logo
מאגר ספרי הזוהר העולמי דף הזוהר היומי -הרב סיני

שמירת עינים, שכר ועונש- תיקון הברית וקדושת עם ישראל

 

מקווה

קדושת עם ישראל, היא יסוד היסודות של כל הבריאה כמ”ש (שמות פ’ כה) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ורש”י ז”ל מפרש ועשו לשמי בית קדושה. חז”ל דורשים על הפסוק הזה, ושכנתי בתוכה לא נאמר, אלא בתוכם, בלב של כל אחד ואחד. שכל לב יהודי תמיד יהיה מלא קדושה וטהרה, דהיינו לפרוש מהתאוות, ולהתחזק: כגון בשמירת המחשבה, בשמירת עיניים, בשמירת הברית, ללמוד, ולהתפלל בכוונה, ולהדר בצניעות.

להורדה: ספר שמירת עיניים: ספר-שמירת-עיניים- מפעל הזוהר העולמי

ZAKAN_ALFANDARI ZAKAN_BABASALI          ZAKAN_BENISH_KAF_CHAYYIM ZAKAN_YEAROT_DEVASH-H

בריתי תשמור- סוד התיקון האחרון האמיתי                גידול הזקן              ואתה את בריתי תשמור                שו”ת אכילת בשר למעשה

במסילת ישרים כתוב (פ”א) כשהאדם מתעלה, [ברוחניות] העולם מתעלה עמו. וע”י מעשינו הטובים אנחנו גורמים שהקב”ה ישכון בייחד אתנו בעולם הזה השפל החומרי. וכך בונים “הבית של קדושה” ע”פ המעשים טובים שלנו, על ידי כבישת היצר, ע”י לימוד התורה, ע”י התבודדות, ע”י דקדוק המצות,

תכלית יצירת העולם היא שיהא להקב”ה דירה בתחתונים, כלשון חז”ל: הקב”ה ברוך הוא “נתאוה” שיהיה לו דירה דווקא בתחתונים, אצל אנשים פשוטים כמונו, שיש להם יצר הרע, ובפרט היצר הרע הידוע שמנסה להכשיל אותנו לדברים של היפך הקדושה, ובכל זאת אנחנו מתגברים עליו, וחיים, חיים של קדושה וטהרה, דבר כזה יש רק בעולם המגושם הזה. וכשאנחנו מתגברים ומצליחים לנצח המלחמה הגדולה, ולחיות חיי צניעות, חיי קדושה וטהרה, זה השמחה הכי גדולה להקב”ה.

לכן ליקטנו כל הנ”ל בקיצור נמרץ מדברי חז”ל בכדי לעורר ולחזק עם ישראל הנמצאים בכל מקום שהם “בשמירת עינים אמיתים” כדי שנוכל להוסיף שמחתנו, בלימוד תורה, בתפילות, בתחנונים, במצות, ובדקדוק המצות, בהשתוקקות ובציפייה, להביא הרגע הגדול, ולהתכונן כיאה וכראוי לקראת ביאת משיח צדקנו, שיגאלנו במהרה גאולת עולם אמן ואמן! יה”ר מלפני אבינו שבשמים שלא תצא שום תקלה על ידינו.

הדרך להצלחה בשמירת עיניים

הנה באהבת הבורא יתברך שמו אותנו, ויודע שאנחנו דור חלש ויש לנו הרבה ניסיונות, אעפ”כ נבחרנו לעשות התיקונים על כל העבירות ופגמים של כל הדורות הקודמים. (כולל דור המבול דור הפלגה ודור המדבר וכו’) תפקידינו העיקרי בעוה”ז לתקן כל מה שקלקלו כל הדורות בגלגולים הקודמים. היום נראה לכל בעל דעת שאנחנו כבר בזמן האחרון שלפני הגאולה, כדי שנוכל לתקן (פגמי) העבירות לשעבר. הזמן הזה ידוע כזמן של “אחרית הימים” ממש סוף הגלות, זמן קצר לפני ביאת משיח צדקנו.

על הדור שלנו שהוא דור חלש ברוחניות גם ידוע בחז”ל כהדור של “עקבתא דמשיחא” (תקופה האחרונה שלפני ביאת המשיח) ומזמן כבר גילו לנו רבותינו ז”ל שתהא התקופה הזאת קשה לנו ברוחניות ובגשמיות, הרבה צער ומכאובים ר”ל, כמבואר במשנה (סוטה מט)

בעקבות משיחא: חוצפא יסגא (תִתרבה) ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר, ומלכות תהפך למינות, (אפיקורסות) ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן יישום, (“הגבול” יהי’ ריק) ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו ועל מה יש לנו להישען [רק] על אבינו שבשמים

ולצערנו נראה שיש בדורנו אפילו  בין הציבור החשוב, אלו שלא מרצונם ולא מידיעתם מעכבים הגאולה ח”ו, וכגון אלו שלפעמים נכשלים בראיות אסורות, וידוע ע”פ דברי חז”ל שכל הבטה אסורה (שבמזיד) אפילו לרגע א’ גורמת לנו אריכות הגלות, ויסורים רוחניים.

ויש עוד קבוצה חשובה שבאמת רוצים לשמור על עיניהם שמרגישים שכל העתיד תלוי בזה אבל לא מצליחים כל פעם להגן עליהם, ואעפ”כ מתאמצים בכל כוחם לשמור על עצמם, משום שלימדו אותם שחייב כָּל אָדָם לְהַרְבּוֹת בִּשְׁמִירָה והם רק יוצאים להתפלל וללמוד, ולא מסתובבים סתם ברחוב ולפעמים הם גם כן  נכשלים.

אבל בחסדי השם ית’ יש לנו חלק מהציבור שיודעים שאע”פ שנכשלו חייבים להמשיך ללחום בכל תוקף וברציפות בלי שום הפסק, ומוסרים נפשם להיזהר, ובכל הצלחה שלהם עושים רעש ושמחה גדולה בשמים, ולפעמים אחרי הצלחות רבות שוב נכשלים ח”ו, ולצערנו רואים שהניסיונות נהייתה קשה מיום ליום, ושואלים איך להתחזק במצב הקשה הזה?

לכן, ראשית כל, הסגולה הראשונה והכלל להצלחה ברוחניות היא, לזכור תמיד הסוד הגדול שבכלל אין ייאוש בעולם הזה, ולחיות בתמימות ומקושרים להקב”ה כי התמימות היא ההצלחה ושלימות האדם, ולעולם לא להתייאש מניסיונות כושלות, וכמ”ש במדרש תהלים (כב) “אלמלא נפלתי – לא קמתי” ובאמת יש לכולנו האפשרות בס”ד להגיע למדרגה של שליטה “שלמה” על העיניים, עד שאין שום שליטה מהיצר עלינו בנושא הזה, רק צריכים לזכור ולהרגיש ולהאמין בכל ליבו שאפשרי להגיע אליו בס”ד, אחרי יגיעה רבה ומלחמות תמידיות נגד היצר, ובכדי לזכות לניצחון הזה, שזה מגודל חסדי ד’ יתברך שמו, עלינו להתחזק ולעלות מעלה מעלה באופן תמידי להמשיך המלחמה ברציפות בלי שום הפסק כלל וכלל, במסילה העולה בית אל.

עוד סגולה להתחזקות, שחייבים לזכור כל ימינו, שברגע אחד של התגברות כשֶׁעוצם אֶת עֵינָיו לא להסתכל… הוא זוכה לקבל כח חזק מהקב”ה מִדָּה כְנֶגֶד מִדָּה מברכת ה”, להתגבר על תאוותו בנסיון הבאה, והוא מְשַׁמֵּחַ אֶת ד’ (פסחים קיג) ומרוויח “עולם מלא טוּב” על כל פעם שהוא מצליח להתגבר ולסגור את עיניו מול רצון ליבו, כמ”ש מצוה גוררת מצוה, ואילולי הקב”ה עוזרו אינו יכול לו, ומהתחזקות ההיא מרוויח להתקרב מיד להקב”ה, בהרגשת “רצוננו לעשות רצונך” ואח”כ בס”ד יזכה להמשיך עליו דרגות גדולות של צדיקים אמתיים, כמי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ו”הבא ליטהר-מסייעין אותו”.

אבל מובן שיזכו לתענוג הנ”ל רק אלו הלוחמים בכל כוחם נגד יצרם במלחמה תמידות, ובאמונה פשוטה, ש”לא לרדוף אחר מראה עיניהם” בלי הפסק, וכמו שהתינוק לעולם לא ילמד ללכת ברגליו אם יסתפק רק בפסיעתו הראשונית ויפול, אלא יש לו להמשיך ולצעוד הלאה מבלי להתייאש. ואף אם התינוק נופל פעם אחר פעם, הוא מרגיש שצריך לקום ולנסות שוב, ורק כך יוכל לרכוש את דרך ההליכה, ולהבדיל אף ההליכה במצות התורה גם כך בנפילות ובמעידות, אך החכמה היא לא להתייאש מאותן נפילות, אלא לקום מיד, (כי נפלתי קמתי!) לקום להתנער ולהמשיך לצעוד הלאה כאותו תינוק עקשן שאינו מתייאש מהנפילות, וממשיך לנסות במטרתו עד אשר מצליח ללכת כברת דרך ארוכה בבטחון וביציבות כל ימיו. אבל רק אם פסיעה בודדת, לא מקדמת אותנו אל עבר המטרה האמתית, וכשמצרף אותה פסיעה, בעוד פסיעות נצחיות, אז זוכים להצלחת השלמות, בס”ד כשיתעוררו עליו רחמנות ממעל, כמ”ש חז”ל “מתוך נפילה קימה” (ילקוט מיכה ז, תקנח) ו”יגעתי ומצאתי תאמין” (מגילה ו:)

כל הצלחתנו ברוחניות ובגשמיות תלוי בהצלחתנו בשמירת העניים שלנו, אֵין רְצֹון ד’ יתברך שמו לעד, לְהַכְבִיד ולְהַקְשֹות עַל הָּאדָּם וְלַהֲפֹךְ אֶת חַיָּיו לְבִלְתִי נִסְבָּלִים. אדְרַבָּה וְַאדְרַבָּה, הַקָּבָּ”ה מֹורֶה לָּאדָּם לָּלֶכֶת בְדַרְכֹו שֶל עֹולָּם וְלִנְהֹג כְמִנְהַגהָּ, לֹא לִפְרֹש וְלֹא לְהַזִהיר עַצְמֹו מֵאֲכִילָּה ושְתִיָּה ולישב בתענית כל ימיו (צריך לאכול, אבל במידה, ולשם שמים) וכו’ ומִשְָאר דַרְכֵי הָּעֹולָּם, אֶלָּא שֶעָלָּיו להתנהג עַל פִי מִצְוֹות הַתֹורָּה הקדושה בתמימות, כי התמימות היא השלימות הגדולה ביותר.

לכן בגדר תן לחכם ויחכם עוד נשתדל בס”ד בעצה טובה לבאר הענין בדרך קל ופשוט בדוגמאות וסיפורים ששייך להתחזק מהם אפ’ לדור החלש הזה, להינצל ממצודה של היצר הרע בענין המר הזה, ובסוף ירגישו האור… ויאמר החלש חזק אני.

בהרבה ספרים הקדושים מבואר: ש-רק ע”י מלחמה התמידית, ובתפלה בכוונה, ועסק התורה, בכל גופו, בכל לבבו, ובכל נפשו מפנימות הלב, שייך להתמודד ולהינצל מניסיונות הקשות, וכשמצליחים לנצח את היצר הרע, זוכים אז מיד להשפעות טובות מלמעלה, ולהמשכת טהרת הנפש, ומחילת העוונות. יה”ר מלפני אבינו שבשמים שנזכה להתחזק בשמירת עיניים באמת ובתמים בתוך שאר כלל ישראל

הנה כולנו אוֹמֵרים בִּקְרִיאַת שְׁמָע “וְלֹא תָּתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זוֹנִים אַחֲרֵיהֶם” וְכָתַב רַבֵּינוּ יוֹנָה (ש”ת שער ג סד) וְגַם רַבִּים נוֹקְשִׁים וְנִלְכָּדִים בְּחַלְּלָם הַחוּשִׁים הַנִּכְבָּדִים, חוּשׁ הָרְאוּת, וְחוּשׁ הַשֵּׁמַע. וְנֶאֱמַר עַל חוּשׁ הָרְאוּת וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, (במדבר טו, לט) הֻזְהַרְנוּ בָזֶה, שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל אָדָם בְּאֵשֶׁת אִישׁ (ופנויות אסור מדרבנן) וּבִשְׁאָר עֲרָיוֹת פֶּן יִוָּקֵשׁ בָּהֵן.

כָּתוּב בְּאוֹרְחוֹת חַיִּים, שאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בְּאֵשֶׁת אִישׁ מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא תָּתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם וְגם אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בִּפְנוּיָה מִדִּבְרֵי קַבָּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה. וְכָל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאֵשֶׁת אִישׁ מַכְשִׁיל וּמַכְחִישׁ כֹּח יִצְרוֹ הַטּוֹב וְהוֹדוֹ נֶהְפָּךְ עָלָיו לְמַשְׁחִית ח”ו, וְיֵשׁ אִסּוּר נוֹסַף מִן הַתּוֹרָהּ וְהוּא לְהַרְהֵר בְּאִשָּׁה כְּלוֹמַר לַחֲשֹׁב עָלֶיהָ מַחְשָׁבָה שֶׁל תַּאֲוָה וַאֲפִלּוּ היא פְּנוּיָה, וְחָמוּר הִרְהוּר פְּנוּיָה אפילו מִמַגַעָה, שֶׁעַל הַהִרְהוּר עוֹבֵר בְּלָאו מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דְּבָרִים כג י) וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רַע וּפֵרְשׁוּ רַזַ”ל (ע”ז כ:) שֶׁלֹּא יְהַרְהֵר בְּיוֹם וְיָבוֹא לִידֵי טֻמְאָה בְּלַיְלָה עכ”ל (בית יוסף אבן העזר א)

על העונש של הסתכלות בדברים אסורים, כתוב בְּסֵפֶר “קַב הַיָּשָׁר” בְּשֵׁם הָאֲרִ”י ז”ל שיֵשׁ עוֹף הַנִּקְרָא בְּתוֹרָה “רָאָה”, וְאָמְרוּ חֲזַ”ל הַפּוֹגֵם בְעֵינָיו וּמִסְתַּכֵּל בְּנָשִׁים עוֹנְשׁוֹ שֶׁיִּתְגַּלְגֵּל בְּעוֹף זֶה מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה וְסוֹבֵל שָׁם צַעַר גָּדוֹל ר”ל. בָּכל רֶגַע שֶׁאָדָם נִכְשָׁל בהֲנָאָה מִמַּרְאָה אִשָּׁה, הוּא עוֹבֵר עַל אִסּוּר מֵהַתּוֹרָה. וְהֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ שֶׁבְּרֶגַע הָרִאשׁוֹן עוֹצֵר אֶת עַצְמוֹ וְלֹא מִסְתַּכֵּל.

כתוב בספר החנוך אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִ”לִ שֶׁאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל אֲפִילּוּ רק בִשְׂעָרָהּ שֶׁל אִשָּׁה הָאֲסוּרָה לוֹ, וַאֲפִילּוּ לִשְׁמוֹעַ קוֹלָהּ לְכַוָּנָה שֶׁיֵּהָנֶה בָהּ אָסוּר, וַאֲפִלּוּ לְהִסְתַּכֵּל בְּבִגְדֵי צֶבַע שֶׁל אִשָּׁה, כּשֶׁמַּכִּיר הָאִשָּׁה הַלּוֹבֶשֶׁת אוֹתָן אסור, לְפִי שֶׁמִּתּוֹךְ רְאִיַּת הַמַּלְבּוּשׁ יָבוֹא לְהַרְהֵר בָּהּ. וְהִרְחִיקוּ שֶׁלֹּא לִשְׁאֹל בִּשְׁלוֹם אֵשֶׁת אִישׁ כְּלָל, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי בַעְלָהּ, (קידושין עב. ובתוס’ ד”ה אין) לְפִי שֶׁעִנְיָן זֶה קָשֶׁה מְאֹד וְיֵצֶר הָרַע חָזָק בּוֹ, ע”כ צָרִיךְ כָּל אָדָם לְהַרְבּוֹת בִּשְׁמִירָה יתירה, בִּפְרָט בִימינו שֶׁהַיֵּצֶר הָרַע חזק מאוד וְהַפְּרִיצוֹת פּוֹרֶצֶת גְּבוּלוֹת לֹא נִתָּן לָּנוּ אֶלָּא לִבְרֹחַ מּכלִ חֲשָׁשׁ שֶׁל נִסָּיוֹן כֵּיוָן שֶׁהַסַּכָּנָה אוֹרֶבֶת, וְאֵין אפילו אֶחָד שֶׁיָּכֹל לוֹמַר זֶה לֹא יִקְרֵה לִּי, כִּי בְּרִגְעֵי הַנִּסָּיוֹן היצר בוער כאש וכָּל אחד יָכֹל לִפֹּל ברגע אחד ח”ו, כמ”ש חז”ל אין אפוטרופוס לעריות. (כתובות יג:)

בספר שמירת עיניים כהלכתה כתוב שטָעוּת הִיא לַחְשׁוֹב שֶׁמצות שְּׁמִירַת עֵינַיִים רַק חוּמְרָא לַאנשי מעשה וחֲסִידִים כו’, אֵלָא יֶשׁ לנו אִיסּוּר מֵהַתּוֹרָה לְהִסְתַּכֵּל עַל נָשִׁים, וּבְכָל מַבָּט בְּאִשָּׁה, בֵּין צְנוּעָה וְכֹל שֶׁכֵּן שֶׁאֵינָהּ צְנוּעָה הכל אסור. יֵשׁ לָדַעַת שאֵין כָּאן חוּמְרָא וְאֵין כָּאן הַגְזָמָה אֵלָא יֵשׁ אִסּוּר מַמָּשׁ, וזֶהוּ מעִקָּר דִּין הַתּוֹרָה שֶאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל עַל נָשִׁים. יש חוֹשְׁבִים שֶׁמצות שמירת עינים רַק לְקִיצוֹנִים, אֲבָל הָאֱמֶת היא שהִיא אחד מתרי”ג מצות, וכּל אָדָם מְחוּיָּיב עַל פִּי הַתּוֹרָה לִשְׁמוֹר עַל עֵינָיו ולהתייגע שלֹא לְהִסְתַּכֵּל בדברים אסורים, ואמרו חכמים, כל מי שאינו מסתכל בנשים, אין יצר הרע שולט בו. (מדרש יל”ש פר’ ויחי רמז קס”א)

לא לחשוב שקיום מצות שְׁמִירַת עֵינַיִם הם דרגות גדולות רַק לצדיקים לרבנים לגדולי-הדור לתלמידי-חכמים וְאַדְמוֹ”רִים וכו’, משום שכְּשם שֶׁנִזְהַרים שֶׁלֹּא לאכול מַאַכְלֵי אִסּוּר, וּמַקְפִּידים לִשְׁמֹר הַשַּׁבָּת, וְלָצוּם בְּיוֹם כִּפּוּר, ומֵנִיחים תְּפִלִּין, ולובשים ציצית, וּשְׁאָר מִצְווֹת הַתּוֹרָה, כָּךְ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בִּרְאִיוֹת אֲסוּרוֹת, ובפרט בנשים שֶׁאֵינָן צְנועות, ומצוה זו נוהגת בכל עת בכל מקום ובכל זמן כגון בַּבַּיִת, בָרְחוֹב, בחנויות, בתור בבנק, באוטובוס, בשמחות, בבית הכנסת, בלוויות, ואפ’ בית אבל ר”ל וכו’.

עוד כתב: שאסור לאדם לוֹמַר עַל אִיסּוּר זֶה מהתורה אֲנִי מַקְפִּיד, וְעַל אִסּוּר זֶה מהתורה אֲנִי מְקיל, משום שהֲרֵי כָּל הָאִיסּוּרִים נִתְּנוּ לנו בהר סיני וְאֵין לָּנוּ רְשׁוּת להקל בהן, כּל המצות חייבים לקיים בשלימות. כמ”ש רבינו יונה (שער א אות ו) כֹּל שׁאֵינוֹ נִזְהָר מֵחֵטְא מְסֻיָּם בְּאֹפֶן קָבוּעַ וּמְוַתֵּר עַל הָאִסּוּר וְאֵינוֹ מְקַבֵּל עַל נַפְשׁוֹ לְהִישָּׁמֵר מִמֶּנּוּ, גַּם אִם הוּא מֵהָעֲוֹנוֹת הַקַּלִּים, אַעַ”פִּ שֶׁהוּא נִזְהָר מִכָּל הָעֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, קְרָאוּהוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל מוּמָר לְדָבָר אֶחָד, וְאֶת פּוֹשְׁעִים נִמְנָה, וְגָדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשׂא.

כל הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא “עוֹלָם שֶׁל נִסְּיוֹנוֹת” וְהָרְחוֹב שלנו מָלֵא פִּיתּוּיִים וְקָשֶׁה לַעֲמֹד כְּנֶגְדָּם, בכל זאת אָנוּ חַיָּיבִים לַעֲמוֹד בְּנִסָּיוֹן, וְלֹא לְהִישָּׁבֵר מִנְּפִילוֹת. עוד צָרִיךְ לָדַעַת שהַקּוֹשִׁי בנסיונות הוּא אך ורק בָּרְגָעִים הָרִאשׁוֹנִים, בִּרְגָעִים שמִתְקַיֶּמֶת מִלְחָמָה פְּנִימִית לְהִסְתַּכֵּל אוֹ לֹא לְהִסְתַּכֵּל לַחְטוֹא אוֹ לְא, דַרְכּוֹ שֶׁל הַיֵּצֶר לְפַתּוֹת רַק לְהָצִיץ, לַחֲטֹא מְעַט וְאַחַר כָּךְ מְפַתֶּה לַחֲטֹא הַרְבֵּה… וזה רק כשלֹּא מִתְּאַפְּקִים, וּמִסְתַּכְּלִים אֲפִלּוּ לִשְׁנִיָּה אַחַת, הַיֵּצֶר תּוֹפֵס אוֹתו וּמוֹשֵׁךְ אותו לְהִסְתַּכֵּל עוֹד וְעוֹד מִבְּלִי רָצוֹן לְהַפְסִיק ח”ו.

גם צריך כל אדם להשגיח היטב לבל יריח שום ריח אסור ובפרט ריח מבשמים שעל נשים “שאין לך גירוי יצר גדול מזה” וכל כיו”ב, כי ידוע שבריחות אלו יש כוח רע חזק וטמא לפעול ירידה גדולה ברוחנית במהרה, כמבואר בירושלמי (חגיגה פ”ב ה”א) שזה אחת מהסיבות שגרם לאלישע בן אבויה לצאת לתרבות רעה השם ישמרנו ע”ש.

וכַּאַשֶׁר נִתְקַל בְּראִיה אֲסוּרָה וּמִתּוֹךְ סַקְרָנוּת הוא ממשיך להסְתַּכֵּל, הֲרֵי זוֹ הוֹכָחָה בְּרוּרָה שֶׁהוּא נָגוּעַ בַּחוֹלִי שֶׁל “לִרְאוֹת”. כשהוּא אפ’ לֹא חוֹשֵׁב, ולא מתגבר לְהוֹרִיד אֵת עיניו מִיָּד, זה סִימָן שֶׁהוּא לֹא מֵבִין אֵת הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל חומר הענין של רְאִיָּה אֲסוּרָה, אִם הוּא עוֹבֵר בִּרְחוֹב וְעוֹבֶרֶת לְפָנָיו אִשָּׁה וְאֲפִילּוּ הַצְנוּעָה בְּיוֹתֵר וּמִתּוֹךְ סַקְרָנוּת מִסְתַּכֵּל וממשיך… זֶה סִימָן שֶׁהוּא לֹא שׁוֹמֵר עַל הָעֵינַיִם, וּכְשֶׁהַמַּצָּב כָּךְ, זֶה אוֹמֶר שֶׁהוא צָּרִיךְ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה מִיָּדִ, ולְהַפְסִיק לְהִסְתַּכֵּל עַל כָּל דְּמוּת אפילו במרחק שֶׁמֵּעֵבֶר לַכְּבִישׁ-לרחוב, ולִהְיוֹת אָדָם הַשּׁוֹמֵר עַל הָעֵינַיִם ולֹא מִסְתַּכֵּל עַל דברים אסורים כְּלָל כְּפִי שֶׁנִּפְסַק בְּדִבְרֵי חֲזַ”ל.

בדורינו כבר ידוע לנו, שאדם הממשיך לִהסְתַּכֵּל עַל דברים האסורים, אֵין לוֹ שַׁלְוַת הנֶפֶשׁ, וְלֹא שִׂמְחת החיים, וְחָסֵר לוֹ הַשָּׁלוֹם בַּבָּיִת. כל אָדָם יָכֹול לְנַסּוֹת אֶת עַצְמוֹ ויראה שֶׁלְּאַחַר שֶׁהוּא פָגַם בְּעֵינַיִם ח”ו, יַבְחִין שֶׁכְּבַר בְּשָׁעוֹת הַקְּרוֹבוֹת הוּא לא מרגיש כ”כ שמחת החיים, וְכגון יָרִיב עִם אִשְׁתּוֹ אוֹ סְבִיבָתוֹ, אבל הֶחָכָם שכְּבָר בְּרֶגַע הָרִאשׁוֹן עוֹצֵר אֶת עַצְמוֹ וְלֹא מִסְתַּכֵּל, מיד מרוויח: נחת וְשמחה וְעליה רוחנית, וקשר לאבינו שבשמים.

הַהַשְׁפָּעָה שֶׁל מַרְאֵה אָסוּרה גורם פגם בנפשנו, ואֲפִילּוּ כְּשֶׁמִּסְתַּכֵּל עַל סתם אִשָּׁה כגון שֶׁכינתו, או בגן, או בחנות, או בשמחות, או אפילו באלבום-תמונות שמופיעות שם נשים אפ’ ממשפחתו, וכדומה, מִלְּבַד שֶׁהוּא עוֹבֵר עָל אִסּוּר שֶׁל ‘לֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם’ (אֲפִילּוּ כשֶׁהִיא צְנוּעָה) הוּא גּוֹרֵם לְנַפְשׁוֹ נֵזֶק רוּחָנִי, שיש השפעה רע מכָּל פְּגִיעָה בִּרְאִיוֹת אֲסוּרוֹת שמְקַלקלֶת הַנְּשָׁמָה, ולפעמים גורם עצבות לעצמו ח”ו, וּכְשֶׁיּוֹדְעִים אֶת הַדרך שֶׁל הַיֵּצֶר ומַצְלִיחִים לְהִתְאַפֵּק וְלֹא לְהִסְתַּכֵּל ונלְחמים כְּנֶגְדּוֹ כְּבָר בָּרֶגַע הַרִאשׁוֹן, אָז הַהֶמְשֵׁךְ הרבה יוֹתֵר קַל, בסיוע מן השמים מִדָּה כְנֶגֶד מִדָּה. ואז מנצחים היצר, וְכָךְ לא יהא הָרָצוֹן לְהַמְשִׁיךְ לַחְטוֹא. וכשמתחברים לצד הטוב כשמתגברים ומנצחים, אז זוכים לקדושה ו’לשמחה רבה’ בכפל כפלים! כמ”ש ´”והתקדשתם והייתם קדושים” אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה. כמ”ש (יומא לח:) “הבא ליטהר מסייעין אותו” לא מספיק רק לרצות בלב, אלא צריך להתחיל בפועל לעשות המעשה

וכן אָדָם ההוֹלֵךְ בְּדַרְכּוֹ וּפִתְאוֹם מוֹפִיעָה מוּלוֹ מראה שֶׁאֵינָהּ צְנוּעָה, ומיד מִתְנַהֶלֶת בְּתוֹכוֹ מִלְחֶמֶת יְצָרִים לְהִסְתַּכֵּל אוֹ לֹא לְהִסְתַּכֵּל, ומיד הוּא מַחְלִיט לְסוֹבֵב אֵת הָרֹאשׁ עַד שֶׁהִיא תַּעֲבוֹר, וּכְשֶׁהוּא מְסוֹבֵב אֵת הָרֹאשׁ, הוּא פתאום שוב רוֹאֶה נָשִׁים נוֹסָפוֹת מְהַלְּכוֹת מִמּוּל, וְרוֹצֶה לִשְׁמוֹר עַל עַצְמוֹ, וְמיד מַחְלִיט לְהִסְתַּכֵּל רַק עַל הָאָרֶץ, אֲך גַּם שָׁם הוּא גם נכשל בפרוצה, בקיצור המלבושים, או גילוי צורת השוק המכוסה בגרביים שקופות, או בצבע הרגל, וכדומה, אע”פ כן הוא נחשב בשמים לאדם כשר, משום שכָּל מִי שֶׁמְּנַסֶּה בכל כוחו! להתחזק ולִשְׁמוֹר עַל הָעֵינַיִם יכול ליתְקַל בִּמְצִיאוּת כָּזוֹ, אבל “אין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו” (ע”ז ג’) ובמד״ר (שמוח פ’ ל״ד) אין הקב”ה בא בטרחות עם בריותיו.

ידוע שהקב”ה לא חושב שאנחנו מלאכים, מלאכים יש לו בשמיים, אנחנו בני האדם לא מלאכים, והוא לא מצפה שנחיה כמלאכים, אלא הוא מצפה שננסה להתקרב אליו “בכל כוחינו”. וזה אפילו בְּיָמֵינוּ שֶיֵשׁ קֹשִׁי רַב לִשְׁמוֹר עַל הָעֵינַיִם, אם כָל זֹּה חייבים להתְאַמּץ ולהילחם בכל כוחנו לִשְׁמֹר על העינים. דוקא בנו יש הכח החזק לקיים המצות מפני כח המס״נ שיש בנו!! ואחר המסירות נפש בוודאי יזכה למתנות מתוקות מן השמים, כמו להיות אָדָם החזק נגד יצרו, שֶׁמַּחֲזִיק מַעֲמָד בְּכָל הַמַּצָּבִים וְשׁוֹמֵר עַל הָעֵינַיִים בכָּל הַנִּסְּיוֹנוֹת שֶׁמּוּלוֹ, וייחשׁב לְצַדִּיק גָּדוֹל, וְיֵשׁ לוֹ מַעֲמָד גָּדוֹל בְּיוֹתֵר אֵצֶל השכינה הקדושה בכל העולמות.

