logo
מאגר ספרי הזוהר העולמי דף הזוהר היומי -הרב סיני

ספר זוהר השמחה חלקים א'-ח' -השגות האריז"ל על ידי שמחה

ספר זוהר חלק א – ח , השגות האריז"ל על ידי שמחה –

האדמור והזוהר - תמונה יפהבספר זוהר השמחה יש ז' חלקים, ובו

חלק א' כל השגות האריז"ל באו על ידי שמחה של מצווה, שורש כל המצוות לקיימם מתוך שמחה ואז שכרו וענגו מופלג מאד, וכו,. זוהר השמחה

חלק ב', השמחה וסגולותיה, על הפסוק "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךְ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל", זוהר השמחה

חלק ג', גלות וגאולה, על דברי חז"ל, "וְחֶדְוָה שֶׁל צִיּוֹן עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשַׂמֵּחַ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּשִׂמְחָה יְתֵרָה מֵהַכֹּל", זוהר השמחה

חלק ד' שמחת השבת, וזוהר השמחה

חלק ה' ברכות בשמחה כגון: "לזמן על הכוס בשמחה ואז הקב"ה שורה בו", זוהר השמחה

חלק ו', בעניני ברית מילה, בר מצוה, זוהר השמחה

חלק ז', בעניני שמחת נישואין, כגון, שמחת חתונה נישואין ללא הקב"ה אינה שמחה וכו'. ופיוטי צדיקים בענין השמחה, פיוט של הבבא סאלי – "יודו לך רעיוני"

 להורדת ספר זוהר השמחה –  ח' חלקים -לחץ על הקישור הבא: ספר זוהר השמחה אינדי- קובץ pdf

 

להורדה  ספר זוהר שמחה חלקים א-ד בקבצי word

זוהר השמחה שער והקדמה מבוא ליל שישי ראש חודש מוגה

זוהר השמחה חלק א השגות האריזל על ידי שמחה

ספר זוהר השמחה וסגולותיה חלק ב

זוהר השמחה חלק ג גלות וגאולה

זוהר השמחה חלק ד שבת וימים טובים

 

בשורה טובה !

התיקון הגדול שיביא את המשיח

לחץ על הקישור הבא:

לימוד הזוהר הקדוש על סדר חוק לישראל

 לקבלת ספרים ,חוברות ועלונים בחינם !

"מפעל הזוהר העולמי"

052-7651911

 

ספר

זוהר השמחה

בו יבואר גודל מעלת עבודת ה' בשמחה, ואיך שכל עניני היהדות תלוים בשמחה, ואין אדם יכול לשער מה שיכול לפעול על ידי השמחה, שידע האדם שכל תענוגי העולם הזה הם כאין וכאפס לעומת התענוג האמיתי להתענג על ה' שזה שעשועי ותענוגי הגן עדן, ויתבונן אז בשכלו הזך כי יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בשמחה בעולם הזה שעולה לאלף ידות לעומת שלא בשמחה, ועוד כי כל תכלית ביאת האדם בעולם הזה הוא כדי שיעבוד את ה' בשמחה דווקא כמו עבדו את ה' בשמחה, וכמו שדרשו חז"ל על הפסוק תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה, ושעה אחת בשמחה שוה יותר מכל חיי העולם הבא, ויתבונן בשכלו כמה שעות מימי חייו הלכו לבטלה שהפסיד שלא היה בשמחה, והוא יסוד חשוב מתיקוני התשובה.

כל זה מלוקט מדברי חז"ל בש"ס בבלי ירושלמי ומדרשים, זוהר הקדוש תיקונים וכתבי האריז"ל והבעש"ט ותלמידיהם הקדושים וספרי הראשונים, ומספרי מוסר מגדולי האחרונים זלה"ה, ודבריהם הקדושים חוצבים מלהבות אש, מלהיבים נפש האדם לעבודת הבורא. דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם, ואפילו הלומדים והיראים מחמת חסרון ידיעה. ועל ידי ספר זה יהיה יד הכל ממשמשין בהן ויזכרו לשמור ולקיים.

יצא לאור חודש סיון ה'תשע"ד

מפעל הזוהר העולמי סניף בת ים 0527-651911
בו ימצאו רבנים, מגידי שיעור וראשי ישיבות, מלמדים ומחנכים את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. כל בני אדם ימצאו בו הדרכה נפלאה איך להדריך את ביתם לתורה ויראת שמים בשמחה, שעל ידה יזכו לתשובה מאהבה כמו שאמר דוד המלך ע"ה, (תהלים ע"ג, כ"ח) "וַאֲנִי קִרְבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב".

המעיין בספר זוהר השמחה בלתי ספק יקבל תועלת גדולה ונפלאה בהתעוררות בלתי גבול להתאמת ולהתחזק לקיים מצות הבורא יתברך שמו על ידי עבודת ה' בשמחה, ושיכול על ידה להגיע להשגות רוחניות מופלאות.

הרשות נתונה לכל מי שברצונו להדפיס קטעים מספר זה או כל הספר בכל לשון שהוא בכל מדינה ומדינה, כדי להרבות תורה ויראת שמים בעולם ולעורר לבות אחב"י לתשובה.

 

מבוא:

אודה ה' מאוד בפי ובתוך רבים אהללנו, "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ" (תהלים כ"ז ד'), מחצרות בית ה' ומהיכל קדשו אפתח פי בשיר ורננה, להודות להשי"ת על רוב רחמיו וחסדיו עמנו בעל עת ועונה, ובפרט עתה אשר זכינו להוציא לאור את הספר זוהר השמחה, שיהיה לתועלת לכל יהודי באשר הוא שם לקבל את אור השכינה הקדושה כנאמר (תהלים צז, יא-יב) "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה, שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בַּה' וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ". על ידי לימוד דברי רבותינו התנאים והראשונים זי"ע על עניני השמחה, מילי דחסידותא משולב ומתובל בתוכחת מוסר ואהבה מגולה, כדרכינו, לקרב אל לבבות בני ישראל לאביהן שבשמים. בספר זוהר השמחה ז' חלקים, ובו חלק א' כל השגות האריז"ל באו על ידי שמחה של מצווה, שורש כל המצוות לקיימם מתוך שמחה ואז שכרו וענגו מופלג מאד, וכו,. זוהר השמחה חלק ב', השמחה וסגולותיה, על הפסוק "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךְ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל", זוהר השמחה חלק ג', גלות וגאולה, על דברי חז"ל, "וְחֶדְוָה שֶׁל צִיּוֹן עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשַׂמֵּחַ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּשִׂמְחָה יְתֵרָה מֵהַכֹּל", זוהר השמחה חלק ד' שמחת השבת, וזוהר השמחה חלק ה' ברכות בשמחה כגון: "לזמן על הכוס בשמחה ואז הקב"ה שורה בו", זוהר השמחה חלק ו', בעניני ברית מילה, בר מצוה, זוהר השמחה חלק ז', בעניני שמחת נישואין, כגון, שמחת חתונה נישואין ללא הקב"ה אינה שמחה וכו'. ופיוטי צדיקים בענין השמחה, פיוט של הבבא סאלי – "יודו לך רעיוני"

זכות אבוה"ק ורבוה"ק תגן עלינו להיוושע ב"אלף המגן[א]" תשועת עולמים על ידי התקדשות ישראל בלימוד תורת הסוד, שהיא תורה לשמה, כמו שכתב בתנא דבי אליהו (זוטא פרק כ'): אמר להם הקדוש ברוך לישראל: בני, היו לפני קדושים, ואל תבהלו מיום הדין, שנאמר והייתם לי קדושים וגו' (ויקרא כ כו). זוהי הבטחה של הקדוש ברוך הוא שמגלה לנו אליהו הנביא זכור לטוב, שאם ישראל יהיו קדושים אין מפחדים מיום הדין.  וְיֵשׁ לָנוּ עֵצָה אַחַת יְעוּצָה "לִּימּוּד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ"[ב], וְלִמּוּד הַזוֹהַ"ק בְּשִׂמְחָה, אֲשֶׁר בְּכֹחוֹ לַעֲצֹר כָּל פֻּרְעָנוּת וּלְהַשְׁפִּיעַ כָּל הַבְּרָכוֹת בְּרוּחָנִיּוּת וּבְגַשְׁמִיּוּת, וְכַיָּדוּעַ תַּקָּנַת הָרַמְחַ"ל זי"ע לְלִמּוּד הַזוֹהַ"ק בִּרְצִיפוּת – שֶּׁמַּצִּיל מִן הַפֻּרְעָנוּת – וּמֵבִיא הַגְּאוּלָה (עַיֵין סֵפֶר אוֹר הַזוֹהַר פ"ה, וְכֵן הוּבָא בְּסֵפֶר "תּוֹרָתוֹ מָגֵן לָנוּ"). לֶהֱוֵי יָדוּעַ שֶׁכָּל הַמְסַיְּמִים אֶת סֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בִּבְחִינַת "כְּנִישְׁתָא חֲדָא" (זוֹהַ"ק) הֵם בִּבְחִינַת "אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים" (שִׁיר הַשִּׁירִים ד, ד), – עֲלֵיהֶם תָּלוּי וְעוֹמֵד הַצָּלַת כְּלַל יִשְׂרָאֵל, "כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים" וְהֵם שׁוֹלְטִים עַל הַגְּבוּרוֹת וּמְמַתְקִים אוֹתָם, וּמִיַּד בָּאָה הַגְּאוּלָה בב"א.

וּלְפִי זֶה מִתְבָּאֵר הֵיטֵב מַאֲמָר הָרַשְׁבִּ"י "יָכוֹל אֲנִי לִפְטוֹר אֶת הָעוֹלָם כּוּלוֹ מִן הַדִּין". – עַל כֵּן פְּנוּ בְּבַקָּשָׁה לְרָאשֵׁי הַיְּשִׁיבוֹת וּלְרָאשֵׁי הַכּוֹלְלִים, לְהַרְשׁוֹת לָּכֶם לְהַקְדִּישׁ שְׁנֵים עָשָׂר דַּקּוֹת בְּהַתְחָלַת כָּל סֵדֶר לְלִמּוּד הַזוֹהַ"ק בְּשִׂמְחָה, וּבְוַדַּאי יַסְכִּימוּ עִמָּכֶם, כְּמוֹ שֶׁכְּבָר נוֹדַע הַמְּצִיאוּת בְּהַרְבֵּה יְשִׁיבוֹת וְכּוֹלְלִים שֶׁכָּךְ עָשׂוּ. וְכַיָּדוּעַ דְּכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה כְּדֵי שֶׁיַּצְלִיחַ צָרִיךְ קוֹדֶם אִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא (עַיֵין זוֹהַ"ק פָּרָשַׁת לֶךְ לְּךָ דַּף ע"ז:). וְכָל הַמַּעֲלוֹת הָאַדִּירוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּמַעֲלַת הַלִימוּד וְהַקְּרִיאָה בְּזוֹהַ"ק הֵם גַּם בְּמִי שֶׁאֵינוֹ מֵבִין כְּלָל אֶת אֲשֶׁר הוּא קוֹרֵא – כְּמָשָׁל הַהוֹלֵך אֶל הָרוֹפֵא, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִין בִּרְפוּאָה כְּדֵי לְהִתְרַפֵּא, כֵּן הַלּוֹמֵד בְּזוֹהַ"ק הֲגַם שֶׁאֵינוֹ מֵבִין עֶצֶם הַלִימוּד כּוֹחוֹ גָּדוֹל וְעָצוּם "וּבוֹנֶה בַּשָּׁמַיִם עֲלִיּוֹתָיו", ובפרט עתה לקראת קבלת התורה שעל זה נאמר בגמרא שבת[ג] (דף פ"ח.): דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי, ועתה שזכינו לקדושה משולשת על ידי חיבור קוב"ה אורייתא וישראל חד הוא, בלימוד הזוהר הקדוש בשמחה ובאחדות שאפשר להתחבר על ידי זה לשכינה הקדושה בוודאי שפוטר מעליו ומכל הסובבים אותנו כל מרעין בישין ומזיקין ומחבלים, ומשפיע שפע קדושה ורחמים וטהרה עליונה כנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, וְעַל יְדֵי כֵּן נִגָּאֵל בִּמְהֵרָה בְּקָרוֹב, כִּי עֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשַׁע – יַעֲקֹב אָבִינוּ ע"ה נִקְרָא אָב שֶׁל שִׁבְעִים נֶפֶשׁ, וְשִׁבְעִים גִּימַטְרִיָּה סוֹד – דְעַ"י לִּימּוּד הַתּוֹרָה – שֶׁהִיא מִדָּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ ע"ה, וּבִפְרָט זוֹהַ"ק – שֶׁכְּנֶגֶד סוֹ"ד, וּבָזֶה נִקְרָא אַב שֶׁל שִׁבְעִים נֶפֶשׁ, נִנָּצֵל מִשִּׁבְעִים אֻמּוֹת הָעוֹלָם – וְעוֹד כַּיָּדוּעַ יַעֲקוֹב בְּמִלּוּי אוֹתִיּוֹת כָזֶה: יו"ד עי"ן קו"ף וי"ו בי"ת, גִּימַטְרִיָּה 770 – שׁמשנת תש"ע – נפתח הצינור השפע האלוקי ללמוד את הזוהר הקדוש בלשון הקודש והוא בבחינת גילוי שכינה, וּמִמֶּנָּה – מִכֹּחַ סְגֻלַּת לִּימּוּד הַסּוֹד המחובר בשלש קדושות יִוָּשַׁע תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים.- זִכְרוּ! בְּיָדֵנוּ הַדָּבָר! – "הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה", וְהֶחָלָשׁ יֹאמַר גִּבּוֹר אָנִי, וְיִתְקַיֵים בָּנוּ הַפָּסוּק "הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (יְשַׁעְיָה ס, כב) בב"א.

 

הקדמה

ענין השמחה הוא דבר גדול מאוד ומגיע ממקור עליון, כי השמחה היא באה על ידי הארת הנשמה באור אלוקי ממעל, עד כדי כך שהקשה הקדושת לוי רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע על הפסוק, (אסתר ה' ט') "וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב", מהיכן באה לו שמחה לרשע זה? והרי שמחה זה רק מכוח הקדושה, ותירץ דעל ידי שאכל מסעודתה של הצדקת אסתר המלכה ע"ה שיריים של צדקת, מכוח זה באה לו שמחה, ורק ברוב רשעותו איבד את זה, ולא נשאר לו כלום, כי באמת שמחת הרשעים אינה אלא הוללות ושטות, כי השמחה היא בשלימות ואחדות כמו שאמרו חז"ל אין שמחה כהתרת הספיקות, וזה משום שמחת השלימות, וכל עיקר השלימות היא ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא, [בלשון ארמית חד זה אחד, וחדי זה שמח, כי באמת כאשר מתאחדים, במקור העליון באה שמחה אמיתית – מה שאין כן הרשעים כים נגרש, כמו שנאמר בנביא (ישעיה נז, כ-כא) "וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט, אֵין שָׁלוֹם אָמַר אֱלֹהַי לָרְשָׁעִים" – וכן נאמר במשלי (יח, א) "לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד", וממילא אין להם שלימות ולא שלוה ולא שייך אצלהם כלל שמחה], ובזמן בית המקדש בחג הסוכות היתה שמחה גדולה שמחת בית השואבה שמשם היו שואבים רוח הקודש [כידוע שיונה הנביא קיבל נבואתו משם], וזהו מעגל נפלא כי על ידי לימוד התורה באה השמחה כמו שנאמר (תהלים יט, ט) "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב", ועל ידי שאדם שמח, זוכה להארה עליונה רוח הקודש ונבואה כמו שנאמר (מלכים ב' פרק ג' ט"ו) "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'".

ובזוהר פרשת וישב (דף קפ:): בלשון הקודש: כָּאן יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל בְּכַמָּה צְדָדִים, אֶחָד – שֶׁהִנֵּה רָאִינוּ שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּמָקוֹם עָצוּב, אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׂמְחָה. אִם אֵין בּוֹ שִׂמְחָה, אֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ג) וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'. שֶׁהֲרֵי וַדַּאי שֶׁשְּׁכִינָה לֹא שׁוֹרָה בְּמָקוֹם עָצוּב. מִנַּיִן לָנוּ? מִיַּעֲקֹב, שֶׁמִּשּׁוּם שֶׁהָיָה עָצוּב עַל יוֹסֵף הִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה. כֵּיוָן שֶׁבָּאָה לוֹ הַשִּׂמְחָה עַל בְּשׂוֹרַת יוֹסֵף, מִיָּד וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, עכ"ל.

השמחה באה ממקור פנימיות הנשמה של האדם, ולכן כאשר האדם שמח זה מראה על חיבור פנימי ועמוק עם העניין, ידוע מאמר חז"ל על הפסוק (איוב מא, ג) "מִי הִקְדִּימַנִי[ד] וַאֲשַׁלֵּם תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם לִי הוּא", שאין אדם יכול לבקש שכרו בדין, כי לולי חסד ה' עליו לא יכול לקיים מצוות, כגון הקב"ה קודם נותן לאדם בית, ואחר כך יכול לשים מזוזה, וכן קודם נותן לו בן זכר ואחר כך מקיים מצות ברית מילה, וכן על זה הדרך, וכידוע דברי הרמח"ל שהביא את דברי חז"ל שכל ענין בריאת האדם וירידת הנשמה לזה העולם היא מפני כי קודם היתה נמצאת בעולם הנשמות ומתענגת מזיו השכינה אך בבחינת לחם חסד שהוא נהמא דכיסופא [לחם של בושה], ולזה ירדה לעולם כדי לסגל תורה ומצוות ולנצח במלחמה, ואז יקבל האדם שכר מושלם בעולם הבא עולם הנשמות ולא תתבייש הנשמה, ושואלים גדולי הצדיקים, (בשם רבי הגאון רבי עזרא עטיה זי"ע], אם אין באפשרות לקיים מצוות לולי שהשם יתברך יתן לו כלי וחפצי המצווה, וממילא לא חייב לשלם לאדם, כמו שנאמר מי הקדמני ואשלם, אם כן נשאר נהמא דכסופא שהכל ניתן לו בתורת חסד, ומה הואיל ירידת הנשמה לזה העולם, ותרצו, דהחלק של האדם הוא עשיית המצוות בשמחה שזה באמת מחלקו, ומפנימיות נשמתו, (ע"כ). נמצא שכל מטרת האדם בזה העולם בקיימו תורה ומצוות הוא כדי להינצל מנהמא דכסופא, וזה יתכן רק כאשר מקיים את התורה ומצוות מהחלק הנפש הפנימי ביותר על ידי השמחה, ועתה מובן מה שאמרה התורה הקדושה בפרשת התוכחה (דברים כח, מז) "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל", כי עיקר העבודה היא בשמחה וכן נראה מדברי הב"ח באו"ח סימן מ"ז, (אות ב) ומ"ש דאמר רב יהודה אמר רב וכו'. רבינו מביא ראיה מרב יהודא אמר רב שהקב"ה מקפיד על לומדי תורה אפילו עוסקין בה טובא אם אינן זהירין לברך בתורה תחלה. ואיכא לתמוה טובא למה יצא כזאת מלפניו להענישם בעונש גדול ורם כזה על שלא ברכו בתורה תחלה שהוא לכאורה עבירה קלה ונראה דכונתו יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתינו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה ולכן נתן הקב"ה תורת אמת לישראל במתנה שלא תשתכח מאתנו כדי שתתדבק נשמתינו וגופינו ברמ"ח איברים ושס"ה גידין ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה שבתורה ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך שהיתה השכינה ממש בקרבם כי היכל ה' המה ובקרבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה והארץ כולה היתה מאירה מכבודו ובזה יהיה קישור לפמליא של מעלה עם פמליא של מטה והיה המשכן אחד אבל עתה שעברו חוק זה שלא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם לידע הדינים לצורך משא ומתן גם להתגאות להראות חכמתם ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה למטה בארץ כדי שתעלה נשמתם למדרגה גדולה אחרי מיתתם הנה בזה עשו פירוד שנסתלקה השכינה מן הארץ ועלתה לה למעלה והארץ נשארה בגשמיותה בלי קדושה וזה היה גורם חורבנה ואבידתה והוא אמרו מי האיש החכם וגומר על מה אבדה הארץ וגומר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם וגומר ואמר תורתי תורת אמת אשר נתתי במתנה שלא יהיו למדין ושוכחין וגם פירשתי להם טעם כל הדברים ופירושיהם וזהו אשר נתתי לפניהם כשלחן ערוך וכו' וכמו שכתבו רבותינו ז"ל (עירובין נד ע"ב מכילתא ריש משפטים) על פסוק (שמות כא א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וכוונתי שיתקשרו בעצם קדושת תורתי תורת אמת והשכינה תהא שורה בקרבם והמה עזבו את תורתי ולא הלכו בה פירוש תחלת ההליכה ברוחניות התורה ממדרגה למדרגה כדי שתתדבק הנשמה בעצמות קדושת התורה לא הלכו בה דהיינו לא הלכו בה לשמה בשעה שבאו לפתוח בעסק התורה ולברך לפניו יתברך ולהודות לו על נתינת התורה לעמו ישראל כדי שיהיו דבקים בקדושתה ובשכינתו יתברך והוא המכוון בברכת אשר בחר בנו על אשר קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו תורתו הקדושה כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום כדי שתתדבק נשמתינו בעצמות קדושת התורה ורוחניותה ולהוריד השכינה בקרבנו לא הלכו בה לעסוק בדברי תורה לשמה כי בזה נענשו שנסתלקה השכינה מן התחתונים ואז אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר כלומר נחרבה ונשארה חומרית מבלי עובר שם קדושת השכינה כי נסתלקה השכינה לגמרי מן הארץ ועלתה לה למעלה וכך היא גירסת רב אלפס (ברכות ה ע"ב) ולומדי תורתך לשמה וכזה ראוי להגיה בסדורים, עכ"ל.

כי כל עיקר נתינת התורה למען חיבור הנשמה עם הקב"ה נותן התורה, וזה כמו שאמרנו שעל ידי האיחוד ישראל אורייתא וקוב"ה זוכה ומביא לשמחה פנימית עצומה ואמיתית. וזה מה שאמרו בזוה"ק שלעתיד לבוא תהיה השמחה שלימה בהשגת האלוקות, כי אז כולם יראו את השכינה הקדושה עין בעין בשלימות, כמו שאנו מתפללים בכל יום "וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים", ונצפה שיתקיים בנו דברי הזוה"ק: פרשת וירא (דף קיח:): בלשון הקודש: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בֹּא רְאֵה שֶׁכָּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב (שם) מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים, וְכָתוּב אַחֲרָיו מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ. וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בְּאוֹתוֹ זְמַן עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשַׂמֵּחַ עוֹלָמוֹ וְלִשְׂמֹחַ בִּבְרִיּוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קד) יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו. וַאֲזַי יִהְיֶה שְׂחוֹק בָּעוֹלָם מַה שֶּׁאֵין כֵּן עַכְשָׁו, שֶׁכָּתוּב (שם קכו) אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וְגוֹ'. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים, שֶׁאֲזַי עֲתִידִים בְּנֵי אָדָם לוֹמַר שִׁירָה, שֶׁהוּא עֵת שְׂחוֹק. רַבִּי אַבָּא אָמַר, הַיּוֹם שֶׁיִּשְׂמַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם בְּרִיּוֹתָיו, לֹא הָיְתָה שִׂמְחָה כְּמוֹתָהּ מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וְהַצַּדִּיקִים הַנִּשְׁאָרִים בִּירוּשָׁלַיִם לֹא יָשׁוּבוּ עוֹד לַעֲפָרָם, שֶׁכָּתוּב (ישעיה ד) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלַיִם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ. הַנּוֹתָר בְּצִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַיִם דַּוְקָא.

דָּבָר אַחֵר וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים, כָּתוּב (ישעיה סו) שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, לֹא הָיְתָה שִׂמְחָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם כְּאוֹתָהּ שִׂמְחָה שֶׁעָתִיד לִשְׂמֹחַ עִם הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבא, וְכָל אֶחָד מַרְאֶה בָּאֶצְבַּע וְאוֹמֵר, (שם כה) הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ, וְכָתוּב (שם יב) זַמְּרוּ ה' כִּי גֵאוּת עָשָׂה מוּדַעַת זאת בְּכָל הָאָרֶץ.

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, לֹא רָאִינוּ מִי שֶׁפֵּרַשׁ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כְּדָוִד הַמֶּלֶךְ שֶׁאָמַר (תהלים קד) תַּסְתִּיר פָּנֶיךְ יִבָּהֵלוּן וְגוֹ'. מִכָּאן שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה רָעָה לְשׁוּם אָדָם, אֶלָּא כְּשֶׁאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ בּוֹ – הוּא כָּלֶה מֵאֵלָיו, שֶׁכָּתוּב תַּסְתִּיר פָּנֶיךְ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְגוֹ', וְאַחַר כָּךְ (שם) תְּשַׁלַּח רוּחֲךְ יִבָּרֵאוּן וְגוֹ', וְאַחַר כָּךְ (שם) יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו. וַאֲזַי הַשְּׂחוֹק בָּעוֹלָם, שֶׁכָּתוּב (שם קכו) אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים, לִשְׂמֹחַ בִּישׁוּעָתוֹ.

כמו שהתגעגעו הצדיקים לשמוח בהתחברות עם ה' יתברך והתורה הקדושה, בפרט שרואים בפיוט שחיבר הסבא קדישא המלוב"ן הצדיק רבי ישראל אביחצירא הבאבא סאלי זי"ע.

פיוט של הבבא סאלי – "יודו לך רעיוני"

יודו לך רעיוני, אל מבטן יוצרי, על קרבתך בסיני, להאיר את נרי, על כן בתחנוני, אפאר בשירי, בכל ימי ושני, עד לעד לעולם.

אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל נפשי, את גאולת עולם.

ששון לבי המה, בזכרי חסדיו, כי בחר מכל אומה, ישראל עבדיו, נצר נטיעה תמה, האבות ידידיו, אבן צדק שלמה, משורש גדלם.

אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל נפשי, את גאולת עולם.

רצונך אשאלה, חי בעל הרצון, כאשר בתחלה, נהגת את הצאן, במרעה טוב ונפלא, והיה כל עלצון, רועה ישראל סלה, האזן את קולם.

אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל נפשי, את גאולת עולם.

אתה הוא האלהים, העד והדין, קום נא לקראת גבהים, צאֵה נא מזֻין, לנקם נקמתך מהם, להשלים כל ענין, שמך וכסאך שהם, מעין כל חי נעלם.

אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל נפשי, את גאולת עולם.

לעשה נפלאות לבדו, את יריבי יריב, אקוה תמיד חסדו, השכם והעריב. ולא יסיך בעדו, את טירתו יחריב. ואז נשיר לכבודו, השירים במֻשלם.

אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל נפשי, את גאולת עולם.

חזה ציון מועדנו, אשר מכוונת, מול זבול מקדשנו, שהיא הנותנת, כח עליון לגנו, עדן המכוננת. אשר בם כל חפצנו, הם מקדש ואולם.

אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל נפשי, את גאולת עולם.

זאת היתה לי בעניי, גדולה הבטחה. לאב המון נסיי, בין בתרים זרחה. לאמור מתי ואיה, ומצאנה מנוחה. בך כל מאויי, אל תאות עולם.

אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל נפשי, את גאולת עולם.

קץ ימים גלה לעם אלה עמוסי תלאות. גדל צערי ועמלי, בפלאי פלאות. מצפים אבות ועוללי, עשה לטובה אות. כלילו גדילי, בניך על תִלם.

אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל נפשי, את גאולת עולם.

 

 

 

  •  

 

 

 

[א]) הַגִּימַטְרִיָּה שֶׁל "אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו" עִם הַכּוֹלֵל = 772 = בַּגִּימַטְרִיָּה: = וּבָרֵךְ עָלֵינוּ שָׁנָה טוֹבָה = בִּיאַת מָשִׁיחַ = קֵץ הָעוֹלָם = וּמָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד. ועל ידי לימוד זוהר הקדוש בשמחה ששוה פי אלף אלפי אלפים, נזכה להגנה רוחנית לקראת קבלת התורה הקדושה בלימוד הפרד"ס, נזכה בקרוב ממש לביאת משיח צדקינו בב"א.

[ב]) תּוֹרַת הַסּוֹד הוּא תּוֹרָה לִשְׁמָהּ, (אוֹר יִצְחָק פ"א). וּכְמוֹ שְׁאָמַר הַמַּגִּיד לְמָרָן הַבֵּית יוֹסֵף: אִם תִּקְבַּע עִתִּים בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה, אֶפְתַּח לִבְּךָ בָּהּ דְתַדְבֵּיק רָזִין סְתִימִין דְּלָא יָדַע יַתְהוֹן בַּר נָשׁ. (מַגִּיד מֵישָׁרִים פָּרָשַׁת בֹּא) – וַוי לְעָלְמָא דְּאִנּוּן אַטִּימִין לִבָּא וּסְתִימִין עַיְינִין דְּלָא מִסְתַּכְּלִין בְּרָזֵידְאוֹרַיְיתָא. (זֹהַר חֵלֶק א' דַּף כ"ח.) – אִינוּן דְּעָבְדִין לְאוֹרַיְיתָא יַבָּשָׁה, וְלָא בָעָאן לְאִשְׁתַּדְלָא בְחָכְמָה דְקַבָּלָה, דְגָרְמִין דְּאִסְתַּלַּק נְבִיעוּ דְחָכְמָה דְאִיהִי י' מִינָהּ, וְאִשְׁתְּאָרַת ב' יְבֵישָׁה, וַי לוֹן דְּגָרְמִין עֲנִיּוּתָא וְחַרְבָּא וּבִיזָה וְהֶרֶג וְאַבְּדָן בְּעָלְמָא. (תיק"ז תי' ל').

[ג]) ופירש רבנו ניסים גאון: דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא בריך רחמנא דיהב אוריין תליתאי, פירש תורה נביאי' וכתובי'. ביום תליתאי. פי' ביום שלישי לפרישה כרבנן דאמר בחמישי עבד ליה פרישה. ע"י תליתאי ע"י משה שהוא שלישי אהרן ומרים ומשה, לעם תליתאי כהנים לוים וישראל, בירח תליתאי בחודש השלישי ניסן אייר סיון, ובסיון ניתנה התורה והוסיפה ההגדה בדבר זה אותותיה משולשים, כלומר שהתורה נקרית אמת, שנאמר (משלי כג) אמת קנה ואל תמכור, ומספר אמת ג' אותיות וישראל בני אבות ג' אברהם יצחק ויעקב, משבט שלישי ראובן שמעון לוי, ומן לוי נולד משה שעל ידו ניתנה תורה, לוי יש בו ג' אותיות, משה ג' אותיות, ונצפן ג' ירחים, כדכתיב (שמות ב) ותצפנהו ג' ירחים, ובזה אמרו אמר ר' לוי הא למדתה שכל מעשה אותו היום היה משולש, וכגון זה עוד יש במדרש ילמדנו (תנחומא פרשה יתרו) הלא כתבתי לך שלישים, אמר ר' יהושע בן נחמיה הן תורה שאותיותיה משולשות אלף בית גימל, והכל היה משולש תורה משולשת, תורה נביאים וכתובים, משנה משולשת, תלמוד הלכות ואגדות, תפלה משולשת ערב ובוקר וצהרים, משולשת קדוש קדוש קדוש, ישראל משולשים כהנים לוים וישראלים, ומשה אותיותיו משולשים משבט לוי שאותיותיו משולשין, מזרע אברהם יצחק ויעקב אבות שלשה, בחודש משלש ניסן אייר סיון, בסיני שאותיותיו משולשים, לשלשה ימים נתקדשו שנאמר (שמות יט) והיו נכונים ליום השלישי.

אמרו לפניו רבונו של עולם חמדה שגנוזה לפניך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם. הא מילתא נפקא להו לרבנן (ב"ר פכ"ח) מהאי קרא דכתיב (תהלים קה) זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור, שלפי שמצאו מן יצירת אדם הראשון ועד נתינת התורה כ"ו דור, וזה פרטן י' דורות מאדם עד נח, וי' מנח עד אברהם, ומאברהם עד משה ו' דורות, אברהם יצחק יעקב לוי קהת עמרם עד משה, ועל ידו ניתנה התורה, וכבר שלמו כ"ו דורות ידעו כי התורה היתה גנוזה תתקע"ד דורות, וכיון שעברו עליה מימות העולם כ"ו דורות שהן השלמת אלף דור ניתנה התורה כדי שיתקיים דבר צוה לאלף דור.

 

 

:

[ד]) חתם סופר במדבר (יח, כט), וז"ל: מכל מתנותיכם תרימו את תרומת ה' פי' ממך הכל ומידך נתנו לך מי הקדימני ואשלם לכן תדעו ותבינו כי מכל מתנותיכם שאני נותן לכם מתנת חנם מבלי זכות שיקדם לכם, ואלו מתנות אתם מרימים תרומת ה' כי לא תרומתכם הוא כי לו הכל, ולא עוד אלא אפילו בהרימכם את חלבו את מקדשו ממנו, בשידוע כי צוה להרים חלב לה' פי הנאות והמשובח ועי"ז ממשיך עליו מקדושה עליונה היינו אעפ"י שהכל ממנו מ"מ רב חסד הוא בהרימכם את חלבו עי"ז תרימו מקדשו ממנו תמשיכו עליכם ממנו ממקום גבוה את מקדשו. ואמרת ללוים בהרימכם את חלבו ונחשב ללוים ע"ד דאמרו חז"ל קודם ברכה לה' הארץ לאחר ברכה והארץ נתן לב"א הנה אחר שתרימו חלבו יהי' נחשב ללוים כאלו הוא ללוים ולא לה' הארץ אלא כלו נתון לכם. ומסיים כתרומת גורן וכתרומת יקב שיש בהם החזקת טובה לבעלים כי סתם גורן ויקב בשדה הם עומדים כמ"ש תוס' בע"ז נ"ו ע"א ד"ה ואעפ"י ע"ש. נמצא שלא ראה פני הבית ויכול לפוטרו להכניס במוץ שלה ואפ"ה גורם לה חיוב הרי יש לו שכר בעמלו, עכ"ל.

 

 

 

 

 

ספר

זוהר השמחה

ענף א'

כל השגות האריז"ל באו על ידי שמחה של מצווה

שורש כל המצוות לקיימם מתוך שמחה ואז שכרו וענגו מופלג מאד

בספר הקדוש שער המצוות למהרח"ו בהקדמה: גם דע כי העושה מצוה אין מספיק לו במה שיעשה אותם שהרי מצינו בדברי רז"ל שאמרו (קידושין ל"ט ע"ב) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו וכיוצא בזה אמרו כל המקיים מצוה פלונית יש לו כך וכך, והנה אנחנו ראינו כמה וכמה מצות שעושים בני אדם ואינם מתקיימים דברי רבותינו ח"ו בענין גודל שכרם אפילו בעוה"ז. אבל השורש שהכל נשען עליו הוא שבעשיית המצוה אל יחשוב שהיא עליו כמשא וממהר להסירם מעליו אבל יחשוב בשכלו כאלו בעשותו אותה המצוה ירויח אלף אלפים דינרי זהב ויהיה שמח בעשותו אותה המצוה בשמחה שאין לה קץ מלב ומנפש ובחשק גדול כאלו ממש בפועל נותנים לו אלף אלפים דינרי זהב אם יעשה אותה מצוה. וזה סוד הפסוק (דברים כח מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב כו' וזה סוד (ברכות ט ע"ב) רב ברונא דחד יומא סמך גאולה לתפלה ולא פסק חוכא מפומיה כל ההוא יומא. וזה יורה על היות אמונת בטחונו בבורא יתברך בתכלית האחרון יותר משאם היה השכר מזומן לפניו בפועל וכפי גודל שמחתו באמת ובטוב לבב הפנימי כך יזכה לקבל אור עליון ואם יתמיד בזה אין ספק שישרה עליו רוח הקודש. וענין זה נוהג בקיום כל המצות כלם בין בעת שעוסק בתורה שיהיה בחשק גדול נמרץ בהתלהבות עצום כאלו עומד לפני המלך ומשרת לפניו בחשק גדול למצוא חן בעיניו לקבל ממנו מעלה יתירה וגדולה.

להיותו שמח וטוב לב יותר מכאשר מרויח או מוצא אלף אלפים דינרי זהב

בשער רוח הקודש (דף ח' ע"ב): הנה צריך האדם בעת קיומו כל מצוה ומצוה, או בהתעסקו בתורה, או כשמתפלל התפלה,להיותו שמח וטוב לב, יותר מכאשר מרויח או מוצא אלף אלפים דינרי זהב וכמו שמצינו (ברכות ל' ע"ב) על החכם ההוא אביי ע"ה, דהוה קאים קמיה (דרבא) [דרבה] והוא קא בדח טובא ואמר תפילין קא מנחנא וכו' וזהו פי' הפ' תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל (דברים כ"ח), פי' תשמח יותר, מכאשר תרויח רוב כל ממון שבעולם, וזה מרוב כל, פי' יותר מכאשר הוא רב כל.

בגנות מידת העצבות ואין מידה מונעת השגה יותר ממנה

בשער רוה"ק שם: גם מדת העצבות בעצמה, היא מדה מגונה מאד, ובפרט הרוצה להשיג חכמה ורוח הקדש, ואין דבר גורם מניעת ההשגה, אפי' אם יהיה ראוי אליה, כמו (שיש בו) מדה של העצבות, והעד בזה, מש"ה ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן, (מלכים ב' ג') וכמה ראיות אחרות. גם מדת הכעס, מלבד מה שמונעת ההשגה לגמרי, וכמו שמצינו על פסוק ויקצף משה על אלעזר ועל איתמר (ויקרא י') וארז"ל כל הכועס אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו וכו' האמנם יתר רעה יש לו מדבר הנז' כמו שנבאר, והנה מורי ז"ל היה מקפיד בענין הכעס, יותר מכל שאר העבירות, אפי' כשהוא כועס בשביל מצוה, וכענין משה כנז"ל, והיה נותן טעם לזה ואומר, כי הלא כל שאר העבירות אינם פוגמים אלא כל עבירה ועבירה פוגמת אבר אחד, אבל מדת הכעס פוגמת כל הנשמה כלה, ומחליף אותה לגמרי, והענין הוא, כי כאשר יתכעס האדם, הנה הנשמה הקדושה מסתלקת ממנו לגמרי, ונכנסת במקומה נפש מצד הקלי' וזה סוד מש"ה טורף נפשו באפו וגו' (איוב י"ח) כי ממש טורף נפשו הקדושה, ועושה אותה טריפה וממית אותה בעת אפו וכעסו, וכמבואר בזוהר בפ' תצוה (דף קפ"ב ע"ב) וע"ש כמה מגזים ענין הכעס, עד שאומר, כי מאן דמשתעי עם הכועס, כאלו משתעי עם ע"ז עצמה, וע"ש, ואף על פי שעושה האדם תקונים לנפשו ותשובה מעולה על כל עונותיו, ומצות רבות וגדולות, הכל נאבדים ממנו לגמרי, לפי שהרי אותה הנשמה הקדושה, שעשתה כל המעשים הטובים, נתחלפה בטמאה, והלכה לה, ונשארה שפחה טמאה במקומה, וירשה את גבירתה, וצריך שיחזור פעם אחרת, לחזור ולתקן כל התקונים הראשונים שעשה בתחלה, וכן הוא בכל פעם ופעם שהוא כועס נמצא כי בעל הכעס אין לו תקנה כלל, כי תמיד הוא ככלב שב על קיאו, וגם גורם היזק (דף י"א) גדול אחר לעצמו, והוא כי הנה אם עשה איזו מצוה גדולה אשר בסבתה היתה איזו נשמה קדושה של איזה צדיק ראשון מתעבר בו בסוד העיבור לסייעו כנודע, ועתה על ידי הכעס מסתלקת גם היא, וזהו ג"כ ענין טורף נפשו באפו, באופן, כי מי שהוא בעל כעס, אי אפשר לו, כל ימי היותו בעל מדה זו, להשיג שום השגה, אפילו אם יהיה צדיק בכל שאר דרכיו, לפי שהוא בונה, וסותר כל מה שבנה, בכל עת שכועס, אמנם שאר העבירות, אינם טורפים ועוקרים הנפש ממש, אמנם נשארת דבוקה בו, אלא שהיא פגומה, בבחי' אותה העבירה שעושה בלבד, וכאשר יתקן הפגם ההוא לבדו, יתוקן לגמרי, אבל הכעס, צריך תיקונים רבים, והכנות רבות, לחזור להביא את נשמתו הנטרפת ממנו, וכולי האי ואולי, כנזכר בזוהר בפ' תצוה כנז"ל, כי לפעמים כפי בחי' ומציאות הכעס ההוא, אין לו עוד תקנה כלל, ולא די זה אלא אפי' כשהייתי מלמד את אחי יצ"ו, ולא היה יודע כפי רצוני, והייתי מתכעס עמו על הדבר הזה, וגם על הדבר הזה הזהירני והוכיחני מורי ז"ל במאד מאד. גם בענין עסק התורה, היה אומר לי מורי ז"ל שעיקר כונת האדם בעסקו בתורה, לשימשיך עליו השגה וקדושה עליונה. תלוי בענין זה, שכל כונתו תהיה לקשר את נפשו, ולחברה עם שרשה העליון על ידי התורה, ותהיה כונתו בזה, כדי שעל ידי כן יושלם תיקון אדם העליון, כי זהו תכלית כונתו ית', בבריאתו את בני האדם, ותכלית צוויו אותם. שיעסקו בתורה.

בספר של"ה הקדוש שער האותיות אות תשוקה (וכן הביא עניין זה שם בספרו מסכת יומא דרך תוכחות מוסר אות כ'). והוא החשק והאהבה להשם יתברך ולתורתו הקדושה ולמצותיה, ולשמור ולעשות ולקיים את הכל בשמחה גדולה שישמח שזוכה לעבוד את השם יתברך ולהיות דבק בו. וזה לשון ספר חרדים, מתנאי קיום המצוה השמחה הגדולה במצוה, דכל מצוה ומצוה שתזדמן לו – דורנא דשדר ליה הקב"ה, ולפי רוב השמחה יגדל שכרו. וכן גילה הרב החסיד המקובל מהר"י אשכנזי זצ"ל לאיש סודו, שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי חכמה ורוח הקודש בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית, ואמר דהיינו דכתיב (דברים כח, מז), תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, פירוש מרוב כל, מכל מיני תענוגים שבעולם מכל זהב ופז רב ואבנים טובות ומרגליות, עכ"ל.

ספר חרדים תנאים לקיום המצוות

ספר החרדים בהקדמה למצוות, ויש לי להקדים כל התנאים שאדם צריך ליזהר בכל מצוה ומצוה לעשותה כהלכתה, כדי שתקובל לרצון לפני מלכנו יוצרינו יתברך, ולא ניעול בכיסופא לעלמא דאתי. התנאי הראשון שנעשה כל מצוה ומצוה בכוונה לצאת ידי חובותינו, כדפסק הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן מצות צריכות כוונה. התנאי השני והשלישי, לעשות המצוה ביראה ובאהבה רבה, כדאמר רבי שמעון בן יוחאי (תק"ז ת' י' כה, ב), כל פקודא דלאו איהי בדחילו ורחימו לאו פקודא היא. התנאי הרביעי, השמחה הגדולה במצוה, דכל מצוה ומצוה שתזדמן לו, דורנא הוא דשדר ליה הקדוש ברוך הוא, ולפי רוב השמחה יגדל שכרו. וכן גילה הרב החסיד המקובל מוהר"ר ר' יצחק אשכנזי ז"ל לאיש סודו, שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי חכמה ורוח הקודש, בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית. ואמר דהיינו דכתיב (דברים כח, מז), תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, פירוש מרוב כל, מכל מיני תענוגים שבעולם ומכל זהב ופז רב ואבנים טובים ומרגליות.

כל העושה מצוה בשמחה יש לו שכר אלף ידות יותר ממי שמצוה עליו

בספה"ק ראשית חכמה (שער האהבה פרק יב): והנה בענין השמחה כבר ביארנו שמתוך והנה הבטחון והאמונה תבוא השמחה כי העבד הבוטח באדונו ומאמין שישלם לו שכר עבודתו כפלי כפלים יעבוד בשמחה והוא שמח בכל מקום שיגזר עליו, וכן הוא סובל כל דבר כגון החולה שיאכל סמים שהם מרים בשביל הרפואה והסובל הוא חפשי מדאגות העולם. .. ואם אחר שעשה אדם תשובה ולא יבא עניינו בטוב כאשר בתחלה, אז מצות עשה שיחשוב בלבו כי לטובתו נהפך עניינו לרעה, כי קודם שעשה תשובה היה הקדוש ברוך הוא משלם שכר מצוה כדי לטורדו מן העולם הבא, וכל זה תליין במדת השמחה מי שהוא שמח בחלקו שחלק אליו האל יתברך, אך הדרך שישמח האדם בחלקו שישמח אותו על הרעה כמו על הטובה ויסבול אותה בשמחה, כי הסובל הוא חפשי מדאגות העולם, כי הסובל יסתפק במיעוט שיש לו, כי יאמר די לי במה שגוזר לי הבורא יתברך. ועתה הבט וראה כי השמחה כוללת את הכל כי כל הדואג על העולם הזה אין לו מנוחה כל ימיו, כי תמיד הוא מחשב להרויח הממון ולא יסתפק לו במה שחלק לו האל יתברך, ולכן כל השמח בחלקו הוא עשיר אפילו אם הוא עני כי הוא ישמח בהשם כי הוא נחלתו, וכן כתיב (איכה ג, טז) חלקי ה' אמרה נפשי, וכתיב (תהלים טז, ה) ה' מנת חלקי וכוסי וגו', ונאמר (שם קה, ג) ישמח לב מבקשי ה', והמדה הזאת אינה אלא בנפשות הצדיקים שהם בנועם שלם בענין עבודתם ובשמחה גדולה בפרישות, כמו שנאמר (שם לב, יא) שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב, ונאמר (שם צו, יא) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. לכן ישים כל אדם שמחתו על התורה ובעת שיעשה המצות ישמח בלבו על שזכה להיות עבד למלך העליון אשר בני מעלה משתחוים לו, וכן אמר דוד (שם קיט, קסב) שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב, וכל העושה מצוה בשמחה יש לו שכר אלף ידות יותר ממי שמצוה עליו, אברהם ודוד היו עוסקים בתורה כל היום ומפארים ומשבחים בשירות ותשבחות של הקדוש ברוך הוא להרים קול בשמחה ואז נוצלו כל איבריו בטוב נעימיו ושולח רוח הקדש בקרבו ולבו שמח ומתמלא אהבת הקדוש ברוך הוא ונפשו קשורה בגיל ומגלה להם רזים וחידושים מעלה לפי שהיה ירא את השם וישרו נכנס הנועם בקרבו, וזה שאמר שלמה המלך ע"ה (שיר השירים ו, ו) נפשי יצאה בדברו, (משלי כג, ט) ותעלוזנה כליותי בדבר שפתיך מישרים, וכן אמר דוד (תהלים קד, א) ברכי נפשי את ה', לפי שהנפש מעלה עולה וכשם שהיא יודעת ענין סודה אז תאהב את הבורא ותסגל מצותיו, וכאשר תגיע הנפש אל מקומה המעולה אשר היא דומה לו אז תיחדהו במצפוניו ותשתעשע בחדריהם ובכל עת ורגע חושקת אהבתו וזוכרת אותו בלילה על יצועיו, אז השם יתברך שולח בו חשק השמחה, כענין שנאמר (ישעיה סב, א) שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי, ואשרי הנפש הזוכה לראות אותה שמחה, ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה וכל הנביאים לא נתנבאו בכל עת שירצו אלא מכוונין דעתן ויושבין שמחים וטובי לב ומתבודדים, שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה, לפיכך בני הנביאים היו לפניהם תוף וחליל וכינור ומבקשים הנבואה, כדכתיב (מלכים-ב ג, טו) ויהי כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. והאהבה היא תפארת הנשמה שתתפאר בתפארת השמחה אשר תשמח באלהיה ותדבק בזיו יראת השם להדביק יקר הודה ומתערב אור חמדתה ליוצרה באהבת תשוקתה חשק תאוות עליון להתעטר עטרת יופי המחשבות הזכות הטהורות, ותהיה נוהמת מגודל גיל עליצתה לידידה ידיד עליון ותתקשר בקישורי חיבה ותהיה דורשת וחוקרת אחר המעלות לאור באור החיים, ובעת אשר היא מתרוממת ומתגדלת לדעת.

