logo
מאגר ספרי הזוהר העולמי דף הזוהר היומי -הרב סיני

ספר השחיטה כהלכתה- חלק ב’

שחיטה- סכין-   פלאש 99 אתר חרדים

ספר

השחיטה כהלכתה

חלק ב’

 תוכן:

פרק א. גם ירא שמים השוחד יעוור אותו – סכין פגום

פרק ב. כוח השובי”ם.

פרק ג – ענף א’. לא כדורות הראשונים דורות האחרונים.

פרק ג – ענף ב’. שחיטה במתינות עיוה”כ וכל השנה.

פרק ד. בעל נפש יחוש לנפשו שלא יתפגלו בבשר נבילה.

פרק ה. עונש מאכלות אסורות לשו”ב שאינו הגון.

פרק ו. הוראות השו”ב.

 

פרק א

גם ירא שמים השוחד יעוור אותו

פתיחה: מדור זו מטרתה להוציא טעות מושגר בפי ההמונים כי אדם שהוא ירא שמים אמיתי כל הון דעלמא לא יחליפנו ולא ימיר אותו, ולא יעבירוהו מדעתו, האמת ניתן לגלות כי דבר זה בניקל גם לבר בי רב דחד יומא לברר זיל קרי בי’ רב הוא ומקרא מלא דיבר הכתוב “השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים” וגם חכז”ל הוסיפו ואימצו דבר זה בהבאת דוגמאות שאירעו אצל גדולי התנאים ואמוראים שנשחדו בלי יודעם ונהפך לבם בהטייה להנותן כמבואר בכתובות קה.

לדוגמה נאמר שם “אפילו חכם גדול ולוקח שוחד אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב” “ואפילו צדיק גמור ולוקח שוחד אינו נפטר מן העולם בלא טירוף הדעת” עיי”ש.

ועוד, גורמת לו להפך דברי אלקים חיים ממש ואומר על טהור טמא, ועל טמא טהור, על אסור מותר, ועל מותר אסור, (ספרי שופטים קמ”ד).

ועל האחרון אעתיק מה שכתוב בילקוט ירמי’ רצ”ב “משה ושמואל מעלה שני נביאים הללו מכל הנביאים על ידי שלא נטלו שוחד שאלולא כן לא היה להם כח כנגד ישראל להוכיחן“. (ועיין עוד סוטה מז: דברים רבה ה, סה, תנחומא תולדות חי ושופטים ח’ מכילתא משפטים כג, שוח”ט תהלים י”ז, ילקוט תולדות קי”ד).

וכל הנ”ל הם דברים פשוטים בלי שום פקפוק בעולם כלל, ודבר אלקינו יקום לעולם. אולם רעיון חדש רצוני להעיר, בש”ס שם המדובר בשני מיני שוחד, אחד – הוא נתינת ממון מיד ליד ממש על מנת להצדיק הנותן בריבו. והשני – הוא נתינה בעקיפין דהיינו בהיות הנותן מכיר בהמקבל שלא יסכים לעבור ציווי תורה”ק לקבל שוחד מערים בהערמות שונות שיהנה ממנו המקבל מבלי יודעים, בהבינו כי אך יהנה פורתא ממנו כבר יטה לבו אצלו.

אבל עדיין יש מין שוחד שלישי המבואר הרבה בדברי הפוסקים והיינו שאינו מקבל שום ממון או שאר טובת הנאה לא להדיא ולא בעקיפין כדי לעקם את הישר, ברם ענין אחר יש דהיינו שמשעובד להשני בפרנסתו וכיוצא ואף על גב שעובד ביגיעת ידים וזיעת אפים עבור משכירתו מכל מקום כל שבידו להנות בעל הבית שלו, כבר יש לו נטייה לזה, וכל שכן כשעל ידי זה יקבל בעצמו הנאה ובן בנו של ק”ו כשנגרם הפסד לבעל הבית על ידו וחש עתידות למו שבעל הבית ירגיש עליו ואולי עוד יפטרנו ממשמרתו וישבור מטה לחמו, כי אז ודאי יצמצם כל הרגשיו שלא יבא לידי כך.

והנמשל בכל זה מובן, וננקוט לדוגמא “שוחט” שאנו בו עסיקין והאופן שיש בו הני ג’ מינים: ענין הראשון – השוחט שוחט בעל חי בתדירות וכל מה שמרבה להוציא כשרות יש בו טובה לבעל הבית, ובימים קדמונים לא היה מה לחוש כי השוחט לא קיבל משכורת מבעל הבית רק הרב היה בעל הבית שלו ולא היה כל חשש של הטיית השוחט לטובת בעל הבית.

הדורות נתקלקלו הגלגל נתהפך אחורנית וענין השחיטה נסתבב להיות ככל שאר מסחרים שבעולם אשר בעל הבית הוא המשביר והמשפיע והשוחט עבד שלו ואליו עיניו תלויות ליתן לו לחמו מימו פשתו וצמרו.

ומהפכה זו גרמה כמובן חורבן עצום בשטח הכשרות שהרי עכשיו מעשי השוחט נמדדין על פי רצון בעל הבית.

והצרה גדולה עוד יותר כאשר בעל הבית או שלוחו (המחזיר כל תהלוך העסק לבעל הבית) מסתבבין אנה ואנה בעת העבודה ומבחינין היטב מי הוא המחמיר ומאריך בבדיקת סכינו (שנקרא בפי הבעל הבית – (פארשלעפט”ע קרענ”ק) ומי המקצר שאינו מבטל כל כך ממלאכתו והבדיקה אצלו טפל. ועוד מכיר מי הוא המטריף ברגילות מזמן לזמן, ומי הוא שרחוק אצלו הזדמנות להטריף, וכן בשאר כל הדברים שעל הרוב חלק הרוחני מנוגד לחלק הגשמי. וכל מה שהשו”ב מתקרב ביותר להרוחני המורה על תוס’ יראתו את קונו, מרבה לאבד חינו בעיני בעל הבית ומשרתיו, כיון שמפסידו לכיסו.

ואז כבר עברה הנסיון כל גדותיה כי השו”ב אשר עיני שכל לו ירגיש מיד כי “מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך” עליו נאמר אבל לא במובן האמיתי שמעשיו הכשרים יקרבוהו רק להיפוך.

ואעתיק מה שכתוב בעולת יצחק (דף כ”ה ע”ד או’ י’) בכגון דא, בזה”ל: “ועיקר גדול בדבר שלא יבא בעל השור ויעמוד על שורו בעת נפיחת הריאה כי אפילו אם הוא אדם שיש בו יר”ש הוא בהול על ממונו ויצרו תוקפו להיות מתהפך בתחבולות למעט בעסק הבדיקה כדי שיצא בהיתר, ואצ”ל אלו הקצבים אשר לא אמון בם וממונם חביב עליהם מגופם ונשמתם וככפירים שואגים לטרף ופני להבים פניהם… עכ”ל.

ועיי”ע בסמוך בהעתקת שאר הפוסקים ותמצא כולם מעידין כן.

וזאת לדעת כי אין הדבר תלוי בבעל הבית עצמו או שליחו אלא ה”ה אם נמצאים שם אחרים שהם הולכי רכיל ומגלי סוד עד שמגיע לאזני בעל הבית, וכל שכן כשמגלים לבעל הבית ולגודל החרפה נמצאים גם שוחטים המשמיצין חבריהם, (ומבואר בשו”ת שו”מ כרך ב’ ח”א מ”ח).

ועכשיו הגעתי למטרת מדור הלזה המכוונת להציע דיעות הפוסקים מעניקי חמה שכולם הודו ואמרו דכל כהאי גוונא אין לסמוך על מדת יראת השו”ב אפילו אם כגובה ארזים גבהו, דאין חכמה עצה ותבונה במקום נסיון ממון, הוא טבע המוטבע במין האנושי להטות דעתו לצד כספו.

 לא יעמוד בעל השור על שורו

א) בספר באר משה (להרמ”נ ירושלימסקי) פח. מכתב הגאון ממינסק בזה”ל: “שהשו”ב המובחר אף שהוא ירא וחרד עם כל זה קשה לו לעמוד בהנסיונות שיש לו בכל שעה אם בעל השור עומד על שורו, וכשיוצא טריפה, מתחת ידו הוא תולה הקלקול בהשו”ב שאינו אומן טוב, וכיוצא”.

ב) בספר עולת יצחק (דף כ”ה ע”ד סוף א’ י’) “ואשרי להם לאותן קהלות… הגם שישראל קדושים הן אעפ”כ לבם בכיסם תליא מחמת הפסד והיזק ממון פן ישגה ח”ו וכו’ עכ”ל.

ג) ועיקר גדול בדבר שלא יבא בעל השור ויעמוד על שורו בעת נפיחת הריאה כי אפילו אם הוא אדם שיש בו יר”ש הוא בהול על ממונו ויצרו תוקפו להיות מתהפך בתחבולות למעט בעסק הבדיקה כדי שיצא בהיתר, ואין צריך לומר אלו הקצבים אשר לא אמון בם וממונם חביב עליהם מגופם ונשמתם וככפירים שואגים לטרף (עכ”ל פרת”ב סימן ל”ט קכט).

 גם יר”ש בהול על ממונו

ד) גם נעשה תקנות ציבור מכל חכמי זמנינו ואני הקטן עמהם שלא יעמוד הליווארנ”ט (הסוחר) מבשר, בעת בדיקת הריאה שלא ישא הבודק פניו חלילה (עכ”ל ישועות יעקב ה’ שחיטה סימן א’ בפי’ הקצר סק”ד).

ה) ועיי”ע בשו”ת בית אפרים יור”ד סימן ח’ בסופו שמזהיר גם כן מאד ע”ז, וכן בראש אפרים ס”ק קנ”ד.

ו) בשו”ת שו”מ (קמא ח”ב סימן מ”ח) שחכם אחד קיבץ חתימת גאוני הדור המפורסמים שבעת שהשו”ב מוציא הריאה לחוץ לא יעמוד בעל השור על שורו, היינו כל מי שיש לו מגע יד באותו שור כי יש לחוש שהבודק ישא פנים לזובחי זבח להקל שלא כדת, והעלה שם שכן הוא מעיקר הדין דיש חשש לנשיאת פנים אם הבעל שור שם. ובפרט בשו”ב שבעל השור הוא אדון שלו לפעמים ונותן לו מחייתו בודאי יש חשש גדול. ובפרט בדברים התלוים בסברא ומחלוקת הפוסקים… ובקל יוכל להטות הדין ולהאכיל טריפות לישראל. ע”כ היא תקנה מבוארת ומאושרת ואין לעבור על תקנתם. עכ”ל.

ז) עוד הוסיף שם בזה”ל: ואין מקום לומר דאולי לא היתה התקנה עולמית שכבר נודע שכל תקנה שתקנו גאוני הדור על כל הדורות תקנו, ובפרט דהטעם שתיקנו לא נתבטל דאטו אכשור דרי עכ”ל.

ח) ובשו”ת טוב טעם ודעת תנינא סימן ק”ז, על דרך שנתעורר איש אחד ואסף איש טהור הסכמות וחתימות וכולם באו בברית חותמיהן ותקנו תקנות קבועות לבלתי תת לזובחי הזבח המה ומשרתיהן אשר לו יד ונגיעה בהזביחה לבלתי עמוד בבדיקת הריאה, אך לבעבור כי נפרץ הדבר בהמשך הזמן ע”כ ראוי לחזק הדבר ולקיים מה שקבלו כבר, ושכן היא מעיקר הדין, ע”כ.

ט) עוד שם דבר חדש שגם בשעה שהשו”ב נושאים ונותנים בדבר בינם לבין עצמם לא יהיה שם אצלם מי שיש לו צד נגיעה בזה, ואם אחד מהזובחים אינו רוצה לצאת לא יתחיל השו”ב לבדוק הריאה בשום אופן, ואם השו”ב יעבור ע”ז שחיטתו אסורה כדין חשוד לאותו דבר, ע”כ.

ועיין עוד בקונטרס פרט ועוללות שבספר שו”ת סת”ם שלו סימן ה. ובהנהגת מהרש”ק שבספר תורת זבח או’ י”ח, בד”ה עוד אזכור. ובתורת זבח הספרדי מערכת ד’ סימן נ’ סעי’ ט, י.

י) בקונטרס התעוררות שהתקין הרה”ק מוהר”ר יצחק מווארקי זצוק”ל שלא יעמוד בעל השור אצל הבדיקה. ובספר ראש יוסף (בהג’ סימן ל”ט סעי’ ח”י) כתב על זה, אשרי הדור ששמעו לו.

יא) ובדעת תורה (להגאון מהרש”ם סימן ל”ט ס”ק ע”א) כתב שהוא מצא כתב ההוא בין כתבי הגרא”ז מרגליות זצ”ל והיו חתומים עליו גדולי הדור, הישועות יעקב – בעל תשובות גור ארי’ יהודה, בעל בית אפרים – בעל משנ”ח – הגאון ר’ יוזפא מזאלקעווע – הגה”ק בעל אוהב ישראל מאפטא זצ”ל – הגה”ק בעל עטרת צבי מזידיטשוב זצ”ל – הגה”ק מהר”ש מבעלזא, ועוד כמה וכמה גאונים וצדיקים. עיין שם. (מובא בדכ”ת סימן ל”ט ס”ק כ”ו).

