logo
מאגר ספרי הזוהר העולמי דף הזוהר היומי -הרב סיני

דרשת הגה”צ האדמור מהאלמין הרב שלום יהודה גראס שליט”א בישיבת המקובלים נהר שלום של הגה”צ הרב בנייהו שמאולי- בנושא כשרות הבשר בארץ ,עובדות מהשטח

מצב הכשרות  בארץ- ספר טהרת הכשרות

הגה”צ ר’ שלום יהודה גראס שליט”א בשיחה רצינית בנושא כשרות הבשר,עובדות מהשטח בישיבת נהר שלום ישיבת המקובלים

 

 

: ב”ה התגלתה לנו דרשת האדמו”ר מהאלמין עבור בית א-ל של הרב בנייהו בי-ם 8 דרשות בפליי ליסט/

כאן תשמעו סודות כאלו שלא שמעתם מעולם/

ותתגלה לכם כל האמת מה אנחנו אוכלים/ כן, ככה זה הולך/ רק בכוח של בעלי תשובה אמיתיים נוכל לתקן את העולם/

בואו ונתאחד לצעוק מספיק די די די לצרותינו, נעבוד חזק עד שיבוא משיח צדקינו בב”א <>‎

 

 

https://www.youtube.com/watch?v=LgDehSriyvU&list=PLJ5ShPEpaaC_f_-y9DKcwP-kXbvJ1Op_L&spfreload=10

כשרות- צא ולמד

 

עֶזְרִי מֵעִם הַשֵּׁם עוֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ

סֵפֶר

יְסוֹדֵי הַכַּשְׁרוּת

דְּרָשָׁה מִכְּ”ק אַדְמוֹ”ר מֵהָאלְמִין שְׁלִיטָ”א

עַל יְדֵי לִּימּוּד וּשְׁמִירַת כַּשְׁרוּת הַשְּׁחִיטָה נָבִיא אֶת מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ

בעיה”ק “ירושלים” תובב”א

כ”ח אֲדָר ב’ תשע”א לְפ”ק

חֲלָקִים נִבְחָרִים מִדְרָשָׁה

יוֹצֵא לָאוֹר עַל יְדֵי “מִפְעַל הַזֹּהַר הָעוֹלָמִי”

בעיה”ק בֵּית שֶׁמֶשׁ תובב”א

ח’אדר ב’ תשע”א לפ”ק

תוכן הענינים

ריווח והצלה ליהודים

ניסי הפורים בימים ההם ובזמן הזה

מה בא ללמדינו?

וכיצד נינצל בדור הזה ונזכה להיגאל בב”א

מי נקרא איש יהודי?

 

סֵפֶר

טָהֳרַת הַכַּשְׁרוּת

דְּרָשָׁה מִכְּ”ק אַדְמוֹ”ר מֵהָאלְמִין שְׁלִיטָ”א

עַל יְדֵי לִּימּוּד וּשְׁמִירַת כַּשְׁרוּת הַשְּׁחִיטָה נָבִיא אֶת מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ

 

בְּרוּכִים הַבָּאִים בְּשֵׁם ה’

בִּרְשׁוּת הגה”צ רֹאשׁ הַיְּשִׁיבָה הָרַב בְּנָיָהוּ יִשָּׂשׂכָר שְׁמוּאֵלִי שְׁלִיטָ”א בֶּן הַמְקוּבָל הַצַּדִּיק רַבִּי שָׁלוֹם שְׁמוּאֵלִי שְׁלִיטָ”א מִתַּלְמִידָיו הַמֻּבְהָקִים שֶׁל הַמְקוּבָל הַקָּדוֹשׁ רַבִּי מָרְדְּכַי שַׁרְעַבִּי זְיָ”ע. וּבִרְשׁוּת רֹאשׁ הַכּוֹלֵל, הָרַבָּנִים וְאַבְרֵכִים הַחֲשׁוּבִים שְׁלִיטָ”א.

הֱיוֹת וְשִׁימַשְׁתִּי בַּקֹּדֶשׁ בְּתוֹר שו”ב הַרְבֵּה שָׁנִים וְרָאִיתִי אֶת הַבְּעָיוֹת הַקּוֹרוֹת בְּרוֹב הַמִּקְרִים, כֵּן הָיִיתִי בְּקָרוֹב לְמַעְלָה מֵחֲמִשִּׁים בָּתֵּי שְׁחִיטָה, וְנִמְצָאוּ מִכְשׁוֹלוֹת גְּדוֹלוֹת ה”י שֶׁמַּאֲכִילִים אֶת אַחֵינוּ בְּנִי יִשְׂרָאֵל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת מַמָּשׁ כִּפְשׁוּטוֹ בְהֶכְשֵׁרִים הַמְהֻדָּרִים, וְהִתְחַיַיבְתִי בַּחוֹבַת מְחָאָה, עַל כֵּן חִבַּרְתִּי לְעֵרֶךְ 400 סְפָרִים וְקוּנְטְרֵסִים עַל הַשְּׁחִיטָה וְהַנִיקוּר וכו’.

רֹאשׁ הַיְּשִׁיבָה שְׁלִיטָ”א בִּקֵּשׁ מִמֶּנִּי שֶׁאֶלְמַד עִם הָאַבְרֵכִים שִׁיעוּר בְּהִלְכוֹת שְׁחִיטָה, וּבְדִיקַת סַכִּינִים. – שֶׁאֶחָד מִיְּסוֹדֵי הַיַּהֲדוּת הוּא הַזְּהִירוּת בִּשְׁחִיטָה וּבְכַשְׁרוֹת כַּמְּבֹאָר בִּשְׁאֵלוֹת וּתְשׁוּבוֹת “דִּבְרֵי חַיִּים” (יוֹרֶה דֵּעָה חֵלֶק א’ סִימָן ז’) שֶׁאֵין עֲבֵרָה כְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת שֶׁמְּטַמְטֵם הַלֵּב הַיִּשְׂרְאֵלִי, וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים רָאִינוּ דְּעַל יְדֵי זֶה יָצְאוּ מִן הַדָּת כַּמָּה קְהִלּוֹת בְּאֶרֶץ לֹעֵ”ז שֶׁאָכְלוּ וְנִתְפַּטְּמוּ בִּנְבֵילוֹת וּטְרֵפוֹת עַל יְדֵי הַשׁוֹבִי”ם הַקַּלִּים, וְגָבְרוּ עֲלֵיהֶם דֵּעוֹת זָרוֹת עַד שֶׁנֶּאֶבְדוּ מִן הַקָּהָל (עיי”ש דְּבָרָיו הַחוֹצְבִים לַהֲבוֹת אֵשׁ), וְכֵן מוּבָא בְּדֶגֶל מַחֲנֶה אֶפְרַיִם” (פָּרָשַׁת עֵקֶב מִכְתַּב מֵהָרַמְבַּ”ם זַצַ”ל) שֶׁשִּׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ כָּפְרוּ בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים בִּגְלַל שֶׁאָכְלוּ וְנִתְפַּטְּמוּ בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת עַד שֶׁיָּצְאוּ מֵהַדַּת וּבָא עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ וְהָרַג אֶת כֻּלָּם רח”ל. וְיָדוּעַ מה שכתוב הנודע ביהודא והמאור ושמש שֶׁמְעָרְמַת הַסָּמֶ”ך מ”ם שֶׁלֹּא לְפַתּוֹת כָּל יָחִיד וְיָחִיד, רַק מַעֲמִיד שׁוֹחֲטִים וְרַבָּנִים בְּכָל מָקוֹם מִסִּטְרָא דִּילֵיהּ וְעַל יְדֵי זֶה הַכֹּל בְּרִשְׁתּוֹ[א]. – הָרַמְבַּ”ם כּוֹתֵב (כְּפִי שֶׁזֶּה מוּבָא בְּסֵפֶר הַקָדוֹשׁ דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם פָּרָשַׁת עֵקֶב ד”ה “וּמַלְתֶּם” וּבְּצָפְנַת פַּעְנֵחַ פָּרָשַׁת יִתְרוֹ ס”ד ד”ה שָׁמַעְתִּי בְּשֵׁם הָרַב שֶׁלָּהֶם) שֶׁזֶּה שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת הַשֵּׂכֶל שֶׁלּוֹ נִמְשָׁךְ לְטוּמְאָה וְהוּא מַגִּיעַ עַל יְדֵי כָּךְ חָלִילָה לִכְפִירָה רַחְמָנָא לִיצְלָן, וְהוּא אֵינוֹ מְקַבֵּל מוּסַר מֵחַכְמֵי הַדּוֹר, וְהוּא מֵבִיא עַל עַצְמוֹ אֲסוֹנוֹת עכל”ק.

דָּבָר הַזֶּה הֶחֱרִיב אֶת בֵּיתֵינוּ, וְהַשְּׁכִינָה עֲדַיִן בְּגָלוּת בַּעֲווֹנֵינוּ

אַחִים יְקָרִים – בְּעִנְיַן חוֹמַת הַכַּשְׁרוּת, כַּיָּדוּעַ לְכָל כַּמָּה קָשֶׁה הַדָּבָר לִהְיוֹת זָהִיר מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, וְכַמָּה חָמוּר הַאִיסוּר שֶׁל מִי שֶּׁנִּכְשַׁל בַּאֲכִילָה אֲסוּרָה, ה”י.

כָּתַב בְּסֵפֶר “בְּרִית מַטֶּה מֹשֶׁה” עַל הַגָּדָה שֶׁל פֶּסַח בְּדַף הָאַחֲרוֹן וזל”ק: וְעַכְשָׁו שֶׁאִיתְרַע חִזַּקְתֶּם רָאִינוּ לְמַפְרֵעַ שֶׁדָּבָר זֶה הֶחֱרִיב אֶת בֵּיתֵינוּ אֲשֶׁר עֲדַיִן לֹא נִבְנָה בְּיָמֵינוּ, וְהַשְּׁכִינָה בְּגָלוּת עֲדַיִן בַּעֲווֹנֵינוּ, וְכַאֲשֶׁר נִמְצָא כַּמָּה קִלְקוּלִים אֲשֶׁר אֵין לְהַעֲלוֹת עַל הַסֵּפֶר כִּי קָצַר הַיְרִיעָה מִלְּהִשְׂתָּרֵעַ, וְכוּ’. וּבִפְרָט בִּשְׁחִיטַת הַכְּבָשִׂים מֵחֲמַת צַמְרוֹ קָרוֹב הַדָּבָר לִפְשֹׁעַ וּלְקַלְקֵל וּמֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לִשְׁחוֹט הַרְבֵּה אֵינָם מְדַקְדְּקִים כָּל כָּךְ וּמְמַהֲרִים לִשְׁחוֹט וְקָרוֹב לְוַדַּאי שֶׁמַּאֲכִילִין נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת כַּאֲשֶׁר נִתְבָּרֵר וּמִי שֶׁיִּהְיֶה מוּתְמָה בַּדָּבָר וְלוֹמַר מַה גֶּבֶר בְּגוֹבְרִין וּמַה יוֹם מִיּוֹמַיִם וְיָקֵל בַּדָּבָר הַזֶּה בְּוַדַּאי מִנְהָג אֲבוֹתֵיהֶם בְּיָדָם שֶׁשּׁוֹחֲטִים אֶת דִּבְרֵיהֶם לֵאמֹר מִי יִתֵּן לָנוּ לֶאֱכוֹל בָּשָׂר וְאַל תִּקְרֵי וַיִּשְׁטְחוּ (בַּמִּדְבָּר יא לב) אֶלָּא וַיִּשְׁחֲטוּ, שֶׁהָיָה נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה עַל שֶׁבִּקְּשׁוּ לֶאֱכוֹל בְּשַׂר תַּאֲוָה הַיְנוּ בְּשַׂר נְחִירָה וַאֲבוֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם וַאֲנַחְנוּ אִם נַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם לֹא טוֹבִים לִהְיוֹת נִלְכָּדִים בַּעֲוֹנָם ח”ו וְאוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין וְאוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַתּוֹכֵחָה: וְאֵין לָנוּ פֶּה לְדַבֵּר וּמִי יוּכַל לְהַגִּיד וּלְסַפֵּר מַה שֶׁעָבַר עָלֵינוּ עַד כֹּה שֶׁגָּרְמוּ לָנוּ הַשּׁוֹחֲטִים כַּמָּה רָעוֹת וְלֹא יָדְעוּ שֶׁשָּׁחֲטוּ לְעַצְמָם בְּסַכִּין פְּגוּמָה כְּמוֹ כֵּן יִהְיֶה מִיתָתָם בִּכְלָל נְבֵלָה וּטְרֵפָה לַכֹּל הוּא הַקְּלִפָּה רח”ל תַּשְׁלִיךְ אוֹתָם, וּמֻכְרָח לִהְיוֹת מְגֻלְגָּל בְּכֶלֶב וְכוּ’ עיי”ש בַּאֲרִיכוּת גָּדוֹל. – וכאן בארצינו הקדושה רוב בתי שחיטה שוחטים הַרְבֵּה מאוד שהשוחט אינו מרגיש את היד בכלל ועוד שמְמַהֲרִים לִשְׁחוֹט וְקָרוֹב לְוַדַּאי שֶׁמַּאֲכִילִין נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, ואם תדבר עם שוחטים חברים שלכם ותשאלו אותם אותם על העבודה יספרו לכם הכל.

ב) הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבִּי נָתָן אַדְלֶער זי”ע בְּמִלְחַמְתּוֹ הַגְּדוֹלָה לְהָבִיא מָשִׁיחַ

יָדוּעַ מַה שֶׁכָּתַב בְּסֵפֶר דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר שֶׁהַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבִּי נָתָן אַדְלֶער[ב] [ּמַה שֶׁאָמַר הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זי”ע, רְאֵה בְּסֵפֶר דֶּגֶל מַחֲנֶה אֶפְרַיִם (פָּרָשַׁת עֵקֶב), וְעוֹד בִּשְׁאָר סִפְרִי תַּלְמִידֵי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב שֶׁכָּתְבוּ: שֶׁעִקַּר עִכּוּב בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ שֶׁאֵינוֹ בָּא הוּא בִּגְלַל הַשְּׁחִיטָה שֶׁמַּאֲכִילִים אֶת עַם יִשְׂרָאֵל בִּנְבֵילוֹת וּטְרֵפוֹת וְאִם יְתַקְּנוּ זֹאת יָבֹא תֵּכֶף וּמִיַּד מַמָּשׁ], אָמַר “לָמָּה מָשִׁיחַ לֹא בָּא בִּשְׁנַת הַכֶּתֶר” שֶׁהָיָה כַּיָּדוּעַ שְׁנַת הַגְּאוּלָה, שֶׁהַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים אָמְרוּ אָז שֶׁמָּשִׁיחַ בְּוַדַּאי יָבֹא, בִּגְלַל הַשְּׁחִיטָה שֶׁמַּאֲכִילִים אֶת יִשְׂרָאֵל בִּנְבֵילוֹת וּטְרֵפוֹת רָחַ”ל. – וְאַעֲתִיק מַה שֶׁכָּתַב שָׁם מִמִּקְצָת מִסֵּפֶר “הָאָבִי”ב” [רָאשֵׁי תֵּבוֹת אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹלָה] מֵהַנּוֹגֵעַ לָדַעַת בְּדוֹרֵנוּ וְז”ל: ר’ נָתָן אַדְלֶער וְתַלְמִידוֹ ר’ מֹשֶׁה סוֹפֵר מִפְּרֶעשְׁבּוּרְג מְקֻבָּלִים בְּנִסְתָּר, ר’ נָתָן אַדְלֶער רָצָה לִפְסֹל הַשּׁוֹחֲטִים דְּפְרַאנְקְפוּרְט דְמֵיין, וּלְהַכְנִיעַ חוֹתָם הַסִּטְרָא אַחֲרָא שֶׁשּׁוֹרָה עַל שׁוֹחֲטִים פְּסוּלִים בְּסוֹד עַל חַרְבֶּךָ תִּחְיֶה וְגוֹ’ וְאִלְמָלֵא הִשִּׂיג כָּל רְצוֹנוֹ בָּא מָשִׁיחַ, אַךְ הַסָּמֶ”ך מ”ם הֶעֱמִיד עָלָיו רוֹדְפִים קַצָּבִים וְהוּצְרָךְ לִבְרֹחַ. וּבְסֵפֶר בִּרְכַּת אַבְרָהָם כָּתַב: וְזֶה הָיָה סוֹד יְרִידַת הַבַּעַל שֵׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ לְעָלְמָא הדֵּין וְרֶמֶז עַל זֶּה ב”זע”ם” תִּצְעַד אר”ץ[ג], רָאשֵׁי תֵּבוֹת: זְ‘בִיחָה עֵ’רוּבִין מִ’קְוָאוֹת. – הַבַּעַל שֶׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ זְיָ”ע שׁוֹמֵעַ בִּמְתִיבְתָּא דְּרָקִיעַ שְׁ”מִקְוֶה” שְׁ’חִיטָה וְעֵ’ירוּב הֵם יְסוֹדֵי הַדָּת שֶׁהָעוֹלָם עוֹמֵד עֲלֵיהֶם.

וכתוב בספר בִּרְכוֹת אַבְרָהָם פרשת וָאֶתְחַנַּן שָׁמַעְתִּי שֶׁתַּלְמִידֵי הַרְבִּי יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הָיוּ יוֹשְׁבִים בְּיַחַד וּמִתְוַוכְּחִים אֵיזֶהוּ הַדָּבָר הָעִקָּרִי שֶׁרֹאשׁ וּמַנְהִיג הַדּוֹר צָרִיךְ לְהַשְׁגִּיחַ עָלָיו. – יֵשׁ מֵהֶם אָמְרוּ שֶׁהָעִקָּר הוּא לְהַשְׁגִּיחַ עַל הַזְּבִיחָה שֶׁיִּהְיֶה הַשׁוֹ”ב יָרֵא שָׁמַיִם, וְכֵן בְּכָל שָׁאַר עִנְיָנִים הַשַׁיְיכִים לָזֶה כִּי חַס וְשָׁלוֹם מַאֲכָלוֹת אֲסוּרִים מְטַמְטְמִים אֶת הַלֵּב. – וְיֵשׁ שֶׁאָמְרוּ עֵרוּבִין הוּא הָעִקָּר כִּי הִלְכוֹת שַׁבָּת כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִים בְּשַׂעֲרָה (חֲגִיגָה דַּף י’ עַמּוּד א’) וְהָאִסּוּר חָמוּר מְּאֹד. – וְיֵשׁ אָמְרוּ מִקְוֶה הִיא הָעִקָּר לְהַשְׁגִּיחַ שֶׁהַמִּקְוֶה תִּהְיֶה כְּשֵׁרָה בְּלִי שׂוּם חֲשַׁשׁ, כִּי אִם יְסוֹד בִּנְיָן הָאָדָם הוּא חַס וְשָׁלוֹם בְּלִי כַּשְׁרוּת קָשֶׁה לוֹ מְּאֹד לְהִתְגַּבֵּר עַל הָרַע רַחֲמָנָא לִיצְלָן. – וְאַחַר זֶה אָמַר לָהֶם מָרָן הָרַב יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בָּזֶה הַלָּשׁוֹן, תֵּיתֵי לִי כִּי בְּעֵת הַזֹּאת פִּלְפְּלוּ גַּם כֵּן בַּמְּתִיבְתָּא דְּרָקִיעַ אֵיזֶה מֵהֶם עִקָּר וְאָמְרוּ כְּמַר וּכְּמַר. – וְהַסִּימָן הוּא בְּמִקְרָא (חֲבַקּוּק ג’) בְּזַע”ם תִּצְעַד אָרֶץ רָאשֵׁי תֵּבוֹת “זְבִיחָה, – “עֵרוּבִין, – “מִקְוֶה, כָּל אֵלֶּה הֵם יְסוֹד הָאָרֶץ. עַכַּ”ל. (סֵפֶר בְּרָכוֹת אַבְרָהָם פרשת וָאֶתְחַנַּן, בֵּית אַהֲרֹן בְלִיקוּטִים, וְכֵן הוּא בְּבַעַל שֵׁם טוֹב עה”ת פרשת יִתְרוֹ).

