרך ב’ שובי”ם דוקא, אחד שוחט ואחד עומד ע”ג.

ועוד צריכים לשים לב כי סדרי השחיטה שבזמן הזה הוא במהירות רבה הרבה מאות לשוחט בשעה אחד, וכפי שהעידו לפני כמה שוחטים יראים לדעתן אי אפשר שלא יאבד השוחט הרגשתו באמצע העבודה פוק חזי מ”ש הגר”ז בסימן ח”י קי”א סק”ה להזהיר לשו”ב דגם הבדיקה שבין השחיטות יהיה לאט לאט ובכוונת הלב ולא במהירות כלל דבמהירות קצת אינה בדיקה כלל.

ועיין מנחת יוסף ביאורים ס”ק פ”ט שכתב תוכחה לשוחטים המתפארים במלאכתם שהם אומנים גדולים ושוחטין הרבה בזה אחר זה ובמהירות והסכין יפה. והוא מסיבה הנ”ל על שבודקין במהירות ואם הי’ בודקין לאחר שחיטה במתינות ובכוונת הלב י”ל שהיו מרגישין ואינם יודעין כי בנפשם הוא.

וראה נא מ”ש בדר”ת סימן ח”י אות כ”ב בשם ספרי השו”ב שכל שוחט יבדוק סכינו מדי יום ביומו בוקר קודם תפלת שחרית כי אז יהיה לו הרגשה מעליא והוסיף דאע”ג שיש שפקפקו ע”ז מטעם שעי”ז יטרוד תפלתו אח”כ וגם מטעם איסור עשיית חפצים קודם התפלה. מכל מקום דעתו מכרעת לדלג על כל חששות הללו כיון שי”ל שינצל עי”ז מחשש אכילת איסור אם יש לחוש שאחר התפלה לא ירגיש כל כך להעמיד הסכין בלי חשש פגימה כל שהיא, ע”ש.

הדברים מבהילים עד היכן כח של הרגשה מגעת וכמה קל כח הפסדו כי באי עשיית שום דבר רק שהיית הזמן מאז קימתו בבוקר כבר אבד חלק מהרגשה, על אחת כמה וכמה העובד כמה שעות שמפסיד יותר מדאי, ואינו חומרא לבד להצריך בודק סכינין. (ובמדור “ענינים שונים בשחיטה וטריפות” אות י’ תמצא טעם לשבח שהשוחטים מעניינים שיצא בדיקת סכיניהם חד וחלק. ויש להם נסיון נורא בזה, ומה”ט גם כן ההכרח שיהיה בודק מן הצד, עיי”ש).

ועיין במנחת יוסף ביאורים ס”ק פ”ג לבדוק הסכין אחר כל ה’ עופות ולא לשחוט יותר מה’ מבלי בדיקה בינתיים והסכים עמדו בדכ”ת סימן ח”י אות ע”ז (ועיין במדור “ענינים שונים בשחיטה וטריפות” די”א דבשחיטה זמנינית לכו”ע דינו כן), ויש חולקין על זה והוא השמ”ח סעיף י”ג ושפ”ד ס”ק ח”י שכתבו דבערב יוה”כ בשחיטת הכפרות וכדומה שיש לפניו לשחוט הרבה ולא יספיק הזמן קרוב הדבר שמסיבת הנחוצה לא יבדוק היטב בכוונת הלב ובמתון על כן יש להקל שלא יבדוק בינתיים עד לשון שואל. עיי”ש.

ועכשיו ממנו נקח ראי’ עצומה ומבוררת להצריך בהכרח ומעיקרא דדינא בודק סכינין לבד מהשוחט, בזמן הזה, דזאת ידוע שסדר השחיטה בשחיטות הגדולות לשחוט הרבה מאות בתוך שעה אחד של ס’ דקות. ושם לפי דבריהם בודקין הסכין אחר כל כ’ עופות, וי”א מה’ עופות. ובמקומות שאין העסק גדול כל כך מכל מקום שוחטין לערך ג’ וד’ מאות לשעה, ופחות מזה קשה למצוא, ובאותן מקומות בודקין גם כן אחר לערך כל כ’ עופות. ואם כן אין יוצאין להלכה לשום דיעה. כי להמחמירין לבדוק אחר כל ה’ ודאי דאין יוצאין והמקילין שלא לבדוק הלא כתבו להדיא שטעמם שמחמת המהירות לא יבדוק היטב בכוונת הלב ובמתון ועל כן יש להקל (עיין שמ”ח סעי”ג ופמ”ג בשפ”ד ס”ק ח”י), ואם כן בימינו שבודקין אחר כל כ’ או מ”ה בדיקה מהירה שהלא טרוד הוא במלאכתו והרבה פועלים ממתינין לו לכו”ע לא טוב עושין. ואפילו אם יצוייר לדקדק לבדוק אחר כל ה’ גם כן דלא כמאן דאף המחמיר לבדוק אחר כל ה’ לא כוון להקל בבדיקה מהירה חס מלהזכיר, דבר המבואר בכל הפוסקים ממש שצריך מתינות גדולה וישוב הדעת מרובה, והחוש מעידו, והמעיין היטב בדברי פוסקים הנ”ל בעיניו יראה דבזה כולם מודים רק דהמחמירין כוונתם לסדר בדיקה מתונה יותר.

ומהאי טעמא באמת העצה היחידה להעמיד אצל כל שוחט בודק סכינין שזה כל עבודתו ואין לו עסק אחרת כלל ויבא בכל בוקר בכמה סכינין חדין וחלקין לתחלת השחיטה ומיד אחר חמש או עשר עופות יתן להשוחט סכין החדש והיפה ויקח ממנו את שלו לאחר שבדקו ויבדקנו גם הוא במתינות, ואחר י’ עופות יחליף שנית, באופן שגם הבעה”ב יסכים לזה ובכל עת יהיו הסכינין טובים ויפים.

ועוד רווח גדול ירוויח בזה דאי’ בפוסקים (עיין שמ”ח י”ד, תב”ש כ”ח, בית אברהם בש”ז סק”ה, מנחהז”ב כלל י’ עשרון ס”ק כ”ג) דכל מה שכתב להקל בעופות באיזה צד שיהיה לשחוט בלא בדיקה לאחר שחיטה הקודמת זה דוקא כשלא אירע לו שום סיבה בשחיטה שלפניו שלסיבתה יתקלקל הסכין, אבל אם אירע לו איזה סיבה בשחיטה הקודמת שיש לומר שנפגם הסכין. מחמתה כגון שחתך הסכין במפרקת, או שנמצא איזה דבר בוושט שנחתך על ידי הסכין שוב אסור לשחוט אח”כ בסכין זה אף בשעת הדחק ועיוה”כ בלתי בדיקת הסכין תחילה וירחץ הסכין קודם הבדיקה כדת ואחר כך יבדקנו י”ב בדיקות ע”כ.

ובעונותינו הרבים זהו גם כן רגיל במקום שהמלאכה מרובה וממהרין השוחטים לכלות מעשיהם נוגעין הרבה במפרקת והנסיון להשוחט להפסיק העבודה ולבדוק אז גם כן נתגדל כי מעכב הרבה פועלין עבור זה, אולם אם ישתמשו בעצה הנ”ל להעמיד בודק סכינין ויוכל להחליף וליתן סכינו לבדוק כפי רצון לבו אין חשש.

ועוד חסרון גדול בבדיקת הסכין על ידי השוחט בעצמו שהלא הבדיקה צריך להיות במתינות וישוב הדעת בתכלית כמבואר בשו”ע סימן ח”י סעיף י”ז ובשמ”ח וכל האחרונים וכנ”ל וזה אי אפשר מטעם שכפי המציאות טבע בני אדם אם מעכבין הציבור ועיניהן תלויות בו אז על כן דעתו מבולבלת להיות אץ בדרכו, ואי אפשר לצמצם כל מוחו למה שעושה, כי מקצת ממנו מוטרד בעל כרחך וכן בנידון דידן כששוהה השוחט לעשות מלאכתו ועשיריות בשביל הצבור הממתינין לו מנוחתם פועלים יושבים ומצפים, ברור כשמש שתשעים ותשע אחוזים מבני אדם יוגזל מהם בכהאי גוונא מנוחם והרחבת דעתם, וזהו מעוות לא יוכל לתקון רק בהעמדת בודק סכינין, מלדעת ההפלא”ה ודעימי’, (עיין באות לעיל) דמצרכו שני בודקין יצטרכו בכהאי גוונא שני בודקי סכינין כי בדיקת השוחט אין מצרפין כנ”ל.

ודבר פשוט שכל אלו התיקונים לא יועילו לענין מה שיש לחוש בגוף השחיטה שעל ידי יגיעת הגוף יבא בקל לידי דרסה מפני כבדות הגוף לאחר מלאכה מרובה.

ועוד נראה לי על פי מה שכתוב בתוספות פסחים דף י”ד ד”ה שתי פרות דעיר שמתקבצין שם ממקומות שונות צריכין להחמיר כמנהג כל מקום, אם כן ה”ה בדידן כיון שיש מקומות שנהגו להעמיד עומד על גביו אפילו בעופות, (עיין לעיל), הדין נותן להחמיר בזה בכל מקומות שיש שם קיבוץ מקומות שונות. ולדעתי כמעט רוב עיירות בזמן הזה הם מסוג זה לאחר שעלה הכורת על מדינת אייראפע והנשארים נסו לנפשם. בכל קצוות תבל, באופן שבכל עיר ועיר תמצא בזמן הזה קיבוץ ממקומות שונות.

ולא אמנע מלכתוב בשם חכם אחד מה שאמר ליתן טעם להצריך משגיח ע”ג השוחט לבדוק סכינו, על פי המבואר בשו”ע הגר”ז. סימן ח”י קו”א סק”ט שיש לדקדק בזמן הזה שיהיה השוחט יותר ירא שמים משוחט שהי’ בזמן התלמוד, או שיהיה ירא שמים ביותר ממונה עליהם לבדוק סכינם, עיי”ש.

נמצא שנשאר לן לבחור באחד משתים או שוחט ירא שמים או ממונה הבודק סכין, איש נאמן וירא אלוקים, שיקול הדעת מכרעת לבחור בממונה שהרי מבואר בשו”ת דברי חיים יור”ד (ח”א סימן ז’) שראה הרבה יראי השם ולומדי תורה שנתקלקלו לאחר שנתרגלו באומנות הלזו של שחיטה, וכעין זה בשמ”ח כי אם אין השוחט ירא שמים מרבים יורד מטה מטה. ואם כן יותר טוב לבחור בממונה כי השוחט עלול בניקל ליאבד הימנותו כעבור זמן קצר. לא כן העומד על גביו שאינו שוחט.

ועוד טעם עפמ”ש בחי’ מהרא”ל צינץ זצ”ל יור”ד רי’ סימן ח”י באורך, כי הרגשת הפגימות הוא דבר הקשה שבשחיטות כי לפעמים אחר בדיקה יפה ומהוגנת יבא אחד וירגיש בפגימה ועל כן צריכין להזדרז באופן היותר אפשר, וכל המרבה לבדוק הר”ז משובח. ע”ש, ומי יאמר זכיתי לבי לבדוק כדבעי, אולם כאשר יתחזק הדבר בהעמדת עומד ע”ג ודאי יועיל הרבה לשפר המצב.

ועוד על פי מה שכתוב בח”א כלל קמ”ג אות ד’ כי עייפות וביטול שינת הלילה גורמים ביטול כח ההרגש. וכן מבואר במט”א סימן תר”ה, ופמ”ג שם, ובכו”פ ובישויע”ק סימן ח”י ועוד, ואם כן מי יוכל לעמוד איתן חזק שכל ימיו ישן בלילה שיעור הנצרך, והלא כידוע אין זה תלוי בדעת האדם, ותלוי לפי מצב האדם ופגיעותיו הבאים עליו וחיזוק העצבים וכח העצבים שלו. ועל כן טובים שנים לבדוק מן האחד.

[יב])  השכר של השוחטים ורבני הבדצי”ם מקבלים ישר מבעל הבית הוא כנגד ההלכה והבעל הבית מאיים על השוחטים, וגם לוקח איתו ביחד את הרב שיעזור לו שהוא גם אחראי על השכר ועל הכל, אז יש לנו שני משמרת הגבול שלא נותנים לנו לשחוט כשר.

השכר של השוחטים נמוך מאוד, ושוחט בשביל להוציא משכורת חייב לשחוט הרבה ולעבוד פול טיים כדי להביא משכורת, ומה יעשה השוחט שלא יחטא, והשוחטים עבדים כמו במצרים!

[יג]ענף א’ – [ראה באריכות מה שכתבנו על זה בספרי שחיטת ואכילת בשר כהלכתה] בו יבואר חומרת עוון מאכלות אסורות:

   1  רוב אפיקורסות רח”ל מתנוצץ באדם על ידי אכילת נבילות וטריפות, (תורת משה פרשת קדושים).

  1. מאכלות אסורות פוגם אפילו בשוגג, אלא שיתשנה הפגם דבמזיד תעשה נפשו שקץ, ובשוגג תטמטם נפשו ונטמאת (אור החיים הקדוש פרשת שמיני).
  2. אם אתם קדושים ופרושים משקוצי נבילות וטריפות הרי אתם שלי, ואם לאו אינכם שלי (רש”י משפטים ל’).
  3. אין עבירה גדולה כל כך כמאכלות אסורות שמזה יצאו מדינות שלימות לתרבות רעה (שו”ת דברי חיים סימן ז’).
  4. כל מה שסובל האדם בעולם הזה הוא מפני שלא נזהר במאכלות אסורות (זוהר הקדוש ח”ג דף מ”ב).
  5. יוצא מרשות הקדושה ונכנס לרשות הסטרא אחרא (זוהר הקדוש ח”ג דף מ”ב).
  6. אוי להם ואי לנפשם כי לא יתדבקו בצרור החיים כלל ודנין אותו לאחר מיתתו כאדם מגועל, כי הקב”ה גועלו בעולם הזה ובעולם הבא (זוהר הקדוש ח”ג דף מ”א).
  7. מדבק נפשו בסטארא אחרא וגועל נפשו ורוחו, ורוח הטומאה שורה עליו (זוהר הקדוש ח”ג דף מ”ב).
  8. נעשה פני חיה רעה (זוהר הקדוש ח”ב דף קכ”ה).
  9. נכנס בו מחשבת כפירה ומינות (רמב”ם).
  10. הבנים יוצאים לתרבות רעה ח”ו (אגרא דפרקא אות קכ”ו).
  11. מכניס טומאה בלבו ובנפשו של אדם (מסילת ישרים)
  12. למהמשיח לא בא בשנת הכתר? – תשובה! עבור שוחטים קלים, (דרך הנשר, שמרו משפט).
  13. כלהאוכל מאכלות אסורות מעכב ביאת משיח צדקינו  מי החריב את ביתינו אשר עדיין לא נבנה בימינו, והשכינהבגלות עדיין בעונינו? – מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום ? עבור שוחטים שמאכילים נבילות וטריפות (ברית מטה משה על הגדה של פסח).
  14. איןלו טהרה עולמית ומאבד חלק עולם הזה ועולם הבא (יש שכר עמוד מב).
  15. נעשהמין ורשע (האריזל).
  16. מליוןיהודים נהרגו בשנת תח עבור שוחטים קלים (קב הישר פרק קב).
  17. שלשהוחצי מיליון יהודים יצאו מן הדת בגרמניה עבור שוחטים קלים (שות דברי חיים).
  18. הבעלשם טוב בא לעולם לתקן השחיטה (ברכת אברהם).
  19. מחזהמחרידה ומזעזע: השוחט אינו שוחט עוף או במה, רק שוחט את עצמו.
  20. אכילתנבילות וטריפות חמור יותר מחילול שבת קודש (חפץ חיים).
  21. מי שלא מוחה נתפס ח”ו (שבת נה), וחייב על כל דם שנשפך רח”ל. ומה נוראים דברי המדרש רבה איכה – עה”כ ויצא מבת ציון, וזל”ק: היו גדולי ישראל רואין דבר עבירה והופכים פניהם ממנו, אמר להם הקב”ה תבא שעה ואני עושה לכם כן, עכ”ל.
  22. ובאדר”נ (פכ”ט) וז”ל: מפני מה מתים ת”ח בלא זמנם מפני שהם בוזים בעצמם שאינם נוקמים ונוטרים כנחש על דברי תורה ויראת שמים, עכ”ל.
  23. ראה מה שכתב הלוחם הגדול מוהר”ר חיים סופר זצ”ל בספרו הבהיר שערי חיים (דף ו’ ע”ב), וז”ל: אוי מיום הדין ואוי מיום התוכחה בבוא עת מועד לכל חי, וכי יפקוד ד’ על מעשי אנוש ועל פעולות אדם שיחופש וימצא כתוב: צדיק זה חלל שבת, חסיד זה עבר על נדה, ירא אלקים זה עבר על נבילה וטריפה ושעטנז, קדוש זה עבר על אשת איש, וישתוממו כל אנשי אמונה וישאלו הלא הצור תמים פעלו, ויענהו ד’ בסערה: הלא הי’ בכחך למחות באיש פלוני אלמוני רשע. מדוע לא זכרת אותו ולא פקדת עליו אשמו וכו’ עכ”ל.
  24. ונוסיף על דבריו כי יאמרו בשמים קדוש זה הרג שש מליון יהודים, וצדיק זה נהרגו על ידו תינוקות וילדים בשואה, וכל זה מפני שלא הזהיר על שלא לאכול מאכלות אסורות. כמו שכתב הגוב”י. הַג”ר מְנַחֵם מֶענְכִין הַלְפְּרִין זצ”ל: הָעֲנִיִּים וְהַהֲרוּגִים בִּזְמַן הַגָּלוּת תּוֹבְעִים בְּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה אֶת הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁלֹּא לָמְדוּ קַבָּלָה, וּמַעֲנִישִׁים אוֹתָם עַל כָּךְ: וְזֶה לְשׁוֹן בַּעַל הגוב”י עַל ‘עֵץ חַיִּים’ (בַּהַסְכָּמָה שֶׁנָּתַן להג”ר חַיִּים שָׁאוּל דוויק זצ”ל עַל סִפְרוֹ ‘איפה שלימה’ [הצדיק הקדוש רבי חיים שאול הכהן דוויק, זי”ע, מכונה גם ה”שד”ה”‏‏ י”ד בחשוון ה’תרי”חד’ בטבת ה’תרצ”ג היה רב, דיין וראש ישיבה, רבה הראשי של ארם צובא שבסוריה, ומגדולי המקובלים בדורו]). מִי שֶּׁאֵינוֹ לוֹמֵד נִסְתָּר וְחָכְמַת סֵפֶר הַזֹּהַר, תִּסְמַרְנָה שַׂעֲרוֹתָיו וּבְשָׂרוֹ יֵעָשֶׂה חִדּוּדִין חִדּוּדִין בְּהַעֲלוֹתוֹ עַל לִבּוֹ כִּי עֲנִיּוּתָא דְּיִשְׂרָאֵל, הַגְּזֵרוֹת וְהַמִּלְחָמוֹת, הַמְּשִׁיסוֹת וְהַהֲרֵגוֹת, הוּא בְּעַצְמוֹ גּוֹרֵם לָזֶה. וּבַפָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה הֶעָנִי יְחַיְּבוּ עַל דַּלּוּתוֹ וְשִׁפְלוּתוֹ, וְהֶהָרוּג עַל הֲרִיגָתוֹ, וְכָל זֶה נִקְרָא חֲטָאִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. אֲשֶׁר גַּם יוֹם הַכִּפּוּרִים אֵין מְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין וְהַתּוֹכֵחָה, עכ”ל.
  25. ובא וראה מה שכתב הרמב”ם ז”ל, הובא בספה”ק צפנח פענח ובספה”ק דגל מחנה אפרים (פרשת עקב), ששמע מהבעל שם טוב זי”ע, שפעם אחת שאלו אנשי מדינה אחת במכתב להרמב”ם ז”ל על תחיית המתים לומר להם מן התורה. ומה שדרשו חז”ל בגמרא מן הפסוקים, אמרו שיש לדורשם באופן אחר. ולא רצה להשיבם הוא בעצמו דבר, אך אמר לתלמידו ר’ שמואל אבן תבון שהוא ישיבם.