גם ידוע מצדיקים שבִרְגָעִים אֵלּוּ שמתגבר יָכֹל אז לבקש וּלְהִתְפַּלֵּל וְלִזְכּוֹת לִישׁוּעָוֹת גְּדוֹלָוֹת, כֵּיוָן שֶׁבְּרֶגַע זֶה נִמְשַׁךְ עָלָיו אוֹר הַשְּׁכִינָה מְסֻגָּל הזְמַן לְהִתְפַּלֵּל וּלְבַקֵּשׁ בַּקָּשׁוֹתָיו הַנִּצְרָכִים לוֹ “בְּעוֹד עֵינָיו לְמָטַה” וְגוֹבֵר הוּא עַל יִצְרוֹ.

אֵין רְצֹון ד’ ית’ שמו לעד לְהַכְבִיד ולְהַקְשֹות עַל הָּאדָּם וְלַהֲפֹךְ אֶת חַיָּיו לְבִלְתִי נִסְבָּלִים. אדְרַבָּה וְַאדְרַבָּה, הַקָּבָּ”ה מֹורֶה לָּאדָּם לָּלֶכֶת בְדַרְכֹו שֶל עֹולָּם וְלִנְהֹג כְמִנְהַגהָּ, לֹא לִפְרֹש וְלֹא לְהַזִהיר עַצְמֹו מֵאֲכִילָּה ושְתִיָּה לגמרי ומִשְָאר דַרְכֵי הָּעֹולָּם, אֶלָּא שֶעָלָּיו לַעֲשֹות זֹאת עַל פִי חוקי מִצְוֹות הַתֹורָּה, ולזכור שחכמינו אמרו “אֲל תאמין בעצמך עד יום מותך” (ברכות כט.)

כשאנחנו עוֹבְרִים כָל הנִסְּיוֹנוֹת, ובפרט בשְׁמִירַת עֵינַיִם, ומְנַסִּים לִשְׁמֹר וח”ו נִכְשָׁלִים, וְשׁוּב מְנַסִּים וְנִכְשָׁלִים ח”ו, אֵין זוֹ שום סִבָּה כלל וכלל לְהִתְיָאֵשׁ. וכמובן שצריכים להתחרט ולהמשיך המלחמה עד שמנצחים, וּכפי שכְבָר אָמָר הֶחָכָם, “הָעִקָּר לֹא לְהִתְיָאֵשׁ מִנִּסְּיוֹנוֹת כְּושְׁלִות” אֲפִילּוּ שֶׁנִּכְשַׁלְנוּ וּפָגַמְנוּ ח”ו, אִם יש תְּחוּשָׁה שֶׁל “אוֹי מָה עָשִׂיתִי” והִרְהוּרֵי חֲרָטָה, זֶהוּ סִימָן שֶׁהוּא בדֶּרֶךְ הנְכוֹנָה, כֵּיוָן שֶׁכָּל שֶׁיֵּשׁ לו חֲרָטָה עלַ החֵטְא, אֶפְשָׁר לו לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה שלמה, אֲפִילּוּ שֶׁהַכִּשְׁלוֹנוֹת רַבִּים עַל הַנִּצְּחוֹנוֹת ח”ו, שׁוּב גם אֶפְשָׁר לְהַתְחִיל ולהצליח.

מְסֻפָּר עַל תַּלְמִיד שֶׁהִגִּיעַ לִשְׁאוֹל אֶת רבו (א’ מצדיקי הדור) עצה מה לעשות כְשָׁנכשל הַרְבֵּה בשמירת עינים, שָׁאַל אוֹתוֹ הָרָב הַאִם יֶשׁ מִקְרִים שֶׁמְנַצֵּח, עֲנָה לּוֹ הַתַּלְמִיד, אָנִי נִכְשָׁל הַרְבֵּה וְנִצְחוֹנוֹתָּי מוּעָטִים, עֲנָה לּוֹ הָרָב בִּזְכוּת נִצְּחוֹנוֹת מֵעַטִים אֶפְשָׁר לְנָצֵחַ לְתָמִיד, רַק תַּמְשִׁיךְ לְהִשְׁתַּדֵּל לְנַצֵחַ, אֵין אָנוּ מְצֻוִּים לְנָצֵחַ.

והמשיך להסביר: אָנוּ מְצֻוִּים לְהִלָּחֶם עִם הַיֵּצֶר עָל מְנָת לְנָצֵחַ, אבל הַנִּצָּחוֹן תָּלוּי בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא מְיֻחֶדֶת שֶׁלּא כָּל אֶחָד זוֹכֶה בָהּ “מִיד”, וכְּדֵי להצליח ולֹא לְהִכָּשֵׁל, ולקבל הס”ד הזאת, צָרִיךְ לַעֲמוֹד עַל הַמִּשְׁמָר בלי הפסק, ולהתפלל מעומק הלב, להתעורר לעמוד ולהתחנן לפני שוכן מרומים שירחם ויחוס על נפשנו. וְלֹא לִחְיוֹת בַּתְּחוּשָׁה שֶׁל “אֲנִי כבר בְּסֵדֶר”, אֵלָא לָדַעַת שֶׁתָּמִיד יֵשׁ אֶפְשָׁרוּת שֶׁל כִּשָּׁלוֹן וּנְפִילָה ח”ו. מש”ה אסור להכניס עצמו לשוּם מצב שֶׁל ניסיון שֶׁשָּׂם יֵשׁ אפילו סִכּוּי קטן שׁיוכל להֶיכָּשׁל בנִסָּיוֹן, כמ”ש חז”ל אין אפוטרופוס לעריות (חולין דף י”א) וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ. (אבות ב) להשיג הקדושה צריך יגיעה רבה.

הנה תפִלָּה קצרה שכִדי לְהִתְפַּלֵּל בכוונה גדולה בכֹּל יוֹם ובעת הצורך כמה פעמים לְהִתְחַנֵּן לָּהקב”ה מעומק הלב שיעזור לו הקב”ה להצליח לא להיכשל, להשיג הקדושה והכוח לזה מלמעלה.

“אבינו שבשמים רַחֶם נָא עָלי וזָכֵּני לִשְׁמֹר אֶת עֵינַי, לְבַל אֶרְאֶה מַרְאוֹת זָרִים ואסורים שֶׁל דְּבָרִים שֶׁלֹּא כִּרְצוֹנְךָ, כִּי בְּלִי עֶזְרָתך מִן השָּׁמַיִם אִי אֶפְשָׁר לִי לְהַצְלִיחַ נגד יצרי וְשלֹא אֶרְאֶה וְלֹא אֶשְׁמַע דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן אֲפִילּוּ בְּשׁוֹגֵג וּבְלִי כַּוָּנָה, וְיִהְיוּ נָא עֵינָי וְאָזְנַי וְלִבִּי מְקֻדָּשׁוֹת רוֹאוֹת וְשׁוֹמְעוֹת רַק דָּבָר מִצְוָה וְלא שוּם דבר אֲחר, וּתקבל תשובתי וּמחוֹל לִי על מָה שֶׁרָאִיתִי וְשָׁמַעְתִּי וּפָּגמתי שֶׁלֹּא כִּרְצוֹנְךָ, ועֲשֵׂה שֶׁיִּהְיוּ נִשְׁכָּחִים מִמֶּנִי לגמרי במהרה.

{הָרוֹאֶה דָּבָר עֶרְוָה לְפָנָיו וְאֵינוֹ זַן אֶת עֵינָיו מִמֶּנוּ “זוֹכֶה וְרוֹאֶה פְּנֵי שְׁכִינָה”} (דרך אֶרֶץ זוּטָא)

 

עכשיו נשתדל להביא כמה סיפורי צדיקים המלהיבים את הלב.

מסופר על הגר”א מווילנא זצ”ל שכל פעם שהיה צריך לצאת לרחוב הוא למד 13 פעמים איזה פרק במסילת ישרים, כדי שלא יכשל ברחוב במראה אסורה, וזה הי’ בזמנו, ק”ו בזמנינו. ובספרו אבן שלמה (פרק כא) כותב: הקדושה צריך “יגיעה רבה” להשיגה!

מסופר על הרבי מלובלין זצ”ל שהיה תלמידו של ר’ אלימלך מלוזנסק זצ”ל, פעם אחת נכנס הרבי מלובלין לרבו ר’ אלימלך וראה רבו יושב ומתאנח וגונח, והי’ מאוד בצער, ונתבהל מצער רבו, (דבר שלא ראה אצל רבו) ושאלו ילמדנו רבינו, מה זה ועל מה זה מצטער רבינו? השיב לו, איך לא אצטער ולא אדאג אחרי שבאה עבירה לידי? אחרי ששמע המילים האלו יוצא מפי הק’ של רבו, הוא השתוקק לדעת על איזה עבירה מדובר? והשיב לו ר’ אלימלך בשברון רוח, שנכשל והפסיק בדיבור באמצע התפלה “בשיחת חולין”, אחרי שכבר התחיל הודו (בנוסח ספרד) מתי זה היה? כשבאתה אשה לפניו ובכתה במר נפשה כי בתה מקשה לילד, והפסיק באמצע הודו לשאול אותה מה שמה ושם בתה היולדת, כדי שיוכל להתפלל עליה, רק זה היה כל הפסק בדיבור בשעת התפלה (בשעת הודו). ועל זה הצטער מאוד ר’ אלימלך ומתאנח וגונח. (הלוואי אצלנו רק עבירות כאלו)

אז רצה להרגיע את רבו, והרבי מלובלין שאל אותו: הלוא מדובר כאן בפיקוח נפש ממש, ואז הלא הכל נדחה? וחשב שירגיעו בכך, אבל ר’ אלימלך לא קבל דבריו ולא נתקררה דעתו. שוב אמר לו הרבי מלובלין: שבאמצע הודו הרי מותר ע”פ דין להפסיק, מפני שזה לפני ברוך שאמר, אמר לו ר’ אלימלך אע”פ כן הוא עבירה, יען כי ע”פ נוסח אשכנז בהודו אסור להפסיק, וסוף כל סוף ר’ אלימלך לא קיבל שום תנחומין מתלמדו, והצטער על זה מאוד, ואמר איך יתכן שיצא מתחת ידו מכשול גדול כזה באמצע התפלה ואמר הלוואי שיקבלו תשובתו בשמים על חטא זה. על זה אמר הרבי מלובלין: שצריכים ללמוד מזה, איך להיות “ירא חטא” ולדאוג ולהצטער אפ’ על נדנוד עבירה ח”ו, וצריך לשוב עליה בתשובה שלמה לפניו יתברך שמו (אוהל אלימלך סי’ רצ”ד)

מסופר(בילקוט שמעוני קסא) רבי מתיא בן חרש היה יושב בבית המדרש ועוסק בתורה, והיה זיו פניו דומה לחמה וקלסתר פניו דומה למלאכי השרת, משום שמימיו לא נשא עיניו לאשה בעולם. פעם אחת עבר השטן ונתקנא בו, ואמר אפשר אדם כמו זה לא חטא? אמר השטן לפני הקב”ה ריבונו של עולם, רבי מתיא בן חרש, מה הוא לפניך? אמר לו צדיק גמור הוא, אמר לפניו השטן תן לי רשות ואנסנו, אמר לו הקב”ה אין אתה יכול לו, אף על פי כן אמר לו הקב”ה לשטן לך, הלך ונדמה לו השטן כאשה יפה שלא היה כדמותה מעולם, עמד לפניו, כיוון שראה הצדיק אותו הפך פניו ונתן לאחריו. שוב בא ועמד על צד שמאלו, הפך פניו לצד ימין, היה מתהפך לו מכל צד, אמר מתיא מתיירא אני שמא יתגבר עלי ויחטיאני.

מה עשה ר’ מתיא בן חרש? קרא לתלמיד שהי’ משרת לפניו ואמר לו לך והבא לי אש ומסמר, כיון שהביאם הבעירם באש ושרף את שתי עיניו!!! כיוון שראה השטן כך נזדעזע ונפל לאחוריו.

באותה שעה קרא הקב”ה למלאך רפאל, השר בשמים הממונה על הרפואות, ואמר לו לך לרפא עניו של רבי מתיא בן חרש, בא רפאל ועמד לפניו, אמר לו מתיא מי אתה? אמר לו אני רפאל המלאך ששלחני הקב”ה לרפאות את עיניך, אמר לו הניחני מה שהיה היה, חזר לפני הקב”ה ואמר לו כך אמר לי מתיא, אמר לו הקב”ה לך ואמור לו אני ערב שלא ישלוט בו יצר הרע. ומיד רפה אותו המלאך רפאל.

סיפור נפלא: יהודי אחד עלה באחד הימים לאוטובוס ציבורי בדרכו ליעד מסוים. בעלותו לאוטובוס התיישב באחד הספסלים הקדמיים, אלא שהיות וכמה נשים התיישבו בספסלים שלפניו והוא היה תמיד זהיר מאוד בשמירת עיניים, כדברי רבותינו (נדרים כ:) ״כל הצופה בנשים סופו בא לידי עבירה”, אז מיד קם ממקומו והתיישב באחד הספסלים האחוריים של האוטובוס. במהלך הנסיעה נפלה עליו תרדמה והנה הוא רואה בחלום, כיצד מישהו צועק לעברו: “קום מהר! מתחת לספסל אשר אתה יושב עליו יש חומר נפץ ( (bombקום מהר! מה לך נרדם” ?

הוא מיד התעורר בפחד ובבהלה, והחל לבדוק מתחת לספסל האם אכן הדברים נכונים, או שמא סתם חלום הוא. לתדהמתו ראה מתחת לספסל שישב עליו חבילה חשודה. נורא ואיום – חשב בליבו – המצב לא פשוט. חיש מהר רץ בבהלה אל הנהג, והודיע לו שישנו חפץ חשוד באוטובוס (bus) כמובן שהורידו מיד את כל הנוסעים ומיד הזעיקו למקום חברה לפירוק המטען. לאחר בדיקת החבילה התברר בוודאות שאכן מטען חבלה הוא זה, ומיד החלו בנטרול המטען. לא עבר זמן רב ונזדמן האברך לביתו של הסבא קדישא האדמו”ר רבי ישראל אבוחצירא זיע”א ועוד לפני שהספיק האברך לפתוח את פיו ולספר לאדמו”ר על הנס שארע לו, קרא האדמו”ר הקדוש בקול לעברו ואמר לו, אשריך שבזכות שמירת העיניים שלך הצילו מן השמים אֶת כל הנוסעים מגזירה קשה.

עכשיו אחי היקר: אחרי הספורים הנ”ל נא ונא עצור לרגע אחד וחשוב והתבונן! מה גודל כוחה ושכרה של שמירת העיניים? ומה גודל שכרם של אותם -בחורים -ואברכים – הצדיקים השומרים על עיניהם בקדושה וטהרה, במלחמות תמידיות נגד יצרם (הבוער-כאש) ומתגברים!!!

עצה טובה איך להציל כלל ישראל? הירושלמי מביא במסכת פאה, שיוסף הצדיק, הוכיח את האחים שהם מסתכלים בבנות הארץ, אמר להם מה אתה מסתכלים? אמרו לו “לנו זה לא מזיק”. אבל יוסף שהי’ קדוש אמיתי טען, שאפילו אם אדם הוא קדוש וטהור וחושב שההסתכלות לא מזיקה לו אעפ”כ אסור לו להסתכל! כי עצם הראיה היא כן מזיקה לו אע”פ שהוא לא מרגיש ההזק מיד.

על זה מסביר ר’ נתן ז”ל למה זה מזיק כל כך, משום שמהעינים של כל יהודי (גברים ונשים וילדים) יוצאים כאלה אורות חזקים, כאלה אורות נפלאים, כל החיות של האדם עובר דרך העיניים, אדם מעביר את כל החיות שלו, את כל הנשמה שלו, את כל הנפש שלו הכול הוא מעביר לאלה שהוא מסתכל עליהם, כי עצם ההסתכלות, עצם הראיה עצמה מעבירה כוחות, מעבירה חיות, כי האדם מלא תורה מלא תפילה מלא אלוקות, אבל כשמסתכלים על הקליפות, על בנות ונשים, ל, על הרשעים, על הציונים, על הגויים, אז מעבירים להם את חיות וכח של קדושה, פשוט הוא מפסיד הקדושה שלו. וזה מה שהוכיח יוסף את האחים ומר להם: “נכון שלכם הראיה לא כ”כ מזיקה, אבל אתם שבטי ק-ה קדושי עליון, ובעצם רק בהסתכלות עצמה אתם מעבירים כוחות לסיטרא אחרא, כוחות לטומאה, ולכן אסור לכם להסתכל, וכ”ש לנו לדור חלש אם הרבה נסיונות שאנחנו צריכים ללחום “24 שעה כל יום” נגד היצר הרע, המפתה אותנו להסתכל בדברים האסורים.

אדם שפותח את העיניים, לא משנה גבר או אשה, שהולך עם עיניים פתוחות ברחוב וכו’ , אז ח”ו כל התורה שהוא לומד והמצות שעושה הולך לקליפות לסיטרא אחרא, התורה הולכת לאויבים, לרשעים, הכל הולך אליהם, הכל הולך למסיונרים ומשמדים, הוא מחייה אותם! הוא נותן להם את הכח לרדוף אותנו! כי החיות שלהם ממך עובר להם, להחיות שלהם, לכח שלהם, זה בא ממה שלמדת תורה! למשל אם למדת 10 שעות ואמרת ששים ריבוא אותיות, עכשיו ע”י שהסתכלת וראית דברים אסורים, אתה החיית את כל הקליפות! כל ששים ריבוא האותיות עברו אליהם! אם לא היית מסתכל עליהם לא היה להם שום כח וחיות ולא היה לך הנסיונות להתגבר בקדושה כגון שמירת הברית שמירת העינים והמחשבה (הידים ידי עשו).

אבל בצד הטוב: אם אדם יצא לרחוב בשמירת עיניים, בקדושה מלאה, אז הוא יעלה את כל הניצוצות שנמצאים בקליפות לצד הטוב! אדם שסגר את העין הוא שרף את כל הקליפות! בכל קליפה יש ניצוץ קדוש, ברגע שאדם עבר ברחוב בשמירת עיניים הניצוץ השתחרר לצד הטוב שלו.

הניצוץ הקדוש שבתוך הקליפה הוא נמצא בבית הסוהר! וצועק אליך “אל תסתכל!, אחי רחם עלי! אל תסתכל עלי שחרר אותי! משום שכשאתה מסתכל על האשה וכדומה וכו’ אתה קובר אותי! אתה קושר אותי עם עוד כבלים לצד הרע” והניצוץ מתחנן לכל בן אדם “אחי רחם עלי, שחרר אותי מבית הסוהר, אם תתגבר ולא תסתכל עכשיו, כשהיצר בוער בקרבך אתה תביא את הגאולה!!! עד עכשיו אף אחד לא גאל אותי ולא תיקן אותי, רחם עלי תוציא אותי עכשיו מהמאסר שלי, איך? רק אל תסתכל! כל אחד צריך לזכור שבפעם אחת שאתה לא מסתכל אתה מפיל את האין סוף חומות ואת האין סוף קליפות שסובבים אותי וכך בא הישועה”.

בני אדם בדור חלש שלנו, שהם רק בשר ודם צריכים מסירות נפש אדירה לשמור את העיניים, ברגע שהולכים בשווקים וברחובות יש להם ניסיונות נוראים, וע”י ששומרים את העיניים מעלים ומתקנים את כל הניצוצות שנמצאים שם.

כשאדם מחליט למסור את עצמו לד’ יתברך, הוא מיד מקבל רוח של עוז וגבורה אז הוא יכול ע”י הרוח הזאת לעשות מלחמות אדירות ולנצח את כל הרשעים, את כל המתיוונים, ולהביא את הגאולה כמו שזכתה חנה ע”י האור של חנוכה הורידה את נשמת משיח. “חנוכה” חנה-כו’, חנה מסרה את הנפש בשביל ד’ יתברך, היא עשתה הכול רק בשביל ד’, ביקשה בן רק בשביל ד’. והיום למסור את הנפש זה פשוט דבר אחד, דהיינו לשבת וללמוד תורה הקדושה המגינה עלינו! היום למסור את הנפש זה לא לעשות מלחמה עם אף אחד, היום למסור את הנפש זה פשוט לשבת וללמוד ולהכניס את הראש בתורה הקדושה, בגמרא הקדושה וזוהר הקדוש וספרי מוסר וחסידות.

מורי ורבותי אחי ורעי: לא לחינם יוסף הצדיק זכה להיות אחד ומיוחד. במה זכה למדרגה הזאת להיכלל בקדושת האבות ולצרף ב’ שבטים למניין בני יעקב? כל המדרגה הזאת בזכות שעמד על המשמר, לא נכנע, והתרחק מהעבירה בכל מה שיכל להתרחק, ובזכות זה יוסף הצדיק זכה לגדולתו הנצחית. כתוב ‘ויוסף הוא המשביר’ – מכאן למדים על פי המקובלים, שאם בן אדם חס ושלום אין לו פרנסה, זה מתוך שפוגם במידת הברית, כי מידת ‘ויוסף הוא המשביר’ קשורה לפרנסה. וכדאיתא בגמרא, קשה פרנסתו של אדם כקריעת ים סוף וקשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, שהכל קשור במידת היסוד. והדרך להצליח כבחינת יוסף: ‘וינס ויצא החוצה’.

כל אחד ימצא בדברים אלו חיזוק להתמיד בשמירת כל דבר שבקדושה ובפרט בשמירת בריתו של אברהם אבינו. הדור שלנו הוא דור פרוץ ביותר, לאחרונה התוודעתי במספר מקרים, בהם אנשים בני תורה, אברכים, יראי שמים, יושבים ועוסקים בתורה, נכשלים בכל מיני מכשלות שיש. ראוי שנגדור עצמינו בשגרת היום יום כדי שנביא על עצמינו הנהגה מיוחדת מאת הקב”ה שישמור עלינו מנפילות בעצת היצר.

יה”ר שעל ידי קיום מצווה זו של שמירת עינים יזרז הקב”ה את ביאת המשיח והוא יכניע כל סוגי החמריות הזדון והרשע, התאוות הבהמיות, והקושיות והשכחה בתורה, ונהיה כולנו טהורים וקדושים, ונזכה לקבל פני משיח בקרוב מתוך תשובה שלמה.

 

חיוב שמירת העינים   נאמר בתורה “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם”. ושלמה המלך ע”ה   אמר (משלי כג, כו): תְּנָה בְנִי לִי לִבְּךָ וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תִּצֹּרְנָה.    ואמרו רבותינו בירושלמי ( ברכות  א פרק ה”ה): א  לוי  ליבא ועינא תרין סרסורין דחטאה, דכתיב    תנה  בני  לי לבך ועיניך דרכי תצרנה,  אמר הקדוש ברוך  אי הוא יהבת  לי  לבך ועיניך  אנא  ידע דאת  לי.  ע”כ

ובמדרש ( רבה פרשת נשא פרשה י ) אמרו:  מה  ראה הקדוש ברוך  הוא לשאול מישראל  הלב והעיניםשיהיו אחריו,  לפי שהעבירה תלויה בהם הדא הוא דכתיב  ולא תתורו אחרי לבבכם וגו ‘, עינא וליבא  תריסרסורי דחטאה אינון  כי “שוחה עמוקה זונה”, כשם שאמר משה אשר אתם זונים אחריהם לומר שהזנות  תלויה בהם. ע”כ.

ובגמרא בבא בתרא (נז:)  ורביא הפסוק (ישעיה לג, טו): ועוצם עיניו מראות ברע,  ר”א חייא  בר אבא :זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות  על הכביסה. היכי דמי,  אי דאיכא דרכא אחריתא, רשע הוא.  אי דליכא דרכא אחריתא, אנוס הוא. לעולם דליכא דרכא אחריתא, ואפ  ה” מיבעי  ליה למינס נפשיה.

ופירש רשב”ם: רשע הוא,  פי על ואף שעוצם עיניו  שלא  לו היה לקרב  אלא להרחיק  מן העבירה דקיימא   לן  (חולין מד ( הרחק  מן הכיעור. עכ”ל. והדברים נוראים.

אמר להו אביי לרבנן כי עייליתו בשבילי דמחוזא למיפק ביה בחקלא לא תחזו לא להך גיסא ולא להך גיסא, דלמא יתבי נשי ולאו אורח ארעא לאסתכולי בהו. (ברכות סב)

תנו רבנן מעשה באדם אחד שנשא אשה גידמת ולא הכיר בה עד יום מותה, אמר רב בא וראה כמה צנועה אשה זו שלא הכיר בה בעלה, אמר לו רבי חייא זו דרכה בכך, אלא כמה צנוע אדם זה שלא הכיר באשתו. (שבת נג ב)

ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה, אמר רבא עפרא לפומיה דאיוב, איהו באחרניתא, אברהם אפילו בדידיה לא איסתכל, דכתיב הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, מכלל דמעיקרא לא הוה ידע לה. (בבא בתרא טז א(

כך למדנו במסכת שבת (ס”ד.): “תנא דבי רבי ישמעאל, מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה – מפני שזנו עיניהם מן הערוה. אמר רב ששת: מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים – לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה – כאילו מסתכל במקום התורפה”.

 

ועוד שנינו במסכת ברכות (ס”א.): “תנו רבנן: המרצה מעות לאשה מידו לידה או מידה לידו בשביל שיסתכל בה, אפילו דומה למשה רבינו שקיבל תורה מהר סיני – לא ינקה מדינה של גיהנם. ועליו הכתוב אומר (משלי י”א) יד ליד לא ינקה רע – לא ינקה מדינה של גיהנם…

דאמר רב נחמן מנוח עם הארץ היה, אפילו בי רב נמי לא קרא. דכתיב (בראשית כ”ד) ותקם רבקה ונערתיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש – ולא לפני האיש. אמר רבי יוחנן: אחרי ארי ולא אחרי אשה”.

וכך שנינו גם במסכת עירובין (יח:): “דתניא: לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך, ואפילו היא אשתו. נזדמנה על הגשר – יסלקנה לצדדין. וכל העובר אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעולם הבא”.

 

כך גם נאמר במדרש תנחומא וישלח (יב): “וכך איוב אמר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה (איוב לא א), בוא וראה צדקו של איוב, ומה אם הבתולה שכל אדם רשאי להסתכל בה, שמא ישא אותה, או שמא ישאנה לבנו, או לאחד מקרוביו, לא היה איוב נסתכל בה, על אחת כמה וכמה על אשת איש שאינו רשאי להסתכל בה. לפיכך כתיב כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מה יד)”.

וכן שנינו בתלמוד ירושלמי כתובות (כה ד’): “דתני אפי’ חסיד שבחסידים אין ממנין אותו אפיטרופוס על עריות”.

 

עוד שנינו במסכת נדרים (כ.): “רבי אחא ברבי יאשיה אומר: כל הצופה בנשים – סופו בא לידי עבירה, וכל המסתכל בעקבה של אשה – הויין לו בנים שאינן מהוגנין. אמר רב יוסף: ובאשתו נדה”.

 

וכן במדרש ויקרא רבה (כג): “הה”ד (איוב כד) ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים’ אמר ריש לקיש שלא תאמר שכל מי שהוא בגופו נקרא נואף, נואף בעיניו נקרא נואף, שנאמר ועין נואף והנואף הזה יושב ומשמר אימתי נשף בא אימתי ערב בא שנאמר (משלי ז) בנשף בערב יום”.

וכך משבחים גם במסכת בבא בתרא (נ”ז:): “‘ועוצם עיניו מראות ברע’, אמר רב חייא בר אבא: זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה”.

ומסתפקת שם הגמרא: “היכי דמי, אי דאיכא דרכא אחריתא רשע הוא. אי דליכא דרכא אחריתא אנוס הוא”.

מסביר הרשב”ם: הרי ברור לחז”ל שכאשר ישנה אפשרות לאדם לא להסתכל, והוא כן מסתכל, הרי זה  רשע, ומה החידוש?

אלא חידשה הגמרא, שאפילו אחד שעצם עיניו, ולא ראה  דבר – אם היה יכול לא לעבור שם כלל -גם זה נקרא רשע!

אם כך, את מי משבחים שלא מסתכל?

מיישבת הגמרא: “לעולם דליכא דרכא אחריתא וואפ”ה מיבעי ליה למינס נפשיה”. אפילו אדם שאין לו דרך אחרת, והוא  אנוס, חייב עדיין לעשות כל מאמץ להמנע מהסתכלות.

 

כך נפסק גם בשו”ע אבן העזר (כ”א א’): “צריך אדם להתרחק מהנשים מאוד מאוד”. על מה עוד נאמר בשו”ע “מאוד מאוד”?!

 

ובילקוט שמעוני לפרשת בלק (תשע”א) הביא: “בשעה  שירדו למצרים היו  צנועים, כל אחד  ואחד  בתוך אהלו. לא ראובן מביט באשתו  של שמעון, ולא שמעון באשתו של ראובן”.

 

בלעם הרשע לא הצליח לקלל את ישראל כאשר ראה שפתחיהם אינם מכוונים אחד לשני, והם נוהגים בצניעות.

צניעות בשמירת העיניים היא ודאי גורם גדול לקרבת אלוקים!

 

עוד למדנו במדרש במדבר רבה (יח) “אמרה ליה ידענא כוליה כנישתא קדישא דכתיב ביה כי כל העדה כולם קדושים מה עבדת אשקיתיה חמרא וארוויתיה ואנגיתיה בערסא והוה יתבא אבבא היא וברתה וסתרא למזייה כל מאן דאתא בשביל און בעלה כיון דחזייה הדור אדהכי והכי אבלעינהו”. אשת און בן פלת הרדימה אותו, וישבה בפתח הבית פרועת ראש. כיוון שהיא ידעה שאפילו קורח בשיא מרידתו, אינו מתקרב למקום בו אישה מגלה  שערה.

והרמב”ם בהלכות תשובה (  ד פרק ה”ד) כתב חמשה דברים ש העושה אותן איזקתו לשוב מהן,  לפי שהם דברים קלים בעיני  רוב האדם ונמצא חוטא והוא ידמה שאין  זה חטא וא, חד מהם: ” המסתכל בעריות מעלה  על דעתו שאין  בכך כלום שהוא אומר  וכי בעלתי  או קרבתי אצלה,  והוא אינו יודע שראיית העינים  עון גדול שהיא גורמת לגופן  של עריות     שנאמר  ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”. ע”כ.

ובהסתכלות אסורה יכול אדם לעבור איסור דאורייתא וכמ”ש בבית יוסף (  אבן העזר סימן כא ): כתוב בארחות חיים  ב”ח( הלכות ביאות אסורות ) יג’ סי בשם  ר”ה יונה ( באגרת התשובה ) כ,יט  אסור להסתכל באשת  מן איש התורה שנאמר  ולא תתורו אחרי לבבכם ואחריעיניכם. ואסור להסתכל בפנויה מדברי קבלה שנאמר ( איוב ) א,לא ברית כרתי לעיני ומה אתבונן  על בתולה.  וכל המסתכל באשת  איש מכשיל ומכחיש  כח יצרו הטוב והודו נהפך עליו למשחית,

)סנהדרין צב.)  כל המסתכל בעריות קשתו ננערת. ואשר  לא נשא עיניו  אל אשת  איש זוכה ותחזינה עיניו בנועם  ה’  מדה כנגד מדה, כל הכובש עיניו  מן העריות זוכה ומקבל  פני שכינה שנאמר עוצם עיניו מראות  ברע ונאמר אחריו (  שם ) יז שם  מלך ביפיו תחזינה עיניך .