קדושת יוצרה ומתדבקת באמונתה לבוראה, אז היא מתפשטת בחדוות וגיל ומתרחבת בשמחה באותה שעה מתקדשת קדושת קודש הקדשים, ואז מתאהבת ונושאת חן לפני מלך מלכי המלכים, ובעת ההיא מתקיימת ומתיפה ומתהדרת בהדר גאון עוז תוקף הדרת האהבה, ואז העליון יסגלנה להצהיר זיווה להכניסה בחדרי זוהר ולצררה בצרור החיים, הרחמן הוא ישימנו מאנשי עבודתו השמחים בו. הפרק הזה כללתי מחובת הלבבות בשער הבטחון ומספר בית מדות אשר נמצא אצלינו בכתיבת יד ומה שהוספנו בו כפי מה שחננו השם כפי אשר יראה המעיין מה שהוא תוספת, ועלינו לחלות פני האל ידריכנו בנתיב מצותיו ותורתו להיות מאוהבי שמו אמן וכן יהי רצון.

יהיה שמח בשמחת הקדוש ברוך הוא ובמצוותיו ותורתו יותר מכל ממון שבעולם

בספה"ק ראשית חכמה (שער האהבה): ושמעתי בשם מה"ר יצחק די לוריא אשכנזי ע"ה שפירש פסוק תחת אשר לא עבדת וגו' מרוב כל פירוש יותר אם היה לך רוב כל. והכוונה שיהיה שמח בשמחת הקדוש ברוך הוא ובמצוותיו ותורתו יותר מכל ממון שבעולם, כמו שהתורה נאמר בה (משלי ט יא) וכל חפציך לא ישוו בה כך לא ישוה שום שמחה שבעולם אצל שמחת מצוה. וכן פי' לעיל בפרק ב בענין האהבה, וכענין זה שמעתי בשם הר' יונה ע"ה בפסוק (שם ג ט) כבד את ה' מהונך, שפירש יותר מהונך.

ראוי שיאמר אדם בלבו מהיכן זכיתי אני לתת כתר למלכו של עולם, אלא שהמלך ברוב חסדיו קרבני אליו

בספר הקדוש ראשית חכמה (שער האהבה): וכן פירש בפרשת ויקרא בפסוק (תהלים ק ב) עבדו את ה' בשמחה, כי הכהן מצדו באה השמחה, זה לשונו, שמחה בכהנא אתקיים בגין דהא רחיקא מן דינא תדיר וכהנא בעייא לאשתכחא תדיר באנפין נהירין חדאן תדיר יתיר מכל עמא, עד כאן לשונו. ובזוהר (זוהר פרשת וירא דף ח ע"א) שאלו על פסוק עבדו את ה' בשמחה וגו' שמי שחטא ועבר על לא תעשה שבתורה תקנתו שיביא קרבן ויתודה ויתעצב, ואם יבכה יותר טוב לו, אם כן היכן שמחה ורננה שלו, ותירצו שבזמן שבית המקדש קיים היה הדבר תלוי על ידי הכהן והלוי, שהכהן איש החסד הוא בעל השמחה והלוי משורר, הרי שמחה ורננה. ושאל אחר כך ז"ל השתא דלא אשתכח קרבנא מאן דחטי קמי מאריה ותב לגביה ודאי במרירו דנפשא בעציבו בבכיה ברוח תבירא היאך אוקים שמחה ורננה הא לא אשתכחו גביה, אלא הא אוקמוה דתושבחן דמאריה וחדוותא דאורייתא ורננה דאורייתא דא הוא שמחה ורננה. ועוד פירש שם פירוש אחר והוא כי שמחה ורננה הם יסוד ומלכות, והכונה שיהיה כוונתו ליחד המדות האלו שעליהם אמרו רבותינו ז"ל (ברכות פרק קמא), לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים, ועוד האריך בזוהר (זוהר פרשת תרומה דף קסה ע"א) בענין תירוץ קושיא זו, עיין שם. והנה כלל השמחה יהיה לפי זה שזכהו השם להיות מעבדיו המיחדים אותו מה שלא כל אדם זוכה לזה, ולפי הפשט השמחה שיעורר האדם בתפלתו ובפרט אם הוא בבית הכנסת או בבית המדרש במציאות התפלה כי התפלה היא צורך גבוה והעד שנעשה ממנו כתר למלכו של עלם, וראוי שיאמר אדם בלבו מהיכן זכיתי אני לתת כתר למלכו של עולם, אלא שהמלך ברוב חסדיו קרבני אליו, ולכן ראוי שאעבוד עבודתו בשמחה.

 

בספר הקדוש ראשית חכמה (שער האהבה): ובקבלת כל האדם בסבר פנים יפות יש בזה סוד כמו שפי' באדרא (אידרא דף קלג), זה לשונו, ותאנא מאי דכתיב (ישעיה סב א) שוש אשיש בה' בעתיק יומין אתמר דהא הוא חדוותא דכולא, עד כאן לשונו. ולקמיה אמר שמב' פנים העליונים שבעתיקים מאירים למטה פני זעיר אנפין, ועל הפנים העליונים נאמר (משלי יז טו) באור פני מלך חיים. ואמר אחר כך תאנא כד אתגליין תרין תפוחין אלין אתחזי זעיר אנפין בחדוותא, וכל אינון בוצינין דלתתא נהרין וכל עלמין חדאן ושלימין מכל שלימותא וכלא חדאן ונהרין וכל טיבו לא פסיק, עד כאן לעניננו.

הרי שכל המציאויות צריכין שמחה שבכל הרי העולמות מתעוררות מהפכים העליונים, והנה בקבלת אדם את כל אדם בסבר פנים יפות ופניו צהובות מורה על פני זעיר אנפין שהאירו מהפנים העליונים והוא שלימות העליון, כל שכן אם מקבל פני חכם או רבו שהקבלת פניו כהקבלת פני שכינה שצריך שיהיה בשמחה. אמרו ז"ל בתנחומא על אהרן שנאמר בו (שמות ד יד) וראך ושמח בלבו ושמח לבד לא נאמר אלא ושמח בלבו, אמר רשב"י הלב ששמח בגדולת אחיו ילבש אורים ותומים, שנאמר ונתת אל חשן המשפט וגו' והיו על לב אהרן.

בעשיית המצוה דכל מצוה ומצוה שתזדמן לו דורונא הוא דשדר ליה קב"ה

בספה"ק פלא יועץ (ערך כלילת יופי): ארבעה תנאים… ג) צריך להיות בכל מצוה ומצוה לעשותה כהלכתה כדי שתקובל לרצון לפני אבינו מלכנו יוצרנו ית"ש ולא ניעול בכסופא לעלמא דאתי. ד) צריך לשמוח שמחה גדולה בעשיית המצוה דכל מצוה ומצוה שתזדמן לו דורונא הוא דשדר ליה קב"ה ולפי רוב השמחה יגדל שכרו וגילה הרב האר"י ז"ל שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי החכמה ורוח הקודש היה על ידי שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה עד אין תכלית כי כן ראוי לשמוח מכל זהב ומפז רב בהעמיק לחשוב אחרי מי יצא מלך העולם לחפוץ קרבתו לעמוד לשרתו ולאהבה איתו אשרי ילוד אשה אשר מלך גדול גבור ונורא המשילו במעשה ידיו כל שתה תחת רגליו שיהא בונה בשמים עליותיו ויעשה נחת רוח ליוצרו להנאתו ולטובתו באמת אין טובה ואין שמחה גדולה מזו ויפה אמר התנא יפה שעה אחת בתורה ומעש"ט בעולם הזה מכל חיי העולם הבא.

בספר הנהגות הצדיקים להגה"ק בעל החיד"א זי"ע: ג. גילה. שישמח מאד בעשיית המצוה מאלפי זהב וכסף, ואמרו ז"ל דהקב"ה קובע שכר על השמחה ששמח במצוה יותר מהמצוה עצמה. וכבר פירשו כת הקודמין מאמרם ז"ל "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים" דנהנה מיגיעו הוא ששמח מאד בעשיית המצוה, נגש והוא נהנה כמוצא שלל רב, יותר מירא שמים, כי בשכר השמחה הוא אוכל בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא והרי זה משובח השמח במצוות דאכיל משופרי שופרי בעולם הזה, יותר מירא שמים שמקיים המצוות בפשיטות, דאלו בירא שמים וכו', ובנהנה מיגיעו כתיב, יגיע כפיך כי תאכל אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, וזהו יגיע כפיך שנהנה ושמח במצוות כי תאכל בעולם הזה, וכמו שהאריך הרב זרע ברך בביאור הפסוק היום לעשותם, ולמחר לקבל שכרם, "והיה" לשון שמחה, עקב תשמעון וכו' בשכר שמחה "ושמר ה' אלהיך וכו". וכבר גילה רבינו האר"י זצ"ל כי כל מה שזכה בידיעתו הנפלאה היה בעבור מה שהיה שמח מאוד בעשיית המצוה ועסק התורה. וזוכה לקבל פני השכינה.

פלא יועץ סוכה

ועוד נלוה בחג הקדוש הזה מצות שמחה של מצוה ואם בכל הרגלים מצוה לשמוח עאכ"ו בחג הקדוש הזה אשר הוא זמן שמחתנו כאשר אנו אומרים בתפלה ועליה כתיב ושמחת בחגיך והיית אך שמח אמנם לא ציונו יוצרנו אלא על שמחת הלב שיהיה שבע רצון ומלא שמחה של מצוה כאשר החי יתן אל לבו מה אנו ומה חיינו ומה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו אשר בחר בנו יוצרנו ולא זז מחבבנו וחיבה יתירה נודעת לנו עד אין חקר ועד מקום שאין יד שכלנו מגעת ומעט אשר עינינו הן הרואות שיעצנו בעצה טובה ונתן לנו ר"ה ויהכ"פ לכפר בהם עונותינו ואהבתו וחמלתו כאב את בן ירצה רצה לשמחנו מיגוננו ומצערנו שנצטערנו בימי התשובה ונתן לנו תכף את חג הסוכות וצונו לשמוח וקובע לנו שכר טוב על שמחתינו היש חיך מתוק מזה ורצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות ונתן לנו מצות סוכה לפרוס סוכת שלומו עלינו ומצות ארבעה מינים שבלולב אשר הם סימן טוב לישראל והרמת נס להורות דדידן נצח כמאר"ל במד' משל לבן שנכנסו לדין וכו' וצונו לשמוח שמחה של מצוה והוא סימן טוב לכל השנה שכתבו גורי האר"י ז"ל שמי שהוא שמח וטוב לב ולא יצטער כלל בחג הקדוש הזה מובטח לו שתעלה לו שנה טובה ויהיה לעולם שמח אי לזאת לו בכח יגבר איש לשכח עצבו ורוגזו וכל דבר המצערו ולשמוח בכל יום שמחה חדשה שמחה של מצוה כמ"ש בזוה"ק בהתמיד במחשבות טהורות בדבר האמור, ויותר מהמה יש ויש מקום לשמוח כאשר יתן אל לבו מה אנוש כי תזכרנו תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו. כזאת וכזאת החי יתן אל לבו ויתעורר בפה אי אפשר שלא לשמוח, ויתן את קולו לשורר ולזמר התפילות וההלל ושירות ותשבחות בקול רנה ותודה המון חוגג וזכור כי בזמן שבית המקדש קיים צדיקים וחסידים היו מרבים בשמחת בית השואבה עד שאמרו מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו ועי"ז היו שואבים רוה"ק ובודאי כי גדול צער השמים על כי בחטאינו חרבה עירנו וכו' וה' ממרום ישאג וכו' זאת נחמת אבינו שבשמים ונחמתינו בעניינו כי אבינו שבשמים אכתי חביבותיה גבן ומדלג על ההרים מקפץ על הגבעות משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים לראות בשמחת בניו בבתי כנסיות כמ"ש בזוה"ק לזאת ישמח ישראל בעושיו שמחה של מצוה לא שמחה של הוללות כמנהג הכסילים שמרבים לשתות יין מגיתם ונותנים בקולם קול עז בשירי נכרים אין זה שמחה אלא הוללות ואין זה מצוה אלא עבירה ונהי שעושים לשם מצוה אבל עבירה היא בידם ה' הטוב יכפר בעד.

שמחת יום טוב הוא על ידי להזמין עניים בחג לביתו

ובשמחתו לו יתערב לשמח לב עניים ואביונים וזו מצות כל החגים והמועדים דאי איהו חדי ולא חדי למסכני עליה כתיב וזרתי פרש על פניכם פרש חגיכם וכ"ש בחג הקדוש הזה דחיובא רמיא ליתן לעניי חלק האושפיזין שאם אינו נותן מקללין אותו קללות נמרצות האושפיזין ואם יתן ישא רוב ברכות מהם כמפורש בזוה"ק אי לזאת יחרד האיש וילפת ויהא חפץ בברכה ולא יגרע מלהזמין על שולחנו איזה עני ואם לא יוכל לעשות זאת לפחות יפריש מממונו לצדקה בערב הרגל על כל סעודה ויאמר בפה מלא זה אני נותן לצדקה בשביל חלק אברהם אושפיזא קדישא וזה אני נותן בשביל חלק יצחק אושפיזא קדישא מסעודתי וכן עזה"ד או ישלח מאכל לעני קודם כל סעודה ובזה ישא ברכה ורב טוב.

סגולה למחילת עוונות על ידי אמירה בשמחה

בספר כף החיים פלאג'י (סימן י"ב כ"ד): אחת מעשר סגולות שמכפרין עונותיו של אדם בלי סיגוף ועינוי, הוא מי שקורא "ויושע" [שירת הים] בשמחה ובניגון, כמו שאמרוהו ישראל בקריעת ים סוף, ולכן צריך לאומרו בניגון הטעם כקורא בתורה, ורמוז בתורה לדורות, מדכתיב ויאמרו לאמר.

אוהב השם יתברך לא יחוש לכל הטורח והעמל והיסורין שיגיעוהו אלא הכל בשמחה וזה נותן שלמות אל העבודה והיראה

בספר העקרים (מאמר שלישי פרק ל"ד): לפי שענין יראת הש"י היא עיקר עבודה שיעבוד האדם את הש"י בעשית המצוה כמו שאמרנו ובארנו שעיקר העבודה ראוי שתהיה בשמחה וציור היראה עם השמחה דבר קשה מאד ראוי שנרחיב הדבור כדי שיובן הענין הבנה טובה על העובד איך אפשר שיהיה הירא שש ושמח עם היות היראה והרעדה ישברו הלב ויעציבוהו. ונאמר שאין ספק כי כל אדם ישפוט שכלו שראוי לו לסבול עמל וטורח גדול זמן מה כדי שישיג מעלה מה או כבוד גדול ואע"פ שבהיותו סובל הטורח או העמל ההוא יצטער ויתעצב בלי ספק אבל כשישער בנפשו הכבוד הגדול או המעלה ההיא המקווה להשיג על ידי הטורח ההוא ישים כל הטורח ההוא והעמל כאין לעומת הטוב ההוא המקווה, וכן הוא הענין בעצמו ביראת השם יתברך שאמרנו כי בהיות האדם משער גודל המדרגה המושגת על ידי היראה שהיא כשתשער נפשו גודל רוממות השם יתברך ומעלתו עד שיירא ויחרד ממנו לא יחוש לכל הטורח והעצבון והחרדה המגיעים אליו על ידי היראה.

כשמשער התכלית המושג הוא שמח בלבו וסובל כל הצער והטורח בסבר פנים יפות ובשמחה גדולה

ונמצא שלמה ממשל לזה משל נכבד מאד ומסכים למה שאמרנו אמר אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' וגו' (משלי ב') ובארו כי למה שיש בהוצאת הכסף ממחצבו טורח גדול עד מאד לפי שיוצא מעורב עם הסיגים וכן אדם שנאמר לו שיש בביתו מטמון גדול הנה הוא חופר אותו בשמחה גדולה עד מאד והוא מחפש אחריו בזריזות אע"פ שבחפרו המטמון או מוצא הכסף הוא סובל טורח גדול ועמל רב ופעמים הוא נקף באצבעו או ברגלו או בשוקו ומצטער עד מאד בניקוף ההוא ומתעצב הנה כשהוא משער התכלית המושג שהוא המטמון או הכסף הוא שמח בלבו וסובל כל הצער והטורח בסבר פנים יפות ובשמחה גדולה כן על דרך זה הדרך ראוי שיובן העמל והיראה והחרדה והרעדה שאדם משיג ביראת הש"י שראוי שישמח בה שמחה גדולה בהיותו משער גודל מעלת התכלית המושג שהוא ההכנעה אל הש"י והעבודה אליו שזו היא תכלית היראה וזהו שאמר אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' כלומר כשתסבול כל הטורח בסבר פנים יפות כחופר המטמון וכמוציא הכסף אז תבין יראת ה' שעל אותו דרך בעצמו ראוי שתהיה שש ושמח בטורח והעמל והצער שיגיעך בעבודת הש"י.

עושין מאהבה ושמחין ביסורין

ולפי שאין כל אדם יכול להשיג המדרגה הזאת המגיע אליה יקרא עובד מאהבה ולא ירא אלהים בלבד שהרי אברהם נאמר לו בסוף נסיונותיו עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כ"ב) וקראו הכתוב אוהבו ואמר על ישראל זרע אברהם אוהבי (ישעיה מ"א) ואמרו רבותינו ז"ל (שבת דף פ"ח ע"ב) עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהם הכתוב אומר ואהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה') כי מי שהוא אוהב השם יתברך לא יחוש לכל הטורח והעמל והיסורין שיגיעוהו מעבודתו יתברך וכן תמצא כי כשנתגלה הש"י על אברהם ראשונה אמר לו לך לך מארצך וממולדתך וגו' (בראשית י"ב) לנסותו ולהרגילו ולסבול בעול הטורח והעמל הגדול שיש בטלטול ולפי שעמד בנסיונותיו בשמחה ובטוב לבב קראו הכתוב אוהבו וכל זה ממה שיורה כי סבל הטורח והעמל בעבודת הש"י בשמחה נותן שלמות אל העבודה והיראה.

 

במהר"ל (חדושי אגדות ח"ג סנהדרין): תניא רבי מאיר אומר מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל וגו' שר לא נאמר אלא ישיר מכאן לתחיית המתים מן התורה … ורמז דבר זה דוקא בשירה הזאת כי ראוי מצד השירה בפרט שתהיה לעתיד לבא כמו שיתבאר בסמוך. כי השירה היא כאשר היה בעולם שלימות והיו נותנין שירה והודאה לש"י, וכל אדם שהוא משורר הוא בשלימת כאשר לבו בשמחה. ומתוך השמחה שהיא שלימות לאדם, בא האדם לידי שירה. ומפני שאין עתה העולם בשלימות לכך אמר אז ישיר, כי השירה שהיא בשלימות היא לעולם הבא שאז יהיה העולם בשלימות לא בעולם הזה, ולכך רמז בזה דבר זה במקום הזה אצל אז ישיר.

כל תוקף קיום התורה אשר יזכה הנער את אורחו הוא בכלל אחד שיעשה אדם המצות בשמחה

ביערות דבש (ח"א דרוש י"א): והנה באמת כל תוקף קיום התורה אשר יזכה הנער את אורחו, הוא בכלל אחד, שיעשה אדם המצות בשמחה, זו תכלית שלימות האדם, כאשר יעשה עבודת ה' שיהיה בעיניו כמשוש להון רב, והוא המביא אדם ליראה ואהבה את ה', וזהו ממש כלל כל תורת האדם השלם, כי בזה יתדבק בה' ויטה אהבתו ויתלהב בתורתו ללמוד תורה ויראת ה' כל הימים, וכן חילופו, מי שאינו עושה בשמחה ללמוד תורה ויראת ה' כל הימים, נענש הרבה, וירחק למאוד משלימות, כדכתיב תחת אשר לא עבדת וכו' בשמחה וטוב לבב, וכך כתב האר"י ז"ל דצריך לעשות כל המצות בשמחה.

איך לא נשמח בשמחה שלימה בעשיית מצות ה' אשר לא נפלאת היא

ושמחת מצוה תהיה, בהתבונן אדם בתכלית שפלותו, טיפה סרוחה כלי מלא בושה, ומלך מלכי המלכים צוה לעשות דבר, ליקח ענף לולב ואתרוג, ובו יעשה רצונו ויהיה לרצון לה', איך לא ישמח, ואילו יגיע לאיש אחד מכאן כתב מהמלך לילך בשליחותו איזה ימים ובזה ימצא חן בעיניו, הלא ידלג שור באהבת עשות רצון מושל ארץ, ואם ילך בדרך, ויצטרך לפסוע עלי קמשונים ולדלג פחתים והרים אשר במעדר יעדרון, לא ידאג ולא יפסק חוכא מפומא, וכן יפה לעשות, כי כולנו חייבים בכבודה של מלכות, ואיך לא נשמח בשמחה שלימה שאין בה עצב, בעשיית מצות ה' אשר לא נפלאת היא וקשה, ונוח לעשותה, כי לא הטריח ה' על ברואיו בשום דבר, ובזה זכינו למצוא חן בעיני ה' ולהיות דבקים בו כל הימים, ואיך לא נגיל ולא נשמח בכל לבבנו, ובפרט כי על ידי מצוה בעשותה בשמחה, נזכה להשגת חכמה והשגת רוח הקדש.

צריך שיעשה אדם המצות בשמחה ובכוונה שלמה

ברבינו בחיי (דברים פרק כח מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה. יאשימנו הכתוב בעבדו השי"ת ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצות, והשמחה במעשה המצוה מצוה בפני עצמה, מלבד השכר שיש לו על המצוה יש לו שכר על השמחה, ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה, ולכך צריך שיעשה אדם המצות בשמחה ובכוונה שלמה, וכן אמרו במדרש רות. (רות רבה ה, ו) אלו היה יודע ראובן שהקב"ה מכתיב עליו. (בראשית לז, כא) "וישמע ראובן ויצלהו מידם", בכתפו היה מוליכו לאביו, ואלו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו. (שמות ד, יד) "וראך ושמח בלבו", בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו, ואלו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו. (רות ב, יד) "ותאכל ותשבע ותותר", עגלים פטומים היה מאכילה.

העצבות היא שער התחלת גרוי היצר

בשערי קדושה למהרח"ו (חלק ב 'שער ד'):העצבות גורמת מניעת העבודה וקיום המצות ובטול עסק התורה וכונת התפילה ומבטל מחשבה טובה לעבוד את ה', והיא שער התחלת גרוי הסתת היצר הרע אפילו אם הוא צדיק, בהראותו כי אין לו תועלת בעבודה בהיות יסורים עליו וכו'. וגם כי בא עליו בדרך חסידות באמור לו איך יעלה בדעתך עפר רמה ותולעה להתקרב להתקדש בקדושת מלכו של עולם, וכמו שכתוב (משלי כ"ה ז') ראמות לאויל חכמות וגו' וכמו שכתוב (איוב ל"ה ז') ואם צדקת מה תתן לו. גם גורמת סילוק רוח הקודש מעליו, וההפך בהיותו עובד ה' יתברך בשמחה כמו שכתוב (תהלים ק' ב') עבדו את ה' בשמחה, כי השמחה מוסיפה חשק רב ואהבה להתדבק בו יתברך וכתיב (דברים כ"ח מ"ז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב וגו'. כי העבודה אם היא בעצבון דומה לעבד העובד לרבו בפנים עצבות וזועפות. וכתיב (משלי י' כ"ב) ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. כי העצבון הוא נמשך מזהמת סמא"ל ונחש שהטילו באדם וחוה כמו שכתוב באדם (בראשית ג' י"ז) בעצבון תאכלנה וכתיב (שם ט"ז) בעצב תלדי בנים, ועל ידי כך הקדוש ברוך הוא ושכינתו מסתלקים מעליו.

והראיה מיעקב בחיר האבות שנתסלקה ממנו שכינה ורוח הקדש עשרים ושתים שנים שפרש יוסף ממנו, וכששמח בבשורתו כתיב ותחי רוח יעקב, ששרתה עליו רוח הקדש. ואמרו רבותינו ז"ל (פסחים דף קי"ז ע"א) אין שכינה ואין נבואה שורה לא מתוך עצבות וכו'. וכן מצינו באלישע ובבני הנביאים דכתיב (מלכים ב' ג' ט"ו) והיה כנגן המנגן וכתיב (שמואל א' י' ה') ולפניהם תוף וחליל וכנור והמה מתנבאים, ואפילו בכל עבודת מצוה ותהלה צריך שיהיה בתכלית השמחה כמו שמצינו באביי (ברכות דף ל' ע"א) דהוה בדיח טובא ואמר תפילין קא מנחנא. וכן רב ברונא משום דסמך גאולה לתפלה לא פסק חוכא מפומיה כל ההוא יומא.

השמחה על ידי התורה הקדושה

בתנא דבי אליהו זוטא (פרק יג): ולא יאמר אדם לעצמו והלא כבר קריתי ושניתי עד היום הזה בטוב שוב איני צריך ללמוד אחר כך לא יאמר כך אלא כך יאמר אדם בעצמו שלאחר שעה מיתה וישא את עיניו ויסתכל אל השמים ויאמר מי ברא אלה שמים וארץ חמה ולבנה כוכבים ומזלות שהן משכימין ומעריבין לעשות רצון בוראם בכל יום ויום תמיד כך תשכים ותעריב לד"ת לעשות רצון בוראך בכל יום ויום תמיד שנאמר הושע (ו) ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו. ויסתכל אדם בעצמו ויודע שד"ת הן משולים במים ובלחם וכי מה ענין תורה אצל לחם ומים אלא ללמדך שכשם שאי אפשר לו לאדם להיות בלא לחם ומים אפילו יום אחד כך אי אפשר לו לאדם להיות בלא תורה אפילו שעה אחת שנאמר (יהושע א) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל והלא הדברים הם ק"ו ומה יהושע בן נון שהיה עוסק בתורה מקטנותו ועד זקנותו אפילו הכי כתיב בו לא ימוש ספר התורה וגו' שאר בני אדם על אחת כמה וכמה.

דברי תורה מגדלת את לומדיה ונותנין קורת רוח למי שעמל בהן ומשמחין את לבו

ויסתכל האדם בעצמו וידע שדברי תורה נמשלו ביין ובחלב שנאמר (בראשית מט) חכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב אמר הפסוק שיותר טוב יין לבן שנים יותר מן החלב לתינוק מה חלב זה מגדל את התינוק והיין הוא נותן קורת רוח אל הזקנים ומשמח את לבו ומשיב את נפשו ומאיר את עיניו אף כך דברי תורה היא מגדלת את לומדיה ונותנין קורת רוח למי שעמל בהן ומשמחין את לבו (נ"י ומשיבין את נפשו) ומאירין את עיניו שנא' (תהלים יט) תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה מאירת עינים וגו'.

מעלת העובד את ה'

בזוהר פרשת תצוה (דף קפד.): וְתוּ דְּלָא מִתְיַשְּׁבָן מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, אֶלָּא תַּמָּן. דְּלֵית נְהוֹרָא אֶלָּא הַהוּא דְּנָפִיק מִגּוֹ חֲשׁוֹכָא, דְּכַד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא דָּא, אִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָּא, וְאִתְיָיקָּר בִּיקָרֵיהּ. וְלֵית פּוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא מִגּוֹ חֲשׁוֹכָא, וְלֵית טוּבָא אֶלָּא מִגּוֹ בִּישָׁא. וְכַד עָאל בַּר נָשׁ בְּאוֹרַח בִּישָׁא, וְשָׁבִיק לֵיהּ, כְּדֵין אִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ, וְעַל דָּא שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא טוֹב וָרָע כַּחֲדָא, וּלְאִסְתַּלְּקָא לְבָתַר בְּטוֹב, וְלֵית טוֹב אֶלָּא הַהוּא דְּנָפַק מִגּוֹ בִּישָׁא. וּבְהַאי טוֹב, אִסְתַּלָּק יְקָרֵיהּ, וְדָא אִיהוּ פּוּלְחָנָא שְׁלִים.

וְעוֹד, שֶׁלֹּא מִתְיַשְּׁבִים דִּבְרֵי תוֹרָה אֶלָּא שָׁם, שֶׁאֵין אוֹר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹצֵא מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ. שֶׁכַּאֲשֶׁר נִכְנָע צַד זֶה, מִתְעַלֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַעְלָה וּמִתְכַּבֵּד בִּכְבוֹדוֹ, וְאֵין עֲבוֹדַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, וְאֵין הַטּוֹב אֶלָּא מִתּוֹךְ הָרָע. וְכַאֲשֶׁר נִכְנָס בֶּן אָדָם בְּדֶרֶךְ רָעָה וְעָזַב אוֹתָהּ, אָז מִתְעַלֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ, וְעַל זֶה שְׁלֵמוּת הַכֹּל – טוֹב וָרַע כְּאֶחָד, וְלַעֲלוֹת אַחַר כָּךְ בְּטוֹב, וְאֵין טוֹב אֶלָּא הַהוּא שֶׁיָּצָא מִתּוֹךְ הָרָע. וּבְטוֹב זֶה מִתְעַלֶּה כְבוֹדוֹ, וְזוֹהִי עֲבוֹדָה שְׁלֵמָה.

 

וַאֲנָן, עַד הַשְׁתָּא יָתִיבְנָא תַּמָּן, כָּל יוֹמֵי שַׁתָּא, בְּגִין לְאַכְפְּיָא בְּמַדְבְּרָא לְהַהוּא סִטְרָא. הַשְּׁתָּא דְּמָטָא זִמְנָא דְּפוּלְחָנָא קַדִּישָׁא, דְּסִטְרָא דִּקְדוּשָׁא, אַהֲדַרְנָא לְיִשׁוּבָא דְּתַמָּן אִיהוּ פּוּלְחָנָא דִּילֵיהּ. וְתוּ, דְּהַשְׁתָּא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מָטָא זִמְנָא דְּהַהוּא חִוְיָא, לְמִתְבַּע דִּינָא מִקָּמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְתַמָּן אִיהוּ שַׁלִּיט. וּבְגִין כַּךְ נָפַקְנָא מִתַּמָּן וַאֲתֵינָא לְיִשׁוּבָא.

וַאֲנַחְנוּ עַד עַכְשָׁו יוֹשְׁבִים שָׁם כָּל יְמֵי הַשָּׁנָה בִּכְדֵי לְהַכְנִיעַ בַּמִּדְבָּר לַצַּד הָאַחֵר. עַכְשָׁו שֶׁהִגִּיעַ זְמַן עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ שֶׁל צַד הַקְּדֻשָּׁה, חָזַרְנוּ לְיִשּׁוּב, שֶׁשָּׁם הִיא עֲבוֹדָתוֹ. וְעוֹד, שֶׁעַתָּה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הִגִּיעַ זְמַן שֶׁל הַנָּחָשׁ הַהוּא לִתְבֹּעַ דִּין מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְשָׁם הוּא שׁוֹלֵט, וּמִפְּנֵי כָּךְ יָצָאנוּ מִשָּׁם וּבָאנוּ לְיִשּׁוּב.

 

ישמח ישראל שמחה רבה כמי שהוא עומד לישרף והצילוהו מן השרפה

בספר פלא יועץ אות שמחה: ועוד החי יתן אל לבו מה יקר וגדולה נעשה לאיש אשר המלך חפץ בו והקים מעפר דל ורצה בו שישרת לפניו ישמח לבו ויגל כבודו וכל העם מקצה יאשרוהו ויאמרו אשריו ואשרי חלקו שזכה לכבוד גדול כזה. וסוף סוף המלך הוא בשר ודם כמותו היום כאן ומחר בקבר ערל לב וערל בשר על אחת כמה וכמה צריך שישמח איש אשר מלך העולם אשר אין מספר לגדודיו מלאכים ושרפים עומדים ממעל לו ולגדולתו אין חקר ואין תכלית ובחר ורצה בנו לעמוד לשרת לפניו ולברך בשמו ולדבר אליו פנים אל פנים בכל עת מה שלא נתן רשות למלאכי השרת ומשתעשע בו ויש לו נחת רוח גדול במעשינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ובונה בשמים עליותיו אף שאינו צריך לנו רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות כדי ליתן להם שכר טוב בעמלם ויאמר נא ישראל מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כל תפקדנו וכו' כבוד והדר תעטרהו תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו אי אפשר שלא לשמוח וכבר כתבו גורי האר"י שבאומרו ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וכו' באומרו עלינו לשבח לאדון הכל שלא עשנו כגויי הארצות וכו'. ישמח ישראל שמחה רבה כמי שהוא עומד לישרף והצילוהו מן השרפה ועשאוהו מלך כי אין שרפה כשריפת הנפש ואין מלכות כהיות עבד מלך גדול ונורא משרת לפניו וכן באומרו אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו או באומרו אשר קדשנו במצותיו וכזאת וכזאת כמה דברים שתקנו לנו בנוסח תפלות וברכות שאם יעמיק בהם להבין להשכיל כמה טובה ויקר וגדולה עשה לנו אבינו שבשמים ישמח לבו ויגל כבודו על כל דבור ודבור וכן באומרו אבינו אלקי"נו מלך העולם המעמיק ישמח שמחה רבה ובפרט עאכ"ו ישמח האיש על כמה מצות שכליות ותענוגי בני אדם כגון הנותן חינות ומברך לקונו על הנאותיו ועל חסדיו והמתפלל ומבקש צרכיו וכדומה למצוה תחשב ועושה נחת רוח ליוצרו וקובע לו שכר היש חיך מתוק מזה.

… על זאת ישמח ישראל בעושיו שמחה רבה אי אפשר שלא לשמוח אלא שצריך לשים לב ולהתחזק במחשבות טהורות ע"ד שאנו אומרים אשרי איש שישמע למצותיך ותורתך ודברך ישים על לבו ובמאי דקמן הביטה וראה שכמה שישמח האיש על רוב הטובה אשר עשה ה' לישראל וקדשנו במצותיו למצוה תחשב ועושה נחת רוח ליוצרו וקובע לו שכר היש חיך מתוק מזה אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלינו ואמרו רז"ל דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא אבל בשכר השמחה אדם אוכל בעוה"ז והשכר היותר גדול שיש על השמחה שזוכה להשגת החכמה והשגת השלימות שכן גילה סודו רבינו האר"י ז"ל שמה שזכה להשגת חכמה נפלאה והשגת רוה"ק הכל היה בשביל שהיה שמח שמחה רבה בעוסקו בתורה ובקיימו שום מצוה יותר ממוצא שלל רב נמצא ששכר שמחה של מצוה מצוה.

וידמה בשמחת עבודת הבורא יתברך שמו כמי שהרויח אלף אלפים דינרי זהב

וידוע שבכל מצוה ומצוה לפום צערא אגרא כן לענין השמחה האיש אשר הוא מר נפש מקורות הזמן אם בעת עוסקו בתורה ותפלות וברכות ומצות ובשבת יפנה לבבו וישכח עוצבו ורוגזו וישמח בעושיו יגדל שכרו יותר ויותר ממי שהוא שקט ושאנן וידמה האיש הישראלי בשמחת עבודת הבורא יתברך שמו כמי שהרויח אלף אלפים דינרי זהב שבשמחתו משכח צער פרוטה קטנה שאבדה לו שיותר מהמה הוא שמחת עהית"ש נגד כל מקרי הזמן של עוה"ז ואפילו צרת הנפש כגון על חורבן בהמ"ק ועל חטאיו שחובה להצטער ולהתאונן לא כל העתים שוות אלא זמן עציבותא לחוד וזמן חדוה לחוד ובשמחתו לא יתערב זר וצריך האדם להיות שליט ברוחו להתעצב כשירצה ולשמוח כשירצה ולא יכנס אחד בגבול חבירו אלא השמחה והעצבות יעמודו איש על מקומו לכשירצה יוציא זה וכשירצה יוציא זה ולפעמים צריך לשמוח מצד א' ולהתעצב מצד א' ויהיה עין במר בוכה ולב שמח.

השמחה כוללת הכל

בספר אורחות צדיקים (שער השמחה פרק ט'): ועתה נחזור לענין השמחה. כי המאמין בלב שלם והבוטח בעזר הצור, הוא שמח לעולם, והוא סובל כל דבר, כמו החולה שאוכל סמים המרים בשביל הרפואה. והסובל הוא חפשי מדאגת העולם. גם הסובל מסתפק במעט שיש לו, כי יאמר. די לי במה שגזר לי הבורא! ועתה הבט וראה, כי השמחה כוללת הכל, כי כל אדם הדואג על העולם הזה, אין לו מנוחה, ותמיד הוא מחשב להרויח ממון, ולא יסתפק במה שחלק לו האל. לכן השמח בחלקו הוא עשיר, אף אם הוא עני, כי ישמח בהם שהוא חלקו ונחלתו. וכן כתוב (תהלים קיט נז). "חלקי ה' אמרתי", וכן הוא אומר (תהלים קח ג). "ישמח לב מבקשי ה'". והמידה הזאת בנפשות הצדיקים, שהם בנועם שלם בענין עבודתם ובשמחה גדולה בפרישותם, כמו שנאמר (תהלים לב יא). "שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב", וכן הוא אומר (תהלים צז יא). "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה".

לפי שהנפש ממעלה העולה למעלה, וכשהיא יודעת ענין סודה היא תאהב את בוראה ותסגל מצוותיו

לכן ישים כל אדם שמחתו על התורה, ובעת שיעשה המצוות ישמח בלבו על שזכה להיות עבד למלך עליון, אשר בני מעלה ישתחוו לו. וכן אמר דוד (תהלים קיט קסב). "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". וכל העושה המצוות בשמחה, יש לו שכר אלף ידות יותר ממי שהמצוות עליו למשא. אברהם ודוד כל היום כולו, היו עסוקים בתורה ומפארים ומשבחים בשירות ותשבחות להקדוש ברוך הוא להרים קול בשמחה. ואז מצליח בכל דרכיו, וטוב טעמיו, ושולח הקדוש ברוך הוא רוח הקודש בקרבו, ולבו שמח, ומתמלא אהבת הקדוש ברוך הוא, ונפשו קשורה בגיל, ומגלה להם רזים וחידושים של מעלה, לפי שהוא ירא השם, ברוך הוא, וישר, ונכנס הטעם בקרבו. (שער האהבה פרק יב אות כה) וזהו שאמר שלמה (שיר השירים ה ו). "נפשי יצאה בדברו", (משלי כג טז). "ותעלוזנה כליותי בדבר שפתיך מישרים", וכן אמר דוד (תהלים קד א). "ברכי נפשי", לפי שהנפש ממעלה העולה למעלה, וכשהיא יודעת ענין סודה היא תאהב את בוראה ותסגל מצוותיו, וכאשר תגיע הנפש אל המחיצה והמעלה אשר היא דומה לו, אז תייחדהו במצפוניה ותשעשע בחדריה, ובכל עת ובכל רגע חושקת אהבתו וזוכרת אותה בלילה על יצועו, אז השם, ברוך הוא, שולח בה חשק השמחה, והלב יבער וידליק מרוב חשק האהבה, כענין שנאמר (ישעיה סא י). "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי". ואשרי הנפש הזוכה לאותה שמחה.

אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה

אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה (שבת ל ב), וכל הנביאים לא היו מתנבאים בכל עת שירצו, אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתנבאים, שאין הנבואה שורה מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה, לפיכך בני הנביאים מביאים לפניהם נבל ותוף וכנור ומבקשים הנבואה, כדכתיב (מלכים ב ג טו). "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'".

תפארת הנשמה שתתפאר בתפארת השמחה

תפארת הנשמה שתתפאר בתפארת השמחה, אשר תשמח באלהים ותבהיק זיו יראתה להבהיק יקר הודה, ויערב אור חמדתה ליוצרה באהבה תשוקת חשק תאות עליון, להתעטר עטרת יופי המחשבות הזכות הטהורות, ותהיה נוהמת לגודל גיל עליצתה לידידה ידיד עליון, ותתקשר בקישור חיבה, ותהיה דורשת וחוקרת אחר המעלות לאור באור החיים. ובעת אשר היא מתרוממת ומתגדלת ומתגלגלת לדעת קדושת יוצרה ומתדבקת באמונתה לבורא, יתברך, אז היא מתפשטת בחידוש גיל ומרחבת בשמחתה. באותה שעה מתקדשת קדושת קודש הקדשים, ואז מתאווה ונושאת חן לפני מלך מלכי המלכים, ובעת ההיא מתייקרת ומתייפה ומתהדרת בהדרת גאון עוז תוקף הדרתה, ואז העליון יסגלנה להצהיר זיוה להכניסה בחדרי זוהר ולצוררה בצרור החיים. והרחמן ישימנו מאנשי עבודתו השמחים, עכ"ל.

[אמר המעתיק: הראשית חכמה מגלה לנו (ראה להלן) בזה הלשון: הפרק הזה כללתי מחובת הלבבות בשער הבטחון ומספר בית מדות אשר נמצא אצלינו בכתיבת יד [לכאורה נראה שכוונתו לספר אורחות צדיקים] ומה שהוספנו בו כפי מה שחננו השם כפי אשר יראה המעיין מה שהוא תוספת]

מדרגת מדת השתוות

וכתוב בספר "תולדות אדם":, שפעם אחת נסע הצדיק ר' זלמן, תלמידו של הגר"א ז"ל, עם אחיו הגאון ר' חיים מוולאזין זללה"ה בדרך, ויהי בבואם למלון, דבר אתם בעל המלון קשות ולא נתן להם מקום ללון, וכאשר נסעו משם, וירא ר' חיים את אחיו ר' זלמן, והנה הוא בוכה, ויאמר לו, למה אתה בוכה? השמת לבך אל דברי האיש, ואני לא נתתי לבי לכל הדברים. ענה ר' זלמן, אין אני בוכה חלילה על גנות, שדבר אלינו האיש, אך הרגשתי מעט כאב לב מדברי האיש, ובוכה אני, על שלא הגעתי עדין למעלת (שבת דף פ"ח ע"ב) "הנעלבין ואינן עולבין וכו' שמחין" וכו', עכ"ל. [ועיין בספר הקדוש יושר דברי אמת בדף האחרון שמקובל מהבשטה"ק אזוי אזוי – (כך, או כך) – מדת השתוות]

בספר קול מבשר (ח"א ח.): כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון, ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רינה וכל עצי השדה ימחאו לפניכם כף (ישעיה נ"ה יב). מסופר, כי פעם אחת טייל הרר"ב זי"ע ז"ל על שפת הנהר וייסל, ופתאום נשבה רוח חזקה, והעיפה אחד מהבחורים, אל תוך הנהר הגועש, ומיד התחיל להסחף בזרם האדיר. כאשר הנער נשא עיניו אל הרר"ב ז"ל, צעק אליו, לאז מיר גריסען דעם לויתן. היינו, מסור דרישת שלום ללויתן. ומיד נשתנו פני הבחור ונהיה בשמחה וקבל אומץ, ובשארית כוחו יצא מן המים וניצל. אמר על כך אחר זה הרר"ב ז"ל, בראותי את הבחור טובע, ראיתי שמצבו רע מאד, וכי אבדה אצלו כל תקוה, ואמרתי לעצמי, כי בשמחה – תצאו, עם שמחה הוא יצא מהצרה הזו, וכך הווה, כי מכל הצרות שבאים על אדם, אם הוא בשמחה אז יוצא מכולם. [המבי"א – מתוך כתבי חסידים]. אמר הכותב, בודאי, זכות שמו הקדוש של הרר"ב זי"ע – שמחה זצ"ל – עמדה לנער הזה להנצל מסחף הנהר. [עיין בנפלאות חדשות ליקוטים, דף מ"ט ע"ב].

ענף ב'

שִׂמְחָה שֶׁל בֶּן אָדָם מוֹשֵׁךְ לְעַצְמוֹ שִׂמְחָה אַחֶרֶת עֶלְיוֹנָה

זוהר פרשת ואתה תצוה (דף קפ"ד:): כְּגַוְנָא דָּא, (תְּהִלִּים ק) עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה. חֶדְוָה דְּבַּר נָשׁ, מָשִׁיךְ לְגַבֵּיהּ חֶדְוָה אַחֲרָא עִלָּאָה. הָכִי נָמֵי הַאי עָלְמָא תַּתָּאָה, כְּגַוְונָא דְּאִיהִי אִתְעַטְּרָת, הָכִי אַמְשִׁיךְ מִלְעֵילָּא. בְּגִין כָּךְ מְקַדְּמֵי יִשְׂרָאֵל, וְאַתְעֲרֵי בַּשּׁוֹפָר קָלָא דְּאִיהוּ (רזא דרחמי) כָּלִיל בְּאֶשָּׁא וּמַיָא וְרוּחָא, וְאִתְעָבִיד חַד, וְסַלְּקָא לְעֵילָּא, וּבָטַשׁ בְּהַאי אֶבֶן טָבָא, וְאִצְטְבַּע בְּאִינּוּן גַּוְונִין דְּהַאי קָלָא, וּכְדֵין כְּמָה דְּאִתְחַזִיאָת, הָכִי מָשִׁיךְ מִלְּעֵילָּא.

בלשון הקודש: כְּמוֹ זֶה, (תהלים ק) עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה. שִׂמְחָה שֶׁל בֶּן אָדָם מוֹשֵׁךְ לְעַצְמוֹ שִׂמְחָה אַחֶרֶת עֶלְיוֹנָה. כָּךְ גַּם זֶה הָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן – כְּמוֹ שֶׁהִיא מִתְעוֹרֶרֶת, כָּךְ מוֹשֵׁךְ מִלְמַעְלָה. מִשּׁוּם כָּךְ מַקְדִּימִים יִשְׂרָאֵל וּמְעוֹרְרִים בַּשּׁוֹפָר קוֹל שֶׁהוּא (סוד של רחמים) כָּלוּל בְּאֵשׁ וּמַיִם וְרוּחַ, וְנַעֲשֶׂה אֶחָד, וְעוֹלֶה לְמַעְלָה, וּמַכֶּה בָּאֶבֶן הַטּוֹבָה הַזּוֹ, וְנִצְבָּע בִּגְוָנִים אֵלּוּ שֶׁל הַקּוֹל הַזֶּה, וְאָז כְּמוֹ שֶׁמִּתְרָאֶה, כָּךְ מוֹשֵׁךְ מִלְמַעְלָה.

 

כשאדם מנהיג עצמו בחסד ורחמים ובשמחה למטה כך מושך שינהגו עמו מלמעלה כן.

בספה"ק קדושת לוי (קדושות לפורים קדושה שניה): לכן יש להרבות בזה היום במתנות לאביונים בחדוה ובשמחה רבה, הגם שבכל זמן ובכל עת וביום יום יש להרבות בנתינת צדקה בשמחה רבה, היום ביום פורים יש לשמוח עד מאד כשמקיימין מתנות לאביונים. כי כמו שנותן האיש הישראלי צדקה לעני ומתלבש את עצמו במדת החסד ומתחסד עם העני, כן גורם שהשם יתברך מתלבש את עצמו במדת החסד ומשפיע בחסדו לכל השרפים ולכל אופני הקודש לכל העולמות ולכל הנשמות ולכל ההיכלות שפע רב וששון ושמחה לכל העולמות ולעולם התחתון, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (שבת קנא, ב) כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים. וכמו שישראל מנהיגים את עצמם בעולם הזה כן מעוררין המדות למעלה, אם עושין חסד עם חבריהם ורחמנות עם חבריהם ככה מעוררים חסדים ורחמים למעלה מעלה על כל העולמות. וזהו שאמרו בגמרא (איכ"ר א, לג) ישראל מוסיפין כח בפמליא של מעלה. וכמו שאמר בוצינא קדישא מוהר"ר ישראל בעל שם טוב ממעזבוז, וכן הוא במדרש, 'ה' צילך' (תהלים קכא, ה), מה הצל כמו שאדם עושה כך הצל עושה, כן כביכול כמו שאדם מנהיג את עצמו כן כביכול מנהיג את כל העולמות ואת האדם העושה באלו המדות. אם בחסד וברחמים ובששון ושמחה לתורה ולמצות, כן השם יתברך מנהיג את כל העולמות ואת האדם העושה ששון ושמחה חסד ורחמים.

כל הנשמות מחבקין ומנשקין אותו עבור שנשמתו גרם השמחה והששון וצהלה לכל העולמות

ואשרי העובד את הבורא ברוך הוא וגורם בצדקה שנותן ובחסד שמתחסד עם העני ובשמחה שמשמח את העני ואשתו ובניו, כן הוא גורם ששון ושמחה חסד ורחמים לכל העולמות רבוא רבבות עולמות עד אין קץ, ולכל שרפי הקודש ולכל חיות ואופני הקודש ומלאכי הקודש וההיכל והנשמות והעולם התחתון, ומלאים כל העולמות ומלאכים והנשמות וההיכלות ועולם הזה בששון ושמחה וצהלה וחסדים ורחמים, ואשרי לו ולנשמתו. ולא די כשנשמתו עולה למעלה כל המלאכים וכל העולמות וכל הנשמות מחבקין ומנשקין אותו עבור שנשמתו גרם השמחה והששון וצהלה לכל העולמות ולכל המלאכים, שנשמתו גורם הששון והשמחה והצהלה והשפע לרבוא רבבות אלפים עולמות ולרבוא רבבות אלפים מלאכים ושרפים וחיות ואופני הקודש, וכל העולמות וכל המלאכים מכריזין לפניו 'הבו יקר לדיוקנא דפלניא דעביד רעותא דמאריה' בנתינת מתנות לאביונים.