וזה תוכן דבריו בקיצור על פי חכמת הטבע, כי מכל מיני מאכל ומשקה נעשה דם, ומהדם יורד אל הכבד, ומהכבד עולה הברירות אל הלב, ומהלב יורד המובחר והדק אל המוח, ושם שורה השכל וחיות של האדם. ומי ששומר עצמו ממאכלות המותרות והאסור והטמא, נעשו דמיו צלולין וטהורין, ויש לו לב טהור, והמוח והחיות שלו נעשה חיות טהורות להשיג אמיתית החיות שהיא אלקות של כל העולמות המחי’ את כולם. ומי ששומר עצמו יותר, ומקדש את אכילתו עפ”י דרכי ד’ ותורתו, נעשה מזה בנין אב, והוא השכל לכל רמ”ח איבריו ומתקדשים ומתטהרים. וכן להיפוך ח”ו, נעשה בנין אב שכל עקור ומעופש בדעות זרות, וחיות שלו נעשה בחינת מת, והוא אבי אבות הטומאה וכו’, ורמ”ח איבריו נטמאים וטמא טמא יקרא לכל דבר, ונעלם ממנו אמיתת החיות שהיא אלקות של כל העולמות, ונטמא ונופל לדיעות זרות ואלהים אחרים, הם אלילים אלמים מתים וזבחי מתים יקראו להם. לכן התנאים ואמוראים ובעלי המדות וחכמי המשנה הם שמרו נפשן שלא יתגאלו בפת בג הזקן וביין משתיו, ולכן האירו שכלם והי’ שורה עליהם רוח הקודש, לפרש כל מאמר סתום בדת התורה הקדושה, כי שרתה עליהם כח אלקי, אשר הוא ואורייתא כולא חד ואור נשמתם ג”כ הוא חוט המשולש אשר לא ינתק לעולם ולעולמי עולמים. אבל אנשים הללו בודאי טמאים ונטמאו דמם, ומשם לבם ומוח שלהם נטמטם במאכלות האסורות והטמאות, ולכך החיות שלהם נוטה למינות ואפיקורסות, ולא יכלו לקבל מתיקות נופת צוף דברי מאמרינו הבנוים עפ”י שכל אלקי עולם ומלך עליון. והואיל והעיזו פניהם ויצאו לחוץ, פתאום יבוא עליהם הכורת, וכרות יכרתו אותם וכל אשר להם. וכך עלתה להם, כי לא היו ימים מועטים עד אשר בא עליהם מלך גדול והרג אותם וביזז כל אשר להם, ע”כ תוכן דבריו.

ענף ב’ – בו יבואר חומרת המונע עצמו מלומר תוכחה על עון מאכלות אסורות:

וכבר הזהיר החפץ חיים זצ”ל בספרו “דבר בעתו” וזה לשונו: ומה מאד יתמרמר  על זה שבדבר תוכחה קלה, היה יכול להסתלק מכל אלו הדינים, ואל יתפתה בנפשו לומר, שבודאי לא יהיה הדין עליו לבד, כי אינו יחיד בעירו. כי לעומת זה תדע, כשנתחייב אדם בערבות גדולה לכמה עשרות אלפים דינרים, אפילו נתערבו אתו עוד כמה וכמה אנשים, מיהו כשמגיע לזמן התשלומים, אפילו אם יגיע עליו רק חלק מן הערבות, הוא שכהיום נתרבה מאוד ענין אכילת איסורים, וכאשר תבוא לחשבון, יגיע לאלפי כזיתים של איסור, הנאכלים בשבוע אחד ובמקום אחד וכו’ וכו’. וכל שכן אלו האנשים אשר יש בידם לזרז את אנשי עירם להחזיק במצוה זו של קדושת המאכלות, ולמנוע נפשות ישראל מאיסורים והתרשלו, בודאי עיקר האשמה תהיה עליהם, וכדאיתא בתנא דבי אליהו, כל מי שסיפק בידו למחות ולא מיחה ולהחזיר למוטב  ואינו מחזיר, כל הדמים הנשפכים אינו אלא על ידו וכו’, עיין שם.

שבעים אלף איש כפרו בתחיית המתים בגלל שאכלו ונתפטמו במאכלות אסורות עד שיצאו מהדת ובא עליהם מלך והרג את כולם

וכן מובא בדגל מחנה אפרים” (פרשת עקב מכתב מהרמב”ם זצ”ל) ששבעים אלף איש כפרו בתחיית המתים בגלל שאכלו ונתפטמו במאכלות אסורות עד שיצאו מהדת ובא עליהם מלך והרג את כולם רח”ל. וידוע שמערמת הסמ”ך מ”ם שלא לפתות כל יחיד ויחיד, רק מעמיד שוחטים ורבנים בכל מקום מסיטרא דיליה ועל ידי זה הכל ברשתו.

וז”ל: רעיא מהימנא: כתיב בי’ במשיח (זכרי’ ט’ ט’) “עני ורוחב על החמור”, ענ”י איהו תמן בסימן ע’ירובין נ’דה י’במות, ושאר מתניתין בכלל ולא איתקרי תמן מלך עד דרכיב בסוסיא דיליה כנסת ישראל. (רעיא מהימנא ריש פרשת כי תצא).

אכילת חלב מביא את האדם לכפור באלוקי ישראל כמו שראינו אצל שבתי צבי ימח שמו וזכרו

ובנוסף לזה נביא גביית עדות מבית דין הגדול שבירושלים – איך ששבתי צבי לקח מנין והאכיל אותם חֵלֶב הכליות שהיא איסור כרת ועשה על זה הברכה ברוך אתה ד’ אלקינו מלך העולם מַתִּיר אַסוּרִים, כמו שמובא בספר תורת הקנאות לרבינו יעקב מעמדין זצ”ל והיא קבוצת מאמרים וכתבים נגד שבתי צבי ומתי סודו, נדפס באמסטערדאם תקי”ב. ונדפס בדפוס צילום בירושלים תשל”א ע”י הוצאת מקור, וז”ל:

טופס קבלת עדות בירושלים תוב”ב: במותב תלתא בי דינא כחדא הוינא, ואתא לקדמנא החכם הכולל מהו”רר משה חביב איש ספרדי והעיד בתורת עדות (בלשונו), וז”ל בלה”ק: אני מעיד שמפורסם הדבר בין תלמידי חכמים בירושלים וחברון, ששבתי צבי תר”ו קודם שהמיר דתו, האכיל חלב כליות לעשרה מישראל, גם צוה להם להקריב פסח בחוץ לארץ והאכילם כסדר אכילת פסח, גם עשה ברכה על אכילת חלב בזו הנוסחא, ברוך אתה ה’ מַתִּיר אַסוּרִים, וגם שמעתי דבר זה מאדם אחד בעל תורה גדול שעשה גם כן דבר זה ואחר כך עשה תשובה, גם שמעתי שבשנת תכ”ה גילה שבתי צבי על עצמו שהוא משיח בן דוד…… עוד שמעתי מהחכם הכולל הרב אברהם יצחקי אב”ד ור”מ דספרדים בעיה”ק ירושלים תוב”ב, ששמע מרבו הגדול החכם הכולל מהור”ר משה גלאנטי אומר, מתחילה לא הייתי מבזה לשבתי צבי ימח שמו וזכרו, אף על פי שלא הייתי מאמין בו, רק אחר שראיתי כתב יד של שבתי צבי ימח שמו וזכרו שכתב לכאן לאחד שהיה מאמין בו, וחתם את עצמו אני הוי”ה אלקיכם שבתי צבי, דהיינו שכתב שם הקדוש ככתיבתו, אחר זה אני מחרים אותו בכל יום ויום, עכ”ל.

אומרים ארור המן אשר בקש לאבדי כי הוא האכיל את בני ישראל במאכלות אסורות, על ידי כך היה לו את הכח לגזור על היהודים גזירות קשות

איתא במסכת (מגילה י”ב) לכן אומרים ארור המן אשר בקש לאבדי כי הוא האכיל את בני ישראל במאכלות אסורות, על ידי כך היה לו את הכח לגזור על היהודים גזירות קשות. וכתב בב”ח (או”ח סי’ תר”ע) וזל”ק, בפורים היתה עיקר הגזירה לפי שנהנו מסעודתו, ע”כ נגזר עליהם להרוג ולאבד את הגופים שנהנו מאכילה ושתי’ של איסור ושמחה ומשתה של איסור, וכשעשו תשובה עינוי נפשותם כמו שאמרה אסתר “לך כנוס את כל היהודים ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים” לפיכך קבעום למשתה ויום טוב לזכור את עיקר הנס. ולכן אומרים ברוך מרדכי היהודי כי בזכותו היהודים ניצלו מגזירתו של המן, הוא נזהר שיהודים לא יכשלו במאכלות אסורות, ולכן הוא ישב בשער המלך לשמור שאסתר לא תאכל אוכל שאינו כשר.

רבינו הבעל שם טוב בא לעולם לתקן השחיטות, שרוב השוחטים שחטו אז עם סכין פגום, והבעל שם טוב עשה והתקין סכינים חדשים, והיה מלחמה גדולה נגדו[יג]. (עיין שו”ע הרב יו”ד סימן י”ח מה שכתב בזה).

כתוב בספר של ר’ יוסף שכטר נ”י, שבבתי הגז באושביץ באותו מקום שהרגו ששה מליון יהודים, היה לפני זה בית שחיטה גדולה ששחטו בהמות לאלפים ולרבבות לכל מדינת גרמני-ה ושאר מדינות, והמסחר גדל כל כך, עד שעשו שם ממש על ידי בית השחיטה תחנה מרכזית לרכבת מיוחדת בסיטונות להביא ולהוליך בהמות (ובלשונות שלהם קעטיל טרעין KETEL TRAIN –)

ובאותן הרכבות (וואגאן – (WAGON שלקחו את הבהמות לשחיטה לקחו במדה כנגד מדה את כל היהודים לשחיטה באותן הקעטיל טרעין כידוע, וזרקו את היהודים בפנים הטרעין הרבה יותר וגרוע ממה ואיך ששמו שם את הבהמות רח”ל.

וזקן אחד סיפר לי איך שזוכר איך שבעסטרייך עשו מבשר יהודים שניצל ומכרו השניצל הזה לאכול לאנשים, ומי יודע כמה יהודים אכלו השניצל הזה שעשו מבשר חבריהם, וזה ממש מתאים למה שכתב השבט מוסר מספר הגלגולים, שאנשים מגולגלים בבהמות.

עוד מספר לי ששמע מהרבי מקלוזנבורג ז”ל שבעל הדברי חיים מצאנז ז”ל כתב בשו”ת דברי חיים” (יו”ד ח”א סימן ז’) על גרמניה, ומבאר שם שאין עבירה כמאכלות אסורות שמטמטם הלב הישראלי, ובעווה”ר ראינו על ידי זה יצאו מן הדת כמה קהילות בארץ לוע”ז [לערך ארבעה מיליאן יהודים רח”ל] שאכלו ונתפטמו בנבילות וטריפות על ידי השוחטים ובודקים הקלים, וגברו עליהם דעות זרות עד שנאבדו מן הקהל (עיי”ש). ועל ידי עון השוחטים הקלים היה מלחמת העולמית הראשונה והשניה. [עיי”ש דבריו החוצבים להבות אש] (ראה בספר תירוש ויצהר הקול קורא’ס שיצאו אז לאור מכמה בתי דינים בווארשא, איך שאכלו ונכשלו אז בשנת כת”ר ובשנת תרס”ו בנבילות וטריפות וחלב דאורייתא ובשר חמורים רח”ל, ותבין).

וכן מובא בדגל מחנה אפרים (פרשת עקב מכתב מהרמב”ם זצ”ל) ששבעים אלף איש כפרו בתחיית המתים בגלל שאכלו ונתפטמו במאכלות אסורות עד שיצאו מהדת ובא עליהם מלך והרג את כולם רח”ל.

ענף ג’ – ידוע שערמת הס”ם שלא לפתות כל יחיד ויחיד, רק מעמיד שוחטים ורבנים בכל מקום מסיטרא דיליה, ועי”ז הכל ברשתו. וראה מה שכתב בעל תולדות יעקב יוסף (פ’ נשא בד”ה העולה) וזל”ק: עתה התחכם היצה”ר שלא יצטרך לילך ולפתות וללכוד ברשתו כל יחיד ויחיד, רק יחיד אשר רבים נכשלים בו, והוא שמעמיד שוחט בעיר מסיטרא דיליה המאכיל טריפות לרבים וכולם נלכדו ברשתו, עיי”ש.

וזה שאנו רואים רבנים גדולים בקהילות ישראל שמכשילים הרבים ומאכילים נבילות וטריפות בישראל, זה אינו דבר חדש, וכבר מבואר בספר “שערי תשובה” לרבינו יונה זצ”ל (ש”ג), שאם הרב אינו משגיח על השו”ב כראוי וסומך עצמו על חזקתו הוי הרב בכלל מאכיל טריפות לישראל חס ושלום ונתפס בעונו.

וכן מובא בתבואות שור (על מסכת חולין) שהס”מ יושב על כסא של ג’ רגלים, רבנים, חזנים, שוחטים, ואינו צריך לעמול הרבה וכך יש לו הכל ברשותו. ובשו”ת חתם סופר (או”ח סימן ר”ה) מבואר שמלך זקן וכסיל יושב על כסא של ג’ רגלים, חזנים, שוחטים, סופרים, וזל”ק: המלך זקן וכסיל [הוא היצה”ר] יושב על כסא של ג’ רגלים. רגל א’החזנים המוליכין מחוץ למחנה תפלות כלל ישראל. רגל ב’ שוחטים המאכילים נבילות וטריפות לבני ישראל. רגל ג’סופרים הכותבים תפילין ומזוזות פסולים, ותו לא צריך לכלום, עכל”ק.

וידוע שאם השוחט כשר אז אליהו בעיר, ואם ח”ו השוחט רע אז מלאך המות בעיר רח”ל, כמבואר בספר אמרי צדיקים, דברי גאונים (עמוד ה’ עיי”ש באריכות), ומבואר בספר “שמחה בבשר” כי הפלא הוא שהרב או הרבי שמחזיק ידי השו”ב הפסול הוא אשם על כל האסונות שנמצאים בכלל ישראל, והאי עלמא כידוע עלמא דשיקרא, שאנו רואים בעווה”ר שנקטפים מהכלל ישראל בחורים וילדים ואברכים צעירים רח”ל, והרב המכשיר שמחזיק ידי השוחטים פסולים עומד וצועק כי האשם הוא הביטול תורה או הצניעות, וצועק ובוכה, ובאמת היו כולם צריכים אז לצעוק בקול גדול על הרב הזה כי הוא הוא הרוצח שרצח הנפש היקר ההוא. כמבואר ש”הצדיק אבד” (ישעי’ נז, א) למה, בגלל ש'”ואין איש שם על לב” לידע ולצעוק על האמת מי הרג באמת את הצדיק הקדוש הזה.

ובאמת כי האדם האוהב את הקב”ה באמת, אי אפשר שלא יזעק ולא יצעק מרה כשרואה בני אדם מורדים בהקב”ה, ומפטמים את גופם ודמם ונפשם ונשמתם עם אכילות של נבילות וטריפות ר”ל, אשר הן יסודי גופי התורה בזה תלוי כל קדושת ישראל, ואם אינם מוחים בכל כוחם הרי נחשבים כאילו בעצמם אוכלים נבילות (כמבואר בשע”ת הנ”ל) ועוד כי כל אחד ערב בעד חבירו.

ומה מאוד יכאב לבנו בראותינו שרבים מבני עמנו אפי’ אלו שמתפללים ג’ פעמים בכל יום ושומרי מצוות, נכשלים במאכלות אסורות ומפטמים גם את נפש ילדיהם בכל מיני פטומי דטמאות ונבילות, אוי לעינינו שכך רואות. ומה יכאב לבנו שבעלי ההשפעה אינם מעוררים את לבב אחינו שלא יביאו ח”ו אסון עליהם ועל כלל ישראל על ידי אכילות נבילות וספיקי מ”א, כמבואר ברמב”ם ושו”ת דברי חיים הנ”ל.

ואסיים בדברי הקדוש מוה”ר שלמה קלוגר זי”ע בספרו שו”ת טוב טעם ודעת וזל”ק: ללמד דעת לדורות אולי יזדמן עוד מעשה כזה ידעו איך להתנהג ולקיים ‘החכמה תחיה בעליה’ (קהלת ז, יב) בשני עולמות, והלואי כד שכיבנא יפוק לקדמנא זכות זה מה שביערתי הרעה הזה מן העולם, וכן יאבדו כל אויביך ד’, ועלינו יערה רוח הבורא אמן. [דברים הללו ככתבם וכלשונם נעתקו משו”ת טוטו”ד (ח”א בפתחי שערים דף ג ע”ג) שכתב הגאון שר התורה מהרש”ק זצ”ל, אודות השוחט רע מעללים מק”ק בארדיטשוב שזכה להרחיקו ולהעבירו].

על כן סוף דבר הכל נשמע, אשרי חלקם ועמלם לאלו שעומדים ונזהרים להגן ולשמור את ביתם במאכלות אסורות, ושומרים את נפשם ואת ילדיהם ממכשולים בעניני מאכלות אסורות, וה’ הטוב יהיה בעזרם לזכות את הרבים!

ענף ד’ – השוחט אינו נאמן באין שוחט עומד על גביו ובודק סכינו [ראה בספרינו שו”ת זבחו זבחי צדק שלש תשובות] ודי לן בהני תרי עדים מהרש”ל ושל”ה שהעידו על העובדא שבא לידם ולא הרגיש השוחט בהפגימה על אף שהיה ת”ח ויר”ש גדול וגם אומן יד וכמבואר ביש”ש חולין סי’ ל”ט, ושל”ה שער האותיות אות ק’ וביש”ש אחר העובדא סיים שלא לחנם כ’ הרא”ש דהרבה צריך ישוב הדעת ויראת ה’ בבדיקת הסכין. ובשל”ה אחר העובדא כתב דלא לחנם הי’ המנהג של חכמי התלמוד לבדוק הסכין דוקא בעצמם ובכבודם ולא להאמין לשום טבח אף שהוא יר”ש. וסיים ששמח לראות בירושלים וכל סביבותי’ עדיין נוהגין במנהג הלזה להראות לחכמי העיר, עיי”ש. ועיי”ע לעיל מה שכתבנו בזה.

וראה מה שכתב החפץ חיים זי”ע בספר נדחי ישראל פֶּרֶק כ”ח:

בּוֹ יְבֹאָר גֹּודֶל הָעוֹנֶש שֶׁל מַאֲכָלוֹת הָאֲסוּרוֹת.

כְּשֶׁאָדָם חוֹטֵא תֵּכֶף נִבְרָא לוֹ מַשְׁחִית לְחַבֵּל אוֹתוֹ

כָּתוּב בְּפָרָשַׁת הַאֲזִינוּ דְּבָרִים ל”ב, “כִּי מִגֶּפֶן סְדוֹם גַּפְנָם וּמִשֶדְמוּת עֲמוֹרָה עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלוֹת מְרוֹרוֹת לָמוֹ חֲמַת תַּנִּינִים יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר, הֲלֹא הוּא כָּמוּס עִמָּדִי חָתוּם בְּאוֹצְרוֹתָי לִי נָקֹם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם וְכוּ'”. וּבֵאוּר הַכָּתוּב נִרְאָה עַל פִּי מַה שֶׁהֵבִיאוֹ הַסְּפָרִים בְּבֵאוּר דִּבְרֵי הַנָּבִיא, בְּמִיכָה ז’, “מִי אֵל כָמוֹךָ נוֹשֵׂא עָווֹן וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע”, הַיְנוּ כְּשֶׁאָדָם חוֹטֵא תֵּכֶף נִבְרָא מַשְׁחִית לְחַבֵּל אוֹתוֹ, שֶׁמֵּהַחֵטְא שֶׁלּוֹ נִבְרָא מַשְׁחִית, וְאִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה מֵנִּיחוֹ תֵּכֶף הָיָה יוֹרֵד וּמַעֲנִישׁ אֶת הָאָדָם, שֶׁהָיָה תּוֹבֵעַ מִמֶּנּוּ מָזוֹן, כֵּיוָן שֶׁהוּא נִבְרָא עַל יָדוֹ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרֹב חַסְדּוֹ כִּבְיָכוֹל נוֹשֵׂא עָווֹן וְטוֹמְנוֹ וְחוֹתְמוֹ בְּאוֹצָרוֹת וּמְפַרְנְסוֹ שָׁם, כִּי הַכֹּל צְרִיכִים לְהַשְׁפָּעָה, וּמַמְתִּין לְאָדָם עַד יוֹם מוֹתוֹ פֶּן יַחְזֹר בּוֹ בִּתְשׁוּבָה, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב “מִי אֵל כָּמוֹךָ נוֹשֵׂא עָוֹן” שֶׁלֹּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וְדַם, שֶׁלֹּא דֵּי שֶּׁאֵין מַעֲנִישׁ לְמוֹרֵד אֶלָּא גַּם מְפַרְנֵס לַנּוֹשֵׂא בּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיקֵהוּ. אֲבָל סוֹף כָּל סוֹף אִם אֵין עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה וְהָאָדָם מֻכְרָח לָמוּת, מִיַּד פּוֹתֵחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אוֹצְרוֹתָיו כִּי לֹא לְעוֹלָם יָזִין אוֹתָם, וְתֵכֶף יוֹצְאִים הַמַּשְׁחִיתִים שֶׁנִּבְרְאוּ מֵהָעֲבֵרוֹת, וְכָל אֶחָד מַעֲנִישׁוֹ בְּאוֹתוֹ אֵבֶר שֶּׁחָטָא בּוֹ.