ואמרו חז”ל קידושין דף פ”א טוב שבטבחים שותפו של עמלק,

להבין קצת את המאמר חז”ל, אספר סיפור מכ”ק מרן אדמו”ר מסאמאר זי”ע בעל דברי יואל, שבא אליו הגה”צ מלאנצבערג זצ”ל ושאל את האדמו”ר היות שיש כאן איש חסיד רבי יצחק לעווי שמוכר בשר בהמה ונקניקים, וקורא להבשר הזה מסאטמאר, ואין לו שום השגחה, האם הוא נאמן בלי השגחה, ענה הרבי, בוודאי לא, ושאל להרבי למה? הלא הוא איש חסיד יקר מאור וקם כל יום בשעה 4 בבוקר ולומד ומחלק צדקה, וכו’, ענה לו הרבי, אם אני הייתי סוחר של בשר הייתי כל היום חושב איך להאכיל רק טריפות! שאל אתו הרב, איך הרבי יכול לומר דיבורים כאלו? ענה לו הרבי, אתה מאמין בחז”ל? שאמרו “טוב שבטבחים שותפו של עמלק”, ואם אני שותף של עמלק, מה אני יחשוב, ופרש רש”י טוב שבטבחים – ספיקי טריפות באות לידו וחס על ממונו ומאכילן.

והאטליז הגדול הזה טפסו אותו הממשלה שהביא בשר טריפה מחוץ לארצות הברית והיה אז נגד החוק, ושמו אותו בבית הסוהר, והו צריכים 150.000$ בעיל, שיוכל לצאת, והלכו להרבי מסאטמאר שצריך לעבוד על פדיון שבויים, ולהרבי סיפרו שמצאו אצלו עכברים, ולכן שמו אותו בבית הסוהר. [ואני שמעתי את הסיפור הזה בשיעור דף היומי של הגה”צ מקאפיש זצ”ל], וצעק יצחק לעווי מסטמאר, איזה חוצפה שמוכר בשר בלי הכשר וכולם עוד אוכלים, ואף אחד אינו צועק על זה, ואם הממשלה לא היו טופסים אותו היה מוכר עוד 50 שנה בשר טריפה. זה היה בזמני והלכתי לשם לראות את המקום הזה, וראיתי שבכל יום מוכרים שם עשרות אלפים קילו בשר, רח”ל. וזה ידוע לרבים. כי כל השנארערס הלכו אצלו לקבל כסף. [והאשה שלו הייתה הולכת לאסוף כסף בכל החתונות ובכל השמחות ומביאה להאדמו”ר כל חודש אלפים דולרים, והרבי זי”ע קראה אותה בשמה “פעלע”, והיה ידוע שהיא צדיקת כה גדולה – אבל האמת היה הכל כדי לרמות את האנשים שיסמכו על הבשר בלי הכשר], ובאמת שאר השחיטות הגדולות גם היה טריפה אבל לכל הפחות היה להם הכשר – ובאמת מה החילוק בין הבשר הזה או אחר?

על זה אומר האור החיים הקדוש שהחילוק בין שוגג למזיד, הוא שהאוכל טריפה בשוגג נעשה נפשו שרץ, והאוכל במזיד נעשה נפשו שקץ.

והיות ש”טוב שבטבחים שותפו של עמלק” על כן מי שנלחם על הכשרות מסכן את חייו, וידוע הסיפור ממרן הראשון לציון הגאון הצדיק רבי עובדיה יוסף שליט”א, שאיימו על חייו כמה פעמים עם אקדח ולא פחד ולא שת ליבו לזאת, אלא קיים את דברי התורה לא תגורו מפני איש. וזאת יש לידע שלא כל הרבנים זוכים לזאת, ומי זוכה לקיים זאת? מי שמחובר לרבי שמעון בר יוחאי ולומד זוהר הקדוש ונחשב מבני בית מדרשו של הרשב”י זי”ע, רק הוא יכול לזכות לכך [וידוע שמרן שליט”א למד במצרים לפני שישים שנה זוהר הקדוש וקבלה כל יום – וגם ידוע שהוא יודע כל ספרי עץ חיים בעל פה] שֶּׁעַל יְדֵי שְׁתִיַּת יֵינָהּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁהוּא הַזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ זוֹכִים לוֹמַר אֶת הָאֱמֶת בְּלֹא מוֹרָא כִּדְאָמְרוּ בְּזוֹהַר פָּרָשַׁת תַזְרִיעַ (מ”ו ע”א): אָמַר לוֹן הַהוּא בַר נָשׁ, בְּקִיטְרָא דְעֵיטָא חַד אֲתִיתוּן גַּבָּאי, וַדָּאי לָאו אַתּוּן אֶלָּא מֵאִינּוּן דְּדִיּוּרֵיהוֹן בְּבֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי דְלָא דַחֲלִין מִכֹּלָּא [בֵּיאוּר: אָמַר לָהֶם אוֹתוֹ הָאִישׁ, בְּקֶשֶׁר שֶׁל עֵצָה אַחַת בָּאתֶם אֵלַי, וַדַּאי אֵינְכֶם אֶלָּא מֵאוֹתָם שֶׁדִּיּוּרָם בְּבֵית רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, שֶׁלֹּא פוֹחֲדִים מֵהַכֹּל]. אִי בָנַי דְאַתְיָין אֲבַתְרָאי יְקַטְרְגוּ בְכוּ, אֵיךְ מִלַּיְיכוּ בְאִתְגַּלְיָיא. [בֵּיאוּר: אִם בָּנַי שֶׁבָּאִים אַחֲרַי יִתְקוֹטְטוּ עִמָּכֶם עַל שְׁבִּזִיתֶם אוֹתִי, אֵיךְ הָיָה דִּבְרֵיכֶם בְּגָלוּי וְלֹא נְתַתֶּם לְבַבְכֶם לִירָא מִבָּנַי שֶׁהֵם חֲכָמִים גְּדוֹלִים?] אָמְרוּ לֵיהּ אוֹרַיְיתָא הָכִי הוּא, דִּכְתִּיב,(משלי א) בְּרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת תִּקְרָא בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר. וּמַה אִי בְמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא אֲנָן דַּחֲלֵי מִקָּמָּךְ, הָא נִשְׁתְּכַח בְּכִסּוּפָא קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְאוֹרַיְיתָא בָעֵי צָחוּתָא. [בֵּיאוּר: אָמְרוּ לוֹ, הַתּוֹרָה כָּךְ הִיא, שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי א) בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר. וּמָה אִם בְּדִבְרֵי תוֹרָה אָנוּ פוֹחֲדִים מִפָּנֶיךָ, הֲרֵי נִמָּצֵא בְּבוּשָׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהַתּוֹרָה צְרִיכָה צַחוּת, כְּלוֹמַר שֶׁיִּהְיֶה אָדָם תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ וְלֹא יַחֲנִיף לְשׁוּם אָדָם בָּעוֹלָם מִלְּדַבֵּר אֶת אֱמֶת הַתּוֹרָה בְּגָלוּי]. וְכָל לוֹמְדֵי הַזוֹהַר הֵם נִמְצָאִים בְּבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאִי וּמְקַבְּלִים יִרְאַת שָׁמַיִם וְלֹא מְפַחֲדִים מִשּׁוּם בְּרִיָּה בָּעוֹלָם וְאוֹמְרִים אֶת הָאֱמֶת, וּמִי שֶׁרַגְלָיו עָמְדוּ עַל הַר סִינַי וְלֹא פָּחֲדוּ מִפְּנֵי הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה[ד] גַּם הַיּוֹם מוּכָנִים לִמְסוֹר נַפְשָׁם עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְתוֹרָתוֹ.

פִּרֵשׁ הַחִידָ”א זְיָ”ע כִּי “מָחֹה אֶמְחֶ”ה” גִּימַטְרִיָּה “זֶה הָמָן” (בְּסִפְרוֹ “חַדְרֵי בָּטֶן”), וּלְפִי זֶה יֵשׁ לִרְמֹז שֶׁהָמָן רָצָה לִמְחוֹת אֶת עַם יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַסְּעוּדָה שֶׁלּוֹ שֶׁהֶאֱכִיל אֶת עַם יִשְׂרָאֵל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, וְכַיָּדוּעַ דִּבְרֵי הַזוֹהַ”ק בְּפָרָשַׁת מִשְׁפָּטִים לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ, שֶּׁנְּבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע אָכַל בָּשָׂר בְּחָלָב, כִּי יָדַע שֶׁרַק בְּכֹחַ שֶׁל בָּשָׂר בְּחָלָב בְּיַחַד נִבְרָא הַכֹּחַ לְהַחְרִיב אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ רַחְ”לִ, וְאוֹמֵר הַזוֹהַ”ק כִּי הַשֻּׁלְחָן לְבַד נַעֲשֶׂה מֶרְכָּבָה לְסִטְרָא אַחֲרָא.

אֲנַחְנוּ כָּעֵת לִפְנֵי חַג הפסח וַהֲכָנָה לְקַבָּלַת יְמֵי הפסח הַקְּדוֹשִׁים. צְרִיכִים לָדַעַת איך להכין את עצמינו לידי הגאולה, ואיך יכולים לזכות להגאולה האמיתי? ומה מעכב את ביאת המשיח?

אָמְרוּ חֲזַ”ל בְּמַסֶּכֶת חֻלִּין (דַּף קלט ב’): מֹשֶׁה מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּשַׁגָּם[ה] הוּא בָּשָׂר”, הָמָן מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: “הֲמִן הָעֵץ”, – וּבְּסֵפֶר אִמְרֵי שַי, הֵבִיא אֶת דִּבְרֵי חֲזַ”ל הַשּׁוֹאֲלִים: הָמָן מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? הֵיכָן מְרוּמָז בְּכָל הַתּוֹרָה הָעִנְיָן שֶׁל הָמָן? וְעַל כָּךְ הֵשִׁיבוּ שֶׁהוּא מְרוּמָז בְּפָסוּק “הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוְוִיתִיךָ לְבִלְתִּי אֱכֹל מִמֶּנּוּ אָכַלְתָּ”. וְשׁוֹאֵל: מַה הַשַיְיכוּת שֶׁל הַפָּסוּק בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית לְעִנְיָן שֶׁל הָמָן?. – וּמְבָאֵר: רוֹאִים לִפְעָמִים אֵיךְ שֶׁיְּהוּדִי מְאַבֵּד אֶת צֶלֶם הַאֶלוֹקוּת שֶׁלּוֹ, הוּא נִהְיָה מוּשְׁחָת עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁהוּא מוּכָן לְהַכְחִיד אֶת אֶחָיו, וּמֵהֵיכָן נוֹבֵעַ הַשְׁחָתָה כָּזוֹ אֵצֶל יְהוּדִי? זֶה קּוֹרֶה מִכָּךְ שֶּׁאֵין אוֹכְלִים כָּשֵׁר, שֶׁהוּא מְטַמְטֵם אֶת הַלֵּב, כְּפִי שֶׁהָרַמְבַּ”ם כּוֹתֵב שֶׁהָאוֹכֵל נִהְיָה דָּם, וְהַדָּם זוֹרֵם לַלֵּב וּמִטַּמְטֵם אוֹתוֹ עַד שֶׁהוּא הוֹפֵךְ אוֹתוֹ ל”הָמָּן” יְהוּדִי, כִּי הוּא אָכַל דָּבָר ש”צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֱכֹל מִמֶּנּוּ”, ע”כ. וְזֶה הָיָה עֲצַת הָמָן לְהַכְשִׁילָם בְּמַאֲכָלוֹת כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִשְׁלוֹט עֲלֵיהֶם ח”ו, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל שֶׁכָּל הַסְּעוּדוֹת הָיְיתָה בָּשָׂר בְּחָלָב וּגְבִינָה עִם בָּשָׂר[ו] (וְזֶהוּ פַּתְבַג הַמֶּלֶךְ, ב”ג רָאשֵׁי תֵּבוֹת בָ’שָׂר גְ’בִינָה), כְּדֵי לִהְיוֹת שֻׁלְחָנוֹ שֻׁלְחָן הַמֶּלֶךְ רֶמֶז לְשֻׁלְחָן שַׂר הַטָּמֵא שֶׁל הַסִּטְרָא אַחֲרָא, לְהַאַחִיזוֹ לְמַעְלָה בְּסוֹד גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ[ז], כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ הַזוֹהַר לְמַעְלָה וְלִגְרֹם אֲחִיזָה לַחִיצוֹנִים וּלְהַחְרִיב אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְלָזֶה מֻכְרָחִים לְתַקֵּן אֶת עִנְיַן הַמַּאֲכָלוֹת כְּדֵי לִזְכּוֹת לְבִנְיָן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בב”א. [כַּמְבֹאָר בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים (דַּף קכ”ה ע”א וע”ב). – רוֹאִים מִכָּאן שֶׁלֶּאֱכוֹל אוֹכֵל שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר גּוֹרֵם לְרָעָה[ח] הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר. – וְלָכֵן אוֹמְרִים אָרוּר הָמָן אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ לְאַבְּדִי כִי הוּא הֶאֱכִיל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, וְעַל יְדֵי כָּךְ הָיָה לוֹ אֶת הַכֹּחַ לִגְזוֹר עַל הַיְהוּדִים גְזֵירוֹת קָשׁוֹת (מְגִלָּה י”ב).

לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְהוּדִים וְאַל תֹאכְלוּ וְאַל תִשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים

וְכָתוּב בַּבַּ”ח (או”ח סי’ תר”ע) וזל”ק, בְּפּוּרִים הָיְתָה עִיקַר הַגְזֵירָה לְפִי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ, עַל כֵּן נִגְזַר עֲלֵיהֶם לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד אֶת הַגּוּפִים שֶׁנֶּהֱנוּ מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָה שֶׁל אִיסוּר וְשִׂמְחָה וּמִשְׁתֵּה שֶׁל אִיסוּר[ט], וּכְשֶׁעָשׂוּ תְּשׁוּבָה עִינּוּ נַפְשׁוֹתָם כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה אֶסְתֵּר: “לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְהוּדִים וְאַל תֹאכְלוּ וְאַל תִשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים”. לְפִיכָךְ קְבָעוּם לְמִשְׁתֵּה וְיוֹם טוֹב לִזְכּוֹר אֶת עִיקַר הַנֵּס. וְלָכֵן אוֹמְרִים בָּרוּךְ מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי כִּי בִּזְכוּתוֹ הַיְהוּדִים נִצְּלוּ מִגְזֵירָתוֹ שֶׁל הָמָן, שֶׁהוּא נִזְהַר וְהִזְהִיר שֶׁיְּהוּדִים לֹא יִכָּשְׁלוּ בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, וְלָזֶה הוּא יָשַׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ לִשְׁמוֹר שֶׁאֶסְתֵּר לֹא תֹאכַל אֹכֶל שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר. וְאָמְרוּ חֲזַ”ל שֶׁאָכְלָה רַק זֵרְעוֹנִים, כְּדֵי לְהִזָּהֵר בְּמַאֲכָלוֹת. וְרַק בִּזְכוּת זֶה שֶׁשָּׁמְרוּ מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת – נִיצְלוּ הַיְהוּדִים, וְלָכֵן קָרְאוּ לָהֶם “יְהוּדִי”, שֶׁשּׁוּם אוֹכֵל שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לֹא נִכְנַס לְפִיהֶם.

הָאוֹכֵל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת יוֹצֵא מֵרְשׁוּת הַקְּדוֹשָׁה

בְּזוֹהַר הַקָדוֹשׁ כָּתוּב (וַיִּקְרָא מא:) זֶה שֶׁאוֹכֵל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת דָּנִים אוֹתוֹ ל120- שָׁנָה כְּאָדָם מְכוׂעָר, כִּי הַקָּבָּ”ה מַגְעִיל אוֹתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. – עוֹד כָּתוּב שָׁם (מב.) כָּל זֶה שֶׁאָדָם סוֹבֵל בָּעוֹלָם הַבָּא כָּל זֶה בִּגְלַל שֶׁהוּא לֹא הָיָה זָהִיר בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת עַכַּ”ל, כִּי זֶה נּוֹרָא בִּכְדֵי לְהַעֲלוֹת עַל הַדַּעַת אֶת חוֹמֶר הַאִיסוּרִים שֶׁל הַמַּאֲכָלוֹת הָאֲסוּרוֹת. – עוֹד כָּתוּב שָׁם (מא:) שֶׁעַל יְדֵי אֲכִילַת הַמַּאֲכָלוֹת הָאֲסוּרוֹת צִלּוֹ נִמְשָׁךְ לְסִטְרָא אַחֲרָא רַחְמָנָא לִיצְלָן וְהוּא הוֹפֵךְ לִהְיוֹת מַגְעִיל, וְשׁוֹרֶה עָלָיו רוּחַ טוּמְאָה, וְהוּא יוֹדֵעַ שֶּׁאֵין לוֹ יוֹתֵר חֵלֶק בֶּאֱלוֹקֵי יִשְׂרָאֵל, וְאוֹי לָהֶם כִּי אַף פַּעַם לֹא יַצְלִיחוּ לְהַגִּיעַ לְחֶלְקוֹ שֶׁל הַקָּבָּ”ה חַס וְשָׁלוֹם. – עוֹד כָּתוּב שָׁם (מב.) כְּשֶׁהוּא אוֹכֵל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת הוּא יוֹצֵא מֵרְשׁוּת הַקְּדוּשָׁה וְנִכְנַס רַחְמָנָא לִיצְלָן לִרְשׁוּת הַטוּמְאָה עַכַּ”ל, וְהַכַּוָונָה לְכָךְ הִיא שֶׁכָּל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת שֶׁלּוֹ מוּפְנִים לְסִטְרָא אַחֲרָא כְּפִי שֶׁכָּתוּב עַל כָּךְ בַּאֲרִיכוּת בַּסְּפָרִים הַקְדוֹשִׁים.