אשרי האיש אשר עושה נחת רוח ליוצרו, שיהיה שמח מאד על כל המצות

..לכן הואיל על ידי שמקיימין מצות הבורא, ובפרט על ידי מצות צדקה ומתנות לאביונים, גורמים שהאל ישפיע שפע רב בכל העולמות כפי מה שביארנו. לכן אשרי האיש אשר עושה נחת רוח ליוצרו, שיהיה שמח מאד על כל המצות, ובפרט על מצות הצדקה ומתנות לאביונים, ויעשה בשמחה ובחדוה רבה, ואל ישים אל לבו חס ושלום איזה צער או איזה צרת עין כי יחסר לו מעותיו בעת שנותן לעניים, כי כיון שגורם חסד בכל העולמות אזי מחסדי הבורא ברוך הוא יוסיף לו האל ככה אלף פעמים ויברך אותנו כאשר דבר לנו, כיון שגורמים חסד במצוה הזאת. ובפרט אשר ביארנו שגורמין על ידי מתנות לאביונים שפע רב בעולם הטבע, בעולם הזה, אשר המה נקראים 'אביונים' כמו שכתבנו, לכן כיון שיתוסף שפע רב בעולם הזה בודאי יתוסף להנותן עשירות וכבוד לעבודתו ליראתו ותורתו.  (קדושת לוי קדושה שניה – פורים)

 

מוגה

ספר

זוהר השמחה

חלק ב'

השמחה וסגולותיה

תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךְ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל

בזוהר פרשת וירא (דף קט"ו:): חֲמֵי מַה כְּתִיב, (דברים כח) תַּחַת אֲשֶׁר לא עָבַדְתָּ אֶת יְיָ אֱלהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל. הַאי קְרָא אִיהוּ רָזָא, תַּחַת אֲשֶׁר לא עָבַדְתָּ בְּשִׂמְחָה, בִּזְמַן דְּכֹהֲנֵי הֲווּ קְרֵבִין קָרְבָּנִין וַעֲלָוָון וְדָא הִיא בְּשִׂמְחָה. וּבְטוּב לֵבָב, אִלֵּין לֵיוָאֵי. מֵרוֹב כֹּל, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל דְּהֲווּ אֶמְצָעִיִּים בֵּינַיְיהוּ וְנָטְלֵי בִּרְכָאן מִכָּל סִטְרִין. דִּכְתִיב, (ישעיה ט) הִרְבִּיתָ הַגּוֹי לוֹ הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה. אִלֵּין כַּהֲנֵי. שָׂמְחוּ לְפָנֶיךָ כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרִיךְ לוֹן עִבּוּרָא דְחַקְלָא וְיַהֲבֵי מַעַשְׂרָא מִכֹּלָּא. כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ בְּחַלְּקָם שָׁלָל. אִלֵּין לֵיוָאֵי דְּנָטְלָא מַעַשְׂרָא מִגּוֹ אִדְרָא.

בלשון הקודש: רְאֵה מַה כָּתוּב, (דברים כח) תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךְ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל. פָּסוּק זֶה הוּא סוֹד. תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ בְּשִׂמְחָה, בִּזְמַן שֶׁכֹּהֲנִים הָיוּ מַקְרִיבִים קָרְבָּנוֹת וְעוֹלוֹת, וְזוֹ הִיא בְּשִׂמְחָה. וּבְטוּב לֵבָב – אֵלּוּ הַלְוִיִּם. מֵרֹב כֹּל – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ אֶמְצָעִיִּים בֵּינֵיהֶם וְנָטְלוּ בְרָכוֹת מִכָּל הַצְּדָדִים, שֶׁכָּתוּב (ישעיה ט) הִרְבִּיתָ הַגּוֹי לוֹ הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה. אֵלּוּ הַכֹּהֲנִים. שָׂמְחוּ לְפָנֶיךְ כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּרַךְ לָהֶם אֶת תְּבוּאַת הַשָּׂדֶה וְנוֹתְנִים מַעֲשֵׂר מִן הַכֹּל. כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ בְּחַלְּקָם שָׁלָל – אֵלּוּ לְוִיִּם שֶׁנּוֹטְלִים מַעֲשֵׂר מִתּוֹךְ הַגֹּרֶן.

הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה – זוֹהִי דַּרְגַּת אַבְרָהָם שֶׁנִּדְבַּק בָּהּ

דָּבָר אַחֵר הִרְבִּיתָ הַגּוֹי. אִלֵּין יִשְׂרָאֵל דִּמְהֵימְנוּתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲלַיְיהוּ כְּדְקָא חָזֵי. לוֹ הִגְדַלְתָּ הַשִּׂמְחָה, דָּא אִיהוּ דַרְגָּא רֵישָׁא עִלָּאָה דְּאַבְרָהָם דְּאִתְדָּבַּק בָּהּ, דְּאִיהוּ גָּדוֹל וְחֶדְוָה בֵּיהּ אִשְׁתַּכַּח.

בלשון הקודש: דָּבָר אַחֵר הִרְבִּיתָ הַגּוֹי – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁאֱמוּנַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם כָּרָאוּי. לוֹ הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה – זוֹהִי דַּרְגַּת הָרֹאשׁ הָעֶלְיוֹן שֶׁל אַבְרָהָם שֶׁנִּדְבַּק בָּהּ, שֶׁהוּא גָדוֹל, וְחֶדְוָה נִמְצֵאת בּוֹ.

שֶׁשִּׂמְחַת הַקָּצִיר הִיא שֶׁלָּהּ

שָׂמְחוּ לְפָנֶיךָ, (דף קטז ע"ב) בְּשַׁעֲתָא דְּסָלְקִין לְאִתְדַבְּקָא בָּךְ. כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר דִּילֵיהּ הֲוָה. כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ בְּחַלְּקָם שָׁלָל. כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ, אִלֵּין שְׁאָר חֵילִין וּרְתִיכִין לְתַתָּא בְּזִמְנָא דִּמְחַלְּקֵי שָׁלָל וְטַרְפֵי טַרְפָא בְּרֵאשִׁיתָא דְכֹלָּא.

בלשון הקודש: שָׂמְחוּ לְפָנֶיךְ – בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלִים לְהִדָּבֵק בְּךְ. כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר – זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁשִּׂמְחַת הַקָּצִיר הִיא שֶׁלָּהּ. כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ בְּחַלְּקָם שָׁלָל – כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ אֵלּוּ שְׁאָר הַצְּבָאוֹת וְהַמֶּרְכָּבוֹת לְמַטָּה בִּזְמַן שֶׁמְּחַלְּקִים שָׁלָל וְטוֹרְפִים טֶרֶף בְּרֵאשִׁית הַכֹּל.

 

בְּחִינַת עַצְבוּת וְשִׂמְחָה בְּבַת אַחַת

זוהר פרשת פקודי (דף רנ"ה ע"א): אוּף הֲכִי, כְּגַוְנָא דָּא סָלִיק בְּמַחֲשָׁבָה, כְּמָה דְּאִתְבְּרַר בֵּיהּ פְּסוֹלֶת, (ס"א ויתבריר אוף הכי, אלין בהו אשתלים מאן דאצטריך, ודאי כך סליק במחשבה וכלא) וְיִתְבְּרִיר אִלֵּין, בְּהוּ אִשְׁתְּלִים מַאן דְּאִצְטְרִיךְ, ודָאי כַּד סָלִיק, בְּמַחֲשָׁבָה סָלִיק וְכֹלָּא (דף רנ"ה ע"א) כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ. חִידוּ מִסִּטְרָא דָּא, וַעֲצִיבוּ מִסִּטְרָאדָּא.

בלשון הקודש: אַף כָּךְ כְּמוֹ כֵן עוֹלֶה בַּמַּחֲשָׁבָה, כְּמוֹ שֶׁנִּבְרָר בָּהּ פְּסֹלֶת, (והתברר אף כך. אלו שבהם השתלם מה שצריך, ודאי כך עלה במחשבה והכל) וְנִבְרְרוּ אֵלֶּה, שֶׁבָּהֶם הִשְׁתַּלֵּם מַה שֶּׁצָּרִיךְ. וַדַּאי כְּשֶׁעָלָה, עָלָה בַּמַּחֲשָׁבָה, וְהַכֹּל כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ. שִׂמְחָה מִצַּד זֶה, וְעֶצֶב מִצַּד זֶה.

 

זוהר (חלק ג' דף ע"ה.): בָּכָה רַבִּי שִׁמְעוֹן, וּבָכָה רִבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, בְּכִיָיה תְּקִיעָא בְּלִבָּאִי מִסִּטְרָא חֲדָא, וְחֶדְוָותָא בְּלִבָּאִי מִסִּטְרָא אָחֳרָא. דְּהָא שְׁמַעְנָא מִלִּין, דְּלָא שְׁמַעְנָא עַד הַשְׁתָּא, זַכָּאָה חוּלָקִי.

בלשון הקודש: בָּכָה רַבִּי שִׁמְעוֹן, וּבָכָה רַבִּי אֶלְעָזָר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, בְּכִיָּה תְקוּעָה בְּלִבִּי מִצַּד אֶחָד, וְשִׂמְחָה בְּלִבִּי מִצַּד אַחֵר, שֶׁהֲרֵי שָׁמַעְתִּי דְבָרִים שֶׁלֹּא שָׁמַעְתִּי עַד עַתָּה. אַשְׁרֵי חֶלְקִי!

 

רוּחַ נְבוֻאָה שׁוֹרָה רַק עַל יְדֵי הַשִּׂמְחָה

דָּבָר אַחֵר תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא, תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק: בְּגִין חֲבַקּוּק, דְּאִיהוּ עָבִיד בְּגִינֵיהּ. יְיָ' שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי וְגוֹ', תָּא חֲזֵי, כַּד הֲוָה אִתְּעַר עָלֵיהּ רוּחָא דִּנְבוּאָה עַל אֲתָר דָּא דְּהוּא תְּפִלָּה, הֲוָה אָתֵי וַהֲוָה דָּחִיל וּמִזְדַּעְזִע. מַתְלָא אַמְרִי, מַאן דְּנָשִׁיךְ מִכַּלְבָּא, מִקָּלֵיהּ אִזְדַּעְזָע. יְיָ' פָּעָלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ, מַאן פָּעָלְךָ. אֶלָּא, עָלֵיהּ קָאָמַר, דְּאִיהוּ פֹּעַל דִּילֵיהּ. בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ. הָב לֵיהּ חַיִּין לְהַאי פָּעָלְךָ, בְּקֶרֶב שְׁנִין עִלָּאִין. דָּבָר אַחֵר, חַיֵּיהוּ דְּלָא יָמוּת כַּד בְּקַדְמִיתָא. עַל שִׁגְיוֹנוֹת, מַאי עַל שִׁגְיוֹנוֹת, עַל שְׁגִיאוֹת מִבָּעֵי לֵיהּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהלים יט) שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין. אֶלָּא (כלא הוא אבל) שִׁגְיוֹנוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהלים ז) שִׁגָּיוֹן לְדָוִד. זִינִי תּוּשְׁבְּחָן הֲווֹ קָמַיְיהוּ דִּנְבִיאֵי, לְמִישְׁרֵי עָלַיְיהוּ רוּחַ נְבוּאָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמואל א י) וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִיאִים יוֹרְדִים מֵהַבָּמָה וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתוֹף וְגוֹ', וּכְתִיב (מלכים ב ג) וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְגוֹ'. וְכָל שֶׁכֵּן חֲבַקּוּק, דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ יַתִּיר מִכֻּלְּהוֹן, לְנַיְיחָא דְּרוּחָא, וּלְבַסְּמָא לְהַהוּא אֲתָר, לְאַמְשָׁכָא עָלֵיהּ רוּחַ נְבוּאָה. וְכֵן כֻּלְּהוּ נְבִיאֵי כְּהַאי גַּוְונָא, בַּר מִמֹּשֶׁה דְּסָלִיק עַל כָּל שְׁאַר נְבִיאֵי דְּעָלְמָא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ.

בלשון הקודש: דָּבָר אַחֵר תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא – תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק, מִשּׁוּם חֲבַקּוּק שֶׁהוּא עָשָׂה בִּשְׁבִילוֹ. ה' שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךְ יָרֵאתִי וְגוֹ', בּא רְאֵה, כְּשֶׁמִּתְעוֹרֶרֶת עָלָיו רוּחַ נְבוּאָה עַל מָקוֹם זֶה שֶׁהוּא תְּפִלָּה, הָיָה בָּא וְהָיָה פּוֹחֵד וּמִזְדַּעֲזֵעַ. מָשָׁל אוֹמְרִים, מִי שֶׁנִּנְשַׁךְ מִכֶּלֶב, מִקּוֹלוֹ הוּא מִזְדַּעֲזֵעַ. ה' פָּעָלְךְ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ, מִי זֶה פָּעָלְךְ? אֶלָּא עָלָיו אָמַר, שֶׁהוּא פֹּעַל שֶׁלּוֹ. בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ, תֵּן לוֹ חַיִּים לְפָעָלְךְ זֶה בְּקֶרֶב שָׁנִים עֶלְיוֹנוֹת. דָּבָר אַחֵר חַיֵּיהוּ – שֶׁלֹּא יָמוּת כְּמוֹ שֶׁבַּתְּחִלָּה. עַל שִׁגְינוֹת, מַה זֶּה עַל שִׁגְינוֹת? עַל שְׁגִיאוֹת הָיָה צָרִיךְ (לכתב), כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יט) שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין. אֶלָּא [הכל הוא. אבל] שִׁגְיֹנוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם ז) שִׁגָּיוֹן לְדָוִד. מִינֵי תִשְׁבָּחוֹת הָיוּ לִפְנֵי הַנְּבִיאִים לְהַשְׁרוֹת עֲלֵיהֶם רוּחַ נְבוּאָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א י) וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִיאִים יֹרְדִים מֵהַבָּמָה וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְגוֹ', וְכָתוּב וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְגוֹ'. וְכָל שֶׁכֵּן חֲבַקּוּק שֶׁהִצְטָרֵךְ לוֹ יוֹתֵר מִכֻּלָּם, לְנַחַת הָרוּחַ, וּלְבַשֵּׂם אֶת אוֹתוֹ מָקוֹם, לְהַמְשִׁיךְ עָלָיו רוּחַ נְבוּאָה. וְכֵן כְּמוֹ כָּךְ כָּל הַנְּבִיאִים, פְּרָט לְמֹשֶׁה שֶׁעָלָה עַל כָּל שְׁאָר נְבִיאֵי הָעוֹלָם. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ!

 

הַשִּׂמְחָה וְהַשֵּׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת מַרְפֵּא אֶת הָאָדָם

תָּא חֲזֵי, כַּד נַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, רוּחֵיהוֹן הֲוָה תָּבִיר בְּגַוַּויְיהוּ, וַהֲווּ שַׁמְעִין אִינּוּן תּוּשְׁבְּחָן, וְלָא יַכְלִין לְמֶחדֵי, וּבְשַׁעֲתָא דְּכֻלְּהוּ אוֹכְלֹסִין וּרְתִיכִין נַפְקוּ בִּשְׁכִינְתָּא, כֻּלְּהוּ אָרִימוּ תּוּשְׁבְּחָן וְשִׁירִין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְּעַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רוּחֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, וַהֲווּ שַׁמְעִין אִינּוּן תּוּשְׁבְּחָן, וְקָאִים רוּחֵיהוֹן בְּגַוַויְיהוּ דְּלָא פַּרְחָן.

בלשון הקודש: בֹּא רְאֵה, כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, רוּחָם הָיְתָה שְׁבוּרָה בְתוֹכָם, וְהָיוּ שׁוֹמְעִים אוֹתָם תִּשְׁבָּחוֹת וְלֹא יְכוֹלִים לִשְׂמֹחַ. וּבְשָׁעָה שֶׁכָּל הָאוּכְלוּסִין וְהַמֶּרְכָּבוֹת יָצְאוּ עִם הַשְּׁכִינָה, כֻּלָּם הֵרִימוּ שִׁירִים וְתִשְׁבָּחוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעוֹרֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת רוּחָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ שׁוֹמְעִים אֶת אוֹתָם תִּשְׁבָּחוֹת, וְעָמְדָה רוּחָם בְּתוֹכָם שֶׁלֹּא פָרְחוּ.

בַּר נָשׁ כַּד אִיהוּ שָׁבִיק פּוּלְחָנָא, כְּדֵין יָדַע תְּבִירוּ דְּגַרְמוֹי, תְּבִירוּ דְּרוּחֵיהּ. כַּךְ יִשְׂרָאֵל, כַּד נַפְקוּ מִמִּצְרַיִם, כְּדֵין טָעִימוּ טַעֲמָא דְּמוֹתָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַסֵּי לוֹן, דִּכְתִּיב, (שמות יג) וַיְיָ הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וְגוֹ'. וְכָל אוֹרְחִין, הֲווֹ סַלְּקִין רֵיחִין דְּאַסְוָתָא, וְעָאלִין לְגוּפַיְיהוּ וְאִתָּסְיָין, וְקַל תּוּשְׁבְּחָן דַּהֲווֹ שַׁמְעִין, הֲווֹ חַדָּאן וְנַיְיחִין בְּרוּחֵיהוֹן.

בלשון הקודש: כְּשֶׁאָדָם עוֹזֵב עֲבוֹדָה, אָז יוֹדֵעַ אֶת שִׁבְרוֹן הָעֲצָמוֹת וְשִׁבְרוֹן הָרוּחַ. כָּךְ יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, אָז טָעֲמוּ טַעַם הַמָּוֶת, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִפֵּא אוֹתָם, שֶׁכָּתוּב (שמות יג) וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וְגוֹ'. וְכָל הַדְּרָכִים הָיוּ מַעֲלוֹת רֵיחוֹת שֶׁל רְפוּאָה, וְנִכְנָסִים לְגוּפָם וּמִתְרַפְּאִים, וְקוֹל הַתִּשְׁבָּחוֹת שֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִים, הָיוּ שְׂמֵחִים וְנָחִים בְּרוּחָם. (זוהר ח"ב פרשת בשלח דף מה.)

כָּל שִׂמְחָה שֶׁנִּמְצֵאת מִצַּד הַשְּׂמֹאל, לֹא נִמְצָא אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיָּמִין נִדְבָּק עִמּוֹ

זוהר פרשת תרומה (דף קמ"ג:): וְאִי תֵּימָא, הָא כָּל חִידוּ, וְכָל חֶדְוָה, וְכָל שִׁיר, מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא אִיהוּ, וְעַל דָּא לֵוָאֵי מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא מְנַגְנֵי שִׁירָתָא. אֶלָּא, כָּל חִידוּ דְּאִשְׁתְּכַח מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, לָא אִשְׁתְּכַח אֶלָּא בְּזִמְנָא דִּימִינָא אִתְדַּבָּק בַּהֲדֵיהּ. וּבְזִמְנָא דִּימִינָא אִתְּעַר וְאִתְדַּבָּק בַּהֲדֵיהּ, כְּדֵין הַהוּא חֶדְוָה מִימִינָא, אִיהוּ דְּקָא אוֹטִיב לְרִתְּחָא, וְכַד רִתְחָא אִשְׁתְּכַּךְ, וְחִדוּ אִיהוּ מִסִּטְרָא דִּימִינָא, כְּדֵין חֶדְוָה שְׁלֵימָתָא אָתֵי מֵהַאי סִטְרָא. וְכַד יְמִינָא לָא אִשְׁתְּכַח, רִתְחָא דִּשְׂמָאלָא נָּפִישׁ, וְלָא שָׁכִיךְ, וְלָא אוֹטִיב, וְלָא חַדֵּי. כְּדֵין אֵיכָה, אֵי כָּה. כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה מָה תְּהֵא עָלֶיהָ, דְּקָא יָתְבָא בִּשְׂמָאלָא, וְרִתְּחָא נָּפִישׁ, וְלָא שָׁכִיךְ. וַדַּאי קַנְטוּרִין וְקִינִין מִתְעָרִין.

בלשון הקודש: וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי כָּל שִׂמְחָה וְכָל חֶדְוָה וְכָל שִׁיר הוּא מִצַּד הַשְּׂמֹאל, וְלָכֵן הַלְוִיִּם מִצַּד הַשְּׂמֹאל מְנַגְּנִים שִׁירָה. אֶלָּא כָּל שִׂמְחָה שֶׁנִּמְצֵאת מִצַּד הַשְּׂמֹאל, לֹא נִמְצָא אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיָּמִין נִדְבָּק עִמּוֹ. וּבִזְמַן שֶׁהַיָּמִין מִתְעוֹרֵר וְנִדְבָּק עִמּוֹ, אָז אוֹתָהּ חֶדְוָה מִיָּמִין מֵיטִיבָה אֶת הַכַּעַס. וּכְשֶׁהַכַּעַס שׁוֹכֵךְ וְהַשִּׂמְחָה הִיא מִצַּד הַיָּמִין, אָז חֶדְוָה שְׁלֵמָה בָּאָה מֵהַצַּד הַזֶּה. וּכְשֶׁיָּמִין לֹא נִמְצָא, הַכַּעַס שֶׁל הַשְּׂמֹאל רַב, וְלֹא שׁוֹכֵךְ וְלֹא מֵיטִיב וְלֹא מְשַׂמֵּחַ, וְאָז אֵיכָה. אֵי כָּה. כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? שֶׁהֲרֵי יוֹשֶׁבֶת בִּשְׂמֹאל, וְהַכַּעַס רַב וְלֹא שׁוֹכֵךְ. וַדַּאי מִתְעוֹרְרִים קִנְטוּרִים וְקִינוֹת.

 

שמחת הצדיקים כשנכנסים לגן עדן, הנהנים מזיו השכינה

כיון

דעאלו[1] לגו אתר דצדיקייא, צדיקייא אוחרנין קיימין, כמה חדווא על חדווא על צדיקייא, וכל בני מתיבתא חדאן. לסוף תלתא יומין דאתטמרן בהיכלין ידיען נפקי ואוירן נשבי ומתציירן כולהו בדיוקנייהו, מכאן ולהלאה ירתין אחסנת ירותא כדקא חזי לכל חד וחד

חיזווא

דאתחזי[2] בגנתא דעדן, מחיזו יקרא דיוקנא דכל דיוקנין וגוון דכל גוונין, דמלכא קדישא לא אתגלי בהיכלא ולא באתר חד אלא אתפתחא רקיעא מרקמא על גבי גנתא לארבע סטרין, ואתמליא מזיוא יקרא קדישא ואתחזי תמן ואתהנן כולהו צדיקייא, מאן חמא חדווא וכסופא דההוא נועם ה'.

עד

כאן[3] הוה לי רשו למחמי בההוא ספרא, עד כאן לשונו.

כל מה שלמעלה הכל היא בהארה – חיים לכל הצדדים

בזוהר ח"א פרשת ויצא (דף קסג.): וְעַל אֲתַר דָּא כְּתִיב, (בראשית ו) וַיִּנָּחֶם יְיָ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. חֲרוֹן אַף יְיָ. דְּהָא בְּאֲתַר דָּא תַּלְיָא. דְהָא כָּל מַה דִּלְעֵילָא, כֹּלָּא אִיהוּ בִּנְהִירוּ, חַיִּין לְכָל סִטְרִין. וְעַל דָּא תָּנִינָן, אֵין עַצְבוּת לִפְנֵי הַמָּקוֹם, לִפְנֵי דַיְיקָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהלים ק) עִבְדּוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. עִבְדּוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה, לָקֳבֵיל עַלְמָא עִלָּאָה, בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה לָקֳבֵיל עַלְמָא תַּתָּאָה. זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. בְּגִין כָּךְ כְּתִיב, (דברים לג) אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיְיָ מָגֵן עֶזְרְךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ וְגו'. (בראשית ל) וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרְהָטִים וְגו'. פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (משלי ט) אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָךְ וְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִשָׂא. אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָךְ, תָּא חֲזֵי, וַוי לְאִינוּן חַיָּיבֵי עַלְמָא, דְּלָא יָדְעִין וְלָא מַשְׁגִּיחִין בְּמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. וְכַד אִינוּן מַשְׁגִּיחִין בָּהּ, בְּגִין דְּלֵית לוֹן סֻכְלְתָנוּ, מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא דַמְיָין בְּעֵינַיְיהוּ כְּאִילּוּ כֻּלְּהוּ מָלֵי רֵיקַנְיָא, וְלֵית בְּהוּ תּוֹעַלְתָּא. וְכֹלָּא בְּגִין דְּאִינוּן רֵקָנִין מִדַּעְתָּא וְסֻכְלְתָנוּ. דְּהָא כָּל מִילֵי דְאוֹרַיְיתָא, כֻּלְּהוּ מִלִּין עִלָּאִין וְיַקִּירִין. וְכָל מִלָּה וּמִלָּה כְּתִיב בָּהּ (משלי ג) יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצִים לא יִשְׁווּ בָהּ (באורייתא). וְכָל אִינוּן טִפְּשִׁין, אֲטִימִין דְּלִבָּא, כַּד חָמָאן מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא, לָא דַי לוֹן דְּלָא יָדְעֵי, אֶלָּא דְּאִינוּן אָמְרֵי, דְּאִינְהוּ מִלִּין פְּגִימִין, מִלֵּי דְּלֵית בְּהוּ תּוֹעַלְתָּא. וַוי לוֹן, כַּד יִתְבַּע לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עֶלְבּוֹנָא דְאוֹרַיְיתָא, וְיִתְעַנְּשׁוּן עוֹנָשָׁא דְּמָרְדֵי בְּמָארֵיהוֹן. מַה כְּתִיב בְּאוֹרַיְיתָא, (דברים לב) כִּי לא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם, וְאִי אִיהוּ רֵק מִכֶּם אִיהוּ, דְּהָא אוֹרַיְיתָא כֹּלָּא, מַלְיָיא מִכָּל אֲבָנִין טָבִין וּמַרְגְּלָאן יַקִּירִין, מִכָּל טָבִין דְּעַלְמָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ, וְהֵיךְ יֵימְרוּן דְּאִיהִי רֵיקַנְיָא.

אין השכינה שורה אלא במקום שלם – במקום שמחה

זוהר פרשת ויחי (דף רטז:): תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (בראשית מה כז) וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, אִתְחֲזֵי דְּהָא בְּקַדְמִיתָא מִית הֲוָה הַהוּא רוּחָא דִילֵיהּ, וְלָא הֲוָה מִתְכַּוֵּין לְקַבְּלָא רוּחָא אָחֳרָא. דְּהָא רוּחָא דִלְעֵילָא, לָא שַׁרְיָא בְּרֵיקַנְיָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, שְׁכִינְתָּא לָא שַׁרְיָא, אֶלָּא בְּאֲתַר שְׁלִים, וְלָא בְּאֲתַר חָסֵר, וְלָא בְּאֲתַר פָּגִים, וְלָא בְּאֲתַר עָצִיב, אֶלָּא בְּאֲתַר דְּאִתְכַּוֵּון, בְּאֲתַר חֲדוּ. וּבְגִין כָּךְ, כָּל אִינוּן שְׁנִין דְּיוֹסֵף אִתְפְּרַשׁ מֵאֲבוֹי, וְיַעֲקֹב הֲוָה עָצִיב, לָא שַׁרְיָא בֵּיהּ שְׁכִינְתָּא. תָּנָא, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רִבִּי אַבָּא, כְּתִיב, (תהלים ק) עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. לְאֲפָקָא, דְּלֵית פּוּלְחָנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא מִגּוֹ חֶדְוָה. דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, לֵית שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא מִגּוֹ עַצְבוּת, דִּכְתִיב (מלכים ב ג טו) וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן. מְנַגֵּן מְנַגֵּן תְּלַת זִימְנֵי אַמַּאי. בְּגִין לְאַתְעָרָא רוּחָא מִשְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא, דְּהוּא רוּחַ שְׁלֵימָא.

כי נער ישראל ואוהביהו – אין אהבה וחיבה כמו לתינוק

זוהר פרשת תרומה (דף קמ"ח.): כְּתִיב (תהלים ק') עִבְדוּ אֵת ה' בְּשִׂמְחָה, חֶדְוָותָא דִּתְרֵין כְּרוּבִין. דְּהָא רָבְיָין, כָּל מָה (מאן) דְשָׁארֵי בְגַוַויְיהוּ, אִתְהַדְרוּ אַנְפּוֹי כְּרָבְיָיא וְחַדֵּי עִמְּהוֹן. וְרָזָא דָא כֵּיוָן דְשָׁארֵי עֲלַיְיהוּ מָאן דְשָׁארֵי, אִתְהַדָר נַעַר בְחֵידוּ דְּכֹלָּא וּבִרְעוּתָא, אַף עַל גַּב דְּאַתְיָיא בְּדִינָא עַל עַלְמָא, כֵּיוָן דְשָׁארֵי עֲלַיְיהוּ אִתְהַדָר בְּחֶדְוָה, נַעַר קְטִירָא בְחֵידוּ וְעָלְמָא אִתְהַדָר בְּרַחֲמֵי, (נ"א ברתחי) מַאן דְּאִיהוּ בְּרוּגְזָא יֵיתוּן לְגַבֵּיהּ נַעַר וְיִשְׁתְּכַךְ רוּגְזֵיהּ, וְיִתְהַדָּר בְּחֶדְוָה וְשַׁוִּי גַּרְמֵיהּ כְּרָבְיָיא, וּכְדֵין כֹּלָּא בְחֵידוּ. וְעַל רָזָא דְּסִתְרָא דָא, כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ לֵית רְחִימוּ וְחַבִיבוּ בָּר בְּרָבְיָיא. כְּתִיב (שמות ל"ג) וִיהוֹשֻעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יַמִישׁ, הֲוָה קָאִים גּוֹ מַשְׁכְּנָא דְּמֹשֶׁה. בְּגִין דְּהַהוּא אֹהֶל, אֹהֶל דְּמֹשֶׁה הֲוָה. וּבְשַׁעֲתָא דִּשְׁכִינְתָּא הֲוָה אַתְיָיא, אִשְׁתְּכַּח תַּמָּן יְהוֹשֻׁעַ דְּאִיהוּ נַעַר, וּמִיָּד הֲוָה בְּחֵידוּ וּרְעוּ דְּחֶדְוָה וִיהוֹשֻעַ אַנְפּוֹי דְּסִיהֲרָא בְּכֹלָּא בְּכָל רָזִין דִּילֵיהּ הָכִי הֲוָה, כֵּיוָן דְּמָשְׁכְּנָא אִתְבְּנֵי, לָא אִיצְטְרִיךְ יְהוֹשֻׁעַ לְמֶהֱוֵי תַּמָּן, אֶלָּא כְּרוּבִים הֲווּ תַּמָּן וּמִשְׁתַּכְחֵי בְּחַבִיבוּ דָא בְּדָא אַנְפִּין בְּאַנְפִּין כְּרָבְיֵּי בְחֵידוּ. וְכֵּיוָן דְשָׁארֵי עֲלַיְיהוּ, מִיָד כֹּלָּא בְחֵידוּ וְדִינָא לָא אִשְׁתְּכַּח כְּלָל. בְּגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּרְעוּתֵיהּ בְּעַמָּא דְּיִשְׂרָאֵל בָּעָא לְאַחְזָאָה עוֹבָדָא לְתַתָּא, לְאִתְעָרָא רַחֲמֵי וּלְאַעֲבָרָא דִּינָא דְּלָא יִשְׁלוֹט עֲלַיְיהוּ כְּלָל, וִיהוֹן תָּדִיר בְּחֶדְוָה עִמֵּיהּ. זַכָּאִין אִינוּן בְּעָלְמָא דֵין ובְּעָלְמָא דְּאָתֵי.

שמחה של אדם מושך אצלו שמחה נוספת עליונה

זוהר פרשת ואתה תצוה (דף קפ"ד:): כְּגַוְונָא דָּא, (תהלים ק) עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה. חֶדְוָה דְּבַּר נָשׁ, מָשִׁיךְ לְגַבֵּיהּ חֶדְוָה אַחֲרָא עִלָּאָה. הָכִי נָמֵי הַאי עָלְמָא תַּתָּאָה, כְּגַוְונָא דְּאִיהִי אִתְעַטְּרָת, הָכִי אַמְשִׁיךְ מִלְעֵילָּא. בְּגִין כָּךְ מְקַדְּמֵי יִשְׂרָאֵל, וְאַתְעֲרֵי בַּשּׁוֹפָר קָלָא דְּאִיהוּ (רזא דרחמי) כָּלִיל בְּאֶשָּׁא וּמַיָא וְרוּחָא, וְאִתְעָבִיד חַד, וְסַלְּקָא לְעֵילָּא, וּבָטַשׁ בְּהַאי אֶבֶן טָבָא, וְאִצְטְבַּע בְּאִינּוּן גַּוְונִין דְּהַאי קָלָא, וּכְדֵין כְּמָה דְּאִתְחַזִיאָת, הָכִי מָשִׁיךְ מִלְּעֵילָּא. וְכֵיוָן דְּאִתַּקְנַת בְּהַאי קָלָּא. רַחֲמֵי נַפְקֵי מִלְּעֵילָּא, וְשַׁרְיָין עָלָהּ, וְאִתְכְּלִילָא בְּרַחֲמֵי, מִתַּתָּא וּמִלְּעֵילָּא. וּכְדֵין אִתְעַרְבָּב סִטְרָא אַחֲרָא. (אסתכל וחמי בנהירו דאנפין) וְאִתְחַלָּשׁ תֻּקְפֵּיהּ, וְלָא יָכִיל לְקַטְרְגָא. וְהַאי אֶבֶן טָבָא, קַיְּימָא בִּנְהִירוּ דְּאַנְפִּין, מִכָּל סִטְרִין, בִּנְהִירוּ דִּלְתַתָּא, וּבִנְהִירוּ דִּלְעֵילָּא.

זוהר פרשת תרומה (דף קס"ה.): וְעִלְזוּ (ק"ע ע"ב) לְפָנָיו. מִלְּפָנָיו לָא כְּתִיב, אֶלָּא לְפָנָיו, דְּהָא לֵית מַאן דְּיִנְדַּע בֵּיהּ כְּלוּם. אֲבָל לְפָנָיו, מַאן דְּעָיִיל לְקָמֵיהּ דְּהַאי רְקִיעָ, אִצְטְרִיךְ לְמֵיעַל בְּחֶדְוָה, וְלָא בַּעֲצִיבוּ כְּלַל, בְּגִין דְּהַאי רְקִיעָא גָּרִים, דְּתַמָּן לָא שַׁרְיָא עֲצִיבוּ וְרוּגְזָא כְּלַל, דְּהָא תַּמָּן כֹּלָּא אִיהוּ בְּחֶדְוָה. וְעַל דָּא, כֹּהֵן גָּדוֹל דְּקַיְּימָא לְקָמֵיהּ, לָא הֲוָה עָאל לְבֵי קוּדְשָׁא, בַּר בְּחֶדְוָה, וּלְאַחֲזָאָה חֶדְוָה, דְּהָא אַתְרָא גָּרִים. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהלים ק) עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. דְּהָא אִצְטְרִיךְ דְּלָא לְאַחֲזָאָה בָּהּ עֲצִיבוּ. וְאִי תֵּימָא, אִי הָכִי, הַאי מַאן דְּאִיהוּ בְּצַעֲרָא וּבְדוֹחְקָא, דְּלָא יָכִיל לְמֶחְדֵּי לִבֵּיהּ, וּמִגּוֹ דּוֹחֲקֵיהּ אִית לֵיהּ לְמִתְבַּע רַחֲמִין, קָמֵי מַלְכָּא עִלָּאָה, אִי הָכִי, לָא יִצְלֵי צְלוֹתָא כְּלַל, וְלָא יִיִעוּל בַּעֲצִיבוּ כְּלַל, דְּהָא לָא יָכִיל לְמֵחדֵי לִבֵּיהּ, וּלְאַעֲלָא קָמֵיהּ בְּחֶדְוָה, מַאי תִּקּוּנָא אִית לֵיהּ לְהַאי בַּר נָשׁ. אֶלָּא וַדַּאי הָא תָּנֵינָן, כָּל תַּרְעִין נִנְעָלוּ וְאַסְגִּירוּ, וְתַרְעִין דִּדְמָעִין לָא אַסְגִּירוּ, וְלֵית דִּמְעָה אֶלָּא מִגּוֹ צַעֲרָא וְעָצִיבוּ. וְכָל אִינּוּן דִּמְמָנָן עַל אִינּוּן תַּרְעִין, כֻּלְּהוּ מְתָבְּרִין גְּזִּיזִין וּמַנְעוּלִין, וְעַיְילִין אִינּוּן דִּמְעִין, וְהַהִיא צְלוֹתָא עָאלַת קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא.

אותו הרקיע כשמסתובב בגילגולו – מנגן בניגון

זוהר ח"ג פרשת שלח לך -דף קס"ד ע"ב): תָּא חֲזֵי הַהוּא רָקִיעַ כַּד סָחֲרָא בְּגִלְגּוּלָא מְנַגְּנָא בְּנִגּוּנָא, וּמִקַל נְהִימוּ דְּמַיִין דְּנַבְעִין, לָא יְדִיעַ הַהוּא נִגּוּנָא. כָּל אִינּוּן אַגָּנִין דִּי בְּאַרְבַּע סִטְרִין, מַלְיָין מִנְּבִיעוּ דְּמַיִין דְּנַבְעִין. מַאן דְּאִיהוּ לְגוֹ, בִּתְרֵין סִטְרִין קַיְּימָא תַּמָּן. חַד בְּחֶדְוָה, דְּלֵית חֶדְוָה כְּהַהִיא חֶדְוָה בְּעָלְמָא, לְקַיְּימָא (תהלים ק) עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה. וְחַד בְּיִרְאָה, דְּלֵית דְּחִילוּ כְּהַהוּא דְּחִילוּ בְּעָלְמָא, לְקַיְּימָא (תהלים ב) עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה.

כי עבדו את ד' הוא אבא ובשמחה היא אימא

בשער הכוונות (דרושי תפילת השחר דרוש א ענין תפלת השחר): מזמור לתודה הוא בבחינת או"א [אבא ואמא] שבעולם היצירה והטעם הוא כי אמת שכל הקרבנות הם למטה בעולם העשיה לתקן ולזכך קטרוג הקליפות שבעשיה. אבל קרבן תודה עולה על כולם כי הוא ביצירה ועולה עד או"א דיצירה וזהו טעם אומרם ז"ל שלעתיד לבא כל הקרבנות יהיו בטלים חוץ מקרבן תודה וזה מה שאמר הכתוב (תהלים ק ב) עבדו את ד' בשמחה בואו לפניו ברננה, כי עבדו את ד' הוא אבא ובשמחה היא אימא. ומלת עבדו היא במטטרו"ן ו"ק דיצירה ובעבד זה בסודו נעבוד את או"א. גם ז"ס דעו כי ה' הוא אלקים הוא חיבור או"א דיצירה ה' ואלקים.

כי השמחה מוסיפה חשק רב ואהבה להתדבק בו יתברך

בספר שערי קדושה: העצבות גורמת מניעת העבודה וקיום המצות ובטול עסק התורה וכונת התפילה ומבטל מחשבה טובה לעבוד את ה', והיא שער התחלת גרוי הסתת היצר הרע אפילו אם הוא צדיק, בהראותו כי אין לו תועלת בעבודה בהיות יסורים עליו וכו'. וגם כי בא עליו בדרך חסידות באמור לו איך יעלה בדעתך עפר רמה ותולעה להתקרב להתקדש בקדושת מלכו של עולם, וכמו שכתוב (משלי כ"ה ז') ראמות לאויל חכמות וגו' וכמו שכתוב (איוב ל"ה ז') ואם צדקת מה תתן לו. גם גורמת סלוק רוח הקודש מעליו, וההפך בהיותו עובד ה' יתברך בשמחה כמו שכתוב (תהלים ק' ב') עבדו את ה' בשמחה, כי השמחה מוסיפה חשק רב ואהבה להתדבק בו יתברך וכתיב (דברים כ"ח מ"ז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב וגו'. כי העבודה אם היא בעצבון דומה לעבד העובד לרבו בפנים עצבות וזועפות. וכתיב (משלי י' כ"ב) ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. כי העצבון הוא נמשך מזהמת סמא"ל ונחש שהטילו באדם וחוה כמו שכתוב באדם (בראשית ג' י"ז) בעצבון תאכלנה וכתיב (שם ט"ז) בעצב תלדי בנים, ועל ידי כך הקדוש ברוך הוא ושכינתו מסתלקים מעליו.

וכששמח בבשורתו כתיב ותחי רוח יעקב, ששרתה עליו רוח הקדש

והראיה מיעקב בחיר האבות שנתסלקה ממנו שכינה ורוח הקדש עשרים ושתים שנים שפרש יוסף ממנו, וכששמח בבשורתו כתיב ותחי רוח יעקב, ששרתה עליו רוח הקדש. ואמרו רבותינו ז"ל (פסחים דף קי"ז ע"א) אין שכינה ואין נבואה שורה לא מתוך עצבות וכו'. וכן מצינו באלישע ובבני הנביאים דכתיב (מלכים ב' ג' ט"ו) והיה כנגן המנגן וכתיב (שמואל א' י' ה') ולפניהם תוף וחליל וכנור והמה מתנבאים, ואפילו בכל עבודת מצוה ותהלה צריך שיהיה בתכלית השמחה כמו שמצינו באביי (ברכות דף ל' ע"א) דהוה בדיח טובא ואמר תפילין קא מנחנא. וכן רב ברונא משום דסמך גאולה לתפלה לא פסק חוכא מפומיה כל ההוא יומא.

השצחה נמצאת בזמן שישראל קיימים בארץ הקדושה

בריקאנטי (פרשת כי תצא):סימן לדבר ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו. והנחש היה ערום ואילו היו מתבוששים לא אירע להם כך. וממה שכתבתי תבין טעם נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח. כי שמחתם גורם חבור כנסת ישראל בהקב"ה וברכה והשפעה לכנסת ישראל של מעלה: ובספר הזוהר [במדבר קי"ח א'] אמר שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה. תרגום – "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה" (ישעיה סו' י'). בגין דחדוה לא אשתכח אלא בעת דישראל הוו קיימי בארעא קדישא. משום ששמחה אינה נמצאת אלא בזמן שישראל נמצאים בארץ הקדושה. דתמן אתחברא אתתא בבעלא. ששם מתחברת אשה בבעלה דהיינו ז"א ומלכות. וכדין הוה חדווא דכלא חדווא דעילאי ותתאי. ואז הוא שמחת הכל שמחה למעלה ולמטה. ובזימנא דישראל לא אשתכחו בארעא קדישא אסיר ליה לבר נש למיחדי ולאחזאה חדו. ובזמן שישראל אינם נמצאים בארץ הקדושה אסור לאדם לשמוח ולהראות שמחה. הה"ד שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה. זה שכתוב "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה". וגילו בה דווקא. "וגילו בה" הוא בדיוק.

אמר רבי אבא בזמן שירושלים בשמחה צריך האדם לשמוח ולהראות שמחה

רבי אבא חמי חד בר נש דהוה חדי בבי טרוניא דבבל. רבי אבא ראה אדם אחד שהיה שמח בבית טרוניא שבבבל. בטש ביה. בעט בו. אמר שמחו את ירושלם כתיב. אמר "שמחו את ירושלים" כתוב. אמר רבי אבא בזימנא דירושלם בחדווא בעי בר נש למחדי ולאחזאה חדו. אמר רבי אבא בזמן שירושלים בשמחה צריך האדם לשמוח ולהראות שמחה. הה"ד שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה וגילו בה דווקא. זה שכתוב "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה". "וגילו בה" הוא בדיוק. רבי אלעזר לטעמיה דאמר שמחו את ירושלים היינו עבדו את יי' בשמחה. רבי אליעזר הולך לטעמו שאמר "שמחו את ירושלים" היינו שכתוב "עבדו את יי' בשמחה" (דהיינו שירושלים היא השכינה וצריכים לעבוד ולשמח אותה). כתוב אחד אומר עבדו את יי' בשמחה וכתוב אחד אומר עבדו את י"י ביראה וגילו ברעדה. כתוב אחד אומר "עבדו את יי' בשמחה" (תהלים ק' ב') וכתוב אחד אומר "עבדו את יי' ביראה וגילו ברעדה" (תהלים ב' יב'). מה בין האי להאי. מה בין זה לזה. אלא כאן בזמן שישראל שרויין בארעא קדישא. אלא כאן בזמן שישראל שרויים בארץ הקדושה שאז עובדים לפני יי' בשמחה. כאן בזמן שישראל שרויין בארעא אחרא. וכאן בזמן שישראל שורים בארץ אחרת אז צריכים לעבוד ביראה ולשמוח ברעדה.

בזמן הגאולה אז השכינהנקראת שמחה – שמחת הכל

דבר אחר עבדו את יי' בשמחה דא כנסת ישראל בזימנא דאיהי בארעא קדישא. דבר אחר "עבדו את יי' בשמחה" זו כנסת ישראל שהיא בארץ הקדושה. עבדו את יי' ביראה דא כנסת ישראל בזימנא דאיהי בגלותא ביני עממיא. "עבדו את יי' ביראה" זו כנסת ישראל בזמן שהיא בגלות בין העמים. אמר רבי יהודה והא כתיב כי בשמחה תצאו ודא היא כנסת ישראל. אמר רבי יהודה והרי כתוב "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה' יב') שזו היא כנסת ישראל. כיון דאמר מצאו מן גלותא הוא ואקרי שמחה. וכיון שאמר תצאו הרי מן גלות היא ונקראת שמחה (הרי שגם בגלות היא נקראת שמחה). אמר ליה ודאי הכי הוא דכל זמנא דאיהי בגלותא ושכיבת בעפרא לא איקרי שמחה. אמר לו ודאי כך הוא שכל זמן שהיא בגלות ושוכבת בעפר אינה נקראת שמחה. בזמנא דקב"ה ייתי לגבה ויוקים לה ויימר התנערי מעפר קומי אורי. עד שהקב"ה יבא אליה ויקים אותה מן העפר ויאמר לה "התנערי מעפר" וגו' "קומי אורי" וגו'. ויתחברון כחדא ויקים לה מעפרא כדין חדוותא איקרי חדוותא דכולא. ויתחברו יחד אז היא נקראת שמחה שהיא שמחת הכל. וכדין בשמחה ודאי. ואז בשמחה תצאו ודאי. כדין כמה חיילין דייפקון לקבלה דמטרוניתא לחדוותא דהילולא דמלכא. אז כמה צבאות יצאו לקבל את המטרוניתא לשמחה של הילולת המלך. כד"א ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה. כמו שכתוב "ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה" (ישעיה נה' יב'). וכתיב כי הולך לפניכם יי' ומאספכם אלהי ישראל. וכתיב "כי הולך לפניכם יי' ומאספכם אלהי ישראל" (ישעיה נב' יב').

עיקר הכוונה היא שיגאל התפלה – שהיא השכינה הקדושה וזהו שמחה גדולה

בדגל מחנה אפרים (ליקוטים ד"ה והטוב): והטוב בעיניך עשיתי (ישעיה ל"ח, ג') ודרשו חז"ל (ברכות י':) זה הסומך גאולה לתפלה, רב ברונא זימנא חדא סמיך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה, נראה לי שעיקר הכוונה היא שיגאל התפלה שהיא השכינה הקדושה וזהו שמחה גדולה, כי הגלות היא כשיש פירוד השם הוי"ה ב"ה אבל כשמיחד הוי"ה עם אדנ"י נמתקין כל הדינים בשרשיהם אז היא שמחה גדולה, וזהו (ישעיה נ"ה, י"ב) כי בשמחה תצאו מן הגלות, וזהו (תהלים י"ט, ט') פקודי ה' ישרים משמחי לב על דרך דאיתא ובכן צדיקים יראו וישמחו זה קו ימין וישרים זה קו שמאל על שם שישר נקרא זה שעושה בדין ומשפט, וטוב זה שעושה לפנים משורת הדין, וזהו פקודי לשון יחוד כמו (יבמות ס"ב:) חייב אדם לפקוד וכו' היינו כשמיחד הוי"ה עם אדנ"י, אזי ישרים גם כן משמחי לב, כנ"ל, כי בשמחה תצאו והיינו שנמתקים הדינים, ונשמות ישראל נקרא לב כידוע, וזהו (תענית כ"ו:) משנכנס אדר שהיא תיבת א' דר, שמיחדים אלופו של עולם עם דר שהיא השכינה דירה עילאה, הנקרא אדני אז מרבין בשמחה שנמתקין כל הדינים והבן.