ועל ידי שמירת העינים יכול אדם לעלות בעוד מעלות. וכמ”ש הראב”ד בספר בעלי הנפש (שער     הקדושה): הראש לכל הגדרים שישמור האדם  את עיניו מכל  מה שאינו שלו. ואף ימעט ראיתו  ממה ששיך  שלו.

שהשומר עיניו שלו נקרא צנוע וביישן. כענין שאמרו על אותו האיש שהיתה אשתו חגרת  ולא הכיר כל בה ימיו, ואמרו עליו כמה צנוע אדם  זה שלא הכיר באשתו. ואם ישמור  את עיניו נמצא  לבו שמור,  ומתוך שיהיו עיניו ולבו שמורים נמצא כולו שמור  ידי על כי, שלשה חושים שבאדם העון נגמר,  והם הראות והמחשבה והמשוש וכו’. ועל  זה הזהיר הכתוב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ואמרו בהגדה ( ירושלמי ) שם עינא וליבא  תרי סרסורי דחטאה אינון,  וכן  אמר החכם  תנה  בני  לי לבך ועיניך דרכי   תצורנה. ואמר  לי הב  לבך ועינך ואנא  ידע  דאת.דילי עכ”ל.

והנה מלפנים בישראל היו שומרי התורה  ומצוותיה שמורים וגדורים בביתם ובחומותיהם, ולא היו    חשופים וגלויים למראי’ן בישין, כי הנשים היו בירכתי ביתן, וכמ”ש אשתך כגפן פוריה בירכתי  ביתיך, וכתב הרמב”ם (הלכות אישות  יג פרק הי”א): שאין יופי לאשה  אלא לישב בזוית ביתה  שכך כתוב    כל כבודה  בת  מלך פנימה. ע”כ.

וגם היו מתלבשות בצניעות, ועוטפות את גופן מאד, באופן שכמעט לא היה אדם יכול להכשל בראיה    אסורה, ורק בשעת הכביסה היו רואים את זרועותיהם וכנ”ל, הא לאו הכי כמעט ולא היה בא   להגיע לראיה אסורה, לפחות למי שרצה לשמור עצמו.

אולם בעווה”ר בדורנו זה נפרצו החומות, והמצב הולך ומדרדר מטה מטה מדחי אל דחי רח”ל,    הפריצות גואה ברחובות באופן שלא היה אפשר להאמין ה”י.

ומכל מקום אם יתאמץ האדם מאד  יכול לשמור עצמו. ולזה בא היצר הרע ונכנס לתוככי בתינו וחומותינו. והוא בכלי הטמא הנקרא  אינטרנט”, אשר כמעט רגע אדם נחשף לכל מרעין בישין ולכל התועבות שבעולם בתוככי ביתו ה’     ישמור ויציל. [ולזה חובה לעשות “סינון  “]

 

 

אסור להסתכל באשה אף בלא הרהור

כתב בפלא יועץ (מערכת עריות) אסור ראית הנשים הוא חמור מאד וחשוב כזנות, שכן כתוב (במדבר טו לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם. ומתגלגל בעוף הנקרא “ראה”. וכתב הרמב”ם שנקרא משמד לדבר אחד, ועל מי שאינו מסתכל בנשים אמר הקדוש ברוך הוא הדין דידי (ירושלמי ברכות פ”א, ה”ה). ואסור ההסתכלות בנשים הוא אפלו אם אין לבבו פונה להרהר הרהורים רעים, מכל מקום הראיה פוגמת בעיני הנפש, ומתוך כך עינינו חשכו מראות במשכלות, וזה יצר באנוש בראותו אשה שרוצה להכירה, וצריך לדחק את עצמו ולהיות עוצם עיניו מראות ברע, ולפם צערא אגרא:

 

קודם צריך לנקות עצמו מתאוות האכילה, ואז  יבוא לקדושת שמירת הברית. (מי השילוח)

 יסוד העבודה ושורש התיקון הוא עבודת קדושת האכילה. אין צריך לומר שלא יאכל האדם יותר מן המידה או לתענוג בלבד,אלא שגם המעט שיאכל לא יאכל למלאות תאוותו, אלא יכוין שיהיה גופו בריא וחזק לעבודתו יתברך שמו.וכתב בחיי אדם ‘ראיתי אנשי מעשה שהיו אומרים קודם אכילתם הריני אוכל שיהיה גופי בריא וחזק לעבודת ה”. וכתב בספר זכירה שמכל דיבור כזה נעשה מלאך.

וכמעט שנשתכחה עבודה זו מישראל ח”ו.

ידוע שהשלחן דומה למזבח והאכילה בקדושה כאכילת קודשים.

ידוע שטעם האכילה הוא כדי לברר ולתקן ניצוצות הקדושה שנתפזרו, וגלגולים, ועל ידי ברכות בכוונה ואכילה בקדושה ודברי תורה על השולחן – מתקן ומעלה הניצוצין קדישין והגלגולים, ועל זה נאמר “ה’ מתיר אסורים”. (הגר”א ז”ל)

וקודם האכילה ראוי שיתפלל על מזונו (על פי הזוהר הקדוש שרב המוננא סבא היה מתפלל קודם האכילה). וכן ראוי שיתוודה על חטאיו (על פי רבינו יונה)

ויאמר הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות נטילת ידים והמוציא לשם יחוד וכו’

ואחר שאכל כזית יאמר לשם יחוד של הרב רבי אלימלך זיע”א (צעטיל קטן אות א- ג, טו) וזה לשונו:

 

קוֹדֶם נְטִילַת יָדַיִם לְאֲכִילָה יֹאמַר תְּפִלַת הַשָׁב שֶׁל רַבֵּינוּ יוֹנָה ז”ל וְאַחַר אֲכִילַת הַמוֹצִיא יֹאמַר בָּזֶה הַלָשׁוֹן: לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ אֵין אֲנִי אוֹכֵל לְהַנָאַת גוּפִי ח”ו רַק שֶׁיִהְיֶה גוּפִי בָּרִיא וְחָזָק לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ וְאַל יְעַכֵּב שׁוּם חֵטְא וְעָוֹן וְהִרְהוּר רָע וְתַּעֲנוּג גַשְׁמִי אֶת הַיִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל יְדֵי נִיצוֹצוֹת קְדוֹשׁוֹת שֶׁל הָאֲכִילָה וְהַשְׁתִּיָה הַזֶה, וִיְכַוֵין כְּשֶׁהוּא אוֹכֵל דָבָר מָה שֶׁהַטַעַם שֶׁהוּא מַרְגִישׁ בְּפִיו בִּשְׁעַת לְעִיסָה וּבִּשְׁעַת גְמִיעָה הִיא פְּנִימִיוֹת הַקְדוּשָׁה וְנִיצוֹצוֹת הַקְדוּשָׁה הַשׁוֹרָה בְּמַאֲכָל אוֹ בְּמַשְׁקֶה הַהוּא וְעַל יְדֵי הָאַכִילָה וְהַטְחִינָה בְּשִׁינַיִּים וְהָאִצְטְמוֹכָא נְבַרֵר הַפְּנִימִיוּת מֵהַמַאֲכָל שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה מוֹתָר לְהַשְׁפִּיעַ לְחִיצוֹנִים, וְאָז נַפְשׁוֹ נֶהֱנִית מֵהַפְּנִימִיוּת, וְהַפְּסוֹלֶת נַעֲשֶׂה מוֹתְרוֹת וְנִדְחֶה אֶל הַחִיצוֹנִים, וִיְקַבֵּל אָז בְּמַחְשַׁבְתּוֹ שֶׁתֵּיכֶּף וּמִיַד כְּשְׁיַרְגִישׁ שֶׁיִצְטָרֵךְ לִנְקָבָיו לֹא יַשְׁהֶה אֶת הַפְּסוֹלֶת בְּקִרְבּוֹ לְטַמֵא ח”ו אֶת מוֹחוֹ וּלְשַׁקֵץ אֶת נַפְשׁוֹ לְהַשְׁהוֹת אֶת הַצוֹאָה וְהַשֶׁתֶּן בְּקִרְבּוֹ אֲפִילוּ רֶגַע אֶחָד, וְגַם יְצַיֵּיר לְפָנָיו בִּשְׁעַת אֲכִילָה הָאוֹתִיוֹת “מַאֲכָל” בִּכְּתַב אֲשׁוּרִית וִיְהַרְהֵר שֶׁעוֹלָה צ”א כְּמִנְיָן הוי”ה בְּשִׁילוּב אדנ”י.

כל מה שהאדם אוכל בימות החול יותר מצרכו הולך לסטרא אחרא (מהור”ן מברסלב)

 וכבר כתבו המקובלים, כי כל הנאת עולם הזה נותן כח לסטרא אחרא, כי הנאת עולם הזה גורמת מחשבות רעות באדם, ועל כן כתב האר”י ז”ל שצריך לכוון ביותר באכילתו שתהיה לשם שמים… (הסבא מקלם, חכמה ומוסר חלק א נג)

ובעת האכילה אפשר להשיג דביקות בה’ (מוהר”ן מברסלב)

אהבת ה’.

המגיד אמר לבית יוסף שיזהר כשיאכל לא להרגיש הנאה באכילתו אלא יאכל כי מוכרח לאכול, ויהרהר תמיד בעת האכילח משניות. והחזון איש כתב בהנהגות לבן ישיבה שיתרחק מאכילת תענוג.

וזה לשונו: ליזהר מאוד מאוד מאכילת תענוג ואם בטומאת הגוף יש ראשון לטומאה ויש אב הטומאה ויש אבי אבות, בטומאת הנפש של מלאוי התאווה באכילת תענוג, מתאחד ראשון לטומאה ואב לטומאה ואבי אבות הטומאה, דבר זה הוא מן השפלים מאוד מעכבים את הלימוד וכדאמרו במדרש עד שאדם מתפלל שיכנסו דברי תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו. ואמרו בגיטי סעודתך שהנאתך הימנה משוך ידך הימנה. ומהו טוב! וכי לאכול ולשתות? הלא בזה אין מותר לאדם מן הבהמה, חבל על טמטום הלב שלך.( קובץ איגרות, חלק א, איגרת יח)

גופיהם של הצדיקים שאינם מתענגים בעולם הזה אלא מתענוג של מצוה וסעודות של שבתות וחגים וזמנים, רוח הטומאה הוא אינו יכול לשלוט עליהם, כי לא נתענגו משלו כלום, ומשום שלא לקחו משלו אין לו רשות עליהם, אשרי הוא מי שלא נהנה משלו כלום. (זוהר תרומה)

התורה נקנית במ”ח דברים… במיעוט תענוג… (אבות ו יז)

בי אלעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם.( אבות ד כא(

 

רבי יהודה הנשיא אומר כל המקבל עליו תענוגי העולם הזה מונעין ממנו תענוגי העולם הבא, וכל שאינו מקבל תענוגי העולם הזה נותנין לו תענוגי העולם הבא. (אבות דרבי נתן פרק כח ה)

 

ומאי לא תמצא בארץ החיים (איוב כ”ח), אלא שלא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה אלא במי שממית עצמו עליה… (תנחומא נח ג)

 

 

 

אָסוּר לְאִישׁ לְהִסְתַּכֵּל בְּאִשָּׁה אפלו אם היא צנועה לחלוטין, אִם הוּא  הִסְתַּכְּלוּת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הֲנָאָה, אוֹ אֲפִלּוּ אֵין בָּהּ הֲנָאָה אַךְ מַבִּיט וּמִסְתַּכֵּל עַל צוּרָתָהּ אֵיךְ הִיא נִרְאֵית וּכְמוֹ הַמִּתְבּוֹנֵן עַל יֶלֶד לִרְאוֹת אֵיךְ הוּא נִרְאֶה, [וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמַּכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא אִסּוּר דְּאוֹרַיְתָא (עיין בסוף הקונטרס “קיצור הלכות” פ”ב ה”ה לגר”נ קרליץ שליט”א) וְעַל כָּל פָּנִים כֻּלָּם מוֹדִים שֶׁזֶּה אִסּוּר גָּמוּר].

וִיצֻיַּן שֶׁאִם יָכוֹל לַהֲבִיאוֹ לִידֵי הִרְהוּר אָז בְּכָל גַּוְנֵי אָסוּר מֵעִקַּר הַדִּין אַף כָּל רְאִיָּה שֶׁהִיא. וּמִמִּדַּת יִרְאֵי שָׁמַיִם לְהִמָּנַע אֲפִלּוּ מִכָּל רְאִיָּה בְּעָלְמָא. ואצ”ל שֶׁאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בִּמְקוֹמוֹת המכוסים בכל ענין. וּכְמוֹ כֵן אְיסוּר גָמוּר לְהִסְתַּכֵּל בנשים בווידיאו וְאַף שֶׁל חתונה שֶׁלּוֹ או ממשפחתו.

ב. וּמִשּׁוּם כָּךְ, צְרִיכָה אִשָּׁה לְהִזָּהֵר מְאֹד שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ בְּאֹפֶן שֶׁתְּעוֹרֵר הִסְתַּכְּלוּת אִישׁ עָלֶיהָ, בֵּין בְּצוּרַת הֲלִיכָתָהּ וּבֵין בְּמַלְבּוּשֶׁיהָ. וְאִשָּׁה שֶׁעוֹבֶרֶת עַל זֶה, עָנְשָׁהּ כְּמוֹ הָאִישׁ הַמִּסְתַּכֵּל.

ג. וּמוּבָא בְּרַבֵּנוּ יוֹנָה (אגרת התשובה אות ע”ח) וז”ל: וּצְרִיכָה הָאִשָּׁה שֶׁתְּהֵא צְנוּעָה וְנִזְהֶרֶת שֶׁלֹּא יִסְתַּכְּלוּ בָּהּ בְּנֵי אָדָם, חוּץ מִבַּעֲלָהּ, שֶׁהַמִּסְתַּכְּלִים בְּפָנֶיהָ אוֹ בְּיָדֶיהָ יוֹרְדִים לְגֵיהִנֹּם, וְהִיא עֲנוּשָׁה בְּעֹנֶשׁ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם שֶׁהֶחְטִיאָה אוֹתָם בָּזֶה שֶׁלֹּא נָהֲגָה צְנִיעוּת בְּעַצְמָהּ וְנִכְשְׁלוּ בָּהּ. עכ”ל מראות הצובאות

 

כתב בפלא יועץ ראית הנשים היא גופה עברה וגוררת עוון, כי העין רואה, ולב חורש מחשבות און. וכתיב (במדבר טו לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם. וכבר העידו רבותינו ז”ל הקדושים, שכל המסתכל בנשים, סוף בא לידי עברה (נדרים כ, א), כי יכול להיות שיהיו בניו ממזרים מאשתו בהיותו שותה בכוס זה ונותן עיניו בכוס אחר, וגם תדבקהו הרעה ויבוא לידי קרי. ואפלו אם יהרהר שום הרהור רע, ענוש יענש על דמגרי יצר הרע בנפשה ופוגם בעיני נפשו ובעינין עלאין. ודין גרמא אשר עינים להם ולא יראו במשכלות, כי טח מראות עיניהם, מהשכיל לבותם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי ברכות פ”א, ה”ה) שכל מי שאינו מסתכל בנשים, אומר הקדוש ברוך הוא הדין דילי אי לזאת בכח יגבר איש להיות עוצם עיניו מראות ברע, ואל יפנה אל האלילים, לא בנות ישראל ולא בנות הערלים, ויאמר ישראל, ברית כרתי לעיני, ומה אתבונן על בתולה (איוב לא א), ובזה לא תאנה אליו רעה ונגע ומחלה, ויזכה לחזות בנעם ה’ עין בעין, ויהיה בן פרת עלי עין

ראיה חמורה שמביאה לידי עברה, שהעין רואה והלב חומד וכמה רעות רבות ועברות חמורות באות על ידי העינים, אם מסתכל בעריות והלב חומד ובא לידי עברה או לידי הרהורי עברה, גדול עונו. ואפלו אם לא בא לידי עברה כלל ולא נסתכל בה אלא כדי להכירה, הראיה עצמה היא גופה עברה ופוגמת בעיני נשמתו ובעינין עלאין.

וגם בהיות האדם פוגם עיני נשמתו, לא יוכל לראות במשכלות ועונותיו מבדילין בינו לבין אביו שבשמים ואינו יכול לכון דעתו.

וצריך האדם להתחזק ברב עז ותעצומות להיות עוצם עיניו מראות ברע. ולא יסתכל בנשים  ובכל ראיות זרות ואסורות. ואשרי מי שיוכל לקים מה שהיו עושים הראשונים, שלא להסתכל חוץ לארבע אמות, עליו נאמר (איוב כב כט): ושח עינים יושע, כי בהיותו מסלק עיניו מהגשמיים, דבר זה יזכירהו לחשב במשכלות וברוחניים, וליראה ולאהבה את השם ולדבקה בו. וזהו כונת אמרנו, ”כי כל עין לך תצפה”. ועוד כתבו המקבלים כי בעין יש בו שם ”הוי”ה” ובהיותו מסתכל בארץ שהיא ”אדנות”, נמצא מיחד. אבל אם מסתכל לחוץ למה שאינו צרך, נמצא מפריד. ועוד כתבו שהשומר הראות שומר הזרע, והפוגם בו, פוגם בזרע בודאי, כי הזרע מאור עיניו של אדם. וכמו שלכל דבר טוב צריך חזוק, על אחת כמה וכמה למשמרת העינים שהם קלי המרוץ והפסדם גדול ורעתם וענשם מרבה, והנזהר בהם בשמרם עקב רב. ואמרו במדרש (ילקוט שמעוני משלי רמז תכה) שמי ששומר עצמו ועוצם עיניו מראות ברע, אומר הקדוש ברוך הוא, הדין דידי:

ועל מה שעבר וחטא בעיניו, אם ירצה לתקן פלגי מים ירדו עיניו כדכתיב (תהלים קיט קלו) פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך, רצונו לומר, על שלא שמרו עיני תורתך, וגם ינדד שנה מעיניו וחצות לילה יקום, או לפחות יקדמו עיניו אשמורות, ויהא מעבדי ה’ העומדים בבית ה’ בלילות, כגון במקומות שעושים מדרש ולומדים בכנפיא בכל ליל הששי ובליל שבועות ובליל הושענא רבא, הוא תקון גדול להתחזק לעמד על המשמר לנדד שנה, כל הלילה לא ינום ולא יישן, אפלו בדחק ובצער גדול. ובלבד שיהא יכול לעמד שלא לישן בתוך תפלתו, כי הוא תקון גדול לפגם הראות. וכן אם עשה עם העינים חבילות של עברות, יעשה עמהם כנגדם חבילות של מצות, כגון יסתכל בציצית, ועיניו תחזינה בספר לקרות תורה ותפלות וברכות. וטוב להסתכל בפני רבו והוא מסגל לחכמה, כדכתיב (ישעיה ל כ): והיו עיניך ראות את מוריך:

וכתב בחיד”א: מִנִּי שִׂים אָדָם עַל לֵב חַטְאוֹת נְעוּרָיו יֶחֱרַד הָאִישׁ וְיִלָּפֵת כִּי עַל יְדֵי  הִסְתַּכְּלוּת בָּעֲרָיוֹת אוֹתָם הַצוּרוֹת נִקְבְעוּ בְדַעְתּוֹ וְהַשָּׂטָן וְיֵצֶר הָרַע מְבִיאָם לְנֶגֶד עֵינָיו תָּמִיד וְזֶה גוֹרֵם לְהַשְׁחִית זַרְעוֹ וְהוּא עָוֹן פְּלִילִי הֲלֹא תִרְאֶה עֵר וְאוֹנָן שֶׁהָיוּ בְנֵי שְׁמוֹנָה שָׁנִים בְּנֵי יְהוּדָה הַצַדִּיק נֶכְדֵּי יַעֲקֹב אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּחִיר שֶׁבְּאָבוֹת וְנִכְרְתוּ הֲגַם שֶׁהָיוּ נְשָׁמוֹת עֶלְיוֹנוֹת. וְהוּא עֲוֹן דּוֹר הַמַּבּוּל. וְהָאָדָם אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ לֵב. יַחֲשׁוֹב כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים בָּא לִידֵי כָךְ עַל יְדֵי הִרְהוּרִים וְהַיֵּצֶר הָרָע מַטְעֵהוּ שֶׁהָיָה בְאוֹנֶס. אֲבָל אֵין בְּפִיהוּ נְכוֹנָה כִּי הוּא פּוֹשֵׁעַ גָּמוּר כִּי עַל יְדֵי הִסְתַּכְּלוּת בָּעֲרָיוֹת בָּא לִידֵי הִרְהוּר וְעַל יְדֵי זֶה הִרְבָּה לְהַשְׁחִית וְהָרַג אֶת בָּנָיו וְטִמֵּא חוֹתָמָא דְמַלְכָּא. וְגָבְרוּ רַחֲמָיו לְהַאֲרִיךְ אַפּוֹ אוּלַי יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה וְיִתְמַרְמֵר בְּוִדּוּי וַחֲרָטָה וְשָׁב וְרָפָא לוֹ:

 

אסור לקלקל את העיניים  בהסתכלות אסורה ויש לברוח כמפני אש מניסיון של עבירה ולא לנסות להתעכב שם ולהתגבר עליו ולא לשאול את עצמך אם אני צריך כעת לברוח. אלא קודם לברוח ואח”כ לחשוב… שהבריחה תהיה ודאית, כמו שכתוב במשנה ב”אבות”: ”ובורח מן העבירה. שעבירה גוררת עבירה. ” וכמו שברח יוסף הצדיק מאשת פוטיפר הרשעה, ”וינס ויצא החוצה. ”

 

ואמרו חכמים, ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל באשה נאה ואפילו פנויה ובאשת איש אפילו מכוערת ולא בבגדי צבע אשה אפילו שטוחים על הכותל במכיר בעליהן ולא בבהמה ועוף בשעה שנזקקין זה לזה, ואמרו אפילו מלא עינים כמלאך המות יעצים עיניו ולא יסתכל.

ורשב”י פירש  אזהרת אל תפנו אל האלילים על  הסתכלות בנשים שהמסתכל בהן עושה עצמו אלהי מסכה ומכניס רוח הטומאה בקרבו, וביותר אם האשה ההיא בנדתה שממשיך על עצמו מאותה הטומאה אשר עליה כי על כן נאמר אחורי ארי ולא אחורי אשה, גם אמרו  המרצה מעות מידו ליד האשה כדי להסתכל בה אפילו הוא כמשה רבינו עליו השלום לא ינקה מדינה של גיהנם שנאמר יד ליד לא ינקה רע.

ובודאי שהיצר הרע מפתהו לאדם בהתר לאמר לו הלא אינך עושה רע בהסתכלותך כי אין כוונתך לזון עיניך רק להכיר האשה ההיא, אכן הבעל נפש יחוש עצמו ויעשה גדר וסייג לעצמו ויתן עיניו ולבו לאמר, הרי שמשון גבור שבגבורים, גם חסיד שבחסידים דוד המלך עליו השלום, חכם שבחכמים שלמה המלך עליו השלום נכשלו באשה.

וכתב על זה בספר ”טהרת הקודש” (חלק א’, מאמר ”פגם עינים”, פרק א’): הרי לך מדברי רז”ל ומפרשים, שבכל הסתכלות שמסתכל בנשים עובר על לאו, והוא מן הלאוין החמורות שבחמורות, שהוא אביזריהו דגלוי עריות. והלא אמרו רז”ל (”נדרים” כ.): כל הצופה בנשים סופו בא לידי עברה. ואמרו רז”ל (”סנהדרין” עה.) באותו שנתן עיניו בהאי אתתא ונחלש. ואמרו הרופאים, שרפואתו היא שיראה אותה או שהיא תדבר עמו מאחורי הגדר. ואמרו חז”ל: ימות ולא יראנה.

וכתב בספר ”שפע טל” ומביא זאת מהרמ”ק ז”ל ויסודו מ”הזהר”, שכל מצות עשה ולא תעשה כלולה מכל תרי”ג מצוות, כי לכאורה האיך אפשר על-ידי עבירה לברא מלאך רע, הלא כל עברה היא רק נגד אחד מאבריו או מגידיו. ואם כן המלאך הנברא על-ידי זה אין לו רק אבר אחד נגד אבר שעבר? ועל זה תרץ, כי כל מצות עשה ולא תעשה נכללה מכלם, ואם האדם עובר אחת מן העברות מתרי”ג, נכללו בו כל התרי”ג כלם, ונברא על-ידי זה מלאך רע שלם בכל רמ”ח אברים ושס”ה גידים רוחניים. ומלאך טוב נברא ממקימי המצוה.

ואם כן, תכף בהסתכלותו במקום שאסור או בדמות אשה זרה, נברא מזה קלפה גדולה ונוראה ומלאך רע מכל ראיה בפני עצמה ממש. ואחר כך כשיבוא להרהר על-ידי זה, אז עובר בכל הרהור על לאו מיחד של (”דברים” כג): ”ונשמרת מכל דבר רע”. ואמרו רז”ל (”עבודה זרה” כ:) שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. והרמב”ן והסמ”ק ורבנו יונה מנו לאו של של ”ונשמרת” במנין תרי”ג. והנה אמרו רז”ל: עין רואה ולב חומד וכלי מעשה גומרים. אם כן, כל שכן כשחס ושלום תביאהו המחשבה הזו לידי מעשה עברה, והמעשה הוא לאו ועברה בפני עצמה. אם כן, ברגע אחד חס ושלום מתקשרים אלו השלשה: עיין, לב ומעשה, שלשה מלאכים רעים שנבראו, ובורא על-ידי זה קלפות טמאות בלי שעור וחקר ומלאכי חבלה המוכנים לפרע ממנו. ואלו ראה אדם אותם היה מת תכף מפחדם ומוראם. והמה בעוונותינו הרבים עומדים כרוצחים גם בחייו לצערו בכל מיני צער ולחטף גם מצוותיו שעשה. וכל שכן מה שעושים עמו אחר פטירתו חס ושלום.

אזהרה: הדברים הבאים יכולים לזעזע אתכם, ואולי יהיה קשה לקבל, אבל מבחינתנו זאת היא האמת.

מצורף ספר סוד התיקון האחרון על שמירת הקדושה (בשלבי עריכה) ושו”ת אכילת בשר למעשה

 

שמירת עינים החטא הראשון ועל ידי זה באו למאכלות אסורות

ידוע שאבותינו לא יכלו לרדת למצרים להתחיל בתקון עול המשימה אשר הטיל עליהם הבורא ברוך הוא (הי העולמים) אלא עד כדי היותם שבעים נפש, שמספרם ״עין״, ללמד אותנו איך אנחנו יכולים להכנם בשבילי הטהרה ולזכות לקדושה אלא אם כן נשלים ונתקן את תקון שמירת העינים תחלה, כי כל החטא הראשון שממנו התהווה קיום שבעים אומות בעולם המצירים לישראל, היה בעבור פגם העינים, כמו שנאמר ״ותרא״ האשה כי טוב ה עץ למאכל וג’, ואחר כך נכשלו במאכלות אסורות באכלם מעץ הדעת, לכן ישראל הוצרכו להתפזר בין שבעים אומות שנתהוו מאותו החטא כדי לתקן את מהותו.

 

על ידי אכילת כשר זוכים לשמירת הברית

בשר כשר  בגימטריה ברית קודש. לומר שהאוכל בשר כשר יועיל לשמירת הברית. וכן כתב בליקוטי הלכות:  כל מיני טרפות נמשכין מבחינת פגם הברית, ועל כן יש שבעים טרפות כנגד הרע הכולל של שבעים לשון, שכולם משוקעים בתאוה זו מאד, ועל ידי אכילה בכשרות, דהינו שנשמרין בשלמות מנבלות וטרפות וכו’, על ידי זה נכנע הכסילות, וזוכין לתקון הדעת ולתקון הברית ולפרנסה ברוח. (הלכות טרפות, הלכה א’, אות א-ב(:

 

ממולץ להמנע מאכילת בשר בהמה ולאכול רק בשר עוף משחיטה קטנה

האדמו”ר  מהאלמין שליט”א  (יש לו נסיון גדול, היה שוחט מלפני חמישים שנה, ונלחם על הכשרות בארצות הברית שנים רבות ויש לו סיפורים רבים על המכשלות הרבות שישינם בכשרות , שלא נדע)

כרגע  הוא סומך רק על שחיטה אחת – במושב ישעי. של הרב שלום  רוט .על זה הרב אמר שהוא סומך רק על שחיטה אחת. כי הוא היה שם בדק את הסכין וכו’ ויש אפשרות להזמין. כדאי ליצור קשר עם האדמו”ר עצמו.

כי חוץ מההברחות של הערבים (שאומרים שהרבה בשר טרף מוברח מהערבים עם חותמות והכל וכו’ ,)

יש בשחיטה עצמה בעיות. (כי בשחיטה גדולה חסים על ממונם ויכולים להכשיר פגימות בסכין ונוצר מצב שאין כזה דבר פגימות ח”ו וכו’ הן מצד מהירות השחיטה, בדיקות הסכין, בדיקת הריאות, בדיקת צומת הגידין, צרירות דם, השגחה על ההכשרה, ההשריה, המליחה, האריזה ועוד שיש תקלות רבות שם. )

 

“רבי! תאמר לי הבשר כשר? איך אני אדע לא הייתי שם ולא בדקתי”

.

לכן אפשר להשיג בשר עוף משחיטה קטנה, יש לשאול את האדמו”ר.

.כי בשחיטה רגילה  שוחטים בכמות גדולה וכו’ ולוקחים כסף, וכסף “מכשיר”. ויש הרבה סיפורים שהחילפו בשר כשר בבשר טרף.

 

 

ויש זיוף חותמות וכו’ וכו’ כי טוב שבטבחים שותפו של עמלק (מסכת קידושין)

“אחי, אם יאמר לך אדם שהבד”ץ זה כשר. תענה לו שכש”ר זה ר”ת כ’ולו ש’קר ר’מאות, את הכשר הזה מותר לאכול???”

 

וחוץ מזה כדאי מאד להינזר מאכילת בשר בהמה בכלל (כי יש בעיה ניקור החִֵלב  וסירכות וכו’)

ולאכול רק עוף משחיטה קטנה וכשרה שהאדמו”ר סומך עליו.

.