הַגָאוֹן הַקָדוֹש רבי הלל קָאלָאמַיֶיער זי”ע מֵבִיא בְּסִפְרוֹ עֵת לַעֲשׂוֹת (ח”א שְׁאֵלָה צב מַעֲרֶכֶת מַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת) הַעַבֵירָה שֶׁל הַמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת חָמוּר מֵאוֹד, חוּץ מִזֶּה שֶׁעוֹבְרִים עַל לֹא תַּעֲשֶׂה בְּכָל כַזַּיִת, וְחַיָיבִים בְּמַלְקוֹת, וְהוּא נִקְרָא רָשָׁע, הוּא גַּם גּוֹרֵם לְעַצְמוֹ רָעָה גְּדוֹלָה וְאָסוֹן גָּדוֹל, כִּי גּוּפוֹ מְפוּטָם בְּאִיסוּר, כִּי הָאוֹכֵל שֶׁאֵינוֹ נָקִי נוֹתֵן לוֹ אֶת הַכֹּחַ, וּבְדֶרֶךְ זוֹ נִשְׁמָתוֹ מִסְתָאֶבֶת. – וְעַבֵירָה גּוֹרֶרֶת עַבֵירָה, וּמִמֵּילָא אַחַר כָּךְ קָשָׁה לוֹ לְקַיֵּים אֶת מִצְווֹת הַיַּהֲדוּת, וְזֶה מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ אֶת הַדֶּרֶךְ הָאַמִיתִּית לְיִרְאָה וּלְאֶהוֹב אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּלְעָבְדוֹ בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים, וּבְכָל זֹאת הֵם מְזַלְזְלִים בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת. – יֶשְׁנָם חֲלָקִים שֶׁכָּל בֵּיתָם אֵינוֹ מִתְנַהֵל כְּלָל עַל פִּי כְּלָלֵי הַכַּשְׁרוּת, וְיֶשְׁנָם אֲחֵרִים שְׁאֶצְלָם הַבַּיִת מְנוּהָל עַל פִּי כָּל כְּלָלֵי הַכַּשְׁרוּת, אַךְ הַעַבֵירָה הִיא קַלָּה מֵאוֹד בְּעֵינֵיהֶם, וּכְשֶׁהֵם נוֹסְעִים בָּאֳנִיָּה אוֹ בְּרַכֶּבֶת הֵם מֵקִילִים לְעַצְמָם וְאוֹכְלִים מִכָּל הַבָּא לְיַד, וּמִמֵּילָא לִבָּם מִטַמְטֵם. – כְּשֶׁהֵם יַגִּיעוּ לְעֵת צָרָה וְהֵם יִצְעֲקוּ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אָז הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יִשְׁמַע לָהֶם? וְאוֹתָם אֵלּוּ הַמְּטַמְּאִים וּמְשַׁקְצִים אֶת נַפְשָׁם, כְּשֶׁהֵם מְפַטְּמִים אֶת נַפְשָׁם בַּאֲכִילַת נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת עֲלֵיהֶם אוֹמֵר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – לֹא עַמִּי אַתֶּם אַתֶּם אֵינְכֶם שַׁיָיכִים לִי עַכַּ”ל.

בְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁהָיָה הַשְׁחִיטוֹת שֶׁל הַבְּהֵמוֹת הָיָה אַחַר כָּךְ מַחֲנֵה הַהַשָׁמָדָה

וְהַדְּבָרִים מַבְהִילִים בְּיוֹתֵר, לְמִי שֶּׁמִּתְבּוֹנֵן הֵיטֵב, בְּדַפֵּי הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁעָבַר עַמֵּינוּ בְּעֵת מִלְחֶמֶת הַשּׁוֹאָה, שֶׁבְּאוֹתָם הַרְכָּבוֹת שֶׁהוֹבִילוּ אֶת הַבְּהֵמוֹת הֲלֹא כְּשֵׁרִים, לְהַאֲכִיל אֶת כְּלַל יִשְׂרָאֵל פִּגּוּלִים, כַּעֲבוֹר עַשְׂרוֹת שָׁנִים – הוֹבִילוּ בָּהֶם אֶת אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְמַחֲנֶה הַהַשָׁמָדה ‘אוֹשְׁוִויץ’, וּבְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁהָיָה הַשְׁחִיטוֹת שֶׁל הַבְּהֵמוֹת הָיָה אַחַר כָּךְ מַחֲנֵה הַהַשָׁמָדה[י] וְכַיָּדוּעַ שֶׁעַל רְכַבוֹת הַהַשְׁמָדָה הָיָה כִּיתּוּב ‘הוֹבַלֹת בְּהֵמוֹת’, וְזֶה הָיָה הַכִּתּוּב מֵאוֹתָם שָׁנִים, (וְאָנוּ רוֹאִים כָּאן מַמָּשׁ מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה) ה”י.

וְהַגָּאוֹן הַצַּדִּיק הַמְקוּבָל הַמְּיֻחָד שֶׁבְּדוֹרֵנוּ פְּאֵר הַדּוֹר וַהֲדָרוֹ הָרַב עוֹבַדְיָה יוֹסֵף שְׁלִיטָ”א, ה’ יַאֲרִיךְ יָמָיו בַּטּוֹב וּבַנְּעִימִים, אָמַר כִּי כָּל הָאֲנָשִׁים שְׁנִיסְפוּ בְּשׁוֹאָה הָיוּ גִּלְגּוּלִים, [עוֹד שָׁמַעְתִּי מִשְּׁמוֹ שֶׁהֵם הָיוּ מִדּוֹרוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי הַצַּדִּיק וְאָכְלוּ שָׁם בִּסְעוּדָה לָכֵן נֶאֶסְפוּ כָּעֵת רָחַ”ל מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, וְזֶה הָיָה הַתִּקּוּן שֶׁלָּהֶם (וְרַבִּים יָצְאוּ נֶגֶד דִיבּוּרוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק) וַאֲנִי הַקָּטָן אָבִיא רְאָיָה לִדְבָרָיו, שֶׁכַּיָּדוּעַ שֶׁאוֹתוֹ רָשָׁע ‘הִיטְלֶר’ יִמַּח שְׁמוֹ וְזִכְרוֹ, הָיָה מַקְפִּיד בְּכֹל יוֹם וְיוֹם שֶׁיַּהַרְגוּ דַוְוקָא עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר, [כָּךְ כָּתוּב בְאֶנְצִיקְלוֹפֶדְיָה – הַחֶשְׁבּוֹן בְּדִיּוּק לְפִי בָּתֵּי הַגַּז, וְכַמָּה שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ מָקוֹם בְּבָתֵּי הַגָּז הָיָה חוֹפֵר בּוֹר גָּדוֹל וְהִכְנִיס לְשָׁם לְעֵרֶךְ 1600 יְהוּדִים וְכִסָּה אוֹתָם, וְיֵשׁ כַּמָּה אֲנָשִׁים שֶׁזָּכוּ לְהִינָצֵל וּלְהִשָּׁאֵר בַּחַיִּים סִפְּרוּ אֶת זֶה] וְזֶהוּ מֵרוּמָז כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים שְׁקָלִים שֶּׁשָּׁקַל הַמָּן הָרָשָׁע – לְאַחַשְוֵורוֹשׁ, שֶׁגַּם אָז נִתְחַיְיבוּ כְּלָיָה מֵאוֹתוֹ סִיבָּה – שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, כְּמוֹ שֶׁאִיתָא בַּגְּמָרָא מְגִלָּה (יב.): מִפְּנֵי מַה נִתְחַיְיבוּ שׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כְּלָיָה? אָמַר לָהֶם: אִמְרוּ אַתֶּם! – אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע” ע”כ. – עוֹד יָדוּעַ מֵעִנְיַן מִּשְׁפַּט נִירְנְבֶרְג שֶׁבְּדִיּוּק נִשְׁפְּטוּ וְנִתְּלוּ עֲשָׂרָה נָאצִים ימ”ש, וְהֵם כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן וְהֵם בְּעַצְמָם גַּם אָמְרוּ כֵּן, (ובהמשך נדבר מזה בהרחבה).

כָּתוּב בְּסֵפֶר קַב הַיָּשָׁר (פֶּרֶק קב): בָּשָׂר בַּגִּימַטְרִיָּה מִנְיָן הַשָּׁנִים שֶׁחָיוּ הָאָבוֹת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב בְּיַחַד עוֹלָה תק”ב בַּגִּימַטְרִיָּה בָּשָׂר[יא] שֶׁהֵם בִּקְדוּשָׁה, כְּנֶגֶד הַקְּלִפָּה שֶׁכָּתוּב בְּפָסוּק (שְׁמוֹת כב ל) וּבָשָׂר בְּשָׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, (וְעַין עֵץ חַיִּים שַׁעַר מ”ט פ”ו). – וּמֵאִידָךְ גִּיסָא “אָרוּר הָמָן” גִּימַטְרִיָּה 502–וְכֵן “בָּרוּךְ מָרְדְּכַי”, גִּימַטְרִיָּה 502 בְּגִימַטְרִיָּא תק”ב, שֶׁהוּא סַךְ “בָּשָׂר”, הַיְנוּ שֶׁעַל יְדֵי אֲכִילַת בָּשָׂר אֶפְשָׁר לַעֲלוֹת לַבְּחִינָה הַנִּשְׂגָּבָה שֶׁל “בָּרוּךְ מָרְדְּכַי”, וְאֶפְשָׁר חָלִילָה לָרֶדֶת לִשְׁאוֹל תַּחְתִּית – “אָרוּר הָמָן”. וּמִפְּנֵי זֶה אָנוּ רוֹאִים הַיּוֹם שֶׁכָּל כָּךְ הַרְבֵּה בַּחוּרִים וְאַבְרֵכִים יוֹצְאִים לְתַרְבּוּת רָעָה רח”ל, כְמְבוֹאָר בְאַגְרָא דְפִּרְקָא (אוֹת קכ”א, וְעוֹד, עי”ש). – בֵּאוּר הַדְּבָרִים שֶׁעַל יְדֵי אֲכִילַת בָּשָׂר כָּשֵׁר וּמְהֻדָּר, זוֹכִים לַעֲלוֹת מַעְלָה מַעֲלָה, וּלְתַקֵּן אֶת כָּל הַנִּצּוֹצוֹת, בְּחִינַת “בָּרוּךְ מָרְדְּכַי”, וְאִם חָלִילָה אוֹכְלִים בָּשָׂר טְרֵפָה מְקַלְקְלִים הַכֹּל, עַד שֶׁמַּגִּיעִים לִבְחִינַת “אָרוּר הָמָן”. – וְעַל יְדֵי שֶׁשּׁוֹתִים וּמִתְבַּסְמִים בְּיַיִן בְּיוֹם הַפּוּרִים, מְגַלִּים מִי הוּא הָאִישׁ אֲשֶׁר זוֹכֶה לֶאֱכוֹל מַאֲכָלוֹת כְּשֵׁרִים, וּמִי הוּא שֶׁחָלִילָה נִכְשָׁל בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרִים וּבְפִּיגוּלִים, בְּסוֹד “נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד”, כִּי לִפְעָמִים נִרְאָה עַל אָדָם מְסֻיָּם שֶׁהוּא נִזְהָר מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וְעַל יְדֵי שֶׁשָּׁתָה יַיִן הִבְאִישׁ רֵיחוֹ וְנוֹדַע שֶׁהוּא אֵינוֹ נִזְהָר מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וּמְגַאֵל אֶת נַפְשׁוֹ בְּפִּיגוּלִים. וְזֶה הָעִנְיָן שֶׁחַיָּב אָדָם לִבְסוּמֵי בְּפוּרַיָּא עַד דְּלֹא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדְּכַי, וְהַדְּבָרִים נִפְלָאִים[יב].

הִנֵּה בְּזֹהַר הַקָּדוֹשׁ מֻזְכָּר 172 פְּעָמִים[יג] שֶׁלִּפְנֵי בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ, צְרִיכִים לְהִזָּהֵר מֵהָעֶרֶב רַב וְאֵין עוֹד עִנְיַן אֶחָד שֶׁמֻּזְכָּר כָּל כָּךְ הַרְבֵּה פְּעָמִים בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, וּמִתַּלְמִידַי הַבַּעֲשְׁ”ט הַקָּדוֹשׁ יָדוּעַ שֶׁבְּעִיקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא רוֹב הָרַבָּנִים יִהְיוּ מֵעֶרֶב רַב, ה”י. וּמִפְּנֵי זֶה בָּא מֹשֶׁה רַבֵּינוּ בְּגִלְגּוּל פַּעַם אַחַת לַחֲמִשִּׁים שָׁנָה.

יָדוּעַ הַמַּעֲשֶׂה שְהַבַּעשֶׁ”ט הַקָּדוֹשׁ נָסַע לְגֶרְמַנְיָה, וְרָאָה שֶׁיֵּשׁ גְּזֵרָה נוֹרָאָה עַל הַיְהוּדִים, וְקָרָא לְתַלְמִידוֹ שֶׁיָּבוֹא בְּיַחַד עִמּוֹ לְבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה, מִשּׁוּם טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד, וְרָאוּ הַגְּזֵרָה עַל הַמָּקוֹם שֶׁנִּקְרָא אוּשְׁפְצִין שֶׁשָּׂם הָיָה אַחַר כָּךְ לְמַחֲנֶה הַהַשְׁמָדָה ‘אוֹשְׁוִיץ’[יד]. וְכַיָּדוּעַ שֶׁעַל רַכְּבוֹת הַהַשְׁמָדָה הָיָה כִּתּוּב ‘הוֹבָלַת בָּשָׂר’, וְזֶה הָיָה הַכִּתּוּב מֵאוֹתָם שָׁנִים, ה”י. – וּבְסֵפֶר דְּרָשׁוֹת הַגְּרָ”ש שווייצער שְׁלִיטָ”א מֵבִיא מֵהַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבִּי אַהֲרֹן מִבֶעלְזָא זְיָ”ע, שֶׁאָמַר: כָּל כוֹחוֹ שֶׁל הָרָשָׁע הַגֶּרְמָנִי יִמַּח שְׁמוֹ בָּא עַל יְדֵי שֶׁאָכְלוּ מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת שֶׁהָיוּ שׁוֹחֲטִים קַלִּים וּמִזֶּה נוֹלָד עֲמָלֵק הַגֶּרְמָנִי, וְהָיָה בְּמִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִשְׁחִיזוּ הַסַּכִּינִים כִּדְבָעֵי, הִשְׁחִיז אֶת הַחֶרֶב שֶׁל הַבַּעַל דָּבָר, שֶׁהוּא שַׂר שֶׁל עֲמָלֵק, וְעַל יְדֵי זֶה הָיָה בְּכֹחוֹ לִשְׁחוֹט מִילְיוֹנֵי יְהוּדִים רָחַ”ל.

עוֹד מְּסוּפָר עַל הַצַּדִּיק הַנַּ”ל: שֶׁבִּשְׁנוֹת הַשּׁוֹאָה הִתְחַנְנוּ אֵלָיו כַּמָּה אֲנָשִׁים וּבִקְשׁוּ שֶׁיִּתְאַמֵּץ לְבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה הַנּוֹרָאָה, וְאָמַר שֶׁכָּל הַצָּרָה בָּאָה בִּגְלַל הַשְּׁחִיטָה הַטְּרֵפָה, וְהָרָשָׁע הַגֶּרְמָנִי הוּא קְלִפַּת עֲמָלֵק בְּעַצְמוֹ[טו], וּכְמוֹ שֶׁבְּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק כָּתוּב (שְׁמוֹת פֶּרֶק יז ט-יא) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי. וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ משֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק. וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. וְהָיוּ שָׁם ג’ צַדִּיקִים: מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְחוּר שֶׁהִתְפַּלְּלוּ וְנִלְחֲמוּ מִלְחָמָה רוּחָנִית כָּךְ גַּם הַיּוֹם צָרִיךְ ג’ צַדִּיקִים כְּדֵי לְבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה, וְחִפְּשׂוּ וּמָצְאוּ רַק עוֹד אֶחָד [נֶכֶד החת”ם סוֹפֵר], וְלֹא נִמְצָא הַצַּדִּיק הַשְּׁלִישִׁי. וְלָכֵן לֹא עָלְתָה בְּיָדוֹ.