 

המבין ונותן לב באמונה שלימה כי הכל בא מעולם המחשבה אינו מתעצב כלל, ומקבל הכל בשמחה, ומעורר עליו עולם השמחה

 

 בדגל מחנה אפרים (שם ד"ה שפת): שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר (משלי י"ב, י"ט). הוא על דרך שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ק"ד, ל"ד) אנכי אשמח בה' יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם וגו', להבין זה צריך להאריך אך ארמוז מעט וה' יהיב חכמה לחכימין אילין המשכילים להבין כי איתא בתקונים (זוהר) יחוד של קריאת שמע בו הרג דוד המלך ע"ה את הפלשתי כמבואר נטל חמשה אבנים ושוי בקירטא עיין שם, וגם מבואר בתקונים שיחוד של קריאת שמע הם נעשים באותיות אשמ"ח על דרך וזהו 'שמע 'אחד, ולהבין זה, כי כשהאדם מעלה כל הדברים לשורשם במחשבה העליונה, אשר ממנה נחצבה כל יצור ומפעל, ושם נמתקו ויתפרדו כל פועלי און, וזהו עולם התשובה ומינה מתערין דינין לאכפייא לכל הדינין וזהו בשרשם ודי למבין, ועולם הנזכר נקרא עולם השמחה וזהו מחשבה אותיות בשמחה וזהו (ישעיה נ"ה, י"ב) כי בשמחה תצאו מכל הקליפות ומן הגלות, והמבין ונותן לב באמונה שלימה כי הכל בא מעולם המחשבה אינו מתעצב כלל, ומקבל הכל בשמחה, ומעורר עליו עולם השמחה, וממילא ממשיך שמחה עליו ועל כל הדברים ועל כל העולם, ויתפרדו מעליו כל פועלי און ומוחלין לו על כל עונותיו וכשהאדם מדריך עצמו בדרך הנ"ל ממילא מצטרפין שני אותיות ע"ד, ונעשה עד להקב"ה שהוא היה הוה ויהיה, כי כמו שמעלה עולם ההוה למחשבה שהוא עולם שהיה קודם שנתגלה ממילא מתגלה היה הוה ויהיה בכל הדברים, ונעשה ע"ד פירוש מן אשמח שהיא עולם המחשבה נמשך לז' ימי הבנין עד הד' ונעשה יחוד גמור וקשור ראש תוך וסוף, ואין שטן ואין פגע רע כי המלכים נועדו פירוש נתחברו, עברו יחד כל מארי דינין עיין שם בזוה"ק, וזהו (שמות ט"ו, ג') ה' איש מלחמה ה' שמו ופירש רש"י במה הוא נלחם בשמו כי כשה' אחד ושמו אחד ביחוד גמור כנ"ל, אז הוא לוחם בצריו ויתפרדו כל פועלי און ובו הרג דוד המלך ע"ה את הפלשתי, וזהו אנכי אשמח בה' כשאני מדבק עצמי לעולם המחשבה והשמחה באמת ושם היה עולם התשובה ואז יתמו חטאים מן הארץ כי נמחלו כל החטאים וממילא ורשעים עוד אינם פירוש העולם אשר אני מדבק בו וקשור בו הוא אשמח ונעשה מזה יחוד של קריאת שמע הנקרא ע"ד צירוף ע' וד' וממילא רשעים מתבטלין וכשהם מתבטלין אז ברכי נפשי את ה', וזהו (משלי) שפת אמת תכון לשון בסיס וכן נעשה על ידי שפת אמת לאותיות ע"ד, כי אמ"ת הם אותיות ראש תוך סוף, כנזכר היחוד לעיל, וזהו (תהלים י"ט, י') יראת ה' טהורה עומדת לעד, וזהו וע"ד אותיות הנ"ל מרגיע לשון שקר הם הקליפות מלשון (איוב כ"ו, י"ב) רגע הים, לשון קמיצה ובטלה ללשון שקר, וקיום ובסיס לשפת אמת וזה מה שכתבתי לעיל והמשכיל יבין.

שמחה – ששון – מי קודם

בשם משמואל (סוכות תרע"ב):בש"ס סוכה (מ"ח ע"ב) הנהו תרי מיני [אפיקורסים שאינם מקיימים מצוות] חד שמי' ששון וחד שמי' שמחה, א"ל ששון לשמחה אנא עדיפנא מינך דכתיב ששון ושמחה ישיגו וגו', א"ל שמחה לששון אנא עדיפנא מינך דכתיב שמחה וששון ליהודים, א"ל ששון לשמחה חד יומא שבקוך ושויוך פרוונקא דכתיב כי בשמחה תצאו, א"ל שמחה לששון חד יומא שבקוך ומלו בך מיא דכתיב ושאבתם מים בששון, א"ל האי מינא דשמי' ששון לר' אבהו עתידיתו דתמלו לי מים לעלמא דאתי דכתיב ושאבתם מים בששון, א"ל אי הוה כתיב לששון כדקאמרת השתא דכתיב בששון משכי' דההוא גברא משוינן לי' גודא ומלינן בי' מיא והמאמר פלאי. והמהרש"א פירש שבדרך היתול אמר מין אחד לחברו כן. ודבריו אינם מובנים, כי תורתנו הקדושה איננה מקום להעתיק בה דברי התולים, ובודאי עניני חכמה ולימוד לאדם נרמזו כאן. ומפי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שמעתי שאמר לפרש דהמין סבר כי התכלית לאדם להיות שש ושמח, והשיב לו ר' אבהו כי זה רק צורך לעבודה ולא התכלית. וזהו שמרמז משכיה דההוא גברא משוינן לי' גודא ומלינן בי' מיא, ודפח"ח:

ולפי דרכו יש לפרש כל המשא והמתן מה שבין המינים ובין המין לר"א על דרך זה. דהנה שמחה היא הבאה לאדם בהדרגה וישוב הדעת, וששון הוא הבא פתאום. וכן נראה ממאמר הכתוב (תהלים קי"ט קס"ב) שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, והנה מציאה היא דבר הבא פתאום לאדם בלתי התכוון אליו מקודם ע"כ נקרא שש, ושש וששון הם מגזירה אחת. והנה ידוע שהפילסופים פקרו במצוות מעשיות, באמרם שהתכלית היא רק שהנפש תקנה מדות טובות, ובשיטתם זאת הלכו גם המינים האלו, והם ביניהם חלקו רק מה טוב יותר, אם שמחה הבאה בהדרגה וישוב הדעת שנתעצם בנפש [כי הכל מודים שהעצבות היא תכונה רעה בנפש] או ששון הבא פתאום, כי באשר בא פתאום נרגשת הנפש יותר. ומייתי ששון מקרא ששון ושמחה ישיגו, דאקדים קרא ששון לשמחה, והיינו שע"י הששון שנרגשת הנפש פתאום יבוא אח"כ גם לשמחה בישוב הדעת. ושמחה מייתי מקרא שמחה וששון ליהודים, היינו שע"י השמחה בהדרגה וישוב הדעת שנתעצם בנפש, תבוא אח"כ גם לששון שתתרגש הנפש ותתלהב בדבר קל, כידוע מכחות הנפש שכאשר הנפש תתרגל באהבה וכדומה בהתהלבות אז בסיבה קלה תתלהב באהבה כפתיל הנעורת בהריחו אש:

ובענין זה יש מקום לדברי שניהם, שבאמת לכל אחד יש מעלה מה שאין בזולתו, שששון הבא פתאום יש בו רגש יותר מאילו הי' בה בהדרגה, אבל לעומת שבא כן ילך, בין לילה הי' ובין לילה אבד. ושמחה הבאה בהדרגה יש בה מעלה שמתקיימת ביותר, אבל איננה כ"כ ברגש חזק. וע"כ הובאו דבריהם בש"ס. אבל בעיקר הדבר שתפסו במשלם שזה תכלית האדם, בא ר' אבהו והכה על קדקדם שלא כן הדבר רק כמו נאד לשאוב בו מים, ואם יהי' לאיש נאד מוכן אבל לא ישאב בו מים רק יעמידנו אצלו ריקם ימות בצמא, כן הוא זה שהנפש תשאר ריקה ונעורה ותלך לאבדון, ולא יועילו לה השמחה והששון שהיו לה בעודה בזה העולם, וכמו שמסיים שלמה המע"ה ספר קהלת את אלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם.

קירוב רחוקים הוא רק על ידי שמחה

 

הנה השמחה שעושין בניסוך המים מבואר בספרים באשר אז הוא זמן קירוב רחוקים. כי (תקה"ז י"ט ע"ב) המים התחתונים היו בוכין אנן בעיין למהוי קדם מלכא, והובטחו ליקרב במזרח במלח וניסוך המים בחג. וקירוב רחוקים הוא רק ע"י שמחה, כי שמחה היא כוללת הפכים כמו שנראה בחוש כשהאדם בשמחה יכול לסבול שונאו כמ"ש הרב ז"ל בסידור בכוונת המקוה. וגם זה עצמו גורם שמחה, כמשל אב ובנו שהיו רחוקים זה מזה ונתקרבו. וכן הוא בנפש האדם, שהיתה רחוקה מאת פני קונה ע"י עוונות וחטאים, וביוהכ"פ כשנמחלו העוונות זה מביא שמחה. וכמו שפירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הפסוק (תהלים נ"א י') תגלנה עצמות דכית, שפירושו שטהרת, כי טהור תרגום דכי. ושוב השמחה גורמת קירוב רחוקים. וזה שאמרו (סוכה נ"ג.) אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו. אך צריך למודעי למה עושין השמחה רק בניסוך המים ולא במלח למזבח:

ונראה דהנה המלח הוא מים שנתפעלו ע"י כח השמש כמ"ש הרמב"ן (ויקרא ב' י"ג) בפסוק ולא תשבית מלח. והנה המים התחתונים רחוקים מאוד מהשמש, ע"כ אחר שנתפעלו מכח השמש שוב אינם כ"כ תחתונים כמו מים פשוטים, ע"כ אין כ"כ שמחה בהתקרבם, כי לא היו כ"כ מרוחקים, שכבר נתקרבו במקצת ע"י כח השמש. וכן הוא בנפש האדם שבשמחת בית השואבה הוא זמן קירוב אפי' לאנשים שלא נתפעלו מהתלהבות ר"ה ויוהכ"פ ונשארו דוממים פשוטים קרירים כדמיון המים, עתה יש זמן לפניהם לעודדם שיתחזקו ויתאמצו לעשות תשובה ויתקרבו בחסד ה'.

 

השמחה היא שמירה מפני עשיו – כמו שכתוב ויעקב נסע סכות

 

בשם משמואל (חלק המועדים סוכות תרע"ח): שמחת יו"ט וביותר בחג הסוכות שהוא זמן שמחתנו, נראה עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בענין כבוד, באשר הוא דבר עליון כמ"ש (תהלים כ"ט ט') ובהיכלו כולו אומר כבוד, והסט"א הוא בזיון וכידוע מעין פעור, והם ובסגנון זה י"ל בענין שמחה שהיא דבר עליון, כמ"ש (דהי"א ט"ז כ"ז) עוז וחדוה במקומו, וידועים דברי הזוה"ק (ח"ג רי"ב ע"ב) בפסוק כי בשמחה תצאו. וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהסט"א הוא יללה כשמה של זאת הרשעה על שם שמיללת, עכ"ד. ואפי' שמחה של הוללות אין לה מצד עצמה אלא גזל ועושק הוא אתם מן הקדושה, והדברים עתיקים. ע"כ ביו"ט שיש בו מאור הגנוז כבזוה"ק (פ' אמור) ואף שנגנז מפני הרשעים, מ"מ ביו"ט נתגלה ממנו ואין חשש מפני הרשעים, כי שמחת יו"ט היא שמירה לזה. ולפי זה מובן שבחג הסוכות שישראל צריכין הגנה מחמת הבריחה מפני עשו כמ"ש ויעקב נסע סכותה וכבזוה"ק, נדרשת השמחה ביותר להיות לשמירה, וע"כ הוא ביחוד זמן שמחתנו.

 

על ידי שמחה של מצוה זוכה לפרנסה

בשיח שרפי קודש  –   שמחה אות א: כי בשמחה תצאו. (ישעי' נה) פי' עם השמחה. מה שהאדם הוא בשמחה יוכל לצאת מכל הצרות ועקתין בישין, והבן: (הר"ר העניך מאלכסנדר):

ב: בשם כ"ק הגה"ק מוהרש"ב זצוקלה"ה זי"ע מפרשיסחא על הפסוק יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם ואמר בזהל"ק חסידים טוהען זיך פרייען מיט גרויס כבוד אפילו ווען זייא זעננען געלייגט בייא זיך טוהען זייא אויך זינגען עכל"ק ודפח"ח:

ג: לעולם צריך אדם להיות בשמחה. אע"פ שאי אפשר להיות באמת במדריגה זו לעולם. אעפ"כ טוב מאוד להיות בשמחה תמיד. כי עצבות ודאי הוא שקר גמור, והבן:     (הרה"ק ר' העניך מאלכסנדר):

ד: בשם הה"ק הר"ר שמחה בונם זצ"ל מפרשיסחא שאמר שהקלים טוב להם בעוה"ז משום שהם בשמחה תמיד, ואף ששמחתם הוא בהוללות ושטותים עכ"ז הנה מדת השמחה ששורשה מחסד ממשכת חסדים ושפע עליהם אבל היראים ע"י שהם בדאגה ועצבות רוב הזמנים אף שהם בדאגה בעבודת ר' עכ"ז ממשיכים על עצמם דינים ח"ו והם מחוסרי פרנסה לא עלינו, והלימוד מזה להתחזק מאד להיות בשמחה תמיד בשמחה של מצוה ואז יהי' לו פרנסה ג"כ ע"כ:

ה: הה"ק הגביר ר' פישל הערר מלובלין הי' חבירו בילדותו בזאמושטש, בא לפני הה"ק הרמ"מ מקאצק וקירבו אך בש"ק כשישב על שלחנו שחק ממנו מחמת שאינו בשמחה ובזריזות:

נצרך לראות שלא יאבד שום נפש מישראל

ו: הי' אומר שנצרך לראות שלא יאבד שום נפש מישראל, דאיתא כל האומר יברכך טובים זה מינות ומפרש רש"י ז"ל כל שאינו מצטרף פושעי ישראל באגודתן, והג' הי' יכול לומר מלה כזו על האינו מצרף אפי' פושעי ישראל, והי' אומר שכ"א יצטרך להזהר בעצמו ג"כ שלא יהי' מקורב ביותר, כן לא טוב להיות מרוחק, אך שיהי' העבודה בשמחה, והי' אומה בשם הה"ק מפרשיסחא זי"ע שהי' אומר בשם הה"ק הרבי ר' משה ליב מסאסוב זי"ע שהי' שואל דכתיב תחת אשר לא עבדת וכו' בשמחה, וכי בשביל זה יבוא כל הקללות, והי' מתרץ שכל הרע בא מחסרון זה אשר לא נעבד בשמחה והי' אומר שעיקר שמחה בא מהכנעה, וכמו שנאמר ויספר ענווים בד' שמחה, והי' אומר שעיקר שיהי' מחודש בכל עת כי ע"ז נקרא היצה"ר מלך זקן משום שהוא מזקין ומיישן את הכל, והיצ"ט נקרא ילד מסכן שהוא ילד ומחדש, והוא מסכן היינו הכנעה, ומזה בא השמחה והתחדשות.  (חידושי הרי"ם).

ז: בשם היהודי הק' בזה"ל בתהלים הרופא לשבורי לב, להבין הלא לב נשבר הוא מדה משובחת מאוד ומה זאת לרפואה נחשבת, ופי' היהודי הק' זי"ע כי הידוע אם כי האמת לב נשבר הוא טוב מאוד אולם אך בשמחה, לא כי בעצב יהי' מותר וזה שאמר הכתוב, הבורא ית"ש רופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם שהשבירת הלב לא יהי' בעצבות חס וחלילה, זאת הוא הרפואה שנשאר בשברון לב ובשמחה, ע"כ.

ח: בשם החי' הרי"ם זצ"ל, עה"פ קהלת עת רקוד בלא למד ובכלם כתיב בלמד וגם כאן הי' צריך לכתוב עת לרקוד ואמר בזה"ל עת רקוד ס'טאנצט זיך אליינט, [זה רוקד מעצמו] והבן.

ט: ידוע המעשה שהה"ק הרר"ב זצ"ל מפרשיסחא זי"ע הי' מציל איש אחד הנטבע בנהר, "וע"י מילתא דבדחותא", שאמר לו בזה"ל "לאז דורטין גריסען דעם לויתן", ועי"ז ניצל, מי יוכל לעמוד בסודו, סו"ס לכל דבר טוב השמחה [ואולי משום זה המנהג כשאחד נופל על הארץ, כל רואיו ישחקו ממנו, ועי"ז ניצל שלא יזיק לו הנפילה].

עבדות השם העיקר ע"י שמחה

בקול שמחה מועדים (חודש אלול): א. ועבדות השם העיקר ע"י שמחה, כדאי' בספרים, כי בשמחה תצאו, ע"י השמחה יכולים לצאת מן המיצר. ואי' שבת זמן שמחה, ישמחו במלכותך כו', ויכול להגיע לעבדות השם. וכתיב עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה, אולי הרמז על ימי אלול, הכנה ליום המעשה ר"ה, זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון. וע"ז נרמז בקול שמחה, הבינה תגדל מן המעשה. זה אלול זמן בינה. וע"י עבדות השם בשמחה, באו לפניו ברננה, זה ר"ה יומא דצלותא. (בית ישראל תבא, תש"כ, בד"ה אי'):

עם שמחה אפשר לצאת מכל המיצרים

בקול מבשר (ח"א  – ספר ישעיה): ז. כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון, ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רינה וכל עצי השדה ימחאו לפניכם כף (ישעיה נ"ה יב). המצטער פטור מן הסוכה. וחשבתי, די"ל, דסוכות זמן שמחתינו, ויש מצוה של שמחה, והמצטער נגרע ונמנע ממנו השמחה – לכן פטרוהו מהסוכה. אולם איתא מהרבי ר' בונם זי"ע מפשיסחא, כי בשמחה תצאו – שעם שמחה אפשר לצאת מכל המיצרים, וממילא לא יהיה מצטער. [מרן אדמו"ר ה"הלב שמחה" זצוק"ל מגור, שבת חוה"מ סוכות תשמ"ג].

אם הוא בשמחה אז יוצא מכולם

ח. כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון, ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רינה וכל עצי השדה ימחאו לפניכם כף (ישעיה נ"ה יב). מסופר, כי פעם אחת טייל הרר"ב זי"ע ז"ל על שפת הנהר וייסל, ופתאום נשבה רוח חזקה, והעיפה אחד מהבחורים, אל תוך הנהר הגועש, ומיד התחיל להסחף בזרם האדיר. כאשר הנער נשא עיניו אל הרר"ב ז"ל, צעק אליו, לאז מיר גריסען דעם לויתן. היינו, מסור דרישת שלום ללויתן. ומיד נשתנו פני הבחור ונהיה בשמחה וקבל אומץ, ובשארית כוחו יצא מן המים וניצל. אמר על כך אחר זה הרר"ב ז"ל, בראותי את הבחור טובע, ראיתי שמצבו רע מאד, וכי אבדה אצלו כל תקוה, ואמרתי לעצמי, כי בשמחה – תצאו, עם שמחה הוא יצא מהצרה הזו, וכך הווה, כי מכל הצרות שבאים על אדם, אם הוא בשמחה אז יוצא מכולם. [המבי"א – מתוך כתבי חסידים]. אמר הכותב, בודאי, זכות שמו הקדוש של הרר"ב זי"ע – שמחה זצ"ל – עמדה לנער הזה להנצל מסחף הנהר. [עיין בנפלאות חדשות ליקוטים, דף מ"ט ע"ב]:

כשעושה המצוה בשמחה – מעלה השכינה

בליקוטי מוהר"ן  (מהדורא קמא סימן כד): "ויתעצב אל לבו". וזה הוא כשיצאו ישראל מהגלות, כתיב (ישעיה נ"ה): "כי בשמחה תצאו". ובשביל זה, שעל ידי הקטרת מעלין מהקלפות חיותם, כתיב בהם (משלי כ"ז): 'קטרת ישמח לב'. נמצא כשעושה המצוה בשמחה, אזי מעלה השכינה, שהיא המצוה, שהיא שמחת הלב, מבין הקלפות. וזהו בחינת מלכות דעשיה העולה מן הקלפות:

"אם המר ימירנו": והשיב להם, איתו אשלי ומושחו, הינו עיקר עליית הקדושה, על ידי השמחה. ולעתיד בצאת ישראל מהגלות בשמחה, כמו שכתוב: 'כי בשמחה תצאו', ואז יכלו הקלפות לגמרי. וזה: 'איתו אשלי', הינו על ידיכם ועל כרחכם יתבטלו הקלפות. כי אתם בעצמכם תביאו את בית ישראל מהגלות, הנקראים אשלי, הינו חבל נחלתו. כמו שכתוב (ישעיה ס"ו):

"והביאו את אחיכם בית ישראל", שכל אחד ואחד מהעכו"ם יביאו בידם את בית ישראל מהגלות, על ידי רבוי השמחה שיהיה בעת הזאת, כמו שכתוב (תהלים קכ"ו):

"אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה וכו', היינו שמחים". ועל ידי השמחה יתבטלו הקליפות, בבחינת (שמואל ב ח'): 'וימדדם בחבל השכב אותם ארצה' (ג). וזה: 'מושחו', הינו המדידה לכלות אותם:

 

עבדו את ה' בשמחה, ובכל עבודתכם הזהרו שיהיה בשמחה

עבדו את ה' בשמחה (תהלים ק ב). לפי פשוטו דעשיית המצות והלימוד יהיה בשמחה, כי גדולה מאד מעלת השמחה בעסק התורה וקיום המצות, וכתב רבינו מהרח"ו ז"ל שהגיד לו רבינו האר"י ז"ל, שלא זכה לידיעתו ולהשגתו הגדולה אלא בשביל השמחה, שהיה שמח בלימוד ועשיית המצוות וכתבו הרמב"ם ז"ל ורבינו עובדיה ז"ל (ברטנורא אבות פ"ד מ"ב) דמאי דתנן שכר מצוה מצוה, היינו שהשמחה ששמח בקיום המצוה הוא נחשב למצוה אחרת, לכן ציוה משה רבינו ע"ה שזה מכלל י"א מזמוריו עבדו את ה' בשמחה. ולפי מדרשו אפשר במה שכתב מרן (האר"י) ז"ל (ספר עץ הדעת טוב פרשת בהר), דתכלית בריאת האדם היינו משום דהגם דקודם שנברא נהנה מזיו השכינה, מכל מקום מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל להסתכולי באפיה (ירושלמי ערלה פרק א' הלכה ג') ולזה נברא, דבתלמוד תורה ועשיית מצות יש לו שכר, ובלכתו לגן עדן יכול לחזות בנועם ה' ולהסתכל בזיו השכינה, דאכיל מדיליה, והיה שכרו על ת"ת ומצות. והקשו המפרשים דהרי כתב הרמב"ן ז"ל (דברים ו כ') בפסוק (דברים ו כה) וצדקה תהיה לנו, כי השכר שנותן האדון לעבדו הקנוי לו לא יקרא שכר, אלא צדקה שהוא מחוייב לעבדו, וא"כ הדרא החקירה לדוכתא, דלא יקרא שכר אלא צדקה ובהיל לאסתכולי באפיה. ותירצו המפרשים דהשמחה שהוא שמח בעבודתו יתברך זה אינו חיוב, דחיובו הוא לעבוד עבודת רבו אבל אינו חייב לעבוד עבודתו בשמחה, ומה שהוא שמח בתלמיד תורה ובקיום המצות על זה קובע לו ה' שכר שלם וזה יקרא שכר, ואינו צדקה זהו תוכן דברי המפרשים, וזהו שאמר עבדו את ה' בשמחה, ובכל עבודתכם הזהרו שיהיה בשמחה. וכי תימא לשמחה מה זו עושה ולמה אני מקפיד על השמחה, לזה אמר ובאו לפניו ברננה, כי על ידי השמחה, יכולים לחזות בנועם ה', ולא בהיל לאסתכולי, ויקרא שכר ולא צדקה, וזהו שאמר ובואו לפניו דייקא ברננה שבכללה השמחה, אי נמי אפשר דרך רמז במה שאמרו (פסחים כ"ב ע"ב, קידושין נ"ז ע"א), דנחמיה העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה, כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש, עד שבא ר"ע ולימד לרבות תלמידי חכמים, ויש כמה פסוקים קודם כמו פרשת משפטים (כג כה) ועבדתם את ה' אלהיכם, וכן פסוקים אחרים שהקשו המפרשים. ומוכרח לומר דנחמיה הוה דריש נמי בהנהו לרבות תלמידי חכמים אך את ה' אלהיך תירא קשיא ליה לדרוש כן ביראה. או כמו שתירץ מורינו הרב מהר"י זאבי ז"ל (דרוש ב' פרשת וירא)[4] בסוגית פ"ק דקדושין (כ"ב ע"ב) דכתיב תירא בסוף ומשמע דהם שוים. ולכל הדברות בין לנחמיה העמסוני דהיה דורש פסוקים הקודמין לרבות ת"ח, בין לר' עקיבא דדריש גם את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח, הטעם הוא דהת"ח הוא נאחז בש"בח בשכינה דת"ח כל עסקו בתורה שבעל פה, שהיא בחינת השכינה וגם לכוין לאמיתה צריך שיהיה לו ענוה, והוא מרכבה לשכינה, ואפשר שזהו שאמר (תנחומא כי תשא כ"ז) כל המקבל פני זקן כאלו מקבל פני שכינה, ואמרו בזהר הקדוש (ח"ב דף קס"ג ע"ב) צדיקיא אנפי שכינתא אינון, ולכן המכבד תלמידי חכמים ואוהבו, ועושה לו שירות כביכול כאילו עושה לשכינה, ואפשר דרך הלציי פסוק (תהלים צב ז) וכסיל לא יבין את זאת, כלומר לא יבין כי את שמרבה לת"ח, הוא זאת שהיא השכינה, כלומר דלכבודה אני אומר, את לרבות ת"ח. וזה רמז קראין, עבדו את ה' לרבות ת"ח, והיינו בשמחה שהיא השכינה, כי לכבודה אני מרבה ת"ח, כי הוא עוסק בתורה שבעל פה ויש לו ענוה שהוא מרכבה לשכינה וזהו שאמר בשמחה. [ואפשר לרמוז את ה' בשמחה ראשי תיבות גימטריא אחד וסופי תיבות גימטריא קדוש, כי ללמוד ולקיים בשמחה הוא עיקר העבודה, ויזכה לייחדו ויושפע עליו קדושה, ורמז אחד אחדות בשמחה היא השכינה].

ק"א פסוק א לדוד מזמור חסד ומשפט אשירה וכו' רז"ל אמרו כשאתה עושה חסד אשירה וכשאתה עושה משפט אשירה, והביאו רש"י ז"ל () ואפשר לומר דמה שכתוב לך ה' אזמרה, כלומר בין כך ובין כך צריך להודות בשמחה, כמ"ש בש"ס וזה שאמר בין לחסד בין למשפט הוא בשמחה כאילו לך ה' מדת רחמים, אזמרה שעשית לי נס.

עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה כִּי אֲנַחְנוּ עַמּוֹ, וצאן מרעיתו

ביוסף תהלות (פרק ק'): פרק ק פסוק ב אי נמי עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה – פירוש קיימו המצות בשמחה, בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה – ברינה של תורה, ובין בתורה ובין במצוה (שם ג) דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹהִים, תכוונו ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה, וזה דעו מלשון "וידע כי ה' הוא האלוקים" (דברים ד לה), יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, הוּא עָשָׂנוּ – כמו שאמר הכתוב (שם לב ו) "הוא עשך", ולו אֲנַחְנוּ – בכל אופן אנחנו שלו אם אנחנו טובים וצדיקים נקראים עַמּוֹ, ואם לאו נקראים צאן מרעיתו, ולכן עבדו את ה' בשמחה, כי בחסדו הגדול בכל אופן לו אנחנו, והוא יתרון גדול ושמחת לב שמרוב רחמיו יתברך וזכות אבות זיכנו לזה.

 

בְּשִׂמְחָה יֵצְאוּ מִן הַגָּלוּת

בזוהר פרשת ויקרא (דף ח':): וְאִית דְּמַתְנִי הָכֵי, שִׂמְחָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וְשִׂמְחָה הָא אוּקְמוּהָ, כְּדִכְתִיב, (ישעיה נה) כִּי בְּשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וְגוֹ'. וּזְמִינִין יִשְׂרָאֵל לְנָפְקָא מִן גָּלוּתָא, בְּהַאי שִׂמְחָה. וּמַאן אִיהִי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וְעַל דָּא עִבְדוּ אֶת יְיָ' בְּשִׂמְחָה, כְּמָה דִּכְתִּיב, (ויקרא טז) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ, וְכֹלָּא חַד.

בלשון הקודש: וְיִשִׁ שֶׁשּׁוֹנֶה כָּךְ: שִׂמְחָה זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וְשִׂמְחָה הֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ, כַּכָּתוּב (ישעיה נה) כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וְגוֹ'. וַעֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לָצֵאת מֵהַגָּלוּת בַּשִּׂמְחָה הַזּוֹ, וּמִי זוֹ? כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וְלָכֵן עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ויקרא טז) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ, וְהַכֹּל אֶחָד.

אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל הַצַּדִּיקִים שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה וְיוֹדְעִים דַּרְכֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא

בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה, דָּא שְׁלִימוּ דִּילָהּ. דְּשִׂמְחָה בַּלֵּב, וּרְנָנָה בַּפֶּה. וְדָא הוּא שְׁלִימוּ יַתִּיר. וּשְׁלִימוּ דְּהַאי שִׂמְחָה הָא אִשְׁתְּמוֹדְעָא, וְהָא יְדִיעָא. וְדָא הוּא תִּקּוּנָא דְּבַר נָשׁ לְקַמֵּיהּ מָארֵיהּ. כְּדֵין דְּעוּ כִּי יְיָ' הוּא הָאֱלֹהִים. וְכֹלָּא בְּחַד מִלָּה אַתְיָא, דְּבָעֵי לְבָתַר לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא יֵאוֹת, וּלְקַשְּׁרָא דָּא בְּדָא לְמֶהֱוִי כֹּלָּא חַד, וְדָא הוּא פּוּלְחָנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אָמְרוּ לֵיהּ רִבִּי אֲחָא וְרִבִּי אַבָּא, ודַּאי הָכִי הוּא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְיַדְעֵי אָרְחוֹי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, קָמוּ וְאַזְלוּ אֲבַתְרֵיהּ דְּרִבִּי אַבָּא, ג' מִילִּין.

בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה – זוֹ הַשְּׁלֵמוּת שֶׁלָּהּ. שֶׁל שִׂמְחָה בַּלֵּב, וּרְנָנָה בַּפֶּה. וְזוֹהִי שְׁלֵמוּת יְתֵרָה. וְהַשְּׁלֵמוּת שֶׁל הַשִּׂמְחָה הַזּוֹ הֲרֵי יְדוּעָה וְנוֹדַעַת, וְזֶהוּ הַתִּקּוּן שֶׁל הָאָדָם לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ, וְאָז – דְּעוּ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים. וְהַכֹּל בָּא בְּדָבָר אֶחָד, שֶׁצָּרִיךְ אַחַר כָּךְ לְיַחֵד אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ כָּרָאוּי וְלִקְשֹׁר זֶה בָּזֶה לִהְיוֹת הַכֹּל אֶחָד, וְזוֹהִי עֲבוֹדַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמְרוּ לוֹ רַבִּי אָחָא וְרַבִּי אַבָּא, וַדַּאי כָּךְ הוּא. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל הַצַּדִּיקִים שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה וְיוֹדְעִים דַּרְכֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. קָמוּ וְהָלְכוּ אַחֲרֵי רַבִּי אַבָּא שְׁלֹשָׁה מִילִין.

 

אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה – למדים מיעקב

בזוהר פרשת וישב (דף ק"פ:): הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בְּכַמָּה סִטְרִין. חַד, דְּהָא חָמִינָן דִּשְׁכִינְתָּא לָא שַׁרְיָא בְּאֲתַר עֲצִיבוּ אֶלָּא בְּאֲתַר דְּאִית בֵּיהּ חֶדְוָה. אִי חֶדְוָה לֵית בֵּיהּ, לָא שַׁרְיָא שְׁכִינְתָּא בְּהַהוּא אֲתַר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (מלכים ב ג) וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד יְיָ רוּחַ אֱלהִים, דְּהָא שְׁכִינְתָּא וַדַּאי לָא שַׁרְיָא בְּאֲתַר עֲצִיבוּ. מְנָלָן מִיַּעֲקֹב. דִּבְגִין דְּהֲוָה עָצִיב עֲלֵיהּ דְּיוֹסֵף אִסְתַּלְקַת שְׁכִינְתָּא מִנֵּיהּ, כֵּיוָן דְּאָתָא לֵיהּ חֶדְוָה דִּבְשׂוֹרָה דְיוֹסֵף מִיָּד וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם.

בלשון הקודש: כָּאן יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל בְּכַמָּה צְדָדִים, אֶחָד – שֶׁהִנֵּה רָאִינוּ שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּמָקוֹם עָצוּב, אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׂמְחָה. אִם אֵין בּוֹ שִׂמְחָה, אֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ג) וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'. שֶׁהֲרֵי וַדַּאי שֶׁשְּׁכִינָה לֹא שׁוֹרָה בְּמָקוֹם עָצוּב. מִנַּיִן לָנוּ? מִיַּעֲקֹב, שֶׁמִּשּׁוּם שֶׁהָיָה עָצוּב עַל יוֹסֵף הִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה. כֵּיוָן שֶׁבָּאָה לוֹ הַשִּׂמְחָה עַל בְּשׂוֹרַת יוֹסֵף, מִיָּד וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם.

אֵין עֲבוֹדַת הַ' אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה

בזוהר פרשת ויחי (דף רט"ז:): אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, שְׁכִינְתָּא לָא שַׁרְיָא, אֶלָּא בְּאֲתַר שְׁלִים, וְלָא בְּאֲתַר חָסֵר, וְלָא בְּאֲתַר פָּגִים, וְלָא בְּאֲתַר עָצִיב, אֶלָּא בְּאֲתַר דְּאִתְכַּוֵּון, בְּאֲתַר חֲדוּ. וּבְגִין כָּךְ, כָּל אִינוּן שְׁנִין דְּיוֹסֵף אִתְפְּרַשׁ מֵאֲבוֹי, וְיַעֲקֹב הֲוָה עָצִיב, לָא שַׁרְיָא בֵּיהּ שְׁכִינְתָּא.

בלשון הקודש: בֹּא רְאֵה, כָּתוּב וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. נִרְאֶה הָיָה שֶׁבַּתְּחִלָּה מֵתָה הָיְתָה אוֹתָהּ הָרוּחַ שֶׁלּוֹ וְלֹא הָיָה מִתְכַּוֵּן לְקַבֵּל רוּחַ אַחֶרֶת, שֶׁהֲרֵי רוּחַ שֶׁלְּמַעְלָה לֹא שׁוֹרָה בְּרֵיקָנוּת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, שְׁכִינָה לֹא שׁוֹרָה אֶלָּא בְּמָקוֹם שָׁלֵם, וְלֹא בְּמָקוֹם חָסֵר, וְלֹא בְּמָקוֹם פָּגוּם, וְלֹא בְּמָקוֹם עָצוּב, אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁהִתְכַּוֵּן, בִּמְקוֹם שִׂמְחָה, וְלָכֵן בְּכָל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁיּוֹסֵף נִפְרַד מֵאָבִיו וְיַעֲקֹב הָיָה עָצוּב, לֹא שָׁרְתָה בּוֹ שְׁכִינָה.

תָּנָא, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רִבִּי אַבָּא, כְּתִיב, (תהלים ק ב) עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. לְאֲפָקָא, דְּלֵית פּוּלְחָנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא מִגּוֹ חֶדְוָה. דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, לֵית שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא מִגּוֹ עַצְבוּת, דִּכְתִיב (מלכים ב ג) וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן. מְנַגֵּן מְנַגֵּן תְּלַת זִימְנֵי אַמַּאי. בְּגִין לְאַתְעָרָא רוּחָא מִשְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא, דְּהוּא רוּחַ שְׁלֵימָא.

שָׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אַבָּא, כָּתוּב (תהלים ק ב) עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. לְהוֹצִיא, שֶׁאֵין עֲבוֹדַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא מִתּוֹךְ חֶדְוָה. שֶׁאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה מִתּוֹךְ עַצְבוּת, שֶׁכָּתוּב (מלכים ב ג) וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן. מְנַגֵּן מְנַגֵּן שָׁלֹשׁ פְּעָמִים לְשֵׁם מָה? כְּדֵי לְעוֹרֵר רוּחַ מִשְּׁלֵמוּת הַכֹּל, שֶׁהוּא רוּחַ שָׁלֵם

עֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה צְרִיכָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה

בזוהר פרשת ויחי (דף רכט:): רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (תהלים ב) עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה, וּכְתִיב, (תהלים ק) עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. תָּא חֲזֵי, כָּל בַּר נָשׁ דְּאָתֵי לְמִפְלַח לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּצַפְרָא וּבְפַנְיָא בָּעֵי לְמִפְלַח לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

בלשון הקודש: רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (שם ב) עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה, וְכָתוּב (שם ק) עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. בֹּא רְאֵה, כָּל אָדם שֶׁבָּא לַעֲבֹד לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב צָרִיךְ לַעֲבֹד אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

פּוּלְחָנָא דִצְלוֹתָא, דְּקָא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְמִפְלַח קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (שמות כ"ט ע"א) בְּשִׂמְחָה וּבִרְנָנָה לְאַכְלָלָא לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בֵּינַיְיהוּ, וּלְבָתַר לְיַיחֲדָא יִחוּדָא כְּדְקָא חָזֵי. דִּכְתִיב, (תהלים ק) דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹהִים, דָּא רָזָא דְּיִחוּדָא בְּרָזָא דְפוּלְחָנָא.

בלשון הקודש: עַבוֹדַת הַתְּפִלָּה, שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לַעֲבֹד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשִׂמְחָה וּבִרְנָנָה לְהַכְלִיל אֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בֵּינֵיהֶם, וְאַחַר כָּךְ לְיַחֵד הַיִּחוּד כָּרָאוּי, שֶׁכָּתוּב דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹהִים. זֶהוּ סוֹד הַיִּחוּד בְּסוֹד הָעֲבוֹדָה.

צריך האדם לעבוד לפני הקב"ה בחדוה ולהראות חדוה בעבודתו

וְעִם כָּל דָּא, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְמִפְלַח קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּחֶדְוָה, וּלְאַחֲזָאָה חֶדְוָה בְּפוּלְחָנֵיהּ, וְאִלֵּין תְּרֵין שִׂמְחָה וּרְנָנָה, לָקֳבֵ ל תְּרֵין אִלֵּין, תְּרֵין צְלוֹתִין, תְּרֵין קוּרְבָּנִין לְיוֹמָא לָקֳבֵל תְּרֵין אִלֵּין, דְּאִינוּן שִׂמְחָה וּרְנָנָה. שִׂמְחָה בְּצַפְרָא, וּרְנָנָה בְּרַמְשָׁא. וְעַל דָּא, (במדבר כח) אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַּבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם.

וְעִם כָּל זֶה צָרִיךְ אָדָם לַעֲבֹד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּחֶדְוָה וּלְהַרְאוֹת חֶדְוָה בַּעֲבוֹדָתוֹ, וּשְׁנֵי אֵלֶּה – שִׂמְחָה וּרְנָנָה – כְּנֶגֶד שְׁנֵי אֵלֶּה. שְׁתֵּי תְפִלּוֹת, שְׁנֵי קָרְבָּנוֹת לְיוֹם כְּנֶגֶד שְׁנֵי אֵלֶּה, שֶׁהֵם שִׂמְחָה וּרְנָנָה. שִׂמְחָה בַּבֹּקֶר, וּרְנָנָה בַּלַּיְלָה. וְעַל זֶה (במדבר כח) אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. (זוהר ח"א פרשת ויחי דף רכ"ט ע"ב)

 

הַשִּׂמְחָה בַּעֲבוֹדַת הַ' וַעֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת הַאֵיךְ נַעֲשִׂים בְּשִׂמְחָה וְכֵן תְּשׁוּבָה נַעֲשֵׂית בְּשִׂמְחָה עַל יְדֵי לִמּוּד הַתּוֹרָה

בזוהר פרשת ויקרא (דף ח'.): פָּתַח רִבִּי יְהוּדָה (כ"ו) וְאָמַר, (תהלים ק) עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה וְגוֹ'. עִבְדוּ אֶת יְיָ' בְּשִׂמְחָה, הָכִי אוֹלִיפְנָא, דְּכָל פּוּלְחָנָא דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְמִפְלַח לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בָּעֵי בְּחֶדְוָותָא, בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא, בְּגִין דְּיִשְׁתְּכַח פּוּלְחָנִיהּ בִּשְׁלִימוּ. וְאִי תֵּימָא פּוּלְחָנָא דְּקָרְבְּנָא הָכִי הוּא. לָא אֶפְשָׁר, דְּהָא הַהוּא בַּר נָשׁ דְּעָבַר עַל פִּקּוּדָא דְּמָארֵיהּ, עַל פִּקּוּדָא דְּאוֹרַיְיתָא, וְתָב לְקַמֵּי דְּמָארֵיהּ, בְּמַאן אַנְפִּין יְקוּם קָמֵיהּ, הָא וַדַּאי בְּרוּחַ תְּבִירָא, בְּרוּחַ עָצִיב, אָן הוּא שִׂמְחָה, אָן הוּא רְנָנָה.

בלשון הקודש: פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה וְאָמַר, (תהלים ק) עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה וְגוֹ'. עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, כָּךְ לָמַדְנוּ, שֶׁכָּל עֲבוֹדָה שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לַעֲבֹד אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, צָרִיךְ בְּשִׂמְחָה וּבִרְצוֹן הַלֵּב, כְּדֵי שֶׁתִּמָּצֵא עֲבוֹדָתוֹ בִּשְׁלֵמוּת. וְאִם תֹּאמַר שֶׁעֲבוֹדַת הַקָּרְבָּן כָּךְ הִיא – אִי אֶפְשָׁר! שֶׁהֲרֵי אוֹתוֹ אָדָם שֶׁעָבַר עַל מִצְוַת רִבּוֹנוֹ וְעַל מִצְוַת הַתּוֹרָה וְשָׁב לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ, בְּאֵיזֶה פָנִים יַעֲמֹד לְפָנָיו? הֲרֵי וַדַּאי בְּרוּחַ שְׁבוּרָה, בְּרוּחַ עֲצוּבָה, אֵיפֹה הַשִּׂמְחָה? אֵיפֹה הָרְנָנָה?

הַכֹּהֲנִים צְרִיכִים תָּמִיד לְהִמָּצֵא בְּפָנִים מְאִירוֹת, שְׂמֵחִים יוֹתֵר מִכָּל הָעָם

אֶלָּא תַּמָּן תָּנֵינָן, הַהוּא בַּר נָשׁ דְּחָטֵי קַמֵּי מָארֵיהּ, וְעָבַר עַל פִּקּוֹדוֹי, וְאָתֵי לְקָרְבָא קָרְבְּנָא, וּלְתַקְּנָא גַּרְמֵיהּ, בְּרוּחַ תְּבִירָא, בְּרוּחַ עֲצִיבָא בָּעֵי לְאִשְׁתַּכְּחָא, וְאִי בָּכֵי שַׁפִּיר מִכֹּלָּא. הָא שִׂמְחָה הָא רְנָנָה לָא אִשְׁתְּכַח. אֶלָּא בְּמַאי אִתְתְּקַּן. בְּהַנְהוּ כַּהֲנֵי וְלֵיוָאֵי, דְּהָא אִינּוּן אַשְׁלִימוּ שִׂמְחָה וּרְנָנָה בְּגִינֵיהּ. שִׂמְחָה בְּכַהֲנָא אִתְקַיָּים, בְּגִין דְּהוּא רְחִיקָא מִן דִּינָא תָּדִיר, וְכַהֲנָא בָּעֵי לְאִשְׁתַּכְּחָא תָּדִיר בְּאַנְפִּין נְהִירִין, חַדָּאן יַתִּיר מִכָּל עַמָּא. דְּהָא כִּתְרָא דִּילֵיהּ גָּרִים. רְנָנָה בְּלֵיוָאֵי, וְהָכִי הוּא, דְּהָא לֵּיוָאֵי מִשְׁתַּכְּחֵי עַל שִׁיר לְעָלְמִין, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ.

אֶלָּא שָׁם שָׁנִינוּ, אוֹתוֹ אָדָם שֶׁחוֹטֵא לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ וְעָבַר עַל מִצְווֹתָיו, וּבָא לְהַקְרִיב קָרְבָּן וּלְתַקֵּן אֶת עַצְמוֹ בְּרוּחַ שְׁבוּרָה, צָרִיךְ לְהִמָּצֵא בְּרוּחַ עֲצוּבָה. וְאִם הוּא בּוֹכֶה, זֶה יָפֶה מֵהַכֹּל. הֲרֵי שִׂמְחָה וַהֲרֵי רְנָנָה אֵין נִמְצָאִים. אֶלָּא בַּמֶּה מִתְתַּקֵּן? בְּאוֹתָם כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם, שֶׁהֲרֵי הֵם מַשְׁלִימִים שִׂמְחָה וּרְנָנָה בִּשְׁבִילוֹ. הַשִּׂמְחָה מִתְקַיֶּמֶת בְּכֹהֵן, מִשּׁוּם שֶׁהוּא תָמִיד רָחוֹק מִן הַדִּין, וְהַכֹּהֲנִים צְרִיכִים תָּמִיד לְהִמָּצֵא בְּפָנִים מְאִירוֹת, שְׂמֵחִים יוֹתֵר מִכָּל הָעָם, שֶׁהֲרֵי הַכֶּתֶר שֶׁלּוֹ גּוֹרֵם הָרְנָנָה בַּלְוִיִּם, וְכָךְ זֶה, שֶׁהֲרֵי הַלְוִיִּם נִמְצָאִים תָּמִיד עַל הַשִּׁיר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ.

דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹהִים – לְקָרֵב רַחֲמִים לְדִין, ומתמתק הכל

בזוהר פרשת ויקרא (דף ח:): ואִלֵּין קַיְימִין עָלֵיהּ, וּבֵיהּ אִשְׁתְּלִים פּוּלְחָנָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כַּהֲנָא קָאִים עָלֵיהּ וְכַוִּון מִילִּין, בְּחֶדְוָותָא בִּרְעוּתָא, לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא יָאוּת. וְלֵיוָאֵי בְּשִׁיר. כְּדֵין כְּתִיב דְּעוּ כִּי יְיָ' הוּא אֱלֹהִים. דָּא הוּא קָרְבָּן לְקָרְבָא רַחֲמֵי בְּדִינָא, וּמִתְבְּסָם כֹּלָּא.

וְאֵלּוּ עוֹמְדִים עָלָיו, וּבָהֶם נִשְׁלֶמֶת הָעֲבוֹדָה לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא. הַכֹּהֵן עוֹמֵד עָלָיו וּמְכַוֵּן דְּבָרִים בְּשִׂמְחָה וּבְרָצוֹן, לְיַחֵד אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ כָּרָאוּי, וְהַלְוִיִּם בְּשִׁיר. אָז כָּתוּב, דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹהִים. זֶהוּ קָרְבָּן לְקָרֵב רַחֲמִים לְדִין, וְהַכֹּל מִתְבַּשֵּׂם.

הַשְׁתָּא דְּלָא אִשְׁתְּכַח קָרְבְּנָא, מַאן דְּחָטֵי קָמֵי מָארֵיהּ וְתָב לְגַבֵּיהּ, וַדַּאי בִּמְרִירוּ דְּנַפְשָׁא, בַּעֲצִיבוּ, בְּבִכְיָה, בְּרוּחַ תְּבִירָא, הֵיאַךְ אוֹקִים שִׂמְחָה וּרְנָנָה, הָא לָא אִשְׁתְּכָחוּ גַּבֵּיהּ. אֶלָּא הָכִי אוֹקְמוּהָ, דְּתוּשְׁבְּחָן דְּמָארֵיהּ, וְחֶדְוָותָא דְּאוֹרַיְיתָא, וּרְנָנָה דְּאוֹרַיְיתָא, דָּא הוּא שִׂמְחָה וּרְנָנָה. וְהָא תָּנֵינָן וְלָא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְכוּ', דְּלָא יְקוּם בַּר נָשׁ קָמֵיהּ מָארֵיהּ בַּעֲצִיבוּ וְהָא לָא יָכִיל וּמַאי תָּקַנְתֵּיהּ.

