סֵפֶר

זֹוהַר ט"ו בשבט

ובו שלשה ספרים נפתחים

ספר א: ליקוטי הלכות לט"ו בשבט.

ספר ב: יַלְקוּט מַאֲמָרֵי הרשב"י מִסֵפֶר הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ וכתבי האריז"ל עַל ט"ו בשבט

ספר ג: ליקוט קצר מהבעש"ט הַקָּדוֹשׁ וְתַלְמִידָיו

והוא ליקוט: מקדושי עליון ארזי הלבנון, שרפי מעלה, מספרים הקדושים, ומקיפים כללים יסודיים ועיקריים יסודיים וגודל קדושתה ומעלתה.

ספר ד: תפילות לט"ו בשבט

 

 

הַלּוֹמֵד זֹהַר טו בִּשְׁבָט עִם פֵּרוּשׁ הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ שׁוֹמְעִים בַּשָּׁמַיִם אֶת הַשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וְהַתְּפִלּוֹת שֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל (תיקו"ז תי' מ"ג), דַּאֲפִילוּ יִשְׂרָאֵל מִתְפַּלְּלִין וְאוֹמְרִים שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, דְּאִיהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֵין עוֹנָהּ אוֹתָם וְכוּ', שֶׁמִּי שֶׁלּוֹמֵד זֹהַר שׁוֹמְעִים הַתְּפִלּוֹת, וְהַשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, (הַגְרָ"א בתיקו"ז תִּקּוּן מ"ג). וּבַשּׁוֹאָה הָאֲיֻּמָה רַחְמָנָא לִיצְלָן שָׂרְדוּ לְחַיִּים אֵלּוּ שֶׁהָיוּ רְגִילִים לוֹמַר כָּל יוֹם פָּתַח אֵלִיָּהוּ ז"ל בְּעַל פֶּה קֹדֶם הַתְּפִלָּה, וְרָאוּ בַּעֲלִיל שֶׁכֹּחוֹ גָּדוֹל מְאֹד (עֵדוּת בְּיַעֲקֹב). וּבְכַמָּה דַּקּוֹת שֶׁלומד זוהר שיר השירים יָכוֹל לַהֲפֹךְ הַכֹּל לְטוֹבָה וְלִהְיוֹת מִבְּנֵי עֲלִיָּה, לִזְכּוֹת לְ"עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹקִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ", וִיטַהֵר נִשְׁמָתוֹ וְיִזְכֶּה לְמַעֲלוֹת עֶלְיוֹנוֹת כַּיָּדוּעַ מִדִּבְרֵי הָאַרִיזַ"ל.

וּבָזֶה מְקַיְּמִים רְצוֹן הַתַּנָּא הָאֱלֹקִי, כִּדְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן (גִּיטִין ס"ז:): "בָּנַי שְׁנוּ מִדּוֹתַי" – לִמְדוּ תּוֹרָתִי, וְכֹחוֹ גָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: יָכוֹלְנִי לִפְטוֹר אֶת כָּל הָעוֹלָם מִן הַדִּין. (סֻכָּה מה:), אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אָנוּ קִיּוּמֵי הָעוֹלָמוֹת. (ח"ג, קכ"ח.), אַחַי וְרֵעָי בּוֹאוּ נִתְאַחֵד בִּדְבַר גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ זֶה!

וְעַל יְדֵי לִמּוּד הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ נִנָּצֵל מִכָּל גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת וְרָעוֹת שֶׁלֹּא תּוּכַלְנָה לִשְׁלוֹט עַל עַם יִשְׂרָאֵל. וְנִזְכֶּה בִּמְהֵרָה לְבִיאַת מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ בְּרַחֲמִים, אָמֵן.

 

יָצָא לְאוֹר בס"ד טו בשבט ה'תשע"ה

מִפְעָל הַזּוֹהַר הָעוֹלָמִי

סְנִיף בַּת יָם 0527-651911

 

 

ברוך המקום ברוך הוא, אשר שמר הבטחתו לישראל הקדושים חבלים נפלו לנו בנעימים, אף נחלת שפרה עלינו, לנו התלמידים, חברים מקשיבים, אשר אנו חוסים בצל כנפי השכינה הקדושה ומסתופפים בתיבת נוח הרשב"י ע"ה יחד שבטי ישראל, בלימוד זוהר הקדוש, באהבה ובשמחה, בהתאחדות גמורה, למען הקים השכינה הקדושה מעפרא, ולקחנו על שכמנו להוציא לאור זוהר טו בשבט והמסתעף לתועלת הרבים, כבקשת טובים וידידים, לחזק הברכים, באמרים היקרים, מאירות כספירים, אשר זכינו לגומרה בשעה טובה ומוצלחת, לא-ל גומר עלי, ויראו עינינו, וישמח לבנו, ותגל נפשינו, באור חדש אשר לנו האיר, בתורה ועבודה אור המאיר, בקדושת סודות התורה, למען נזכה לאור הגנוז מדי שבת בשבתו ומועד כהלכתו.

בואו ונקיים דברי הָרַעֲיָא מְהֵימְנָא [הוּא מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה] שֶׁמְּצַוֶּה אוֹתָנוּ לִלְמוֹד זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ דַוְוקָא, שֶׁתּוֹרַת הָרַשְׁבִּ"י מֵאִיר עַד סוֹף הַדּוֹרוֹת, וְצָרִיךְ לִלְמוֹד וְלֹא לָתֶת מְנוּחָה לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁיִּגְאָלֵנוּ (זוֹהַר פִּנְחָס ריט.)

ובזה ננצל מכל המלחמות ואסונות כמו שכתוב (תהילים פרק ב יב) "נַשְּׁקוּ בַר – פֶּן יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ כִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ – אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בו", ובזוהר (חלק ג דף שז א), כתב: וְאַנְתְּ הוּא רַעֲיָא מְהֵימְנָא עֻלֵּךְ אִתְּמַר (תְּהִלִּים ב) נָשְׁקוּ בַּר וְאַנְתְּ רַב לְתַתָּא רַבָּן שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל רַבָּן דְּמַלְאָכִי הַשָּׁרֵת בַּר לְעֵילָא בַּר לקדוש ברוך הוא וּשְׁכִינְתֵּיהּ ועל ידי שדבקים בתורת הרשב"י בר יוחאי ובדברי הרעיא מהימנא הנקרא בר שהוא רבן של כל ישראל נזכה לְאַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בו, מאושרים ומוגנים ושמחים כל החוסים בתורת הרשב"י.

אִיתָא בְּזֹהַר פָּרָשַׁת חַיֵּי שָׂרָה (ק"ל ע"ב) שֶּׁאֵין מָקוֹם פְּנִימִי בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת בְגַן עֵדֶן כְּמוֹ הַמָּקוֹם הַגָּנוּז לְאֵלּוּ שֶׁיּוֹדְעִים אֶת הַסּוֹד וְיוֹדְעִים לְהִדָּבֵק בַּשֵׁם יִתְבָּרַךְ… וְאֵלּוּ שֶׁעֲמֵלִים לְהָבִין אֶת תּוֹרַת הַסּוֹד… הֵם אֵלּוּ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִשְׁתַּבֵּחַ בָּהֶם בְּכָל יוֹם, הֵם אֵלּוּ שֶׁעוֹלִים בֵּין הָעֶלְיוֹנִים הַקְּדוֹשִׁים וְהֵם נִכְנָסִים בְּכָל הַשְּׁעָרִים שֶׁל גַּן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן וְאֵין מִי שֶׁיִּמְּחֶה בְּיָדָם, כַּמָּה גָּדוֹל חֶלְקֵיהֶם וּזְכוּתָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא

נְצַטֵּט בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ מַה שֶׁכָּתוּב בְּזֹהַר פָּרָשַׁת וַיֵּרָא (דַּף צט ע"ב) רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהלים כד) מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. בֹּא רְאֵה, כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם לֹא רוֹאִים עַל מָה עוֹמְדִים בָּעוֹלָם, וְהַיָּמִים הוֹלְכִים וְעוֹלִים וְעוֹמְדִים לִפְנֵי הַקָּבָּ"ה כָּל אוֹתָם יָמִים שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים בָּהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהֲרֵי כֻּלָּם נִבְרְאוּ וְכֻלָּם עוֹמְדִים לְמַעְלָה. וּמִנַּיִן לָנוּ שֶׁנִּבְרְאוּ? שֶׁכָּתוּב (תהלים קלט) יָמִים יֻצָּרוּ.

וּכְשֶׁמַּגִּיעִים הַיָּמִים לַעֲלוֹת מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, כָּל הַיָּמִים קְרֵבִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (מלכים-א ב) וַיִּקְרְבוּ "יְמֵי" דָוִד לָמוּת. וַיִּקְרְבוּ "יְמֵי" יִשְׂרָאֵל לָמוּת. מִשּׁוּם שֶׁכַּאֲשֶׁר בֶּן אָדָם הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ וְלֹא מִתְבּוֹנֵן עַל מַה הוּא עוֹמֵד, אֶלָּא כָּל יוֹם וָיוֹם חוֹשֵׁב כְּאִלּוּ הוּא הוֹלֵךְ בְּרֵיקָנוּת, שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה יוֹצֵאת מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, לֹא יוֹדַעַת לְאֵיזוֹ דֶרֶךְ מַעֲלִים אוֹתָהּ. שֶׁהֲרֵי הַדֶּרֶךְ לַעֲלוֹת לְמַעְלָה לְמָקוֹם שֶׁאוֹר הַנְּשָׁמוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת מְאִירוֹת, לֹא נִתָּן לְכָל הַנְּשָׁמוֹת, שֶׁהֲרֵי כְּמוֹ שֶׁהוּא מַמְשִׁיךְ עָלָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, כָּךְ נִמְשָׁךְ לְאַחַר שֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ.

בֹּא רְאֵה, אִם בֶּן אָדָם נִמְשָׁךְ אַחַר הַקָּבָּ"ה וּתְשׁוּקָתוֹ אַחֲרָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, אַחֲרֵי זֶה כְּשֶׁיּוֹצֵא מֵהָעוֹלָם, הוּא נִמְשָׁךְ אַחֲרָיו, וְנוֹתְנִים לוֹ דֶּרֶךְ לַעֲלוֹת לְמַעְלָה אַחַר אוֹתָהּ מְשִׁיכָה שֶׁנִּמְשָׁךְ בְּרָצוֹן כָּל יוֹם בָּעוֹלָם הַזֶּה.

מְבוֹאָר בְּדִבְרֵי הַזוֹהַר כָּאן:

א: שֶּׁצָּרִיךְ שֶׁיָּמָיו בָּזֶה הָעוֹלָם יִהְיוּ מְלֵאִים, וְלָכֵן יֵשׁ לְמַלֹּאות אוֹתָם עִם הַדָּבָר הַיְקָר בְּיוֹתֵר דְּהַיְנוּ לִמּוּד הַזֹּהַר כַּאֲשֶׁר בֵּאַרְנוּ

ב: שֶׁאַחֲרֵי כָּל מַה שֶּׁנִּמְשַׁךְ הָאָדָם בְּחַיָּיו כָּךְ נִמְשָׁךְ אַחֲרֵי פְּטִירָתוֹ, וְכַאֲשֶׁר יִתְקַשֵּׁר וְיִתְדַּבֵּק בְּחַיָּיו לְנִשְׁמַת הָרַשְׁבִּ"י עַל יְדֵי לִּימּוּד הַזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ יִּזְכֶּה בָּעוֹלָם הַבָּא לִלְמוֹד בִּישִׁיבַת הָרַשְׁבִּ"י זְיָ"ע. וּבִפְרָט מִי שֶׁזּוֹכֶה וּמַדְפִּיס אֶת סִפְרֵי הַזּוֹהַר זוֹכֶה לְהִדָּבֵק ברשב"י וְיִזְכֶּה לִהְיוֹת עִמּוֹ בִּמְחִצָּתוֹ.

מוֹרַי וְרַבּוֹתַי יְהוּדִים יְקָרִים! הַזְּמַן הוֹלֵךְ וְאוֹזֵל, שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שְׁנוֹת בְּרִיאַת הָעוֹלָם הוֹלְכִים וּמִסְתַּיְימִים עוֹבְרִים, חוֹלְפִים בִּיעָף חַיָּבִים אָנוּ לַעֲצֹר וּלְהִתְבּוֹנֵן: נַחְפְּשָׂה דְּרָכֵינוּ וְנַחְקוֹרָה, עַל מַה וְלָמָּה כָּל יוֹם שֶׁעוֹבֵר גָּרוּעַ מֵחֲבֵרוֹ? מַדּוּעַ הַתּוֹרָה הַנִּלְמֶדֶת, כִּבְיָכוֹל אֵינָהּ מְגִינָה וּמַצִּילָה מִכָּל הַפְּגָעִים הָרָעִים. לָמָּה הַשְּׁכִינָה בּוֹכָה וּמְיַלֶּלֶת וְצוֹעֶקֶת וַאֲנַחְנוּ לֹא נוֹשָׁעְנוּ?

אִיתָא בְּתִקּוּנֵי זֹהַר, (תִּיקוּן מג'): וְעוֹד מִי שֶׁגּוֹרֵם שֶׁתִּסְתַּלֵּק הַקַּבָּלָה וְהַחָכְמָה (זוֹהַר, פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה). מִתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וּמִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וְגוֹרֵם שֶׁלֹּא יִשְׁתַּדְּלוּ בָּהּ, וְאוֹמֵר שֶּׁאֵין אֶלָּא פְּשָׁט בַּתּוֹרָה וּבַגְּמָרָא (לוֹמְדִים רַק פְּשָׁט הַתּוֹרָה וְהַגְּמָרָא כָּל הַיּוֹם, וְהַמֵּבִין יָבִין), בְּוַדַּאי הוּא יְסַלֵּק אֶת הַמַּיִם מֵהַהוּא נָהָר וּמֵהַהוּא גַּן, אוֹי וַאֲבוֹי לוֹ, טוֹב שֶׁלֹּא נִבְרָא בָּעוֹלָם, וְלֹא יִלְמַד אוֹתָהּ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל פֶּה, וְנֶחְשַׁב לוֹ כְּאִילוּ הֶחְזִיר אֶת הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבֹהוּ, וְגוֹרֵם עֲנִיּוּת בָּעוֹלָם וְאֹרֶךְ הַגָּלוּת!! וּבְתִּקּוּן ל' אִיתָא : "אוֹי לָאֵלֶּה שֶׁעוֹבְדִים אֶת הַשְּׁכִינָה בְּיוֹבֶש, וְלֹא מִשְׁתַּדְּלִים בְּלִימוּד חָכְמַת הַקַּבָּלָה, אֲבוֹי לָהֶם שֶׁגּוֹרְמִים עֲנִיּוּת, וְחֶרֶב וּבִזָּה (מִלְחָמוֹת) וְהֶרֶג וְאָבְדָּן בָּעוֹלָם, וּמְסַלְּקִים אֶת רוּחַ הַמָּשִׁיחַ".

בְּיָמִים הַקָּשִׁים הָאֵלּוּ הָעוֹבְרִים עַל כְּלָל יִשְׂרָאֵל ה' יַצִּילֵנוּ, וְאֵין אִישׁ יוֹדֵעַ מַה יֵלֵד יּוֹם, וְרַבִּים שׁוֹאֲלִים וּמְבַקְּשִׁים עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בַּמֶּה לְעוֹרֵר רַחֲמֵי שָׁמַיִם וּלְבַטֵּל כָּל גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת ה"י. בְּוַדַּאי צְרִיכִים לְהִתְחַזֵּק וְלִלְמוֹד בְּדִבְרֵי קָדְשׁוֹ שֶׁל הַתַּנָּא הָאֱלֹקַי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאִי זיע"א, הַמַּבְטִיחַ שֶׁבִּזְכוּת הַקְּרִיאָה בְּסֵפֶר הַזֹּהַר (אַף לְלֹא הֲבָנָה כְּלָל כַּיָּדוּעַ מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ) נֵצֵא מִן הַגָּלוּת בְּרַחֲמִים, וּכְּדַאי הוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן לִּסְמוֹך עָלָיו בִּשְׁעַת הַדְּחָק. וְרוֹאִים מִזֶּה בַּעֲלִיל שֶׁרַק בִּזְכוּת הַקְּרִיאָה וְהַלִּמּוּד בְּסֵפֶר הַזוֹהַר נִּזְכֶּה וְנִגָּאֵל בְּרַחֲמִים בְּלֹא צָרוֹת וְיִסּוּרִים רח"ל.

מוֹרַי וְרַבּוֹתַי!!! אֵלּוּ שֶׁלּוֹמְדִים זֹהַר יִנָּצְלוּ מֵהַמַּבּוּל כְּמוֹ נֹחַ בַּתֵּבָה וְיִנָּצְלוּ מִמִּלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג (תיקז"ח ע"ב ע"ד, זֹּהַר נָשׂא). נִצּוֹלִים מִכָּל פְּגָעִים רָעִים. (תקי"ז, כְּגַן הַיָּרָק). זוֹכִים לְהַשְׁבָּתַת הַקִּטְרוּגִים, מְבַטְּלִים אֶת הַקְּלִפּוֹת וּמְבִיאִים אֶת הַמָּשִׁיחַ (הגר"א-אֶבֶן שְׁלֵמָה, חֶסֶד לְאַבְרָהָם, דגמ"א שְׁמִינִי) מְטַהֵר וּמְקַדֵּשׁ הַנֶּפֶשׁ. (פֶּלֶא יוֹעֵץ). מְקָרְבִים אֶת הַגְּאֻלָּה וְעוֹשִׂים נַחַת רוּחַ גָּדוֹל לְיוֹצְרָם (מק"מ לתיקו"ז). הֵם בִּלְבַד זוֹכִים שֶׁתְּפִלּוֹתֵיהֶם נִשְׁמָעוֹת וּמִתְקַבְּלוֹת (ר"י אַבּוּחֲצִירָא, "בִּגְדֵי הַשְּׂרָד"). רַק הֵם נִקְרָאִים עוֹבְדֵי ה' לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס. וְזוֹכִים לְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה, וּמֵרוֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ (רַבִּי אַבְרָהָם אֲזוּלַאי, פִּרְקֵי אָבוֹת). כְּשֶׁיָּבוֹא הַמָּשִׁיחַ יֹאמַר עֲלֵיהֶם: "בִּזְכוּתְךָ הִגַּעְתִּי!, לְךָ יֶשׁ חֵלֶק בִּגְאֻלַּת הָעָם!".

עֵרֶךְ לִמּוּד שָׁעָה אַחַת זֹהַר הַקָּדוֹשׁ:

בַּחוֹל: כְּמוֹ שָׁנָה שְׁלֵמָה לִמּוּד נִגְלֶה, בְּשִׂמְחָה: כְּמוֹ אֶלֶף שָׁנָה, בְּצַעַר: כְּמוֹ מֵאָה אֶלֶף שָׁנָה, בְּשַׁבָּת: כְּמוֹ אֶלֶף שָׁנָה תּוֹרָה, בְּשִׂמְחָה: כְּמוֹ מִלְיוֹן שָׁנָה. בְּצַעַר: כְּמוֹ מֵאָה מִלְיוֹן שָׁנָה תּוֹרָה. (הֲרֵי"ח הַטּוֹב, אוֹרְחוֹת צַדִּיקִים, אבדר"נ).

מַמָּשׁ תַּעֲנוּג לִרְאוֹת שֶׁמִּתְאַסְּפִים יְהוּדִים בְּכָל בָּתֵּי הַכְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי הַמִּדְרָשׁוֹת, לִלְמֹד כָּל שַׁבָּת קוֹדֶשׁ זֹהַר הַקָּדוֹשׁ.

וּבְלִמּוּד בְּמִנְיָן מְקַבְּלִים שָׂכָר כָּפוּל אֶלֶף, כִּי כָּל בֵּי עֲשָׂרָה שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא, וְכָל מַה דְיָהָבֵי מִשְּׁמַיָּא נוֹתְנִים בְּאֶלֶף (זוה"ק פָּרָשַׁת וַיֵּצֵא דַּף קס"א עַמּוּד א').

וְהַמְּזַכֶּה אֶת הָרַבִּים שֶׁיִּלְמְדוּ בְּצִבּוּר זֹהַר הַקָּדוֹשׁ בְּשַׁבָּת קוֹדֶשׁ שָׁעָה עוֹלֶה לוֹ כְּמוֹ לִמּוּד תּוֹרַת הַנִּגְלֶה 100,000,000,000,000 שָׁנָה וּבְמִלִּים מֵאָה טְרִילְיוֹן שְׁנוֹת תּוֹרָה. [וְיָכֹל אַתָּה לִזְכּוֹת לָזֶה בְּקַלּוּת אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אַתָּה]

הַגְּרָ"א בְּמִשְׁלֵי (יב, יד), מְבָאֵר גוֹדֶל הַזְּכוּת שֶׁיֵּשׁ לִמְזַכֵּי הָרַבִּים וּמוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ, אִם שָׁמַע, מְקַבֵּל שְׂכַר עַל כָּל מַה שֶׁיַּעֲשֶׂה לְדוֹרוֹת, וְגַם אִם לֹא שָׁמַע, אָז מְקַבֵּל כָּל חֶלְקוֹ הַטּוֹב, וְזֶה שֶׁלֹּא שָׁמַע לוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ אֶת חֵלֶק הַגֵּיהִנּוֹם שֶׁלּוֹ.

וְאִם בִּזְכוּתְךָ יִלְמַד אֲפִילוּ יְהוּדִי אֶחָד תּוֹרַת הַזוֹהַר הֲרֵי תִּזְכֶּה לְמִילְיוֹנֵי שְׁנוֹת תּוֹרָה, וּמִי יוּכַל לְחַשֵּׁב אֶת גֹּדֶל הַשָּׂכָר הַנִּצְחִי שֶׁיִּזָּקְפוּ לִזְכוּתְךָ בְּוַודָאוּת!!!

וכל מי שמזכה את הרבים בלימוד תורת הרשב"י יזכו לכל הברכות האמורות בתורה ברוחניות ובגשמיות עד עולם ויזכו להיות מן הָרִאשׁוֹנִים לְקַבֵּל פְּנֵי מָשִׁיחַ צדקנו, כידוע שאֵלּוּ שֶׁלָּמְדוּ זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, הֵם יִהְיוּ הָרִאשׁוֹנִים לְקַבֵּל פְּנֵי מָשִׁיחַ וּכְשֶׁיָּבוֹא יֹאמַר לָהֶם יִישַׁר כֹּחֲכֶם שֶׁזֵּרַזְתֶּם הַגְּאֻלָּה, וּבִזְכוּתְכֶם הָעוֹלָם קַיָּם, וּבָא עַל תִּקּוּנוֹ הַשָּׁלֵם. שבזכות לימוד הזוהר הקדוש, העולם בא על תיקונו  השלם.

ובזכות לימוד הזוהר הקדוש, נזכה שיתקים דברי הרשב"י עליו השלום בדא יפקון מן גלותא במהרה בימינו אמן. – ויתקבצו כל ישראל באחדות ובשמחה ואחזו באילן החיים ללמוד הזוהר הקדוש "בספרא דא יפקון מן גלותא ברחמי", וכאשר ילמדו ויעסקו כלם בתורת הסוד תכף תבוא הגאלה בכח התורה הקדושה[1]. ובזהר רעיא מהימנא פרשת נשא (דף קכד, ב) אמרו: דבגיניה "וקראתם דרור בארץ", ובזכותיה יתקים "ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר".

הַלְוַאי שֶׁנִּזְכֶּה לִהְיוֹת מִן הַזּוֹכִים הַמְאֻשָּׁרִים, שֶׁהַמָּשִׁיחַ בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ יָעִיד עָלֵינוּ – "בִּזְכוּתְךָ הִגַּעְתִּי". עַל כֵּן, יְהוּדִים יְקָרִים, תְּנוּ לִמּוּד לְשֵׁם שָׁמַיִם, הַקְרִיבוּ מִדַקּוֹתֵיכֶם לְמַעַן הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה, לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרֵנוּ, לִגְרֹם לִפְדוּת נַפְשֵׁנוּ, וְלִמְּדוּ בְּכָל יוֹם זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ וְכָךְ נֵלֵךְ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד יַחַד לְקַבֵּל אֶת אוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. וְכֻלָּנוּ כְּאֶחָד נִזְכֶּה שֶׁיְּקֻיַּם בָּנוּ נְבוּאַת הָרַשְׁבִּ"י "זַכָּאָה דָּרָא דְּהַאי אִתְגַלְיְא בֵּיהּ וּבְסְגוּלָתוֹ "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר" וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ, בֶּן דָּוִד מְשִׁיחֵנוּ מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ יָבוֹא וְיִגְאָלֵנוּ, בְּ"עֹז" וְהָדָר אֱלֹקֵינוּ, וּבִשְׂכַר זֹאת אֵ-ל חַי חֶלְקֵנוּ, וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' צוּרֵנוּ מָגִנֵּנוּ, יִגָּלֶה כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ עָלֵינוּ, וְאָז יִשְׂמַח לִבֵּנוּ, וְתָגֵל נַפְשֵׁנוּ, בִּישׁוּעַת מַלְכֵּנוּ.

נִתְפַּלֵּל יַחַד להקב"ה שֶׁיַּעֲזֹר לָנוּ גַּם הַשָּׁנָה ללמוד אֶת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל כָּל חֲלָקֶיהָ עִם תּוֹרַת הַסּוֹד מֵחָדָשׁ מִתּוֹךְ טָהֳרַת הַלֵּב, מִתּוֹךְ אַחְדוּת, מִתּוֹךְ הַכְנָעָה וַעֲנָוָה, וְעַל יְדֵי קִדּוּשׁ הַשֵּׁם הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַיּוֹצֵא מֵהַקֻּבּוּץ הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, נִזְכֶּה לְבִרְכַּת: "וְקַבְּצֵנוּ יַחַד מְהֵרָה מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ לְאַרְצֵנוּ", בְּבִיאַת מְשִׁיחַ צִדְקֵינוּ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן.

בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

 

יצא לאור

על ידי מפעל הזוהר העולמי

בנשיאות כ"ק מרן אדמו"ר מהאלמין רבי שלום יהודה גראס שליט"א

חודש מר חשון תשע"ה

 

 

הקדמה

יִ'שְׂמְחוּ הַ'שָּׁמַיִם (זְעֵיר אַנְפִּין) וְ'תָגֵל הָ'אָרֶץ (מַלְכוּת) בהגלות נגלות מאמרי הזוהר הקדוש על טו בשבט וסודותיה, ועוד, מתורגם ללשון הקודש, בס"ד.

ויהי רצון שבזכות לימוד הזוהר הקדוש וסודות התורה, נזכה עוד בשנה הזאת, כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אַרְאֵנוּ נִפְלָאוֹת בגאולה השלימה, כי כל קירוב הגאולה תלוי אך ורק בלימוד הזוהר הקדוש וסודותיה, ובפרט בזמנים אלו שזכינו לפרסם את הזוהר הקדוש למאות אלפי ישראל שהוגים ולומדים מידי יום ביומו, ומצוה על כל אחד ואחד להפיץ ולגלות הסודות, כי זה לעומת זה עשה האלוקים, ובפרט כעת שזכינו לסדר כל הזוהר הקדוש לשבעים חלקים, וכך זכינו להגיע לקרוב לשבעים אלף איש להכניע ולבטל את כל השבעים ראשי האומות כמו שכתב בזוה"ק (בשלח נח:), ועל ידי לימוד הזהר הקדוש נזכה לבטל 70 אומות העולם שבמלחמת גוג ומגוג (זוהר) להכריתם ולבערם מן העולם, ונזכה שְׁעַל יְצִיאַת הַסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים הָאֵלּוּ בְּעֶזְרַת ה' וּבְּסִיַיעתּוֹ, אֲשֶׁר עַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה תִּקּוּן יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

ובזכות לימודם, נזכה לקירוב הגאולה השלמה בב"א

וְאַתָּה בֶּן אָדָם חֲגוֹר חַרְבֶּךָ עַל יֶרֶךְ גִּבּוֹר וְתֶאֶזוֹר חַיִל לִלְמֹד אֶת הספרים האלו וסודותיה, וְעַל יְדֵי זֶה יִהְיוּ תִּקּוּנֵי הַמַּלְכוּת בִּשְׁלֵמוּת. וְעַל יְדֵי זֶה יֻשְׁפַּע שֶׁפַע רַב בְּכָל הָעוֹלָמוֹת וּלְתַקֵּן אֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ וְרוּחוֹתֵינוּ וְנִשְׁמוֹתֵינוּ מִכָּל סִיג וּפְגַם וּלְטַהַרֵנוּ וּלְקַדְשֵׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתְךָ הָעֶלְיוֹנָה וְתֵטִיב לָנוּ הַחֲתִימָה וְנִזְכֶּה בְּהַאי שַׁתָּא לְבִיאַת מְשִׁיחֵנוּ וּלְבִנְיָן מִקְדָשֵׁינוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ.

כה דברי המצפה להרמת קרן תורה לשמה שהוא רק על ידי לימוד תורת הסוד, ולביאת גואל צדק בב"א.

יצא לאור על ידי

מִפְעָל הַזֹּהַר הָעוֹלָמִי בַּת יָם

 

 

 

 

 

ספר

זוהר ט"ו בשבט

חלק א': ליקוטי הלכות לט"ו בשבט.

 

1. לְהַרְבּוֹת בְּפֵרוֹת וּלְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם

כָּתַב המג"א^[2], נָהֲגוּ הָאַשְׁכְּנַזִּים^[3] בט"ו בִּשְׁבָט לְהַרְבּוֹת בְּמִינֵי פֵּרוֹת שֶׁל אִילָנוֹת, לְכָבוֹד שְׁמוֹ שֶׁל יוֹם^[4].