וַאֲסַפֵּר עַתָּה מַעֲשֵׂה מַבְהִיל שֶׁהָיָה עִמִּי בְּעֵת שְׁהוּתִי בְּגָלוּת אַמֶרִיקָה, הָיִיתִי שָׁם אֵצֶל רוֹפֵא מֻמְחֶה, וּלְאַחַר שֶׁיָּצָאתִי מִשָּׁם הִזְמַנְתִּי מוֹנִית, וְאָמְרוּ לִי שֶׁיָּבוֹא עוֹד חֲצִי שָׁעָה, וַהֲגַם שֶׁיָּרְדוּ גְּשָׁמִים עַזִּים חָשַׁבְתִּי בְּדַעְתִּי לֵילֵךְ בָּרֶגֶל מַהֲלָךְ שֶׁל עֶשֶׂר דַּקּוֹת, וּבְאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ פָּגַשְׁתִּי יְהוּדִי, וְשׂוֹחַחְנוּ שָׁעָה וַחֲצִי בַּגֶּשֶׁם הַשּׁוֹטֵף שֶׁיָּרַד, וְסִפֵּר לִי שֶׁשְּׁלִיחִים מֵהַמְּדִינָה בָּאוּ לָרַב ביעסטרצקי מִצְּפַת זַצַ”ל, וְאָמְרוּ לוֹ שֶׁהֵם לֹא יְכוֹלִים לִתְפֹּס אֶת הַהַבְרַחוֹת שֶׁל הַבָּשָׂר, וְאוּלַי הָרַבָּנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חָכְמָה יוֹדְעִים אֵיךְ לַעֲשׂוֹת זֹאת, וְאָמְרוּ לוֹ שֶׁבָּשָׂר עִם חוֹתֶמֶת שֶׁל הַהֶכְשֵׁרִים הַמְהֻדָּרִים מַגִּיעִים מֵהָעַרְבִים, וְזֶה יוֹצֵר שְׁנֵי בְּעָיוֹת רְצִינִיִּים, אֶחָד שֶׁהֵם מַאֲכִילִים אֶת הַבְּהֵמוֹת אוֹכֵל שֶׁאֵינוֹ בָּרִיא וְאֵין הַשְׁגָּחָה וִויטְרַאנִית עַל הָאוֹכֵל, וְיֵשׁ בְּעָיָה עִם הַבְּרִיאוּת. וְעוֹד בְּעָיָה שֶׁהֵם אֵינָם מְשַׁלְּמִים אֶת הַמִּסִּים, וְיֵשׁ לָהֶם 300 תִּיקִים פְּלִילִים שֶׁתָּפְסוּ בָּשָׂר עִם הֶכְשֵׁר שֶׁמַּגִּיעַ מֵהָעַרְבִים, וְסִפֵּר אוֹתוֹ יְהוּדִי מְאַמֶערִיקָא שֶׁלָּקְחוּ אוֹתוֹ וְלָמְדוּ אִתּוֹ בְּמֶשֶׁךְ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים דַּרְכֵי בִּילוּש אֵיךְ לְגַלּוֹת מִי מַגְנִיב אֶת הַבָּשָׂר מֵהָעַרְבִים וְהִבְטִיחוּ לוֹ סַךְ גָּדוֹל כַּחֲצִי מִלְיוֹן דּוֹלָר תַּשְׁלוּם עֲבוּר זֶה. וּלְאַחַר מִכֵּן הִגִּיעַ לְיַד רַאמַלַה וְרָאָה שָׁם בְּאֵיזֶה מָקוֹם סוֹדִי תַּת קַרְקַעִי מִפְעָל גָּדוֹל שֶׁהָיָה שָׁם הֲמוֹן מַדַּפִים מְסוּדַרִים, כָּל מַדָּף עִם סוּג הֶכְשֵׁר שׁוֹנֶה, עִם פְּלוֹמְבּוֹת שֶׁל כָּל סוּגֵי הַהֶכְשֵׁרִים, וּפְקִידִים מְקַבְּלִים טֶלֶפוֹנִים: “אֲנַחְנוּ צְרִיכִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת קִילוֹ בָּשָׂר עִם הֶכְשֵׁר פְּלוֹנִי”, וְלוֹקְחִים בְּשַׂר פִּגּוּלִים וְשָׂמִים עֲלֵיהֶם הַפְּלוֹמְבּוֹת שֶׁל …. וּמְשַׁוְקִים אֶת זֶה, וְלָקַח עִמּוֹ כְּעֶשֶׂר שַׂקִיּוֹת, וּכְשֶׁבָּא לְהַרְאוֹת אֶת זֶה לַאַחֲרָאִיִים, נִכְנַס לַמִּשְׂרָד שֶׁלָּהֶם וְהִנִּיחַ אֶת הַשַּׂקִּיּוֹת בַּחוּץ, וְלָקַח עִמּוֹ כַּמָּה דֻּגְמָאוֹת לְהַרְאוֹת לָהֶם, וּכְשֶׁיָּצָא לָקַחַת אֶת שְׁאָר הַשַּׂקִּיּוֹת בַּחֲזָרָה רָאָה שֶׁהֵם נֶעֶלְמוּ, וְאָמַר גַּם כָּאן יֵשׁ גַּנָּבִים? וְהִגִּיעַ אֵלָיו אֶחָד מֵהָאַחֲרָאִים שֶׁל תַעשִׂיַית הַבָּשָׂר הַטָּרֵף, וְהֵרִים אֶקְדָּח קָרוֹב לְרֹאשׁוֹ וְאָמַר לוֹ, אִם אֵינְךָ עוֹזֵב אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דָּמְךָ בְּרֹאשְׁךָ, וּבָרַח לַחוּץ לְאֶרֶץ.

וּכְבָר יָדוּעַ שֶׁבָּעִתּוֹנִים כְּבָר פִּרְסְמוּ בְּעֵרֶךְ 2000 מִקְרִים אֵיךְ שֶׁתָּפְסוּ טְרֵפוֹת עִם הֶכְשֵׁרִים מְהֻדָּרִים. – וְאֶחָד שָׁאַל אוֹתִי פַּעַם לְגַבֵּי הֶכְשֵׁר שֶׁל הָרַב …, הַאִם זֶה טוֹב וּמְהֻדָּר, אָז סִפַּרְתִּי לוֹ שֶׁפַּעַם פָּגַשְׁתִּי יְהוּדִי מִבֵּית שֶׁמֶשׁ שֶׁעוֹבֵד בְּמִפְעָל גָּדוֹל שֶׁל בָּשָׂר, וְסִפֵּר לִי שֶׁבְּאוֹתוֹ מִפְעָל מַגִּיעַ קוֹנְטֵיינֶרִים שֶׁל בָּשָׂר, עִם כָּל מִינֵי הֶכְשֵׁרִים גְּלַאט וְאֵינוֹ גְּלַאט, וְגַם בָּשָׂר בְּלִי הֶכְשֵׁר וְגַם בָּשָׂר שֶׁעָבַר אֶת הַתַּאֲרִיךְ – וְגַם הַרְבֵּה פְּעָמִים הַפְרִיזֶער עַל הָאֳנִיָּה נִתְקַלְקֵל וּמִמֵּילָא הַבָּשָׂר כְּבָר מַסְרִיחַ וּכְשֶׁמַּגִּיעַ הַוְטְרִינָר לִבְדּוֹק אֶת אֵיכוּת הַבָּשָׂר, אִם הוּא מוֹצֵא בָּשָׂר מְקֻלְקָל הוּא שׁוֹפֵךְ עַל זֶה דְּיוֹ מְיֻחָד וְזוֹרֵק אֶת זֶה לָאַשְׁפָּה בַּחוּץ, וּלְאַחַר שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לוֹקְחִים בַּחֲזָרָה אֶת הַבָּשָׂר וּמְשַׁפְּרִים אֶת זֶה עִם חוֹמָרִים כִימִיִּים, וְעוֹשִׂים מִזֶּה אֹכֶל מְיֻחָד “דְלִישֶׁעס”, וּמְשַׁוְקִים אֶת זֶה לְאֵיזֶה בֵּית אָבוֹת. ה”י. – וְעוֹד מַעֲשֵׂה מַבְהִיל הָיָה עִמִּי, שֶׁהָלַכְתִּי לְהֵיכָל שְׁלֹמֹה לִפְנֵי 15 שָׁנָה לִדְרוֹשׁ לָהֶם עַל כַּשְׁרוּת, וּלְאַחַר הַדְּרָשָׁה שָׁאַלְתִּי אוֹתָם כַּמָּה מְנַקְּרִים טוֹבִים (שֶׁיּוֹדְעִים הִלְכוֹת נִקּוּר בְּכָל פְּרָטֶיהָ), יֵשׁ לָכֶם, וְאָמְרוּ לִי שְׁנַיִם, וְשָׁאַלְתִּי אוֹתָם וְכַמָּה מְנַקְּרִים אַתֶּם צְרִיכִים, וְעָנוּ לִי בְּעֵרֶךְ 500, וְנִקּוּר זֶה בְּכָרֵת, ה”י.

הָרַב מוֹרִיד חֵלֶב דְּאוֹרָיְיתָא בְּהִתְנַדְּבוּת

בְּבֵית שֶׁמֶשׁ גָּר רַב שֶׁכַּיּוֹם הוּא בְּעֵרֶךְ בֶּן שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְהָיָה גָּר בְּחֵיפָה בְּעֵרֶךְ חֲמִשִּׁים שָׁנָה. לִפְנֵי חֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה בְּחֵיפָה בְּתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁלָּנוּ לָמַדְתִּי אֶצְלוֹ, הוּא הָיָה מֵהָרַבָּנִים הַגְּדוֹלִים בְּחֵיפָה בְּאוֹתוֹ זְמַן.

לִפְנֵי שָׁלוֹשׁ שָׁנִים, בְּעֵרֶךְ, פָּגַשְׁתִּי אוֹתוֹ בְּבֵית שֶׁמֶשׁ, שָׁאַלְתִּי לִשְׁלוֹמוֹ וְסִפַּרְתִּי לוֹ עַל הָעֲבוֹדָה שֶׁלִּי, עַל הַסְּפָרִים שֶׁאֲנִי מוֹצִיא לָאוֹר וְכַדּוֹמֶה, תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר הִגַּעְנוּ גַּם לְנוֹשֵׂא הַכַּשְׁרוּת, שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ מַה יֵשׁ לוֹ לוֹמַר עַל “נִקּוּר”, וְכַךְ סִפֵּר לִי, שֶׁכְּשֶׁהָיָה רַב בְּחֵיפָה הָלַךְ כָּל שָׁבוּעַ לְכַמָּה אִטְלִיזִים וְהוֹרִיד חֵלֶב דְּאוֹרַיְתָא מֵהַבְּהֵמוֹת, אַךְ הַחֵלֶב שֶׁמִּדְּרַבָּנָן לֹא הוֹרִיד כִּי לֹא הָיָה לֹו פְּנַאי לְכָךְ, שָׁאַלְתִּי הַאִם עָשָׂה כָּךְ בְּכָל הַאִטְלִיזִים, אָמַר, לֹא. שָׁאַלְתִּי, מַה עִם שְׁאָר הַאִטְלִיזִים אָמַר לִי, מִי שֶׁיָּכוֹל וְיוֹדֵעַ נִקּוּר שֶׁיּוֹרִיד, הוּא עַצְמוֹ עָשָׂה זֹאת בְּהִתְנַדְּבוּת וְלֹא יָכַל לְהַגִּיעַ לְכֻלָּם.

אֲכִילַת חֵלֶב מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִכְפֹּר בֶּאֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁרָאִינוּ אֵצֶל שַׁבְּתַי צְבִי יִמַּח שְׁמוֹ וְזִכְרוֹ.

וּבְנוֹסָף לָזֶה נָבִיא גְּבִיַּת עֵדוּת מִבֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם – אֵיךְ שֶׁשַּׁבְּתַי צְבִי לָקַח מִנְיָן וְהֶאֱכִיל אוֹתָם חֲלֵב הַכְּלָיוֹת שֶׁהִיא אִסּוּר כָּרֵת וְעָשָׂה עַל זֶה הַבְּרָכָה בָּרוּךְ אַתָּה ד’ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם מַתִּיר אִסּוּרִים, כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הַקְּנָאוֹת לְרַבֵּנוּ יַעֲקֹב מֵעֶמְדִּין זַצַ”ל וְהִיא קְבוּצַת מַאֲמָרִים וּכְּתָבִים נֶגֶד שַׁבְּתַי צְבִי וּמְתֵי סוֹדוֹ, נִדְפַּס בְּאַמְסְטֶערְדַאם תקי”ב. וְנִדְפָּס בַּדְּפוּס צִלּוּם בִּירוּשָׁלַיִם תשל”א ע”י הוֹצָאַת מְקוֹר, וז”ל:טֹפֶס קַבָּלַת עֵדוּת בִּירוּשָׁלַיִם תּוּב”ב: בְּמוֹתָב תְּלָתָא בֵּי דִּינָא כַּחֲדָא הֲוֵינָא, וְאָתָא לְקַדְמְנָא הֶחָכָם הַכּוֹלֵל מָהוֹר”ר מֹשֶׁה חָבִיב אִישׁ סְפָרַדִּי וְהֵעִיד בְּתוֹרַת עֵדוּת (בִּלְשׁוֹנוֹ), וז”ל בלה”ק: אֲנִי מֵעִיד שֶׁמְּפֻרְסָם הַדָּבָר בֵּין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בִּירוּשָׁלַיִם וְחֶבְרוֹן, שֶׁשַּׁבְּתַי צְבִי תר”ו קֹדֶם שֶׁהֵמִיר דָּתוֹ, הֶאֱכִיל חֵלֶב כְּלָיוֹת לַעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל, גַּם צִוָּה לָהֶם לְהַקְרִיב פֶּסַח בְּחוּץ לָאָרֶץ וְהֶאֱכִילָם כְּסֵדֶר אֲכִילַת פֶּסַח, גַּם עָשָׂה בְּרָכָה עַל אֲכִילַת חֵלֶב בְּזוֹ הַנֻּסְחָא, בָּרוּךְ אַתָּה ה’ מַתִּיר אִסּוּרִים, וְגַם שָׁמַעְתִּי דָּבָר זֶה מֵאָדָם אֶחָד בַּעַל תּוֹרָה גָּדוֹל שֶׁעָשָׂה גַּם כֵּן דָּבָר זֶה וְאַחַר כָּךְ עָשָׂה תְּשׁוּבָה, גַּם שָׁמַעְתִּי שֶׁבִּשְׁנַת תכ”ה גִּילָה שַׁבְּתַי צְבִי עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא מְשִׁיחַ בֶּן דָּוִד…… עוֹד שָׁמַעְתִּי מֵהֶחָכָם הַכּוֹלֵל הָרַב אַבְרָהָם יִצְחָקִי אב”ד וְרַ”מַ דְּסְפַרְדִים בעיה”ק יְרוּשָׁלַיִם תּוּב”ב, שֶׁשָּׁמַע מֵרַבּוֹ הַגָּדוֹל הֶחָכָם הַכּוֹלֵל מָהוֹר”ר מֹשֶׁה גְלאַנְטִי אוֹמֵר, מִתְּחִלָּה לֹא הָיִיתִי מְבַזֶּה לְשַׁבְּתַאי צְבִי יִמַּח שְׁמוֹ וְזִכְרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיִיתִי מַאֲמִין בּוֹ, רַק אַחַר שֶׁרָאִיתִי כְּתַב יָד שֶׁל שַׁבְּתַי צְבִי יִמַּח שְׁמוֹ וְזִכְרוֹ שֶׁכָּתַב לְכָאן לָאֶחָד שֶׁהָיָה מַאֲמִין בּוֹ, וְחָתַם אֶת עַצְמוֹ אֲנִי הוי”ה אֱלֹקֵיכֶם שַׁבְּתַי צְבִי, דְּהַיְנוּ שֶׁכָּתַב שֵׁם הַקָּדוֹשׁ כִּכְתִיבָתוֹ, אַחַר זֶה אֲנִי מַחְרִים אוֹתוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם.

הָרַבָּנוּת מְגַלֶּה 30 שָׁנָה אָכְלוּ בָּשָׂר מֵהָעַרְבִים

הָרַבָּנוּת מְגַלֶּה עַל אִטְלִיז בְּחֵיפָה שְׁלְעֶרֶך 30 שָׁנָה קָנוּ הַבָּשָׂר מֵהָעַרְבִים

בְּעֵרֶךְ לִפְנֵי 25 שָׁנָה הִגִּיעַ אִישׁ אֶחָד לְרַבָּנוּת וְסִפֵּר שֶׁרָאָה מַשָּׁאִית עוֹמֶדֶת בַּגְּבוּל וּמַעֲבִירָה בָּשָׂר מֵהָעַרְבִים, הוּא הִמְשִׁיךְ לַעֲקֹב אַחַר הֲנַעֲשֶׂה וְרָאָה שְׁמוֹלִיכִים אֶת הַבָּשָׂר הַנַּ”ל לְאִטְלִיז כָּשֵׁר בְּחֵיפָה. – הָרַבָּנוּת חָקְרוּ אֶת הַדָּבָר וְאָכֵן גִּילוּ כִּי כְּבָר שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה עוֹשִׂים כָּךְ, לָכֵן כָּתְבוּ בָּעִתּוֹן אֶת הַמַּעֲשֶׂה הַנּוֹרָא שֶׁהִתְגַּלְּתָה וְעַל כֻּלָּם לְהַכְשִׁיר אֶת הַכֵּלִים וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. – וּלְאַחַר שֶׁגָּמַרְתִּי אֶת הַדְּרָשָׁה כִּמְעַט כֻּלָּם קִבְּלוּ עַל עַצְמָם לֹא לֶאֱכוֹל יוֹתֵר בְּשַׂר בְּהֵמָה. – וּמִי יוֹדֵעַ מַה בֶּאֱמֶת הוּא אוֹכֵל, וּמַמָּשׁ צְרִיכִים מַשְׁגִּיחִים יִרְאֵי שָׁמַיִם בֶּאֱמֶת מֵהַשְּׁחִיטָה וְעַד לְהוֹבָלַה וּבְחָנוּת עַצְמָה – וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי.