יב) ובמנחת יוסף (ענף י”ב בלק”י סוף ס”ק נ”ג) בשם הרבנים הגאונים דק”ק בריסק שחיזקו ואימצו תקנה זו שאם הקצב לא רצה לצאת מחוייב השו”ב לעזוב הריאה עד שיצא, עיין שם.

יג) ובמנחת יוסף (שם בפנים סעי’ י”ב), כתב, דבדבר הנופח צריך זהירות גדול כי על פי הרוב פרנסתו מהקצבים ונפל פחד הקצבים עליו על כן עושה רמיה ואינו נופח כראוי בעת הבדיקה ומראה לפני הבודק כמי שהדבר כבד עליו בנפיחתו ועושה צורתו אדומה ומראה פניו צהובין ומלא לוגמיו בקרבו ישים ארבו ומושך הרוח לתוכו… עכ”ל.

 תוספות שכר מכשרות

טז) שוחט שנשמע עליו שמץ דופי אף על גב דכשר לשחיטה מחמת קול ההוא, מכל מקום נאבדה לו חזקת כשרות לענין זה דהיכא שיש לו צד נגיעה במה שנוטל דבר מה מהכשרות אינו נאמן כלל (שו”ת יריעות שלמה בקונטרס בית יד שלו סוף הלכה ה’).

יז) הוציא פעם אחת טריפות מתחת ידו אף דלא העבירו אותו כי היה באופן שמדינא לא להעבירו על כל פנים יצא מחזקתו דשו”ב חשדינן לי’ אפילו בדבר מועט שיכשיר משום חימוד ממון, ואסור לקבל אפילו דבר מועט מהכשרות, (שו”ת רשמי שאלה יור”ד כ”ו, וכעי”ז בכתב סופר יור”ד סימן ד’ ה’).

חי) הטבח צריך שיטול שכר מן הטריפות כמו מן הכשרות שלא יבא להקל להכשיר כדי לקבל שכרו מן הכשרות (יור”ד סימן ח”י סעי’ ח”י).

יט) מה שכתבו הפוסקים דכדי לברר הוראתו רשאי ליקח דבר מועט דוקא בנוטל שלא בתורת שכר ומתנה אבל בתורת שכר ומתנה אפילו דבר מועט אסור דאיכא חשדא (שו”ע הגר”ז סימן ח”י בביאורו ס”ק כ”ח).

כ) רב המקבל הנאה ממה שמכשיר נכון הדבר שלא יצא הוראה מפי הרב ואפילו מצרף עמו ב’ שוחטים שיהיו ג’ לא מהני (שו”ת שם ארי’ יור”ד סימן ו’).

כא) בחידושי מהרא”ל צינץ (יור”ד סימן ח”י) מתלונן על הרבנים שנוטלין שכר מהוראת שאלה.

כב) אף על גב דמדינא אין כל חשש להשוחט לקנות העורות מהקצבים מבהמות ששוחט הוא, מכל מקום מכוער הדבר ובעל נפש ראוי להתרחק מזה (שו”ע הגר”ז ח”י קו”א סק”י וכעי”ז בשפ”ד ס”ק לא’).

ועיין עוד בשו”ת דברי חיים (ח”ב יור”ד ט”ו, ובשו”ת טוב טעם ודעת קמא ל”ב וסו”ס פ”ט) שהחמירו בענין זה. (ועיין עוד בשו”ת שערי צדק יור”ד סימן יג’, ושו”ת מהר”י הלוי אחי הט”ז סימן י”ז. ובשו”מ תנינא ח”ג סימן פ”ה. ובשו”ת טוב טעם ודעת תליתא. סימן כ”ה ומ”ט. ותורת יקותיאל סק”י, ושו”ת צפיחית בדבש סימן מ”ב. דעת תורה מ”ב, ומנחהז”ב דיני טריפות הריאה כלל ל”ט קומץ סעי’ ב’, ועשרון סק”ג, גור ארי’ יהודא יור”ד ס”ז, טוב טעם ודעת תנינא בהשמטות סימן א, וכתב סופר יור”ד סימן ו’. ועיקרי הד”ט סימן א’ סעי’ ל”ו. בנחפה בכסף קונטרס פרי מפרי. דעת קדושים סק”ה).

כג) אפילו חכם גדול חסיד וירא שמים ומומחה כאילא ביבנה. ואפילו אינו נוטל תיכף שכר יותר מכשרות רק שיסתעף לי’ יותר אפילו לאחר הימים, ואפילו אין השכר ברור בכל זה אסור (שמ”ח סימן ח”י סעי’ כ”א, ותב”ש סקט”ו. וגליון מהרש”א מש”ס בכורות כ”ט).

כד) אם נודע שאביו או אחיו של השו”ב הוא שותף בבהמות אף דמדינא אין לאסור. מכל מקום אם רואין שהעם חושדין אותו ומרננין אחריו יש ליזהר בדבר (דעת תורה ס”ק מ”ב).

כה) בן השו”ב נעשה קצב וסמוך על שלחן אביו השו”ב ומשום זה מרננין על השו”ב, יש בה איסור דאורייתא דקי”ל אסור מן התורה להכניס את עצמו לדבר שיחשדו אותו והכי נמי בזה דאחר שמחזיק בנו על שלחנו נותן אצבע בין שיניהם לרנן עליו דיש לו שותפות בגוי’ ויש לאסור, ואם ירצה הבן דוקא להיות טבח יפרד מבית אביו ומשלחנו ועל ידי זה יתפרסם כי אין נוגע בדבר (שו”ת שע”ז יור”ד ו’).

כו) בשו”ת כתב סופר (יור”ד סימן י”א) וז”ל: “ואנחנו החזקנו הדבר פעמים באיסור חמור לאסור על נפשם אפילו לקנות בדמים בבית המטבחיים, ואפילו בשר לא יקחו בעצמם כדי שיהא לבם פנוי רק למלאכתם שהוא מלאכת שמים כל זמן היותם בבית המטבחיים” עכ”ל.

פרק ב

כח השובי”ם

מדור זה הקדשתי למטרה יחידית להוציא טעות משוגר בפי ההמונים החושבים כי כללא של “מדשתקו רבנן ש”מ דניחא להו” נוהג גם כשהדיון מענין שובי”ם קלים. לא ולא, ספרי הפוסקים הן לנו לעינים ונאמנים בעדותן המבוררת כי אלפי אלפים פעמים התבוננו והתעמקו גם גדולי הדור טרם החליטו להעביר השו”ב ולא מחמת טפלי דתלוי’ בי’ (עי’ מדור “דברים נפלאים” מאו’ מ’ ולהלן, ובהרחבה במדור “נפשות ישראל”) רק מטעם היחידי שחששו לתבערה הגדולה שתתלהב לאש מתלקחת על ידי קרובי וידידיי השו”ב, ושונאי הרב ותהי’ כל העיר אש בוערת, ועל כן עברו על הרבה דברים בשתיקה.

וכל זה כשהיה המדובר מרב בעיר שהיה אחראי על כל הנעשה בעירו. ועל זה קיבל שכרו לנהל עדת ישראל בעיקבי הצאן, אבל שיתעבר רב על ריב לא לו פשיטא דפשיטא שהיה מילתא דלא שכיחא במקום שחש על תוצאותיו, ורק גדולי הדור כבעל שו”מ, ומהרש”ק זצ”ל, ובעל ד”ח, וכיוצא הכניסו ראשם בפולמסים גדולים. שבמקום גאונותם אתה מוצא יראתם שהרבה חששו על כבוד שמים וקיום בית ישראל. אבל על הרוב התחבאו בכליהם מטעם הנ”ל.

מובן בפשיטות שלא אאריך במקצוע זו כי הדברים כשלעצמן מכילין חיבור שלם בפני עצמו, ורק אציין איזה מראה מקומות ומשם אתה דן אל השאר.

א) בספר באר משה (להגר”מ ירושלמיסקי בקו’ כבוד חכמים י”ב), וז”ל: “וכל קרוביהם המה בעל אגרופין וכידוע בכל מקום השובי”ם קלי הדעת יודעין איך לנקר עיני ההמון ובפרט ראשי הבריונים להיות בעזרתם בכל עת מצוא בעוה”ר. ואם נמתח עליהם רק מדת הדין, לא ישמע מאומה, ויהיה בעיר מהומה. כידוע המספחת הזאת שגברה בכל מושבות בני ישראל” עכ”ל.

ב) בשו”ת טוב טעם ודעת תליתאי (ל”ג) וז”ל: לא כן עתה, פשעה הארץ וכל שוחט קל שבקלים מוצא לו עוזרים הוא ומשפחתו ושאר אנשים ידועים לו ורבו אוהבי שקר ומחזיקים ידי שקר. לכן בימים הללו אין לשו”ב שום מורא בשר ודם כי בטוח בעוזריו וכמה דרכים ימצאו לו לעזרה… עכ”ל.

ג) בשו”ת מהר”ש ענגעל (ח”י סימן ל”ט או’ ד’), וז”ל: וכבר כתב מהרש”ל מובא בט”ז (קי”ט), דבזמן הזה אי אפשר להעמיד הדת על תלה, עיי”ש.

ד) בספר שמרו משפט מהגה”צ ר’ עקיבא יוסף זצ”ל (בעל לב העברי) וז”ל: הגהצה”ק מוהר”ר נתן אדלער זצ”ל רצה לפסול השו”ב דפפ”ד ולהכניע חותם הסט”א השורה על השובי”ם הפסולים בסוד “על חרבך תחי'” ואלמלי השיג כל רצונו היה בא משיח צדקינו, אך הס”מ העמיד עליו רודפים קצבים והוצרך לברוח מפפ”ד. ותלמידו החת”ס זצ”ל רץ אחריו כמה פרסאות. עכ”ל.

ה) בשו”ת חת”ס יור”ד ח’ ברמז טמיר וסתים כתב בזה”ל: אמנם מה נעשה לאחותינו יש ביניהם בעוה”ר שורים שחורים אשר השטן מרקד בין קרניהם וכל הישרה יעקושו. אומרים למר מתוק שמים אור לחושך ואינם חסים על נפשם ונפש עולליהם וטף ונשים. עכ”ל.

ו) הגה”צ מוהר”ר יצחק צבי יונגרייז (אבדק”ק קאשוי) זצ”ל וז”ל: בעוה”ר מעת שנתרבו דעות המתחדשות הרוצים לשוט באפילת הזמן בחרו לנפשם מדת הרחמנות, וגם אם נודע להם שהשו”ב או החזן הוא קל שבקלים ומטמא ומטמטם לבבות ישראל רח”ל עם כל זה יערב לנפשם אם יוכלו להורות באצבע כמה קשה הרב ומתאכזר על בר ישראל אשר טפלי תלוי’ בי’ וכדומה ועושים חילול השם רח”ל ותומכים ידי השו”ב קלי הדעת, ועל ידי זה חוצפה יסגי בעיקבא דמשיחא (כתב יושר ודברי אמת).

ז) ביש”ש חולין (פ”ז סימן ט”ז), וז”ל: כי ראה (ר”מ ווירזבורק) שבעוה”ר הדור פרוץ ואין כח ביד חכמים להוריד האדם מחזקתו ולהכלימו ובדבר שיש עליו פתחון פה לאמר “שוגג הייתי”. אי אפשר שלא ימצא צירוף אליו ממשפחתו או מרעיו להחזיקו שלא יכנע לבו לשמוע בפרט כל דבר שהוא תמוה בעיני ההמון להכלים האדם ולביישו בלי אזהרה. עכ”ל.

ח) בספר יסוד ושורש העבודה (שער ד’, שער הבכורות פ”ד) מתבלט מלשונו שגם הוא ראה גודל העיכובים להעביר רעת שוחט (שוחט רע) לעת הצורך. והתבטא שיעשו בהשכל ובדעת לבער הרע וז”ל: “גם בידעך ברור באיזה שוחט שמעשיו אין מתוקנין כל כך הוה זהיר מאד מלאכול משחיטתו… ובתחבולות תעשה דרך העברתו מלשחוט עוד” עכ”ל.

גם להשיג מינוי שו”ב – השתמשו באלימות

ט) עי’ יסוד ושורש העבודה (שער ד’, שער הבכורות פ”ד) ששפך מרירתו על שו”ב עמי הארץ העוסקין בשחיטה וכתב בתוך הדברים בזה”ל: וכל הפושט ידו ליטול חרב פיפיות בכח גברא נעשה מומחה לרבים בשחיטתו, אוי לעינים שכך רואות… עכ”ל.

י) בספר השוחט והשחיטות (דף פ”ג), כתב בזה”ל: פרצה מחלוקת נוראה בעיר סיגעט בשנת תקצ”ח בשוחט אחד… והראב”ד דעיר סיגעט הגה”ק ר’ אלעזר ניסן ועמו גדולי הדור מהר”ם א”ש, ובעל מראה יחזקאל אסרו השוחט, אולם מצא עוזרים ותומכים ושחט ולבסוף גבר צד השוחט והרב עזב את העיר. עכ”ל.

פרק ג ענף א’

לא כדורות הראשונים – האחרונים

א) בימי חכמי התלמוד היה לחוק קבוע וקיימא לבל יהין שום איש אפילו אם כגובה ארזים גבהו להרים יד לשחוט עד שיראה הסכין להחכם לפני כל שחיטה, אבל כבר נתבטלה מנהג זה (עי’ חולין ח”י, וברא”ש שם, וברשב”א שם). ועל כן כעת שאין החכם בודק הסכין כלל קודם שחיטה צריך לדקדק עכשיו מאד שיהיו השו”ב הממונים זהירין וזריזין וידועים ביראת ד’ יותר מהשו”ב שהיה בזמן התלמוד, או שיהיה איש יר”ש ביותר ממונה עליהם לבדוק סכינם לפני השחיטה, אבל אם אינם זהירין וזריזין ויראת ד’ על פניהם כל כך אין להאמינם על בדיקת הסכין יותר מבימי חכמי התלמוד שלא היו רשאים לשחוט אלא אם החכם בודק הסכין (שו”ע הגר”ז סימן א’ בקו”א סק”ט).