וּבְסֵפֶר שֵׁבֶט מוּסָר^[5] פֶּרֶק ט"ז: בְּצַוָאַת ר"א הַגָּדוֹל כָּתַב בְּנִי הֱיֵה זָהִיר לְבָרֵךְ עַל הַפֵּרוֹת בט"ו בִּשְׁבָט, שֶׁמִּנְהַג וָותִיקִין הוּא.

וּבְסִידוּר היעב"ץ^[6] כָּתַב, וְנָהֲגוּ לְהַרְבּוֹת בְּפֵרוֹת, וְלוֹמַר עֲלֵיהֶם שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת, וְהוּא תִּקּוּן גָּדוֹל בָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים.

1. תְּפִלָּה עַל אֶתְרוֹג מְהֻדָּר

כָּתַב בְּסֵפֶר בְּנֵי יִשָּׂשׂכָר[7], מַה שֶׁקִּבַּלְנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ לְהִתְפַּלֵּל בְּט"ו בִּשְׁבָט עַל אֶתְרוֹג כָּשֵׁר וְיָפֶה וּמְהֻדָּר, שֶׁיַּזְמִין ה' יִתְבָּרֵך בְּעֵת הַמִּצְטָרֵךְ לְמִצְוָה, כִּי הִנֵּה זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר עוֹלֶה הַשְּׂרָף בָּאִילָנוֹת, וְהוּא כְּפִי הַזְּכוּת שֶׁל כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל. הִנֵּה מַה טוֹב וּמַה נָעִים שֶׁיִּתְפַּלֵּל הָאָדָם בַּיּוֹם הַהוּא, רֵאשִׁית יְסוֹד הַצְּמִיחָה, שֶׁיַּזְמִין לוֹ ה' יִתְבָּרֵך לְעֵת הַמִּצְטָרֵךְ אֶת הַפְּרִי עֵץ הָדָר, וְהִנֵּה תְּפִלָּתוֹ תַּעֲשֶׂה פֵּרוֹת.

1. יוֹם שֶׁל שִׂמְחָה

וּבְסֵפֶר שֵׁם מִשְּׁמוּאֵל, כָּתַב, בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל יוֹם^[8]: לְפִי שֶׁיֵּשׁ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה זֶה מֵעִנְיַן שֶׁבַח אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי בְּיוֹם זֶה מִתְחַדֵּשׁ כֹּחַ הָאֲדָמָה שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהָנִיב תְּנוּבָתָהּ, וּלְהוֹצִיא פֵּרוֹתֶיהָ, וּלְהַרְאוֹת שִׁבְחָהּ, וְרוֹב שִׁבְחָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַל פֵּרוֹת הָאִילָן נֶאֱמַר, כַּכָּתוּב (דְּבָרִים ח' פָּסוּק ח') "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ, הֲרֵי שִׁבְחָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁנֵי מִינֵי דָּגָן, וַחֲמִשָּׁה מִינֵי פֵּרוֹת הָאִילָן, שֶׁדְּבַשׁ הָאָמוּר כָּאן, בִּדְבָשׁ תְּמָרִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁאַדְמַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְחַדֶּשֶׁת בּוֹ כֹּחוֹתֶיהָ, לְהוֹצִיא שִׁימְנָהּ וְדִיבְשָׁהּ. יוֹם שֶׁל שִׂמְחָה הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וּכְשֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִים מִפֵּרוֹת הָאָרֶץ, וְנֶהֱנִים מִטּוּבָם, הֲרֵי הֵם מְבָרְכִים עָלֶיהָ תְּחִלָּה וְסוֹף, לְמִי שֶׁהִנְחִילָם אֶרֶץ חֶמְדָּה זוּ, וּמִתְפַּלְלִים אֵלָיו, שֶׁיְּחַדֵּשׁ נְעוּרֶיהָ כְּמִקֶּדֶם, וּכְכָל אֲשֶׁר הִבְטִיחַ לַאֲבוֹתֵיהֶם אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, כַּכָּתוּב בְּאוֹתָהּ פָּרָשָׁה שֶׁמְּדַבֶּרֶת בְּשִׁבְחָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (דְּבָרִים ח'  פ' י') "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ"^[9].

 

 

 

 

סֵפֶר

זֹוהַר ט"ו בשבט

חלק ב: יַלְקוּט מַאֲמָרֵי הרשב"י מִסֵפֶר הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ וְכִתְבֵי הָאַרִיזַ"ל עַל ט"ו בִּשְׁבָט

זוהר פרשת שמות (ט"ו:)

כְּשֶׁהָיָה רוֹאֶה רַבִּי אַבָּא עֵץ אֶחָד שֶׁפִּרְיוֹ נַעֲשָׂה עוֹף שֶׁפּוֹרֵחַ

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מַאי דִּכְתִּיב, (קהלת ז') גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלהִים. כְּגַוְונָא דִּרְקִיעָא, עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא, וְכֻלְּהוּ רְמִיזָא לְמַה דִּלְעֵילָּא. דְּכַד הֲוָה חָמֵי ר' אַבָּא, חַד אִילָנָא, דְּאִבֵיהּ אִתְעָבִיד עוֹפָא דְּפָרַח מִנֵּיהּ, הֲוָה בָּכֵי וְאָמַר, אִי הֲווֹ בְּנֵי נָשָׁא יַדְעֵי לְמַאי רְמִיזָאן, הֲווֹ מְבַזְעֲן מַלְבּוּשֵׁיהוֹן עַד טַבּוּרֵיהֹן, לְמַאי דְּאִתְנְשֵׁי חָכְמָה מִנְּהוֹן. כָּל שֶׁכֵּן בִּשְׁאַר מַה דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַה זֶּה שֶׁכָּתוּב (קהלת ז) גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים? כְּמוֹ שֶׁבָּרָקִיעַ – עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאָרֶץ, וְהַכֹּל רוֹמֵז לְמַה שֶּׁלְּמַעְלָה. שֶׁכְּשֶׁהָיָה רוֹאֶה רַבִּי אַבָּא עֵץ אֶחָד שֶׁפִּרְיוֹ נַעֲשָׂה עוֹף שֶׁפּוֹרֵחַ מִמֶּנּוּ, הָיָה בּוֹכֶה וְאוֹמֵר: אִם הָיוּ בְּנֵי אָדָם יוֹדְעִים לְמָה רוֹמְזִים, הָיוּ קוֹרְעִים מַלְבּוּשֵׁיהֶם עַד טַבּוּרָם לְמַה שֶּׁנִּשְׁכְּחָה מֵהֶם הַחָכְמָה. כָּל שֶׁכֵּן בִּשְׁאָר מַה שֶּׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאָ רֶץ.

 

אוֹתָם שֶׁנִּרְאֲתָה מֵהֶם חָכְמָה, כְּמוֹ חָרוּב, דֶּקֶל, פִּסְתּוּק, וְכַדּוֹמֶה לָהֶם

כִּדְאָמַר ר' יוֹסֵי, אִלָּנִין, אִינּוּן דְּאִתְחָזֵי מִנְּהוֹן חָכְמְתָא, כְּגוֹן חֲרוּבָא, דְּקַל, פִּסְתּוּקָא, וְכַדּוֹמֶה לוֹן, כֻּלְּהוּ בְּחַד רְכִיבָא (רתיבא) אִתְרְכָבוּ. כָּל אִינּוּן דְּעַבְדִין פֵּירִין, בַּר מִתַּפּוּחִין, רָזָא חֲדָא אִינּוּן, בַּר שְׁבִילִין דְּאִתְפָּרְשָׁן.

כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אִילָנוֹת, אוֹתָם שֶׁנִּרְאֲתָה מֵהֶם חָכְמָה, כְּמוֹ חָרוּב, דֶּקֶל, פִּסְתּוּק, וְכַדּוֹמֶה לָהֶם, כֻּלָּם בְּהַרְכָּבָה [מרכבה] אַחַת הֻרְכְּבוּ. כָּל אוֹתָם שֶׁעוֹשִׂים פֵּרוֹת, פְּרָט לְתַפּוּחִים, סוֹד אֶחָד הֵם, פְּרָט לַשְּׁבִילִים שֶׁנִּפְרָדִים.

 

כָּל אִינּוּן דְּלָא עַבְדִין פֵּירִין, וְאִינּוּן רַבְרְבִין, בַּר מֵעַרְבִין דְּנַחֲלָא, דְּאִית לְהוּ רָזָא בִּלְחוֹדוֹי כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, מֵחַד יְנִיקָא יְנִיקוּ, וְכָל חַד מֵאִינוּן דְּאִינְהוּ זוּטְרֵי, בַּר מֵאֵזוֹבָא, מֵאִימָא חֲדָא אִתְיְלִידוּ.

כָּל אוֹתָם שֶׁלֹּא עוֹשִׂים פֵּרוֹת, וְהֵם גְּדוֹלִים, פְּרָט לְעַרְבֵי נַחַל שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סוֹד לְבַדָּם כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה, מִינִיקָה אַחַת יוֹנְקִים, וְכָל אֶחָד מֵאוֹתָם הַקְּטַנִּים, פְּרָט לָאֵזוֹב, מֵאֵם אַחַת נוֹלְדוּ.

 

לְכָל אֶחָד וְאֶחָד סוֹד לְבַדּוֹ

(דף ט"ז.): כָּל עֲשָׂבִין דְּאַרְעָא, דְּאִתְמְנֵי עֲלֵיהוֹן רַבְרְבִין תַּקִּיפִין בִּשְׁמַיָּא. כָּל חַד וְחַד רָזָא בִּלְחוֹדוֹי, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב, (ויקרא י"ט) שָׂדְךָ לא תִזְרַע כִּלְאָיִם. דְּכָל חַד וְחַד עָאל בִּלְחוֹדוֹי, וְנָפִיק בִּלְחוֹדוֹי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב ל"ח) הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם אִם תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָּאָרֶץ. וּכְתִיב (דף ט"ז ע"א) (ישעיה מ') לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא. וּמַה בְּכָל מַה דִּבְעָלְמָא רָזָא בִּלְחוֹדוֹי וְלָא בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְגַלָּאָה לוֹן, וּלְעַרְבְבָא לוֹן, וּקְרָאן בִּשְׁמָהָן. בְּנֵי יַעֲקֹב דְּאִינּוּן שְׁבָטִין קַדִּישִׁין, דְּאִינּוּן קִיּוּמָא דְּעָלְמָא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ שֶׁמְּמֻנִּים עֲלֵיהֶם, גְּדוֹלִים תַּקִּיפִים בַּשָּׁמַיִם. לְכָל אֶחָד וְאֶחָד סוֹד לְבַדּוֹ, כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה, וְלָכֵן כָּתוּב (ויקרא יט) שָׂדְךְ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם. שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד נִכְנָס לְבַדּוֹ וְיוֹצֵא לְבַדּוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (איוב לח) הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם אִם תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ. וְכָתוּב (ישעיה מ) לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא. וּמַה [ש] בְּכָל מַה שֶּׁבָּעוֹלָם סוֹד בִּלְבַדּוֹ, וְלֹא רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַלּוֹת אוֹתָם וּלְעַרְבֵּב אוֹתָם, וּקְרָאָם בְּשֵׁמוֹת – בְּנֵי יַעֲקֹב, שֶׁהֵם שְׁבָטִים קְדוֹשִׁים, שֶׁהֵם קִיּוּם הָעוֹלָם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

 

ר' יוֹסֵי בַּר' יְהוּדָה אָמַר, אִילוּ נְאֱמַר אֵלֶּה שְׁמוֹת, מַשְׁמַע דְּהָכִי הוּא. הַשְׁתָּא דִּכְתִּיב וְאֵלֶּה שְׁמוֹת, מַשְׁמַע דְּעַל הָרִאשׁוֹנִים מוֹסִיף, מַה הָרִאשׁוֹנִים בְּנֵי יַעֲקֹב, אַף כָּאן בְּנֵי יַעֲקֹב.

רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אָמַר, אִלּוּ נֶאֱמַר אֵלֶּה שְׁמוֹת, מַשְׁמָע שֶׁכָּךְ הוּא. עַכְשָׁו שֶׁכָּתוּב וְאֵלֶּה שְׁמוֹת, מַשְׁמָע שֶׁעַל הָרִאשׁוֹנִים מוֹסִיף, מָה הָרִאשׁוֹנִים בְּנֵי יַעֲקֹב – אַף כָּאן בְּנֵי יַעֲקֹב.

 

 

זוהר פרשת משפטים (ק"כ:):

 

יִתְכַּנְּסוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם בַּר, לִירוּשָׁלַיִם, שֶׁהִיא בְּנוּיָה עַל הַר ה'

וּמִסִּטְרָא דִּתְבוּאוֹת, ה' מִינֵי נָהֲמָא, תְּבִירִין מִכֻּלְּהוּ. וְאִינּוּן, חִטָּה, וּשְׂעוֹרָה, וּכֻסֶּמֶת, וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל, וְשִׁיפוֹן. אִמְתִּיל לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ירמיה ב) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה, בְּה'. כַּד יִפְקוּן מִגָּלוּתָא, הָכִי יְהוֹן תְּבִירִין, עַד דְּיִתְבְּרִיר אוֹכֶל מִתּוֹךְ פְּסוֹלֶת, דְּהַיְינוּ קַשׁ, עֵרֶב רַב, עַד דְּיִתְבָּרְרוּ וְיִשְׁתְּמוֹדְעוּ יִשְׂרָאֵל בֵּינַיְיהוּ, כְּבָר, דְּאִתְבְּרִיר מִגּוֹ מוֹץ וָתֶבֶן. וְעַד דְּיִתְבְּרִירוּ מִנַּיְיהוּ, י' דְּאִיהוּ מַעֲשֵׂר, לָא שַׁרְיָא עַל ה', דְּאִיהוּ נָהֲמָא, דְּה' מִינִין, לְקַיְּימָא אוּמָאָה, (שמות יז) כִּי יָד עַל כֵּס יָ"הּ. וּבְגִין דָּא, מוֹץ וָתֶבֶן, אֵינוֹ מְחוּיָיב בְּמַעֲשֵׂר, עַד דְּיִתְבְּרִיר. לְבָתַר דְּיִתְבְּרִיר, מִתְכַּנְּשִׁין לְהַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי יְרוּשָׁלַ ם. כְּמָה דְּחִטָּה, דְּבָתַר דְּאִתְבְּרִיר קַשׁ וָתֶבֶן, מַכְנִיסִין לָהּ לָאוֹצָר. הָכִי יִתְכַּנְּשׁוּן יִשְׂרָאֵל, דְּאִינּוּן בַּר, לִיְרוּשָׁלַ ם, דְּאִיהִי בְּנוּיָה עַל הַר יְיָ', דְּאִתְּמַר בָּהּ, (תהלים כד) מִי יַעֲלֶה בְהַר יְיָ' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ נְקִי כַפַּיִם וּבַר לְבָב. נָקִי כַּבָּר, דְּאִיהִי עִבּוּרָא כַּד בָּרִיר מִגּוֹ פְּסוֹלֶת. בְּהַהוּא זִמְנָא, נַשְּׁקוּ בַּר כְּדִבְקַדְמֵיתָא, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ, (שיר השירים א) יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ. בַּר תַּרְגּוּם בֵּן, בְּהַהוּא זִמְנָא דִּיהוֹן נְקִיִּים כַּבָּר, מִגּוֹ קָשׁ וְתֶבֶן. שַׁרְיָא שְׁמֵיהּ עָלַיְיהוּ, וְקָרָא לוֹן, (שמות ד) בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל.

וּמִצַד שֶׁל תְּבוּאוֹת חֲמִשָּׁה מִינֵי לֶחֶם, שְׁבוּרִים מִכֻּלָּם, וְהֵם: חִטָּה, וּשְׂעוֹרָה, וְכֻסֶּמֶת, וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל, וְשִׁיפוֹן. הִמְשִׁיל אוֹתָם לְיִשְׂרָאֵל, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ירמיהכ) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה, בְּה'. כְּשֶׁיֵּצְאוּ מֵהַגָּלוּת, כָּךְ יִהְיוּ שְׁבוּרִים, עַד שֶׁיִּתְבָּרֵר אֹכֶל מִתּוֹךְ פְּסֹלֶת, שֶׁהַיְנוּ קַשׁ, עֵרֶב רַב, עַד שֶׁיִּתְבָּרְרוּ וְיִוָּדְעוּ יִשְׂרָאֵל בֵּינֵיהֶם, כְּמוֹ בַּר שֶׁנִּבְרָר מִתּוֹךְ מוֹץ וָתֶבֶן. וְעַד שֶׁיִּתְבָּרְרוּ מֵהֶם, י', שֶׁהִיא מַעֲשֵׂר, לֹא שׁוֹרָה עַל ה', שֶׁהוּא לֶחֶם שֶׁל חֲמִשָּׁה מִינִים, לְקַיֵּם אֶת הַשְּׁבוּעָה (שמות יז) כִּי יָד עַל כֵּס יָ"הּ. וּמִשּׁוּם כָּךְ מוֹץ וָתֶבֶן אֵינוֹ מְחֻיָּב בְּמַעֲשֵׂר עַד שֶׁיִּתְבָּרֵר. אַחַר שֶׁיִּתְבָּרֵר, מִתְכַּנְּסִים לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁנִּקְרָא יְרוּשָׁלַיִם, כְּמוֹ שֶׁאֶת הַחִטָּה, אַחַר שֶׁנִּבְרָר קַשׁ וָתֶבֶן, מַכְנִיסִים אוֹתָהּ לְאוֹצָר. כָּךְ יִתְכַּנְּסוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם בַּר, לִירוּשָׁלַיִם, שֶׁהִיא בְּנוּיָה עַל הַר ה', שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (תהלים כד) מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב. נָקִי כְּמוֹ בַּר, שֶׁהִיא תְבוּאָה כְּשֶׁנִּבְרֶרֶת מִתּוֹךְ פְּסֹלֶת. בְּאוֹתוֹ זְמַן – נַשְּׁקוּ בַר, כְּבַתְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (שיר א) יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ. בַּר תַּרְגּוּם בֵּן. בְּאוֹתוֹ זְמַן שֶׁיִּהְיוּ נְקִיִּים כְּמוֹ בַּר מִתּוֹךְ קַשׁ וָתֶבֶן, שׁוֹרֶה שְׁמוֹ עֲלֵיהֶם, וְקוֹרֵא לָהֶם בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל.

אֶשְׁתְּךְ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךְ בָּנֶיךְ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים

וְהָכִי מִכָּל אִילָנִין, לֵית תְּבִיר כַּגֶּפֶן. בִּנְטִיעוּ דִּילֵיהּ תְּבִיר, בַּעֲנָבִים דִּילֵיהּ תְּבִיר, דְּאִינּוּן כְּתִישִׁין בֵּין רַגְלִין. וְהָכִי זַיִת זֵיתִים דִּילָהּ כְּתִישִׁין. בְּגָלוּתָא אַמְתִּילוּ יִשְׂרָאֵל בְּהוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהלים פ) גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ. וְכֵן בְּגָלוּת רְבִיעָאָה, (ישעיה ה) כִּי כֶרֶם יְיָ' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל. וּכְגַוְונָא דָּא לַזַּיִת מְשׁוּלִים יִשְׂרָאֵל, (ירמיה יא) זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר. וּבְגִין דָּא, (תהלים קכח) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. סָמִיךְ דָּא לְדָא, בְּגִין דְּאִינּוּן תְּבִירִין בְּגָלוּתָא.

וְכָךְ מִכָּל הָאִילָנוֹת אֵין שָׁבוּר כַּגֶּפֶן. בִּנְטִיעָתוֹ שָׁבוּר, בַּעֲנָבָיו שָׁבוּר, שֶׁהֵם כְּתוּשִׁים בֵּין הָרַגְלַיִם. וְכָךְ זַיִת, הַזֵּיתִים שֶׁלָּהּ כְּתוּשִׁים. בַּגָּלוּת נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לָהֶם, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים פ) גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ. וְכֵן בַּגָּלוּת הָרְבִיעִית, (ישעיה ה) כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל. וּכְמוֹ זֶה יִשְׂרָאֵל מְשׁוּלִים לְזַיִת, (ירמיה יא) זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר. וּמִשּׁוּם כָּךְ (תהלים קכח) אֶשְׁתְּךְ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךְ בָּנֶיךְ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים. סָמוּךְ זֶה לָזֶה, מִשּׁוּם שֶׁהֵם שְׁבוּרִים בַּגָּלוּת.

יַיִן לְנַסֵּךְ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְזֵיתִים לְהַדְלִיק מָאוֹר נֵרוֹת לַמְּנוֹרָה

וּלְבָתַר דִּיהוֹן נְקִיִּים מִגּוֹ פְּסוֹלֶת, יִתְקַדְּשׁוּן לְבֵי מַקְדְּשָׁא, בְּיַיִן לְנַסְּכָא עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא, וְזֵיתִים לְאַדְלְקָא בּוֹצִינָא שְׁרָגִּין לִמְנַרְתָּא. וּמַאן זָכָה לְהַאי. יַיִן דְּלָא יִתְנְסַךְ לְכּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. דְּעֵרֶב רַב אִינּוּן יַיִן דְּנִתְנְסַךְ לְכּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וּמִנְּהוֹן מְשׁוּמָדִים, מִינִים, אֶפִּיקוֹרְסִים מְשׁוּמָדִים לַעֲבֵירוֹת שֶׁבְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָהּ.

וְאַחַר שֶׁיִּהְיוּ נְקִיִּים מִתּוֹךְ פְּסֹלֶת, יִתְקַדְּשׁוּ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ בְּיַיִן לְנַסֵּךְ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְזֵיתִים לְהַדְלִיק מָאוֹר נֵרוֹת לַמְּנוֹרָה. וּמִי זוֹכֶה לָזֶה? יַיִן שֶׁלֹּא הִתְנַסֵּךְ לְכּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. שֶׁעֵרֶב רַב הֵם יַיִן שֶׁהִתְנַסֵּךְ לְכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וּמֵהֶם מְשֻׁמָּדִים, מִינִים, אֶפִּיקוֹרְסִים, מְשֻׁמָּדִים לָעֲבֵרוֹת שֶׁבְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ.

תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ

וְיִשְׂרָאֵל דְּאִתְּמַר בְּהוֹן (תהלים קכו) וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם. עַד דִּיהוֹן דְּרוּכִין בֵּין רַגְלַיְיהוּ, בְּגָלוּתָא לָא אִתְבְּרִירוּ מִנַּיְיהוּ. וּבְגִינַיְיהוּ אָמַר דָּוִד עָלָיו הֲשָׁלוֹם, (תהלים מט) לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֹן עֲקֵבַי יְסֻבֵּנִי. וְעָלַיְיהוּ אָמַר שְׁלמֹה, (שיר השירים א) צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵ"י הַצֹּאן. בְּיַעֲקֹ"ב. דְּעָלֵיהּ אִתְּמַר, לְגַבֵּי נָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי דְּפַתֵּי לְחַוָּה, (בראשית ג) הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. בָּתַר דְּיִפְקוּן מִן גָּלוּתָא, נִמְשָׁלִים לְתַפּוּחִים, וּלְכָל רֵיחִין טָבִין. כְּגַוְונָא דְּמַפְקָנוּ דְּמִצְרַיִם, דִּכְתִּיב בֵּיהּ (שיר השירים ח) תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ.

וְיִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם, וַיְּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם. עַד שֶׁיִּהְיוּ דְרוּכִים בֵּין רַגְלֵיהֶם, בַּגָּלוּת הֵם לֹא נִבְרְרוּ מֵהֶם. וּבִשְׁבִילָם אָמַר דָּוִד, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, (שם מט) לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֹן עֲקֵבַי יְסֻבֵּנִי. וַעֲלֵיהֶם אָמַר שְׁלֹמֹה (שיר השירים א) צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵ"י הַצּאן. בְּיַעֲקֹ"ב. שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר אֶל הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי שֶׁפִּתָּה אֶת חַוָּה, (בראשית ג) הוּא יְשׁוּפְךְ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. אַחַר שֶׁיָּצְאוּ מִן הַגָּלוּת נִמְשָׁלִים לְתַפּוּחִים וּלְכָל הָרֵיחוֹת הַטּוֹבִים, כְּמוֹ שֶׁבִּיצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁכָּתוּב בָּהּ (שיר השירים ח) תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךְ.

 

פִּקּוּדָא בָּתַר דָּא, לְהָבִיא בִּכּוּרִים, וַאֲבַתְרֵיהּ לְהִתְוַדּוֹת עַל הַבִּכּוּרִים, וַאֲבַתְרֵיהּ לְהִתְוַדּוֹת עַל הַמַּעֲשֵׂר. וּמָארֵי מַתְנִיתִין, מַקְשִׁים עַל הַמַּעֲשֵׂר, דְּאִי יְהֵא קֹדֶם לְקִיטָתוֹ, אוֹ אַחַר לְקִיטָתוֹ עִשּׂוּרוֹ. כְּגוֹן אֶתְרוֹג, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ בְּאִילָן, הָלַךְ אַחַר חֲנָטָה. אִית מַאן דְּאָמַר, אַחַר בִּשּׁוּל הַפֵּירוֹת. וְאֶתְרוֹג מִקְצָתוֹ דּוֹמֶה לְאִילָן, וּמִקְצָתוֹ לַתְּבוּאָה, דְּאִינּוּן זְרָעִים, דְּאִתְּמַר בְּהוֹן, דִּלְאַחַר לְקִיטָתוֹ עִשּׂוּרוֹ. דְּאִילָן לָאו אִיהוּ, אֶלָּא עַד אַחַר גְּמַר בִּשּׁוּלוֹ.

אֶתְרוֹג מִקְצָתוֹ דּוֹמֶה לְאִילָן וּמִקְצָתוֹ לִתְבוּאָה, שֶׁהֵם זְרָעִים

הַמִּצְוָה שֶׁאַחַר זוֹ – לְהָבִיא בִּכּוּרִים, וְאַחֲרֶיהָ – לְהִתְוַדּוֹת עַל הַבִּכּוּרִים, וְאַחֲרֶיהָ – לְהִתְוַדּוֹת עַל הַמַּעֲשֵׂר. וּבַעֲלֵי הַמִּשְׁנָה מַקְשִׁים עַל הַמַּעֲשֵׂר, שֶׁאִם יִהְיֶה קֹדֶם לְקִיטָתוֹ, אוֹ אַחַר לְקִיטָתוֹ עִשּׂוּרוֹ, כְּמוֹ אֶתְרוֹג, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ בְּאִילָן, הָלַךְ אַחַר חֲנָטָה. יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר אַחַר בִּשּׁוּל הַפֵּרוֹת. וְאֶתְרוֹג מִקְצָתוֹ דּוֹמֶה לְאִילָן וּמִקְצָתוֹ לִתְבוּאָה, שֶׁהֵם זְרָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם שֶׁלְּאַחַר לְקִיטָתוֹ עִשּׂוּרוֹ. שֶׁאִילָן אֵינוֹ אֶלָּא עַד אַחַר גְּמַר בִּשּׁוּלוֹ.

זוהר פרשת משפטים (דף קכ"א.):

 

וּבְגִין דָּא, תַּקִּינוּ הַמּוֹצִיא (דף קכ"א ע"א) מֵאֲתָר דְּבִשׁוּלוֹ יָפֶה. לְאַפָּקָא פַּת שָׂרוּף, אֶלָּא מִמָּקוֹם שֶׁהוּא מוּטְעָם. וְהָכִי תְּבוּאָה, בָּתַר לְקִיטָתוֹ, אִיהוּ כְּבִישׁוּל פֵּירוֹת. וְיִשְׂרָאֵל, אִינּוּן מְשׁוּלִים לָאִילָן וְלַתְּבוּאָה, דְּאִתְּמַר בְּהוֹן (שמותכג) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְיָ' אֱלֹהֶיךָ. וְהָכִי (דברים יח) רֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לוֹ. דְּאִינּוּן יִשְׂרָאֵל. דְּאִתְּמַר בְּהוֹן, (יחזקאל לה) וְאַתֵּן צֹאנִי. וְהָכִי יִשְׂרָאֵל, (ירמיה ב) קֹדֶשׁ (נ"א קדש ישראל) לַיְיָ' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה, לְאַחַר לְקִיטָתוֹ מִן גָּלוּתָא, עִשׂוּרֹ. וְאִתְקְרִיאוּ קֹדֶשׁ לַיְיָ'.

יִשְׂרָאֵל מְשׁוּלִים לָאִילָן וְלַתְּבוּאָה

וּמִשּׁוּם כָּךְ תִּקְּנוּ הַמּוֹצִיא מִמָּקוֹם שֶׁבִּשּׁוּלוֹ יָפֶה, לְהוֹצִיא פַּת שָׂרוּף, אֶלָּא מִמָּקוֹם שֶׁהוּא מֻטְעָם. וְכָךְ תְּבוּאָה, אַחַר לְקִיטָתוֹ הוּא כְּבִשּׁוּל פֵּרוֹת. וְיִשְׂרָאֵל מְשׁוּלִים לָאִילָן וְלַתְּבוּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (שמות כג) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךְ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךְ. וְכָךְ (דברים יח) רֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךְ תִּתֶּן לוֹ, שֶׁהֵם יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (יחזקאל לד) וְאַתֵּן צֹאנִי. וְכָךְ יִשְׂרָאֵל, קֹדֶשׁ (קדש ישראל) יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה, לְאַחַר לְקִיטָתוֹ מִן הַגָּלוּת – עִשּׂוּר. וְנִקְרְאוּ קֹדֶשׁ לַה'.