וּמַמְשִׁיךְ הֶחָפֵץ חַיִּים: וְאָמַרְתִּי שֶׁכָּל זֶה רָמוּז בַּתּוֹרָה בְּפָסוּק הַנִּזְכָּר לְעֵיל, “כִּי מִגֶּפֶן סְדוֹם גַּפְנָם” וְהוּא מְלִיצָה יָפָה, דְּהַיְנוּ כְּשֵׁם שֶׁהָאָדָם כְּשֶׁעוֹשֶׂה מִצְוָה נוֹטֵעַ עֲבוּרוֹ בְגַן עֵדֶן אֵיזֶה נְטִיעָה יָפָה בְּעֵץ הַחַיִּים, וְהוּא מָשָׁל לְתַעֲנוּגִים הָרוּחָנִיִּים, כְּדֵי שְיִתְעַנֵג אַחַר כָּךְ בְּבוֹאוֹ שָׁמָּה, כֵּן מַמָּשׁ כְּשֶׁעוֹשֶׂה עֲבֵרָה נִטָּע עֲבוּרוֹ בַּגֵּיהִנּוֹם אִילָן מַר שֶׁיַּיִן פֵּרוֹתָיו הֵם אַרְסִיִּים כְּאֶרֶס תַנִּינִים וְחֵמַת פְּתָנִים, וּבְבוֹאוֹ שָׁמָּה הוּא מֻכְרָח לִשְׁתּוֹת וּלְמַצּוֹת שֹׁמְרֵיהֶם, וְהוּא הַכֹּל מָשָׁל לָעֹנֶשׁ הַמַּר וְהַנִּמְהָר אֲשֶׁר הוּא מְקַבֵּל עַל יְדֵי מַשְחִיתָיו.

וְעַתָּה נְבָאֵר הַכָּתוּב, כִּי מִגֶּפֶן סְדוֹם גַּפְנָם וּמִשֶדְמוּת עֲמוֹרָה וכו’, הַיְנוּ כְּשֶׁאָדָם עוֹלֶה בְּדַעְתּוֹ וּמְהַרְהֵר לַעֲשׂוֹת הָעֲבֵרָה, תֵּכֶף נִטַּע גֶפֶן עֲבוּרוֹ בִּסְדוֹם, דְּהַיְנוּ מָקוֹם הַגוֹפְרִית וְהַמֶּלַח וְהוּא מְרַמֵּז עַל הַגֵּיהִנּוֹם, וְרוֹצֶה לוֹמַר שֶׁהֻתְחַל לְהִבָּרְאוֹת עֲבוּרוֹ מָקוֹם מוּכָן לְפֻרְעָנוּיוֹת, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁמַּתְחִיל לַעֲשׂוֹת הָעֲבֵרָה גּוּפָא, נִגְמָר הָאֶשְׁכּוֹלוֹת הַמָּרִים מִן הַגֶּפֶן, זֶה כְּשֶׁמַּתְחִיל לַעֲשׂוֹת אֶת הָעֲבֵרָה, וּכְשְגוֹמֵר אֶת הָעֲבֵרָה נִסְחֲטוּ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת וְנַעֲשֶׂה הַיַּיִן הַמַּר שֶׁהוּא כֻּלּוֹ אֶרֶס כַּחֲמַת תַנִּינִים, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר “אַשְׁכְּלוֹת מְרוֹרוֹת לָמוֹ חֲמַת תַנִּינִים יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר”.

וְכָל זֶה רֶמֶז לִבְרִיאַת הַמַּשְׁחִיתִים שֶׁנִּגְמְרוּ בִּשְׁלֵמוּת לְאַחַר גֹּמֶר הָעֲבֵרָה, וְהֵם מוּכָנִים וּמְזוּמָנִים תֵּכֶף לְחַבְּלוֹ וּלְהַשְׁחִיתוֹ בְּכָל כוֹחוֹתָם, וְשֶׁמָּא יֹאמַר הָאָדָם אִם כֵּן, אַיֵּה הֵם, הֲלֹא אָנוּ רוֹאִים עוֹשֵׂי עֲבֵרוֹת מִידֵי יוֹם בְּיוֹמוֹ וְאֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע, לְזֶה מֵשִׁיב הַכָּתוּב, “הֲלֹא הוּא כָּמוּס עִמָּדִי חָתוּם בְּאוֹצְרוֹתָי”, שֶׁאֲנִי טוֹמְנָם אוֹתָם וְחוֹתְמָם בְּאוֹצְרוֹתָי וְאֵינִי מַנִּיחָם לְצֵאת לְחַבֵּל פֶּן יַחְזֹר הָאָדָם בִּתְשׁוּבָה, וּמַה שֶּׁכָּפַל הַכָּתוּב “כָּמוּס עִמָּדִי חָתוּם בְּאוֹצְרוֹתָי”, הוּא כִּי יֵשׁ שְׁנֵי מִינֵי מַשְׁחִיתִים שֶׁאֶחָד גָּרוּעַ מֵחֲבֵרוֹ, שֶׁאֶחָד מוֹעִיל לוֹ הַטְמָנָה, מַה שֶׁנִּטְמַן בְּאֵיזֶה מָקוֹם שֶׁלֹּא יִרְאֶה אֶת הָאָדָם וְיַזִּיקוֹ, וְהַשֵּׁנִי אַכְזָרִיּוּת שֶׁלּוֹ גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ שֶׁצָּרִיךְ דַּוְקָא לְחוֹתְמוֹ וּלְסֹגְרוֹ בְּאֵיזֶה אוֹצָר הַמּוּכָן לָזֶה. וְזֶהוּ מְדֻקְדָּק בִּלְשׁוֹן הַכָּתוּב, “חֲמַת תַנִּינִים יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר”, כְּנֶגֶד שְׁנֵי מִינֵי מַשְׁחִיתִים אֵלּוּ, וְלָכֵן מְסַיֵּם “הֲלֹא הוּא כָּמוּס עִמָּדִי חָתוּם בְּאוֹצְרוֹתָי”, כָּל אֶחָד לְפִי עִנְיָנוֹ.

וְשֶׁמָּא תֹּאמַר עוֹד, אִם כֵּן טוֹב הַדָּבָר שֶׁאָנוּ נְמַלֵּא כָּל תַּאֲוַת לִבֵּנוּ וְהַמַּשְׁחִיתִים לֹא יִפְגְּעוּ בָּנוּ, לָזֶה אָמַר הַכָּתוּב, “לִי נָקֹם וְשַׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם”, דְּהַיְנוּ בְּעֵת שְיָמוּטוּ רַגְלֵי הָאָדָם, וְזֶה בְּעֵת פְּרֵדַת הַנֶּפֶשׁ, תֵּכֶף נִפְתָּח סְגוֹר הָאוֹצָרוֹת וְהֵם מוּכָנִים לְקַבֵּל נָקֹם מֵאִתּוֹ. וְשֶׁמָּא יֹאמַר הָאָדָם מָתַי יִהְיֶה דָּבָר זֶה, רַק אַחַר מֵאָה שָׁנָה, לָזֶה אָמַר הַכָּתוּב, כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִידוֹת לָמוֹ, כִּי בֶּאֱמֶת לֹא יָדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ כִּי פְּעָמִים רַבּוֹת יְסוֹבֵב עַל יְדֵי עֲוֹנוֹת הָעֲצוּמִים נִקְרַב עֵת מִיתָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב בְּקֹהֶלֶת ז’, “אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה פֶּן תָּמוּת בְּלֹא עִתְּךָ”, וְלָזֶה אָמַר “וְחָשׁ עֲתִידוֹת”, דְּהַיְנוּ דָּבָר הָרַע הֶעָתִיד לִהְיוֹת בְּסוֹף כַּמָּה שָׁנִים מֵחִישׁ לָבוֹא לִפְנֵי זְמַנּוֹ עַל יְדֵי מַעֲשִׂים רָעִים.

הַיּוֹצֵא מִדְּבָרֵנוּ שֶׁמִּכָּל עֲבֵרָה וַעֲבֵרָה נִבְרָא כֹּחַ הַמַּשְׁחִית שֶׁיַּעֲנִישֵׁהוּ אַחַר כָּךְ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב “תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִיחוּךְ”, וְכוּ’, וְהַיְנוּ, שֶׁהָרָעָה גּוּפָא הִיא הַמְּיַסֶּרֶת אוֹתוֹ, וּכְעֵין זֶה אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כָּל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת בָּעוֹלָם הַזֶּה מְלַפְּפָתוֹ וּמּוֹלִיכְתּוֹ לְיוֹם הַדִּין, וּמַה שֶׁדִּקְדְּקוּ לוֹמַר כָּל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, לְהוֹרוֹת לָנוּ דְאֲפִילוּ יֵשׁ לוֹ רַק עֲבֵרָה אַחַת שֶׁעָשָׂה בְּעוֹדוֹ בְּחַיָּיו וְלֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה, מִכָּל מָקוֹם הִיא נִדְבֶּקֶת בּוֹ וְאֵינָהּ נִפְרֶדֶת מִמֶּנּוּ עַד שֶמוֹלִיכָה אוֹתוֹ לַמָּקוֹם הַדִּין. וְכָל שֶׁכֵּן אִם יֵשׁ לוֹ כַּמָּה וְכַמָּה עֲווֹנוֹת, בְּוַדַּאי כּוּלָּם הֵם מַקִּיפִין אוֹתוֹ וּמוֹלִיכִין אוֹתוֹ לְבֵית הַמִּשְׁפָּט.

וְעַתָּה נָבוֹא לְעִנְיָנֵנוּ, הָאִישׁ שֶׁהִרְגִּיל נַפְשׁוֹ לְמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, כַּמָּה מֵאוֹת לָאוִין דְּאוֹרָיְיתָא עָבַר עַל יְדֵי זֶה, וּמִכֹּל עֲבֵרָה נִבְרָא מַשְׁחִית אֶחָד שֶׁמַּמְתִּין רַק עַד שֶיָמוּט רַגְלוֹ וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל הָעוֹנֶש עַל יָדוֹ, וְאִם כֵּן כַּמָּה מֵאוֹת מַלְאֲכֵי חַבָּלָה לְבוּשִׁין שְׁחוֹרִין וּמִתְעַטְּפִים שְׁחוֹרִים יִהְיוּ רָצִין אַחֲרָיו וּמְלַפְפִין אוֹתוֹ לְהוֹלִיכוֹ לַגֵּיהִנּוֹם, מָקוֹם הַחוֹשֵׂךְ וְהַמָר, וְשָׁם יִשְׁפְּטוּ אוֹתוֹ.

וּמִי יוּכַל לְשַׁעֵר גֹּודֶל הַיִּסּוּרִין וְהַצָּרוֹת שֶּׁיִּסְבֹּל אֲפִילוּ עַל לָאו אֶחָד, וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה עַל כַּמָּה מֵאוֹת לָאוִין וְחַיָּבֵי כְּרִיתוּת שֶׁעָבַר בִּימֵי חַיָּיו עַל יְדֵי הַמַּאֲכָלוֹת הָאֲסוּרוֹת, וְאָז יִנְהֹם בְּאַחֲרִיתוֹ וְיִתְמָה עַל נַפְשׁוֹ, אַיֵּה הָיָה שִׂכְלִי, אֵיךְ שָׂנֵאתִי תָּמִיד הַמּוּסָר שֶׁהָיוּ מְיַסְּרִין אוֹתִי בְּנֵי עַמִּי, כְּמוֹ שֶּׁאוֹמֵר בְּמִשְׁלֵי, “וְנָהַמְתָּ בְּאַחֲרִיתֶךָ בִּכְלוֹת בְּשָׂרְךָ וּשְׁאֵרֶךָ וְאָמַרְתָּ אֵיךְ שָׂנֵאתִי מוּסַר”, לוֹמַר זְכוֹר אֶת בּוֹרַאֲךָ, הֲלֹא תִּצְטָרֵךְ לָבוֹא אֵלָיו לְסוֹף יָמֶיךָ, וְאֵיךְ תִּשָּׂא פָּנֶיךָ אֵלָיו, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶהֶעַזְתִּי כַּמָּה פְּעָמִים נֶגֶד פְּנֵיהֶם שֶׁל הַמּוֹכִיחִים וְחֵרַפְתִים וְגִדַפְתִּים וְחָשַׁבְתִּי שֶׁהֵם שׁוֹטִים וַאֲנִי הֶחָכָם וְהַמַּשְׂכִּיל, עַתָּה רְאֵה חָכְמָתְךָ וְהַשְכָּלָתְךָ שֶחָפַרְתָּ בּוֹר עָמוֹק לְנַפְשְׁךָ, וְיִתְוַדֶּה בְּעַצְמוֹ אַז עַל עֲווֹנוֹתָיו כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עֵרוּבִין כ”ב,) וְגַם מוּבָא שָׁם שֶׁמַּצְדִּיק הַדִּין עָלָיו בִּרְאוֹתוֹ אֶת גֹּודֶל הַקִּלְקוּלִים שֶׁפֹּעֵל לְמַעְלָה בָּעוֹלָמוֹת הַקְּדוֹשִׁים וְגַם רִבּוּי הַקְּלִפּוֹת וְהַחִיצוֹנִים שֶׁנִּתְרַבּוּ וְנִתְגַבְּרוּ עַל יָדוֹ, אֲבָל מִי יוֹעִיל לוֹ אַז? כִּי אֵין תְּשׁוּבָה אֶלָּא מֵחַיִּים, כְּשֶׁאָדָם עוֹד פֹּה, כַּיָּדוּעַ כַּמָּה צָרִיךְ לְהִזָּהֵר מִמַּאֲכָלוֹת הָאֲסוּרוֹת, שֶׁמִּלְּבַד שֶׁהוּא עֲבֵרָה גְּדוֹלָה, עוֹד הוּא מְשַׁקֵּץ אֶת נַפְשׁוֹ בָּזֶה, וּכְדִכְתִיב בַּקְּרָא (בְּפָרָשַׁת קְדוֹשִׁים כ’ כ”ד,) “וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לְטָהוֹר”, וְכוּ’, וּכְמוֹ שֶפִּירֵש רַשִׁ”י שָׁם בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, שֶׁכַּוָּנַת הַתּוֹרָה עַל בְּהֵמָה שֶׁלֹּא נִשְׁחֲטָה, וְכֵן עוֹף שֶׁלֹּא נִשְׁחַט כַּהֲלָכָה, וְעַל זֶה מְסַיֵּם קְרָא “וְלֹא תְּשַׁקֵּצוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם וְכוּ’, וִהְיִיתֶם לִי קְדוֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’.

וְהָעֲבֵרָה מְטַמְטֶמֶת לִבּוֹ שֶׁל הָאָדָם,

 כִּדְאִיתָא בִּגְמָרָא יוֹמָא ל”ט, תַּנָּא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, עֲבֵרָה מְטַמְטֶמֶת לִבּוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר “וְלֹא תִּטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם, אֶל תִּקְרֵי וְנִטְמֵאתֶם אֶלָּא וְנִטַמְטֵם”. וְגַם עַל יְדֵי שֶׁהוּא מַתְחִיל לְהַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ רוּחַ הַטֻּמְאָה עַל יְדֵי מַאֲכָלוֹת הָאֲסוּרוֹת, מְטַמְּאִין אוֹתוֹ מִלְמַעְלָה גַּם כֵּן, כִּדְאִיתָא בִּגְמָרָא שָׁם, תָּנוּ רַבָּנָן, וְלֹא תִּטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם, אָדָם מְטַמֵּא עַצְמוֹ מְעַט מְטַמְּאִין אוֹתוֹ הַרְבֵּה, מִלְּמַטָּה – מְטַמְּאִין אוֹתוֹ מִלְמַעְלָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה – מְטַמְּאִין אוֹתוֹ לְעוֹלָם הַבָּא.

וְזֶה לְשׁוֹן הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת שְׁמִינִי (מֵא:): וְתָּא חֲזֵי, כָּל מַאן דְּאָכִיל מֵאִינּוּן מַאֲכָלֵי דַּאֲסִירֵי, אִתְדְּבַק בְּסִטְרָא אָחֳרָא, וְגָעִיל נַפְשֵׁיהּ וְגַרְמֵיהּ, וְרוּחַ מְסָאָב שַׁרְיָא עָלֵיהּ, וְאַחְזֵי גַּרְמֵיהּ דְּלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בֶּאֱלָהָא עִילָּאָה וְלָא אָתֵי מִסִּטְרֵיהּ, וְלָא אִתְדְּבַק בֵּיהּ. וְאִי יִפּוּק הָכִי מֵהַאי עָלְמָא, אֲחִידָן בֵּיהּ כָּל אִינּוּן דַּאֲחִידָן בִּסְטָר (ס”א דאתיין מסטר) דִּמְסָאֲבָא, וּמְסָאֲבִין לֵיהּ וְדַיְינִין לֵיהּ כְּבַּר נָשׁ דְּאִיהוּ גַּעֲלָא דְּמָארֵיהּ, גַּעֲלָא בְּהַאי עָלְמָא, וְגַעֲלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי.

וּבֹא רְאֵה, כָּל מִי שֶׁאוֹכֵל מֵאוֹתָם מַאֲכָלִים אֲסוּרִים, נִדְבָּק בַּצַּד הָאַחֵר, וּמְתַעֵב נַפְשׁוֹ וְעַצְמוֹ, וְרוּחַ טְמֵאָה שׁוֹרָה עָלָיו, וּמַרְאֶה אֶת עַצְמוֹ שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק בָּאֱלוֹהַּ הָעֶלְיוֹן, וְלֹא בָּא מֵהַצַּד שֶׁלּוֹ וְלֹא נִדְבַּק בּוֹ. וְאִם יָצָא כָּךְ מֵהָעוֹלָם הַזֶּה, אוֹחֲזִים בּוֹ כָּל אוֹתָם הָאֲחוּזִים בְּצַד (שֶׁבָּא מִצַּד) הַטֻּמְאָה, וּמְטַמְּאִים אוֹתוֹ וְדָנִים אוֹתוֹ כְּאָדָם שֶׁהוּא נִתְעָב שֶׁל רִבּוֹנוֹ, נִתְעָב בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנִתְעָב בָּעוֹלָם הַבָּא.

 וְעַל דָּא כְּתִיב, וְנִטְמֵתֶם בָּם בְּלָא אַ’, דְּלָא אִשְׁתְּכַח אַסוּותָא לְגִעוּלֵיהּ, וְלָא נָפִיק מִמְּסָאֲבוּתֵיהּ לְעָלְמִין. וַוי לוֹן, וַוי לְנַפְשַׁיְיהוּ, דְּלָא יִתְדַבְּקוּן בִּצְרוֹרָא דְּחַיֵּי לְעָלְמִין, דְּהָא אִסְתְּאָבוּ. וַוי לְגַרְמַיְיהוּ, עָלַיְיהוּ כְּתִיב (יְשַׁעְיָה סו) כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְגוֹ’, וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר. מַאי דֵּרָאוֹן. סִרְחוֹנָא. מַאן גָּרִים לֵיהּ, הַהוּא סְטָר דְּאִתְדַּבָּק בֵּיהּ.

וְעַל זֶה כָּתוּב וְנִטְמֵתֶם בָּם, בְּלִי א’, שֶׁלֹּא נִמְצֵאת רְפוּאָה לְתוֹעַבְתּוֹ, וְלֹא יוֹצֵא מִטֻּמְאָתוֹ לְעוֹלָמִים. אוֹי לָהֶם! אוֹי לְנַפְשָׁם, שֶׁלֹּא יִדְבְּקוּ בִּצְרוֹר הַחַיִּים לְעוֹלָמִים, שֶׁהֲרֵי נִטְמְאוּ! אוֹי לְעַצְמָם! עֲלֵיהֶם כָּתוּב (יְשַׁעְיָה סו) כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְגוֹ’, וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר. מַה זֶּה דֵּרָאוֹן? סִרָחוֹן. מִי גָרַם לוֹ? אוֹתוֹ הַצַּד שֶׁנִּדְבָּק בּוֹ.

רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ו) כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ וְגוֹ’. אִסְתַּכַּלְנָא בְּמִלֵּי דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, וְכֻלְּהוּ אֲחִידָן בְּחָכְמָה עִאבישי בן לאה. כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ, הַאי קְרָא, בְּשַׁעֲתָא דְּדַיְינִין לֵיהּ (דף מ”ב ע”א) לְבַּר נָשׁ בְּהַהוּא עָלְמָא כְּתִיב, כָּל הַהוּא דִּינָא, וְכָל מַאי דְּסָבִיל בְּהַהוּא עָלְמָא, וְנָקְמִין מִנֵּיהּ נִקְמָתָא דְּעָלְמָא. לְפִיהוּ: בְּגִין פִּיהוּ, דְּלָא נָטִיר לֵיהּ, וְסָאִיב לֵיהּ לְנַפְשֵׁיהּ, וְלָא אִתְדְּבַק בְּסִטְרָא דְּחַיֵּי, בְּסִטְרָא דִּימִינָא. וְגַם הַנֶפֶשׁ לֹא תִמָלֵא, לָא תִּשְׁתְּלִים דִּינָהָא לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. דָּבָר אַחֵר לֹא תִמָלֵא, לָא תִּשְׁתְּלִים לְסַלְּקָא לְאַתְרָהָא לְעָלְמִין, בְּגִין דְּהָא אִסְתְּאָבַת, וְאִתְדַּבְּקַת בְּסִטְרָא אָחֳרָא.

רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ו) כָּל עֲמַל אָדָם לְפִיהוּ וְגוֹ’. הִסְתַּכַּלְתִּי בְּדִבְרֵי שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, וְכֻלָּם אֲחוּזִים בְּחָכְמָה עֶלְיוֹנָה. כָּל עֲמַל אָדָם לְפִיהוּ, הַפָּסוּק הַזֶּה בְּשָׁעָה שֶׁדָּנִים אֶת הָאָדָם בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם כָּתוּב. כָּל אוֹתוֹ הַדִּין, וְכָל מַה שֶּׁסּוֹבֵל בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם וְנוֹקְמִים מִמֶּנּוּ נִקְמַת הָעוֹלָם – לְפִיהוּ, בִּשְׁבִיל פִּיהוּ שֶׁלֹּא שָׁמַר אוֹתוֹ וְטִמֵּא אוֹתוֹ אֶת נַפְשׁוֹ, וְלֹא נִדְבַּק לְצַד הַחַיִּים לְצַד הַיָּמִין. וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא, לֹא תִשְׁתַּלֵּם דִּינָהּ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. דָּבָר אַחֵר לֹא תִמָּלֵא, לֹא תִשְׁתַּלֵּם לַעֲלוֹת לִמְקוֹמָהּ לְעוֹלָמִים, מִשּׁוּם שֶׁהֲרֵי הִיא נִטְמְאָה וְנִדְבְּקָה לַצַּד הָאַחֵר.

 רַבִּי יִצְחָק אָמַר, כָּל מַאן דְּאִסְתְּאָב בְּהוּ, כְּאִילּוּ פָּלַח לְעֲבוֹדָה זָרָה, דְּאִיהוּ (דברים יז) תּוֹעֲבַת יְיָ’, וּכְתִיב לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה. מַאן דְּפָלַח לְעֲבוֹדָה זָרָה, נָפִיק מִסִּטְרָא דְּחַיֵּי, נָפִיק מֵרְשׁוּתָא קַדִּישָׁא, וְעָיִיל בִּרְשׁוּתָא אָחֳרָא. אוּף מַאן דְּאִסְתְּאָב בְּהָנֵי מֵיכְלֵי, נָפִיק מִסִּטְרָא דְּחַיֵּי, וְנָפִיק מֵרְשׁוּ קַדִּישָׁא, וְעָיִיל בִּרְשׁוּתָא אָחֳרָא. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְּאִסְתְּאָב בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. וְעַל דָּא וְנִטְמֵתֶם בָּם כְּתִיב בְּלָא א’.

כל מִי שֶׁנִּטְמָא בָהֶם, כְּאִלּוּ עָבַד לַעֲבוֹדָה זָרָה

רַבִּי יִצְחָק אָמַר, כל מִי שֶׁנִּטְמָא בָהֶם, כְּאִלּוּ עָבַד לַעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁהִיא תּוֹעֲבַת ה’, וְכָתוּב לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה. מִי שֶׁעוֹבֵד לַעֲבוֹדָה זָרָה, יוֹצֵא מִצַּד הַחַיִּים, יוֹצֵא מֵרְשׁוּת הַקְּדֻשָּׁה וְנִכְנָס לְרָשׁוּת אַחֶרֶת. אַף מִי שֶׁנִּטְמָא בַּמַּאֲכָלוֹת הַלָּלוּ, יוֹצֵא מִצַּד הַחַיִּים, וְיוֹצֵא מֵרְשׁוּת הַקְּדֻשָּׁה וְנִכְנָס לְרָשׁוּת אַחֶרֶת. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁנִּטְמָא בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וְלָכֵן כָּתוּב וְנִטְמֵתֶם בָּם בְּלִי א’.

וּכְתִיב, וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכָל אֲשֶׁר תִּרְמוֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם לְטַמֵּא. מַאי לְטַמֵּא. לְטַמֵּא לְעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, דְּהָא אִינּוּן מִסְאֲבִין, וּמִסִּטְרָא דִּמְסָאֲבָא קָא אַתְיָין. וְכָל חַד אִתְדַּבָּק בְּאַתְרֵיהּ.

וְכָתוּב (ויקרא כ) וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשּתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא. מַה זֶּה לְטַמֵּא? לְטַמֵּא אֶת הָעַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁהֲרֵי הֵם טְמֵאִים, וְהֵם בָּאִים מִצַּד הַטֻּמְאָה, וְכָל צַד נִדְבָּק בִּמְקוֹמוֹ.

וְאִיתָא בְּמִדְרַשׁ שׁוֹחֵר טוֹב, כָּל הַמַּחְלִיט עַצְמוֹ לַעֲבֵרָה אִין לוֹ מְחִילָה עוֹלָמִית, רוֹצֶה לוֹמַר, אַף בְּעֵת שֶׁיִּתְגַּבְּרוּ רַחֲמֵי הֵ’ עַל הָעוֹלָם מִכָּל מָקוֹם לֹא יִמְחֲלוּ לוֹ מִטַּעַם שֶׁהִפְקִיר אֶת רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקֻּבָּ”ה לְגַמְרֵי וְנַעֲשֶׂה חַלּוֹת לָעֲבֵרָה הַזּוֹ.

גַּם גּוּפוֹ מִתְפַּתֵּם מֵאִסּוּר, וּבְהֶמְשֵׁךְ הַזְּמַן נַעֲשֶׂה גּוּפוֹ מָלֵא מּשְׁקָּצִים וּרְמָשִׂים וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה, וּמַה יָכוֹל לִהְיוֹת מִגּוּף טָמֵא כָזֶה, כִּי אֲפִילוּ אִם יִהְיוּ לוֹ זְכוּתִים גְּדוֹלִים מִשְאָרֵי מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים וְהֵם יַמְלִיצוּ טוֹב בַּעֲדוֹ שֶׁיָּקוּם לְעֵת הַתְּחִיָּה עִם שְׁאָר מֵתֵי יִשְׂרָאֵל, אַחַר כָּל הַיִּסּוּרִים וְהָעוֹנָשִים שֶּׁתְּקַבֵּל הַנֶּפֶשׁ בַּגֵּיהִנּוֹם, אֵין לְשַׁעֵר וְלַעֲרֹךְ גֹּודֶל צָרַת הַנֶּפֶשׁ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לְאָדָם לְבַסּוֹף עַל יְדֵי זֶה, דַּהֲלֹא יָדוּעַ דְכְּשְנִתְקַלְקֵל לוֹ לְאָדָם בִּפְנִימִיּוּתוֹ, כְּגוֹן שֶּׁנִּתְהַפֵּךְ בְּאֵיזֶה מָקוֹם בְּגִידָיו הַדָּם לְלֵיחוּת, מֻכְרָח הָרוֹפֵא לַעֲשׂוֹת לוֹ [אַפֶערַאצִיאַן] (נִתּוּחַ) לְחִתּוּךְ בַּמָּקוֹם זֶה וְלִשְׁאֹב הַלֵּיחָה מִשָּׁם, וְאַחַר כָּךְ יוּכַל לַחְזֹר וּלְהֵרָפֵא, דְּאִם לֹא כָּךְ, עָלוּל לְהִתְקַלְקֵל הַדָּם יוֹתֵר וְיוֹתֵר עַד שֶׁיָּמוּת.

וְכֵן אִם נִתְהַוָּה לוֹ כָזֶה בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת אוֹ בִּשְׁלוֹשָׁה, מֻכְרָח לִסְבֹּל יִסּוּרִים שֶׁיַּחְתְּכוּ בִּשְׁנֵים וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת לִשְׁאֹב הַלֵּיחָה מִשָּׁם, אֲבָל אִם חַס וְשָׁלוֹם יִתְפַּשֵּׁט הַלֵּיחָה בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו וּבְגוּפוֹ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת מֻכְרָח לָמוּת, דְּכִי יַחְתְּכוּ כָּל גּוּפוֹ?

וְכַאֲשֶׁר יַחְתְּכוּ הַאִם יוּכַל לִסְבֹּל כָּל כָּךְ יִסּוּרִים?

וְעַתָּה נִתְבּוֹנֵן בְּעִנְיָנֵנוּ, הֲלֹא יָדוּעַ מְסַפְּרִים הַקְּדוֹשִׁים, שֶלְפִיכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם, “כִּי בְּיוֹם אָכְלֶךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת”, מִשּׁוּם שֶׁעַל יְדֵי אֲכִילָה שֶׁל עֵץ הַדַּעַת טוֹב וְרַע נִתְעָרֵב בּוֹ כֹּחַ הָרַע, שֶׁלֹּא יוּכַל לְהָאִיר עָלָיו אוֹר ה’ שֶׁיְּחַיֶּה אוֹתוֹ לָנֶצַח וּמֻכְרָח לָמוּת, שֶׁעַל יְדֵי יְסוּרַי הַקֶּבֶר יִתְעַכֵּל כֹּחַ הָרַע הַטָּמוּן בְּתוֹכוֹ וְיִתְפָּרֵשׂ מִמֶּנּוּ וְיִזְדַכֵּך הַחֹמֶר כְּדֵי שֶׁאַחַר כָּךְ כְּשֶׁיָּקוּם בְּעֵת הַתְּחִיָּה יוּכַל לְהָאִיר עָלָיו אוֹר ה’ וִיחַיֵּהוּ לָנֶצַח,

וְהוּא דֻּגְמָא מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁמֻּכְרָח לְפֵרוּשׁ הַלֵּיחָה מֵאֵת הָאָדָם הָחַי כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֵר בְּחַיּוּתוֹ.

וְעַתָּה נִתְבּוֹנֵן בְּעִנְיָנֵנוּ, הָאִישׁ אֲשֶׁר מֵילָא גּוּפוֹ בְּחַיָּיו מִנְּבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וְהוּא יָמוּת לְבַסּוֹף, אֲפִילוּ אִם נֶאֱמַר שֶׁיִּזְכֶּה לִתְחִיָּה אַחֲרֵי שֶׁיְּקַבֵּל גְמוּל עֲווֹנוֹתָיו בַּגֵּיהִנּוֹם, הֲלֹא עַל כָּל פָּנִים יִצְטָרֵךְ עוֹד תִּיקוּן אָיוֹם, [אַפֶערַאצִיֶא נוֹרָאָה] (נִתּוּחַ נּוֹרָא), שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְהִתְעַכֵּל חֵלֶק עֵפֶר הָרַע הַטָּמוּן בְּכָל אֵבֶר וְאֵבֶר שֶׁבְּגוּפוֹ, וּבְכָל קְרוּם דַּק שֶׁנִּמְצְאוּ בּוֹ. כִּי הֲלֹא כְּשֶׁאָדָם אוֹכֵל נִתְפַּשֵּׁט כֹּחַ הַמַּאֲכָל בְּכָל אֵבֶר וְאֵבֶר, מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד רֹאשׁוֹ וַאֲפִילוּ עַל קְרוּמֵי הָעַיִן וְכַדּוֹמֶה, כְּדֵי שֶׁיִּזְדַּכְּכוּ וַיִּשָּׁאֲרוּ רַק הַחֵלֶק הָעֵפֶר הַנַּעֲשָׂה מִכַּשְׁרוּת, וְיוּכַל לָקוּם בְּעֵת הַתְּחִיָּה וְלִזְכּוֹת עִם עִם יִשְׂרָאֵל יָחַד, וְכַמָּה יִסּוּרִין יִסְבֹּל מִזֶּה עַד שֶׁיִּתְעַכֵּל כָּל חֶלְקֵי הָרַע הַטָּמוּן בְּכָל חֶלְקֵי הַגּוּף מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד רֹאשׁוֹ, וְיִנְהֹם בְּאַחֲרִיתוֹ עַל כָּל זֶה.

עַל יְדֵי מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת מִסְתַּלֵּק הַצֶּלֶם אֱלֹהִים מִן הָאָדָם,

 כִּדְאִיתָא בְּזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים בְּסוֹפוֹ, וְעָלוּל לָבוֹא כַּמָּה מְאֹרָעוֹת עַל הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל הַפָּסוּק, וָאַבְדִּיל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי, אִם אֹתָם מֻבְדָּלִים מִן הָעַמִּים עוֹבְדֵי גִלּוּלִים הֲרֵי אֹתָם שֶׁלִּי, וְאִם לָאו הֲרֵי אֹתָם שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר וַחֲבֵרָיו, דְּאַף שִׁבְעַת שֶׁהוּא מִתִּרְצָה לְהִתְעָרֵב עִם הַגּוֹיִים בְּכָל עִנְיְנֵיהֶם, נִרְאִים כְּאוֹהֲבִין אוֹתוֹ, אֲבָל כָּל זֶה רַק בַּהַתְחָלָה, אֲבָל בַּהֶמְשֵׁךְ הַזְּמַן נִסְבַּב לוֹ עַל יָדָם גּוּפָא רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת עָלָיו, כִּי הַקֻּבָּ”ה מְסֻלָּק אֶת שְׁמִירָתוֹ מִמֶּנּוּ עֲבוֹר זֶה, וּכְבָר צוֹוֵחַ הַכָּתוּב וְאָמַר, “אִם הֵ’ לֹא יִשְׁמֹר עִיר שָׁוְא שָׁקֵד שׁוֹמֵר”, אֲבָל הָאִישׁ הַשּׁוֹמֵר עַצְמוֹ מִמַּאֲכָלוֹת הָאֲסוּרוֹת, אַף בְּעֵת דָּחֳקוֹ, נוֹשֵׂא עַל עַצְמוֹ הַצֶּלֶם אֱלֹוקִים וְנִצּוֹל מִמְּאֹרָעוֹת רָעוֹת.

וְזֶה שֶׁהוֹעִיל לְדָנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה שֶׁנִּזְהֲרוּ מַפַּת בְּג הַמֶּלֶךְ וּמִיֵּין מִשְׁתָּיו לְהִנָּצֵל מִיַּד נְבוּכַדְנֶצַּר. וְכִדְאִיתָא בְּזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים (קכה:):

תָּאנָא, בְּמָה זָכוּ דָּנִיֵאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, דְּאִשְׁתְּזִיבוּ מֵאִינּוּן נִסְיוֹנֵי, אֶלָּא בְּגִין דְּלָא אִסְתָּאֲבוּ בְּמֵיכְלֵיהוֹן. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כְּתִיב (דָּנִיֵּאל אַ) וַיָּשֶׂם דָּנִיֵאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַת בַּג הַמֶּלֶךְ וְגוֹ’. וְתָאנָא בִּסְתִימָא דְּמַתְנִיתִין, מֵיכְלָא דְּהַהוּא רָשָׁע, בִּשְׂרָא בְּחָלָבָא הֲוָה וּגְבִינָה עִם בִּשְׂרָא, בַּר מֵיכְלָן אַחֲרָנִין, וְדָא סָלִיק לֵיהּ בְּפָתוֹרֵיהּ, בְּכָל יוֹמָא.

שָׁנִינוּ, בַּמֶּה זָכוּ דָנִיֵּאל, חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה שֶׁנִּצְלוּ מֵאוֹתָם נִסְיוֹנוֹת? אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נִטְמְאוּ בְּמַאֲכָלֵיהֶם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כָּתוּב (דָּנִיֵּאל א) וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַת בַּג הַמֶּלֶךְ וְגוֹ’. וְשָׁנִינוּ בְּסֵתֶר הַמִּשְׁנָה, מַאֲכַל אוֹתוֹ הָרָשָׁע, בָּשָׂר בְּחָלָב הָיָה וּגְבִינָה עִם בָּשָׂר, פְּרָט לְמַאֲכָלִים אֲחֵרִים, וְזֶה עָלָה לוֹ עַל שֻׁלְחָנוֹ בְּכָל יוֹם.

 וְדָנִיֵאל דְּאִסְתָּמַּר מֵהַאי, כַּד רָמוּ יָתֵיהּ לְגוּבָא דְּאַרְיָיוָותָא, אִשְׁתְּלִים בְּצוּלְמָא דְּמָארֵיהּ, וְלָא שָׁנֵי (בְּרֵאשִׁית קצ”א ע”א) צוּלְמֵיהּ לְצוּלְמָא אַחֲרָא, וְעַל דָּא דַּחֲלוּ אַרְיָיוָותָא מִנֵּיהּ, וְלָא חַבְּלוּהוּ. וְהַהוּא רָשָׁע, בְּשַׁעֲתָא דְּמַלְכוּתָא אִתְעָדֵי מִנֵּיהּ, (דָּנִיֵּאל דְּ) וְעִם חֵיוַת בָּרָא הֲוָה מָדוֹרֵיהּ, אַעְדֵּי צוּלְמָא דְּאַנְפּוֹי מִנֵּיהּ, וּמֵהַהוּא יוֹמָא, לָא אִתְחָזֵי צוּלְמֵיהּ, צוּלְמָא דְּבַר נָשׁ. וְכָל בְּעִירָא דְּאָתֵי, אִתְחָזֵי לֵיהּ, צוּלְמָא דְּזִינֵיהּ, וְנוּקְבֵיהּ, וַהֲווּ אַתְיָין עָלֵיהּ כֻּלְּהוּ, וּבְכַמָּה זִמְנִין הֲווֹ אַכְלִין לֵיהּ חֵיוָת בָּרָא, בַּר דְּאִתְגְּזַר הַאי עוֹנְשָׁא עָלֵיהּ, בְּגִין דִּכְתִּיב, (חֲבַקּוּק אַ) וְהוּא בַּמְּלָכִים יִתְקַלָּס, בְּגִין כַּךְ, כֹּלָּא יִתְקַלְּסוּ בֵּיהּ, כָּל הַהוּא זִמְנָא.

וְדָנִיֵּאל שֶׁנִּשְׁמַר מִזֶּה, כְּשֶׁזְּרָקוּהוּ לְגֹב הָאֲרָיוֹת, הִשְׁתַּלֵּם בְּצֶלֶם רִבּוֹנוֹ, וְלֹא שִׁנָּה צַלְמוֹ לְצֶלֶם אַחֵר, וְלָכֵן פָּחֲדוּ מִמֶּנּוּ הָאֲרָיוֹת וְלֹא חִבְּלוּ בּוֹ. וְאוֹתוֹ רָשָׁע, בְּשָׁעָה שֶׁהָעָבְרָה מִמֶּנּוּ מַלְכוּתוֹ וּמְדוֹרוֹ הָיָה עִם חַיּוֹת הַשָּׂדֶה, הָעֳבַר מִמֶּנּוּ צֶלֶם פָּנָיו, וּמֵאוֹתוֹ יוֹם לֹא נִרְאָה צַלְמוֹ צֶלֶם שֶׁל אָדָם, וְכָל בְּהֵמָה שֶׁבָּאָה, נִרְאָה לָהּ בְּצֶלֶם שֶׁל מִינָהּ וּנְקֵבָתָהּ, וְכֻלָּם הָיוּ בָּאִים עָלָיו, וּבְכַמָּה פְעָמִים הָיוּ אוֹכְלוֹת אוֹתוֹ חַיּוֹת הַשָּׂדֶה זוּלַת נִגְזַר עָלָיו הָעֹנֶשׁ הַזֶּה, מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב (חֲבַקּוּק א) וְהוּא בַּמְּלָכִים יִתְקַלָּס, מִשּׁוּם כָּךְ כֻּלָּם הִתְקַלְּסוּ בוֹ כָּל אוֹתוֹ זְמַן.

תָּא חֲזִי, מַה כְּתִיב, (דָּנִיֵּאל אַ) וּלְמִקְצַת יָמִים עֲשָׂרָה נִרְאָה מַרְאֵיהֶן טוֹב מִכָּל הַיְלָדִים הָאוֹכְלִים אֶת פַּת בַּג הַמֶּלֶךְ. נִרְאָה מַרְאֵיהֶן טוֹב, דְּצוּלְמָא דְּמָארֵיהוֹן לָא אַעְדִּיאוּ מִנְּהוֹן, וּמֵאַחֲרִנֵי אַעְדִּיאוּ. מַאן גָּרִים הַאי. בְּגִין דְּלָא אִתְגַּעֲלוּ בְּגִיעוּלֵי מֵיכְלֵיהוֹן. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב בְּהוּ, וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי. (שֵׁמוֹת כַּד) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְיָ’ וְגוֹ’. וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר, (קֻלָּ”א ע”א) מַאן אָמַר. דָּא שְׁכִינְתָּא. עֲלֵהּ אֶל יְיָ’, כְּמָה דִּכְתִּיב, (שֵׁמוֹת יֵט) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וְגוֹ’. (ס”א וַיִּקְרָא אֵלָיו יְיָ’) אֲמַאי כָּל דָּא, לְקַיְּימָא עִמְּהוֹן קַיָּים, בְּגִין דְּהָא אִתְפְּרָעוּ, מַה דְּלָא נָפְקוּ הָכִי מִמִּצְרַיִם, דְּאִתְגְּזָרוּ, וְלָא אִתְפְּרָעוּ, (מֵ’ ע”א) וְהָכָא הָא אִתְפְּרָעוּ, וְעָאלוּ בִּבְרִית קַיָּימָא, דִּכְתִּיב, (שֵׁמוֹת טוּ) שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט. דַּיְיקָא וְשָׁם נִסָּהוּ, בְּהַאי אָת קַדִּישָׁא, דְּאִתְגַּלְיָיא בְּהוּ, וְהָכָא אִתְקַיָּים בְּהוּ, עַל יְדָא דְּמֹשֶׁה גְּזִירָה דְּקַיָּימָא, דִּכְתִּיב, וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וְגוֹ’.