ב) בימים הללו אין לשו”ב שום מורא בשר ודם כי בטוח בעוזריו וכמה דרכיו ימצאו לו לעזרה. לכן בזמן הזה צריך לראות שיהיה השו”ב ירא ד’ מרבים יותר מכל אשר היה. לפנינו ובאיזה דבר קל יהיה מה שיהיה ראוי לדחותו מאומנתו (שו”ת טוב טעם ודעת תליתאי ל”ג).

ג) בזמן הזה שנתרבה הפירצה בודאי צריך לעשות משמרת ושו”ב שנמצא בו קלות כל דהו ראוי להעבירו (שם ל”ב, ובסימן כ”ז, ובסימן קט”ו, עיי”ש).

ד) בזמן הזה עינינו רואות וכלות על גודל הפירצות וקלקולים הנוראים המתהווים על ידי השובי”ם גרועים ומושחתים ואין בידינו להעמיד הדת על תלה כמבואר בט”ז (סימן קי”ט בשם מהרש”ל), דבזמן הזה אי אפשר להעמיד הדת על תלה, ולא עוד אלא גם הרב המפקח שהיה צריך מן הדין להטיל אימתה ופחד על השובי”ם כמבואר בשו”ת חת”ס (יור”ד י”ג). רפו ידיו ואדרבה אימת בעל הבית על הרב שלא יעמיד עליו כל העיר להתקוטט עמו, ודי לן במה שהעידו הני תרי צדיקיא בשו”ת באר משה (ירושלימסקי) קונטרס כבוד חכמים י”ב, בזה”ל: “וכל קרוביהם המה בעלי אגרופים, וכידוע בכ”מ השובי”ם קלי הדעת יודעים איך לנקר עיני ההמון ובפרט ראשי הבריונים להיות בעזרתם בכל עת מצוא בעוה”ר… כידוע המספחת הזאת שגברה בכל מושבות בני ישראל” עכ”ל.

וכן במכתב הגרי”צ יונגרייז (אבדק”ק קאשוי) שכתב בזה”ל: וגם אם נודע להם שהשו”ב או החזן הוא קל שבקלים ומטמא ומטמטם לבבות ישראל רח”ל, עם כל זה יערב לנפשם אם יוכלו להורות באצבע כמה קשה הרב ומתאכזר על בר ישראל אשר טפלי’ תלוי’ בי’ וכדומה ועושים חילול השם רח”ל ותומכים ידי השו”ב קלי הדעת, ועל ידי זה חוצפה יסגי בעיקבתא דמשיחא, עכ”ל, (נדפס בספר כתב יושר ודברי אמת).

כל הדין מחייבת דורינו אנו להיות זהירין בתכלית הזהירות יותר מימי קדם בעת קבלת שו”ב כי אז הכל ביד הרב תלוי אבל כאשר כבר הורגל באומנתו קשה כקרי”ס לעשות קטנה או גדולה. ועל כן לא די ביר”ש שבחרו בימי חז”ל כי אז אף אם לא דקדקו יפה עדיין היתה בידם לתקן משא”כ בזמן הזה כמעט מעוות לא יוכל לתקון הוא, וכסברא זו מצינו ביבמות פ’ האשה לענין התרת האשה לינשא שהקילו חכמים בעד אחד דמתוך חומרא שהחמירו עליה בסופה שאם יתגלה והבעל חי אז תצא מזה ומזה, וכו’ הקילו עליה בתחלתה.

וסרך ראי’ ברמיזא בעלמא, על פי מה שכתב בשל”ה אות ק’ כי הזהירו רבו לפני נישואיו בענין אכילה ועריות, ששני דברים הללו הם יסוד הכל, וכן כתוב בראשית חכמה שער הקדושה. ומצינו בדין ערוה, דאף על גב שאסור ביחוד עמה יש היתר יחוד עם אשתו גם בזמן שאסורה אם כבר היתה מותרת לו פעם אחת, וגם להלאה תהי’ מותרת לו, אבל בחסר חד מהני תרי לא, והוא הדין בשוחט אופן הלכתחילה שיהיה אומנתו תלוי’ ביד הרב, בין לפני שנתקבל בין לאחר כך אם יהיה צורך בה כגון לקנסו או להעבירו, אבל בלא”ה לא. וכיון שדבר זה קשה מאד לקיימו בזמן הזה חיובא רמיא להזהר בכפילא בתחלת התקבלות השוחט שלא יהיה ח”ו מאותן העושין מעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס, (חסדי ישראל יור”ד א’).

ה) לפי גודל ההיזק של שוחט דלא מעלי, אשר אלפי כזיתי נבילות וטריפות נאכלין על ידו וממש מסית ומדיח אלפי נשמות ממקור הקדושה בפשעו, וכן בגודל מעלת המזכה העם בשוחט טוב ונעלה אשר יראת אלקים לנגד עיניו, היה מן הצורך שיקוב דין הקשה את ההר. ויחמירו עליו על דבר קטן מאד להעבירו מאומנתו כיון שאין אתנו יודע עד היכן כח יצרו הרע. וברמז קל כבר די לסלקו, וכן מצינו אצל תקיפא קדמאי שנהגו כן עי’ שו”ת טוב טעם ודעת תליתאי (סימן ל”ג, וד”ח יור”ד י”ג, שו”ת אוריין תליתאי סימן פ”ג, רו”ח יור”ד א, ה, ועוד), מכל מקום מצינו קצת פוסקים המהפכין בזכות מטעם טפלי תלוי’ בי’. וכל זה היה בימים ההם דאז היה גורל של שוחט שהועבר לדפוק על פתחי נדיבים עם מקלו ותרמילו בעד ככר לחם שאינה מספקת אפילו להשביע רעבון משפחתו המרובין, אבל כעת שהפרנסת מצויות בריווח יותר והרבה דרכים לפניו להמציא טרף לביתו, ורק בושה לו להצניע סכין של שחיטה, או לירד מאומנות כבודה לבזוי’ אל לו להרב לחוש על כבודו של השוחט הבזוי’ והשפילה, ובמקום חילול ד’ אין חולקין כבוד לשום ילוד אשה, מוטב לו שיבוש בעוה”ז ולא יצטרך ליבוש בעוה”ב.

פוק חזי מה שכתב הגה”ק מוהר”ר הלל מקאלאמייע זצוק”ל (במשכיל אל דל ח”ג כ”ב פ”ה) כהאי לישנא: יש מהמנהיגים אשר עבור רך לבבם מחזיקים לעמוד לימין השוחטים הגם שאינם ראויים משום דטפלי תלוי’ בהו. ואוי לרחמנות כזה… וגם הוא בעצמו (השוחט) ישוב אמריו לו כשיעברו עליו ימי הרעה בכף הקלע או בצער גלגול איזה בעל חי, אז במר נפשו יבכה ויאמר, הלא טוב טוב היה לי עתה אם לא היה מרחם עלי להחזיקני וגם הייתי ממהדורי פתח. כי רחמנות נהפך לי לאכזריות וכו’ עכ”ל.

וזה כתב בנידון שוחט שיצטרך לחזור על הפתחים אחר שהעבירוהו, כל שכן לדלג על האמת ולעשות שתיקה דרבנן בו בפרק שהזמן גרמא להרים קול כשופר ולהתריע בקרית חוצות. פלוני אלמוני מקלקל בשחיטה ובשרו פיגול והכל משום טירחא קלה של השוחט להדר בתר פרנסה אחרת, וכבוד המדומה שלו, היו לו תהיה, (שו”ת מגינת ראש יור”ד סימן כ”ד).

ו) מצאתי בספר חלקת חכמה סימן ל”ב בזה”ל: ואודות מה שנשאלתי מכבוד תורתו האיך להתנהג עם שוחט שנתפס מקלקל ושורת הדין להעבירו, אולם רבים קמו למולו כי הוא מגודל היחוס נוצר מגזע צדיקים וקדושים. וגם יש בו כבוד עצמו שידוע ומפורסם לתלמיד חכם ומנכבדי העיר, והרבה חששו חז”ל לכבוד בני אדם עד שהקילו לדחות איסור דרבנן בשבילו ואמרו “גדול כבוד הבריות שדוחה ל”ת שבתורה” וכו’ ואחר כל זה ברצונו לידע דיני’ דהאי גברא במאי.

הנה הקשה לשאול מעמדי דבר שאני משתמט להורות בו לכתחילה בפרט שקשה לי לדון מרחוק וכבוד תורתו יושב בפנים וחכמתו בחוץ תרונה ודאי ישכיל יותר ממנו לשית עצות בנפשו כדת מה לעשות. ברם כיון שכבר דפק על פתח רש לא אמנע מלחוות דעתי אלמלי בא לידי דין כזה כפי שאני מבין משורות מכתבו מבוכתו. בשגם שכל ישראל ערבין זה בזה (שבועות לט. סוטה לז, ר”ה כט. ברש”י) אי אפשר להסתלק לגמרי נפשי מזה.

מצד ענין כבוד אין מקום להקל כלל, כי אפילו במקום בזיון גדול אשר התירו גם לדחות איסור תורה כמבואר בתוס’ שבועות, ובמגן אברהם (ה’ ציצית סימן י”ג באורך). מכל מקום כל זה בנידון שב ואל תעשה, אבל לא בקום ועשה להחזיק שוחט באומנתו על אף שהוא בכלל שוטה ואינו מרגיש, וגם לרבות שאר קלקוליו.

ומה שכתב שחוטר מגזע תרשישים, תמהני עליו, מה זה צידוד להקל דאם כן לא תמצא כלל שוחט שיהא מותר להעבירו. דמבואר בש”ס ב”מ (ר”פ השוכר את הפועלים) דמי ששכר פועלי ישראל והתנה עמהן להאכילן סתם אפילו מאכילן מהיותר טוב ויפה לא יצא כיון שהן בני אברהם יצחק ויעקב, עיי”ש, אם כן כולם מיוחסין, ועוד מצינו הרבה תנאים בש”ס דס”ל כל ישראל בני מלכים הן, (שבת סז, ב”מ קיג: זוה”ק ח”ג כח. רכג. רנה. תדבא”ז ט”ז, (ועיין עוד בש”ס הוריות יג.) כל ישראל ראויין למלכות. ועוד (חולין צא:) חביבין ישראל לפני הקב”ה יותר ממלאכי השרת. ועוד, (בתנחומא ויחי ה’) כל העוזר את ישראל כעוזר את השכינה.

ואם כוונתו שהשוחט הזה מתבלט בו יחוס אבותיו כיון שעדיין לא הרחיק מהם רק דור או שנים והבושה ניכרת יותר, אין זה טענה כלל, כי כבר קדמוהו קרא “אין חכמה ואין תבונה לנגד ד”, ועוד תאמין לי כי אלו הצדיקים הקדושים ודאי יקבלו יותר נחת אם יעבירו שוחט הלזה כי בלי ספק מצטערין ומתביישין בעולם העליון על מעשי נכדם ובודאי יחזיקו לו טובה כי שם עולם האמת, והם צדיקי אמת. וכעין זה מצינו לחז”ל שאמרו (בשבת פט:) דלעתיד לבא כאשר ירצה הקב”ה להעניש ישראל על שעברו על מצותיו יתברך שמו, אז יענו אברהם אברהם אבינו ע”ה ויעקב אע”ה שימחו על קדושת שמו יתברך, ואף על גב שיצחק אע”ה ימליץ בעבורם להקל דינם. מכל מקום זהו כשאנו דנין לענין עונש נצחי, אבל כאן שהכוונה לסגור דלת בעד עובר עבירה ולתת מחסום למכשיל רבים ולמעט ממנו עונו, ודאי דכולם יסכימו ויחזיקו לו מלא חפניים טיבותא.

ופשוט שגם כבוד עצמו לא שייך בזה, (לבד ממה שביארתי דאפילו אם היה שייך צריכין לדלג עליה ולדחותה במקום כבוד ד’) דאף על גב שלפי שעה מיצר לו אבל יהיה שמח לאחר זה כאשר יביאו אלקים במשפט. ואצל ישראל שהאי עלמא כפרוזדור לטרקלין לבד צריכין להביט גם אל העיקר, ולתפוס העיקר ולעזוב הטפל, וזכרי נא עוד מה שכתוב בשו”ת חת”ס לענין כפרה לתלמיד חכם שעוול ורגיל לישב בתענית שכתב דאי אפשר לו שיתכפר בתעניתים כיון שזו היתה גרמת חטאו והוא הדין בזה אחר שכבודו גרם לו שיתעלה למעלת שוחט אסור לן לחוש לכבודו כיון שזו היתה יסודת חטאו. ואם לא חש על כבודו וכבוד בית אבותיו ותיעב העם במרק פיגולו אנן נחוש לכבודו אתמהה. אלא פשוט דיש להעבירו, ובושתו יהיה לו לכפרה קצת כמו שדרשו חז”ל בברכות העושה עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עונותיו. עכ”ל.