 

יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ אִילָן גָּדוֹל וְתַקִּיף וּבוֹ מָזוֹן לַכֹּל

וְיִשְׂרָאֵל אִתְקְרִיאוּ אִילָנָא רַבָּא וְתַקִּיף, וּמָזוֹן לְכֹלָּא בֵּיהּ. בֵּיהּ אוֹרַיְיתָא, דְּאִיהִי מְזוֹנָא לְעֵילָּא. בֵּיהּ צְלוֹתָא, דְּאִיהִי מְזוֹנָא לְתַתָּא. (נ"א לעילא) וַאֲפִילּוּ מַלְאָכִין לֵית לוֹן מְזוֹנָא, אֶלָּא בְּיִשְׂרָאֵל. דְּאִי לָאו דְּיִשְׂרָאֵל יִתְעַסְּקוּן בְּאוֹרַיְיתָא, לָא הֲוָה נָחִית לוֹן מְזוֹנָא, מִסְטַר דְּאוֹרַיְיתָא, דְּאַמְתִּילָא לָעֵץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי ג) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. וּלְאִיבָא, דְּאִיהִי מִצְוָה.

וְיִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ אִילָן גָּדוֹל וְתַקִּיף וּבוֹ מָזוֹן לַכֹּל. בּוֹ תּוֹרָה, שֶׁהִיא מָזוֹן לְמַעְלָה. בּוֹ תְּפִלָּה, שֶׁהִיא מָזוֹן לְמַטָּה. וַאֲפִלּוּ לַמַּלְאָכִים אֵין מָזוֹן אֶלָּא בְּיִשְׂרָאֵל. שֶׁאִם יִשְׂרָאֵל לֹא יִתְעַסְּקוּ בַּתּוֹרָה, לֹא הָיָה יוֹרֵד לָהֶם מָזוֹן מִצַּד שֶׁל הַתּוֹרָה שֶׁנִּמְשְׁלָה לְעֵץ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (משלי ג) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. וְלַפְּרִי, שֶׁהוּא מִצְוָה.

 

וְהָכִי אוֹרַיְיתָא אַמְתִּילַא לְמַיָּא. וְהָנֵי לְאֶשָּׁא. וְלָא הֲוָה נָחִית מַיָּא מִלְּעֵילָּא, וְחַמָה דְּאִיהִי אֶשָּׁא, לָא הֲוָה נָחִית (ס"א מלעילא) לְבַשְּׁלָא פֵּירוֹת הָאִילָן. אֶלָּא, בְּגִין יִשְׂרָאֵל. וּבְגִין דָּא אִתְּמַר בְּיִשְׂרָאֵל, (שיר השירים ב) הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, אִלֵּין מָארֵי מִצְוֹת. וְהַגְּפָנִים סְמָדָר נָתְנוּ רֵיחַ, כַּד פַּתְחִין בְּתִיוּבְתָּא, וּמִיַּד אִתְּמַר בְּיִשְׂרָאֵל, קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ, מִן גָּלוּתָא.

וְכָךָ הַתּוֹרָה נִמְשְׁלָה לְמַיִם, וְאֵלֶּה לְאֵשׁ, וְלֹא הָיוּ יוֹרְדִים מַיִם מִלְמַעְלָה, וְחַמָּה שֶׁהִיא אֵשׁ, לֹא הָיְתָה יוֹרֶדֶת (מלמעלה) לְבַשֵּׁל אֶת פֵּרוֹת הָאִילָן, אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, וּמִשּׁוּם זֶה נֶאֱמַר בְּיִשְׂרָאֵל, (שיר ב) הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ. אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִצְווֹת. וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ, כְּשֶׁפּוֹתְחִים בִּתְשׁוּבָה, וּמִיָּד נֶאֱמַר בְּיִשְׂרָאֵל, קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ, מִן הַגָּלוּת.

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר. הָדָר בְּמַעֲשֵׂיהֶם, שֶׁאֲחוּזִים בְּבַעֲלֵי תוֹרָה וּמִצְווֹת

וּבְגִין דָּא בְּאִילָן, דְּאִיהוּ עֵץ הַחַיִּים, בְּאוֹרַיְיתָא, בְּאִלֵּין דְּמִשְׁתַּדְּלִין בָּהּ, אָזְלִין בָּתַר חֲנָטָה, וּמְעַשְּׂרִין לֵיהּ, דְּשַׁרְיָא יוּ"ד עָלַיְיהוּ, דְּאִיהִי חָכְמָ"ה, א' מִי' וּבָה מִתְכַּנְּשִׁין ה"ה, דְּאִינּוּן פֵּירוֹת הָאִילָן. וּמַאן אִילָן. ו'. אֲבָל שְׁאַר עַמָּא, אַחַר לְקִיטָתוֹ מִן גָּלוּתָא, עִשּׂוּרוֹ. אִינּוּן צַדִּיקִים דְּאִתְּמַר בְּהוֹן, (ויקרא כג) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר. הָדָר בְּעוֹבָדֵיהוֹן, דַּאֲחִידָאן בְּמָארֵי תּוֹרָה וּמִצְוֹת, וְאַחַר חֲנָטָה אָזְלֵינָן לְגַבַּיְיהוּ (נ"א ולגבי זרעים דתבואה ואחר חנטה אזלינן לגבייהו) כְּאִילָן.

וּמִשּׁוּם זֶה בָּאִילָן, שֶׁהוּא עֵץ הַחַיִּים, בַּתּוֹרָה, בְּאֵלּוּ שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בָּהּ הוֹלְכִים אַחַר חֲנָטָה וּמְעַשְּׂרִים אוֹתוֹ, שֶׁשּׁוֹרֶה עֲלֵיהֶם יוֹ"ד, שֶׁהִיא חָכְמָ"ה, א' מִי', וּבָהּ מִתְכַּנְּסִים ה"ה, שֶׁהֵם פֵּרוֹת הָאִילָן. וּמַהוּ הָאִילָן? ו'. אֲבָל שְׁאָר הָעָם, אַחַר לְקִיטָתוֹ מִן הַגָּלוּת – עִשּׂוּרוֹ, אוֹתָם צַדִּיקִים שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (ויקרא כג) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר. הָדָר בְּמַעֲשֵׂיהֶם, שֶׁאֲחוּזִים בְּבַעֲלֵי תוֹרָה וּמִצְווֹת, וְאַחַר לְקִיטָה הוֹלְכִים לְגַבֵּיהֶם (ולגבי זרעים של תבואה. ואחר חנטה הולכים אליהם) כְּאִילָן.

אֶתְרוֹג הוּא דְּיוֹקַן הַלֵּב

וּבְגִין דָּא אוּקְמוּהָ בְּמַסֶּכֶת קִדּוּשִׁין, וְקָא מַשְׁמַע לָן דְּאֶתְרוֹג כְּיָרָק, מַה יָּרָק דַּרְכּוֹ לִיגָדֵל עַל כָּל מַיִם, וּבִשְׁעַת לְקִיטָתוֹ עִשׂוּרוֹ. אוּף אֶתְרוֹג נָמֵי דַּרְכּוֹ לִיגָדֵל וְכוּ' וּמִסִּטְרָא דְּחָכְמָה, אֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה. וּבַאֲתַר אַחֲרָא לְעֵילָּא, וְהָא דִּתְנָן, אֶתְרוֹג שָׁוְה לָאִילָן בִּשְׁלֹשָׁה דְּרָכִים, הָא אֶתְרוֹג, אָחִיד ב' סִטְרִין, וְאֶתְרוֹג אִיהוּ דִּיּוּקְנָא דְּלִבָּא, דְּאָחִיד לְעֵילָּא וְאָחִיד לְתַתָּא. אָחִיד לְעֵילָּא, הַלֵּב רוֹאֶה. אָחִיד לְתַתָּא, בְּדַעַת. כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ, הַלֵּב יוֹדֵעַ. דַּעַת אִיהִי אִילָנָא, תּוֹרָה אִיבָא דִּילֵיהּ. עַיְינִין דְּאִינּוּן פִּקּוּדִין, דִּבְּהוֹן הַלֵּב רוֹאֶה. (ע"כ רעיא מהימנא, שלח לך דף קע"ד ע"א ראשית עריסותיכם וכו').

וּמִשּׁוּם זֶה פֵּרְשׁוּהָ בְּמַסֶּכֶת קִדּוּשִׁין, בָּא לְהַשְׁמִיעֵנוּ שֶׁאֶתְרוֹג כְּיָרָק. מַה יָּרָק דַּרְכּוֹ לִגָּדֵל עַל כָּל מַיִם וּבִשְׁעַת לְקִיטָתוֹ עִשּׂוּרוֹ, אַף אֶתְרוֹג גַּם דַּרְכּוֹ לִגָּדֵל וְכוּ' וּמִצַּד שֶׁל הַחָכְמָה, אֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה. וּבְמָקוֹם אַחֵר לְמַעְלָה, וְזֶה שֶׁשָּׁנִינוּ, אֶתְרוֹג שָׁוֶה לָאִילָן בִּשְׁלֹשָׁה דְרָכִים., הֲרֵי אֶתְרוֹג אוֹחֵז שְׁנֵי צְדָדִים, וְאֶתְרוֹג הוּא דְּיוֹקַן הַלֵּב שֶׁאָחוּז לְמַעְלָה וְאָחוּז לְמַטָּה. אָחוּז לְמַעְלָה – הַלֵּב רוֹאֶה. אָחוּז לְמַטָּה – בְּדַעַת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ, הַלֵּב יוֹדֵעַ. דַּעַת הִיא אִילָן, הַתּוֹרָה הַפְּרִי שֶׁלּוֹ. הָעֵינַיִם שֶׁהֵן הַמִּצְווֹת שֶׁבָּהֶן – הַלֵּב רוֹאֶה. (ע"כ רעיא מהימנא)

 

עַל לֶחֶם שֶׁל חֲמֵשֶׁת הַמִּינִים, שֶׁהֵם חִטָּה, וּשְׂעוֹרָה, וְשִׁיפוֹן וְכוּ', לֹא שָׂם מְמֻנֶּה עֲלֵיהֶם, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַדּוֹ

זוהר פרשת פנחס (רמ"ד.):

וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה, אֲמַאי. אֶלָּא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה, לָקֳבֵל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. דְּאִיהִי עֲשִׁירָאָה דְּדַרְגִּין, וְאִצְטְרִיכָא לְאִתְיָיהֲבָא בֵּין תְּרֵין דְּרוֹעִין, וְאִיהִי סֹלֶת נָהֲמָא, וְאִיהִי נָהֲמָא. וּבְגִין דְּאִיהִי נָהֲמָא, לָא אִתְפְּקַד עַל נָהֲמָא דַּחֲמֵשֶׁת מִינִין, דְּאִיהִי חִטָּה, וּשְׂעוֹרָה, וְשִׁיפוֹן וְכוּ', מְמָנָא דְּעָלְמָא. וְלָא שַׁוִּי מְמָנָא עָלַיְיהוּ, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי.

וַעָשִׂירִית הָאֵיפָה (במדבר כח), מַדּוּעַ? אֶלָּא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה, כְּנֶגֶד כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא הָעֲשִׂירִית שֶׁבַּמַּדְרֵגוֹת, וּצְרִיכָה לְהִנָּתֵן בֵּין שְׁתֵּי זְרוֹעוֹת, וְהִיא סֹלֶת הַלֶּחֶם, וְהִיא לֶחֶם. וּמִשּׁוּם שֶׁהִיא לֶחֶם, לֹא הֻפְקַד עַל לֶחֶם שֶׁל חֲמֵשֶׁת הַמִּינִים, שֶׁהֵם חִטָּה, וּשְׂעוֹרָה, וְשִׁיפוֹן וְכוּ', מְמֻנֶּה שֶׁל הָעוֹלָם. וְלֹא שָׂם מְמֻנֶּה עֲלֵיהֶם, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַדּוֹ.

זוהר פרשת פנחס (רמ"ד:):

מְמֻנֶּה אֶחָד הֻפְקַד עַל זֶה

וּבְגִין דָּא, מַאן דִּמְזַלְזֵל בְּנַהֲמָא, וְזָרִיק לֵיהּ בְּאַרְעָא, עֲנִיּוּתָא רָדִיף אֲבַּתְרֵיהּ. וְחַד מְמָנָא אִתְפְּקַד עַל דָּא, וְאִיהוּ רָדִיף אֲבַּתְרֵיהּ, לְמֵיהַב לֵיהּ עֲנִיּוּתָא, וְלָא יִפּוּק מִן עָלְמָא, עַד דְּיִצְטְרִיךְ לָבִּרְיָין. וְעָלֵיהּ כְּתִיב, (איוב טו) נוֹדֵד הוּא לַלֶּחֶם אַיֵּה. נוֹדֵד הוּא, וְיֵהַךְ מִטַּלְטֵל, וְגַלֵּי מֵאֲתָר לַאֲתָר, לַלֶּחֶם אַיֵּה הוּא. וְלֵית (דף רמ"ד ע"ב) מַאן דְּיַשְׁגַח עָלֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אַיֵּה. מַאן דִּיְרַחֵם עָלֵיהּ, בְּגִין דְּלָא יִשְׁכַּח. (ובחבורא קדמאה אמר רעיא מהימנא מאן דמזלזלא)

וּמִשּׁוּם זֶה מִי שֶׁמְּזַלְזֵל בְּלֶחֶם וְזוֹרֵק אוֹתוֹ בָּאָרֶץ, עֲנִיּוּת רוֹדֶפֶת אַחֲרָיו. וּמְמֻנֶּה אֶחָד הֻפְקַד עַל זֶה, וְהוּא רוֹדֵף אַחֲרָיו לָתֵת לוֹ עֲנִיּוּת, וְלֹא יוֹצֵא מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וְעָלָיו כָּתוּב, (איוב טו) נֹדֵד הוּא לַלֶּחֶם אַיֵּה. נֹדֵד הוּא, וְיֵלֵךְ מִטַּלְטֵל, וְגוֹלֶה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, לַלֶּחֶם אַיֵּה הוּא. וְאֵין מִי שֶׁיַּשְׁגִּיחַ עָלָיו. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב אַיֵּה מִי שֶׁיְּרַחֵם עָלָיו, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא יִמָּצֵא.

 

זוהר פרשת בלק (קפ"ח:):

מַה חִטָּה? כְּלַל עֶשְּׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת

וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ. וְכִי לָכֶם הָאָרֶץ שְׂעוֹרָה אִיהוּ, לָאו הָכִי. וַאֲנָן שְׂעוֹרָה מְקָרְבֵינָן, בְּגִין דִּשְׂעוֹרָה קַדְמָאָה לִשְׁאַר נָהֲמָא דְּעָלְמָא. שְׂעוֹרָה אִיהוּ (ס"א שיעור ה"א, דהא אתר) שְׂעוֹרָה דְּה"א יְדִיעַ הוּא, בְּשִׁיעוּרָא דְּהֵ"א. (ס"א חטה בה"א נקודה וכו') חִטָּה נְקוּדָה בְּאֶמְצָעִיתָא, דְּלֵית חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא דְּחוֹבָא תַּמָּן. (אלא) חִטָּה בְּרָתָּא דְּמִתְחַטְּאָה לְקַמֵּי אֲבוּהָ, וְעָבִיד לָהּ רְעוּתָא, וּמַה חִטָּה. כְּלָלָא דכ"ב אַתְוָון.

וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ. וְכִי לֶחֶם הָאָרֶץ הִיא שְׂעוֹרָה? לֹא כָּךְ. וְאָנוּ מַקְרִיבִים שְׂעוֹרָה מִשּׁוּם שֶׁשְּׂעוֹרָה קָדְמָה לִשְׁאָר הַלֶּחֶם שֶׁבָּעוֹלָם. שְׂעוֹרָה הוּא (שעור ה"א, שהרי מקום) שְׂעוֹרָה שֶׁל הֵ"א יָדוּעַ הוּא בַּשִּׁעוּר שֶׁל הֵ"א. (חטה בה"א נקודה וכו') חִטָּה נְקוּדָה בָּאֶמְצַע, שֶׁאֵין חֵלֶק לַצַּד הָאַחֵר שֶׁחֵטְא שָׁם. (אלא) חִטָּה בַּת שֶׁמִּתְחַטֵּאת לִפְנֵי אָבִיהָ וְעוֹשֶׂה רְצוֹנָהּ. וּמַה חִטָּה? כְּלַל עֶשְּׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת.

 

 

 

זוהר פרשת וירא (קט"ו:):

כָל זְמַן שֶׁבְּדִבְרֵי תוֹרָה מְדַבְּרִים, בָּאָה הַשְּׁכִינָה וּמִתְחַבֶּרֶת

רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי הֲווּ אָזְלֵי בְּאָרְחָא. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי יוֹסֵי פְּתַח פּוּמָךְ וְלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא דְּהָא שְׁכִינְתָּא אִשְׁתַּכְּחַת גַּבָּךְ, דְּכָל זְמַן דִּבְמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא לָעָאן שְׁכִינְתָּא אַתְיָא וּמִתְחַבְּרָא, וְכָל שֶׁכֵּן בְּאוֹרְחָא (עט ב דשכינתא קדמא ואתיא ואזלא קמייהו דבני נשא דזכאן במהימנותא דקודשא בריך הוא.)

רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסִי הָיוּ הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי יוֹסִי, פְּתַח פִּיךְ וְדַבֵּר בַּתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי הַשְּׁכִינָה נִמְצֵאת אֶצְלְךְ, שֶׁבְּכָל זְמַן שֶׁבְּדִבְרֵי תוֹרָה מְדַבְּרִים, בָּאָה הַשְּׁכִינָה וּמִתְחַבֶּרֶת, וְכָל שֶׁכֵּן בַּדֶּרֶךְ, שֶׁשְּׁכִינָה מַקְדִּימָה וּבָאָה וְהוֹלֶכֶת לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁזּוֹכִים בֶּאֱמוּנַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

 

פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר. (תהלים קכז) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנְךָ. אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה, כָּל זִמְנָא דְּאִתְּתָא בְּיַרְכְּתֵי בֵיתָא וְלָא נָפְקָא לְבַר, הִיא צְנוּעָה וְאִתְחֲזֵי לְאוֹלָדָא בְּנִין דְּכָשְׁרָן. כְּגֶפֶן, מַה גֶּפֶן לָא אִתְנַטְעָא אלָּא בְּזִינָהּ וְלָא בְּזִינָא אָחֳרָא. כָּךְ אִתְּתָא דְכָשְׁרָא לָא תֶעֱבַד נְטִיעָן בְּבַר נָשׁ אָחֳרָא. מַה גֶּפֶן לָא אִית בֵּיהּ רְכִיבָה מֵאִילָנָא אָחֳרָא, אוּף הָכִי אִתְּתָא דְּכָשְׁרָא הָכִי נָמֵי.

פָּתַח רַבִּי יוֹסִי וְאָמַר, (שם) אֶשְׁתְּךְ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךְ בָּנֶיךְ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךְ. אֶשְׁתְּךְ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה – כָּל זְמַן שֶׁהָאִשָּׁה בְּיַרְכְּתֵי הַבַּיִת וְלֹא יוֹצֵאת הַחוּצָה, הִיא צְנוּעָה וּרְאוּיָה לְהוֹלִיד בָּנִים כְּשֵׁרִים. כְּגֶפֶן – מַה גֶּפֶן לֹא נִנְטַעַת אֶלָּא בְּמִינָהּ וְלֹא בְּמִין אַחֵר, כָּךְ אִשָּׁה כְּשֵׁרָה לֹא תַעֲשֶׂה נְטִיעוֹת עִם אִישׁ אַחֵר; מַה גֶּפֶן אֵין בָּהּ הַרְכָּבָה מֵעֵץ אַחֵר, אַף כָּךְ אִשָּׁה כְּשֵׁרָה גַּם כָּךְ.

(קט"ז ע"א) חֲמֵי מָה אַגְרָהּ, בָּנֶיךָ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. מַה זֵיתִים לָא נָפְלֵי טַרְפַּיְיהוּ כָּל יוֹמֵי שַׁתָּא וְכֻלְּהוּ קְשׁוּרִין (נ"א בסירי) תָּדִיר, אוּף הָכִי בָּנֶיךָ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יְיָ. מַאי הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר. הִנֵּה כֵן מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא לְאַסְגָּאָה מִלָּה אָחֳרָא דְּאוֹלִיפְנָא דָּא מִינָּהּ, דְּכָל זִמְנָא דִּשְׁכִינְתָּא הֲוָה צְנִיעָא בְּאַתְרָהּ כְּדְקָא חָזֵי לָהּ כִּבְיָכוֹל בָּנֶיךָ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים אִלֵּין יִשְׂרָאֵל כַּד שָׁרָאן בְּאַרְעָא. סָבִיב לְשֻׁלְחָנְךָ. דְּאָכְלֵי וְשָׁתָאן וּקְרֵבִין קָרְבָּנִין וְחָדָאן קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּמִתְבָּרְכָן עִלָּאִין וְתַתָּאִין בְּגִינַיְיהוּ.

רְאֵה מַה שְּׂכָרָהּ: בָּנֶיךְ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. מַה זֵּיתִים אֵין עֲלֵיהֶם נוֹפְלִים כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה וְכֻלָּם קְשׁוּרִים [בסר] תָּמִיד, אַף כָּךְ בָּנֶיךְ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךְ. מַה כָּתוּב אַחֲרָיו? הִנֵּה כִּי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה'. מַה זֶּה הִנֵּה כִּי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר? הִנֵּה כֵן הָיָה צָרִיךְ (לכתב) ! אֶלָּא לְרַבּוֹת דָּבָר אַחֵר שֶׁלָּמַדְנוּ זֶה מִמֶּנָּה, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהַשְּׁכִינָה הָיְתָה צְנוּעָה בִּמְקוֹמָהּ כָּרָאוּי לָהּ כִּבְיָכוֹל – בָּנֶיךְ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁשְּׁרוּיִים בָּאָרֶץ. סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךְ – שֶׁאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּמַקְרִיבִים קָרְבָּנוֹת וּשְׂמֵחִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִתְבָּרְכִים עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים בִּגְלָלָם.

 

 

 

 

 

זוהר פרשת בא (ל"ט.):

וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו, מַשְׁמָע שֶׁאוֹתָם לְבוּשִׁים הָיוּ מַעֲלִים רֵיחַ טוֹב

פָּתַח וְאָמַר, (בראשית כז) וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרַכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי וְגוֹ', וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו, מַשְׁמַע דְּאִינּוּן לְבוּשִׁין הֲווֹ סַלְּקִין רֵיחָא טָבָא, (ס"א דלא אתעדי) וּלְבַתָר אִתְעָדֵי מִנְּהוֹן הַהוּא רֵיחָא. הַשְׁתָּא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, כְּתִיב, רֵיחַ בְּגָדָיו, וּכְתִיב רֵיחַ בְּנִי, וְלָא אָמַר רֵיחַ הַבְּגָדִים, אֶלָּא רֵיחַ בְּנִי. אֶלָּא תָּאנָא, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנָס יַעֲקֹב, נִכְנַס עִמּוֹ גַּן עֵדֶן. וְתָאנָא, אוֹתָן הַבְּגָדִים הָיוּ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, דִּכְתִּיב, (בראשית ג) וַיַּעַש יְיָ' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם, וְהוֹצִיאָם מִגַּן עֵדֶן.

פָּתַח וְאָמַר, (בראשית כז) וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי וְגוֹ'. וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו, מַשְׁמָע שֶׁאוֹתָם לְבוּשִׁים הָיוּ מַעֲלִים רֵיחַ טוֹב, (שלא זזו) וְאַחַר כָּךְ זָז מֵהֶם אוֹתוֹ רֵיחַ. עַכְשָׁו יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל, כָּתוּב רֵיחַ בְּגָדָיו, וְכָתוּב רֵיחַ בְּנִי, וְלֹא אָמַר רֵיחַ הַבְּגָדִים, אֶלָּא רֵיחַ בְּנִי. אֶלָּא שָׁנִינוּ, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס יַעֲקֹב, נִכְנַס עִמּוֹ גַּן עֵדֶן. וְשָׁנִינוּ, אוֹתָם בְּגָדִים הָיוּ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁכָּתוּב (שם ג) וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם, וְהוֹצִיאָם מִגַּן עֵדֶן.

 

וְאִי תֵּימָא, דִּכְתִּיב וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה דְּאִינּוּן הֲווֹ, אִי הָכִי, אֲמַאי כְּתִיב וַיַּעַש ה' אֱלֹהִים. וּכְתִיב כָּתְנוֹת עוֹר, הָא לָא הֲווֹ אֶלָּא עֲלֵה תְאֵנָה אֶלָּא כְּתַרְגּוּמוֹ, לְבוּשִׁין דִּיקָר וַהֲווּ סַלְּקִין רֵיחִין מִבּוּסְמָא דְּעֵדֶן.

וְאִם תֹּאמַר שֶׁכָּתוּב וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, שֶׁאֵלֶּה הָיוּ, אִם כָּךְ לָמָּה כָּתוּב וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים, וְכָתוּב כָּתְנוֹת עוֹר, הֲרֵי לֹא הָיוּ אֶלָּא עֲלֵה תְאֵנָה? אֶלָּא כְּתַרְגּוּמוֹ: לְבוּשֵׁי כָבוֹד, וְהָיוּ מַעֲלִים רֵיחוֹת מִבֹּשֶׂם שֶׁל גַּן עֵדֶן.

 

זוהר פרשת שלח (קס"ד:):

דָּוִד מַלְכָּא, זַיִת רַעֲנָן אִקְרֵי קַמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (תהלים נב) וַאֲנִי כְּזַיִת רַעֲנָן בְּבֵית וְגוֹ'. עֲלֵה זַיִת, דָּא מַלְכָּא מְשִׁיחָא בְּרֵיהּ דְּדָוִד. וְדָּא אִיהוּ דְּרָמִיז יוֹנָה דָּא בְּיוֹמוֹי דְּנֹחַ, דִּכְתִּיב, (בראשית ח) וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ. הַהוּא עֲלֵה זַיִת, טָרָף וְחָטַף לִיקָרָא דִּילֵיהּ. בְּמָה. בְּפִיהָ. דְּקַיְּימָא עַל רֵישֵׁיהּ, וּמְקַבְּלָא יְקָר מֵהַאי יוֹנָה וְהַאי דִּכְתִּיב טָרָף, וְלָא טָרְפָה, (אלא) כִּדְכוּרָא דָּא, דְּעֲבַיד חֵילָא וְנָצַח. בִּמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעַ, יוֹנָה דְּכַר הוּא, מִגּוֹ דְּאִקְרֵי יוֹנָה, כְּתִיב כְּנוּקְבָּא, וּכְתִיב כִּדְכוּרָא, בְּזִמְנָא דִּמְקַבְּלָא יְקָר (חסר) דָּא.

דָּוִד הַמֶּלֶךְ נִקְרָא זַיִת רַעֲנָן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עֲלֵה זַיִת – זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ בֶּן דָּוִד

דָּוִד הַמֶּלֶךְ נִקְרָא זַיִת רַעֲנָן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב (תהלים נב) וַאֲנִי כְּזַיִת רַעֲנָן בְּבֵית וְגוֹ'. עֲלֵה זַיִת – זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ בֶּן דָּוִד. וְזֶהוּ שֶׁרָמְזָה יוֹנָה זוֹ בִּימֵי נֹחַ, שֶׁכָּתוּב (בראשית ח) וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ. אוֹתוֹ עֲלֵה זַיִת טָרַף וְנֶחְטַף לִכְבוֹדוֹ, בַּמֶּה? בְּפִיהָ. שֶׁעוֹמֶדֶת עַל רֹאשׁוֹ, וּמְקַבֵּל כָּבוֹד מִיּוֹנָה זוֹ. וּמַה שֶּׁכָּתוּב טָרָף וְלֹא טָרְפָה, (אלא) כַּזָּכָר הַזֶּה שֶׁעוֹשֶׂה חַיִל וּמְנַצֵּחַ. בִּישִׁיבַת הָרָקִיעַ יוֹנָה זָכָר הוּא. מִתּוֹךְ שֶׁנִּקְרָא יוֹנָה כָּתוּב כִּנְקֵבָה, וְכָתוּב כְּזָכָר בִּזְמַן שֶׁמְּקַבֵּל כָּבוֹד זֶה.

 

 

 

 

זוהר פרשת לך לך בראשית (פב.):

הָעוֹלָם אֵינוֹ עוֹמֵד אֶלָּא עַל צַדִּיק אֶחָד, שֶׁכָּתוּב וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. וְעָלָיו הָעוֹלָם עוֹמֵד

רַבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָמַר (תהלים צב) צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּא. צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח. מִפְּנֵי מָה אַקִּישׁ צַדִּיק לְתָמָר. מַה תָּמָר כֵּיוָן דְּגָזְרִין לֵיהּ לָא סָלִיק עַד זְמַן סַגְיָא, אוּף הָכִי צַדִּיק כֵּיוָן דְּאִתְאֲבִיד מֵעָלְמָא לָא סָלִיק אַחֵר תְּחוֹתוֹי עַד זְמַן סַגְיָא. כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶא אוּף הָכִי נָמֵי.

רַבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָמַר, (תהלים צב) צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה. צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, מִפְּנֵי מָה הִקִּישׁ צַדִּיק לְתָמָר? מַה תָּמָר כֵּיוָן שֶׁגּוֹזְרִים אוֹתוֹ לֹא עוֹלֶה עַד זְמַן רַב – אַף כָּךְ צַדִּיק, כֵּיוָן שֶׁאָבַד מִן הָעוֹלָם, לֹא עוֹלֶה אַחֵר תַּחְתָּיו עַד זְמַן רַב. כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה – אַף כָּךְ גַּם.