בֹּא וּרְאֵה מַה כָּתוּב, וּמִקְצָת יָמִים עֲשָׂרָה נִרְאָה מַרְאֵיהֶם טוֹב (וְגוֹ’) מִן כָּל הַיְלָדִים הָאֹכְלִים אֵת פַּת בַּג הַמֶּלֶךְ. נִרְאָה מַרְאֵיהֶם טוֹב – שֶׁצֶּלֶם רִבּוֹנָם לֹא זָז מֵהֶם, וּמֵאֲחֵרִים זָז. מִי גָרַם אֶת זֶה? מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נִגְעֲלוּ בְּגִעוּלֵי מַאַכְלֵיהֶם. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּתוּב בָּהֶם, וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי.

 וְיָדוּעַ הָעֹנֶשׁ בְּחִבּוּט הַקֶּבֶר עַל הָאוֹכֵל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת:

כָּתַב בְּסֵפֶר אוֹר צַדִּיקִים (פֶּרֶק יֵ”ט), וְזֶה לְשׁוֹן קָדְשׁוֹ: דַּע כִּי מִי שֶׁלֹּא הָיָה מְדַקְדֵּק בְּמַאֲכָלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא הָיָה נִזְהָר לְהַבְחִין בֵּין אִסּוּר לְהֶתֵּר, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ אִסּוּר מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה אֶלָּא מֵחֲכָמֵינוּ זל. עָנְשׁוֹ שֶׁלְּאַחַר מוֹתוֹ בָּא הַמְמֻנֶּה עַל חִבּוּט הַקֶּבֶר וּמַכֶּה עַל בִּטְנוֹ בְּשַׁרְבִיטוֹ שֶׁל בַּרְזֶל וְאֵשׁ, עַד שֶׁכְּרֵסוֹ נִבְקַעַת וְיוֹצֵא פַּרְשַׁנְדָּא, וְאָז מְהַפְּכִין אוֹתוֹ עַל פָּנָיו וּמַכִּים אוֹתוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ בְּלַע מַה שֶּׁהוֹצֵאתָ, הַשֵּׁם יִשְׁמְרֵנוּ וְיַצִּילֵנוּ מִדִּין הַקָּשֶׁה הַזֶּה וּמְדִכְוָותֵיהּ, וּבִפְרָט בְּאִסּוּר בָּשָׂר בְּחָלָב שֶׁהוּא עָוֹן חָמוּר, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.

 

[יד]) שאלה, שמעתי שהיום כל השוחטים נכנסים למפרקת וממילא הסכין פגום האם אפשר לסמוך על הרב שלי שמתיר הפגימות, זאת אומרת שאין אף פעם פגימות, ומתירים כל הפגימות, ולמה באמת אני לא יכול לסמוך על הרב שלי שנותן הכשר, הלא הוא רב תלמיד חכם גדול וצדיק?

 

תשובה, הרב שאתה חושב שהוא צדיק הוא אסור (כבול- תחת שליטה) בידי עמלק, ועושה בדיוק מה שעמלק אומר לו לעשות, ולא יכול להזיז ידו בין ימינו לשמאלו, ואם לוקח כסף – שכר על ההכשר על פי הלכה אין לו שום נאמנות, כמו שביררתי בקונטרס מיוחד על זה.

ואפילו שהוא צדיק גדול – דע לך מה שמשנה אומרת (קידושין פ”ב) כשר שבטחים שותפו של עמלק,

ואכתוב לך מה שכתבתי בספרי קול השחיטה 57 סיפורים ממה שראו עיני, ואם תקרא כל זה לא יהיה לך עוד קושיות, ויתברר לך הכל.

[טו]) ידוע שיש שוחטים ששוחטים בדרסה, ושוחט הזקן ובא בימים צריכים לחשוש על זה כמובא בספרי שחיטות. [ראה באריכות בספרי קול השחיטה ובסר שחיטת ואכילת בשר כהלכתה, ובספרים השחיטה כהלכתה, ובספרים שחיטת בשר הלכה למעשה יא חלקים].

[טז]) בכל שחיטות הגדולות הסכין מלא שערות ונמצא ששוחט בחלדה רח”ל, לכן צריך לבדוק ולרחוץ כל פעם את הסכין, ובשחיטות הגדולות ששוחטים הרבה אי אפשר שלא לשחוט בלי חלדה כי אין לו זמן לזה!

[יז]) כָּתַב בְּסֵפֶר “בְּרִית מַטֶּה מֹשֶׁה” עַל הַגָּדָה שֶׁל פֶּסַח בְּדַף הָאַחֲרוֹן וזל”ק: וְעַכְשָׁו שֶׁאִיתְרַע חִזַּקְתֶּם רָאִינוּ לְמַפְרֵעַ שֶׁדָּבָר זֶה הֶחֱרִיב אֶת בֵּיתֵינוּ אֲשֶׁר עֲדַיִן לֹא נִבְנָה בְּיָמֵינוּ, וְהַשְּׁכִינָה בְּגָלוּת עֲדַיִן בַּעֲווֹנֵינוּ, וְכַאֲשֶׁר נִמְצָא כַּמָּה קִלְקוּלִים אֲשֶׁר אֵין לְהַעֲלוֹת עַל הַסֵּפֶר כִּי קָצַר הַיְרִיעָה מִלְּהִשְׂתָּרֵעַ, וְכוּ’. וּבִפְרָט בִּשְׁחִיטַת הַכְּבָשִׂים מֵחֲמַת צַמְרוֹ קָרוֹב הַדָּבָר לִפְשֹׁעַ וּלְקַלְקֵל וּמֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לִשְׁחוֹט הַרְבֵּה אֵינָם מְדַקְדְּקִים כָּל כָּךְ וּמְמַהֲרִים לִשְׁחוֹט וְקָרוֹב לְוַדַּאי שֶׁמַּאֲכִילִין נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת כַּאֲשֶׁר נִתְבָּרֵר וּמִי שֶׁיִּהְיֶה מוּתְמָה בַּדָּבָר וְלוֹמַר מַה גֶּבֶר בְּגוֹבְרִין וּמַה יוֹם מִיּוֹמַיִם וְיָקֵל בַּדָּבָר הַזֶּה בְּוַדַּאי מִנְהָג אֲבוֹתֵיהֶם בְּיָדָם שֶׁשּׁוֹחֲטִים אֶת דִּבְרֵיהֶם לֵאמֹר מִי יִתֵּן לָנוּ לֶאֱכוֹל בָּשָׂר וְאַל תִּקְרֵי וַיִּשְׁטְחוּ (בַּמִּדְבָּר יא לב) אֶלָּא וַיִּשְׁחֲטוּ, שֶׁהָיָה נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה עַל שֶׁבִּקְּשׁוּ לֶאֱכוֹל בְּשַׂר תַּאֲוָה הַיְנוּ בְּשַׂר נְחִירָה וַאֲבוֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם וַאֲנַחְנוּ אִם נַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם לֹא טוֹבִים לִהְיוֹת נִלְכָּדִים בַּעֲוֹנָם ח”ו וְאוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין וְאוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַתּוֹכֵחָה: וְאֵין לָנוּ פֶּה לְדַבֵּר וּמִי יוּכַל לְהַגִּיד וּלְסַפֵּר מַה שֶׁעָבַר עָלֵינוּ עַד כֹּה שֶׁגָּרְמוּ לָנוּ הַשּׁוֹחֲטִים כַּמָּה רָעוֹת וְלֹא יָדְעוּ שֶׁשָּׁחֲטוּ לְעַצְמָם בְּסַכִּין פְּגוּמָה כְּמוֹ כֵּן יִהְיֶה מִיתָתָם בִּכְלָל נְבֵלָה וּטְרֵפָה לַכֹּל הוּא הַקְּלִפָּה רח”ל תַּשְׁלִיךְ אוֹתָם, וּמֻכְרָח לִהְיוֹת מְגֻלְגָּל בְּכֶלֶב וְכוּ’ עיי”ש בַּאֲרִיכוּת גָּדוֹל.

[יח]) ובשמלה חדשה סימן כה סעיף ד’ וז”ל: הבודקים על ידי שתוחבים נוצה דרך הפה לתוך הסימנים (הג”א ורוקח), תפח רוחם, שמאכילים נבלות לישראל, דאפילו לא היה רוב, הנוצה קורעת ואסור להתעסק בקבורתם של מאכילי טריפות, וראה במטה אשר שם אות י”ב מירושלמי (תרומות פ”ח ה”ג), עיי”ש.

[יט]) סוד הבשר הטרף – בש”ר בשדה טריפה לא תאכלו

תיבות אדו”ם ישמעא”ל הן גי’ תק”ב [502]

בש”ר הוא גם כן גימטריא תק”ב [502] והנה ידוע (עיין זוהר ח”א דף קס”ז. – ותיקוני זוהר בסופו תיקון י’ דף קמ”ז) שמכח חטא אדם הראשון גברו ב’ קליפות שור חמור, וחמור הוא קליפת ישמעאל ושור הוא קליפת אדום, ותיבות אדו”ם ישמעא”ל הן גי’ תק”ב [502] כמנין השנים שהיו האבות חיים בעוה”ז, כי אברהם היה חי קע”ה [175] שנים, יצחק ק”פ [180] שנים, יעקב קמ”ז [147] שנים, קע”ה וק”פ וקמ”ז צרפם יחד יהיו תק”ב [502] שנים, כי האבות הן בקדושה נגד הקליפה. וזהו הסוד (ראה בעץ חיים שער מ”ט פרק ו’) בש”ר בשדה טריפה לא תאכלו (שמות כב,ל) כי בש”ר הוא גם כן גימטריא תק”ב [502] וק”ל.

 

הסיפור עם התרנגולים והגה”צ הרב ווייס זצ”ל שכפוי והכריחו אותו לכתוב נגד רצונו ופסקו.

ספרים שיצאו לאור: 4 ספרים 309 עמודים – חלק ט: א. “נפש ישעיה” מאכלות אסורות חלק ג’ ניקור חלק הפנימי – ב. תורת חיים – ג. אכילת תרנגולים כהלכתה חלק ח’ מספר נפש ישעיה – ד. זכרון יוסף והוא הוראת הגאונים באכילת תרנגולים חלק ט’ מספר נפש ישעיה – ה. שנים קדמוניות והוא חלק י’ מספר נפש ישעיה – ו. מפתח לספר שחיטת ואכילת בשר כהלכתה חלק א’ – ז. מפתח לספר שחיטת ואכילת בשר כהלכתה חלק ב’

ספר א’: אכילת התרנגולים כהלכתה חלק א’ – “זבח פסח” חלק ח’ מספר נפש ישעיה: – בירור הלכה בענין בעיה רצינית בנוגע לכשרות העופות החיים מחשש שעושים זריקות ביום פקיעתן העלולים להטריף את העופות.

ספר ב: אכילת התרנגולים כהלכתה חלק : ב’ קטעים ממאות המכתבים שקבלנו מהמשרדים הממשלתיים, ומחלקת הפרמצבטיים, ומסמכת יבוא.

ספר ג: זכרון יוסף חלק ט’ מספר נפש ישעיה, והוא הוראת הגאונים באכילת תרנגולים, חלק תשיעי מספר נפש ישעיה על מאכלות אסורות – החיבור הזה מלא וגדוש במשפטים מיושרים ומצודקים שנקראו ונשמעו בקרית חוצות בארצינו הקדושה מפום הביד”צ ובראשם הראב”ד הגאון הצדיק בעמ”ח שו”ת מנחת יצחק, ובו ימצא המעיין דעת תורה אמיתית בענין זריקת העופות. – ברוקלין שנת תשמ”ג לפ”ק.

ספר ד: שנים קדמוניות – חלק י’ מספר נפש ישעיה.

המערכה נגד הזריקות (רפואיות) בעופות

(המסמכים בתוך הספרים)

עולם הפוך בא”י הוא איסור חמור ובחו”ל אסור להרהר אחרי ההיתר

אחד התלמידים כתב את כל הסיפור מה שכתב כאן:

 מעשה שהי’ כך הי’:

בשנת תשל”ט התקשר בטלפון הגה”צ הרב רבי אברהם לייטנער לרבינו, וסיפר לו שהגה”צ ווייס מירושלים עיה”ק פרסם כתב איסור על אותן העופות שמזריקין בהם הורמונים.

ענין הזריקות בעופות הינה בעיה רצינית בכל הקשור לכשרות העופות החיים, מחשש שמזריקין את הזריקות (חיסון ותרופות) ביום פקיעתן (במדגירות – בלול) ולאחר מכן (כשהינם בני ד’ וה’ שבועות) העלולים להטריף את העופות, ודין גרמא היא מכשלה עצומה של ריבוי מאכלות אסורות ח”ו בישראל.

החדרת עופות שחוטות אלו לאחב”י החרדים בכל מקומות מושבותיהם עלולה להרוס את חומת הכשרות, להכשילם במאכלות אסורות ר”ל. הביד”צ של העדה החרדית בירושלים קבע איסור על מכונת הזריקה שמשתמשים בו ברחבי ארצות הברית לזריקת העופות מיום הוולדם, וגם במשך שנות קיומם על פי הצורך.

האיסור פורסם בחוצות בחודש תמוז בשנת תשל”ט נגד המכונה החדשה שבה למעשה משתמשים גם בארצה”ב.

 הרב לייטנער מערער על כשרות העופות

 הרב לייטנער שליט”א ביקש אז מרבינו האדמו”ר מהאלמין שליט”א שיברר לו היטב מה נעשה בענין ברחבי ארצות הברית, כי אם פני הדברים הוא כפי שקבעו רבני העדה החרדית, הרי שאסור לאכול עופות בארצות הברית.

רבינו גייס אז צוות שלם של אנשים שהחלו בחקירה ודרישה בענין המכשול הנורא, בכדי לברר מה קורה כאן ובכדי לדעת כיצד מתקנים את המכשול.

דבר ראשון פנה רבינו במכתב לכל ה-50 מדינות של ארצות הברית וביקש מהם שישלחו פרטים אודות אותם הזריקות.

תוך כמה שבועות הגיעו תשובות מכמעט כל 50 ממשלות המדינות, וכולם פה אחד ענו ואמרו כי אכן כך נוהגים באותו דרך בדיוק כפי שנהוג בארץ ישראל, וממילא על פי פסק הביד”צ של ירושלים הרי שהעופות הינם טריפה גם בארצות הברית.

רבינו קבע פגישה עם הרב לייטנער והציג בפניו את כל המכתבים שהוא קיבל, הרב לייטנער היודע לקרוא היטב אנגלית, פרץ בזעקה ואמר “אוי געוואלד!” המצב מביך, אסור באמת לאכול את העופות בארצות הברית, וחייבים להתחיל להשיג עופות שאין מזריקין להם זריקות.

הרב לייטנער הוסיף כי לדעתו יהיה זה דבר מאוד קשה ובלתי אפשרי לבצע את הדבר; לאסור את כל עופות ארצות הברית הוא דבר בלתי אפשרי, ולתקן את הכל, גם זה בלתי אפשרי, ובמיוחד כשהוא בעצמו ידע איזו עבודה קשה תהיה לו לשכנע את הרבנים שלו.

הרב לייטנער אמר לו אז שלא שייך כלל לדבר עם אף אחד, ועד שכותבים ספר לוקח זמן, ולכן חייבים להדפיס מיד את פסק הביד”צ של ירושלים, וכן את מכתבי המדינות בענין ורק אח”כ יוכלו להתחיל להרעיש עולמות בענין, אך רבינו התעקש לכתוב ספר והחל בעבודה.

זה לקח בערך ארבעה שבועות יומם ולילה והחיבור היה מוכן וערוך להדפסה, רבינו נסע להרב לייטנער במכונית, המכונית עמדה בחוץ חיכתה שעתיים על חשבונו, כי כל רגע היה חשוב ויקר, היהודים אוכלים רח”ל טריפות, וחייבים מיד ללכת לדפוס כי מדובר ב”פקוח נפשות”.

 הרב מאיץ לחבר ספר:

 הרב לייטנער נתן את ההסכמה בפה מלא (כמובן שבכתב הוא חשש לתת את ההסכמה כידוע) ורבינו מסר את החיבור לדפוס עוד באותו יום, וכבר הועבר לכריכיה של מר רוזענצווייג ששם הכריכיה היא “כריכית תפארת”.

ואז נודע, שאחד מעובדי הכריכיה שהוא בנו של שוחט, לקח את הספר כשעדיין לא היה כרוך ונסע עם הספר לשחיטת וויינלאנד, וכשנודע הדבר לרבינו הבין כי המצב מסובך, ומדוע?

כי אנשי המחנו”ט (ראשי תבות של מ אכילי 17 נ14 בילות 17 וט14 ריפות חלב ודם) מיד איך שזה יוודע להם, הם ידאגו לכך שיתפרסם מיד היתר גמור ללא כל בירור.

רבינו התקשר מיד למר ראזענצווייג נ”י ואמר לו שהוא חייב לגמור את הספר עוד באותו יום, ואם לא הוא אינו זקוק עוד לספר, וזאת בגלל המעשה שנעשה שעובד שלו העביר את הספר למשחטה.

בעל הכריכיה עשה מאמצים גדולים ועד לשעות הערב הספר היה כרוך, זה היה ביום רביעי בלילה, והיה ברור לרבינו שביום חמישי יהיה כבר כתוב ב”דער איד” שהכל כשר וישר ו”יאכלו ענוים וישבעו” ואז עוד יאמרו שרבינו יצא ועשה דוקא נגד הרבנים המכשירים (מכשילים) של סאטמאר ובגלל שהם אומרים כשר רבינו אומר טריפה, ואם ישאלו הלא רבינו אמר את דבריו קודם כי הרי חיבור כזה לוקח לפחות שנה עד שניתן להכינו, ואילו ההיתר יצא רק עכשיו, בכל זאת הללו יופיע בשקרים ובפלפולים מסובכים.

 הרב לייטנער חתם שהעופות כשרים!!!

 ולכן לא היתה ברירה ועוד באותו לילה בטרם יצא לאור ה “דער איד” שלחו את הספרים על ידי שרות מיוחד (קאר סערוויס) מבית לבית, וכך הגיע הספר ” אכילת התרנגולים כהלכתה ” לבתי רבים עוד בטרם שהופיע העיתון “דער איד”.

 רבינו נאלץ לעשות זאת בטרם ה “דער איד” יופיע קודם ויכשיל את ההמונים כשיפרסם היתר שקרי כדרך ה שבתאים בדורם .

בבוקר של יום חמישי אכן הופיע ב “דער איד” מודעה שעליה מתנוססת רשימה של הרבה רבנים שהעופות כשרים, וכי אין כל שאלה עליהם, ואחד הרבנים החתומים על אותה מודעה הוא הרב אברהם לייטנער שליט”א, רבינו נדהם – הרב לייטנער היה האיש שעורר את כל הענין – וטלפן להרב לייטנער ושאל אותו מה קורה, הלא אתה היית זה שטענת שחייבים לפרסם ספר בענין, וכי הכל טרף, ופתאום אתה מכשיר את אותן העופות?

ואז סיפר הרב לייטנער מעשה שהי’:

זימנו אסיפת רבנים במנרוי בבית מדרשו של האדמו”ר מסאטמאר זיע”א (בכדי שיוכלו לומר שזה היה בביתו של הרבי, כי הלא לא ניתן לומר שקר שכל אחד יתפוס) והרב ביק אמר כי לדעתו חייבים עתה להוציא מכתב ולקבוע כי העופות הינן כשרות, ואז שאל הרב לייטנער איך ניתן לכתוב שטר מוקדם???

ועל זה השיב הרב ביק שעתה יחתמו כולם כי אכן העופות כשרים “למהדרין מן המהדרין” ולאחר מכן יתחילו לבדוק, ואם יתברר שזה כשר אז הלא יש כבר הודעה בענין, ואם יתברר חלילה שזה טרף יכתבו שהעופות אינן כשרות (דבר כזה לא יתכן במציאות), – הבטיחו אז להרב ביק כבוד וכסף, וְשֶׁיְּמַנּוּ אֶת בָּנָיו וַחֲתָנָיו לְמִשְׂרוֹת גְּבוֹהוֹת וְיִהְיֶה להם הרבה כסף וכבוד, הובטח למנותם רבנים מכשירים על מקוואות ומשחטות בשר, והספיק בכדי שיפעל ויעשה כרצונם).

החתימות נחתמו והיתה מודפסת ב “דער איד” נגד רצונם של הרבנים, בדיוק כפי שקרה בפרשת החלב ורק לאחר מכן הלכו לבדוק.