וכתב בפלא יועץ וזה לשונו.:” והנה בקןשי יוכל להמצא בהמה, שתהא נקיה מכל דבר רע ושתהא כשרה אלבא דכלי עלמא, ומי יוכל לעמד על המשמר על זה, לכן הנאני מנהג חסידים ואנשי מעשה, שראיתי שלא היו אוכלים כי אם בשר עוף..

 

וזה לשון הגאון הקדוש רבי אהרן ראטה זצ”ל בספרו שולחן הטהור :” ואשרי לאלו היראי שמים שנזהרים שאינם אוכלים רק בשר עוף, ומזה יוצא מהרבה חששים. ומי שרוצה לקדש עצמו לפני בוראו נתיעצתי עם כמה שוחטים יראים, ואמרו לי לעצה טובה שלא אאכול רק בשר עוף. וזה עצה טובה לשמור נפשו מכמה מכשולים, כידוע ליודעים. וכל שכן בדורנו.”

 

לכן מאד חשוב להיזהר מה אוכלים וממי אוכלים, וטוב מאד שזכיתם להנצל. והלוואי שכולם ידעו מזה וישמרו עצמם מלהכשל במאכלות אסורת ח”ו.

“ונסלח לכל עדת בני ישראל כי לכל העם בשגגה.”

כּי ה’ אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ [בתנאי-] וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר [אחרת-] וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ

כל אחד מחויב להוכיח ולמחות על הצניעות

בלי קדושה אין שכינה. הפסוק אומר (דברים כג, טו): “כִּי ה’ אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ, לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר, וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ”. ה’ אלוקינו מצווה כל אחד ואחת מאתנו להיות קדושים! ומבטיח לנו: אם יש צניעות אין פיגועים. אם יש צניעות אין מחלות, השם שומר עלינו. אבל אם חס וחלילה יש פריצות אז מתקיים בנו: “וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ” ואזי ח”ו יש הסרת שכינה ובלי השראת השכינה, בלי שמירת הקב”ה עלינו, ממילא אנחנו נתונים ביד אויבינו. בעל השומר אמונים זצ”ל כתב בקונטרס הצוואה (מתורגם מאידיש): “ודעו כי האשה שהולכת בצניעות ומתכוונת לשם שמים מגינה על חלק מהדור ותזכה לעתיד למה שאף מלאך גדול לא יזכה לו. וכל הצרות שיש לישראל בעוונותינו הרבים מגיעות רק מחמת הפריצות של הנשים“.  ובספר שומר אמונים העתיק ממכתב רבינו השייך וזו לשונו: “וגם תמסרו נפשכם מאד מאד על צניעות בני ביתכם, כי בלי ספק שכל הצרות הצרורות נצמחים אודות הפריצות שבדור בעוונותינו הרבים“.  וכתב בספר טהרת הקודש: “הלא אם תשאלי בת ישראל על מה עשה לי ה’ ככה, לכן דעי לך בת ישראל כי תתבונן בנפשך שהכל בשביל פגם הפריצות שעל ידי זה נמשך פגם היסוד אשר חדא מילתא (עניין אחד) היא, כי זה הפגם התחיל והתפשט מעון הפקירות והפריצות רח”ל”.

 במכת בכורות – היכן שהמשחית ראה את הדם על המשקוף הוא דילג על הבית. גם באחרית הימים  – היכן שיש צניעות וקדושה – הבית הזה שמור…הבגדים של הנשים הצנועות – זה יגן גם עליהם וגם על המשפחות שלהם [מדרש תנחומא וישלח עה”פ ‘בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ’], כי זה  מה שה’ רוצה. הכי שנוא על ה’ – זה חוסר הצניעות [סנהדרין קו.].

 

הַצְּנִיעוּת, הַנּוֹבֵעַ מִמִּדַּת הַבּוּשָׁה הוּא אֶחָד מֵהַדְּבָרִים הַטְּבוּעִים בַּחֹמֶר שֶׁל כְּלַל יִשְׂרָאֵל. וְאָמְנָם עַד הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן הָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים בְּמִדַּת הַצְּנִיעוּת, וְגַם הָעַמִּים הָיוּ מַפְלִיאִים זֹאת, עַד שֶׁלְּדַאֲבוֹן לֵב הִתְעָרְבוּ הָעֵרֶב רַב בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל וּפָגְעוּ גַּם בִּיסוֹדוֹת הָעָם, וְהֶחָפֵץ חַיִּים זצ”ל קָרָא לָהֶם “זֶרַע עֲמָלֵק” הַמִּתְעָרְבִים בֵּין נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ. הֵם הִכְנִיסוּ חֻצְפָּה וְעַזּוּת בְּתוֹךְ כְּלַל יִשְׂרָאֵל, הֵפֶךְ מִדָּתָם הָאֲמִתִּית. אֲבָל עַד דּוֹר זֶה הָיְתָה הַבּוּשָׁה וְהַצְּנִיעוּת שׁוֹלֶטֶת בְּיִשְׂרָאֵל. (“מערכי לב” ח”ג עמוד קל”ח)

 

החוזה מלובלין סיפר: רבינו הבעש”ט היה לו פעם עלית נשמה והתלמידים עומדים סביבו ומחכים שיתעורר וישוב לעולם הזה וסיפר שראה מלאכים עומדים ובונים סיר גדול. וביקש ממלאך אחד שיסביר לו מהות הבנין. והמלאך הגביהו למעלה מן הסיר וראה שהסיר מלא ידים ורגלים. והמלאך הסביר שקרוב לימות המשיח ירדו לעולם נשמות של כפירה ופריצות כמו בדור המבול ודור הפלגה ובשבילם בונים את הסיר הזה לבשל בהסיר הידים ורגלים של אלו הכופרים והמינים והפרוצים.

קבלה מן הנביאים: “מלחמה הנוראה שבעולם, שלא היתה כמותה, תהיה ממש לפני שערי ירושלים – לא ישארו רק קדושים

 וְאֵין זֶה פֵּרוּשׁ מִסְּבָרָא, רַק קַבָּלָה מְקֻבֶּלֶת אֶצְלָם מִן הַנְּבִיאִים, שֶׁהַמִּלְחָמָה הַנּוֹרָאָה בְּיוֹתֵר שֶׁהָיְתָה בָּעוֹלָם תִּהְיֶה מַמָּשׁ לִפְנֵי שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם, בָּהּ יִתְקַבְּצוּ כָּל הָאֻמּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם אֶחָד מֵהֶן לֹא נֶעֱדַר, בְּצַד אֶחָד כָּל הָאֻמּוֹת הַמַּחְזִיקוֹת דָּת נוֹצְרִית, וּבְצַד אֶחָד כָּל הָאֻמּוֹת שֶׁאֵינָן מַאֲמִינוֹת בְּדָת זוֹ, וּמְקֻבָּל שְׁמוֹת שָׂרֵי הַצָּבָא מִכָּל צַד וְאֵיזוֹ אֻמָּה הַנּוֹצַחַת. וְעַל מִלְחָמָה זוֹ נִבֵּא בִּלְעָם בְּאוֹמְרוֹ “אוֹי מִי יִחְיֶה מִשּׂוּמוֹ אֵל”, שֶׁיָּבוֹאוּ הָאֻמּוֹת שֶׁבִּשְׁמָם שֵׁם אֵל, וּבְדֶרֶךְ הַטֶּבַע אֵין מָנוֹס לְחַיִּים, וְלֹא יִשָּׁאֲרוּ שָׁם רַק קְדוֹשִׁים כְּמַלְאָכִים, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ישעיה ד’, ג’) “הַנּוֹתָר בְּצִיּוֹן וְהַנִּשְׁאָר בִּירוּשָׁלַיִם קָדוֹשׁ יֵאָמֵר לוֹ כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלַיִם”, וּמִי יֶעֱרַב לְנַפְשׁוֹ לִהְיוֹת מִקְּדוֹשִׁים אֵלּוּ שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ בַּחַיִּים. (“אבות על בנים” בהקדמה)

כתב רבינו יונה באגרת התשובה: וצריכה האשה שתהא צנועה ונזהרת שלא יסתכלו בה בני אדם חוץ מבעלה, שהמסתכלים בפניה או בידיה יורדין לגיהנום והיא ענושה בעונש כל אחד ואחד מהם, מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה ונכשלו בה” עד כאן לשונו.

וכתב בפלא יועץ (מערכת עריות) הנה באסורין אלו של קריבות דעריות, הנשים נוטלות חלק בראש והן תוסרנה ביסורין וענשים קשים ומרים בגיהני גיהנם וצעקה ואין מושיע לה, כאשר הן גרמא בנזיקין דמגרי יצר הרע באנשים, על ידי שהולכות בין האנשים ומדברות עמהם דברים יתרים. ואפלו אם נקה האיש מעוון שנלחם עם יצרו ונצל מעברה ומהרהורי עברה, האשה ההיא תשא את עוונה, ומה גם אם גרמה לכשל בה בהרהורי עברה, אוי לה אוי לנפשה.

מַעֲשֶׂה בְּצַדִּיק אֶחָד שֶׁהָיָה צַדִּיק גָּדוֹל מְאד שֶׁיָּצָא מִתַּאֲוָה הַיָּדוּעַ לְגַמְרֵי לְגַמְרֵי כָּרָאוּי בִּשְׁלֵמוּת וְעָלָה לְעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְרָאָה שֶׁמֻּנָּח בְּיוֹרָה חֲתִיכוֹת בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת וְשָׁאַל: מַה זּאת? וְהֵשִׁיבוּ לוֹ, שֶׁזּאת. הָיְתָה אִשָּׁה יָפָה מְאד מְאד וְעַל כֵּן, מֵחֲמַת שֶׁהָיְתָה מְחַמֶּמֶת גּוּפָהּ לַעֲבֵרָה עַל כֵּן מְחַמְּמִין אוֹתָהּ כָּאן וְרָצָה לִרְאוֹתָהּ וּמָסְרוּ לוֹ שֵׁמוֹת שֶׁתַּחֲזוֹר וְתִתְחַבֵּר כְּבַתְּחִלָּה וְרָאָה שֶׁהָיְתָה יְפַת תּאַר גְּדוֹלָה מְאד וּמִזֶּה רָאוּי לִרְאוֹת גְּנוּת הַתַּאֲוָה הַזּאת אִם חוֹתְכִין אוֹתָהּ לַחֲתִיכוֹת חֲתִיכוֹת  הַאִם יִהְיֶה שַׁיָּךְ הַתַּאֲוָה וְכוּ’ (שיחות שאחרי סיפורי מעשיות)

שבת שלום

עצות לשמירת הברית

יט.יקדים להתחתן:ישתדל מאד לקיים את פסק השולחן ערוך “מצווה על כל אדם שישא אשה בן י”ח” (אבן העזר  סי’ ס”א ס”ג) ועיין בגמרא הקדושה (קידושין כט:) אמר רבי חסדא אני עדיף מחברי לפי שנישאתי בגיל שש עשרה, ואילו הייתי נישא בגיל ארבע עשרה הייתי אומר לשטן: “חץ בעיניך”.

 

תפילה: אבא רחמן, זכני בכלל בניך אהוביך, לקיים את פסק השולחן ערוך, לישא אשה בגיל י”ח, ותזכני על ידי זה לקדושת הברית באמת כרצונך הטוב.

 

אבא! זכני בכלל בניך אהוביך, להתפלל בכל יום ויום את כל הי”ט תפילות המובאות כאן בכל ליבי ונפשי!

 

עד כ’ שנה, יושב הקב”ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה,

אי’ בגמ’ קידושין (כט, ב): משתבח ליה רב חסדא לרב הונא בדרב המנונא דאדם גדול הוא, אמר ליה: כשיבא לידך הביאהו לידי. כי אתא, חזייה דלא פריס סודרא, אמר ליה: מאי טעמא לא פריסת סודרא? אמר ליה: דלא נסיבנא. אהדרינהו לאפיה מיניה, אמר ליה: חזי, דלא חזית להו לאפי עד דנסבת. רב הונא לטעמיה, דאמר: בן עשרים שנה ולא נשא אשה – כל ימיו בעבירה. בעבירה סלקא דעתך? אלא אימא: כל ימיו בהרהור עבירה. אמר רבא, וכן תנא דבי ר’ ישמעאל: עד כ’ שנה, יושב הקב”ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע כ’ ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו.

מכאן רואים שיש חובה להתחתן עד גיל עשרים שנה. ויש לשים לב שרב הונא הקפיד על רב המנונא לבל יראה פניו, אף שהיה אדם גדול ורצה ללמוד תורה, ויבואר על כך בהמשך דברינו.

ומבאר שם המהרש”א (בחידושי אגדות): הקב”ה מצפה לאדם כו’ כיון שהגיע לכ’ שנין ולא נשא אומר תיפח עצמותיו כו’. אמר שהקב”ה מצפה כו’ כדאמרינן ביבמות (סג:) כל שאינו מקיים פריה ורביה כאילו ממעט הדמות. ואמר תיפח עצמותיו לפי ששלשה שותפין באדם ומאביו נבראו העצמות כדאמרינן במסכת נדה (לא.) וזה שאינו מקיים פריה רביה וממעט הדמות מהעצמות במדה זו – תיפח עצמותיו.

הרמב”ם פוסק: כיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אישה, הרי זה עובר ומבטל מצות עשה

והמאירי הוסיף: כל שהגיע לעשרים ולא נשא אינו ניצל כל ימיו מהרהורין שהתמיד בהם אלא אם כן הוא מן היחידים: (פירוש מיחידי סגולה, כעין מה שכתוב במשניות (תענית יא:): “הגיע י”ז במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים מתענין”).

ופסק הרמב”ם (אישות טו, ב): וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה, הרי זה עובר ומבטל מצות עשה.

אומר הקב”ה תפחנה עצמותיו

ובטור (אה”ע, א): ובשום ענין לא יעבור עשרים שנה בלא אשה, דאמר רבא וכן תנא דבי רבי ישמעאל עד עשרים שנה הקב”ה ממתין לו לאדם שמא ישא אשה, וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא, אומר הקב”ה תפחנה עצמותיו. וכתב א”א ז”ל (יבמות פ”ו סימן ט”ז) רווק שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא – בית דין כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פרו ורבו.

וכן בשולחן ערוך (אבן העזר א, ג): ובשום ענין לא יעבור מעשרים שנה בלא אשה. ומי שעברו עליו כ’ שנה ואינו רוצה לישא, בית דין  כופין אותו לישא,כדי לקיים מצות פריה ורביה.

לפי זה, אין כל מקור או פוסק המתיר להתאחר לאחר גיל עשרים

ליקוטי עצות

לח. כשמתקן אות ברית קדש, אזי המחין שלו בשלמות ויוכל להבין דבורו של הצדיק, כפי התקון של כל אחד כך השגתו, דזהו כלל גדול שאי אפשר לשום אדם להשיג ולתפס בדבורו של הצדיק אם לא שתקן תחלה אות ברית קדש כראוי, אבל על ידי פגם הברית נפגם דעתו ומחו, עד שאינו תופס ומשיג כלל דברי הצדיק, ויוכל להכשל בהם אם ילך אחרי עקמימויות שבלבו, ואחרי הקושיות של שטות שנופלים בדעתו עליו (שם ה’):

לט. על ידי תאות נאוף יכול לבוא לשגעון להיות משוגע ממש. ועל כן כתבו חכמי הרופאים שהסרוס – רפואה למשוגע (שם ו’):

תיקוני הברית

א.  יצווה את בניו קודם מותו שלאחר מותו לא ילכו אחר מיטתו, כדי שאותם בנים שנבראו מטיפות הוצאת זרע לבטלה לא ילוו אותו ג”כ. כידוע שאותן נשמות שנבראו מאותן טיפות של שז”ל, באות אליו לאחר מותו ונדבקות בו, ואומרות לו אבינו אתה, ורודפות אחר נשמתו ומטמאין ומצערין אותו בכל צער בעולם, ואין המקום להאריך כאן. וע”י שמצווה לבניו שלא ילכו והם לא הולכים, אזי ג”כ אין רשות לאותם מזיקים ללכת. וכן יצווה שיהיו עשרה אנשים יר”ש שיטפלו ויתעסקו בטהרתו, וישאו מיטתו עד הקבר, ולא יגע בגופו שום דבר אחר, ויעשו על קברו שבע הקפות, ויקראו בהם בכל הקפה ויהי נועם וכו’. וכן ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם, ובכל פעם יפזר צדקה.

ב. גדל יתומים בתוך ביתו, ואם אינו יכול, יחזיק במוסדות שמגדלים יתומים ברוח טהרה.

ג. כשאומר וידוי, יחשוב בליבו במילים: א. העוינו – הרהרנו הרהורים רעים ביום, ובאנו לידי טומאת קרי בלילה. ב. זדנו – זנינו אחר ליבנו ועיננו. פשענו – פגמנו באות ברית קודש. קשינו עורף – קשינו עצמנו לדעת, קלקלנו צנורות השפע, והפכנו אותם לבארות נשברים אשר לא יכילו המים, וגרמנו לעבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה. שחתנו – שיקרנו בברית קודשך, שיחתנו זרע קודש לבטלה ובראנו משחית לחבל

עצות לשמירת הברית

 יח.התקרבות לצדיקים: יזהר מאד לקיים דברי המשנה באבות (פ”א מ”ז) ‘הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע

שהרי חברים רעים יכולים להפיל את האדם מקדושת ישראל, ועל ידי אמונה וקרבה לצדיקים האמיתיים (ובפרט להתקרב לצדיק האמת אור האורות  צח הצחצחות רבנו נחמן מברסלב זצ”ל, והוא עלי ידי ללמוד ספריו ולקיימם) יזכה לקדושה באמת.

תפילה: אבא רחמן, זכני לדבק עצמי בחבורת הצדיקים האמיתיים הדבוקים בך תמיד, (ובפרט להתקרב להצדיק הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע”א[ והצילני מחברים רעים מעתה ועד עולם. ותזכני על ידי זה לקדושה באמת.

 

 

ליקוטי עצות

לו. תקון של הרהורי זנות שבא לאדם, שיאמר שמע וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ואז כולל נשמתו בשנים עשר שבטי יה, ומפריש את נשמתו מנשמת ערב רב הבאים מאשה זונה, שהיא שפחה בישא, שמשם באה התאוה הזאת שכוללת כל המדות רעות (שם ג’):

לז. וכל זה כשיש לאדם הרהור באקראי בעלמא, אז די לו באמירת שני פסוקים, הנזכרים לעיל. אבל אם, חס ושלום, רגיל בהרהור של התאוה הרעה הכללית, הנזכרת לעיל ואינו יכול להפרד ממנה, אזי צריך גם כן להוריד דמעות בשעת קבלת על מלכות שמים, דהינו שיעורר את עצמו עד שיבכה ויוריד דמעות בשעה שיאמר שמע וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (שם ד’):

תיקוני הברית

א.יטרח במחשבה, בדיבור ומעשה להשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו.

ב. יטרח ויתאמץ בגמילות חסד של לקבור מתים

עצות לשמירת הברית

טז.שלום בית: יזהר מאד בשלום הבית על ידי עבודה ותפילה תמידית על: ‘יגיעת התורה, אהבת ישראל, שמחה, אמונה, בטחון, ענווה, נתינה, הבנה, הכרת הטוב, הקשבה, התחשבות, כף זכות, שכל ישר.’ ועל ידי זה יזכה לשמירת הברית. (עיין בליקוטי מוהר”ן ח”ב סימן פז)

תפילה: אבא רחמן, זכני לשמור מאד על שלום ביתי, ובפרט על ידי עבודה ותפילה יום יום על: יגיעת התורה, אהבת ישראל, שמחה, אמונה, בטחון, ענווה, נתינה, הבנה, הכרת הטוב, הקשבה, התחשבות, כף זכות, שכל ישר.’ וזכני על ידי זה לקדושת הברית באמת, כרצונך הטוב.

 

ליקוטי עצות

 

לב. כל היסורים שיש להאדם בדרכים, כולם הם בשביל פגם הברית, ועל ידי שמירת הברית לא יהיה לו צער בדרך (שם ד):

לג) על ידי שמירת הברית זוכה לחרות (שם ד):

 

תיקוני הברית

א. ישתדל לא לגלח את זקנו. וישתדל לא לנגוע בזקנו, כנא’ “לא תשחית את פאת זקנך”, שהיא שומרת את הראש להציל את ישראל מן המקטרגים.

ב. יהא רגיל לומר בפיו הפסוק: “אור זרוע לצדיק”, שהם ס”ת קר”ע, ויכוון לקרוע הקליפות ע”י שם זה ולהעלות מהקליפות אותם טיפות שיצאו לחנם, ועי”ז יקויים בו “ולישרי לב שמחה”, שהם ס”ת בגימטריא טוב, שזהו יסוד הנקרא טוב.

ג. בברהמ”ז, במילים “ועל בריתך שחתמת בבשרנו”, יכוון על אשר פגם בזרע לבטלה.

 

מאד חשוב  וכדאי לגדל את הזקן.

 

על פי   הקבלה.יש איסור חמור מאוד לגעת בזקן.

לדוגמא.הקטע מאדרא רבא מהזוהר ובו מדובר על חשיבות גידול הזקן  “פתח רבי שמעון ואמר:וי מאן דאושיט ידוי  בדיקנא יקירא עלאה דסבא קדישא טמירא סתימא  דכולא…”

(אוי מי שמושיט ידיו בזקן החשוב העליון…) ויש להמנע לפי הקבלה מלהוריד גם שערה בודדת.

 

 

מה אדבר בשיבחו של הזקן- דיקנא קדישא. לך נא אצל כל ספרי הסוד והזוהר ובתיקונים ותמצא דברים מופלאים על השפע הגדול היורד על האדם כשמן הטוב היורד על הזקן זקן אהרון. שהיום או במנחם אב יום פטירתו. השערות הם כמו גלי אנטנה המשמשים צינורות שפע, קדושה ורצון לקליטת מסרים רוחניים עליונים. ומי שזכה לגדל זקן מילדותו- על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו. ורבים טעמי הסוד בדבר מעלת הזקן. ומה גם לפי הנגלה יש בזה פאר והדר ומעלה וחשיבות של זיקנה. וכן מצינו ברבי אלעזר בן עזריה שהיה בן שמונה עשרה שנה כשעלה לגדולה ובאופן ניסי זקנו התגדל והלבין. ולא בכדי המילה זקן וזקן זהות הן שהזקן הוא הדרו של הזקן, אחד זקןבא בימים ואחד זקן זה קנה חכמה. ודבר מפורסם וידוע שהזקן מועיל ליראת שמים ולרצינות ולכובד ראש. ורבים רבים נזהרו והקפידו על כך, וידוע שהאדמו”ר היש”א ברכה בבא סאלי זיע”א הקפיד שיהיו לו במנינו אנשים שלא גלחו זקנם מעולם. ואספר לך מעשה נורא, יש יהודי צדיק ובעל מעשים טובים “אלוף העולם” בטהרת מתים וזכיתי לצקת מים על ידיו וללמוד ממנו את המלאכה. יום אחד לפני הרבה שנים הגיע האיש לבבא סאלי ואמר לו סידנא (אדוני) אנשים מלגלגים עלי על הזקן שלי שלא גילחתי אותו מימי. באבא סאלי צחק ואמר לו אל תתרגש, תשמח שזכית לכך יבוא יום ויצטרכו אותך. לימים ושנים נפטר בבא סאלי זצוק”ל בד’ שבט, היינו שם הרבה אנשים כמובן, והאיש הזה, הרב חיון שמו עמד ליד מקום הטהרה. פתאום נפתחה הדלת ואמרו אם יש מישהו שלא גילח את זקנו כל ימיו- שיכנס. שמע הרב חיון ונכנס ואז אמרו לו שבבא סאלי אמר שמישהו שלא גילח את זקנו הוא יטהר אותו, את ארון הקודש בוצינא קדישא. ואכן כך היה. אגב, היו שם בטהרת קודש זו כמה מעשים נוראים שמי שהיה שם עדיין הורשה לספר את אשר ראה. הנה לך על מעלת הזקן קמעא קמעא. ואף מי שגילח אל יזלזל אלא יקפיד מעתה ועד עולם בלי נדר לא לגעת בזקן, רק בשפם ומעט מעל אוזניו אם אין לו “פאות” נוספות. (רבי יוסף אלנקווה)

עוד סיפור על סידנא בבא סאלי זיע”א –

הרב מלכה, ראש ישיבת אוהל משה. היה מקורב מאד לבבא סאלי.  פעם ביקש ממנו הבבא סאלי למצא לו סופר “ירא שמים בתכלית” שיכתוב לו מזוזות.  חיפש הרב מלכה.  לבסוף מצא אחד טוב ות”ח אבל,,,,,, מגולח.  חזר ושאל.  ענה לו הבבא סאלי:  מגולח?? ירא שמים בתכלית???  אין דבר כזה.

עוד על חשיבות גידול הזקן עיין היטב בספר שצרפתי להלן זקן ישראל כהלכתו

ויש להוסיף מאמר זה מהתוועדיות הרבי מלובאטיש זצ”ל וזה לשונו:

“ולכן הי”ג מדות הרחמים מנקים כל הפגמים וכמ”ש ונושא עון ופשע ונקה”

והנה, כל האמור לעיל הוא לענין מנהגי ישראל בכלל.

אבל בנידון דידן – גידול זקן – בפרט, איתא במאמר מכ”ק אדמו”ר הצ”צ שבפסוק “והוא רחום יכפר עון גו'”, “יש י”ג תיבות כנגד י”ג מדות הרחמים, י”ג תיקוני דיקנא שמשם נמשך הכפרה . . ואפ”ל כי י”ג תיקוני דיקנא מהם נמשך והוא רחום כו’ ולא ישחית כו’ כנ”ל שהם י”ג תיקוןהזקן, ע”כ הוזהרנו ולא תשחית את פאת זקנך, דאל”כ לא יומשך בחינת  והוא רחום כו’ ולא ישחית כו’ . . י”ג תיקוני דעתיקא הם רחמים גדולים ע”כ מי שאינו מגלח זקנו כל עיקר ואינו נוגע עליו בברזל כלל מעורר י”ג תיקוני דיקנא דעתיקא”.

זקן – בכלל – הוא צלם אלקים. ישנו צלם אלקים ברוחניות, וישנו צלם אלקים בגשמיות, וצלם אלקים בגשמיות הוא זקן. שלכן, אפילו לדעת המתירים להסיר את הזקן, הרי מ”מ חסר עי”ז הצלם האלקים.

ונוסף על זה, הזקן הוא צינור להמשכת י”ג מדות הרחמים, שלזה זקוק כל אחד ואחד, כולל גם מי שעבר עבירה בשוגג, כידוע שגם שוגג צריך כפרה, כדאיתא גם בנגלה דתורה – בפירוש רש”י על מס’ שבועות.

– הטעם הפנימי על זה הוא כי האפשרות לעבור על חטא גם בשוגג היא רק מצד התגברות הנפש הבהמית, והאדם אשם בהתגברות זו של נפשו הבהמית, וכנ”ל (סי”א) בענין “פירצה קוראה לגנב”, וע”ד הפירוש הנ”ל (סי”ד) ב”על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון”, דמה שנאנס הוא רק משום שהיה רוצה בכך, ואם באמת לא היה רוצה בכך, לא היה קורה האונס –

וכיון שכל אחד זקוק לי”ג מדות הרחמים – צריך הוא ג”כ את י”ג תיקוני דיקנא (זקן), שעל ידם נמשכות י”ג מדות הרחמים.

– בשלמא אילו היה מעמדו ומצבו בשלימות, שמקיים כל התורה כולה כדבעי, ובמילא יכול לתבוע מאת הקב”ה שיתן לו בני חיי ומזוני לפי שכך מגיע לו ע”פ דין, אזי היה מקום לחקור אם ההלכה כדעת המתירים או כדעת האוסרים; אבל מי שזקוק לי”ג מדות הרחמים, הנה גם אם ס”ל כדעת המתירים, הרי בלי י”ג תיקוני דיקנא חסירה לו המשכת י”ג מדות הרחמים !

ובכל זה ניתוסף הדגשה יתירה אצל אותם יהודים שזכו לכך שהרבי הכניס אותם תחת כנפיו והם שייכים לחסידות – שאצלם הפוסק האחרון הוא כ”ק אדמו”ר הצ”צ, שפסק להלכה שהסרת הזקן הוא בכלל הלאו ד”לא ילבש גבר”, ולדעת הרמב”ם הרי זה בכלל אביזרייהו דעבודה זרה, מג’ העבירות שחייבים למסור נפשו עליהן !

(התוועדויות תשי”ג ח”ב עמ’ 144 – 143)

קדושים תהיו

 

עצות לשמירת הברית:

יג.קריאת שמע על המיטה: יזהר לקרוא קריאת שמע על המיטה קודם חצות, וכפי כוונתו כך תועלתו. ולשכב רק על צידו השמאלי.

תפילה:אבא רחמן! זכני בכלל בניך אהוביך לקרוא בכל יום קריאת שמע שעל המיטה קודם חצות ובכוונה, ולשכב רק על צידי השמאלי, ועל ידי זה זכני לשמירת הברית באמת.

 

מעלות שומרי הברית

 מעלה כד’:

ידוע שקריאת שמע הוא עדות שאנחנו מעידין על יחודו יתברך ובזה גורמים קיום כל העולמות שזה שורש אמונתן של ישראל זה היחוד. ואדם שהוא פגום בברית חס ושלום אינו ראוי לאותו יחוד כי  פסול לעדות ולכן החיצונים מבלבלים מחשבתו שלא יוכל לכוין באחד כראוי, בפרט באמירת אהבה רבה שסמוך להיחוד כנרגש בחוש ואם זוכה ליחד לבבו באמת ל-ה’ באותה שעה התקשר בחיי החיים.

 

ומי ששומר הברית אז נתקשר ב-ה’ עילאה ותתאה ושכינה מתדבקת בו והיא מעידה בו בחיים חיותו ולעתיד בעת יום הדין הגדול והנורא ואין יכולין המקטרגים לשלוט עליו ולא לבלבל יחודו כי נתעורר עליו עד ד”שמע” ואחד. ואם לא שומר הברית פרח קוצו של  ד ונעשה אותיות  רע , ואז רע רע יאמר הקונה זה קודשא בריך הוא הקונה בית ישראל קניין אחד, דהיינו על ידי אחד והבן. אבל המתקן ברית גורם להתאחד בהאי עדות וזה שזוכה אחר שבא מעשה לידו ועמד בנסיון או שומר ראות עיניו ומחשבתו ודיבוריו מאוד שלא יפגום חס ושלום  אשרי חלקו וגורלו.