רַב מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בּוֹדֵק 21 בָּתֵּי שְׁחִיטָה וְכֻלָּם נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת

לִפְנֵי 26 שָׁנִים, הָיִיתִי אֵצֶל רוֹפֵא לְפִתּוּחַ קוֹל בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית, שָׁם פָּגַשְׁתִּי תַּלְמִיד שֶׁל ר’ מֹשֶׁה פַיְינְשְׁטֵיין זַצַ”ל, ר’ רְאוּבֵן פֶּרְלוֹבִיץ (עֶוֶוענְיוּ 12, רְחוֹב 43) הַתַּלְמִיד הַזֶּה הָיָה הַמְנַקֵּר בְּמוֹנְסִי. כְּדַרְכָּם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים דִּבַּרְנוּ בְּנוֹשְׂאֵי לִמּוּד, תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר הִגַּעְנוּ לְנוֹשֵׂא הַשְּׁחִיטָה, סִפַּרְתִּי לוֹ עַל הַסְּפָרִים שֶׁהוֹצֵאתִי לְאוֹר וְאָמַר לִי “כֵּן, אֲנִי מַכִּיר טוֹב טוֹב אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלּוּ וְהִשְׁתַּמַּשְׁתִּי עִם זֶה הַרְבֵּה”, וְאָמַר לִי: תֵּדַע לְךָ שֶׁבְּאַמֶרִיקָה עוֹד לֹא נִמְצָא אִטְלִיז שֶׁהַקַּצָב שָׁם מַכִּיר וְיוֹדֵעַ הִלְכוֹת נִקּוּר. – עוֹד סִפֵּר לִי שֶׁעַכְשָׁו הוּא מַגִּיעַ מֵהַמִּקְוֶה שֶׁל רַחְמֶסְטְרִיוְוקָא וּפָגַשׁ שָׁם רַב מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁלְחוּ אוֹתוֹ הָרַבָּנִים מֵהָרַבָּנוּת לְאַמֶרִיקָה לִבְדּוֹק אֶת הַכָּבֵד שֶׁשּׁוֹלְחִים מִשָּׁם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי עַכְשָׁו נוֹדַע לָהֶם כִּי עַד עַתָּה אָכְלוּ כָּבֵד בְּלִי נִקּוּר. וְאָמַר לִי שֶׁהָלַךְ עִם הָרַב לְ23 מִפְעָלִים שֶׁשּׁוֹחֲטִים שָׁם בָּשָׂר וּמִתּוֹכָם 21 הָיוּ מַמָּשׁ נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ תְּסַדֵּר לִי פְּגִישָׁה עִם אוֹתוֹ רַב! אָמַר לִי אֵין צֹרֶךְ בְּכָךְ, לֵךְ עַכְשָׁו לַמִּקְוֶה שָׁם תִּפְגֹּשׁ אוֹתוֹ, עָשִׂיתִי כָּךְ וְהָלַכְתִּי לַמִּקְוֶה, וּמִיַּד כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לְשָׁם רָאִיתִי וְהֵבַנְתִּי מִי הוּא הָרַב שֶׁהִגִּיעַ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ: הַאַתָּה הָרַב מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מֵעִיר פְּלוֹנִי? אָמַר לִי כֵּן! נָתַתִּי לוֹ שָׁלוֹם וְהוּא הֶחְזִיר לִי שָׁלוֹם, שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ: הַאִם רָאִיתָ אֶת חִבּוּרַי שֶׁחִבַּרְתִּי עַל הַשְּׁחִיטָה שֶׁשָּׁלַחְתִּי לְעִירְךָ? אָמַר לִי: אָכֵן אֲנִי מַכִּיר אֶת כָּל הַסְּפָרִים וְלָמַדְתִּי הַרְבֵּה מִתּוֹכָם. אָמַרְתִּי לוֹ: אֲנִי רוֹצֶה לְהַמְשִׁיךְ לְדַבֵּר אִתְּךָ בַּנּוֹשֵׁא הַזֶּה, אָמַר לִי בְּסֵדֶר! נִכְנַסְנוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְיָשַׁבְנוּ שָׁם כְּשָׁעָה, מַמָּשׁ עַד קָרוֹב לִזְמַן הַדְלָקַת נֵרוֹת, הֱיוֹת וְהָיִיתִי קֹדֶם לָכֵן אֵצֶל רוֹפֵא לְפִתּוּחַ הַקּוֹל הָיָה בְּיָדִי מַכְשִׁיר הַקְלָטָה וְכָךְ יָכֹלְתִּי לְהַקְלִיט אֶת כָּל הַשִּׂיחָה. – וְכָךְ סִפֵּר לִי הָרַב: “הָלַכְתִּי יַחַד עִם הַגָּאוֹן טִיבוֹרְט שְׁטֶרְן שְׁלִיטָ”א, מְחַבֵּר שׁוּ”ת הַשָּׁבִי”ט, הָיִינוּ ב-23 בָּתֵּי שְׁחִיטָה וְרָאִינוּ שֶׁ-21 מֵהֶם נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת. – אָמַרְתִּי לוֹ סַפֵּר נָא לִי מַה הָיָה הַמִּכְשׁוֹל בְּכָל הַ-21 מִפְעָלִים עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁאָמַרְתָּ שֶׁהֵם נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת הַאִם כִּי שׁוֹחֵט אֶחָד שׁוֹחֵט 60 בְּהֵמוֹת בְּשָׁעָה אַחַת? אָמַר לִי מַה אִכְפַּת לִי כַּמָּה שׁוֹחֲטִים בְּשָׁעָה אַחַת, אֲנִי רָצִיתִי לִרְאוֹת חַלָפִים כְּשֵׁרִים חִפַּשְׂתִּי וְלֹא מָצָאתִי ב-21 בָּתֵּי הַשְּׁחִיטָה חַלָף אֶחָד כָּשֵׁר לִרְפוּאָה! כְּמוֹ כֵן סִפֵּר לִי: מָצָאתִי אֵיזֶה שׁוֹחֵט מֵחֲשׁוּבֵי הַקַּנָּאִים מֵחֲסִידֵי קְהִלַּת סַאטמֶר הַקְּדוֹשָׁה וְנָתַן לִי לִבְדּוֹק אֶת הַסַּכִּין, אָמַרְתִּי לוֹ: יֵשׁ כָּאן פְּגִימוֹת ! עָנָה לִי הַשּׁוֹחֵט עִם כָּל הַחֻצְפָּה: “צִיוֹנִי מְשֻׁגָּע יִמַּח שְׁמוֹ , לֵךְ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל”!!! לֹא נִבְהַלְתִּי וְעָנִיתִי לוֹ דַּוְקָא אֲנִי חָסִיד בְּרִיסְק וְאֵינִי לוֹקֵחַ כֶּסֶף מֵהַמְּדִינָה הַצִיוֹנִית אָז מַה תַּגִּיד עַכְשָׁו עַל הַחַלָף הַפָּגוּם? עָנָה לִי שׁוּב פַּעַם: ” צִיוֹנִי יִמַּח שְׁמוֹ כִּי אַתָּה גָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל”!!! הִמְשַׁכְתִּי לָלֶכֶת לְשׁוֹחֵט נוֹסָף וְגַם הוּא הֵגִיב בְּאֹפֶן דּוֹמֶה. שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ מַדּוּעַ הִגַּעְתָּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דַּוְקָא עַכְשָׁו? עָנָה לִי: כָּל הַלְּשׁוֹנוֹת וְהַכְּבֵדִים אֲנַחְנוּ מְקַבְּלִים מֵאַמֶרִיקָה וְסָמַכְנוּ שֶׁזֶּה כָּשֵׁר כִּי הֵם גַּם תָּמְכוּ בָּנוּ (נָתְנוּ לָנוּ כֶּסֶף), אַךְ עַכְשָׁו שֶׁיָּצָא הַקּוֹל בָּעִיר [שֶׁהָיָה מְפֻרְסָם בָּעִתּוֹן כַּנַּ”ל] שֶׁהַכָּבֵד אֵינוֹ מְנֻקָּר שָׁלְחוּ אוֹתִי לְתַקֵּן אֶת עִנְיַן הַנִקּוּר שֶׁל הַכָּבֵד וְעַכְשָׁו שֶׁכְּבָר בָּאתִי לְתַקֵּן אֶת הַכָּבֵד בָּדַקְתִּי גַּם אֶת הַשְּׁחִיטוֹת וּמָצָאתִי שֶׁהַרְבֵּה מֵהֶם נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת.

עוֹד סִפֵּר לִי כִּי הוּא גַּם רַב וְגַם שׁוֹחֵט, וּכְשֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִשְׁחוֹט 6 בְּהֵמוֹת, עוֹמְדִים 4-5 אֲנָשִׁים שׁוֹחֲטִים וּמַשְׁגִּיחִים וְכָאן שׁוֹחֲטִים 60 בְּהֵמוֹת לְשָׁעָה וְיֵשׁ רַק 4 אֲנָשִׁים: 1. שׁוֹחֵט, 2. בּוֹדֵק פְּנִים, 3. בּוֹדֵק חוּץ, 4. פְּלאָמְבִּירעֶר [הַשָּׂם אֶת הַחוֹתָמוֹת]. – יֵשׁ עוֹד הַרְבֵּה לְסַפֵּר, אַךְ אכמ”ל.

כִּי מְשַׁמֵּשׁ בַּעֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת

הָרַב שָׁלוֹם רוּבִּין הָיָה רֹאשׁ וַעַד הַכַּשְׁרוּת בְּאַמֶרִיקָה מִטַּעַם מֶמְשֶׁלֶת אַמֶרִיקָה. וְהוּא שָׁלַח לִי מִכְתַּב שָׁם כּוֹתֵב כָּךְ: לְפִי כַּמּוּת הַלְּשׁוֹנוֹת שֶׁשּׁוֹלְחִים צָרִיךְ לְכָל בְּהֵמָה לִהְיוֹת 10 לְשׁוֹנוֹת, וְצֵרֵף לִי מִסְמָךְ בּוֹ רָשׁוּם כַּמּוּת הַלְּשׁוֹנוֹת שֶׁשָּׁלְחוּ. – בְּדֶרֶךְ צַחוּת אָמַר: יָדוּעַ מֵחֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה “כִּי מְשַׁמֵּשׁ בְּד’ לְשׁוֹנוֹת” וְאִלּוּ בְּאַמֶרִיקָה, “קוּה” (פָּרָה) מְשַׁמֵּשׁ בַּעֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת… וַאֲנִי מוֹסִיף, כָּאן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל “קוּה” מְשַׁמֵּשׁ בְּ-27 לְשׁוֹנוֹת… כְּשֶׁרוֹאִים כַּמָּה כּוֹתְבִים בָּעִתּוֹנוּת עַל הֲסָרַת הֶכְשֵׁרִים מֵחֲנֻיּוֹת שֶׁתָּפְסוּ שֶׁהַבָּשָׂר שֶׁלָּהֶם בָּא מֵהָעַרְבִים בָּשָׂר שָׁחוֹר. וּלְדַאֲבוֹנֵינוּ זֶה מַה שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹכְלִים, הַאִם זֶה חִדּוּשׁ שֶׁכָּל יוֹם בָּאִים מִכְתָּבִים מִוַעַד הָרַבָּנִים עַל יְתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת ? רח”ל.

השמלה חדשה (בסימן א’) מביא את הגמרא בחולין (כח ע”א): “רבי אומר “וזבחת כאשר צויתך” (דברים י”ב כא) וכו”‘. [ועיין סוף מס’ חולין].

וידוע שיש חמשה הלכות שחיטה: שהייה, דרוסה חלודה הגרמה ועיקר,

זאת אומרת שאם לא מקיימים את החמישה הלכות, עוברים על “וזבחת כאשר צויתך“.

ואמרו חז”ל במסכת חולין דף ב/ב אמר רב יהודה אמר רב תלמיד חכם צריך שילמד שלשה דברים כתב שחיטה ומילה והחפץ חיים פסק את זה להלכה אחרי שמביא את הבעיות בשחיטה בניקור ובסת”ם. לכן נתחיל בהלכות על בדיקת הסכינים.

ובמטה אשר (שם סעיף ב’) בא”ד וז”ל: יש מקומות מבלי משים, ואין תוכחה, וכו’ עוד שם בשם פרי תואר, ומה גם כי ירבו עליו הזבחים, קים לי בגויה דלא רמי נפשיה למעבד בדיקה הצריכה לסכין כאשר צונו ה’ וכו’.

איני רוצה למנות את כל הבעיות שעלולים לקרות בשעה ששוחטים מהר, אפילו אם שוחטים רק 400 עופות לשעה, וכל שכן כאשר שוחטים 600 עד אלף מאתיים עופות לשעה ויותר, והלוואי שהשחיטה תהיה כשירה בדיעבד בצירוף של שעת הדחק והפסד מרובה, ואם זה היה כשר בדיעבד לא הייתי צועק על זה, אבל יש מצבים שבוודאי מתעוררים שאלות מדיני חמשה הלכות שחיטה, שעוברים בשאט נפש עליהם בגלל שיקולים של פרנסה, והרי יש לנו את הכלל של ר’ זירא כיון שעבר ושנה נעשית לו כהיתר, ובחובתי לפרסם זאת כדי שירד ממני האחריות של “כל שיש בידו למחות” שמונח על גבי, ואני את נפשי הצלתי.

והמדקדקים בכל עניין, ושכל מצווה תהיה בכל דקדוקיה ופרטיה, בפרט בהלכה למשה מסיני כמו תפילין, ומי מדבר מאתרוג שמביאים לכם כל כך הרבה אתרוגים כדי לבחור את המהודר, ויש זמן לכל ענין, אבל כשזה מגיע לשחיטה אזי יושב הבעל דבר, ואינו נותן לעשות דבר, לבעל דבר יש את הפטנטים שלו איך להפיל את האדם – בטענה שהרי אני בעצמי עומד בשעת השחיטה ובודק, מה אני יכול לעשות יותר מזה, זה הרי לדאבונינו רחוק מלהיות מספיק, ויש רק עצה אחת שלא להיכשל, כמו שהמחבר בעל “שמירה טובה” כותב: שאין מי שיודע מהנעשה בבית השחיטה למעט מהשוחט עצמו, שהוא שוחט הרבה שנים עם הרבה ניסיון.

והדבר ברור אצלי שאם כל אברך כולל היה מקיים מאמר חז”ל “תלמיד חכם צריך שילמוד כתב שחיטה ומילה” והיה יודע הלכות שחיטה עם כל פרטיה ודקדוקיה לא היו מכניסים בשר אפילו בשר עוף. חוץ אם היו מקימים בית שחיטה מהודרת כמו שצריך, עם כל ההלכות.

הגמרא אומרת שלביאת המשיח יזכו אחד בעיר ושניים במשפחה, וידוע מהספרים הקדושים שעניין השחיטה הוא אחד מהגורמים הגדולים ביותר שמעכבים את הגאולה, ואיך אנו רוצים לקבל פני משיח צדקינו עם שחיטה כזו? (ראה בספר דרך הנשר, ברית מטה משה על הגש”פ ועוד).

וידוע שהבעלזער רב זי”ע אמר בביהמ”ד מאה שערים, בשנת תש”ד פרשת ויקרא, אחרי שכלל ישראל עברו את החורבן הגדול לדאבונינו (השואה), צריכים לחנך את הילדים ולהכין את הדור לקראת ביאת משיח צדקינו, שלא נתבייש בעת שיגיע, ולכן כתוב ויקרא בא’ זעירא, שצריך לחנך את הילדים הקטנים.

ואמר שני עניינים שצריכים להקפיד עליהם, טהרת המשפחה, וכשרות, אלו היסודות שצריכים להתאמץ עבורם.

הַזוֹהַ”ק מֵבִיא וּמַזְהִיר אוֹתָנוּ 172 פְּעָמִים [בַּגִּימַטְרִיָּה עק”ב, וּכְּמוּבָא בְּעֵץ חַיִּים שְׁבְּעִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא יִכָּשְׁלוּ בְּחֵלֶב בַּאַחוֹרַיִים שֶׁהוּא אִסּוּר כָּרֵת, “עֵקֶב” עִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא, וְעוֹד שֶׁדַּרְכָּם לִנְשֹׁךְ בַּעֲקֵב], לְהִתְרַחֵק מִן הָעֶרֶב רַב, שֶׁאוֹמְרִים עַל בָּשָׂר חֵלֶב שֶׁהוּא בָּשָׂר כָּשֵׁר.

מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בָּא בְּגִלְגּוּל אַחַת לַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְעוּ הָעֶרֶב רַב אֶת יִשְׂרָאֵל

בַּסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ זוֹהַר חַי בְּרֵאשִׁית (עַל הַזוֹהַר בְּדַף כ”ה ע”א בְּדַפֵּי הַסֵּפֶר ד’ צ”ו) מֵהַגָּאוֹן הַקָּדוֹשׁ מִקָמַארְנָא זי”ע, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: “שֶׁהָעֶרֶב רַב הָיָה חֵלֶק הָרַע שֶׁל מֹשֶׁה, [ובכתבי האר”י שער הפסוקים כתוב, דמשה רבנו ע”ה אחוז בדעת דקדושה וכנגדם הערב רב בדעת דקליפה, ולכן חשב שיכול לתקנם ולהעלותם לקדושה] וּמֹשֶׁה רָצָה לְתַקְּנָם… וּמֹשֶׁה עַצְמוֹ יָקוּם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וְיִתְגַּלְגֵּל גַּם בְּיָמִים אֵלּוּ דָּרָא בַּתְרָאָה בֵּין עֶרֶב רַב… וְעַתָּה רוֹב הַדּוֹר וְרָאשִׁים שֶׁלָּהֶם הֵם עֶרֶב רַב, וּמֹשֶׁה בָּא בְּעִבּוּר וּבְגִלְגּוּל – אַחַת לַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, שֶׁלֹּא יַטְעוּ רָאשֵׁי עֶרֶב רַב אֶת יִשְׂרָאֵל לִדְרָכִים שׁוֹנוֹת… עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ הַקְּדוֹשָׁה. (מְבֹאָר כֵּן בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת נָשֹׂא דְּהָרָאשִׁים בְּכָל אֲתָר וַאֲתַר יִהְיוּ מֵהָעֶרֶב רַב וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם, וְשָׁם מֵהַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת תֵצֵא דְּבְּסוֹף הַגָּלוּת יִשְׁלְטוּן עַל יִשְׂרָאֵל רַמָּאִים וְדַיָּנֵי שֶׁקֶר וְעֶרֶב רַב עַיֵּן שָׁם)

וְעַתָּה רוֹב הַדּוֹר עִם הָרָאשִׁים שֶׁלָּהֶם מֵהָעֶרֶב רַב, וְשֶׁלֹּא יַטְעוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּדְרָכִים מְקֻלְקָלוֹת, הִזָּהֵר מִן הַיּוֹעַצְךָ לְפִי דַּרְכּוֹ, שֶׁתֵּלֵךְ בַּדֶּרֶךְ הַחֲדָשָׁה לְבַזּוֹת אֶת כָּל הַתְּפִלָּה וְהַמִּצְווֹת בְּסִכְלִיּוּת שֶׁל כְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה הַטָּמֵא וְהָאָרוּר, שֶׁהִטְעָה אֶת כָּל הָעוֹלָם בִּדְרָכִים מְרוֹרוֹת כְּלַעֲנָה, וְכֵן בְּכָל דּוֹר, וּלְזֶה הוּצְרָךְ לְהִתְגַּלְגֵּל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בְּכָל דּוֹר וְדוֹר כְּמוֹ מָרָן האר”י וְרַבִּי יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם טוֹב וְכֵן בְּכָל דּוֹר צַדִּיקַיָּא, שֶׁלֹּא יַטְעוּ עֶרֶב רַב עִם רָאשִׁים שֶׁלָּהֶם אֶת יִשְׂרָאֵל וְכָל זֶה מְבֹאָר (בְּלִקּוּטֵי תּוֹרָה לְהָאֲרִ”י ז”ל פָּרָשַׁת וָאֶתְחַנַּן) לַמְּעַיֵּן בְּעֵינַיִם מְאִירוֹת, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.