הגה”צ הגה”צ הרב ווייס מסתבך

 בשבוע לאחר מכן פורסם ב”דער איד” מכתב מהגה”צ הרב ווייס מירושלים שבו הוא קובע שהעופות כשרות, (וכי הוא פסק רק בארץ ישראל שזה טרף וכו’) וכל המהרהר אחריהם עתיד ליתן את הדין, ואז רבינו נחרד, איך יתכן במציאות שהגאב”ד הגה”צ הרב ווייס יחתום על מכתב כזה?

רבינו היה המום, איך זה יתכן שבארץ ישראל מפרסמים איסור, ועד כדי כך שגם הרבנים הציונים הצטרפו לדעתו של הגה”צ הרב ווייס , וכל המושבים בא”י הפסיקו לתת את הזריקות, ומאז נתנו זריקות רק ברגלים בכדי שלא תהיה שאלה של נקיבת הסימנים!!! ודוקא כאן בארצות הברית הוא התיר??? – העיתונות בארץ ישראל כתבה כי העופות טריפה, ואילו ה”דער איד” כתב רק בענין הציונות “הכשרות” אינו מענינו…

 הענין ממש הדיר שינה מעיני רבינו הוא לא יכל להאמין למתרחש, ולכן חשב רבינו שאולי מדובר כאן במכתב מזוייף, שפורסם ללא רשותו של הגה”צ הרב ווייס, ברור הדבר שאם הגה”צ הרב ווייס ירצה להכחיש זאת ב”דער איד” לא ידפיסו זאת, ולכן החליט רבינו לברר בעצמו את האמת לדעת מה קורה כאן, הוא טלפן לביתו של הגה”צ הרב ווייס בארץ ישראל, ומהבית נמסר כי הוא נמצא בשווייץ, ולאחר מאמץ שעשה לחפש את הגה”צ הרב ווייס מצא רבינו את הגה”צ הרב ווייס בשווייץ, והוא אמר לו בזה הלשון:

שלום עליכם! כאן מדבר שלום יודא גראס רבה של האלמין מבארא פארק, מאחר וזה עתה הוצאתי לאור ספר ששמו “אכילת התרנגולים כהלכתה” ד’ חלקים, ובקונטרס מיוחד הדפסתי את תשובתו של הגה”צ הרב ווייס מה שכתב בארץ ישראל בענין הזריקות, והוסיף כי הוא בירר בארצות הברית ב-05 מדינות שאישרו בכתב שחור על גבי לבן כי נוהגים להזריק לעופות בדיוק כפי שנהוג בארץ ישראל, הרי יוצא שעל פי האיסור של הגה”צ הרב ווייס אסור גם לאכול את העופות בארה”ב, ופתאום אני רואה ב “דער איד” מכתב מכב’ שהעופות בארה”ב כשרות, ” וכל המהרהר אחריהם עתיד ליתן את הדין” , ולכן ברצוני לדעת האם באמת הוא כתב את המכתב, או ששיקרו בשמו???

 הגה”צ הרב ווייס חתם שלא ברצונו

 הרב אישר כי אכן הוא כתב את המכתב, ואז שאל אותו רבינו האם באמת כבודו כתב ” וכל המהרהר עתיד ליתן את הדין ” הוא השיב כן!!! אני כתבתי את הלשון הזה.

המשיך רבינו ושאל א”כ איך יסביר כב’ מדוע בא”י זה טריפה ואילו כאן זה כשר? איך יכול כב’ לכתוב דבר כזה?

הגה”צ הרב ווייס השיב ואמר כי הוא נאלץ לחתום על מכתב כזה, והוסיף כי לא הוא כתב את הנוסח, אלא הכתיבו זאת והוא חתם על המכתב בניגוד לרצונו, (איימו כי אם הוא לא יחתום יפסיקו את משלוח הכספים לעדה החרדית, כמו שקרה בענין החֵלֶב, הערת הכותב).

המכתב הפך להיות אח”כ “תורה שלימה” בהתאחדות הרבנים, שם הדפיסו ב”מפתח הכשרות” (שאחרים קראו לה “מפתח הטריפות” כי כל מטרת אותו קונטרס היה רק בכדי להתיר בשר נבילה, בשר טריפה, חֵלֶב, עופות טריפות, יין נסך, וכו’).

אלה מנהיגיך ישראל!

לאחר מכן פרסם רבינו מודעות בעיתונות בענין הזריקות, שבהן צילם את מכתבי הממשלות בענין הזריקות לעופות, הציבור קיבל ברצינות את כל הדברים הללו, חייבים לציין, כי לאחר שפורסמו כל הדברים הללו בעיתון “ג’ואיש פרעס” תיקנה משחטת “עמפייער” את כל הענין, ומאז נתנו זריקות ברגליים בדיוק כפי שעשו בא”י, ההבדל בהוצאות על כל חצי קילו בשר היה בשליש של סנט אחד.

אך על כך כלל לא חשבו ב”התאחדות הרבנים” שעם קצת מאמץ כספי ניתן לתקן את הדבר, האמת היתה, שבחיבור של רבינו היו כתובים כל העצות, וכולם ידעו שאת זה ניתן לעשות, אבל לדאבוננו הם לא היו מעונינים כלל לתקן את הדבר, שם כלל אין חושבים לתקן את הדברים, זה מעניין אותם כשלג דאשתקד…

ענין התיקונים מעסיק אותם כמו הפיאה השמאלית, כן-כשר-לא-כשר רח”ל, אותם מעסיק אך ורק פוליטיקה.

אי אפשר ליישב את הדבר רק על פי הזוהר הק’ האומר שלפני ביאת המשיח יבוא יהיו רוב הרבנים והרעבי”ס חברי הערב רב רח”ל.

לא כתוב בשום מקום האם יקראו לאותו ערב רב “התאחדות הרבנים” או שם אחר, האדמו”ר מסאטמאר זצ”ל מביא זאת בספרו הקדוש “ויואל משה” בשם שו”ת הרשב”א עיי”ש.

 הפסיקו לאכול בשר

 עתה בואו נראה מה עשו הרבנים היראים, וכן רבי’ס?

  1. חלק גדול מן היהודים היראים הפסיקו אז לאכול בכלל בשר עוף, וזאת למרות שלא נגעו בבשר בהמה!
  2. האדמו”ר מסקוור שליט”א והאדמו”ר מוויזניץ שליט”א מאנסי הזמינו עופות הגדלים אצל אלו הידועים שאינם נותנים זריקות לתרנגולים.
  3. הביאו משאית שלמה עם עופות ממאנטריאל ליד טאש.
  4. הרבי’ס היראים והרבנים שלחו שליחים לכל מקום בכדי להתעניין, ועד היום הינם משתמשים בעופות שאין מזריקים בהן זריקות.
  5. קבוצה של אברכים שומרי תורה ומצוות הודיעו מיד ברבים כי ניתן לקבל עופות בריאים במקומות שסימנו (ראה נספחים).
  6. רבינו קיבל מכתב מבן דוד של בעלי “עמפייער” הגר בארץ ישראל, שכתב לרבינו כי הוא מודה לו מאוד על הספר “אכילת התרנגולים כהלכתה” , הוא מציין שהענין מבורר בטוב טעם, והוא ביקש להודיע כי “עמפייער” מיד תיקן את הענין כשנודעו לו הדברים.
  7. אבל הרע-בנים המכורים מהתאחדות הרבנים הללו אינם רוצים בשום אופן לתקן, אפילו כשאין זה קשה כלל לא היו צריכים לעשות יותר מאשר להרוויח פחות בשליש סנט על כל עוף, מי לא היה מוכן בשביל כשרות לשלם סנט אחד נוסף??? ובמיוחד היכן שלוקחים כבר יותר מ-300 אחוז יותר ממחיר הנטו של העוף, הלא היום קיימת מצוה של הפקעת שערים, חייבים רק לגנוב ולגזול מן היהודים היראים, ולכן מדוע שעל הבעלי בתים לשלם את שליש הסנט מכיסם… – או שיגדילו את המחיר או שלא יעשו תיקונים.

וככה זה נשאר. עתה לך תאמין לאותם הרבנים, לך תסמוך עליהם, זוהי כוונת הזוהר הקדוש, כשהוא מזהיר אותנו שרוב הרבנים הינם מן הערב רב.

[כ]) שנו מכשולות גדולת בכיסוי הדם, החול הוא בוץ שלא ראוי להלכה לכיסוי הדם, והרבנים המכשירים לא איכפת להם כלום מזה, ומביאים בוץ. ובאמצע השחיטה בהפסקות, מוציאים את הדם, ונשאר מים, ואז מביאים חול עם בוץ ושמים את זה על המים, וזה בושה גדולה, שזה בכלל לא עולה כסף, רק צריך להשגיח שהעפר לא יבוא עליו מים, וזה רק בגלל שהרב לא איכפת לו כלל מהכשרות, והשוחטים צועקים על הרבנים לתקן, ואין קול ואין עונה.

ענף ה’ –  כמה שאלות ותשובות בענין ביאת המשיח.

שאלה א’ למה משיח לא בא? הלא כתיב “ועמך כולם צדיקים[כ]”, ואם כן היה צריך לבוא תיכף, למה לא בא? מי מעכב אותו, הלא כולנו מחכים עליו ומוכנים שיבוא תיכף ומיד ממש?

תשובה: למה משיח לא בא בשנת הכת”ר, שאז היה הזמן לביאת המשיח כידוע?

בספר זוהר דעת דף ס”ג מביא מספר דרך הנשר, (ומובא גם כן בספר שמרו משפט – שיחות דף ע”ב) וז”ל:

כתב בספר דרך הנשר בשם הגאון ר’ יצחק ראב”ד ווערבא שהרב הצדיק רבי עקיבא יוסף שלעזינגער ז”ל (חתן הגאון הקדוש רבי הלל מקאלאמייא זצ”ל) כתב בספרו שמרו משפט שבשנת הכת”ר לפ”ק בערב פסח בא לבית חותנו איש אחד מאזיען בשם ר’ אליעזר ב”ר שמעון ממדינת טיבעט (שבוא בן יאפאן וחינא) ודבריו הי’ רק בלשה”ק ובקשתו הי’ מחותנו הה”ק ר’ הלל זצ”ל להיות אצלו פסח בלבד, ורק בתנאי זה כי הסדר יעשה הוא בעצמו על שלחן מיוחד לו, והוא יתן לו המצות וצרכי הסדר, ונרצה לו, והי’ כן, ולא אכל בליל פסח, כי אם כשיעור כזית מצה כהלכה, ושוב לא אכל כל הפסח עוד מצה, ורק אכילתו הי’ מפירות ותפוחי ארץ ולוזים, ולא רצה לקבל שום מתנה, ולא שום ממון ולא צרכי נסיעה, וכו’, והדברי’ אשר שמעתי ממנו וראיתי אותו בחג, ואכתוב קצת אשר בזכרוני.

הסדר הי’ בלהבות פלאים כל פסוק אשר אמר בקול הי’ מתרגם אותו בלשונו אשר לא נודע לנו, ורק איזהו דברי זוהר ומדרשים אשר אזכיר בתוכם שמענו, התפלל בהתלהבות בקולות וברקים לערך ב’ או ג’ שעות ואח”כ בא לביתו וטעם רק תפוחי ארץ ביצים ופירות וכיוצא בלא בשר ומצה, ולא הי’ זמן לשמוע ולדרוש ממנו, כי אם בחול המועד וביום טוב דרשתי ממנו על מהותם ומהות תורתם, ואמר לי כי הוא משולח ובא בטעם כמוס על פי מצות הראשים, כאשר אביו הוא גם כן ראש חב”ד, וביניהם הם במספר לערך צ”ו אלפים ב”י תחת דגלם, וסדר הזה עם שרי עשרה שרי חמישים שרי מאות שרי אלפים והם מקיימין המעשרות, וכל בי עשרה ביכלתם להחזיק פרנסת מנהל תלמיד חכם היושב על התורה ועבודה ומלמד עמהם בשבתות ומועדים בקביעות עתים לתו’ לפי יכלתם, ראש הנשיאים הוא מקובל ובעל רוה”ק והוא מנהיג הדור על פיו הוא נעשה כ”ד, צדיק מושל ביראת אלקים ולא לבד לשפוט את עדתם כ”א כמו שכתב אצל בני יששכר יודעי בינה לעתים מה יעשו ישראל בכל הגולה, ואצלו ס’ בשם האבי”ב (ר”ת אחינו בני ישראל בגולה).

הסוד הגדול למה אחינו בני ישראל בגולה?

והנה מה שדיבר בסוד עם מורי וחמי זצ”ל לא אדע, ורק אשר שמעתי וראיתי ממנו אני כותב כי שקר שנאתי, והנה האיש הזה דברתי עמו בד”ת ביו”ט והוא רצה רק בלימוד הפייט של ר”א הקליר, ובו דרש ע”ד האמת וכו’ עם עמקות אשר ל”ה מוחי סובל, בשרשי הגלגולים, ועד”ז גילה לי הנשמות של דורינו, ואמר כי הראשונים מן לועזים בלע”ז המה באו בגלגול מן דור של כת ש”ץ ימ”ש, כאשר נכשלו עם חצונים ובאו לחיצונים.

אלמלא השיג כל רצונו בא משיח!

ואעתיק ממקצת מספר ה“אביב” מהנוגע לדעת בדורנו וזה לשונו:

רבי נתן אדלר ותלמידו רבי משה סופר מפראנקפוט דמיין מקובלים בנסתר, רבי נתן אדלר רצה לפסול השוחטים דפראנקפוט דמיין, ולהכניע חותם הסטרא אחרא ששורה על שוחטים פסולים בסוד על חרבך תחי’ וגו’ ואלמלא השיג כל רצונו בא משיח, אך הסמ”ך מ”ם העמיד עליו רודפים קצבים והוצרך לברוח מפראנקפוט דמיין ועל ר’ משולם טימסניץ מפראנקפוט דמיין כתב נשמת שרף – ועל הנודע ביהודה כתב עינו כעין חשמל – ועל מדינת מעהרן פיהם כתב נחתם היא עם חותמו של סמ”ך מ”ם רחמנא ליצלן, וישמור עצמו כל בעל נפש לעבור שם (ואין לך דבר שעומד בפני התשובה).

ובעיר פראג כל זמן שהיה הנודע ביהודה בחיים ללא היה יכול הסמ”ך מ”ם להיות שם, רק בדוחק בבחי’ אורח ועכשיו מולך שם, ותחלת הקלקול יצא על ידי חזן וקאה”ר וכו’ – ועל בתי כנסיות אלו כתב שם, כל תפלתם בהם תועבה כמו אשר מתפלל בבית הכבוד, וגרוע יותר כי שם אשר מזכירין שם.

ועוד זאת הי’ לי לפלא, כי בבית מורי וחמי היה כלב מונח תחת שלחנו תמיד ובשום אופן לא היה כח לגרשו מן הבית, וכל הכאות בו לא הועילו, וכאשר ראה הוא כן אמר לי למה אינו מתקן את הכלב הזה, וכי לא ידע מנהו כי זה הי’ רב לוע”ז ממקום פלוני ושהי’ סמוך לו, אשר קללו בקללות נמרצות, ונתגלגל בכלב הזה, והיא בסוד ויקרא ל”ה נובח בשמו, כי לה ראשי תיבות לשון הנכרים, (וכזה כתב בילקוט ראובני גם בראשי תיבות לשון הרע).

וחשבתי שאינו כדאי להזכיר זה למורי וחמי, אך בא היום וכו’, ספרתי דברים הנ”ל למורי וחמי אשר אמר לי האיש הנעלמי הנ”ל, והשיב לי אני לא אדע איזה תיקון לעשות לו, והגדתי זה להנ”ל, וא”ל זה תיקונו אשר יעשה לו והגדתיו למורי וחמי ועשה כן, ומן אותה השעה נעלם הכלב ולא בא עוד והי’ לפלא, וגם בעיני יפלא, והאיש הנ”ל ברגלו בא וברגלו הלך בבוקר אסרו חג אחר תפלת שחרית, והיה ברצוננו שיסע על מסילת הברזל כנהוג ולשלם בעדו ולא רצה לקבל שום ממון לעזר וכתב, כי אם לקיים את פקודתו אשר קבל מן הראשים שלהם, להיות פסח אצלינו לבד, ושוב לשוב לדרכו אשר פנה על דרך קאשויא, ומשם דרך פולין ורוסיא לפנות, והלכתי אני עם בני הישיבה שלי שהי’ לי לערך ע’ תלמודים אז, ללותו לדרכו, עד כי נעלם, עד כאן.

שאלה ב’ למה נחתם מדינת מעהרן בחותמו של הסמ”ך מ”ם?

תשובה!

א. ידוע דהמלאך המות הוא הסמ”ך מ”ם ואין לו זמן לעבוד בריטעיל ונעשה חכם ונעשה סיטונאי (האלסעילער), וכל תכסיסי מלחמה של הסמ”ך מ”ם[כ] הוא, שמעמיד שוחטים ורבנים בכל מקום מסיטרא דיליה שהבשר לא יהיה כשר.

ב. ידוע שמערמת הסמ”ך מ”ם שלא לפתות כל יחיד ויחיד, רק מעמיד שוחטים ורבנים בכל מקום מסיטרא דילי’ ועל ידי זה הכל ברשתו.

ג. ראה מה שכתב בעל “תולדות יעקב יוסף” (פרשת נשא בד”ה העולה) וזה לשון קדשו: עתה התחכם היצר הרע שלא יצטרך לילך ולפתות וללכוד ברשתו כל יחיד ויחיד, רק יחיד אשר רבים נכשלים בו, והוא שמעמיד שוחט בעיר מסיטרא דיליה המאכיל טריפות לרבים וכולם נלכדו ברשתו, עיי”ש. ועל ידי זה מעבירם על הדת ונעשים אפיקורסים.

ד. בשאלות ותשובות דברי חיים (יו”ד חלק א’ סימן ז’) כותב שעל ידי שוחטים שהיו קלים, הרבה קהילות התקלקלו בגרמניה, ועזבו את דרך היהדות רח”ל (עיי”ש באריכות). ובתבואת שור כתוב: שהשוחט חייב להיות ירא שמים מרבים, שהיראת שמים יראה על פניו, ואם לא אז הוא מתקלקל יותר ויותר, וממילא הוא מקלקל גם אחרים האוכלים משחיטתו, הם מתמלאים מטומאה עד שהם הופכים לאפיקורסים. (“טיול בפרדס” מערכת שחיטה של רבה של שאמלוי זצ”ל).

שאלה ג’: למה השכינה עדיין בגלות, ועדיין לא נבנה בית המקדש בימינו, הלא כולנו מתפללים ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ויש לנו ברוך השם היום מיליוני בעלי תשובה המניחים תפילין, ושומרים שבת, אז מי מעכב?

תשובה! בספר “ברית מטה משה” על הגדה של פסח בדף האחרון [נדפס לפני ד’ מאות שנה] וזל”ק:

ועכשיו שאיתרע חזקתם [של השוחטים] ראינו למפרע שדבר זה החריב את ביתינו אשר עדיין לא נבנה בימינו, והשכינה בגלות עדיין בעונינו. וכאשר נמצא כמה קלקולים אשר אין להעלות על הספר כי קצר הירעה מלהשתרע, וכו’. ובפרט בשחיטת הכבשים מחמת צמרו קרוב הדבר לפשוע ולקלקל ומחמת שיש להם לשחוט הרבה אינו מדקדקים כל כך וממהרים לשחוט וקרוב לוודאי שמאכילין נבילות וטריפות כאשר נתברר…ומי שיהי’ מותמ’ בדבר ולומר מה גבר בגוברין ומה יום מיומים ויקל בדבר הזה בוודאי מנהג אבותיהם בידם ששוטחים את דבריהם לאמר מי יתן לנו לאכול בשר ואל תקרי וישטחו אלא וישחטו שהיה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה על שבקשו לאכול בשר תאוה היינו בשר נחירה ואבותינו חטאו ואינם ואנחנו אם נעשה כמעשיהם לא טובים להיות נלכדים בעונם חס ושלום, ואוי לנו מיום הדין ואוי לנו מיום התוכחה: ואין לנו פה לדבר ומי יוכל להגיד ולספר מה שעבר עלינו עד כה שגרמו לנו השוחטים כמה רעות ולא ידעו ששחטו לעצמם בסכין פגומה כמו כן יהיה מיתתם בכלל נבילה וטרפה לכל הוא הקליפה רח”ל תשליך אותם, ומוכרח להיות מגולגל בכלב וכו’ עיי”ש באריכות גדול.

ענף ו’ – ביאור נפלא על מה שאומרים ברוך מרדכי וארור המן

ברוך מרדכי בגימטרי’ 502 כמנין בשר

ארור המן בגימטרי’ 502 כמנין   בשר

ה’ אופנים על ארור המן וברוך מרדכי

ביאור נפלא בנוסח: שושנת יעקב שאומרים ברוך מרדכי – ארור המן, כי ברוך מרדכי בגימטרי’ 502 כמנין בשר, וארור המן גם כן בגימטרי’ 502 כמנין בשר ויש להבין ביאור העניין. ישנו קשר מסויים בין הבשר והארור ולחילופין הברוך, ויתכן לבאר העניין בטוב טעם בכמה אופנים:

אופן א: יתכן לפרש בסייעתא דשמיא, בדרך רמז כי התורה הקדושה מרמזת לנו שיסוד כל החיים הוא הבשר שאם נזהרים בכשרות ה”בשר” כדבעי אז יהיה ברוך מרדכי היהודי היהודי[כ] וכל היהודים יתברכו. אבל אם חס ושלום ה“בשר” אינו כשר כדבעי יהיה ארור המן שחס ושלום המן יהיה לו הכוח לשלוט על היהודים.