 

מעלה כה’:

הקב”ה פתח בתורתו במילת בראשית שהוא אותיות ברית אש , מפני שברית הוא חשוב כ”כ דכל עלמא עומדת על הברית , וכל צבא מעלה ומטה וזה חותם המלך מלכי המלכים הקב”ה ומי ששומר הברית מאחד קודשא בריך הוא ושכינתה  ומעלה את השכינה בעילויין גדולים.

תיקוני הברית:

:א.ללמוד לילה שלם בלא שנינה, והוא תיקון לעונש כרת . ה’ יצילנו. (האר”י ז”ל)

ב. עשיית המצוות בשמחה.

עכשיו ימי תשובה על פגם הברית.

 

 

קדושים תהיו חלק יג

עצות לשמירת הברית – “אני מקבל עלי לשמור ברית קודש

 

“ואתה את בריתי תשמור” (בראשית יז, ט)

שאלה: מה יעשה האדם לזכות לקדושה באמת???

19 תנאים ו-19 תפילות המסיעיים מאד לשמירת הקדושה באמת:

 

בקיצור: א. אפשרי ב.רצון ג. החלטה ד.תורה ה.תפילה ו. התחדשות ז.שמחה ח.אין יאוש ט.תודה י.שמירת העיניים יא.שמירת הלשון יב.שמירת המחשבה יג.קריאת שמע על המיטה יד.מקווה טו.תיקון הכללי טז.שלום בית טוב.לזכות הרבים יח.התקרבת לצדיקים יט.יקדים להתחתן

(ונבארם בס”ד בימי השובבי”ם )

באריכות: 

יב. שמירת המחשבה: כמה חשוב ונחוץ מאד לשמור את המחשבה. שלא להרהר שום ענייין חלילה שהוא נגד רצון ה’ יתברך לא שייך שמירת הברית אם לא יעמול לזכות לקדושת המחשבה. ולזה זוכים על ידי עמל התורה, וקביעת עיתים לתורה. ולחשוב בדברי תורה תמיד.  והם החומות המגינות בפני המחשבות שאינם טובות. ורצוי ללמוד זוהר הקודש, ולחזור על תיקון מ”ח בעל פה. וללמוד משניות בעל פה ולחזור עליהם בפה ובמחשבה, ובפרט בלכתו בדרך והוא תיקון גדול לפגם הברית, (כמו שאמר המגיד למרן הבית יוסף זיע”א) והשל”ה הקדוש כתב (שער האותיות אות ל בשם מהר”ם קורודבירו זיע”א) שהפסוק “אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה” מסוגל לטהרת המחשבה שאם בא לידי נסיון יאמרנו פעמים הרבה ע”כ. גם טבילה במקווה מועילה לשמירת זכות המחשבה. ואם היה יודע כמה נחת רוח עושה לבורא יתברך כששומר על מחשבתו ואפילו רגע אחד היה שמח ורוקד מאה עשרים שנה.

תפילה: אבי הרחמן, זכני בכלל בניך אהוביך, לדבק מחשבתי בתורתך תמיד, ותזכני ללמוד הרבה זוהר הקדוש ומשניות בעל פה, ולחשוב בהם בכל שעה ובכל יום, ובפרט בלכתי בדרך, ותחזקני על ידי הידיעה שמי ששומר על מחשבתו גורם לך, תתברך – נחת רוח עצום. וזכני על ידי זה לקדושת המחשבה ולקדושת הברית באמת כרצונך הטוב

 

מעלות שומרי הברית

 

מעלה כב’:

תראה נא אחי בדברי הזוהר הקדוש ותראה דברים נוראים כי לאחר התחייה שיהיה יום הדין הגדול לא ישארו רק אלו דנוטרי {שומרי} ברית והוא מבהיל הרעיון.

מעלה כג’:

מה שמסיים שם הזוהר הקדוש שכשהקדוש ברוך הוא יחדש עולמו באלף השביעי לא יחדש עולמו רק בנוטרי ברית אשרי להם ואשרי גורלם. ומי פתי יסור הנה שיראה דברים מבהילים ונוראים כאלו ולא יתן אל ליבו להיות מנוטרי ברית קיימא קדישא.

הרי כאן שתי מעלות כי לעת משיח ותחיה לא ישארו רק הנוטרי יסוד ומעלה שנייה כי לאחר אלף השביעי  אשר לא ישארו רק צדיקי וקדושי עליון הדבקים ב-ה’ כידוע מספרי חכמה.

וכאן בישר לנו הזוהר הקדוש כי השומרי היסוד גם כן ישתארו באלף השביעי, וישמח הקב”ה עימהם בחידוש עולמו כדכתיב ישמח ה’ במעשיו ואשרי חלקו.

 

ליקוטי עצות

כד. לפי הלא תעשה שעוברים, חס וחלילה, כן מעוררין בחינת דם נדה להשכינה וגורמין אפרשותא בין קודשא בריך הוא ושכינתיה. ולתקן כל העברות בפרטיות הם רבים מאד וכבד על האדם ואי אפשר לתקן אותם, כי יש דקדוקים ופרטים רבים בכל לאו ולאו. על כן צריך לתקן תקון הכללי והוא תקון הברית, ועל ידי זה נתתקנין ממילא כל הלאוין שעבר, ואפלו למקומות הצרים והדקים שאי אפשר לבוא לשם שום תקון, על ידי תקון הכללי זורק תקונים גם לשם (כט.ג’):

כה. על ידי תקון הכללי שהוא תקון הברית נתרומם המחין, כי עקר תקון הדעת הוא כפי תקון הברית, ועקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים הוא על ידי שמירת הברית (שם ד’):

תיקוני הברית:

א. לרוץ לדבר מצווה

ב. לחמם גופו בעשיית המצווה בהתלהבותו ולהזיע בדבר מצווה.

ג.לימוד תורה על השולחן ולשבר תאוות אכילה, ולאכול שיירי פרוסת המוציא

ואתה את בריתי תשמור” (בראשית יז, ט)

 

שאלה: מה יעשה האדם לזכות לקדושה באמת???

19 תנאים ו-19 תפילות המסיעיים מאד לשמירת הקדושה באמת:

 

בקיצור: א. אפשרי, ב.רצון, ג. החלטה, ד.תורה, ה.תפילה, ו. התחדשות, ז.שמחה, ח.אין יאוש, ט.תודה, י.שמירת העיניים, יא.שמירת הלשון, יב.שמירת המחשבה, יג.קריאת שמע, על המיטה יד.מקווה, טו.תיקון הכללי, טז.שלום בית, טוב.לזכות הרבים, יח.התקרבת לצדיקים, יט.יקדים להתחתן.

באריכות:

 אאפשרי: הבורא יתברך שמו, ציונו בתורתו הקדושה “קדושים תהיו”. (ועיין שו”ע אבן העזר סימן כג) אמנם היצר הרע מנסה להטעות את האדם, וטוען שבדורנו אי אפשר לשמור ברית קודש. וזה שקר גמור, שהרי התורה היא נצחית. ועוד שאם לא אפשרי לא היו מצוות כאלו, וכמו שאבא לא יתן לבנו הקטן לסחוב 26 דליי מים בבת אחת שהרי זה לא אפשרי – כך השם יתברך לא יצווה דבר שלא שייך לקיימו, למי שרוצה באמת 

תפילה: רבונו של עולם זכני בכלל עמך ישראל הקדושים, לשמירת הברית באמת. וזכני לעת בידיעה ברורה שגם בדורנו אפשר לזכות לשמירת הברית קודש, ולא אחשוב לרגע להפך, וזכני להאמין שאם ארצה באמת – אזכה לשמירת הברית בתכלית.

ב.רצון : כי בלי רצון לא יזכה לכלום. והרצון בא על ידי יראת שמים (כמו שמרומז בפסוק “רצון יראיו”) והיראת שמים באה על ידי לימוד המוסר. ופסק המשנה ברורה (סי’ א ס”ק יב) שחיוב ללמוד ספרי מוסר כל יום.[1] והרצון צריך להיות אמיתי וחזק ללא שום פשרות, עד כדי מסירות נפש ממש.

תפילה: אבי אב הרחמן, זכני בכלל עמך ישראל הקדושים, לקיים מה שפסק במשנה ברורה ללמוד בכל יום ספרי מוסר, ועל ידי אזכה ליראת שמים אמיתית, ותזכני לרצות ולמסור נפש ממש על קדושת הברית, ועל ידי כך אזכה לקבל סיעתא דשמיא עצומה ממך, ואתחזק ברצונות יותר חזקים בפרט כשנפלתי בחטא.

ג. החלטה: החלטה חזקה בעקשנות: אני יותר לא נכשל! יהיה מה שיהיה אפילו פעם אחת! וכמו שברור לי שלא אשתחווה לפסל חלילה, כך ברור לי 100 אחוז שלא אכשל בפגם הברית חלילה. (נוח לו שיכרתו ידיו ולא היה עושה דבר זה. ספר סדר היום) ואז מגיעה לאדם סיעתא דשמיא כמן שכתוב בגמרא הקדושה (יומא לח:) הבא ליטהר מסייעים אותו.ובאר האר”י הקדוש (בשער הגלגולים הקדמה א בשם מדרש הנעלם מכתב יד) מתעברים בו נשמות הצדיקים לסייעו בעבודת השם.

תפילה: רבונו של עולם, זכני בכלל בניך אהוביך, להגיע ברגע זה להחלטה חזקה ואמיתית בעקשנות, שיותר לא אכשל בפגם הברית קודש בשום אופן בעולם ואפילו פעם אחת! ותזכני לקיים ההחלטה. וכמו שברור לי שלא אשתחווה לפסל חס ושלום גם אם אקבל אלפי זהב וכסף, כך – אזכה למסור נפש ממש למען קדושת הברית.

ד. תורה: נאמר בגמרא במסכת ברכות:.

” לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, נצחו מוטב.

ואם לאו – יעסוק בתורה.

נצחו מוטב, ואם לאו – יקרא קריאת שמע.

נצחו מוטב, ואם לאו – יזכיר לו יום המיתה”.( שיחשוב איך הוא פתאם ברגע קט נפטר לבית עולמו ואיך קוברים אותו וכמה צער יש למשפחה ולילדים ואיזה עונשים וצער יש לנשמה שהולכת למסור דין וחשבון על כל רגע מחייו)

כל הנזכר לעיל לא יועיל כל כך בלי עמל התורה וקביעות עיתים לתורה, וביאר המשנה ברורה: שלא יבטלנו בשום אופן גם אם חשוב להרויח ממון הרבה. והרמב”ם (פכ”ב הכ”א מאיסורי ביאה) שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה. ובמסילת ישרים פרק ה’ כתב: “ומי שיחשוב להנצל (מהיצר הרע) זולתה (בלי לימוד התורה) – אינו אלא טועה” עכ”ל וכשיזכה להרגיש מתיקות התורה הקדושה ואהבת השם – לא יחפש הנאות אחרות. ובכלל זה לימוד זוהר הקדוש, ומשניות בעל פה, ויחשוב בהם וישנן אותם בכל שעה בכל יום ובפרט בלכתו בדרך.

תפילה: אבא רחמן, זכני בכלל בניך אהוביך, לקבוע עיתים לתורה “חוק ולא יעבור”, ולא אבטל הקביעות בשום אופן, ותזכני להרגיש עריבות נעימות מתיקות התורה הקדושה בכל אות. ותזכני ללמוד משניות בעל פה ולחשוב בהם בכל יום, ובפרט בלכתי בדרך. ותזכני על ידי זה לזכות לקדושת הברית.

 

יראת השם: “שויתי ה’ לנגדי תמיד” יחשוב בדעתו כי הנה ה’ יתברך אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו ויעורר לבבו ליראה את השם הנכבד והנורא, ויחשוב כמה גדול העונש על פגם הברית. ויצייר בדעתו את עונשי הגיהנם.

תפילה: אנא אבי האב הרחמן תעורר לבי ליראה אותך יראת העונש ויראת הרוממות, והצילני מלעבור אפילו עבירה קלה, ותזכני לצייר בדעתי תמיד אותך לנגדי תמיד, ולהנצל מהחטא ע”י פחד ה’.

מעלות שומרי הברית

 

 

ה. תפילה: לאחר לימוד התורה הקדושה – יתבודד ויתפלל מקירות ליבו בלב נשבר ונדכה בלשון תחנונים ובדמעות שיעזרהו השם יתברך על דבר זה לזכות לתיקון הברית. ויבקש בלשון ובשפה שלו, כגון: “אבא תשמור עלי! אבא תציל אותי! זכני לשמור ברית קודש, הצילני ממקרה לילה ח”ו

אבא תעזור לי למסור נפש למען קדושת הברית “(ויכול לחזור על אותה בקשה מאה פעמים ויותר ) ויבקש מהשם יתברך שישלח לו דיבורים לבקש בעניין זה, וכן בתפילות הקבועות יכוין ויתחנן מאד באומר “הצילני מיצר הרע” וכן במילים “וכל הקמים והחושבים עלי רעה מהרה הפר עצתם, ובכל המקומות שמתפלל על הצלה מחטאים, ובפסוקי התהילים (טז,א. כה,ז. כה,כ. נט,ב. ע,ב. עז,ב. קב,ב. קיט,לז. קמב,ב.) יכיון על זה מאד, וכן בספר הקדוש ליקוטי תפילות (עיין במפתחות אות – ברית) ויתמיד בזה בבקשות והפצרות ריצוי ופיוסים לפחות חמש דקות בכל יום ויום. כי ההתבודות היא מעלה עליונה וגדקות בכל יום ויום חוק ולא יעבור, ותזכני לבקש על כלל ישרא בתפילותי, ותשלח לי דיבורים חדשים בכל פעם, לרצוות ולפייס אותך שתקרבני אליך באמת, על ידי שתזכני לשמירת הברית קודש בתכלית השלמות, ותזכני להתפלל בכל יום את כל הי”ט תפילות המובאים כאן. (אי”ה בימים הבאים)

אהבת השם: יתבונן בכל יום במעשיו וברואיו הנפלאים של השם יתברך ויתבונן חסדי השם על כל מה שגמל איתו מאז שנברא ועם ישראל מיציאת מצרים וכמה שהשם אוהב אותם ואותו ועל ידי זה ימלא לבבו באהבת השם, ויחשוב: איך אחטא להשם הגדול והנורא אבי אוהבי, שגמל איתי כל כך הרבה חסדים, איך אהיה כפוי טובה? ובאהבת השם יסיר ממנו אהבות זרות.

תפילה: אנא אבי האב הרחמן, זכני בכלל ישראל עמך בניך אהוביך, להתבונן בכל יום במעשיך ובבריותך הנפלאים, ולהתבונן בכל החסדים שעשית עמדי, ולא להיות כפוי טובה, ועל ידי זה תצילני מן החטא. ותזכני שתבער בי אש אהבתך, ותסיר ממני כל אהבות רעות.

 

ו.התחדשות: גם אם נפל פעמים רבות – לא יפול בדעתו, ויתחיל בכל פעם מחדש התחלה חדשה, ואפילו אלף פעמים ביום אחד מבלי לחשוב על עברו, ויחשוב כאילו אין לו אלא יום אחד ושעה אחת ונסיון אחד לשמור, וזה יסייעו בעז”ה בשמירת הברית, כי לשמור רק פעם אחת קל יותר מלחשוב על שמירת הברית לכל חייו. (עיין ליקוטי מוהר”ן ח”ב סימן מ”ח וח”א סימן ער”ב)

תפילה: רבונו של עולם אבי האב הרחמן, זכני בכלל בניך אהוביך, עמך ישראל הקדושים, להתחדש בכל יום ואפילו אלף פעמים ביום אחד מבלי לחשוב על העבר, ולחשוב ולהרגיש כאילו אין לי אלא יום אחד ושעה אחת ונסיון אחד. ותזכני על ידי זה לשמירת הברית קודש כרצונך הטוב.

שמירת העיניים והמחשבה: אי אפשר לזכות לשמירת הברית קודש, בלי שמירת העיינים והמחשבה וכל פגם הברית נמשך מזה, כידוע. חייבים לשמור את העיניים שלא להתסתכל בנשים כלל, ושלא לחשוב בהם כלל, ועל ידי זה יהיו שמורים מן החטא.

תפילה:אבי האב הרחמן, זכני לשמור את העיניים ואת המחשבה בתכלית השמירה, והצילני מראיות אסורת ומהסתכלויות אסורת, ומכל מיני מחשבות רעות והירהורים לא טובים, ותגרש ממני את כל המחשבות אשר אינם כרצונך, ותזכני על ידי זה לשמירת הברית בתכלית השלימות.

ז.שמחה: צריך להתגבר מאד בכל הכוחות להיות אך שמח תמיד, לשמוח בה’ יתברך, ובעצם יהדותו שזכה להיות מזרע ישראל, ועל כל פעם שזוכה לעמוד בנסיון ישמח מאד מאד, וישמח שזכה ללמוד את התורה הקדושה אפילו אות אחת. ובקיום כל המצוות אפילו על מצווה קלה ויזכור ששורש כל החטאים הוא העצבות, והשמחה מביאה לקדושה. (ליקוטי מוהר”ן ח”א סוף סימן קסט) על כן ישתדל בכל כוחו להיות בשמחה תמיד. ובפרט יזהר להיות בשמחה על עצם יהדותו לאחר שנפל בחטא ח”ו, כי אז הוא בסכנה גדולה להיות בעצבות, המזיקה מאד בעבודת השם. (עיין ליקוטי מוהר”ן ח”ב סימן כד וסימן מח)

ו.שמחה: רבונו של עולם, זכני בכלל עמך ישראל הקדושים, להיות בשמחה תמיד, ואזכה לשמוח בך, ולשמוח על שזכיתי להיות מזרע ישראל, ואשמח על כל פעם ופעם שזכיתי להתגבר על היצר הרע, ואשמח שזכיתי ללמוד את התורה הקדושה אפילו אות אחת ובקיום כל המצוות ואפילו על מצווה קלה, ובפרט אזכה להיות בשמחה בעצם יהדותי לאחר שנפלתי בעבירה ח”ו.

 

“ותהון קדמי חביבין מכל עממיא.. ואתון תהון קדמי מלכין קטירי כלילא וכהנין משמשין ועם קדיש”

וידבר ה’ אל משה וכו’ קח את הלוים. קחם בדברים, אשריכם שתזכו להיות שמשים למקום!

(רש”י במדבר ח)

אשרי הגבר אשר הוא יהודי – שמחה בוקעת ארצות[2] ושחקים תמלאהו ! לו יחפץ הגוי לעבוד את אלוקינו,  אלוקי השמים והארץ אלוה כל בריות אדון כל תולדות,  המהולל ברוב התשבחות – בתורה ומצות – לא יוכל אף כי יתן מלוא ביתו כסף וזהב ![3]

אשרינו אשר אנו מאמינים בני מאמינים  ויודעים ומכירים באמת הצרופה יש  אדון לבירה !

רוב העולם יושב במחשכים חייהם אינם חייהם ! אין אושר בעולם כאושרו של יהודי !

ומברכים על כך כל יום ברכה בפני עצמה : ברוך שלא עשני גוי ! לא רק שנשמתי אינה נשמת גוי ח”ו אלא אף חומרי ובשרי – דם יהודי זורם בעורקי !

והיצר הרע בזה יכול לגבור עלינו להשפילנו לשכוח את מעלתנו אשר אנו בני אברהם יצחק ויעקב

ובזה פתח פתוח להורידנו עם יורדי בור ואת נשמתנו לקבור….

אל תשמח ישראל אל גיל כעמים (הושע ט,א)

לעמים אין באמת שמחה אין זו אלא שמחה חיצונית רגעית מהולה בעצב בלא סיפוק פנימי ואינם יודעים כלל את סוד השמחה האמיתית ואושר מהו. אך אצל היהודים השמחה מנת חלקם. ועל כן ראוי לנו ורתוי לשמוח כי לנו נתן הבורא ית”ש את הכלים האמיתיים להשגת השמחה האמיתית הנצחית השלימה ע”י השלמת נפשנו.

לפעמים מפיל היצה”ר לאדם עצבות יומם ולילה שהוא רשע ח”ו ואין מניח לו לשמוח במצות הש”י כי מראה לו הפרש שבינו ובין הצדיקים הגדולים ומעשיהם הטובים לזאת יראה וישכיל ההפרש שבינו ובין עכו”ם, אשר הוא יודע את הבורא אמת ועושה מעשיות אף בלי כונה ישמח בגורלו וידחה העצבות מלבו ועבוד הש”י בשמחה עכ”פ במה שזוכה לעשות רק בלבו יקנא לצדיקים שעושים במעשיהם הטובים קישוטים לשכינה הק’: (ר’ מנדל מליסקא זלה”ה)

כשהאדם מישב את עצמו, שהוא בערום וחוסר כל מתורה ומצוות, ואין לו עוד במה לחזק את עצמו, אזי יחזק את עצמו בזה, שעכ”פ טובים מעשיו מעשו וישמעאל, וכנגד מעשיהם נאים מעשיו ומתוקנים, ולא יתעצב כלל רק להיות בשמחה, כי הוא דבר גדול לעבודת הבוי”ת. (ר’ שמעון מירעוסלאב זלה”ה)

איש יהודי המברך ברכת ‘שלא עשני גוי’, צריך להרגיש כי הוא האיש הכי מאושר בעולם מלבד זכייתו בעוה”ב, כי אם גם בחיי העוה”ז. כי אין שמחה ותענוג בעולם הזה כאשר שמחת איש יהודי. (ר’ ירוחם הלוי ליוואוויץ זלה”ה, דעת תורה – במדבר)

וסיפרו על בעל אורים ותומים [ר’ יונתן אייבשיץ זלה”ה], שהאזינו אחריו שלא ברך שלא עשני גוי, ונשאל ע”ז והשיב כי בקומו ממטתו ונזכר שהוא יהודי נתרגש באהבה ובהגבהת הלב לשמים עד שלא עצר כח להמתין בברכת שלא עשני גוי לאמרה בתוך סדר הברכית ואמרה תיכף (שם משמואל שמות)

ידוע שעצבות היא מדה מגונה מאד, וצריך להתרחק ממנה מאד. וראוי לחיות ולהרים עצמו. כי ידע שכל תנועה והעתקה שאדם מניע ומעתיק עצמו כשנכנס לעבודת השם, היא יקרה מאד בעיני השם. אפלו הוא מניע עצמו רק כחוט השערה. כי מחמת שהאדם הוא בגוף, בעולם העשיה, קשה מאד עליו כל תנועה והעתקה. על כן היא יקרה מאד בעיני השם:

ומעשה היה בצדיק אחד, שנפל עליו עצבות וכבדות גדול. והעצבות והכבדות כשמתגברת על הצדיק, היא קשה מאד עליו, כי עליו מתחזקת יותר ויותר. עד שנפל עליו עצלות וכבדות כל כך עד שלא היה אפשר לו כלל לזוז ממקומו ממש. מחמת גדל הכבדות והעצבות שהתגבר עליו מאד. ורצה לשמח עצמו ולהרים עצמו, ולא היה אפשר לו בשום דבר לשמח ולהרים עצמו. כי בכל דבר שרצה לשמח עצמו מצא לו הבעל דבר בתוכו עצבות. עד שלא היה אפשר לו בשום דבר לשמח את עצמו. כי בכל שמחה שרצה לשמח ולהרים עצמו, מצא לו עצבות בתוכה. והתחיל לשמח עצמו בשמחת “שלא עשני גוי”:

וזה בודאי שמחה גדולה שאין לה שעור. כי אין לשער ההפרש וההבדל, אלף אלפי אלפים הבדלות, שיש בין קדושת ישראל, הפחות שבפחותים, לבין זוהמת טומאת העובדי כוכבים וכשיזכר היטב חסד השם יתברך עליו, שלא עשהו גוי, בודאי ראוי שתגדל שמחתו מאד. והיא שמחה שאין עליה עצבות. כי בשלמא כשמשמח עצמו בדבר שעשהו הוא עצמו, על זה אפשר למצא עצבות על כל שמחה. כי ימצא לו חסרונות בכל דבר כדי שלא להניחו להרים ולשמח עצמו. אבל בזה, שלא עשני גוי, שהוא רק מהשם יתברך, שהשם יתברך עשה כך וחמל עליו ולא עשהו גוי, איך אפשר למצא חסרון בזו השמחה מאחר שהוא רק מעשה השם יתברך. כי בודאי איך שיהיה. על כל פנים הוא הפרש גדול בינו לבין עובדי כוכבים, אשר אין שעור וערך:

והצדיק הנ”ל התחיל לשמח עצמו בזה. והתחיל לשמח ולהרים עצמו מעט מעט. ובכל פעם הרים ושמח עצמו ביותר, עד שבא לשמחה גדולה כל כך, עד שהגיע להשמחה שהיה למשה רבנו, עליו השלום, בעת שעלה לקבל הלוחות. (סיפורי מעשיות)

 

  1. ההולך ביושר לבב- תהיה בו שמחה שנאמר “ולישרי לב שמחה[4]” (תהילים צז : יא ) ולהיפך כשהולך בעקלקלות – ידכא וישפל. כי דרך הישרה היא דרך ה’, וכשמתדבק בו – ישמח, כי “עז וחדוה במקומו”[5] (דברי הימים א טז). וכשעוזב הדבקות בו ית’ – יעצב. ועל ידי שמחה ינצח את הצר הצורר בקרבו[6], ויעבור את הרי החושך בדרכו לתכלית,לאור באור החיים[7], ויטעם בעוה”ז מעין שמחה שלעתיד לבא [8], אשר שם צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה. (ברכות יז.) ויהי חלקנו עמהם.

 

ח.אין יאוש: אחת התחבולות הכי גדולות של היצר הרע: לייאש את האדם מיהדותו, ורבי אלעזר בן דורדיא יוכיח שאף אם עבר עבריות חמורת כל חייו – תמיד השם יתברך מקבו בתשובה. (עיין בגמרא הקדושה מסכת עבודה יז. ובברכות י. אפילו חרב חדה מונחת על צווארו וכו’

תפילה: אבא רחמן, זכני בכלל עמך,ישראל הקדושים לזכור תמיד שאין שום יאוש בעולם כלל, ואף אם עברתי ושניתי בחטאים פעמים רבות ח”ו, לא אפול ליאוש בשום אופן, רק אדע כי אתה אב הרחמן, ולרחמיך הרבים אין גבול, וימינך פשוטה לקבל שבים.

 

ט.תודה: יודה להשם יתברך על כל פעם ופעם שזכה לעמוד בנסיון וישמח בזה מאד, וזה יביא לו בעז”ה כוחות חדשים להמשיך לעמוד בניסיות.

תפילה: רבונו של עולם זכני בכלל בניך אהוביך, להודות לך על כל פעם שאתה מזכני לעמוד בנסיון, ולשמוח בך מאד.

י.שמירת העיניים: לא להסתכל על שום אשה בכלל, ‘וחיוב להביט למטה כפי האפשר, כשהולך בשוק ‘(אגרות משה או”ח ח”א סי ‘מ) והשמירה תהיה בשלות נפש ביראה ובשמחה, בלי לחץ המזיק מאד. ומי ששומר את העיניים הוא המאושר באמת, ושווה לאדם כל חייו, בשביל התגברות אחת. וישתדל למעט ביציאה לרחוב, ואם מוכרח – יכין דברי תורה לחשוב בהם בדרך, כי גדר גדול בשמירת העיניים הוא: דביקות המחשבה בתורה, ובפרט בלכתו בדרך. וקודם יציאתו יתפלל להשם יתברך ישעזרהו לשמור את עיניו, ובפרט יזהר שלא ילך במקומות שהנסיונות שם גדולים. וצריך תפילות רבות לזכות לשמירת העיניים, ויזהר מאד לא להביט בעיתונים או מכשירים (לקבל טומאה) לא כשרים, ואפילו לזמן מועט.

תפילה: רבונו של עולם, אבי האב הרחמן, זכני לשמור את העיניים בתכלית השמירה, ולא לראות שום מראה אסור שבעולם ושום הסתכלות אסורה ח”ו, וזכני לדבק מחשבתי בתורה הקדושה תמיד, ובפרט בלכתי בדרך, ותעזרני להביט למטה תמיד ותזכני על ידי זה לשמירת העיניים, וזכני על ידי זה לאושר ושמחה ותענוג אמיתי בעבודתך, ותזכני להתפלל בל יום לפחות 5 דקות שתזכני לשמירת העיניים, ולא אביט ח”ו בשום אשה אסורה  שבעולם או בעיתונים או מכשירים לא כשרים אפילו לרגע קל. וזכני לשמור עיניים בשלוות נפש ובשמחה גדולה, ובזכות זה תזכני לשמירת הברית קודש בתכלית השלמות שאין שלימות אחריו במחשבה דיבור ומעשה.

יא.שמירת הלשון: כתב מרן החיד”א זיע”א (ציפורן שמיר סימן ז’ אות קא) ששמירת הלשון ושמירת הברית קשורים זה בזה עד כאן תוכן דבריו. ולשמירת הלשון זוכים בעיקר על ידי לימוד בספרים חפץ חיים ושמירת הלשון, ובכל מילה נברא מלאך המזכירו לא להכשל  (זוהר הקדוש וישלח קסה ע”ב עה”פ כי מלאכיו יצווה לך)

תפילה: רבונו של עולם, אבי האב הרחמן, זכני בכלל בניך אהוביך, לשמור פי ולשוני מכל הדיבורים האסורים, וזכני ללמוד בקביעות בספרים חפץ חיים ושמירת הלשון, ולהיות בקי בהם. וזכני לעולם לא לא להכשל בדיבורים האסורים על שום אחד מישראל הקדושים, ובזכות זה תזכני לקדושת הברית, במחשבה דיבור ומעשה.

 

יב. שמירת המחשבה: כמה חשוב ונחוץ מאד לשמור את המחשבה. שלא להרהר שום ענייין חלילה שהוא נגד רצון ה’ יתברך לא שייך שמירת הברית אם לא יעמול לזכות לקדושת המחשבה. ולזה זוכים על ידי עמל התורה, וקביעת עיתים לתורה. ולחשוב בדברי תורה תמיד.  והם החומות המגינות בפני המחשבות שאינם טובות. ורצוי ללמוד זוהר הקודש, ולחזור על תיקון מ”ח בעל פה. וללמוד משניות בעל פה ולחזור עליהם בפה ובמחשבה, ובפרט בלכתו בדרך והוא תיקון גדול לפגם הברית, (כמו שאמר המגיד למרן הבית יוסף זיע”א) והשל”ה הקדוש כתב (שער האותיות אות ל בשם מהר”ם קורודבירו זיע”א) שהפסוק “אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה” מסוגל לטהרת המחשבה שאם בא לידי נסיון יאמרנו פעמים הרבה ע”כ. גם טבילה במקווה מועילה לשמירת זכות המחשבה. ואם היה יודע כמה נחת רוח עושה לבורא יתברך כששומר על מחשבתו ואפילו רגע אחד היה שמח ורוקד מאה עשרים שנה.