ז) בזמן הזה יש מקום גדול להחמיר חומרות על גבי חומרות הרבה והרבה יותר מימי קדם, כי בימים הראשונים אף שתגבורת הסטרא אחרא על מעשי השוחטים היתה בתוקפה, ומכשול הכי קטן למד על הכלל כולו היתה, מכל מקום אין זה דמיון כלל לשוחטי זמנינו הבה ננקוט איזה דוגמאות שבהם מתבלט שינוי הדור והמצב שלנו.

בימים הראשונים מדת הרצינית לכל דבר שבקדושה היתה שפוכה על כל בשר וכל אחד לפי מדריגתו היה מתכוין לרצות את בוראו, עמי הארץ בתפלות ובקשות, תלמיד חכם בתורה ותפלה, תשב”ר בעבודתן, ועיני כל היתה צופי’ לתהליך השוחט והתנהגותו ודבר קל שראו בו באופן התנהגותו, ותהום כל העיר, וכל זה ידוע. אבל כעת כאשר נתהפך תכונת כל העולם כולו, וכל סגנון נפש חי’ כרחילא בתר רחילא אזיל, כל אחד מוטרד ביגיע כפו, ושאר טירדותיו, מי משים לבו כלל למעשי השוחט ויראתו, וכתוצאה מזה מסתובבין שוחטים גרועים קלי הדעת בלי פוצה פה.

הגע בעצמך בשו”ת בית הלל פוסל שוחט המביט בנשים כמה שוחטים יוכלו להתפאר במדה זו בזמן הזה. ולהתהלל שאינו מזלזל בשום מצוה אפילו קצת כדברי הפרי תואר מאן דכר שמיה.

בימים הראשונים הרעישו מזמן לזמן עובדות עולמית בשוחט מקולקל ונתעוררו הרבנים ושוחטים כל אחד בעירו להתאמץ בפיקוחם גם זה כבר נשכח זכרו.

גדולי הדור יצאו מזמן לזמן במכתב תוכחה לעורר לבב חכמי זמן שבל יקילו בנתינת סמיכת וקבלות, ושילמדו הם עצמם אומנות השחיטה לאפשר להם לפקח כדבעי – וגם זה  בטלה.

פרנסה לבעל הבית לא היתה מצוי’ ושכיחה כל כך ודכירנא כאשר נתרוקן כסא השוחט בעיר פלוני על ידי פטירת שוחט הזקן כבר קפצו עליה לערך כארבעים איש להיות נבחרין לשוחט, וכיון שלא היתה כל קושי למצוא שוחט וגם היתה ברירה איזה לבחור מבין עשיריות מתעניינים, היה בניקל קבלת שוחט מובחר שבמובחרים במעלות ומדות הנצרכין.

אבל כעת שמצב השוחטים נתרועע למאד ומעטים הרוצין להתעסק בה, ושאר פרנסות מצויות, וכאשר בעל הבית דוחק שחסרים לו שוחטים והוא בעל כיסו של הרב המכשיר פשיטא דפשיטא שכאשר יעמדו ב’ או ג’ המעוניינים לפני הרב לנסותם לא יניחו לבו להחמיר בהן בכל חומר הדין אחר שלבו בכיסא תלי’ ושם במורשי לבו קול בעל הבית דופק ויבך ויתחנן לו לבלי להוציא אותם ריקם ולהקל במשפט המנוסים. כי איככה יוכל לראות בצער נותן לחמו ומימו צמרו ופשתו.

בימי קדם שכר השוחט היתה מקופת הקהל ולא היה השוחט מרגיש צד הנאה במישרים מן הקצב כיון שאין לו יד ושארית במשכורתו, ואימת הרב היתה על העליונה כיון שהוא הנהו ראש על הקהל המשלמין להשוחט משכורת, מה שאין כן בזמן הזה ששכירות השוחט משתלמת מבעל הבית ידו על העליונה, ונטיות לב השוחט אחריו להיטיב לבו במה דאפשר וכל שכן שלא להפסידו.

בימי קדם הזהירו הרבה ונזהרו המדקדקים לקיים תקנה שבכמה ק”ק שלא יעמוד בעל המטבחיים עת התעסקות השובי”ם (עי’ שו”ת בית אפרים יור”ד סימן ח’, שו”מ מהד”ק ח”ב מ”ח, טוב טעם ודעת ק”ז, דעת ס”ק ע”א) וגם זה נתבטל במשך הזמן. וכמו”כ הרבה (טירת מלכים שערי מזון, דלת ד’).

ח) תדע ידידי נ”י כי בדורינו אנו יש להתאמץ ביותר ויותר בענין חלקת הסכין, ואבאר שיחתי, הא ודאי כו”ע מודו שבטלה טעם יראת חטא וכל שהדורות מתרחקין ירא חטא מתדלדלין וכבר עומדין אנו בעיקבתא דמשיחא שעליה העידו חז”ל (סוף סוטה) דיראי חטא ימאסו, ועכשיו אם בדורות הראשונים היה עיקר הקלקול אצל הסכין כמו שביאר מהר”ש אבוהב זצ”ל בספר הזכרונות שלו, וכן כתב בדעת תורה סימן ח”י (אמר המו”ל. עי’ מדור בדיקת סכין ותמצא הכל בהרחבה) אף על גב שהיו מעוטפין ביראת שמים מה נעני אנן אבתרייהו.

ובואו חשבון – בענין השחיטה בסכין פגימה, לבד מהמכשול הגדול לתעב נפשות ישראל בזבחי פיגול עוד יש בו משום צער בעלי חיים כמבואר בחינוך ושאר פוסקים, (אמר המו”ל: עיין במבוא לבדיקת הסכין). וגם מה שמרחיק ניצוצין הנטמנין בהני בעלי חיים לבא לתיקונם, (עי’ מחזיק ברכה סימן ח”י), ואם כן בימי קדם היה לפני השוחט הני ג’ צדדין וכאשר בא להרים סכינו היה לבו מלא אימת בוראו פן ואולי יפגע בג’ עיקרין במחתא חדא.

אבל בימינו שירדנו פלאים וגם במצות צער בעלי חיים, ותיקון נפשות נתקרר ההרגש היה מן הצורך לכפול ולשלש כל הדברים שהזהירו חז”ל בימים קדמונים, בימינו אלה כיון שבכל ג’ האיסורים נחלשו הדורות, (חותך חיים סימן ח”י א’ טו”ב).

ט) בזמן הזה שנתחדשו מסילות חדשים לנסיעת מסעי השחיטה וכל תהלוכתיה כעין תהלוכות שאר בתי חרושת של מצרכי מזון צריכין דקדוק יתר בהבחנת השוחטים הראויין לאיצטלת השחיטה כי הרבה נסיונות שטין על ראשי השובי”ם משך עבודתן, נסיון הראשי להתהדר לפני בעל הבית שלו כאיש מופלא ומזורז במלאכתו. ולא עצלני, וזה על ידי ריבוי הנשחטים בקצירת זמן לפחות כשאר השובי”ם, והמרבה משובח כמובן. אבל ממנו ודאי לא יגרע. נסיון אחר המאריך קצת במלאכתו מעכב עשיריות פועלים שגורם על ידי זה היזיקא דמינכר לבעל הבית, ועוד ועוד.

ועיין בספר יריעות שלמה (אות ח’ ובקונטרס בית יד שלו סוף הלכה ה’), שהעלה דכל שנשמע על השו”ב שום שמץ דופי אף על גב דכשר לשחיטה מחמת קול ההוא מכל מקום כיון דנשמע עליו דופי ושם רע נאבדה לו חזקת כשרות לענין זה על כל פנים דהיכא שיש לו איזה צד נגיעה בעולם אינו נאמן כלל. ע”כ.

ומעטין בדור הזה שיכולין לומר שאין עליהם שום שמץ דופי כלל, והלא קלות כל שהיא באיזה מצוה שיהיה כבר נחשב לשמץ דופי, כמו שכתוב בפרי תואר (סימן ח”י), וכן הבטה בנשים כמבואר בבית אברהם ובשו”ת בית הלל. ועוד אשר לפי מעלת שוחט שצריך להיות שכם אחד על שאר העם דבר קטן נחשב לדופי, (קרן הצבי סימן כ”א). אמר המו”ל: כעל ידי זה בשו”ת רשמי שאלה יור”ד סימן כ”ו, עיין שם.

 

פרק ג ענף ב’

שחיטה במתינות עיוה”כ וכל השנה

השחיטה צריכה להיות במתינות דוקא ובאם לאו עלולין להתגלגל הרבה מכשולות וקלקולים עצומים. ואעתיק מד’ הפוסקים בע”ז:

א) בכו”פ סימן ח”י ס”ק י”ז צועק ככרוכיא על שמרבים העם להביא כפרות לשחוט בעיה”כ וממהרים על השוחט לומר כלה מעשיך ומחמת זה אין פנאי להשוחט לבדוק כראוי בין שחיטה לשחיטה וכו’ ובעונותינו הרבים התקלה לפניך ביום צום הקדוש ויצא שכרם בהפסדם, ויותר טוב שלא לשחוט הכפרות כלל עד שיהא פנאי להשוחט לשחוט במתון. ואף שהאריז”ל מזהיר למהר לשחוט הכפרות לא דיבר במקום שיש ספק איסור ח”ו. ורחמנא לבא בעי. וכל העומד לשחוט כשחוט דמי ועושה פעולתו למעלה למתק הגבורות כאלו שחט, ובפרט אחר אשר הכוונה לש”ש. ע”כ.

ב) בפמ”ג או”ח תר”ה א”א סק”א דבמקום הדחק דיש לחוש שאי אפשר לשוחט ליזהר ויש לחוש לשחיטה שאינה הגונה יש למנוע מהמנהג לשחוט בעיה”כ דוקא ויותר טוב לשחוט יום או יומים קודם עיוה”כ.

ג) בספר תואר משה פי”ז או’ ו’ נשאל משו”ב יר”ש האיך לנהוג שמתיירא מחמת רוב מלאכתו בעיה”כ פן יכשל וכתב שינוח אחר כל כ”ט עופות וישחוט אחר ואחר מנוחה כשיעור יחזור וישחוט דכל שאינו שוחט שלשים בב”א לא נקרא שוחט הרבה, ואין לחוש לתקלה. ע”כ.

ד) בשמ”ח סעי’ י”ג וכן בפמ”ג ס”ק ח”י דבעיוה”כ שיש הרבה לשחוט וקרוב הדבר שמחמת הנחיצה לא יבדוק היטב בכוונת הלב ובמתון וכו’ ע”כ, הרי דמהירות הסדר מבטלת בדיקת הסכין כהלכתה.

ה) בח”א כלל קמ”ג ד’ בתוך הדברים כתב בזה”ל: מה שנשרש בלב ההמון שכל כפרת יוה”כ תולה בזה וכמעט שכפרות ואכילת מצה נחשב להם למצוה אחת וסוברין שאי”ל כפרה ביוה”כ אם לא בתרנגול ועל ידי זה באים לאיסור נבילה ח”ו שדוחקין זה את זה בקהלות גדולות והשוחטים ניעורים כל הלילה בפנים זועפים ואינם מרגישין בסכין וכו’ עכ”ל.

ו) במט”א סימן תר”ה או’ ז’ וז”ל: והרבה מכשולים באים על ידי זה מחמת שכ”א רוצה להיות ראשון לעשות כפרה כי הוא עליו כמשא ורוצה להיות פוטר ראשית, והרצים יצאו דחופים ומקול המונם ראשו נמלא עד שאי”ל כוונה לשחיטה רק על דרך הרגל ומזה יצאו מכשולים גדולים ואין האשמה על השוחט רק על הפוחזים עליו וכו’ ולא די שאין עושין כפרה אלא עולה להם לשם חובה, ע”כ כשבא השוחט יקח אותו בסבר פנים יפות ויאמר לו לנוח מעט מרתיחתו וטירדת הדרך ויוכל לבדוק סכינו בדעת מיושבת כדת ועושה מעשה שחיטה בישוב הדעת כראוי ונרצה לו לכפר עליו. עכ”ל.

עו”ש: ואם הוא שעהד”ח שצריך לשחוט כפרות הרבה ואין הזמן מספיק לבדוק בכוונת הלב וקרוב הדבר שמחמת הנחיצה לא ידקדק היטב בבדיקה וכו’ עכ”ל.

ז) בספר אור זרוע לצדיק, כשבא מן הדרך צריך שירגע עצמו קודם שיבדוק כמו חצי שעה.

ח) הרבה צריך ישוב הדעת ויר”ש לבדיקת הסכין, הלא תראה כי יבדוק אדם פעמיים ושלש ולא ירגיש בפגימה דקה אחר כך ימצאנה כי הכין בו באחרונה. ובחינת חוש המישוש כפי הבנת הלב) שו”ע יור”ד סימן ח”י סעי’ טו”ב).

 תוכחת מוסר על שחיטות הגדולות

וכתב ע”ז בשו”ת מגינת לב יור”ד סימן י”ד דמדין זה לבד יש לן די והותר לאסור באיסור גמור שחיטות ההולכין בגדולות ונפלאות בשחיטת עופות למאות כל שעה וקורא אני אותם מאשין עופות. ואפילו הפוסקים להקל במצות מכונות בלתי ספק שהיו נוטין קו להחמיר בזה, דענין בדיקת הסכין וישוב הדעת הוא דבר המסור ללב ורק לבוית”ש שלו נגלו תעלומות נמסר לידע אם השוחט הזה בודק כעת בישוב הדעת במדה הנצרכת לזה, והדעת נותן כי בכה”ג החשש של יצרו תוקפו גדול משאר מקום, וכאזהרת ר’ יוחנן “הלואי ויהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם” ואם יבא לו נסיון היותר קטן עלול להלכד בפח הרשת בניקל מאד, ומשורת הדין היו להרבנים הגדולים לשים לב גדול לתקן סדר השחיטה שיהיה במתינות גדולה באופן שאם ירצה השוחט לבדוק במתינות אל ימצא מפריע צדדית כלל עד כדי כך שאם יעשה הבדיקה במהירות ובלי התיישבות למומר להכעיס יחשב.