 

כַּתָּמָר יִפְרָח מַה תָּמָר לָא סָלִיק אֶלָּא דְּכַר וְנוּקְבָא. אוּף הָכִי צַדִּיק לָא סָלִיק אֶלָּא דְּכַר וְנוּקְבָא, דְּכַר צַדִּיק וְנוּקְבָא צַדֶּקֶת, כְּגַוְונָא דְּאַבְרָהָם וְשָׂרָה. כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶא מָה אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן עִלָּאָה עַל כֹּלָּא וְכֹלָּא יַתְבֵי תְּחוֹתוֹי, אוּף הָכִי צַדִּיק הוּא עִלָּאָה עַל כֹּלָּא וְכֹלָּא יַתְבֵי תְּחוֹתוֹי. וְעָלְמָא לָא קָיְימָא אֶלָּא עַל צַדִּיק חַד דִּכְתִיב, (משלי י) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. וְעֲלֵיהּ קָאִים עָלְמָא, וּבְגִינֵיהּ אִסְתְּמִיךְ, וְעֲלֵיהּ אִשְׁתִּיל.

כַּתָּמָר יִפְרָח – מַה תָּמָר לֹא עוֹלֶה אֶלָּא זָכָר וּנְקֵבָה, אַף כָּךְ הַצַּדִּיק לֹא עוֹלֶה אֶלָּא זָכָר וּנְקֵבָה. הַזָּכָר צַדִּיק וְהַנְּקֵבָה צַדֶּקֶת, כְּמוֹ שֶׁאַבְרָהָם וְשָׂרָה. כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה – מָה הָאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן עֶלְיוֹן עַל הַכֹּל וְהַכֹּל יוֹשְׁבִים תַּחְתָּיו – אַף כָּךְ הַצַּדִּיק הוּא עֶלְיוֹן עַל הַכֹּל וְהַכֹּל יוֹשְׁבִים תַּחְתָּיו. וְהָעוֹלָם אֵינוֹ עוֹמֵד אֶלָּא עַל צַדִּיק אֶחָד, שֶׁכָּתוּב (משלי י) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. וְעָלָיו הָעוֹלָם עוֹמֵד, וּבִגְלָלוֹ נִסְמָךְ, וְעָלָיו נִשְׁתָּל.

 

 

 

תיקוני זוהר תקון ו' (קמד.)

 

הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים, אֵלּוּ אוֹתָם שֶׁמְּלֵאִים מִצְווֹת כָּרִמּוֹן

תָּא חֲזִי, דוֹדְהָא כַּד יֵתֵי לְגַבָּהּ, יֵימָא לְגַבֵּי תְּרֵין מְשִׁיחִין (שם ז יג) נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים דְּאִינוּן יִשְׂרָאֵל, דִּי בְהוֹן אִתְּמַר (ישעיה ה ז) כִּי כֶרֶם יהו"ה צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל, נִרְאֶה הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא בְהוֹן, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים אִלֵּין אִינוּן דְּמַלְיָין מִצְוֹת כָּרִמּוֹן.

בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁיָּבֹא דוֹדָהּ אֵלֶיהָ, יֹאמַר לִשְׁנֵי הַמְּשִׁיחִים נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים, שֶׁהֵם יִשְׂרָאֵל, שֶׁבָּהֶם נֶאֱמַר כִּי כֶרֶם יהו"ה צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל, נִרְאֶה הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן, שֶׁהִיא הַשְּׁכִינָה בָּהֶם, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים, אֵלּוּ אוֹתָם שֶׁמְּלֵאִים מִצְווֹת כָּרִמּוֹן.

 

קָם רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר סָבָא סָבָא, נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים, הָא אִית כְּרָמִים דְּלַאו אִינוּן יִשְׂרָאֵל, כְּגוֹן (שיר א ו) דְשָׂמוּנִי נוֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי, וְאִינוּן עִרְבוּבְיָא דְעִרֶב רַב, דְּאִינוּן מְעוּרָבִין בְּהוֹן בְּיִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא, וּבְגִין דָּא כַד יֵיתֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְגַבֵּי שְׁכִינְתָּא, אִיהוּ יֵימָא לְגַבָּהּ, נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים, נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן בְּהוֹן, דְּאִתְּמַר בָּהּ כִּי כֶרֶם יהו"ה צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים אִלֵּין וַדַּאי אִינוּן דְּמַלְיָין מִצְוֹת כָּרִמּוֹנִים, שָׁם אֶתֵּן אֶת דּוֹדַי לָךְ, אִלֵּין דְּאִינוּן רְחִימִין דִּילָךְ, תַּמָּן יְהִיבְנָא לוֹן לָךְ, (שיר ב יא) כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר שׁוּלְטָנוּ דִשְׁאָר מְמַנָּן דְאוּמִין, הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ שָׁלְטָנוּתָא דְעִרֶב רַב.

קָם רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר: זָקֵן זָקֵן, נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים, הֲרֵי יֵשׁ כְּרָמִים שֶׁאֵינָם יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁשָּׂמוּנִי נוֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי, וְהֵם הָעִרְבּוּבְיָה שֶׁל הָעֵרֶב רַב, שֶׁהֵם מְעֹרָבִים עִם יִשְׂרָאֵל בַּגָּלוּת, וּמִשּׁוּם זֶה, כְּשֶׁיָּבֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶל הַשְּׁכִינָה, הוּא יֹאמַר אֵלֶיהָ נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים, נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ כִּי כֶרֶם יהו"ה צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים, אֵלּוּ וַדַּאי אוֹתָם שֶׁמְּלֵאִים מִצְווֹת כָּרִמּוֹנִים, שָׁם אֶתֵּן אֶת דּוֹדַי לָךְ, אֵלּוּ שֶׁהֵם אוֹהֲבִים שֶׁלְּךְ, שָׁם נָתַתִּי אוֹתָם לְךְ, כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר – שִׁלְטוֹנָם שֶׁל שְׁאָר הַמְמֻנִּים שֶׁל הָעַמִּים, הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ – שִׁלְטוֹן הָעֵרֶב רַב.

 

 

 

 

 

זוהר פרשת אחרי מות (ע"ד.):

רִבִּי חִיָּיא פָּתַח. (שיר השירים ב) כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים וְגוֹ'. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא, אֲבָל כַּמָה חֲבִיבָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דְּהִיא מְשַׁבַּחַת לֵיהּ בְּהַאי. הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, אֲמַאי מְשַׁבַּחַת לֵיהּ בְּתַפּוּחַ, וְלָא בְּמִלָּה אָחֳרָא, אוֹ בִּגְוָונִין אוֹ בְּרֵיחָא אוֹ בְּטַעְמָא.

רַבִּי חִיָּיא פָּתַח, (שיר ב) כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים וְגוֹ'. אֶת הַפָּסוּק הַזֶּה בֵּאֲרוּ הַחֲבֵרִים, אֲבָל כַּמָּה חֲבִיבָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהִיא מְשַׁבַּחַת אוֹתוֹ בָּזֶה. כָּאן יֵשׁ לְהִתְבּוֹנֵן, לָמָּה הִיא מְשַׁבַּחַת אוֹתוֹ בְּתַפּוּחַ וְלֹא בְּדָבָר אַחֵר, אוֹ בִּגְוָנִים אוֹ בְּרֵיחַ אוֹ בְּטַעַם?

 

אֲבָל הוֹאִיל וּכְתִיב תַּפּוּחַ, בְּכֹלָּא הִיא מְשַׁבַּחַת לֵיהּ, בִּגְוָונִין, בְּרֵיחָא, וּבְטַעְמָא. מַה תַּפּוּחַ הוּא אַסוּותָא לְכֹלָּא, אוּף קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַסוּותָא לְכֹלָּא. מַה תַּפּוּחַ אִשְׁתְּכַח בִּגְוָונֵי, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, אוּף קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתְּכַח בִּגְוָונִין עִלָּאִין. מַה תַּפּוּחַ אִית בֵּיהּ רוּחָא דָּקִיק מִכָּל שְׁאָר אִילָנֵי, אוּף קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּתִיב בֵּיהּ (הושע יד) וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן. מַה תַּפּוּחַ טַעְמֵיהּ מְתִיקָא, אוּף קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּתִיב בֵּיהּ (שיר השירים ה) חִכּוֹ מַמְתַּקִּים.

אֲבָל הוֹאִיל וְכָתוּב תַּפּוּחַ, בַּכֹּל הִיא מְשַׁבַּחַת אוֹתוֹ – בַּגְּוָנִים, בָּרֵיחַ, וּבַטַּעַם. מַה תַּפּוּחַ הוּא רְפוּאָה לַכֹּל – אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רְפוּאָה לַכֹּל. מַה תַּפּוּחַ נִמְצָא בִּגְוָנִים, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ – אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִמְצָא בִּגְוָנִים עֶלְיוֹנִים. מַה תַּפּוּחַ יֵשׁ בּוֹ רֵיחַ דַּק מִכָּל שְׁאָר הָעֵצִים – אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּתוּב בּוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן. מַה תַּפּוּחַ טַעֲמוֹ מָתוֹק – אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּתוּב בּוֹ חִכּוֹ מַמְתַּקִּים.

 

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְשַׁבַּח לָהּ לִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כְּשׁוֹשַׁנָּה, וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵי, אֲמַאי כְּשׁוֹשַׁנָּה, וְהָא אִתְּמַר. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, בְּשַׁעֲתָא דְּאַסְגִּיאוּ זַכָּאֵי בְּעָלְמָא, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל סַלְּקָא רֵיחִין טָבִין, וּמִתְבָּרְכָא מִמַּלְכָּא קַדִּישָׁא, וְאַנְפָּהָא נְהִירִין.

וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁבֵּחַ אֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שׁוֹשַׁנָּה, וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ אֶת הַדְּבָרִים לָמָּה כְּמוֹ שׁוֹשַׁנָּה, וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, בְּשָׁעָה שֶׁמִּתְרַבִּים צַדִּיקִים בָּעוֹלָם, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מַעֲלָה רֵיחוֹת טוֹבִים, וּמִתְבָּרֶכֶת מִן הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וּפָנֶיהָ מְאִירִים.

 

זוהר פרשת נשא (קל"ג:):

כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (שיר השירים ב) כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר וְגוֹ'. מַה תַּפּוּחַ זֶה כָּלִיל בִּתְלַת גְּוָונֵי, כַּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, תְּרֵין תַּפּוּחִין כָּלִיל שִׁיתָּא גְּוָונֵי, וּתְרֵין תַּפּוּחִין אִלֵּין, דְּאִינּוּן תִּקּוּנָא ז', אִינּוּן כְּלָלָא דְּכָל שִׁיתָא תִּקּוּנִין דַּאֲמֵינָא. וּבְגִינֵיהוֹן אִתְקָיָּים (משלי טז) בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים.

וְתָאנָא, מֵהָנֵי תַּפּוּחִין נָפְקִין חַיִּין לְעָלְמָא, וּמְחַזְיָין חֵידוּ לִזְעֵיר אַפִּין. כְּתִיב (במדבר ו) יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ. וּכְתִיב (משלי טז) בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים. בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ אִלֵּין אִינּוּן תְּרֵין תַּפּוּחִין דְּתִקְרוֹבְתָּא דְּבוּסְמָא דַּאֲמֵינָא. יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ, פָּנִים דִּלְבַר, דְּכַד נְהִרִין מִתְבָּרֵךְ עָלְמָא.

וְתָאנָא, כָּל זְמַן דְּהָנֵי בּוֹצִינֵי דִּלְבַר נְהִירִין, כָּל עָלְמָא מִתְבָּרֵךְ, וְלָא אִשְׁתְּכַח רוּגְזָא בְּעָלְמָא. וּמָה אִי הָנֵי דִּלְבַר כַּךְ. תְּרֵין תַּפּוּחִין דִּנְהִרִין תְּדִירָא, דְּחַדָּאן תְּדִירָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

תַּנְיָא, כַּד אִתְגַּלְּיָין תְּרֵין תַּפּוּחִין אִלֵּין, אִתְחֲזֵי זְעֵיר אַפִּין בְּחֶדְוָותָא. וְכָל אִינּוּן בּוּצִינִין דִּלְתַּתָּא, בְּחֶדְוָותָא. וְכָל אִינּוּן דִּלְתַּתָּא, נְהִרִין, וְכָל עָלְמִין חַדָּאן, וּשְׁלֵימִין מִכָּל שְׁלֵימוּתָא. וְכֹלָּא חַדָּאן וּנְהִרִין. וְכָל טִיבוּ לָא פָּסִיק. כֻּלְּהוּ אִתְמַלְּיָין בְּשַׁעֲתָא חֲדָא, כֻּלְּהוּ חַדָּאן בְּשַׁעֲתָא חֲדָא.

תָּא חֲזֵי, פָּנִים דִּלְבַר, אִית זְמַן דִּנְהִרִין, וְאִית זְמַן דְּלָא נְהִרִין. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ. (תהלים סז) יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה. מִכְלָל דְּלָא הֲוִי תְּדִירָא. אֶלָּא כַּד אִתְגַּלְּיָין תַּפּוּחִין דִּלְעֵילָּא.

זוהר פרשת האזינו (רפ"ו:):

 

אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל

רִבִּי יִצְחָק פָּתַח, (שיר השירים ב) כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר וְגוֹ'. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל מִכָּל עַמִּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, דְּהָא כָּל שְׁאַר עַמִּין אִתְיְהִיבוּ לְרַבְרְבָן מְמָנָן, בְּשֻׁלְטָנוּתָא עָלַיְיהוּ. וְיִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, דְּלָא יָהַב לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא לְמַלְאָכָא, וְלָא לְשָׁלִיטָא אַחֲרָא, אֶלָּא הוּא אָחִיד לוֹן לְחוּלָקֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי חֵלֶק יְיָ' עַמּוֹ. וּכְתִיב, (תהלים קלה) כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ. כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר, מַה תַּפּוּחַ מִתְפָּרְשָׁא בִּגְוָונוֹי, עַל כָּל שְׁאַר אִילָנֵי חַקְלָא, כַּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתְפְּרַשׁ וְאִתְרְשִׁים עַל כָּל חֵילִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, בְּגִין כָּךְ (ישעיה מח) יְיָ' צְבָאוֹת שְׁמוֹ, אוֹת הוּא בְּכָל חֵילָא דִּלְעֵילָּא.

 

רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, (שיר השירים ב) כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר וְגוֹ'. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִכָּל אֻמּוֹת עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁהֲרֵי כָּל שְׁאָר הָאֻמּוֹת נִתְּנוּ לְשָׂרִים מְמֻנִּים שַׁלִּיטִים עֲלֵיהֶם. וְיִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים, אַשְׁרֵי חֶלְקָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁלֹּא נָתַן אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא לְמַלְאָךְ וְלֹא לְשַׁלִּיט אַחֵר, אֶלָּא הוּא יִחֵד אוֹתָם לְחֶלְקוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ, וְכָתוּב (תהלים קלה) כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ. כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר, מַה תַּפּוּחַ מִתְחַלֵּק בִּגְוָנָיו עַל כָּל שְׁאָר עֲצֵי הַשָּׂדֶה, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְחַלֵּק וְנִרְשָׁם עַל כָּל חֲיָלוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, מִשּׁוּם זֶה (ישעיה מח) ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ, אוֹת הוּא בְּכָל צָבָא שֶׁל מַעְלָה.

 

שְׁלֹשָׁה גְוָנִים שֶׁמִּתְחַבְּרִים בַּתַּפּוּחַ

תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּתַפּוּחַ, דְּאִית בֵּיהּ תְּלַת גַּוְונִין. כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כְּשׁוֹשַׁנָּה. מַאן שׁוֹשַׁנָה. אָמַר רִבִּי אַבָּא, שׁוֹשַׁנָה סְתָם, שׁוֹשַׁנָה דְּאִתְכְּלִילַת בְּשִׁית טַרְפֵּי, שׁוֹשַׁנָה דָּא גְּוָונֵיהּ חִוָּור וְסוּמָק. וְכֹלָּא הוּא תְּרֵין גְּוָונֵי, סוּמָק וְחִוָּור, הָכִי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל.

בֹּא רְאֵה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתַפּוּחַ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה גְוָנִים. כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שׁוֹשַׁנָּה. אֵיזוֹ שׁוֹשַׁנָּה? אָמַר רַבִּי אַבָּא, שׁוֹשַׁנָּה מֻקֶּפֶת, סְתָם שׁוֹשַׁנָּה שֶׁנִּכְלֶלֶת בְּשִׁשָּׁה עָלִים. שׁוֹשַׁנָּה זוֹ גְּוָנֶיהָ לָבָן וְאָדם, וְהַכֹּל הוּא בִּשְׁנֵי גְוָנִים – אָדם וְלָבָן. כָּךְ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל.

 

(רפ"ז.): קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּתַפּוּחַ, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כְּשׁוֹשַׁנָּה. דְּהָכִי אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, (שיר השירים ח) תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ. תַּחַת הַתַּפּוּחַ (דף רפ"ז ע"א) בְּאָן אֲתָר הִיא. אֶלָּא אִלֵּין אֲבָהָתִין דְּאַמָרָן. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, דָּא יוֹבְלָא. רִבִּי אַבָּא אָמַר, כֹּלָּא שַׁפִּיר, אֶלָּא אִלֵּין אֲבָהָן דְּקָאַמְרָן, אִלֵּין אִינּוּן ג' גְּוָונֵי, דְּמִתְחַבְּרָן בַּתַפּוּחַ.

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךָ הוּא כְּמוֹ תַפּוּחַ, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שׁוֹשַׁנָּה. שֶׁכָּךְ אָמְרָה כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, (שיר השירים ח) תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךְ. תַּחַת הַתַּפּוּחַ – בְּאֵיזֶה מָקוֹם זֶה? אֶלָּא אֵלּוּ הָאָבוֹת שֶׁאָמַרְנוּ. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, זֶה יוֹבֵל. רַבִּי אַבָּא אָמַר, הַכֹּל יָפֶה, אֶלָּא אֵלּוּ הָאָבוֹת שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים, אֵלּוּ הֵם שְׁלֹשָׁה גְוָנִים שֶׁמִּתְחַבְּרִים בַּתַּפּוּחַ.

 

 

 

זוהר פרשת משפטים (קכ"א.)

אִילָן, שֶׁהוּא עֵץ הַחַיִּים

וְיִשְׂרָאֵל אִתְקְרִיאוּ אִילָנָא רַבָּא וְתַקִּיף, וּמָזוֹן לְכֹלָּא בֵּיהּ. בֵּיהּ אוֹרַיְיתָא, דְּאִיהִי מְזוֹנָא לְעֵילָּא. בֵּיהּ צְלוֹתָא, דְּאִיהִי מְזוֹנָא לְתַתָּא. (נ"א לעילא) וַאֲפִילּוּ מַלְאָכִין לֵית לוֹן מְזוֹנָא, אֶלָּא בְּיִשְׂרָאֵל. דְּאִי לָאו דְּיִשְׂרָאֵל יִתְעַסְּקוּן בְּאוֹרַיְיתָא, לָא הֲוָה נָחִית לוֹן מְזוֹנָא, מִסְטַר דְּאוֹרַיְיתָא, דְּאַמְתִּילָא לָעֵץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי ג) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. וּלְאִיבָא, דְּאִיהִי מִצְוָה.

וְיִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ אִילָן גָּדוֹל וְתַקִּיף וּבוֹ מָזוֹן לַכֹּל. בּוֹ תּוֹרָה, שֶׁהִיא מָזוֹן לְמַעְלָה. בּוֹ תְּפִלָּה, שֶׁהִיא מָזוֹן לְמַטָּה. וַאֲפִלּוּ לַמַּלְאָכִים אֵין מָזוֹן אֶלָּא בְּיִשְׂרָאֵל. שֶׁאִם יִשְׂרָאֵל לֹא יִתְעַסְּקוּ בַּתּוֹרָה, לֹא הָיָה יוֹרֵד לָהֶם מָזוֹן מִצַּד שֶׁל הַתּוֹרָה שֶׁנִּמְשְׁלָה לְעֵץ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (משלי ג) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. וְלַפְּרִי, שֶׁהוּא מִצְוָה.

 

וְהָכִי אוֹרַיְיתָא אַמְתִּילַא לְמַיָּא. וְהָנֵי לְאֶשָּׁא. וְלָא הֲוָה נָחִית מַיָּא מִלְּעֵילָּא, וְחַמָה דְּאִיהִי אֶשָּׁא, לָא הֲוָה נָחִית (ס"א מלעילא) לְבַשְּׁלָא פֵּירוֹת הָאִילָן. אֶלָּא, בְּגִין יִשְׂרָאֵל. וּבְגִין דָּא אִתְּמַר בְּיִשְׂרָאֵל, (שיר השירים ב) הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, אִלֵּין מָארֵי מִצְוֹת. וְהַגְּפָנִים סְמָדָר נָתְנוּ רֵיחַ, כַּד פַּתְחִין בְּתִיוּבְתָּא, וּמִיַּד אִתְּמַר בְּיִשְׂרָאֵל, קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ, מִן גָּלוּתָא.

וְכָךָ הַתּוֹרָה נִמְשְׁלָה לְמַיִם, וְאֵלֶּה לְאֵשׁ, וְלֹא הָיוּ יוֹרְדִים מַיִם מִלְמַעְלָה, וְחַמָּה שֶׁהִיא אֵשׁ, לֹא הָיְתָה יוֹרֶדֶת (מלמעלה) לְבַשֵּׁל אֶת פֵּרוֹת הָאִילָן, אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, וּמִשּׁוּם זֶה נֶאֱמַר בְּיִשְׂרָאֵל, (שיר ב) הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ. אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִצְווֹת. וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ, כְּשֶׁפּוֹתְחִים בִּתְשׁוּבָה, וּמִיָּד נֶאֱמַר בְּיִשְׂרָאֵל, קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ, מִן הַגָּלוּת.

 

וּבְגִין דָּא בְּאִילָן, דְּאִיהוּ עֵץ הַחַיִּים, בְּאוֹרַיְיתָא, בְּאִלֵּין דְּמִשְׁתַּדְּלִין בָּהּ, אָזְלִין בָּתַר חֲנָטָה, וּמְעַשְּׂרִין לֵיהּ, דְּשַׁרְיָא יוּ"ד עָלַיְיהוּ, דְּאִיהִי חָכְמָ"ה, א' מִי' וּבָה מִתְכַּנְּשִׁין ה"ה, דְּאִינּוּן פֵּירוֹת הָאִילָן. וּמַאן אִילָן. ו'. אֲבָל שְׁאַר עַמָּא, אַחַר לְקִיטָתוֹ מִן גָּלוּתָא, עִשּׂוּרוֹ. אִינּוּן צַדִּיקִים דְּאִתְּמַר בְּהוֹן, (ויקרא כג) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר. הָדָר בְּעוֹבָדֵיהוֹן, דַּאֲחִידָאן בְּמָארֵי תּוֹרָה וּמִצְוֹת, וְאַחַר חֲנָטָה אָזְלֵינָן לְגַבַּיְיהוּ (נ"א ולגבי זרעים דתבואה ואחר חנטה אזלינן לגבייהו) כְּאִילָן.

וּמִשּׁוּם זֶה בָּאִילָן, שֶׁהוּא עֵץ הַחַיִּים, בַּתּוֹרָה, בְּאֵלּוּ שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בָּהּ הוֹלְכִים אַחַר חֲנָטָה וּמְעַשְּׂרִים אוֹתוֹ, שֶׁשּׁוֹרֶה עֲלֵיהֶם יוֹ"ד, שֶׁהִיא חָכְמָ"ה, א' מִי', וּבָהּ מִתְכַּנְּסִים ה"ה, שֶׁהֵם פֵּרוֹת הָאִילָן. וּמַהוּ הָאִילָן? ו'. אֲבָל שְׁאָר הָעָם, אַחַר לְקִיטָתוֹ מִן הַגָּלוּת – עִשּׂוּרוֹ, אוֹתָם צַדִּיקִים שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (ויקרא כג) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר. הָדָר בְּמַעֲשֵׂיהֶם, שֶׁאֲחוּזִים בְּבַעֲלֵי תוֹרָה וּמִצְווֹת, וְאַחַר לְקִיטָה הוֹלְכִים לְגַבֵּיהֶם (ולגבי זרעים של תבואה. ואחר חנטה הולכים אליהם) כְּאִילָן.

 

אֶתְרוֹג הוּא דְּיוֹקַן הַלֵּב שֶׁאָחוּז לְמַעְלָה וְאָחוּז לְמַטָּה

וּבְגִין דָּא אוּקְמוּהָ בְּמַסֶּכֶת קִדּוּשִׁין, וְקָא מַשְׁמַע לָן דְּאֶתְרוֹג כְּיָרָק, מַה יָּרָק דַּרְכּוֹ לִיגָדֵל עַל כָּל מַיִם, וּבִשְׁעַת לְקִיטָתוֹ עִשׂוּרוֹ. אוּף אֶתְרוֹג נָמֵי דַּרְכּוֹ לִיגָדֵל וְכוּ' וּמִסִּטְרָא דְּחָכְמָה, אֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה. וּבַאֲתַר אַחֲרָא לְעֵילָּא, וְהָא דִּתְנָן, אֶתְרוֹג שָׁוְה לָאִילָן בִּשְׁלֹשָׁה דְּרָכִים, הָא אֶתְרוֹג, אָחִיד ב' סִטְרִין, וְאֶתְרוֹג אִיהוּ דִּיּוּקְנָא דְּלִבָּא, דְּאָחִיד לְעֵילָּא וְאָחִיד לְתַתָּא. אָחִיד לְעֵילָּא, הַלֵּב רוֹאֶה. אָחִיד לְתַתָּא, בְּדַעַת. כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ, הַלֵּב יוֹדֵעַ. דַּעַת אִיהִי אִילָנָא, תּוֹרָה אִיבָא דִּילֵיהּ. עַיְינִין דְּאִינּוּן פִּקּוּדִין, דִּבְּהוֹן הַלֵּב רוֹאֶה. (ע"כ רעיא מהימנא, שלח לך דף קע"ד ע"א ראשית עריסותיכם וכו').

וּמִשּׁוּם זֶה פֵּרְשׁוּהָ בְּמַסֶּכֶת קִדּוּשִׁין, בָּא לְהַשְׁמִיעֵנוּ שֶׁאֶתְרוֹג כְּיָרָק. מַה יָּרָק דַּרְכּוֹ לִגָּדֵל עַל כָּל מַיִם וּבִשְׁעַת לְקִיטָתוֹ עִשּׂוּרוֹ, אַף אֶתְרוֹג גַּם דַּרְכּוֹ לִגָּדֵל וְכוּ' וּמִצַּד שֶׁל הַחָכְמָה, אֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה. וּבְמָקוֹם אַחֵר לְמַעְלָה, וְזֶה שֶׁשָּׁנִינוּ, אֶתְרוֹג שָׁוֶה לָאִילָן בִּשְׁלֹשָׁה דְרָכִים., הֲרֵי אֶתְרוֹג אוֹחֵז שְׁנֵי צְדָדִים, וְאֶתְרוֹג הוּא דְּיוֹקַן הַלֵּב שֶׁאָחוּז לְמַעְלָה וְאָחוּז לְמַטָּה. אָחוּז לְמַעְלָה – הַלֵּב רוֹאֶה. אָחוּז לְמַטָּה – בְּדַעַת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ, הַלֵּב יוֹדֵעַ. דַּעַת הִיא אִילָן, הַתּוֹרָה הַפְּרִי שֶׁלּוֹ. הָעֵינַיִם שֶׁהֵן הַמִּצְווֹת שֶׁבָּהֶן – הַלֵּב רוֹאֶה. (ע"כ רעיא מהימנא)

 

 

זוהר פרשת שמות (ט"ו:)

הַמֶּרְכָּבָה שֶׁיּוֹצֵאת מֵהַגַּן נִסְתֶּרֶת מִכָּל צְדָדֶיהָ

אֲמַר לֵיהּ ר' עֲקִיבָא, אִי הָכִי, הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר, לָאֱגוֹז יָרַדְתִּי, מַהוּ אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי. אֲמַר לֵיהּ, מִשּׁוּם דְּהִיא שְׁבָחָא דֶּאֱגוֹזָא. מָה אֱגוֹזָא, טְמִירָא וּסְתִימָא מִכָּל סִטְרוֹי, כַּךְ רְתִיכָא דְּנָפְקָא מִגִּנְתָּא, סְתִימָא מִכָּל סִטְרוֹי. מַה אִינּוּן אַרְבַּע קְרִישִׁין דִּי בֶּאֱגוֹזָא, מִתְחַבְּרָן בְּהַאי גִּיסָא, וּמִתְפָּרְשָׁן מֵהַאי גִּיסָא. כַּךְ רְתִיכָא, מִתְחַבְּרָן בְּאַחֲדוּתָא בְּחֶדְוָותָא בִּשְׁלֵימוּתָא, וּמִתְפְּרַשׁ כָּל חַד בְּעִבְרוֹי, עַל מַה דְּאִתְמָנֵי הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ב') הוּא הַסּוֹבֵב אֶת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה הוּא הַהוֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר, וְכֵן כּוּלָּם.

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִם כָּךְ, הָיָה לוֹ לוֹמַר לָאֱגוֹז יָרַדְתִּי, מַה זֶּה אֶל גִּנַת אֱגוֹז יָרַדְתִּי? אָמַר לוֹ, מִשּׁוּם שֶׁזֶּהוּ שִׁבְחוֹ שֶׁל הָאֱגוֹז. מָה אֱגוֹז נִסְתָּר וְטָמִיר מִכָּל צְדָדָיו – כָּךְ הַמֶּרְכָּבָה שֶׁיּוֹצֵאת מֵהַגַּן נִסְתֶּרֶת מִכָּל צְדָדֶיהָ. וּמָה אוֹתָם אַרְבָּעָה קְרָשִׁים שֶׁבָּאֱגוֹז מִתְחַבְּרִים בְּצַד זֶה וְנִפְרָדִים בְּצַד זֶה – כָּךְ בַּמֶּרְכָּבָה מִתְחַבְּרִים בְּאַחְדוּת בְּחֶדְוָה וּשְׁלֵמוּת, וְנִפְרָד כָּל אֶחָד לְעֶבְרוֹ עַל מַה שֶּׁהִתְמַנָּה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (בראשית ב) הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר, וְכֵן כֻּלָּם.