תפילה: אבי הרחמן, זכני בכלל בניך אהוביך, לדבק מחשבתי בתורתך תמיד, ותזכני ללמוד הרבה זוהר הקדוש ומשניות בעל פה, ולחשוב בהם בכל שעה ובכל יום, ובפרט בלכתי בדרך, ותחזקני על ידי הידיעה שמי ששומר על מחשבתו גורם לך, תתברך – נחת רוח עצוםוזכני על ידי זה לקדושת המחשבה ולקדושת הברית באמת כרצונך הטוב.

יג.קריאת שמע על המיטה: יזהר לקרוא קריאת שמע על המיטה קודם חצות, וכפי כוונתו כך תועלתו. ולשכב רק על צידו השמאלי.

תפילה:אבא רחמן! זכני בכלל בניך אהוביך לקרוא בכל יום קריאת שמע שעל המיטה קודם חצות ובכוונה, ולשכב רק על צידי השמאלי, ועל ידי זה זכני לשמירת הברית באמת.

יד.מקווה: אשרי מי שרגיל בטהרה זו תמיד, ויועיל ליטהר מטומאת העבירות, ויבא לטהרת הלב.(השל”ה הקדוש) ויכוין להמשיך על עצמו טהרת המחשבה, ומנהג החפץ חיים היה לאמר לפני טבילתו: “הנני טובל לכבודך השם יתברך, אנא הערה עלי רוב טהרה.”(ספר מאיר עיני ישראל) ויזהר מאד שלא ידבר שם, וכן יזהר בשמירת עיניו.

תפילה: אבי האב הרחמן, זכני בכלל בניך אהוביך לטבול בכל יום, וזכני שלא לדבר במקווה ולשמור על עיני, וזכני על ידי זה לטהרת הלב, לקדושת המחשבה, ולקדושת הברית.

טו. תיקון הכללי: ישתדל לומר בכל יום את התיקון הכללי שגילה מוהר”ן מברסלב זיע”א, (ליקוטי מוהר”ן ח”ב סימן צב) [פרקי התהילים: טז, לב, מא, מב, נט, עז, צ, קה, קלז, קנ] ואמר: “אני חזק בכל הדברים שלי, אך בזה אני חזק ביותר, שאלו העשרה מזמורים הם תיקון גמור ומועילים מאד מאד.” ורצוי להוסיף ולומר את התפילה שאחרי התיקון הכללי בהתעוררות גדולה. (התיקון והתפילה מובאים להלן)

תפילה: רבונו של עולם, זכני לומר בכל יום את ה”תיקון הכללי” עם התפילה שאחריו בכוונת הלב, וזכני על יזדי זה לשמירת הברית באמת, כרצונך הטוב.

טז.שלום בית: יזהר מאד בשלום הבית על ידי עבודה ותפילה תמידית על: ‘יגיעת התורה, אהבת ישראל, שמחה, אמונה, בטחון, ענווה, נתינה, הבנה, הכרת הטוב, הקשבה, התחשבות, כף זכות, שכל ישר.’ ועל ידי זה יזכה לשמירת הברית. (עיין בליקוטי מוהר”ן ח”ב סימן פז)

תפילה: אבא רחמן, זכני לשמור מאד על שלום ביתי, ובפרט על ידי עבודה ותפילה יום יום על: יגיעת התורה, אהבת ישראל, שמחה, אמונה, בטחון, ענווה, נתינה, הבנה, הכרת הטוב, הקשבה, התחשבות, כף זכות, שכל ישר.’ וזכני על ידי זה לקדושת הברית באמת, כרצונך הטוב.

טוב.לזכות הרבים: שיזכה אחרים בשמירת הברית. כמו שנאמר: “שובו והשיבו מכל פשעיכם” (יחזקאל יד, ל) א. שיתפלל על כלל ישראל הקדושים שיזכו כולם לשמירת הברית בתכלית. (כמו שכתוב בליקוטי מוהר”ן ח”א סימן ה’) כי צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי (סנהדרין לז.). נמצא כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעין בכל עת בתקון העולם. ולמלאות חסרון העולם, ולהתפלל בעבורם.)

ב. שיחזק אחרים (גם על ידי הפצת הספר הזה) על ידי דיבורי התחזקות מהספרים הקדושים. (כגון: ראשית חכמה שער הקדושה, טהרת הקודש, בריתי שלום, ובריתי תשמור) ובאבות נאמר (פ”ה מכ”א) ‘כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו’. ובגמרא הקדושה (בבא קמא צב.) ‘כל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו הדבר – הוא נענה תחילה’, ואותו הדבר כשמזכה אחרים, מהשמים מזכים אותו תחילה שהוא לא יכשל בזה, וזה שכתוב בתהילים (פרק קו) “אהרון קדוש ה'”, ומדוע נקרא כן? אלא כיון שהשכין שלום בין איש לאשתו, עזר לאחרים להיות קדושים (שבלי שלום בית קשה לשמור על הקדושה) לכן נקרא קדוש.

תפילה: רבונו של עולם, זכני לזכות אחרים בשמירת הברית: א.שתזכני להתפלל על כלל ישראל הקדושים שיזכו לשמירת הברית ב.שאדבר דיבורי התחזקות מהספרים הקדושים. ועל ידי זה זכני לשמירת הברית באמת, כרצונך הטוב.

יח.התקרבות לצדיקים: יזהר מאד לקיים דברי המשנה באבות (פ”א מ”ז) ‘הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע’, שהרי חברים רעים יכולים להפיל את האדם מקדושת ישראל, ועל ידי אמונה וקרבה לצדיקים האמיתיים (ובפרט להתקרב לצדיק האמת אור האורות צח הצחצחות רבנו נחמן מברסלב זצ”ל, והוא עלי ידי ללמוד ספריו ולקיימם[9]) יזכה לקדושה באמת.

תפילה: אבא רחמן, זכני לדבק עצמי בחבורת הצדיקים האמיתיים הדבוקים בך תמיד, (ובפרט להתקרב להצדיק הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע”א[10]) והצילני מחברים רעים מעתה ועד עולם. ותזכני על ידי זה לקדושה באמת.

יט.יקדים להתחתן:ישתדל מאד לקיים את פסק השולחן ערוך “מצווה על כל אדם שישא אשה בן י”ח” (אבן העזר סי’ ס”א ס”ג) ועיין בגמרא הקדושה (קידושין כט:) אמר רבי חסדא אני עדיף מחברי לפי שנישאתי בגיל שש עשרה, ואילו הייתי נישא בגיל ארבע עשרה הייתי אומר לשטן: “חץ בעיניך”.

 

תפילה: אבא רחמן, זכני בכלל בניך אהוביך, לקיים את פסק השולחן ערוך, לישא אשה בגיל י”ח, ותזכני על ידי זה לקדושת הברית באמת כרצונך הטוב.

אבא! זכני בכלל בניך אהוביך, להתפלל בכל יום ויום את כל הי”ט תפילות המובאות כאן בכל ליבי ונפשי!

 

[1] ביעה נוראה על מי שאינו לומד מוסר בגודל החיוב ללמוד מוסר, מספר רבי יהודה זאב סג”ל: “ראיתי מעשה נורא שהיה אצל רבי יוסף שמואל, אבד”ק פראנקפורט והמחבר של הגהות הש”ס, שהיה גאון אדיר בדורו והרביץ תורה לתלמידים רבים. אחרי פטירתו לחיי-עד, קיבלו עליהם תלמידיו שימשיכו הלימודים בצוותא-חדא באותו בית-המדרש. וככה התאספו מדי-יום-ביומו ללימודיהם. ביום אחד באמצע הלימוד ראו פתאום את רבם הנפטר עומד אצל שולחנו, והשתוממו כשעה חדא, עד שאמר להם רבם: אל תפחדו – הנה אבאר לכם סיבת ביקורי אצלכם. “וכה היו דבריו: ‘כשבאתי לעולם העליון פסקו בדיני שאשב בגן עדן אצל השל”ה הקדוש, אך כאשר נשמע דבר זה להשל”ה הקדוש, טען ואמר: הן אמת שרבי יוסף שמואל למד ויודע כל התורה כולה והרביץ תורה ברבים, אבל אני הרי הרבצתי גם בענייני מוסר ויראה וכתבתי על זה ספר מיוחד – והוא לא. והסכימו בית-דין-של-מעלה שאחזור עוד הפעם לתלמידי, לעוררם על העניין הגדול של לימוד מוסר ויראת-שמים. “‘עתה’, סיים רבי יוסף שמואל, ‘הריני עומד לפניכם, והנני מבקש מכם שתקבלו על עצמכם ללמוד בספרי מוסר‘. הסכימו התלמידים וקיבלו עליהם ללמוד מוסר, ומיד נעלם מהם. “עובדה זו היא פלאי-פלאים. הלא עיכבו אותו גאון ממקומו הראוי בגן-עדן, אך ורק משום שלא תבע מתלמידיו שילמדו מוסר” (“יראה ודעת”). מוסר – מהו? על הפסוק: לדעת חכמה ומוסר (משלי א, ב) מפרש רבינו יונה (שער ג, ג): “כשרון המעשה ועזיבת העבירות יקרא ‘חכמה’. ואחרי שילמד וידע המצוות ומה הן העבירות צריך שילמוד גנות העבירות וההפסד והאבדון הנמצא בהן… וזאת הידיעה תקרא – ‘מוסר“. ומרגלא בפומיה דרבי מאיר חדש: “אין תפקידו של המוסר להביא את האדם לקיום מצוות. זה תפקידה של החכמה. המוסר מתחיל רק לאחר שכבר הגענו לדרגה מסויימת בקיום מצוות. המוסר הוא ללמוד ‘גנות העבירות וכו”. “כלומר, המוסר אינו רק עבור ה’בעלי-בתים’. כי אם בעיקר עבור ה’לומדים, לומרי התורה ומקיימי המצוות. אם כך, המוסר הינו חלק בלתי נפרד מן התורה“. רק לימוד המוסר יכול לשמור על האדם כותב החפץ חיים: “איתא בחז”ל (שבת לא, ב): ‘כל מי שיש בו תורה ואין בו יראת שמים – דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות, ולא מסרו לו מפתחות החיצוניות, בהי עייל’. “וכוונתם, כי האדם שאין בו יראת-שמים, אפילו אם יש לו תורה – אין תורתו מתקיימת בידו. “וכן הפליגו הספרים הקדושים בשם האר”י ז”ל, וכן במשלי של הגר”א ז”ל בכמה מקומות, בחיוב לימוד ספרי מוסר בכל יום, ובפרט בזמנינו, בעוונותינו הרבים, שנתרבו מאוד מפירי הדת ומפיצי דעות כוזבות בתוך העם, מאוד-מאוד צריכים להתחזק בלימוד המוסר, כי רק על-ידי לימוד זה יוכל כל אדם להחזיק מעמדו שלא יתמוטט. “ולמה הדבר דומה? – למי שמהלך בדרך, ונעשה רוח סערה גדולה, אם לא יתחזק להתעטף היטב בבגדיו, אזי עלולה הסערה לפשוט ממנו את כל בגדיו עד שיישאר ערום. כן הדבר בענייננו: כעת, ששורש רוח סערה של כפירה ומינות בעולם – אם לא יתחזק האדם בלימוד המוסר, שהוא הלבוש המגן על תורתו, אזי עלול הוא להיות נרדף אחרי הרוח. מוסר ערובה לתורה

“ועל כן” – מוסיף החפץ חיים – “ראוי ונחוץ לקבוע בכל הישיבות עת קבוע ללימוד המוסר בכל יום. וכן דיברתי עם גדולים שהתנגדו מלפנים ללימוד המוסר בישיבות, ועתה הודו הכל כי כהיום נחוץ מאוד לימוד המוסר, ובלא לימוד המוסר אין אנו בטוחים שתתקיים תורת ד’ ויראתו בידינו. והן בני הישיבות, והן סתם בעלי-בתים בני-תורה, צריכים לקבוע איזה-זמן בכל יום ללימוד ספרי יראה כמו ספר ‘שערי-תשובה’, וכדומה” (“בית ישראל”). ישיבה ללא מוסר – כאבק פורח “באחד מביקוריו של רבי אלחנן וסרמן בראדין, חקר ודרש מפיו החפץ חיים למצב הרוחני בישיבת ברנוביץ’. “במיוחד התעניין באיזו מידה מקדיש רבי אלחנן תשומת-ליבו לחינוכם המוסרי של תלמידיו. ישיבה שאין לומדים בה מוסר, ערכה מועט, אמר לו, היא כאבק פורח. ותוך-כדי-דיבור הראה בידו כמי שקומץ וממעך בין אצבעותיו קמיצת טבק-הרחה, להראות לו בצורה מוחשית על האפסיות שבדבר” (“אור-אלחנן”). גם גדולי עולם למדו מוסר כשהיו שומעים את רבי נפתלי טרופ לומד מוסר בהתלהבות והתעוררות בכל יום לפני תפילת מעריב, היה נמס כל לב וחרדת קודש היתה אופפת את כולם. המחשבה היתה מזדככת והרעיון מתעלה. “הוא היה עובד ד’ שלא פסק מלחתור לשלימות רוחנית. לעולם לא שקט על שמריו וקישט את עצמו בכל מידה נכונה. בכל עת היה ליבו שבור לרסיסים מרוב הכנעה לכל אחד וביטול יישות עצמו. כאשר עמד בתפילה לשפוך שיחה לפני ריבון העולמים התמוגג בתחנונים והתרפק ממש בטבעיות של תינוק המתחטא על אביו שיעשה רצונו” (“נותן אמרי שפר”). “אמרו: כל מי שלא ראה את רבי יחיאל מרדכי גורדון, בעומק השיבה, כשלומד מוסר ב’בית-המוסר’ לא ראה מימיו כיצד לומדים מוסר כדבעי. בניגון פשוט, בקול בוכים, היה משנן מתוך הספר פיסקא אחרי פיסקא, מילה במילה, עד שהתגבר קולו ובקע רקיעים, כשעיניו זולגות פלגי-דמעה וכל הווייתו מפרפרת מרוב התרגשות…” (מתו”מ).

[2] ע”פ מלכים א – א : מ “והעם מחללים בחללים ושמחים שמחה גדולה ותבקע הארץ בקולם”

[3] אלא אם כן יתגייר ויקבל עליו עול מלכות שמים וכו’

[4] הישר מתיישב בדעתו, שכמו שבצד העיוני של בירור האמת, אם היה לו איזה ספק כלומר שני צדדים, הרי שהכריע כצד אחד וביטל בהכרתו את הצד השני, כך גם בתחום הרצון, הוא משחב עם עצמו מהו הרצון האמיתי, ואחר ההכרעה הוא מבטל מליבו את הרצון שכנגד, לבל יקננו בקרבו שני רצונות הפכיים, וכך זוכה ללב אחד.

בעבודת הלב אל לו להשאר עם שני הרצונות. ע”י התבוננות וההשבה אל הלב, ניתן להגיע ללב אחד (ע”פ מה שמורה השכל), לבטל את הרצון המתנגד, וזכות לשלימות הלב, ולשמחה במעשיו הראויה לישרי לב, (הרב בנימין לבנון שליט”א)

[5] ופירש רבינו לוי ב”ר גרשום וז”ל : עז וחדוה תמצא במדרגת ה’ יתברך כי לו לבדו העוז לעשות כל אשר יחפוץ ואפילו לשנות סדר המציאות ולו לבדו תכלית השמחה כי השמחה הנפלאה היא בהשגות הרוחניות וזה מבואר מאד כי אנחנו נשמח יותר לאין שיעור בדבר עיוני כשהשגנו אותו ממה שנשמח בהשגות החומריות. ובהיות הענין כן הנה יתבאר שתכלית השמחה היא אצל ה’ יתברך כי כל מה שתהיה ההשגה יותר נכבדת תהיה השמחה בו יותר ולהיות השגת ה’ יתברך יותר נכבדת לאין שעור מהשגת זולתו.הנה התבאר שהשמחה האמיתית היא במקומו. ולזה אמרו בברכות החתן שהשמחה במעונו להעיר שאלו השמחות הגופיות אינן ממה שראוי שישמח האדם בהן אבל השמחה האמיתית היא במדרגת ה’ ית’ ולזה ישתדל כל אדם להשיג אותו לפי כחו וכפי שעור השגתו ישיג מהשמחה.    והוסיף בזה ר’ יוסף אלבו ז”ל וז”ל :כי להיות השם יתברך ושלמותו בלתי בעלי תכלית, כל מבקש ה’ אף על פי שישיג מה שישיג ממנו לעולם, תשאר התשוקה ותתמיד השמחה ולא תפסק, אבל תגדל תמיד כשתגדל ההשגה, ובעבור זה אמר המשורר דרשו ה’ ועוזו בקשו פניו תמיד, כלומר כי השמחה במה שתשיגו ממנו לא תפסק עוד, כי תמיד תוסיפו שמחה מצד היותו יתברך בלתי בעל תכלית, וכל מה שיושג ממנו מדרגה מה ימצא בו דרוש נכסף בלתי מושג, וזהו שרמז באמרו ועוזו. ועל זה הדרך יתפרש ישישו וישמחו בך כל מבקשיך (תהלים מ’ י”ז), רצה לומר כי מצד היותו יתברך בלתי בעל תכלית תהיה השמחה מתמדת ונוספת תמיד, וזהו שאמר ויאמרו תמיד יגדל ה’, כלומר כי כל מה שישיגו יותר יכירו כי הוא יותר גדול, ותמיד יכירו כי הוא בלתי בעל תכלית ותמיד יאמרו יגדל ה’, ותגדל השמחה יותר, ואף על פי שמה שישיגו תמיד הוא דבר מוגבל. אבל שמחתו יתברך בעצמותו בלתי מוגבלת (ספר העיקרים מאמר ב פרק טו)

[6] כדאמר ר’ ישראל מסאלנט זלה”ה : תיקון היצר – שיהיה האדם עלז ושש לעבודתו יתברך. (אור ישראל ל’)

[7] ע”פ איוב (לג : ל)

[8] כדאמר רבינו בחיי ן’ פקודה ע”ה (חובות הלבבות שער ג : שער עבודת האלוקים פרק ג) וז”ל ומי שאינו מקצר בחיובי התורה, יהיה במדרגת החסידים הזכים, ויהיה ראוי לגמול העוה”ז והבא. ומי שעולה ממנה אל העבודה שהוא מדרך הערת השכל יגיע אל מדרגת הנביאים ובחירי עליון החסידים ויהי גמולו בעוה”ז השמחה במתיקות עבודת ה’ כמ”ש הנביא: נמצאו דבריך ואוכלם ויהי דברך לי לששון ולשמחת לבבי כי נקרא שמך עלי ה’ אלקי צבאות (ירמיה טו : טז), ואמר: ישמח צדיק בה’ וחסה בו ויתהללו כל ישרי לב (תהילים סד: יא), ואמר: אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה (תהילים צז : יא). וגמולו לעוה”ב להגיע אל האור העליון אשר לא נוכל לספרו ולא לדמותו.

[9] “עמוד הצדיק” לרבי יצחק ברעייטר הי”ד מתוך הספר “שארית יצחק” א.נשמת משיח קדמה להעולם,והוא שורש נפשות ישראל,וכל הבריאה כולה,בסוד כל העולם לא נברא אלא בשביל לצוות לזה וצדיק יסוד עולם. ב.עמו נתייעץ הב”ה בבריאת עולמו כמו שכתוב את מי נועץ ויבינהו וילמדנהו באורח משפט. ג.הוא ערב להקב”ה שיתקן העולם. ד.כל העבודות של כל העולם,כל הגלגולים והברורים והנסיונות,והתגלות האמונה על ידי,כמו שכתוב ‘בכל ביתי נאמן הוא’. ה.אליו נתן הקב”ה הממשלה והמלכות ע”ד צדיק מושל ביראת אלוקים. ו.הוא הבית דין שלמעלה. ז.הוא התגלות יד ה’,היינו ההשגחה פרטיית בין ברוחני בין בגשמי הוא מגלה. ח.הוא ההתגלות של התפילה.כמו שכתוב ‘ואני תפילה’. ט.הוא המרכבה לשכינה אמר המעתיק.בראשית יז’,כב מעל אברהם – רש”י – למדנו שהצדיקים מרכבתו של מקום. י.הוא הקדושה. יא.הוא החיות של כל העולם. יב.על ידו עולים כל העבודות לשמים. יג.על ידו כל התעוררות לתשובה. יד.על ידי ההתקרבות לצדיק אמת,היינו ע”י הידיעות הנ”ל,וע”י ההליכה בעצותיו הקדושות,נמשך על האדם מעין נצוצי אור של קדושת הצדיק.כל אחד כפי בחינתו,היינו אף אם האדם רחוק מאוד מהקדושה,ע”י שהוא נתקרב אל צדיק אמת נשפע עליו על כל פנים שידע ויראה היטב איך הוא רחוק מהאמת והצדק,ומדרכי המשפט הנכון,ואיך הוא מונח ממש בההיפוך,כדי שישתוקק להאמת,ויתפלל על זה,בלי שום יאוש ועצבות,כי אם ידע אשר גם אותו קורא ה’ יתברך,וכי יקר הוא בעיני ה’ יתברך,וכן למעלה למעלה,כל אחד כפי בחינתו,וכפי התקרבותו להצדיק האמת וכה להמשיך עליו קדושת הצדיק ביותר לילך באורחותיו ולידע כי הכל ביד ה’ ולהתפלל על זה תמיד.אמן. טו.חלקי נשמת הצדיק בכל הנבראים ובפרט בעם ה’ וביותר בכל הצדיקים האמיתיים. טז.התחדשות דרך האמת היתה חמש פעמים בעולם ואלו הן: משה רבינו רבי שמעון בר יוחאי רבי יצחק לוריא – האר”י הקדוש רבי ישראל בעל שם טוב ורבי נחמן מברסלב – הנחל נובע מקור חכמה וממנו עד משיח לא יהיו חדשות. יז.בכל מקום שנזכר צדיק בליקוטי מוהר”ן הכל על הצדיק הנ”ל. יח.ביותר היה התגלות ענין של תפילה נשמת משיח בדוד המלך. יט.אין להאדם להשתדל להעשות זה הצדיק! ואין לו לחשוב כי כל מי שרוצה ליטול את הכתר הזה נוטל,כי זהו ענין של מפורסם של שקר,שהובא בליקוטי מוהר”ן.כי אם כל אחד צריך לקבל מזה הצדיק הנתגלה בכמה דורות,שזהו ענין של התנוצצות משיח,וההכנה לגאולה,וכל אחד צריך לידע מזה הצדיק,כי אם לא ידע ממנו בזה הגלגול, יצטרך להתגלגל עד שידע,אמר המעתיק. (ליקוטי הלכות חוש”מ ח”א הלכות שלוחין הלכה ה’ אות מ’ שהכוונה על מי שחולק על הצדיק).ועל זה אנו ממתינים כל כך על הגאולה ועל התמורה,ועל זה כוונו חז”ל – עשה לך רב וקנה לך חבר,שיחדיו תקבלו מזה הרב,וגם כל האומר דבר בשם אומרו מקרב גאולה לעולם,היינו שידע ממי נמשכו כל הדברים,שורש התורה,עי”ז מקרב הגאולה וגאולת נפשו. כ.לידע כי חידוש כמו הנ’חל נ’ובע מ’קור ח’כמה עוד לא היה בעולם כי הוא הכין כלים למשיח צדקנו והמשיח ילחום בהם לתקן העולם,אמן כן יהי רצון.

[10] שבחים נוראים מפי גדולי הצדיקים על הנחל נובע מקור חכמה, רבנו נחמן מברסלב זי”ע

רבי אברהם מקאליסק: “קדוש יאמר לו.. אתו חכמה ודעת אלוהים השכל… היושב בחדרי לבי..”

רבי אברהם חיים מזלאטשוב בעל “אורח לחיים”: “אדם הגדול בענקים.. ואדמהו ואכנהו ולא ידעתיו.. הרב הגדול.. נר הקדוש.. מופת הדור..”

בעל ה”חזון איש”: “אור האורות של האמת..” וסיפר הרב בן ציון אפטר שה”חזון איש” דיבר עמו מדי פעם על כוחו וגדולתו של רביז”ל.. ובכל פעם נהג לומר לו: נו, אמור עוד איזה תורה מהרבי.”

רבי אברהם מרדכי אלטר האדמו”ר מגור, לאחר שסיים סדר ליל הפסח נהג ללמוד בלקוטי מוהר”ן. רבי אהרן מבעלזא: “מעלתו של ספר זה (ליקו”מ) גבוה עד מאד.. הם (חסידי ברסלב) יהודים כשרים.”

רבי אורי מסטרליסק, בשעה שאמר תורה על שולחנו הטהור אמר לעצמו: “אורי אורי איך תוכל דברי תורה כשהליקוטי מוהר”ן ישנו בעולם..”

הרב יצחק גלבך היה תלמיד ישיבת ברנוביץ של הגאון רבי אלחנן (תלמיד החפץ חיים), וסיפר שרבי אלחנן היה מעריץ את תלמידיו שהתקרבו לרבינו נחמןמברסלב.

רבי אליהו לאפיאן (על ספרי רביז”ל) “הן אלו הם ספרי מוסר האמיתיים.”

רבי אליהו קלאצקין מלובלין: “לשבח את רבינו במעלת החכמה אין בזה אלא אפס קצהו כפי ערכו הנעלה והנשגב.”

הרב דסלר ה”מכתב מאליהו”, מביא בספריו הרבה מדברי רביז”ל. ובמכתב לבניו הוא מעודדם שילמדו בספרי רביז”ל כדי שיזכו ליראת שמים.

רבי אליעזר שולביץ (ראש ישיבת לאמז’א): “מי שמחפש אמת, בסוף מגיע לברסלב…”

רבי אפרים זלמן מרגליות מבראד ה”מטה אפרים”: “איש קדוש מבין חידות.. יודע תעלומות. חכמה ושושן סודות..מפענח נעלמים.. מגלה רזים במקרא בתלמוד באגדות.. ודבריו עומדים ברומו של עולם..”

רבי ברוך ממעזבוז’: “כפות רגליו גבוהים ונעלים יותר מראשם של אלו שדברו עליו…”

רבי ברוך סורוצקין (ראש ישיבת טלז): “חסידי ברסלב המה החסידים האמיתיים..”

רבי דוב ויידנפעלד הגאון מטשעבין: “רבינו היה העילוי של הרבי’ס” (האדמורים).

רבי דוד שפארבער אב”ד בראשוו: “בלקוטי הלכות (למוהרנ”ת) טמונים כל ספרי החסידות..”

רבי דוד יצחק אייזיק מסקאליא: “הוא היה קדוש ישראל”

רבי דוד משה מצ’ורטקוב, ה”לקוטי תפילות” שלו היה עבה מרוב דמעות..

רבי חיים מצאנז ה”דברי חיים” על הלקו”מ: הספר שלי עבור שבת.. עוד אמר “היום אין חסידות ואם בכל זאת אתה מחפש איזה חסידות לך לחסידי ברסלב”

האדמו”ר בעל “צמח צדיק” אמר: “אצל אבא (היינו רבי חיים מקאסוב בעל ה”תורת חיים”) לא ירד ספר ליקו”מ מעל שולחנו..”

רבי חיים מקראסני תלמיד הבעש”ט: “את העקשנות דקדושה ראו עליו (על רביז”ל) כבר בימי ינקותו..”

רבי חיים סנוואני (מרבני תימן): “הלומד בספריו (של רביז”ל) ייווכח לראות שהמוסר שם הינו גדול ועצום ומפלח כחץ לבבות..” (והיה רבי חיים נוהג בשנותיו האחרונות לחלק לתלמידיו ספרי רביז”ל).

רבי חיים פאלאג’י הרבה לצטט מספרי רביז”ל וכן את ה”תיקון הכללי.”

רבי חיים שמואלביץ (ראש ישיבת מיר): “על ידי זה (ספר ליקו”מ) נפתח המוח..” ואמר: “אנו עוסקים להקשות ולתרץ תוס’. והם (חסידי ברסלב) עוסקים בעבודה תמידית של “ליראה את ה’ ולאהבה אותו כל הימים.”

רבי אלעזר שפירא ממונקאטש ה”מנחת אלעזר” אמר: “כשכל העולם יתחילו ללמוד ולעיין ב”סיפורי מעשיות” (לרביז”ל) יבוא משיח צדקנו. וצוה להדפיס ספר “השתפכות הנפש.”

רבי חיים מאיר האגער מויזניץ ה”אמרי חיים”, הספר ליקו”מ לא ירד מעל שולחנו. ואמר: “זה ספר (סיפורי מעשיות) של הקבלה..”

רבי חנוך העניך מרדז’ין בעל התכלת אמר: “רבי נחמן, למה לא יחלקו עליכם שהרי לקטנים אתם מראים שהם קרובים להשם יתברך. ואילו לגדולים אתם מראים שהם עדיין רחוקים.. ובודאי הם יחלקו עליכם.”

רבי יהודה הורוביץ מדז’יקוב שלח את תלמידיו אל חסידי ברסלב כדי שישמעו כיצד אומרים שם “למנצח מזמור” ו”מן המיצר” וכו’ שקודם התקיעות.

רבי יהודה הורוביץ מסטעטשין: “הם (חסידי ברסלב) החסידים האמיתיים..”

רבי יהודה צדקה ראש ישיבת “פורת יוסף” סיפר על סטודנט שמילא פיו צחוק עם חבריו כשהראה להם מה שכתב רביז”ל ש”מי שיסתכל בספר הזה (ליקו”מ) בעין האמת בודאי יהיו נפתחין אצלו כל גידי קשיות לבבו ויהיה נעשה בעל תשובה גמור”, ואותו סטודנט אמר לחבריו מבטיח אני לכם שאפילו שאתעמק בכל הספרים שלו, כדי להוציא עבודה יפה ולקבל ציון טוב לא אחזור בתשובה לעולם. ואכן הלה למד והעמיק בספרי רביז”ל ולאט לאט שינה דרכיו עד שנהיה בעל תשובה ועזב את האוניברסיטה. וסיים הרב צדקה את דבריו ואמר: “רואים אתם מה גדול כוחו של רבי נחמן מברסלב”!.

רבי יהודה לייב ה”שפת אמת” לפני פטירתו ביקש שיקריאו לפניו מספורי מעשיות לרביז”ל. ואמר כי בסיפור האחרון מרומזת הגאולה.