ועכשיו תחת זאת אדרבה מהפכין הקערה על פיה ומסדרין סדר זריז ומהיר שופכין שמן על האש להגדיל מדורת אש בוערת של יצה”ר, ונצמח נסיון נורא ועצומה מאד מאד להרוצין לבדוק במתינות, עד כי קצרה המצע מלהשתרע ומה יעשה הבן שלא יחטא אחר שהשטן מרקד לפניו ומראה לו תמונת אשתו ובניו צועקים ללחם, ועל כן הגדולים המסכימין לסדר שחיטה כזאת שבע”כ יצטרך השוחט למסירת הגוף והנפש לעמוד בנסיון לעשות המוטל עליו עפ”י התורה כפי שהורו הפוסקים אשמם בראשיהם, ולא יועיל להם שום אמתלא לעת”ל כאשר מלך במשפט יעמיד ארץ וכו’ ע”כ.

ט) בספר בשר חסידיך (ה’ שחיטה) סימן ח”י או’ מ”ג כתב בתוך הדברים בזה”ל: לסתור דעת האומרים כי שוחט שנתנסה בתלמודו, מומחיותו, ויראתו, א”צ לחוש כ”כ שיקל לבו לבדוק הסכין במהירות בלי מנוח כראוי, א”צ לפנים כי הדברים מבוארין היטב בספרי החיים הפתוחים לכל. ותקצר היריעה מהכיל כל ספרי הפוסקים המלאים משוחטים שלא התנהגו כהוגן על אף שבתחילתם כשרים היו, ולדוגמא פוק חזי עד כמה שהצטערו גאוני ותקיפי קדמאי כמו החת”ס (עי’ שו”ת חת”ס יור”ד סימן י”ג) ובעל כרו”פ זצ”ל, (עי’ כו”פ סימן ח”י) בעל בית אפרים (עי’ מט”א סימן תר”ה) , ובעל ח”א (עי’ ח”א כלל קמ”ג) ובעל ישועות יעקב (עי’ יור”ד סימן ח”י) ובעל פמ”ג (או”ח תר”ה) ושמ”ח (סימן ח”י) ועוד שהיו גאונים וקדושים ולא מצאו מנוח לכף רגלם בשביל מנהג הכפרות והתרעמו על המון העם שאין חוששין כי על ידי דוחקם למנהג זה נכשלין רח”ל בנבילה וחיפשו חיפוש מחופש למצוא עצה לגדור הפירצה על שהשוחט אינו מתנהג אז על ידי דוחקא דציבורא כראוי עפ”י התורה.

נשמע מכל הדין כי הגאונים האמיתים הרועים הנאמנים היודעין להבדיל בין טב לביש הבינו בפשיטות כי בעת כזאת ובדוחק גדול מהציבור, אין כל חידוש שכזאת וכזאת יקרא. ואי”ז מגרע מעלת וטיב השוחט כלל וכלל, ואם כן ה”ה כאשר רואין שוחטים יראים ושלימים) לפי ראות העין) המתנהגים בטכסיס תלמיד חכם ויר”ש ושוחטין במקום שהשחיטה מהירה ובהילה אל יבטיחך לבך לחשוב כי היות שאתה מכיר אותם להיותם יראים ושלימים ע”כ שמתנהגים בעת השחיטה ובדיקת הסכין כדבעי, בלי פקפוק. חדל לך מהגיון הלזה, כי הוא מופרך מעיקרו מפוסקים הנ”ל שמראין באצבע כי הלחץ זו הדחק מעביר האדם על דעת קונו ודוגמת עיוה”כ בימי קדם נהוג עכשיו כל השנה על ידי דחיקת בעל המטבחיים. ע”כ.

ועיין כעין זה בתבואות שור (סימן ח”י ס”ק טו”ב) שכתב וז”ל: וחלילה לומר כן (מ”ש בבית יעקב) כי מה לי בו שהוא ירא ובעל מעשים כל שמרגישין אחריו פגימה הרי רואין שאין לו מחשבה והרגשה טובה והוא מאכיל נבילות רק הדבר תלוי בשאר בני אדם שעמו וכו’, ע”כ.

וזכור ואל תשכח! מה שכתב בשו”ת דברי חיים (יו”ד ח”א סימן י”ז) שראה הרבה יראי השם ולומדי תורה דבוקים לצדיקי אמת שמיום שנתרגלו לאומנות הלזה נתהפכו לאיש אחר אשר אילו לא ראה בעצמו לא האמין, עיי”ש. (ועיין עוד השייך לכאן לקמן או’ יד’ טו’).

י) כל מה שהזהירו הפוסקים ליזהר במתינות בנוגע לבדיקת הסכין גם בעופות צריכין ליזהר, (יש”ש חולין סימן ל”ט, פמ”ג בשפ”ד י”ח ס”ק כ”ט).

יא) בספר חותך חיים (ה’ שחיטה סימן ח”י סעי’ י”ז או’ ט.) דכמה יש להתאונן ולהצטער על השחיטות הגדולות ומהירות ועד היכן אטומה לבנו מלהבין מדברי פוסקים מפורשין גודל המכשלה אשר תמצא במקומות שאין סדרי השחיטה במתינות וישוב, פוק חזי מה שכתוב בדעת קדושים (סימן ח”י ס”ק כ”ג) ששכיח דעל ידי עייפות החיכך עם הסכין על היד לא ירגיש בפגימה והרגשה הוא רק בישוב הדעת בלא עייפות, וכן כתב ביד אפרים (סימן א’ ובשו”ת טוב טעם ודעת בכמה מקומות).

אמר המו”ל: עיין בענין זה בדרכי תשובה (ס”ק קע”ה) שהאריך, (ועיי”ע בתואר משה (סימן א’ פ”ז), עד כמה חש בזה. ועכשיו הגע עצמך הלא מן הנמנע אצל שחיטה ששוחטין למאות בשעה חדא שלא יצטרך השו”ב לבדוק הסכין הרבה פעמים, וכן אצל בהמות הלא בודקין אחר כל בהמה ובהמה והדרך לחכך הסכין על היד לפני הבדיקה, והרבה יארע שמחחכין חיכוך אחר חיכוך לפני הבדיקה אשר מד’ פוסקים הנ”ל יוצא דחיוב אז על השוחט לרגוע עד שיתחיל לשחוט להבא, ובמקום השחיטות הגדולות הוא דבר אינו במציאות כידוע להיודעים, וכו’ עיין שם שהאריך.

יב) מצאתי דאתא לידי (בשאלה) ספר צידת חי (תשובה ה’) שהאריך במעלת השחיטה שהשוחט לבו ברשותו לעשות כרצונו ולא ברשות מושלים הקצבים המושלים עליו ולבו בכיסם תליא. והתבטא שם בלשון חריף מאד וכתב בתוך הדברים וז”ל: לעניית דעתי מקום גדול לומר דכל שחיטות הגדולות והמהירות ספק נבילה הם, לכו ודוקו במה שכתב בחידושי מהרא”ל צינץ (ריש סימן ח”י), להמליץ בענין הרגשת סכין: דכבר הסכימו כל השוחטים שאין סוף להרגשה כי לפעמים הרבה שוחטים אין מרגישין כלום ואחר כך בא יבוא שו”ב אחר וימצא בו פגימה דקה מן הדקה, הכי נאמר שח”ו המכשלה הזאת היא בכל שו”ב וכל עמינו בני ישראל אוכלים בשר נבילה ח”ו הלא אין לבו בטוח שאף שהוא עושה כל טצדקי והוא טוב ויפה בעיניו שמא ימצא איזה אדם בעולם שיש לו הרגשה מעולה ממנו וירגיש בו עדיין איזה הרגשה, ומסיק: דכיון דלא ניתנה תורה למלאכי השרת אין על השו”ב מוטל לעשות רק כפי הרגשתו. רק שהשו”ב מחויב להיות זריז וקולע אל השערה ולא יחטא ח”ו וצריך להיות בעל הרגשה טובה. וכל יד המרבה לבדוק הרי זה משובח. וגם צריך להדר שיהא גוף הסכין מברזל טוב ויפה והיא יעשה מה שעליו לעשות, ומה שנעלם מעיני בשר ודם אחר עשיותו כפי האפשרי לצאת ידי שמים אין בו נדנוד חשש כלל וכו’ עד כאן.

הרי שמצד הדין יש מקום גדול לחוש בכל שחיטה דלמא לא הרגיש השוחט יפה, אולם אם עשה כל המוטל והאפשרי אז את נפשו הציל, אבל בלאו הכי אפילו הרגיש שהסכין חד וחלק מכל מקום אם אחד המצטיין בבדיקת סכינים אילו היה כאן היה מוצא בו פגימה ואם כן אין לדבר סוף. אלא רק בזה יהיה סמוך לבו בטוח אם עשה כל המוטל עליו.

ותדעו עוד כי עשיית כל המוטל אינו בבדיקה לחוד דהיינו שיבדוק י”ב בדיקות או שיבדוק בין בבשר בין בצפורן. אולם הכוונה שיעשה כל טצדקי דשייך למיעבד להנצל מהדברים שמנו הפוסקים המפסידין כח ההרגש, כגון – גוף רגוע ולא מטורף מחמת מיעוט שינה – אין לו שום דבר הדוחקו להזדרז לכלות מעשה הבדיקה – בידו אם מרגיש עייפות מחמת כובד המלאכה באיזה זמן שיהיה לילך לנוח קצת מתי שירצה – בידו להחליט איזה יום שיהיה לומר שלא יישן ככל הצורך ואי אפשר לו לשחוט היום – אם מרגיש חולשה בבריאת גופו בידו להפסיק באמצע עבודה ולומר, עד כאן, – בידו להגיד כי מרגיש שהרגשו אינו כדבעי ושוב אינו רוצה לשחוט היום.

 עוד טעמים נכונים לבטל שחיטות הגדולות ומהירות

יג) בספר פרי תואר (סימן ח”י ס”ק ל”א) כתב, ולדידי חזי לי דכל אדם המזלזל קצת במצות התורה קים לי בגוי’ דלא רמי אנפשי’ למיעבד בדיקה הצריכה לסכין כאשר צונו השם. ומה גם כי ירבו עליו זבחים (דרכי תשובה סימן א’ סעיף קטן נ’) הרי דכל מה שהשחיטה יותר מהירה ומבוהל יותר יראת שמים נצרך.

ואם כן בואו חשבון: המזלזל במצוה אחת כבר אי אפשר לו לבדוק הסכין כדבעי, ושוחט כזה הזהיר בכל מצוה קלה כחמורה בכל פרטי’ מבלי לזלזל, אפילו קצת, קשה למצוא בכלל ובין השוחטים בפרט. ועכשיו כאשר נצרף לזה שחיטה המהירה ובעלת ריבוי העסק, אז כבר לא מצאנו ידינו ורגלינו באכילת בשר בזמן הזה לדברי בעל פרי תואר – ואור החיים שחרץ בהחלט מבלי שיור גמגום שאי אפשר מבלעדי זאת להרגיש פגימת הסכין כדבעי.

יד) ועוד טעם לסדר שחיטה מתונה ומהוגנת שהלא זאת ידוע לכל כי מתנאי השוחט להתעלות למעלת שוחט השוחט לרבים צריך מלבד הלימוד בה’ שחיטה ואומנות השחיטה והשחזה ובדיקה. לנסות בפועל אם יודע ומבין האיך ליקח עוף ולשחוט כמבואר היטב בסימן א’ ובשמ”ח ושאר אחרונים, ופשוט כי הנסיון הוא במתינות ולאט לאט בלי שום צד וענין של מהירות כלל בעולם. ואף על גב שהרבה מנסין גם כן בראיית סדר ותהליך השחיטה הגדולה ששוחטין למאות בשעה. מכל מקום אין שום בעל הבית שוטה להעמיד שוחט הרוצה לנסות חכמתו ולבלות זמן מרובה בשחיטת איזה עופות שישחוט במקום שתחתיו יוכל לשמש שוחט ישן מהיר וזריז נפלא, ואפילו כשיצוייר שיוכל לנסות חכמתו ואין מפריע, מכל מקום פשוט מאד דבעת נסיונו אי אפשר לו לשחוט עדיין הרבה וכמו בשאר מלאכת חול שאי אפשר למתחיל לעבוד בזריזות כה נפלאה כשאר העוסקים במלאכה זו כבר זמן וזמנים.

וכתוצאה מזו כאשר השוחט מקבל עליו שירות שחיטה במקום גדול כזה (שכן הוא הסדר בכל עיירות גדולות כמעט) ואחר כמה שעות או ימים, או שבועות, ולפעמים חדשים לבו דופק לו כי אין ידיו מסוגלין לעבודה כה נמרצה, אז כבר קשה עד למאד להפרד מזה. והדברים ק”ו ומה אם פסקו המחבר בשו”ע (סימן ח”י סעי’ ח”י ובכל האחרונים אחר זה), כי נגיעה קטנה כמות שהוא שירוויח השוחט עבור הכשרות יותר מבטריפות עלולה להעביר השוחט מעל דעת תורה האמיתית ולהביאו להקל קולות גדולות. על אחת כמה וכמה שישחוט עבור שלא לאבד פרנסתו לחלוטין, (באר החיים – ערך שחיטה).