אופן ב: אפשר לפרש גמטרי’ הנ”ל בהקדם, דהנה אליהו בגימטרי’ 52 – ולהבדיל כלב גם כן בגמטרי’ 52 וצריך ביאור, ואפשר לפרש בהקדם מה שכתב בספר אמרי צדיקים, דברי גאונים (עמוד ה’), דאם השוחט כשר אליהו הנביא בעיר, שוחט רע מלאך המות בעיר, אם השוחט ירא שמים כדבעי, אז אליהו הנביא בעיר, ואם אינו כהוגן רח”ל, אז להיפך מלאך המוות בעיר, ובס’ אור ישראל בפתיחה פירוש בזה דבר נפלא מה שאמרו חז”ל כלבים שוחקין אליהו בעיר, כלבים בוכין מלאך המות בעיר, דהיינו כשהשוחט ירא שמים אז הכשרות לאכילה והטריפות להכלבים שזה מנת חלקם כמו שנאמר “לכלב תשליכון אותו”, ועל כן שוחקין, ולכן הרי לך סימן שאליהו בעיר, כיון שאכילת הבשר כהוגן, אבל אם השוחט מתנהג ח”ו שלא כהוגן ומאכיל נבילות וטריפות לעם ישראל חס ושלום, אז גוזל חלק הכלבים ועל כן הם בוכין, ואז מלאך המות בעיר, חס ושלום.

ובזה אפשר לפרש מה שכתבנו לעיל פתח מאמרינו: דהנה אם הבשר כשר ועם ישראל אוכלים בכשרות ובהידור רב, אזי זוכים שאומרים רק ברוך מרדכי ואליהו הנביא בעיר וכלבים צוחקים (כי היהודים לא אוכלים את הטריפות חס ושלום, והכלבים מקבלים את כל הטריפות, כאמור). ואין אנו צריכים לקלל את המן כי אין לו שום שליטה על היהודים ואז זוכים שמרדכי היהודי משנה למלך אחשוורוש וגדול וכו’ דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו. אבל אם חס ושלום הבשר אינו כשר ואוכלים טריפות אז אנו צריכים לומר ארור המן שגם כן בגימטרי’ בשר, ואז הכלבים בוכים (כי היהודים אוכלים את הטריפות, במקום ליתנו להכלבים, וגוזלים מהכלבים את הטריפות ומפני זה בוכין הכלבים) ועל כן מלאך המות בעיר חס ושלום.

וידוע דהמלאך המות הוא הסמ”ך מ”ם ואין לו זמן לעבוד בריטעיל ונעשה חכם ונעשה האלסעילער, וכל תכסיסי מלחמה של הסמ”ך מ”ם הוא, שמעמיד שוחטים ורבנים בכל מקום מסיטרא דיליה שהבשר לא יהיה כשר, וידוע שמערמת הסמ”ך מ”ם שלא לפתות כל יחיד ויחיד, רק מעמיד שוחטים ורבנים בכל מקום מסיטרא דילי’ ועל ידי זה רח”ל הכל ברשתו. וראה מה שכתב בעל “תולדות יעקב יוסף” (פרשת נשא בד”ה העולה) וזה לשון קדשו: עתה התחכם היצר הרע שלא יצטרך לילך ולפתות וללכוד ברשתו כל יחיד ויחיד, רק יחיד אשר רבים נכשלים בו, והוא שמעמיד שוחט בעיר מסיטרא דיליה המאכיל טריפות לרבים וכולם נלכדו ברשתו, עיי”ש. ועל ידי זה מעבירם על הדת ונעשים אפיקורסים כמו שכתב מרן הדברי חיים בשו”ת (יו”ד חלק א’ סי’ ז’): שע”י שוחטים שהיו קלים, הרבה קהילות התקלקלו בגרמניה, ועזבו את דרך היהדות רח”ל (עיי”ש באריכות).

וכן כתוב בתבואת שור: שהשוחט חייב להיות ירא שמים מרבים, שיראת שמים יהיה ניכרים על פניו, ואם לא אז הוא מתקלקל יותר ויותר, וממילא הוא מקלקל גם אחרים האוכלים משחיטתו, הם מתמלאים מטומאה עד שהם הופכים לאפיקורסים. (“טיול בפרדס” מערכת שחיטה של רבה של שאמלוי זצ”ל).

עוד אפשר לפרש בסייעתא דשמיא, דהנה כתוב בשלחן ערוך: “חייב אינש לבסומי בפורי’ עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי”, וצריך ביאור מה יהיה כבר אם יאמרו ארור מרדכי וברוך המן, אתמהה, ואפשר לבאר, דהנה אם שותים כל כך הרבה יין, אז נכנס יין ויצא סוד כי סוד בגימטרי’ יין ואם שותים כל כך הרבה זוכים ורואים שאין נפקא מינה איך שאומרים ארור המן או ברוך מרדכי כי העיקר הוא אם אוכלים בשר כשר אז יהיה ממילא ברוך מרדכי כי צד הקדושה גוברת, ואם הבשר אינו כשר ואוכלים טריפות אז הקליפה גוברת ויצטרכו לומר ארור המן, כי המן יהיה הראש, ולו יהיה כל הכוח לגזור גזירות חס ושלום, ומה שאומרים ארור המן לבד לא יעזור עד שיתקנו את הבשר שיהיה כשר, ויאכלו בשר כשר.

אופן ג: אפשר לפרש, שהעיקר תלוי בכשרות הבשר אם הרב הוא כשר ומעמיד שוחט כשר אז אומרים ברוך מרדכי וזהו סובב על הרב המכשיר דהרב הוא בבחינת מרדכי שהיה יושב בשער המלך ונזהר שלא יאכלו ישראל נבילות וטריפות, ואם הרב אינו משגיח על השוחט כראוי וסומך עצמו על חזקתו (שהחזקה הוא שהשוחטים מאכילים טריפות לישראל, כי לא נותנים להם אופן לשחוט כהוגן, וכל הסיסטעם של השחיטה אינו כשירה, ואפילו השוחט ירצה לשחוט כשר אינו יכול, כידוע להרוצים לידע) הוי הרב בכלל מאכיל טריפות לישראל וכמו שכתוב בספר “שערי תשובה לרבינו יונה”  זצ”ל וזה לשון קדשו: אם הרב אינו משגיח על השו”ב כראוי וסומך עצמו על חזקתו הוי הרב בכלל מאכיל טריפות לישראל חס ושלום ונתפס בעונו, עד כאן לשון קדשו. ואז אומרים על אותו הרב (שהוא המן והוא מן העירוב רב) ארור המן דהיינו שמאכיל טריפות כהמן, ומביא חס ושלום גזירות רעות על עם ישראל כהמן כמו שכתוב בספר שו”ת מראה יחזקאל האחרון (להגאון הצדיק מהרי”ח אבדק”ק גלינא זצ”ל סימן מ”ג) וז”ל: כי בעינינו ראינו את כל הגזירות קשות ורעות המתרגשות לבא בעולם הוא בעונותינו הרבים רק למען העון הזאת עכ”ל.

וכמו שכתוב בספר “טיול בפרדס” (מערכת שחיטה של רבה של שאמלוי זצ”ל) אני בטוח שזה מה שגוזרים גזרות נגד השחיטה, בזמננו זהו רק בגלל זה שלא בדקו טוב את השוחטים, כמו שצריך, עכ”ל. ועל כן אומרים על הרב המכשיר הזה שמכשיל את ישראל בנבילות וטריפות ארור המן דהיינו שמאכיל טריפות כהמן, ועל ידי זה מביא גזירות רעות על עם ישראל כהמן חס ושלום. ולכן נקרא הרב המכשיר או הרב המתיר לישראל לאכול טריפות ואינו מוכיח להם נקרא ארור המן שהוא בא מן העירוב רב והוא המן האמיתי שמאכיל לעם ישראל חס ושלום דברים שאינו כשרים.

אופן ד: אפשר לפרש בסייעתא דשמיא בדרך רמז כי התורה הקדושה מרמזת לנו יסוד נורא ונפלא לדעת איך שכל אחד ואחד יכול למדוד בקלות (הסימן האמיתי) את הרבנים והצדיקים אם הם באמת צדיקים אמיתים ששייכים להקדושה בבחינת: ברוך מרדכי היהודי[כ], ומי הם באמת צדיקים ששייכים לערב רב[כ] שהם באמת ארור המן שצריכים להתרחק מהם כמטחוי קשת, והסימן בזה הוא כך:

ברוך מרדכי היהודי: אם הוא בבחינת ברוך מרדכי שהוא בגימטרי’ 502 כמנין בשר, אז הוא מעורר וצועק על האנשים לעשות תשובה ושלא יאכלו בשר, מפני שהבשר אינו כשר ואינו מנוקר כהוגן, כמו שאמרה אסתר: “לך כנוס את כל היהודים ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים” ולפיכך קבעום למשתה ויום טוב לזכור את עיקר הנס. ולכן אומרים “ברוך מרדכי היהודי” כי בזכותו היהודים ניצלו מגזירתו של המן, הוא נזהר שהיהודים לא יכשלו במאכלות אסורות, ולכן הוא ישב בשער המלך לשמור שאסתר לא תאכל אוכל שאינו כשר.

ארור המן אשר ביקש לאבדי: ומי הם הצדיקים (שנקראים בעקבתא דמשיחא צדיקים) ששייכים באמת לערב רב והם באמת לא רק ארור המן רק הם מה“המן’ס” האמיתיים, וצריכים להתרחק מהם כמטחוי קשת, והסימן בזה הוא כך: שהצדיק הזה הוא יושב ולומד ומתפלל ואינו מוכיח את אנשי דורו ואינו רב את ריב ה’, (כמו שכתב הרמב”ם (הלכות סנהדרין פרק כ”ד הלכה ח’, ועיין שכר ועונש פרשת נשא דף ק”ו, ועיין עוד שם) וכמו שכתוב בכתב סופר (שאלות ותשובות אבן העזר סימן מז) וז”ל: מי שיושב על כסא הרבנות לא יחוס על עצמו, רק על כבוד ה’ יהיו עניניו ולבו תמיד). ולא רק שלא איכפת לו כלום אם הבשר כשר או אינו כשר, אלא גם יאמר “הבשר הזה הוא בודאי כשר, הלא יש להם ההכשר מרב הגדול הזה, או הבית דין הגדול הזה!, והכל בחזקת כשרות,[כ] על אף שיודע האמת שהרבה רבנים יצאו וצעקו שיש בעיות גדולות בהכשרות (וכל זה היה כתוב בספרים ובכל העיתונים ובטעיפס) ושהרבנים אינם נאמנים כלל על פי ההלכה, ואם ישאל השואל מדוע?

התשובה לכך הוא: כי הם מקבלים מיליוני דולרים על ההכשר והשוחד יעוור עיני חכמים, אז תדעו נאמנה כי הרב או הצדיק הזה שייך כולו להערב רב והוא ארור המן האמיתי כמו שאיתא במסכת מגילה (דף י”ב), לכן אומרים ארור המן אשר ביקש לאבדי כי הוא האכיל את בני ישראל במאכלות אסורות, ועל ידי כך היה לו את הכוח לגזור על היהודים גזירות קשות, וכמו שכתוב בב”ח (אורח חיים סימן תר”ע) וזה לשונו: בפורים היתה עיקר הגזירה לפי שנהנו מסעודתו, על כן נגזר עליהם להרוג ולאבד את הגופים שנהנו מאכילה ושתי’ של איסור ושמחה ומשתה של איסור. ולכן הוא ארור המן שהוא גם כן בגימטרי’ 502 כמנין בשר, כדי לדעת הסימן בקל, ולזה זוכים רק בפורים אם שותים יין נכנס יין יצא סוד שהוא ה”המן” האמיתי, וצריכים להתרחק מהם כמטחוי קשת. ואם יודעים הסוד הזה כי בשר בגמטרי’ 502 יודעים תיכף ומיד מי הוא הרב הזה מסטרא דקדושה או חס ושלום מסטרא אחרא, ולכן ימי הפורים לא יבטלו כי כל יסודי הדת תלוי בזה אם אוכלים כשר או חס ושלום דבר שאינו כשר.

אופן ה: עוד אפשר לפרש שהעיקר תלוי בקדושת הבשר אם הרב הוא כשר ומעמיד שוחט כשר אז אומרים עליו ברוך מרדכי וזה סובב על הרב המכשיר דהרב הוא בבחינת מרדכי שהיה יושב בשער המלך ונזהר שאסתר לא תאכל טריפות כמו שכתוב באזהרות מהרצ”א: שרוב השוחטים במדינה של יראים ושלימים מאכילין נבילות וטריפות, והם הם הגורמים חלאים רעים, וז”ל: לבי ככנור יהגה בראותי המכשלה הגדולה בעסק השוחטים ובודקים כמעט לא נשמע כזאת בשום מדינה. והאמת אגיד אשר עיני ראו כמעט רובם ככולם האכילו נבילות וטריפות לישראל כל השומע תצילנה שתי אזניו.

פקחו נא וראו זה כמה שנים בעונותינו הרבים מכה מהלכת במדינה זו חולאים רעים ונאמנים חולי מעים, השם יתברך ישמור שארית ישראל, ולמה לא תבינו שזה עבור שמכניסין דברים אסורים לתוך מעיהם וכו’ (אזהרות מהרצ”א מדינוב זצ”ל).

והרב ה”המן” הזה אף על פי שהוא לא שוחט, ולא סוחר – אף על פי כן הוא נקרא מאכיל נבילות וטריפות כמו שכתוב בספר דעת תורה (סי’ א’ אות י”ב) הוא מצטט בשמו של השערי תשובה לרבינו יונה, שאם הרב המכשיר לא נזהר על השוחט כפי שצריך לשמור ולהזהר, הוא נחשב כמו מאכיל טריפות לישראל ח”ו עיי”ש, (ועי”ע שו”ת חת”ס יו”ד סי’ י”ג ובספרי שו”ת זבחו זבחי צדק באורך גדול).

ולא די זה שאם הרב אינו כשר ומעמיד שוחט שאינו כשר אז אומרים עליו ארור המן וזה סובב על הרב המכשיר (או הרב שאינו מעורר את אנשיו על ענין כשרות הבשר) דהרב הוא בבחינת המן שמאכיל לעם ישראל טריפות גם אסור לילך על הלוי’ שלו ולהתעסק בקבורתו: כמו דאיתא בטבח שהאכיל נבילות וטריפות מת במיתה משונה וכלבים לקו דמו, כדאיתא בירושלמי וזה לשונו: מעשה בטבח בציפורין שהיה מאכיל לישראל נבילות וטריפות, פעם אחת שתה יין ערב שבת עלה לגג ונפל ומת והיו כלבים מלקקין דמו, שאלו לרבי חנינא אי מותר להעביר המת משם, אמר להם כתיב ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו, וזה הי’ גוזל הכלבים ומאכילן לישראל ועל כן הניחו אותו שם כי משלהן אוכלין (ירושלמי תרומות פ”ח ה”ג, ילקוט פרשת אמור). וכן נפסק בהגהות אשר”י שמוכר טריפות ומת בלי תשובה אין מתעסקין בקבורתו, וזה לשונו: המוכר טריפות בחזקת כשרות ומת בלי תשובה אסור להתעסק בקבורתו (הג”ה אשר”י פרק גיד הנשה סי’ ט”ז). ואם רוצים לדעת מה יהיה עם הרב הצדיק הזה לאחר פטירתו ובמה יגולגל אפשר לראות המעשה נורא שאירע בסלאווקיי מקצב שהיה מאכיל טריפות.

ידוע המעשה הנורא שאירע בתקופתנו לפני כארבעים שנה בסלאוואקיי בישוב סמוך לווישניץ, שהקצב דשם הי’ מוכר לאחד מחשובי בעלי הבתים ולבסוף נחלה במחלה מסוכנת ואז קרא לפני גסיסתו את הדיין של הקהלה והודה לפניו שהרבה שנים מכר בשר טריפה לישראל ואמר שזה בשר כשר. ואח”כ מת. וכשהחברה קדישא התחילו לחפור הקבר נתמלא הקבר עכברים. ורצו להבריח את העכברים ולא יכלו בשום אופן. וחפרו קבר אחר וגם זה נתמלא עכברים. וזרקו לתוך הקבר קש ועצים ועשו שריפה גדולה ושמעו קולות בכי’ ומרוב פחד ברחו משם החבריא קדישא ואח”כ שוב נתמלא הקבר עכברים ובאו לפני הרב ושאלו אותו מה לעשות והשיב שישכיבו את המת כך בקבר ושמו את המת בתוך הקבר מתוך בכיות על החרפה של המת ותכף שהשכיבו אותו בתוך הקבר התנפלו עליו העכברים ואכלוהו כולו רח”ל. המעשה הזאת נתפרסמה בכל הסביבה ורבים עשו תשובה. (שמעתי גם כן המעשה הזאת מהרב קעמפלער מוכר ספרים בוויליאמסבורג שהיה נוכח שם בשעת הלוי’ וראה כל הנ”ל).

צער גלגול – למאכילי טריפות

בספר הגלגולים של האר”י ז”ל (דפוק פראנקפורט דף ל”ט ע”א ד”ה והמדבר) כתוב שזה המאכיל טריפות ליהודים מגולגל בעלי העצים, וכשהרוח נושבת ומכה עליה זהו צער גדול, וסופו של העונש שהעלה נופל על הרצפה, והצער הוא בדיוק כמו המות, זה יכול לחזור על עצמו 100 פעם ויותר, כל זה לפי כמה שנים שהוא האכיל טריפות (ועיין בנפש ישעי’ ע’ רי”ג, ובספרי שו”ת זבחו זבחי צדק).

והרב הזה מן הערב רב שייך להשט”ן והוא שליח השט”ן

ל”ו שוח”ט בגימטרי’ שט”ן

בספר דרכי השחיטה ביאור על הכתוב וזבחת כאשר צויתיך, כי שוחט דלית ביה יראת שמים כשיעור הנרצה נעשה אח וריע של השטן דמעשיהם דמי לגמרי, ומהאי טעמא שט”ן בגימטרי’ ל”ו שוח”ט, כי השוחט השווה עצמו לו, (ושוחט להשטן, שהוא השוחט שלו, והשטן הוא מלאך המות) ובמה, דאמרו חז”ל (ב”ב פ”א), טכסיסו של השטן יורד ומסית, ועולה ומקטרג, ורד ונוטל נשמה, וכן הוא בשוחט קל וריק, קודם מסית העם לחטוא באכילת בשר פיגולו, ואחר כך מקטרג, פירוש שאחר כך כשכבר נתפס בעונו אז מקטרג, מקבץ קרוביו ידידיו ורעיו לעשות מחלוקת עם הקמים נגדו, ואחר כך נוטל נשמה, פירוש, כשכבר עלה בידו להשתיק כל מפריעיו ועושה מלאכתו הרמיה בלי מפריע, נוטל נשמת הקהל ומורידם לשאול תחתית רח”ל.

השם חלף שקוראין לסכין השחיטה – כי עלולה להחליף השוחט וגם האוכלים משחיטתו שימירו דתם רח”ל – ומחליף אכסניותו של אליהו הנביא זכור לטוב עם להבדיל מלאך המות

ומצאתי בספר חלקת חיים אות ש’ ערך “שחיטה” כי השם חלי”ף שקוראין לסכין השחיטה לדעתו נקרא כן על כי עלולה להחליף השוחט וגם האוכלים משחיטתו שימירו דתם רח”ל כמבואר בתבואת שור ובשו”ת דברי חיים (צאנז) יור”ד ח”א סי’ ז’ – ועוד שמחליף אכסניותו של אליהו הנביא זכור לטוב עם להבדיל מלאך המות, כמבואר באמרי צדיקים, דברי גאונים (עמוד ה’) דכשהשוחט כשר אז השחיטה טוב ואליהו בעיר, אבל כשמאכיל חס ושלום נבילות וטריפות גורם שיהיה מלאך המות בעיר, ועוד שמחליף נשמת האדם ממאמין בשם ותורתו, לאפיקורסת כמבואר בדגל מחנה אפרים פרשת עקב בשם הרמב”ם, ועוד כי מחליף טי”ת תחת דלי”ת פירוש שגורסין “כי השוח”ט יעור עיני חכמים” עכ”ל.

מלחמה לד’ בעמלק

אני בטוח שזה מה שגוזרים גזרות נגד השחיטה, בזמננו זהו רק בגלל זה שלא בדקו טוב את השוחטים, כמו שצריך. (“טיול בפרדס” מערכת שחיטה של רבה של שאמלוי זצ”ל)

צער גלגול – למאכילי טריפות

בספר הגלגולים של האר”י ז”ל (דפוק פראנקפורט דף ל”ט ע”א ד”ה והמדבר) כתוב שזה המאכיל טריפות ליהודים מגולגל בעלי העצים, וכשהרוח נושבת ומכה עליה זהו צער גדול, וסופו של העונש שהעלה נופל על הרצפה, והצער הוא בדיוק כמו המות, זה יכול לחזור על עצמו 100 פעם ויותר, כל זה לפי כמה שנים שהוא האכיל טריפות (ועיין בנפש ישעי’ ע’ רי”ג, ובספרי שו”ת זבחו זבחי צדק).