שָׁמַעְתִּי מהרה”ג ר’ אָשֵׁר קְרוֹיז שְׁלִיטָ”א: מַעֲשֵׂה שֶׁהָיָה אֵצֶל הַבֵּית אַהֲרֹן מִקַארְלִין זֵצַוְקָ”ל, שֶׁאֶחָד מִמְּקוֹרָבָיו עָשָׂה לוֹ טוֹבָה מְסוּיֶימֶת, וּמִצַּד חִיּוּב הַכָּרַת הַטּוֹב, אָמַר לוֹ הַבֵּית אַהֲרֹן – שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ אֵיזֶה בַּקָּשָׁה וְיִשְׁתַּדֵּל לִפְעוֹל עֲבוּרוֹ, וְאָמַר לוֹ שֶׁחָפֵץ הוּא שֶׁהַבֵּית אַהֲרֹן יִפְעַל עֲבוּרוֹ – שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת. נֶאֱנַח הַבֵּית אַהֲרֹן אֲנָחָה עֲמוּקָה וְאָמַר לוֹ שֶׁזֶּה דָּבָר קָשֶׁה מִדַּאי לִפְעוֹל עֲבוּרוֹ. [וּבֶאֱמֶת כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל וְלִבְכּוֹת עַל זֶה, וְאִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי] וּבִזְכוּת זֶה שֶׁל אֲכִילַת כָּשֵׁר נִזְכֶּה לְהִנָּצֵל מִכָּל צָרָה חַס וְשָׁלוֹם וּבִמְהֵרָה נִזְכֶּה לִגְאוּלָה שְׁלֵימָה אָמֵן.

ומכיון שהָעֲבֵרָה הָרִאשׁוֹנָה הָיְיתָה מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת שֶׁהַנַּחַשׁ פִּתָּה אֶת חַוָּה לֶאֱכוֹל מֵעֵץ הַדַּעַת, וּמִזֶּה נִגְזַר מִיתָה בָּעוֹלָם

על כן צריך להתחזק ולהתגבר ביתר שאת בגלל שזה מוטבע בטבע האדם וכל הגליות וכל הגלגולים הוא לתקן את חטא אדם הראשון.

ואמרו בְּזּוֹהַר פָּרָשַׁת מִקֵּץ (דַּף קצ”ח ע”ב): אָתֵי בַּר נַשׁ לְאִתְדַכָאָה כַּמָּה אִינוּן דְמְסַיְיעִין לֵיהּ”, בִּיאוּר: בָּא בֶּן אָדָם לְהִטָּהֵר, כַּמָּה מַלְאָכִים מוּכָנִים לְסַיֵּעַ לוֹ לְהַצְלִיחַ.

בשו”ת טוטו”ד ח”א בפתחי שערים שכ’ הגאון שר התורה מהרש”ק זצ”ל אודות השוחט רע מעללים מק”ק בארדיטשוב שזכה להרחיקו ולהעבירו. ללמד דעת לדורות אולי יזדמן עוד למעשה כזה ידעו איך להתנהג ולקיים החכמה תחי’ בעליה בשני עולמות. “והלואי כד שכיבנא יפוק לקדמנא זכות זה מה שביערתי הרעה הזה מן העולם” וכן יאבדו כל אויבך ד’. ועלינו יערה רוח ממרום.

ופוק חזי דברים בוערים כאש לפידות היוצאין מפום ממלל רברבן בעל לב העברי זצ”ל שכ’ בספרו הלזה וז”ל: מכשול גדול בעוה”ר אשר הרבה רבנים סומכין על עצמן להורות הוראה גדולה מה שלא למדו ומה שלא שמשו כלל ועי”כ עצומים כל הרוגי’. והוא הענין אשר סומכים ידי שוחטים וכי יש הוראה גדולה מזו, הוראה אחת מכרעת אלפים הוראות אחרות, דאם נכשל בה מאכילים נבילות וטריפות לישראל אלף אלפי פעמים וכו’ עכ”ל.

לאו כל רב בקי בהרגשת סכין, ועצה

מה שהרבה רבנים וגדולים נכשלו בהשוחטים שתחת דגלם חונים על אף שעשו יותר ממה שבכחם לתהות על מעשי השוחט, טעו טעות גדול דמינכר לכל השוחטים כי א”א לשום אדם שבעולם להיות בקי היטב בפגימת הסכין והרגשתה זולת אם יעסוק לידע אומנות השחזת הסכין, והרגשת פגימה דקה זמן וזמנים טובא וילך אצל שוחט ירא אלקים שילמדנו כל השייך לחכמה זו השחזה ובדיקה, פוק חזי מ”ש הגאון הקדוש ר’ הלל מקאלאמייע זצוק”ל בספה”ק תשובות בית הלל סי’ מ”ז וזלה”ק אות באות:

מוטל עלי לצאת ידי שמים והבריות וכבר עלה על רעיוני זה כמ”פ שראוי לכתוב לרבנים שהמה יראי השם ומינה שמקבלים האמת ממי שאמרו יהי’ מי שיהי’ שלא יסמכו על הרגשתם לנסות את השוחטים, ולא ידעתי מאין נתפשט ובא המכשול וטעות הזה, וכי בשביל שהוא בהויות דאביי ורבא ויורד לעומקו של הלכה יודע ומבין ג”כ בבדיקת הסכין אתמהה, וכי מה ענין זה לזה הלא זה מתת אלקים הוא, יש שיש לו חוש מישוש גדול והרגשה חזקה הגם שאי”ל יד ושם בתורה, וכן להיפוך, ואם בזמן הגמ’ הי’ צריך השוחט להראות סכינו לחכם אז הי’ ת”ח ג”כ שוחט ואומן כמאחז”ל ת”ח צריך שילמוד כתב שחיטה ומילה ובפירש”י שם שיאמן ידו לכך.

ואם ת”ח בדורות הראשונים שהי’ בלי ספק ירא ד’ באמת רצה להיות שוחט בודאי הי’ מכתת רגליו זמן וזמנים לילך מעיר לעיר מאומן לאומן ללמוד על צד היותר טוב חכמה זו 55השחזה והרגשה 44ממורא שלא יפגום נפשו, משא”כ עתה, אמש הי’ בחור, זה דרכן של בחורים תפארת בחורים כחן לעייל פילא בקופא דמחטא ולפלפל, למחר נשא (אשה) ואח”כ נעשה רב ומיד ישמיע כל תהלתו וכל רז לא אניס לי’, דמאחר שנקרא מורה מורינו, בושה היא לו שאי”ל הרגשה ולקרות לאחר שיסייעו לנסות השוחט, וסומך על המקרא, לא יאונה לצדיק כל און.

בעוה”ר עיני ראו ולא זר כמה וכמה רבנים הגורמים להאכיל טריפות הגם שהמה יראי השם בענינים אחרים, אוי לאותה בושה עד כמה האמת נעדרת וכמה וכמה מקלקלת השורה מדת הגאוה הסרוחה המושרשת בלבם, אלא כל רב ומורא שיראת ד’ באמת על פניו צריך תחילה לנסות עצמו דהיינו שיקרא כל השוחטים ובע”ב שיש להם הרגשה ויראה להם פעם ושתים ושלש, ואז יוכל לסמוך על בדיקתו להקל וכו’.

ואטו אני אם הייתי רוצה לא הי’ לי הרגשה הלא יש לי ג”כ מצנפת ומקל של כסף וגלימא של משי כמו רב אחר אלא לבי אומר לי שוטה וגס רוח מה לך ולצרה הזאת אם מה שלמדת מה חכמתך ומה גבורתך מכ”ש מה שלא למדת עכלה”ק.

אחד מהדברים היותר מחזקים ומאמצים אותי הן הדברים שכ’ הגאון הנורא מהרש”ק מבראדי זצ”ל שהי’ יחיד מומחה ומפורסם במקצוע הגדרת גדרים וסייגים לפירצת השובי”ם ששרה בימיו ונזדמן לעיירות אחרות לסדר הדברים, וידוע הפולמוס הנורא מענין שחיטה שהי’ בק”ק בארדיטשוב אשר בשבילה כ’ כמה תקנות, וקודם לזה כ’ אלו הדברים אות באות:

בפרי תבואה סי’ ל”ט ס”ק קכ”ט. וכ’ דברוב קהלות ממנין ת”ח ויר”ש להשגיח על בדיקת הסכין והריאה שיהא נעשה ע”צ ההכשר.

בתבואת שור סי’ ח”י סעי’ כ’ דהחרדים על דבר ד’ ממנין ב’ שוחטים דוקא.

שו”ת מהר”ם שי”ק יור”ד סי’ ה’. אחר שהעתיק דברי תב”ש, פמ”ג וחת”ס) הנ”ל) סיים דמי שיש לו כח והממשלה לאשר ולהקים מוסדי התורה) כמו תקנה הלזו) הוא מושבע ועומד. ואפי’ צדיק גמור ואינו מאשר ומקיים התורה ביד המבטלים עובר בקרא ד”ארור אשר לא יקום”. וכו’ ואי עברו וביטלו לא מהני וכו’ וסיים בזה”ל: וא”כ תקנת ב’ שוחטים לבדיקת הסכין שכבר כתבו הפוסקים דלא אכשור דרא, וכן כ”ז שיש לחוש גם בדיקת הריאה ואיכא סייג שתהא הבדיקה דוקא ע”י ב’ שוחטים אז אפילו גדול אינו יכול לבטל, עכ”ל.

הגאון מהרש”ם זצ”ל בדע”ת סי’ ח”י אות ל”ח, וסיים בזה”ל: והעיד לפני רב אחד שראה קלף ישן ועליו  חתומים מאה רבנים ובראשם הב”י ז”ל שתקנו שיבדקו תמיד שני שו”ב את הסכין וגם הריאה, ופורץ גדר ישכנו נחש. עכ”ל.

בשו”ת דברי מלכיאל ח”ה סי’ רס”ה. וכ’ דכתבו הפוסקים שטוב לתקן בכ”מ שיהי’ עוד שו”ב בשעת שחיטה ובדיקה. וכל מי שיש בו יראת חטא אינו אוכל ממה שנשחט בלי עומד על גביו. ולדעתי השו”ב שרוצה לשחוט לבדו צריך בדיקה ביר”ש וכו’ עכ”ל.

הגה”ק בעל התניא) מליובאוויטש) זצ”ל בשו”ע שלו סי’ ח”י קו”א סק”ט שצריך לדקדק עכשיו מאד שיהיו השו”ב הממונים זהירים וזריזים וידועים ביראת ד’ יותר מהשו”ב שהי’ בזמן התלמיד, או שיהי’ איש יר”ש ביותר ממונה עליהם לבדוק סכינים לפני השחיטה אבל אם אינם זהירין וזריזין ויראת ד’ על פניהם אין להאמינם על בדיקת הסכין יותר מבימי חכמי התלמוד שלא היו רשאין לשחוט אלא אף החכם בודק הסכין עכ”ל, והעיר בס’ אור שמים יור”ד סי’ כ”א דעפ”י דברי הגר”ז יוצא 9לחלוטין ולעיכובא להצריך משגיח 9דלא די שאין אתנו יודע עד מה להעריך מעלת השוחטים שבזמן הש”ס כדי למצוא טובים מהם ואם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים, אלא אף גם זאת שאין ספק כי בעוה”ר ירדנו פלאים וגם בעסק השחיטה ומצבה לא שפרנו רק להיפוך ירד ירדנו עד ירכתי בור ודי במה שהעיד לן השל”ה על השוחטים שבימיו) בשער האותיות או’ ק’) כי רבים מהמומחים רחקו לבם מיראת חטא. וע”ע במהרי”ל שהי’ עוד לפני השל”ה) בשו”ת מהרי”ל סי’ ס”ז) שכ’ בענין השחיטה וז”ל: דעתה בדור יתום הלזה שאי”ב יודע בין ימינו לשמאל וצפרניהם של ראשונים ושיחתן עדיפא מכריסן ותורתן של אחרונים כלום יש בדור הזה וכו’, וע”ע במ”ש הפמ”ג בשפ”ד סי’ ח”י ס”ק כ”ט דרבו המתפרצים בשחיטה. וכן תמצא הרבה, וע”כ לדעת הגר”ז אין שום מבוא להקל בזה”ז בלי השגחה מעולה, עכ”ל.

שיעור בדיקת סכין בשחיטה

א) נכון לידע דלדעת מקצת פוסקים צריכין לבדוק הסכין גם בשחיטת העופות בין כל ה’ עופות (והוא דעת מנחת יוסף סי’ ח”י ביאורים ס”ק פ”ג, ודר”ת ס”ק ע”ז). ולפי פירצת הדור נ’ שגם הפוסקים שהקילו בימים ההם היו מחמירין בזה”ז, דכיון שמדרגת יר”ש ירדה הרבה מעלות והחוש מעיד כי כאשר השוחט בודק סכינו לאחר הרבה עופות י”ל נגיעה גדולה למאד שהסכין יצא כשר, כי יארע הרבה שאם ימצא סכינו נפגם יצטרך לזרוק כמה מאות עופות לאשפה, ואצל השחיטות הגדולות כן הוא בקביעות, ומאליו מובן כי הנסיון אצלו איום ונורא כי השוחטים שעומדים בצדו במלאכתם מוכרחין להוודע מכל הנעשה (כידוע להבקיאים בסדרי השחיטה) ומבזין אותו ומזלזלין אותו כבטלן וטויגעניכ”ץ על מעשה כזו, וגם הבעה”ב יודע מכל הנעשה, ואם יתרגל הדבר אז בע”כ יצטרך לעקור משם בפחי נפש ובכיס של בזיונות בצירוף מחוסר פרנסה, אדרבה פוקו ובדיקו בכל מקומות הגדולות של שחיטה ותראו כי כן הסדר כמה שוחטים שוחטים ביחד וגם בעה”ב או שליחו סובב אנה ואנה.

והגע עצמך והתבונן בדעתך אם בעה”ב יסכים ששוחט ינבל ג’ מאות עופות שלו ביום אחד, ברור כשמש שיחם לבבו ולא יעבור עליו בשתיקה, ועכשיו התבונן שוב כי ע”י ג’ בדיקות שנמצאו שלא כהוגן ביום אחד יצטרכו לזרוק לאשפה ג’ מאות עופות ובודאי יקבל מבעה”ב שלו מנה אחת אפיים עבור זה. וא”כ שוחט שכבר מצא סכין שלו מקולקל ב’ פעמים מה יעשה הבן שלא יחטא או לבדוק הסכין במהירות נפלאה לרמות עצמו, או שיחזיק בשתיקה אפילו ימצא הסכין מקולקל.

וכמו”כ ימצא אם לדוגמא אירע לשוחט ביום אחד שני מעשים, כבר מפחד ומירתת ביום השלישי אפילו על בדיקה הראשונה, תן לחכם ויחכם מאד, ולבד מזה ברוב מקומות אין הבעלים מטפלין בנבילות ואיכא משום בל תשחית וגם ההפסד מוגדש יותר מטעם זה כמבואר בכו”פ סי’ ח”י סעי’ י”א. ובפמ”ג ותב”ש שם, סוף דבר אינני רואה שום מבוא שיהי’ השחיטה מתוקנת ולא יעמוד השוחט באימה ופחד אצל כל בדיקה במקום שהדין הוא כי הבדיקה צריכה מתינות וישוב הדעת יותר מכל שאר מלאכת השחיטה כמבואר בשו”ע ובשמ”ח ובכל הפוסקים סי’ ח”י (אמר המו”ל: עי’ מ”ש במדור בדיקת הסכין ביאור השיטות). זולת אם יבדקו לפחות אחר כל עשרה עופות, וגם זה יעשה ע”י אחר ולא ע”י השוחט.

בשל”ה הק’ או’ ק’ ובר”ח שעה”ק כי מאכ”א חמור מכל כי הוא מעוות לא יוכל לתקון דהאיסור שאכל נתהפך להיות לבשר מבשרו עצם מעצמו ודם מדמו. ואולי מטעם זה כינו חכז”ל לסכין שחיטה בשם חל”ף לרמז ע”ז כי הוא ר”ת בהיפוך התיבות פ’גם ח’קוקה ל’נשמתו, להראות כי הפגם כמו דבר החקוק שא”א להעבירו (שם).

איתא בַּמִּדְרָשׁ [וַיִּקְרָא רַבָּה יג ג’]: אָמַר רַבִּי בְּרַכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק, אָרִיסְטוֹן עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת [סְעוּדָה] לַעֲבָדָיו הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, וְכָל מִי שֶׁלֹּא אָכַל נְבֵלוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה זוֹכֶה לִרְאוֹתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב “וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ” (וַיִּקְרָא ז) בִּשְׁבִיל שֶׁתֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ לֶעָתִיד לָבֹא, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם “זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ”.

ובזכות שאנחנו לומדים הלכות שחיטה ומקבלים על עצמינו להיזהר בכל פרטיה ודקדוקיה נזכה לביאת משיח צדקינו ולאכול מסעודה שעתיד הקב”ה לעשות לעבדיו הצדיקים.

ּבְאוֹר הַחַיִּים הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת וַיְחִי (מט יא), כָּתַב: שֶׁכֹּחוֹ שֶׁל הַגּוֹאֵל הֶעָצוּם מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ הוּא שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּתְעַסְּקוּ יִשְׂרָאֵל בְּיֵינָה שֶׁל תּוֹרָה, כַּוָּנָתוֹ, שֶׁיִּלְמְדוּ אֶת פְּנִימִיּוֹת הַתּוֹרָה שֶׁזֶּה יֵינָהּ שֶׁל תּוֹרָה. (גַּם יַיִן גִּימַטְרִיָּה “סוֹד”). אַשְׁרֵי חֶלְקְכֶם שֶׁזְּכִיתֶם לְסַיֵּעַ לְמִפְעַל קָדוֹשׁ וְיָקָר הַמְזָרֵז וּמְקָרֵב הַגְּאֻלָּה כְּהַבְטָחַת משֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לְרַשְׁבִּ”י זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ אָמֵן בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת נָשׂא, “בְּהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי”. שֶׁבִּזְכוּת חִבּוּרְךָ, סֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, יֵצְאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הַגָּלוּת בְּרַחֲמִים לְלֹא צָרוֹת וְיִסּוּרִים וּלְלֹא צַעַר חֶבְלֵי מָשִׁיחַ!

וְגַם מִשָּׁמַיִם הִסְכִּימוּ לְכָךְ! כַּמְבֹאָר בְּסֵפֶר תִּקּוּנֵי הַזֹּהַר (תִּקּוּן שְׁתִיתָאָה בְּסוֹפוֹ), שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לְטוֹב נִגְלָה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי וּלְחַבְרַיָא קַדִּישָׁא שֶׁעִמּוֹ וְלָמַד עִמָּהֶם סִתְרֵי תּוֹרָה בְּעִנְיַן תִּקּוּנֵי נְשָׁמוֹת, יָצְאָה בַּת קוֹל מִשָּׁמַיִם וְאָמְרָה לָהֶם “כַּמָּה רַב כֹּחוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי בָּעוֹלָם”, וְאַחַר כָּךְ הוֹסִיפָה וְאָמְרָה נְבוּאָה בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן, “וְכַמָּה בְּנֵי נָשָׁא לְתַתָּא יִתְפַּרְנְסוּן מֵהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ כַּד יִתְגַּלּוּ לְתַתָּא בְּדָרָא בַּתְרָאָה בְּסוֹף יוֹמַיָּא, וּבְגִינֵיהּ, “וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ”. וּבִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ: כַּמָּה בְּנֵי אָדָם לְמַטָּה יִתְפַּרְנְסוּן מִזֶּה הַחִבּוּר שֶׁלְּךָ כַּאֲשֶׁר יִתְגַּלֶּה לְמַטָּה בַּדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּסוֹף הַיָּמִים, וּבִזְכוּתוֹ יִתְקַיֵּם הַפָּסוּק “וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ”- הַמְרַמֵּז עַל הַגְּאֻלָּה הַשְּׁלֵמָה.