טו) ועוד חשש גדולה כאשר ידעתי בעצמי כי שיכיר השוחט בעצמו טיב הרגשתו שיוכל להבחין באיזה זמן הרגשתו טובה ובאיזה לא, כמה עבודה יכול לסבול עם הרגשה טובה וכמה לא לוקח זמן וזמנים טובא לעמוד על אמיתתן, ורק שוחטים שכבר עוסקים הרבה זמן בשחיטות קלים ונוחים ומתונים יכולים להבחין בין ימין לשמאל ולהכיר ולהבדיל יתרון האור מן החשך עד כמה נפגעים בהרגשן על ידי עבודה הגדולה והמהירה. וכיון שכן על כרחך יצטרך כל שוחט חדש לעבוד הרבה חדשים בשחיטה פשוטה אחר כך להבחין אם ביכולתו לסבול גם יותר מזה, וגם לשאר מלאכת השחיטה שייך סברא הלזו, אבל בעוה”ר לא ראיתי שיקפידו על זה כלל (שם).

טז) ולחיבת הקודש אעתיק דברים הנלהבים בחוצבים להבות אש שנאמרו מפי הקדוש והטהור בעל ספר ברית מטה משה, (אצל פיוט חד גדיא) וז”ל אות באות:

הנה הואיל ואתא לידן ענין זה באתי להזכיר מעון הרע הזה שעדיין הבשר בין שנינו שאכלנו נבילות וטריפות עד כה שהיה גודל המכשלה הזאת בישראל שהרבה שוחטים אין להם הרגשה והרבה מהם מקילין בדבר וממהרים לבדוק, ופשיטא לאחר שחיטה אינם בודקין הסכין רק דרך העברה בעלמא בלי כוונת הלב מחמת שמוכן לפניו הרבה לשחוט ואינו בכדי שיעשה בזמן קצר והמלאכה מרובה, ופשיטא מחמת שמייעפים ומיגעים ידם כבדים עליהם מלבדוק סכינים יפה ושוחטים בסכין א’ הרבה עד כי חדל לספור כי אין מספר מכל התלאות ומקרה רעות שקרה עד כה וגודל עוונותם על ידי שמחלו חכמים על כבודם והעמידו להם על חזקתם דכל ישראל בחזקת כשרות עומדים מן הסתם (רמב”ם פ”ב מקידוש החודש ועוד) ועכשיו שאיתרע חזקתם, ראינו למפרע שדבר זה החריב את ביתינו אשר עדיין לא נבנה בימינו והשכינה בגלות עדיין בעונינו וכאשר נמצאו כמה קלקולים אשר אין להעלות על הספר כי קצר היריעה מלהשתרע.

ואם יאמר האומר אם אלו יצאו מחזקתן, כל ישראל מי עומדין בחזקת איסור מכל מקום למיחש מיהו בעי מחמת שצריך להיות מתון גדול ולדקדק היטב והמלאכה כבידה עליו כאשר מצאנו שכולם אינן מדקדקין בעבור זה, ובפרט בשחיטת הכבשים מחמת צמרן קרוב הדבר לפשוע ולקלקל ומחמת שיש להם לשחוט הרבה אינם מדקדקין כ”ב וממהרים לשחוט וקרוב לוודאי שמאכילין נבילות וטריפות כאשר נתברר, ומי שיהיה מתמה בדבר ולומר מה גבר בגוברין ומה יום מיומים ויקל בדבר הזה בוודאי מנהג ומעשה אבותיהם בידם ששוטחים את דבריהם לאמר מי יתן לנו לאכול בשר וא”ת וישטחו אלא וישחטו שהיו נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה, (יומא עה:) על שבקשו לאכול בשר תאוה היינו בשר נחירה ואבותינו חטאו ואינם ואנחנו אם נעשה כמעשיהם לא טובים להיות נלכדים בעונם ח”ו.

ואוי לנו מיום הדין ואוי לנו מיום התוכחה ואין לנו פה לדבר ומי יוכל להגיד ולספר מה שעבר עלינו עד כה שגרמו לנו השוחטים כמה רעות ולא ידעו ששחטו לעצמם בסכין פגומה כמו כן יהיה מיתתם בכלל נבילה וטריפה, לכלב הוא הקליפה רחמנא ליצלן תשליך אותם ומוכרח להיות מגולגו בכלב, על כן ישימו אל לבם עונש גדול הרע הזה ויחשבו שכרם כנגד העבירה ולראות שתמיד יהיה יראתו של מקום יתברך על פניהם, ומה’ ומישראל יהיה גם כן נקיים (במדבר לב-כב), ולהראות סכינים לחכמים שבדורם לפני השחיטה (חולין יח. ובראשונים וטוש”ע סימן י”ח סי”ז ובהגה), אחר כך בכל שבוע ושבוע ואז תבא עליהם ברכת טוב ויזכו לרב טוב הצפון ליראיו, ועכשיו תודה לה’ שמענו שבכמה קהלות קדושות במדינת אשכנז העמידו כשרים ונאמנים בשעת שחיטה כדי לבדוק תיכף אחר השחיטה ולהראות סכינו לפני השחיטה לחכם, גם פה ק”ק ברלין ראה הרב המופלג הישיש והזקן אב”ד ור”מ נר”ו לגדור גדר לפני צאן קדשים שלא יסתאבו את נפשם ח”ו והסר המכשילה הזאת מישראל עד כי חדל לספור כי אין מספר.

על כן הירא וחרד מדבר ה’ ויש בידו לתקן יראה שלא יתלה אשמו בראשו ואף במי שאין בידו למחות על כל פנים הרי בידו שלא לאכול בשר כי אם עפ”י תקנה הנ”ל, ואף שלא ימצא בשר לאכול אפילו בשבתות ובי”ט אל יקל בעבור זה ח”ו דקרוב לודאי הוא שיאכל דבר איסור לפעמים, על כן ישים אל לבו הלא זה תולע ורימה ובתכלית יהיה מרה, על כן אל יתבייש מפני אדם כו’ ויקדש את עצמו במותר לו (יבמות ב.) ואז קדוש יאמרו לו, מה קדוש לעולם קיים, ויזכה בביאת ירושלים במהרה בימינו אמן סלה: עכלה”ק.

יז) שו”ב שיצא מכשול מתחת ידו מצד פחזותו ומהירתו צריך העברה על זמן, וגם קבלות דברי חברות באלה ובשבועה שיהיה מהיום והלאה מתון ולאט, (עי’ שו”ת אהלי יעקב סימן נ”ד, ובעיקרי הד”ט סימן ד’ או’ ח’, ושו”ת אמרי א”ש יור”ד סימן א’, ושו”ת אהל אברהם סימן כ”א), מיהו במקום שכל תהליך וסגנון השחיטה באופן מר ונמהר אי אפשר להאשים השוחט בלבד פירוש דתיקון החטא לא די בסידור כפרה להשוחט בלבד דאם כן תיקנתם את עצמו ואת רבו לא תיקנתם. אלא צריכין לעיין ולחפש אחר בדק בית המטבחיים ולתקן כל המביא לידי מכשול.

בדוגמא: אם שוחט נכשל ושחט בסכין פגומה מחמת צעקות הגדולות והנוראות שהרחיבו פיהם עליו כל הגוים אף על גב שאין זה מכתב פטורין והתנצלות כושר על מעשי השוחט, אבל מכל מקום להעלים עין ודאי אסור. דסוף כל סוף מה יועיל קבלות דברי חברות להשוחט אם הנסיון גבר עלי ראשו, וגם להלאה לא יבצר ממנו עשותו המזמתה אם לא ירחקו הנזק (חותך חיים יור”ד סימן א’).

פוק חזי המכשולות אצל השחיטות המהירות, שאי אפשר לבדוק הסכין כראוי

יח) ולאשר ידוע אשר השו”ב הרבה פעמים בנסיונות המה עומדים הן בעת העמדת הסכין של שחיטה אשר לפעמים אנשים עומדים לו מימינו ומשמאלו וימהרו עליו לאמר כלה מעשיך, וכמה ארכן הוא זה אשר יתמהמה בבדיקתו גם יתנו דופי באומנתו, וצריך סעד גדול בהתחזקות הלב לבל ירך לבבו ויעיז פניו מול העומדים עליו לבל יחת מהמונים ויבדוק בנחת ובמתון רצינו עד שיבורר לו היטב שעברה הפגומה מכל וכל, ומכל שכן בעת בדיקת הריאה אשר עומדים ככפירים עליו ויתנו עליו בקולם אשר מקבל עליו אחריות… (ספר הקדוש מנחת יוסף בהקדמה).

יט) חורבן, עוד ישנם אצל שחיטות המהירות כי באותן מקומות שוחטין הרבה מאד ולפעמים שאלת פגימת סכין עלולה להפסיד ממון רב, והנסיון אשר בה השוחט עומד אז הוא גדולה למאד, כמו שכתב בספר הקדוש מנחת יוסף בהקדמה וז”ל: ולפעמים באמת כן הוא אשר ההפסד יעלה לסך רב ויד השו”ב באמצע בהבחנות ואומדנות כהררים התלוים בשערת הבנת הלב, ואז צריך לשמור נפשו מאד לכויון דעתו ולבו לבל ינטה ח”ו מדרך האמת… עכ”ל.

כ) בשו”ת משמחי לב (ח”ב יור”ד סימן ז’), כתב, ראיתי מה שהאריכו גדולי הדורות ברבת הקלקול המסתעף עיוה”כ על ידי שכל הדיוט נעשה לראש להדר (יותר משאר מקומות) שישחטו תרנגלתו בערב יום הכיפורים, ועל ידי שההמון הרבים להביא מעמיסין על השוחט יותר מאשר יוכל שאת וגורמת שאי אפשר לו לבדוק הסכין כדבעי, כמו שכבר האריכו הפוסקים בכריתי ופליתי (סימן ח”י ס”ק טו”ב, וח”א כלל קמ”ג ד, מטה אפרים סימן תר”ה אות ז, ובשמלה חדשה ופמ”ג סימן ח”י, ועוד), גם לא באתי לחזק דבריהם כי דבריהם אין צריך חיזוק בפרט בנידון דידן דלית חולק עליהן, ומצינו בש”ס כמה פעמים אצל אביי כאשר פסק רבו ר’ יוסף הלכה כמאן דהו, שאל לו תלמידו הלכה מכלל דפליגי, גמרא גמור זמורתא תהא, (עי’ שבת קיג. ועוד) ש”מ דבאתרא דליכא מערערין אין צריך למגינין.

אלא דמכל מקום אין בית המדרש בלא חידוש, ולא אמנע פרי עטי ממה שחננו החונן לאדם דעת, בענין שחיטה המהירה בענין המכשולות שבאין לאכילת על ידי זה האריכו כבר הפוסקים אשר לפני שהרעישו על השחיטות המהירות, וכן הפוסקים דעסקי בדין שחיטת כפרות דערב יוה”כ כבר יצאו בקן קולמוסן להמציא תרף למכשול הלזה, אלא ברצוני לחדש מה שלא העירו הפוסקים שלפנינו, דעוד ישנם מכשולות אחרות בהנדון, ידוע שיטת החינוך מצוה תנ”א דטעם השחיטה בסכין חלק בשביל צער בעל חיים, ואין זה שיטתו העצמאית דגם דעת הרמב”ן נראה כן, והחיד”א במחזיק ברכה יור”ד סימן ח”י נטה אחר שיטתו גם להלכה.

ועכשיו הלא ידוע כי אצל השחיטות המהירות בדיקת הסכינין נוטלין מקום אחר שלשים וארבעים עופות, ואם כן אם יתגלה אחר הבדיקה דהסכין פגום היה נמצא שציערו ארבעים עופות אילו היה הפגם כבר אצל עוף הראשון, וכיון צער בעלי חיים דאורייתא, אי אפשר לדלג על המכשול הזה, התבוננו נא בשיטת החינוך עד היכן החמירה תורה בצער בעלי חיים דהלא לפי דעתו שכל ענין סכין פגימה מחמת צער בעלי חיים הלא די היה לאסור לשחוט לכתחילה בסכין פגום ולהטיל חובה קבוע וקיימא לבדוק הסכין הדק היטב שיעמוד חד וחלק בעת השחיטה שלא יצטער הנשחט, אבל למה לן לאסרו באם נמצא פגם אחר השחיטה והלא עשה מה שעליו וכבר נעשה מה שנעשה מבלי שיפשע אדם, אלא נשמע מכל זה כי ירדה תורה לסוף דעתו של אדם כי באם לא יפסלו מעשי ידיו גם בדיעבד יתרשל לכתחילה ויתבטל כל ענין סכין חלקה.