רבי יואל טייטלבאום מסאטמר: “רבי נחמן חזה ברוח קדשו את נסיונות דורינו בעניני אמונה.. ובזמננו אי אפשר להתחזק כי אם בספרי קודש אלו… כי בהם נמצאת האמונה האמיתיית.” ואמר: “אי אפשר להיות יהודי כשר בלי ללמוד ספרי מוהר”ן מברסלב.” ואמר: “בעל הליקוטי מוהר”ן היה מזוכך לגמרי לכן היה אצלו בחינת ‘ויקנאו בו אחיו’ הנאמר ביוסף הצדיק.” ופעם התבטא: “רואים אצל האדמו”ר מברסלב יותר רוח הקודש מאשר אצל שאר הצדיקים..” ובאחת השבתות אמר: “מי יכול לחזקנו?! רק רבי נחמן יוכל לחזקנו במצב כזה.”

רבי יחיאל יהושע מביאלה: “הוא (רביז”ל) הרבי לדור הזה.”

רבי יעקב יצחק החוזה מלובלין: “הרב המאור הגדול… איש קדוש… מופת הדור..” ועל הספר ליקו”מ התבטא: “הדברים מאליהם יעידון ויגידון דברי אמת לאמיתו.. דברי אלוהים חיים.”

רבי יעקב ישראל קנייבסקי הסטייפלר: “ספר זה (לקו”מ) מעורר אותי ליראת שמים. ואני רואה כי ביום שאיני לומד בספר זה חש אני חסרון ביראת שמים”

רבי יצחק מווארקי כשהביאו לו ספר ליקו”מ נתמלא שמחה עצומה ולבש השטריימל ויצא לקבל הספר “והיה אצלו כמו שמחת תורה.”

רבי יצחק מאיר מגור ה”חידושי הרי”ם” לקח את הספר סיפורי מעשיות והתעסק בו וכשהגיע לסיפור שבע הקבצנים אמר: “עד כאן עוד הבנתי משהו. הלאה איני יודע כבר כלום..”

רבי ירוחם ליבוביך ה”חכמה ומוסר”: “ספרי ברסלב הם אש ממש..”

רבי ישראל אבוחצירא: “הצדיקים הללו יוציאו את השכינה מהגלות..” עוד סיפר ה”בבא סאלי” כי בנו האדמו”ר רבי מאיר אבוחצירא נגלה אליו בחלום ואמר לאביו: “כל הצדיקים פה בשמים הולכים לשמוע תורה מרבי נחמן.”

רבי ישראל אלתר מגור ה”בית ישראל”: “בכל מקום שהם (חסידי ברסלב) הולכים רבם איתם, הם חיים ומחיים..

רבי ישראל מקוזניץ ה”עבודת ישראל”: “איש חי רב פעלים מקבציאל המאור הגדול.. גדול מרבן שמו..” ועל ספר ליקו”מ : “דברי נפלאים.. ונורא הוא סביביו.. דברים ערבים נעימים.. חדודים עמוקים מאד.. איש לפי ערכו.. להם דומיה תהילה.. יקרים מפז ומפנינים.. וראויים להכניסם לפני ולפנים..”

רבי ישראל מאיר ה”חפץ חיים” אמר לאחד מתלמידיו: “אם הנך חפץ להתקרב לחסידות תתקרב לחסידי ברסלב היות והם שומרים את השו”ע, ומקיימים את הכתוב בו.”

בנו של הח”ח נהג להתפלל עם חסידי ברסלב שבווארשא.

רבי יששכר דוב מודיסלאוו: “רואים בעינים שמכל החסידויות חסידי ברסלב נשארו אורגינאל כמו שהיה בימי יסוד החסידות”. פעם שר דקות ארוכות את הניגון של חסידי ברסלב על “אם אין אני לי מי לי” בהתעוררות רבה ולאחר מכן אמר: “כפי שפלות הדור צריך כל אחד להיות ברסלבר חסיד.”

רבי לוי יצחק מברדיטשוב רבן של כל ישראל אמר לתלמידו: “תאמין לי אם הייתי יודע שהעולם ישמעו בקולי, הייתי צועק בקול גדול מסוף העולם ועד סופו שכל מי שרוצה להיות איש כשר וצדיק ועובד ה’ באמת, יהיה זהיר וזריז להתקרב להרב הקדוש רבי נחמן מברסלב..” עוד אמר: “איפה שיש משהו אמיתי וטוב חטף אותו רבי נחמן.”

רבי מאיר אבוחצירא על שולחנו היו מונחים ספרי רביז”ל תמיד. פעם נתן לבתו את הספר “לקוטי עצות” ואמר לה: “כשתהיי זקוקה לעצה בכל ענין שהוא הביטי בספר הזה…”

רבי נחום מצ’רנוביל (היה תלמיד הבעש”ט) ה”מאור עינים”: “הוא יפה עינים” ופעם כשראה את רביז”ל בימי נעוריו נבהל מעוצם היראה שהיה על פניו (של רביז”ל) ואמר ש”הכתוב “למען תהיה יראתו על פניכם” זה רואים אצלו בחוש.”

רבי משה מרדכי מלעלוב: “בדף אחד מליקו”מ יש תמצית של הרבה דפים מספרי חב”ד.” ואמר על מוהרנ”ת: “הוא היה בעל המוח הגדול ביותר בחסידות.”

רבי צבי אריה מאליק, תלמיד המגיד הגדול: “אני ראיתיו ולא היה לי בו שום השגה.. וכפי הנראה צריכים כולנו להתבייש מפניו.. ומן המעט הוא לומר עליו “ויחכם מכל האדם.”

רבי צדוק הכהן מלובלין כידוע כתב ביאורים לספר המידות של רביז”ל. ואמר: “הספר הזה הוא חיותי.”

רבי שלום מושקוביץ משאץ: “כל דיבור ודיבור שיצא מפיו הקדוש (של רביז”ל) הוא עמוק עמוק מאד מאד.. מלא חכמה ומוסר ועצות נפלאות ונוראות לתכלית האדם עלי אדמות.”

רבי שלמה מזויל סיפר שאביו הקדוש בא אליו בחלום ואמר לו: “בעולם העליון כשבא חסיד ברסלב נעשה רעש גדול. והם חשובים שם מאד..” וביקש שידוך לנכדו עם איזה חסיד ברסלב.

רבי שמעון, המשגיח דישיבת חכמי לובלין: “לקוטי מוהר”ן הוא פירוש על התיקוני הזוהר.” ואמר: “רבי נחמן מברסלב היה אדם גדול נורא מאד.”

רבי שמעון בצלאל אב”ד טארנא: “אור המאיר לארץ ולדרים.. פאר מקדושים.. משמח אלוהים ואנשים..”

רבי שניאור זלמן בעל ה”תניא”: “אדם גדול מאד.. גבור מלחמה..”

 

 

אפילו באשה צנועה = ראיה בעלמא לפי תומו אסורה מצד המוסר ובספר מנחת שמואל הוכיח דאדם חשוב יש לו ליזהר בכל גווני. וכתב הפמ”ג דבמקומות שדרך להיות מכוסה [כגון זרועותיה וכהאי גוונא שאר מקומות הגוף] אף ראיה בעלמא אסור וכתבו הפוסקים דבתולות דידן בכלל נידות הם משיגיעו לזמן ווסת ובכלל עריות הם: (משנה ברורה סימן ע”ה ס”ק נ’)

והחיד”א בספר פתח עינים ע”ז כ’ ע”א כתב בשם קדמון להחמיר אפילו בראיה בעלמא.

כתב בספר קדושים תהיו וזה לשונו:

 

וכן פסק בשלחן הטהור (לר’ יצחק אייזיק יהודה יחיאל ספרין מקומרנא ) אפילו אצבע קטנה של אשה אסור להסתכל, ובפניה אפילו ראיה בעלמא.

 

ועל כל פנים איסור חמור הוא אפילו ראיה בעלמא (שדי חמד )

 

וכעת יאמר ליעקב דלאו דוקא בראיית הנאה אסורה אלא אף בלא הרהור ועבירה איכא איסורא לנפש היקרה וכך כתב הרב מנחת יוסף (מצות ל״ת בעינים) משם ‘המקובלים וז״ל “המסתכל בנשים אף שלא ידמה לשכלו לעבור עבירה מכל מקום יצוייר בשכלו הצורה ההיא ויפנום אותו ויורידהו ממעלתו כי הצורה המצטירת בשכל תפעול בו וזהו טעם ‘אל תפנו אל האלילים’ כי הצורה ההיא פוגמת השכל וכן זהו הטעם שאסור להסתכל בפני אדם רשע” (סמא דחיי, רבי רפאל בן גבריאל – נורצי)

ועיין בסמ״ע בחו״מ סימן קנ״ד ס״ק י״ד שמסיק שם שהסתכלות הוא הסתכלות בעלמא בלא כוונת ראיה וקטן מן ראיה ע״ש

בעינים: ירגיל עיניו שלא להסתכל בשום אשה אפילו ראיה בעלמא, ואזי יהיה מושגח שלא יראו עיניו שום דבר רע כלל, שאם יעברו לפניו אלף נשים לא יראה אותם כלל, והכל מבואר בספרי המוסר.. (תולדות יעקב יוסף וכן בסוף ספר היכל הברכה =  קבלה מרבינו הבעש”ט הקדוש)

וכתב הנהגות התלמיד של הגה״ק ר׳ חיים אריה לייב מסטאוויסק זצ״ל חברו של החפץ חיים זצ״ל (מובא בהקדמת ספר שו”ת של הגאון הנ״ל( לזרז עצמי ולהזהר מאד מאד שלא להסתכל בנשים בשום אופן אפילו בהעברה בעלמא (שגם זה אסור כדמוכח בע״ז דף כ׳ ע״א במעשה דר״ע דמשני הגמרא  זוית הואי, והיה ראיה לאונסא, ולא משני דלא הסתכל אלא ראה בה בהעברה בעלמא ודלא כמחבר אחד) שלא כטעותי עד כה, ולהרהר בתשובה על זה.

ולהזהר מאד לבטל תיכף כל הרהור המביא לידי גירוי יצה״ר, לבטלו בהתבוננות בעונש הרהורי עבירה שקשה מעבירה, ולהסיע את עצמי תיכף להסתכל ביראת ה׳ ורוממותו עד בלתי תכלית.

ולהכניס בלבי אהבתו, כי יתירה אהבתו מאהבת נשים, וזה מבטל זה, ואם זה לא זה. ולהזכיר לעצמי דברי החכם ברוח קדשו (שה״ש י״א) “כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה”, ולהתבונן בפירוש הכתוב, ולהתדבק אליו בכל היכולת ולבקש תמיד מהשי״ת על כל זה.

 

וכן להסתכל כדי שלא יחזיקו אותו למתחסד או משום דרכי נימוס – גם כן אסור.

 

סֵפֶר

הַשָּׂכָר וְהָעֹנֶשׁ בִּשְׁמִירַת עֵינָיִם

בּוֹ יְבֹאָר מחז”ל כִּי כָּל שָׂכָר הָאָדָם, בְּרִיאוּתוֹ, פַּרְנָסָתוֹ אֲרִיכוּת יָמָיו וּבְרִיאוּת בָּנָיו, כֻּלָּם תְּלוּיִים בְּהַנְהָגָתוֹ בִּקְדוּשָׁה בִּרְאִיַּת עֵינָיו.

הֱיוֹת וְהַנִּסְיוֹנוֹת בְּיוֹצֵא לַחוּץ עֲצוּמִים מְאֹד, עַל כֵּן צִטַּטְנוּ קְצָת מַאַמְרֵי חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, הֵן בְּעִנְיַן חֹמֶר הָעֹנֶשׁ הַמִּסְתַּכֵּל וְגַם בְּעִנְיַן גּוֹדֶל שָׂכָר הַנִּזְהַר.

הַסֵּפֶר הַזֶּה הוּא תּוֹעֶלֶת גָּדוֹל לְכָל הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, לִיקָח חֲמִשָּׁה דַּקּוֹת וּלְעַיֵּן בָּהּ. וּבִלְתִּי סָפֵק שֶׁיִּהְיֶה לוֹ שְׁמִירָה גְּדוֹלָה בְּרוּחָנִיּוּת וְגַם בְּגַשְׁמִיּוּת לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו.

כָּל זֶה מְלֻקָּט מִדִּבְרֵי חז”ל מִשַּׁ”ס, בַּבְלִי, וִירוּשַׁלְמִי וּמִדְרָשִׁים וּמְסִפְרֵי מוּסָר זלה”ה, וְדִבְרֵיהֶם הַקְּדוֹשִׁים חוֹצְבִים לַהֲבוֹת אֵשׁ, מַלְהִיבִים נֶפֶשׁ הָאָדָם לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא. דְּבָרִים הָעוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם וּבְנֵי אָדָם מְזַלְזְלִים בָּהֶם, וְעַל יְדֵי סֵפֶר זֶה יִהְיֶה יַד הַכֹּל מְמַשְׁמְשִׁים בָּהֶן וְיִזְכְּרוּ לִשְׁמוֹר וּלְקַיֵּם.

שַׁעַר שְׁמִירַת עֵינַיִם

 

שְׁמִירָה גְּדוֹלָה בְּרוּחָנִיּוּת וְגַם בְּגַשְׁמִיּוּת לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו.

א. יוֹצֵא לַשּׁוּק וְכָל שֶׁכֵּן נוֹסֵעַ לַדֶּרֶךְ עָלוּל לְאַבֵּד חַס וְשָׁלוֹם ב’ עוֹלָמִים. עוֹלָם הַזֶּה וְעוֹלָם הַבָּא. עַל יְדֵי הִסְתַּכְּלוּת בְּנָשִׁים וְכָל שֶׁכֵּן פְּרִיצוּת הַמְּטַמְּאִים רֹאשׁוֹ וְכָל נַפְשׁוֹ וּמוֹרִידוֹ שַׁחַת רַחֲמָנָא לִיצְלָן. וְהָרַמְבַּ”ם בְּהִלְכוֹת תְּשׁוּבָה פ”ד ה”ד, דְּהָאָדָם אֵינוֹ מַרְגִּישׁ שֶׁרְאִיַּת הָעֵינַיִם הֵן הֵן הַגּוֹרְמִים אַחַר כָּךְ לָבֹא לְגוּפָן שֶׁל עֲרָיוֹת. וּבְאוֹר הַחַיִּים פ’ אַחֲרֵי, דְּאִם לֹא יַעֲצֹר בְּעַד הַהִסְתַּכְּלוּת, לֹא יוּכַל בְּשׁוּם אֹפֶן לְהִנָּצֵל מִלְּהַרְהֵר וְלָבֹא לִידֵי עֲבֵרָה. וכדחז”ל (נְדָרִים כ’) כָּל הַצּוֹפֶה בְּנָשִׁים סוֹפוֹ בָּא לִידֵי עֲבֵרָה וְיָדוּעַ מדחז”ל כִּי כָּל חַיּוּת הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, בְּרִיאוּתוֹ, פַּרְנָסָתוֹ, אֲרִיכוּת יָמָיו וּבְרִיאוּת בָּנָיו, כֻּלָּם תְּלוּיִים בְּהַנְהָגָתוֹ בִּקְדוּשָׁה. וְגַם חַיָּיו בָּעוֹלָם הַבָּא. וְהַנִּסְיוֹנוֹת בְּיוֹצֵא לַחוּץ עֲצוּמִים מְאֹד, עַל כֵּן צִטַּטְנוּ קְצָת מאחז”ל, הֵן בְּעִנְיַן חֹמֶר עוֹנֵשׁ הַמִּסְתַּכֵּל וְגַם בְּגֹדֶל שָׂכָר הַנִּזְהַר, בְּקִצּוּר.

וְתוֹעֶלֶת גְּדוֹלָה לְכָל הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, לִיקָח חֲמִשָּׁה דַּקּוֹת וּלְעַיֵּן בְּכָל זֶה. וְגַם לְקַחְתּוֹ עִמּוֹ לַדֶּרֶךְ לְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ, וּבִלְתִּי סָפֵק שֶׁיִּהְיֶה לוֹ שְׁמִירָה גְּדוֹלָה בְּרוּחָנִיּוּת וְגַם בְּגַשְׁמִיּוּת לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו. וְכָךְ כָּתַב הָאוֹר הַחַיִּים הק’ (פ’ אַחֲרֵי עה”כ אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ), שֶׁכָּתוּב דְּעַל יְדֵי שְׁמִירָה מֵעֲרָיוֹת יוּכַל לְקַיֵּם כָּל מִצְווֹת עֲשֵׂה שֶׁבַּתּוֹרָה וּלְהִשָּׁמֵר מִכָּל לֹא תַעֲשֶׂה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִם יִטְמָא נַפְשׁוֹ לֹא יְקַיֵּם אַחַת מֵהֶם, כִּי טֻמְאָה זוֹ מַשְׁרָה טֻמְאָה עַל כָּל אֵיבְרֵי הָאָדָם וְכֹחוֹתָיו. וְכֵיוָן שֶׁכֵּן, כָּל הַלָּאוִין לֹא יִמְנַע מֵהֶם, כִּי בְּכָל אֵבֶר טֻמְאָתוֹ בּוֹ. וְכֵן בְּמִצְווֹת עֲשֵׂה, הֲגַם שֶׁיַּעֲשֶׂה לִפְעָמִים, אֵינָהּ מִצְוָה, כִּי לֹא יִתְרַצֶּה בּוֹ הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, עַד כָּאן. וְכָזֶה כָּתַב הַקָּדוֹשׁ בַּעַל בְּנֵי יִשָּׂשְׂכָר (דֶּרֶךְ פִּקּוּדֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה ל”ה חֵלֶק הַדִּבּוּר אוֹת א’), קִבַּלְנוּ מֵרַבּוֹתֵינוּ דְּבִשְׁבִיל זֶה, הַיֵּצֶר בְּיוֹתֵר מִתְאַוֶּה לַעֲבֵרָה זוֹ לִהְיוֹת שֶׁבָּזֶה נִכְלָל כָּל תַּאֲוֹתָיו, וְכוֹלֶלֶת כָּל הַתַּאֲווֹת, עַד כָּאן.

וְדָבָר זֶה מְקוֹרוֹ בָּרִאשׁוֹנִים, שֶׁכָּתַב הַחִנּוּךְ (מִצְוָה שפ”ז) שֶׁעַל יְדֵי מִצְוָה זוֹ שֶׁל “וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם”, יִשָּׁמֵר הָאָדָם מֵחֲטוֹא לַד’ כָּל יָמָיו. וְהַמִּצְוָה הַזֹּאת יְסוֹד גָּדוֹל בְּדַת, וְאִם תַּעֲבוֹר פַּעַם אַחַת אָז תִּמָּשֵׁךְ אַחֲרֶיהָ כַּמָּה פְּעָמִים, דַּעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה.

וְגַם בְּגַשְׁמִיּוּת, כַּאֲשֶׁר עֵינָיו מְשׁוֹטְטוֹת בְּכָל דָּבָר, אָז נַעֲשָׂה מְבֻלְבָּל וּמֻטְרָד מְאֹד, דְּמַחֲשָׁבוֹת שֶׁבָּרֹאשׁ מַנְהִיגִין הַגּוּף, וּבְאֵין רוֹאֶה דָּבָר, אָז יֵשׁ לוֹ מְנוּחָה וְהַרְחָבַת הַדַּעַת אֲמִתִּית. וּכְדִבְרֵי הַתּוֹסְפוֹת סוֹטָה ח’ (ד”ה אין), דְּאַחַר שֶׁרָאָה הָעֶרְוָה פַּעַם אַחַת שׁוּב מְהַרְהֵר אַחֲרֶיהָ לְעוֹלָם. וּלְאִידָךְ אִשָּׁה שֶׁלֹּא רָאָה לֹא יָבוֹא לַחֲשֹׁב עָלֶיהָ. (רֵאשִׁית חָכְמָה שַׁעַר הַקְּדוּשָׁה פ”ח אות ט”ז).

וְעַיֵּן עוֹד בְּשַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה לְרַבֵּנוּ יוֹנָה, דְּהַמִּסְתַּכֵּל בַּעֲרָיוֹת הו”ל מוּמָר לָעֲרָיוֹת. וְנִמְנֶה בְּרַמְבַּ”ם הִלְכוֹת תְּשׁוּבָה (פ”ד ה”ד) בֵּין כ”ד דְבָרִים הַמְּעַכְּבִין אֶת הַתְּשׁוּבָה דְּחוֹטֶא  וּמְדַמֶּה בְּנַפְשׁוֹ שֶׁאֵין זֶה חֵטְא. וְהוּא עָוֹן גָּדוֹל דְּעַל יְדֵי זֶה יָבוֹא לְגוּפָן שֶׁל עֲרָיוֹת. (רַמְבַּ”ם שָׁם).

הַנְהָגָה לַיּוֹצֵא לַשּׁוּק

חֵלֶק הַהֲלָכָה

א. הִסְתַּכְּלוּת אֲסוּרָה אֲפִילוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה, אִם נִתְכַּוֵּן לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה וּכְאִלּוּ נִסְתַּכֵּל בְּמָקוֹם הַמְּגֻנֶּה בְּיוֹתֵר (שֻׁלְחָן עָרוּךְ אֶבֶן הָעֶזֶר סִימָן כ”א ס”א).

ב. וּבִמְקוֹם הַמְּכֻסֶּה כְּשֶׁמְּגוּלֶה, אָסוּר אֲפִילוּ עֲקֵיבָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה וַאֲפִילוּ אֵין מִתְכַּוֵּן לֵהָנוֹת. וְכָל שֶׁבְּיָדוֹ לֵילֵךְ בַּשּׁוּק בִּדְרָכִים שֶׁאֵין שָׁם כָּל אֵלּוּ וְהוֹלֵךְ בְּמָקוֹם שעקביים מְגֻלִּים, אֲפִילוּ אֵין מִסְתַּכֵּל בָּהֶם, רָשָׁע מִיקְּרֵי, דְּצָרִיךְ לְהִתְרַחֵק מִמָּקוֹם שֶׁיּוּכַל לָבוֹא לַעֲבֵרָה. וּמִכָּל מָקוֹם גַּם בְּלֵיכָּא דַּרְכָּא אַחֲרִיתָא וְכוֹפֶה עֵינָיו לְמַטָּה וְעַל כֵּן מַרְגִּישׁ בְּעִקְבֵי הָאִשָּׁה וְאָנוּס הוּא, מִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ לְהַטּוֹת עֵינָיו לְצַד אַחֵר. (עיין ב”ב נ”ז ורשב”ם ור”ג שם, ומהרש”א מכות כ”ד, דקאי אעקב של האשה, ועיין עוד ערוך השולחן סימן כ”א ס”א).

ג. וְרָאוּי לְהִתְבּוֹנֵן בָּזֶה, דְּגַם בְּאֵין רוֹאֶה פָּנֶיהָ שֶׁל הָאִשָּׁה רַק שְׁאָר מָקוֹם מְכֻסָּה הַמְגֻלֶּה, צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת פְּעֻלּוֹת שֶׁלֹּא יִרְאֶה בְּעֵינָיו, דְּהַגְּמָרָא שָׁם מִזֶּה מַיְירֵי.

ד. וְנִלְמַד מִשָּׁם שֶׁכָּל שֶׁאֶפְשָׁר לֵילֵךְ בְּדֶרֶךְ אוֹ מָקוֹם אוֹ חֲנוּת דְּלֵיכָּא שָׁם רְגָלִים מְגֻלּוֹת אוֹ זְרוֹעוֹת מְגֻלּוֹת שֶׁל נָשִׁים, אָסוּר לֵילֵךְ שָׁם אֲפִילוּ בַּעֲצִימַת עֵינַיִם וְרָשָׁע מִיקְּרֵי. וְנַפְקָא מִינָא לַהֲלִיכָה בַּשּׁוּק מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אוֹ לַחֲנוּת שֶׁמָּצוּי פְּרִיצוּת. וּבְאֹפִי זוּטְרֵי (אֶבֶן הָעֶזֶר כ”א סק”ד) דְּגַם בְּנֵי בֵּיתוֹ בִּזְרוֹעוֹת מְגֻלּוֹת, וְגַם נָכְרִיּוֹת בִּכְלָל הנ”ל (וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בפי’ ר”ג ב”ב דַּף נ”ז).

ה. וַאֲפִילוּ בְּאֵין לוֹ בְּרֵירָה אַחֶרֶת וְצָרִיךְ לֵילֵךְ לַשּׁוּק אוֹ חֲנוּת שֶׁיֵּשׁ שָׁם זְרוֹעוֹת מְגֻלּוֹת אוֹ שְׁאָר פְּרִיצוּת, יֵשׁ לוֹ לַעֲצֹם עֵינָיו וְנִקְרָא חָסִיד. וּבִזְמַן הַזֶּה הַיְנוּ שֶׁיָּסִיר  הַבָּתֵּי עֵינַיִם שֶׁלּוֹ, אִם אֶפְשָׁר לוֹ בְּלִי זֶה שֶׁיּוּכַל לִרְאוֹת הָעֲגָלוֹת וּמֶרְכָּבוֹת. וְנִקְרָא חָסִיד עַל יְדֵי זֶה. (ב”ב שָׁם).

ו. הַמִּסְתַּכֵּל בַּעֲקֵיבָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה (חֵלֶק הָרֶגֶל שֶׁנּוֹגֵעַ לַקַּרְקַע) וְכָל שֶׁכֵּן לְמַעְלָה מִזֶּה אוֹ זְרוֹעוֹת מְגֻלּוֹת, הָעֹנֶשׁ עַל זֶה, דְּהָוְיָין לוֹ בָּנִים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים (נְדָרִים כ’ ובר”ן שָׁם), פֵּרוּשׁ בָּנִים בַּעֲלֵי מוּמִין (עַיֵּן ט”ז  קצ”ה).

ז. וְכֵן בַּשּׁוּק אוֹ כָּל מָקוֹם פְּרִיצוּת, צָרִיךְ לֵילֵךְ בִּזְרִיזוּת וּמְהִירוּת גְּדוֹלָה וְלֹא בִּמְתִינוּת וְכָל שֶׁכֵּן לֹא לְהִשְׁתָּהוֹת בַּשּׁוּק בְּשִׂיחָה עִם חֲבֵרִים, כְּשֶׁאֶפְשָׁר לִפְנוֹת וּלְדַבֵּר בְּמָקוֹם אַחֵר, דְּעוֹבְרוֹת נָשִׁים בעקביים מְגֻלִּים. (עַיֵּן אֶבֶן הָעֶזֶר סִימָן כ”א וּלְהַלָּן פָּגַע בְּאִשָּׁה כו’, עַד שֶׁמְּסַלְקָהּ לַצְּדָדִין, שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ בִּפְסִיעוֹתֶיהָ וַאֲפִילוּ לְבוּשָׁה בִּצְנִיעוּת וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּבְאֵר הֵיטֵב בְּשֵׁם הרזב”ז).

הַמִּסְתַּכְּלִין בְּמָקוֹם הָאָסוּר, נֶחְשַׁךְ אוֹר הַמְזֻכָּךְ שֶׁלָּהֶם וְלֹא יִזְכּוּ לִרְאוֹת בְּנֹעַם ד’ וְלֶהֱנוֹת מִזִּיו הַשְּׁכִינָה.

ח. וּכְדַאי לִזְכֹּר תָּדִיר וּלְשַׁנֵּן לְעַצְמוֹ דִּבְרֵי הֶחָפֵץ חַיִּים זצ”ל, דְּאוֹתָן עֵינַיִם הַמִּסְתַּכְּלִין בְּמָקוֹם הָאָסוּר, נֶחְשַׁךְ אוֹר הַמְזֻכָּךְ שֶׁלָּהֶם וְלֹא יִזְכּוּ לִרְאוֹת בְּנֹעַם ד’ וְלֶהֱנוֹת מִזִּיו הַשְּׁכִינָה שֶׁהוּא הֲנָאָה הַיּוֹתֵר גְּדוֹלָה הַשַּׁיָּךְ. (שְׁמִירַת הַלָּשׁוֹן חֵלֶק ב’ פ”ל). וְכֵן כָּתַב בַּעַל בֶּן אִישׁ, דְּכֵיוָן שֶׁהֲנָאַת הָאָדָם כְּשֶׁנִּפְרֶדֶת הַנְּשָׁמָה מֵהַגּוּף עִקָּרוֹ מֵהָעֵינַיִם, צָרִיךְ לִיזָּהֵר בָּזֶה יוֹתֵר מִשְׁאָר כָּל הָאֵיבָרִים שֶׁלּוֹ (עוֹד יוֹסֵף חַי, וָאֶתְחַנַּן שָׁנָה א’ ד”ה וְלָכֵן).

ט. אֹפֶן הֲלִיכָה בַּשּׁוּק, מִסְתַּכֵּל לְמַטָּה כְּמוֹ שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְפִלָּה, וּמְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק כְּאָדָם הַטָּרוּד בַּעֲסָקָיו (רַמְבַּ”ם הִלְכוֹת דֵּעוֹת פ”ה ה”ט).

י. פָּגַע אִשָּׁה בַּשּׁוּק אָסוּר לַהֲלֹךְ אַחֲרֶיהָ אֶלָּא רָץ וּמְסַלְקָהּ לַצְּדָדִין אוֹ לְאַחֲרָיו (אֶבֶן הָעֶזֶר סִימָן כ”א ס”א). וְהָאִסּוּר בְּכָל הַנָּשִׁים, אֲפִילוּ כְּשֶׁהוֹלְכוֹת מְכֻסּוֹת מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ (רדב”ז חֵלֶק ב’ סִימָן תש”ע).

עִקָּר הַכֹּל הוּא

שְׁמוֹר עֵינֶיךָ – וּשְׁמֹר פִּיךָ

א) “הַעֲבֵר עֵינַי מֵרְאוֹת שָׁוְא”, דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם רָמַז לָנוּ, שֶׁיּוֹתֵר טוֹב לְהָאָדָם לְהַעֲבִיר וְלִקַּח חַס וְשָׁלוֹם עֵינָיו קֹדֶם שֶׁיִּרְאֶה בָּהֶם דָּבָר שָׁוְא וְתָפֵל רַחֲמָנָא לִיצְלָן, וְעַל זֶה יִתְפַּלֶּל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכָל עֵת (אִמְרֵי קוֹדֶשׁ – סטרעליסק, אוֹת ע”ו). וְעַל כֵּן טֶרֶם יֵצֵא לַחוּץ, מְקוֹם הַנִּסְיוֹנוֹת, יָנִיחַ יָדָיו עַל הַמְּזוּזָה וְיִתְפַּלֵּל להקב”ה שֶׁיִּשְׁמְרֵהוּ מִכָּל מִין הִסְתַּכְּלוּת אֲסוּרָה, וּמַחְשָׁבוֹת רָעוֹת וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעֲזֹר לוֹ שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל. (דֶּרֶךְ פִּקּוּדֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה ל”ה, חֵלֶק הַדִּבּוּר אוֹת ו’).

מִי שֶׁאֵינוֹ מַבִּיט עַל נָשִׁים, לֶעָתִיד לָבוֹא יִהְיֶה לִפְנִים מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת.