וּבִזְכוּת לוֹמְדֵי הַזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ יִתְקַיֵּם בָּנוּ הַכָּתוּב: (שְׁמוֹת פֶּרֶק טוּ פ’ טז-יח) תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה’ עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ, תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה’ מִקְּדָשׁ אֲדֹ-נָי כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ, ה’ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד, בב”א.

בדיקת סכין

הרגשה, יר”ש, וישוב הדעת לבדיקת סכין

מבוא

קשה למצוא אף אחד מהמחברים על נושא שחיטה שלא יזהירו על הרגשה, התיישבות ויר”ש, הני תלתא ריעין דלא מתפרשין המעכבין על השוחט לעשות מלאכתו מלאכת השחיטה באמונה. והיוצא מדברי כולם כי הני ג’ תנאים הנצרכין חלוקין זה מזה במהותן.

55..הרגשה 44– הוא דבר טבעי ולאו כל אדם זוכה למדה זו, יש שמשמיא קא זכו לי’ שמרגיש פגימה קלה ודקה כמות שהיא, ויש שגם אם ירבה כחול ימים ויתעסק בזה ללמדו יהי’ ללא יועיל, כי אינו מסוגל לכך, ולאו כל אדם זוכה לשני שלחנות.

אבל לאידך גיסא ניקל בו לעמוד על המבחן ולידע אמיתת הדברים אצל השוחט אם מומחה לזה או לא ע”י הנסיון הרבה פעמים וזמן רב (ע”ע בסמוך בדברי הפוסקים).

55..יר”ש 44– הוא דבר המסור ללב ורק למי שנגלו כל תעלומות לב ג”ז גלוי וצריכין לילך בזה בתר חקירות ודרישות על מהות האי גברא מיום עמדו על דעתו עד עכשיו, ועכ”ז צריכין הרבה סייעתא דשמיא שישאר על מעמדו הראשון ולא יתקלקל (עי’ ד”ח סי’ ז’ ותבין) (עי’ בפוסקים בסמוך).

55..ישוב הדעת 44– הוא דבר השייך אצל כל אחד ואחד ואינו תלוי במומחיות כלל, אבל הוא כעין תולדה ממדת יר”ש, כי לעצור כח בעת הבהלה והטירדה ליקח הפנאי ולבדוק הסכין בהתיישבות תלוי כפי יראתו את בוראו ויראתו העונש הגדול המעותד לו עבור כשלון הרבים באכילת נו”ט, וג”ז אפשר לברר בניקל בראיית העין אם השוחט מדקדק בה.

ועכשיו מה שהעירו מאורי הדורות בזה

א) 55רבינו יונה 44(בשערי תשובה שער ג’ אות צ”ו) וז”ל: רבים מן המומחים רחקו לבם מיראת חטא, 55ואשר איננו ירא לבו לא יבין לדקדק בבדיקת הסכין, כי צריך לכוין לבו במאד מאד בבדיקתו, 44הלא תראה כי יבדוק אדם פעמיים ושלש ולא ירגיש בפגימה דקה ואח”כ ימצאנה כי הכין לבו באחרונה, 55ובחינות חוש המישוש כפי כוונת הלב, 44מלבד כי יפשע גבר מבלי יראה בבדיקת הסימנים ויתר דרכים וצדדין, עכ”ל (וכלשון זה בצוואת מהר”ש אבוהב בשם מהרי”ק ז”ל. ולשון הרב”י העתיק גם במעדני יו”ט חולין ח”י. ובשו”ע יור”ד סי’ ח”י סעי’ י”ז, ובשמ”ח סי’ ח”י או’ ז’.

ב) 55הרא”ש 44(חולין חי.) וז”ל: כי הרבה צריך ישוב דעת ויר”ש לבדיקת סכין. עכ”ל.

ג) 55ביש”ש 44חולין (סי’ ל”ט) אחר שהביא דברי רא”ש הללו כ’ וז”ל: ויפה כ’ ואני הגבר אשר ראיתי את עניי, בע”א הייתי נועד בקיבוץ חכמים ראשי ישיבות ובא שוחט דמתא וסכינו בידו והי’ המעשה בעיוה”כ ושחט בו כפרות ולקחתי הסכין מידו ושאלתי אותו אם בדוק הוא, והשיב לי בדוק, ואני בדקתי בו בעצמי ומצאתי בו חגירת הצפורן ואמרתי לו הסכין פגום, חזר הוא ולקח הסכין מידי ובדקו כהרגלו במהירות ושחק בי ואמר כשר הוא ובדוק, חזרתי ולקחתי הסכין מידו ובדקתיו ומצאתי בו פגימה כבראשונה, ומקצת אלופים גערו בי ואמרו מה לך בנסתרות, ואמרתי גלויות הן, כי לא בחנם כ’ הרא”ש הרבה צריך ישוב הדעת ויראת ד’ בבדיקת הסכין, עד שהי’ לשם זקן אחד בעל הוראה ולקח הסכין מידינו ובדקו בנחת כמוני ומצא בו פגימה בחגירת צפורן. ואמרתי 55א”כ משבח אני את המתים שכבר מתו שאמרו הרבה צריך ישוב הדעת ויר”ש בבדיקת הסכין, ולכן ראוי להזהיר השוחטים ולהקפיד עליהם בדבר זה. 44עכ”ל.

ד) 55בשל”ה 44(שער האותיות או’ ק’) וז”ל: ואף בעיר גדולה שהיא עיר ואם בישראל ראוי לכל ירא וחרד לחקור ולדרוש איך הוא הסכין של שוחט דמתא אף אם הוא יר”ש יכ נוסף על יר”ש צריך אומנות יתירה, ואני ראיתי אחד מן הפרושים אמיתיים שלא אכל בשר אם לא כששחט הוא בעצמו והי’ בא 55לעיר גדולה לאלקים המתנהגת בחסידות ובקדושה, 44ודברו עמו חכמי העיר למה לא יאכל הבשר ששחט השוחט המומחה שלהם, ובכן לרוב הפצרתם לקח הסכין מן השוחט ובדק אותו ואמר להשוחט תאמר לי איך אתה מחזיק את הסכין, ואמר השוחט 55הוא כשר, 44אמר לו להשוחט בדוק אותו שנית ובדק אותו שנית ואמר שהוא כשר, אח”כ הראה הוא לחכמים ואמר תראו שבכאן יש פגימה וכדבריו כן הי’, ותמהו חכמי העיר, ראו עד היכן הדבר מגיע כי צריך להיות מופלג ביר”ש ומופלג בהבנת הבדיקה.

ולא לחנם הי’ המנהג של חכמי התלמוד לבדוק הסכין דוקא הם בעצמם ובכבודם ולא להאמין לשום טבח אף שהוא יר”ש כי הרבה צריך ישוב הדעת ויר”ש לבדיקת הסכין.

והנה כשזיכני השי”ת לבא לירושלים עיה”ק תובב”א ראה ראיתי הנהגת בדיקת הסכין בכאן באימה יתירה ובהראותו לחכמי העיר, וכן המנהג בכל המלכות הזה, ראו עיני ושמח לבי, עכל”ה שלה”ק.

ה) 55הגאון רבינו ר”ר יונתן 44זצ”ל (בעהמ”ח כרתי ופלתי) וז”ל: ובעוה”ר רב המכשלה כי צריך מאד הרגשה ולפעמים המורה בעצמו אי”ל הרגשה בפרט איש אשר בא בימים ובוש לומר לאחר שיבדוק ובין כך בעוה”ר התקלה מצו’ ורבים חללים הפילו ועצומים כל הרוגיה, ומעיד אני עלי אף שתה”ל יש לי הרגשה מ”מ הואיל וזקנתי אין אני סומך על בדיקתי עד שיסכימו שוחטים מומחים עמי (כו”פ סי’ א’-י”ב).

ו) 55בשו”ת מאיר נתיבים 44סי’ ע”ו, וז”ל: ראוי לתקן שעכ”פ משבעים שנה ואילך לא ישחוט שום אדם אף שמרגיש עדיין והוא בכחו משום לא פלוג, כיון דרובא דרובא באותן השנים כבר בטל כח ההרגש. גם עד שבעים שנה צריכין מורי הוראות להשגיח על השוחטים הבאים בימים לנסותם לפרקים אם עומדין על חזקתן בהרגשה כי קרוב הוא להתקלקל, ואני מעיד שראיתי שוחטים שהי’ סבורים שהם מרגישים והיו ידיהם רותתים והראיתי להם עין בעין ונשבעו שלא הרגישו בעצמם כלל והחזיקו לי טובה ופסקו לשחוט וראוי לגדור פרצה זו. עכ”ל (מובא ביד אפרים סי’ א’).

ז) 55בשמלה חדשה 44(סי’ ח”י או’ ז’) אחר העתקת דברי רבינו יונה כ’ בהאי לישנא: ולכן אין למנות ע”ז כ”א יראי שמים ביותר וחרידים על דבר ד’ ואינם נבהלים ונחפזים בדעתם ואינן משתכרין שהמשתכרין אפילו שלא בשעת שכרות אבריהם כבידים עליהם, וצריכין הממונים לחקור אחר כ”ז וגם לבדקם אם יש להם הרגשה טובה כשאר בנ”א השלימים בדעתם 55וכל המרבה לבדוק אחר השוחטים בענינים אלו הר”ז משובח. 44עכ”ל.

הרגשה הוא רק בישוב הדעת בלי עייפות, וע”כ מאד צריך השו”ב ליזהר כשידו עייפה שלא יבדוק הסכין אז ואם בדק הסכין ביד עייפה הר”ז בחזקת שאינו בודק ככל הצורך כי ידוע דכשהיד עייפה אין מרגישין בה כ”כ ולכן פשוט הוא שצריך השו”ב ליזהר במה שיארע כמ”פ שנתקלקל הסכין עד שצריך השו”ב לחכך הרבה בהסכין על ידו עד שמעמידו על תילו כראוי, שלא ישחוט תיכף רק לאחר שימתין קצת להניח ידו עד שירגיש שאינה עייפה ואז יבדוק הסכין וישחוט (דכ”ת סי’ ח”י או’ קע”ה, ושכ”כ ביד אפרים סי’ א’ ובדע”ק ס”ק כ”ג).

סב) רבו כמו רבו המכשולות בהרגשת הסכין כי לא כל חי מרגיש בטבעו מהר דקות הנמצא בהרבה פגימות (מהר”ש אבוהב בצוואתו).

סג) כל המרבה בבדיקות בישוב הדעת ובכוון הלב הר”ז משובח ואהוב למעלה (ס’ הזכרונות ה’ שחיטה פ”ב, למהר”ש אבוהב זצ”ל).

סד) אהובי ידידי גם בעיני הי’ לפלא מעולם מה דקי”ל ביור”ד סי’ י”ט סעי’ ה’ דצריך ליזהר שלא לדבר בין שחיטה לשחיטה, ופסק זו נ’ לפום ריהטא משונה משאר כל המקומות שבתורה דקי”ל בהו דמיד שכבר התחיל המצוה ואינו מוכרח לעשות יותר רק ברוצה לא שייך הפסק מטעם שיחה, דוק ותשכח. והאמת יורה דרכו כי אולי הוסיפו חז”ל סייג לפנים מסייג לבל יבא השוחט לשכחת בדיקת הסכין שהוא עיקר גדול בעת השחיטה וע”כ פסקו אומר דיזהר מלדבר דומיא למ”ש באו”ח סי’ תל”ב ס”א דיזהר שלא יפסיק וישיח הבודק עד שיגמור לבדוק הבית שלא ישכח לבדוק בכל המקומות וה”ה בזה … ע”כ (קול יצחק סי’ ח”י).

סח) מה שנמצאים רבנים כשבאים לבית המטבחיים אין הולכין מיד להשוחט ולבקשם לבדוק סכינם וכשיהי’ שלימה יתנוה להם, אלא יושבין לנוח בחדר מיוחד ולשם מכניסין השוחטים וכל אחד מראה סכינו הטוב והיפה, אין לך פתח פתוח להשוחטים להערים יותר מזה, שהלא כבר ביארתי כמ”פ כי הסכין עומד בכל עת כפי הרגשת השוחט אז, וע”כ בבוקר בתחילת המלאכה שעדיין לא שלטה עייפות בהגוף אז מרגישין כל דבר דק, וע”כ הסכין ג”כ חד וחלק בכל האפשר, אבל באמצע היום נשלל כח ההרגש וע”כ גם הסכין נאבד חלקותו לפי מדה זו, והוא דבר שכלי, וכפי שנוכחתי לדעת שנודעתי מכמה שוחטים מומחים ויראים, ישנם הרבה שוחטים שכאשר מתבקשים לעייל לפני ולפנים להראות הסכין אין מראין הסכין שעוסקין בו אז אלא מוציאין סכין חדש ויפה שלא נגע בו עוד מאז השחיזו והעמידו ובדקו, ובודקו יפה יפה ומכניסו להרב, ואינו בוש (לפעמים) גם לומר שהוא ניהו הסכין ששחט בו זה עכשיו.

וע”כ לא נשאר עצה רק ליכנס לבית המטבחיים פתאום ולבקש מהשוחט שימחול לבדוק הסכין שמשתמש בו אז ועל אתר ינסהו הרב, וכ”נ בשו”ת חת”ס יור”ד י”ג שכן נהג, ואז טוב לו בעוה”ז ובעוה”ב (שם ענף ה’).

 

[א] ) ובספר “אהבת חיים” מהצדיק חכם מנחם מנשה זי”ע פרשת שמיני הביא את דברי הצדיק הקדוש חכם יהודה פתיה זי”ע שגזירות נוראות התרגשו לבוא מחמת אכילת טריפות רח”ל.

[ב] ) מהגאון הקדוש המקובל האלוקי רבי נתן אדלער כהן צדק זצ”ל אב”ד באסקאוויץ ופראנקפורט דמיין יצ”ו בעל מחבר משנת רבי נתן הגהות ופירושים על ששה סדרי משנה, וספר תורת אמת אגדה וחידושי הלכה על התורה ושאלות ותשובות על ד”ח שו”ע

[ג] ) יש לרמז דהצדיק הדור נשמת משה מוכיח את ישראל ומצילם ממאכלות אסורות – “וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה’“, כאשר נסתלק הצדיק המוכיח מיד חס ושלום נכשלים ולא יודעים הלכות שחיטה וניקור. וזהו תפקידו של כל רב בישראל לצוות ולהוכיח על זה כמו שאמר הבעל שם טוב על הפסוק ” בְּזַעַם תִּצְעַד אָרֶץ בְּאַף תָּדוּשׁ גּוֹיִם” (חבקוק ג’ י”ב), בזע”ם ראשי תיבות זביחה עירובין מקוואות, כלומר בתיקון אלו הדברים “תצעד ארץ”, ופירש רש”י לגרש שבעה אומות, ומה כתוב אחריו פסוק י”ג: “יָצָאתָ לְיֵשַׁע עַמֶּךָ לְיֵשַׁע אֶת מְשִׁיחֶךָ” וביאר המלבים שם: כי אז יתגלה המלח המשיח וילחם מלחמות ה’, וה’ יושיעהו, עכ”ל. לומדים מכאן שכאשר יתקנו זאת תיכף יצלח ויושיע מלך המשיח.

[ד] ) וּבְזֹהַר בְּהַעֲלֹתְךָ (דַּף קנב.) קָרֵי לָעוֹסְקִים בְּחָכְמַת הָאֱמֶת אִינוּן דַּהֲווּ קָיְימֵי בְּטוּרָא דְּסִינַי.

וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: חַכִּימִין עַבְדֵי דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, [החכמים שהם עבדים של מלך העליון], אִינּוּן דְּקַיְימוּ בְּטוּרָא דְּסִינַי, [אותם שעמדו על הר סיני], לָא מִסְתַּכְּלֵי אֶלָּא בְּנִשְׁמְתָא, דְּאִיהִי עִקָּרָא דְּכֹלָּא אוֹרַיְיתָא מַמָּשׁ וְכוּ’ [אינם מסתכלים אלא בנשמת התורה שהיא עיקר כל התורה ממש, כלומר שיודעים שבסיפורים וגם בגופי התורה יש פנימיות, שהם רזי התורה והכוונות שצריך לכוון בכל מצוה ומצוה]. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. [וְנִכְתַּב בְּצִדוֹ, אָמַר מַּעְתִּיק: מַשְׁמָע אוֹתָם שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים סוֹדוֹת הַתּוֹרָה לֹא עָמְדוּ עַל הַר סִינַי]. וּלְזִמְנָא דְאָתֵי, זְמִינִין לְאִסְתַּכְּלָא בְּנִשְׁמְתָא דְנִשְׁמְתָא דְאוֹרַיְיתָא. [ולעתיד לבוא הם עתידים להסתכל ולהתבונן בנשמה של הנשמה של התורה, כי אחר תחיית המתים עתיד הקדוש ברוך הוא לדרוש תורה חדשה בסודות נעלמים, מה שאי אפשר בזמן הזה לידע מהותה.] (הביאור מהפירוש מתוק מדבש).

וּמַמְשִׁיךְ וְאוֹמֵר הַגָה”צ הָרַב פְּתַיָּה זי”ע: וְנִרְאֶה לִי בְּבֵאוּר כַּוָּנָתוֹ כִּי בִּתְחִלָּה כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת הָאֱלֹקִים הָיוּ מִתְיַצְּבִים בְּתַחְתִּית הָהָר וְאַחַר כָּךְ נֶאֱמַר: “וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק”, כִּי הָיוּ יְרֵאִים פֶּן תֹּאכְלֵם הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְיָמוּתוּ. וְהָיָה מִקְצָת מֵהָעָם שֶׁהָיוּ שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים לִקְרַאת הַשְּׁכִינָה וְלֹא רָצוּ לָזוּז מִמְּקוֹמָם הָרִאשׁוֹן לַעֲמֹד מֵרָחוֹק אֲפִילוּ אִם יָמוּתוּ מַמָּשׁ, וַעֲלֵיהֶם הוּא מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַנִּזְכַּר “אִינּוּן דְּקַיְימוּ בְּטוּרָא דְּסִינַי”, כְּלוֹמַר וְלֹא נָעוּ וְעָמְדוּ מֵרָחוֹק אֶלָּא עָמְדוּ בְּטוּרָא דְּסִינַי מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, וְלָכֵן הֵם זוֹכִים לְחָכְמַת הָאֱמֶת. וְאוֹתָן הַנְּשָׁמוֹת אֲשֶׁר נָעוּ עִם הָעָם וְעָמְדוּ מֵרָחוֹק, כֵּן הֵם עוֹשִׂים גַּם עַתָּה שֶׁנָּסִים וְעוֹמְדִים מֵרָחוֹק לְחָכְמַת הָאֱמֶת, מִיִּרְאָתָם פֶּן תֹּאכְלֵם הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת.