עֵכְשָׁו שֶׁלֹּא נִמְצָא קָרְבָּן, מִי שֶׁחוֹטֵא לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ וְשָׁב אֵלָיו, וַדַּאי בִּמְרִירוּת הַנֶּפֶשׁ, בְּעֶצֶב, בִּבְכִיָּה, בְּרוּחַ שְׁבוּרָה, אֵיךְ מֵקִים שִׂמְחָה וּרְנָנָה? הֲרֵי אֵין הֵם נִמְצָאִים אֶצְלוֹ? אֶלָּא כָּךְ פֵּרְשׁוּהָ, שֶׁתִּשְׁבְּחוֹת רִבּוֹנוֹ וְשִׂמְחַת הַתּוֹרָה וְרִנְנוֹת הַתּוֹרָה, זוֹהִי שִׂמְחָה וּרְנָנָה. וַהֲרֵי שָׁנִינוּ, וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְכוּ', שֶׁלֹּא יַעֲמֹד אָדָם לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ בְּעַצְבוּת, וַהֲרֵי לֹא יָכוֹל, אָז מַה תַּקָּנָתוֹ?

 

בְּשִׂמְחָה יֵצְאוּ מִן הַגָּלוּת

וְאִית דְּמַתְנִי הָכֵי, שִׂמְחָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וְשִׂמְחָה הָא אוּקְמוּהָ, כְּדִכְתִיב, (ישעיה נה) כִּי בְּשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וְגוֹ'. וּזְמִינִין יִשְׂרָאֵל לְנָפְקָא מִן גָּלוּתָא, בְּהַאי שִׂמְחָה. וּמַאן אִיהִי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וְעַל דָּא עִבְדוּ אֶת יְיָ' בְּשִׂמְחָה, כְּמָה דִּכְתִּיב, (ויקרא טז) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ, וְכֹלָּא חַד.

וְיִשִׁ שֶׁשּׁוֹנֶה כָּךְ: שִׂמְחָה זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וְשִׂמְחָה הֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ, כַּכָּתוּב (ישעיה נה) כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וְגוֹ'. וַעֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לָצֵאת מֵהַגָּלוּת בַּשִּׂמְחָה הַזּוֹ, וּמִי זוֹ? כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וְלָכֵן עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ויקרא טז) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ, וְהַכֹּל אֶחָד.

בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה, דָּא שְׁלִימוּ דִּילָהּ. דְּשִׂמְחָה בַּלֵּב, וּרְנָנָה בַּפֶּה. וְדָא הוּא שְׁלִימוּ יַתִּיר. וּשְׁלִימוּ דְּהַאי שִׂמְחָה הָא אִשְׁתְּמוֹדְעָא, וְהָא יְדִיעָא. וְדָא הוּא תִּקּוּנָא דְּבַר נָשׁ לְקַמֵּיהּ מָארֵיהּ. כְּדֵין דְּעוּ כִּי יְיָ' הוּא הָאֱלֹהִים. וְכֹלָּא בְּחַד מִלָּה אַתְיָא, דְּבָעֵי לְבָתַר לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא יֵאוֹת, וּלְקַשְּׁרָא דָּא בְּדָא לְמֶהֱוִי כֹּלָּא חַד, וְדָא הוּא פּוּלְחָנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אָמְרוּ לֵיהּ רִבִּי אֲחָא וְרִבִּי אַבָּא, ודַּאי הָכִי הוּא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְיַדְעֵי אָרְחוֹי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, קָמוּ וְאַזְלוּ אֲבַתְרֵיהּ דְּרִבִּי אַבָּא, ג' מִילִּין.

בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה – זוֹ הַשְּׁלֵמוּת שֶׁלָּהּ. שֶׁל שִׂמְחָה בַּלֵּב, וּרְנָנָה בַּפֶּה. וְזוֹהִי שְׁלֵמוּת יְתֵרָה. וְהַשְּׁלֵמוּת שֶׁל הַשִּׂמְחָה הַזּוֹ הֲרֵי יְדוּעָה וְנוֹדַעַת, וְזֶהוּ הַתִּקּוּן שֶׁל הָאָדָם לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ, וְאָז – דְּעוּ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים. וְהַכֹּל בָּא בְּדָבָר אֶחָד, שֶׁצָּרִיךְ אַחַר כָּךְ לְיַחֵד אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ כָּרָאוּי וְלִקְשֹׁר זֶה בָּזֶה לִהְיוֹת הַכֹּל אֶחָד, וְזוֹהִי עֲבוֹדַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמְרוּ לוֹ רַבִּי אָחָא וְרַבִּי אַבָּא, וַדַּאי כָּךְ הוּא. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל הַצַּדִּיקִים שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה וְיוֹדְעִים דַּרְכֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. קָמוּ וְהָלְכוּ אַחֲרֵי רַבִּי אַבָּא שְׁלֹשָׁה מִילִין. (זוהר ח"ג ויקרא דף ח.)

בְּדִבְרֵי תוֹרָה וּבְמִצְווֹת הַתּוֹרָה צָרִיךְ ומצוה לִשְׂמֹחַ

בזוהר פרשת אחרי מות (דף נ"ו.):אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן. רִבִּי יִצְחָק פָּתַח, (תהלים ב) עִבְדוּ אֶת יְיָ' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה. וּכְתִיב, (תהלים ק) עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה בָּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. הָנֵי קְרָאֵי קַשְׁיָין אֲה נַדְדֵי, אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, עִבְדוּ אֶת יְיָ' בְּיִרְאָה. דְּכָל פּוּלְחָנָא דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְמִפְלַח קָמֵי מָארֵיהּ, בְּקַדְמִיתָא בָּעֵי יִרְאָה, לְדַחֲלָא מִנֵּיהּ, וּבְגִין דַּחֲלָא דְּמָארֵיהּ, יִשְׁתְּכַּח לְבָתַר דְּיַעֲבֵיד בְּחֶדְוָותָא פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (דברים י) מָה יְיָ' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה.

אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן. רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, (תהלים ב) עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה. וְכָתוּב (שם ק) עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. הַפְּסוּקִים הַלָּלוּ קָשִׁים זֶה עַל זֶה. אֶלָּא כָּךְ שָׁנִינוּ, עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה – שֶׁכָּל עֲבוֹדָה שֶׁרוֹצֶה בֶּן אָדָם לַעֲבֹד לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ, בָּרִאשׁוֹנָה צָרִיךְ יִרְאָה, לִפְחֹד מִמֶּנּוּ. וּמִשּׁוּם הַפַּחַד שֶׁל אֲדוֹנוֹ יִמָּצֵא אַחַר כָּךְ שֶׁיַּעֲשֶׂה בְשִׂמְחָה אֶת מִצְווֹת הַתּוֹרָה, וְעַל כֵּן כָּתוּב, (דברים י) מָה ה' אֱלֹהֶיךְ שּאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה.

וְגִילוּ בִּרְעָדָה. דְּאָסִיר לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לְמֶחְדֵּי יַתִּיר בְּעָלְמָא דֵּין. הַאי בְּמִלֵי דְּעָלְמָא, אֲבָל בְּמִלֵי דְּאוֹרַיְיתָא וּבְפִקוּדֵי דְּאוֹרַיְיתָא, בָּעֵי לְמֶחְדֵּי. לְבָתַר, יִשְׁתְּכַּח בַּר נָשׁ דְּיעָבִיד בְּחֶדְוָותָא פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. דִּכְתִּיב, עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה.

וְגִילוּ בִּרְעָדָה – שֶׁאָסוּר לָאָדָם לִשְׂמֹחַ יוֹתֵר בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְזֶה בְּדִבְרֵי הָעוֹלָם. אֲבָל בְּדִבְרֵי תוֹרָה וּבְמִצְווֹת הַתּוֹרָה צָרִיךְ לִשְׂמֹחַ. אַחַר כָּךְ יִמָּצֵא אָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה בְשִׂמְחָה אֶת מִצְווֹת הַתּוֹרָה, שֶׁכָּתוּב עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה.

 

 

[1]) כיון דעאלו לגאו וכו'. כיון שהנשמות נכנסו לפנים, למקום שהצדיקים האחרים עומדים, כמה חדוה על חדוה, על הצדיקים. וכל בני הישיבה שמחים. לסוף ג' ימים שנסתתרו בהיכלות ידועים, הן יוצאות, ואוירים נושבים, ומצטיירים כולן בצורתן. ומכאן ולהלאה, יורשות אחוזת נחלה כראוי לכל אחד ואחד.

[2]) חיזווא דאתחזיא בג"ע וכו'. המראה שנראה בגן עדן ממראה כבוד הצורה של כל הצורות, והגוון של כל הגוונים, של המלך הקדוש, אינו מתגלה בהיכל, ולא במקום אחד, אלא שנפתח רקיע מרוקם על הגן לד' צדדים, ונתמלא מזיו הכבוד הקדוש, וכל הצדיקים נראים שם ומאירים ונהנים מזיו השכינה הקדושה. מי ראה שמחה זו, ותשוקה זו, של נועם ה' ההוא.

[3]) עד כאן הוה וכו'. עד כאן היתה לי רשות לראות באותו הספר.

מוגה

ספר

זוהר השמחה גלות וגאולה

חלק ג'

וְחֶדְוָה שֶׁל צִיּוֹן עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשַׂמֵּחַ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּשִׂמְחָה יְתֵרָה מֵהַכֹּל

זוהר פרשת יתרו (דף צ.): ר' יוֹסִי אָמַר, שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיְיָ', תְּרֵין חֶדְוָון. בַּיְיָ': בְּרַחֲמֵי. תָּגֵל נַפְשִׁי, הָא (חד חדוה) בְּדִינָא. אָמַר ר' יְהוּדָה, בְּכֹלָּא חֶדְוָה עַל חֶדְוָה. וְחֶדְוָה דְּצִיּוֹן, זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַחְדָּאָה לְיִשְׂרָאֵל, בְּחֶדְוָותָא יַתִּיר מִכֹּלָּא, דִּכְתִּיב, (ישעיה לה) וּפְדוּיֵי יְיָ' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְגו', וּפְדוּיֵי יְיָ' יְשׁוּבוּן, הָא חַד. וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, הָא תְּרֵי. וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, הָא תְּלַת. שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, הָא אַרְבַּע. לָקֳבְלֵיהוֹן דְּאַרְבַּע זִמְנִין דְּאִתְפְּזָרוּ יִשְׂרָאֵל בֵּינֵי עֲמַמְיָא. וּכְדֵין כְּתִיב (ישעיה יב) וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַיְיָ' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ וְגוֹ'.

בלשון הקודש: רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה' – שְׁתֵּי חֶדְווֹת. בַּה' – בְּרַחֲמִים. תָּגֵל נַפְשִׁי – הֲרֵי (אחת בחדוה) בְּדִין. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בַּכֹּל שִׂמְחָה שֶׁל שִׂמְחָה. וְחֶדְוָה שֶׁל צִיּוֹן עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשַׂמֵּחַ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּשִׂמְחָה יְתֵרָה מֵהַכֹּל, שֶׁכָּתוּב (שם לה) וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְגוֹ'. וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן – הֲרֵי אַחַת. וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה – הֲרֵי שְׁתַּיִם. וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם – הֲרֵי שָׁלֹשׁ. שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ – הֲרֵי אַרְבַּע. כְּנֶגְדָּם שֶׁל אַרְבַּע פְּעָמִים שֶׁהִתְפַּזְּרוּ יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַמִּים, וְאָז כָּתוּב (שם יב) וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ וְגוֹ'.

שַׁעֲשׁוּעֵי הַקָּבָּ"ה וְשִׂמְחָתוֹ בְּקִימַת ולימוד חֲצוֹת לַיְלָה

השלמה מהשמטות (סימן י) דְּאִינוּן חַד נָהָר וְגַן. נָהָר דְּנָפִיק מֵעֵדֶן וְגַן דְּאִשְׁתַּקֵי מִנֵּיהּ. הַכָא כָּל רָזָא סְתִימָא דִּמְהֵימָנוּתָא. ואוֹלִיפְנָא, הַאי מַאן דְּאִתְעָר בְּלֵילְיָא, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּעָאל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַּהֲדֵי צַדִּיקַיָּיא בְּגִנְתָּא. אִיצְטְרִיךְ לוֹמַר קְרָא דָא, בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא. וּלְכַוְונָא דַּעְתֵּיהּ בֵּיהּ. וּבָתַר (תהלים קל"ט) אוֹדְךָ עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵאתִי נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ וְנַפְשִׁי יוֹדַעָת מְאֹד. (ולבתר ונהר יוצא מעדן וגו') וְהַיְינוּ שְׁבָחָא דְּחַסִידֵי קַדְמָאֵי כַּד מִתְעָרֵי בְּפַלְגוּת לֵילְיָא. וּבָתַר מֵסָדְרֵי שִׁבְחַיְיהוּ וְלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא.

בלשון הקודש: שֶׁהֵם אֶחָד, נָהָר וְגַן. נָהָר שֶׁיּוֹצֵא מֵעֵדֶן וְגַן שֶׁהֻשְׁקָה מִמֶּנּוּ. כָּאן כָּל הַסּוֹד הַסָּתוּם שֶׁל הָאֱמוּנָה. וְלָמַדְנוּ שֶׁמִּי שֶׁמִּתְעוֹרֵר בַּלַּיְלָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁנִּכְנָס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַחַד עִם הַצַּדִיקִים בַּגָּן, צָרִיךְ לוֹמַר פָּסוּק זֶה בִּרְצוֹן הַלֵּב וּלְכַוֵּן דַּעְתּוֹ בּוֹ, וְאַחַר כָּךְ אוֹדְךְ עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵאתִי נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךְ וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד. (ואחר כך ונהר יצא מעדן וגו'). וְזֶהוּ שֶׁבַח הַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים כְּשֶׁהִתְעוֹרְרוּ בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה, וְאַחַר כָּךְ מְסַדְּרִים הַשֶּׁבַח שֶׁלָּהֶם וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה.

שמחת הקב"ה בחידושי תורה של הצדיקים

שָׁעְשׁוּעָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַאי הוּא. אֶלָּא, כָּל צַדִּיקַיָּיא דְּקָיְמִין בְּדִיוּקְנָיְיהוּ מִתְלַבְּשָׁן בְּגִנְתָּא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא. כֵּיוָן דְּאִתְסָחַאן בְּטַלָּא דְּזָמִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַחָיָיא בֵּיהּ מֵתַיָּיא, עָאלִין כּוּלְהוֹן לְגַבֵּי מָשִׁיחַ וְשַׁאֲלִין מָה דְּשָׁאַלִין, וְהָא אִתְעָרוּ חַבְרַיָּיא.

בלשון הקודש: מַהוּ שַׁעֲשׁוּעוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? אֶלָּא כָּל הַצַּדִּיקִים שֶׁעוֹמְדִים בִּדְמֻיּוֹתֵיהֶם וּמִתְלַבְּשִׁים בַּגָּן בְּכָל יוֹם וָיוֹם, כֵּיוָן שֶׁרוֹחֲצִים בַּטַּל שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹת בּוֹ מֵתִים, נִכְנָסִים כֻּלָּם לַמָּשִׁיחַ וְשׁוֹאֲלִים מַה שֶּׁשּׁוֹאֲלִים, וַהֲרֵי הִתְעוֹרְרוּ הַחֲבֵרִים.

לְבָתַר מִתְכַּנְּשִׁין וּמִשְׁתַּדְלִין כּוּלְּהוּ בְּדַּעְתָּא עִילָאָה דְּכוּלְהוּ מְתִיבְתֵי דְּתַּמָּן וְעָלַיְיהוּ כַּמָה מְמָנָן. וּמִתְחַדְשֵׁי תַּמָּן כַּמָה חִדּוּשִׁין בְּאוֹרַיְיתָא. לְבָתַר נָפְקֵי כּוּלְּהוּ וְחָמָאן כַּד אָתֵי אֵלִיָהוּ לְגַבֵּי אֲבָהָן. אִיהוּ נָפִיק וְאִינְהוּ עָאלִין וְקַיְימָן קַמֵי אֲבָהָן וְחַדּוּ בְּהוּ בְּכַמָּה בְּנִין קַדִּישִׁין דְּבְּסָחֲרַנָיְיהוּ וְחַדָּאן כּוּלְּהוּ.

בלשון הקודש: אַחַר כָּךְ מִתְכַּנְּסִים וּמִשְׁתַּדְּלִים כֻּלָּם בְּדַעַת עֶלְיוֹנָה בְּכָל הַיְשִׁיבוֹת שֶׁשָּׁם, וַעֲלֵיהֶם כַּמָּה מְמֻנִּים, וּמִתְחַדְּשִׁים שָׁם כַּמָּה חִדּוּשִׁים בַּתּוֹרָה. אַחַר כָּךְ יוֹצְאִים כֻּלָּם וְרוֹאִים כְּשֶׁבָּא אֵלִיָּהוּ לָאָבוֹת, הוּא יוֹצֵא וְהֵם נִכְנָסִים, וְעוֹמְדִים לִפְנֵי הָאָבוֹת, וּשְׂמֵחִים בָּהֶם וּבְכַמָּה בָנִים קְדוֹשִׁים שֶׁסְּבִיבָם וּשְׂמֵחִים כֻּלָּם.

כַּד עַיִיל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּפַלְגוּת לֵילְיָא כּוּלְּהוּ קַיְימֵי מִתָקְנָן כְּדְקָא יֵאוֹת. וְכָל אִשְׁתַּדְלוּתַא דְּאִשְׁתַּדְלֵי כָּל הַהוּא יוֹמָא בְּחִדוּשֵׁי דְּאוֹרַיְיתָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, תִיאוּבְתֵיהּ בְּאִינוּן צַדִּיקַיָּיא דְּחַדִישׁוּ בָּהּ מִילִין ואִשְׁתַּעֲשַׁע בְּהוּ ובְּאִינוּן מִילִין.

בלשון הקודש: כְּשֶׁנִּכְנָס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה, כֻּלָּם עוֹמְדִים מְתֻקָּנִים כָּרָאוּי, וְכָל הַהִשְׁתַּדְּלוּת שֶׁהִשְׁתַּדְּלוּ כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם בְּחִדּוּשֵׁי תוֹרָה, תַּאֲוַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאוֹתָם צַדִּיקִים שֶׁחִדְּשׁוּ בָהּ דְּבָרִים, וּמִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּהֶם וּבְאוֹתָם הַדְּבָרִים.

 

הקב"ה מתגלה עליהם והם רואים בנועם ה'

לְבָתַר כּוּלְּהוּ מִתְתַּקְנָן דְּכָר וְנוּקְבָּא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּתַר דְּאָרָחַ וְאִשְׁתַּעֲשַׁע בְּהוּ בְּכָל אִינוּן מִילִין רָזִין דְחָכְמְתָא דִּילְהוֹן, אִתְגְּלֵי עֲלַיְיהוּ וְאִינוּן חֲמָאן בְּהַהוּא נוֹעַם יְיָ. כְּדֵין כֻּלְּהוּ חַדָּאן בְּחֶדְוָה סַגִּי, עַד דְּמִתְפַּשְּׁטֵי זִיוָא וּנְהוֹרָא דִּילְהוֹן. וּמֵהַהוּא מְשִׁיכוּ זִיוָא וּנְהוֹרָא דְּחֶדְוָה דִּילְהוֹן, עַבְדִין פֵּירִין ואִיבִּין לְעַלְמָא דָא. וְהַהוּא פֶּרִי וְאִיבָּא עֲאל תֵחוֹת גַדְפוֹי דִּשְׁכִינְתָּא, עַד זִמְנָא דְּאִיצְטְרִיךְ.

בלשון הקודש: אַחַר כָּךְ כֻּלָּם מְתֻקָּנִים זָכָר וּנְקֵבָה, וְאַחַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵרִיחַ וְהִשְׁתַּעֲשַׁע בָּהֶם בְּכָל אוֹתָם דְּבָרִים סוֹדוֹת חָכְמָתָם, מִתְגַּלֶּה עֲלֵיהֶם, וְהֵם רוֹאִים בְּאוֹתוֹ נֹעַם ה', אָז כֻּלָּם שְׂמֵחִים בְּחֶדְוָה רַבָּה עַד שֶׁמִּתְפַּשֵּׁט זִיוָם וְאוֹרָם, וּמֵאוֹתוֹ הֶמְשֵׁךְ זִיו וְאוֹר שֶׁל חֶדְוָה שֶׁלָּהֶם עוֹשִׂים פֵּרוֹת וְתוֹלָדוֹת לָעוֹלָם הַזֶּה, וְאוֹתוֹ פְּרִי וְתוֹלָדָה נִכְנָס תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה עַד זְמַן שֶׁצָּרִיךְ.

וְכֵן מִשְׁתַעֲשָּׁעַ בְּכָל צַדִּיק וְצַדִּיק (ואמר) וְאַמְרִין, זַכָּאָה אִיהוּ מַלְכָּא דִבְנִין אִלֵּין אִתְבְּרִירוּ לְחוּלָקֵיהּ וְעַדְבֵיהּ.

בלשון הקודש: וְכָךָ מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בְּכָל צַדִּיק וְצַדִּיק, (ואמר) וְאוֹמְרִים: אַשְׁרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁבָּנִים הַלָּלוּ נִבְרְרוּ לְחֶלְקוֹ וְגוֹרָלוֹ!

השי"ת נִשְׁבַּע וְאוׁמַר: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלם תִּשְׁכַּח יְמִינִי תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אֶעֱלֶה אֵת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי

קָלָא אִתְעָר מֵאֱמְצָעִיתָּא דִּרְקִיעָא וְקָרָא בְּקַל תַקִיף ואָמַר, (תהלים קל"ז) זְכוֹר יְיָ לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלַיִם הָאוֹמְרִים עֲרוּ עֲרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ. כְּדֵין עֲרְטִירוּ דִּילֵיהּ וְקִרְקוּרָא דִּילֵיהּ וּמִכָּל צַדִּיקַיָּיא דְּתַּמָּן אִשְׁתְּמַע בִּתְלָת מֵאָה וְתִשְׁעִין רְקִיעִין. בְּגִין דְּלָא אִית חֶדְוָה וְשָׁעְשׁוּעָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּקַיְימֵי בְּהוּ (דקאים בהדי) צַדִּיקַיָּיא דְּתַּמָּן. וּבְגִין דָא אוֹמֵי וְאָמַר, (תהלים קל"ז) אִם אֶשְׁכַּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם תִשְׁכַּח יְמִינִי תִדְבָּק לְשׁוֹנִי לְּחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אֶעֱלֶה אֵת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחַתִי. בְּכָל אֲתָר דְּאִית חֶדְוָה לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, קָלָא דָא נָפִיק וְקַארֵי.

בלשון הקודש: קוֹל מִתְעוֹרֵר מֵאֶמְצַע הָרָקִיעַ וְקוֹרֵא בְקוֹל חָזָק וְאוֹמֵר: זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ. וְאָז רַעַשׁ הַשִּׂמְחָה שֶׁלּוֹ וְהַקִּרְקוּר שֶׁלּוֹ וּמִכָּל הַצַּדִּיקִים שֶׁשָּׁם נִשְׁמָעִים בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים רְקִיעִים, מִשּׁוּם שֶׁאֵין חֶדְוָה וְשַׁעֲשׁוּעַ לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁעוֹמְדִים בָּהֶם (שעומד יחד עם) הַצַּדִּיקִים שֶׁשָּׁם, וּמִשּׁוּם זֶה נִשְׁבַּע וְאָמַר: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלם תִּשְׁכַּח יְמִינִי תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אעלה את ירושלים על ראש שִׂמְחָתִי. בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֶדְוָה לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, קוֹל זֶה יוֹצֵא וְקוֹרֵא.

זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר

כְּדֵין נָפִיק מִתַּמָּן וסָלִיק וּבָטַשׁ רְקִיעִין וְשָׁאִיג שְׁאִיגִין, עַד דְּכָל חֵילֵי שְׁמַיָא כּוּלְּהוּ בְּעִרְטוּרָא. כְּדֵין נָשְׁבָא רוּחָא וּבָטַשׁ בְּטַרְפִין דְּהַהוּא אִילָנָא רַבְרְבָא וְכָל עַנְפִּין דִּילֵיהּ בַּטְשִׁין דָא בְּדָא. וְקָלָא אִתְעָר מִגּוֹ נוֹפָא דְּאִילָנָא וְקָרֵי וְאָמַר. (תהלים ק"ה) זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דוֹר (דברי הימים א ט"ז) אֲשֶׁר כָּרָת אֵת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתּוֹ לְיִצְחָק. כֵּיוָן דְּקָלָא דָא אִתְעָר שָׁמַע אַבְרָהָם סָבָא ואִתְעַר (כדין) כַּד אִיהוּ רַעֲוָא לְמַלְכָּא ואִתְנַחֵם בַּהֲדֵיהּ.

בלשון הקודש: אָז יוֹצֵא מִשָּׁם וְעוֹלֶה וּמַכֶּה רְקִיעִים וְשׁוֹאֵג שְׁאָגוֹת, עַד שֶׁכָּל חֵילוֹת הַשָּׁמַיִם כֻּלָּם בְּרַעַשׁ הַשִּׂמְחָה, וְאָז נוֹשֶׁבֶת רוּחַ וּמַכָּה בֶעָלִים שֶׁל אוֹתוֹ אִילָן גָּדוֹל, וְכָל הָעֲנָפִים שֶׁלּוֹ מַכִּים זֶה בָּזֶה, וְקוֹל מִתְעוֹרֵר מִתּוֹךְ נוֹף הָאִילָן, וְקוֹרֵא וְאוֹמֵר: זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִצְחָק. כֵּיוָן שֶׁקּוֹל זֶה מִתְעוֹרֵר, שׁוֹמֵעַ אַבְרָהָם סָבָא וּמִתְעוֹרֵר, (אז) כַּאֲשֶׁר הוּא רָצוֹן לַמֶּלֶךְ, וּמִתְנַחֵם אִתּוֹ.

 

רוח דרומית כל הרצון והשמחה והרפואה מעוררת על העולם

בזוהר פרשת בלק (דף קצ"ג:): בְּהַהִיא שַׁעֲתָא אִתְעָרַת רוּחָא חֲדָא מִסִטְרָא דְדָרוֹם וְכָל רְעוּ וְחֶדְוָה ואַסְוָותָא אִתְעָר עַל עַלְמָא. וּכְדֵין סָלִיק צַפְרָא וְרַעֲוָא אִשְׁתְּכַּח וְנַיְיחָא לְכָל אֲסִירֵי מַלְכָּא דְּאִינוּן בְּבֵי מָרְעֲיְיהוּ. זַכָּאָה עַמָּא דְיָכְלִין לְמִנְדַּע מֵרָזִין טְמִירִין סְתִימִין דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא.

בלשון הקודש: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מִתְעוֹרֶרֶת רוּחַ אַחַת מִצַּד דָּרוֹם, וְכָל רָצוֹן וְחֶדְוָה וּרְפוּאָה מִתְעוֹרְרִים עַל הָעוֹלָם. וְאָז עוֹלֶה הַבֹּקֶר, וְנִמְצָא רָצוֹן וּמְנוּחָה לְכָל אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁהֵם בְּבֵית חוֹלִים. אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁיְּכוֹלִים לָדַעַת מֵהַסּוֹדוֹת הַטְּמִירִים וְהַנִּסְתָּרִים שֶׁל הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ.

שִׂמְחַת הַגּוּף בְּעֵת תְּחִיַּת הַמֵּתִים

בזוהר פרשת חיי שרה (דף קל:): אָמַר רַבִּי יִצְּחָק מֵהָכָא מַשְׁמַע שֶׁהוֹאִיל וְאַתָּה הוֹלֵךְ בִּשְׁלִיחוּת זֶה לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי, כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא תִקַּח גּוּף לִבְנִי (ד"אלבנייני) לִיכָּנֵס בְּגוּף אַחֵר בְּגוּף זָר בְּגוּף שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לוֹ, אֶלָּא בְּהַהוּא מַמָּשׁ שֶׁהוּא שֶׁלִּי, בְּהַהוּא מַמָּשׁ שֶׁיָּצָּאתִי מִמֶּנּוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי אִם אֶל אַרְצִּי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ.

בלשון הקודש: אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מִכָּאן מַשְׁמָע, שֶׁהוֹאִיל וְאַתָּה הוֹלֵךְ בִּשְׁלִיחוּת זוֹ, לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי. כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא תִקַּח גּוּף לִבְנִי [לבניני] לְהִכָּנֵס בְּגוּף אַחֵר, בְּגוּף זָר, בְּגוּף שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לוֹ, אֶלָּא בְּהַהוּא מַמָּשׁ שֶׁהוּא שֶׁלִּי, בְּהַהוּא מַמָּשׁ שֶׁיָּצָאתִי מִמֶּנּוּ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מַהוּ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְּחָק. אָמַר רַבִּי יִצְּחָק אוֹתוֹ הַגּוּף שֶׁנִּצְּטָעֵר עִמִּי בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם, וְלֹא הָיָה לוֹ הֲנָאָה וְכִסּוּף בּוֹ מִפְּנֵי יִרְאַת קוֹנוֹ, אוֹתוֹ הַגּוּף מַמָּשׁ תִּקַּח לִיצְּחַק עִמּוֹ בְּהַאי שִׂמְחַת הַצַּדִּיקִים. לִיצַּחֵק עִמּוֹ בְּשִׂמְחַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לִיצַּחֵק עִמּוֹ דְּעַכְשָׁיו עֵת שְׂחוֹק בָּעוֹלָם הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהלים קכו) אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וגו'.

בלשון הקודש: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מַהוּ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק? אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אוֹתוֹ הַגּוּף שֶׁנִּצְטַעֵר עִמִּי בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם וְלֹא הָיָה לוֹ הֲנָאָה וְכִסּוּף בּוֹ מִפְּנֵי יִרְאַת קוֹנוֹ, אוֹתוֹ הַגּוּף מַמָּשׁ תִּקַּח לִצְחַק עִמּוֹ בְּשִׂמְחַת הַצַּדִּיקִים הַזּוֹ, לִצְחַק עִמּוֹ בְּשִׂמְחַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לִצְחַק עִמּוֹ שֶׁעַכְשָׁו עֵת שְׂחוֹק בָּעוֹלָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים קכו) אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וְגוֹ'.

שִׂמְחַת הֶעָתִיד לָבוֹא

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה תָּא חֲזֵי, שֶׁכָּךְ הוּא דִּכְתִיב, (שיר השירים ז) מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ. וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּאוֹתוֹ זְמַן עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשַׂמֵּחַ עוֹלָמוֹ וְלִשְׂמוֹחַ בִּבְרִיּוֹתָיו שֶׁנְּאֱמַר (תהלים קד) יִשְׂמַח יְיָ בְּמַעֲשָׂיו. וְאֲזַי יִהְיֶה שְׂחוֹק בָּעוֹלָם מַה שֶּׁאֵין עַכְשָׁיו, דִּכְתִיב, (תהלים קכו) אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וגו'. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְּחוֹק עָשָׂה לִי אֱלהִים. שֶׁאֲזַי עֲתִידִים בְּנֵי אָדָם לוֹמַר שִׁירָה שֶׁהוּא עֵת שְׂחוֹק. רַבִּי אַבָּא אָמַר הַיּוֹם שֶׁיִּשְׂמַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם בְּרִיּוֹתָיו לֹא הָיְתָה שִׂמְחָה כְּמוֹתָהּ מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וְהַצַּדִּיקִים הַנִּשְׁאָרִים בִּירוּשָׁלַיִם לא יָשׁוּבוּ עוֹד לְעַפְרָם דִּכְתִיב, (ישעיה ד) והָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִּיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַםִ קָדוֹשׁ יֵאָמַר לוֹ. הַנּוֹתָר בְּצִּיּוֹן וּבִיְרוּשָׁלַםִ דַּיְיקָא.

בלשון הקודש: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בֹּא רְאֵה שֶׁכָּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב (שם) מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים, וְכָתוּב אַחֲרָיו מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ. וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בְּאוֹתוֹ זְמַן עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשַׂמֵּחַ עוֹלָמוֹ וְלִשְׂמֹחַ בִּבְרִיּוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קד) יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו. וַאֲזַי יִהְיֶה שְׂחוֹק בָּעוֹלָם מַה שֶּׁאֵין כֵּן עַכְשָׁו, שֶׁכָּתוּב (שם קכו) אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וְגוֹ'. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים, שֶׁאֲזַי עֲתִידִים בְּנֵי אָדָם לוֹמַר שִׁירָה, שֶׁהוּא עֵת שְׂחוֹק. רַבִּי אַבָּא אָמַר, הַיּוֹם שֶׁיִּשְׂמַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם בְּרִיּוֹתָיו, לֹא הָיְתָה שִׂמְחָה כְּמוֹתָהּ מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וְהַצַּדִּיקִים הַנִּשְׁאָרִים בִּירוּשָׁלַיִם לֹא יָשׁוּבוּ עוֹד לַעֲפָרָם, שֶׁכָּתוּב (ישעיה ד) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלַיִם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ. הַנּוֹתָר בְּצִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַיִם דַּוְקָא. (זוהר פרשת וירא (דף קיח:).

סְעוּדַת לִוְיָתָן הַנְּשָׁמָה וּשְׂמֵחָה לֶעָתִיד לָבוֹא

בְּזוֹהֵר פרשת תולדות (דף קמ:): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׂמוֹחַ בְּאוֹתוֹ זְמַן עִם הַצַּדִּיקִים, לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ עִמָּהֶם וְהַכֹּל יִשְׂמְחוּ בְּאוֹתָהּ שִׂמְחָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהלים קד) יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, עֲתִידִים הַצַּדִּיקִים בְּאוֹתוֹ זְמַן, לִבְרֹא עוֹלָמוֹת וּלְהַחֲיוֹת מֵתִים.

בלשון הקודש: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׂמֹחַ בְּאוֹתוֹ זְמַן עִם הַצַּדִּיקִים לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ עִמָּהֶם, וְהַכֹּל יִשְׂמְחוּ בְּאוֹתָהּ שִׂמְחָה, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם קד) יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, עֲתִידִים הַצַּדִּיקִים בְּאוֹתוֹ זְמַן לִבְרֹא עוֹלָמוֹת וּלְהַחֲיוֹת מֵתִים.

אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי, וְהָתְנַן (קהלת א) אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה, תָּא שְׁמַע, בְּעוֹד שֶׁהָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם וְיִרְבּוּ, כָּל הָעוֹלָם אֵינוֹ בְּקִיּוּם, וּכְשֶׁהַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם אֲזַי הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים. וְעֲתִידִים לְהַחֲיוֹת מֵתִים כִּדְקָאֲמָרָן, (זכריה ח) עוֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלַם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרוֹב ימִים, כְּדִכְתִיב לְעֵיל. (קי"ד ע"ב)

בלשון הקודש: אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲרֵי שָׁנִינוּ (קהלת א) אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ? אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה, בֹּא שְׁמַע, בְּעוֹד שֶׁהָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם וְיִרְבּוּ, כָּל הָעוֹלָם אֵינוֹ בְּקִיּוּם, וּכְשֶׁהַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם, אֲזַי הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם. וַעֲתִידִים לְהַחֲיוֹת מֵתִים כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, (זכריה ח) עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָיִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה.

בְּאוֹתוֹ זְמַן, יַשִּׂיגוּ הַצַּדִּיקִים דַּעַת שְׁלֵמָה, דְּאָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּיוֹמָא דְּיְחֱדֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעוֹבָדוֹי, זְמִינִין אִינוּן צַּדִּיקַיָא לְמִנְדַע לֵיהּ בְּלִבְּהוֹן, וּכְדֵין יִסְגֵּי סֻכְלְתָנוּ בְּלִבְּהוֹן כְּאִילּוּ חָזוּ לֵיהּ בְּעֵינָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיה כה) ואָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלהֵינוּ זְה וְגו'.

בלשון הקודש: בְּאוֹתוֹ זְמַן יַשִּׂיגוּ הַצַּדִּיקִים דַּעַת שְׁלֵמָה. שֶׁאָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּיּוֹם שֶׁיִּשְׂמַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשָׂיו, עֲתִידִים הַצַּדִּיקִים לְהַכִּיר אוֹתוֹ בְּלִבָּם, וְאָז תִּרְבֶּה הַהַשְׂכָּלָה בְּלִבָּם כְּאִלּוּ רָאוּ אוֹתוֹ בָּעַיִן. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיה כח) וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה וְגוֹ'.

ושִׂמְחַת הַנְּשָׁמָה בַּגּוּף יְתֶר מִכּוּלָּם, עַל שֶׁיִּהְיוּ שְׁנִיהֶם קַיָּימִים וְיִדְעוּ וְיַשִּׂיגוּ אֶת בּוֹרְאָם ויְהֱנוּ מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, וְזְהוּ הַטוֹב הַגָּנוּז לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית כה) ואֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִצְּחָק בֶּן אַבְרָהָם, אֵלּוּ הֵם תּוֹלְדוֹת הַשִּׂמְחָה וְהַשְּׂחוֹק שֶׁיְהֵא בָּעוֹלָם בְּאוֹתוֹ זְמַן. בֶּן אַבְרָהָם, הִיא הַנְּשָׁמָה הַזּוֹכָה לְכָךְ וְלִהְיוֹת שְׁלֵימָה בְּמַעֲלָתָהּ. (בראשית כה) אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְּחָק, הַנְּשָׁמָה מוֹלִידָה הַשִּׂמְחָה וְהַשְּׂחוֹק הַזְּה בָּעוֹלָם.

בלשון הקודש: וְשִׂמְחַת הַנְּשָׁמָה בַּגּוּף יָתֵר מִכֻּלָּם, עַל שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם קַיָּמִים וְיֵדְעוּ וְיַשִּׂיגוּ אֶת בּוֹרְאָם וְיֵהָנוּ מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, וְזֶהוּ הַטּוֹב הַגָּנוּז לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם. אֵלּוּ הֵם תּוֹלְדוֹת הַשִּׂמְחָה וְהַשְּׂחוֹק שֶׁיְּהֵא בָּעוֹלָם בְּאוֹתוֹ זְמַן. בֶּן אַבְרָהָם – הִיא הַנְּשָׁמָה הַזּוֹכָה לְכָךְ וְלִהְיוֹת שְׁלֵמָה בְּמַעֲלָתָהּ. אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק – הַנְּשָׁמָה מוֹלִידָה הַשִּׂמְחָה וְהַשְּׂחוֹק הַזֶּה בָּעוֹלָם.

 

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה לְרִבִּי חִיָּיא, הָא דְתָנִינָן דְּעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא, מַאי הִיא. אָמַר לֵיהּ, עַד לָא אֲזְלִית קַמֵּי אִינוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין מָארֵי מַתְנִיתִין הָכִי שְׁמִיעַ לִי, כֵּיוָן דְּשָׁמְעִית הָא דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אִתְישְּׁבָא בְּלִבָּאי, דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, סְעוּדַת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא, כְּהַאי דִכְתִיב (שמות כד) וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, וְדָא הוּא דִתְנַן נִיזוֹנִין.

בלשון הקודש: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי חִיָּיא, זֶה שֶׁשָּׁנִינוּ שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבא מַה הִיא? אָמַר לוֹ, טֶרֶם הָלַכְתִּי לִפְנֵי אוֹתָם הַמַּלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים, בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, כָּךְ נִשְׁמַע לִי. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַעְתִּי אֶת זֶה שֶׁאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הִתְיַשֵּׁב בְּלִבִּי. שֶׁאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, סְעוּדַת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא כְּמוֹ זֶה שֶׁכָּתוּב (שמות כד) וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. וְזֶה הוּא שֶׁשָּׁנִינוּ נִזּוֹנִים.

הצדיקים ניזונים מזיו של מעלה

וְאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בְּאֲתַר חָד תָּנִינָן נֶהֱנִין, וּבְאֲתַר אָחֳרָא תָּנִינָן נִיזוֹנִין, מַאי בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא הָכִי אָמַר אֲבוֹי, הַצַּדִּיקִים שֶׁלֹּא זָכוּ כָּל כָּךְ נֶהֱנִין מֵאוֹתוֹ זִיו שֶׁלֹּא יַשִּׂיגוּ כָּל כָּךְ, אֲבָל הַצַּדִּיקִים שֶׁזָּכוּ נִזּוֹנִין עַד שֶׁיַּשִּׂיגוּ הַשָּׂגָה שְׁלֵמָה. וְאֵין אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אֶלָּא זוֹ וְזוֹ הִיא הַסְּעוּדָה וְהָאֲכִילָה. וּמְנָא לָן הָא, מִמּשֶׁה, דִּכְתִיב, (שמות כד) וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה. מַאי טַעֲמָא לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לא שָׁתָה. מִפְּנֵי שֶׁהָיָה נִזּוֹן מִסְּעוּדָה אַחֶרֶת מֵאוֹתוֹ זִיו שֶׁל מַעְלָה, וּכְהַאי גַוְונָא סְעוּדָתָן שֶׁל צַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא.

בלשון הקודש: וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, בְּמָקוֹם אֶחָד שָׁנִינוּ נֶהֱנִים, וּבְמָקוֹם אַחֵר שָׁנִינוּ נִזּוֹנִים. מַה בֵּין זֶה לָזֶה? אֶלָּא כָּךְ אָמַר אָבִי, הַצַּדִּיקִים שֶׁלֹּא זָכוּ כָּל כָּךְ, נֶהֱנִים מֵאוֹתוֹ זִיו, שֶׁלֹּא יַשִּׂיגוּ כָּל כָּךְ. אֲבָל הַצַּדִּיקִים שֶׁזָּכוּ, נִזּוֹנִים עַד שֶׁיַּשִּׂיגוּ הַשָּׂגָה שְׁלֵמָה. וְאֵין אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אֶלָּא זוֹ, וְזוֹ הִיא הַסְּעוּדָה וְהָאֲכִילָה. וּמִנַּיִן לָנוּ זֶה? מִמֹּשֶׁה, שֶׁכָּתוּב (שמות לד) וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה. מָה הַטַּעַם לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה? מִפְּנֵי שֶׁהָיָה נִזּוֹן מִסְּעוּדָה אַחֶרֶת, מֵאוֹתוֹ זִיו שֶׁל מַעְלָה. וּכְמוֹ כֵן סְעוּדָתָם שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבא.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה סְעוּדַת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא לִשְׂמוֹחַ בְּשִׂמְחָתוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים לה) יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ. רַב הוּנָא אָמַר מֵהָכָא, (תהלים ח) וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ. אָמַר רִבִּי יִצְּחָק, הַאי והַאי אִיתָא לֶעָתִיד לָבֹא. וְתָאנָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, יַיִן הַמְשׁוּמָר בַּעֲנָבָיו מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, אֵלּוּ דְּבָרִים עַתִּיקִים שֶׁלֹּא נִגְלוּ לְאָדָם מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וַעֲתִידִים לְהִתְּגָּלוֹת לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא, וְזוֹ הִיא הַשְּׁתִיָה ואֲכִילָה, וַדַּאי דָא הִיא.

בלשון הקודש: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, סְעוּדַת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבא לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחָתוֹ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים לד) יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ. רַב הוּנָא אָמַר, מִכָּאן (שם ה) וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, זֶה וָזֶה יֶשְׁנָם לֶעָתִיד לָבא. וְלָמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, יַיִן הַמְשֻׁמָּר בַּעֲנָבָיו מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית – אֵלּוּ דְּבָרִים עַתִּיקִים שֶׁלֹּא נִגְלוּ לְאָדָם מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וַעֲתִידִים לְהִתְגַּלּוֹת לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא, וְזוֹ הִיא הַשְּׁתִיָּה וְהָאֲכִילָה, וַדַּאי זוֹ הִיא.

 

על ידי מחשבה בקדושה מזדכך וזוכה לשמחה

בספר הקדוש קדושת לוי: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. הכלל הוא, כל כחות האדם נמשך אחר המחשבה בזה שהאדם חושב נמשך כל עצמות האדם. ונמצא כאשר האדם חושב בקדושה ומתאבל על ירושלים אז מחשבתו ועצמותו בקדושה וזוכה הוא לשון הזדככות, אז האדם מזדכך ורואה עתה בשמחה קצת, דהיינו קצת משמחת ירושלים איך יהיה לעתיד לבוא.

כל המאורעות שהיו בגלות לנו היה הכל הכנה לגאולה

אפס בלתך גואלינו לימות המשיח. כלומר כשיבוא משיח צדקינו במהרה בימינו אז יתגלה שכל המאורעות שהיו בגלות לנו היה הכל הכנה לגאולה, כי עתה בגלות אינו נראה אבל בזמן גאולה יתגלה זאת שהכל היה הכנה לגאולה. וזהו אפס בלתך, כלומר היום אינו יודע זאת, כי אם הקדוש ברוך הוא שהכל הוא הכנה לגאולה. וזהו אפס בלתך גואלינו לימות המשיח. זה שנאמר ברחל (ירמיה לא,טו) מנעי קולך כו', שהיא מעוררת הגאולה ובאמת שמו של משיח הוא לפני בריאת העולם שנאמר (בראשית א,ב) ורוח אלהים כו', הכלל כאשר מבואר בזוהר הקדוש שהקדוש ברוך הוא כתב והודיע בתורה נחמות הגאולה כדי שעל ידי זה יוכלו ישראל לסבול עול הגלות כאשר רואים ישראל נחמת הגאולה בתורה יש להם שמחה בהנחמה אשר יהיה אם ירצה ה' בעת הקץ ויכולים לסבול עול הגלות. וזה היה פעולת רחל שפעלה בבקשתה שישראל ישיגו בגלות מעט מנחמות העתידות לבוא עליהם בכדי שיוכלו לסבול עול הגלות. (קדושת לוי – איכה).

כִּי בְּשִׂמְחָה תֵצֵאוּ, דָא הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל

בזוהר פרשת במדבר (דף קי"ח:): אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, וְהָא כְּתִיב (ישעיה נה) כִּי בְּשִׂמְחָה תֵצֵאוּ, וְדָא הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן דְּאָמַר תֵצֵאוּ, מִן גָּלוּתָא הוּא, וְאִקְרֵי שִׂמְחָה. אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי הָכִי הוּא, דְּכָל זִמְנָא דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא וּשְׁכִיבַת לְעַפְרָא, לָא אִקְרֵי שִׂמְחָה, עַד דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יֵיתֵי לְגַבָּהּ, וְיוֹקִים לָהּ מֵעַפְרָא, וְיֵימָא (ישעיה נב) הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר וְגוֹ'. (ישעיה ס) קוּמִי אוֹרִי וְגוֹ'. וְיִתְחַבְּרוּן כַּחֲדָא, (ויוקים לה מעפרא) כְּדֵין חֶדְוָותָא אִקְרֵי. חֶדְוָותָא דְּכֹלָּא, וּכְדֵין בְּשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וַדַּאי. כְּדֵין כַּמָה חַיָּילִין יִפְּקוּן לָקֳבְלָא דְּמַטְרוֹנִיתָא, לְחֶדְוָותָא דְּהִלּוּלָא דְּמַלְכָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיה נה) הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ וְגוֹ', וּכְתִיב (ישעיה נב) כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יְיָ וּמְאַסִּפְכֶם וְגוֹ'.