ב) מִי שֶׁאֵינוֹ מַבִּיט עַל נָשִׁים, וְאֵינוֹ מְדַבֵּר דְּבָרִים בְּטֵלִים וְסוֹבֵל כַּעֲסוֹ וְאֵינוֹ מִתְגָּאֶה וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים, לֶעָתִיד לָבוֹא יִהְיֶה לִפְנִים מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. (סֵפֶר חֲסִידִים סִימָן ק”מ).

ג) כְּשֶׁתִּשְׁמוֹר הַפֶּה וְעֵינַיִם, תִּזְכֶּה לְכָל הַמַּדְרֵגוֹת הַקְּדוֹשִׁים (של”ה הַקָּדוֹשׁ אוֹת קְדוּשָׁה).

סְגוּלָה לְהִנָּצֵל מֵעַיִן הָרָע – שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל בַּחוּצוֹת

ד) בַּגְּמָרָא אִיתָא, דְּכִּמְעַט כָּל מִיתוֹת הֵן עַל יְדֵי עַיִן הָרָע (ב”מ ק”ז). וְהָעֵצָה לְהִנָּצֵל מֵעַיִן הָרָע שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל בַּחוּצוֹת (בְּרָכוֹת כ’). וּמֵהַאי טַעֲמָא זָכָה יוֹסֵף וְכָל זַרְעוֹ אַחֲרָיו, דְּאֵין עַיִן הָרָע שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם. (של”ה הַקָּדוֹשׁ אוֹת קְדוּשָׁה).

חַיֵּי הָאָדָם תְּלוּיִין בִּשְׁמִירַת עֵינַיִם

ה) אֲפִילוּ כְּשֶׁמוּכְרָח לְדַבֵּר עִם אִשָּׁה, יִתֵּן עֵינָיו לְמַטָּה וְלֹא יִרְאֶנָּה כְּלָל, כִּי חַיֵּי הָאָדָם תְּלוּיִין בָּזֶה, וְהוּא בָּדוּק וּמְנֻסֶּה, דְּטוֹב לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא (תוכחת חיים למהר “ח פלאג”י, ואתחנן דבור המתחיל לא תעשה).

הַהוֹלֵךְ בַּחוּץ לֹא יִסְתַּכֵּל בְּכָל הַצְּדָדִין

א) הָרוֹצֶה לִשְׁמוֹר עֵינָיו, יְחַזֵּק לִבּוֹ בְּבִטָּחוֹן בַּד’, הֲגַם שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְהִסְתַּכֵּל לְכָאן וּלְכָאן, אִם ד’ יִרְצֶה יַזְמִין לוֹ הָאִישׁ שֶׁמְּבַקֵּשׁ מִמֵּילָא, כְּדִכְתִיב “וְשַׁח עֵינַיִם יוֹשִׁעַ” (אִיּוֹב כ”ב כ”ט) שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשִׁיעַ לְזֶה הַשַּׁח עֵינַיִם בְּכָל דָּבָר שֶׁיִּצְטָרֵךְ (יְסוֹד צַדִּיק פֶּרֶק א’).

ב) יַרְגִּיל וְיַכְרִיחַ עַצְמוֹ, שֶׁלֹּא לְהִסְתַּכֵּל לְכָאן וּלְכָאן, כִּי עַל פִּי הֲרוֹב כְּשֶׁהַיֵּצֶר מְפַתֵּהוּ לְהִסְתַּכֵּל בְּאֵיזֶה מָקוֹם, מַזְמִין לוֹ שָׁם רְאִיַּת אֵיזֶה אִשָּׁה אוֹ חֲצוּפָה, כַּאֲשֶׁר בָּדוּק וּמְנֻסֶּה, כִּי מוּבָא בְּסִפְרֵי חָכְמָה, שֶׁיֵּשׁ רוּחַ זְנוּנִים רַחֲמָנָא לִיצְלָן, וְהֵמָּה מְלֵאִים כָּל הָאַוִירִין, כִּי הֵמָּה קְלִפּוֹת דַּקּוֹת, וְתוֹלְדוֹתֵיהֶם וְחַיּוּתָם מִפְּגַם הַמַּחֲשָׁבָה וּפְגַם הָרְאִיָּה. וְתֵכֶף אֲשֶׁר הָאָדָם מַגְבִּיהַ עֵינָיו לְהִסְתַּכֵּל בְּמָקוֹם הָאָסוּר וְהַמְּזוּהָם, אוֹ אֲפִילוּ מְחַשֵּׁב בְּמַחְשְׁבוֹתָיו סְתָם בְּלִי רְאִיָּה וְהִסְתַּכְּלוּת, אָז תֵּכֶף בָּזֶה הָרֶגַע מִתְלַבְּשִׁים בְּכֹחַ נֶפֶשׁ הַבְּהֵמִית שֶׁלּוֹ, וְשׁוֹרִין עָלָיו וּמְטַמְּאִין אוֹתוֹ בְּכָל מִינֵי טֻמְאוֹת רַחֲמָנָא לִיצְלָן (יְסוֹד צַדִּיק, פ”ג).

ג) עוֹד לְךָ כְּלָל גָּדוֹל, שֶׁלֹּא יִמְצָא יִצְרְךָ פֶּתַח לִשְׁלוֹט בְּךָ בְּלֶכְתְּךָ בַּשּׁוּק, וְאַתָּה רוֹאֶה נָשִׁים בָּאוֹת לִקְרָאתֶךָ, שִׂים עֵינֶיךָ לָאָרֶץ עַד שֶׁתַּעֲבֹרְנָה וְאֶל תִּסְתַּכֵּל בָּהֶן כו’, שֶׁהֲרֵי תִּרְאֶה שֶׁהַיֵּצֶר מִתְגַּבֵּר עָלֶיךָ בְּחֹזֶק שֶׁתָּשִׂים עֵינֶךָ לִרְאוֹתָן, וְאִם אֵין רְאִיָּה זוּ כְּלוּם, לָמָּה מִתְגַּבֵּר עָלֶיךָ עַד שֶׁכִּמְעַט כָּל אָדָם יָכוֹל לַעֲמוֹד בְּנִסָּיוֹן זֶה, כִּי אִם מִי שֶׁאַהֲבַת בּוֹרְאוֹ חֲקוּקָה בְּלִבּוֹ. (שֵׁבֶט מוּסָר, פכ”ז).

אַל יֵבוֹשׁ מִמַּלְעִיגִים

א) יֵשׁ הַמִּתְבַּיְּשִׁים לֵילֵךְ בַּשּׁוּק וְעֵינָיו לְמַטָּה וְהִיא בּוּשָׁה רָעָה שֶׁצָּרִיךְ לַעֲקוֹר. עַיֵּן מַה שֶּׁכָּתוּב בְּסֵפֶר חֲסִידִים סִימָן ט’:  וְעִקָּר חֹזֶק הַחֲסִידוּת מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְלוֹצְצִים עָלָיו, אֵינוֹ מֵנִיחַ חֲסִידוּתוֹ וְכַוָּנָתוֹ לַשָּׁמַיִם וְאֵינוֹ רוֹאֶה פְּנֵי נָשִׁים בִּפְרָט בֵּין אֲנָשִׁים אֲחֵרִים, שֶׁכֻּלָּם רוֹאִין הַנָּשִׁים כְּגוֹן שֶׁהָיָה בְּבֵית חֻפָּה, שֶׁהַנָּשִׁים שָׁם מְלֻבָּשׁוֹת עֲדָיִים וְהַכֹּל מִסְתַּכְּלִים וְהוּא אֵינוֹ מִסְתַּכֵּל, לְפִיכָךְ יִּזְכֶּה לָרֹב טוּב הַצָּפוּן וְכוּ’, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ”, וְעֵינוֹ תִּשְׂבַּע מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. ורמ”א סְעִיף א’, וְלֹא יִתְבַּיֵּשׁ בִּפְנֵי בְּנֵי אָדָם הַמַּלְעִיגִים עָלָיו בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ.

אַל יֵבוֹשׁ מִמַּלְעִיגִים – יִמְצָא מָנוֹחַ לְנַפְשׁוֹ – וְיִפְעוֹל יְשׁוּעוֹת בְּנַפְשׁוֹ

ב) כָּל מִי שֶׁחָשׁ לְנַפְשׁוֹ, שֶׁלֹּא לְהָבִיאָהּ לִידֵי טֻמְאָה, יַגְדִּיר אֶת עַצְמוֹ בַּחוּשׁ הָרְאִיָּה וְאִם הַדָּבָר קָשֶׁה לוֹ, יִתְגַּבֵּר עַל עַצְמוֹ בְּכָל תּוֹקֵף וְעוֹז. וְיֵדַע אֲשֶׁר מַמָּשׁ בְּנַפְשׁוֹ הוּא. וְאִם לֹא יַגְדִּיר אֶת עַצְמוֹ בָּזֶה, כָּל עֲבוֹדָתוֹ כְּאַיִן וּכְאֶפֶס נֶחְשָׁב וְלֹא יִפְעֹל דָּבָר בִּיגִיעָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְאַדְרַבָּה יֵרֵד רַחֲמָנָא לִיצְלָן מַטָּה מַטָּה, וְעַל כֵּן יִתְגַּבֵּר כָּאֲרִי, לְהַגְדִּיר אֶת עַצְמוֹ בְּכָל תּוֹקֵף וְעוֹז, וְגַם אִם יִהְיֶה נִכָּר אֶל יָחוּשׁ לְשִׂיחוֹת בְּנֵי אָדָם, וַהֲלֹא בַּדָּבָר הַנּוֹגֵעַ לְחַיֵּי הַנֶּפֶשׁ בְּגַשְׁמִיּוּת, אֵינָם מַבִּיטִים עַל שׁוּם דָּבָר, וְכָל שֶׁכֵּן בְּהַנּוֹגֵעַ לְחַיֵּי הַנֶּפֶשׁ הָרוּחָנִי, וְהַכְּבֵדוּת בְּזֶה הוּא רַק בְּעֵת הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁצָּרִיךְ לְהַכְבִּיד עַל עַצְמוֹ וּלְהִתְגַּבֵּר עַל טִבְעוֹ וּרְצוֹנוֹ וּבְמֶשֶׁךְ הַזְּמַן יִתְרַגֵּל כָּךְ, וּבַהַגְדָּרָה זֹאת יִמְצָא מָנוֹחַ לְנַפְשׁוֹ מִכַּמָּה רָעוֹת וּבִלְבּוּלִים, וְאָז יוּכַל לַעֲבוֹד עֲבוֹדָתוֹ וּבִיגִיעָתוֹ יִפְעֹל יְשׁוּעוֹת בְּנַפְשׁוֹ בְּעֶזְרָתוֹ יִתְבָּרַךְ. (קוּנְטְרֶס הָעֲבוֹדָה, פֶּרֶק ב’ – לְאַדְמוֹ”ר הָאֶמְצָעִי רַבִּי דובער מליובאוויטש זצ”ל).

שָׂכָר הַשּׁוֹמֵר עֵינָיו מֵהִסְתַּכְּלוּיוֹת אֲסוּרוֹת

הַשּׁוֹמֵר עֵינָיו מֵרְאִיַּת אִשָּׁה:

א) יִהְיֶה מֶרְכָּבָה לַשְּׁכִינָה – וּכְהִקְרִיב כָּל הַקָּרְבָּנוֹת. (חיד”א בַּעֲבוֹדַת הַקּוֹדֶשׁ, צפורן שָׁמִיר סִימָן ט’ אוֹת קכ”ח).

ב) מִתְפַּלֵּל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזֵר לוֹ, שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּתוֹ וְעוֹנֶה לוֹ בְּעֵת צָרָתוֹ. (חיד”א שָׁם).

ג) כֹּחַ קְדוּשַׁת שִׁפְעוֹ קַיֵּים לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, לְזַרְעוֹ וְזֶרַע זַרְעוֹ עַד עוֹלָם. (יְסוֹד צַדִּיק, פֶּרֶק ג’).

ד) תִּזְכֶּה לַחֲזוֹת בְּנֹעַם הָעֶלְיוֹן, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ בָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים. (בְּאֵר מֹשֶׁה, בֹּא, ד”ה וַיֹּאמְרוּ).

ה) יִזְכֶּה לֶעָתִיד לָבוֹא לִהְיוֹת בִּמְרוֹמֵי מְרוֹמִים בֵּין צַדִּיקִים וּקְדוֹשֵׁי אָרֶץ שֶׁעֲלֵיהֶם הָעוֹלָם קַיָּם, וְיַרְגִּישׁ בְּזִיו קְדוּשַׁת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֶעָתִיד לָבוֹא. (יְסוֹד צַדִּיק, פֶּרֶק ג’).

ו) זוֹכֶה לִרְאוֹת וְלִשְׁמוֹעַ מַרְאוֹת אֱלֹקוּת, וּלְהַשִּׂיג הַשָּׂגַת אֱלֹקוּת. (ייטב לֵב, וַיֵּרָא – ד”ה וַיֵּרָא אֵלָיו).

ז) זוֹכֶה לְבָנִים טוֹבִים וַאֲרִיכוּת יָמִים (סֵפֶר חֲסִידִים סִימָן תצ”ה). יִחְיוּ בָּנָיו וִיגַדְּלֵם בְּלֹא צַעַר, וְיַצִּיל אוֹתָם מִמִּקְרֵי הַזְּמַן. (אִמְרֵי קוֹדֶשׁ – הַשָּׂרָף מסטרעליסק, אוֹת ל”ח).

ח) זוֹכֶה שֶׁזַּרְעוֹ יְחַבְּרוּ פֵּרוּשִׁים עַל הַתּוֹרָה. (סֵפֶר הַמִּדּוֹת אוֹת ס’).

ט) זוֹכֶה לִהְיוֹת צוֹפֶה בַּמֶּרְכָּבָה הָעֶלְיוֹנָה. (רֵאשִׁית חָכְמָה, שַׁעַר הַקָּדוֹשׁ פ”ח, אוֹת מ”ז). וְרוֹאֶה בְּעֵין שִׂכְלוֹ אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים. (לִקּוּטֵי תּוֹרָה – טשערנאביל, הדר’ ז’).

י) זוֹכֶה שֶׁלֹּא יִכְהֶה מֵאוֹר עֵינָיו – אֲפִילוּ בְּזִקְנוּתוֹ. (תוכחת חַיִּים – רַבִּי חַיִּים פאלאג”י, אַחֲרֵי, ד”ה ולענ”ד).

י”א) זוֹכֶה וְנִבְרָאִין מַלְאָכִים קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים, וְלֶעָתִיד תִּקָּבְצוּ אֶצְלְךָ. (יְסוֹד צַדִּיק, פֶּרֶק ה’).

י”ב) זוֹכֶה לְפַרְנָסָה בְּרֶוַח (תוכחת חַיִּים – אַחֲרֵי, אוֹר לַשָּׁמַיִם – בְּהַעֲלוֹתְךָ [ד”ה בְּהַעֲלוֹתְךָ], אִמְרֵי נועם – בְּרֵאשִׁית [ד”ה לחבר] ).

י”ג) אֵין עַיִן הָרַע שׁוֹלֵט בּוֹ וּבְזַרְעוֹ (בְּרָכוֹת כ’, דְּבַשׁ לְפִי, מע’ ר’).

י”ד) לֹא נִקְרָא רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ “קָדוֹשׁ”, מִפְּנֵי גְּדוּלַת תּוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִסְתַּכֵּל מֵעוֹלָם בְּמִילָתוֹ, וְלֹא הִכְנִיס יָדָיו לְמַטָּה מִטַּבּוּרוֹ. (יְסוֹד צַדִּיק, פֶּרֶק ה’).

ט”ו) לִפְעָמִים, אֲפִילוּ עַל יְדֵי פַּעַם אַחַת שֶׁתַּעֲמֹד בְּנִסָּיוֹן חָזָק בָּעֵינַיִם, תּוּכַל לִזְכּוֹת לְמַדְרֵגַת קְדוּשָׁה גְּדוֹלָה (יְסוֹד צַדִּיק, פֶּרֶק ה’).

ט”ז) זוֹכֶה לִשְׁמִירָה מְעֻלָּה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמְרוֹ וּמַצִּילוֹ (תִּפְאֶרֶת שְׁלֹמֹה, מאמרי שַׁבָּת, ד”ה ומעין).

י”ז) זוֹכֶה לְחַיּוּת דִּקְדוּשָׁה וְהִתְלַהֲבוּת בְּתוֹרָה וּתְפִלָּה, וּלְהָאִיר עֵינָיו בְּתוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה. (בֵּית אַבְרָהָם – תַזְרִיעַ, ד”ה וראה).

עוֹנֵשׁ הַגָּדוֹל עַל הִסְתַּכְּלוּת

א) שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּאָדָם, אָזְנַיִם עֵינַיִם לָשׁוֹן. מַה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שָׁם לְכָל אֶחָד גָּדֵר וְחוֹמָה וְכוּ’, שָׂם גְּבִינִים לָעֵינַיִם, לְכַסּוֹת וְלִסְתּוֹם וְלַעֲצֹם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע, וְהָאָדָם הַנִּבְזֶה, כְּשֶׁהוּא שָׂם אָזְנָיו לִשְׁמוֹעַ עֲבֵירָה, וְעֵינָיו לִרְאוֹת עֲבֵירָה, לְשׁוֹנוֹ לְהַצְמִיד מִרְמָה, מֶה עָשָׂה, פָּרַץ גֶּדֶר מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲשֶׁר מָסַר בְּיָדוֹ לִשְׁמוֹר, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁבֵּן מָוֶת הוּא, וְעַל זֶה נֶאֱמַר “וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ”. (סֵפֶר חֲסִידִים סִימָן קמ”ח).

ב) אִיתָא בְּזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פְּקוּדֵי (דַּף רס”ג) יֵשׁ מְמֻנֶּה אֶחָד שֶׁנִּקְרָא פתות, עַל שָׁם שֶׁמְּפַתֶּה לִבְנֵי אָדָם לְהִסְתַּכֵּל וּלְעַיֵּן בְּמַה שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ בְּכַמָּה נֵאוּפִין וּזְנוּנִים, וּלְאַחַר מִיתַת הָאָדָם וְנִקְבַּר בַּקֶּבֶר , בָּא הַמְּמֻנֶּה הַהוּא וּמַחֲזִיר לְהָאָדָם נִשְׁמָתוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵל אֶת הָאָדָם בְּאַכְזָרִיּוּת וּמְשַׁבֵּר עֶצֶם שֶׁל הָעֵינַיִם וְנוֹטֵל מִמֶּנּוּ אֶת הָעֵינַיִם וְאַחַר כָּךְ מוֹרִיד אוֹתוֹ לְבוֹר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַרְבֵּה נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים וְאוֹחֲזִין בּוֹ וְדָנִין אוֹתוֹ בְּדִינִין קָשִׁים וּמָרִים רַחֲמָנָא לִיצְלָן.  (קַב הַיָּשָׁר פֶּרֶק ב’, וּכְעֵין זֶה באור מדיקים – עמוד היבודה, פֶּרֶק א’).

ג) הַמִּסְתַּכֵּל בָּעֲרָיוֹת קַשְׁתּוֹ נִנְעֶרֶת. וַאֲשֶׁר לֹא נָשָׂא עֵינָיו אֶל אֵשֶׁת אִישׁ, זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי הַשְּׁכִינָה. (ב”י, אֶבֶן הָעֶזֶר סִימָן כ”א).

ד) וּבָזֶה יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן לְנַפְשׁוֹ הָאוּמְלָלָה, הַאִם הִשְׂתַּכֵּר בְּמַשָּׂא וּמַתָּן בַּשּׁוּק, נֶגֶד מַה שֶּׁהִפְסִיד בִּרְאִיָּתוֹ וְהִרְהוּרֵי עֲבֵירָה. אֲפִילוּ אִם יִשְׁתַּכֵּר לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים, הַאִם כָּל מָמוֹן שֶׁבָּעוֹלָם יֵשׁ בּוֹ דַּי נֶגֶד הֶפְסֵד עֲבֵירָה אַחַת. (שַׁעַר הַתְּפִלָּה, שער ניפול, ד”ה ולמול).

ה) אִם הָעַיִן הוּא עֶבֶד לְיֵצֶר הָרַע, לִרְאוֹת בְּעִנְיְנֵי וְהַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, פָּטוּר מִן הָרָאוּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ד’, וּבַל יִרְאֶה גֵּאוּת ד’. (חיד”א בִּדְבַשׁ לְפִי, מע’ ר’ אות ב’).

ו) וּמִזֶּה מוּסַר הַשְׂכֵּל לְאוֹתָם שֶׁרוֹצִין לְהַרְוִיחַ מָמוֹן, וּמִסְתַּכְּלִין בְּקוּנְטְרֵסִים , אוֹ שְׁאָר מְקוֹמוֹת לִרְאוֹת וּלְחַפֵּשׂ בתר מְצִיאוֹת.

הֲלִיכָה לַדֶּרֶךְ

א) דְּעוּ כִּי הַשְּׁוָקִים וְהָרְחוֹבוֹת בְּכָל מָקוֹם, וְגַם בְּמָקוֹם שֶׁדָּרִין שָׁם יְהוּדִים חֲרֵדִים, מְלֵאִים פְּרִיצוּת וְזוֹהֲמָא, גָּרוּעַ מִן הַגָּרוּעַ כְּדוֹר הַמַּבּוּל. הָאֵשׁ שֶׁל הַיֵּצֶר הָרַע וְשֶׁל פְּרִיצוּת וְתַאֲווֹת, בּוֹעֵר עַד לֵב הַשָּׁמַיִם, וְאִם אֵין נִזְהָרִין, לֹא לְבַד שֶׁשּׂוֹרְפִין הַנְּשָׁמָה לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים וּמְאַבֵּד עוֹלָמָיו הֵן לְחַיִּים, מִלִּהְיוֹת בְּגַן עֵדֶן עִם הַצַּדִּיקִים, עוֹלָם הַתְּחִיָּה, אֶלָּא גַּם עוֹלָם הַזֶּה מְאַבֵּד בְּיָדַיִם, כִּי הָעַיִן רוֹאֶה וְלֵב חוֹמֵד וּמַחְשַׁבְתּוֹ וְדַעְתּוֹ טְרוּדִים בְּהִרְהוּרִים רָעִים וְהַבְלֵי הֲבָלִים הַמְבַלְבְּלִים אֶת הָאָדָם כָּל הַיּוֹם לְרַבּוֹת הַלֵּילוֹת. וכדחז”ל, גמירי אֵין יֵצֶר הָרַע שׁוֹלֵט, אֶלָּא בְּמַה שֶׁעֵינָיו רוֹאוֹת, אֲבָל הַשּׁוֹמֵר עֵינָיו, שׁוֹמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ וּמְאֻשָּׁר בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, “נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ”. יֶשְׁנָם אַבְרֵכִים נֶחֱמָצִים וּמְקוּלְקָלִים הַרְבֵּה, וְשֹׁרֶשׁ הַקִּלְקוּלִים שְׁמִירַת הָעֵינַיִם.

(הָאָדָם נִכָּר בְּעֵת הַנִּסָּיוֹן, בְּלִקּוּטֵי אמרים – תַּנְיָא, דְּהָאָדָם נִמְדָּד לְפִי זְמַן הַנִּסָּיוֹן, וְזֶהוּ הַיַּהֲדוּת שֶׁלּוֹ, וְהַכֹּל לְפָנָיו רַק הֲכָנָה לְזֶה הָרֶגַע, וּלְאַחֲרָיו לְהַרְגִּיעַ מֵהַקֹּשִׁי שֶׁעָבַר עָלָיו).

וְאַף עַל גַּב שֶׁהֲלִיכָתוֹ לַחוּץ בְּאוֹנֵס גָּמוּר, עִם כָּל זֶה הֶחְמִירָה בּוֹ הַתּוֹרָה יוֹתֵר מִכָּל אִסּוּרִים שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁבָּהֶם קי”ל בִּפְסָחִים, דִּבְלֹא אֶפְשָׁר וְלֹא קמכוין שרי, וּבָזֶה אָסוּר, דְּקַיְּמָא לָן פָּגַע אִשָּׁה מְסַלְקָהּ לַצְּדָדִין, וּב’ טְעָמִים בְּדָבָר אֶחָד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בֶּחָפֵץ חַיִּים הִלְכוֹת לָשׁוֹן הָרַע – כְּלָל ו’, כֵּיוָן שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מְחַמְדְּתָן.

וְעוֹד עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חז”ל, הַמִּתְעַסֵּק בַּחֲלָבִים וַעֲרָיוֹת חַיָּב, וּמִשּׁוּם דְּפִגְמֵי הַנֶּפֶשׁ, גַּם בְּאוֹנֵס, וְזֶה פָּשׁוּט. מרגלא בְּפִי הגה”צ מִבְּרִיסְק “נֶעבֶּעךְ [רַחְמָנוּת] אַ אֶפִּיקוֹרֶס” הוּא גַּם כֵּן אֶפִּיקוֹרֶס.

ב) לָשׁוֹן מָרָן הַחֲתַם סוֹפֵר פָּרָשַׁת חַיֵּי שָׂרָה (ד”ה וַיֵּצֵא יִצְחָק), וז”ל: שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים לְהִסְתַּכֵּל בִּפְנֵי נָשִׁים חָלִילָה, אֲשֶׁר כָּל הָעוֹשֶׂה זֹאת יְאַבֵּד עַצְמוֹ בָּזֶה וּבְבָא חַס וְשָׁלוֹם, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.

הר”ר יוֹנָתָן בְּיַעֲרוֹת דְבַשׁ (חֵלֶק ב’ דְּרוּשׁ ט’), בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים כָּל גֵּרוּי יֵצֶר הָרַע בָּעֲרָיוֹת עַל יְדֵי הִסְתַּכְּלוּת, וְעַל יְדֵי זֶה בָּא לְכָל הָעֲבֵרוֹת וּלְכָךְ מַלְאַךְ הַמָּוֶת מָלֵא עֵינַיִם, כְּפִי הִסְתַּכְּלוּת הָאָדָם בְּחַיָּיו.

ג) מָרָן הַחֲתַם סוֹפֵר פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית, בַּהַקְדָּמָה, אָמְרוּ חז”ל (עֲבוֹדָה זרע כ’) אָמְרוּ עָלָיו עַל מַלְאַךְ הַמָּוֶת שֶׁכֻּלּוֹ מָלֵא עֵינַיִם וּבִשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם עוֹמֵד לְמַעְלָה מֵרַאשׁוֹתָיו וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וְטִפָּה שֶׁל מָרָה תְּלוּיָה בּוֹ, כֵּיוָן שֶׁהַחוֹלֶה רוֹאֶה אוֹתוֹ מִזְדַּעְזֵעַ וּפוֹתֵחַ פִּיו וְזוֹרְקָהּ לְתוֹךְ פִּיו, מִמֶּנָּה מֵת, מִמֶּנָּה מַסְרִיחַ, מִמֶּנָּה פָּנָיו מוֹרִיקוֹת, עַד כָּאן. וְקָשֶׁה אֵיךְ וְלָמָּה מָלֵא עֵינַיִם, וְתֵרֵץ הגה”ק מהר”ן אַדְלֶער זצ”ל, דְּעַל יְדֵי שֶׁהָאָדָם עוֹבֵר רַחֲמָנָא לִיצְלָן עַל הַלָּאו שֶׁל: “וְלֹא תָתוּרוּ וְכוּ’ עֵינֵיכֶם”, וּמְטַמֵּא אֶת עַצְמוֹ בְּהִסְתַּכְּלוּיוֹת אֲסוּרוֹת, בְּזֶה נוֹתֵן עֵינַיִם לַיֵּצֶר הָרַע שֶׁהוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת וּמִזֶּה נַעֲשָׂה מָלֵא עֵינַיִם, מֵעֵינַיִים אֵלּוּ שֶׁהִסְתַּכְּלוּ בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל, וּמִפְּנֵי זֶה מִזְדַּעְזֵעַ הָאָדָם, כֵּיוָן שֶׁהוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא גָּרַם אֶת זֶה בַּעֲווֹנוֹתָיו, עַד כָּאן. וְכֵן כָּתַב הַקָּדוֹשׁ הרר”י בְּיַעֲרוֹת דְבַשׁ חֵלֶק ב’ דְּרוּשׁ ט’ וחיד”א בְּנַחַל קְדוּמִים פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית.

ד) הָאָדָם צָרִיךְ לְהַכִּיר, שֶׁהֲלִיכָתוֹ לַחוּץ הוּא עֵת נִסָּיוֹן, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת שֶׁלּוֹ תְּלוּיִין כָּעֵת עַל כַּף מֹאזְנַיִם, אִם יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְטַמֵּא עֵינָיו וְלִבּוֹ, דְּאִם חַס וְשָׁלוֹם יִכָּשֶׁל, אוֹי לוֹ וְאוֹי לְנַפְשׁוֹ, מְעֻתָּד רַחֲמָנָא לִיצְלָן לְצָרוֹת גְּדוֹלוֹת ד’ יְרַחֵם, וְאִם יַעֲמוֹד בְּנִסָּיוֹן, אָז טוֹב לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.

 

 

 

 

 

קול קורא! 

לכל הרבנים  ולכל עם ישראל

 לחצו כאן לשמיעה

 ספר “אור הזוהר”

ליקוט מאלף גדולי ישראל

על מעלת וחיוב לימוד הזוהר הקדוש

 

אוצר הזוהר הגדול – 3426 ספרים ומאמרים על כל מקצועות התורה להורדה בחינם  לחצו כאן   רק 640 מגה

    תיקוני הזוהר |    אדרא רבא |    אדרא זוטא 

 

           אוצר הזוהר1 |   ספר הזוהר הקדוש  |  פתח אליהו  |   תיקון מ”ח בראשית תמן   |    תיקון מ”ג              

אוצר חכמת הזוהר 2  -104 ספרים |  ספרא  דצניעותא  |    תיקוני הזוהר |    אדרא רבא |    אדרא זוטא 

  | אוצר חכמת הזוהר 3 105-144   |  הערב רב וכל המסתעף |    עלוני “אור הזוהר” 

 ספר “זוהר תהילים” – הורידו ולימדו | זוהר “חוק לישראל” | ספר ” שכר ועונש

 

גילוי דעת- אין בזה משום היתר לגלוש בכל מכשיר עם אינטרנט ללא סינון

הצטרפו היום ללימוד הזוהר היומי  בלחיצה אחת

הורידו את האפליקציה הכשרה של לימוד הזוהר בחינם

 אפליקציה-כשרה-של-הזוהר-היוומי-1024

                לאנדרואיד                                   APPLE  

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*