 

אָמַר רִבִּי עֲקִיבָא, הַאי לִכְלוּכָא דְּהִיא בִּקְלִיפּוֹי דֶּאֱגוֹזָא, לְמָאי רְמִיזָא. אָמַר לֵיהּ, אַף עַל גַּב דְּאוֹרַיְיתָא לָא גַּלֵּי לֵיהּ, בְּהַאי גַּלֵּי.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, הַלִּכְלוּךְ הַזֶּה שֶׁבִּקְלִפַּת הָאֱגוֹז לְמָה הוּא רוֹמֵז? אָמַר לוֹ, אַף עַל גַּב שֶׁהַתּוֹרָה לֹא גִלְּתָה אוֹתוֹ – בָּזֶה מִתְגַּלֶּה.

תָּא חֲזֵי, (ס"א שקדים), מִנְּהוֹן מְרִירָן, וּמִנְהוֹן מְתִיקָן, וּרְמִיזָא אִית לוֹן, אִית מָארֵי דְּדִינָא קַשְׁיָא, וְאִית מָארֵי דְּשֵׁירוּתָא, אֲבָל כָּל רְמִיזָא דְּגַלֵּי בְּאוֹרַיְיתָא חָזִינָן דְּדִינָא הֲוִי, וְהָכִי הוּא לְיִרְמִיָּהוּ, אַחְזוּ לֵיהּ בְּדִינָא, דִּכְתִיב, (ירמיה א') מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רוֹאֶה. מַאי שָׁקֵד. שְׁקֵדִים מַמָּשׁ. וְכֵן בְּמַטֶּה אַהֲרֹן, (במדבר י"ז) וַיִּגְמוֹל שְׁקֵדִים. וּמִן תֵּיבוּתָא מַמָּשׁ, אִשְׁתְּמַע, דְּהוּא דִּינָא קַשְׁיָא. דִּכְתִּיב, (דניאל ט') וַיּשְׁקוֹד ה' עַל הָרָעָה. וְכֵן (ירמיה א') שׁוֹקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי, וְכֵן כּוּלָּם. אָמַר לֵיהּ ר' עֲקִיבָא, מַשְׁמַע כָּל מַה דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְמֵילַף מִנֵיהּ חָכְמְתָא סַגִּיאָה, דִּכְתִּיב, (משלי ט"ז) כָּל פָּעַל ה' לַמַעֲנֵהוּ. ר' אֶלְעָזָר אָמַר מֵהָכָא, דִּכְתִּיב, (בראשית א') וַיַּרְא אֱלהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. מַהוּ מְאֹד. לְמֵילָף מִנֵּיהּ חָכְמְתָא עִלָּאָה.

בֹּא רְאֵה, (שקדים) מֵהֶם מָרִים וּמֵהֶם מְתוּקִים, וְרֶמֶז יֵשׁ לָהֶם: יֵשׁ בַּעֲלֵי דִין קָשֶׁה, וְיֵשׁ בַּעֲלֵי רֵאשִׁית, אֲבָל כָּל רֶמֶז שֶׁגִּלָּה בַּתּוֹרָה רָאִינוּ שֶׁהוּא דִּין, וְכָךְ הוּא לְיִרְמְיָה הֶרְאוּ לוֹ בְּדִין, שֶׁכָּתוּב (ירמיה א) מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה. מַה זֶּה שָׁקֵד? שְׁקֵדִים מַמָּשׁ. וְכֵן בְּמַטֵּה אַהֲרֹן, (במדבר ז) וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים. וּמִן הַתֵּבָה מַמָּשׁ נִשְׁמָע שֶׁהוּא דִּין קָשֶׁה, שֶׁכָּתוּב (דניאל ט) וַיִּשְׁקֹד ה' עַל הָרָעָה, וְכֵן שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי, וְכֵן כֻּלָּם. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, מַשְׁמָע כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לִלְמֹד מִמֶּנּוּ חָכְמָה רַבָּה, שֶׁכָּתוּב (משלי טז) כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר מִכָּאן, שֶׁכָּתוּב (בראשית א) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. מַה זֶּה מְאֹד? לִלְמֹד מִמֶּנּוּ חָכְמָה עֶלְיוֹנָה.

 

 

 

 

 

זוהר פרשת פנחס (רט"ו:)

 

קַב חָרוּבִים מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת

וְאוֹף הָכִי רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת, דְּהֲוָה דְּחִיקָא לֵיהּ שַׁעֲתָא, דְּלָא הֲוָה לֵיהּ אֶלָּא קַב חֲרוּבִין מְעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת, כְּמוֹ לְרִבִּי חֲנִינָא. אֲמַאי הַאי, בָּתַר דַּהֲוַת בַּת קוֹל נַפְקַת וְאוֹמֶרֶת, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵינוֹ נִיזוֹן אֶלָּא בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי.

וְגַם כָּךְ רַבִּי אִלעָזָר בִּן פְּדָת, שֶׁהָיְתָה דְחוּקָה לוֹ הַשָּׁעָה, שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ אֶלָּא קַב חָרוּבִים מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת, כְּמוֹ לְרַבִּי חֲנִינָא. לָמָּה זֶה? לְאַחַר שֶׁיָּצְאָה בַּת קוֹל וְאוֹמֶרֶת: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵינוֹ נִזּוֹן אֶלָּא בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי.

 

אֶלָּא אִיהוּ גָּרִים קוֹדֶם, דְּחָרַב ק"ב מִן י', דְּאִיהוּ יַבֹּ"ק. אוּף הָכִי לָא הֲוָה לֵיהּ אֶלָּא קַב חֲרוּבִין. דְּאָת י' אִיהוּ יִחוּד, וּמִנֵּיהּ אַתְיָא נְבִיעוּ לְאָת ב', דְּאִיהִי בְּרָכָה, וְאִיהִי קֹדֶשׁ, וּמִנֵּיהּ אִתְקַדָּשׁ ק', דְּאִיהִי קִדוּשֵׁיה. וְרִבִּי פְּדָת גָּרִים לְמֶהֱוִי חֲרוּבִין דִּילֵיהּ ק"ב, דְּאִינּוּן קְ"דוּשָׁה בְּ"רָכָה, אוּף הָכִי לָא הֲוָה לֵיהּ אֶלָּא קַב חֲרוּבִין, אוּף הָכִי אִיּוֹב בֶּן יְבָמָה הֲוָה, וּבְגִין דָּא אִתְעַנָּשׁ, עַל מַה דְּאִירַע לוֹ כְּבָר.

אֶלָּא הוּא גָּרַם קֹדֶם שֶׁהֶחֱרִיב קַ"ב מִן י', שֶׁהוּא יַבֹּ"ק. גַּם כָּךְ לֹא הָיָה לוֹ אֶלָּא קַב חָרוּבִים, שֶׁאוֹת י' הִיא יִחוּד, וּמִמֶּנָּה בָּאָה נְבִיעָה לָאוֹת ב', שֶׁהִיא בְּרָכָה, וְהִיא קֹדֶשׁ, וּמִמֶּנָּה מִתְקַדֵּשׁ ק, שֶׁהִיא קֹדֶשׁ. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת גָּרַם לִהְיוֹת חָרוּבִים שֶׁלּוֹ קַ"ב, שֶׁהֵם קְ"דֻשָּׁה בְּ"רָכָה. גַּם כָּךְ לֹא הָיָה לוֹ אֶלָּא קַב חָרוּבִים. גַּם כָּךְ אִיּוֹב בֶּן יְבָמָה הָיָה, וּמִשּׁוּם זֶה נֶעֱנַשׁ עַל מַה שֶּׁכְּבָר אֵרַע לוֹ.

 

וְאִינּוּן דְּלָא יַדְעֵי רָזָא דָּא, אַמְרֵי בְּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי לָאו בִּזְכוּתָא תַּלְיָא מִלְּתָא, אֶלָּא בְּמַזָּלָא תַּלְיָא מִלְּתָא. וְהָא חֲזֵינָא לְאַבְרָהָם דְּחָזָא בְּמַזָּלֵיהּ, דְּלָא הֲוָה עָתִיד לְמֶהֱוִי לֵיהּ בְּרָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַפִּיק לֵיהּ לְבָרָא, כְּדִכְתִּיב (בראשית טו) וַיּוֹצֵּא אוֹתוֹ הַחוּצָּה וַיּאמֶר הַבֶּט וְגוֹ'. וְאַקְמוּהָ, דְאָמַר לֵיהּ צֵּא מֵאִצְּטַגְנִינוּת שֶׁלָּךְ, וְהֶעֱלָהוּ לְמַעְלָה מֵהַכֹּכָבִים, וְאָמַר לוֹ הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפוֹר הַכֹּכָבִים. עַד הָכָא מִלִּין דְּרַבָּנָן, וְצָּרִיךְ לְפָרְשָׁא לוֹן בְּדֶרֶךְ נִסְתָּר.

וְהֵם שֶׁלֹּא יָדְעוּ סוֹד זֶה, אָמְרוּ, בָּנִים חַיִּים וּמְזוֹנוֹת לֹא בִזְכוּת תָּלוּי הַדָּבָר, אֶלָּא בְּמַזָּל תָּלוּי הַדָּבָר. הֲרֵי רָאִינוּ אֶת אַבְרָהָם שֶׁרָאָה בְמַזָּלוֹ שֶׁלֹּא הָיָה עָתִיד לִהְיוֹת לוֹ בֵּן, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹצִיאוֹ הַחוּצָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם טו) וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט וְגוֹ'. וּפֵרְשׁוּהָ שֶׁאָמַר לוֹ: צֵא מֵאִצְטַגְנִינוּת שֶׁלְּךְ, וְהֶעֱלָהוּ לְמַעְלָה מֵהַכּוֹכָבִים, וְאָמַר לוֹ: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים. עַד כָּאן דִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ, וְצָרִיךְ לְפָרֵשׁ אוֹתָם בְּדֶרֶךְ נִסְתָּר.

בענין קדושת השולחן

 

זוהר פרשת תרומה (קנ"ד.)

זֶה הַשֻׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי יְיָ' דְּאִתְעַטָּר (ס"א דאתעתד) קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. שֻׁלְחָן דְּבַר נָשׁ, קַיְּימָא לְדַכְּאָה לֵיהּ לְבַר נָשׁ, מִכָּל חוֹבוֹי. זַכָּאָה אִיהוּ, מַאן דְּאִלֵּין תְּרֵין קַיְימִין עַל פָּתוֹרֵיהּ. מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא. וְחוּלָקָא לְמִסְכְּנִין, מֵהַהוּא שֻׁלְחָן.

זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה', שֶׁמִּתְעַטֵּר (שמזדמן) לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם עוֹמֵד לְטַהֵר אֶת הָאָדָם מִכָּל חֲטָאָיו. אַשְׁרֵי הוּא מִי שֶׁאֵלֶּה הַשְּׁנַיִם עוֹמְדִים עַל שֻׁלְחָנוֹ – דִּבְרֵי תוֹרָה, וְחֵלֶק לָעֲנִיִּים. מֵאוֹתוֹ שֻׁלְחָן.

 

מְסֻדָּר יִהְיֶה תָּמִיד הַשֻּׁלְחָן הַזֶּה בִּבְרָכוֹת עֶלְיוֹנוֹת, וְשֶׁמֶן וּמִשְׁחָה עֶלְיוֹנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַשְׁרֶה עָלָיו

כַּד סַלְּקִין הַהוּא פָּתוֹרָא מִקָּמֵיהּ דְּבַר נָשׁ, תְּרֵין מַלְאָכִין קַדִּישִׁין אִזְדַּמְּנָן תַּמָּן, חַד מִימִינָא, וְחַד מִשְּׂמָאלָא. חַד אָמַר דָּא אִיהוּ שֻׁלְחָן דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, דִּפְלַנְיָא קָא מְסַדֵּר קָמֵיהּ, מְסַדָּר יְהֵא תָּדִיר פָּתוֹרָא דָּא, בְּבִרְכָּאן עִלָאִין, וּמִשְׁחָא וּרְבוּ עִלָּאָה, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִשְׁרֵי עֲלוֹי. וְחַד אָמַר, דָּא אִיהוּ שֻׁלְחָן דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, דִּפְלַנְיָא קָא מְסַדֵּר קָמֵיהּ, דָּא פָּתוֹרָא דִּי עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי יְבָרְכוּן לֵיהּ, מְסַדָּר יְהֵא הַאי פָּתוֹרָא קָמֵי עַתִּיק יוֹמִין, בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי.

כְּשֶׁמַּעָלִים אוֹתוֹ שֻׁלְחָן מִלִּפְנֵי אוֹתוֹ אָדָם, שְׁנֵי מַלְאָכִים קְדוֹשִׁים מִזְדַּמְּנִים לְשָׁם, אֶחָד מִיָּמִין וְאֶחָד מִשְּׂמֹאל. אֶחָד אוֹמֵר: זֶהוּ שֻׁלְחָן שֶׁל הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ שֶׁפְּלוֹנִי מְסַדֵּר לְפָנָיו, מְסֻדָּר יִהְיֶה תָּמִיד הַשֻּׁלְחָן הַזֶּה בִּבְרָכוֹת עֶלְיוֹנוֹת, וְשֶׁמֶן וּמִשְׁחָה עֶלְיוֹנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַשְׁרֶה עָלָיו. וְאֶחָד אוֹמֵר: זֶהוּ הַשֻּׁלְחָן שֶׁל הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ שֶׁפְּלוֹנִי מְסַדֵּר לְפָנָיו, זֶה שֻׁלְחָן שֶׁעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים יְבָרְכוּ אוֹתוֹ, מְסֻדָּר יִהְיֶה שֻׁלְחָן זֶה לִפְנֵי עַתִּיק הַיָּמִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.

 

רִבִּי אַבָּא, כַּד הֲוָה סַלְּקִין פָּתוֹרָא מִקָמֵיהּ, הֲוָה חָפֵי לֵיהּ, וַהֲוָה אָמַר סְלִיקוּ הַאי פָּתוֹרָא בִּצְנִיעוּ, דְּלָא יְהֵא בְּכִסּוּפָא קָמֵי שְׁלוּחֵי מַלְכָּא. שֻׁלְחָן דְּבַר נָשׁ זָכֵי לֵיהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְזָכֵי לֵיהּ לִמְזוֹנָא דְּהַאי עָלְמָא, וְזָכֵי לֵיהּ לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא לְטָב קָמֵי עַתִּיק יוֹמִין, וְזָכֵי לֵיהּ לְאִתּוֹסְפָא חֵילָא וּרְבוּ בַּאֲתָר דְּאִצְטְרִיךְ. זַכָּאָה אִיהוּ חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ, בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי.

רַבִּי אַבָּא, כְּשֶׁהָיוּ מַעֲלִים אֶת הַשֻּׁלְחָן מִלְּפָנָיו, הָיָה מְכַסֶּה אוֹתוֹ וְהָיָה אוֹמֵר: סַלְּקוּ שֻׁלְחָן זֶה בִּצְנִיעוּת, שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּבוּשָׁה לִפְנֵי שְׁלוּחֵי הַמֶּלֶךְ. הַשֻּׁלְחָן שֶׁאָדָם זוֹכֶה לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, וְזוֹכֶה לוֹ לַמָּזוֹן שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה, וּמְזַכֶּה אוֹתוֹ לְהִוָּדַע לְטוֹב לִפְנֵי עַתִּיק הַיָּמִים, וּמְזַכֶּה אוֹתוֹ לְהִתּוֹסֵף כֹּחַ וְגֹדֶל בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ. אַשְׁרָיו חֶלְקוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.

 

 

כתבי האר"י ז"ל

 

(פרי עץ חיים)

 

דרוש למהרח"ו ז"ל, על סוד ט"ו באב, וט"ו בשבט:

סוד ט"ו בשבט וט"ו באב בא"ק ואבי"ע דיסוד

כבר כתבנו סדר המועדות, בחג הפסח עד ט"ו בשבט, נצח. פורים, יסוד. חנוכה, הוד. ולפי שפרשנו במקום אחר, חנוכה בנצח, ופורים בהוד, יצדק מאוד ט"ו באב ביסוד, ויגיד עליו ריעו בט"ו בשבט, שהוא מלוי הלבנה, מלא כל הארץ, ודאי שמבין שניהם תתחנט עלים של פירות אילן כדלקמן. והנה ט"ו באב, בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים. כמבואר סוף תענית, וסוד הזיוגים יונקת מבינה, סוד יוה"כ, כמ"ש הנושא אשה לשם שמים, עונותיו נמחלין לו. וסוד כרמים, כטעם כי כרם י"י צבאות בית ישראל, כי כרם גימט' י' הויו"ת. ועוד פי' בעיגול, כמו כרם ביבנה, שכולם רואין זאת לתוספת צניעות, ונסמכו מלתא של אותו יום, הואיל שבו הותר שבט בנימין לבא בקהל, והותרו השבטים לבא זה בזה, ובו ביטלו המבטל עלית הרגל, וכל הנטיעות של אותו יום, פסקה ערלה שלהם לזמן מועט, שהוא ב' שנים ומחצה דווקא, והוא שיעור תיקון הזמן שנחלקו ב"ש וב"ה פרק קמא דעירובין אם נוח לאדם שנברא וכו', עיין שם הפסוק ערלת לב, ובו כלו מתי מדבר. ובו ניתנו הרוגי ביתר לקבורה. ובו תבר מגל, שכל אותו יום כורתין עצים למערכה ותו לא, לפיכך הרבוה בתפילות באותו יום, ומביאין קרבן עצים למערכה, כמ"ש בתענית, אלו הם ז' מעלות טובות של אותו יום, המכונה ליסוד, שהוא ז' בכ"מ.

 

סוד בחור שא עיניך וראה, בסוד אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי

ותנן התם באמרם, פי' בעל הכרמים, הנעשין שושבינן לזרע קודש, בסוד בחור שא עיניך וראה, בסוד אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי, עזרי בסוד עזר כנגדו, ובנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים ושוחקות, שהוא שבח גדול אליהם בכל זמן. ואף לגירסא אחרת דתנינן תמן ואומרת, אין הכונה זה בלי ספק מאמרם, אלא על זקנות שבהם, שהיו אומרות כך, היינו את הילדות לצוותא ולצניעותא. לא יקשה אמרן ובלבד שתעטרני בזהובים, כי כן דרך הנשים שתאמרנה כך הזקנות לשם הילדות כדי לחבבן בעיניהם:

 

ובלבד שתעטרנו בזהובים

וטעם ד' משפחות – יפות, עשירות, מיוחסות, בינונית, שנינו שם בברייתא, הן הנה היו מכוונות לד' אותיות שבשם, כשתסדרן לכולם שכינה ביניהן, הללו אומרין אין אשה אלא לנוי, הן ה' אחרונה, שחורה אני ונאוה, והללו אומרים תנו עיניכם במשפחה, שאין אשה אלא לבנים, סוד ו' שבשם. והללו משתבחות בעושר, סוד ה' ראשונה, בינה. ועניות תולין עיניהם למרום, ליו"ד שבשם, חכמה עלאה, ואומר קחו מקחכם לשם שמים, שהוא גימטריא חכמה בכללות עשר, הרי י"פ ע"ג, והלמד שמושית אינו מן המנין, ובלבד שתעטרנו בזהובים, פי' לקנות בהם תכשיטין אחר הנשואין, דכולם בחכמה עשית:

 

באיזה מדה טובה תנוח דעתך

ובהכי דייק שפיר מה אתה בורר ולמי אתה בורר, פי' באיזה מדה טובה תנוח דעתך, וזו היא סמיכות פסוקים שבאו במשנה, כי הפסוקים שבאו בסוף משנה הם הסתכלות האנשים בשבחות של בנות, ופסוק דצאנה וראנה, היא התבוננות הבנות בעושר דגברא. ואף ביה"כ תשמחנה בנות במחול, שהוא עצמו יום סליחה, ובו הזמנה לזווג על יום ח' דחג, ובו ניתנו לוחות שניות, סימן יפה נולדים שיהיה זרע ברך ה', מקרא שאין לו הכרע אשר ברכו י"י, ושהוא ברוך י"י בטרם תצא מרחם, ולפיכך במשנה נקרא יום חתונה למ"ת בלוחות שניות, וט"ו באב יום שמחה לבנין בהמ"ק שבשילה, שבו הותרו השבטים לבא זה בזה, ובמקדש ירושלים תבר מגל, ועליית הרגל שהוא שמחה רבה, ודי בזה:

 

אלו אותיות שם כח שסערת הים נוחה מפניה

ודע, כי אותיות אהו"י, הם חיות גדול למועדי הוי"ה, אהו"י גופא שם קדוש, היוצא מן אהי"ה הוי"ה, באותיות שהן פשוטות בלי שום כפל, ואלו אותיות שם כח שסערת הים נוחה מפניה, אם תכתוב חותם זה על תורן הספינה, לאותו צד שהרוח נושבות. ומספרן כ"ב, שכל אותיות התורה נחות ע"י, שאין לשום אות הברה שתנוח בה בכח הנקודות, אלא בשיתוף אחד מאותיות אהו"י בסתר או בגלוי. וכן ר"ת "בראשית "ברא "אלהים "את "השמים "ואת "הארץ, שהוא פסוק ראשון דתורה גי' כ"ב, שלא נברא שמים וארץ, אלא בשביל כ"ב אתוון דאורייתא:

 

זכר לשמיטה הקודמת אליו

וכבר גרם גלות מיעוט לאותיות אהו"י, א' נגרע מן כסא, וה' מן השם הגדול, כדכתיב על כס י"ה, י' נגרע מקרתא רבתא דירושלים, ובזכות מועדים ישוב הכל לאיתנו, א' בתשרי שהוא ר"ה, כונן למשפט כסאו. ו' בסיון. ה' חמשה ימים בין יה"כ לסוכות, והי' עצמה של יה"כ, ובצירוף י"ה הוא חג המצות, דכולא עלמא מיהת יה"כ הוא בסוד בינה, לפיכך תוקעין זכר ליובל, וקודם לכן מרננין ז"פ י"י הוא אלהים, זכר לשמיטה הקודמת אליו, והם גי' תוצאות חיים, ר"ל י"י הוא האלהים גי' קכ"ט. וז"פ קכ"ט תתק"ג, גי' תוצאות, להכניע ג"ץ שהיא ץ' פשוטה, ט' מאות, היוצאת מתחת הפטיש, דכתיב ביה למות תוצאות. ורמז במספר אותיות ע"ה, וזה תיקונם שלא יזיק:

 

מכאן ואילך נזכה למצות סוכה

מכאן ואילך נזכה למצות סוכה, כ"ז בסוד ענני כבוד בזכות אהרן, במספר ז"פ ה' הוא האלהים, והם היו ז' כנודע, ובזה גשם נדבות תניף אלהים, לצורך תבואת גר"ן, והם במספר מכוון בנ' דמנצפ"ך, והכל בזכות הברית של ערבות מואב, כדכתיב ביה י"י אלהיך כורת עמך היום, והוא רל"ב ת"ד ע"ח. וכן ראשי בשמים במספר שו"ה, בת אשר, גי' תוצאות, והיא שכרה מברכת הזקן, שהצילה מתתק"ג מיני מיתות שנבראו בעולם, ונהפכו לה לתוצאות חיים. וכן ארור אתה מכל, גימ' אכן כאדם תמותון, שנתלה חובה על ידיכן, אחר ע' שנים במספר אכן, תמותון, כמנין תתק"ב מיתות שבעולם, ומיתה הנשיקה שמשלמת חשבון תוצאות לא קחשיב, דלא אתערב במניניהון. וכאחד השרים תפולו, שהוא סמא"ל, מיוחד בשרים, שנטרד ממדרגתו. ואם תחבר עמהן מ"ה וב"ן גי' אלף, וז"ס האלף לך שלמה:

 

 

 

 

 

 

 

 

סֵפֶר

זֹוהַר ט"ו בשבט

חלק ג: ליקוט קצר מהבעש"ט הַקָּדוֹשׁ וְתַלְמִידָיו

והוא ליקוט: מקדושי עליון ארזי הלבנון, שרפי מעלה, מספרים הקדושים, ומקיפים כללים יסודיים ועיקריים יסודיים וגודל קדושתה ומעלתה.

 

 

 

קדושת לוי

(אבות)

 

ט"ו בשבט הוא הכנה למתן תורה

ענין מה שכתוב בכתבי האר"י ז"ל על מחלוקת דר' אליעזר ור' יהושע חד אמר בניסן נברא העולם וחד אמר בתשרי נברא העולם. וכתב האר"י ז"ל שאלו ואלו דברי אלהים חיים, היינו שבניסן היה במחשבה, פירוש שבניסן היה צריך הסתכלות על המחשבה על מה נברא העולם, היינו בשביל ישראל שנקראו ראשית ומחמת זאת הוא משפיע כביכול לכנסת ישראל תמיד כל הברכות וכל הטובות, כי בשבילם נברא העולם, והיינו שבניסן היה במחשבה:

מחמשה עשר בשבט עד ראש חודש ניסן כאשר היו מקדשים על פי הראיה מ"ה ימים, וכן מחמשה עשר באב עד ראש השנה מ"ה ימים. הכלל, כי ר' אליעזר ור' יהושע, חד סבר בניסן נברא עולם, וחד סבר בתשרי נברא עולם. והנה התוספות בראש השנה (כז. ד"ה כמאן) מפרש האדם נברא בכ"ה באלול. ונמצא מט"ו באב עד כ"ה אלול ארבעים יום נגד יצירת הוולד. וכן למאן דאמר בניסן נברא עולם, האדם נברא בכ"ה באדר. נמצא מט"ו בשבט עד כ"ה אדר ארבעים יום נגד יצירת הוולד. ובאמת אנן פסקינן כשני המאן דאמרים. וזה שאנו עושין יומא דפגרא בט"ו באב וט"ו בשבט, ונמצא ט"ו בשבט הוא הכנה לפסח ופסח הוא הכנה למתן תורה, נמצא ט"ו בשבט הוא הכנה למתן תורה, והא ראיה גם כן שהתורה ניתנה בסיון, ומשה רבינו ע"ה אמר משנה תורה בשבט ככתוב בעשתי עשר חודש, הרי ראיה שחודש שבט הוא הכנה למתן תורה:

עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים. (תענית לא.) כי מחול הוא התנגדות שזה הוא נגד זה כן כשהקדוש ברוך הוא גוזר גזירה וצדיק מבטל הגזירה רעה לטובה וזהו כביכול נגד הבורא. וזהו מחול לצדיקים, כעין מחול כנ"ל:

 

מאור ושמש

(פרשת בשלח)

 

חנינא בני איננו מבקש כלל תענוגי העולם הזה רק מסתפק עצמו בקב חרובין לזה כל העולם ניזונים בזכותו

רמזי ט"ו בשבט:

בגמרא (ראש השנה ב.) בט"ו בשבט ראש השנה לאילנות. יש לרמוז בזה על פי משנת ספר יצירה (פרק ה) המליך אות צדי"ק בלעיטה וקשר לו כתר וכו' וצר בהם דלי בעולם ושבט בשנה והמסס בנפש זכר ונקבה. ולפרש מאמר זה נראה כי הנה המדה העיקרית אשר יתואר האדם בה בשם צדיק הוא למשול על תאוותיו ולהתגבר נפש השכלית לבל ימשך אחר תאוות החומריות לבקש מעדנים לנפשו למלאות כרסו מהם, רק אכילתו בהשכל לצורך קיום גופו שיהיה נכון לעבודת בוראו וכמאמר הכתוב (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, שמתוך שאכילתו בהשכל וחכמה רק לקיום נפשו לעבוד את ה' הוא נקרא צדיק. ואיש כזה הוא ממשיך שפע וחיות לכל העולמות, ולכן אמרו חז"ל (תענית כד ע"ב) בכל יום בת קול יוצאת ואומרת כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, וביארנו בו שיש לומר שבזכות זה שחנינא בני איננו מבקש כלל תענוגי העולם הזה רק מסתפק עצמו בקב חרובין לזה כל העולם ניזונים בזכותו. ואדם כזה הוא דוגמת דלי שהוא כלי ששואבין בו מים מן הבאר, כמו כן הצדיק ההוא הוא דולה שפע ממקור מים חיים שהם המוחין עילאין וממשיך אותם על העולמות כולם, וכל הברואים מדומם צומח חי מדבר כולם מקבלין שפע וחיות על ידי זה:

והנה מטבע האדם שבימות החורף המאכל ערב לו ותאות האכילה מתגבר יותר מבימות החמה שמחמת החמימות איננו מתהנה כל כך באכילתו. אמנם בעת שהקור מתגבר מאד גם כן לא יערב לו לאכול ולשתות מחמת חוזק הקרירות. אכן בחודש שבט שחוזק הקור מתמעט קצת אזי ינעם לאדם באכילתו יותר מבשאר ימות השנה, ועל כן אז בחודש שבט העת היותר נכון למשול על תאותו שלא למלאות תאותו במאכלים. ועל ידי זה שמקדש עצמו במותר לו ושובר תאותו ומגביר השכל על החומר על ידי זה הוא ממשיך בעת הזאת חיות חדש לכל הנבראים מדומם צומח חי מדבר, ובאילנות ניכר זאת שמאז והלאה מקבלין כח ללבלב ולהתנוצץ:

והנה האוכל לשובע נפשו ומכלכל מעשהו במשפט לבל ימלא בטנו כפי מרבית תאותו רק מה שצריך לו בהכרח לצורך קיום גופו, אז מאשר אין מעיו מלאים ביותר והם מורידים המאכל בנחת וההמסס טוחן המאכל כראוי ומתעכל כאשר יאות והכח הדוחה הוא דוחה הפסולת לחוץ ואינם עולים אדים מעופשים למוחו, ולכן מוחו צלול ודעתו ישרה ומעשיו בנחת ועל ידי זה הוא אהוב למעלה ונחמד למטה שיכול להשוות דעתו עם כולם. אכן באם האדם נוטה אחרי תאוות הבהמיות וממלא כריסו מחמת תאוותו, ועל ידי זה מחמת רוב המאכל אין ההמסס יכול לטחנו כראוי והמאכל מתעפש ומעלה אדים ועישונים אל מוחו, ועל ידי זה מוחו מתבלבל ואין לו דעה ישרה ומיושבת ואינו יכול להשוות דעתו עם הבריות:

וזה יש לרמוז במשנת ספר יצירה המליך אות צדיק בלעיטה, לעיטה הוא אכילה כמו הלעיטני נא (בראשית כה, ל), וביאורו שה' יתברך צר עולמו שיהיה הצדיק יכול להמליך את עצמו על הלעיטה למשול עליה לבל יתמשך אחר התאוה. וקשר לו כתר וצרפן זה בזה (רצה לומר שתהיה אכילתו מצורפת בצדק שיאכל כדי שיהיה נכון בכוחו לעבוד בוראו) וצר מהם דלי בעולם כנזכר שהצדיק הוא דוגמת דלי מחמת שדולה שפע ממקור העליון ומשקה כל העולמות וכל הברואים דומם צומח חי מדבר. ושבט בשנה, שבשבט על ידי זה שאז הוא הזמן גורם לריבוי התאוה והצדיק מתגבר עליה הוא מוריד חיות חדש ותענוג לכל הברואים. והמסס בנפש זכר ונקבה כנ"ל שעל ידי שהצדיק עושה מעשהו ביושר ואכילתו היא במשפט יש כח בהמסס לעשות פעולתו ולטחון כראוי:

שבט עם השלש אותיות עולה שי"ד רומז לשם שד"י שהוא השם של שמירה

ובזה יתבאר גם כן הפסוק מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך (שם מט, כ). כי הנה איתא בספרי קודש השנים עשר חודשי השנה הם כנגד השנים עשר צירופי הוי"ה וכנגד שנים עשר שבטי יה. והחודש שבט וצירוף שלו הם כנגד אשר. ואפשר לרמוז שלזה החודש שבט עולה לנגד אשר, שאשר נוטריקון ראש שנות אילנות שהוא בט"ו בשבט שההתנוצצות האילנות בשבט הם על ידי שהצדיק ממשיך להדומם צומח חי מדבר אז חיות חדש ותענוג חדש. וזהו מאשר שמנה לחמו, שמן רומז להחכמה ורומז שעל ידי שאכילתו שהוא לחמו בהשכל וחכמה, על ידי זה יתן מעדני מלך, פירוש שממשיך עידון ותענוג ממלך מלכי המלכים לכל הנבראים שכולם מקבלין על ידו חיות חדש ותענוג. ויש לרמוז זה גם כן בפסוק ברוך מבנים אשר (דברים לג, כד), ידוע שבני חיי ומזוני במזלא תליא מילתא שהוא מזל עליון מקור חכמה, ועל ידי שהצדיק הוא מדבק עצמו בהחכמה יש בו כח להמשיך ברכה שהיא ברכת בני חיי וכו'. יהי רצוי אחיו רומז כנ"ל שיוכל להשוות דעתו עם כל אדם ויהיה אהוב ומרוצה להם כנ"ל. וטובל בשמן רגלו, רצה לומר שהוא דבוק בחכמה עילאה וממשיך משם שפע לכל העולמות:

עוד יש לרמוז במשנה הנ"ל, שתיבת צדיק במילואו ככתוב כאן עולה ר"ד, ותיבת שבט עם הכולל עולה שי"ב, ונמצא ר"ד עם שי"ב עולה י"ה רא"ש. ותיבת שבט עם תיבת דלי עולה שנה, וזהו רמז שבט"ו בשבט ראש השנה. ותיבת שבט עם הכולל שעולה שי"ב הוא גימטריא של שנים עשר צירופי הוי"ה רמז שמתעורר בו השנים עשר צירופי הויו"ת של רחמים. גם תיבת שבט עם השלש אותיות עולה שי"ד רומז לשם שד"י שהוא השם של שמירה מפני החיצונים שלא יתאחזו בישראל, שבעת שהוא ראש השנה הוא משפט לאלהים ועל כן צריכים שמירה עם בני ישראל שלא יתאחזו בהם החיצונים חס ושלום, ודי למבין:

 

אוהב ישראל

(ראש חדש שבט וט"ו בו)

 

אתר לעילא לעילא לאתר דלא ידיע ולא אשתמודע

בעשתי עשר חודש באחד לחודש גו' התורה באר היטב (דברים א, ג). להבין ולהשכיל טעם למה דוקא בחודש זה התחיל לבאר את התורה. י"ל דהנה ידוע דשם ס"ג הק' הוא בחינת נשמה לכל העולמות העליונים הק'. והמילוי משם ס"ג הוא ל"ז היינו ג' יודי"ן א'. וא"ו. הוא מספר הבל הק' המחיה כל עלמין. ומאחד בשבט עד ז' אדר שהוא זמן העלאת משרע"ה השמימה. הוא ל"ז ימים, ומאחד בשבט התחיל משרע"ה לייחד ולקשר את עצמו נשמתו בהעולמות העליונים הק'. ובההבל הק' המחיה כל עלמין עילאין קדישין. עד אשר בא לבחי' ואתר לעילא לעילא לאתר דלא ידיע ולא אשתמודע ואז אסתלק רעיא מהימנא קדישא. והבן:

והנה הקדמונים ז"ל דרשו בזה הפסוק באר היטב. שמשרע"ה כתב וביאר התוה"ק בשבעים לשון כמנין היט"ב בריבוע כזה. ה'. ה"י. הי"ט. היט"ב, עולה הכל במספר שבעים. ולכאורה יפלא למה עשה משרע"ה תמורה כביכול בתוה"ק ולהחליפה ולהעתיקה על לשונות אחרים הלא כתיב בקדש (ויקרא כז, י) ולא יחליפנו ולא ימיר אותו, והגם כי עיקר שם תמורה אינו אלא שאומר זו תחת זו עכ"ז לאיזה כוונה עשה שום נידנוד תמורה. ומה גם שלא מצינו שצוה אותו הש"י על זה. וגם למה עשה דבר זה בר"ח שבט בדוקא. והכל צריך טעם ושימת לב לדבר:

ובהעיר לב י"ל, כי בדיעה מיושבת ובכוונה גדולה עשה זה משרע"ה רבן של כל הנביאים. דהנה י"ב חדשי השנה. הם נגד י"ב צירופי הוי"ה הק' כנודע מספה"ק. וכל צירוף יוצא מפסוק מר"ת או מס"ת. וכל צירוף הק' שהיו"ד קודמת לה'. וכן הוא"ו קודם לה'. אז החסדים והרחמים גוברים בחודש ההוא. ואם ח"ו להיפך שהשני ההי"ן קודמין אל י"ו. אזי תגבורת הדינין ר"ל. וכמבואר בתזוה"ק. והצירוף של חודש טבת. יוצא מפסוק (תהלים לד, ד) של גדלו לה' את"י ונרוממ"ה שמ"ו יחדי"ו. מהס"ת. ואז ההי"ן קודמין אל י"ו. ולכך אז תגבורת הדינין ר"ל. וכמבואר בזוה"ק בסוד ותצפנהו שלשה ירחים (שמות ב, ו). וצירוף של חודש שבט יוצא מפסוק (ויקרא כז, לג) ואם ה"מר י"מירנו ו"היה ה"וא ותמורתו יהיה קודש. מהר"ת. ומחמשה עשר בשבט מתחיל להאיר. ו"ה. כסדרן. ומאז אין תגבורת הדינין. והנה השבעים אומות וע' לשון עיקר חיותן הוא בסוד הניצוצין קדישין שנפלו משורשן הרמה בקודש ונבלעין בהם ומזה הוא חיותן. ועיקר חיותן ואחיזתם הוא באותיות התורה שנזכרו שמותיהם כמו פלשתים וכפתורים ויון ואדום ודומיהם. וכשאנו עם ה' קורין בפרשיות התורה ומזכירים שמותיהם בזה אנו משפיעים להם שפע חיותם. ועיקר אחיזתם ומקור שרשיהן הוא בסוד תמורות האותיות וכנודע והנ"ק מחמת שנפלו משורשם בקודש נעשו קליפות. ולכך רצה משרע"ה להעלות אותן הנ"ק למקורן ושורשן ולהמתיקן כדי שלא יוכלו להרע לזרע ישראל ולכוונה זו העתיק את התורה בע' לשון. להעלות אותן הניצוצין לעיקר אותיות התורה ולהמתיקן בשורשן כדי שיהיה הוא ותמורתו קודש. בסוד המתקת הדינין בפרט סוד קודש שהוא עילאה קדישא בסוד (ירמיה ב, ג) קודש ישראל לה' ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו:

מחצי החודש שהוא ט"ו בשבט מתחילין ימי רחמים

ולהבין ולדעת מהיכן למד מרע"ה ע' לשון של שבעים אומות היינו שנתן לו הש"י לב חכם ונבון לדעת את התורה כולה ומצפוניה וסתריה וכל רז לא אניס ליה. וגם המקור של כל אות ואות מתוה"ק. ושם ראה בעין שכלו את מקורם של כל אומה ואומה מהע' אומות. ומשם הבין ג"כ בשכלו הזך את כתבם ולשונם. מדינה ומדינה ככתבה. ועם ועם כלשונו. שמצינו ביוסף הצדיק ע"ה (סוטה לו:) ששלח הקב"ה את גבריאל ולימד אותו כל הע' לשון היינו ג"כ שגילה לו את המקור של כל אומה ואומה בתוה"ק מהיכן הוא מקור חיותן. ומשם הבין ג"כ את כתבם ולשונם. וז"ש חז"ל (שם) כשלמד יוסף הע' לשון. הוסיף לו הקב"ה ה' על שמו. כמו שנאמר (תהלים פא, ו) עדות ביהוסף שמו ר"ל שגילה לו רזי תורה שהוא בסוד ה'. לפי שיש בה חמשה ספרים. וגם היא נדרשת ע"י ה' מוצאות הפה ומשם הבין בשכלו הקדוש גם הלשון של כל אומה ואומה. ולפי שרצה משה רבינו עליו השלום להכניס הכנעה בלב השבעים שרים העליונים שידעו מעשי ה' הגדולים שבתוה"ק ואשר בידו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו ובלעדו אין אלהים. לזה פירשה בע' לשון. והן הם הצירופים של האלפ"י ביתו"ת. וחלופי אותיות ותמורת אותיות לכל אומה כפי ענינה ומקורה. אך היה מתיירא משרע"ה שלא יהא יניקה ח"ו להחיצונים מאור קדושת התוה"ק על שפירש לפניהם תמורת האותיות של תוה"ק לכך כוון במחשבתו הטהורה והקדושה את השם הק' היו"ה היוצא מהפסוק של ואם ה"מר י"מירנו ו"היה ה"וא כדי שיהא למחסה ולמסתור אל הק' שלא יצא לחוץ ח"ו. רק אדרבה להוציא מהם כל ניצוצי הקדושה כמ"ש הכתוב ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש כנ"ל. עוד נ"ל טעם אחר. כי ידוע שמחדש חשוון מתחילים הימים להיות קצרים שמורים על בחי' דין ולכן גם הצירופים של ג' חדשים הללו מתחילין שלא כסדרן. אבל חודש שבט אינו כן כי מחצי החודש שהוא ט"ו בשבט מתחילין ימי רחמים כידוע. ולכן חצי ראשון של הצירוף משם הוי"ה הק' הוא בהיפך היינו ה"י. חצי השני הוא כסדר היינו ו"ה. להורות כי אז מתחילין ימי הרצון והרחמים וישועה תהיה לנו ע"י משיח צדקנו שיבא בב"א. ולכך עשה זה הדבר באחד בשבט דוקא כי אז הוא זה הצירוף שמאיר ובא לזה החודש יוצא מהפסוק ואם ה"מר י"מירנו ו"היה ה"וא ותמורתו יהיה קודש ולהשאר כל ענפי הקדושה בהתוה"ק. והבן כ"ז היטב:

כי האדם עץ השדה, היינו כמו שיש באילן שרשין וענפין וטרפין ופירות כמו כן ישנו ג"כ באיש הישראלי ע"י מעשיו הטובים

ענין ט"ו בשבט צריך להבין ולדעת למה אז דוקא ר"ה לאילן כדברי ב"ה ולדברי ב"ש באחד בשבט (ר"ח ב.). גם להבין הלשון ר"ה לאילן מהראוי היה לומר ר"ה לאילנות ובהעיר לב ושום שכל י"ל דהנה כתיב (דברים כ, יט) כי האדם עץ השדה, היינו כמו שיש באילן שרשין וענפין וטרפין ופירות כמו כן ישנו ג"כ באיש הישראלי ע"י מעשיו הטובים, ומאין נמשך זה להאדם משורש שרשי נשמות ישראל שהוא האילן הק' אילנא דחיי אשר תחותוהי תטלל חיות ברא ועופי שמיא, והוא אילן המתברך שכל נטיעותיו יהיו כמוהו. ואיל"ן הוא מספר הוי"ה אדנ"י בסוד צדיק כתמר יפרח מה תמר עולה דכר ונוק' אף צדיק עולה דכר ונוק' והנה אחז"ל בגמרא (ר"ה יא.) פלוגתא דר"א ור"י חד אמר בניסן נברא העולם וחד אמר בתשרי נברא העולם ואלו ואלו דברי אלהים ושניהם אמת. כי בתשרי עלה אז במחשבה לפניו ית' וית' להאציל ולברוא את העולם וכמו שיסד הפייט בר"ה היום הרת עולם לשון הריון כביכול. וכמ"ש בספה"ק. והבריאה בפועל היה בניסן. והנה מחמשה עשר בשבט עד ר"ח ניסן שבו היה בריאת האדם הוא מ"ה יום נגד שם מ"ה הק' דאיהו בחי' מקורא ושרשא דאילנא. ומאחד בשבט עד ט"ו בו. הוא ט"ו יום נגד שם י"ה ששני אותיות י"ה הם בסוד מוחין עילאין קדישין ובסוד טלא דנחית מעתיקא קדישא לאילנא קדישא ולכל העולמות והם בבחי' שרף האילן כביכול. ולכך ביאר אז משרע"ה בא' בשבט את תוה"ק באר היטב בשבעין אנפין כי מהמוחין עילאין קדישין דאינון י"ה. נמשך הארות קדושות להתוה"ק ועיקר החנטה של נשמות ישראל תלוי ברוב גשמי שנה. ולכן אין מעשרין משנה זו על שנה אחרת כי בכל שנה ושנה נתחדש חידושין דאורייתא בהארות והשפעות קדושות שונות זו מזו לפי המצטרך לשנה ההוא. כי הבורא בהוב"ש מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ע"י חידושי התורה והלכות שנתחדש בכל יום כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא וכנ"ל בפרשת תולדות. ובפרט בראשית השנה על כלל השנה ולכן אין מעשרין משנה זו על שנה זו והבן זה. ופירות האילן הם מצות ומע"ט שהאדם עושה וצריך להתחדש בכל שנה ושנה להתחזק ביתר שאת ועוז אך ביראת ה' כל היום. ומעתה נבין הטעם מהפלוגתא של ב"ש וב"ה. כי שניהם אמת צדקו יחדיו רק דברי ב"ש הם בסוד עלמין עילאין קדישין דלית מחשבה תפיסא בהו כלל שהם י"ה. חכמה ובינה. ולז"א בא' בשבט ר"ה לאילן כי הוא בחי' טלא עילאה ושרף האילן ושמם מוכיח על זה. כי שמאי הוא לשון שומא. כי אין שום השגה בהם רק בבחי' שומא כי לא באו להתגלות כנודע ודברי ב"ה הם מהעולמות אשר באו קצת להתגלות ואשר ניתן לנו רשות לדבר בהם. לצורך הנהגות העוה"ז. ולכך לענין דינא והנהגות העוה"ז הלכה כב"ה. והלל הוא מלשון הארה כמו (ישעיה יד. יב) הילל בן שחר. והמשכיל יבין כל זה היטב:

בני יששכר

 (מאמרי חודש שבט מאמר ב')

 

בט"ו בשבט יש להתפלל על אתרוג כשר יפה ומהודר

א) מתניתין [ר"ה ב.] באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי ובית הלל אומרים בט"ו בו, ע"כ. הנה אומרו כדברי בית שמאי בכ"ף, על פי הפשט יש לומר דהנה בגמרא [שם ז ע"ב] הביאו ברייתות דיש עוד כמה ראשי שנים, ט"ז בניסן ראש השנה לעומר, וחג השבועות ראש השנה לשתי הלחם, ומתרץ שם כמה תירוצים מה שהתנא דידן לא קחשיב, ולחד תירוצא דתנא דידן לא קחשיב רק ארבעה ראשי שנים שהן בראשי חדשים, ומקשי אחד בשבט כבית שמאי, ומתרץ דהכי קאמר, ג' לדברי הכל והרביעי פלוגתא דבית שמאי ובית הלל, ולפי זה הוא בדקדוק נכון, מתחיל התנא ארבעה ראשי שנים הם (בארבעה ראשי חדשים) ומונה אותן אחת לאחת, עד שמגיע אל אחד בשבט (אמר) כדברי בית שמאי, זה הוא רק אליבא דבית שמאי, משא"כ לבית הלל אינן רק שלשה ראשי שנים בראשי חדשים, והוא נכון על פי הפשט לפי התירוץ הזה בגמרא, ויתבאר אי"ה דרכים אחרים:

ב) ר"ה לאילן, לא אמר לאילנות כמו באינך, יש לרמז מה שקבלנו מרבותינו להתפלל בט"ו בשבט על אתרוג כשר יפה ומהודר שיזמין הש"י בעת המצטרך למצוה, כי הנה זה היום אשר עולה השרף באילנות [רש"י ר"ה יד ע"ב ד"ה הואיל], והוא כפי הזכות של כל אחד מישראל, הנה מה טוב ומה נעים שיתפלל האדם ביום ההוא ראשית יסוד הצמיחה, שיזדמן לו הש"י לעת המצטרך את הפרי עץ הדר, והנה תפלתו תעשה פירות, וזהו שרמז התנא באומרו לשון יחיד לאילן, להורות על האילן המיוחד המבואר בתורה למצוה:

ג) עיין מה שכתבתי במאמר חדשי תמוז ואב, מאמר בתולה במחול סימן ב' ג' ותבין ענין ט"ו בשבט, וכאשר תתבונן שם תבין גם כן טעם למה אמר התנא בלשון יחיד איל"ן בגימטרי"א הוי"ה אדנ"י יחודא שלים:

 

ד) תשכיל ותתבונן במאמרי חדש סיון מאמר א' סימן ו' ז' בענין ההוא גר שבא לשמאי (שהוא מסטרא דגבורה ויראה) ואמר למדני כל התורה כולה על רגל אחד [שבת לא.], דחפו באמת הבנין שבידו (אצל שמאי שהיה מסטרא דגבורה ויראה היה בידו אמת הבנין, דהבנאי מתחילתו מצייר כל הבנין כולו כאחד במחשבתו וזה אינו דבר המתקיים, ואחר כך בונה על ידי צמצומים שונים באמת הבנין היום כך ולמחר כך עד שנגמר הבנין וזהו דבר המתקיים, הבן), והלל קרבו לההוא גר, כי הלל מסטרא דחסד אהבה, הנה למדו ענין אהבה דעלך סני וכו' הוא מצות ואהבת לרעך כמוך וכו' [ויקרא יט יח], עיין שם במאמר הנ"ל ותבין כי נלאיתי לכפול הדברים באריכות, והנה חידוש הלבנה בחדשה נקודה, ומוספת במדריגה יום אחר יום עד שתעמוד על מילואה בט"ו, הנה ענין החידוש מהתחלת החודש ומוספת בכל יום הוא דמיון התורה, שהאדם מעצמו יוסיף בכל יום יותר שכל מושכל עד יוציא מכח אל הפועל מה שהוא בכח שכל נשמתו, ומילוי הלבנה הוא דמיון התורה שהאדם מתבונן עד אשר לא יצא לאויר העולם שמלמדין אותו כל התורה כולה [נדה ל ע"ב], עיין שם במאמר הנ"ל ענין תורת חסד ותורה מפי הגבורה, עיין מה שכתבתי לעיל במאמר א' בענין מזל דלי שהוא מזלן של ישראל, והוא משועבד למים זו תורה, על כן הוא ראש השנה לאילנות, כי האדם עץ השדה [דברים כ יט], ומעתה תשכיל, באחד בשבט הוא כדברי בית שמאי שהם מסטרא דגבורות, ובט"ו בו הוא דברי בית הלל שהם מסטרא דחסד אהבה, על כן אמר כדברי בכ"ף, הבן הרמיזות הללו:

 

בני יששכר (מאמרי חדשי תמוז אב מאמר בתולה במחול)

ידובר מענין ט"ו באב שהוא יום טוב לישראל, ובו בנות ישראל יוצאות וכו', ונקרא המאמר בתולה במחול:

א) אמרו רז"ל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ישראל יוצאות וכו', טרם בואי לומר מענין ט"ו באב לא אכחיד אמרי קדוש קדוש ישראל אדו"מ הרב הקדוש מו"ה אברהם יהושע העשיל מ"כ במעזיבוז זצוק"ל, אמר ברמז דברי רז"ל הנ"ל לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב, דהנה אמרו רז"ל עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכו' [תענית לא.], ענין המחול הוא, ההולך במחול הולך סביב סביב בהיקף ואין שם מעלה ומטה ראש וסוף, כן לא יהיה לצדיקים לעתיד קנאה ושנאה לומר זה גבוה למעלה מזה, (וכענין המזלות שכל אחד עולה למעלה דרך אחוריו ופניו נגד אחורי חבירו שלמטה ממנו ונדמה לכל אחד שהוא עולה ראשונה, נ"ל), והוא הוא יום טוב לישראל כשאין ביניהם קנאה ושנאה ותחרות, וזהו הרמז לא היו ימים טובים לישראל כט"ו בא"ב, רמז כי אות הט"ו באל"ף בי"ת הוא אות ס' שהוא עגול סביב ואין בו ראש וסוף, והוא בחינת המחול, והוא היום טוב הגדול לישראל, הנה כך שמעתי סתם ורשמתי למזכרת:

ב) ענין היום טוב ההוא, הנה לכל הטעמים שנאמרו בגמרא [תענית ל ע"ב] יקשה לנו למה דייקא אז יוצאות בנות ישראל לחול בכרמים ואומרות בחור שא נא עיניך וכו', תנא מי שאין לו אשה נפנה לשם, ויקשה לנו למה תקנו ביום הלזה להתעסק ולהשתדל בחיתונים ולא במועדים ורגלים המבוארים בתורה לשמחה:

[הגהה – בשלמא יום הכפורים יש לומר שהוא יום שניתנו בו לוחות האחרונות [תענית ל ע"ב], והנה הלוחות הם קידושין מהקב"ה לכנסת ישראל וכמשארז"ל ששיבר משה את הלוחות הראשונות כדי שלא יהיו נידונין כארוסה רק כפנויה [שמו"ר פמ"ג א'], והסכים הקב"ה ואמר לו יישר כחך ששברת [שבת פז.]:

ועפ"ז אמרתי שהוא אשר רמז לו הש"י בשעת הזעם ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם [שמות לב י], ואי אפשר לומר אשר דבר אלקינו יהיה ח"ו לבטלה, אבל הוא אלקים אמת ודבריו אמת, דהנה כבר כתבנו בספרנו אגרא דכלה בפסוק ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו וכו' [שמות כה ב], נדרש על זה במדרש [שמו"ר פל"ג ה'] נבחר שם מעושר רב וכו' [משלי כב א] עיי"ש מ"ש שם וכאן לקצר באתי רק הצריך לענינו, והוא עפ"י מ"ש מרן האריז"ל על ידי הקידושין נותן החתן אל הכלה אור המקיף ועל ידי הנישואין ביחוד וחיבור נותן לה אור פנימי [שער המצות פ' תצא], והנה בשם ישרא"ל רמוזים גם שניהם, דהנה אותיות הקצוות שהם מקיפים לשארי האותיות הם אותיות ל"י, הם הנהוגים לומר בקידושין עפ"י הדין ידים מוכיחות לומר הרי את מקודשת ל"י (עיין במגלה עמוקות [פר' בלק] אותיות ל"י מרמזין ליחוד קוב"ה וכנסת ישראל, אות ל' גבוה מכל האותיות מרמז על גבוה מעל גבוה שומר ישראל, ואות י' קטנה מכל האותיות מרמזת על כנסת ישראל כי אתם המעט וכו' [דברים ז ז]), והנה האותיות ל"י המה מקיפים בתיבת ישרא"ל, רמז רמז לאור מקיף הניתן מן החתן להכלה על ידי הקידושין, ואותיות אש"ר באמצע תיבת ישרא"ל רמז אל החיבור בשעת נישואין יחודא שלים דכר ונוקבא כביכול, הנה כן יסד המלך באדם רמ"ח איברין דדכורא ורנ"ב איברין דנוקבא ובהוספת המפתח שאמר ר' עקיבא בבכורות [מה.] הם רנ"ג איברין, על כן אם המלכות באת אל בועז אל הגר"ן להעמיד מלכות בית דוד, וכן המזבח נבנה בגר"ן, והנה רמ"ח רנ"ג בחיבור בגימ' אש"ר, הוא סוד הנישואין בחיבת ביאה נאמר שמאלו תחת לראש"י [שה"ש ב ו], (והנה תיבת אש"ר המה בתיבת ישרא"ל אתוון פנימיים דאז נותן החתן לכלה אור פנימי), והנה בשעת מתן תורה שהיה רק אירוסין וקידושין (דעיקר הנישואין יהיה לעתיד ב"ב דעליה נאמר כי בועליך עושיך וכו' [ישעיה נד ה]), הנה נאמר ואתם תהיו ל"י ממלכת כהנים וגוי קדו"ש [שמות יט ו], היינו קידושין בחינת ל"י שהוא אותיות מקיפים שבישראל, אלה הדברים אשר תדבר (לעתיד בבחינת אש"ר, נישואין ממש בחיבור הרמוז בתיבת אש"ר אור פנימי, הם אתוון פנימיים שבישרא"ל רמז לאור פנימי, וזהו שסיים) אל בני ישרא"ל אשר יש בזה השם ל"י אש"ר, וזהו המתפרש ג"כ בנדבת המשכן בנין בית חתנות כביכול, דבר אל בני ישרא"ל (דייקא) ויקחו ל"י תרומה (ל"י דייקא) מאת כל איש אש"ר ידבנו לבו וכו' (אש"ר דייקא), הבן הדבר, הוא הנדרש על זה במדרש, טוב שם מעושר רב, היינו מה טוב ומה נעים שם ישרא"ל רמוז בזה השם אירוסין ונשואין פנימי ומקיף ל"י (מקיף) אש"ר (פנימי), הוא ששיבח הש"י את משה בשבירת הלוחות שהם הקידושין ואמר לו יישר כחך ששברת, כי כן נרמז בדבריו ית"ש בשעת הזעם ועתה הניחה ל"י, רצ"ל תנח מידך את הל"י היינו הקידושין המה הלוחות ויחר אפי בהם (היינו בלוחות שהם הקידושין) ואכלם (שיהיו אותיות פורחות למקומן) וממילא לא יוכלו הלוחות להתקיים, והבן הדבר:

וממילא רווחא לן שמעתתא הא דנהגו בנות ישראל לצאת במחול ביום הכפורים ומי שאין לו אשה יפנה לשם, כי הוא יום שניתנו בו לוחות האחרונות לקדש שוב כנסת ישראל לדודה בחינת ל"י, היינו ארבעים יום האחרונים, שלשים ימים של אלול ועשרה ימים מראש השנה עד יום הכפורים, וביום הכפורים נתרצה הש"י לישראל בשמחה וניתנו בו לוחות אחרונות לקידושין כל ימי עולם, על כן הוקבע אותו היום לחיתונים לשדך הבנות בנות ישראל, הבן הדבר, אבל מה שנהגו כן בט"ו באב צריך ישוב וטעם, (ע"כ הג"ה):

והנה לפי הטעמים שהוזכרו בגמרא יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה, ויום שהותר שבט בנימין, הנה יש לומר דלבעבור זה מהיום ההוא הוקבע לדורות להתעסק בחיתונים ביום הזה, אבל גם על זה מהראוי לתת לב למה דוקא ביום הזה אירעו המעשים הללו שהותרו השבטים והותר בנימין להתחתן, ובודאי לא במקרה נפל הדבר הזה דוקא ביום הזה ט"ו באב:

ואומר לך את הנלענ"ד, דהנה בכ"ה באלול התחלת בריאת העולם, והתחלת בריאת העולם היה בבחינת תואר מלכות בכדי להקרא מלך כי אין מלך בלא עם, והנה מלכות סוף מעשה במחשבה תחלה, וישראל עלו במחשבה תחלה, (בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית [רש"י בראשית א' א'] אשר המה ימליכוהו והמה יתחתנו ויתחברו למלך הכבוד ע"י התורה שנקראת ראשית), והנה אמרו רז"ל ארבעים יום קודם יצירת הוולד מכריזין ברקיע בת פלוני לפלוני [סוטה ב.] וכדוגמא הלזו ארבעים יום קודם כ"ה אלול הוא זמן שלפנינו ט"ו באב ישראל עלו במחשבה להתחתן במלך הכבוד, על כן יום שהותרו שבטים להתחתן זה בזה וגם יום שהותר שבט בנימין להתחתן היה דוקא ביום הזה (כי הזמן גורם מבראשית, הבן), וכמו כן תקנו בכל שנה בנות ישראל יוצאות במחול משחקים ומי שאין לו אשה יפנה לשם ונתהווה החיתון לעורר היחוד הקדוש אשר ישראל עלו במחשבה, ועל ידי עליית מחשבתם כביכול נתהווה בריאת עולם, ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