היוצא מכל זה דהרבה שקדה תורתינו הקדושה על צער בעלי חיים, ולא לחנם אמרו חז”ל (ברכות פ”ה) דהאומר “על קן צפור יגיעו רחמיך” משתקין אותו כי עושה מדותיו של הקב”ה רחמים דמדאנו רואין גודל מדת רחמנותו על כל בעלי חיים כמו שכתוב ורחמיו על כל מעשיו, היה מקום לטעות בזה, והוצרכו רבותינו ז”ל להוציאנו מדעת זו, ואל תקשה דאם כן האיך שייך להטעים טעם סכין פגימה משום צער בעלי חיים, והלא הוא ממש כאומר על קן צפור, המעיין היטב ברמב”ן פרשת כי תצא על הכתוב כי יקרא קן צפור ימצא מרגוע לנפשו, בשפתותיו הנוטפים דבש וצופים. ואין כאן מקומו להאריך.

וגם לענין כפרות של עיוה”כ יש להתאונן הרבה מטעם דברי החינוך (לבד מהנשנה כבר בד’ הפוסקים) הלא מבואר בכתבי האריז”ל דכל ענין סיבוב הכפרות ושחיטתן כדי להמתיק הגבורות ולעורר הרחמים, ומקפידין לעשותה באשמורת שאז הרחמים גוברים כמבואר במטה אפרים (סימן תר”ד ס”ג), והא לך מה שכתוב בשער הכוונות להאריז”ל (דף ק’ ע”א), וז”ל:

“וזמן שחיטתו הוא בליל עיוה”כ באשמורת קודם עלות השחר אחר סליחות וסוד הדבר הוא לכפות הדינים כי הנה התרנגול… ואפילו הכי אינם נמתקים אלא באשמורת הבוקר שהוא עת רצון והרחמים גוברים אז וכו’ עכ”ל. וכן כתוב בפרי עץ חיים (שער כ”ז פ”א, וכ”כ השל”ה והובא דבריו מטה אפרים סימן תר”ה סק”א). עיי”ש.

ואם כן אם מעמיסין על השו”ב ומצטרך למהר במלאכת שמים ועל ידי כן אינו יכול לבדוק הסכין בדיקה הוגנת, ואם ח”ו הסכין פגומה אפילו מצאו פגום אחר כמה שחיטות ולא בא לידי מכשול אכילה, הכי מכשול צער בעלי חיים דבר קטן הוא אתמהה, ובפרט אחר שכל עיקר הכוונה במעשה זו להגביר הרחמים, והאיך יתגבר הרחמים אחר שכל שחיטת הכפרות הוא צער אחר צער.

ועוד נראה להוסיף על פי מה המבואר בספרי חיים טעם לשבח למעשי הכפרות דענין שחיטת עופות על ידי שוחטים יראים וכשרים באופן נכון ומועיל הוא תועלת גדול יום הדין העומד לקראתינו, דידוע מספרי המקובלים שאם המעשה נעשה באופן המוכשר עולין כל ניצוצין קדישין השרויין בתוך הבעל חיים למקומן הראוי, וכתב החיד”א במחזיק ברכה (סימן ח”י) דמהאי טעמא יזהר גם כן השוחט שלא להטריף עוף בכדי שלא להתאכזר על ניצוצי קודש הממתינין לתיקונם.

ומהאי טעמא המנהג לעשות סדר כפרות כדי לעורר מדה עילאה באותה המדה שאנו נוהגין בה, וכשם שאנו עסיקין לרחם על ניצוץ הקדוש שאין אנו מכירין רק בתורת מדת הרחמים שהוא מדת זרע ישראלי, כן ירחם הקב”ה עלינו אף אם ח”ו אין אנו כדאין שיתרחם עלינו, מכל מקום מתפללין ומבקשין שיגולו רחמיו על מדותיו ויתנהג עמנו במדת החסד ובמדת הרחמים.

ואם כן התינח אם סדר הכפרות נעשין באופן שמכוונין המטרה בהעלאת ניצוץ קדוש, אבל אם על ידי הטירדה העצומה יתבטל עיקר המכוון אז לא די שאין מתעסקין במדת הרחמים, אלא אדרבה האוהב נהפך לאויב ונעשה אכזרי תחת רחמן כיון שמוריד הניצוצין תחת להעלות, ובזה ודאי שההעדר טוב ממנו.

ופירשתי בזה דברי רשכבה”ג בכרתי (סימן ח”י ס”ק טו”ב) שכתב דאם מכין עצמו לעשות הסדר על מנת שישחוט השוחט, ומונע את עצמו שלא להעמיס על השוחט המסובל יותר מאשר יוכל שאת הרי זה עושה פעולתו למעלה למתק הגבורות כאילו שחוט ועומד, רחמנא לבא בעי, ובפרט אחר שהכוונה לשם שמים. עד כאן.

ולולא דמסתפינא אמינא דזה גם כן ישוב נכון להתמיהין ומשיילין למה דוקא במצוה זו של סיבוב הכפרות שאין לו יסוד בדברי התלמוד, לחץ זו הדחק כה גדול, וכל אחד מדקדק לעיוה”כ דוקא אף על גב שכוונתו רצוי’ גם בשאר ימי התשובה, ברם באמת שזה פשוט דהרי מכל הנ”ל יוצא דלפי גודל התיקונים המתהווים אם הכל נעשה באופן נעלה, והזכות והמלצה הניתוסף על ידיה לכלל ישראל בזמן דינם, כן לעומת זה גודל המכשלה ועודם התקלה הנעשה אם ח”ו איננו כהוגן, ומהאי טעמא מתאמץ השטן ביתר שאת בענין זה בכל אופן ואופן להמציא מכשול, ולא נבצר ממנו גם כן להלהיב המונים ועמי הארצות לעשותן מדקדקין ומחמירין במצוה זו אם עצה זו יסייעו להמטרה. עכ”ל.

כא) ראיתי בספר הנדפס מחדש שכתב טעם חדש לערער על שחיטות המהירות דהנה הסדר הנהוג שעומדין כמה שוחטין זה אצל זה בריחוק קצת ואחר גמר שחיטת כל עוף יש אצל כל שוחט עכו”ם מסייע התולה העוף על יתד התלוי בשלשלת המוליכו  אחר כך להלאה בכח עלעקטרי ותחתיה יעמוד אחרת, וכן אצל כל שוחט ושוחט מיד אחר השחיטה ותליית העוף נוסעין העופות להלאה ואי אפשר להכיר איזה עוף נשחט מאיזה שוחט כי הכל בערבוביא אחת ויוצא דאחר ששחטו ג’ שוחטים כל אחד בערך ל”ה עופות ואחד בדק סכינו ונמצאת פגומה צריכין לזרוק סך ק”ה עופות. והשוחטים והקצבים מתפארים שאין חסין על הממון ומשליכין בכגון דא הכל לאשפתא.

אבל הקושיא צועקות הכי אפשר לעשות כן בקביעות ואפילו אם לדבריהם תיקנו המכשול של אכילות נבילות וטריפות, אבל עדיין נשאר מה לתקן איסור בל תשחית דמבואר בשמ”ח ותבואות שור (סימן ח”י אות כ”ה) שאסור לנבל בחנם מטעם בל תשחית, ואף על גב דאפשר למכרו לעכו”ם, מכל מקום הלא אין מחיר כשרות וטריפות שוה. ועוד דהלא ידוע שמנהג שוחטי זמינו לשוח בין שחיטה לשחיטה, (עי’ דרכי תשובה סימן י”ט) ולפעמים ימצא סכינו פגומה ומשתכ”ח ברכתו לבטלה למפרע, ומה נעשה לאיסור צער בעל חיים אשר גם עליה אי אפשר לדלג שהוא דעת החינוך ונגרר אחריו במחזיק ברכה (סימן ח”י).

ועוד אית ביה משום אכזריות על ניצוצי קודש היושבין ומצפין להתעלות על ידי שחיטה הגונה ואכילת ישראל כשר. והשוחט צריך לשים נגד עיניו מי יודע אם גם הוא לא יצטרך לאותו התיקון, ואז ודאי לא יערב לו אם השוחט ינבל על לא דבר.

פוק חזי עד היכן חששו חז”ל לאיסור בל תשחית עד שאמרו (שבת קמ:) האי מאן דאפשר לי’ למיכל נהמא דשערי ואכל דחיטי קעבר משום בל תשחית, (ע”כ בהספר הנ”ל).

כב) היותר כואב לי אצל שחיטות המהירות כי בעל הבית מסבב אנה ואנה בעת השחיטה ואם יצטרך שוחט מחמת פגימה שבסכין להשליך עשיריות וגם מאה עופות לאשפתא עומד בנסיון עצום ונורא, ולא לחנם תקנו כל גדולי הדור בימי בעל שואל ומשיב ובית אפרים שלא יעמוד בעל השור על שורו בשעה שהשו”ב עוסק בבדיקת הריאה, (עי’ מדור תקנות שונות או’ ד’ – המו”ל). והוא הדין אנן בדידן בהשחיטות הגדולות אצל העופות. ולדאבון לב אין איש שם חששא זו על לב, (חמדת לב סימן פ”ד).

כג) ועוד בו נמצא כי אהבת ואחדות השוחטים גם כן בשפל המצב ועל הרוב כל אחד רוצה במפלתו של חבירו ואיש רעהו חיים בלעו, וכל כי האי גוונא הוא מכשול גדול כמבואר בשו”ת שו”מ (כרך ב’ ח”א סימן מ”ח) דדין גרמא שכל אחד מוסר לבעל הבית חסרונות על חבירו, ואצל שחיטות המהירות יש חומר נוסף להגיד לבעל הבית כי שו”ב פלוני ירא מלכו יותר מדי ועל ידי כן מבלה הזמן בבדיקת הסכין ומחמיר הרבה על חלקת הסכין ועל ידי כן מטריף הרבה ואצל שחיטות המהירות מוכרח להטריף סכום עצום (עי’ לעיל או’ כ”א-המו”ל) וכדאי בזיון וקצף של בעל הבית להטיל אימה ופחד על השו”ב הירא שמים שאם ישוב ללימודו אז יפטרנו הבעל הבית ממשמרתו בעבור שגורם לו כביכול הפסד והיזקא דמינכר, (שם).

 

פרק ד

בעל נפש יחוש לנפשו ונשמתו שלא יתפגלו בבשר נבילה

א) בשו”ת בגדי כהונה (או”ח סימן ז’) בשוחט שיצא עליו שם רע “על כן מי שאינו רוצה בו וחוששין מלאכול מזבחו תבא עליהם ברכה” וגם שלא יתפלל בר”ה ויוה”כ ולא יהיה שוחט דמתא אף שלא יצא מחזקת כשרותו לפסלו, מכל מקום ראוי כל אדם לחוש לעצמו מחשש הספק. עכ”ל.

ב) הא דקי”ל שאין מעבירין השו”ב רק על ידי עזות ברורה היינו דוקא כשאנו דנין אם החיוב מוטל עלינו לאסור את השו”ב, אבל אנשים יראי ד’ ויראים לנפשותם שלא יתפגלו בבשר נבילה אינו בדין שיאכלו משחיטתו בעל כרחך. ואין אדם מחויב להכניס את עצמו בספק איסור בשביל לחוס על אחרים, עכ”ל (בשו”ת בגדי כהונה שם).

ג) היכא שהקהל אינם חפצים בו כי איתרע חזקת כשרותו ואמונתו אצלם מחמת מעשיו המקולקלים אינם מחוייבים להחזיקו להבא דשו”ב צריך להיות יר”ש מרבים וזהיר וזריז דאדעתא דהכי קבלוהו מתחילה. ואם כעת קלקל מעשיו, אף שמעיקר הדין לא נפסל לשו”ב מכל מקום יכולים הקהל לאמר דאדעתא דהכי לא קבלוהו להיות שו”ב קבוע אצלם, (שו”ת אוריין תליתאי סימן ג”פ).

ד) אם יש על השו”ב איזה רינון מעבירות שבידו אפילו עשה תשובה אין לצבור ליכנס בחשש איסור למנותו שו”ב לעיר לכתחילה, כל שמוצאים שו”ב אחר כשר שהוא תלמיד חכם ויר”ש בודאי, (רו”ח הספרדי יור”ד א’ ה’).

ה) מצינו להגאון הקדוש והמפורסם מוהר”ר מרדכי בנעט זצ”ל שנטה קו להחמיר מאד בענין שוחט שנתן עוף מידו בתורת שחוט ונמצא שלא נשחטו הסימנין כהוגן והתנצל שהיה משגה, ועוד הביא כתב מרב ובית דין שהוא אדם כשר. והשיב “דכיון דלא בדק הסימנין לאחר שחיטה הוא פושע וחוטא ושחיטתו נבילה ואפילו אם לא היינו מוצאין  אחר כך שאינם שחוטין היינו אוסרין אותו… ואין לתלות זאת בשום משגה שהשגיאה גופא הוא עון ופשע, ומוכח שהוא קל ונמהר בדעתו… ויש להטריף גם הכלים למפרע, ואין לתרץ אותו דרק בפעם הזאת היה משגה… ואי אפשר לצדד בו זכות כלל” ומסיק בזה”ל:

ואף לאחר שיעשה תשובה כהוגן על פי המורים אשר יורו לו דרכי תשובה וכמה זמן ימשך בה ויעשנה כהוגן ויהא ניכר שאין בו רמאות מכל מקום אין להתירו רק שיכול להיות ש”ץ וסופר אבל להיות שו”ב אין לו תקנה בשום אופן. ע”כ.

ו) שו”ב שמוחזק בכשרות ורצה הרב לפסלו כי הולך על קברי צדיקים באמרו שצדיקים אין מטמאין, אין לפסלו על העבר כיון דכונתו למצוה אבל הרשות למחות בידו אלהבא, (שו”ת שערי דיעה קמא ל”ז).