 

[ה] ) יש כאן רמז: “בשגם” גימטריה משה, – הוא בשר, כלומר שהוא המהות שלו זה לתקן את ענין הבשר, כשרות המאכלים.

[ו] ) וְכֵן כָּתַב הַגְּרָ”א בְּיוֹ”ד סִימָן פ”ז בְּהַגָּהוֹתָיו ב’ פְּעָמִים שֶׁמְּצַיֵּן עַל עִנְיַן בָּשָׂר בְּחָלָב אֶת הַזֹּהַר הַזֶּה].

[ז] ) וידוע שהישמעאלים שבשכנותינו אוכלים בשר בחלב, וזה נחשב אצלהם למטעמים. ומי יודע אם לא זה מה שנותן להם את כוחם להרע רח”ל, ועל כן מוטל עלינו להתחזק מאוד בטהרת המאכלים כדי להגביר כח הקדושה “וגבר ישראל”.

[ח] ) וְיָדוּעַ הָעֹנֶשׁ בְּחִבּוּט הַקֶּבֶר עַל הָאוֹכֵל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת: כָּתַב בְּסֵפֶר אוֹר צַדִּיקִים (פֶּרֶק י”ט), וְזֶה לְשׁוֹן קָדְשׁוֹ: דַּע כִּי מִי שֶׁלֹּא הָיָה מְדַקְדֵּק בְּמַאֲכָלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא הָיָה נִזְהָר לְהַבְחִין בֵּין אִסּוּר לְהֶתֵּר, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ אִסּוּר מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה אֶלָּא מֵחֲכָמֵינוּ ז”ל. עָנְשׁוֹ שֶׁלְּאַחַר מוֹתוֹ בָּא הַמְמֻנֶּה עַל חִבּוּט הַקֶּבֶר וּמַכֶּה עַל בִּטְנוֹ בְּשַׁרְבִיטוֹ שֶׁל בַּרְזֶל וְאֵשׁ, עַד שֶׁכְּרֵסוֹ נִבְקַעַת וְיוֹצֵא פַּרְשַׁנְדָּא, וְאָז מְהַפְּכִין אוֹתוֹ עַל פָּנָיו וּמַכִּים אוֹתוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ בְּלַע מַה שֶּׁהוֹצֵאתָ, הַשֵּׁם יִשְׁמְרֵנוּ וְיַצִּילֵנוּ מִדִּין הַקָּשֶׁה הַזֶּה וּמְדִכְוָותֵיהּ, וּבִפְרָט בְּאִסּוּר בָּשָׂר בְּחָלָב שֶׁהוּא עָוֹן חָמוּר, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.

וּכְבָר אָמַרְתִּי בַּדְּרָשָׁה מַה שָּׁמַעְתִּי בְּשֵׁם הרה”ק הָאֱלֹקִי רַבִּי אַהֲרֹן רֹקַח מִבֶּעְלְז זי”ע: כִּי כָּל כֹּחוֹ שֶׁל הָרָשָׁע הַגֶּרְמָנִי ימ”ש בָּא עַל יְדֵי שֶׁאָכְלוּ מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת שֶׁהָיוּ שׁוֹחֲטִים קַלִּים וּמִזֶּה נוֹלַד עֲמָלֵק הַגֶּרְמָנִי, וְהָיָה בְּמִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִשְׁחִיזוּ הַסַּכִּינִים כִּדְבָעֵי, הִשְׁחִיז אֶת הַחֶרֶב שֶׁל הַבַּעַל דָּבָר שֶׁהוּא שַׂר שֶׁל עֲמָלֵק וְעַל יְדֵי זֶה הָיָה בְּכֹחוֹ לִשְׁחֹט מִילְיוֹנֵי יְהוּדִים רח”ל,

וְכֵן הִכְשִׁילוּ עַשְׂרוֹת אַלְפֵי יְהוּדִים עַשְׂרוֹת שָׁנִים בִּנְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת – בָּעִיר קְרָאקָא כְּשֶׁהָיָה הָרַב הַקָּדוֹשׁ בַּעַל “מְגַלֶּה עֲמֻקּוֹת” הַגָּאוֹן הַקָּדוֹשׁ הַמְקֻבָּל רַבִּי נָתָן נֶטַע שַׁפִּירָא זצוק”ל אַב בֵּית דִּין קְרָאקָא – מְאֹרָע מַסְעִיר שֶׁהִתְרַחֵשׁ בִּתְקוּפַת הַגָּאוֹן הַצַּדִּיק ר’ נָתָן נָטַע שַׁפִּירָא זצ”ל בַּעַל “מְגַלֶּה עֲמֻקּוֹת” זצ”ל, וְהָרַב הַקָּדוֹשׁ בַּעַל “מְגַלֶּה עֲמֻקּוֹת” נָתַן תִּקּוּן גָּדוֹל לְהַבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה.

[ט] ) וְכַמָּה נוֹרָאִים דִּבְרֵי הזוה”ק: א. כָּל מַה שֶּׁסּוֹבֵל הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה הוּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִזְהָר בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח”ג דַּף מ”ב). ב. יוֹצֵא מֵרְשׁוּת הַקְּדֻשָּׁה וְנִכְנָס לִרְשׁוּת הַסִּטְרָא אָחֳרָא (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח”ג דַּף מ”ב). ג. אוֹי לָהֶם וְאוֹי לְנַפְשָׁם כִּי לֹא יִתְדַּבְּקוּ בִּצְרוֹר הַחַיִּים כְּלָל וְדָנִין אוֹתוֹ לְאַחַר מִיתָתוֹ כְּאָדָם מְגֹעָל, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹעֲלוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח”ג דַּף מ”א). ד. מְדַבֵּק נַפְשׁוֹ בַּסִּטְרָא אָחֳרָא וְגוֹעֵל נַפְשׁוֹ וְרוּחוֹ, וְרוּחַ הַטֻּמְאָה שׁוֹרָה עָלָיו (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח”ג דַּף מ”ב). ה. נַעֲשֶׂה פְּנֵי חַיָּה רָעָה (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח”ב דַּף קכ”ה). ו. יוֹצֵא מֵרְשׁוּת הַקְּדֻשָּׁה וְנִכְנָס לִרְשׁוּת הַסִּטְרָא אָחֳרָא (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח”ג דַּף מ”ב). ז. אוֹי לָהֶם וְאוֹי לְנַפְשָׁם כִּי לֹא יִתְדַּבְּקוּ בִּצְרוֹר הַחַיִּים כְּלָל וְדָנִין אוֹתוֹ לְאַחַר מִיתָתוֹ כְּאָדָם מְגֹעָל, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹעֲלוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח”ג דַּף מ”א). ח. מְדַבֵּק נַפְשׁוֹ בַּסִּטְרָא אָחֳרָא וְגוֹעֵל נַפְשׁוֹ וְרוּחוֹ, וְרוּחַ הַטֻּמְאָה שׁוֹרָה עָלָיו (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח”ג דַּף מ”ב).

[י] ) הַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים בְּמִלְחַמְתָּם הַגְּדוֹלָה לְהַצִּיל אֶת עַם יִשְׂרָאֵל מִכְּלָיָה חַס ושלום. הַבַּעַל שֵׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ רָאָה הַגְּזֵרָה הַנּוֹרָאָה שֶׁל אוֹשְׁוִיץ וְנִסָּה לְבַטְּלוֹ

מִכְתַּב שֶׁכָּתַב הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ רַבִּי יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם טוֹב זי”ע לַחֲבֵרוֹ הָרַב הק’ מ’ מָרְדְּכַי מטלוסט זי”ע

[“בֶּן גילו הַצַּדִּיק נִסְתָּר” – כָּךְ כָּתַב בְּכַמָּה מִכְתָּבִים מהבעש”ט זי”ע אֵלָיו]

בָּאִגֶּרֶת הַקֹּדֶשׁ [דַּף קעב] (יג), מִכְתַּב ס’ [נו’ 183]: [נִדְפַּס בְּסֵפֶר “הַתָּמִים” – יָצָא לָאוֹר בְּוַארְשָׁא י”ב לַחֹדֶשׁ תַּמּוּז שְׁנַת תרצ”ו – חוֹבֶרֶת רְבִיעִית] וְזֶה לְשׁוֹנוֹ:

ב”ה, אוֹר לְיוֹם ג’ ראה ת”ק טי”ת אוֹשְׁפִּיצִין,

לַחֲבֵרִי הָרַב הק’ מ’ מָרְדְּכַי מטלוסט

למע”ש (לְמַעַן שְׁמוֹ) תֵּכֶף לָבוֹא כִּי רוֹאֶה אֲנִי דְּבָרִים לֹא טוֹבִים עַל הַקְּהִלָּה, וְטוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד וְנַמְתִּיק סוֹד, “וְסוֹד ה’ לִירֵאָיו”, בִּטְחוֹנִי חָזָק שֶׁתֵּכֶף תָּבוֹא לְפֹה תִּקַּח אִתְּךָ הַכְּתָבִים הַיְּדוּעִים לְךָ מִמּוֹרֵנוּ הק’ נ”ע כִּי נְחוּצִים הֵם לִי. חֲבֶרְךָ דו”ש בְּאַהֲבָה נֶאֱמָנָה. יִשְׂרָאֵל בעל שם טוב מטלוסט. עד כאן.

וכן ידוע שהאחים הקדושים רבי ר’ אלימלך ורבי זושא זי”ע נדדו בגלות ממקום למקום לתקן את ישראל עד שהגיעו לאושפצין זו אושביץ, ושם הסמ”ך מ”ם לא נתנם לעבור, וחזרו חזרה. רואים מכאן עד כמה גדולה האחיזה של הסטרא אחרא בעון מאכלות אסורות, עד שגדולי הצדיקים הקדושים כדוגמת מרן הבעל שם טוב, רבי אלימלך ורבי זושא, ורבי נתן אדלער והדברי חיים מצאנז זי”ע לא עלתה בידם לתקן את הקילקול הנורא ובלי התיקון נגזרה הגזירה רח”ל וכל האבידה הנורא של יותר מששה מיליון יהודים קרתה בגלל זה, ועוד רואים בזמנינו כמה רח”ל יתומים ואלמנות וגזירות נוראות ומשונות, וכל זה בגלל החטא הנורא של מאכלות אסורות. ותודה להשם יתברך שזיכה על ידינו לעשות 400 ספרים על עניני כשרות ומאכלות אסורות, על שחיטה ניקור חלב ודם, שהם כנגד 400 מחנה עשו דקליפה כנודע. ואפשר לפרש דהא דמרדכי הצדיק לבש “שק”, כדי לתקן את ענין הנ”ל,”שק” גימטריה 400 [ראה באריכות בראשית חכמה].

 

[יא] ) והנה כתבנו לעיל, דמכח חטא אדם הראשון נעשה מן אות אל”ף אות עי”ן, וזהו בתיבות “כתנות עור”, שהיה צריך להיות “אור” – באל”ף, ולכן “נרגן מפריד אלוף” (משלי טז, כח), כמבואר ענין זה בכמה ספרי מקובלים (עיין של”ה ח”א, מאמר בית דוד, דף טז.), והאבות תיקנו חטא ופגם זה על ידי שלש תפילות: שחרית, מנחה, ערבית – שהן ראשי תיבות “שמע”. והנה ידוע (עיין זוהר חלק א’, דף קס”ז עמוד א’, ותיקוני זוהר בסופו, תיקון י’, דף קמ”ז עמוד ב’), שמכח חטא אדם הראשון גברו שתי קליפות: שור וחמור, וחמור הוא קליפת ישמעאל, ושור הוא קליפת אדום, ותיבות “אדום”, “ישמעאל” הן גימטריא תק”ב, כמנין השנים שהיו האבות חיים בעולם הזה, כי אברהם היה חי קע”ה שנים, יצחק – ק”פ שנים, יעקב – קמ”ז שנים, קע”ה וק”פ וקמ”ז – צרפם יחד – יהיו תק”ב שנים, כי האבות הן בקדושה נגד הקליפה. וזהו הסוד (שמות כב, ל) “ובשר בשדה טריפה[יא] לא תאכלו”, כי “בשר” הוא גם כן גימטריא תק”ב, וקל להבין. [ויש להוסיף דקליפת עמלק הוא נקרא “כלב” ומדתו חצוף ועז פנים, וחשב המילים “כלב עז פנים וחצוף” בגימטריה עם ד’ תיבות 503 = בשר עם הכולל 503, שכאשר חס ושלום נכשלים בבשר טרף, זה כוח עמלק. ובזה נרמז גם דברי המשנה (סוף סוטה), פני הדור כפני הכלב, ולתקן זאת מוכרחים להינצל ולהזהיר את הרבים על הכשרות].

והנה זה ידוע, ש”ראשית גוים עמלק” (במדבר כד, כ), מזרע עשו הרשע, ויש לו אחיזה באל אחר, כי “עמלק” הוא גימטריא ר”מ – כמנין “אל אחר” (שמות לד, יד), שהוא גם כן גימטריא ר”מ, וכנגדו בקדושה הוא “רוח הוי'” (שופטים יא, כט). והנה כנגד שתי קליפות שור וחמור, יש בקדושה משיח בן דוד, דהוא יתגבר על הקליפה של חמור בסוד (זכריה ט, ט): “עני ורוכב על החמור”, ומשיח בן יוסף איקרי “שור”, כמו שאמר הכתוב (דברים לג, יז): “בכור שורו הדר לו”.

והנה איתא בזוהר (עיין חלק ג’ דף קכ”ד עמוד ב’, וזוהר חדש רות, דף ק”א ע”ב), כי מבין שתי הקליפות הנזכרות לעיל, דהיינו מקליפות שור וחמור, יצא קליפה אחת הנקראת “צפע”, כי “משורש נחש יצא צפע” (ישעיה יד, כט), ו”צפע” גימטריא “עמלק” – ר”מ, ולכן צריכין אנו לכתוב בספר תורה במי עפץ (עיין גיטין דף י”ט עמוד א’) שהוא אותיות “צפע” בהיפוך אתוון, ובזה אנו מכניעין הקליפה של צפע, מה שאנו כותבין הספר תורה במי עפצין.

ונחש הוא ראשי תיבות: נחש, חמור, שור – שהן שלש קליפות הראשונות שבשבעים אומות. וקליפות “שור” “חמור” גימטריא “צרעת”. ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה פ”כ, ד) הני סלעין דנחש היא צרעת, ולפי שהנחש דיבר לשון הרע, נלקה בצרעת.

והנה קליפת צפו בן אליפז, בן עשו, שהשר שלו הוא סמא”ל ולילית הרשעה, עשו בקטרוגם חורבן גדול בארץ פולין וליטא כמו שכתבתי לעיל (בד”ה והנה הנעלם), ולקחו השונאים בעוונותינו הרבים הספרי תורה שנכתבים בקדושה על גבי העור מצד בשר, שהוא גימטריא תק”ב, ולא על גבי דוכסוסטוס, שהוא מצד השערות, ונכתב דוקא במי עפץ, שהוא נגד קליפת עמלק. ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (עבודה זרה דף י”ח עמוד א’) בספר תורה שנשרף עם רבי חנינא בן תרדיון, אותיות פורחות והקלף לחוד נשרף. וכן בגזירות פולין היו נשרפים כמה אלפים ספרי תורה, שאותיותיהן פרחו, והקלף והעפץ נשרף. והשונאים אינם יודעים, שמכח זה אין להם שום אחיזה בקדושה, כי התורה ציותה (שמות כב, ל) “ובשר בשדה טריפה לא תאכלו” – באכילה הוא אסור, אבל מותר לכתוב על גבי עור נבילה וטריפה, ובזה היה להם אחיזה בקדושה, ואחר שנשרפו הספרי תורה – מאותו היום נתמעטו כח הקליפות הנזכרות לעיל, ויפריח כח שור וחמור שבקדושה, שיבואו תרין משיחין: משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, והמקדש של מעלה ירד למטה.

[יב] ) ועוד אפשר לפרש: חייב איניש לבסומי עד דלא, כלומר שיקיים בעצמו את הלאו דלא תגורו מפני איש, וזה אפשר על ידי יין כמו שאמרו בגמרא (בבא בתרא), פחד קשה יין מפיגו, [אפשר עוד לפרש יינה של תורה מפיגו, שזה תורת הסוד שהלומד זוה”ק מקבל יראת שמים ואומץ ועזות דקדושה], ואז, ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, שיש הנראה כמרדכי ובאמת הוא ארור המן, ויש הנראה כהמן ובאמת הוא ברוך מרדכי, ועל ידי היין לא ירא מפני איש ויאמר את האמת, (מח”ב).

[יג]) 172 גימטריה – עקב לרמז שהם המציקים בזמן העקב, והם מעכבים הגאולה, ואם זוכים לי’ – כלומר יראת ה’ זוכים לתתן אמת ליעקב – ומגלים את כל האמת מי שייך לערב רב ומי הוא מצדיקי האמת.

[יד]) וכידוע האחים הקדושים רבי אלימלך ורבי ר’ זושא זי”ע הלכו וטיהרו את כל מקומות היהודים עד שהגיעו לאושוויץ, ושם נגלה עליהם השטן רח”ל ואיים עליהם שאם לא יחדלו מכאן – אז יהפוך את כל העולם לחסידים שלהם, ומזה פחדו שהחסידים שלהם יהיו שליחים של הסמ”ם מ”ם, ומי יודע מי באמת חסיד של אמת.

[טו] ) ומסופר על הצדיק הקדוש המקובל האלוקי רבי סלמן מוצפי זי”ע, שהיה עושה תפילות ותיקונים ויחודים אצל קברי צדיקים כדי לבטל את הגזירה הנוראה ופעם אחת כאשר הרבה להתפלל ולכוון בקבר רחל אימנו, הראו לו מן השמים נחש בעל כמה ראשים שרצה להורגו, וכששאל את אחד המקובלים הגדולים אמר לו שהרשע ימ”ש הוא קליפה מאוד קשה,ושלא יסתכן בנפשו.

 

..

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*