[הגהה – והנה בריאת אדם בראש השנה הרי מ"ה ימים קודם היה כביכול עליית המחשבה, מ"ה בגימ' אד"ם, והנה רק ישראל עלו במחשבה, זהו שאמרו אתם קרוין אדם ואין וכו' [יבמות סא.]:

ג) וכן הוא הענין בט"ו בשבט שעושין אותו יום טוב והוא ראש השנה לאילנות [ר"ה ב.] (הנה הוא ג"כ ארבעים יום קודם כ"ה אדר), נרמז כי האדם עץ השדה [דברים כ יט], וכבר ידעת פלוגתת ר' אליעזר ור' יהושע [ר"ה י ע"ב] ר' אליעזר ס"ל בתשרי נברא העולם ור' יהושע ס"ל בניסן (ותרווייהו קשוט לדברי מרן האריז"ל [פרע"ח שער ר"ה פ"ד] זה במעשה וזה במחשבה), והנה אנן פסקינן כר' אליעזר במנין שנות העולם, ואנחנו אומרים בראש השנה (תפלת מוסף) זה היום תחלת מעשיך [ר"ה כז.], ולכאורה למה נצא מן הכלל המסור בידינו ר' אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע, ובפרט דר' אליעזר שמותי הוא [שבת קל ע"ב], ולדרכינו יונח, דהנה אבותינו ראו שמן השמים נתהווה יום שהותרו השבטים להתחתן זה בזה וכן יום שהותר שבט בנימין הכל נתהוה ואירע בט"ו באב ולא בט"ו בשבט, מזה היה להם הוכחה דמן השמים מסכימים לפסוק בזה הלכה כר' אליעזר (הגם דתרוייהו קשוט וכמו"ש לעיל, ואעפי"כ גם בט"ו בשבט (שעולה השרף באילנות) קבעוהו לקצת שמחת יום טוב וקבעוהו ראש השנה לאילנות כיון דגם דברי ר' יהושע אמיתיים), הבן:

ד) אמרו רז"ל על אותן בנות ישראל שהיו יוצאות לחול בכרמים שהיו יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו, עיי"ש [תענית כו ע"ב], הנה טעמם נכון על מה שיצאו בשאולין דייקא, אבל על מה שיצאו בכלי לבן דייקא אינו בנותן טעם, ובפרט שתכשיטי בגדי אשה היא דוקא בגדי צבעונין [פסחים קט.] וכמו"ש המלבישכם שני עם עדנים [ש"ב א כד], ועוד קשה מהו הצורך להשמיענו במה היו יוצאות למחול, ונ"ל עפ"י מה שפירשנו בפסוק לכו נא ונוכחה יאמר י"י אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וכו' [ישעיה א יח], דקשה אין נא אלא לשון בקשה למה מבקש הש"י דרך בקשה לבא עמנו לויכוח במשפט, ועוד קשה, התובע אם יבקש מהנתבע לירד עמו לדין הוא מפני שהתובע סובר בדעתו שבודאי יזכה עמו בדין, אבל כשהתובע יודע שלא יזכה בדין או שגמר בדעתו למחול להנתבע למה יבקש ממנו שירד עמו לדין, והנה בכאן אומר הש"י אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו והנה רוצה לוותר הכל, אם כן למה יאמר לכו נא (בבקשה) ונוכחה:

ויתפרש הדבר עפ"י דברי הרב הקדוש הרמ"ע מפאנו זצוק"ל שהקשה הלא קיי"ל כל האומר הקב"ה וותרן הוא וכו', וקיי"ל במשפט הקדוש לאל איום מי שרובו זכיות ומיעוט עונות נקרא צדיק ויצא בדימוס, מחצה על מחצה הש"י כובש נושא מעביר ראשון ראשון [ר"ה יז.], וקשה הלא אפילו במיעוט עונות נקרא ויתור כיון שמוותרין לו עונות שבידו, ותירץ הרב הקדוש הנ"ל, שאינו נקרא ויתור רק כשמוותרין שלא כמשפטי התורה, אבל מה שנמצא כך במשפטי התורה בעולם הזה לא נקרא ויתור, והנה נמצא במשפטי התורה אחרי רבים להטות [שמות כג ב], א"כ גם למעלה במשפט הקדוש כשהרוב זכיות הולכין אחריהן, (וכן במחצה על מחצה נקרא ספק בכאן ופסקינן ספק נפשות להקל [יומא פג.], אם כן גם בבית דין של מעלה עושין טצדקי לפטור) ולא מיקרי ויתור:

אבל קשה במה שאנו אומרים אנו מלאי עון (לגמרי ואעפי"כ) אתה מלא רחמים, ואם כן זה בודאי ויתור, אבל יצדק הדבר ג"כ עפ"י דברי הרב הקדוש הנ"ל, שפירש הא דקאמר הש"י אם יהיו חטאיכם כשנים וכו', הוא על דרך מה דקיי"ל עני ועשיר באים לדין אומרים לעשיר לבוש כמוהו או הלבישהו כמותך [שבועות לא.], והנה אנחנו על ידי העונות אנו מלובשים לבושים אדומים כשנים וכתולע (מורה על הדין כידוע) והיוצר כל הוא אלקינו כביכול נאמר ביה לבושיה כתלג חיור [דניאל ז ט], על כן אומר הש"י לכו נא ונוכחה וכו' נעמדה להתוכח בדין, ואז אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וכו' כי אי אפשר לומר ח"ו להש"י לבוש כמוהו, על כן עפ"י התורה הוא הלבישהו כמותך ואז יוסרו מאתנו הלבושי שנים שהם עונות עפ"י התורה ואין כאן ויתור, עכ"ד, ולפי"ז יונח תיבת נא לשון בקשה, דהנה החפץ חסד המרחם על עמו ביום דין וחפץ להצדיקם אפילו ח"ו הם מלאי עון, אבל אי אפשר לוותר בדבר שהוא שלא כתורה כי מלך במשפט יעמיד ארץ [משלי כט ד], מה עושה המלך המשפט ברצותו להמציא להם עזר ותרופה עפ"י משפטי התורה שזה לא נקרא ויתור, הנה מבקש מהם בבקשה באומרו לכו נא (בבקשה מכם בני) ונוכחה (היינו לא אהיה לכם לדיין רק לבעל דין עמכם, ונעמדה כביכול יחד למשפט לפני הבי"ד של מעלה אז יהיה לי באפשר לעזור לכם עפ"י משפטי התורה) אם יהיו חטאיכם וכו' ואם יאדימו כתולע וכו' (כי עפ"י משפטי התורה כביכול אני מחויב להלבישכם במלבושים לבנים כמוני אשר לבושי כתלג חיור ויוסרו מעליכם כל עונותיכם ואלביש אתכם מחלצות):

וזהו שפירשנו בהפטרה דנחמה פרשת עקב קרוב מצדיקי מי יריב אתי נעמדה יחד מי בעל משפטי יגש אלי [ישעיה נ ח], דקשה דמתחלה אמר אשר מצדיקי הוא קרוב לי ושוב לא יבא שום איש לריב אתי, ואח"כ שוב אמר מי בעל משפטי יגש אלי הרי יש שוב בעל משפט, ועפ"י הנ"ל יונח, אומרת כנסת ישראל קרוב מצדיקי (היינו המצדיק אותי) היינו הש"י הוא קרוב לי כי אנחנו בניו העמוסים מני בטן, וכיון שהוא קרובי, מי (הוא מהמסטינים אשר יבא) יריב אתי (לפני הש"י שיהיה הוא ית"ש הדיין, הרי הוא ית"ש קרוב ואינו מהראוי עפ"י התורה להיות דיין לקרובו, אבל זאת יעשה הוא ית"ש לנו) נעמדה יחד (ויהיה הוא ית"ש תובע לעמוד עמנו לדין, ממילא) מי בעל משפטי יגש אלי (היינו הוא ית"ש שהוא בעל משפטי יגש אלי כדומה לי ויעשינו שוה כמוהו במלבושים לבנים כתלג חיור, ואז יושלך ממילא כל חטאתינו במצולות ים והוא עפ"י התורה ואין כאן ויתור), הבן הדבר:

וזהו שביארנו בנוסח ההודאה דחנוכה ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, דלכאורה מהו לשון עמדת, ולדרכינו יונח, להיות הדור ההוא לא היו בידם מצות ומעשים טובים כ"כ והיו בידם עונות רבים ולא היה באפשרי להושיע להם עפ"י משפטי התורה, מה עשה הש"י, עמד כביכול מלהיות דיין כי משפט הדיינים בישיבה ומשפט הבעל דין בעמידה [שו"ע חו"מ סי' י"ז], וזהו שאמר עמדת להם וכו', עמדת להם בשיווי אליהם בדומה והלבשת אותם מחלצות:

וזהו שיש לפרש ג"כ בהפטרה דנחמה פרשת נצבים מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה זה הדור בלבושו וכו' אני מדבר בצדקה רב להושיע, מדוע אדום ללבושיך וכו' פורה דרכתי לבדי וכו' ויז נצחם על בגדי וכו' [ישעיה סג א]. דקשה אם כנסת ישראל יכירו את הרב להושיע מה זו שאלה מי זה בא מאדום, ואם אינם מכירים מה זה שאלה מדוע אדום ללבושך אפשר זה דרכו כל היום, ועוד הלא הם דברים סותרים, אמר חמוץ בגדים היינו אדומים, ותיכף אמר זה הדור בלבושו:

ולדברינו הנ"ל יתכן דהנה הבנים העמוסים מני בטן יודעים את רבונם אשר זה דרכו כל היום להיות לבושיה כתלג חיוור ועי"ז נצמח תמיד ישועה לעם קרובו בהעביר מהם הלבושים אדומים כתולעת שני בזמן המשפט, והנה ישראל עם קרובו בראותם אז בזמן הגאולה בחזיון או במראה כביכול אשר הוא ית"ש חמוץ בגדים (אדומים) ואין מלבושיו לבנים, שאול ישאלו מי הוא זה הבא מאדום והוא חמוץ בגדים זה הדור בלבושו, הלא זה הוא אשר זה דרכו כל היום להיות הדור בלבושו בכדי שעל ידו יצמח ישועה לבניו, והנה ישיב להם הוא ית"ש אני הוא המדבר בצדקה רב להושיע, שאני מרבה להושיע ברב או במעט זכיות (כי ע"י מה שאני הדור בלבושי, כשאני בא למשפט עמכם אני עושה עפ"י התורה להלבישכם לבנים כמוני וסרו עונותיכם), והנה שבים השואלים ישראל עם קרובו ושואלים אם כן מדוע אדום ללבושיך וכו', ומשיב להם הש"י זה הוא כעת מטעם אחר, פורה דרכתי וכו' ויז נצחם על בגדי וכו' אבל בעצם לבושי הוא כתלג חיוור:

והוא הנרצה בנוסח לומר בשמחת תורה דובר צדקות הושיעה נא הדור בלבושו הצליחה נא ותיק וחסיד עננו ביום קראנו, דובר צדקות על שם אני מדבר בצדקה, הדור בלבושו על שם רב להושיע הוא ע"י שהוא הדור בלבושו כתלג חיוור, והוא ותיק וחסיד, ותיק פירש"י [ברכות כו.] המדקדק במצות לעשותו כתורה, וחסיד הוא העושה לפנים משורת הדין [רש"י ר"ה יז ע"ב ד"ה חסיד], הנה הוא ית"ש חסיד להתנהג עמנו במדת החסד לפנים משורת הדין, אבל אי אפשר לוותר כנ"ל, והוא כביכול משתדל בחסדו לעשות כתורה וכמצותיה, הנה הוא ותיק וחסיד, הבן הדבר:

ומעתה בין תבין את אשר לפניך אם בעל נפש אתה, יום ט"ו באב הוא התחלת הארה מן ימי המשפט אשר הווים בכל שנה בעת בריאת העולם היינו מראש השנה עד יום הכפורים, והנה יום ט"ו באב הוא התחלת המחשבה מן ישראל שעלו במחשבה להתחתן במלך הכבוד, שהוא יום הנועד ארבעים ימים קודם יצירת הוולד כמו"ש לעיל [אות ב'] שמכריזין בת פלוני לפלוני, והנה יום ההוא הוא התחלה אשר הש"י רוצה וחפץ להצדיק עם זו יצרתי לי [ישעיה מג כא], ואפילו אין בידם זכות ח"ו ואי אפשר להיות ויתור כי נקרא מלך המשפט, הנה עשה יעשה המשפט עפ"י התורה יעמוד עמהם לבעל דין, וכביכול יחוייב עפ"י התורה להסיר מהם הלבושי תולעת שני (שהם אדומים נעשו מן העונות) וילביש אותם במלבושים לבנים כביכול כמלבושיו אשר הם כתלג חיור, הנה תיכף בהתחלה ביום זה ט"ו באב בנות ישראל יוצאות למחול (והוא כפשוטו, וג"כ הוא לשון מחילה) בכלי לבן שאולים, והטעם שלא לבייש את מי שאין לו, הנה הטעם הזה הוא על כלי לבן ועל שאולים, להורות על כנסת ישראל בימי המשפט אפילו אין בידיהם זכות ואין להם בגדי לבן הנעשים מהמצות, יוצאים בדימוס בכלי לבן שאולים שהש"י מלבישם בבגדי לבן משלו להלבישם כמותו במשפט הקדוש כדת של תורה:

ומעתה יאירו עינינו בדברי הזהר פרשת תרומה דף קל"ה ע"א בפסוק וזאת התרומה אשר תקחו מאתם [שמות כה ג] זהב ברזא דיומא דראש השנה דאיהו יומא דזהב יומא דדינא וכו' (זהב סומקא מדת הדין), וכסף דא יום הכפורים דמתלבנן חוביהון דישראל כתלגא וכו' (כסף לבן כשלג מורה על מדת החסד גוון לובן), ונחשת יומא דקרבנין דחג דאינון רתיכי דעמין ואינון איקרון רזא דהרי נחשת וכו', ותכלת דא פסח שולטנא דרזא דמהימנותא רזא דגוונא תיכלא וכו', וארגמן דא שבועות רזא דארגוונא דתורה שבכתב וכו', ותולעת שני דא איהו ט"ו באב דבנות ישראל הוי נפקו במאני מילת כד"א [איכה ד ה] האמונים עלי תולע עכ"ל, הנה בכולם טעמם מובן בזהר, אבל טעם שנקרא ט"ו באב תולעת שני אינו מובן, ומה שאמרו בזהר משום דבנות ישראל נפקו בכלי מילת, הנה היו יוצאים בכלי לבן כמבואר בגמרא ולמה יקרא להיום ההוא תולעת שני הוא צבע אדום, ולדרכינו הנ"ל יובן הדבר בטוב טעם, יכונה להיום תולעת שני על שם שבנות ישראל יוצאות בכלי לבן, להורות אשר הש"י מתחסד עמנו ביום המשפט אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו, והוא הנרצה ביום הזה יוצאין במחול ובוטחין בהש"י אשר יעשה מן תולעת ושני שלג וצמר בגדי לבן לכבוד ולתפארת לכנסת ישראל, על כן נקרא יום זה תולעת שני, ודי בזה הערה למבין דבר מתוך דבר:

ה) שם [תענית כו ע"ב], ומה היו אומרות בחור שא נא עיניך וכו', מהראוי ג"כ להתבונן למה לנו לידע מה אומרות הנשים במחול, וגם למה אמרו בחור שא וכו' הלא כל מי שאין לו אשה יפנה לשם ואפילו לא היה בחור, וגם אומרם שא נא עיניך, ונראה לבאר עפ"י מ"ש לעיל בדרושי בין המצרים [מאמר ב' אות ג'] שאלו הכ"ב ימים בין המצרים הם י"ג מן תמוז וט' מן אב, כי בתמוז היה המעשה דלוחות ואז הוצרך משה להזכיר י"ג מדות של רחמים, ובט' באב היה המעשה דלשון הרע דמרגלים אז הזכיר משה הט' מדות בפ' שלח [במדבר יד יח] ועד היום הכ"ב מדות הללו מגינים על ישראל רק שהם נעלמים בכ"ב ימים הללו בבחינת חסדים מכוסים, ושם דברנו רמז הפסוק מאת י"י היתה זא"ת [תהלים קיח כג] (ר"ת ת'יקוני ז'עיר א'ריך) היא נפלאת בעינינ"ו, רצ"ל המה מכוסים ומופלאים באלו הב' חדשים תמוז אב הנקראים עינים, תמוז עין ימין אב עין שמאל, וכעת בעוה"ר נאמר על אלו הב' חדשים עיני עיני יורדה מים [איכה א טז] (דמעות המלוחים הרומזים על הדין), ולעתיד נאמר בהפטרת הנחמה בפרשת תבוא שאי סביב עיניך וכו' [ישעיה מט יח], אשר הש"י יצו חסדו לכנסת ישראל שתשא את העינים סביב, כי כל זמן שהדמעות בעינים הנה מרוב הדמעות בעינים אי אפשר לראות סביב רק בדוחק במקום המעמד, מה שאין כן כשהעינים יפים ומאירים הנה רואים סביב סביב, וזהו שאמר הנביא בשם הש"י שאי סביב עיניך, היינו הב' חדשים תמוז אב שהם עינים, (וזהו שאמרו רז"ל כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה [תענית כד.]), וכבר ידעת שהי"ג תיקוני דיקנא דאריך הם בחינת זקן והט' תיקונים דזעיר הם בחינת בחור, והנה בבחינת התיקון יתעלה בחינת זעיר (בחור) להיות י"ג תיקונים כתיקוני אריך, (וזהו סוד אז תשמח בתולה במחול בחורים וזקנים יחדיו והפכתי אבלם לששון וכו' [ירמיה, לא יב]), וזהו שאומרות הבתולות היוצאות למחול בט"ו באב, בחור דייקא שא נא עיניך וכו', וקצרתי כי יראתי לדבר ורמזתי למשכילים, והשם הטוב יכפר בעדינו, ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו. (בחיבורא קדמאה נזדמן לנו הענין הזה בסימן ג"ל סימנא מילתא ג"ל עינ"י ואביטה וכו'):

ו) בסבא משפטים דף ק"ד ע"א, בכה כמלקדמין ואמר מארי דעלמא דילמא יימרון משריין עילאין דאנא סבא ובכי כינוקא, עכ"ל, מהראוי להתבונן מהו החשש שיאמרו כך משריין עילאין, והנראה לפרש, דהנה ענין בכיות התינוק כתב החסיד בחובת הלבבות שהוא מועיל להתך הליחות הרעות החזקות שבמוח התינוק ומתבטלים על ידי הורדת הדמעות עיי"ש, ואית בכיה מחמת השפעה רבה בבוא לאדם שמחה ובשורה טובה ירדו דמעות לתוך עיניו והוא בבחינת ונוזלים מן לבנון [שה"ש ד טו] מן הארת המוחין כי רבה (ל"ב נתיבות חכמה נו"ן שערי בינה תרווייהו ל"ב נו"ן), ואותן הדמעות הם כשמן הטוב היורד על הזקן [תהלים קלג ב] (י"ג מדות של רחמים), ומן הארת השפע מן מדות הרחמים באת הבכיה של שמחה (וזה הוא ג"כ שאמר הסבא שם דף ק"א ע"ב כמה שפיראן דמעין על דקנך כמה דהוה שפיר משחא סבא כד הוה נחית על דיקנא דסבא טבא דאהרן עכ"ל), וזה הוא לדעתי מה שאמר הסבא דילמא יימרון משריין עילאין דאנא סבא, והבכיה שלי מהראוי להיות בבחינת יורד על הזקן התעוררות י"ג מדות של רחמים, ובכי כינוקא הבוכה להתך הליחות לבטל הדינים החזקים בהורדת המים מלוחים:

והן היום בגלותינו בימי בין המצרים בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה [איכה א ב] , הדמעות הן מן הדינים החזקים למתקם כענין בכיות התינוק להתך הליחות החזקות, ואחר עבור ימי בין המצרים הנה מתעוררים ימי הרצון ומתגלים הי"ג מדות של רחמים (בימי אלול) לרחם עלינו, הנה התעוררות הבכיה בימים ההם היא מהתעוררות הרחמים י"ג מדות, וזהו אז תשמח בתולה במחול בחורים וזקנים יחדיו [ירמיה לא יב], בעת אשר יוצאת הבתולה במחול היינו בט"ו באב אז בחורים וזקנים יחדיו, כי אין הבכיה רק בבחינת ינוקא רק להמתיק הדינים אבל הוא ג"כ להתעוררות הרחמים והרצון, ובפרט בחדש אלול מזלו בתולה אז תשמח בתולה במחול כשימחול השי"ת עונותיהם של ישראל, כתבנו כן בשם אחד קדוש מדבר במאמר אלול:

ז) גמרא סוף תענית [ל ע"ב] פיסקא אמר ר' שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכפורים, בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות אלא ט"ו באב מאי היא, אמר ר' יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבא זה בזה (וכתבו התוס' [ד"ה יום שהותרו] פירוש דהיינו יום טוב עכ"ל) מאי דרוש וכו' אמר רב יוסף אמר רב נחמן יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל וכו', אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה וכו' (רש"י בד"ה דאמר מר וכו' לפיכך יום טוב הוא עכ"ל) עולא אמר יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם וכו' ר' מתנה אמר יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה ואמר ר' מתנה אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב וכו' רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה תניא ר' אליעזר הגדול אומר מט"ו באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין וכו' אמר רב מנשיא וקרו ליה יום תבר מגל (תוס' בד"ה יום תבר מגל, פירוש שמונעין וכו' כדאמר במדות שהכהנים בעלי מומין הם מנקרים העצים וכו') מכאן ואילך דמוסיף (לילות על הימים לעסוק בתורה, רש"י) יוסיף (חיים על חייו, רש"י) ע"כ דברי הגמ':

הנה מה שיש לדקדק בשיטה הלזו הוא, א' המקשה ששאל ט"ו באב מאי הוא למה הוצרך לומר בשלמא יום הכפורים וכו', כיון שהוא דבר ידוע לא הוה ליה למימר רק ט"ו באב מאי הוא, ב' אומרו יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה והנה זהו דבר הנהוג בכל שנה למה הוצרך שוב למימר יום שניתנו בו לוחות האחרונות שהוא מאי דהוה, ג' מאי שכתבו התוס' יום שהותרו וכו' פירוש דהיינו יום טוב אין לזה ביאור וכבר צווחו בזה קמאי דקמאי, ד' מהראוי להבין דכפי הנראה דהנך אמוראי לא פליגי וכולהו מודו דכל הנך מילי מעלייתא היו ביום הזה ומהו הענין שכל אחד אומר שהשמחה היה בשביל זה וזה אומר בשביל זה, ה' אומרו רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור וכו', הנה קשה למה הוצרך לומר דאמר מר וכו', הרי בלא זה יש לומר שעשו היום הזה ליום טוב על שכלו בו מתי מדבר הוכשרו ישראל לבוא לארץ ישראל, ו' מה שפירש"י לפיכך יום טוב הוא, הוא לפלא:

והנראה דקושיית המקשה על מה שאמר התנא לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכפורים, הנה קרא התנא לאלו הימים יום טוב מה שלא נמצא כן בכל הימים הכתובים במגלת תענית (דלא קראום יו"ט) רק דלא למספד ודלא לאיתענאה, רק בח' ימי חנוכה אמרו שם במגילת תענית קבעום ועשאום ימים טובים, הנה הוסיפו בש"ס [שבת כא ע"ב] תיבות בהלל והודאה להורות מה שקראום ימים טובים לא לענין איסור מלאכה רק לענין הלל והודאה דכתיב טוב להודות לי"י [תהלים צב ב] הודו לי"י כי טוב [שם קלו א] וכן קבעו בברכת שמונה עשרה הטוב שמך ולך נאה להודות, הנה לבעבור זה קראום ימים טובים, אבל ט"ו באב למה נקרא יום טוב הרי אין בו איסור מלאכה ואין בו הלל והודאה, וגם על יום הכפורים קשה דהגם שנאסר במלאכה וכתיב וירא מנוחה כי טוב [בראשית מט טו] עכ"ז מאי אולמיה משארי ימים טובים מה שאמרו בלשונם לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכפורים דמשמע שיש בהם צד טיבותא ביתר שאת:

וזהו שהקשו בלשונם, בשלמא יום הכפורים נוכל לתרץ שקראוהו בפרטות יו"ט יותר מכל המועדים משום דאית ביה טיבותא יתירתא דאית ביה סליחה ומחילה (וכתיב כי אתה י"י טוב וסלח [תהלים פו ה], כן נראה לכאורה, אבל אין זה נכון כ"כ, דהאי טוב נאמר על הש"י, והנכון כאשר אבאר לך), יום שניתנו בו לוחות האחרונות דכתיב ביה [דברים ה טז] למען ייטב לך (אם כן ב' הטעמים הם דבר אחד, הואיל דניתנו בו לוחות האחרונות הוקבע ליום סליחה כמו שפירש"י) על כן נקרא יום הכפורים בפרטיות יום טוב, אלא ט"ו באב למה נקרא יום טוב, אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים ליקח נשים זה מזה (וכתיב לא טוב היות האדם לבדו [בראשית ב יח]) וכתיב מצא אשה מצא טוב [משלי יח כב] על כן נקרא יום טוב, וזהו שכתבו התוס' פירוש דהיינו יום טוב, וכן הוא הטעם של רב יוסף יום שהותר שבט בנימין וכו' ג"כ כנ"ל, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר (והנה עדיין לא נדע למה נקרא בשביל זה יום טוב, על כן הביא לראיה) דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה הדיבור עם משה, והנה אמרו רז"ל ותרא אותו כי טוב הוא [שמות ב ב] ראתה שהוא הגון לנביאות [שמו"ר פ"א כ'], אם כן דיבור הנבואיי נקרא טוב, על כן נקרא יום טוב ששב דיבור הנבואיי, וזהו שפירש"י דאמר מר וכו' לפיכך יום טוב הוא, הבן. עולא אמר יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות וכו', והנה כתיב באביה בן ירבעם שהספידו אותו כל קהל ישראל יען נמצא בו דבר טוב, ודרשו חז"ל [מו"ק כח ע"ב] (וכן פירש"י) שביטל משמרתו ועלה לרגל, הנה נקרא הדבר הזה טוב, על כן נקרא היום ההוא יום טוב, רב מתנה אמר יום שניתנו הרוגי ביתר וכו', ואמר רב מתנה שתקנו אז הטוב והמטיב על כן נקרא היום ההוא יום טוב, רבה ורב יוסף וכו' יום שפסקו מלכרות עצים למערכה וכו' תשש כחה של חמה וכו' וקרו ליה יום תבר מגל, וכתבו התוס' פירוש שמונעין וכו' כדאמר במדות [פ"ב מ"ה] שהכהנים בעלי מומין הם מנקרין העצים וכו' (נ"ל דבריהם, דהנה במום כתיב כל מום רע [דברים טו כא], והנה ביום שפוסקין הבעלי מומין מלאכתם נקרא יום טוב, אבל יותר נראה לי שסמך על להלן שאמר) מכאן ואילך דמוסיף (לילות על הימים לעסוק בתורה, וכתיב בתורה כי לקח טוב נתתי לכם תורתי וכו' [משלי ד ב]) יוסיף חיים על חייו, וכתיב אצל החיים למען ייטב לך והארכת ימים [דברים כב ז], על כן יום ההוא יום טוב, הבן כי הדברים חמודים:

 

פרי צדיק (ט"ו בשבט – אות ד)