כאשר יצאו ישראל מהגלות השכינה יוצאת עמהם ואיתה יצאו

בזוהר פרשת בלק (דף רי"ב:): אָמַר רִבִּי אַבָּא, מַאי דִּכְתִּיב, (ישעיה נה) כִּי בְּשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וְגוֹ'. אֶלָּא כַּד יִפְּקוּן יִשְׂרָאֵל מִן גָּלוּתָא, שְׁכִינְתָּא נָפְקָא עִמְּהוֹן, וְעִמָהּ יִפְּקוּן. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (ישעיה נה) כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ. שָׂשׂוֹן דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. רִבִּי יִצְחָק אָמַר דָּא צַדִּיק. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (ישעיה נה) שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, צַדִּיק שָׂשׂוֹן אִקְרֵי. וּמִן יוֹמָא דִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל נַפְלַת בְּגָלוּתָא. אִתְמְנָעוּ בִּרְכָּן מִלְּנַחְתָּא לְעָלְמָא מֵהַאי צַדִּיק. בְּהַהוּא זִמְנָא מַה כְּתִיב, (ישעיה יב) וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן, דָּא צַדִּיק. מִמַּעַיְינֵי הַיְשׁוּעָה, אִלֵּין אַבָּא וְאִמָא. דָּבָר אַחֵר, אִלֵּין נֶצַ"ח וְהוֹ"ד. וְכֹלָּא מִמַּבּוּעֵי נְבִיעִין עֲמִיקִן. כְּדֵין (ישעיה יב) וְאָמַרְתָּ בַּיוֹם הַהוּא אוֹדְךָ יְיָ וְגוֹ', (ישעיה יב) צַהֲלִי וָרֹנִּי יֹשֶׁבֶת צִיּוֹן וְגוֹ'. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן. יִמְלוֹךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

בְּשִׂמְחָ"ה אִיהִי מַחֲשָׁבָ"ה

בתיקוני הזוהר (תקונא עשרין ותרין דף סז.): וְרָזָא דְפוּרְקָנָא בְּהַאי חוֹתָמָא אִיהוּ, דַּעֲלֵיהּ אִתְּמַר (ישעיהו נה יב) כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן, בְּשִׂמְחָה סָלִיק לְחוּשְׁבַּן אָדֶ"ן דְּאִיהוּ אדנ"י, אֲרוֹן הַבְּרִית אָדוֹן כָּל הָאָרֶץ אִתְקְרֵי, בַּר מֵאָת ש' דְּאִיהוּ תְּלַת מֵאָה, וְאִינוּן תְּלַת אֲבָהָן דְּאִתְחַבְּרוּ בָהּ, וְאַתְוָון בְּשִׂמְחָ"ה אִיהִי מַחֲשָׁבָ"ה, ש תְּלַת אֲבָהָן בְּחַמָּה ה"ן, וְאִיהִי שְׁכִינְתָּא דְלֵית לָהּ יִחוּדָא אֶלָּא בְמִינָהּ, כְּמָה דְאַתְוָותָא דְה"ן, וְאִתְעֲבִידוּ עֲשָׂרָה וְאִתְעֲבִידוּ מֵאָה, כְּמָה דִשְׁכִינְתָּא כְּלִילָא כֻּלְּהוּ עֲשָׂרָה וְכֻלְּהוּ מֵאָה, וְהַיְינוּ דִכְתִיב (דברים י יד) הֵן לַיהו"ה אלהי"ך הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם, וְרָזָא דְמִלָּה הֵן אדנ"י.

לֵךְ אֱכוֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ

וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן (ישעיהו נה יב), ש תְּלַת אֲבָהָן, ו"ו תְּרֵין מְשִׁיחִין, מ' ל"ב דְּוּבְשָׁלוֹ"ם סְלִיק ע"ב, וְדָא אִיהוּ דְאִתְּמַר (בראשית כח כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי, שִׂמְחָה אִיהוּ דְאִתְּמַר בֵּיהּ (קהלת ט ז) לֵךְ אֱכוֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ, דָּא יַיִן הַמְשׁוּמָר בַּעֲנָבָיו, וַעֲלֵיהּ אִתְּמַר (תהלים כה יד) סוֹד יהו"ה לִירֵיאָיו, יַיִן טוֹב דָּא צַדִּיק, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ (ישעיה נז א) הַצַּדִּיק אָבָד, וּמַאי אָבָד אָבַד הַהוּא נְבִיעוּ, וְאִשְׁתָּאַר נֶחרַב וְיָבֵשׁ בְּבַיִת רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי.

בביאת המשיח יעלו כולם לארץ ישראל בשמחה

בספר מגיד מישרים (פרשת ראה): אור ליום שבת כ"ז למנחם כי בשמחה תצאו וגו' הא איכא למידק אמאי נקט תרי לישני חד בשמחה וחד בשלום, ותו בחד נקט תצאו, ובאידך נקט תובלון, ותו כי הולך לפניכם ה' וגו', אמאי אצטריך תרי טעמי חד כי הולך לפניכם ה' אידך ומאסיפכם אלהי ישראל. אבל פירושא דקרא דאורחא דעלמא כד מתפרד בר נש מקריבוי בכאן כולהו, משום דדאגי דילמא לא יהדרון למחזי חד לקרוביה, אבל בביאת משיח כד יסקון ישראל מארעהון לא יבכון אלא יסקון בשמחה משום דלא יתפרדון מקריביהו אלא כל בני קרתא יסקון כחדא ואוף אינון מחכין לאתאחדא עם קרובין דאית להון בדוכתי אחריתי ומשום הכי יסקון בשמחה ואוף כד אזלין בני נשא באורח, דחלין דילמא לא יהכון בשלם, והכי קאמר, דבההיא שעתא בשלום תובלון, ויהיב טעמא למאי דסליק מיניה וה"ק תדע אמאי בשלום תובלון משום כי הולך לפניכם ה' והדר יהיב טעמא אמאי בשמחה תצאו משום דמאסיפכם אלהי ישראל כלומר דקב"ה בעי לכנסא ית כולהון ואשתכח דלא תתפרדון מקריביכון אדרבה תשתכחון עם קריבין דהוו לכו במדינה אחרא.

אמר הקדוש ברוך הוא: חביבה עלי כת קטנה בארץ ישראל, מסנהדרין גדולה שבחוצה לארץ(ירושלמי נדרים פ' ו).

 

זרע הקודש עולה לארץ הקודש(זוהר חלק ב' דף ע"ט עמוד ב').

 

ארץ ישראל לא מנהיג לה שום רקיע ולא שום כח, רק הקדוש ברוך הוא בלבדו, (זוהר חלק ב' דף ר"ט עמוד א').

 

ספר ליקוטי הלכות (הלכות ברכת הפרות הלכה ד אות ד)

וְזֶה בְּחִינַת גֹּדֶל הַיִּסּוּרִים שֶׁצְּרִיכִין לִסְבֹּל קֹדֶם שֶׁבָּאִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעֹצֶם רִבּוּי הַמְנִיעוֹת בְּלִי שִׁעוּר שֶׁצְּרִיכִין לְשַׁבֵּר קֹדֶם שֶׁבָּאִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת ה) שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִוא אֶחָד מֵהַדְּבָרִים שֶׁבָּאִין עַל יְדֵי יִסּוּרִים. וְעִקַּר הַיִּסּוּרִים הֵם הַמּוֹנְעִים מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְכָל זֶה נִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת הַחוֹבְלִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל שֶׁהֵם לְשׁוֹן חַבָּלָה וְיִסּוּרִים, דְּהַיְנוּ מְנִיעוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת מַחֲלֹקֶת, כִּי כָּל הַמְנִיעוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הֵם בְּחִינַת מַחֲלֹקֶת, כִּי הָאָדָם רוֹצֶה [כָּל] כָּךְ לִנְסֹעַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהַמְנִיעוֹת עוֹמְדִים כְּנֶגְדּוֹ וְחוֹלְקִים עָלָיו וְרוֹצִים לְמָנְעוֹ חַס וְשָׁלוֹם, וְכָל זֶה נִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת הַחוֹבְלִים שֶׁהֵם הַמֹּחִין שֶׁל חוּץ לָאָרֶץ שֶׁהֵם בְּחִינַת מַחֲלֹקֶת, הַיְנוּ מֵחֲמַת שֶׁהַחוֹבְלִים רוֹצִים לְהִתְתַּקֵּן עַל יְדֵי הַנֹּעַם, עַל כֵּן תֵּכֶף כְּשֶׁהָאָדָם נִתְעוֹרֵר לֵילֵךְ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁאֲזַי כְּפִי הִתְעוֹרְרוּתוֹ וּתְשׁוּקָתוֹ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נִמְשָׁךְ עָלָיו הֶאָרָה מִבְּחִינַת הַנֹּעַם הָעֶלְיוֹן שֶׁהֵם הַמֹּחִין שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וַאֲזַי תֵּכֶף בָּאִים הַחוֹבְלִים וְנוֹפְלִים בַּנְּעִימִים כְּדֵי לְהִתְתַּקֵּן כַּנַּ"ל. וּמֵחֲמַת שֶׁהַחוֹבְלִים הֵם מֹחִין שֶׁל חוּץ לָאָרֶץ בְּחִינַת מַחֲלֹקֶת, נֶאֱחָז בָּהֶם הַזֻּהֲמָא שֶׁל חוּץ לָאָרֶץ שֶׁהִיא אֶרֶץ הָעַמִּים. עַל כֵּן מִתְגַּבֵּר הָרַע שֶׁבָּהֶם וּמְבַלְבְּלִין מֹחַ הָאָדָם וְגוֹרְמִים לוֹ מְנִיעוֹת גְּדוֹלוֹת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְצָרִיךְ יְגִיעָה לְשַׁבְּרָם. כִּי בֶּאֱמֶת זֶהוּ כְּלָל גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שֶׁעִקַּר כָּל הַמְנִיעוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הֵם רַק מְנִיעַת הַמֹּחַ, כִּי כָּל מַה שֶּׁהָאָדָם רוֹצֶה בֶּאֱמֶת יָכוֹל לִגְמֹר כִּרְצוֹנוֹ וְאֵין שׁוּם מְנִיעָה שֶׁתּוּכַל לְמָנְעוֹ וְעִקַּר הַמְנִיעָה הִיא רַק מֵחֲמַת שֶׁעֲדַיִן אֵינוֹ מַאֲמִין בְּדַעְתּוֹ בִּשְׁלֵמוּת כָּרָאוּי שֶׁהוּא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת דָּבָר זֶה. וְשֶׁחַיָּיו הַנִּצְחִיִּים תְּלוּיִים בָּזֶה.

כִּי אִם הָיָה הָאָדָם מַאֲמִין בִּקְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁהִיא בֶּאֱמֶת, בְּוַדַּאי לֹא הָיָה שׁוּם מוֹנֵעַ בָּעוֹלָם שֶׁיּוּכַל לְמָנְעוֹ וְלֹא הָיוּ כָּל הַמְנִיעוֹת שֶׁבָּעוֹלָם נֶחֱשָׁבִים בְּעֵינָיו לִמְנִיעוֹת כְּלָל.וּבֶאֱמֶת אֵינָם מְנִיעוֹת כְּלָל, כִּי הַמְנִיעָה הַגְּדוֹלָה הִוא שֶׁצְּרִיכִין לַעֲבֹר בִּשְׁנֵי יַמִּים לְדֶרֶךְ רָחוֹק כָּזֶה. וַהֲלֹא אָנוּ רוֹאִים אֲלָפִים וְרִבְבוֹת בְּנֵי אָדָם שֶׁפּוֹרְשִׁין עַצְמָן לְיַמִּים לְמֵרָחוֹק יוֹתֵר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁבִיל סְפֵק רֶוַח. זֶה נוֹסֵעַ לְמַארְסֶעלְיָיא וְזֶה לְלוֹנְדוֹן. וְזֶה לַאֲמֶרִיקָא שֶׁרָחוֹק מְאֹד, מִכָּל שֶׁכֵּן לִסְטַאנְבִּיל וּלְעַכּוֹ שֶׁשְּׁכִיחִים עוֹבְרִים וְשָׁבִים הַרְבֵּה. וְאִם מְנִיעָה מֵחֲמַת מָמוֹן הֲלֹא אָנוּ רוֹאִים כַּמָּה עֲנִיִּים שֶׁמַּשִּיאִין בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם וּמוֹצִיאִים עֲלֵיהֶם הוֹצָאוֹת הַרְבֵּה שֶׁעוֹלֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵהוֹצָאוֹת הַנְּסִיעָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמֵאַיִן לוֹקְחִים אֵלּוּ הַהוֹצָאוֹת, הֲלֹא הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁהֵם מִשְׁתּוֹקְקִים כָּל כָּךְ לְהַשִּיא בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם. וּמְצַפִּים לַה' יִתְבָּרַךְ עַד שֶׁה' יִתְבָּרַךְ עוֹזֵר לָהֶם בְּכָל מַה שֶּׁמֻּכְרָח לָהֶם, מִכָּל שֶׁכֵּן אִם הָיוּ מִשְׁתּוֹקְקִים בֶּאֱמֶת וְהָיוּ חוֹשְׁבִים מַחֲשָׁבוֹת וְתַחְבּוּלוֹת עַל זֶה לָבוֹא לְשָׁם בְּוַדַּאי הָיָה ה' יִתְבָּרַךְ עוֹזֵר לָהֶם בְּלִי סָפֵק. וְעַל כֵּן אִם הָיָה הָאָדָם מַאֲמִין בִּקְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֵלֶק מֵאֶלֶף כְּמוֹ שֶׁהִיא בֶּאֱמֶת בְּוַדַּאי הָיָה כָּל אָדָם רָץ וּפוֹרֵחַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ מִי שֶׁהָיָה רָץ אִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיִּמְצָא שָׁם בְּוַדַּאי אֲלָפִים וְרִבְבוֹת אֲדוּמִים, שֶׁבְּוַדַּאי הָיָה רָץ לְשָׁם בְּכָל כֹּחוֹ וְלֹא הָיָה שׁוּם מוֹנֵעַ שֶׁיִּמְנָעֵהוּ וְהָיָה לוֹוֶה וּמוֹכֵר כָּל אֲשֶׁר לוֹ עַל הוֹצָאוֹת. וְהָיָה פּוֹרֵחַ לְשָׁם בִּזְרִיזוּת וּבְבֶהָלָה גְּדוֹלָה.

 

מצות ישוב ארץ ישראל שקולה כנגד כל מצות התורה   ספרי ראה

 

[4] היה בן אחות זקינו מהר"א אזולאי זי"ע רבינו מזכירו רבות בספריו בהערצה גדולה ספרו ב' חלקים אורים גדולים.יוסף תהלות פנ"ט ובספרו ההגדה של פסח שמחת הרגל. ובספ' ברכי יוסף בהרבה מקומות.

מוגה

ספר

זוהר שמחת השבת

חלק ד'

נשמה יתירה מעבירה כל הדינים והעצבות ומשמחת

בזוהר פקודי (דף רנ"ו.): הֵיכָלָא חֲמִישָׁאָה. הֵיכָלָא דָּא, קַיְימִין בֵּיהּ תְּלַת מֵאָה וְשִׁתִּין וְחָמֵשׁ מְמָנָן, כְּחוּשְׁבָן יְמֵי שַׁתָּא. וְעֵילָּא מִנַּיְיהוּ אַרְבַּע סַמְכִין עִלָּאִין עַל כֻּלְּהוּ. וְאִלֵּין אִינּוּן: קְרָשִׁיהָאֵ"ל. סַרְטִיהָאֵ"ל. עֲסִירִיָּ"ה. קַדְמִיאֵ"ל. וְאִלֵּין אִקְרוּן יְתֵדוֹת דְּהֵיכָלָא דָּא.

בלשון הקודש: הַהֵיכָל הַחֲמִישִׁי. בַּהֵיכָל הַזֶּה עוֹמְדִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה מְמֻנִּים, כְּחֶשְׁבּוֹן יְמוֹת הַשָּׁנָה. וּמֵעֲלֵיהֶם אַרְבָּעָה עַמּוּדִים עֶלְיוֹנִים עַל כֻּלָּם. וְאֵלֶּה הֵם: קְרָשִׁיהָאֵ"ל, סַרְטִיהָאֵ"ל, עֲסִירִיָּ"ה, קַדְמִיאֵ"ל. וְאֵלּוּ נִקְרָאִים יְתֵדוֹת שֶׁל הַהֵיכָל הַזֶּה.

אִלֵּין אִתְמְנוּן לְבַדְחָא עָלְמָא (אלין). כַּד נִשְׁמְתָא אִתוֹסְפָת מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. וְאִיהִי נַפְקַת, כַּד אִיהִי נַפְקַת, נָפְקִין אִלֵּין עִמָּהּ, וּמְעַבְרֵי מִיִשְׂרָאֵל כָּל עֲצִיבוּ, וְכָל יְגִיעָא, וְכָל מְרִירוּ דְּנַפְשָׁא, וְכָל רוּגְזָא דְּעָלְמָא, וְאִלֵּין אִינּוּן בְּדִיחֵי עָלְמָא.

בלשון הקודש: אֵלּוּ הִתְמַנּוּ לשמח אֶת הָעוֹלָם (אלו), כְּשֶׁנְּשָׁמָה נוֹסֶפֶת מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. וְהִיא יוֹצֵאת. כְּשֶׁהִיא יוֹצֵאת, יוֹצְאִים אֵלֶּה עִמָּהּ, וּמַעֲבִירִים מִיִּשְׂרָאֵל כָּל עַצְבוּת וְכָל יְגִיעָה וְכָל מְרִירוּת הַנֶּפֶשׁ וְכָל הָרֹגֶז שֶׁל הָעוֹלָם, וְאֵלֶּה הֵם מְשַׂמְּחֵי הָעוֹלָם.

כָּל אִינּוּן דִּלְתַתָּא מֵאִלֵּין אַרְבָּעָה, כֻּלְּהוּ אִתְמָנוּן לְאַעְבְּרָא דִּינָא, מֵאִינּוּן מָארֵי דְּדִינָא, וּמֵאִינּוּן דְּטַרְדֵי לוֹן בְּגֵיהִנָּם, דִּיסַלְקוּן דִּינָא מִנַּיְיהוּ. וְעַל דָּא, כָּל אִלֵּין יְתֵדוֹת כֻּלְּהוּ קַיְימֵי בְּחֶדְוָה, וּמֵחֶדְוָה נַפְקֵי, וְכֻלְּהוּ הֵיכָלִין קַיְימֵי לְאִתְעַטְרָא לְעֵילָּא. כְּמָה דְּאִתְּמַר.

בלשון הקודש: כָּל אוֹתָם שֶׁלְּמַטָּה מֵהָאַרְבָּעָה הַלָּלוּ, כֻּלָּם הִתְמַנּוּ לְהַעֲבִיר דִּין מֵאוֹתָם בַּעֲלֵי הַדִּין וּמֵאוֹתָם שֶׁטּוֹרְדִים אוֹתָם בַּגֵּיהִנֹּם שֶׁיַּעֲלוּ מֵהֶם אֶת הַדִּין. וְעַל כֵּן כָּל הַיְתֵדוֹת הַלָּלוּ, כֻּלָּן עוֹמְדוֹת בְּשִׂמְחָה וְיוֹצְאוֹת מִשִּׂמְחָה, וְכָל הַהֵיכָלוֹת עוֹמְדִים לְהִתְעַטֵּר לְמַעְלָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר.

 

מַאֲמַר – מִצְוַת שִׂמְחַת סְעוּדוֹת שַׁבָּת קוֹדֶשׁ ועינוגה

בזוהר פרשת יתרו (דף פ"ח:): רַבִּי יִצְחָק אָמַר, אֲפִילוּ בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא נָמֵי. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, בָּעֵי לְאִתְעַנְגָּא בְּהַאי יוֹמָא, וּלְמֵיכַל תְּלַת סְעוּדָתֵי בְּשַׁבְּתָא, בְּגִין דְּיִשְׁתְּכַח שָׂבְעָא וְעִנּוּגָא בְּהַאי יוֹמָא בְּעָלְמָא.

בלשון הקודש: רַבִּי יִצְחָק אָמַר, אֲפִלּוּ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת גַּם. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, צָרִיךְ לְהִתְעַנֵּג בַּיּוֹם הַזֶּה וְלֶאֱכֹל שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁיִּמָּצְאוּ שּׁבַע וְעֹנֶג בַּיּוֹם הַזֶּה בָּעוֹלָם.

כל הימים מתברכים מיום השבת

רַבִּי אַבָּא אָמַר, לְאִזְדַּמְּנָא בִּרְכְתָא בְּאִינּוּן יוֹמִין דִּלְעֵילָּא, דְּמִתְבָּרְכָאן מֵהַאי יוֹמָא. וְהַאי יוֹמָא, מַלְיָא רֵישֵׁיהּ דִּזְעֵיר אַנְפִּין, מִטַּלָּא דְּנָחִית מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָא דְּכֹלָּא, וְאָטִיל לְחַקְלָא דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין, תְּלַת זִמְנֵי, מִכַּד עָיִיִל שַׁבְּתָא, דְּיִתְבָּרְכוּן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא.

בלשון הקודש: רַבִּי אַבָּא אָמַר, לְהַזְמִין בְּרָכָה בְּאוֹתָם יָמִים שֶׁלְּמַעְלָה שֶׁמִּתְבָּרְכִים מִן הַיּוֹם הַזֶּה, וּבַיּוֹם הַזֶּה מָלֵא רֹאשׁוֹ שֶׁל זְעֵיר אַנְפִּין מִטַּל שֶׁנּוֹחֵת מֵהָעַתִּיק הַקָּדוֹשׁ הַנִּסְתָּר שֶׁל הַכֹּל, וּמַטִּיל לִשְׂדֵה הַתַּפּוּחִים הַקְּדוֹשִׁים שָׁלֹשׁ פְּעָמִים מִשֶּׁנִּכְנֶסֶת שַׁבָּת, שֶׁכֻּלָּם יִתְבָּרְכוּ כְּאֶחָד.

וְעַל דָּא בָּעֵי בַּר נָשׁ, לְאִתְעַנְגָּא תְּלַת זִמְנִין אִלֵּין, דְּהָא בְּהָא תַּלְיָא מְהֵימָנוּתָא דִּלְעֵילָּא, בְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וּבִזְעֵיר אַפִּין, וּבְחַקְלָא דְּתַפּוּחִין. וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְאִתְעַנְגָּא בְּהוּ, וּלְמֵחדֵי בְּהוּ. וּמַאן דְּגָרַע סְעוּדָתָא מִנַיְיהוּ, אַחְזֵי פְּגִימוּתָא לְעֵילָא וְעוֹנְשֵׁיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ סַגִּי.

בלשון הקודש: וְעַל זֶה צָרִיךְ אָדָם לְהִתְעַנֵּג שְׁלֹשׁ הַפְּעָמִים הַלָּלוּ, שֶׁהֲרֵי בָּזֶה תְּלוּיָה הָאֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה – בָּעַתִּיק הַקָּדוֹשׁ, וּבִזְעֵיר אַנְפִּין, וּבִשְׂדֵה הַתַּפּוּחִים. וְצָרִיךְ אָדָם לְהִתְעַנֵּג בָּהֶם וְלִשְׂמֹחַ בָּהֶם. וּמִי שֶׁגּוֹרֵעַ סְעוּדָה מֵהֶם, מַרְאֶה פְּגָם לְמַעְלָה, וְעָנְשׁוֹ שֶׁל הָאָדָם הַהוּא גָּדוֹל.

צריך לסדר שולחנו ג' פעמים להשרות הברכה

בְּגִינֵי כַּךְ, בָּעֵי לְסַדְּרָא פָּתוֹרֵיהּ, תְּלַת זִמְנֵי, מִכַּד עָיִיִל שַׁבְּתָא, וְלָא יִשְׁתְּכַּח פָּתוֹרֵיהּ רֵיקָנַיָּא, וְתִשְׁרֵי בִּרְכְתָא עֲלֵיהּ, כָּל שְׁאַר יוֹמֵי דְּשַׁבְּתָא. וּבְהַאי מִלָּה, אַחְזֵי, וְתָלֵי מְהֵימָנוּתָא לְעֵילָּא.

בלשון הקודש: מִשּׁוּם כָּךְ צָרִיךְ לְסַדֵּר שֻׁלְחָנוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים מִשֶּׁנִּכְנֶסֶת שַׁבָּת, וְלֹא יִמָּצֵא שֻׁלְחָנוֹ רֵיק, וְתִשְׁרֶה עָלָיו הַבְּרָכָה כָּל שְׁאָר יְמוֹת הַשַּׁבָּת, וּבַדָּבָר הַזֶּה מַרְאֶה וְתוֹלֶה אֶת הָאֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, הַאי מַאן דְּאַשְׁלִים תְּלַת סְעוּדָתֵי בְּשַׁבָּתָא, קָלָא נָפִיק וּמַכְרְזָא עָלֵיהּ, (ישעיה נח) אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ', דָּא סְעוּדָתָא חֲדָא, לָקֳבֵל (ויקרא רפ"ח ע"ב) עַתִּיקָא קַדִּישָׁא דְּכָל קַדִּישִׁין. וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, דָּא סְעוּדָתָא תִּנְיָינָא, לָקֳבֵל חַקְלָא דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין. וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ, דָּא הוּא שְׁלִימוּ דְּאִשְׁתְּלִים בִּזְעֵיר אַפִּין.

בלשון הקודש: רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, זֶה מִי שֶׁמַּשְׁלִים שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת, קוֹל יוֹצֵא וּמַכְרִיז עָלָיו: (ישעיה נח) אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'. זוֹ סְעוּדָה אַחַת כְּנֶגֶד הָעַתִּיק הַקָּדוֹשׁ שֶׁל כָּל הַקְּדוֹשִׁים. וְהִרְכַּבְתִּיךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ – זוֹ סְעוּדָה שְׁנִיָּה כְּנֶגֶד שְׂדֵה הַתַּפּוּחִים הַקְּדוֹשִׁים. וְהַאֲכַלְתִּיךְ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךְ – זוֹהִי הַשְּׁלֵמוּת שֶׁהִשְׁתַּלְּמָה בִּזְעֵיר אַנְפִּין.

כל האמונה והברכות נמצאים ביום השבת

וּלֳקָבְלַיְיהוּ בָּעֵי לְאַשְׁלְמָא סְעוּדָתֵיהּ, וּבָעֵי לְאִתְעַנְגָּא בְּכֻלְּהוּ סְעוּדָתֵי, וּלְמֵחדֵי בְּכָל חַד וְחַד מִנַּיְיהוּ, מִשּׁוּם דְּאִיהוּ מְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא. וּבְגִין כַּךְ, שַׁבְּתָא אִתְיָקָּר, מִכָּל שְׁאַר זִמְנִין וְחַגִּין, מִשּׁוּם דְּכֹלָּא בֵּיהּ אִשְׁתְּכַח, וְלָא אִשְׁתְּכַח הָכִי בְּכֻלְּהוּ זִמְנֵי וְחַגֵּי. אָמַר רַבִּי חִיָּיא, בְּגִין כָּךְ, מִשּׁוּם דְּאִשְׁתְּכַח כֹּלָּא בֵּיהּ, אִידְכַּר תְּלַת זִמְנִין. דִּכְתִּיב, (בראשית ב) וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי.

בלשון הקודש: וּכְנֶגְדָּם צָרִיךְ לְהַשְׁלִים סְעוּדָתוֹ, וְצָרִיךְ לְהִתְעַנֵּג בְּכָל הַסְּעוּדוֹת וְלִשְׂמֹחַ בְּכָל אַחַת וְאַחַת מֵהֶן, מִשּׁוּם שֶׁהִיא הָאֱמוּנָה הַשְּׁלֵמָה, וּמִשּׁוּם כָּךְ הַשַּׁבָּת נִתְכַּבְּדָה מִכָּל שְׁאָר הַזְּמַנִּים וְהַחַגִּים, מִשּׁוּם שֶׁהַכֹּל בָּהּ נִמְצָא, וְלֹא נִמְצָא כָּךְ בְּכָל הַזְּמַנִּים וְהַחַגִּים. אָמַר רַבִּי חִיָּיא, מִשּׁוּם כָּךְ, מִשּׁוּם שֶׁהַכֹּל נִמְצָא בּוֹ, נִזְכַּר שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, שֶׁכָּתוּב (בראשית ב) וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי.

שִׂמְחַת הַתַּנָּאִים לְכָבוֹד סְעוּדוֹת שַׁבָּת קוֹדֶשׁ וַהֲכָנָתָהּ

רַבִּי אַבָּא, (נ"א רב המנונא סבא) כַּד הֲוָה יָתִיב בִּסְעוּדָתָא דְּשַׁבְּתָא, הֲוֵי חַדֵּי, בְּכָל חַד וְחַד, וַהֲוָה אָמַר, דָּא הִיא סְעוּדָתָא קַדִּישָׁא, דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָא דְּכֹלָּא. בִּסְעוּדָתָא אַחֲרָא הֲוָה אָמַר, דָּא הִיא סְעוּדָתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכֵן בְּכֻלְּהוּ סְעוּדָתֵי, וַהֲוָה חַדֵּי בְּכָל חַד וְחַד. כַּד הֲוָה (דף פ"ח ע"ב) אַשְׁלִים סְעוּדָתֵי, אָמַר אַשְׁלִימוּ סְעוּדָתֵי דִּמְהֵימָנוּתָא.

בלשון הקודש: רַבִּי אַבָּא (רב המנונא סבא), כְּשֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בִּסְעוּדַת הַשַּׁבָּת, הָיָה שָׂמֵחַ בְּכָל אַחַת וְאַחַת, וְהָיָה אוֹמֵר: זוֹהִי סְעוּדָה קְדוֹשָׁה שֶׁל הָעַתִּיק הַקָּדוֹשׁ הַנִּסְתָּר שֶׁל הַכֹּל. בַּסְּעוּדָה הָאַחֶרֶת הָיָה אוֹמֵר: זוֹהִי סְעוּדָה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכֵן בְּכָל הַסְּעוּדוֹת. וְהָיָה שָׂמֵחַ בְּכָל אַחַת וְאַחַת. כְּשֶׁהָיָה מַשְׁלִים אֶת הַסְּעוּדוֹת, אוֹמֵר: נִשְׁלְמוּ סְעוּדוֹת הָאֱמוּנָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן, כַּד הֲוָה אָתֵי לִסְעוּדָתָא, הֲוָה אָמַר הָכִי, אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה, אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דְּמַלְכָּא, וַהֲוָה יָתִיב וְחַדֵּי. כַּד אַשְׁלִים סְעוּדָתָא תְּלִיתָאָה, הֲווֹ מַכְרִזֵי עָלֵיהּ, אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ.

בלשון הקודש: כְּשֶׁרַבִּי שִׁמְעוֹן הָיָה בָּא לַסְּעוּדָה, הָיָה אוֹמֵר כָּךְ: הַתְקִינוּ סְעוּדָה שֶׁל הָאֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה. הַתְקִינוּ סְעוּדַת הַמֶּלֶךְ. וְהָיָה יוֹשֵׁב וְשָׂמֵחַ. כְּשֶׁהִשְׁלִים סְעוּדָה שְׁלִישִׁית, הָיוּ מַכְרִיזִים עָלָיו: (ישעיהנח) אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךְ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךְ.

 

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לְאָבוּי, אִלֵּין סְעוּדָתֵי הֵיךְ מִתְתַּקְנִין. אָמַר לֵיהּ, לֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא, כְּתִיב, וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ. בֵּיהּ בְּלֵילְיָא, מִתְבָּרְכָא מַטְרוֹנִיתָא, וְכֻלְּהוּ חֲקַל תַּפּוּחִין, וּמִתְבָּרְכָא פָּתוֹרֵיהּ דְּבַר נָשׁ, וְנִשְׁמְתָא אִתּוֹסְפַת, וְהַהוּא לֵילְיָא, חֶדְוָה דְּמַטְרוֹנִיתָא הֲוֵי.

בלשון הקודש: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לְאָבִיו, אֵיךְ מְתַקְּנִים אֶת הַסְּעוּדוֹת הַלָּלוּ? אָמַר לוֹ, לֵיל שַׁבָּת כָּתוּב וְהִרְכַּבְתִּיךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ. בּוֹ בַּלַּיְלָה מִתְבָּרֶכֶת הַגְּבִירָה וְכָל שְׂדֵה הַתַּפּוּחִים, וּמִתְבָּרֵךְ שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם, וּנְשָׁמָה נוֹסֶפֶת, וְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה שִׂמְחַת הַגְּבִירָה הוּא.

כָּל הָעוֹלָמוֹת שְׂמֵחִים בְּעֵת סְעוּדַת צַפְרָא דְּשַׁבְּתָא

וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְמֶחדֵי בְּחֶדְוָותָא, וּלְמֵיכַל סְעוּדָתָא דְּמַטְרוֹנִיתָא. בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא, בִּסְעוּדָתָא תִּנְיָינָא, כְּתִיב (ישעיה נח) אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ'. עַל יְיָ' וַדַּאי. דְּהַהִיא שַׁעֲתָא אִתְגַּלְיָא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וְכֻלְּהוּ עָלְמִין בְּחֶדְוָותָא, וּשְׁלִימוּ וְחֶדְוָותָא דְּעַתִּיקָא עַבְדֵּינָן, וּסְעוּדָתָא דִּילֵיהּ הוּא וַדַּאי.

בלשון הקודש: וְצָרִיךְ אָדָם לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחָה וְלֶאֱכֹל סְעוּדַת הַגְּבִירָה. בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, בַּסְּעוּדָה הַשְּׁנִיָּה כָּתוּב אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'. עַל ה' וַדַּאי. שֶׁאוֹתָהּ שָׁעָה נִגְלֶה הָעַתִּיק הַקָּדוֹשׁ, וְכָל הָעוֹלָמוֹת בְּשִׂמְחָה, וְהַשְּׁלֵמוּת וְהַחֶדְוָה שֶׁל הָעַתִּיק אָנוּ עוֹשִׂים, וְזוֹהִי סְעוּדָתוֹ וַדַּאי.

צריך האדם לשמוח בסעודותיו בשבת

בִּסְעוּדָתָא תְּלִיתָאָה דְּשַׁבְּתָא, כְּתִיב וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ. דָּא הִיא סְעוּדָתָא דִּזְעֵיר אַפִּין, דְּהַוֵי בִּשְׁלֵימוּתָא. וְכֻלְּהוּ שִׁיתָא יוֹמִין, מֵהַהוּא שְׁלִימוּ מִתְבָּרְכָן. וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְמֶחדֵי בִּסְעוּדָתֵיהּ, וּלְאַשְׁלְמָא אִלֵּין סְעוּדָתֵי, דְּאִינּוּן סְעוּדָתֵי מְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא, דְּזַרְעָא קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל, דִּי מְהֵימָנוּתָא עִלָּאָה, דְּהָא דִּילְהוֹן הִיא, וְלָא דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וּבְגִינִי כַּךְ אָמַר, (שמות לא) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

בלשון הקודש: בַּסְּעוּדָה הַשְּׁלִישִׁית שֶׁל שַׁבָּת כָּתוּב וְהַאֲכַלְתִּיךְ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךְ. זוֹהִי הַסְּעוּדָה שֶׁל זְעֵיר אַנְפִּין שֶׁהוּא בִּשְׁלֵמוּת. וְכָל שֵׁשֶׁת הַיָּמִים מֵאוֹתָהּ שְׁלֵמוּת מִתְבָּרְכִים. וְצָרִיךְ אָדָם לִשְׂמֹחַ בִּסְעוּדָתוֹ וּלְהַשְׁלִים הַסְּעוּדוֹת הַלָּלוּ, שֶׁהֵן סְעוּדוֹת הָאֱמוּנָה הַשְּׁלֵמָה שֶׁל זֶרַע קָדוֹשׁ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהָאֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה הִיא שֶׁלָּהֶם וְלֹא שֶׁל עַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וּמִשּׁוּם כָּךְ אָמַר, (שמות לא) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

תָּא חֲזֵי, בִּסְעוּדָתֵי אִלֵּין, אִשְׁתְּמוֹדְעוּן יִשְׂרָאֵל, דְּאִינּוּן בְּנִי מַלְכָּא. דְּאִינּוּן מֵהֵיכָלָא דְּמַלְכָּא, דְּאִינּוּן בְּנִי מְהֵימָנוּתָא, וּמַאן דְּפָגִים חַד סְעוּדָתָא מִנַּיְיהוּ, אַחְזֵי פְּגִימוּתָא לְעֵילָּא, וְאַחְזֵי גַּרְמֵיהּ דְּלָאו מִבְּנֵי מַלְכָּא עִלָּאָה הוּא, דְּלָאו מִבְּנֵי הֵיכָלָא דְּמַלְכָּא הוּא דְּלָאו מִזַּרְעָא קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל הוּא. וְיָהֲבִין עָלֵיהּ חוּמְרָא דִּתְלַת מִלִּין, דִּינָא דְּגֵיהִנָּם וְגו'.

בלשון הקודש: בֹּא וּרְאֵה, בַּסְּעוּדוֹת הַלָּלוּ נוֹדָעִים יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְשֶׁהֵם מֵהֵיכַל הַמֶּלֶךְ וְשֶׁהֵם בְּנֵי הָאֱמוּנָה, וּמִי שֶׁפּוֹגֵם סְעוּדָה אַחַת מֵהֶם, מַרְאֶה פְּגָם לְמַעְלָה, וּמַרְאֶה אֶת עַצְמוֹ שֶׁאֵינוֹ מִבְּנֵי הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן, שֶׁאֵינוֹ מִבְּנֵי הֵיכַל הַמֶּלֶךְ, וְשֶׁאֵינוֹ מִזֶּרַע קָדוֹשׁ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְנוֹתְנִים עָלָיו חֹמֶר שֶׁל שְׁלֹשָׁה דְבָרִים – דִּין הַגֵּיהִנֹּם וְכוּ'.

הַשִּׂמְחָה בְּשַׁבָּת קוֹדֶשׁ יְתֵרָה בְּמַעֲלָה יוֹתֵר מִן הַיָּמִים טוֹבִים

וְתָא חֲזִי, בְּכֻלְהוֹ שָׁאַר זִמְנִין וְחַגִּין, בָּעֵי בַּר נָשׁ לֶחְדֵי, וּלְמֵחְדֵי לְמִסְכְּנֵי. וְאִי הוּא חַדֵּי בִּלְחוֹדוֹי, וְלָא יָהִיב לְמִסְכְּנֵי, עוֹנְשֵׁיהּ סַגִּי, דְּהָא בִּלְחוֹדוֹי חַדֵּי, וְלָא יָהִיב חִדוּ לְאָחֲרָא. עָלֵיהּ כְּתִיב, (מלאכי ב) וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם. וְאִי אִיהוּ בְּשַׁבָּתָא חַדֵּי, אַף עַל גַּב דְּלָא יָהִיב לְאַחֲרָא, לָא יַהֲבִין עָלֵיהּ עוֹנְשָׁא, כִּשְׁאַר זִמְנִין וְחַגִּין, דִּכְתִּיב פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם. פֶּרְשׁ חַגֵּיכֶם קָאָמַר, וְלֹא פֶּרֶשׁ שַׁבַּתְּכֶם. וּכְתִיב (ישעיה א) חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי. וְאִלּוּ שַׁבָּת לָא קָאָמַר.

בלשון הקודש: וּבֹא רְאֵה, בְּכָל שְׁאָר הַזְּמַנִּים וְהַחַגִּים צָרִיךְ אָדָם לִשְׂמֹחַ וּלְשַׂמֵּחַ אֶת הָעֲנִיִּים, וְאִם הוּא שָׂמֵחַ לְבַדּוֹ וְלֹא נוֹתֵן לַעֲנִיִּים – עָנְשׁוֹ רַב, שֶׁהֲרֵי לְבַדּוֹ שָׂמֵחַ, וְלֹא נוֹתֵן שִׂמְחָה לְאַחֵר. עָלָיו כָּתוּב (מלאכי ב) וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם. וְאִם הוּא שָׂמֵחַ בְּשַׁבָּת, אַף עַל גַּב שֶׁלֹּא נוֹתֵן לְאַחֵר – לֹא נוֹתְנִים עָלָיו עֹנֶשׁ כְּבִשְׁאָר הַזְּמַנִּים וְהַחַגִּים, שֶׁכָּתוּב פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם. אָמַר פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם, וְלֹא פֶּרֶשׁ שַׁבַּתְּכֶם. וְכָתוּב (ישעיה א) חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי. וְאִלּוּ שַׁבָּת לֹא אָמַר.

שבת שמו של הקב"ה

וּבְגִינֵי כַּךְ כְּתִיב, בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וּמִשּׁוּם דְּכָל מְהֵימָנוּתָא אִשְׁתְּכַח בְּשַׁבָּתָא, יַהֲבִין לֵיהּ לְבַר נָשׁ נִשְׁמְתָא אַחֲרָא, נִשְׁמְתָא עִלָּאָה, נִשְׁמְתָא דְּכָל שְׁלִימוּ בָּהּ, כְּדוּגְמָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי. וּבְגִינֵי כַּךְ אִקְרֵי שַׁבָּת. מַהוּ שַׁבָּת. שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. שְׁמָא דְּאִיהוּ שְׁלִים מִכָּל סִטְרוֹי.

בלשון הקודש: וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וּמִשּׁוּם שֶׁכָּל הָאֱמוּנָה נִמְצֵאת בְּשַׁבָּת, נוֹתְנִים לָאָדָם נְשָׁמָה אַחֶרֶת, נְשָׁמָה עֶלְיוֹנָה, נְשָׁמָה שֶׁכָּל הַשְּׁלֵמוּת בָּהּ, כְּדֻגְמַת הָעוֹלָם הַבָּא. וּמִשּׁוּם כָּךְ נִקְרֵאת שַׁבָּת. מַה זֶּה שַׁבָּת? שֵׁם שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֵׁם שֶׁהוּא שָׁלֵם מִכָּל צְדָדָיו.

אָמַר רַבִּי יוֹסִי, וַדַּאי כַּךְ הוּא. וַוי לֵיהּ לְבַר נָשׁ, דְּלָא אַשְׁלִים חֶדָוָותָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא. וּמַאן חֶדְוָותָא דֵּילֵיהּ. אִלֵּין תְּלַת סְעוּדָתֵי מְהֵימָנוּתָא. סְעוּדָתֵי דְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב כְּלִילָן בְּהוּ. וְכֻלְּהוּ חִדוּ עַל חִדוּ מְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימוּתָא, מִכָּל סִטְרוֹי.

בלשון הקודש: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וַדַּאי כָּךְ הוּא. אוֹי לָאָדָם שֶׁלֹּא מַשְׁלִים אֶת שִׂמְחַה הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. וּמַהִי שִׂמְחָתוֹ? אֵלּוּ שְׁלֹשׁ הַסְּעוּדוֹת שֶׁל הָאֱמוּנָה, סְעוּדוֹת שֶׁאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב כְּלוּלִים בָּהֶם, וְכֻלָּם שִׂמְחָה עַל שִׂמְחָה, אֱמוּנָה שְׁלֵמָה מִכָּל צְדָדָיו.

בשבת קודש נחים הרשעים מהגיהינום, וביום השמחה נשמעת במאתים וחמשים עולמות

תָּאנָא, בַּהֲדֵין יוֹמָא מִתְעַטְּרָן אֲבָהָן, וְכָל בְּנִין יַנְקִין, מַה דְּלָאו הָכִי בְּכָל שְׁאַר חַגִּין וּזְמָנִין. בַּהֲדֵין יוֹמָא, חַיָּיבַיָּא דְּגֵיהִנָּם נַיְיחִין. בַּהֲדֵין יוֹמָא, כָּל דִּינִין אִתְכַּפְיָין, וְלָא מִתְעָרִין בְּעָלְמָא. בַּהֲדֵין יוֹמָא אוֹרַיְיתָא מִתְעַטְּרָא בְּעִטְרִין שְׁלֵימִין. בַּהֲדֵין יוֹמָא, חֶדְוָותָא וְתַפְנוּקָא אִשְׁתְּמַע, בְּמָאתָן וְחַמְשִׁין עָלְמִין.

בלשון הקודש: שָׁנִינוּ, בַּיּוֹם הַזֶּה מִתְעַטְּרִים הָאָבוֹת, וְכָל הַבָּנִים יוֹנְקִים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּכָל שְׁאָר הַחַגִּים וְהַזְּמַנִּים. בַּיּוֹם הַזֶּה רִשְׁעֵי הַגֵּיהִנֹּם נָחִים. בַּיּוֹם הַזֶּה כָּל הַדִּינִים נִכְפִּים וְלֹא מִתְעוֹרְרִים בָּעוֹלָם. בַּיּוֹם הַזֶּה הַתּוֹרָה מִתְעַטֶּרֶת בַּעֲטָרוֹת שְׁלֵמוֹת. בַּיּוֹם הַזֶּה שִׂמְחָה וְתַפְנוּק נִשְׁמָעִים בְּמָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים עוֹלָמוֹת.

רַעֲוָא דרעוין סְעוּדָה שְׁלִישִׁית כָּל דִּינִין מִתְעַבְּרִין מִינָהּ – מתגלה הרצון העליון ונמצא שמחה בכל

תָּא חֲזִי, בְּכָל שִׁיתָא יוֹמֵי דְּשַׁבְּתָא, כַּד מָטָא שַׁעֲתָא דִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה, דִּינָא (קנ"ו ע"א) תַּקִּיפָא שַׁלְטָא, וְכָל דִּינִין מִתְעָרִין. אֲבָל בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא, כַּד מָטָא עִדַן דִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה, רַעֲוָא דְּרַעֲוִין אִשְׁתְּכַח, וְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא גַּלְיָא רָצוֹן דִּילֵיהּ, וְכָל דִּינִין מִתְכַּפְיָין, וּמִשְׁתְּכַח רְעוּתָא וְחֵדּוּ בְּכֹלָּא.

בלשון הקודש: בֹּא וּרְאֵה, בְּכָל שֵׁשֶׁת יְמֵי הַשַּׁבָּת, כְּשֶׁמַּגִּיעָה שְׁעַת תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, הַדִּין הַקָּשֶׁה שׁוֹלֵט וְכָל הַדִּינִים מִתְעוֹרְרִים, אֲבָל בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, כְּשֶׁמַּגִּיעַ זְמַן תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, נִמְצָא רְצוֹן הָרְצוֹנוֹת, וְהָעַתִּיק הַקָּדוֹשׁ מְגַלֶּה רְצוֹנוֹ, וְכָל הַדִּינִים נִכְפִּים, וְנִמְצָא רָצוֹן וְשִׂמְחָה בַּכֹּל.

משה רבינו הנביא הנאמן הקדוש הסתלק בזמן הרצון העליון – מנחה דשבת קודש

וּבְהַאי רָצוֹן, אִסְתַּלָּק מֹשֶׁה, נְבִיאָה מְהֵימָנָא קַדִּישָׁא מֵעָלְמָא. בְּגִין לְמִנְדַּע, דְּלָא בְּדִינָא אִסְתַּלָּק, וְהַהִיא שַׁעֲתָא (דף פ"ט ע"א) בְּרָצוֹן דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא נָפַק נִשְׁמָתֵיהּ, וְאִתְטָמַּר בֵּיהּ. בְּגִין כַּךְ, (דברים לה) וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ כְּתִיב. מַה עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, טְמִירָא מִכָּל טְמִירִין, וְלָא יַדְעִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין. אוּף הָכָא, הַאי נִשְׁמְתָא דְּאִתְטַמַּר בְּהַאי רָצוֹן, דְּאִתְגַּלְיָא בְּשַׁעֲתָא דִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה דְּשַׁבְּתָא, כְּתִיב וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ וְהוּא טָמִיר מִכָּל טְמִירִין דְּעָלְמָא, וְדִינָא לָא שַׁלְטָא בֵּיהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה.

בלשון הקודש: וּבָרָצוֹן הַזֶּה הִסְתַּלֵּק מֹשֶׁה, הַנָּבִיא הַנֶּאֱמָן הַקָּדוֹשׁ מִן הָעוֹלָם, כְּדֵי לְהוֹדִיעַ שֶׁלֹּא בְדִין הִסְתַּלֵּק, וְאוֹתָהּ שָׁעָה בְּרָצוֹן שֶׁל הָעַתִּיק הַקָּדוֹשׁ יָצְאָה נִשְׁמָתוֹ וְנִטְמְנָה בּוֹ. מִשּׁוּם כָּךְ וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ כָּתוּב. מָה הָעַתִּיק הַקָּדוֹשׁ טָמִיר שֶׁל כָּל הַטְּמִירִים, וְלֹא יוֹדְעִים עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים – אַף כָּאן נְשָׁמָה זוֹ שֶׁנִּטְמְנָה בָּרָצוֹן הַזֶּה שֶׁהִתְגַּלָּה בִּשְׁעַת תְּפִלַּת מִנְחַת הַשַּׁבָּת, כָּתוּב וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ, וְהוּא טָמִיר מִכָּל הַטְּמִירִים שֶׁל הָעוֹלָם, וְהַדִּין לֹא שׁוֹלֵט בּוֹ. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מֹשֶׁה!