ז) בשו”ת טוב טעם ודעת תליתאי סימן כ”ז בזה”ל: וכיון דאין כאן ב’ עדים לפסלו ודאי מן הדין אין להעבירו אך בודאי לפי האמת כדי בזיון וקצף לאכול עוד משוחט כזה, ואילו היה מזדמן לי שחיטתו הייתי טורפו בפניו… עכ”ל.

ח) שו”ב שגבו עליו עדות בכמה דברים עשה שלא כהוגן אף על גב דלא נחשד רק לדבר קל דקי”ל שאינו נחשד עבור זה גם לחמור מכל מקום בשו”ב דמתא יש לחוש שיכשיל רבים בדבר הקל שבדיני שחיטות, שיש הרבה מדברי סופרים או מחומרות האחרונים ואין להאמינו כיון דנחשד להקל בדבר הקל, (שו”ת חסד לאברהם יור”ד סימן ה’, יריעות שלמה בקונטרס בית יד הלכה ה’ או’ ח”י, שו”ת ברית אברהם יור”ד סימן ח’, ועיין עוד שו”ת מהר”י אסאד יור”ד סימן ח’, ודברי חיים ח”א יור”ד סימן ב’).

ט) שו”ב שעבר על דבר קל שהוא מחומרא ומנהגא בעלמא יש לפסלו כיון שחשוד להקל על ידי זה גם בעניני שו”ב שהוא רק מחומרא ומנהגא, (מאמר מרדכי סימן ט”ז, ועי’ בית יצחק יור”ד סימן ח’).

י) שו”ב שנתפס שהלך בבגד של ד’ כנפות והציצית היו פסולים, אין להכשירו אלא אם כן מקבל עליו דברי חבירות שמהיום והלאה יזהר במצות ציצית כראוי, כיון דכל שו”ב צריך להיות ירא שמים ואם אינו זהיר במצות ציצית כראוי איה מוראו, דהלא עיקר מצות ציצית הוא כדי שעל ידי זה יבא האדם לידי יראת שמים וכמו שהאריך הקדוש בעל חרדים בהקדמת ספרו (דרכי תשובה סימן ב’ ס”ק פ’).

יא) אף על גב דאין עד אחד נאמן להוצא השוחט מחזקת כשרות וכל שכן אשה יחידית, מכל מקום המאמין לה כבי תרי, וכן האשה עצמה המעידה לא יאכלו עוד משחיטתו, (כתב סופר יור”ד סימן צ’).

יב) שו”ב שהעיד עליו עד אחד ששתה סתם יינם פעם אחת, אף דמדינא אין לאסור שחיטתו כיון דלא נפסל לעדות על ידי זה אפילו בדרבנן וכו’ ויש לומר דגם זה העד מותר לאכול משחיטתו… אך לדידן שקבלנו עלינו לחובה שצריך השו”ב להיות יר”ש ביותר משאר בני אדם על כרחך בודאי חייבים הבי”ד לענוש את השו”ב ולהעבירו על זמן מה שלא ישחוט עד שיקבל עליו שלא יזיד עוד, והכל לפי ראות עיני המורה והחכם עיניו בראשו. עיין שם, (שו”ת מהר”י אסאד סימן מ”ז).

יג) שו”ב ששחק בקוביא אף דכשר מדינא דגמ’ מכל מקום אם הב”ד רוצים לגדור גדר ולהעבירו הרשות בידן (לקט הקמח).

יד) בספר יסוד ושורש העבודה (שער ד’ שער הבכורות פ”ד) וז”ל: גם בידעך ברור באיזה שוחט שמעשיו אינם מתוקנים כ”כ הוה זהיר מאד מלאכול משחיטתו, ואף גם זאת להזהיר גם לאחרים ע”ז ובתחבולות תעשה דרך העברתו מלשחוט עוד. עכ”ל.

פרק ה

עונש מאכלות אסורות שו”ב שאינו הגון – ועונשו

א) שו”ב שאינו נוהג במדות הראוית לשו”ב הר”ז מאכיל טריפות לישראל ושגגתו עולה זדון. ועונשו מפורש שמגולגל בכלב וחטא הרבים תלוי בו, ואין מספיקין בידו לעשות תשובה. עיין שם (שמ”ח סימן א’ סעי’ ז’).

ב) המאכיל טריפות לישראל מתגלגל בעלי האילן והרוח בא עליו ומגלגלו והוא צער גדול וסוף ענשו הוא שהעלה נופלת על הארץ כי אז נחשב למיתה ממש. ולפעמים חוזר עד כמה פעמים (ספר הגלגולים להאריז”ל בליקוטים שבסופו דף ל”ט ע”א, ועיין עוד שם דף ל”ח).

ג) השוחט בסכין פגום המלאך המות שוחטו בסכין פגום והרי הוא נבילה (דבר המלך על המצות שער כ”ו סוף פכ”ח בשם זוה”ק, ועיי”ע בספר חסד לאברהם להקדוש מהר”א אזולאי מעין ב’ נהר מ”ז, מעין ד’ נהר כ”ז, ומעין ה’ נהר יד’, ונהר לב’ גודל הפגם והעונש של השוחט שאינו מדקדק כראוי, עיין שם).

ד) המאכיל טריפות לישראל אין מתעסקין בקבורתו (הגהות אשרי חולין פרק א’).

ה) בעיר אחד לא רצו אנשי החברה קדישא להתעסק בקבורת שו”ב שהיה נוהג כשמצא סכין פגום לאחר שחיטה היה מכשיר לפעמים, וטענתם שמקובל מאבותם דשו”ב המאכיל טריפות לישראל אין להתעסק בקבורתו (תואר משה פ”ז או’ ח’).

ו) אסור לרחם על שו”ב המאכיל טריפות ולהעבירו אף שטפלי תלי בי’. ורחמנות כזה אכזריות הוא דלבסוף יהיה גורמת ירידת הדת רח”ל (שו”ת דברי חיים חלק א’ יור”ד סימן ז’, ועי’ במדור רחמנות על שו”ב קלים שהארכתי).

ז) מעשה בטבח בציפורין שהיה מאכיל לישראל נבילות וטריפות פע”א בער”ש שתה יין עלה לגג ונפל ומת והיו כלבים מלקקין בדמו, שאלו לר’ חנינא אי מותר לטלטל המת משם, ענה להם הניחו להם, כי משלהם הכלבים אוכלין דכתיב ובשר בשדה טריפה וגו’ לכלב תשליכון אותו. וזה היה גוזל הכלבים ומאכיל לישראל (ירושלמי תרומות פרק ח’ הלכה ג’, מדרש רבה ויקרא פ”ה, ילקוט פרשת אמור).

ח) כשיעבור על השוחט המאכיל טריפות לישראל עונשים המרים והמאררים, כף הקלע וצער הגלגול, אז במר נפשו יבכה (נגד אותם שהיו בעוזריו להחזיקו באומנותו), ויאמר הלא טוב היה לי עתה אם לא היה מרחם עלי להחזיקנו, וגם הייתי ממהדורי פתחי, כי רחמניות נהפך לי לאכזריות תמה, לכלות עון ולהשב פגע מה שפגמתי נפשי בעבודה זו (משכיל אל דל ח”ג כ”ב פ”ה להגה”ק כ”ה מקאלאמייע זצ”ל).

ט) כבר מפורסם מהצדיק הקדוש והנסתר ר’ אייזיק מכפר זשורוויץ הסמוך לעיר פרעמיסלא שבגאליציע שהיה שוחט בעירו, ופעם אחת בא אליו אברך בבקשה שילמדו מלאכת השחיטה והקדוש הנ”ל הוציא אותו החוצה ויאמר אליו שא עיניך וראה. וירא מחזה מחרידה ומזעזע כזה: על ראש הגג עומד איש אחד וסכין בידו ובה היה חותך את ורידי צוארו של עצמו, והדם הולך ושותת, כשנתמצה כל דמו נזדק האיש במלוא קומתו ונפל ארצה. ואחר רגעים מספר עומד שוב על ראש הג ושוחט את עצמו עוד הפעם, וכן הדבר חוזר חלילה.

רואה אתה מה שלפניך שאל הרה”ק להאברך, דע לך שהאיש הזה היה שו”ב בחייו ומאחר שנפטר זהו עונשו מפני שקבל עליו עבודת הקודש שלא היה ראוי לה, האברך העומד בסילודים כאשר שיניו דא לדא נקשן וזיעה קרה מכסה כל גופו, הבין את הכוונה פנה והלך לו. שמעה עמי בינה זאת (מועתק בספר נפש ישעיה דף מ”ט באורך, עיין שם).

י) נעתיק לשון הספר ברית מטה משה בפזמון “חד גדיא” וז”ל: ומי יוכל להגיד ולספר מה שעבר עלינו עד כה שגרמו לנו השוחטים כמה רעות ולא ידעו ששחטו לעצמם בסכין פגומה כמו כן יהיה מיתתם בכלל נבילה וטריפה, לכלב הוא הקליפה רח”ל תשליך אותם ומוכרח להיות מגולגל בכלב וכו’ עכ”ל.

פרק ו

הוראות השו”ב

אסור להשו”ב להורות בשום שאלה המתרחש והעוברים על זה שחיטתם נבילה, ואסור להרב לוותר ע”ז

א) הגאון הגדול מוהר”ר שלמה קלוגער זצ”ל כתב בענין התנהגות השו”ב:

כקטן כגדול הן בעיר קטנה או גדולה מחויב השו”ב להראות כל ריעותא אשר יקרה בהריאה בשום דרך לפני הרב דמתא ועל פיו יצא ועל פיו יבא הן לאסור והן להתיר, וחלילה להשו”ב להורות בשום דבר בהריאה בלי שאלת פי הרב דרק למעך בסירכא ולבודקה יכול השו”ב לעשות בעצמו בלתי שאלת פי הרב יען כי אי אפשר בלאו הכי, אבל בשאר ריעותות אסור להשו”ב להורות מעצמו בין אם השו”ב הוא יחיד, ובין אם הם ב’ או ג’ שוחטים ביחד אסור להם להורות.

ואין כח ביד הרב למחול על כבודו בזה כי לא משום כבוד נוגע בזה רק משום שהרב בקי יותר בדינים ויודע יותר להבחין בין דין לדין ולדמות מילתא למילתא מן השו”ב. והשוחטים שיעברו על זה שחיטתם אסורה כנבילה (חכמת שלמה יור”ד סימן ח”י, העתקת תשובה).

ב) וכן כתוב בשו”ת שאילת שלום (מהד”ק סימן ט”ז): בשו”ב שאינו מביא להרב שום שאלת ריאה, דשו”ב העושה כן בודאי מאכיל טריפות וראוי לנדותו ולהעבירו ולא מהני מחילת הרב דמלבד כבוד הרב יש בזה מכשול ברור דהשוחטים אין יודעין להורות הוראה ולדמות מילתא למילתא, ובענין זה אינם רשאים למחול על כבודם, (וכעין זה במהד”ת סוף סימן ק”ט).

 

One comment

  1. אמר רבי נחמן מברסלב זיע”א
    ליקוטי מוהר”ן (ח”א – תורה קכב) – וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לא יְשַׁקֵּר
    וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לא יְשַׁקֵּר
    כִּי זֶה יָדוּעַ, שֶׁמִּדַּת הַנִּצָּחוֹן אֵינָהּ סוֹבֶלֶת הָאֱמֶת
    כִּי אַף אִם יֵרָאֶה לָעֵינַיִם דְּבַר אֱמֶת
    יִדְחֶה אוֹתוֹ מֵחֲמַת הַנִּצָּחוֹן
    וְזֶה מְברָר מְאד

    אַך לא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא
    כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אַף בְּהַנִּצָּחוֹן הוּא אֱמֶת
    וְאֵינוֹ מְשַׁקֵּר חַס וְשָׁלוֹם,
    וכמובן ששורש העניין הוא הגאווה של האדם שהופכת אותו לטיפש ממש וכולי. ורק מי שהוא נכלל בהשי”ת ממש, רק הוא יש לו ענווה בשלמות, והוא נמצא באמת האמיתית תמיד, והוא נקי לגמרי מנצחנות למרות שהוא תמיד צודק, כמו השי”ת ממש, שהוא תמיד צודק וזה מחמת האמת ולא מחמת הנצחנות אלא רק מחמת האמת.
    ויש כאן סוד והוא כי השקר מזיק לעיניים בגשמיות וברוחניות. כי על אחד אומר שהוא, שניים כמובא כאן – ליקוטי מוהר”ן ח”א – תורה נא – כְּשֶׁאַתֶּם מַגִּיעִין לְאַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר

    ובאמת נצחנות אינו שייך במה שהוא אחד.

    ובאמת אלמלא היתה לאדם גאווה, הרי שאפילו השאלות של החלל הפנוי היו נעלמות אצלו.

    כי כל השאלות הם בחינת שני הפכים.
    והחלל הפנוי הוא בחינת בריאת העולם וצמצום.
    ובשורש הכל אחד ממש.
    והגאווה של האדם ומידת הנצחנות שלו, לא מאפשרים לו לראות את האמת שאין שום שאלה כלל. ושאפילו השאלות של החלל הפנוי, אפילו שם אין שום שאלה כלל.
    בכל מקרה, על ידי הגאווה, על ידי זה הבריאה לא נכללת בבחינת לפני הבריאה, ואז יש את השאלות של החלל הפנוי.
    אך על ידי ענווה, על ידי זה הכל נכלל בשורש, ואין שום שאלה כלל.

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*