מנהג ישראל לטעום ביום זה מפירות האילן להכניס קדושה בכל האכילות

בט"ו בשבט ראש השנה לאילן (כמו שאמרו ריש ראש השנה) ופירש"י לענין מעשר שאין מעשרין פירות האילן שחנטו קודם שבט על שחנטו לאחר כך וכן אין תורמין כמו שכתב רש"י בגמרא (יד.) ומטעם זה מנהג ישראל לאכול מפירות אילן בט"ו בשבט. וכבר שאלנו דענין תרומות ומעשרות נוהג רק בארץ ישראל ומה שייכות ט"ו בשבט לפירות אילן. ב' גם בזמן הזה אף פירות ארץ ישראל והאילנות רובן של עכו"ם. ג' גם חנטת פירות בחוץ לארץ הוא אחר הפסח ולא שייך טעם דיצאו רוב גשמי שנה. ד' מה טעם שאוכלין פירות האילן שגדלו בשנה העברה דהחנוטים בשבט אינם בני אכילה. אך הענין דבזוהר הקדוש (בשלח סב ב) איתא ואתתקף אילנא קדישא בתריסר תחומין בארבע סטרי עלמא וכן איתא (שם סו סע"ב) דתנינן תריסר תחומין כו', סליקו באילנא קדישא רבא ותקיף וכן איתא (סד ב) אילנא אית לקב"ה והוא אילנא רברבא ותקיפא וביה אשתכח מזונא לכלא כו', ויש לומר דכבר דקדקו מה שאמרו ראש השנה לאילן ולא תני לאילנות כמו לירקות וכבר אמרנו שבשעה שברא השם יתברך האדם והניחו בגן עדן היה קיום החיים שלו בפירות האילן דאף חטה מין אילן היה כמו שאמרו (ברכות מ.) ואז כשנברא להיות קיום החיים שלו באכילה היה רק בדברי תורה על דרך מה שנאמר לכו לחמו בלחמי נהמא דאורייתא דבכתב (כמו שאמרו זח"ג רעא ב) ועץ החיים, היינו תורה שבכתב וכמו שאמרו ריש תנא דבי אליהו רבה ואין עץ החיים אלא תורה וזהו אילנא קדישא. ואם לא היה הקלקול היה שאר פירות עולם הזה רק למאכל בהמה וחיה. ואמר ואתתקף אילנא קדישא בתריסר תחומין י"ב גבולי אלכסון ד' רוחות הקרנות למעלה וכן למטה וכן לצדדין והם קדושת י"ב שבטים. ואמר זה על מה שנאמר ושם שתי עשרה עינות מים ועל דרך מה שאמרו (בבא קמא יז.) אין מים אלא תורה. וכבר אמרנו במה שנאמר ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת וגו', שפנימיות כל האילנות היה כלול משניהם ואם היה טועם מעץ החיים היה מרגיש בכל אכילותיו מעץ החיים וכשטעם מעץ הדעת הרגיש כן בכל אכילותיו וזה שאמר בתיקוני זוהר דכלא קשוט ומאן דאמר חטה ומאן דאמר תאנה ולא הוו חולקין במילוליהו (ונת' מא' ב) והיינו שהרגיש מעץ הדעת בכל המינים. ותורה שבעל פה הוא עץ הדעת מסטרא דטוב ועץ הדעת טוב הוא אילנא רברבא ותקיפא שהתורה שבעל פה הוא הרב חכמה לתקן הרב כעס וזה שנאמר בזוהר הקדוש (שם סד ב) מאי ויחנו שם על המים אלא בההוא זמנא שליטא ישראל על אינון מיא דאינון תחות ענפין דאילנא דאקרון המים הזדונים, והיינו ויחנו שהיה להם נייחא וחניה על הים דמה שנמשלו דברי תורה למים, היינו תורה שבעל פה וכמו שנדרש (תענית ז.) מה שנאמר לכו למים ומה שנאמר התיו מים על תלמידים שהוא בתורה שבעל פה. ובתורה שבעל פה שייך מניחין מקום גבוה והולכים למקום נמוך אך בעץ הדעת טוב יש ערבוב מהרע ויכול יצר הרע לכנוס. ועל זה כתיב והיה אם שמוע וגו', ונתתי מטר ארצכם בעתו וכשהשם יתברך נותן המטר אין דבר רע בא על ידו. ושם הפרשה מדבר באין עושין רצונו של מקום כדמוקי לה בגמרא (ברכות לה ע"ב) דבעושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים ואמרנו דרצונו של מקום היה שיהיה האדם פנוי רק לתורה. רק אחר הקלקול שנתקלל בזעת אפיך וגו', מצות ה' לנוח רק בשבת דבימי המעשה נצרך לעסוק בעניני עולם הזה (ונת' לך מא' ג עיין שם) ומכל מקום כשעושין כמצותו של מקום כתיב ונתתי מטר וגו', שהשם יתברך הנותן מטר ואין רע בא על ידו. וכתיב בעתו בעת ו' עת דא כנסת ישראל (כמו שאמרו זח"א קטז רע"ב) בעת ו' שמופיע על ידי ו' היו"ד מיו"ד עלאה וקוצו של יוד למדת כנסת ישראל. וכתיב ואכלת ושבעת שיוכל לאכול ולשבוע רק השמרו לכם פן יפתה וגו', שלא יכנוס היצר הרע כיון שיש ערבוב. אך זהו רק בארץ ישראל דאיתא (תענית י.) ארץ ישראל משקה אותה הקב"ה בעצמו שנאמר הנותן מטר על פני ארץ. וזה ענין מה שאמר בשבט ראש השנה לאילן לתקן אילנא קדישא דאית לקב"ה, והיינו מי שזוכה שיהיה אכילתו מסטרא דעץ החיים והוא מי שזוכה על ידי קדושת שבת להיות נגאל מיד כמו לעתיד. וכשאכילתו מסטרא דעץ הדעת לתקן על כל פנים שיהיה מסטרא דטוב ולא יהיה בו ערבוב מרע וזה שאמר בגמרא בטעמא הואיל ויצאו רוב גשמי שנה, והיינו בארץ ישראל דשם משקה אותה הקב"ה בעצמו וכנ"ל. וכתיב ונתתי מטר ארצכם בעתו ועל ידי זה יכולים לתקן שיהיה האכילה מסטרא דטוב. ומי שזוכה יכול לזכות שיהיה אכילתו מסטרא דעץ החיים. ועל כן אף בחוץ לארץ אף שהגשמים וחנטת פירות אחר פסח מכל מקום בא מתמצית שיורי שנשאר בעבים אחר שתייתה כמו שכתב רש"י (תענית שם) והוא ממה שנתן השם יתברך בשבט (ונתבאר מא' ג) ועל כן הזמן בשבט לתקן כל האכילות שיהיה מסטרא דטוב. תלמידי חכמים דמשתדלי באורייתא זוכין שיהיה תמיד אכילתן בקדושה. וכל ישראל על כל פנים אוכלין בשבת אכילה בקדושה וזוכין שיהיה האכילה מסטרא דטוב ולא יהיה ערבוב רע חס וחלילה ועל כן מנהג ישראל לטעום ביום זה מפירות האילן להכניס קדושה בכל האכילות:

 

 

 

סֵפֶר

זֹוהַר ט"ו בשבט

חלק ד: סדר תפילות לט"ו בשבט

 

 

תפלה ממרנא הרי"ח הטוב רבינו יוסף חיים מבאגדאד זיע"א בעל הבן איש חי לט"ו בשבט

 

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן: וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:

 

אנא ה' הושיעה נא היום הזה לאילן הוא ראש השנה.

אנא ה' הצליחה נא היום הזה לאילן הוא ראש השנה.

אנא ה' הרוויחה נא היום הזה לאילן הוא ראש השנה.

אנא ה' הטיבה נא היום הזה לאילן הוא ראש השנה.

אנא ה' ברך נא היום הזה לאילן הוא ראש השנה.

אל נא פצה שנה זו משמיר ושית, וברך עץ שמן וזית.

אל נא במטר רווה חרבוני ישימון,  וברך גפן ותאנה ורימון.

אל נא רומם עצרת עוללי טיפוחים,  וברך אגוז ותמר ותפוחים.

אל נא צדקך מעמך בל יפסק,  וברך חרוב וקורסטמל ואפרסק.

אל נא חלץ קהלת אשר אליך תערוג,  וברך התות והאגוז והאתרוג.

 

וִיְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ וֶאֱלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתְּבָרֵךְ כָּל אִילָנוֹת הָאֶתְרוֹג לְהוֹצִיא פֵּרוֹתֵיהֶם בְּעִתָּם וְיוֹצִיאוּ אֶתְרוֹגִים טוֹבִים יָפִים וּמְהֻדָּרִים וּנְקִיִּים מִכָּל מוּם וְלֹא יַעֲלֶה בָּהֶם שׁוּם חֲזָזִית, וְיִהְיוּ שְׁלֵמִים וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶם שׁוּם חֶסְרוֹן וַאֲפִלּוּ עֲקִיצַת קוֹץ, וְיִהְיוּ מְצוּיִים לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֵינוּ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם, לְקַיֵּם בָּהֶם מִצְוַת נְטִילָה עִם הַלּוּלָב בְּחַג הַסֻּכּוֹת שֶׁיָּבֹא עָלֵינוּ לְחַיִים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתָנוּ בְּתוֹרָתְךָ עַל יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדְּךָ וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל.

וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ וֶאֱלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתַּעַזְרֵנוּ וּתְסַיְּעֵנוּ לְקַיֵּם מִצְוָה זוֹ שֶׁל נְטִילַת לוּלָב וַהֲדַס וַעֲרָבָה וְאֶתְרוֹג כְּתִקְנָהּ בִּזְמַנָּהּ בְּחַג הַסֻּכּוֹת שֶׁיָּבֹא עָלֵינוּ לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, וְתַזְמִין לָנוּ אֶתְרוֹג יָפֶה וּמְהֻדָּר וְנָקִי וְשָׁלֵם וְכָשֵׁר כְּהִלְכָתוֹ.

וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ וֶאֱלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתְּבָרֵךְ כָּל מִינֵי הָאִילָנוֹת וְיוֹצִיאוּ פֵּרוֹתֵיהֶם בְּרִבּוּי, שְׁמֵנִים וְטוֹבִים, וּתְבָרֵךְ כָּל הַגְּפָנִים שֶׁיּוֹצִיא עֲנָבִים הַרְבֵּה שְׁמֵנִים וְטוֹבִים, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַיַּיִן הַיּוֹצֵא מֵהֶם מָצוּי לָרֹב לְכָל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת קִדּוּשׁ וּמִצְוַת הַבְדָּלָה בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים, וְיִתְקַיֵּם בָּנוּ וּבְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֵינוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹקִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ, בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה, אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי, אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי, שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי, אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי.

 

תפילה להצלחת הבנים

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זַכֵּנוּ שֶׁיִּהְיוּ בָּנֵינוּ מְאִירִים בַּתּוֹרָה, וְיִהְיוּ בְּרִיאִים בְּגוּפָם וְשִׂכְלָם, בַּעֲלֵי מִדּוֹת טוֹבוֹת, עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ. וְתֵן לָהֶם חַיִּים אֲרֻכִּים וְטוֹבִים, וְיִהְיוּ מְמֻלָּאִים בְּתוֹרָה וּבְחָכְמָה וּבְיִרְאַת שָׁמַיִם, וְיִהְיוּ אֲהוּבִים לְמַעְלָה וְנֶחְמָדִים לְמַטָּה, וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם שׁוּם שַׁיָכוּת עִם הָאִינְטֶרְנֶט וְהַמַכְשִׁירִים הַטְמֵאִים, וְלֹא יִסְתַּכְּלוּ בָּהֶם כְּלָל וְעִקָר, וְתַצִּילֵם מֵעַיִן הָרָע וּמִיֵּצֶר הָרָע וּמִכָּל מִינֵי פֻּרְעָנֻיּוֹת וּמֵהָאִינְטֶרְנֶט וְהַמַכְשִׁירִים הַטְמֵאִים. וְיִהְיוּ לָהֶם חוּשִׁים בְּרִיאִים לַעֲבוֹדָתֶךָ. וְזַכֵּנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וְאֶת אִשְׁתִּי (לאשה: בַּעְלִי) שֶׁתְּמַלֵּא מִסְפַּר יָמֵינוּ בַּאֲרִיכוּת יָמִים וְשָׁנִים בַּטּוֹב וּבַנְּעִימִים וְאַהֲבָה וְשָׁלוֹם, וְנִזְכֶּה לְגַדֵּל כָּל אֶחָד מִבָּנַי וְכָל אַחַת מִבְּנוֹתַי לְתוֹרָה וּלְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים.

וְתַזְמִין לְכָל אֶחָד מִבָּנַי אֶת בַּת זִוּוּגוֹ וּלְכָל אַחַת מִבְּנוֹתַי אֶת בֶּן זִוּוּגָהּ, וְלֹא יִדָּחוּ מִפְּנֵי אֲחֵרִים חַס וְשָׁלוֹם. וּבָרֵךְ מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ לִתֵּן לָהֶם מֹהַר וּמַתָּן בְּעַיִן יָפָה, וְנוּכַל לְקַיֵּם מַה שֶּׁאָנוּ מַבְטִיחִים לִתֵּן לָהֶם בְּלִי נֶדֶר, וּלְהַשִּׂיאָם עִם זִוּוּגָם בִּימֵי הַנְּעוּרִים בְּנַחַת וּבְרֶוַח וּבְשִׂמְחָה, וּמֵהֶם יֵצְאוּ פֵּרוֹת טוֹבִים וּבָנִים צַדִּיקִים זוֹכִים וּמְזַכִּים לְכָל יִשְׂרָאֵל. וְיִהְיוּ בָּנֵינוּ וּבְנוֹתֵינוּ חַיִּים וְקַיָּמִים בַּעֲבוֹדָתְךָ וּבְתוֹרָתְךָ וּבְיִרְאָתֶךָ וּלְאֹרֶךְ יָמִים וְשָׁנִים טוֹבִים. וְיִתְרַבּוּ צֶאֱצָאֵיהֶם עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם שׁוּם שַׁיָכוּת עִם הָאִינְטֶרְנֶט וְהַמַכְשִׁירִים הַטְמֵאִים, וְלֹא יִסְתַּכְּלוּ בָּהֶם כְּלָל וְעִקָר. וְלֹא יִתְחַלֵּל שִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל יָדֵינוּ, וְלֹא עַל יְדֵי זַרְעֵנוּ חַס וְשָׁלוֹם. וּמַלֵּא כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבֵּנוּ לְטוֹבָה בִּבְרִיאוּת בְּהַצְלָחָה וְכָל טוֹב. וְיִתְגַּדֵּל כְּבוֹד שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וּכְבוֹד תּוֹרָתְךָ עַל יָדֵנוּ וְעַל יְדֵי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי.

תפילת השל"ה

אַתָּהּ הוּא ה' אֱלֹקֵינוּ עַד שֶׁלֹּא בָּרָאתָ הָעוֹלָם, וְאַתָּהּ הוּא אֱלֹקֵינוּ מִשֶּׁבָּרָאתָ הָעוֹלָם, וּמֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה קַל. וּבָרָאתָ עוֹלָמְךָ בְּגִין לְאִשְׁתְּמוֹדַע אֱלָהוּתָךְ בְּאֶמְצָעוּת תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. "בְּרֵאשִׁית", בִּשְׁבִיל תּוֹרָה וּבִשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, כִּי הֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהֶם מִכָּל הָאֻמּוֹת, וְנָתַתָּ לָהֶם תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, וְקֵרַבְתָּם לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל. וְעַל קִיּוּם הָעוֹלָם וְעַל קִיּוּם הַתּוֹרָה בָּא לָנוּ מִמְּךָ ה' אֱלֹקֵינוּ שְׁנֵי צִוּוּיִים. כָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ "פְּרוּ וּרְבוּ", וְכָתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ "וְלִמַּדְתֶּם אוֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם", וְהַכַּוָּנָה בִּשְׁתֵּיהֶן אֶחָת, כִּי לֹא לְתֹהוּ בָרָאתָ כִּי אִם לָשֶׁבֶת, וְלִכְבוֹדְךָ בָּרָאתָ, יָצַרְתָּ אַף עָשִׂיתָ, כְּדֵי שֶׁנִּהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֶצָאֵי כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תּוֹרָתֶךָ.

וּבְכֵן אָבוֹא אֵלֶיךָ ה' מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, וְאַפִּיל תְּחִנָּתִי, וְעֵינַי לְךָ תְּלוּיוֹת עַד שֶׁתְּחָנֵּנִי וְתִשְׁמַע תְּפִלָּתִי לְהַזְמִין לִי בָּנִים וּבָנוֹת, וְגַם הֵם יִפְרוּ וְיִרְבּוּ הֵם וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְּנֵיהֶם עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת לְתַכְלִית שֶׁהֵם וַאֲנִי וַאֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ יַעַסְקוּ בְּתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַּלְמוּד תּוֹרָתְךָ בְּאַהֲבָה, וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ וְדַבֵּק לִבֵּנוּ בְּמִצְווֹתֶיךָ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ. (ראוי להוסיף: וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם שׁוּם שַׁיָכוּת עִם הָאִינְטֶרְנֶט וְהַמַכְשִׁירִים הַטְמֵאִים, וְלֹא יִסְתַּכְּלוּ בָּהֶם כְּלָל וְעִקָר). אָבִינוּ אָב הָרַחֲמָן, תֵּן לְכֻלָּנוּ חַיִּים אֲרֻכִּים וּבְרוּכִים, מִי כָמוֹךָ אָב הָרַחֲמִים זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים, זָכְרֵנוּ לְחַיִּים נִצְחִיִּים כְּמוֹ שֶׁהִתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אָבִינוּ "לוּ יִחְיֶה לְפָנֶיךָ", וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, "בְּיִרְאָתֶךָ". כִּי עַל כֵּן, בָּאתִי לְבַקֵּשׁ וּלְחַנֵּן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם זֶרַע כָּשֵׁר, וְאַל יִמָּצֵא בִי וּבְזַרְעִי וּבְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם שׁוּם פְּסוּל וָשֶׁמֶץ (ראוי להוסיף: וְלֹא יִמָּצֵא בִי וּבְזַרְעִי וּבְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם שׁוּם שַׁיָכוּת עִם הָאִינְטֶרְנֶט וְהַמַכְשִׁירִים הַטְמֵאִים כְּלָל וְעִקָר), אַךְ שָׁלוֹם וֶאֱמֶת וְטוֹב וְיָשָׁר בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וּבְעֵינֵי אָדָם, וְיִהְיוּ בַּעֲלֵי תוֹרָה, מָארֵי מִקְרָא, מָארֵי מִשְׁנָה, מָארֵי תַלְמוּד, מָארֵי רָזָא, מָארֵי מִצְוָה, מָארֵי גוֹמְלֵי חֲסָדִים, מָארֵי מִדּוֹת תְּרוּמִיּוֹת, וְיַעַבְדוּךָ בְּאַהֲבָה וּבְיִרְאָה פְּנִימִית, וְלֹא יִרְאָה חִיצוֹנִית. וְתֵן לְכָל גְּוִיָּה וּגְוִיָּה מֵהֶם דֵּי מַחְסוֹרָהּ בְּכָבוֹד, וְתֵן לָהֶם בְּרִיאוּת וְכָבוֹד וְכֹחַ, וְתֵן לָהֶם קוֹמָה וְיֹפִי וְחֵן וָחֶסֶד, וְיִהְיֶה אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, וְתַזְמִין לָהֶם זִוּוּגִים הֲגוּנִים מִזֶּרַע תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִזֶּרַע צַדִּיקִים, וְגַם הֵם זִוּוּגָם יִהְיוּ כְּמוֹתָם כְּכָל אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתִּי עֲלֵיהֶם, כִּי זִכָּרוֹן אֶחָד עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן. אַתָּה ה' יוֹדֵעַ כָּל תַּעֲלוּמוֹת, וּלְפָנֶיךָ נִגְלוּ מַצְפּוּנֵי לִבִּי, כִּי כַוָנָתִי בְּכָל אֵלֶּה לְמַעַן שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ וּלְמַעַן תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה. עַל כֵּן עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי בַּעֲבוּר הָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וּבִגְלָלָם תּוֹשִׁיעַ בָּנִים לִהְיוֹת הָעֲנָפִים דּוֹמִים לְשָׁרְשָׁם, וּבַעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ רֶגֶל רְבִיעִי בַּמֶּרְכָּבָה, הַמְּשׁוֹרֵר בְּרוּחַ קָדְשֶׁךָ.

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה' הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו. יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תאֹכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ. הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה'. יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל.

אָנָּא ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, יְקֻיַּם בָּנוּ הַפָּסוּק. וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה' רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגוֹאֲלִי:

 

תפלה על בנים מתהלים 'משפט צדק' מהרה"ק מזאלשין זצ"ל (עם הוספות)

נכון לאמרו בכל עת רצון, ובפרט בשעת הדלקת הנרות בעש"ק, ובחנוכה, ובהפרשת חלה, וכו' (ועיקר רחמנא ליבא בעי שיאמר בכוונה ובלב נשבר, והבא לטהר מסייעין אותו)

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זַכֵּנִי לְהוֹלִיד בָּנִים זְכָרִים לִלְמֹד וּלְלַמֵּד תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה לִשְׁמָהּ, כִּרְצוֹנְךָ הַטּוֹב, וְיִהְיוּ בְּרִיאִים בְּגוּפָם וּבְשִׂכְלָם, בַּעֲלֵי מִדּוֹת טוֹבוֹת, בַּיְשָׁנִים, רַחְמָנִים, גּוֹמְלֵי חֲסָדִים, מַתְמִידִים עַד מְאֹד בְּלִמּוּד תּוֹרָתֶךָ, וּמַאֲמִינִים בְּלֵב שָׁלֵם בְּכָל תּוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וּנְבִיאִים הַקְּדוֹשִׁים וְחַכְמֵי אֱמֶת, וּבְכָל הַחֻקִּים וֶאֱמוּנוֹת אֲמִתִּיּוֹת תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, וּבְכָל מִצְוֹת דְּרַבָּנָן. וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם שׁוּם שַׁיָכוּת עִם הָאִינְטֶרְנֶט וְהַמַכְשִׁירִים הַטְמֵאִים, וְלֹא יִסְתַּכְּלוּ בָּהֶם כְּלָל וְעִקָר, וְלֹא יִבְעֲטוּ בָּנַי וּבְנוֹתַי וַחֲתָנַי וְכַלּוֹתַי בְּקוֹל הוֹרִים וּמוֹרִים אֶלָּא מְכַבְּדִים אוֹתָם וִירֵאִים מֵהֶם, וְיִהְיֶה לָהֶם אָזְנַיִם שׁוֹמְעוֹת תּוֹכְחוֹת מוּסָר, וּבְקֶרֶב חֲכָמִים יָלִינוּ, וְהָיָה לָהֶם לֵב רָחָב וְשֵׂכֶל טוֹב וּזְכִירָה טוֹבָה וְקַיֶּמֶת לִשְׁמֹר הַתּוֹרָה לַעֲבוֹדָתֶךָ. וְיִהְיוּ חוּשִׁים וּבְרִיאִים וַחֲזָקִים בְּכָל רְמַ"ח אֲבָרִים וְשְׁסָ"ה גִּידִים וְיִהְיוּ מְעֻטָּרִים בְּכֶתֶר תּוֹרָה לְזַכּוֹת הָרַבִּים לְשֵׁם שָׁמַיִם וְלֹא בְּגַאֲוָה וְגַסּוּת רוּחַ חַס וְשָׁלוֹם וְלֹא יִצְטָרְכוּ לִידֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם וְלֹא הַלְוָאָתָם וְלֹא יִשְׁלֹט בָּהֶם יֵצֶר הָרָע וְלֹא עַיִן הָרַע כְּמוֹ יוֹסֵף הַצַּדִּיק עָלָיו הַשָּׁלוֹם שֶׁלֹּא שָׁלַט בּוֹ עַיִן הָרָע. וְתַצִּילֵם מִכָּל חֳלָאִים וּנְגָעִים וּמִכָּל מִינֵי פֻּרְעָנֻיּוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבוֹא לָעוֹלָם, וְתַצִּילֵם מֵהָאִינְטֶרְנֶט וְהַמַכְשִׁירִים הַטְמֵאִים. וְיִהְיוּ מוֹרֵי הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּדִינֵי תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה וְיִלְמְדוּ תּוֹרָה עִם רַבִּים לְשֵׁם שָׁמַיִם, וְלֹא יִכָּשְׁלוּ הֵם בְּהוֹרָאָתָהּ, וְלֹא יַטּוּ יָמִין וּשְׂמֹאל מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר. וּמִדְּבַר שֶׁקֶר יַרְחִיקוּ וְלֹא יִמָּצֵא בָּהֶם שׁוּם מוּם וְלֹא מִדָּה רָעָה, וְיִהְיוּ מֵאוֹתָם שֶׁכָּתוּב בָּהֶם מִי יָגוּר בְּאָהֳלְךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ, הוֹלֵךְ תָּמִים וּפוֹעֵל צֶדֶק וְדוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ, נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִיר. גַּם יִשְׁמְרוּ אֶת אוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ וכו' (אָנָּא רַחוּם וְחַנּוּן זַכֵּנִי לְקַיֵּם מַה שֶּׁצִּוִּיתַנִי בְּתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם) וְעָזְרֵנוּ עַל דַּעַת כְּבוֹד שְׁמֶךָ לִלְמֹד עִמָּם תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וּלְהַדְרִיךְ אוֹתָם לַעֲבוֹדָתְךָ בְּלֵב שָׂמֵחַ וּבְחֵשֶׁק גָּדוֹל לֹא בְּעַצְלוּת, וְיִהְיוּ דְּבָרַי נִשְׁמָעִים לָהֶם לַעֲבוֹדָתֶךָ, וְאֶמְצָא חֵן וָחֶסֶד בְּעֵינֵיהֶם שֶׁיְּצַיְּתוּ אוֹתִי כְּכָל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה עֲלֵיהֶם לִרְצוֹנְךָ הַטּוֹב, וִיקֻיַּם בִּי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ ומפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקַי וֵאלֹקֵי אֲבוֹתַי, שֶׁאוֹלִיד בָּנִים וּבָנוֹת וְלֹא יָמוּת שׁוּם אֶחָד מִבָּנַי וְלֹא שׁוּם אֶחָד מִבְּנוֹתַי בְּחַיַּי, וְאֶזְכֶּה לְהַשִּׂיא אֶת בְּנוֹתַי לַאֲנָשִׁים צַדִּיקִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים, וְתַזְמִין לְכָל בֵּן מִבָּנַי יִחְיוּ אֶת בַּת זוּגוֹ בַּת תַּלְמִיד חָכָם וְזֶרַע כָּשֵׁר וְלֹא יַקְדִּימֵם אַחֵר בְּרַחֲמִים, וְהֵם לֹא יֻדְּחוּ מִפְּנֵי אֲחֵרִים, וְתִשְׁכֹּן בֵּינֵיהֶם אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְרֵעוּת וְשָׁלוֹם וְשַׁלְוָה, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם יַאֲרִיכוּ יָמִים וּשְׁנוֹתֵיהֶם בַּטּוֹב וּבַנְּעִימִים, וְלֹא יִהְיֶה בָּם עָקָר וַעֲקָרָה וּמְשַׁכֵּלָה, וְיִמְצָא חֵן וְחֶסֶד וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹקִים וְאָדָם. וּבְנוֹתַי יִהְיוּ בַּעֲלוֹת חֵן וָחֶסֶד, צְנוּעוֹת וְצִדְקָנִיּוֹת וַחֲסִידוֹת, מְעֻטָּרוֹת בְּמִדּוֹת טוֹבוֹת, וּמֵהֶם יֵצְאוּ פֵּרוֹת טוֹבוֹת בָּנִים צַדִּיקִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים זוֹכִים וּמְזַכִּים הָרַבִּים:

אָנָּא ה' רַחוּם וְחַנּוּן זַכֵּנִי לָזוּן אוֹתָם בְּרֶוַח בְּכָבוֹד בְּלִי חֶרְפָּה וּבִזָּיוֹן, וּבְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים תְּזַכֶּינִי וְאֶת אִשְׁתִּי (לאשה: בַּעְלִי) שֶׁתְּמַלֵּא מִסְפַּר יָמֵינוּ עַד מְלֹאת שִׁבְעִים שָׁנָה, וְיִהְיֶה אַחֲוָה וְאַהֲבָה בֵּינֵינוּ בְּלִי שׁוּם פֵּרוּד לְבָבוֹת, וְיִזְכֶּה לִגְדֹּל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבָּנַי וְכָל אַחַת וְאַחַת מִבְּנוֹתַי לְתוֹרָה וּלְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים וּלְכָל טוֹב וּנְעִימִים, יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגוֹאֲלִי עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ עֲשֵׂה לְמַעַן יְמִינֶךָ עֲשֵׂה לְמַעַן תּוֹרָתֶךָ עֲשֵׂה לְמַעַן קְדֻשָּׁתֶךָ. ה' צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹקֵי יַעֲקֹב סֶלָה. ה' צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בּוֹטֵחַ בָּךְ. ה' הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְּיוֹם קָרְאֵנוּ. ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַּשָּׁלוֹם:

 

 

 

[1]) בספר אור תורה – ליקוטים: עוד מבואר בכמה מקומות בדבריהם, שעיקר ביאת משיח הוא בזכות התורה, כמו שאמרו בפרק קמא דבבא בתרא (ח, א) מאי דכתיב, "גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך שרים" (הושע ח, י), ותניא כל פסוק הזה בלשון ארמי נאמר, אי תנו, "עתה כלהו אקבצם", ואם מעט מהם, "יחלו ממשא מלך ושרים". ואמרו שם מאי דכתיב, "אף חובב עמים כל קדושיו בידיך" (דברים לג, ג), אפלו בשעה שאתה מחבב עמים, כל קדושים שלהם בידיך הם כו', וכמו שאמרו כל הנותן עליו על תורה, מעבירים ממנו על מלכות כו' (אבות פרק יג משנה ה), כי בזמן שקולו של יעקב כו', אין הידים ידי עשו כו' (בראשית רבא פרשה סה, טז), ובפרק חלק (צח ב) שאלו תלמידיו את רבי אלעזר, מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח, יעסוק בתורה ובגמילות חסדים כו', עכ"ל. וכל המזכה את הרבים בלימוד הזוהר הקדוש נקרא עוסק בתורה ובגמילות חסדים באופן הכי נעלה ומקיים ומציל את כל העולם כולו, ומתקשר לנשמת הרשב"י זי"ע, וכמו שכתב הגאון הקדוש צדיק ויסוד עולם אור טמיר ונעלם, קדש הקדשים המלוב"ן, מרא דרזין, מרן רבינו יעקב אבוחצירא זצוק"ל זיע"א, בספרו דורש טוב (עמוד ע"ב) וזה לשונו: גדולה זכות רבי שמעון בר יוחאי בעולם העליון יותר מכל הצדיקים, עכ"ל. וכמו שאמרו חז"ל, (סוכה דף מ"ה ע"ב). ואמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחאי יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה ואילמלי אליעזר בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו ואילמלי יותם בן עוזיהו עמנו מיום שנברא העולם עד סופו ואמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחאי ראיתי בני עלייה והן מועטין אם אלף הן אני ובני מהן אם מאה הם אני ובני מהן אם שנים הן אני ובני הן.

 

 

 

 

[2]. סי' קל"א סעי' ט"ז ומובא במ"ב קל"א סק' ל"א.

[3]. ובכף החיים סי' קל"א ס"ק צ"ז כתב וכן יש נוהגים בספרד.

[4]. פרי חדש קל"א בשם תיקון יששכר.

[5]. מובא בטעמי המנהגים עמ' ש"ע בקונטרס אחרון סי' תתס"ו.

[6]. סידור בית יעקב עמ' שע"א.

[7]. חודש שבט מאמר ב' סק"ב.

[8]. עיין בספר שם משמואל פר' בשלח עמ' קצ"ד.

[9]. ספר התודעה עמ' רי"ג.