קול הכרוז יוצא: להתעוררות השמחה הגדולה והשלימה בשבת

תָּאנָא, בְּהַאי יוֹמָא, דְּאוֹרַיְיתָא מִתְעַטְּרָא בֵּיהּ, מִתְעַטְּרָא בְּכֹלָּא, בְּכָל אִינּוּן פִּקּוּדִין בְּכָל אִינּוּן גִּזְרִין וְעוֹנָשִׁין, בְּשִׁבְעִין עֲנָפִין דִּנְהוֹרָא, דְּזָהֲרִין מִכָּל סִטְרָא וְסִטְרָא. מַאן חָמֵי, עֲנָפִין דְּנָפְקִין מִכָּל עֲנָפָא וַעֲנָפָא, חֲמִשָּׁא קַיְימִין בְּגוֹ אִילָנָא, כֻּלְּהוּ אַנְפִּין בְּהוּ אֲחִידָן. מַאן חָמֵי, אִינּוּן תַּרְעִין דְּמִתְפַּתְּחָן בְּכָל סְטָר וּסְטָר, כֻּלְּהוּ מִזְדַּהֲרִין וְנַהֲרִין, בְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּנָפִיק וְלָא פָּסִק. קָל כָּרוֹזָא נָפִיק, אִתְּעֲרוּ קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, אִתְּעֲרוּ עַמָּא קַדִּישָׁא, דְּאִתְבַּחֲר לְעֵילָּא וְתַתָּא. אִתְּעֲרוּ חֶדְוָותָא לְקַדְמוּת מָארֵיכוֹן. אִתְּעֲרוּ בְּחֶדְוָותָא שְׁלֵימָתָא. אִזְדְּמָנוּ בִּתְלַת חֶדְוָון, דִּתְלַת אֲבָהָן. אִזְדְּמָנוּ לְקַדְמוּת מְהֵימָנוּתָא, דְּחֶדְוָוה דְּכָל חֶדְוָותָא. זַכָּאָה חוּלְקֵכוֹן, יִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין, בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. דָּא הוּא יָרוּתָא לְכוֹן, מִכָּל עַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְעַל דָּא כְּתִיב, בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

בלשון הקודש: שָׁנִינוּ, בַּיּוֹם הַזֶּה שֶׁהַתּוֹרָה מִתְעַטֶּרֶת בּוֹ, מִתְעַטֶּרֶת בַּכֹּל, בְּכָל אוֹתָן מִצְווֹת, בְּכָל אוֹתָן גְּזֵרוֹת וָעֳנָשִׁים, בְּשִׁבְעִים עֲנָפִים שֶׁל אוֹר שֶׁזּוֹהֲרִים מִכָּל צַד וְצַד. מִי רָאָה הָעֲנָפִים שֶׁיּוֹצְאִים מִכָּל עָנָף וְעָנָף, חֲמִשָּׁה עוֹמְדִים בְּתוֹךְ הָאִילָן, וְכָל הַפָּנִים אֲחוּזִים בָּהֶם? מִי רָאָה אוֹתָם שְׁעָרִים שֶׁנִּפְתָּחִים בְּכָל צַד וְצַד, וְכֻלָּם זוֹהֲרִים וּמְאִירִים בִּאוֹתוֹ הָאוֹר שֶׁיּוֹצֵא וְלֹא פוֹסֵק? קֹוֹל הַכָּרוֹז יוֹצֵא: הִתְעוֹרְרוּ קְדוֹשִׁים עֶלְיוֹנִים, הִתְעוֹרְרוּ הָעָם הַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּבְחָר לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, עוֹרְרוּ שִׂמְחָה כְּנֶגֶד רִבּוֹנְכֶם, הִתְעוֹרְרוּ בְשִׂמְחָה שְׁלֵמָה, הִזְדַּמְּנוּ לְשָׁלֹשׁ שְׂמָחוֹת שֶׁל שְׁלֹשֶׁת הָאָבוֹת, הִזְדַּמְּנוּ לִקְרַאת הָאֱמוּנָה שֶׁל שִׂמְחַת כָּל הַשְּׂמָחוֹת. אַשְׁרֵי חֶלְקְכֶם, יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים, בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא! זוֹהִי יְרֻשָּׁה לָכֶם מִכָּל הָעַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְעַל זֶה כָּתוּב בֵּינֵי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

אָמַר ר' יְהוּדָה, הָכִי הוּא וַדַּאי. וְעַל דָּא כְּתִיב זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ וּכְתִיב (ויקרא יט) קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ'. וּכְתִיב, (ישעיה נח) וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְיָ' מְכוּבָּד.

בלשון הקודש: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כָּךְ הוּא וַדַּאי. וְעַל זֶה כָּתוּב זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, וְכָתוּב (ויקרא יט) קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'. וְכָתוּב (ישעיה נח) וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד.

שְׁקוּלָה שַׁבָּת כְּנֶגֶד הַתּוֹרָה, וְכָל מִי שֶׁשּׁוֹמֵר שַׁבָּת כְּאִלּוּ שׁוֹמֵר אֶת כָּל הַתּוֹרָה

תָּאנָא, בְּהַאי יוֹמָא, כָּל נִשְׁמָתֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא, מִתְעַדְּנִין בְּתַפְנוּקֵי עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין. וְרוּחָא חֲדָא מֵעִנּוּגָא דְּהַהוּא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא מִתְפַּשְׁטָא (ההוא מתפשט) בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין, וְסַלְּקָא וְנַחְתָּא, וּמִתְפַּשְּׁטָא לְכֻלְּהוּ בְּנֵי קַדִּישִׁין, לְכֻלְּהוּ נְטוּרֵי אוֹרַיְיתָא, וְנַיְיחִין בְּנַיְיחָא שְׁלִים, מִתְנְשֵׁי מִכֻּלְּהוּ, כָּל רוּגְזִין, כָּל דִּינִין, וְכָל פּוּלְחָנִין קָשִׁין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיה יד) בְּיוֹם הִנִּיחַ יְיָ' לָךְ מֵעָצְבְּךָ וּמִרָגְזֶךָ וּמִן הָעֲבוֹדָה הַקָּשָׁה.

בלשון הקודש: שָׁנִינוּ, בַּיּוֹם הַזֶּה כָּל נִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים מִתְעַדְּנִים בְּתַפְנוּקֵי הָעַתִּיק הַקָּדוֹשׁ, נִסְתַּר כָּל הַנִּסְתָּרִים, וְרוּחַ אַחַת מֵהָעֹנֶג שֶׁל אוֹתוֹ הָעַתִּיק הַקָּדוֹשׁ מִתְפַּשֶּׁטֶת (ההוא מתפשט) בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, וְעוֹלָה וְיוֹרֶדֶת, וּמִתְפַּשֶּׁטֶת לְכָל הַבָּנִים הַקְּדוֹשִׁים לְכָל שׁוֹמְרֵי הַתּוֹרָה, וְנָחִים בִּמְנוּחָה שְׁלֵמָה, נִשְׁכָּחִים מִכֻּלָּם כָּל הָרְגָזִים, כָּל הַדִּינִים וְכָל הָעֲבוֹדוֹת הַקָּשׁוֹת. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם יד) בְּיוֹם הָנִיחַ ה' לְךְ מֵעָצְבְּךְ וּמִרָגְזֶךְ וּמִן הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה.

בְּגִינֵי כַּךְ, שָׁקִיל שַׁבְּתָא לָקֳבֵל אוֹרַיְיתָא, וְכָל דְּנָטִיר שַׁבְּתָא, כְּאִילּוּ נָטִיר אוֹרַיְיתָא כֻּלָּא. וּכְתִיב (ישעיה נו) אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שׁוֹמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשוֹמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע. אִשְׁתְּמַע, דְּמַאן דְּנָטִיר שַׁבָּת, כְּמַאן דְּנָטִיר אוֹרַיְיתָא כֻּלָּא.

מִשּׁוּם כָּךְ שְׁקוּלָה שַׁבָּת כְּנֶגֶד הַתּוֹרָה, וְכָל מִי שֶׁשּׁוֹמֵר שַׁבָּת כְּאִלּוּ שׁוֹמֵר אֶת כָּל הַתּוֹרָה. וְכָתוּב (ישעיה נו) אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יעֲשֶׂה את וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע. נִשְׁמָע, שֶׁמִּי שֶׁשּׁוֹמֵר אֶת הַשַּׁבָּת כְּמִי שֶׁשּׁוֹמֵר כָּל הַתּוֹרָה.

קְדֻשַּׁת שִׂמְחַת הַנְּשָׁמָה יְתֵרָה וַהֲנָאָתָהּ עַל יְדֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה

בזוהר פרשת ויקהל (דף רד): וְכַד אִיהִי קַיְּימָא, וְנַטְלָא בְּגַדְפָּהָא לַאֲבָהָן, לְאִתְעַטְּרָא לְעֵילָּא אִקְרֵי כֹּלָּא שַׁבָּת. וְכַד אֲבָהָן מִתְעַטְּרָן לְעֵילָּא, בְּגוֹ נְקוּדָה עִלָּאָה, אִקְרֵי שַׁבָּת. נְקוּדָה תַּתָּאָה (ע' ע"ב) כַּד מִתְעַטְּרָא בַּאֲבָהָן אִקְרֵי שַׁבָּת.

בלשון הקודש: וּכְשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת וְנוֹטֶלֶת בִּכְנָפֶיהָ אֶת הָאָבוֹת לְהִתְעַטֵּר לְמַעְלָה, הַכֹּל נִקְרָא שַׁבָּת. וּכְשֶׁהָאָבוֹת מִתְעַטְּרִים לְמַעְלָה בְּתוֹךְ הַנְּקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה, נִקְרָא שַׁבָּת. וּכְשֶׁנְּקֻדָּה תַּחְתּוֹנָה מִתְעַטֶּרֵת בָּאָבוֹת, נִקְרָא שַׁבָּת.

הַאי נְקוּדָה תַּתָּאָה כַּד סַלְּקָא וְאִתְחַזִית, וְאִתְקַשִּׁיטַת. (ס"א האי נקודה תתאה כד סלקא לאתעטרא באבהן) כְּדֵין כָּל חֶדְוָה אִשְׁתְּכַח לְעֵילָּא וְתַתָּא, וְעָלְמִין כֻּלְּהוּ בְּחֶדְוָה. וּבְהַאי לֵילְיָא (ליל שב"ק), הַאי נְקוּדָה אִתְפָּשַׁט נְהוֹרָאָה, וּפָרִישׂ גַּדְפּוֹי עַל עָלְמָא, וְכָל שִׁלְטוֹנִין אַחֲרָנִין מִתְעַבְּרָן, וּנְטִירוּ אִשְׁתְּכַח עַל עָלְמָא.

בלשון הקודש: כְּשֶׁהַנְּקֹֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה הַזּוֹ עוֹלָה, וְנִרְאֵית וּמִתְקַשֶּׁטֶת, (אותה נקדה תחתונה כאשר עולה להתעטר באבות) אָז כָּל הַשִּׂמְחָה נִמְצֵאת לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְכָל הָעוֹלָמוֹת בְּשִׂמְחָה. וּבַלַּיְלָה הַזֶּה (ליל שב"ק) הַנְּקֻדָּה הַזּוֹ אוֹרָהּ מִתְפַּשֵּׁט, וּפוֹרֵשׂ כְּנָפָיו עַל הָעוֹלָם, וְכָל הַשַּׁלִּיטִים הָאֲחֵרִים מָעֳבָרִים, וְנִמְצֵאת שְׁמִירָה עַל הָעוֹלָם.

וּכְדֵין אִתּוֹסָף רוּחַ נִשְׁמְתָא בְּיִשְׂרָאֵל, עַל כָּל חַד וְחַד, וּבְהַהִיא נִשְׁמְתָא יְתֵירָא, נַשְׁיָין כָּל עִצְבָּא וְחֵימָתָא, וְלָא אִשְׁתְּכַח בַּר חֶדְוָה, לְעֵילָּא וְתַתָּא. הַהוּא רוּחָא דְּנָחִית וְאִתּוֹסַף בִּבְנֵי עָלְמָא, כַּד נָחִית, אִתְסָחֵי בְּבוּסְמִין דְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, וְנָחִית וְשָׁרָא עַל עַמָּא קַדִּישָׁא, זַכָּאִין אִינּוּן, כַּד הַאי רוּחָא אִתְעָר.

בלשון הקודש: וְאָז נוֹסֶפֶת רוּחַ נְשָׁמָה בְּיִשְׂרָאֵל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, וּבְאוֹתָהּ נְשָׁמָה יְתֵרָה שׁוֹכְחִים כָּל הָעֶצֶב וְהַחֵמָה, וּכְלוּם לֹא נִמְצָא פְּרָט לַשִּׂמְחָה לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. אוֹתָהּ רוּחַ שֶׁיּוֹרֶדֶת וְנוֹסֶפֶת בִּבְנֵי הָעוֹלָם, כְּשֶׁיּוֹרֶדֶת, רוֹחֶצֶת בַּבְּשָׂמִים שֶׁל גַּן עֵדֶן, וְיוֹרֶדֶת וְשׁוֹרָה עַל הָעָם הַקָּדוֹשׁ. אַשְׁרֵיהֶם כְּשֶׁהָרוּחַ הַזּוֹ מִתְעוֹרֶרֶת.

בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּהַהוּא רוּחָא נָחִית נַחְתִּין עִמָּהּ לְגוֹ גִּנְתָּא דְּעֵדֶן, שִׁתִּין רְתִיכִין, מִתְעַטְּרִין לְשִׁית סִטְרִין. וְכַד מָטֵי לְגִנְתָּא דְּעֵדֶן, כְּדֵין כָּל אִינּוּן רוּחִין וְנִשְׁמָתִין דְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, כֻּלְּהוּ מתערי לְהַהוּא (נ"א מתעטרי בההוא) רוּחָא. כְּרוּזֵי קָרֵי וְאָמַר, זַכָּאִין אַתּוּן יִשְׂרָאֵל, עַמָּא קַדִּישָׁא, דִּרְעוּתָא דְּמָארִיכוֹן אִתְּעַר (דף ר"ד ע"ב) לְגַּבַּיְיכוּ.

בלשון הקודש: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁאוֹתָהּ רוּחַ יוֹרֶדֶת, יוֹרְדִים עִמָּהּ לְתוֹךְ גַּן הָעֵדֶן שִׁשִּׁים מֶרְכָּבוֹת מְעֻטָּרוֹת לְשִׁשָּׁה צְדָדִים. וּכְשֶׁמַּגִּיעִים לְגַן עֵדֶן, אֲזַי כָּל אוֹתָן הָרוּחוֹת וְהַנְּשָׁמוֹת שֶׁבְּגַן עֵדֶן, כֻּלָּן מִתְעוֹרְרוֹת לְאוֹתָהּ (מתעטרות באותה) רוּחַ. הַכָּרוֹזִים קוֹרְאִים וְאוֹמְרִים: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, הָעָם הַקָּדוֹשׁ, שֶׁרְצוֹן רִבּוֹנְכֶם מִתְעוֹרֵר אֲלֵיכֶם.

רָזָא דְּרָזִין לְיַדְעֵי חָכְמְתָא, זַכָּאִין אִינּוּן כַּד הַאי רוּחָא אִתְעָר. הַאי רוּחָא אִיהוּ אִתְפַּשְּׁטוּתָא דְּהַאי נְקוּדָה, וְנָפְקָא מִינָּהּ, וְאִתְפַּשְּׁטָא בְּעָלְמָא, וְהַהוּא הֲוֵי רָזָא דְּשַׁבָּת, דְּשָׁרָא לְתַתָּא, וְעַל דָּא כְּתִיב בֵּיהּ שְׁמִירָה, (שמות לא) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת, וְהָא אוּקְמוּהָ, שַׁבָּת לָא כְּתִיב, אֶלָּא אֶת הַשַּׁבָּת, לְאַסְגָּאָה הַהוּא רוּחָא דְּשָׁרֵי עַל כֹּלָּא, וְאִצְטְרִיךְ לְנַטְרָא לֵיהּ, הוֹאִיל וְקַיְּימָא עִמֵּיהּ דְּבַר נָשׁ, וְעַל דָּא כְּתִיב, (ישעיה נו) כָּל שׁוֹמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ.

בלשון הקודש: סוֹד הַסּוֹדוֹת לְיוֹדְעֵי הַחָכְמָה. אַשְׁרֵיהֶם כְּשֶׁרוּחַ זוֹ מִתְעוֹרֶרֶת. הָרוּחַ הַזּוֹ הִיא הִתְפַּשְּׁטוּת הַנְּקֻדָּה הַזּוֹ, וְיוֹצֵאת מִמֶּנָּה וּמִתְפַּשֶּׁטֶת בָּעוֹלָם, וְאוֹתָהּ הִיא סוֹד הַשַּׁבָּת שֶׁשָּׁרוּי לְמַטָּה, וְעַל כָּךְ כָּתוּב בּוֹ שְׁמִירָה, (שמות לא) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת, וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ, לֹא כָתוּב שַׁבָּת, אֶלָּא אֶת הַשַּׁבָּת, לְרַבּוֹת אוֹתָהּ רוּחַ שֶׁשּׁוֹרָה עַל הַכֹּל, וְצָרִיךְ לִשְׁמֹר אוֹתָהּ הוֹאִיל וְעוֹמֶדֶת עִם הָאָדָם. וְעַל זֶה כָּתוּב, (ישעיה נו) כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ.

בְּהַאי רָזָא אִית רָזָא אַחֲרָא. הַאי רוּחָא, אִתְהֲנִי בְּהַאי יוֹמָא, מֵהֲנָאוֹתָן דְּיִשְׂרָאֵל, וּמֵעִנּוּגָא דִּלְהוֹן, וּבְגִין דָּא, בָּעֵי לְמֵיהַב לֵיהּ עִנּוּגָא, בְּמֵיכְלָא וּבְמִשְׁתְּיָא, תְּלָת זִמְנִין, בִּתְלַת סְעוּדָתִין, דִּתְלַת דַּרְגֵּי מְהֵימְנוּתָא, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ. וְהַאי נָטִיל חֶדְוָה וְעִנּוּגָא, בְּאִינּוּן סְעוּדָתֵי דְּיִשְׂרָאֵל. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, מַאן דְּאַהֲנֵי לֵיהּ, וּמְעַנֵג לֵיהּ, בְּהַאי יוֹמָא.

בלשון הקודש: בַּסּוֹד הַזֶּה יֵשׁ סוֹד אַחֵר. הָרוּחָ הַזּוֹ נֶהֱנֵית בַּיּוֹם הַזֶּה מֵהֲנָאָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּמֵהָעֹנֶג שֶׁלָּהֶם, וּמִשּׁוּם כָּךְ צָרִיךְ לָתֵת לָהּ עֹנֶג בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּשָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת שֶׁל שְׁלֹשׁ דַּרְגוֹת הָאֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ, וְזוֹ נוֹטֶלֶת שִׂמְחָה וָעֹנֶג בְּאוֹתָן סְעוּדוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ מִי שֶׁמְּהַנֶּה אוֹתָהּ וּמְעַנֵּג אוֹתָהּ בַּיּוֹם הַזֶּה.

הַאי רוּחָא, אִתְהֲנֵי כָּל שִׁיתָא יוֹמִין, מֵרוּחָא עִלָּאָה דְּעַתִּיקָא דְּכָל עַתִּיקִין. וּבְיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא, כֵּיוָן דְּנָחִית, וְאִתְסָחֵי בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן בְּלֵילְיָא, אִתְעַנָּג מֵעִנּוּגָא דְּגוּפָא, בִּסְעוּדָתֵי דִּמְהֵימְנוּתָא, וְאִתְעַטָּר (נ"א ואתענג) הַאי רוּחָא מֵעֵילָּא וְתַתָּא, וְאִתְרַוֵי בְּכָל סִטְרִין, בְּעִטְרָא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא.

בלשון הקודש: הָרוּחַ הַזּוֹ נֶהֱנֵית כָּל שֵׁשֶׁת הַיָּמִים מֵהָרוּחַ הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל עַתִּיק כָּל הָעַתִּיקִים, וְכֵיוָן שֶׁיּוֹרֶדֶת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְרוֹחֶצֶת בְּגַן עֵדֶן בַּלַּיְלָה, מִתְעַנֶּגֶת מֵעֹנֶג הַגּוּף בַּסְּעוּדוֹת שֶׁל הָאֱמוּנָה, וּמִתְעַטֶּרֶת (ומתענגת) הָרוּחַ הַזּוֹ מִמַּעְלָה וּמִמַּטָּה, וְנִרְוֵית בְּכָל הַצְּדָדִים בָּעֲטָרָה (בענג) שֶׁלְּמַעְלָה וּמַטָּה.

וְהוֹאִיל וְקַיְּימָא עִמֵּיהּ דְּבַר נָשׁ, אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְנַטְרָא לֵיהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת. שַׁבָּת, דָּא הוּא הַהִיא נְקוּדָה תַּתָּאָה. אֶת הַשַּׁבָּת, דָּא הוּא הַאי רוּחָא, אִתְפַּשְּׁטוּתָא דְּהַהִיא נְקוּדָה. הַהוּא אִתְפַּשְּׁטוּתָא, כַּד אִתּוֹסָף קִדּוּשָׁן וּבִרְכָּאן מִלְּעֵילָּא, עַל הַהִיא נְקוּדָה, אִתְנְהִיר כֹּלָּא, וְאִתְעָבִיד רוּחָא נְהִירָא בְּכָל סִטְרִין, אִתְפְּלַג לְעֵילָּא וְנָהִיר. וְאִתְפְּלַג לְתַתָּא וְנָהִיר. וְדָא הוּא דִּכְתִּיב בֵּינִי וּבֵין בְּנִי יִשְׂרָאֵל חוּלָק אַחֲסָנָא אִית לָן כַּחֲדָא.

בלשון הקודש: וְהוֹאִיל וְעוֹמֵד עִם הָאָדָם, צָרִיךְ לוֹ לִשְׁמֹר אוֹתוֹ, וְעַל זֶה כָּתוּב וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת. אֶת הַשַּׁבָּת – שַׁבָּת זוֹ הִיא נְקֻדָּה תַּחְתּוֹנָה. אֶת הַשַּׁבָּת – זוֹהִי אוֹתָהּ רוּחַ, הִתְפַּשְּׁטוּתָהּ שֶׁל אוֹתָהּ נְקֻדָּה. אוֹתָהּ הַהִתְפַּשְּׁטוּת, כְּשֶׁנּוֹסָפוֹת קְדֻשּׁוֹת וּבְרָכוֹת מִלְמַעְלָה עַל אוֹתָהּ נְקֻדָּה מאיר הַכֹּל, וְנַעֲשֵׂית רוּחַ מְאִירָה בְּכָל הַצְּדָדִים, מִתְחַלֵּק לְמַעְלָה וּמֵאִיר, וְנֶחֱלָק לְמַטָּה וּמֵאִיר. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, חֵלֶק יְרֻשָּׁה יֵשׁ לָנוּ כְּאֶחָד.

חוּלָקָא דִּלְעֵילָּא, אִתְעֲטָּר בְּהַאי יוֹמָא, מֵעִנּוּגָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, וְאִתְהֲנֵי מִזִּיוָא עִלָּאָה דְּעַתִּיקָא דְּכָל עַתִּיקִין. חוּלָקָא תַּתָּאָה, אִתְעֲטָּר בְּהַאי יוֹמָא, מֵעִנּוּגָא דִּלְתַּתָּא, דְּאִתְהֲנֵי בְּהָנֵי סְעוּדָתֵי. וְעַל דָּא, בָּעֵי לְעַנְּגָא לֵיהּ, בְּמֵיכְלָא וּבְמִשְׁתְּיָא בִּלְבוּשֵׁי יְקָר, וּבְחֶדְוָה דְּכֹלָּא.

בלשון הקודש: הַחֵלֶק שֶׁלְּמַעְלָה מִתְעַטֵּר בַּיּוֹם הַזֶּה מֵהָעֹנֶג הָעֶלְיוֹן הַקָּדוֹשׁ, וְנֶהֱנֶה מֵהַזִּיו הָעֶלְיוֹן שֶׁל עַתִּיק כָּל הָעַתִּיקִים. הַחֵלֶק הַתַּחְתּוֹן מִתְעַטֵּר בַּיּוֹם הַזֶּה מֵהָעֹנֶג שֶׁלְּמַטָּה שֶׁנֶּהֱנֶה בַּסְּעוּדוֹת הַלָּלוּ, וְעַל כֵּן צָרִיךְ לְעַנְּגוֹ בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, בִּלְבוּשֵׁי כָבוֹד וּבְשִׂמְחַת הַכֹּל.

כַּאֲשֶׁר יִשְׂרָאֵל צַדִּיקִים וְהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, מַעֲלֶה אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם

בזוהר חדש שיר השירים: פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. כְּתִיב (תהלים קכו) הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע וְגו'. בְּכַמָּה זִמְנִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹכַח לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, לְאַהֲדָרָא לוֹן בִּתְיוּבְתָּא לְגַבֵּיהּ, לְמֵהַךְ בְּאוֹרַח מֵישַׁר, בְּגִין לְאִסַלְּקָא בְּגַוַּוְיהוּ. דְּהָא כַּד יִשְׂרָאֵל זַכָּאִין, וְאָזְלִין בְּאוֹרַח מֵישַׁר, כִּבְיָכוֹל, סִילוּקָא אִיהוּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִמָּהוֹן, בְּכָל עַמִּין דְּעָלְמָא. כַּד יִשְׂרָאֵל זַכָּאִין, וְאָזְלִין בְּאוֹרַח מִישׁוֹר, סָלֵיק לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא, וְכוּלְהוּ אוֹדָן וּמְשַׁבְּחָן לֵיהּ, וְלָאו אִינוּן בִּלְחוּדַיְיהוּ, אֶלָּא אֲפִילּוּ עִילָּאִין לְעֵילָא, כּוּלְהוּ אוֹדָן לֵיהּ בְּגִינַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל. וְלָא דָא בִּלְחוֹדוֹי, אֶלָּא אִיהוּ אִסְתַּלֵּק בִּיקָרֵיהּ, בְּגִינַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל מַמָּשׁ. וְלָא דָא בִּלְחוֹדוֹי, אֶלָּא אֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל מַמָּשׁ, מִסְתַּלְּקֵי בִּיקָרֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא וְתַתָּא.

בלשון הקודש: פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. כָּתוּב (תהלים קכו) הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע וְגוֹ'. כַּמָּה פְעָמִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹכִיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַחֲזִירָם בִּתְשׁוּבָה אֵלָיו, לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, כְּדֵי לְהִתְעַלּוֹת בְּתוֹכָם. שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל צַדִּיקִים וְהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, כִּבְיָכוֹל זוֹ עֲלִיָּה לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָּהֶם עִם כָּל הָעַמִּים שֶׁל הָעוֹלָם. כַּאֲשֶׁר יִשְׂרָאֵל צַדִּיקִים וְהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, מַעֲלֶה אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם, וְכֻלָּם מוֹדִים וּמְשַׁבְּחִים אוֹתוֹ, וְלֹא הֵם בִּלְבַדָּם, אֶלָּא אֲפִלּוּ הָעֶלְיוֹנִים לְמַעְלָה, כֻּלָּם מוֹדִים לוֹ בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל. וְלֹא זֶה בִּלְבַדּוֹ, אֶלָּא שֶׁהוּא מִתְעַלֶּה בִּכְבוֹדוֹ בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל מַמָּשׁ. וְלֹא זֶה בִּלְבַדּוֹ, אֶלָּא אֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל מַמָּשׁ מִתְעַלִּים בִּכְבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַעְלָה וּלְמַטָּה.

 

כְּשֶׁבְּנֵי יִשְׂרָאֵל צַדִּיקִים כָל הָעוֹלָמוֹת עולים ומתברכים בזכותם

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְיִשְׂרָאֵל זַכָּאִין, כּוּרְסָא יְקָרָא דִלְעֵילָא אִסְתְּלֵיק לְעֵילָא לְעֵילָא, בְּכַמָּה חֶדְוָון, בְּכַמָּה רְחִימוּ, וּמִתְחַבְּרָן עָלְמִין בְּחֶדְוָוא, וְכוּלְהוּ אִתְבָּרְכָן מֵעֲמִיקָא דְנַחֲלִין, וְעַלְמִין כּוּלְהוּ אִשְׁתַּקְיָין, וְאִתְבָּרְכָאן וְאִתְקַדְּשָׁאן בְּכַמָּה בִּרְכָאן, בְּכַמָּה קִדּוּשִׁין, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָדֵי עִמְּהוֹן, בְּחֶדְוָא בִּשְׁלִימוּ.

בלשון הקודש: בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל צַדִּיקִים, כִּסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁלְּמַעְלָה מִתְעַלֶּה לְמַעְלָה לְמַעְלָה, בְּכַמָּה שְׂמָחוֹת, בְּכַמָּה אַהֲבָה, וּמִתְחַבְּרִים הָעוֹלָמוֹת בְּשִׂמְחָה, וְכֻלָּם מִתְבָּרְכִים מֵעֹמֶק הַנְּחָלִים, וְכָל הָעוֹלָמִים נִשְׁקִים וּמִתְבָּרְכִים וּמִתְקַדְּשִׁים בְּכַמָּה בְרָכוֹת, בְּכַמָּה קִדּוּשִׁים, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂמֵחַ עִמָּהֶם בְּשִׂמְחָה בִּשְׁלֵמוּת.

וּבְשַׁעֲתָא דְיִשְׂרָאֵל לָאו אִינוּן זַכָּאִין, כּוֹלָא אִיהוּ בְּהִפּוּכָא. וְעִם כָּל דָּא רְחִימוּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְמְנַע מִנַּיְיהוּ, וְכוּרְסְיָיא דִילֵיהּ יָתְבָא עֲלַיְיהוּ, כְּאִמָּא עַל בְּנִין, וְלָא אִתְמְנָעַת מִלְּמִתְבַּע עֲלַיְיהוּ רַחֲמֵי.

בלשון הקודש: וּבְשָׁעָה שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל צַדִּיקִים, הַכֹּל הוּא בְּהִפּוּךְ. וְעִם כָּל זֶה, אַהֲבַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא נִמְנַעַת מֵהֶם, וְכִסְאוֹ יוֹשֵׁב עֲלֵיהֶם כְּאֵם עַל הַבָּנִים, וְאֵין נִמְנַעַת מִלְּבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים.

רצון הקב"ה שילמדו סנגוריה על בני ישראל

וּבְהַאי קָלָא סָלְקָא לְעֵילָא, בְּגִין דִּרְעוּתָא דִילֵיהּ מַאן דְּאוֹלִיף סַנֵּיגוֹרְיָא עַל בְּנוֹי. מְנָא לָן, מִמּשֶׁה, דְּאִסְתַּלַּק בִּסְלִיקוּ עַל דְּאוֹלִיף זְכוּ עֲלַייהוּ דְיִשְׂרָאֵל. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות לד) וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו. אֵימָתַי אִסְתְּלֵיק לִיקָרָא דָא. כַּד חָאבוּ יִשְׂרָאֵל, וְאוֹלִיף עֲלַיְיהוּ זְכוּ.

בלשון הקודש: וּבַקּוֹל הַזֶּה עוֹלָה לְמַעְלָה, מִשּׁוּם שֶׁרְצוֹנוֹ מִי שֶׁמְּלַמֵּד סָנֵגוֹרְיָה עַל בָּנָיו. מִנַּיִן לָנוּ? מִמֹּשֶׁה שֶׁהִתְעַלָּה בַּעֲלִיָּה עַל שֶׁלִּמֵּד זְכוּת עַל יִשְׂרָאֵל. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות לד) וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו. מָתַי הִתְעַלָּה לַכָּבוֹד הַזֶּה? כְּשֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, וְלִמֵּד עֲלֵיהֶם זְכוּת.

כְגַוְונָא דָא כְּתִיב, הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה, עַל חוֹבֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. מַאי נוֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע. דָּא רָזָא דְּכוּרְסְיָיא דִּיְקָרָא, דְּאִיהוּ נָטֵיל מְשִׁיכוּ דְּזֶרַע קוּדְשָׁא עִילָּאָה, לְמֶיעְבַּד פֵּירִין וְאִיבִּין בְּהַאי עָלְמָא.

בלשון הקודש: כְּמוֹ כֵן כָּתוּב הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה, עַל חֲטָאֵי יִשְׂרָאֵל. מַה זֶּה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע? זֶהוּ סוֹד כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנּוֹטֵל מְשִׁיכָה שֶׁל זֶרַע קֹדֶשׁ עֶלְיוֹן לַעֲשׂוֹת פֵּרוֹת וְתוֹלָדוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 

כששבים בתשובה – בא יבוא ברינה

וְכַד אִסְתַּלִּיקַת בְּקָלָא דְיִשְׂרָאֵל, אַף עַל גַּב דְּלָאו אִינוּן זַכָּאִין, עִם כָּל דָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַעֲלֵי לָהּ, וְאַשְׁקֵי לָהּ, מִשַּׁקְיוּ דְּנַחֲלָא עֲמִיקָא, וְאִשְׁתְּלֵים מִכָּל סִטְרִין. כְּדֵין, בֹּא יָבֹא בְּרִנָּה, מִגּוֹ דְּהַהוּא שְׁלִימוּ וּבִרְכָאן וְקִדּוּשִׁין דְּאִשְׁתְּלֵימַת. בְּקַדְמִיתָא, הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה, עַל חוֹבֵייהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. כַּד תָּבוּ, בֹּא יָבֹא בְּרִנָּה.

בלשון הקודש: וּכְשֶׁמִּתְעַלֵּית בַּקּוֹל שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אַף עַל גַּב שֶׁאֵינָם צַדִּיקִים, עִם כָּל זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲלֶה אוֹתָהּ, וּמַשְׁקֶה אוֹתָהּ מֵהַשְׁקָאַת הַנַּחַל הֶעָמֹק, וְנִשְׁתַּלֵּם מִכָּל הַצְּדָדִים. אֲזַי, בּא יָבא בְּרִנָּה, מִתּוֹךְ אוֹתָהּ שְׁלֵמוּת וּבְרָכוֹת וּקְדֻשּׁוֹת שֶׁנִּשְׁתַּלְּמָה. בָּרִאשׁוֹנָה – הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה, עַל חֲטָאֵי יִשְׂרָאֵל. כְּשֶׁשָּׁבוּ – בּא יָבא בְּרִנָּה.

 

בשעה שבנה שלמה המלך את בית המקדש ישראל היו כולם זכאים

בְּשַׁעֲתָא דְּבָנָה שְׁלֹמֹה בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְאִשְׁתְּלֵים עַלְמָא תַּתָּאָה כְּגַוְּונָא דְּעַלְמָא עִילָּאָה, יִשְׂרָאֵל כּוּלְהוֹן הֲווֹ זַכָּאִין, וְאִסְתַּלָּקוֹ בְּכַמָּה דַרְגִּין עִילָּאִין, וּכְדֵין אִסְתְּלַק כּוּרְסְיָיא דִּיְקָרָא בְּחֶדְוָה, בְּכַמָּה חֶדְוָון, בְּכַמָּה עִילוּיִין.

בלשון הקודש: בְּשָׁעָה שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְהִשְׁתַּלֵּם הָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן כְּמוֹ שֶׁהָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, כָּל יִשְׂרָאֵל הָיוּ צַדִּיקִים וְהִתְעַלּוּ בְּכַמָּה דְרָגוֹת עֶלְיוֹנוֹת, וְאָז הִתְעַלָּה כִּסֵּא הַכָּבוֹד בְּשִׂמְחָה, בְּכַמָּה שְׂמָחוֹת וּבְכַמָּה עִלּוּיִים.

וּכְדֵין שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה, סְלִיקוּ בְּחֶדְוָוא, וּנְחִיתוּ בְּחֶדְוָוא. עָלְמִין כּוּלְהוּ בְּחֶדְוָא. וְחִיבּוּרָא בְּחֶדְוָה. שִׁיר, לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. הַשִּׁירִים, לְעִילָּאִין וְתַתָּאִין. אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה, חִבּוּרָא דְּעָלְמִין כּוּלְהוּ בְּחֶדְוָא, לְמַלְכָּא דִשְׁלָמָא כֹּלָּא דִילֵיהּ. עַל פּוּמָא דְּאֵלִיָּהוּ אִתְגְּזַר.

בלשון הקודש: וְאָז שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה, עֲלִיָּה בְּשִׂמְחָה וִירִידָה בְּשִׂמְחָה. כָּל הָעוֹלָמוֹת בְּשִׂמְחָה, וְהַחִבּוּר בְּשִׂמְחָה. שִׁיר – לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הַשִּׁירִים – לָעֶלְיוֹנִים וְלַתַּחְתּוֹנִים. אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה – הַחִבּוּר שֶׁל כָּל הָעוֹלָמוֹת בְּשִׂמְחָה, לַמֶּלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם כֻּלּוֹ שֶׁלּוֹ. עַל פִּי אֵלִיָּהוּ נִגְזָר.

 

קַבָּלַת אוֹרְחִים בְּשַׁבָּת קוֹדֶשׁ בְּשִׂמְחָה

בְּזוֹהַר חדש פרשת אחרי (דף ס.): וְתָּא חֲזֵי, בְּיוֹמָא דָא דְּשַׁבַּתָּא, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְמֶחֱדֵי בִּימָמָא וּבְלֵילְיָיא, וּבָעֵי לְתַקָּנָא פָּתוֹרָא, וְיַעֲבֵיד חֵידוּ לְעִילָאִין וְתַתָּאִין.

בלשון הקודש: וּבֹא רְאֵה, בַּיּוֹם הַזֶּה שֶׁל הַשַּׁבָּת צָרִיךְ הָאָדָם לִשְׂמֹחַ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וְצָרִיךְ לְהַתְקִין שֻׁלְחָן, וְיַעֲשֶׂה שִׂמְחָה לָעֶלְיוֹנִים וְלַתַּחְתּוֹנִים.

 

וְתָּא חֲזֵי, כַּד אָתֵי בַּר נָשׁ מִבֵּי כְּנִישְׁתָּא, יָהֲכוֹן עִמֵּיהּ מַלְאָכִין קַדִּישִׁין מֵהַאי גִיסָא, וּמַלְאָכִין מֵהַאי גִיסָא, וּשְׁכִינְתָּא עַל כָּלְהוֹן, כְּאִימָּא עַל בְּנִין. וּבְהַאי שַׁעֲתָא, (תהלים צא) יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ וְגו', (שם) רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְגו', (שם) כִּי אַתָּה ה' מַחְסִי וְגו', (שם) לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְגו'.

בלשון הקודש: וּבֹא רְאֵה, כְּשֶׁבָּא אָדָם מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, הוֹלְכִים עִמּוֹ מַלְאָכִים קְדוֹשִׁים מִצַּד זֶה, וּמַלְאָכִים מִצַּד זֶה, וְהַשְּׁכִינָה עַל כֻּלָּם, כְּאֵם עַל הַבָּנִים. וּבַשָּׁעָה הַזּוֹ (תהלים צא) יִפֹּל מִצִּדְּךְ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךְ וְגוֹ', רַק בְּעֵינֶיךְ תַבִּיט וְגוֹ', כִּי אַתָּה ה' מַחְסִי וְגוֹ', לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךְ רָעָה וְגוֹ'.

 

כָל דָּא, אִם אִינִישׁ יָעֵיל לְבֵייתֵיהּ בְּחֶדְוָוא, וִיקַבֵּל אוּשְׁפִּיזִין בְּחֶדְוָוא. וְכַד אָתֵי שְׁכִינְתָּא וּמַלְאָכִין, וְיֶחֱזוּ שְׁרַגָּא נָהֲרָא, וּפָתוֹרָא מִתְתַּקְּנָא, וְאִינִישׁ וְאִיתְּתֵיהּ בְּחֶדְוָה, הַאי שַׁעֲתָא שְׁכִינְתָּא אָמְרַת, זֶה שֶׁלִּי הוּא, (ישעיה מט) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאֵר.

בלשון הקודש: כָּל זֶה, אִם הָאִישׁ יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ בְּשִׂמְחָה וִיקַבֵּל אוֹרְחִים בְּשִׂמְחָה. וּכְשֶׁבָּאָה הַשְּׁכִינָה וְהַמַּלְאָכִים, וְיִרְאוּ נֵר מֵאִיר וְשֻׁלְחָן מְתֻקָּן, וְאִישׁ וְאִשְׁתּוֹ בְּשִׂמְחָה – בַּשָּׁעָה הַזּוֹ אוֹמֶרֶת הַשְּׁכִינָה: זֶה שֶׁלִּי הוּא! (ישעיה מט) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךְ אֶתְפָּאָר.

 

וְאִם לָאו, שְׁכִינְתָּא אָזְלַת, וּמַלְאָכִין עִמָּהּ, וְיֵיתֵי יֵצֶר הָרָע עִם חֵילֵיהּ, וְאִתְחַבָּרוּ עִמְּהוֹן, וְיֹאמֶר זֶה שֶׁלִּי הוּא, וּמִן חֵיילִין דִּילִי. וּמִיָּד שׁוֹרָה עָלָיו וּמְטַמְאָתּוֹ, וְיִסְתַּלֵּק י"ה, מִן אִישׁ וְאִשָּׁה, וְיִשְׁתָּאַר אֶשָׁא עִם אֶשָׁא. וּמַאֲכָלוֹ טָמֵא. וְעַל דָּא, (משלי כג) וְאַל תִּתְאָו לְמַטְעַמּוֹתָיו שֶׁל רַע עַיִן. וַדַּאי פָּתוֹרָא דִילֵיהּ הִיא מְלֵאָה קִי"א צוֹאָ"ה. וְאֵין צוֹאָה, אֶלָּא יֵצֶר הָרָע, שֶׁהוּא טָמֵא.

בלשון הקודש: וְאִם לֹא – הַשְּׁכִינָה הוֹלֶכֶת, וְעִמָּהּ הַמַּלְאָכִים, וְיָבא יֵצֶר הָרָע עִם צִבְאוֹתָיו, וּמִתְחַבְּרִים עִמָּם, וְיֹאמַר: זֶה שֶׁלִּי הוּא, וּמֵהַצְּבָאוֹת שֶׁלִּי! וּמִיָּד שׁוֹרָה עָלָיו וּמְטַמְּאָתוֹ, וְיִסְתַּלֵּק י"ה מִן אִישׁ וְאִשָּׁה, וְיִשָּׁאֵר אֵשׁ עִם אֵשׁ. וּמַאֲכָלוֹ טָמֵא. וְעַל זֶה (משלי כג) וְאַל תִּתְאָו לְמַטְעַמּוֹתָיו שֶׁל רַע עַיִן. וַדַּאי שֶׁשֻּׁלְחָנוֹ הִיא מְלֵאָה קִי"א צוֹאָ"ה. וְאֵין צוֹאָה אֶלָּא יֵצֶר הָרָע, שֶׁהוּא טָמֵא.

 

אִם הוּא עָצוּב בַּחֹל יִּהְיֶה שָׂמֵחַ בְּשַׁבָּת וְאִם יֵשׁ לוֹ קְטָטָה בַּחֹל עִם אָדָם אוֹ עִם אִשְׁתּוֹ יִּהְיֶה לוֹ שָׁלוֹם בְּשַׁבָּת

בתיקוני זוהר (תיקון כ"א דף נז.): וְעוֹד מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם מוֹשַׁב דְּבַר נַשׁ אִיהוּ מָקוֹם דִּילֵיהּ, וְעוֹד שִׁנּוּי מָקוֹם, לְתַקְנָא בֵיתָא בְּשַׁבַּתָּא תוֹסֶפֶת מִבַּחוֹל, וְעוֹד שִׁנּוּי מַעֲשֶׂה אִם הוּא עָצִיב בְּחוֹלָא, דִּיְהֵא חָדֵי בְּשַׁבַּתָּא, וְאִם אִית לֵיהּ קְטָטָה בְחוֹלָא עִם בַּר נַשׁ אוֹ עִם אִתְּתֵיהּ, דִּיְהֵא לֵיהּ שְׁלָמָא עִמָּהּ בְּשַׁבַּתָּא, וּבְדָא לֵית רְשׁוּ לְקָרְבָא לְסַם הַמָּוְת חֲלָלָה, וּלְבַעִלָהּ דְּאִיהוּ אֵל אַחֵר חִלּוּל שַׁבָּת, (לית לון רשו לקרבא), וּבְגִין דָּא אָמְרוּ קַדְמָאֵי, אִם יִשְׂרָאֵל הֲווֹ מְקַיְּימִין שַׁבָּת אַחַת כְּהִלְכָתָהּ (נ"א שתי שבתות כהלכתן), מִיָּד הֲווֹ נִגְאָלִין.

בלשון הקודש: וְעוֹד מֹשְׁבֹתֵיכֶם, מוֹשָׁב שֶׁל אָדָם הוּא הַמָּקוֹם שֶׁלּוֹ. וְעוֹד שִׁנּוּי מָקוֹם – לְתַקֵּן אֶת הַבַּיִת בְּשַׁבָּת תּוֹסֶפֶת מִבַּחֹל. וְעוֹד שִׁנּוּי מַעֲשֶׂה – אִם הוּא עָצוּב בַּחֹל, שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ בְּשַׁבָּת, וְאִם יֵשׁ לוֹ קְטָטָה בַּחֹל עִם אָדָם אוֹ עִם אִשְׁתּוֹ, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ שָׁלוֹם עִמָּהּ בְּשַׁבָּת, וּבָזֶה אֵין רְשׁוּת לִקְרַב לְסַם הַמָּוֶת חֲלָלָה, וּלְבַעְלָהּ שֶׁהוּא אֵל אַחֵר חִלּוּל שַׁבָּת, (אין להם רשות להתקרב), וּמִשּׁוּם זֶה אָמְרוּ הַקַּדְמוֹנִים, אִם יִשְׂרָאֵל הָיוּ מְקַיְּמִים שַׁבָּת אַחַת כְּהִלְכָתָהּ (שתי שבתות כהלכתן), מִיָּד הָיוּ נִגְאָלִים.

 

מִי שֶׁמּוֹצִיא דִבּוּר קָדוֹשׁ מִפִּיו, דְּבַר תּוֹרָה, נַעֲשֶׂה מִמֶּנּוּ קוֹל וְעוֹלֶה לְמַעְלָה

בזוהר (חלק ג' דף קה.): בְּגִין כַּךְ, הִרְהוּר מוּתָּר. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּהִרְהוּר לָא עָבִיד מִדִי וְלָא אִתְעָבִיד מִנֵּיהּ קָלָא, וְלָא סָלִיק. אֲבָל לְבָתַר דְּאַפִּיק מִלָּה מִפּוּמֵיהּ, הַהוּא מִלָּה אִתְעָבִיד קָלָא, וּבָקַע אֲוִירִין וּרְקִיעִין, וְסַלְּקָא לְעֵילָּא, וְאִתְעַר מִלָּה אָחֳרָא. וְעַל דָּא מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר כְּתִיב. וּמַאן דְּאַפִּיק מִלָּה קַדִּישָׁא מִפּוּמֵיהּ, מִלָּה דְּאוֹרַיְיתָא, אִתְעָבִיד מִנֵּיהּ קָלָא, וְסָלִיק לְעֵילָּא, וְאִתְעֲרוּ קִדּוּשֵׁי מַלְכָּא עִלָּאָה, וּמִתְעַטְּרָן בְּרֵישֵׁיהּ, וּכְדֵין אִשְׁתְּכַח חֶדְוָותָא לְעֵילָּא וְתַתָּא.

בלשון הקודש: מִשּׁוּם כָּךְ הִרְהוּר מֻתָּר. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁהִרְהוּר לֹא עוֹשֶׂה דָבָר וְלֹא נַעֲשֶׂה מִמֶּנּוּ קוֹל, וְלֹא עוֹלֶה. אֲבָל אַחַר שֶׁהוֹצִיא דִבּוּר מִפִּיו, אוֹתוֹ דִבּוּר נַעֲשֶׂה קוֹל, וּבוֹקֵעַ אֲוִירִים וּרְקִיעִים, וְעוֹלֶה לְמַעְלָה וּמְעוֹרֵר דָּבָר אַחֵר, וְעַל כֵּן כָּתוּב מִמְּצוֹא חֶפְצְךְ וְדַבֵּר דָּבָר. וּמִי שֶׁמּוֹצִיא דִבּוּר קָדוֹשׁ מִפִּיו, דְּבַר תּוֹרָה, נַעֲשֶׂה מִמֶּנּוּ קוֹל וְעוֹלֶה לְמַעְלָה, וּמִתְעוֹרְרוֹת קְדֻשּׁוֹת הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן וּמִתְעַטְּרוֹת בְּרֹאשׁוֹ, וְאָז נִמְצֵאת שִׂמְחָה לְמַעְלָה וּלְמַטָּה.

ענין תענית חלום – ומה יעשה בשבת

אָמַר לֵיהּ, ודַּאי הָכִי הוּא. וְהָא שְׁמַעְנָא מִלָּה. אֲבָל מַאן דְּשָׁארִי בְּתַעֲנִיתָא בְּשַׁבְּתָא, עָבִיד גְּרִיעוּתָא לְשַׁבָּת, אוֹ לָא. אִי תֵּימָא דְּלָא עָבִיד גְּרִיעוּתָא, הָא סְעוּדָתֵי דִּמְהֵימְנוּתָא בָּטִיל מִנֵּיהּ, וְעוֹנְשֵׁיהּ סַגִי, הָא חֶדְוָותָא דְּשַׁבָּת בָּטִיל מִנֵּיהּ.