לא שוחט, ולא סוחר – ואף על פי כן מאכיל נבילות וטריפות

בספר דעת תורה (סי’ א’ אות י”ב) הוא מצטט בשמו של השערי תשובה לרבינו יונה, שאם הרב המכשיר לא נזהר על השוחט כפי שצריך לשמור ולהזהר, הוא נחשב כמו מאכיל טריפות לישראל ח”ו עיי”ש, (ועי”ע שו”ת חת”ס יו”ד סי’ י”ג ובספרי שו”ת זבחו זבחי צדק באורך גדול).

שוחט כשר אליהו הנביא בעיר –
שוחט לא כשר מלאך המות בעיר רח”ל
וזוהי הסיבה לאסונות המתרבות יום יום

בספר אמרי צדיקים דברי הגאונים עמוד ה’: היכן שהשוחט הוא חרד אז השחיטה טובה, ואליהו הנביא אז נמצא בעיר, אבל אם ח”ו השוחט מאכיל נבלות וטרפות אז הוא גורם שמלאך המות יסתובב בעיר, עכ”ל.

מהספרים לעיל אנו רואים שכל הצרות שאנו סובלים הנן בגלל השוחטים המאכילים נבלות וטרפות רח”ל. (וע”ע שבת לג: אוהחה”ק שמיני יא, מג. אזהרת מהרצ”א, מקדש מלך, זבחי שלמים, דרכ”ת סי’ ס’ אות ה’).

עוד מצאתי דבר פלא בס’ דברי יצחק פ’ אמור בד”ה בזאת יבא באמצע הדברים וז”ל: ועל פי זה יתבארו היטב דדרי חז”ל שאמרו כי ביום הכיפורים לית רשות לשטן לאסטוני דלא מצינו יום אחר שתיאסר מן התורה לאכול רק ביום הכיפורים והוא הכח הגדול להשתיק כחו של שטן שכל גבורתו לקטרג על בני קל חי במה שנכנס לתוך מעיהם וכיון שכל העם מתענין שוב אין לו מה לקטרג, ובזה תבינו טעם האומר בסוף יומא שעיצומו של יום הכיפורים מכפר בלי תשובה, והוא לכאורה פלא במקום שהכל יודעין כי אין כפרה בלי תשובה, אבל הדברים מובנים מטעם שאף האינו שב כדבעי מכל מקום על כל פנים מתענה וזה כשלעצמו זכות אדיר לזכות בשבילו בדינא, עכ”ל.

ל”ו שוח”ט בגימטרי’ שט”ן

עוד שם על הכתוב וזבחת כאשר צויתיך, כי שוחט דלית ביה יראת שמים כשיעור הנרצה נעשה אח וריע של השטן דמעשיהם דמי לגמרי ומהאי טעמא שט”ן בגימטרי’ ל”ו שוח”ט, כי השוחט השווה עצמו לו, (ושוחט להשטן) ובמה, דאמרו חז”ל (ב”ב פ”א), טכסיסו של השטן יורד ומסית, ועולה ומקטרג, ורד ונוטל נשמה, וכן הוא בשוחט קל וריק, קודם מסית העם לחטוא באכילת בשר פיגולו, ואחר כך מקטרג, פירוש שאחר כך כשכבר נתפס בעונו אז מקטרג מקבץ קרוביו ידידיו ורעיו לעשות מחלוקת עם הקמים נגדו, ואחר כך נוטל נשמה, פירוש כשכבר עלה בידו להשתיק כל מפריעיו ועושה מלאכתו הרמיה בלי מפריע נוטל נשמת הקהל ומורידם לשאול תחתית רח”ל.

השם חלי”ף שקוראין לסכין השחיטה – כי עלולה להחליף השוחט וגם האוכלים משחיטתו שימירו דתם רח”ל – ומחליף אכסניותו של אליהו הנביא זכור לטוב עם להבדיל מלאך המות

ומצאתי בספר חלקת חיים אות ש’ ערך “שחיטה” כי השם חלי”ף שקוראין לסכין השחיטה לדעתו נקרא כן על כי עלולה להחליף השוחט וגם האוכלים משחיטתו שימירו דתם רח”ל כמבואר בתבואת שור ובשו”ת דברי חיים (צאנז) יור”ד ח”א סי’ ז’ – ועוד שמחליף אכסניותו של אליהו הנביא זכור לטוב עם להבדיל מלאך המות, כמבואר באמרי צדיקים, דברי גאונים עמוד ה’ דכשהשוחט כשר אז השחיטה טוב ואליהו בעיר, אבל כשמאכיל חס ושלום נבילות וטריפות גורם שיהיה מלאך המות בעיר, ועוד שמחליף נשמת האדם ממאמין בשם ותורתו, לאפיקורסת כמבואר בדגל מחנה אפרים פרשת עקב בשם הרמב”ם, ועוד כי מחליף טי”ת תחת דלי”ת פירוש שגורסין “כי השוח”ט יעור עיני חכמים” עכ”ל.

ובספר אור שמח בספרו משך החכמה כתב שבדייטשלאנד התחיל ההשכלה והביא ראיות שמשם יתחילו הפרעניות בכל יוראפ, והדברי חיים אמר על דייטשלאנד, שכל זה בא בגלל שלא דקדקו על השוחטים שלהם והיו שוחטים קלים, ובגלל זה יצאו מהדת ג’ וחצי מיליאן יהודים, (עי’ שו”ת ד”ח יו”ד סימן ז’).

בהקדמה לספר פינת יקרת דף ז’ כ’ דבאם השוחט מקלקל בשחיטתו אז מחליש ומחריב ג’ עמודי העולם תורה, עבודה, וגמ”ח.

תורה, דעושה תורת ד’ פלסתר ע”י שמזלזל ומקיל בדיניה, וגם גורם קטיגוריא בין ת”ח.

עבודה, על פי מה שאמרו חז”ל (סוף חגיגה) בזמן שבית המקדש הי’ קיים קרבנו של אדם מכפר, עכשיו שלחנו של אדם מכפר, ואם כן אם שלחנו מלא קיא צואה במרק פיגולים בטלה גם עבודה.

גמילות חסדים, כי הכנסת אורחים הוא עיקרן של מדת החסד וכדברי חז”ל בתענית אצל אבא חלקיהו דמקרבא הנייתא, ואם מכבד אורחו בנבילות וטריפות תקנתו קלקלתו. ועוד כי על הרוב נעשין מחלוקת ושנאת חנם ולשון הרע ועוד, שהוא היפוכו של חסד.

ואם תרצה אחי לדעת עד היכן גדלה כח הכשלון בענין השחיטה אצטט לך מה שכתוב בעל אור החיים זצ”ל אשר גאונותו צדקתו ופרישותו מי ימלל וכפי עדותו של בעל שם טוב הקדוש היה חלק רוח האצילות של דוד המלך עליו השלום, דברים שאין לנו השגה בהם.

בספר פרי תואר בסימן ח”י אות ל”א וזה לשונו: ולדידי חזי לי דכל בן אדם המזלזל קצת במצוה אחת ממצות התורה קים לי בגוי’ דלא רמי נפשי’ למעבד בדיקה הצריכה לסכין כאשר צונו ד’, בין והתבונן חומר הענין שהמזלזל במצוה אחת בלבד כבר א”א לו לבדוק הסכין כדבעי.

ודבר חידוש נמצא במגיד משנה הלכות שחיטה (פ”א ה’ כ”ו בשם הראב”ד) דמהאי טעמא הצריכו חז”ל ראיית הסכין לחכם לפני שחיטה מה שלא מצינו במצות אחרות כציצית ותפילין, ותמצית דבריו דבדיקת הסכין צריכה פניית המחשבה היטב בעת הבדיקה להרגיש בפגימה ואין כמוהו (של החכם) מי שיוכל להזהר בדבר, ע”כ.

מלך זקן וכסיל – משתתף בסיטונות

בספר תולדות יעקב יוסף פרשת נשא ד”ה והעולה הוא מספר בשמו של חכם שבזמנינו היצה”ר הפך להיות חכם והוא אינו צריך לדבר ולהחדיר לתוך רשות כל יחיד, אלא הוא תופס יחיד שרבים נכשלים דרכו, הוא מעמיד באותו עיר שוחט השייך לסטרא אחרא, מאכיל לצבור טריפות רח”ל עיי”ש באריכות.

אופן ו: אפשר לפרש, דהנה כל עבודתו של מרדכי הצדיק היה להזהיר שלא יכנס בפיהם דברים אסורים, כמו שכתבנו לעיל, כי אם חס ושלום אסתר היתה אוכלת מאכלות אסורות אז היתה חס ושלום אבודה לגמרי ולא היה יכול להיות הנס של פורים, כי על ידי מאכלות אסורות נכנסים לשערי אפיקורסות כמו שכתוב בספר אור שמח בספרו משך החכמה שבמדינת דייטשלאנד (גרמניה) התחיל ההשכלה, והביא ראיות שמשם יתחילו הפרעניות בכל יוראפ, ועיין שו”ת ד”ח יו”ד סימן ז’.

לכן אנו חייבים להכניס הרבה כוחות, לשרש את הפרצה של מאכלות אסורות, ורק לאחר מכן לקוות לעזרתו של הקב”ה, ועל ידי זה אנו מקוים שנוכל לפעול ולעשות הרבה בענינים הקשורים ליהדות. אל תשכחו! שהגזירה הזו אצל המן להרוג את כל היהודים היה רק בענין אכילת טריפות (מגילה י”ב, ועיין לעיל מה שהבאנו מהב”ח אורח חיים סימן תר”ע).

ודבר נפלא אנו רואים בספר המפורסם אמרי ש”י שכתב: חז”ל (חולין קל”ט:) שואלים המן מן התורה מנין? היכן מרומז בכל התורה הענין של המן? ועל כך השיבו שהוא מרומז בפסוק “המן[כ] העץ אשר צוויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת”. ואם כן מה השייכות של הפסוק בפרשת בראשית לענין של המן?

התשובה: רואים לפעמים איך שיהודי מאבד את צלם האלוקות שלו, הוא נהיה מושחת עד כדי כך שהוא מוכן להכחיד את אחיו, ומהיכן נובע השחתה כזו אצל יהודי? זה קורה מכך שאין אוכלים כשר, שהוא מטמטם את הלב, כפי שהרמב”ם כותב שהאוכל נהיה דם, והדם זורם ללב ומטמטם אותו עד שהוא הופך אותו ל”המן” יהודי, כי הוא אכל דבר ש”צויתיך לבלתי אכל ממנו”, ע”כ.

רואים מכך שלאכול אוכל שאינו כשר גורם לרעה הגדולה ביותר, ולכן אומרים ארור המן אשר בקש לאבדי כי הוא האכיל את בני ישראל במאכלות אסורות, על ידי כך היה לו את הכח לגזור על היהודים גזירות קשות (מגילה י”ב), כנ”ל.

ולכן אומרים ברוך מרדכי היהודי כי בזכותו היהודים ניצלו מגזירתו של המן, הוא נזהר שיהודים לא יכשלו במאכלות אסורות, ולכן הוא ישב בשער המלך לשמור שאסתר לא תאכל אוכל שאינו כשר. ורק בזכות זה ששמרו ממאכלות אסורות ניצלו היהודים, ולכן קראו להם “יהודי“, כי אף אוכל שאינו כשר לא נכנס לפיהם.

ולכן כתבנו לעיל בביאור ארור המן וברוך מרדכי היהודי שברוך מרדכי בגימטרי’ 502 כמנין בשר וארור המן גם כן בגימטרי’ 502 כמנין בשר וצריך ביאור מה רצה להשמיענו בזה, ואפשר לומר בדרך פשט דהנה, אם אנו רוצים לדעת על הרב או הרבי הצדיק אם הוא מהקדושה או מהערב רב אנו צריכים לראות אם אוכל בשר או לאו, וזה דבר קל מאוד, ששואלים את הרבנית איזה בשר הוא כשר, ותיכף תשמע מה שהיא אוכלת בבית, ואז יודעים ברגע אחד איפו הוא שייך, דהיינו אם הוא אוכל בשר בהמה יודעים תיכף כי הוא מסטרא אחרא, ותברח מפניו. ואם אתה רואה שמדקדק על כשרות הבשר אז תדע שהוא שייך לקדושה לכל הפחות כמו יהודי פשוט שיש לו רק טיפת יראת שמים. וכדי להבין קצת את ענין הכשרות נביא לדוגמה קטנה מה שכתוב בתורה הקדושה פרשת שמות (כ”ב): ואנשי קודש תהיון לי, ופירוש רש”י: אם אתם קדושים ופרושים מנבילות וטריפות הרי אתם שלי, ואם לאו אינכם שלי, הפשט הוא כך: הקב”ה אומר כשהיהודים יהיו קדושים, הם לא יאכלו נבילות וטריפות, ואז הם יהיו שלי, וכשהם יאכלו נבילות וטריפות הם לא יהיו שלי, ועל הפסוק “לכלב תשליכון אותו” אומר רש”י: שהכלב נכבד ממנו, הכוונה שמי שאוכל טריפות הוא יותר גרוע מכלב.

צריכים להבין: למה אצל אף לא תעשה, אצל שום עבירה, אינו אומר הקב”ה שאם תעשה את העבירה לא תהיה שלי, ולמה בטריפות אומר הקב”ה שאם אתם אוכלים טריפות אינכם שלי? הכוונה היא שאם אוכלים טריפות אין נחשבים עוד ליהודי.

ואפשר לפרש בהקדם דברי התוספות ששואל (חולין ה.) איך הגמרא אומרת שהקב”ה שומר את הצדיקים שחלילה לא יכשלו בדבר עבירה כשאינם יודעים על כך? הלא אנו מוצאים בגמרא (מכות ה. ושבת יב) איך ששני תנאים צדיקים עשו עבירה כשלא ידעו, ותוספות אומרים שאם הם לא יאכלו מאכלות אסורות אז בודאי שלא יכשלו בעוון מסוג כזה (טריפות) שאין יודעים עליהם כלל, אבל לא מעבירות מסוג אחר. ועוד צריך להבין מדוע העון של האוכל שאינו כשר חמור בהרבה מכל ה”לא תעשה’ס” האחרים.

ואפשר לבאר דהנה הרמ”א כותב (ביורה דעה סימן פ”א סעי’ ז’) חלב של מצרית (גויה) על פי ההלכה כשר (לתת “חלב אם” לילד) בדיוק כמו לתת חלב מאם יהודיה, אבל בכל זאת שלא יתנו לילדים לשתות מ”חלב אם” של גוי’, כי חלב של גויה מטמטם את הלב, ומחדיר בילד טבעים רעים. והרשב”א והריטב”א ז”ל (יבמות קי”ד) כותבים שהדבר גורם טבע רע ואכזריות אצל הילד והם מאבדים את המדות היהודיות של ביישנים ורחמנים.

עוד כותב שם הרמ”א שגם אשה יהודיה הנותנת “חלב אם” אסור לה לאכול מאכלות אסורות, אומרים המפרשים (ש”ך וטו”ז) הפשט שאפילו כשהאשה בסכנה ח”ו שהיא חייבת לאכול איסור בגלל פיקוח נפש בכל זאת אסור לה אז להניק את הילד, כי כשהאשה אוכלת מאכלות אסורות זה מזיק לילד.

עוד כותב שם הרמ”א שלמרות שאנו פוסקים (באו”ח סי’ שמ”ג,) כשהילד אוכל מעצמו איסור שהוא רק איסור דרבנן, והאבא עושה את עצמו שאינו רואה, אין הבית דין חייב לנזוף באב, זה רק “להלכה”, אך באיסורים אחרים כמו בענין חילול שבת ומאכלות אסורות חייב הבית דין למחות באב, ובית הדין חייב בכח למנוע מהילד לאכול את המאכלות האסורות, וזאת למרות שמדובר באיסור דרבנן בלבד, כי מאכלות אסורות יזיק לילד בעתיד – כך כותב הפרי חדש שם – כי מאכלות אסורות גורם שהוא יהיה עם טבע רע, והסוף יהיה שהוא ייצא לתרבות רעה (חס ושלום).

עוד כותב שם הפרי חדש, שלדאבוננו מאחר ואיננו יכולים להיות נזהרים בענינים אלו, זו הסיבה מדוע רוב הילדים יורדים מן הדרך ועוזבים את הדת (ר”ל), ורוב הילדים הופכים להיות בעלי עזות פנים של הדור, ואין להם יראת שמים בלבם, ואפילו כשאומרים להם מוסר, הם אינם יכולים לקבל זאת וכו’, ומי לנו גדול יותר מ”אחר” (אחד מן התנאים, הרבי של התנא האלוקי רבי מאיר, שבסוף ימיו יצא לתרבות רעה) שהסיבה לירידתו מדרך הישר היה כי כשאמו היתה מעוברת היא עברה פעם אחת ליד בית עבודה זרה, והיא התאווה בטעם וריח של העבודה זרה, והריח הזה התפשט בכל גופה, וזה אשר גרם לאחר שירד מדרך הישר, לכן חייבים להיות זהירים מה שנותנים לילדים הקטנים לאכול עכ”ל הפר”ח (ועיין גם כן במחזיק ברכה להחיד”א שם אות י”ד וזב”ז אות נ”ג).

עתה ניתן להבין מדוע אצל העבירות האחרות אין הקב”ה אומר שאם תעשו את העבירה ההיא לא תהיו שלי, ואילו רק בטריפות אומרת התורה שאם תעשו את העבירה לא תהיו שלי, כי כשאוכלים טריפות הלב מתטמטם, ואז הגוף וכל האברים הופכים להיות טריפה, ואז הוא כבר אינו מסוגל לעשות שום דבר טוב, שום מצוה, ומושך אותו רק לכיון העבירות.

ועכשיו אם הרב הוא לבד אוכל בשר ומתיר גם כן לאחרים או אינו מוחה באחרים הוא אינו בכלל יהודי ואינו שייך להקדוש ברוך הוא כנ”ל בדברי רש”י אינכם שלי, ואם רש”י הקדוש אומר אינכם שלי בוודאי שהרב הזה שייך להסטרא אחרא והוא לא רק בבחינת ארור המן רק הוא ה”המן האמיתי כנ”ל בדברי רש”י ז”ל. ובזכות אכילת בשר כשר נזכה להנצל מכל צרה ח”ו ובמהרה נזכה לגאולה שלימה אמן.

אופן ז: אפשר לפרש, דהנה כל עבודתו של מרדכי הצדיק היה שהיה יושב בשער המלך וגם לפני סעודת אחשוורוש הזהיר את העם לבל יטמאו בסעודתו ולפיכך נקרא יהודי כנ”ל במגילה י”ב, הרי אנו רואים שלקבל את השם יהודי לא זכה מרדכי רק על ידי שמחה לכבוד שמים להזהיר את העם שלא יכנס בפיהם דברים אסורים.

הנה יש לנו עוד סימן טוב לדעת אם הרב הרבה הדומה למלאך ה’ צבקות ואז יבקשו תורה מפיהו או אם הוא מתוך שאר חברי הרע-בנים מהערב רב וצריכים לברוח ממנו כמו הבורח מן הארי. וזה מה הרמז כי ארור המן וברוך מרדכי אינו יכולים לראות ההבדל כי כולם הולכים עם בגדים יפים ולבינים כמו שבתי צבי ותלמידו נתן העזתי, כי לקנות בגדים אפשר לכל אחד בעד כמה מאות דולר והוא כבר רבי, על אף שלא טעם טעם יראת שמים, וכל עבודתו הוא רק להתודע ולהגלות כי הוא רבי על כל הארץ, ועל כן יש לנו הסימן המודד חום של יראת שמים על ידי שאנו רואים שאינו מוחה על ענין כשרות הבשר שמרומז בברוך מרדכי 502 ומתנהג כמו המן, אז הוא כבר מהסטרא אחרא, וכל שכן וכל שכן אם הוא נותן הכשר על בשר הטריפות בוודאי שהוא כמו שבתי צבי ימח שמו וזכרו שהאכיל חלב רק לעשרה מישראל, והוא מאכיל חלב נבילה וטריפה לאלפים ורבבות מאחינו בני ישראל, ועל כן אומר רש”י ז”ל על הפסוק ואבדיל אתכם מן העמים, אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו וחביריו, הרי אנו רואים שהרב הזה שייך לנבוכדנצר וחביריו וצריך תיכף לפרוש ממנו כמו שאמרה התורה הקדושה “והבדלתם בין הטמא ובין והטהור” והפסוק הזה הי’ נר לישראל בכל מושבותם.

ובזכות הטהרה והכשרות יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו במטאטא, ונזכה לישב בשלום ובשלוה איש תחת גפנו ותאנתו בכדכוד וגומרתא, ונזכה במהרה בימינו שתשכלל היכלא קדישא ותבני קרתא קדישתא אמן.

v

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*