בלשון הקודש: אָמַר לוֹ, וַדַּאי כָּךְ הוּא, וַהֲרֵי שָׁמַעְנוּ אֶת הַדָּבָר. אֲבָל מִי שֶׁשָּׁרוּי בְּתַעֲנִית בְּשַׁבָּת, עוֹשֶׂה חִסָּרוֹן לְשַׁבָּת אוֹ לֹא? אִם תֹּאמַר שֶׁלֹּא עוֹשֶׂה חִסָּרוֹן, הֲרֵי סְעוּדַת הָאֱמוּנָה בִּטֵּל מִמֶּנּוּ וְעָנְשׁוֹ רַב, הֲרֵי שִׂמְחַת הַשַּׁבָּת בִּטֵּל מִמֶּנּוּ.

אָמַר לֵיהּ, מִלָּה דָּא שְׁמַעְנָא, דְּדָא הוּא דְּאַשְׁגְחָן עָלֵיהּ מִלְּעֵילָּא, מִכָּל בְּנֵי עָלְמָא. בְּגִין דְּהַאי יוֹמָא, חֶדְוָותָא הוּא לְעֵילָּא וְתַתָּא. חֶדְוָותָא דְּכָל חֶדְוָון. חֶדְוָותָא, דְּכָל מְהֵימְנוּתָא בֵּיהּ אִשְׁתְּכַח. וַאֲפִילּוּ רְשָׁעִים דְּגֵיהִנָּם נַיְיחִין בְּהַאי יוֹמָא. וְהַאי בַּר נָשׁ לֵית לֵיהּ חֶדְוָה, וְלֵית לֵיהּ נַיְיחָא, וְשַׁנְיָא דָּא מִכָּל עִלָּאִין וְתַתָּאִין. כֻּלְּהוּ שָׁאַלִין עָלֵיהּ, מַאי שַׁנְיָא דִּפְלַנְיָא הוּא בְּצַעֲרָא.

בלשון הקודש: אָמַר לוֹ, דָּבָר זֶה שָׁמַעְתִּי, שֶׁזֶּהוּ שֶׁמַּשְׁגִּיחִים עָלָיו מִלְמַעְלָה מִכָּל בְּנֵי הָעוֹלָם, מִשּׁוּם שֶׁהַיּוֹם הַזֶּה הוּא שִׂמְחָה לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, שִׂמְחַת כָּל הַשְּׂמָחוֹת, שִׂמְחָה שֶׁכָּל הָאֱמוּנָה נִמְצֵאת בָּהּ, וַאֲפִלּוּ הָרְשָׁעִים שֶׁל הַגֵּיהִנֹּם נָחִים בַּיּוֹם הַזֶּה. וְהָאִישׁ הַזֶּה אֵין לוֹ שִׂמְחָה וְאֵין לוֹ מְנוּחָה, וְזֶה שׁוֹנֶה מִכָּל הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים. כֻּלָּם שׁוֹאֲלִים עָלָיו: מַה שּׁוֹנֶה שֶׁפְּלוֹנִי הוּא בְּצַעַר?

וּבְשַׁעֲתָא דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא אִתְגְּלֵי בְּהַאי יוֹמָא, וְאִשְׁתְּכַח הַאי בְּצַעֲרָא, צְלוֹתֵיהּ סַלְּקָא וְקַיְּימָא קַמֵּיהּ, כְּדֵין אִתְקְרָעוּ כָּל גִּזְרֵי דִּינִין דְּאִתְגְזָרוּ עָלֵיהּ, וַאֲפִילּוּ אִסְתְכָּמוּ בְּבֵי דִּינָא דְּמַלְכָּא עָלֵיהּ לְבִישׁ, כֹּלָּא אִתְקְרַע, בְּגִין דִּבְשַׁעֲתָא דְּעַתִּיקָא אִתְגַּלְיָיא, כָּל חֵירוּ וְכָל חֵידוּ אִשְׁתְּכַח, בְּגִין דְּאִתְגַּלְיָיא בְּהִלּוּלָא דְּמַלְכָּא.

בלשון הקודש: וּבְשָׁעָה שֶׁהָעַתִּיק הַקָּדוֹשׁ מִתְגַּלֶּה בַּיּוֹם הַזֶּה וְזֶה נִמְצָא בְצַעַר, תְּפִלָּתוֹ עוֹלָה וְעוֹמֶדֶת לְפָנָיו, אָז נִקְרָעִים כָּל גִּזְרֵי הַדִּינִים שֶׁנִּגְזְרוּ עָלָיו, וַאֲפִלּוּ הִסְכִּימוּ בְּבֵית הַדִּין שֶׁל הַמֶּלֶךְ עָלָיו לְרַע – הַכֹּל נִקְרָע, מִשּׁוּם שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁמִּתְגַּלֶּה הָעַתִּיק, נִמְצָאִים כָּל הַחֵרוּת וְכָל הַשִּׂמְחָה, מִשּׁוּם שֶׁמִּתְגַּלֶּה בְּהִלּוּלַת הַמֶּלֶךְ.

קוֹרְעִים לוֹ גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה – מִי הַשִּׁבְעִים שָׁנָה? הם שִׁבְעִים כִּתְרֵי הַמֶּלֶךְ

וְעַל דָּא תָּנֵינָן, קוֹרְעִין לוֹ גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה. מַאן שִׁבְעִין שָׁנָה. אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּאַסְכִּמוּ עָלֵיהּ כָּל אִינּוּן שִׁבְעִין כִּתְרֵי מַלְכָּא, דְּהוּא אִתְחֲזֵי בְּהוּ, כֹּלָּא אִתְקְרַע. בְּגִין דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא נָטִיל (ס"א בטיל ליה והני) לֵיהּ לְבַּר נָשׁ, וְהָנֵי (דף ק"ה ע"ב) מִלֵי, כַּד מִתְעָרֵי עָלֵיהּ בְּחֶלְמָא בְּלֵילְיָא דְּשַׁבְתָא.

בלשון הקודש: וְעַל זֶה שָׁנִינוּ, קוֹרְעִים לוֹ גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה. מִי הַשִּׁבְעִים שָׁנָה? אֶלָּא, אַף עַל גַּב שֶׁהִסְכִּימוּ עָלָיו כָּל אוֹתָם שִׁבְעִים כִּתְרֵי הַמֶּלֶךְ, שֶׁהוּא נִרְאֶה בָהֶם, הַכֹּל נִקְרָע, מִשּׁוּם שֶׁהָעַתִּיק הַקָּדוֹשׁ נוֹטֵל (מבטל אותו ומהנה) אֶת הָאָדָם, וְהַדְּבָרִים הַלָּלוּ, כְּשֶׁמִּתְעוֹרְרִים עָלָיו בַּחֲלוֹם בְּלֵיל שַׁבָּת.

לְמַלְכָּא דַּעֲבֵיד הִלוּלָא לִבְרֵיהּ, וְגָזַר חֶדְוָה עַל כֹּלָּא. בְּהַאי יוֹמָא דְּהִלּוּלָא, כָּל עָלְמָא הֲווֹ חֲדָאן, וּבַר נָשׁ חַד הֲוָה עָצִיב, תָּפִיס בְּקוּלְרָא. אָתָא מַלְכָּא לְחֶדְוָותָא, חָמָא כָּל עַמָּא חֲדָאן כְּמָה דְּאִיהוּ גָּזַר. זָקַף עֵינוֹי, חָמָא הַהוּא בַּר נָשׁ תָּפִיס בְּקוּלְרָא עָצִיב. אָמַר, וּמַה כָּל בְּנֵי עָלְמָא חֲדָאן בְּהִלּוּלָא דִּבְרִי, וְדָא תָּפִיס בְּקוּלְרָא. מִיַּד פָּקִיד וְנַפְקֵי לֵיהּ, וְשָׁאֲרוּ לֵיהּ מִקוּלְרֵיהּ. (ס"א מקטרוי)

בלשון הקודש: לְמֶלֶךָ שֶׁעָשָׂה הִלּוּלָא לִבְנוֹ, וְגָזַר שִׂמְחָה עַל הַכֹּל. בַּיּוֹם הַזֶּה שֶׁל הַהִלּוּלָא כָּל הָעוֹלָם הָיוּ שְׂמֵחִים, וְאִישׁ אֶחָד הָיָה עָצוּב, תָּפוּס בְּקוֹלָר. בָּא הַמֶּלֶךְ לַשִּׂמְחָה, רָאָה אֶת כָּל הָעָם שְׂמֵחִים כְּמוֹ שֶׁהוּא גָּזַר. הֵרִים עֵינָיו, רָאָה אֶת אוֹתוֹ הָאִישׁ הַתָּפוּס בַּקּוֹלָר עָצוּב. אָמַר, וּמַה כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם שְׂמֵחִים בַּהִלּוּלָא שֶׁל בְּנִי, וְזֶה תָּפוּס בְּקוֹלָר? מִיָּד צִוָּה וְהוֹצִיאוּ אוֹתוֹ וְהִתִּירוּ אוֹתוֹ מִקּוֹלָרוֹ (מקשריו).

 

כַּךְ הַאי דְּשָׁארִי בְּתַעֲנִיתָא בְּשַׁבְּתָא, כָּל עָלְמָא חֲדָאן, וְאִיהוּ עָצִיב, וְהַאי אִתְפַּס בְּקוּלְרָא. בְּשַׁעֲתָא דְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא אִתְגַּלְיָיא בְּהַאי יוֹמָא, וְאִשְׁתְּכַח הַאי בַּר נָשׁ תָּפִיס בְּקוּלְרָא, אַף עַל גַּב דְּאַסְכִּימוּ עָלֵיהּ כָּל אִינּוּן שִׁבְעִין שְׁנִין דְּאַמָרָן, כֹּלָּא אִתְקְרַע, וְלָא שָׁארֵי עָלֵיהּ דִּינָא. בְּיוֹמָא אָחֳרָא אִית בֵּיהּ רְשׁוּ לְמִקְרַע לֵיהּ, בְּהַהוּא יוֹמָא, כָּל שֶׁכֵּן שַׁבָּת.

בלשון הקודש: כָּךָ זֶה שֶׁשָּׁרוּי בְּתַעֲנִית בְּשַׁבָּת, כָּל הָעוֹלָם שְׂמֵחִים – וְהוּא עָצוּב, וְזֶה נִתְפָּס בְּקוֹלָר. בְּשָׁעָה שֶׁהָעַתִּיק הַקָּדוֹשׁ מִתְגַּלֶּה בַּיּוֹם הַזֶּה וְנִמְצָא הָאִישׁ הַזֶּה תָּפוּס בְּקוֹלָר – אַף עַל גַּב שֶׁהִסְכִּימוּ עָלָיו כָּל אוֹתָם שִׁבְעִים שָׁנִים שֶׁאָמַרְנוּ, הַכֹּל נִקְרָע, וְלֹא שׁוֹרֶה עָלָיו הַדִּין. בְּיוֹם אַחֵר יֵשׁ בּוֹ רְשׁוּת לִקְרֹעַ אוֹתוֹ. בְּאוֹתוֹ יוֹם, כָּל שֶׁכֵּן בְּשַׁבָּת.

דְּלֵית לָךְ יוֹם דְּלָא אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ חֵילָא, וּמַאן דְּשָׁארִי בְּתַעֲנִיתָא דְּחֶלְמָא בְּהַהוּא יוֹמָא, לָא סָלִיק הַהוּא יוֹמָא עַד דְּקָרַע דִּינֵיהּ. אֲבָל לָאו דְּשִׁבְעִים שָׁנָה כְּיוֹמָא דְּשַׁבָּת. בְּגִין כָּךְ, בְּהַהוּא יוֹמָא מַמָּשׁ, וְלָא בְּיוֹמָא אָחֳרָא, דְּלֵית רְשׁוּ לְיוֹמָא עַל יוֹמָא אָחֳרָא. כָּל יוֹמָא, מַה דְּאִירַע בְּיוֹמֵיהּ, עָבִיד. דְּלָא אִירָע בְּיוֹמֵיהּ, לָא עָבִיד. וְעַל דָּא לָא לִבְעֵי לֵיהּ לְאֱינָשׁ לְסַלְּקָא לֵיהּ מִיּוֹמָא דָּא לְיוֹמָא אָחֳרָא. וּבְגִין כַּךְ, דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ תָּנֵינָן, וְלָא דְּבַר יוֹם לְיוֹמָא אָחֳרָא.

בלשון הקודש: שֶׁאֵין לְךְ יוֹם שֶׁלֹּא נִמְצָא בּוֹ כֹּחַ, וּמִי שֶׁשָּׁרוּי בְּתַעֲנִית חֲלוֹם בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, לֹא עוֹלֶה אוֹתוֹ הַיּוֹם עַד שֶׁקּוֹרֵעַ דִּינוֹ. אֲבָל לֹא שֶׁשִּׁבְעִים שָׁנָה כְּיוֹם הַשַּׁבָּת. מִשּׁוּם כָּךְ, בְּאוֹתוֹ יוֹם מַמָּשׁ, וְלֹא בְּיוֹם אַחֵר, שֶׁאֵין רְשׁוּת לְיוֹם עַל יוֹם אַחֵר. כָּל יוֹם, מַה שֶּׁאֵרַע בְּיוֹמוֹ – עוֹשֶׂה. שֶׁלֹּא אֵרַע בְּיוֹמוֹ – אֵינוֹ עוֹשֶׂה. וְעַל כֵּן לֹא צָרִיךְ לָאָדָם לְהַעֲלוֹת אוֹתוֹ מִיּוֹם זֶה לְיוֹם אַחֵר. וּמִשּׁוּם כָּךְ שָׁנִינוּ, דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, וְלֹא דְבַר יוֹם לְיוֹם אַחֵר.

הַשִּׂמְחָה וְהַשְּׁמִירָה שֶׁל יוֹם הַשַּׁבָּת הֵם עַל הַכֹּל

בזוהר פרשת אמור (דף צ"ד:): אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, חֶדְוָותָא וּנְטִירוּתָא דְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא עַל כֹּלָּא הוּא, וּבְגִין דְּהָא יוֹמָא אִתְעֲטָּר בְּאַבָּא וְאִימָּא, וְאִתוֹסַף קְדוּשָּׁה עַל קְדוּשָּׁתֵיהּ, מַה דְּלָא אִשְׁתְּכַח הָכִי בִּשְׁאָר יוֹמֵי, דְּהָא הוּא קֹדֶשׁ, וְאִתְעַטָּר בַּקֹּדֶשׁ, וְאוֹסִיף קְדוּשָׁה עַל קְדוּשָּׁתֵיהּ. בְּגִין כַּךְ הַאי יוֹמָא חֶדְוָותָא דְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, כֹּלָּא חֲדָאן בֵּיהּ. מָלֵי בִּרְכָאן בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין. כֻּלְּהוּ מִנֵּיהּ אִתְקָנוּ (נ"א אתזנו), בְּהַאי יוֹמָא נַיְיחָא דְּעִלָאֵי וְתַתָּאֵי. בְּהַאי יוֹמָא נַיְיחָא דְּחַיָּיבַיָּא דְּגֵיהִנָם.

בלשון הקודש: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, הַשִּׂמְחָה וְהַשְּׁמִירָה שֶׁל יוֹם הַשַּׁבָּת הֵם עַל הַכֹּל, וּמִשּׁוּם שֶׁהַיּוֹם הַזֶּה מִתְעַטֵּר בְּאַבָּא וּבְאִמָּא, וְנוֹסֶפֶת קְדֻשָּׁה עַל קְדֻשָּׁתוֹ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁאָר הַיָּמִים, שֶׁהֲרֵי הוּא קֹדֶשׁ וּמִתְעַטֵּר בְּקֹדֶשׁ, וּמוֹסִיף קְדֻשָּׁה עַל קְדֻשָּׁתוֹ, מִשּׁוּם כָּךְ הַיּוֹם הַזֶּה הוּא שִׂמְחַת הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים, כֻּלָּם שְׂמֵחִים בּוֹ, מְמַלֵּא בְרָכוֹת בְּכָל הָעוֹלָמוֹת. כֻּלָּם נִתְקְנוּ (נזונו) מִמֶּנּוּ. בַּיּוֹם הַזֶּה מְנוּחַת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים. בַּיּוֹם הַזֶּה מְנוּחַת הָרְשָׁעִים בַּגֵּיהִנֹּם.

 

לְמַלְכָּא דְּעָבַד הִלוּלָא לִבְרֵיהּ יְחִידָאִי, אַעְטָּר לֵיהּ בְּעִטְרָא עִלָּאָה, מָנֵי לֵיהּ מַלְכָּא עַל כֹּלָּא. בְּהַאי יוֹמָא חֶדְוָותָא לְכֹלָּא. חַד סַנְטִירָא דְּאִתְפְּקַד עַל דִּינָא דִּבְנֵי נָשָׁא, הֲווֹ בִּידֵיהּ גּוּבְרִין דְּבַעְיָין קָטּוּלָא, גּוּבְרִין דְּבַעְיָין לְאַלְקָאָה. בְּגִין יְקָרָא דְּהַאי יוֹמָא דְּחֶדְוְותָא דְּמַלְכָּא, שָׁבִיק דִּינוֹי, וְנָטַר לְחֶדְוָותָא דְּמַלְכָּא.

בלשון הקודש: לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה הִלּוּלָא לִבְנוֹ הַיָּחִיד, עִטֵּר אוֹתוֹ בַּעֲטָרָה עֶלְיוֹנָה, מִנָּה אוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ עַל הַכֹּל. בַּיּוֹם הַזֶּה שִׂמְחַת הַכֹּל. שׁוֹטֵר אֶחָד שֶׁהָיָה מֻפְקָד עַל דִּינָם שֶׁל בְּנֵי אָדָם, הָיוּ בְיָדוֹ גְּבָרִים שֶׁצְּרִיכִים הֲרִיגָה, וּגְבָרִים שֶׁהָיוּ צְרִיכִים לְהַלְקָאָה. בִּשְׁבִיל כְּבוֹד הַיּוֹם הַזֶּה שֶׁל שִׂמְחַת הַמֶּלֶךְ עוֹזֵב אֶת דִּינָיו, וְשׁוֹמֵר אֶת שִׂמְחַת הַמֶּלֶךְ.

 

כַּךְ הַהוּא יוֹמָא, הִלוּלָא דְּמַלְכָּא בְּמַטְרוֹנִיתָא, חֶדְוָותָא דְּאַבָּא וְאִימָּא עָלֵיהּ, חֶדְוָותָא דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין. בְּחֶדְוָותָא דְּמַלְכָּא, כֻּלְּהוּ חַדָּאן, וְלָא יִצְטַעֲרוּן בֵּיהּ. עַל דָּא כְּתִיב (ישעיה נח) וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג. מַאי עֹנֶג. עֹנֶג לָא אִשְׁתְּכַח אֶלָּא לְעֵילָּא בַּאֲתַר דְּקֹדֶשׁ עִלָּאָה שָׁארֵי. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה נח) אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ'. דְּהַאי עֹנֶג עַל יְיָ' הוּא. וְהַאי יוֹמָא דְּהוּא הִלוּלָא דְּמַלְכָּא, אִתְעֲטָּר בְּהַהוּא עִטְרָא דְּעֹנֶג הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג. מַה דְּלָא אִשְׁתְּכַח הָכִי בִּשְׁאָר יוֹמִין.

בלשון הקודש: כָּךָ אוֹתוֹ הַיּוֹם, הִלּוּלַת הַמֶּלֶךְ עִם הַגְּבִירָה, שִׂמְחַת הָאָב וְהָאֵם עָלָיו, שִׂמְחַת הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים. בְּשִׂמְחַת הַמֶּלֶךְ כֻּלָּם שְׂמֵחִים, וְלֹא יִצְטַעֲרוּ בוֹ. עַל זֶה כָּתוּב (ישעיה נח) וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג. מַה זֶּה עֹנֶג? עֹנֶג לֹא נִמְצָא אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁשּׁוֹרֶה הַקֹּדֶשׁ הָעֶלְיוֹן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'. שֶׁהֲרֵי עֹנֶג הוּא עַל ה'. וְהַיּוֹם הַזֶּה שֶׁהוּא הִלּוּלַת הַמֶּלֶךְ, מִתְעַטֵּר בְּאוֹתָהּ עֲטָרָה שֶׁל עֹנֶג. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, מַה שֶּׁאֵין נִמְצָא כֵּן בִּשְׁאָר הַיָּמִים.

סעודות שבת כשחל יום טוב להיות בשבת

בְּהַאי יוֹמָא, תְּלַת סְעוּדָתָאן בַּעְיָין בְּנֵי מַלְכָּא, לְזַמְּנָא, וּלְסַדְּרָא פָּתוֹרֵי. בְּגִין יְקָרָא דְּמַלְכָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְכַד אִזְדְּמַן בֵּיהּ חַגָּא, אוֹ זְמָנָא, לָא יְסַדֵּר בַּר נָשׁ תְּרֵי פָּתוֹרֵי בְּכָל סְעוּדָתָא, חַד לְשַׁבָּת, וְחַד לְאוּשְׁפִּיזָא, בְּגִין דִּכְתִּיב, (שמואל ב ט) עַל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ תָּמִיד הוּא אוֹכֵל, סִפּוּקָא הוּא בְּפָתוֹרָא דְּמַלְכָּא, לְהַהוּא אוּשְׁפִּיזָא דְּאַתְיָא לֵיהּ. וְעַל דָּא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְסַדּוּרֵי פָּתוֹרָא שְׁלֵימָא לְמַלְכָּא, וְהוּא יָהִיב מִינֵּיהּ לְאוּשְׁפִּיזָא.

בלשון הקודש: בַּיּוֹם הַזֶּה שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת צְרִיכִים בְּנֵי הַמֶּלֶךְ לְזַמֵּן וְלַעֲרֹךְ שֻׁלְחָנוֹת בִּשְׁבִיל כְּבוֹד הַמֶּלֶךְ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּכְשֶׁמִּזְדַּמֵּן בּוֹ חַג אוֹ זְמַן, לֹא יְסַדֵּר אָדָם שְׁנֵי שֻׁלְחָנוֹת בְּכָל סְעוּדָה, אֶחָד לְשַׁבָּת וְאֶחָד לָאוֹרֵחַ, מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב (שמואל ב ט) עַל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ תָּמִיד הוּא אֹכֵל, הַהֲנָאָה הִיא בְּשֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ לְאוֹתוֹ הָאוֹרֵחַ שֶׁבָּא אֵלָיו. וְעַל כֵּן צָרִיךְ אָדָם לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן שָׁלֵם לַמֶּלֶךְ, וְהוּא נוֹתֵן מִמֶּנּוּ לָאוֹרֵחַ.

 

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, סְעוּדָתָא תְּלִיתָאָה דְּשַׁבָּת, כַּד אִעְרַע בֵּיהּ אוֹשְׁפִּיזָא, שַׁבְקִין לֵיהּ אוֹ לָא שַׁבְקִין לֵיהּ, אִי לָא שַׁבְקִין לֵיהּ, אִשְׁתְּכַח אוּשְׁפִּיזָא דְּחַיָּיא מִפָּתוֹרָא דְּמַלְכָּא, אִי שַׁבְקִין לֵיהּ, אִשְׁתְּכַח פְּגִימוּ בִּסְעוּדָתָא דְּמַלְכָּא.

בלשון הקודש: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הַסְּעוּדָה הַשְּׁלִישִׁית שֶׁל שַׁבָּת, כְּשֶׁנִּקְרָה בָּהּ אוֹרֵחַ, הַאִם עוֹזְבִים אוֹתָהּ אוֹ לֹא עוֹזְבִים אוֹתָהּ? אִם לֹא עוֹזְבִים אוֹתָהּ, נִמְצָא הָאוֹרֵחַ דָּחוּי מִשֻּׁלְחַן הַמֶּלֶךְ. וְאִם עוֹזְבִים אוֹתָהּ, נִמְצָא פְגָם בְּשֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ.

 

אָמַר לֵיהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, לְמַלְכָּא דְּאִיעְרַע בֵּיהּ אוּשְׁפִּיזָא, וְנָטִיל מֵיכְלָא מִקַּמֵּיהּ, וְסַלְּקָא לְאוּשְׁפִּיזֵיהּ, אִשְׁתְּכַח אַף עַל גַּב דְּמַלְכָּא לָא אָכַל עִמֵּיהּ, מִמֵּיכְלָא דְּמַלְכָּא קָא אָכִיל, וּמַלְכָּא יָהִיב לֵיהּ לְמֵיכַל. וְכָל דָּא, בְּגִין דְּהוּא אוּשְׁפִּיזֵיה דְּמַלְכָּא. וּבְבֵי רַב הַמְנוּנָא סָבָא, לָא חַיְישֵׁי לְאוּשְׁפִּיזָא בְּשַׁעֲתָא דָּא, וּלְבָתַר מְסַדְּרֵי פָּתוֹרָא לְאוֹשְׁפִּיזָא.

בלשון הקודש: אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן אָבִיו, לְמֶלֶךְ שֶׁנִּקְרָה לוֹ אוֹרֵחַ, וְלָקַח מַאֲכָל מִלְּפָנָיו וְהֶעֱלָהוּ לָאוֹרֵחַ. נִמְצָא, אַף עַל גַּב שֶׁהַמֶּלֶךְ לֹא אָכַל עִמּוֹ – מִמַּאֲכַל הַמֶּלֶךְ הוּא אוֹכֵל, וְהַמֶּלֶךְ נָתַן לוֹ לֶאֱכֹל. וְכָל זֶה מִשּׁוּם שֶׁהוּא אוֹרֵחַ הַמֶּלֶךְ. וּבְבֵית רַב הַמְנוּנָא סָבָא לֹא חוֹשְׁשִׁים לְאוֹרֵחַ בְּשָׁעָה זוֹ, וְאַחַר כָּךְ עוֹרְכִים שֻׁלְחָן לָאוֹרֵחַ.

 

לֹא נִמְצֵאת שִׂמְחָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמוֹ הַיּוֹם שֶׁעָלָה שְׁלֹמֹה לַחָכְמָה וְאָמַר שִׁיר הַשִּׁירִים

בזוהר (חלק ג' דף ע"ד:): תָּא חֲזֵי, לָא אִשְׁתְּכַח חֶדְוָותָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּיוֹמָא דְּסָלִיק שְׁלֹמֹה לְחָכְמְתָא, וְאָמַר שִׁיר הַשִּׁירִים. כְּדֵין נְהִירוּ אַנְפּוֹי דְּמַטְרוֹנִיתָא, וְאָתֵי מַלְכָּא לְמִשְׁרֵי מָדוֹרֵיהּ עִמָּהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (מלכים א ה) וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה וְגוֹ'. מַאי וַתֵּרֶב. דְּסַלְּקָא שְׁפִּירוּ דְּמַטְרוֹנִיתָא, וְאִתְרַבִּיאַת בְּדַרְגָּהָא עַל כָּל שְׁאָר דַּרְגִּין, בְּגִין דְּמַלְכָּא שַׁוִּי מָדוֹרֵיהּ בָּהּ. וְכָל כַּךְ לָמָּה. בְּגִין דְּאַפִּיקַת בְּרָא חַכִּימָא דָּא לְעָלְמָא. (נ"א למלכא)

בלשון הקודש: בֹּא רְאֵה, לֹא נִמְצֵאת שִׂמְחָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמוֹ הַיּוֹם שֶׁעָלָה שְׁלֹמֹה לַחָכְמָה וְאָמַר שִׁיר הַשִּׁירִים. אָז הֵאִירוּ פְּנֵי הַגְּבִירָה, וּבָא הַמֶּלֶךְ לְהַשְׁרוֹת אֶת מְדוֹרוֹ עִמָּהּ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (מלכים א ד) וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה וְגוֹ'. מַה זֶּה וַתֵּרֶב? שֶׁעָלָה הַיֹּפִי שֶׁל הַגְּבִירָה וְהִתְגַּדְּלָה בְדַרְגוֹתֶיהָ עַל כָּל שְׁאָר הַדְּרָגוֹת, כִּי הַמֶּלֶךְ שָׂם אֶת מְדוֹרוֹ עִמָּהּ. וְכָל כָּךְ לָמָּה? כִּי הוֹצִיאָה אֶת הַבֵּן הֶחָכָם הַזֶּה לָעוֹלָם (למלך).

וְכַד אַפִּיקַת לֵיהּ לִשְׁלֹמֹה, לְכָל יִשְׂרָאֵל אַפִּיקַת, וְכֻלְּהוּ הֲווֹ בְּדַרְגִּין עִלָּאִין זַכָּאִין כִּשְׁלֹמֹה (ס"א בשלמא). דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חַדֵּי בְּהוּ, וְאִינּוּן בֵּיהּ. וּבְיוֹמָא דְּשַׁכְלַל שְׁלֹמֹה בֵּיתָא לְתַתָּא, אַתְקִינַת מַטְרוֹנִיתָא בֵּיתָא לְמַלְכָּא. וְשַׁוּוּ מָדוֹרֵיהוֹן כַּחֲדָא, וּנְהִירוּ אַנְפָּהָא בְּחֶדְוָה שְׁלִימוּ. כְּדֵין אִשְׁתְּכַח חֶדְוָותָא לְכֹלָּא, לְעֵילָּא וְתַתָּא. וְכָל כַּךְ לָמָּה. בְּגִין דִּכְתִּיב, מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ, דְּדַּבְּרַת לֵיהּ לִרְעוּתָא דְּמַלְכָּא.

בלשון הקודש: וּכְשֶׁהוֹצִיאָה אֶת שְׁלֹמֹה, הִיא הוֹצִיאָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, וְכֻלָּם הָיוּ בִּדְרָגוֹת עֶלְיוֹנוֹת צַדִּיקִים כִּשְׁלֹמֹה (בשלום), שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂמֵחַ בָּהֶם, וְהֵם בּוֹ. וּבַיּוֹם שֶׁתִּקֵּן שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת לְמַטָּה, תִּקְּנָה הַגְּבִירָה בַּיִת לַמֶּלֶךְ, וְשָׂמוּ מְדוֹרָם יַחַד, וְהֵאִירוּ פָּנֶיהָ בְּשִׂמְחָה וּשְׁלֵמוּת. אָז נִמְצְאָה שִׂמְחָה לַכֹּל, לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. וְכָל כָּךְ לָמָּה? כִּי כָתוּב מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ, שֶׁהִנְהִיגָה אוֹתוֹ לִרְצוֹן הַמֶּלֶךְ.

שיר השירים – גודל מעלתה ובו מוזכר גודל אהבה ושמחה להשי"ת

אֲבָל שִׁיר הַשִּׁירִים, וַדַּאי כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה דְּאִתְיְהִיב בִּימִינָא, וְאִתְמְסָר בְּגַוֵּיהּ, וְעַל דָּא כָּל רְחִימוּ וְכָל חִידוּ אִשְׁתְּכַח. וּבְגִין כַּךְ כָּל מִלּוֹי בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה, וְלָא אִשְׁתְּכַח בִּשְׁאַר כָּל שִׁירִין דְּעָלְמָא הָכִי. וּבְגִין דָּא מִסִּטְרָא דַּאֲבָהָן אִתְּעַר שִׁירָתָא דָּא.

בלשון הקודש: אֲבָל שִׁיר הַשִּׁירִים, וַדַּאי כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה שֶׁנִּתֶּנֶת בְּיָמִין וְנִמְסָר בְּתוֹכוֹ, וְלָכֵן נִמְצָאִים כָּל הָאַהֲבָה וְכָל הַשִּׂמְחָה, וְלָכֵן כָּל דְּבָרָיו בְּאַהֲבָה וְחֶדְוָה, וְלֹא נִמְצָא בִּשְׁאָר כָּל הַשִּׁירִים שֶׁל הָעוֹלָם כָּךְ, וְלָכֵן מִצַּד הָאָבוֹת הִתְעוֹרְרָה שִׁירָה זוֹ.

יוֹמָא דְּאִתְגְלֵי שִׁירָתָא דָּא, הַהוּא יוֹמָא נַחְתַּת שְׁכִינְתָּא לְאַרְעָא, דִּכְתִּיב, (מלכים א ח) וְלָא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת וְגוֹ'. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין כִּי מָלֵא כְבוֹד יְיָ' אֶת בֵּית יְיָ'. בְּהַהוּא יוֹמָא מַמָּשׁ, אִתְגְּלִיאַת תּוּשְׁבַּחְתָּא (דף קמ"ד ע"א) דָּא, וְאָמְרָה שְׁלמֹה בְּרוּחַ קֻדְשָׁא.

בלשון הקודש: הַיּוֹם שֶׁהִתְגַּלְּתָה הַשִּׁירָה הַזּוֹ, בְּאוֹתוֹ יוֹם יָרְדָה שְׁכִינָה לָאָרֶץ, שֶׁכָּתוּב (מלכים א ח) וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת וְגוֹ'. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה'. בְּאוֹתוֹ יוֹם מַמָּשׁ הִתְגַּלְּתָה הַתִּשְׁבַּחַת הַזֹּאת, וְאָמַר אוֹתָהּ שְׁלֹמֹה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ.

תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּשִׁירָתָא דָּא, אִיהִי כְּלָלָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא. כְּלָלָא דְּכָל עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, כְּלָלָא דְּרָזָא דַּאֲבָהָן, כְּלָלָא דְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם. וְכַד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. וְתוּשְׁבַּחְתָּא דְּיַמָּא. כְּלָלָא דְּיוֹ"ד אֲמִירָן. וְקִיּוּמָא דְּהַר סִינַי. וְכַד אָזְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא, עַד דְּעָאלוּ לְאַרְעָא, וְאִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא. כְּלָלָא דְּעִטוּרָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה. כְּלָלָא דְּגָלוּתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל בֵּינֵי עֲמַמְיָא, וּפוּרְקָנָא דִּלְהוֹן. כְּלָלָא דִּתְחִיַית הַמֵּתִים, עַד יוֹמָא דְּאִיהִי שַׁבָּת לַיְיָ'. מַאי דְּהֲוָה, וּמַאי דַּהֲוֵי, וּמַאי דְּזַמִּין לְמֶהֱוֵי, לְבָתַר בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה, כַּד יְהֵא שַׁבָּת לַיְיָ', כֹּלָּא אִיהוּ בְּשִׁיר הַשִּׁירִים.

בלשון הקודש: תִּשְׁבַּחַת הַשִּׁירָה הַזּוֹ הִיא כְּלָל שֶׁל כָּל הַתּוֹרָה. הַכְּלָל שֶׁל כָּל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. הַכְּלָל שֶׁל סוֹד הָאָבוֹת. הַכְּלָל שֶׁל גָּלוּת מִצְרַיִם, וּכְשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְתִשְׁבַּחַת הַיָּם. הַכְּלָל שֶׁל יוֹ"ד אֲמִירוֹת וְקִיּוּם שֶׁל הַר סִינַי. וּכְשֶׁהָלְכוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, עַד שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ וְנִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. הַכְּלָל שֶׁל עִטּוּר הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן בְּאַהֲבָה וְשִׂמְחָה. הַכְּלָל שֶׁל גָּלוּת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַמִּים וְהַגְּאֻלָּה שֶׁלָּהֶם. הַכְּלָל שֶׁל תְּחִיַּת הַמֵּתִים, עַד לַיּוֹם שֶׁהוּא שַׁבָּת לַה'. מַה שֶּׁהָיָה, וּמַה שֶּׁיִּהְיֶה, וּמַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת אַחַר הַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, כְּשֶׁתִּהְיֶה שַׁבָּת לַה', הַכֹּל נִמְצָא בְּשִׁיר הַשִּׁירִים.

וְעַל דָּא תָּנֵינָן (סנהדרין ק"א.), כָּל מַאן דְּאַפִּיק פְּסוּקָא דְּשִׁיר הַשִּׁירִים, וְאָמַר לֵיהּ בְּבֵי מִשְׁתַּיָּא. אוֹרַיְיתָא אִיהִי חֲגִירַת שָׂק, וְסַלְּקָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמְרָה קַמֵּיהּ, עָבְדוּ לִי בָּנֶיךָ מָחוֹךְ בְּבֵי מִשְׁתַּיָּא. וַדַּאי אוֹרַיְיתָא סַלְקַת וְקָאַמְרָת הָכִי, בְּגִין דָּא אִצְטְרִיךְ לְנַטְרָא, וּלְסַלְּקָא עִטָּרָא עַל רֵישֵׁיהּ דְּבַר נָשׁ, כָּל מִלָּה וּמִלָּה דְּשִׁיר הַשִּׁירִים.

בלשון הקודש: וְעַל זֶה שָׁנִינוּ, כָּל מִי שֶׁמּוֹצִיא פָסוּק שֶׁל שִׁיר הַשִּׁירִים וְאוֹמֵר אוֹתוֹ בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה, הַתּוֹרָה חוֹגֶרֶת שַׂק, וְעוֹלָה לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ- הוּא וְאוֹמֶרֶת לְפָנָיו: עָשׂוּ אוֹתִי בָּנֶיךְ צְחוֹק בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה. וַדַּאי שֶׁתּוֹרָה עוֹלָה וְאוֹמֶרֶת כָּךְ. וְלָכֵן צָרִיךְ לִשְׁמֹר וּלְהַעֲלוֹת עֲטָרָה עַל רֹאשׁ הָאָדָם כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁל שִׁיר הַשִּׁירִים.

וְאִי תֵּימָא אֲמַאי אִיהִי בֵּין הַכְּתוּבִים, הָכִי הוּא וַדַּאי, בְּגִין דְּאִיהוּ שִׁיר תּוּשְׁבַּחְתָּא דִּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל, קָא מִתְעַטְּרָא לְעֵילָּא. וּבְגִין כַּךְ, כָּל תּוּשְׁבְּחָן דְּעָלְמָא, לָא סַלְּקָא רְעוּתָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּתוּשְׁבַּחְתָּא דָּא.

בלשון הקודש: וְאִם תֹּאמַר, לָמָּה הוּא בֵּין הַכְּתוּבִים? – כָּךְ זֶה וַדַּאי, מִשּׁוּם שֶׁהוּא שִׁיר תִּשְׁבַּחְתָּהּ שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁמִּתְעַטֶּרֶת לְמַעְלָה. וְלָכֵן כָּל הַתִּשְׁבָּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לֹא מַעֲלוֹת רָצוֹן לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא כְּמוֹ הַתִּשְׁבַּחַת הַזאת.

סוד המרכבה העליונה רמוז בשיר השירים

הָכִי אוֹלִיפְנָא, שִׁיר, חַד. הַשִּׁירִים, תְּרֵין. אֲשֶׁר, הָא תְּלָת. וְרָזָא דָּא, דְּאִתְיְהִיב כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה וְאִתְנְטִיל בֵּין יְמִינָא וּשְׂמָאלָא. וְכֹלָּא אִתְּעַר לְגַבֵּי מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. וּבְהַאי אִסְתַּלָּק רְעוּתָא לְעֵילָּא לְעֵילָּא בְּרָזָא דְּאֵין סוֹף. רְתִיכָא קַדִּישָׁא הָכָא אִשְׁתְּכַח. דְּהָא אֲבָהָן אִינּוּן רְתִיכָא, דָּוִד מַלְכָּא אִתְחֲבָּר עִמְּהוֹן, אִינּוּן אַרְבַּע רָזָא דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה. וּבְגִין כַּךְ, אַרְבַּע תֵּיבִין בְּהַאי קְרָא קַדְמָאָה, רָזָא דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא שְׁלֵימָתָא.

בלשון הקודש: כָּךָ לָמַדְנוּ: שִׁיר – אֶחָד. הַשִּׁירִים – שְׁנַיִם. אֲשֶׁר – הֲרֵי שְׁלֹשָׁה. וְסוֹד זֶה – שֶׁנִּתְּנָה כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה וְנִטֶּלֶת בֵּין יָמִין וּשְׂמֹאל. וְהַכֹּל מִתְעוֹרֵר לַמֶּלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ. וּבָזֶה עוֹלֶה רָצוֹן לְמַעְלָה לְמַעְלָה בְּסוֹד הָאֵין סוֹף. כָּאן נִמְצֵאת מֶרְכָּבָה קְדוֹשָׁה, שֶׁהֲרֵי הָאָבוֹת הֵם הַמֶּרְכָּבָה, וְדָוִד הַמֶּלֶךְ מִתְחַבֵּר עִמָּם, וְהֵם אַרְבָּעָה, סוֹד הַמֶּרְכָּבָה הַקְּדוֹשָׁה הָעֶלְיוֹנָה (חכמה בינה תפארת ומלכות, או חסד גבורה תפארת ומלכות). וְלָכֵן אַרְבַּע תֵּבוֹת בַּפָּסוּק הָרִאשׁוֹן הַזֶּה, סוֹד הַמֶּרְכָּבָה הַקְּדוֹשָׁה הַשְּׁלֵמָה.

תּוּ רָזָא דָּא, שִׁיר: דָּא רָזָא דְּדָוִד מַלְכָּא, דְּאִיהוּ רָזָא לְסַלְּקָא בְּשִׁיר. הַשִּׁירִים: אִלֵּין אֲבָהָן, רָזָא דִּמְמָנָן רַבְרְבָן, רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא כַּדְקָא יֵאוֹת. אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה: רָזָא מַאן דְּרָכִיב עַל רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא דָּא.

בלשון הקודש: עוֹד סוֹד זֶה, שִׁיר – זֶה סוֹד שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ, שֶׁהוּא סוֹד לַעֲלוֹת בְּשִׁיר. הַשִּׁירִים – אֵלּוּ הָאָבוֹת, סוֹד הַמְמֻנִּים הַגְּדוֹלִים, מֶרְכָּבָה שְׁלֵמָה כָּרָאוּי. אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה – סוֹד מִי שֶׁרוֹכֵב עַל הַמֶּרְכָּבָה הַשְּׁלֵמָה הַזּוֹ. (זוהר תרומה דף קמ"ד ע"א)

 

וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה – זוֹ שִׂמְחַת הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ בִּזְמַן שֶׁהוּא שׁוֹלֵט בְּשַׁבָּת וּבְיָמִים טוֹבִים

בזוהר פרשת פקודי (דף רנה.): אוּף הָכִי, כְּגַוְונָא דָּא סָלִיק בְּמַחֲשָׁבָה, כְּמָה דְּאִתְבְּרַר בֵּיהּ פְּסוֹלֶת, (ס"א ויתבריר אוף הכי, אלין בהו אשתלים מאן דאצטריך, ודאי כך סליק במחשבה וכלא) וְיִתְבְּרִיר אִלֵּין, בְּהוּ אִשְׁתְּלִים מַאן דְּאִצְטְרִיךְ, ודָאי כַּד סָלִיק, בְּמַחֲשָׁבָה סָלִיק וְכֹלָּא (דף רנ"ה ע"א) כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ. חִידוּ מִסִּטְרָא דָּא, וַעֲצִיבוּ מִסִּטְרָא דָּא.

בלשון הקודש: אַף כָּךְ כְּמוֹ כֵן עוֹלֶה בַּמַּחֲשָׁבָה, כְּמוֹ שֶׁנִּבְרָר בָּהּ פְּסֹלֶת, (והתברר אף כך. אלו שבהם השתלם מה שצריך, ודאי כך עלה במחשבה והכל) וְנִבְרְרוּ אֵלֶּה, שֶׁבָּהֶם הִשְׁתַּלֵּם מַה שֶּׁצָּרִיךְ. וַדַּאי כְּשֶׁעָלָה, עָלָה בַּמַּחֲשָׁבָה, וְהַכֹּל כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ. שִׂמְחָה מִצַּד זֶה, וְעֶצֶב מִצַּד זֶה.

כְּתִיב (קהלת ח) וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ וְהוּא יִלְוֶנּוּ בַּעֲמָלוֹ יְמֵי חַיָיו אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלהִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה, וְכִי שְׁלמֹה מַלְכָּא מְשַׁבַּח דָּא. אֶלָּא וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה, דָּא חֶדְוָותָא דְּמַלְכָּא קַדִישָׁא, בְּזִמְנָא דְּאִיהוּ שַׁלְטָא, בְּשַׁבְּתָא וּבְיוֹמִין טָבִין, דְּמִכָּל עוֹבָדִין טָבִין דְּבַּר נָשׁ עָבִיד, אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי אִם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת, וּלְאַחְזָאָה חֶדְוָותָא בְּהַהוּא, (נ"א זמנא) סִטְרָא בְּגִין דִּיְהֵא לֵיהּ חוּלָקָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי.

בלשון הקודש: כָּתוּב, (קהלת ח) וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ וְהוּא יִלְוֶנּוּ בַעֲמָלוֹ יְמֵי חַיָּיו אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה, וְכִי שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ מְשַׁבֵּחַ אֶת זֶה? אֶלָּא וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה – זוֹ שִׂמְחַת הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ בִּזְמַן שֶׁהוּא שׁוֹלֵט, בְּשַׁבָּת וּבְיָמִים טוֹבִים, שֶׁמִּכָּל הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה, אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְהַרְאוֹת שִׂמְחָה בְּאוֹתוֹ (זמן) הַצַּד, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.

וְהוּא יִלְוֶנּוּ בַּעֲמָלוֹ. מַאן. דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הוּא יִלְוֶנּוּ, וְיֵהַךְ עִמֵּיהּ לְאַעֲלָא לֵיהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי.

וְהוּא יִלְוֶנּוּ בַעֲמָלוֹ, מִי? זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא יַלְוֶנּוּ וְיֵלֵךְ עִמּוֹ לְהַכְנִיסוֹ לָעוֹלָם הַבָּא.

בשבת ליכא דין רק שמחה

תּוּ אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, כְּתִיב, (שמות לה) לא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכָל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּלָא אִתְחָזֵי דִּינָא בְּהַאי יוֹמָא. וְאִי תֵּימָא הָא לַגָּבוֹהַּ סַלְּקָא. בְּכָל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם קָאָמַר, וְלָא לַגָּבוֹהַּ. וְהַהוּא דְּסַלְּקָא לַגָּבוֹהַּ, לְאַכְפְיָא לְדִינָא אַחֲרָא סַלְּקָא. דְּתָנֵינָן, אִית אֶשָּׁא אָכְלָא אֶשָּׁא. וְאֶשָׁא דְּמַדְבְּחָא, אָכְלָא אֶשָּׁא אַחֲרָא.

בלשון הקודש: עוֹד אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּתוּב לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. מָה הַטַּעַם? כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרָאֶה דִין בַּיּוֹם הַזֶּה. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי לְגָבוֹהַּ עוֹלֶה? בְּכֹל מֹשְׁבתֵיכֶם אָמַר, וְלֹא לְגָבוֹהַּ. וְאוֹתוֹ שֶׁעוֹלֶה לְגָבוֹהַּ, עוֹלֶה לִכְפּוֹת דִּין אַחֵר. שֶׁשָּׁנִינוּ, יֵשׁ אֵשׁ אוֹכֵל אֵשׁ, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ אוֹכֵל אֵשׁ אַחֵר.

וּבְגִינֵי כַּךְ, אִתְגַּלְיָא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא בְּהַאי יוֹמָא, מִכָּל שְׁאַר יוֹמִין. וּבְזִמְנָא דְּאִתְגַּלְיָא עַתִּיקָא, לָא אִתְחָזֵי דִּינָא כְּלָל. וְכָל עִלָּאִין וְתַתָּאִין מִשְׁתַּכְּחִין בְּחֶדְוָותָא שְׁלֵימָתָא, וְדִינָא לָא שַׁלְטָא.

בלשון הקודש: וּמִשּׁוּם כָּךְ מִתְגַּלֶּה הָעַתִּיק הַקָּדוֹשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה מִכָּל שְׁאָר הַיָּמִים. וּבִזְמַן שֶׁמִּתְגַּלֶּה הָעַתִּיק, לֹא נִרְאֶה דִין כְּלָל, וְכָל הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים נִמְצָאִים בְּשִׂמְחָה שְׁלֵמָה, וְהַדִּין לֹא שׁוֹלֵט. (זוהר שם פרשת יתרו דף צ.)

 

 

 

One comment

  1. מאיר ווייס

    בס"ד
    איזה שמחה נכנס בלבי עד שהתחלתי לרקוד מרוב שמחה שראיתי את הספרים זוהר השמחה כמו שכתוב ודוד מפזז ומכרכר לפני ה',
    כי ממש יש עכשיו שמחה גדולה בכל העולמות ובשמחה ניגאל מכל הצרות, כמו שאמר החידושי הרי"ם משנכנס אב ממעטין בשמחה כלומר אב זה זמן החורבן ואת זה ממעטין על ידי השמחה, והתגברות השמחה תבוא הגאולה בב"א.
    מאיר ווייס

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*